ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 15/07/1997

קליטה. קידום ושכר של נשים בסגל האקדמי

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 69

מישיבת ועדת המשנה של הוועדה לקידום מעמד האשה לקידום נשים בעבודה ובכלכלה

יום גי. יי בתמוז התשנ"ז (15.7.1997). שעה 10:00

נכחו: חברי הוועדה: היו"ר ענת מאור

יעל די י ן
מוזמנים
חמוטל מאור - כלכלנית במחלקת שכר והסכמי עבודה, משרד האוצר

פרופ' רחל אלתרמן- פרופ' מן המניין, הטכניון

פרופ' נינה תורן - מינהל עסקים, האוניברסיטה העברית

זהבה לוגסי - מרצה, נציגת מנהלת מכללת תל-חי

פרופ' שושנה ארד - נציגת רקטור אוניברסיטת באר-שבע

פרופ' אילנה לוריא - ראש חטיבת חקר הבדלים בין המינים,

אוניברסיטת באר-שבע

דייר עמיה ליבליך - נציגת הרקטור, האוניברסיטה העברית

דינה ברניקר -סגנית הרקטור, אוניברסיטת בר-אילן

פרופ' תמר כתריאל- ראש החוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה

פרחיה בכר - סגנית מזכיר המועצה להשכלה גבוהה

פרופ' דפנה יזרעאלי - אוניברסיטת בר-אילן

דורית איילון - סגל זוטר, אוניברסיטת חיפה

נילי בלוך - סגל זוטר, אוניברסיטת חיפה

בטסי יזרעאלי - יו"ר ארגון סגל זוטר, אוניברסיטת חיפה

סו פריד - סגל זוטר, אוניברסיטת חיפה

שחר קינן - נציגת יעד הדוקטורנטים באוניברסיטה העברית

זהבה גלאון - האוניברסיטה העברית

יעל רום - אוניברסיטת חיפה

עו"ד רבקה שקד - נציבות שרות המדינה

ליאורה מינקה - מרצה באוניברסיטה, "אמונה"

עו"ד אורלי ליבו - ההסתדרות הכללית

בת-שבע אפרים - מועצה אזורית בני שמעון

אילנית שבו -שדולת הנשים בישראל
מנהלת הוועדה
דנה גורדון
קצרנית
שלומית כהן
סדר-היום
קליטה, קידום ושכר של נשים בסגל האקדמי.

1



קליטה. קידום ושכר של נשים בסגל האקדמי
היו"ר יעל דיין
עד שתגיע יו"ר הוועדה, חברת-הכנסת ענת מאור, אני מבקשת להביע צער עמוק על

האסון הכבד מאיד שהיה אתמול בפתיחת ארועי המכביה. אני בטוחה שאתן שותפות להבעת

צער עמוק על אובדן החיים, ומצטרפות לאיחולי החלמה לפצועים. יש כאן צער גם בגלל

העובדה שזה ארוע של העם היהודי כולו. יש כאן אחדות גורל, למרות שזה לא משנה אם

הנפגעים הם יהודים או לא. זה ארוע שפתח את שנת החמישים למדינת-ישראל, ארוע

שהוא כלל עולמי יהודי, שיש לו היסטוריה ארוכה יותר משל מדינת-ישראל. יש כאן

שותפות גורל לרע, למרות שהכוונה היתה לשותפות של שמחה והישגים.

חברת-הכנסת ענת מאור, שהיא היו"ר של ועדת המשנה, תפתח את הישיבה, ואני

איאלץ לצאת באמצע הישיבה בגלל ועדת חוקה שמתקיימת במקביל לישיבה זו.
היו"ר ענת מאור
תודה. אני מצטרפת לדברי הצער על האסון המאוד קשה.

אנחנו פותחים היום בנושא פערי שכר וקידום, במגזר של האקדמיה. ועדת המשנה

שעוסקת בנושא קידום נשים בעבודה שמה לה ליעד את ההיבטים כולם, זה של החקיקה

בעבודה, זה של בתי-הדין ומידת האכיפה של חוקי גברים ונשים, קידום נשים בשרות

הציבורי וקידום נשים בעסקים קטנים. אלה נושאים שאנחנו עוסקים בהם באופן שיטתי

כבר חמש שנים. בנושא פערי השכר אנחנו מתמקדים בסקטורים מסויימים. בשבוע שעבר,

למשל, הנושא היה פערי שכר בתחום התקשורת, ובעיקר התמקדנו בטלוויזיה. נושא

האקדמיה הוא מאוד מרכזי, שכן זהו מוסד שיש לו השפעה, וזה דבר חשוב.

לפני שנתיים קיימה הוועדה, בראשות חברת-הכנסת נעמי בלומנטל, שתי ישיבות

בנושא, כך שאנחנו לא מתחילים על קרקע בתולה. תפקידנו לראות מה התקדם מאז, מה

הבעיות שעומדות היום והאם יש פערים.

את הישיבה יפתחו דייר נינה תורן, שגם הגישה עבודה שצולמה למשתתפי הישיבה,

ופרופ' רחל אלתרמן מהטכניון. אלה נשים שעוסקות בנושא במשך שנים.

במקביל הוספתי עוד שני נושאי משנה, שנראים לי מאוד חשובים לעניין שאנחנו

דנים בו. אחד, יושבת איתנו זהבה גלאון, מזכ"ל ר"צ לשעבר, שעושה את הM,A-

באוניברסיטת ירושלים, והיא העלתה סוגיה חשובה של מידת השותפות והמעורבות של

נשים בפאנלים אקדמיים. היבט שני שחשוב לדון בו הוא נושא הסגל הזוטר. הביטוי

"זוטר" הוא מאוד לא מוצלח, שכן מדובר בסגל בכיר מאוד בסגל האקדמי. מוטב לומר

סגל צעיר או עתידי. אנחנו רואים את המאבק של הסגל הצעיר כחלק מן המאבק בין

נשים לגברים בתוך האקדמיה, ולכן נשמע את ההיבטים האקטואליים.
נינה תורן
אני שמחה ששוב אנחנו נפגשים ודנים בפורום הזה על בעיות של נשים

באוניברסיטאות. הדיונים הקודמים תרמו מאוד להכרה ופרסומם בעתונות הביא למודעות

שיש בעיה, אבל בפועל לא נעשה דבר. בפגישה האחרונה שלנו השתתף שר החינוך דאז,

אמנון רובינשטיין, שהיה מאוד פתוח וחיובי, אבל הוא עכשיו לא בתפקיד.



