ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 15/12/1997

נשים ואמהות בפרשת ילדי תימן והמזרח

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 88

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה

שהתקיימה ביום ב', ט"ז בכסלו התשנ''ה, 15.12.1997, בשעה 15:00
נכחו
חברי הוועדה: היו"ר יעל דיין

ס/היו"ר, מרינה סולודקיו

שמריהו בן-צור

? אליעזר זנדברג

רן כהן

סופה לנדבר

יורי שטרן
מוזמנים
סגן שר הדתות, הרב אריה גמליאל

ד''ר אסתר הרצוג, מכללת "בית ברל"

אורה שיפריס, עמותת "משכנות אוהלים"

נעמי פרנקל, סופרת

טובה ברקא, עדות אישית

מרגלית עוגב, עדות אישית

יהודית דוראני, אחות במחנה עין-שמר
מנהלת הוועדה
דנה גורדון
נרשם על-ידי
חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

נשים ואמהות בפרשת ילדי תימן והמזרח



נשים ואמהות בפרשת ילדי תימן והמזרח

היו"ר יעל דיין; אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום

מעמד האישה.

לפני שאני מעבירה את ניהול ההתכנסות לח"כ מרינה סולודקין, שהיא גם

יוזמת ההתכנסות הזו, אני רוצה לציין שהכנס הזה מתקיים כישיבת ועדה של

הוועדה לקידום מעמד האישה. הנושא של ילדי תימן הוא נושא משותף בחברה

הישראלית.

קריאה; גס ילדי עירק.
היו"ר יעל דיין
אני אומרת מילות פתיחה ואחר-כך יתקיים דיון

וכל מי שירצה, יוכל לדבר. אני קוראת את

ההגדרה שניתנה כאן לדיון וזו פרשה שעומדת בפני עצמה. אפשר להוסיף לה

ואפשר לומר בכלל פרשת ילדים יהודים, ובכלל ילדים בעולם, וילדי כל

העולם, ואפשר להרחיב כהנה וכהנה. אנחנו עוסקים בדבר מאוד מסויים שלגביו

היו דיונים, גם בבית הזה וגם דיון ציבורי קשה מאוד, כואב מאוד, עם הרבה

מאוד השלכות על חיים פרטיים של אנשים, גם הרגשה של אי-צדק של חוסר ידע

או של אין אונים של קהילות שלמות. לכן הנושא הזה, מנושא שהוא בתחום

צינעת הפרס של משפחה כזו או אחרת הפך להיות נושא לדיון ציבורי.

הבית הזה דן בנושא, הבית הזה הקים ועדה והוועדה הזו פועלת. היא לא

פועלת די מהר, ואולי לא די לעומק כפי שהיינו רוצים, אבל זה הייתי אומרת

למעשה לגבי רוב הוועדות הפרלמנטריות שהוקמו בבית הזה.

יש לי קצת בעיה עם הפרדת הנושא של ילדים ואימוצם, או "אימוץ", או

העדרות, או כל מה שתגדירו, במסגרת הנושא של מעמד האישה. אני אומרת את

זה משום שזו תפיסת העולם הפרטית שלי. אנחנו היום כינסנו דיון סביב

הנושא הזה כאשר אנחנו מדברים באמהות. זאת אומרת, לא כל כך בהורים ולא

כל כך בילדים במובן הרחב של בנים ובנות, אלא יותר בנושא של אמהות. אני

מניחה שבמשך הדיון יוסבר גם על-ידי ח"כ מרינה סולודקין מדוע נעשה

האיחוד הזה. אני כשלעצמי, וזה אני אומרת גם לאמהות בעד יציאה מלבנון

ואמהות נגד שתיקה, אמא ואבא, גודל הלב של שניהם וגודל הכאב של שניהם

הוא מבחינתי שווה, והייתי מעדיפה תמיד לדבר על הורים ובפרט בנושאים שהם

באמת ספציפית קשורים בנשים, במבנה הביולוגי שלהם. כאן יש לי מבוכה

מסויימת כשאני מדברת על נושא שהוא נושא חברתי כואב ושהוא נשאר עדיין

ללא פתרון ואני צריכה להתייחס אליו כאל נושא שבתחום הטיפול של נושא

הנשים.

אני מאחלת לכם דיון מאוד פורה ואני מקווה שהדיון הזה יסתיים באיזה שהן

מסקנות בתחום הנעשה. אנחנו לא באים כאן לשדה קוצים ריק שלא נעשה בו שום

דבר, אלא אנחנו רוצים לראות איך אפשר להוסיף ואיך אפשר לשפר קצת בתחום

העשייה בנושא הזה.

היו"ר מרינה סולוסקין; תודה רבה ליעל דיין ורב תודות על הסכמתם

לקיום הכנס הזה.

שמריהו בן-צור; נשיאות נכבדה, ציבור מכובד. אני רואה כאן

דבר מאוד מאוד מרגש. אני מאוד מתרגש מאחר

והגיעו לכאן נשים שהן סבתות, שהן בנות 80 ומעלה, מתוך תקווה, מתוך



תפילה, מתוך ציפייה שאולי אולי הכנס הזה בתוך כנסת ישראל סוף סוף ימצא

מזור לכאב הגדול שעובר עליהן במשך 40-50שנים.

אם היה נודע לנו שלקחו ילד מאמו, מהוריו, מה היתה עושה התקשורת? כל

התקשורת העולמית היתה מתגייסת, כל התקשורת העולמית היתה כותבת על זה,

היתה כותבת שחטפו ילד מהוריו. אין לך דבר כואב ומכאיב מזה.

ברשותכם, אני רוצה לומר שאני חלקתי - וזה הופיע בתקשורת - על דרך

עבודתה של הוועדה. מינו כל מיני ועדות לבדוק את כל הנושא הזה של חטיפת

ילדי תימן, עירק וכיו"ב. עד היום אין לנו מימצא ברור מי אשם, מה קרה,

איפה זה עומד, והכל בגדר תעלומה. הדבר הזה מאוד מאוד מכאיב. מכאיב

שבמלאת 50 שנה למדינת היהודים, מדינת ישראל, עד היום לא מצאו פתרונות.

ישנם חברי כנסת מכל הסיעות, מכל המפלגות, שהם מטפלים בנושא הזה כדי

להמריץ את הוועדה הזאת שתסיים את תפקידה, כדי שיהיו אנשים ויזכו אנשים,

זקנים וזקנות, לראות בסופו של דבר, בערוב ימיהם, את היקר ואת היקרה

שלהם.

אני טיפלתי יחד עם מספר חברי כנסת ועשינו זאת בכמה דרכים.-

(א) תבענו מהוועדה הזאת להחיש את עבודתה ולהגיע בהקדם למימצאים. נאמר

לי על-ידי האנשים היושבים בוועדה זו שאכן באמת מצאו הדברים שאמרתי

הד אצלם. אני מקווה שהוועדה הזאת - יושבים שם יהודים, עם לב יהודי

- תגיע למסקנות נחרצות כדי שיהודים בגיל שאנחנו רואים כאן יזכו

לראות את ילדיהם או לפחות ידעו היכן הם.

(ב) אנחנו בתהליך חקיקה של שלושה חוקים:

(1) חוק בנושא של חוק אימוץ. לאפשר למשפחות לעיין בתיקי הילדים

המאומצים. החוק הזה מונח היום על שולחן הכנסת ואני מקווה

שבשיתוף פעולה עם חברי כנסת והממשלה הוא יעבור בהקדם. לאפשר

למשפחות לעיין בתיקי האימוץ.

(2) לא תחול התיישנות על הנושא הזה של חטיפת ילדי תימן. הצעת חוק

בנושא זה נמצאת עכשיו בהכנה.

(3) חוק נוסף שגם הוא בהכנה, שיוטל עונש חמור על כל מי שמסתיר מידע

או מזייף איזה שהוא מידע בנושא של חטיפת ילדי תימן, עירק וכן

הלאה.

(ג) נושא של בדיקת רקמות. פניתי במליאת הכנסת בשאילתה לשר הבריאות

ושאלתי האם זה נכון שאין למשרד הבריאות תקציב של קרוב ל-600 אלף

שקלים כדי לערוך בדיקות גנטיות, ד.נ.א. והאם עד כדי כך משרד

הבריאות וממשלת ישראל במצב כזה של עוני שלא יכולים לממן את הבדיקות

האלה וצריך לגייס כספים לכך.

קיבלתי מכתב משר הבריאות, וזה הופיע גם בתקשורת, שאכן אין לו תקציב

לנושא זה.

רתמנו גם את משרד המדע וגם לחצנו במשרד תבריאות וגייסנו את התקציב

כדי לערוך את בדיקת הרקמות בישראל ולא בלונדון, כי שם העלות היא

יותר גבוהה, והבדיקות אכן יתקיימו במדינת ישראל על-חשבון תקציב



המדינה. יאמר בשבחם של מנכ"ל משרד המדע שעזר לנו בנושא זה ושר

הבריאות שגייס את התקציב הזה.

(ד) התבקשתי על-ידי יושב-ראש הכנסת לבדוק את תנאי מאסרו של הרב עוזי

משולם. בשבוע הבא נבקר אצל הרב עוזי משולם ונעביר תזכיר אל

יושב-ראש הכנסת, משום שלא רק הממשלה מטפלת בנושא הזה אלא גם הכנסת

מטפלת בכך.

אני מאמיו שמכל הדברים ששמעתם ממני ודברים שתשמעו מחברים אחרים, אני

מאמין שאנחנו יכולים לקדם את הנושא הזה ביתר שאת ולמצוא את פתרונו לפני

שיגיע יום העצמאות.

אני מאחל לכם יום דיונים פורה. אני מאוד מאוד מתנצל שעלי לעזוב מאחר

ויש לי פגישה שאני חייב להשתתף בה. סילחו לי. האמינו לי שאנחנו עושים

עבודת קודש לטובת הנושא שהוא יקר לכולנו. היו ברוכים.

קריאה; . אני מציע לך לבדוק לא את תנאי המאסר של עוזי

משולם אלא מדוע הוא נאסר.

היו"ר מרינה סולודקיו; חברי כנסת נכבדים, אורחים יקרים. הכינוס הזה

בנושא נשים ואמהות בפרשת ילדי תימן, מזרח

ובלקו, מתקיים ביוזמתי. נראה לי שכדאי להבין מדוע דווקא אני, עולה

חדשה שהגיעה לארץ ב-1991 ומ-1996 מייצגת בכנסת ה-14 את העלייה

מברית-המועצות. אני קשורה אישית לפרשת ילדי תימן. אין היום שום נושא

חשוב ומשמעותי יותר מאשר הטיפול בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן. אין דבר

נוראי יותר לאם ולמשפחה מאשר לאבד ילד או ילדה.

אני רוצה לקוות שהדברים שנשמע היום יפתחו דף חדש בשיתוף הפעולה בין

האנשים והתנועה למען זכויות האדם ונצליח לבנות סולידריות חדשה,

סולידריות שמאחדת בין כל העדות, בין כל המחנות, ובין דתיים

וחילוניים.

אין זה מקרי שלכינוס שלנו היום הזמנתי את אורה הרצוג ממכללת "בית ברל",

ואת אורה שיפריס מעמותת "משכנות אוהלים".

בדיון שיתקיים היום נשמע גם חברי כנסת, את. אליעזר זנדברג ושמריהו

בן-צור כבר שמעתם. אנחנו נשמע עדויות מפי נשים ואמהות שעד היום אינן

יודעות מה קרה לילדים שלהם. נשמע גם חוות דעת מקצועית מפי מומחים

בנושא.

