ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 28/05/1997

מפגש עם מנהיגות נשים מהעדה האתיופית

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שני



נ וסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 53

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה

יום רביעי. כ"א באייר התשנ"ז (28 במאי 1997) שעה 10:00
נכחו
חברי הוועדה
יעל דיין - היו"ר

תמר גוז'נסקי

נעמי חזן
מוזמנים
דפני מושיוב - האגף לעבודה קהילתית, משרד העבודה והרווחה

נעמי ארבל - העמותה לקידום הילד והמשפחה בקהילה האתיופית

אילנית שבו - שדולת הנשים בישראל

תמה שוחט - ג"ת, שירותי יעוץ

גיטה סופר - " " "
משתתפות בקורס מנהיגות נשים מהעדה האתיופית
דליה אלאמו

יונית דוד

יפה ביטוולי

גנט משאשה

אושרה יעקב

צהלה סאמעין

יפה סלמון

אביבה אדמקה

זיוה טאפרה

זהבית יוני

זהבה מאסלה

אסתר טירונה

שירה יאסו

אייך בלינש

מירי דסטה

קבצה סרקלם

תחיה בהיה

רחל מרשה

נוגה מתקן
מזכירת הו ועדה
תמי ברוך
קצרנ ית
אסתר אלפיה
סדר-היום
מפגש עם מנהיגות נשים מהעדה האתיופית.



מיפגש עם מנהיגות נשים מהעדה האתיופית
היו"ר יעל דיין
שלום, אני מברכת את האורחות שמכבדות אותנו בביקורן. את היוזמות וגם את

היוזמה הכללית לפיתוח מנהיגות נשים מהעדה האתיופית, ובכל התחומים.

שמי יעל דיין וזו הקדנציה השניה שלי בכנסת. נבחרתי לראשונה ב-1992 ושוב

ב-1996. אני יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת. הוועדה הזו קיימת מזה

חמש שנים, עד אז לא היתה ועדה כזו בכנסת. בנושאי מעמד האשה טיפלו בוועדות

שונות, בעיקר בוועדת העבודה והרווחה, משום שתמיד טיפלו בצד המקופח של נשים,

בצד שבו הנשים הן חלשות. למרות שהנשים מהוות מחצית האוכלוסיה, טיפלו בהן כאילו

חן מיעוט שצריך לתת לו תשומת לב בתחום העבודה והרווחה בלבד. עם הקמת הוועדה

נכנסנו לשורה שלימה של נושאים. יש נושאים שהם חיוביים יותר ויש שהם פחות

חי ובי ים.

לפני שאספר לכן על העבודה שלנו, אני רוצה לשמוע עליכן. על הקבוצה, על

הדרך שעברתן כקבוצה ועל מטרות הקבוצה.

בבקשה, מי רוצה להתחיל.
יונית דוד
בקבוצה הזאת אנחנו לומדים למנהיגות צעירה. הקורס עוזר ונותן לנו כלים

להתמודד. אני עובדת עם משפחות אתיופיות. נכנסת לבתים ועוזרת להם.
היו"ר יעל דיין
כמה מהנוכחות כאן עובדות?
נעמי ארבל
שמי נעמי ארבל, אני מהעמותה לקידום הילד והמשפחה בקהילה האתיופית, ואני

מרכזת את הקורס הזה. אציג את הפרופיל של הקבוצה. חוץ משתי נשים, כל הנשים כאן

הן נשים עובדות, וזה היה הקריטריון שלנו להשתתפות בקורס. הנשים האלה, רובן

ככולן הן סמך-מקצועיות שעובדות בתוך הקהילה וחשות מה שקורה בעדה שלהן. הן

עובדות בשירותי רווחה או בתכניות כמו בעמותה לקידום המשפחה האתיופית, ותכניות

להורים ולילדים בגיל הרך או בתכניות כמו "אתגר" ו"אשת חיל".

אני חושבת שכל הנשים כאן הן אמהות לילדים שמתמודדות בעצמן עם חיי היום

יום בגידול ילדים, ועם בעיות של נשים עובדות, ואחר כך הן יוצאות לקהילה. יש

כאן גם אמהות לסטודנטים ולחיילים בצה"ל.

משתתפות בקורס נשים מבית שאן ועד באר שבע.
היו"ר יעל דיין
כמה זמן נמשכת המסגרת הזאת?
נעמי ארבל
בינתיים, זה לפי תקציבנו, 8 מיפגשים שיסתיימו בחודש יולי ביומיים

מרוכזים. אני מקווה שנוכל להמשיך זאת בשנה הבאה. אנרונו עוסקות עכשיו בגיוס

הכספים. בראיון המיון לקורס, מה שהפריז- את הנשים האלה מנשים אחרות שהן כבר היו

בשלב בו היו מוכנות לפעול למען הקהילה, גם לאחר שעות העבודה. בסיום הקורס כל

אחת תצטרך לעשות פרוייקט בתוך הקהילה שלה.
יונית דוד
שמי יונית, אני גרה ברחובות ועובדת כמדריכה במועדונית לילדים כבר שלוש

שנים. אני עובדת גם כמדריכת עולים חדשים מאתיופיה, כמתרגמת ומלווה. לפני שלוש

שנים סיימתי ללמוד. גרתי בנס ציונה עם ההורים שלי, והרגשתי צורך לעזור לעדה

שלי כי הגיעו הרבה עולים חדשים והיה להם מאוד קשה להסתדר עם השפה. בעיריית נס

ציונה לא היה מתורגמן ולא מי שיסייע להם. אנשים הלכו לעיריה וכל אחד ניסה

להסביר את עצמו, אם זה בסימנים, ובכל מיני צורות שיבינו אותם.