השיפורים היחידים שאנחנו מרגישים אותם, הם בעלייה במספרן של פרופסוריות

בירושלים, ואני מניחה שגם במקומות אחרים. אני קוראת לזה שיפור זוחל, מפני שזה

שיפור שנעשה על-ידי זה שעובר זמן, מעין שינוי אבולוציוני. הוא לא שינוי שבא

בעקבות התערבות מבחוץ או פעילות יזומה, ולכן הוא מאוד איטי וקטן.

על-אף השינויים חאלה לטובה, הפער בין הגברים לנשים בסגל לא הצטמצם וב-

1993 הוא גדל. הסיבה לכך היא שהגברים רצים יותר מהר. אנחנו מכירים את התופעה

הזאת אצל האוכלוסיה ההשכלתית בקרב יוצאי עדות המזרח, שמקפידים על יותר שנות

השכלה ויותר השגים מקצועיים, אבל הפער ביניהם לבין יוצאי עדות אשכנז לא

הצטמצם, מפני שאשכנזים רצים יותר מהר. אסור להסתכל רק על הקבוצה המקופחת, אלא

בצורה השוואתית.

בישראל יש בעיה ייחודית, שאין הפרשי שכר באוניברסיטאות בין גברים לנשים.

המשכורות נקבעות לפי הדרגה. לכן הרבה יותר קשה לנו לבחון ולהראות אי שוויון

בין המינים, דבר שהוא קל יחסית באוניברסיטאות בארצות אחרות. אני מכירה את

המחקרים האמריקנים, ושם רואים שעל אותו תפקיד באותה מחלקה הנשים מרוויחות פחות

מאשר גברים. אצלינו אין דבר כזה. ולכן הרבה יותר קשה להראות אפליה, וגם יותר

קשה לטפל בזה. הנשים נמצאות בדרגות יותר נמוכות, ולכן סך כל הנשים מרוויחות

פחות מסך כל הגברים, אבל פרופסורית מרוויחה בדיוק כמו פרופסור. מי שמגייס

כספים למחקר מקבל אותו בונוס שהאחוז שלו נקבע לפי גובה תקציב המחקר. אפשר

כמובן לטעון שמוסדות מסוימים נוטים לתת לגברים יותר תפקידי מחקר. בגלל חוסר

הפערים האלח בשכר יותר קל לצד השני, המוסדות להשכלה גבוהה והמנהלים שלהם,

להגיד שהכל בסדר.

חוקרים בארצות-הברית שעוסקים בבעיה הזאת של נשים בסגל באוניברסיטאות,

הגיעו למסקנה שכדי לפתור את הבעיה של מיעוט ושל אי-שוויון לא די בתרופה אחת.

הם טוענים שצריך לירות בכל התותחים, כלומר צריך לנקוט באמצעים מגוונים, כמו

תפקידים חינוכיים, תחיקתיים, פורמליים ולא פורמליים. לא ברור למה הכוונה

בדיוק, אבל אנחנו צריכים לפעול בחזיתות שונות ולהפעיל כל מיני שיטות, כי דבר

אחד לא יעזור.

לי נראה שיש לחלק את הטיפול בבעיה לשניים: א. של נשים שנמצאות כבר במערכת

בשלבים שונים. ב. של נשים שנמצאות בצמרת. אי הבחנה בין הקבוצות האלה גורמת

לבלבול גדול. כאשר אומרים, למשל, שהאווירה בהכרה של נשים באוניברסיטאות

השתפרה, יש לזה משמעות שונה לגבי אלה שכבר בפנים, לבין אלה שרק עכשיו מתחילות

את הצעדים הראשונים. צריך להחליט האם אנחנו מטפלים בשני הדברים יחד.

בתשנ"ג, אחוז הנשים שסיימו תואר ראשון בכל האוניברסיטאות בארץ היה 53%,

כלומר יותר מחצי. תואר שני סיימו 48%. הטענה היתה שככל שעולים בתואר יש פחות

נשים, ומתברר שזה לא כל-כך נכון. זה משתנה מהר. תואר שלישי סיימו 38% נשים.

תעודות שונות, לא תואר, בקרב נשים - 75%.

אני מציעה להקים בכל אחד מהמוסדות להשכלה גבוהה ועדה ליד הנשיא לבדיקה

שוטפת וליישום של מדיניות שוויון במנויים ובקידומים של סגל. משהו דומה יש

באוניברסיטה בקנדה. היופי שבזה הוא שבאמצעות והוועדה הזאת אפשר לצוד כמה

ציפורים. הראשונה היא, שמדברים על אפליה לא רק על בסיס של מין, ויש לזה על מה

לעמוד מפני שנשמעים דיבורים על אפליה על רקע עדתי או מפלגתי. הציפור השנייה

היא שהוועדה הזו יכולה לתפוס את מקומה של היועצת לנשיא לענייני נשים. התפקיד

הזה לא מאוייש בכל האוניברסיטאות, בירושלים למשל אין יועצת כזאת. הוועדה הזו

תצטרך לעבוד בצורה מסודרת ושוטפת, בצורה שיטתית, היא תהיה מורכבת מ-5-3 אנשים

והמנדט שלה יהיה קידום על בסיס של מצו יינות, דבר שכל ראשי האוניברסיטאות

דוגלים בו ומסכימים עליו.



בשנת 1995 יעל רום ואני הגשנו שלושה עמודים של הצעות והמלצות לשר החינוך

והתרבות דאז, ואני הושבת שההמלצות האלה עדיין תקפות.
היו"ר ענת מאור
תודה רבה. הנציגה השנייה היא פרופ' רחל אלתרמן מהטכניון.
רחל אלתרמן
בטכניון יש לנו ייחוד, משום שכאשר יעל רום יזמה את הנושא של היועצות

למעמד האשה, נשיא הטכניון דאז היה כנראה איש עם עמדות שוויוניות, והוא מינה

פרופסורית מן המניין, מינוי מן הסוג שבו הס כביכול נותנים לנו את הזכות לעשות

להם טובה, בלי שכר. העמדות של הנהלת הטכניון היו מאוד סקפטיות. לפני 15 שנים

יזמנו בהנהלת חבר הנאמנים החלטה לעודד קליטת סטודנטיות, וזה עורר צחוק רב.

ואילו ביוני שנה זו, בחבר הנאמנים שלנו, הנשיא התחיל את הרצאתו עם נושא הנשים,

כולל מסקנות. הוא עצמו עבר שינוי בנושא. לפני שנתיים וחצי יזמתי מפגש ראשון של

הנהלת הטכניון עם ציבור הדיקאנים, וחצי ישיבה הוקדשה לנושא הזה. מאז שאני

בתפקיד אני מנסה להביא לישיבת סנאט בעניין ולישיבת הוועדה המרכזת, אך ללא

הצלחה.