אני מלווה את פרשת ילדי תימן לא רק כאישה וכאמא. בפרשה זו יש את היחס

לעולה החדש והמעמד שלו במדינת ישראל בשנים הראשונות של העדה. היהודים

הגיעו לארץ-ישראל במשך יותר ממאה שנים כדי להתאחד עם היהודים ולשמור גם

על הפן ההיסטורי ולחיות בכבוד ובגאווה. לצערי הרב גם בשנות ה-50 וגם

בשנות ה-90 כללי המשחק הקיימים גורמים לעולים החדשים לסטטוס חברתי נמוך

ביותר.

העובדה שעד היום פרשת ילדי תימן לא מצאה את פתרונה וכל האמת בעניין הזה

עדיין לא יצאה לאור. כל אלה הביאו לכך שגם בשנות ה-90 להיות עולה חדש

זה לחיות בסטטוס חברתי נמוך. להיות עולה חדש, זה לסבול מסטיגמות



שליליות. להיות עולה חדש, זה להיות אדם שזכויותיו נפגעות על-בסיס

יוס-יומי. הרי אי-אפשר שיהיו יותר מאלפיים מקרים של נשים, אמהות

וילדים, ולמרות כל המאמצים שנעשו לא הצלחנו לסיים את הפרשה הזאת, הרי

שכל של זכויות האדם וכבודו במדינת ישראל, לצערי הרב הופרו.

בכל המדינות בעולם ישנם מקרים קשים בתולדות העם והחברה. למשל, רוסיה

בתקופת המחנות של סטאלין. לדעתי החברה יכולה להפוך לחברה טובה יותר רק

לאחר שכל העובדות בפרשה ייחפשו לדיון ציבורי נוקב.

אם לא ייחשפו כל תיקי האימוץ, המסמכים והעדויות הנוגעים לפרשת ילדי

תימן, מזרח ובלקן, לא נצליח לנסות ולתקן את העוול הנורא שנגרם לאלפי

משפחות. הפרשה הכואבת הזאת יצרה קרע עמוק בין עדות המזרח לאשכנזים, בין

דתיים לחילונים ובין עולים לוותיקים. כל עוד לא נחשוף את האמת כולה, לא

נצליח להביא לאיחוד בין כל המגזרים בחברה הישראלית.

אני רוצה לקוות שזהו המפגש הראשון בין כתלי הכנסת שיוביל לסגירת הקרע

הנורא.

אליעזר זנדברג; בקדנציה הקודמת הייתי בין חברי הכנסת שעסקו

בהצעת חוק להקים את ועדת החקירה. עשיתי את

זה כי הייתי בראש העין בלילה וראיתי אנשים הולכים ומפגינים וצועקים.

התחלתי לדבר עם אנשים שהם צעירים ממני, אנשים בני 17, אנשים בני 18,

והם סיפרו לי על דוד שנחטף, על דודה שנחטפה. הפרשה הזו זה לא עניין של

דור אחד אלא. עניין שעובר מדור לדור. זה פצע פתוח בחברה. אנחנו יזמנו את

ועדת החקירה כי קיווינו שהיא תעשה את העבודה שלא עשו לפני כן. היום אני

אומה בצער רב שלא זאת התמונה שמצטיירת עד עכשיו וכי אפשר היה לעשות

יותר. לא צריך לעשות כללים בשביל זה, כי לוועדה יש מספיק כללים ואמצעים

לחקור ולעשות. הוועדה מבחינת הסמכויות שווה לוועדת שמגר.

יש דברים שנעשים במסגרת ועדה, אבל יש דברים שאפשר לעשות כאן בכנסת. אחד

הנושאים הוא לחץ ציבורי בין היתר בנוגע לתיקי האימוץ. אני חושב שצריך

לעשות הכל על-מנת שייפתחו התיקים. כמו שאמרו לפני, אם במדינה אחרת

ברחבי עולם, אם בארץ זרה, לא בישראל, ילד של יהודי אחד היה נחטף, מה

כולנו היינו עושים? איזה רעש כולנו היינו עושים? ובצדק. כאן מדובר

בתופעה. לא מדובר באדם אחד, לא בשניים, לא מדובר רק ביוצאי תימן, אלא

גם ביוצאי עירק וגם באשכנזים. מדובר בתופעה.
כאן אנחנו לדעתי צריכים להתאחד בשתי נקודות
- לבוא ולומר לכל מי שנוגע בעניין שאנחנו רוצים תשובה עד שנת 2000. כל

אם בישראל צריכה לדעת מה עלה בגורל בנה, וכל ילד שמחפש את הוריו,

צריך למצוא אותם או לפחות לדעת מה עלה בגורלם. זה במישור האישי של כל

אחד ואחד שנוגע בעניין.

- צריך לברר מה קרה, אם זו היתה שיטה, מי היה מעורב ואיך הוא היה

מעורב.

אני חושב שיותר חשוב מהכל זה למצוא את הילדים ולקשור בין הילדים

למשפחותיהם. אם נעסוק בעונשים, נגיע למצב שאנשים יסתירו עוד יותר את

האמת, בעוד שאנחנו צריכים לחפש את האמת ולמצוא אותה.



לקראת סוף הכינוס אני מקווה שנוכל לשמוע את העדויות של האנשים ואולי

תוך שנה, ובכל אופו כמה שיותר מהר, נשב כאן כולנו בכינוס של נצחון, עם

המשפחות שהתאחדו.

יהודית דוראני; אני עצמי באתי מתימן. אנחנו עבדנו בבתי

תינוקות בשלוש משמרות. משמרת בוקר, משמרת

אחרי-הצהריים, ומשמרת לילה, מ-11:00 עד הבוקר. כל מטפלת שגומרת את

העבודה, מוסרת את הילדים, 25 ילדים בכל חדר. אני באה לקבל את הילדים

במחלקה שלי, לפעמים חסרים שניים-שלושה ילדים. אני שואלת איפה הם,

אומרים שהלכו לחיפה לבית-חולים רמב"ם. אמרתי שלא יכול להיות, הם אכלו

טוב ושיחקו. אומרים לי שככה שמעו. ככה יצא לנו שכל הזמן היו חסרים לנו

שלושה-ארבעה ילדים. כל ערב היו באים עולים חדשים מתימן. היתה תקופה

שבאה עלייה מכל הארצות, מגרמניה, מארצות-הברית, מהולנד. הם באו למיטות

הילדים, שיחקו איתם, וכל משפחה, אישה עם בעל או בלי בעל, יושבת ליד

מיטה של ילד, בודקת אותו, רוצה לראות אם הוא שומע, מראה לו כל מיני

דברים כדי לראות אם הוא רואה. אני חשבתי אז שהם משחקים עם הילדים.

קריאה; פה יושבים חברי כנסת ומספרים לנו סיפורים

כשיש פה עניין פוליטי. אנחנו העם הנאור,

יושבים פה בשקט, מקימים ועדת חקירה שלישית שלא עושה שים דבר.

יהודית דוראני; ישבה לידי אישה שבדקה ילדה, אמרו לה לבחור

ילדה. היתה לילדה אמא שאמרו לה שהמשרד

האחראי ישמור אותה. היא באה אלי בוכה והשביעה אותי שאני אשים עין על

הילדה. אני ראיתי את הילדה שהיא ילדה חמודה, קצת ג'ינג'ית, לא נראית

תימניה. באו אנשים רבים שלא מדברים עברית, לא שואלים אותי כלום, לא

אומרים שלום, אבל הם נכנסו פנימה לחדר הילדים. שבועיים היו הולכים

וחוזרים ואחרי שבועיים לא ראינו אותם. מאז שהם הלכו, כל יום שלושה

ילדים לא היו. אני הייתי המומה. אמרו לי שלקחו את הילדים לבית-חולים

רמב"ם בחיפה, אבל אני ראיתי את הילדים אוכלים ובריאים. לאחר שאני עזבתי

את המחנה, התחתנתי ונולדו לי שני ילדים, באו אמהות שחיפשו אותי ומצאו

אותי בביתי בירושלים לשאול אותי מה עם ציון, מה עם יעיש ואיפה הוא.

שאלו אותי אם ראיתי, אם שמעתי. אמרתי שאני המומה. אני לא שמתי לב, אבל

כל האנשים האלה שבאו, באו לבדוק את הילדים.

סופה לנדבר; אנחנו באנו לכאן לבטא את מה שאתם מרגישים,

אז אולי תתנו לנו לומר משהו.

אני רוצה לומר לאמהות מתימן, שגם אנחנו העולים מברית-המועצות, מרגישים

כמוכן. אני עליתי לארץ לפני 18 מברית-המועצות, והרגשתי את מה שאת או

אמא שלך הרגישו כאשר עלו ארצה. אני מרגישה את זה במשך 18 שנה. אנחנו

מאות משפחות שיושבות במרכז קליטה בקור ובגשם, ואנחנו מרגישים כמו

פליטים במדינה, מרגישים שאנחנו לא חלק מהמדינה. אנחנו מרגישים מה שאתם

מרגישים.

אני הגעתי לכאן ואני מרגישה בדיוק מה שמרגישה העליה הנוכחית. כאשר נעשה

סקר לפני כמה חודשים ובו התברר שהחברה הישראלית דוחה את העליה, אני

בדיוק מרגישה מה שהרגישו הנשים האלו. אבל אני מתפלאת, כי מי שהיה אשם

בחטיפת הילדים האלה, עד היום הולך על האדמה הזאת.



אני חושבת שבשם כל הוועדה, בשם כל הבית הזה, אנחנו יחד דורשים לפתוח את

תיקי האימוץ. אני חושבת שכולנו תומכים ברעיון לפתוח את תיקי האימוץ

ואנחנו אתכם.

קריאה; אנחנו רוצים לדעת אם הוועדה הזו היא אמיתית.

זו המטרה שלנו. שיפסיקו לספר לנו סיפורים

ולטייח את ההורים המסכנים האלה שרוצים לראות את הילדים שלהם.

אסתר הרצוג; אני מבקשת להודות על ההזדמנות הכבוד שניתנו

לי להופיע פה בפני ההורים, בפני האמהות,

באירוע החשוב הזה פה בכנסת ותחת הגג של הוועדה למעמד האישה.

אני רוצה בעיקר להודות מקרב לב לשתי נשים. קודם כל, לך אורה שיפריס.

אורה, את אישה גדולה. אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי להיות מעורבת

במאבק הזה למען ילדי תימן. זה נקרא אמנם ילדי תימן, אבל אנחנו יודעים

שזה לא רק ילדי תימן אלא גם ילדים ממקומות אחרים. שנית, אני מבקשת

להודות לד"ר ח"כ מרינה סולודקין על שלקחה על עצמה ליזום את הדיון הזה

תחת חסות הוועדה למעמד האישה. היא עשתה בזה שירות גדול לוועדה למעמד

האישה.

על פרשת ילדי תימן מזרח ובלקן למדתי לראשונה מהפרסום הנרחב שניתן למאבק

של עוזי משולם ותומכיו ביהוד. העליהום הנורא שעשתה עליהם התקשורת עורר

בי בזמנו את התחושה שמשולם וחבריו מאיימים על השלטון יותר משהם מהווים

סיכון ביטחוני או אחר לחברה כולה. מהר מאוד קלטתי שרק בזכות המאבק

הנחוש של אנשי "משכן אוהלים" אני זכיתי לדעת על הפרשה הנוראה של חטיבת

ילדי תימן וילדים מארצות מוצא נוספות.

