ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 22/06/1998

יום הגאוה

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 138

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה

שהתקיימה ביום ב', כ"ח בסיון התשנ"ה. 22.6.1998. בשעה 00;2ג
נכחו
חברי הוועדה; היו"ר יעל דיין

אפי אושעיה

פנחס בדש

אלי גולדשמידט

נעמי חזן

רו כהן

ענת מאור

דוד צוקר
מוזמנים
מנחם שיזף, האגודה לזכויות הומוסקסואלים, לסביות

ובי-סקסואלים

מיכל עדן, קל"פ

איציק ניני, זמר

קבוצת "זו שואו"

טל ירוס חקק

חגי אייד

אילן שיינפלד

נגה אשד

יוסי ברג

גיל אלון, שחקן

צבי מרמשלטיין

מנהלת הוועדה; דנה גורדון

נרשם על-ידי; חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

יום הגאוה
היו"ר יעל דיין
מיותר להגיד שלמרות שהאירוע בכנסת חוזר על

עצמו מזה חמש שנים, ואני מוכרחה לומר שגם

ההתנגדויות לא פסו מן העולם, למרות שאין בכלל שאלה שזה קרב מאסף לנסות

להוציא את הקהילה ההומו, לסבית, בי-סקסואלית וטרנס-גנדרית מהבנין הזה,

להוציא אותה מהכנסת. זה כמו להוציא אותה מהציבוריות הישראלית. כשם

שפתחנו כאן לפני חמש שנים ביום ואירוע והקמת הוועדה, אני רוצה לומר

שעדייו ההתרגשות שלי היא עומדת בעינה ואני חשה עוד יותר קרוב, עוד יותר

מחוייבות כמו חברי הכנסת האחרים הנמצאים כאו שהם ידברו אחר-כך. אני

מרגישה מחוייבות לקהילה, אני גם מרגישה שעשינו דרך ארוכה יחד. כפי

שאמרתי, עדיין אותם מכשולים, אבל אנחנו תפסנו את הפטנט של קפיצה ודילוג

על מכשולים. המכשולים האלה למעשה הפכו להיות לאיזה סימון על הקרקע

שאנחנו בקלי קלות חוצים אותו ועוברים מעליו וממלאים את הבית הזה, הן

בדיונים של הוועדה בנושאים ספציפיים, והן כמו בנושא של היום, שאני מאוד

גאה בבחירה של הנושא.

אנחנו בחרנו היום לא לעסוק בנושאים שהם על סדר היום הרגיל אלא לציין

באמת את היצירה והתרבות ההומו-לסבית באירוע שיוקדש כולו לא לדיונים, לא

לתלונות, לא לתוכניות גרנדיוזיות לעתיד, אלא לומר אנחנו כאן. אנחנו כאן

לא רק במובן החוקי, לא רק במובן השיוויוני, אלא אנחנו כאן משום שיש לנו

זהות נפרדת, והזהות הזו מתבטאת לא רק בזוגיות השונה שלנו, אלא הזהות

הזו מתבטאת גם ביצירה, מתבטאת בשירה שאנחנו כותבים, מתבטאת בספרות

שאנחנו כותבים, מתבטאת בקולנוע שלא נראה אותו היום אבל הוא מאוד נוכח

בתרבות הישראלית, מתבטאת בסדרות הטלויזיה, מתבטאת על הבמה, מתבטאת

בספרי השירים והשירה ובשירה הכתובה.

לכן אני גם מתעלמת מהתקלות שהיו. אני רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת

שעזר לי להתעלם ואת הרחש שנוצר לרגע קט של נסיון אולי הפעם יצלח

להוציא אותנו כנושא וכאנשים מהכנסת, הנסיון הזה לא צלח, יושב-ראש הכנסת

דן תיכון בהחלט שותף להסרת המכשול הקטן הזה, ואני מכאן מודה לו על

יד-

אני רוצה להזמין בשמחה לפתוח את איציק ניני בשיר שנקרא 'הייר' שהוא

חיבר אותו.

איציק ניני - שיר.
היו"ר יעל דיין
תודה לאיציק שעוד יחזור אלינו לקראת סיום.

אני מבקשת לקרוא מכתב שהתקבל אצלנו והוא

מופנה לוועדה לקידום מעמד האישה, לאגודת ההומוסקסואלים, לסביות

והבי-סקסואלים. מנחם, זה אליך אישית.

"חברים וחברות יקרים.

לצערי איני יכולה להשתתף ביום הגאווה הזה וזאת דווקא מסיבות משמחות,

עלי לשהות בחו"ל במטרה לקדם את מכירות השיר 'דיווה', ובכדי לקדם את

הקריירה שלי, אבל אני איתכם מדי יום ומדי שעה, מייצגת את מדינת ישראל

בהגיגות החופש, האחווה והגאווה המתקיימות ברחבי אירופה.



נצחתי במאבק שכלל לא חשבתי לצאת אליו. כל מה שרציתי היה לשיר. רציתי

שיתייחסו אלי כבן-אדם. לצערי יש אנשים שעדיין לא מקבלים את חופש הפרט

ואת זבותו של בל אדם להיות את חייו ברצונו.

אני מברבת את הוועדה ואת האגודה על עבודתבם וברצוני לחזק את ידבם בהמשך

הדרן.

אני רוצה לאמץ ברגע זה דווקא את הסיסמא של חגיגות שנת ה-50 שמהווה

מבחינתי שנת התעוררות ועצמאות לבל האובלוסיות בישראל. יחד בגאווה, יחד

בתקווה.

אוהבת ומתגעגעת,

דנה אינטרנשיונל".

מאחר והאירוע חזה באמת מוקדש ליצירה וליצירות שנשמע ונראה, אני גם

לוקחת על עצמי וגם מבקשת מהמברכים ומהנואמים לקצר, ואני מזמינה את מנחם

שיזף, מהאגודה לזכויות הומוסקסואלים, לסביות ובי-סקסואלים.
מנחם שיזף
טוב לשמוע את דנה אינטרנשיונל. יש מישהו

שמוקיר את מה שהאגודה עושה וזה נעים מאוד

לשמוע.

בפתח דברי אני רוצה להודות לחברת הכנסת יעל דיין שכבר שנים מלווה אותנו

ותומכת בנו, אבל היא לא לבד. יושבים כאן איתנו כמה חברי כנסת, למרות

שהיא היתה החלוצה בעניין הזה, ובעניין הזה אין ספק בכלל, אבל תודה לאל,

ולא רק לאל, תודה לכל המאמצים שלנו, להישגים שלנו, והגענו לכך שיש יותר

אנשים הגונים ונאורים יותר בכנסת ועכשיו כבר יעל לא לבד. ענת מאור כאן,

פרופסור נעמי חזן חיתה כאן, יושב-ראש סיעת העבודה חבר הכנסת אלי

גולדשמידט כאן, אני יודע גם שחבר הכנסת פיני בדש עומד להגיע לכאן והנה

הוא נכנס.

היו"ר יעל דיין; יש עוד כאלה שהם איתנו תמיד, אבל לא הגיעו

לכאן.