בעניין של סטטיסטיקה ראיתי חשיבות גדולה במעלה של מידע, למען יראו

וייראו. אחד הדברים שעליתי עליהם הוא שבטכניון יש פער עצום בין שיעור

הסטודנטיות בתארים גבוהים לבין הקליטה לאקדמיה. הנתונים הם אלה שצועקים. יש

לנו עלייה מתואר לתואר באופן משמעותי. יש לנו כ-27% סטודנטיות לתואר ראשון,

39% לתואר שני ו-44% לתואר שלישי, כולל הרופאות. יש הרבה נשים בארכיטקטורה,

אבל יש למשל המון דוקטורנטיות בהנדסה כימית. מה כל-כך נשי במעבדות האלה? שיעור

ההצטיינויות של נשים בין הסטודנטים קצת יותר גבוה משיעור ההצטיינויות של

גברים, אם כי יש הבדל בין הצטיינות-סופר להצטיינות סופר-סופר, בסופר יש יותר

נשים מגברים, בסופר-סופר קצת פחות נשים מגברים. ישבתי בוועדה של הסופר-סופר

ואפשר להתווכח גם לגבי השיפוט. מכל מקום, נשים מצטיינות, עושות את הדוקטורטים

במעבדות ובקשיים, בכל תחום ותחום. השאלה היא איפה הן בסגל. שאלתי את הדיקאנים

את השאלה הזאת, ואחד מהם השיב לי, שהן לא רוצות להגיע לתפקיד הזה. הן עשו את

המסע הארוך הזה בטכניון, ודווקא את התפקיד שלו הן לא רוצות.

השנה הקדשתי את הזמן לעבודה עם דוקטורניות, ונוכחתי שיש הרבה דוקטורניות

והשיעור שלהן בסגל הוא דיס-פרופורציונלי למספר הכולל שלהן. עשיתי סקר בין

הדוקטורנטיות, אמנם רק 25% ענו, אבל מה שמסתמן זה שהן מרגישות טוב בטכניון,

בדרך-כלל לא מרגישות מופלות בתוך המוסד. רוב גדול רואות עצמן מתאימות לאקדמיה,

אבל כששואלים אותן מה לדעתן הסיכויים שלהן להקלט - האחוז צונח פלאים לכ-30%.

התחושה שלי היא שהסיבה לכך היא זמן. דוקטורנטית אצלנו אמרה לי, שהמסרים שהן

מקבלות הן שבטכניון הסיכוי מאוד קטן. יש, כמובן, הרבה סטודנטיות בחלק

מהפקולטות ההנדסיות, הנדסה כימית, הנדסת מזון, כימיה, מתמטיקה, אבל הן מסתכלות

סביבן ורואות שאין חברת סגל. בביו-טכנולוגיה אין אף חברת סגל אחת.

העניין, לדעתי, הוא בהדרכה. עולם האקדמיה הוא עולם עלום, יש שם כללי משחק

שאף אחד לא גדל עליהם, כמו איך יוצרים קשרים, ואיך מגיעים למקומות החשובים,

ואנחנו מצפים שאותה חברה תהיה תוך חמש שנים בעלת שם בינלאומי. אצל גברים זה

שונה, הם מכירים יותר כאלה שהיו שם, המנחה הוא בדרך-כלל גבר. לנשים נחוץ לחשוב

באופן מושכל, ואחד הדברים שעבדתי עליהם השנה, עדיין בלי הצלחה, זה שתהיה חובה

על הדיקאנים או על המנחים לדאוג לשידוך בין דוקטורנטיות מצליחות לבין הדרכה.

דבר נוסף שאני ממליצה עליו זה לדאוג למיון של דוקטורנטיות בצורה ממוסדת

ולא בצורה אקראית. כשבאים דוקטורנט או דוקטורנטית ואנחנו מראיינים אותם אם

להכנס לדוקטורט, אחד הדברים שאנחנו שואלים אותם זה מה הציפיות. מי שאומר שהוא



חושב שהקריירה היא אקדמית אנחנו שופכים צוננין, כי זה מאוד אקראי וזה קשור

לדלת שתיפתח בפניהם, על אחת וכמה האקראיות הזאת לגבי נשים.

דבר חשוב שעלה מתוך השיחות עם הדוקטורנטיות זה הנושא של זמן. השאלה האם

העיתויים של הדרישות האקדמיות מתאימים לחובות המשפחתיות שמוטלות עדיין על חלק

מן הנשים. מדובר על היציאה לפוסט-דוקטורט, שבלעדיו אי-אפשר להמשיך. בדרך-כלל

זה בחו"ל, וזה קשה גם לגברים, אבל אנחנו חושבים שאצל נשים העבודה גדולה יותר

מאצל גברים. ביקשנו להגמיש את העיתוי של הפוסט-דוקטורט, כלומר מאחר שקביעות

ניתנת רק תוך חמש או שבע שנים, לדרוש שהפוסט-דוקטורט יינתן תוך כדי משך הזמן

הזה. חרף זה שכבר שנה שלישית אנחנו עוסקים בנושא הזה, קם הרקטור ומציע הצעה

בדיוק הפוכה, שלא הגיעה לשולחני, לא היתה שום הוועצות בנושא. הוא רוצה

שבטכניון ייקלטו אנשים אחרי פוסט-דוקטורט, דבר שמקטין יותר את סיכוייהן של

הנשים.

ערכנו בדיקה סטטיסטית מיוחדת, עבדה איתי פרופ' איילה כהן, שהיא

סטטיסטיקאית, ופיתחנו מודל סטטיסטי עם חיוב בינלאומי שבודק את התוקף של השאלה

האם יש הבדל במשכי הזמן. חילקנו לפי דרגות, ומכיוון שמישהו אמר שפעם היה קל

יותר לעבור מדרגה לדרגה, והיום קשה יותר, חילקנו את זה לפי משכי זמן - לפני

שנת 1980 ואחרי שנת 1980.