אני מבקשת את ההזדמנות שניתנה לי כדי לומר דברי תודה והוקרה לאנשים

שעשו ימים כלילות כדי לזעזע את אמות הסיפים של החברה הישראלית, כדי

שכולנו, האזרחים שמבקשים לישון טוב בלילה בלי לדעת יותר מדי על עוולות

השלטון כלפי החלשים בכולנו, נדע סוף סוף על הזוועה שנעשתה לא כל כך

מזמן על-ידי השלטון ואירגונים מטעמו.

סיפורי חטיפת הילדים ומכירתם שביצבצו מבעד לסיפורי האימים שסופרו

על-ידי אנשי עוזי משולם, לא פחות ממה שהם החרידו אותי ביחס לעבר, הם

היכר אותי בתדהמה בגלל הדמיון למציאות הסובבת אותנו היום. הדמיון,

מקרים שמוכרים לי, של אנשים מיואשים שפונים לכל כתובת שמציעה להם איזה

שהוא שביב תקווה, והדמיון הזה הוא מדהים. אני מדברת על הורים שאת

התינוקות שלהם גוזלים להם ומעבירים לאימוץ בידי הורים מבוססים יותר ועל

הורים אחרים שאת ילדיהם מעבירים לפנימיות.

שלשום ראינו בטלויזיה כתבה מחרידה על פרשת התינוקות מאוסטרליה. מאה אלף

תינוקות נקרעו מעל הוריהם. מי שראה את הכתבה מוכרח היה לקלוט שילדים הם

דבר היקר ביותר לאדם, אם הוא לבן ושייך לקבוצות החזקות, אך אם הם ילדים

להורים מקבוצות חלשות בחברה, אז אין הילדים האלה יותר מסחורה עוברת

לסוחר. אפשר לקחת אותם לאימוץ, אפשר למכור אותם ואפשר גם לעשות בהם

ניסויים רפואיים. כך שם וככה גם פה. אפילו ההצדקה נשמעת באותם המלים:

טובת הילדים, הזדמנויות חינוכיות והגידול שלהם בחיים.



לנו קל כמובן להכיר בזוועה כשהיא רחוקה מאיתנו, כשהיא שייכת לאחרים,

אבל כאשר מדובר בעצמנו, אנחנו בטוחים שאצלנו זה לא יכול לקרות. אז איך

מעוררים את האנשים להבין שאצלנו זה קרה ואצלנו זה עדיין קורה? שאצלנו

לוקחים תינוק מאימוץ ממשפחת עולים מגרוזיה בנתניה? שאצלנו מפקיעים

ארבעה ילדים ממשפחה ענייה בתל-אביב ומאכסנים אותם בפנימיות? ושאצלנו

לוקחים ילד מאימו העיוורת בטבעון וכולאים אותו במוסד לילדים בסיכון,

שבו מתעללים בחוסים?

אומרים לנו שלשלטון אין כוונות זדון, אולי היה בלגן, אולי רצו לעשות

למען הילדים שיהיה להם טוב בעתיד. איך זה יכול להיות, כך טוענים

החסידים המגוייסים והמתחסדים של השלטון, האם מישהו יושב ומתכנן לחטוף

ילדים? ואני מסכימה עם חברי עמותת "משכן אהלים" וטוענת שכן. גם אז וגם

היום לשלטון יש כוונות זדון, במעשה השלטון יש הרבה הרבה רישעות, הוא

אפילו לא צריך לתכנן את חטיפת הילדים מפני שהוא כל כך מאורגן ויעיל. את

התינוקות הוא לוקח מהורים שלא יכולים לפעול נגד המימסד, לא לגייס

עורכי-דין יקרים ולא להסתייע בתמיכה מתוך מרכזי המוסד. אני אומרת לכם

שכל כך קל לשלטון לגזול ילדים ותינוקות מהוריהם, שהוא אפילו לא צריך

להתאמץ. לכו לבתי-משפט ותראו באיזו קלות מאשרים שופטים לקחת ילדים

על-סמך חוותי דעת של פקידות סעד. תקראו את חוות הדעת ותראו עד כמה

בטוחות הפקידות בתוצאות, עד שאינן טורחות אפילו להתאמץ בכתיבת

חוות הדעת.

השלטון פועל -כמו מכונה משומנת היטב, והוא בכלל לא צריך לשבת ולתכנן.

הוא רק מבטיח כיסוי גורף לכל פקידיו ועושי דברו. תנסו לצאת נגד החלטות

במעשים שלו ותגלו את ציפורני הזדון.

פרשת ילדי תימן במאבק של אנשי עמותת "משכן אהלים" מאלצים את אזרחי

המדינה לעשות חשבון נפש חברתי כללי. האם ימשיכו להתכחש, להתעלם, לחיות

עם השקרים? האם יוכלו להמשיך להסתתר מאחורי תחושת חוסר אונים של

אזרחים בלתי מעורבים או מאחורי ראש הבורג של פקידים שרק ממלאים את

תפקידם?

אני קוראת היום מפה מבמת הוועדה למעמד האישה לכל אזרח ואזרחית כמצפון,

לנער את קורי השינה והאדישות שטמנו סביבם אמצי התקשורת, עסקני המדינה

ופקידיה, ולהתערב בנעשה בחברה שבה כולנו רוצים לחיות כבריות הומניות.

אני קוראת להם לשאול את השאלות הקשות ולתבוע את התשובות האמיתיות.

אני קוראת לעובדים הסוציאלים שרבים מהם, אם לא לומר רובם - שמזמן שכחו

את האידיאולוגיות של סיוע לזולת במצוקתו, שעליהם התחנכו - להוביל את

המאבק של גילוי האמת בפרשת ילדי תימן ולהפסיק את מדיניות גזילת הילדים

מהוריהם.

יותר מכל אני קוראת לאירגוני הנשים, אירגוני המימסד והאירגונים

הפמניסטיים, לעמוד מאחורי הסיסמאות הפמניסטיות של אחוות נשים. אם אין

האירגונים האלה רואים כחובתם הבסיסית ביותר לתמוך ולהזדהות עם האמהות

של אז ועם האמהות של היום, עם אותן נשים שרגשות האמהות שלהן היו למרמס,

לביזוי ולשיסוי על-ידי השלטון, מוטב לנו בלעדיהם.

רן כהן; חברות וחברים. האמא שלי ז"ל ילדה אותנו

שמונה ילדים ונשארנו חמישה. שתי אחיות שלי



נפטרו עוד בהיותן תינוקות בבגדד-עירק, ואחותי השלישית עלתה לארץ אחרי

מסע תלאות קשה של בריחה, ולאחר מכן כאן בארץ היא חלתה ואושפזה

בבית-חולים. .

לפני כמה חודשים התקשר אלי אחי מג'נבה ואמר לי הוא עוקב אחרי הפרשה של

ילדי תימן והוא מתחיל להסס ולחשוב אס לא חטפו ולקחו את אחותנו צביה.

אני לא בטוח בזה כי היא היתה גדולה מדי, היא היתה כמעט בת 10, היא חלתה

בשיתוק בחצי - גופה התחתון והיא נפטרה, וזאת היתה המכה הכי נוראה והכי

אנושה של האמא שלי ז"ל עד שהיא עצמה נפטרה. זה מה שקורה לאמא שראתה במו

עיניה איך הבת שלה, כלילת חייה, ממשיכתה, מתה וכמעט נקברת לעיניה. אני

אומר כמעט, כי עד עכשיו אנחנו לא יודעים איך היתה הקבורה. אבל היא כפי

הנראה נפטרה באמת וכפי הנראה נקברה באמת.

כשנזכרתי בטלפון של אחי יעקב, נזכרתי שאחד הנאומים הראשונים שאני נשאתי

כאן בכנסת כשנבחרתי ב-1984, בלי להיות תימני ובלי שעדיין היתה תודעה

מאוד חזקה של יהודי תימן, אחד הנאומים הראשונים שלי זה היה נאום של

תביעה להקמת ועדת חקירה אמיתית בפרשת ילדי תימן, וזה היה ב-1985. אחד

הדברים שאני בוכה עליהם היום, ולדעתי כל המדינה שלנו צריכה לבכות עליהם

היום, זה שהכנס הזה ועשרות כנסים כמוהו, והפגנות, לא התקיימו לפני עשר

שנים ועשרים שנים ושלושים שנים כדי לזעזע את המדינה, כל היום יכולנו

להיות במצב שבו כבר פחות או יותר יכולנו לחבר בין המשפחות ולהגיע לכך

שהמשפחות תדענה מה קרה באמת עם הילדים שלהן. זה שזה לא נעשה, זה חטא

נורא ואיום.

אני באתי הנה להזדהות, לתמוך ולהיות אתכם. אני רק רוצה לומר לכם דבר

אחד. אני גדלתי על ערך שנקרא קדושת חיי אדם, וזה אני קלטתי כיהודי

בבית אבא ואמא בעירק, וזה קלטתי בתור ציוני, וזה קלטתי בתור אדם, זה

קלטתי בתור ישראלי, את זה קלטתי תור חייל ולוחם בצבא, ואת זה למדתי

בצורה הפשוטה ביותר. כשחייל חלילה נעדר או שתלמיד חלילה איננו, אנחנו

הופכים שמיים. וארץ כדי למצוא אותו, אבל אני לא רואה שהופכים שמיים וארץ

כדי למצוא את ילדי תימן, וזה מזעזע אותי. אני אומר לכם, התחושה שלי

היא שבנושא הזה הדברים נמרחים, נמשכים ומסתירים, ואני לא יודע מה

עושים.

אני פניתי כבר לפני חודשים רבים לוועדת החקירה וביקשתי דבר מאוד פשוט.

מאחר ורוצים לדעת מה קרה עם כל ילד ועם כל ילדה, הדבר הכי פשוט זה

לפתוח כל קבר שהמשפחה רוצה וזה לפתוח כל תיק אימוץ כדי לחפש כל נפש

וכדי לחקור כל משפחה. עד שזה לא ייעשה, אני לא מאמין שנעשית בדיקה

אמיתית בפרשה הזאת.

בעניין הזה אני איתכם עד הסוף.

אורה שיפריס; התרגשתי מאוד לשמוע את הדברים שאורה אמרה

במקומי. לפני 12 שנה, ב-1985 קרה פה משהו

בבית הזה, שאם היו מטפלים בו כמו שבאמת היה צריך לטפל, בצורה אנושית,

הבעיה היתה נפתרת לפני 13 שנה.

הגיע לבין הזה אדם בשם אביגדור פאר ואמר שיש לו יסורי מצפון על מה שהוא

ידע והוא שתק. כאן בבית הזה הוא עמד ואמר שאת הילדים חילקו והוא הסביר

בדיוק איך. חילקו אותם לארבע מוסדות ואנשים של מפלגות הקואליציה בשנות



ה-50, בזמו הממשלה הראשונה. הוא סיפר על נשות "הדסה" שבאו ועל אנשים

מחוץ-לארץ שפשוט אמרו להם לבחור ילדים. היו אירגונים ובחרו לפי

אירגוניס ולא רק לפי הצורה של הילדים, לפי היופי, אלא גם לפי רמת

המשכל. זה מה שסיפרה לנו יהודית דוראני שאני כבר כמה שנים בקשר איתה,

והיא לא סיפרה כאן כלום אלא נגעה בקצה המזלג. מה שהיא ידעה, מה שהיא

ראתה במחנה, זה דבר שבאינציקלופדיה שיכתבו בקרוב, ישתמשו בדברים שלה.