מנחם שיזף; זה נכון. אני הצגתי את מי שהגיע לכאן. אני

רוצה לספר משהו על פיני בדש שנכנס עתה. ערב

הבחירות האחרונות הפנימיות ב"צומת" ניסו החרדים למנוע כמעט בכל מחיר את

בחירתו של פיני למקום ריאלי ברשימה לכנסת. הנימוק המרכזי שלהם היה

שפיני בדש רץ כשסנדליו נקרעים כדי להצביע למען זכויות ההומוסקסואלים.

אז אם הם נגד, אנחנו לפחות מברכים נציג אחד של הימין שנמצא כאן. זאת

אטרקציה.

למרות שיעל כבר הודתה לדן תיכון, אני מרגיש חובה נעימה להודות

ליושב-ראש הכנסת דן תיכון שעמד על רגליו האחוריות כדי שהאירוע הזה כן

יתקיים. רבותי, אני מניח שחבר הכנסת דן תיכון נמצא באמצע חייו

הפוליטיים, ולמרות חשבונות והתחשבנויות הוא אמר שהאירוע הזה כן יתקיים

וגם על כך מגיעות לו תודותינו.



אחרי הברכות אני רוצה לומר משפט או שניים. אני מסתכל על חברי הכנסת

שבאים ועל חברי הכנסת שלא באים, ועדיין מזדהים איתנו ועוזרים לנו

ותומכים בנו, ומשהו בכל-זאת חסר לי. חסר לי חבר כנסת הומו או חברת כנסת

לסבית. הגיע הזמן בסוף המאה ה-20 שבמדינת ישראל, שהיא אחת המתקדמות

בחקיקה שלה יהיה חבר כנסת הומו או חברת כנסת לסבית, ויש כזה, ואני יודע

על כך. אני מתכוון לחברי כנסת שיצאו מהארון. היתה כאן חברת הכנסת מרשה

פרידמן, זה לא סוד שהיא לסבית. זה היה סוד כשהיא ישבה כאן, אפילו היא

לא העזה והיום היא מחוץ לארון. חסר לי כאן חבר כנסת הומו או חברת כנסת

לסבית לא מפני שאתם חברי הכנסת הנכבדים לא ממלאים את תפקידכם באמונה,

אלא מפני שצריך להיות מישהו שזה יהיה העיקר במעשיו. המאבק למען השלום

חשוב והמאבק למען זכויות חברתיות חשוב, אבל צריך להיות מישהו שבמשא

ומתן שלו, שחברי ש"ט יבואו להתחנן בפניו עבור קולו, שחברי הסיעות

הדתיות יבואו לבקש ממנו שיצביע, והוא יגיד שהוא יצביע רק אם הם יסירו

את ההתנגדות שלהם לחוקים שלו. כדי שכולם במדינת ישראל ידעו

שלהומוסקסואלים, ללסביות ולבי-סקסואלים ולכולם יש כוח, ולנו יש כוח,

ואת הכוח הזה צריד לתרגם למטרות פוליטיות, להישגים פוליטים ולנבחרים

פוליטיים. אנחנו עומדים בתחילתה של דרך כזאת.

אני מאוד מקווה שכבר אחרי הבחירות הקרובות המוניציפליות תהיה לנו סגנית

ראש עיר לסבית בעיר הגדולה ביותר בישראל, ותרשו לי לברך אותה כאן מעל

הבמה הזאת. מיכל עדן יושבת איתנו ואני מאחל לה, למרות שאולי זה מנוגד

לפעמים לאינטרסים האישיים שלי, אבל הם כאן לא חשובים, אני מאחל לך שב-9

בנובמבר, נדמה לי שהבחירות הן ב-8 בנובמבר, נדע שיש לך מספיק כוח כדי

להיות סגנית ראשונה לראש העיר הגדולה ביותר בישראל, סגנית שהיא לסבית

גאה.

נשאר לי לאחל לכולנו שבוע גאווה שמח. אני אשמח לראות את כולם כאן ואת

חברי הכנסת במצעד שלנו ביום ששי בכיכר רבין בשעה 14:00. אנחנו רוצים

שיהין שם הרבה אנשים כדי שידעו שיש לנו הרבה כוח ושאנחנו לא מפחדים

יותר ולא מתביישים יותר, לא לצעוד ולא להצטלם ולא לעמוד עם הדגלים

שלנו.

תודה רבה.
היו"ר יעל דיין
תודה למנחם שלא השאיר לי איזשהן הפתעות.

לפני שאני מזמינה את נציגת קל"פ, אני רוצה

לומר שאנחנו נערכים לבחירות המוניציפליות, שאנחנו נערכים בכל עיר לגבי

כל המועמדים. כמו שעשינו בפעם שעברה, אנחנו מציגים מצע של הקהילה עם

דרישות ספציפיות לכל מועמד. בפעם שעברה, אני מוכרחה לומר שחלק

מהמועמדים סירבו בכלל להתייחס לזה. לשמחתי המועמדים שנבחרו ידעו כן

להתייחס, כן להתחייב, ואכן הם נבחרו ואכן באנו אליהם לפרעון השטרות

ובמספר ערים בארץ, בעיקר בתל-אביב וגם בחיפה, אנחנו קיבלנו את ההבטחות

מראש ועקבנו אחריהם ואחרי מילויין. אותו דבר בבחירות האלה. כל מועמד

בכל עיר יקבל מאיתנו את הרשימה של הדברים. אם הוא ירצה להיפגש, ניפגש

ונדון בזה, והוא יצא למסע הבחירות שלו כאשר הוא מבטיח או מסרב להבטיח

את הזכויות לגבי פעילויות באותה העיר.

אני רוצה להצטרף לברכות של מנחם ולהזמין לבמה את נציגת קל'יפ, מיכל

עדן.



מיכל עדן; תודה ליעל ולמנחם. מנחם הזכיר את המרוץ שלי

ואני חייבת לספר לכם שמעבר לכל התמיכה הרבה

שיש לנו, אומרים לי למה אני צריכה להגיד שאני לסבית, זה לא כל כך חשוב.

או זה לא כל כך משנה מה בן-אדם עושה בין הסדינים שלו. דברים כאלה. אני

רוצה לברך את יעל דיין שמכירה לא רק בנטיה המינית שלנו השונה, אלא בכך

שלהיות לסבית ולהיות הומו זאת גם תרבות אחרת והיא הביאה היום לכאן את

התרבות שלנו, ועל כך תבורכי, כי המאבק שלנו הוא לא רק מאבק לשיוויון

זכויות אלא הוא גם מאבק תרבותי. הומואים ולסביות מופלים לא רק בחוק,

אלא הם מופלים תרבותית, ואנחנו רוצים הכרה בתרבות שלנו, ויעל דיין היא

זו שפורצת דרך. על כך מחיאות כפיים.

מעבר להתרגשות ולשמחה שלנו היום, אנחנו צריכים לזכור שהשבוע חבר כנסת

מבית הנבחרים שלנו, משה גפני, אמר שאנחנו אנשים מסכנים, הוא גם אמר

שדיננו דין מיתה. הדברים האלה הם מאוד מאוד חמורים. מות יומת, והדברים

האלה אפילו חמורים יותר מדין רודף או דין מוסר, ואנחנו ידענו ויודעים

שבעבר הלא רחוק למה מסוגלת לגרום הסתה כזאת. מר גפני, אני רואה אותך

אחראי לכל אלימות שתתפרץ בעקבות אמירה כזאת. זאת התבטאות אומללה וזה

מדליק לכולנו נורה אדומה, כאשר בכל שנה אנחנו צריכים לבוא לכאן

ולהראות ולהישמע כדי שכל הגפנים והבניזרים יראו אותנו עומדים חזקים

ואיתנים.