ואז, כתבתי מכתב לראש העיר והוא נתן לי 4 שעות לעבוד עם עולים חדשים,

ואחר כך 8 שעות. אני עובדת שם כבר שלוש שנים. אני מרגישה שתרמתי לעדה שלי, אני

מלווה אותם לכל מיני מקומות, בתי חולים, קופת חולים, בתי ספר. אני גם נכנסת

לבתים שלהם עם עובדת סוציאלית, מדברת איתם ושואלת אם יש להם בעיה, ומנסה לעזור

להם.

בעיריה הציעו לי לעזור לילדים בשיעורי בית, וכבר שנתיים אני עובדת, אחרי

הצהריים, גם כמדריכה במועדונית. יש הרבה מאוד ילדים שההורי שלהם לא יכולים

לעזור להם בהכנת שיעורים, ורציתי מאוד לעזור לילדים האלה, כי זה הדבר שאני

נתקלתי בו. כשעליתי לארץ, בגיל 12, גם ההורים שלי לא יכלו לעזור לי והיה לי

מאוד קשה. לכן אני שמחה לעזור לילדים הקטנים האלה.
היו"ר יעל דיין
אני מניחה שהסיפור שלך, כך או אחרת, הוא די ייצוגי לקבוצה.

אני רוצה לספר לכם קצת על העבודה של הוועדה שלנו. לא אכנס לעבודה הכללית

של הכנסת שנעשית גם במליאה, גם חקיקה, גם בהתייחסות לארגונים חיצוניים בכל

הרמות. זה בית המחוקקים, והעבודה העיקרית נעשית בוועדות.

מאחר ואתן קבוצה של נשים, ונשים מנהיגות, אספר על הוועדה שלנו, הוועדה

לקידום מעמד האשה. הוועדה, כוועדה, כמו כל ועדות הכנסת, מונה 15 הברים. שרים

וחברי ממשלה אינם חברים בוועדות. לצערנו הרב אף פעם לא היו בכנסת ישראל 15

נשים.

בקדנציה הקודמת, בבחירות 1992, היינו 12 נשים. בקדנציה הזו אנחנו 9 נשים,

ורק שרה אחת. בקדנציה הקודמת היו שתי שרות וסגנית שר. זאת אומרת, גם כאן יש

ירידה, ונשארנו רק 8 חברות כנסת. אני מוכרחה לציין שבקדנציה זו שלוש מאיתנו הן

ראשי ועדות, דבר שלא היה בקדנציה הקודמת.

אני יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האשה; חברת-הכנסת נעמי בלומנטל מהליכוד

היא יושבת ראש ועדת הקליטה; וחברת-הכנסת דליה איציק, יושבת ראש ועדת המדע

והטכנולוגיה. אני מוכרחה לציין שלמרות שאנחנו רק 8 נשים בכנסת, בכל זאת יש

לנו, במספר הקטן הזה, ובעובדה שרוב הנשים הן מהאופוזיציה, די הרבה תפקידים

שאין לגברים אחרים מהאופוזיציה. נעמי חזן, חברת הוועדה, היא גם סגנית יושב ראש

הכנסת.



בוועדה שלנו יש כמה ועדות משנה. תמר גוז'נסקי היא יושבת ראש ועדת המשנה

למיגזר הלא-יהודי. הבעיות של נשים ערביות, דרוזיות ובדואיות, ויש להן בעיות

רציניות מאוד, שונות מהבעיות שיש לנשים במיגזר היהודי, והן זקוקות לטיפול

נפרד. ברוב המקרים גם הארגונים נפרדים. בנוסף לזה חברת-הכנסת גוז'נסקי עומדת

בראש ועדת משנה לטיפול בגיל הרך שהיא ועדה של ועדת העבודה והרווחה, משותפת עם

ועדת החינוך.

חברת-הכנסת נעמי חזן, בנוסף לחיותה סגנית יושב ראש הכנסת, שפירושו, לנהל

ישיבות מליאה, לקבל החלטות על סדר יום של המליאה, והחלטות אחרות במסגרת הבית

הזה. אצלנו בוועדה היא יושבת ראש ועדת משנה לדיני אישות. כפי שאתן יודעות אחד

הנושאים הכואבים ביותר בישראל, זה הבעיות בין הזכויות הטבעיות של הפרט, ובין

היעדר הזכויות, כאשר אנחנו מגיעים למונופול של הרבנות; שאלת יהדותן של נשים.

הקהילה האתיופית התחילה בזה בצורה מסויימת, אבל מי שבעיקר נתקל בזה הן העולות

מחבר העמים שיהדותן מוטלת בספק; כל הנושא של נישואים, של גירושין, כל המגעים

שיש עם הרבנות ובתי הדין הרבניים, והנסיון לקדם קצת את הנושא ולהתאים אותו

לזמנים, בלי לפגוע בדת ובלי לפגוע בהלכה ובעובדה שמדינת ישראל היא מדינה

יהודית ודמוקרטית, וההתנגשויות האלה בין יהודית ודמוקרטית. אז כל אלה הם

בטיפולהה של חברת-הכנסת נעמי חזן.