יש לנו מאות מאות של קלסרים מלאים במסמכים וזה הפחד מפני עוזי משולם

שיש לו הכל. הוא במשך שנים עבד ועשה בשקט עבודה לפי הוראת סבו, הרב

סינואני, שבגיל ארבע הושיב אותו על ברכיו ואמר לו שזו השליחות של הרב

עוזי משולם בחיים. הוא אמר לו לאסוף את החומר בשקט ובשנת תשנ''ד יוציא

את זה לציבור. בשנת תשנ"ד הוא פנה לכנסת וביקש להקים ועדת חקירה

ממלכתית, אוז חתמו חמישה חברי כנסת. אחרי כך חתמו 64 חברי כנסת. כשהוא

ראה שזה לא הולך כך, הוא פנה לעתונות והוא ביקש בעתונים הגדולים לתת דף

בתשלום, בעתוך יום ששי. דף בעתון "ידיעות אחרונות" עלה בתשנ"ד 40 אלף

שקלים. הוא התחיל לגייס את הסכום הזה כדי לפרסם את אותו מכתב שהוא שלח

לחברי הכנסת כמודעה בעתון. אמרו לו שזה לא עובר את הצנזורה, ואז, בלית

ברירה, הוא הלך לתקשורת פרטית.

אני רוצה לדבר על החלק של התקשורת. אתמול התקשרתי ל"ערב חדש" כדי למסור

מידע לגבי הכינוס שמתקיים כאן הלום. הסבירו לי שזה תלוי בסדר היום

הלאומי שלהם. הם לא יודעים מה יהיה סדר היום הלאומי, אבל כנראה שסדר

היום הלאומי לא הצדיק לתת פרסום לנושא.

אני מאוד מודאגת. אמרו לי כמה חברי כנסת שאין להם כוח, הם חלשים, ואילו

לתקשורת כן יש את הכוח. אצלנו בבית היה אדם שהוא אחד היועצים הקרובים

ביותר לראש-הממשלה והוא אמר שבמדינה יש מאפיה והיא מעל לכל. אמרו לנו

את זה אנשים שעומדים בצמרת. מי שיקרא את הספר של חוה עציוני על אליטות

בישראל, ספר שלכל אחד מאוד כדאי לקרוא אותו, ואז כל אחד יוכל להבין את

סוגי האליטות שפועלים כאן בארץ. אלה אליטות שצריך להילחם בהן מלחמה כמו

שאנחנו עושים, אפילו ראש-הממשלה קטן ליד האליטות האלה והן עושות מה שהן

רוצות.

אני רוצה להביא כמה דברים חדשים לכנס הזה. קודם כל, פעם ראשונה ניתנת

לנו אינפורמציה. יש לנו כבר 1,500 משפחות שהתלוננו. אחרי פתיחת הקברים

התחיל מבול של משפחות. רוב האנשים פה קיבלו את העתון שיצא עם רשימה של

קרוב ל-1,000. יהודים ועכשיו, תוך זמן קצר אחרי פתיחת הקברים, התחילו

להבין אנשים בכל הארץ, כאלה שאמינו עד עכשיו שהילדים אכן נפטרו, ורבים

המתקשרים אלינו.

קריאת; צריך להביא את הרב לאו ששותק ואת הרב עובדיה

יוסף שלא אומר מילה.

שפרה שיפייס; 1,500 ילדים האלה, כשמעלים את הנתונים על

המחשב, מתחילים לקבל נתונים מדהימים. יש לנו

הלום תשע משפחות בארץ שלקחו להם ארבעה ילדים. כמה מהמשפחות האלה יושבות

איתנו פה. יושבת כאן משפחת בוכריס. ל-11 משפחות לקחו שלושה ילדים. יש

למעלה ממאה משפחות להן לקחו שני ילדים.



אנחנו מתכוננים לקיים כנס של 1,500 המשפחות. הכנס היה אמור להתקיים

בחנוכה, כבר שכרנו את בנייני האומה ואפילו שילמנו, אבל ברגע שהתברר להם

לאן אנחנו שייכים, שאלו אותנו אם זה של הרב משולם, ואז הם הודיעו לנו

שנצטרך אבטחה מאוד גדולה כי זה מסוכן מה שאנחנו עושים. שוטר עולה 330

שקלים לשעות האלה של הכנס, ואנחנו צריכים יותר שוטרים ויותר אנשי

אבסחה, כך שהסכום מגיע לעוד 7,000 שקלים. לא קיבלנו את זה. אני שמעתי

את אהוד אולמרט שואל למה אנחנו לא מקיימים את הכנס בירושלים, אבל אני

רוצה לראות את אהוד אולמרט, שהוא מהבעלים של בנייני האומה - חצי שייך

לסוכנות, ואנחנו יודעים מה החלק של הסוכנות בענייו שלנו וחצי שייך

לעיריית ירושלים - אולי אנחנו נגיש בקשה לתת לנו ערב אחד את האולם הזה

בבנייני האומה.

אני רוצה לקרוא משהו קטן שכתבתי ואז נתחיל לשמוע את העדויות, כי זה

חשוב מאוד. יש כאן בקהל הרבה אנשים שרוצים לדבר, אבל אני רוצה לתת את

רשות הדיבור לאלה שלא דיברו בשום מקום. יש פה רשימה ארוכה ואני מבקשת

שתשמרו על שקט לאורך האירוע, מפני שהצעקות שהיו קודם באמת לא מכובדות.

אל תהיו כל. כך ספקנים, כי יש לנו בכנסת הזו אנשים ממש נהדרים, כאלה

שעוזרים לנו מכל הלב.

ילדי ישראל החטופים. השנה חוגגת המדינה יובל ליסודה. מענייו שבמדינה

הנחשבת למעצמה גרעינית פוחדת לתת מענה לשאלה התמימה היכן אלפי הילדים

שנקרעו באכזריות מהוריהם. תמצית הציונות באה לידי ביטוי בשורה מתוך

ההימנון הלאומי, להיות עם חופשי בארצנו. היום ברור לכל כי נעשה פה פשע

נגד עם, פשע נתעב מאיו כמוהו, פשע שעוללו יהודים לאחרים. לא צריך רעדת

חקירה כדי לקבוע שנעשה כאן פשע שאיו לו כפרה. קהילות שלמות עלו ארצה

בשנות הקמת המדינה מארצות המזרח, חדורות בתקווה אדירה להתלכד באהבה עם

אחיהם ושאר הגלויות ולהשתתף בצוותא במפעל התקומה ובגאולת הארץ. את

הקולטים ראו כמלאכים ואת דבריהם קיבלו כאמת בסלע. רק אחרי עשרות שנים

התחילו להביו את מימדי הנזק שעוללו לעולים אלה. את נהייתם היהודית

השתדלו למחוק, את כבודם העצמי רמסו וחיללו, את נכסיהם הרוחניים

והחומריים שדדו, וכך דירדרו אלפים למעגל העוני ולעולם הפשע. אך המפלצתי

מכל, אלפי ילדים נקרעו מזרועות הוריהם. בל נשכח כי כל אלה נעשו אך שנים

ספורות לאחר שואת יהדות אירופה.

פרשת חטיפתם של ילדי תימו ומזרח הינה פצע מדמם שלא יחדל עד שהמימסד

יעשה כל שניתו לתקן, להודות על הפשע ולפצות את הקורבנות. עד עתה למעלה

משני דורות הפגיו המימסד אטימות לפרשה זו ואדישות לנושא החברתי בכללו.

כאשר מנהיג הליכוד נכנס לתפקידו הוא הודיע כי בראש סדר העדיפויות שלו

לאחות את הקרעים ולרכז את העם. אף מנהיג העבודה ביקש סליחה מעדות המזרח

על פגיעה בכבודם, על זלזול והתנשאות.

הגיע הזמו לקרוא לילד בשמו. לעדות המזרח חתכו בבשר החי ועל דבר שכזה

איו מכפרים בבקשת סליחות. מי שרוצה באמונה, חייב להוכיח כי הנושא הזה

הוא אכו חשוב לו, וזאת על-ידי מעשים, וראשוו להם תיקוו שורש בפרשת ילדי

ישראל החטופים.

פרשה זו איננה תוצאה של בלגו בימי העליה הגדולה. תמציתה חטיפה

סלקטיבית. כו, סלקציה עם כל המשמעות של ילדים בריאים בתהליך מתוכנו

ומאורגו לפרטי פרטים, בהוראות מגבוה למטרת מסחר ואימוץ בלתי רווקי,

ובליווי כל זרועות המינהל. עשרות שנים זילזל המימסד בקורבנות הפרשה,



בהורים שזעקו לברר גורל ילדיהם ובילדים שברבות הימים הפכו למאומצים

בוגרים אך ללא זהות. אנשים אלו מתדפקים שנים רבות על דלתות משרדי

הרווחה ופקידי הסעד ממשיכים לדקור בהם כמדקרות חרב.

לפני שנה פתחו קברים ביוזמת משרד הבריאות, אולם רובם נמצאו ריקים

ולמרות זאת לא קיבלו המשפחות עד עצם ימינו תשובה מוסמכת לגבי קברים

אלו. זאת ועוד, הבטיחו להם בדיקות ד.נ.א. במעבדה באנגליה אך ההבטחה לא

קויימה. מספרים שלמדינה אין כסף וכך סוחבים אותם כבר שנה שלמה. הזלזול

המימסדי איננו מסתפק בנטילת הילדים, שכן הפושעים שלנו, לא יאומן, גם

עסקו בהכחשת המידע שבבתי-החולים עצמם, וזה קרה במספר ניכר של בתי-חולים

ראשיים, והכל מלווה במסמכים רבים. ראוי איפוא לדעת עד היכן הגיע הפשע

בפרשה זו".

יש לנו מקרה של משפחת ארמי מבית-דגן שלקחו להם ששה ילדים. אתמול דיברנו

עם אב המשפחה שמדבר בבכי ואומר שעל אף ילד איו לו שום מסמך ושום תיעוד.

הכל קרה בבית-החולים "צריפין". אנחנו יודעים, ויש רשימה שלמה של

בתי-החולים, ששם אותו סיפור של הכחשת לידה.

התנהגות מימסדית זו היא עדות ברורה שזכויות בסיסיות הופכות למירמס

בחסות שלטון החוק.

עלינו לזכור שהיחיד בדור זה שפרץ פריצת דרך היסטורית וניתץ את חומת

השתיקה והעביר את הנושא למקומו הראוי בסדר היום הלאומי, הוא הרב עוזי

משולם. זהו חטאו ועליו הוא משלם בזריקה לכלא. את מה שקרה באירועי יהוד

תשפוט ההיסטוריה, אולם חובה להזכיר את הפרת החוזה שנחתם על-ידי חברי

הכנסת, המשטרה והרב משולם, שאלמלא הפרה זו לא היינו מגיעים לאירועי

יהוד שלב ב' ולרצח שלומי אסולין ז"ל הי"ד. אלף אנשי משטרה, אנשי צבא,

יחידות מובחרות, בולדוזר ענק וכלבייה של צה"ל, כל אלה העידו על מגמה

מפורשת וכוונה לחיסול של הרב משולם ותלמידיו. יש לזכור כי האנשים היו

בביתם הפרטי, לא חסמו כבישים ולא שרפו צמיגים. היום מגלה השלטון פתיחות

לשחרר רוצחים ואוייבים בכמויות, אולם רק נקי כפיים שלא פגע באיש, קצין

ונכה צה"ל, המצוי במצב של הידרדרות רפואית ולא זוכה לטיפול רפואי, שלא

לדבר על יום חופשה אחד בשלוש וחצי שנים. מול אדם זה מפעיל המימסד את

מלוא ההתנכלות ועושה זאת בחסות החוק.