בתקופת הביניים, יש הבדל עצום בין נשים לגברים שהצליחו לקבל מרצה בכיר,

ומדובר כאן בנשים בשנות הארבעים. ואם אומרים כל הזמן שאפשר לפרש את הפער בכך

שנשים צריכות לטפל בילדים, מה קורה בין פרופסור חבר לפרופסור מן המניין? הרי

ילדים קטנים כבר מזמן אין, אולי נכדים. מדובר פה בגיל 51 בממוצע לגברים

פרופסורים מן המניין ובגיל 53 לנשים. וכאן גס כן מדובר בפער גדול מאוד.
יעל רום
הנקודה הכי כואבת בכל העניין הזה, שעד לפני שנתיים לא היתה אף אשה שהתחום

שלה הוא הנדסה. כל הנשים שהיו מהנדסות היו ממדעים. זה הקושי.
רחל אלתרמן
ההפרש בשנים הוא שנה ומשהו, זה משתנה בין דרגה לדרגה, ובכולם הפרש מובהק

סטטיסטית. גיל קליטה ממוצע למרצה הוא 31, אבל מצאנו שעם הדרגות נשים נוטות

להיות מבוגרות יותר.

בעניין השאלה איך לשנות את הדברים האלה. נינה תורן הציעה להקים ועדה

לשוויון. אולי בחלק מהאוניברסיטאות זו איסטרטגיה טובה, יכול להיות שהיום דברים

קצת השתנו. כמו שראיתם, בעניין חברות סגל לא רק שלא השגנו התקדמות, אלא אפילו

הלכנו הפוך. מה שכן השגנו הוא שינוי באווירה, ובעיקר בנושא של התייחסות

ההנהלה, אפילו בלי פעולות שנוגעות לקודש הקודשים, ההליכים האקדמיים. חס וחלילה

שתהיה מישהי בדרגה בכירה שתפעל על-פי סמכות.
היו"ר ענת מאור
אני מודה לשתי הפותחות. הדברים מעידים על עבודה שנעשית בשני מוסדות

להשכלה גבוהה. חלק ממטרת הפגישה זה להעשיר וליישם את הדברים אחר-כך במוסדות

אחרים להשכלה גבוהה.
דינה ברניקר
אני מייצגת כאן את אוניברסיטת בר-אילן. המעניין הוא שאנחנו דנים כאן

בנושא נשים באקדמיה, שהוא נושא חשוב, ואין אף גבר שמשתתף בדיון. זה מוזר, כי



זו בעיה של האוניברסיטה ולא של נשים. גם נציגים שהיו אמורים להגיע ולא יכלו,

שלחו במקומם נשים. זה מראה קצת על ההתייחסות לנושא, זו הבעיה שלכן, הנשים,

תפתרו אותה, וזה פוגע בעניין עצמו.

אנחנו כאן לא מדברים על מהפכות, מדברים על תהליך, ומבחינת תהליך אם רואים

שיש התפתחות והמספרים עולים - זה כבר לטובה. כי אנחנו לא יכולים לשנות את

הדברים בבת-אחת. אפליה מתקנת אי-אפשר לעשות לגבי מצו יינות, אלא לגבי יצירת

תנאים. אצלנו באוניברסיטה, למשל, הפרופסור למעמד האשה, דפנה יזרעאלי, כינסה את

צוות המרצות ודיברה איתן על אווירה, מרז עושים, עם מי מתחברים, באילו כתבי-עת

כדאי לפרסם, כלומר לעזור להן להתקדם במסגרת של המצויינות.

בשנת 1988 היו לנו 79 גברים פרופסורים מן המניין והיו רק שלוש נשים,

עכשיו יש 141 גברים ו-11 נשים, זאת אומרת מ-3% עלינו ל-7.2%. לגבי הנשים אצלנו

יש עלייה בכל הדרגות, גם בלימודי תואר שני וגם בדוקטורט. השנה היו לנו יותר

דוקטורנטיות שקיבלו תואר מאשר דוקטורנטים. וזה כבר דבר יפה מאוד. במינהל

האקדמי יש לנו שלוש דיקאניות ולמעל מ-30% ראשי מחלקות. דווקא בבר-אילן

בפקולטה למדעי היהדות היתה דיקאנית במשך ארבע שנים. היחס השוויוני הזה ראוי

לציון.

יכולה לשבת ועדה ולחשוב מה יש לעשות בנושא של הפער בין גברים לנשים,

בעיקר ליצור אווירה ולהדריך אותם, להסביר להם מה צריך לעשות. כשישבתי בישיבות

דיקאנים, והיה מתקיים דיון על אשה בת ארבעים, היו מדברים עליה כעל זקנה, בשעה

שלגבר הגיל הזה הוא סביר. זו היתה ההתייחסות, אבל היום, ככל שיותר נשים נכנסות

למערכת, הדברים משתנים.

מה שכן, אין אפליה מבחינת שכר. במי נהל הציבורי, כשיש סמנכ"לית וסמנכ"ל,

הוא מקבל יותר הטבות. כאן פרופסור חבר אשה וגבר מקבלים אותה משכורת, אותן

הטבות.
היו"ר ענת מאור
אוניברסיטת בן-גוריון, בבקשה.
שושנה ארד
אני מקימה עכשיו מכון חדש לבין-טכנולוגיה באוניברסיטה. מתוך 159

פרופסורים יש 10 נשים. מנתוני הסטודנטיות שנרשמו בתשנ"ז, עולה שסך-הכל יש 50%

נשים ומתוכן רק 19% להנדסה. אבל זה לא תלוי בנו. יש אצלנו פעילות לא מאורגנת

בנושא, יש מימון.

אני דור שני למלחמה במעמד האשה. אמי, רבקה מאליס, היתה בין הראשונים

שנלחמו בזה, פעלה כדי שנשים ייצאו לפנסיה בגיל 65, ואני עכשיו נותנת על-שמה

פרס בנושא נשים בתפקידי ניהול באוניברסיטה.

אני לא אוהבת את הנושא, כי אני לא אוהבת שנשים מקטרות. אני לא חושבת שיש

בעיה בקידום. יש בעיה בתפקידים הבכירים, עדיין לא היתה רקטורית, אבל צריך

להלחם לא בבכיות.

יש לי מעבדה מאוד גדולה עם הרבה דוקטורנטים ודוקטורנטיות, ויש לי כעס רב

על הדוקטורנטיות, כי הן מנצלות את העניין שהילד שלהן חוזר מהגן בשלוש, ולכן

בשעה הזאת כל הבנות הולכות הביתה. לדעתי הבעיה לא נמצאת באוניברסיטה, אלא

בחינוך ובתרבות שאנחנו מקבלים. כולנו עברנו את המסלול הזה, ולי הוא נראה מאוד

טבעי וברור. צריך לצאת מהבכי ולחשוב לא מה "הם" עשו לנו, אלא איך אנחנו מחנכים

את הדור הבא להיות אחרת, ואני מקווה שעל זה יסוב הדיון.
אילנה לוריא
אני עובדת בתחום מדעי הרוח ואני ראש החטיבה לחקר ההבדלים בין המינים. אני

רוצה להעלות שתי נקודות. הנקודה הראשונה היא שאי אפשר לפתוח תיקים בתחום הרוח,

מפני שהרבה יותר קשה להפלות לרעה, מבלי דעת, בתחומים של המדעים המדוייקים,

וכשמדובר בחיבור בהיסטוריה או בספרות, שבהם ההערכה היא יותר סובייקטיבית, מבלי

דעת הרף עולה, וראיתי את זה שוב ושוב. עד שלא יפתחו תיקים אי-אפשר להוכיח את

הטענה הזאת, כי מדובר בעניין סובייקטיבי. במתמטיקה אני מתארת לעצמי שיש מעט

מאוד מן הסובייקטיביות בהערכת עבודה של גבר ושל אשה.