כוועדה, אנחנו עוסקים בשני תחומים עיקריים. תחום אחד הוא תחום משמח,

ותחום אחד הוא תחום עצוב. היחס ביניהם יראה את ההישגים שלנו ואת ההתקדמות

שלנו. התחום העצוב זה כל אותם דברים שבהם נשים עדיין לא שוות ופעמים רבות ממש

מקופחות, אבל בעיקר לא שוות. התחום שהנשים בו אינן שוות הוא בראש ובראשונה

התחום הכלכלי. לא מזמן היה פרסום על פערים בשכר של נשים שכירות לעומת גברים

שכירים. יש אמנם ויכוחים על דיוק הנתונים, אבל אם חשבנו שזה רק 30%, היום

מדובר על 60%-50% פער בשכר. זאת אומרת שכאשר אשה וגבר עושים את אותה עבודה,

האשה מקבלת 50% פחות מהשכר שמקבל הגבר.

תחום השכר. ענין של שכר מינימום הוא לא רק ענין לחקיקה. יש חוקים טובים

מאוד, יש חוק שכר שווה לעובד ולעובדת, הענין הוא איך לאכוף, איך ליישם, איך

לקיים? צריך להקפיד שהחוקים האלה יקויימו. חוק שכר מינימום תוקן, מרבית הנשים

השכירות עדיין עובדות ברמה של שכר מינימום, אבל הרבה מאוד מעסיקים שילמו להן

פחות משכר מינימום.

מי נאבק על זה? הוועדה בכנסת יכולה להיאבק על החקיקה וקצת על אכיפת

החוקים. אבל אנחנו מאוד אסירות תודה לכל ארגוני הנשים, נעמ"ת, ויצ"ו, שדולת

הנשים, אמונה, הארגונים השונים שמנסים לעזור כדי שהחוקים הקיימים, הטובים,

באמת ימומשו ולא ינצלו את העובדה שאשה, בעיקר במצב של אבטלה גוברת, תהיה חייבת

לעבוד בשכר שהוא פחות משכר המינימום המובטח בחוק.

הנושא הכלכלי יש בו צד אחד חיובי. אנחנו עובדים על יזמות של נשים, עסקים

קטנים, נשים תעשייניות, נשים ברמה הכלכלית של ניהול שגם מרוויחות הרבה, אבל גם

יכולות לקדם נשים אחרות, ובעיקר בנושא של פיתוח עסקים קטנים, והרבה פעמים

בבית. יש קבוצות של נשים שבגלל כל מיני סיבות, גם בגלל ילדים קטנים, וגם בגלל

העובדה שהמסורת או הדת מונעות בעדן - בעיקר אצל המיגזר הערבי והדרוזי - לצאת

מהבית. הבדואי לא מוכן שהבת שלו ואשתו תיסענה באוטובוס עם גברים מהשבט לבאר

שבע ושם היא תעבוד.



אנחנו מנסים לפתח תעשיות בבית, בשבט, בכפר. גם נשים שאין להן בעיה כזו,

אבל יש להן ילדים קטנים או בגלל סיבות בריאות ורוצות לעבוד מהבית. היום יש קרן

לעסקים קטנים והמדינה עוזרת להקים עסק קטן בבית, החל מגנון או פעוטון, ועבור

לסוכנות נסיעות קטנה, עבודה של תרגומים, עבודה בתחום החינוך. כמובן שהדברים

האלה מאוד מקילים על נשים לעבוד מבלי להיכנס ממש למעגל העבודה שמחייב אותן

לצאת מהבית.

מלבד הנושא הכלכלי, הייתי אומרת שהנושא הקשה ביותר לטיפול זה נושא

האלימות כלפי נשים. אנחנו עוסקים במספרים מאוד מאוד גדולים שלא כולם מדווחים.

עכשיו מתחיל מסע פרסום גדול מטעם משרד ראש הממשלה בכל הענין הזה של אלימות

כלפי נשים ואלימות במשפחה, אוכלוסיה של ילדים בסיכון, אבל בעיקר אלימות כלפי

נשים.

הוועדה הזו עוסקת ממש יום ולילה בנושא אלימות. זה נשים מוכות, זה נשים

שנרצחות, נשים שמתעללים בהם, לפעמים אפילו מילולית לא פיסית. זה נושא שמשותף

לכולנו, הוא קיים, לצערי, בכל העדות ובכל הרמות. אני חושבת שהלכנו דרך ארוכה

שאשה שמכים אותה או אשה שמתעללים בה, צריכה להבין שאין לאף אחד זכות לעשות את

זה. יש אל מי לפנות, יש קווי חירום, יש מרכזי סיוע, ויש לשכות רווחה. יש

משטרה שעברה שינויים גדולים בנושא הזה.