החברה הישראלית הגיעה לשפל המביא אזרחים רבים לתחושת ניכור למדינתם. אם

חפצה המדינה להגיע לחיסול ופריחה מדינית, עליה להחזיר לציבור את תחושת

הסולידריות הלאומית ולאפשר לו לזקוף קומה. ההתחלה חייבת לצאת עם טיפול

בנושא היעלמות ילדי תימן החטופים. לאלפי קורבנות החטופים ומשפחותיהם,

חייבים את ההזדמנות להכיר את קשריהם האמיתיים. מהלך זה יוכל להתבצע רק

דרך פתיחה אמינה של כל תיקי האימוץ באותה תקופה ולהפסיק מידיית לשטוף

לציבור את המוח סביב הקברים הפקטיביים ומשחקי ד.נ.א.

למאות האנשים האלה אין כל סיבה בהצגה נלעגת של חמישים שנות הישגים

למדינה. לאחרונה חלה התעוררות מסויימת בין כתלי הכנסת, הן כלפי הפרשה

והן ביחס למובילי המחאה, הרב עוזי משולם וחברי עמותת "משכן אהלים". 12

חברי כנסת שלחו בקשה להיפגש עם ראש-הממשלה בדחיפות עקב הרב עוזי משולם

ותלמידיו, והיום כבר חלפו חמישה שבועות ואין עונה להם.



מה נדרש כיום מנבחרי הציבור על-מנת להביא לפתרון הפרשה.

(1) יש לעשות הכל כדי לטהר את האווירה הציבורית העכורה סביב הפרשה

ובעיקר לשים קץ להפחדה הנוראית הן כלפי קורבנות הפרשה והן כלפי

העוסקים בחשיפתה.

(2) על ראשי המדינה להודות בפשע הקדמות ולהתנצל פומבית, כמו שעושים

באוסטרליה, בפני כל הנפגעים. יש לנו היום כמה ארצות בעולם שסחרו

בילדים בשנות ה-50. זה אירלנד, יוון, אל-סלבדור, אוסטרליה. בכל

הארצות האלה פתחו כבר תיקים, מאחדים משפחות. מדוע מדינת ישראל לא

רוצה לפתוח תיקים? אני שומעת שאומרים כאן שאולי בשנת 2000 זה יקרה,

אבל למה זה לא יקרה מחר? אפשר בבוקר אחד לפתוח את כל תיקי האימוץ

ובבוקר אחד מוצאים את כל הילדים.

דב קליין בעדות סודית לפני שנה ורבע אמר שהוא מחזיק את הכספת עם כל

התיקים. נאמר לנו שהוועדה ישבה איתו חודשים ופתחה אלפיים תיקי אימוץ,

אבל היא לא אומרת מילה. המנדט של הוועדה הוא לבדוק רק לגבי הילדים

שאומצו בארץ בשנים 1948 עד 1954, רק לגבי האלפיים שאומצו בארץ. שאלתי

אותו מה לגבי אלה שאומצו בחו"ל, אבל לא, בזה עוד לא דנים. שאלתי אותו

אם הם מצאו הרבה מאומצים., אבל הוא אמר שהם לא מספרים. דיברתי עם

עורכת-הדין דרורה נחמני, התובעת בוועדת החקירה, ואמרתי לה שאם היו

פותחים תיק אחד ומאחדים משפחה אחת, היו בונים איזה צעד אחד של אמון. זו

ועדה קשה.

הרב יהודה כהן שואל למה לא באים אלינו מאומצים, למה רק על כף יד אחת

אפשר לספור את המאומצים שבאו אליהם. אני רוצה לספר לכם שהגיעו הרבה

מאוד מאומצים. כשאנשים באים בבקשה לפתוח קברים, הוא שולח אותם לעמותת

"משכן אהלים" כי הוא לא עוסק בפתיחת קברים.

יושבים פה כמה מאומצים שיהודה כהן כל כך התעלל בהם, ועשו זאת כל

השופטים. התעללות נוראה, והם יעידו על כך תיכף. יושבת כאן אישה שכמה

שבועות לא ישנה בלילות, בגלל סטירה שקיבלה מהשופטים, פשוט התעללות

לשמה. אני מציעה לחברי הכנסת פעם אחת לבוא ולשבת בוועדת החקירה ויראו

מה קורה שם.

על הרשויות לפתוח את אותם תיקי אימוץ מהשנים ההן ולאחד מיידית את כל

המשפחות. לעשות זאת השבוע, מחר. על המימסד לפצות את משפחות החטופים על

העוול הנורא שעוללו להן. עד כה האיש ששילם את המחיר במאבק למען ישראל

טובה יותר הלא הוא הרב עוזי משולם, קורבן להתעללות מימסדית ההולמת

משטרים אפלים. איש זה הינו השופר הנאמן של קורבנות הפרשה. לפיכך כל

ההצעות לסיום הפרשה לא תצלחנה, כל עוד לא ישוחרר הרב עוזי משולם עם

התנצלות מצד המימסד.

פונה אני בזאת לנשיא המדינה, לראש-הממשלה, לחברי הממשלה, לחברי הכנסת,

לנשיא בית-המשפט העליון ולחבריו, אל תתעלמו מרחשי לבו של העם. הנהגה

מתעלמת מסבלו של האזרח הפשוט, אין הצדקה לקיומה.

ההצעה החשובה ביותר שאני רוצה להציע כאן. אני מבקשת מחברי הכנסת

שיושבים כאן שיציעו אותה בכנסת. במקום לחגוג את חגיגות היובל של לחם

ושעשועים, והשבוע מישהו עשה חישוב בעתון "הארץ" שזה יגיע להוצאות של עד

מיליארד שקלים. לא היה להם 400 אלף, אמרו שהמדינה עניה, אין לה כסף



כדי לקיים את הבדיקות הדרושות, אבל מיליארדים שופכים בקלות על לחם

ושעשועים. אנא הקצו את הסכום המיועד לחגיגות אלה לפתרון הפרשה, לפיצוי

המשפחות ולמטרות חברתיות אמיתיות. רק עם התמודדות אמיתית ויסודית וללא

דיחוי עם הבעיה, תתן משמעות כלשהי לשנת היובל למדינה ותעניק לישראל מחר

של תקווה חדשה.

במעמד זה אני מבקשת להביע תודה לקבוצת חברי כנסת המגלים רגישות

ואנושיות ראויות לציון, ותודה מיוחדת לח"כ מרינה סולודקין אשר יזמה את

הכינוס הזה.

יורי שטרן; אני זוכר לפני כמה חודשים כשהתחילו הפרסומים

על פרשת יהודי תימן, אשתי אמרה לי שהיא כבר

לא יודעת באיזה ארץ היא חיה. זה זיעזע את יסודות האמונה של החברה

הישראלית. אני חייב להגיד שאני לא הופתעתי, כי בהכרותי את המימסד

הישראלי, מאז שהגעתי לכאן, מאז הכרתי אותו, מאז ראיתי מה הוא עושה ועשה

גם כלפי העלי.ה החדשה, אני לא מופתע משום דבר והתחלתי להאמין בכל אותם

הסיפורים הזוועתיים כאשר לפני כן לא האמנתי והם פשוט אגדות.

במדינה הזאת יש אנשים שרואים את עצמם לא רק כמלח הארץ אלא כמלכי הארץ

והם חושבים שהמדינה הזאת שייכת להם. לכן הם מקבלים כל גוף חדש וכל

אוכלוסייה חדשה, אם הם לא ילידי הארץ שבאים מהשכבות הלא מיוחסות, אם זה

עולים חדשים, הם רואים בהם חומר אנושי ולא בני אדם. חומר. אם אדם כזה

מרים ראש, הוא לא בסדר. אם הוא יודע את מקומו, אפשר לברך אותו, אפשר

לדבר עליו גבוהה גבוהה מבלי להתחלק איתו בשלטון. לכן כל הכבוד לח"כ

מרינה סולודקין שיזמה את האסיפה החשובה הזאת.

אנחנו יושבים כאן כדי להגיד לכם ולעצמנו שאנחנו לא פחות שייכים לארץ

הזאת, היא לא פחות שייכת לנו מאשר למישהו אחר. אין בארץ הזו אצולה שיש

לה זכויות יתר. אין פה קשר שתיקה שאפשר לעבור לסדר היום ולהסכים איתו.

אנחנו חייבים לגלות את האמת גם על מה שקרה לפני חמישים שנה, על מה

שקרה לפני ארבעים שנה ועל מה שקורה היום. הקשר האמיתי שצריך לשבור,

קשר השתיקה, זה הקשר של האנשים שאינם מיוחסים, שאינם שייכים לאליטות,

אלה שבאו לדרוש את הצדק, שבאו לדרוש את מה שמגיע להם ולא בחסד אלא

בזכות. הם יהודים ולא שבטים אבודים. הם שייכים לארץ הזאת והיא שייכת

להם.

לכן אנחנו נדאג לכך שהאמת תתגלה ותצא לאור. זו המחוייבות שלנו כלפיכם

וכלפי עצמנו.

סגן השר, אריה גמליאל; ח"כ מרינה סולודקין, חברים וחברות. מנסים

לטייח את הפרשה הזאת, וזאת פרשה קשה מאוד,

ולא נותנים לנו לחדור לנושא ובשום פנים ואופן לא נותנים לגלות את

האמת.

קריאה; הרב שלך לא מדבר. תספר לנו למה הרב שלך לא

מדבר על זה.

טגן השר, אריה גמליאל; זה לא נכון.



קריאה; הרב עובדיה מעולם לא הציג את הנושא.

סגן השר, אריה גמליאל; אני לא הוזמנתי לכאן לבית-דין שדה. אני באתי

להזדהות ואני מזדהה עם המאבק ותנו לי להגיד

מה שאני רוצה. כל אלה שצועקים, תצעקו, אני מביו את הכאב, אבל אני רוצה

להגיד שאיו חבר כנסת בכנסת הזאת כמוני שפעל בפרשה הזאת. לא היה, ואני

אומר לך שגם לא יהיה. אני מודיע לכם שועדת שלגי היתה כשנכנסתי לכנסת,

כאשר אני העליתי את הדיון בוועדות הכנסת, אמר לי השופט שלגי שאין לו

כסף להמשיך בחקירה ואני השגתי לו את התקציב. כאשר היו דיונים על הקמת

ועדות חקירה ממלכתיות, אני הייתי בתוך העניין.

אני רוצה שתדעו שאילולא הרב עוזי משולם, לא היתה ועדת חקירה ממלכתית.

רוצים לטייח את הפרשה, רוצים שהפרשה לא תעלה לסדר היום, ואילולא לא קרה

מה שקרה, לא היתה קמה ועדת חקירה. כולנו האמנו ותלינו תקוות בוועדת

החקירה הממלכתית. היום כולנו רואים שהוועדה הזאת לא עזרה.

במקרה האחרון של צילה לוין, קם איזה איש, ד"ר הייס, ומחליט לעשות בדיקה

ולפרסם בלי לשאול ואומר שהמימצאים הם לא מדוייקים. זה מראה שיש פה מטרה

מכוונת מכל הכיוונים ומכל הצדדים לטייח את העניין.

רבותי, אנחנו צריכים להתאחד סביב דבר אחד. השנה הזאת היא שנה של חגיגות

ומדברים על חנינות. אני חושב שצריך לתבוע חד-משמעית מהממשלה, מנשיא

המדינה, שיחון את הרב עוזי משולם. רוצים להביא לפיוס בעם? זוהי הדרך

להביא לפיוס.

קריאה; איך אנחנו נעשה פיוס כל עוד שהילדים שלנו

נעדרים? תביאו את הילדים שלנו. איפה הילדים

שלנו? איפה האחים שלנו? את אחי גנב הממשלה בשנת 1949. אתה יהודי תימני

ואתה צריך לצעוק גם כן. אנחנו רוצים שבשנות החגיגות יביאו לכאן את כל

הילדים.