נקודה שנייה היא מדעי הרוח, שזו הפקולטה הגדולה ביותר שמורכבת בעיקר

מנשים, רובן בדרגות נמוכות. לאחרונה יש שש פרופסוריות חברות ואחת מן המניין.

בוועדת המנויים מעולם לא היתה אשה. כאשר הוצעה מועמדות של אשה, שלי, לא בחרו

בי, יש עכשיו עוד פרופסוריות שיכולות לרוץ, והשאלה שלי היא איך, מבלי

להתבכיין, אפשר לדרוש שהן ירוצו וייבחרו. הרי זו שערוריה שבוועדת מנויים של

הפקולטה לא יושבת אשה. את ועדת המנויים בוחרים כל המרצים של הפקולטה.
היו"ר ענת מאור
שושנה ארד, לא שמעתי קיטורים אלא הצגת נתונים, שנראית לי מאוד חשובה,

ושמעתי התייעצות מה האסטרטגיה למאבק. אחת המסקנות שהגענו אליה, גם בוועדה

למעמד האשה וגם בארגוני הנשים, היא שבלי מאבק דברים יתקדמו מאוד לאט. הלוואי

שהיינו יכולות לסמוך על כך שהכל עניין של חינוך. אין לנו מנדט שלא להיאבק,

והדיון היום, אחרי שהגענו למסקנה שהתפתחות הדרגתית היא לא מספקת, הוא בשאלה מה

אנחנו עושות בצורה הכי חכמה והכי אינטלגנטית.

אני חושבת שפרסום החוברת זה חלק מהנשק. אני רוצה שנמליץ לכל

האוניברסיטאות לעשות את המאמץ הזה לאורך כל הזמן. צריך גם לחשוב איך להגיע עם

זה לתקשורת. המעקב אחרי נתונים ופרסומם הוא חלק מהמאבק.

אני מבינה שהיה מסמך שהוציאו יעל רום ורחל אלתרמן, אני מבקשת לעדכן אותו,

ואני אשלח אותו לשר החדש, למועצה להשכלה גבוהה ולאו ניברסיטאות. אנחנו עכשיו

בחופשת קיץ בכל האוניברסיטאות והמכללות, זו הזדמנות לתת תזכורת לדרישות שלנו

בתחום של קידום נשים.

לדיון עומדים שלושה נושאים. האחד, האם יש לנו מה לעשות. אחד הרעיונות

שעלו ב-1995 היה חוק, שיזמה חברת-הכנסת נעמי בלומנטל. אם אשמע מכם שזה אחד

הדברים החשובים, אקח על עצמי ליזום את החקיקה, להחתים כמה שיותר חברות-כנסת,

ביניהן נעמי בלומנטל כמובן, שיש לה זכויות יוצרים, אבל אי-אפשר להעביר חוק בלי

לובי. בעניין ההעדפה המתקנת בעסקים יש לנו הצלחות בדריקטוריונים, גם בחקיקה

וגם ביישום. בשרות הציבורי, שזה חקיקה ועדיין איננו יודעים מה עם היישום, לא

הצלחנו להעביר עדיין חקיקה בעסקים קטנים. אני אישית מאמינה בנושא העדפה מתקנת,

אבל חקיקה זה מאבק גדול שדורש עזרה. האם נראה לכם שחקיקה זה כיוון להתקדמות או

לא?

סעיף שני לדיון, נדמה לי שיש הסכמה שהבעיה היא איך להגיע לדרגות הבכירות

של מקבלי ההחלטות, איך לדאוג שתהיינה יותר רקטורים.

סעיף שלישי, בנושא הפוסט-דוקטורט. באקדמיה זה או שמתקדמים או שנפלטים,

ובאותן שנים יש לנו ילדים. אני מעולם לא הסכמתי לוותר על הזכות והחובה לגדל את

בנותיי, ואני גם לא רוצה לחנך דור של נשים שתוותרנה על זה. לכן אני שואלת אם

יש רעיון במסגרת הזו לדרוש מראש הארכה בגין ההורות ואיך מקדמים אותו.
תמר כתריאל
יש עניין שקיים בתקנות של חלק מהאוניברסיטאות, לגבי הארכת שהייה בדרגה

למרצות צעירות שיש להן ילדים קטנים, או ליולדות במהלך המינוי הראשון. ניסינו

להעביר את זה בחיפה, אבל זה מתעכב בוועדת החוקה של האוניברסיטה, הם צריכים

להחליט מה זה ילדים קטנים. מבחינת האווירה והפרקטיקה של הדיקאנים זה התקבל,

אבל אנחנו רוצים שזה יכנס לתקנות של ועדת מנויים וכרגע אנחנו במשא-ומתן. אחרי

חמש שנים ניסחנו את זה כך שהורה שמגדל את ילדיו לבד יהיה זכאי לדחות את הדיון

בקביעות בשנה לפחות.

עוד נקודה שלא עלתה, ונדמה לי שהיא מתייחסת רק לחיפה ולבאר-שבע, היא

העניין של פרישת מגורים באזור טווח האוניברסיטה. מי שסובל מזה הן הנשים של

חברי סגל וחברות הסגל, בחיפה אפשר לגור מחדרה צפונה או בכל הצפון כולו, אי-

אפשר לקבל קביעות באוניברסיטה בלי לגור בטווח האוניברסיטה, וכך גם באוניברסיטת

באר-שבע.