התפקיד של כולנו - וזה חלק ממנהיגות נשים - לא לשתוק. כאשר אנחנו יודעים

על ילדים שפוגעים בהם, על אשה שפוגעים בה או שזה מתפתה לקראת פגיעה, מיד לתת

לה את התמיכה ויחד איתה להגיש תלונה. יש הרבה מאוד דרכים להילחם בזה וזה לא

צריך להיות אלים. לפעמים זה יכול להסתיים בזה שהבעל מקבל הדרכה או שנכנס לסדנא

נגד אלימות והענין נפתר. לפעמים חייבים להתגרש, לפעמים זה מגיע למקלט לנשים

מוכות. אבל, לא להגיע למצב שאנחנו יודעים, אנחנו עדים לזה ואנחנו לא עוזרים,

ובסוף זה נגמר בבית קברות. יש יותר מדי רציחות של נשים בכל העדות, בכל הגוונים

בארץ, ולצערי המספר בקו עליה, וזה חוזר אלינו. החובה שלנו, גם להיות מודעות

וגם לעזור לנשים לעזור לעצמן. לא לראות בזח בושה, האשה לא יכולה להיות פעמיים

קרבן, שגם יאנסו אותה ואחר כך גם לא ידברו איתח כי היא כאילו הלשינה.

זה אחד הנושאים שאני מבקשת מכן להיות בו שותפות פעילות. כל גילוי של

אלימות, ולפעמים, זה מתחיל בדיבורים או באיומים, לא להניח לזה, כי אם אנחנו לא

נלחמות בזה, אנחנו הופכות להיות שותפות לזה.

אנחנו עוסקות בצורה אינטנסיבית בנושא בריאות נשים. יש חרבה מחלות שהן

ייחודיות לנשים, בעיקר סרטן השד. יש מחלות שהן אופייניות לגיל צעיר יותר,

למשל, אנורקסיה. יש מחלות אופייניות לגיל המעבר, של אובדן- סידן ובעיות עצם

ואחר כך זה מביא לסיבוכים. בעיות לב אצל נשים. לא אגיד שכולם ניתנים לטיפול,

אבל כמעט כל הדברים האלה הם ענין של אבחון מוקדם.

גם כאן, אנחנו, כאן בכנסת, יכולות לתת לזה את כל התהודה, הדחיפה, החקיקה,

לנסות לשנות את סל הבריאות, אבל, נורא חשוב שכל אחת במעמד מנהיגות כמו שלכן,

בקהילה שלה, תדאג לענין של בריאות נשים, משום שחלק גדול מהבעיה יכול להיפתר

באבחון מוקדם. אשה חייבת לדעת שיש לה למי לפנות, והיא חייבת לשמור על בריאותה.

נשים חייבות לעשות את הבדיקות השיגרתיות, בין אם זה בנושא פריון, בין אם זה

במהלך הריון, בוודאי ממוגרפיה בגיל מסויים.

אם יש במשפחה מחלות מוכרחים לאתר אותן משום שניתן היום לטפל בכל מחלה.

פעם אי-אפשר היה לטפל, היו רושמים מתה בגיל כך וכך, ואפילו לא חושבים על סיבת

המוות. היום, תוחלת החיים עלתה, בתנאי שיהיה גילוי מוקדם, בתנאי שיהיה אבחון,

בתנאי שיהיה טיפול. אשה חייבת לטפל בעצמה, ואתן צריכות לדאוג לזה.



יש קופות חולים, יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אשה חייבת, אתן חייבות

להכריח, לא להזניח, ולא משנה אם זה שיניים או אם זה כאבי בטן, רחם או מה שזה

לא יהיה. אסור להזניח את הדברים האלה, משום שהיום הרפואה מתקדמת, והיא

לרשותנו, וצריך לעודד נשים להעריך בעצמן את החיים שלהן ולא לסבול במהלכם על

ידי זה שלא משתמשים בכל השירותים שעומדים לרשותן,

נושא משותף לנו ולוועדות אחרות, זה נושא הילדים. אנחנו אמנם עוסקים באשה

כאשה. אנחנו מטפלים בהרבה מאוד אמהות חד-הוריות. רוב אוכלוסיית הנשים בגילאים

מסוימים הן אמהות לילדים, ומכאן שאנחנו מטפלות גם בנושאים שקשורים בילדים,

בעיקר בנושא של מעונות יום שמאפשר לנשים לצאת לעבודה. עובדה היא שאם לילדים

קטנים שלא יוצאת לעבודה בגלל שהיא מטפלת בילדיה, אחר כך, הקידום שלה יתעכב כי

היא תתחיל מאוד מאוחר כשהילדים יהיו גדולים, אם אין לה אפשרות לקבל את ההכשרה

או לצאת לעבודה בגיל צעיר יותר. אנחנו מאוד מעודדים נשים לצאת לעבודה, אבל

חייבים לתת להן, על ידי חקיקה כמובן, את התנאים שהן תוכלנה להשתלב במעגל

העבודה, ולפיכך בקידום, פחות או יתר, בגיל שבו גברים נכנסים לתחומים האלה.

אנחנו עוסקים בתחומים שמעניינים חלק מהאוכלוסיה, כמו, נשים בספורט. הוקמה

ליגה לכדורגל נשים; נשים משחקות כדורסל וכדור עף, אתלטיקה, וגם בספורט

אינדיבידואלי. בספורט התחרותי, בעיקר כדורסל וכדורעף, הגענו כמעט להשוואת

תקציבים, וזה מאוד חשוב גם לדימוי העצמי שלנו וגם לדימוי של הקהילה. זה נותןל

מקום לשוויון, כי אין סיבה שלא נהיה כמו בכל העולם שנשים תעסוקנה ותצטיינה

בספורט. יש עוד נושאים רבים שאנחנו מטפלים בהן, אבל לא ארחיב עכשיו.