תודה לכם.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה.

אני מתכבדת להזמין את הקבוצה של "זו שואו"

בקטעים מתוך ההצגה, זושי בר". השחקניות שתשתתפנה הן קרן גיחון, טל

ירוס-חקק, חגית רובינשטין, נגה קופמן, יהודית אברון, תמי ליברמן, ציפי

שמעיה. כל המחזה, כולל הקטעים שיוצגו היום, נכתבו על-ידי חברות הקבוצה.

הבמאיות הן ענולה שמיר ועדה בורקי.

קבוצת "זו שואו" בקטעים מתוך ההצגה "זושי בר".
היו"ר יעל דיין
תודה רבה. אני רוצה להודות בהזדמנות זו,

לברך ולציין את טל שראינו אותה. טל

ירוס-חקק קיבלה פרס שהוא מאוד יוקרתי, פרס על-שם פליפה דה-סוזה, על

פעילותה בישראל למען זכויות אדם ועל זכויות לקהילה. אני מברכת את טל על

הזכיה הזו.

אני אשאיר לכל אחד מקוראי השירה והמונולוגים להציג את הקטע שהוא קורא.

אני רוצה להזמין את חגי אייד. אני רוצה לומר לך, מאחר ואתה תקרא מתוך

שירי קבאפיס. אני למדתי יוונית ואני מדברת יוונית מודרנית על בוריה

ומדברת היטב, רק כדי לקרוא את קבאפיס במקור.

חגי אייך; שלום. כמו שאמרה יעל, שמי חגי אייד וקודם כל

חשוב לי להזכיר ולציין בפעם המי יודע כמה

שאני הומו ואני מאוד גאה בכך.

אני רוצה לפתוח בשיר קצר של חומו אחר שנולד ומת באלכסנדריה במצרים. הוא

כתב את השיר הזה בשנת 1908.



"נסתרות.

מכל אשר עשיתי ומכל אשר אמרתי אל ינסו? איש להסיק מי הייתי.

היה מכשול שבעטיו שובשו מעשי ואורחות חיי כולם.

היה מכשול שלעתים קרובות ציווה עלי לדום כשהתחלתי לדבר.

רק מן הנסתרים שבין מעשי ומכתבי היותר גנוזים יוכל אדם להבינני מה,

אד יתכן שאין כל טעם לטרוח במאמץ לדעת מה הייתי באמת

בעוד שנים, בחברה נאורה יותר, יופיע מישהו העשוי בצלמי

שהוא יוכל לפעול ולהופיע בגלוי".

כשקראתי את הספר הזח והגעתי לשיר הזה, המחשבה הראשונה שעלתה לי שהנה

אני הבן-אדם, אחד מהאנשים שעשוי בצלמו ויכול היום בחברה נאורה לפעול

ולהופיע בגלוי. אפילו בית המחוקקים שלנו, אמנם רק פעם בשנה, וחבל שכך,

מוכן לשמוע. אבל מסתבר שקצת היתממתי. כי את הטקסט שבאמת רציתי לקרוא

כאן היום, טקסט של יוצר ישראלי, שכתב כאן טקסט יפהפה לפני שנח, שהתפרסם

בבטאונים ומעל במות תיאטרון, והיה מי שפסל את הטקסט הזה ואמר לי לא, זה

יותר מדי. זה קצת נותן לי את ההרגשה שאנחנו עדיין לא מספיק נאורים

והדרך עוד ארוכה מאוד, ואמנם שומעים, אבל בעיקר מה שרוצים לשמוע ולא

תמיד מה שיש להגיד.

אבל אני בן-אדם אופטימי ואני אקרא עוד קטע שישאיר אתכם עם טעם קצת יותר

אופטימי.

קונסטנטינוס קבאפיס, 1915.

"ראשיתם.

"סיפוק תענוגם האסור בא לקיצו.

הם קמים בחופזה מן המזרן ומתלבשים מהר בלי לומר מילה

חומקים מן הבית בנפרד, בחשאי.

בלכתם ברחוב מתון אי-נוחות מסויימת של פסיעותיהם

ניכר החשש שמשהו עליהם מגלה על איזה סוג משכב נפלו רק לפני רגע.

אד חיי האמן, כמה התעשרו

מחר או מחרתיים או מקץ שנים רבות יתחברו שירים שכאן היתה ראשיתם".

היו"ר יעל דייו; תודה רבה לחגי. אני מבקשת להזמין את המשורר

אילן שיינפלד. אילן הכין לנו יותר מאשר

שיריו הוא. אני מהמעריצות של שירתו של אילן. הוא היה גם בבית הזה

מראשית הדרך שעשינו כאן, ואולי זו ההזדמנות להזכיר שאם אתם לא רואים את

פרופסור עוזי אבן בקהל היום, אתם רואים את עמית ואת יוסי, זה משום

שעוזי לא בארץ. כשאני אמרתי נוסטלגיה, אני לעולם לא אשכח את היום

הראשון של הקהילה, כאשר אלה שלא רצו להצטלם, לא אגיד שהם היו הרוב,

אבל היו רבים מאוד והיו כמה מתנדבים שאמרו בסדר, אני כן מוכן להצטלם.

המלים האלה עדיין מעבירות בי צמרמורת, גם בגלל ההתנגדויות שהיו לעצם

קיום האירוע בכנסת ואיומים, ואיומים על חיי כמובן, וגזר דין מוות, ולא

יהיה כדבר הזה. אז זה עוד היה בתקופת בא-גד, כך שזה היה יותר שנון

מהדיבורים וגם יותר מאוס בהרבה צורות. אז באותו רגע כן למצלמה, כשקם

עוזי ואמר שאני פרופסור עוזי אבן, ראש החוג לכימיה, ואני הומוסקסואל,

ואחריו כשקמה שרון ואמרה, אני סטודנטית באוניברסיטה בירושלים ואני

לסבית. המילים האלה יכנסו להיסטוריה לא של יציאה מהארון, כי אלה היו

אנשים שכבר יצאו מהארון, אבל של הגאווה שכרוכה בזהות שלך ובהיותך מסוגל

להביע את הזהות.



חסר לנו עוזי, אבל אני בטוחה שבפעמים הבאות הוא יהיה איתנו.

אני מזמינה את אילן שעשה עבורנו לקט של שירה הומוסקסואלית ולסבית, והוא

יקדים כל אחד מהמשוררים שהוא קורא וזה יתחלק לשני חלקים, חלק של

הומוסקסואלים וחלק של לסביות.

אילן שיינפלד; יעל, תודה. אני מוכרח לומר שאני לא מקבל את

הנינוחות היחסית שבה את מקבלת את מה שקורה

עם חברי הכנסת החרדים. אני מוכרח לומר שאני נחרדתי היום כשקראתי מה

שגפני אמר. אני יכול לומר רק דבר אחד. זה חמור מאוד, זאת הסתה איומה,

זאת הסתה כל כך איומה שאני שאלתי את עצמי אם לבוא לכאן היום. פחדתי

לבוא לכאן היום.