רחל אלתרמן;

יש לי הצעה אופרטיבית. אני קצת בספק אם זה חוקתי לנוכח חוק יסוד חופש

העיסוק, אבל אני יודעת מהרקטור הקודם שלכם, מוטי שכטר, שאצלכם היתה חוות דעת

וזה כן חוקתי. אני בספק אם ניתן לדרוש מאנשים לגור ליד מקום העבודה כשזה מקשה

על אחד מבני הזוג. מה גם שבוחנים את הדבר לפי מרחק גיאוגרפי ולא מרחק זמן, וזה

חסר הגיון. אני מציעה שתהיה חוות דעת שתופנה לנשיאים ותאמר להם שזה לא הגיוני.
תמר כתריאל
אני רוצה לקרוא לכם שורה אחת לגבי נשים סטודנטיות, מעותק מכתב שנשלח

ללשכת הרקטור וחתום על-ידי האחראי למינהל תלמידים: "לבקשתך, אחוז הנקבות מבין

תלמידי האוניברסיטה...".
עמיה ליבליך
אני לא בתפקיד יועצת, אלא מישהי שמתעניינת ומלמדת את הנושא באופן אקדמי.

יש התקדמות בשנים האחרונות. הייתי בוועדת מנויים בשלוש השנים האחרונות, בוועדה

יש עוד חברה ובמקומי נכנסת חברה. זה לא חלק ממדיניות, זה חלק ממסורת, בתוך

הקדנציה שלי בשלוש השנים דנו בלמעלה מרבע מהמועמדות שהיו בקרב הנשים, כלומר

בסטטיסטיקה הגלובלית נראה שהתהליך מתקדם לאט, אבל הוא מתקדם בצורה משמעותית.

אני מתנגדת לחוקים ולכפייה עקרונית, והצעת החוק הזאת במיוחד איננה ראויה.

לעומת זאת, אני חושבת שיש מקום לשינוי בצורה של הסברה ויצירת אווירה בשני

כיוונים. כיוון אחד זה בכיוון הסטודנטיות, ידידותי ואני מקבלות באופן לא רשמי

יותר תלמידות דוקטורט מתלמידי דוקטורט, אנחנו עוזרות להן בצורה דיפרנציאלית גם

בעצם הדוגמה שהן רואות מסביבן. כיוון אחר הוא אווירה כלפי מעלה. נוצרה אווירה,

בזכות דליה גולן או רבקה בר-יוסף או האחיות שלי למאבק פה, לשכנע את הנשיא ואת

הרקטור בוועדות המנויים. זה לא יכול להיות באמצעות חוקים.
יעל רום
אנחנו עובדים הרבה מאוד על רשתות תמיכה. אני פוגשת הרבה מאוד

דוקטורנטיות, יש לי שתי בנות ובן ואשתו שהם דוקטורנטים. אחת עושה את זה בזכות

אשה פרופסורית שדאגה לה לאורך כל הדרך, התחום שלה הוא מדעי הרוח והיא לא קיבלה

אף תמיכה. השלושה האחרים הם בטכניון ונעזרו במלגות וחוסר אפליה על בסיס של

מין, כך זה המשיך, עד שבאוניברסיטה גילו שחסרים להם דוקטורנטים צעירים במדעי

הרוח, והקימו את קרן רוטנשטרייך, הסיבה לכך שהנשיא של הטכניון שינה את עמדתו



בחמש שנות שרותו היא, שאין לו מספיק תלמידים, ווהוא גילי; שהבנות של הטכניון

מצויינות בשיעור גבוה מחלקן באוכלוסיה.

אנחנו מדבהים על צרכים. יש הרבה מאוד נשים שלמדו ביולוגיה בגלל סיבות

שונות, צריך לעשות להן העתקה והסבה לנושא של היישום המסחרי ואז יתחילו לקבל

מחיר מאוד חשוב, והכספים של קרנות המחקר יילכו לשם. בהנדסה זה אותו הדבר.

קיבלנו הרבה מאוד אנשים מארצות שאינן דוברות עברית, אם זה ארצות חבר העמים, אם

זה אתיופיה, יש מחסור אדיר באנשים שתחום ההתמחות שלהם הוא דווקא במדעי הרוח

והחברה וקליטה בשפה העברית, אני מתארת לעצמי שגם שם יהיו קרנות.

בארצות-הברית עלו על אותו עניין, יש להם תוכניות לעידוד פרופסוריות,

לעידוד פוסט-דוקטורטים, התנאי לקרנות מחקר הוא שהדוקטורנטית היא אזרחית

אמריקנית. בארץ, אם היא עלתה לדרגת פרופסור מחקר במכון וייצמן ובמקומות אחרים,

אומרים לה להשיג כספי מחקר גם בעבור הזוטרים שלה, והיא צריכה להיות גם סוחרת

וגם משווקת וגם חוקרת.

בארצות-הברית העמידו כספים וקרנות, האגודה לפיסיקה למשל העמידה צוות

מיוחד, ואשה שהיתה מועמדת לפרס נובל נוסעת מאוניברסיטה לאוניברסיטה, פוגשת

תלמידות מתחום הפיסיקה, לעודד אותן להמשיך לדוקטורט בתחום זה. זאת אומרת,

שבאיגודים מקצועיים, שהמחסור בכוח מוח לוחץ אותם, פתאום הפרופסורים השובניסטים

שבשנות החמישים אמרו ליאלו שאם היא רוצה ללמוד פיסיקה שתשב בשורה האחרונה, הם

היום אותה קבוצה שמעודדת נשים.
היו"ר ענת מאור
האם יש קשר בין אוניברסיטאות ומכוני מחקר לבין תעשייה, התאחדות

התעשיינים?
יעל רום
כן. נשיא הטכניון עשה כמה דברים, וברוורמן מאוניברסיטת באר-שבע, שהוא

כלכלן, הביא כבר שלוש תעשיות גדולות להקים מכוני מחקר צמודים לאוניברסיטה כדי

שתהיה תוחלת תעסוקתית.
רחל אלתרמן
אני גם משפטנית. החוק הזה נוסח בצורה לא מעודנת. מדובר בתיקון מספרי,

לקלוט בצורה כזו שיהיה שוויון בין המינים. לפני שנתיים נתבקשתי על-ידי נשיא

הטכניון לענות על זה גם בתוקף תפקידי, וסברתי שהאפליה המתקנת איננה מתאימה

לאקדמיה, וזאת משתי סיבות. אני רואה שאפליה מתקנת מתאימה למקומות שיש בהם מאבק

גדול על כוח, לכן אפליה מתקנת היא חיונית מאוד בפוליטיקה, וכן כשיש מאבק מאוד

גדול על כסף, בדירקטוריונים. אבל אם אמנם אמות המידה הפנימיות הן כאלה

שמאפשרות הוכחה של הצעידה לכיוון הזה, והנתונים שראינו על הנוכחות והמצויינות

של סטודנטיות בתואר שלישי הם כאלה, אנחנו דורשים הצהרה של הנשיא שהם הולכים

בכיוון הזה, שאם לא כן תוך שנתיים-שלוש כן נלך לחקיקה כזאת. אם האקדמיה לא

מראה שהיא מיישמת את הדברים בעצמה - כן צריך ללכת לחקיקה. שנים רבות ניסינו

לשכנע בטכניון לייחד מלגות לקליטת חברות סגל, ורק השנה לראשונה הסכימו להקים

מלגה אחת כזאת. זה לא מספיק, וזה לקח יותר מדי זמן.
שחר קינן
אני דוקטורנטית באוניברסיטה העברית. נכון שחשוב שיהיו נשים, אבל הן

צריכות להקלט לא בגלל שהן נשים שבאו במקרה מעדות המזרח ואימצו ילד אתיופי, אלא



על-סמך מצויינות. לתת מלגות לנשים מצטיינות זה דבר חשוב. אנחנו לא יכולים

לעשות משהו בעזרת חוק, אלא מהכיוון ההפוך.