חברת-הכנסת נעמי חזן, כמה מלים על הנושא הספציפי שאת עוסקת בו.
נעמי חזן
אדבר על דברים שיעל לא דיברה עליהם. דבר ראשון בנושא דיני אישות. הנושא

הזה בעצם עוסק בעיקר בנישואין וגירושין שזו אחת הבעיות המרכזיות לנשים בישראל.

לדעתי, מדינת ישראל מפגרת אחרי רוב מדינות העולם, כי הזכות של אשה להתחתן

ולהתגרש היא זכות מוגבלת. רוב הבעיות הן בעיקר בשלבי הגירושין, אחר כך זה עובר

לנושאים שקשורים למשפחות חד-הוריות, בלי זכויות, כי אין גירושין מטעם הרבנות.

למען האמת, עכשיו, בקצב של יום יום, אנחנו מנסים לטפל בבעיות של גירושין,

רוטיפות ילדים, זכויות דיור ומה שקשור לשלב הזה. יפתיע אתכן אולי כשאני אומרת

שבשבילי המלאכה הזאת מאוד קשה, אני חושבת שגם בשביל יעל דיין, כי אני משוכנעת

שאין פתרון לענין בלי נישואין וגירושין אזרחיים לצד נישואין וגירושין של

הרבנות, ואני חושבת שגם הרבנים יודעים את זה. אבל, ללא הפתרון הזה, אנחנו

מנסים לעזור עד כמה שאפשר, במיגבלות שלפי דעתי הן בלתי אפשריות.

אני גם אחראית על הנושא של נשים בצה"ל. עשינו עבודה מאוד יסודית

וקונסטרוקטיבית בתחום של נשים בצה"ל. אם יש לכן שאלות או בעיות בתחומים הללו -

ויש לי רושם שלכמה מכן, יש בנות שהן חיילות - אז תפנו אלינו, כי אנחנו יכולות

לעזור בדברים האלה. יש בעיות לנשים בצה"ל. הרבה מהילדים שלנו לא נתקלו באפליה

על בסיס מין, עד שהגיעו לצבא. ובצבא זה כמו מכה, וזה קורה גם בתחום של הטרדות

מיניות, גם בתחום של שיבוץ, גם בתחום של קידום בצבא.

כולנו משוכנעות שעד שלא נפרוץ את בעיית הייצוג לא יהיה טיפול כמו שצריך

בכל הנושאים האלה. זה בלתי אפשרי ש-8 נשים ועוד 3 גברים שהם פמיניסטים יסחבו

על הגב שלהם את כל הבעיות של אי-צדק של שוויון בין המינים. אם הייתי צריכה

לעשות סדר עדיפות, הענין של הבטחת ייצוג לנשים במאסות, לא שתיים-שלוש, פה ושם,

אבל ממש קרוב לחצי, זה אתגר ממדרגה ראשונה.



מה שיעל אמרה בהתחלה הוא חשוב, אבל כדאי אולי לומר שבכנסת הראשונה היו 12

נשים, ובכנסת ה-14 9? זו בושה וחרפה כי היום, במדינת ישראל, רוב המשכילים הן

משכילות, הן נשים, וזה פשוט בזבוז אדיר של הון אנושי,

נושא החינוך. אני מתחילה מאוד לדאוג שמצליחים לשכנע אנשים שתלמוד תורה זה

תחליף להשכלה בעולם המודרני. למען האמת, אין היום תחליף לא לבגרות ולא לתואר

ראשון, ולכן, הנושא של ההשכלה, גס לקידום נשים וגם לקידום כל אחד מאיתני, הופך

להיות נושא שלא חשבתי שצריך לשכנע לגביו, ואני יותר ויותר משתכנעת שצריך לעשות

את זה.

במדינת ישראל, מבחינת נשים בדרגות השכלה גבוהות אנחנו במצב מצויין, אבל

אנחנו עוד לא במצב טוב משני היבטים. היבט ראשון, זה שאין כמעט נשים בתחומים

הטכנולוגיים, והעתיד הכלכלי יהיה בתחומים הטכנולוגיים. אגב, ברפואה, למעלה מ-

50% מהסטודנטים הן נשים. אין בעיה בכלל במשפטים. אין בעיה בכימיה, ביולוגיה

וכוי. אבל יש בעיה בהנדסה. יש בעיה במחשבים, ושם העתיד. תראו איך הגברים

תופסים את זה ושם כל הכסף.

הבעיה השניה, שיש הפרדה בין נשים מסויימות לנשים אחרות בתחום ההשכלה

והייצוג של נשים מזרחיות וערביות ושל עולות חדשות ממדינות מסויימות הוא לא

מספיק טוב. אני חושבת שאם נעשה מבצע של סטודנטיות יוצאות אתיופיה, ויש כאלה,

אבל עוד יותר, זה המפתח לעתיד.
היו"ר יעל דיין
תודה לחברת-הכנסת נעמי חזן.

נעבור לשאלות שלכן, אבל אני רוצה להקדים ולומר. החדר של הוועדה הזו

והחדרים הפרטיים שלנו בכנסת, תמיד פתוחים, לכל פניית שלכן, זה לא צריך להיות

רק במסגרת של קורס או של קבוצה. אנחנו מקבלות הרבה פניות אישיות. אם יש למישהי

מכן, כאשר אתן חוזרות לקהילות שלכן, בעיה שאתן נתקלות בה, מול העיריה, מול

הרשויות, אין לי ספק שלא תמיד, ולא במאה אחוז אנחנו יכולות לעזור. אבל גם

כוועדה וגם כחברות כנסת בודדות, תיעזרו בנו, תיפנו ותרגישו ממש שאנחנו הנציגות

שלכן, כי בהרבה מאוד מהמקרים זה מקדם וזה עוזר.