אני רוצה לומר עוד דבר. אם תיפול שערה של הומוסקסואל או ללסבית אחת

בחודשים הקרובים בארץ הזאת בגלל מה שהוא אמר, הוא עוד יצטער ואני לא

רוצה להגיד יותר מזה. ההורים שלנו, החברים שלנו, האחים שלנו, האחיות

שלנו, אנחנו נדאג לזה שלא תיפול שערה של הומו ולסבית אחת כתוצאה מההסתה

החרדית.

שירת אהבה הומו-אירוטית נכתבה בספרות העברית מראשיתה, ואני מבחין

בכוונה בין הדברים הללו משום שהומוסקסואליות היא תפיסה בת מאה שנה בסך

הכל. כלומר רק לפני כמאה שנה התחילו לבדוק ולתייג בני-אדם לפי מושא

אהבתם. לפני כן זה לא היה ידוע. כלומר, התופעה היתה ידועה, אבל הסיווג

לא היה קיים.

תקופת תור הזהב של שירי אהבה לגברים היתה בשירה העברית בספרד. דעת

הפרשנים חלוקה על מידת היות שירי אהבה בין גברים מעידה על החיים שלהם

בפועל. יש כאלה שטוענים שהמשוררים העבריים פשוט חיקו נורמות של השירה

הערבית. מבחינתי כחוקר ספרות וכמשורר זה בכלל לא משנה אם הם היו

הומואים או לא. מה שמשנה זה שזה היה לא רק אופנתי אלא שזה היה צו

מחייב, זאת היתה נורמה מחייבת לכתוב שירה עברית הומוסקסואלית, שמרבית

המשוררים העבריים בספרד כתבו שירה כזו, שירה של אהבה בין גברים, ושלכן

אפשר גם להכניס אותה לחלק מהרפרטואר הזה של שירי אהבה בין גברים, בלי

קשר או לא בהכרח כעדות על חייהם האישיים.

המשורר הראשון שאני רוצה להציג זה הרמטכ"ל העליז הראשון, היהודי

הראשון, שמואל הנגיד, שמואל הלוי בן יוסף אבן בני גרילה, נולד בשנת 993

בקורדובה שבספרד, מת בגנרדה בשנת 1056. בשנת 27 הוא הוכר כראש יהודי

רצוי בפני המלכות והפך לנגיד. אחרי מות מלך גרנדה, הוא הוכתר כראש

ממשלשת גרנדה וכראש צבאה, ויצא בראש הצבא למלחמות רבות מאוד.

אני אקרא שני שירים קצרים שלו שמתארים את העולם המופלא של האהובים

בשירת ספרד. בשיר הראשון הנגיד מתאר את אהבתו לנער צעיר שהוא קורא לו

גוזל, והוא מסביר שהנער הזה נשבע בשם האל לאהוב אותו, ומיד אחרי השבועה

גם בגד בו, והוא מבקש מהאלוהים עזרה. מסתבר שהבגידות בין נערים היו

עניין ישן.

"אלי, הפון נא לבב גוזל אשר גזל מומי וישיב לעפעפי מעט שינה,

אהוב אשר בא בעלטה ונתן לי אהבת לבבות בלי אונס במתנה



בגד, וכן כל צבי בוגד

ועדיין תישא לחטאו,

כי אם אין, מחני נא".

הסוף נורא מעניין. הוא אומר, אם תסלח לו טוב, אם לא תסלח לו, תמחה

אותי, לא את האהוב הצעיר שלי, כי בלעדיו אני לא אוכל לחיות.

השיר הבא שלו מתאר מערכת יחסים בין איש בוגר ונער. בימי הביניים היתה

דמות הצבי או דמות העופר, דמותו של המוזג. היתה שם אופנה, היו שם

מוזגים ומוזגות. גם המוזגים וגם המוזגות נראו כמו בנים, גם הנשים היו

לבושות בבגדי גברים, קראו להם הצבי או הצביה או העופר, ואחד המנהגים

היה לשם ההתגנדרות לדבר בריש וגימל, חילופים של ריש וגימל. יש לזה בסיס

בלשון ערבית, כי בלשון ערבית יש חילופים של הצליל הזה. לוקח שמואל

הנגיד ויוצר משחק פיתוי מאוד משעשע שכל כולו מבוסס כאילו על קשיי

תקשורת סביב חריש והגימל.

"איה צבי עילג ואנה פנה העופר המכותר מר דרור ולבונה

כטתה לבנה את מאור כוכבים, סוד יעלה כי סר מאור הלבנה".

כלומר, אם החבר שלי יגיע, הוא יסתיר אפילו את אור הירח.

"ציפצף בלשון רן וישען על שם פה לתור ולציץ בעת בואנה

ביקש לדבר רע ואמר לי גע

הרגשתי אני כאשר לשונו ענה.

חפץ אמור סורה ואמר פוגה

חשתי אלי סוגה כמו שושנה".

שלמה אבן גבירול שנולד במלגה בשנת 1021 ומת בוולנסיה בשנת 1053, מת

בגיל מאוד צעיר ממחלה קשה, השתעשע לא פחות משמואל הנגיד בתארו את עולם

האהבה של הצבי. אחד השירים היפים שלו הוא השיר שבו הוא מאיים על אהובו

הבוגדני שהוא עצמו ילך לשדות זרים כדי לעורר את קנאתו עד שהוא יחזור

אליו. אגב, האהוב הצעיר שם תמיד בגד ואני לא יודע למה.

"דודי אשר ליבי בעיניו החליא

אי7 העבדתני ואתה גואלי

אם אין בליבך רחמים עלי

אלי ארץ צבי אלן.

אולי תקנה בצבאים

תחזם חונים כמו יונים סביבות אוהלי".

מסתבר שגם אז היו פאבים, ואם לא פאבים, היתה גינה ושם היו יושבים

ושותים כל הבחורים ביחד.

משורר סטרייט, טודרוס בן יהודה אבולעפיה שנולד בטולדו בשנת 1247 ושנת

מותו לא היתה ידועה, הוא היה המהפכן הגדול של השירה העברית בספרד, והוא

כתב שיר אהבה לנערה לסבית, ואני מוכרח להביא לכם את השיר הזה כי הוא

מקנא בנשים שאיתה, והוא מבקש להיות אישה ולו כדי לנשוק לה.

"באהבה חלתי (כלומר, חליתי) ולא ילדתי



ובפח צביה בת ערב נלכדתי.

לנשוק בפיה איוותה נפשי

עדי להיות נקבה בעדה חמדתי

כי הנקבות היא מנשקת

ובשביל שאני זכר, אני הפסדתי".

עד שלהי המאה ה-19 אנחנו לא מוצאים דברים נפלאים כל כך בשירי אהבה

הומו-אירוטיים כל כך במובהק, כי מגלות ספרד ועד שלהי המאה ה-19 בעצם

הלהט ההומו-אירוטי נחקר ועובר מטמורפוזה והופך להט של שירה אהבה ודבקות

באל, ובעצם המשורר שחידש את הזאנר הזה בספרות העברית היה המשורר היהודי

הצ'כי מרדכי גיאורגיו לנגר, וזה לא מקרה שדווקא הוא חידש את זה. הוא

היה המתרגם לצ'כית של משוררי ספרד, הוא היה המורה לעברית של קפקא והיה

חברו הקרוב של מקס ברוד. האיש הזה נולד למשפחה חילונית בצ'כיה, חזר

בתשובה, ישב בחצר חסידית, כתב סיפורי חסידים נפלאים, אחרי כן הוא חזר

בשאלה, עלה ארצה ומת כאן משחפת בשנת 1935, בלי שאיש מחברי אגודת

הסופרים סייע לו להוציא את ספר שיריו. ספר שיריו ראה אור בעברית רק

אחרי מותו.