סגן השר, אריה גמליאל; אני אומר לתת חנינה מיוחדת כדי באמת להביא

לפיוס.

הוועדה מסתכלת בתיקי האימוץ. זו ועדה שהיא על-פי חוק. זה המבחן, אלא אם

כן נבוא ונאמר שצריך להחליף את הוועדה, אבל מי יערוב לנו שועדה אחרת

תהיה ועדה יותר טובה?

קריאה; אדוני כבוד הרב, אחי היה צריך היום להיות בן

סגן השר, אריה גמליאל; המאבק הוא קשה ואני מבין אתכם. צריך להמשיך

במאבק וצריך להקים ועדת שרים כדי שתפקח על

עבודת ועדת החקירה הממלכתית, שתקבל ממנה דיווח שוטף, שתהיה ביקורת

צמודה על כל המהלכים שהיא עושה הוועדה. לעניות דעתי זה המהלך שמתחייב

ומתבקש.

שוב אני רוצה לבקש את כולנו להתאחד סביב הנושא.

קריאה; רק חברי הכנסת והממשלה יכולים להיות

בוועדה.



קריאה; אנחנו לא באנו לכאן לשמוע דיבורים. למה לא

שומעים אותנו? אתם רוצים שגם אנחנו נמות?

נעמי פרנקל; אני רוצה לצטט את דון יצחק אברבנאל שאמר

שחטיפת ילדים זה רצח. הכוונה היתה שבזמן

גירוש ספרד, המסיונרים הנוצרים חטפו ילדים יהודים לתוך המנזרים. הפרשה

המבישה הזאת והקשה הזאת של חטיפת ילדי תימן היא מעוררת את האסוציאציה

הנוראה הזאת של רצח ילדים וחטיפתם לתוך מנזרים. צריך פעם לבדוק דברים

לעומקם. אני למשל באתי מגרמניה. כשהתחלתי לטפל ולחקור את תולדות משפחתי

התברר בכלל שאני יהודיה ספרדית. תשעים אחוז מיהודי אירופה הם צאצאים של

גולי ספרד וכל הסיפור הזה שיש יהדות אשכנזית ויש יהדות מזרחית, הוא

פשוט סיפור לא נכון.

אני מביאה לכם דרישת שלום מחברון, שם אני חיה ושם מתקיים קיבוץ גלויות

בפועל, וכולנו איתכם.

מדינת ישראל קמה בשביל לשקם את העם היהודי. זה תפקידה. היא היתה חייבת

לשמור את התרבויות השונות. שוני זה לא קריטריון להערכה, זה לא טוב או

לא רע, אלא זה פשוט שוני. אני עוסקת בזה 14 שנה, בתרבות עדות המזרח

ואני מוקסמת מהם. הכל מתחיל בהרס תרבויות. מי שהורס תרבויות, בסופו של

עניין גונב ילדים, וזה בדיוק העניין. מי שהתחיל לגנוב תכשיטים בעדן,

מגיע בקלות לגניבת ילדים. מי שגונב ספרי תורה, בקלות גונב ילד. מי

שהורס תרבות ועושה את עצמו דובר של איזו תרבות מערבית שבכלל נהרסה

במלחמת העולם הראשונה, מה איכפת לו לפגוע בעדות השונות.

אני באתי לומר לכם את זה. באתי לומר לכם שתראו את התמונה הכללית הזאת,

שיש לנו כאן עניין עם דברים מאוד קשים, עם עצם קיומה של מדינת היהודים.

הייתי השנה בחו"ל, ראיתי כותרות גדולות בעתונים בגרמניה ובאוסטריה, שם

נאמר שמדינת היהודית מוכרת את ילדיה. היה קשה לקרוא את הכתבות. תבינו

את זה, זה מתחיל בתכשיטים ונגמר בילדים. בתקופה שיש כל כך הרבה שקרים,

נשבעתי לומר אמת ואני אומרת אמת. קשה לי לראות פה אנשים שהם שייכים

למימסד, שיש להם כוח שלטון, שיש להם כוח להשפיע על השלטון, והם מדברים

בשם ילדים חטופים. הדרישה חייבת להיות שמי שמגיע לשלטון, צריך לטפל

בבעיה הזאת ולטפל בה במלוא הרצינות.

אני רוצה לאחל לכם הצלחה במאבק הזה. אני רוצה לומר למשפחת שיפריס שהם

אנשים גדולים, שבנם ישב בכלא שלוש שנים ויכול היה להשתחרר אילו שיתף

פעולה עם המימסד, אבל הוא בחר לשבת בכלא למען האמת, האמת של הפרשה

הזאת. אני בטוחה שפעם מי שיכתוב את ההיסטוריה של מדינת ישראל, הוא

יכתוב את סיפור המשפחה הזאת.

אני רוצה לאחל לכם הצלחה במאבק. אני איתכם. אני יודעת שהציבור שאני חיה

בתוכו, שהוא בחלקו הגדול ציבור של עדות שנפגעו מרגש העליונות של איזו

תרבות מערבית פסולה, ובשמו באתי לכאן לומר לכם שאנחנו איתכם במאבק

הזה.
היו"ר מרינה סולודקין
אנחנו רוצים לסיים בעדות אישית של טובה

ברקא.



אורה שיפריס; אנחנו מרגישים שנעשה לנו פה עוול גדול.

אנחנו באנו לכאן בדיוק בשעה 2:00, כל

האוטובוסים באו, אבל נתנו לנו לחכות שעה בחוץ בשביל להביא איזה מדבקות

למרות שלא הבנו מה זה. יושבים כאן אנשים בגיל תשעים שעמדו על הרגליים

ואחרי שעה הגיעו המדבקות, שני דפי מדבקות וזה לקח שעה להביא אותם. אני

שומעת שעכשיו מתקיימת הצבעת אי-אמון וח"כ סולודקין צריכה ללכת. אני

רוצה לשאול אם אפשר להשאיר לנו לחצי שעה את האולם בלי חברי כנסת,

להשאיר לנו רק את המיקרופון הזה כדי לסיים את הדיון כי ההורים רוצים

לראות את הילדים.

קריאה; חי'כ מרינה סולודקין, אנחנו רוצים שישמעו

אותנו שם בתוך הכנסת ולא פה בלבד.

היו"ר מרינה סולודקין; אני מאוד מתנצלת על ההתנהגות בכניסה לכנסת

וצר לי מאוד לשמוע על ההתנהגות הזו.

אני רוצה לומר את דברי הסיום שלי. שמענו את העדויות היום, ושמענו חוות

דעת.

קריאה; לא שמעת שום עדויות. איזה עדויות שמעתי

היו"ר מרינה סולודקין; הוועדה למעמד האישה תעקוב אחרי סיום מוצלח

של פרשת ילדי תימן. אני רוצה להגיד לכם

שאנחנו כחברי כנסת נעשה את הכל כדי לראות את הסיום של הפרשה. אני יכולה

לומר לכם שיש לנו תוכניות יחד עם גב' אורה שיפריס לעשות מצעדים

ותהלוכות מראש העין לירושלים, כצעד מחאה וכדי שיראו איך אנחנו

מרגישים.

אני יכולה לומר לכם שפניתי אישית לנשיא המדינה עם בקשה לברר אפשרות לתת

חנינה למר עוזי משולם.

אהרון כהן; נשיאות נכבדה, חברת כנסת נכבדה, חברים

נכבדים. זאת לא פעם ראשונה שאני מדבר על

הפרשה ופעלתי רבות והצהרתי הרבה פעמים שלא יעזרו כינוסים כאלה אלא אם

לא ניקח אנחנו את החוק לידיים שלנו ונצא לרחובות ונחסום את הכבישים.

לי חטפו את הבן הבכור שלי. לא היו לי הרבה ילדים, הוא היה הראשון וכמעט

רצו לתת לי . מכות, הוציאו אותי במכות. הלכתי למשטרה, התלוננתי והמשטרה

אמרה שהיא תטפל, אבל היא מטפלת בזה עד היום. אחרי 40 שנה קיבלתי תעודת

פטירה. הלכתי לבית-חולים לדבר עם אותו רופא שחתם על תעודת הפטירה, אבל

מסתבר שמי שחותם על תעודת הפטירה זה לא רופא וזה לא שייך לבית-חולים

אלא פקיד במשרד הרישום הוא זה שחתם על תעודת הפטירה. שאלתי אותו אחר-כך

מי הסמיך אותו לחתום על תעודת הפטירה, והוא אמר לי שאמרו לו לעשות

כך.

עד עכשיו אנחנו הלכנו בכפפות משי, אבל אם לא ניקח את החוק לידיים שלנו,

לא יעזור כלום והפרשה לא תסתיים. אני הייתי בין הראשונים שהעידו בוועדה

האחרונה ואני אמרתי להם שלא תעזור החקירה שלהם. אמרתי להם, אתם חוקרים

אותי, אבל למה לא רואים אותי בטלויזיה, למה לא קוראים את העדות שלי

בעתונים אלא חוקרים אותי בדלתיים סגורות? אמרו לי שאחר-כך יפרסמו.



אמרתי להם שכל זמן שהוועדה הזאת היא חד-צדדית, איננה מיוצגת על-ידי

ההורים, זאת לא ועדה. זו ועדה שממונית על-ידי הממשלה והיא תעשה מה

שאומרת הממשלה.

רבותי, מספיק. אני מתבייש לדבר על דבר כזה. הגיע הזמו ואנחנו צריכים

לקחת את עצמנו לידיים. יש לי תקווה כי הסיעה של ח"כ מרינה סולודקין

מגיעה והיא לא מעורבת בפלילים האלה, אבל כל הסיעות בכנסת, כולן, ידיהן

מלוכלכות, כולל הסיעות הדתיות.

טיבה ברקא; אני נמסרתי לאימוץ בגיל שלושה חודשים. אני

יודעת שאני ממוצא תימני ושההורים בחרו אותי

בויצ"ו. נתנו להם לבחור אותי מבין המון תינוקות שהיו שם. גדלתי אצל

ההורים, ומאז שנודע לי בגיל 12 שאני מאומצת. רציתי מאוד מאוד לדעת מי

אני, מאיפה באתי, מה השורשים שלי, מה הזהות שלי, אבל הייתי מאוד צעירה,

ילדה, ואחר-כך גדלתי והתבגרתי וכל השנים זה מאוד מאוד הציק לי. בכיתי

המון, בכיתי יום ולילה כי הייתי מאוד בודדה ומאוד מאוד רציתי לדעת מה

המוצא שלי, מי המשפחה שלי, מה השורשים שלי. בגיל 38 הלכתי לשירות למען

הילד וביקשתי לקבל פרטים, וקיבלתי מעט מאוד פרטים שלפיהם אי-אפשר

לגלות שום דבר. מאוד התאכזבתי. אמרו לי שהפרטים הם חסויים, לא נתנו לי

תעודת זהות של האמא, לא כתובת ולא כלום, וכך אי-אפשר למצוא את

המשפחה.

היום אני רוצה לדעת מי אני, מה אני ומאיפה באתי. אני רוצה לדעת מי

המשפחה שלי ומה השורשים שלי. אני רוצה לדעת מה השם שלי. זאת זכותי

כאישה, כאמא וכאזרחית במדינת ישראל. זה מה אני מבקשת. זו הבקשה שלי

ואני מאוד מאוד מקווה שהתיקים ייפתחו מהר ככל האפשר ונוכל לדעת ונשמח

כולם ביחד.