שאלות, בבקשה.
אילנית שבו
שמי אילנית שבו ואני משדולת הנשים. היוזמה לקורס המבורך הזה היא של כמה
ארגונים
משרד העבודה והרווחה, האגף לעבודה קהילתית; ג'וינט; העמותה לקידום

הילד במשפחה בקהילה האתיופית ושדולת הנשים. המיפגש הזה מתקיים תחת נושא: מיפגש

עם נשים מנהיגות, ובעצם גם כדי ללמוד וגם כדי להבין את הצד השני.

לדאבוני ההמשך של הקורס הזה וקיומם של קורסים דומים נוספים, תלוי באיתור

מקורות תקציביים, ולא ביוזמה וברצון טוב. ואולי בהמשך למה שאמרת שהדלת של

הוועדה פתוחה לפנינו, אני מציינת את זה.
היו"ר יעל דיין
תכתבי לי מי המקורות הממשלתיים שמשתתפים במימון, ואני, בשם הוועדה, אוציא

דרישה. אנסה גם דרך משרד ראש הממשלה שיש שם יועצת למעמד האשה. אנחנו אמנם

אופוזיציה, אבל ראש הממשלה לקח על עצמו והכריז שזה חשוב לו, ויש לו יועצת

למעמד האשה, אז יש לי דרך לפחות להלחיץ אותם בנושאים כאלה. אני מבקשת, סופר

דחוף, כי אם מדובר על כבר ומיידי, אז בענייני תקציב תמיד דוחים אותי ואומרים,

בסדר, אבל התקציב לשנה הזו גמור, צריך לדבר על השנה הבאה. אז כמה שיותר דחוף

ועם מספרים, כמה הקציבו לכם, מה הקיצוץ המוצע, ובמה מדובר.
אביבה אדמקה
שמי אביבה אדמקה, אני גרה בנס ציונה, אמא לשני ילדים ועובדת גם. אני

רציתי לשאול דבר שהזכרת על נשים מוכות. ברגע שאת עוזרת לאשה שאת מגלה שהיא

מוכה ואת לוקחת אותה למקום שהיא צריכה לפנות עוד באותו יום אבל השוטרים לא

עושים כלום עם הבן אדם עד שהאשה באה פצועה או משהו. גם ברגע שהם רואים משהו אז

לוקחים אותו, עושים לו הרחקת בית במשך חודש. אז מה שקורה שהבן אדם אחרי חודש

מותר לו להיכנס, נכנס לבית ועושה את המעשה שהוא חשב לעשות.

אני לא יודעת איך אפשר לעזור בזה שכאילו אם זה הרחקה, זה הרחקה, יש כאלה

שזה גם הרחקה וגם הגירושין, ופה ושם, אז זה מגיע בסופו של דבר למעשים יותר

קיצוני ים.
היו"ר יעל דיין
יש מקרים שהרחקה באמת עובדת. יש מקרים שהרחקה, אפילו בזמן החודש לא

עובדת. הרבה פעמים האשה, בעיקר כשיש ילדים, והפרנסה שלה תלויה בזה, והוא מתחנן

ואומר אני אהיה בסדר, ואני מבטיח, ואני זה, אז היא אומרת בסדר, תחזור, ואז

כמובן יכול להיות מצב שזה נעשה יותר גרוע. צריך לבדוק, אם זה מצב שאין לו תקנה

וצריך להגיע לגירושין, צריך ללכת מיד, לעזור לאשה בכל השלב הזה של הכנה

לגירושין, ללוות אותה, לדאוג לה לסיוע משפטי או או לטוענות, אם זה בית דין

רבני, להבטיח את הרכוש שלה וכן הלאה.

אם זה לא מוביל לגירושין, אז יש צווים שאפשר להאריך אותם. יש סדנאות

לגברים. צריך לבחון כל מקרה. במקום שזה לא הולך להיות יותר גרוע ואפשר לתקן,

אז כמובן שיש לנו ענין, בעיקר במקום שיש ילדים. אם אפשר לתקן ואפשר להוריד את

הגבר ממעגל האלימות, יש גם לו משפחה, אפשר לדבר איתו. אני מאמינה שבמסגרת

הקהילה ובעזרה של הארגונים אפשר לעזור במקרים כאלה. אין היום ארגון נשים שאין

לו כמעט בכל מקום, בוודאי במקומות הגדולים, יותר מאחד או שניים שאחראי וממש

מקצועי בתחום של אלימות במשפחה וצריך להתייעץ איתם. צריך לפנות, לפעמים צריך

עזרה של בית הספר, כי גם הילדים נקלעים למצבי אלימות. צריך שהיועצת בבית הספר

היועצת החינוכית או הפסיכולוגית תדע שהילד הזה נתון בבית ללחץ, כי זה מתבטא

בירידה בלימודים, ו בהחסרת ימים וכן הלאה.