בתוך השירים שלי יש גם השפעה של שירת ספרד וגם השפעה של השירה

חמודרנית, ואני אקרא לכם שיר שנראה כאילו כתבו אותו על זוג בחורים

שנפגש בגן העיר בתל-אביב, חוץ ממשהו קטן בסוף. הוא מתאר את הדובר שיושב

ליד נער והוא נורא רוצה לגעת בו והוא נורא רוצה לגשת אליו והוא נורא

מחסס, ואז קורה משהו והנער בורח.

"על ספסל בגן העיר שלוות רזים שרתה,

ישבתי שם אני, ישבת שם גם אתה עלם חן.

שירת אל פלאות השמים דיברו

הרוח זך ורק בפניך חיוורן, עלם חן.

אך פתאום אוי אבוי, זוג שתי ציפורים אי משם הזדמנו

זו לזו אהבה חננו, עלם חן.

בליל עפעפיך הורדתי, בדמדומי לחייך שימשי עלי שקע, עלם חן.

על ספסל בגן העיר עלתה,

עוד אשב ואחלום, בבר הלבת אתה, עלם חן".

משורר אחר, ישראל יעקב דהן, היה עורך-דין צעיר שעלה ארצה מהולנד, חזר

בתשובה ונהיה שר החוץ של מאה שערים. הוא היה ממתנגדי הציונות. הוא נרצח

על-ידי ההגנה ובמשך שנים רבות ההגנה טפלה את אשמת הרצח על אהובו הערבי.

הוא אהב בעיקר ערבים. שנים לאחר מכן התגלה כי זה היה הרצח הפוליטי

הראשון בישראל.

דהן כתב בהולנדית וכמה משיריו תורגמו לעברית על-ידי שארל זן-מסל. אני

רוצה להגיד תודה לתיאו שהביא לי את הספר שלו. שירתו מגלה נפש קרועה בין

אמונה לביו חיים שאינם מקובלים על-פי ההלכה, ולהלן שיר מאוד קצר, ארבע

שורות, המספר על יסוריו בערב יום כיפור. הוא מאוהב בנער ערבי, סייס

ושמו מחמוד, והוא לא יודע מה לעשות, כי דקה לפני כן הוא חזר מבית הכנסת

והוא קרוע.

"אני חוזר מן המחזור

מחמוד הסייס מחלל בחליל



דמי גועש, עד בוש אחיל

אני מחלל ליל העשור".

מה הוא עשה בלילה הזה, את זה אתם כבר מבינים לבד.

בשנות המדינה בדרך, ובעצם עד כניסתי של יונה וולך אל השירה העברית,

כמעט שלא נכתבה שירה הומו-אירוטית. אלה היו שנים של מדינה בחדר, שנים

של מגוייטות לאומית. אני עוד צריך לראיין אותך על כל השנים האלה כי אני

יודע שיש לך זכרונות מיוטי שטרן ומעוד גברים. אני מוכרח לשבת איתך על

זה וזאת הזדמנות להגיד לך. זמן של מגוייטות לאומית שדחקה את האישי

וכפתה על הגבר הישראלי את הגבריות החדשה, את הגבריות החדשה של הציונות.

בעצם הראשון שפרץ את הגדר הזו אחרי יונה וולך היה יותם ראובני,

שבשירתו, וגם בפרוזה שלו, עוד אפשר לראות את קשיי החיים של הומוסקסואל

בתקופה שהחברה הישראלית היתה מאוד לא פתוחה כלפינו.

אני אקרא שיר מאוד קצר שלו שנקרא התפכחות.

"בחשיכה אני נושק לדום עיניך ואחר-כך אתו? נוגע בגופי.

היכן ימי הקיץ והיין וכל מה שצריך היה להיות שלי!"

יש כאן את הצירוף של יין ושל אהבה, שהוא צירוף של ימי הביניים, ועם זאת

את המשאלה שלא מטופקת, את המכאוב על המשאלה שלא מטופקת.

משורר נפלא אחר ששיריו ראו אור קצת אחרי שיריו של יותם ראובני, הוא

מוטי בהרב ז"ל, מחזאי ואיש תיאטרון שמת בצעירותו לפני יותר מעשור.

שיריו הם מלאי יופי וציוריות, והם גם יוצרים נקודת מפגש נורא מעניינת

בין הומוטקטואליות לבין אהבה לבני מיעוטים.

השיר "שעת מרעה" המטפר על אהבתו לנער רועים בדואי.

"נפגשנו בהרים בשעת מראה בעשב הזרוע כלניות

אהבנו את אותו הפרח,

דם שיש לו חיים משלו, דבר כזה רק אללה יוכל לברור אמר האבא שלו.

המרעה שייד למשפחתו והרגליים הללו עומדות במקום שם סבו רעה עדרים.

נפגשנו בהרים והייתי רואה ללא עדר בין הצביים והעדרים חבויים בנקיקים,

אני והוא, הוא ואני בהרים בשעת מרעה

והמראה היפה הזה שהוא מצייר על קירות ביתי מאז".

כמובן שזה נורא מעניין לראות איך הוא מתייחס לעולם הבדואי כעולם שלם של

גברים, האב, הטב והנער האהוב.

לפי הטדר הכרונולוגי, אני מגיע לשירים שלי. יש כאן אנשים שאני לא מזכיר

אותם כי הם ביקשו שאני לא אזכיר אותם. עשיתי המון טלפונים למשוררים

ומשוררות כדי לבדוק אם הם מוכנים שאני אזכיר אותם ויש כאלה שלצערי

טירבו. לכן לפי הטדר הכרונולוגי אני מגיע לעצמי ואני אקרא לכם שיר אחד

שכתבתי שהוא בעצם שיר החתונה של עדי ושלי.

"אני נמשך לשונותך ממני

כמדומני זו תגליתי הכבירה ביותר מאז נודע לי טעמה של אהבת הגבר.

אחרותך, מימון היתר של בקיאות ורגישות



יכולתך לספוג אלימויות ורוך המחושב כבתנועות מחול

כל אלה משונים וכנראה גם מסעירים אותי.

אני רואה בן מה שהנני, אך גם מה שאיני

אבל איננו משחקים במשחקי הכפילויות

וזה מה שעוצרנו יחד.

אנחנו יוצרים סוג מוזר בעיני, חדש לי של שלם

וזה בסיס''.

המשורר הראשון במעלה שפרץ הוא צבי מרמלשטייו שנמצא איתנו כאן ואני פשוט

קורא לו לקרוא לנו את שירו.

צבי מרמשלטיין קורא את שירו.

אילן שיינפלד; משורר אחר שכתב במהלך שנות ה-80 היה חבר גם

של צבי וגם שלי, המשורר והמורה הירושלמי

איתי אוהד זכרונו לברכה, שמת מאיידס בדיוק לפני עשר שנים, באוגוסט

1986.