אהרון כהן; ח"כ בן-צור מביא הצעת חוק לפתיחת תיקי

האימוץ, אבל אינני יודע אם יש חוק שאוסר

לפתוח תיקי אימוץ. נקבל את זה רק דרך חסימת הכבישים, נחסום את הכנסת

ואין יוצא ואין בא, אז ייפתחו תיקי האימוץ.

מרגלית עוגב; אני כתבתי כמה שיותר בקצרה עד כמה שאפשר כי

חשבתי שאני יכולה לפנות אל חברי הכנסת כאן.

לצערי הרב חברי הכנסת ברובם הלכו, ולכן אקרא את מה שכתבתי.

אני מרגלית עוגב, הוזמנתי היום בתאריך הנ"ל אל כנסת ישראל. הוזמנתי

לכנס שנערך בנוגע לפרשה העגומה והאכזרית, פרשת ילדי תימן ועוד, שנעלמו,

שנחטפו ושאומצו עוד בשנות ה-50, השנים הראשונות של קום המדינה, פרשה

המועלית לכותרות ומורדת לסירוגין בצורה שיטתית ומעצבנת כבר קרוב

לחמישים שנה. השנים יעברו והכל יישכח. השנים יעברו ואצלנו יש שנת שמיטה

או שנת יובל ולגבי זה יש חוקים במשפט הישראלי. ממש עושים צחוק

מאנשים.

אני כילדה חטופה משנת 1949 רוצה לספר עד כמה שאפשר בקצרה את הסיפור שלי

ובזאת להביע את מחאתי הרבה על העניין. לא אוכל בזמן הקצר העומד לרשותי

לספר לכם את כל הסבל והתלאות שעברו עלי, סבל נפשי וסבל פיזי כאחד.

במשפטים קצרים של עובדות, שאלות ומאוויים, אני מקווה שאוכל להעביר

אליכם את המסר שלי הכואב מאוד עד היום, ואני כבר בת 48.



אני באתי מתימן עם הורי בשנת 1949, כשאני כבר בת שבוע. עליית כנפי

נשרים. מנמל התעופה בן-גוריון הועברתי למחנה עין-שמר וגרנו באוהלים כמו

רבים אחרים. ההורים נתבקשו לשים את הילדים בבית-תינוקות, אזבסטון באמצע

המחנה, והובטח לאמהות שיוכלו להיניק את התינוקות פעמיים ביום. אמי לא

רצתה למסור אותי ורצה אתי מסביב למחנה עד שעזבו אותה. רופא ואחות ניצלו

הזדמנות שאבי הלך לקיבוץ עין-שמר להביא מזון, ואז הם חטפו אותי מידי

אמי, למרות -בכייה וזעקותיה עד שהתעלפה. גם לה הבטיחו שהיא תוכל לבוא

ולהניק אותי פעמיים ביום, אבל אחרי יומיים אמרו לה שאני מתה. נתנו לה

מכתב כתוב בכתב יד. הורי ביקשו לראות גופה, אך הם סולקו בכעס ובאיום.

הורי ניסו בלי סוף לחפש אותי, אבל התלאות במחנות והחיים הקשים, כאשר הם

עברו ממחנה למחנה, והלידות הנוספות של אמי, מנעו מהם את המשך החיפושים.

על ילדה פחות מגיל חודש לא מתאבלים, ואחרי כמה שנים אבי חלה בסרטו,

מעצב רב ואכזבה על מה שקורה בארץ-ישראל.

בינתיים אני אומצתי על-ידי ניצולת שואה יוצאת הונגריה, עוד בהיותי בת

שבוע או עשרה ימים. בגיל שנה כמעט חליתי בפולין, במגיפה הגדולה שהיתה

בשנת 1950, אושפזתי בבית-חולים "אסף הרופא" ובמשך שנתיים הייתי מחוברת

לריאת ברזל, ובגיל שלוש הועברתי לבית-חולים אלי'ץ בקטמוו שבירושלים.

המאמצת אז עוד היתה אתי בקשר, ואז זכור לי שפינקה אותי. בגיל ארבע בערך

היא נעלמה ולא ראיתי אותה יותר והיא השאירה אותי שם בבית-החולים לרשות

רופאים ואחיות שיעשו בי מה שעולה על רוחם. ילדה עזובה, איו מי שבוחו,

בודק או מונע מהם לעשות טיפולים וניתוחים ונסיונות כמו שעושים

לשפנים.

כל כך רציתי אמא שתפנק אותי ושתרגיע אותי, שתשב לידי ותלטף אותי. מאז

הייתי ילדה עצבנית, רגזנית ובכיינית.

בגיל חמש ניסתה לאמץ אותי גננת שעבדה שם באלי"ן, אבל היא השאירה אותי

אצל אמה במאה שערים, אצל אישה אדוקה מאוד, וזו היתה משאירה אותי בביתה

בחושך כשהיתה סוגרת על מנעול ובריח את הדלתות והחלונות, ורק לפעמים

בלילה ראיתי את הגננת. אחרי כחודשיים עשיתי שביתת רעב כדי שתחזיר אותי

לבית-החולים אל החברים שלי. כך חזרתי אל התופת הראשונה. מאז הרגשתי

מרומה, מאז קשה לי להאמין באדם ונהייתי ילדה עוד יותר קשה.

בגיל תשע וחצי היה כתוב בעתונים ש-385 משפחות מתימן פנו לראש-הממשלה

דוד בן-גוריון שיחקור בעניין היעלמות ילדיהם. משום מה הבנתי שאני קשורה

לפרשה, אבל מה יש לי לומרי בסה"כ ילדה, הרי מילותי אינן נחשבות.

באותו זמן, שנת 1958-1959 באה עובדת סוציאלית חדשה והיא, בעזרת עוד

עובדת סוציאלית, וגם בעזרת אישה בשם רבקה גובר, אם הבנים הידועה, שקראה

לעצמה מלכה, לפתע מצאו את משפחתי. הייתי בת עשר. בגיל עשר לראשונה לקחו

אותי

לחופשה מבית-החולים אל משפחתי. אבי היה כבר חולה, אמי אישה מרת נפש

וקשת יום, מטופלת בילדים וזרוקה במקום מרוחק שקשה לבוא אליו וקשה לצאת

ממנו אלא בסוס ועגלה, כשזה לוקח כמה שעות. אמי הביולוגית שהורחקתי ממנה

בהיותי בת עשרה ימים או פחות, כבר לא היה לה רגש אלי וכל פסיכולוג

יודע שזה איבוד הקשר האמהי בגלל ההרחקה בגיל צעיר מדי. על אחת כמה וכמה

שהיה קשה לה המצב הכלכלי בכלל. אם הייתי גדלה אצלה ואם הייתי נעשית

חולה אצלה, הכל היה אחרת. עניין הקבלה. אני שואלת מי צריך לשלם על

כך?



עוד לפני הביקור שלי אצלם אמרו להורי שיש להם ילדה בבית-חולים, אבל הם

אמרו שהילדה מתה במחנה עין-שמר ושזה לא יכול להיות. מאחר ובא האח הגדול

לזהות ואישר שאכן אני הילדה, הורי ביקשו שיטפלו בי כיאות. אז החתימו

אותם על טופס ויתור עלי. הרי הם לא יודעים לקרוא, ובכך הירשו להם גם

הורי הביולוגים כביכול להמשיך לעשות בי מה שרוצים. מכתב או אישור זה

ראיתי כשהייתי כבת 17-18. בהחלט התאכזבתי גם מעצם הכרותי את הורי, שכל

כך רציתי להכירם ולהרגיש אותם. המשכתי להיות בבית-החולים עד גיל 13,

כשעברתי ניתוחים וטיפולים לא לשביעות רצוני, ומאז גיל עשר הייתי חושבת

בלי סוף על מצבי. ילדה שנולדה לסבול, ילדה דחויה מכל הצדדים, מאמצת

שלקחה אותי ככלבלב נחמד וזרקה ברגע שנהייתי חולה, ואמי הביולוגית שלא

גידלה ולא יצרה אתי קשר, גם כן לא רצתה וגם לא ידעה מה לעשות אתי. אבי

נפטר כשהייתי בת 14. אני בקושי ראיתי אותו כי הוא היה הרבה זמן

בבתי-החולים.

מבית-חולים אלי"ן הועברתי למשפחה אומנת במרכז הארץ לאחר דלקות ריאות

חוזרות ונישנות. שם עזרתי לטפל בילדים כדי שיחזיקו אותי שם. בכל-זאת

התלבשתי בתקווה והייתי תלמידה טובה. קיבלתי מילגה שלא ראיתי אותה. לאחר

מכן עברתי בעל-כורחי לפנימיית תיכוו מקצועי ללמוד תפירה. לאחר שכנוע

המשכתי והייתי תלמידה טובה. ואיפה המילגה שהייתי אמורה לקבל? גם היא

נלקחה. משם עברתי בעורמה לסמינר. כל תקופת הסמינר גרתי בשכר חדר חודשי

אצל אנשים, הכספים שהיו אמורים להגיע לא הגיעו למרות שמירושלים שלחו.

אני מתכוונת למתן תשלומי סעד. גרתי בתנאים לא תנאים, תנאים שקשה לכס

לשער איפה, מה ובאיזה מצב. חשבתי שאני אגמור ללמוד, אעבוד ואסתדר יפה,

אתחתן, אבנה משפחה.

גמרתי סמינר בהצטיינות ומאז החלה מסכת נוספת של סבל והתנכלות. העובדת

הסוציאלית דאגה לכך לא תהיה לי מנוחה, שתמיד אהיה עסוקה עם בעיות.

עבודה לא קיבלתי, ומזה שש שנים משרד החינוך לא רצה להכיר בי. כך כל

חלומותי התנפצו. פשוט נהייתי חולה. כשפניתי לעזרה אל העובדת הסוציאלית

בירושלים בבית-חולים אלי"ן חשבתי שהיא אוהבת אותי. אז במקום לעזור לי,

הם התלכדו עוד נגדי, 5-6 אנשים רעים יודעי דבר. הם בהחלט ידעו שאני

קשורה בפרשת הילדים ולא נאה להם שביקשתי עזרה בדיור ובעבודה, כי מן

הראוי שאמשיך להיות שפופה, למרות שלא ערבתי את העתון. כל הזמן הם שלחו

אותי לפסיכיאטר כדי להיפטר ממני ולעשותני משוגעת.

כך משך שנים רבות והדף קצר מלספר איך הדריכו גם אותה, את הפסיכולוגית,

או שהן ידעו לבד כבר כיצד לטפל בי.

לבסוף, בהיותי בת 29 אישה אחת עזרה לי, אישה מבוגרת טובת לב שידעה שאכן

היו דברים מעולם, והחליטה לפתור לי את הבעיות. היא ידעה כמוני לאן

לפנות וחמישים אחוז מהבעיות הכלכליות שלי נפתרו אז. בזכותה הסתדרתי קצת

בעבודה ובדיור, דיור מוגן. אחרי חצי שנה פגעו בה בגלל שעזרה לי כדי

להכשיר את הקרקע לפגוע בי. עוד לא עברה שנה מאז שמעט הסתדרתי ובניתי לי

חלומות חדשים להקמת בית ומשפחה, ואז הם פגעו בי בעורמה. הגיעו עד

לרופאה שלי בקופת-חולים והדריכו אותה נגדי, ובתחילה לא הבנתי על כוונתם

ופשוט לרגע האמנתי באדם. מיד ברגע של הזדמנות זו, הרופאה שהודרכה

על-ידי אנשים רעים, ושגם לה לא חסרה עורמה, פגעה בי קשות בבריאות

וביכולתי ללדת. 17 שנים מאז שאני סבלתי קשות ממה שהיא עשתה לי, ועד

עכשיו יש המשך של סבל כתולדה מהפגיעה הזאת. כאמור, אין ביכולתי להסביר

בפרוטרוט בזמן הקצר הזה שעומד לרשותי, אך אני מבקשת את כל השומעים



להאמין בי ולכל מילה שלי. קשה ממש להאמין שיש כאן שחיתות כזאת בארץ
הקודש ואני שואלת שוב ושוב
(א) למה הס פגעו ופוגעים בי בלי סוף? ולדעתי יש לזה תשובה, ואתם יכולים

לנחש אותה לבד.