זה התפקיד של עובדת רווחה, לא מספיק תלונה למשטרה. מוכרחים לערב בזה איזה

שהוא גורם רווחה או ארגון וולונטרי, וארגונים יש בכל המקומות שלכם, שיעקבו,

ועזרה שלכם. לא להסתפק בזה שיש צו, הבעל הורהק ובזה גמרנו את הסיפור. מוכרחים

לעשות ליווי, כי זה דבר מתמשך, זה דבר שלא נגמר. לפעמים בעל נשלח לבית סוהר,

הוא משתחרר-, ואם לא טיפלו בזה בזמן שהוא היה בבית סוהר, הבעיה נשארת ואפילו

מחמירה, כי אז יש לו גם נקמה, והרבה פעמים המשפחה שלו תומכת בו נגד האשה.

והרבה פעמים האשה סובלת פעמיים, גם מכים אותה, גם אונסים אותה, גם אלימים

כלפיה, ואחר כך גם מחרימים אותה, כי היא הלשינה, כי היא סיבכה את המשפחה, כי

היא הוציאה שם רע וכן הלאה.

לכן הליווי הבלתי פוסק והמסור, גם של מי שעובדת בתפקידים שהזכרתם,

בתפקידים של עבודה במשפחה, מוכרחים ללוות אשה כזו לאורך הרבה זמן, עד גירושין

או עד שלום בית שממש מרגישים שהוא הושג.
תחיה בהיה
שמי תחיה, אני עובדת בלשכת הרווחה בקרית מוצקין. דיברת על מעונות ואמהות

שרוצות לצאת לעבודה. יש הרבה אמהות שמגיעות אלינו ושרוצות לצעת לעבודה וצריכות

עזרה. אבל אני יודעת שאצלנו בלשכה אומרים אם אמא לא מסוגלת לטפל בילד שלה אז

לא נותנים לה את העזרה.
היו"ר יעל דיין
כל ששה חודשים אנחנו מניחות חוק על שולחן הכנסת שהמדינה תשתתף ותסבסד

בצוהה רצינית. אני יודעת את המחיר של מעונות, ויש נשים שכל השכר שלהן לא מספיק

לשלם את המעון של 2 ילדים קטנים. החוק הזה לא עובר כי אף אחד לא מאשר את זה,

זו עלות מאוד גבוהה למדינה. המדינה לא מבינה שכוח גדול של נשים שיוצא לעבודה,

ההכנסה שלו בסופו של דבר, כולל המיסים עליה, תכסה את הסכום שהמדינה תשלם בשביל

לסבסד את המעונות.

הגשנו עוד פעם את החוק הזה, בחתימה של כ-50 חברי כנסת, ויכול להיות שתהיה

התחלה של סבסוד. בהתחלה נהגנו לבקש זיכויים במס הכנסה, אבל זה לא עוזר כי

המשכורות של נשים הן בדרך כלל ברמה כזו שהן לא חייבות לשלם מס, וזה לא עוזר

להן. הנקודה היא להוסיף לאשה שיש לה ילד במעון, היא יוצאת לעבודה, להוסיף לה

כסף ביד. זאת אומרת, נקודות זיכוי. זה החוק החדש שהצענו עכשיו, נראה מה יקרה

לו.

לפעמים יש פתרונות במסגרת הקהילה, משפחתונים או איזה שהן מסגרות שאשה אחת

מוצאת עבודה על ידי זה שהיא לוקחת הביתה 8 ילדים של עוד 6 אמהות שגם הן יוצאות

לעבודה. כך שגם לאשה הזו יש הכנסה כי משלמים לה, גם הנשים יכולות לצאת לעבודה,

וגם זה לא מחיר כמו של מעונות שהם מאוד מאוד יקרים.

הבעיה הזו הוא בלתי פתורה. מצד אחד יש ענין רב שנשים תצאנה לעבודה. הבעיה

היא עד גיל גן חובה. יש חוק שעבר כבר אבל האוצר מקפיא אותו כל שנה, וזה להתחיל

את חינוך חובה בגיל 3. יכול להיות שבשנה הבאה זה יחול על קהילות מסויימות, על

עיירות ושכונות במקומות שזה משנה מאוד לאוכלוסיה שלא יכולה להרשות לעצמה לשלם

על מעונות ועל גנונים מגיל 3.
אסתר טורונה
אני רוצה לשאול אותך, איך הרגשת כשנפגשת עם ערפאת, איך לא פחדת בתור

ישראלית להיפגש איתו כאשר במיגזר הערבי לא מקובל לדבר עם אשה?
היו"ר יעל דיין
לא היו לי שום פחדים, זו היתה הזמנה שלהם. אני בקשר עם גברים ונשים

בהנהגה הפלשתינית עוד הרבה לפני אוסלו. הם אנשים כמונו, יש במנהיגות שלהם נשים

לא פחות מאשר אצלנו. בממשלה של הרשות הפלשתינית יש היום 2 נשים, אצלנו יש רק

אחת. בפרלמנט שלהם יש מספר פחות או יותר שווה למספר אצלנו. כמו אצלנו, גם שם,

יש יותר נשים משכילות מאשר גברים, בוגרות אוניברסיטה, מרצות באוניברסיטאת וכן

הלאה. כך שבכלל אין שום הבדל.