אני רוצה לקרוא שיר שלו שנקרא "מה למדת היום בגן, ילד מתוק שלי",

שאיתי, כך טוענת אחותו, התייחס אליו כאל שיר פוליטי סביב מלחמת לבנון,

אבל אני רואה בו שיר על פוליטיקה מסוג אחר לגמרי, פוליטיקה של מוות.

"מה למדת היום בגן ילד מתוק שליו

למדתי את צליל הצעדים בהתקרבם ובהתרחקם

ואת המבט החטוף ואת הקנאה שאין ממיתים ואת השנאה.

למדתי את החום הנסתר ואת המבוכה שבגלוי

ואת המוות שהכל מקנאים לו".

משורר אחר שהתחיל לפרסם בשנות ה-80 וגם הוא מת מאיידס, הוא חזי לסקלי.

מתוך ספריו בחרתי לקרוא שיר אהוב עלי במיוחד, שנקרא מותו של הביטוי.

"כדי לבטא את יופיה של החולצה, אין צורן בחולצה או בצורן

אפשר לעמוד עירום באמצע החדר ולומר ההולצה יפה

ויפה גם הרגע שבו השתחררתי מאחיזתה.

לאהר שהופרדה מעורי, קיפלתי אותה בזהירות וארזתי אותה בזהירות

ושלחתי אותה בזהירות למישהו אהר העומד עירום באמצע החדר
ואומר
החולצה אכזרית, ואכזרי גם הרגע בו הופרדה מעורן

וקופלה בגסות ונארזה בגסות ונשלחה בגסות במקום מכתב

המבטא את יופיה של החולצה ואת בדידותו של אותו אחד".

בשנים האחרונות יצאו לצידי 400 משוררים צעירים ובהם אופיר בר-נוי, אמיר

אור, רמי סערי, תמיר להב ואחרים. לא כולם מסכימים אפילו על עמדת קיומה

של שירה הומוסקסואלית, אבל כולם כותבים שירה כזאת למרבה האירוניה.

מתוכם ביקשתי רשות ובחרתי לקרוא שיר של תמיר גרינברג שנקרא "אנבל לי",

ובזה אני אסיים את החלק של שירה גברית למרות שיש הרבה יותר.

"זה היה לפנים ולפני שנים

במלכות על ים ערפילי

אהבתי שם נער תם ושחום י



אך שמו היפה וגופו הענוג מעולם לעולם אף פעם לא נודעו לי.

לפי שנתיים גווע ומת

לפני שנתיים בדיוק הלך

כמו ציוץ ציפוי קצר וחרישי,

כמו נשירת עלי המחט של האורן אל כף היד המזיעה.

מתחת לתקרת החדר רחפו המלאכים ששמם היה כשמו ושמם היה כשמי

ורוח קרה שיצאה מעיני המיתה את אנבל לי.

אחר כן הסתלק האור הרן

וגם הזמן הסב פניו לקיר.

אני זוכר צילום פורטרט שחור לבן שאיוויתי לגנוז מעל שולחנו

אבל לא העזתי".

היו"ר יעל דיין; תודה רבה. אנחנו נחזור לשירה לסבית, שירת

נשים.

לפני כן אני רוצה להזמין את יוסי ברג שפירסם בשם אוזר והוא יציג את

עצמו.
יוסי ברג
"שאלת אותי אשתו, והייתי מאוהב גם בו.

אפשר שלא?"

זו היתה תשובה לשאלה שלא נשאלתי על-ידי זוגתו של אדם שמאוד אהבתי, שכמו

שאתם מבינים בעצמכם, אני מניח שהוא סטרייט. אבל את זה עניתי בלי שאשאל,

רק אחר-כך.

'ירוצה אני עכשיו לחשוף קבל עם ועדה,

רוצה אבל מאוד חרד מזו החשיפה.

מחד יודע כי ארצה לגמרי החשף

מאידן חושש מכן מאוד, חושש פן אשרף".

שלום לכם. בגיל 28 הודיתי בפני עצמי שאני אוהב בנים. זה היה לפני ארבע

שנים. שאל אותי חבר הכי טוב שלי כמה זמן אני יודע, אמרתי לו שאני יודע

כבר שבוע, אבל אני חושש כבר 17 שנה. לפני שנה כבר חששתי פחות וידעתי

כבר מספיק והוצאתי שירים שלי, לא בדיוק שירים, אוסף של מילים, הוצאתי

לאור שירים שכתבתי בשלושה ספרים. הראשון "פקק שנחלץ מבקבוק", שזח פחות

או יותר סערת היציאה מהארון. לא כל כך יציאה מהארון, אלא השלמה עם

עצמי. השני נקרא "אהבתיך", שירי אהבה קרה לסטרייט. השלישי, "תאוות

עלמים", שירים שמדברים בפני עצמם.

השירים יצאו תחת השם צדי דרור, ציפור דרור, והרגשתי ציפור דרור אבל

עוד לא הייתי. בעצם היום, אחרי ההזמנה של יעל שבאה אלי בהפתעה, שקיבלתי

אותה בשבוע שעבר, אני כבר לא חושש להישרף ואני פעם ראשונה אומר את

השירים בשמי שלי ולא של אחר ואומר אותם בפומבי, ואפילו אומר אותם

בכנסת.

לפני שאני קורא כמה שירים, אני רוצה לקרוא את הברכח שכתבתי עם עזרה

ליעל, שהיא לא שיר אלא מילים ומכל הלב.

בירכת המוציא לאור למוציאה מחושך לאור. ואני מצטט שיר:

"להולך הרגל אין דרכים

את הדרך הוא כובש בהליכה"!



בשם כולנו תודה על הזירה.

לא עוד להביט מסביב חושש ממבטים

לא עוד מעצמי לבוש, מרגיש אשם מבפנים

לא עוד אבוש להמתין, חושש מתגובת אחרים

לא עוד.

תחליטו בשבילי, תארגנו לי את החיים,

אל תשאלו אותי, אני הרי מסבים

קבעו לי עם מי ומה ואיזה בית להתאים.

די. אתם לא מרגישים שבבר מזמן התחלתם להגזים?

בן. ידוע לי המחיר

ולא רק למה שיאמרו בבל העיר

ולא רק מה שיחשבו האחרים

אלא מה שארגיש עמוק בפנים,

במה שאחסר משפחה וילדים,

במה בעיות, במה קשיים.

אך מה לעשות, אעדיף לא לחיות את החיים!"

באותם ימים של נסיון יציאה, כשעוד אין מספיק אומץ ליציאה, לפחות ידעתי

שיש לי משפהה נפלאה. גם אמא שלי שנמצאת כאן ובת-דודה שלי.

"איזה מזל שאחי לצידי

יודעים את סודי הפרטי,

איתם אחלוק את שפע שירי

והם קהלי הפרטי.

להם אגלה סודותי הבמוסים השובנים במעמקי נשמתי

להם אחשוף מחשבות אפלות והם לא יסגירו אותי".

כשמישהו ביציאה מהארון, ואני מניה שזה לא משנה אם זה בן או בת, אז

אפילו אם לא מחפשים אותו, הוא מרגיש שמחפשים אותו. בשבוע הספר שהסתיים

לפני שבוע הייתי בככר רבין ומצד שמאל היתה לי הוצאת בית-אל ומצד ימין

הוצאת המרכז ללימודי הקבלה, ואני עם 150 ספרים כאלה וגלויות גדולות

ופרסומות של בנים ערומים, ואני פחדתי להציג אותם, אבל אחרי שהצגתי

ראיתי שבעצם רוב הפחד בא ממני.