אנחנו יכולים להפעיל לחץ כספי. בארצות-הברית כל הנושא של אפליה מתקנת הוא

חזק מאוד, כיוון שהנתונים האלה מועברים לתורמים של האוניברסיטה. אוניברסיטה

יכולה להגיד, השתפרנו בשנים האחרונות בתחום קליטת נשים, ולכן אולי נקבל על זה

יותר כסף. אפשר להציע מלגות כאלה מטעם תורמים לנשים מצטיינות. כסף זה המון

כוח. אבל לא בנושא של חוק, אלא בנושא של עבודה שלנו. זה נכון שלבכות פה, להגיד

שהמצב הוא לא הכי טוב, זה פחות חשוב מלחשוב איפה אנחנו יכולים לעשות, ואנחנו

אלה שצריכות לעשות.
בטסי יזרעאלי
אני יושבת בצוות המשא-ומתן הארצי, אני האשה היחידה בצוות ויש לי שני

תפקידים, לייצג את החברים שלי מארגון חיפה ולייצג את הנשים. אני מורה מן החוץ,

מורה מקצועית. רמי פרידמן, שטיפל בנושא מורים מן החוץ, אמר בטלוויזיה, שמדובר

במורות שהן עקרות בית משועממות, ועובדות כדי לצאת קצת מהשיעמוס שלהן. אז כמובן

לא מגיע לנו שכר הולם ולא זכויות סוציאליות, כמו שאין לאף אחד בסגל הזוטר

הי ום.
זהבה לו גסי
אני תושבת קריית-שמונה, והסיפור שלי הוא דווקא אישי. אצלנו ההזדמנויות די

רחוקות ואני רוצה להביא את הדברים לידי ביטוי. סיימתי סמינר, ואחרי שנתיים-

שלוש, אחרי שהילדים גדלו, החלטתי שאני רוצה ללמוד לתואר. אבל נוכחתי שהדלתות

נעולות, אין תארים אקדמיים בגליל עליון וצריך לנסוע. לקחתי יוזמה וטסתי במשך

שנים לתל-אביב, ובדרך הזו סיימתי תואר ראשון ושני. כיום אני מרצה למתמתיקה

ומתחילה תואר שלישי. באזור שבו אני גרה אני משמשת מודל של אשה שיש לה ילדים

קטנים, והצליחה להגיע בחירוק שיניים לאן שהגיעה, בזכות החוצפה שלה. כשהעירו לי

פרופסורים שאני חוצפנית, אמרתי שזו הדרך להתקדם, כי אחרת נועלים בפנינו את

הדלת. כשאני שולחת מכתבים רשמיים עונים לי בשלילה, לכן אני מופיעה במקום וזה

מסתדר. כאשה היה לי קשה, ועכשיו עוד יותר קשה לי כי אני רק בתהילת הדרך, אני

רוצה להיות דוקטור, ויש הרבה אנשים טובים באוניברסיטת תל-אביב שעוזרים לי.

במכללת תל-חי אני מרצה לכלכלה ולמתמטיקה, ואני רוצה להשתלב שם השנה בחוג

לחינוך. בחוג להנדסת בניין יושבת מנהלת מחלקה, אשה שעשתה מהפכות ושיפרה את רמת

הקורסים ותוכניות חשובות אחרות. עליזה אמיר-זוהר, מנכ"ל מכללת תל-חי, היא זאת

שיזמה את פתיחת הפקולטה ל-B.A במכללת תל-חי. זה דבר חשוב שנחוץ לגליל העליון.

בנוסף, נכנסתי לעניין של עתונאות בעתון מקומי בגליל העליון. אני עתונאית,

כי עכשיו כולם פוחדים ממני.
יעל רום
אני יושבת-ראש איל"ת - איגוד ישראלי ליעוץ תעסוקתי. 70% מחברי האגודה

הזאת הם יועצי תעסוקה, חלק גדול מהם אקדמאים, ואתמול בדיון הנהלה הם הסמיכו

אותי לומר כאן, שכל שנה בחודש יוני הם רושמים את חברי הסגל הזוטר שמפוטרים או

לא מקבלים משכורת בשלושה-ארבעה חודשי הקיץ ומקבלים דמי-אבטלה, וזה חוזר על

עצמו כל שנה. איזו מן מדיניות אוצר זאת, שאומרת לאנשים תפשטו יד ותקבלו מהקולה

של המובטלים, כדי לחסוך כסף דרך המוסדות להשכלה גבוהה? זו פגיעה חמורה בדימוי

של האנשים האלה, והנשים מביניהם ודאי לא תלכנה להתייצב מדי שבוע בלשכת העבודה

לבקש דמי אבטלה. יושב היום באוצר אדם בשם מר שמואל סלבין, שעמד בראש הקרן

למניעת אבטלה, והשתמש בכספים האלה לקידום הכשרת נשים. נראה לי שצריך לנצל את

העובדה שיושב שם אדם שמבין עניין ולומר לו שיש בזה עוול בכמה רמות.
זהבה גלאין
הדברים שאדבר עליהם הם לא במסגרת אוניברסיטה, אלא במסגרת שגעון פרטי שלי.

במשך שלוש שנים עשיתי מעקב אחרי שלושים מודעות שהתפרסמו בעתונים "הארץ"

ו"ידיעות אחרונות", של כנסים וימי-עיון כלליים, לאו דווקא שקשורים למוסדות

להשכלה גבוהה, ובדקתי כמה נשים נוטלות חלק באותם הכינוסים,

כשהיתה לי מוטיבציה הייתי כותבת מכתבים לכל אותם מוסדות וארגונים ומתריעה

שבכל הכינוסים האלה אין אף אשה אחת, ואם יש אשה זה קשור בנושאים שתוחמים אותם

לנשים, כמו חינוך ורווחה. שמתי לב שבחודשיים האחרונים התפרסמו המון מודעות של

מוסדות להשכלה גבוהה על כינוסים, שהשתתפו בהם אנשי ציבור ואקדמיה וכן חברי-

כנסת. הדבר המאפיין את כל הכינוסים וימי העיון האלה הוא העדרותן של נשים.