(ב) מה זה שואה? הנה לכם תשובה כתובה בדפים אלה.

(ג) איך אני עוד שורדת? כנראה שיצר החיים בכל-זאת הוא חזק ולו גם בשביל

לספר את הדברים האלה שאינני רוצה לקחת אותם אתי לקבר.

(ד) כל סיפור המסופר בעתון בנוגע לילדים מאומצים ועוד, מקפיץ אותי

מחדש, אבל סיפור כמו שלי עוד לא שמעתי מאף אחד.

מזה ימים ושנים שאני כותבת הכל הכל ומפזרת את הסיפור שלי כדי שאם יקרה

לי משהו, הרי שזה יתפרסם ממילא כראיה להשתקה. כדי שאקבר כיאות בקבר

ישראל, צריך להוסיף את שם אמי בתעודת הזהות שלי. למרות שכמה פעמים

הייתי במשרד הפנים עם אמי ז"ל, לא הוסיפו אותה עכשיו אני מבקש מכבוד שר

הפנים להוסיף את שם אמי ז"ל, ואם יש צורך לעבור בדיקת רקמות עם האחים

שלי וכוי, ברור שאני מבקשת שהמדינה תממן את הבדיקות הללו. אני רוצה

להיקבר בקבר ישראל כדת וכדין.

אם יש מישהו שמגיע לו פיצויים גדולים מאוד שקשה לשער, הרי זו אני, כך

אני חושבת, בעבור איבוד הזהות שלי, בעבור הסבל הרב, הפיזי והנפשי,

בעבור המעשה הנורא שעשתה הרופאה בעידוד הרשעים הללו. עוד אמרו לי: כמו

שניצולי השואה לא יכלו להביא ילדים, כך גם את לא תוכלי. את תישארי

ערירית. אני דווקא תמיד הבנתי אותם, את ניצולי השואה, עוד לפני שפגעו

ביכולתי ללדת, ואני דווקא הכנתי עבודה במשך שנתיים על השואה. ידועים לי

דברים שלא לומדים בבית-הספר. מעולם לא הכחשתי שהיתה שואה, אבל היום,

אחרי כל זה, אני משתדלת לא לשמוע ולא לדבר על השואה כי אין לי עוד מקום

בלב.
קריאה
שלום לכם אחים יקרים. אני שומעת את כל

הכאבים האלה. אני כותבת שירים ואת הכאבים

אני שוטחת בדפים. את הסיפור של אמי ואבי ז"ל שמעתי וחבל שהוא לא זכה

לראות את אחותי. אני מקווה שאמי אכן כן תזכה לראות את אחותי. שם אחותי

היא רבקה חסן, כיום יפת, ואני מקווה בעזרת השם שאני אראה אותה.

אני אביע את הדברים בפרוזה שכתבתי.

"אל תבכי, אמא.

מנעי קולך מבכי כי האל שומע תפילתך

מנעי כאבך אמא, יש שכר לצדקת שכמותך.

כל לילה ישנה במכאוב, על בתה ממשיכה לחשוב

איך לקחו את בתה היפה, בהירת העור, רבקה.

באו אל ביתה, החליטו שרבקה חולה,

לקחו את אמי לפרדס חנה, עם אחותי לאשפז את רבקה.

כחודש בארץ היתה אמי, עברית לא ידעה
אמרו לה
מאסלם גבירתי, ואת רבקה לקחו מזרועותיה.



טרקו דלת בפניה ואמא לא ידעה את דרכה.

בצום היא מכתתת את רגליה ולסטים בדרכים.

לילה אפל ירד בחשכה, ממשיכה, מצאה רפת,

פורסת ידיה, מודה לאלוהים שנתן לה להיסתר מהלסטים.

בכל לילה תרנגול קורא וכל הלילה תרנגול קורא,

שומר עליה עד- השחר יאיר,

קורא עורי צדקת לדרכך

האור באלוהים שומרים, חזרי לביתך.

ממשיכה, מכתתת רגליים ובצום היא כבר יומיים.

שלח לה אלהים ירא שמיים והיתווה לה דרך לחזור לאוהל.

הגיעה אל האוהל בעין שמר, פרצה בבכי שאין לו גמר.

זאת הפעם האחרונה שראתה את אחותי רבקה.

למחרת אבי ז"ל יצא לחפשה, העבירו אותה לחיפה.

הגיע לבית-החולים בחיפה, אמרו בתך נפטרה.
ביקש אבי את הגופה, אמרו
קברנו אותה.

היכן היא קבורה? טרקו דלת. זאת התשובה.

עד היום לא נדע לאן הלכה היפה בבנות.

דיו תורה, אסור לשתוק. האמונה בלב אמי שהיא תשוב.

עוד יאיר השחר והאמת כשמש תואר לכולם.

תודה רבה לכל משפחת אורה שיפריס. תודה רבה לכל חברי הכנסת שמזדהים

איתנו. יש אלוהים בשמיים.

קריאה; שלום לכל החברים. אני חברת אשדות יעקב

איחוד. אני לא מתימן, אני מטורקיה. עליתי

לארץ ב-1481 והתחנכתי בקיבוץ אשדות יעקב במסגרת עליית הנוער. ב-1951

נישאתי. ב-1952 נולדו לי תאומים, אורי וראובן, הילדים הבכורים שלי. אז

התגוררתי במושב מסלול בנגב. הילדים שהיו בני ארבעה חודשים חלו. אחד מהם

חלה. לקחנו אותו לבית-החולים "סורוקה" בבאר-שבע. שם אמרו לי שהילד

חולה, אולי בשיתוק ילדים ושניקח אותו לבית-חולים פרדס-כץ. ואכן היה כך.

לקחנו את הילד לבית-חולים פרדס-כץ כשבדרך אני עוד מניקה אותו. הגענו

לבית-חולים פרדס-כץ, באה איזו אחות בשם מרים ואמרה לי לתת לה את

התינוק, שאני 'לא אכנס כי פה זה בית-חולים למחלות מדבקות. אז הייתי ילדה

טובה, נתתי את הילד. אמרו לי לא לבוא לבקר אלא להתקשר. אני קיימתי את

המצוות האלו. לא באתי אליהם, כי זה היה בית-חולים עם מחלות מדבקות,

והתקשרתי כל יום ואמרו לי שהכל בסדר, הילד מחלים.

כעבור שלושה שבועות אני מקבלת הזמנה לבוא לקחת את הילד. שמחה בבית. אני

בדרך קונה צעצוע ורצה לבית-החולים לקחת את הילד. כמו שאני נכנסת

לבית-החולים, אני פוגשת את אותה אחות מרים והיא שואלת אותי למה אני

באתי. אמרתי שבאתי לקחת את הילד והנה ההזמנה לכך. אמרה לי: סליחה, הילד

שלך מת באותו ערב שהבאת אותו. באותו ערב שהבאת אותו הוא נפטר. שאלתי

אותה מדוע לא שלחו לי הזמנה לבוא ולקחת את התינוק לקבורה. אומרת לי שלא

ידעו את הכתובת. אבל איך שלחתם לי עכשיו הודעה לבוא לקחת אותו

מבית-החולים? אמרה לי, טעות גברת. אז קיבלתי תעודת פטירה ועם זה הלכתי

למשרד הפנים. שאלו אותי מאיפה קיבלתי את זה. כשאמרתי שקיבלתי את התעודה

מבית-חולים "סורוקה", אמרו לי שזה מזוייף ושאלך עם זה למשטרה. בקיצור,

הלכתי למשטרה והמשטרה אמרה שזה מזוייף, זה לא בא בחשבון, לא יכלו לעזור

לי בשום דבר.



מאז אני כל הזמן רק חושבת איפה אני יכולה למצוא את הבן שלי. התאום השני

שלי התחתן. הוא יצא למילואים וכלתי במקרה הלכה לבריכת גורדון ושם פגשה

בחור שהיא לא האמינה, אמרה שהבעל שלה יצא למילואים אבל הנה הוא נמצא

כאן בבריכת גורדון. היא ניגשה אליו בכעס רב ושאלה מה הוא עושה בבריכת

גורדון כשהוא אמר שהוא יוצא למילואים. הוא מאוד כעס ואמר שלא קוראים לו

אורי, קוראים לו עופר ושתעזוב אותו. היא אמרה לו שזה לא נכון, קוראים

לך אורי ואתה הבעל שלי. לידו עמדה איזו גברת שאמרה לכלתי שלא תפריע

להם. מה שהצליחה כלתי לומר להם שהתאום של בעלה הלך לאיבוד ולכן אולי

במקרה אותו בחור שבבריכה הוא מאומץ או משהו, ונתנה להם את מספר הטלפון

שלה.

מאז ועד היום החיים שלי הפכו לא יום ולא לילה. יום ולילה אני בוכה ויום

ולילה אני מחפשת ברחוב אולי זה הוא. אני לא מוצאת אותו, אבל מתוך זה

שאני כל הזמן אני מטמינה בתוכי את הכאב הזה, אני חליתי בסרטן. קיבלתי

טיפול כימותרפי וקיבלתי הקרנות, ולא היו לי שערות על ראשי, ולא יכולתי

ללכת, והייתי על כסא גלגלים. חצי שנה לא הלכתי, הייתי קרחת. הייתי עם

סרטן שאכל אותי, ועד עכשיו אני עוד עם הסרטן. יש לי עוד ארבעה בנים

נוספים, שניים פשוט התייאשו, אמרו שהם לא יכולים לראות אותי במצב הזה,

עזבו את מדינת ישראל ועברו לגור בנכר.

מה שאני מבקשת מאוד, תסתכלו לאיזה מצב אדם מגיע עם כל הכאב שיש לנו.

אני חליתי במחלת הסרטן רק בגלל זה שכל השנים אני טומנת הכל בתוך תוכי.

בגיל 16 כשבני קיבל את צו הגיוס, גם התאום השני קיבל, גם הוא היה צריך

להתגייס לצבא.

אני מבקשת מחברי הכנסת שיעזרו לנו לפתוח את תיקי האימוץ. אמרו לנו

שהילד קבור בקריית שאול, הלכנו ופתחנו קברים. אין. חברים, אין שם כלום,

הקבר ריק. אמרו לי שהוא נמצא בבאר-שבע, נסענו לבאר-שבע, אבל גם שם אין

כלום. ארבעת הקברים שראיתם בטלויזיה, אחת האמהות זו אני שיושבת ובוכה

ואני מסבירה לכם שאין כלום שם, אין גופה, יש חול וחול. יש פה עוד חבר,

היינו ארבעה חברים שפתחנו את הקברים ומצאנו חול וחול.

קריאה; פתחנו את הקבר. אם מדובר בילדה בת חודשיים,

הקבר צריך להיות בגודל מסויים, לא גדול מדי.

אני פתחתי 70 סנטימטר, אבל אין כלום. פתחנו לעומק עד מטר וחצי ולא

מצאנו כלום. רק חול רגיל. אין כלום.

הישיבה ננעלה בשעה 45;17

קוד המקור של הנתונים