"תמיד חשבתי זה לא כלכלי,

הן בשתי דקות אגמור לבדי.

ללבת עם בחור זה ממש לא בדאי

להשבעת קצת תשוקה אהרוס את חיי!

אז הרבה זמן חשבתי חשבתי ולא עשיתי בלום

ואז גיליתי שבמדרבה ממול עומד בחור שיש לו פוטנציאל

להיות החבר הבי טוב שלי לחמש דקות, ואולי בבל!

והבנתי שמה שאני צריד פשוט לעשות

זה לן עם תחושותיך, הן הנבונות ביותר.

לך עם תחושותיך פן תהפוך למישהו אחר".

היו לי רגעים שמאוד הכעיסו אותי ואמרתי למה אנחנו מקופחים, וזה שיר

שהוא לא שיר, אבל יהיו מי שישמחו איתו.



"קטינה אסורה לבועל

כן עך מלאת לה 16 שנים.

מדוע זה על העלם עך ח"י גוזר החוק המתן?''

דיברתי יותר ממה שחשבתי. שיר אחרון שהוא ממש לא שיר, אבל יש בו מסר לכל

מי שנמצא עכשיו בדרך אל עצמו ומרגיש שהוא מכחיד את עצמו בדרך אל עצמו,

אז שיקח בחשבון שאס חוא מצליח להבין את המסר בשיר שכתוב כל כך לא

מוצלח, אז הוא בטח גם יצליח בדרך.

השיר נקרא התעוררות.

"כת קשה לי לעשות דברים בלי לחשב בפרטי פרטים

כדאיות ביצועם, ההימנעות מהם גם.

כה קשה לי לעולם ההומואים להיפתח, להתקרב

שוב ושוב אנכי מתמרד.

זה לא כדאי. פשוט לא משתלם.

על עניין כה קטן כל החיים לסכן?

זה לא הצליח צדי, אין לזה סיכויים

איך תמצא לן עלם חמודות בין כל אלה הגברים?

ואני בחוזקה מוחי משתיק

ובעוז החישובים מנסה להדחיק.

די חישבתי תמיד כדאיות הדברים

די נמנעתי מלחוות את החיים.

אנסה עתה במלוא הרצינות

את חיי לחיות ולא כבר עכשיו להתחיל למות''.

חיים טובים.

היו"ר יעל דיין; תודה ליוסי. צדיק, ציפור דרור, דווקא ימצא

חן בעיני.

אני רוצה להזמין את נגה אשד שכתבה וגם תקריא מתוך "מזון מלכות", ואני

רוצה גם לברך אותך על הספר ולומר לך כמה הוא נהדר.

נגה אשד; מה אפשר לומר? ספריית הפועלים, בהוצאת

הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר. ככתבו, כן

לשונו. אני חושבת שבאמת מגיע להם הקרדיט להיות המוציאים לאור שלו. זה

ספר הבכורה העברי והעולמי. הספר הוא ספר סיפורים ואני אקרא קטעים לא

רצופים.

נעמי היא בת לראשוני קיבוץ ידוע. המספרת פוגשת בה לראשונה לא אישית

אלא בכתבה בעיתון, היא פוגשת בשמה ובדבריה ומשהו נדלק אצלה. עוברות

שנים והקיבוץ שוב עולה לכותרות והמספרת מחליטה הפעם ליצור קשר.

נגה אשד קוראת קטעים מסיפרה.

היו"ר יעל דיין; תודה רבה.

אילן שיינפלד יקרא שניים או שלושה שירים של

נשים לסביות, לאחר מכן חברי הכנסת נעמי חזן ורן כהן ישאן דברים. נסיים

במונולוג של. גיל אלון מתוך המחזה "לגמור יפה", וישמח אותנו, לפני

שנתפזר, איציק ניני בעוד שיר.



אילן שיינפלד; חשבתי על זה שאני צריך לספר לכם שיש שיר שלא

קראתי אותו אבל הוא נמצא בכתב עט חדש שהשורה

הראשונה שלו אומרת "אני חושב שאני לסבית". אני באמת חושב שאני לסבית

בזמן האחרון.

הכנתי הרבה, אבל יעל ביקשה שאני אקצר ולכן אקרא רק שלושה שירים. אני

רק אומר לכם שבעיני המשוררת הראשונה שבעצם פתחה את השער לשירה לסבית,

כמו גם הומוסקסואלית, היתה יונה וולך שהקדימה בהרבה מאוד שנים את

זמנה, עסקה בשאלות של הגדרה וגבולות וטשטוש גבולות בין מינים. יש לי פה

שיר- נפלא שלה שנקרא "תשכבי אתי", אבל אני לא יכול לקרוא אותו כי הוא

ארוך.

אני אקרא שיר של המשוררת הראשונה אחרי יונה שיצאה בגלוי ובמובהק עם

שירי אהבה לנשים, משוררת שאני מאוד אוהב, גבריאלה אלישע מירושלים.

בחרתי מתוך הספרים הנפלאים שלה לקרוא קטע אחד מהספר "מוסיקה אחרת",

פשוט משום שהוא כל כך כן, פשוט ויפה.

"מבעד לצלילי מוסיקה אחרת

דימיתי לרגע מוסיקה אוזרת שנהגנו לשמוע בריגשה

את כלי אלוהים, תעתועי בן ערביים או מה.

עכשיו רוצה אני לומר בכנות

ללא כל פנטזיה או משהו דומה לזה

אושרי היה שלם אילו היית כאן אהובתי.

אכי יודעת שלעתים קרובות זה נשמע בהגזמה

לתעמיד את כל הבניין על יסודות של אהבה

וכשהיסוד הזה משהו קורה איתו

כגון תולעים או רעלים

ולעתים ביגון כל כן שתקני אותו בנין מתמוטט,

אבל לא שבור הוא ליבי

לא קרוע, שלם לחלוטין

רק הגעגועים.

אני יודעת שאילו היית כאן

לא הייתי יכולה לומר שחסר לי דבר".

בראשית שנות ה-80 פרצו שתי יוצרות חשובות מאוד בעיני אל השירה העברית

הלסבית. הראשונה היא שרון בן-עזר, ליאנה פרנק, שלצערי לא הוציאה את

הדברים שלה בספר ואני בהחלט מתכוון להזמין ממנה ספר. היא הוציאה את זה

בתקליט. המשוררת השנייה היא זו שבקרוב מאוד, כך בישרה לי, יראה ספר

שיריה הראשון אור בהוצאת סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, ושניים ממחזותיה

תוצגו בעכו ובסימטה.

אני אקרא שיר חדש שקיבלתי ממנה לכבוד היום הזה ושמו "שמזל לא תעזוב",

רהיא היתרתה בי לקרוא מזל ולא כמו האשכנזים, מזל.

"שמזל לא תעזוב אותי לעולם

שמזל לא תיגע בי לעולם

שמזל לא תשיר לי שיר, שלא יתברר שהיא פשוטה.