לפעמים היתה אשה אחת או שתיים, אבל אז זה היה מתוך שלושים משתתפים.

לפני כשבוע התקיים באוניברסיטת תל-אביב יום עיון לזכרו של רב אלוף דוד

אלעזר ז"ל, בנושא "ישראל 1997-1967 - השלכות מלחמת ששת הימים על מדינת-ישראל".

ביום העיון השתתפו מומחים שונים, אנשי אקדמיה, קצינים בכירים במילואים,

פוליטיקאים. 12 דוברים, 12 גברים.

באוניברסיטת חיפה התקיים כינוס בשיתוף הסוכנות היהודית בנושא המרכיבים

לתהליך גיבוש הזהות בארץ. בכנס השתתפו 16 גברים. נראה שנשים לא השפיעו על

זהות, או שאין להן זהות.

האוניברסיטה הפתוחה קיימה דיון בנושא "שווים פחות ושווים יותר", מתוך

שמונה דוברים השתתפה אשה אחת. המכללה האקדמית בעמק יזרעאל, שעכשיו זכתה להכרה,

קיימה דיון בנושא "פנים ישראליות במראה", השתתפו שישה גברים.

סברתי שצריך להביא את הדברים למודעות ציבורית. אני לא רואה בזה רמה של

התבכיינות, אלא עוד אילוסטרציה למצבן של הנשים באקדמיה בפרט ובחברה בכלל. לא

מדובר כאן בתקלה, ואני לא מדברת על כינוסים כלכליים שבהם נשים לא משתתפות

בכלל. לא ייתכן שיהיו כינוסים שנשים לא תיטולנה בהם חלק.

עם כל ההסתייגות מהנושא של העדפה מתקנת בתוך האוניברסיטאות, נראה לי קצת

תמוה שדווקא לנשים שבאות מהאקדמיה, קשה עם זה שצריכה להיות העדפה מתקנת. אני

תובעת מצו יינות בכל הסקטורים, באקדמיה בכלל ובסקטורים אחרים בכלל. אני לא

חסידה של כפיית חוקים, אבל בסיטואציה הנוכחית, כשהנתונים הם כל-כך עגומים,

דרושה חקיקה.
נילי בלוך
דובר פה הרבה מאוד על קידום של הסגל הבכיר. סגל זוטר זה כל אותם

דוקטורנטים ומסטרנטים בדרגות נמוכות, שבעצם הם בשלב של גידול הילדים, ולפי

הנתונים שקיבלתי מאוניברסיטת חיפה כמעט 50% מהם נשים. יכול להיות שבאמצעות

הסגל הזוטר, עם השארות זמן בתקנים יותר נמוכים תוך מתן זמן לדברים אחרים

שחשובים לנו בתור נשים, אפשר יהיה לקדם הלאה בשלב מאוחר יותר. ודווקא

ההתייחסות לסגל הזוטר כמשהו מיותר מזיקה להמשך.
רחל אלתרמן
הנושא של זמן הוא מאוד חשוב. לפני שפועלים לחקיקה חדשה צריך לדאוג לכך

שאנשים יכירו את חוק שוויון הזדמנויות בתעסוקה. לפני שנה וחצי שונה החוק ונוסף

הנושא של גיל. נשים נפגשות בזה יותר בכל אחד מהשלבים באקדמיה, והרענון של חוק

שוויון הזדמנויות בתעסוקה עם הנושא של גיל יכול להועיל.
נינה תורן
אני צריכה לתת קרדיט לנשיא האוניברסיטה העברית הפורש, פרופסור גודפרוינש,

שבהחלט עשה תפנית מזה שהוא לגלג ואמר שאין בעיה עד לזה שהוא עשה יום עיון

בנושא. אפשר ללמוד מזה שרעש בעתונות ואינפורמציה בההלט עוזרים.
היו"ר ענת מאור
תודה על כל האינפורמציה, ואני תמיד מאמינה שעצם המפגש הוא חלק מהמודעות.

אני חושבת שהפצת המידע זה חלק גדול מהעניין, ואני פונה למי שיושב פה

להיאבק על תקציבים, לפעול לאורך כל הזמן.

הוזכר פה נושא התקשורת. אני פונה אליכם לנצל את במת התקשורת בחוצפה,

ביזמות, בכל שיטה, לכתוב לעתונים, ופרסום המידע הוא חלק מהתקשורת.

אני בהחלט מקבלת שחצי הכוס המלאה היא מלאה, כלומר זה לא נכון להגיד שאין

קידום ובאים רק לקטר. המצב היום הוא לא כמו מה שהיה לפני עשר שנים. אבל לשמחתי

גם הצרכים שלנו והאמביציות שלנו גדלים. ולכן אני אישית מאמינה בקפיצות מדרגה

ולא בהדרגה, כי המצבור האנושי שנוצר הוא אדיר. אני לא אזום חקיקה במקום הצורך

של הפורום הזה, אני כן איענה ברצון אס יחשבו שיש צורך בסיוע. למרות שנבחרתי

פעמיים בלי העדפה מתקנת אני אומרת, שבלי העדפה מתקנת בפוליטיקה אנחנו לא

פורצים את תקרת הזכוכית של 10%, ואני רוצה שהיא תיפרץ. זה לא במקום מצו יינות,

אלא יחד איתה.

אנחנו מצטרפים לקריאה לפתור את תנאי העבדות של הסגל הזוטר, ולא לפטר אותם

למשך שלושה חודשים.

בתוך ההדרכה שדיברתן עליה צריך להוסיף הדרכה לחוצפה, לשיווק, לאסרטיביות,

איך להשיג מלגות והכרה.

אני אודה לכן אם תעדכנו את המסמך שחל לפני שלוש שנים, ותוסיפו לו את

עניין החקיקה, את עניין המגורים ואת עניין הפאנלים כתביעה. עותק אחד של המסמך

נעביר לשר, והרקטורים בכל האוניברסיטאות יקבלו גם כן עותק, כסיכום של הישיבה

הזו לקראת שנה הבאה.

תודה רבה לכולכן.

הישיבה ננעלה בשעה 12:05.

קוד המקור של הנתונים