שלא אקרא למזל בשמה האמיתי

שלא אראה למזל בקריסת המבצרים שלה
שמזל לא תעטוף אותי בריחה
שמזל תיכף ומיד תעטוף אותי בשערה.

אוי מזל, אני שרה לך שיר ואת נעלמת כי ציוויתי כך

ואיפה את עכשיו מזל אהובתי החושנית, הסתגרנית שיש לה את עצמה?

אמרי את האמת. את חושבת עליז

באוויר הריק לידן מדמה את גופי מתממש

וריחי, האם הוא מקבל משמעות חדשה ופשוטה בזכרונך?"

בשנות ה-90 עלו משוררות לסביות רבות נוספות אל הספרות העברית. אני לא

יכול לומר את שמן כי לא קיבלתי רשות ויש כאלה שלא רצו שאני אזכיר את

שמן. מתוך מי שיכולתי להזכיר, בחרתי להזכיר את דנה עמיר, משוררת חיפנית

נפלאה, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, נשואה, אם לילד, ששלחה לי

שיר חדש לגמרי. גם היא עומדת להוציא ספר שירים חדש.

"ופתאום רוח.

שדיין חונים על בטני.

אני רוצה להרות אותן כולן, מדוייקת, מוקדת בבשר, עושה מעשים מתוקים.

אמרנו שנשמור מרחק מתוכנן מן האור

אחרת, אין תגני עליו

אני אוהבת להביט בן

אישר ספוגי זהיר ופתאום רוח עצומה באה וטורפת.

הזוהר הערום הדשאי של פני ירכיין

אני חוצה אותך עיוורת כציפור".

יש שיר כל כך יפה של יונה וולך שאי-אפשר לא לקרוא אותו. "תשכבי אתי כמו

עיתונאית". יונה כתבה המון פעמים בלשון גבר, והרבה פעמים כשהיא כתבה

בלשון גבר לא היה בעצם ברור אם היא מדברת על החבר שלה טדיאוש, שהיא

היתה מתחפשת איתו, היתה מלבישה אותו כמו אישה, ממלאת לו את החזיה בכל

מיני דברים, בספוגים, והיא היתה ממש מחפשת אותו, או שהיא היתה מדברת

לחברה שלה. השיר הזה הוא בפירוש שיר אהבה לסבית, זה שיר שכתוב בסופו

שזה שיר אהבה לסבי.

"תשכבי אתי כמו עיתונאית

תרגישי מה שלא, לא תרגישי מה שכן.

חטטי בחיי, קלפי גלדים, חישפי פצעים שלא יעלו ארוכה,

הכאיבי לי, את הסדיסט, אני המזוכיסט

העלי זכרונות כואבים

שאלי אין היה בפעם הראשונה

הזכירי לי את כל הכשלונות

הוציאי לי את החשק שלא יעמוד לי

עשי ממני אימפוטנט

אחר כן שאלי אותי שאלות קטנות כמו בלשכת סעד, כמו במכס

את הדברים החשובים היפכי לרכילות מיד

אל תתני לליבי ושכלי לעבור אלין.

השאירי אותי בלי דעה

כאוב, בלי אהבה, בלי הבנה, לבד לגמרי בחוץ

שמעי מה שלא אמרתי

אל תשמעי מה שכן אמרתי

השאירי אותי מרוקן לגמרי

בלי עולם, בלי חברה, בלי כל הכללה, בלי אובייקטיביות



נקרי את עיני במין קבוצתי

זה יעזור לעניין.

את הבעיות הגדולות השאירי לעיתונות

הם יפתרו זאת עבורך.

הם יפתרו את חידת העולם בשבילן.

גברים יפתרו את העולם בשבילך

לא את בעצמן בעצמן אישה".

נעמי חזן; צהרים טובים. באתי, יצאתי וחזרתי. חברי כנסת

אחרים מאוד חיו רוצים לחגיד כמח מלים, אבל

אני אדבר בשמי בלבד ואעשה זאת מאוד קצר.

חשבתי היום מה יום הגאווה בכנסת אומר לי אחרי שש שנים בכנסת, ואני

זוכרת את האירוע הראשון. יצאה לי מילה אחת והיא שיגרה ונורמה. אם

הצלחנו להגיע לשיגרח ונורמה ביום הגאווה, אני חושבת שזה הישג מרשים

ביותר. אני מדגישה את זה כי אני חושבת שמאחורי זח יש מסר אולי אפילו

עמוק יותר. אני חושבת שעצם חעובדה שחצלחנו להגיע לנורמה, לא רק ביום

הגאווה, אלא בטיפול בנושאים שקשורים להומוסקסואלים, ללסביות

ובי-סקסואלים, הצלחנו להבהיר מסר הרבה יותר עמוק ומשמעותי, וזה המסר,

ברשותכם, של השונות והשיוויון בשונות. יש לי רושם שזה עתיד החברה

הישראלית ובאיזשהו מקום אני רוצח להודות לכל מי שנמצא כאן, שהצלחתם

ועזרתם להעביר את המסר הזה. יש עוד מלאכה רבה.

יש עוד שני נושאים מרכזיים שהייתי רוצה לומר שלדעתי הם האתגרים החשובים

של השנה-שנתיים הקרובות. האתגר הראשון שנסחב אצלנו כבר הרבה זמן, הוא

לא עניין של העדר אפליה אבל של זכויות של הקהילה. לא הצלחנו עדיין

לחוקק מספיק בכל מה שקשור לזכויות ולא רק להכרה. אז תעזרו לנו גם עם

הזכויות ואני חושבת שזה חיוני.

הדבר השני והוא עולה בעיתוי הזה בגלל הבחירות המוניציפליות, אבל הוא

יעלה ביתר שאת גם בשנה, אולי פחות, חרי הרבה שנתיים הקרובות. לדעתי אין

הצדקה להעדר ייצוג של הקהילה ההומו-לסבית בפוליטיקה הישראלית. הגיע

הזמן לא רק שמטפלים בנושא הזה אלא שיהיה ייצוג הולם. זה יתחיל השנה

לדעתי בצורה מאוד ברורה בבחירות המונציפליות, אבל זה לא מספיק. אני

חושבת שזה חייב לעבור גם לרמה הארצית.

לכן, בשתי הנקודות האלה, זכויות וייצוג, המלאכה עוד רבה. כמה שנוכל

לעזור ולחרתם להגשמת המטרות האלה, נעשה את זה ברצון.

תודה לכם שוב על כך שאתם עזרתם לנו אולי לעשות את החברה הישראלית קצת

יותר טובה.
היו"ר יעל דיין
תודה רבה לנעמי חזן.

לפני שאיציק יסיים ויכניס אותנו לאווירה של

המצעד ביום ששי ושל השמחות שנכונו לנו, מונולוג על-ידי גיל אלון, מתוך

המחזה "לגמור יפה".

כתב הרווי פירשטין, תרגום רבקה משולח, בימוי סאשה רייך.



גיל אלון במונולוג מתןך המחזה "לגמור יפה".
היו"ר יעל דיין
תודה רבה לגיל אלון.

אני מזמינה במעבר חד וקשה את איציק ניני

לסיים את האירוע.

יצחק ניני; כתב, הלחין ושר את השיר FLY TO WANT I .

היו"ר יעל דיין; תודה רבה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 10:00

קוד המקור של הנתונים