מבחינה של פחד או של תחושה. אנחנו התחלנו ביחסים עם העם הפלשתיני ברמה של

גברים, נשים, מנהיגות, שטה. יש לנו ארגונים של נשים מול נשים שפועלים כבר יותר

מעשר שנים, כי יש לנו מכנה משותף יותר רחב. גם המכנה המשותף של שוויון, נשים

בחברה הישראלית, בחברה הפלשתינית, וגם המכנה המשותף של השאיפה לקדם את השלום.

לא היתה לי שום בעיה, היתה לי הכנסת אורחים יפה מאוד. לא היו לי שום חששות,

היו נשים שהכרתי קודם, דרך מיפגשים באירופה, ועכשיו הנשים נמצאות כאן. אחת

מהן, אום ג'יהאד, היא שרת הרווחה והעבודה ברשות הפלשתינית. חנן אשראווי,

מופיעה הרבה בתקשורת, פעילה מאוד בזכויות אדם אצל הפלשתינים, גם איתה יש לנו

קשרים. כך שאין שום הבדל, הפחד שלי להיפגש עם מנהיג ישראלי או אמריקאי או

פלשתיני, גבר, הוא אותו דבר.
נגה מתקן
שמי נוגה, אני מפרדס חנה. אני עובדת בפרוייקט של אשת חיל. אילנית הזכירה

את ענין המשך הקורס, אני הייתי רוצה שזה יהפוך להיות מטרה, הייתי אפילו אומרת,

מטרה ייצוגית יותר, מאורגנת יותר, כדי לעודד ולצרף עוד נשים שיהיו מודעים

לזכויות ולמצב של העדה. השאלה שלי, האם את יכולה לעזור לנו כדי שזה יהפוך ממש

למטרה?
היו"ר יעל דיין
אני יכילה ורוצה. אין לי ספק שפנייה שלנו לרשויות ולמוסדות ממשלתיים או

מוניציפליים שהיום משתתפים במימון תיענה ונוכל יחד להשיג. לכנסת, ככנסת, אין

תקציבים בכלל. יש ועדת כספים שתקציב המדינה עובר דרכה, אבל לכל משרד יש

רזרבות, ולכל משרד יש קופה, ולא מדובר כאן בכספים גדולים. אין לי ספק שהיוזמה

הזו שהיא יוזמה מאוד מאוד מוצלחת, הייבים להמשיך אותה ואנחנו פשוט נעזור בכל

צורה, וזאת ברגע שנקבל את הנתונים. אני לא יכולה להבטיח, אבל אני יכולה להביע

תקווה שיחד אנחנו ניענה.
יפה סלמון
שמי יפה, אני גרה בקרית גת. רציתי לדעת באיזה גיל התחלת להיות

פוליטיקאית, ומאיפה יש לך את הבטחון?
היו"ר יעל דיין
אני התחלתי בגיל מאוד מאוחר, יחסית לגברים, בוודאי. אני גם חושבת שהיום

אני חברת הכנסת המבוגרת ביותר. אני סופרת, כתבתי תשעה ספרים מתוכם 7 רומנים.

אני עתונאית 30 שנה בעתונות פובליציסטית של הבעת דעות וכן הלאה. הייתי כתבת

צבאית גם בוייטנאם בשביל "ידיעות אחרונות" וגם לדובר צה"ל, ועד היום אני עושר;

מילואים. הייתי כתבת צבאית במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום כיפור. כך שאני

עתונאית וסופרת. אילולא המצב האיום ונורא בעיני, בנושא השלום ובנושא זכויות

אדם לא הייתי הולכת לפוליטיקה. היה לנו די פוליטיקה בבית. גם סבא שלי היה חבר

כנסת, וגם אבא שלי. אני דור שלישי בכנסת. כך שהתחלתי מאוד מאוחר.

השתתפתי בהפגנות, אני חברה ב"שלום עכשיו" אני חברה בכל התנועות של זכויות

אדם, אני הולכת מכיכר לכיכר, הקול שלי נשמע, הכתיבה שלי נשמעת, אבל היד שלי,

שמצביעה, היא לא משחקת כאן. אני היום בת 58, ורק בגיל 52 רצתי לכנסת בפעם

הראשונה. הייתי במה שנקרא, פוליטיקה של רחוב, של הפגנות, של תנועות מחאה,

לעמוד עם שלטים ולשים סטיקרים, ולכתוב ולדבר, אבל לא בפוליטיקה אקטיבית של

לרוץ לבחירות.

לפני חמש שנים נכנסה אצלנו, במפלגת העבודה, השיטה של הפריימריס שבה

הבוחרים בוחרים ישירות בחברי הכנסת שלהם, ולגבי זו השיטה היחידה שיכולה להבטיח

לי את הבחירה. כל זמן שזה היה ועדת מינויים שהיתה מחליטה את מי להכניס, לא היה

לי שום סיכוי, בגלל כל מיני סיבות. אבל ככה, כשאני תלויה בבוחר עצמו, ואני

יכולה לפנות אליו, אז הסיכוי שלי גדל. כך שאני ותיקה בפוליטיקה במובן של

עקרונות, ורעיונות וערכים. אני חדשה, שש שנים, בפוליטיקה אקטיבית של השתייכות

למפלגה.

אני רוצה להגיד משהו עליכן. אנחנו מתקרבים, עוד שנה ומשהו, לבחירות

המוניציפליות. אני מאוד מקווה, ואני חושבת שזה ניתן, שנשים כמותכן שכבר פעילות

בקהילה, וכשאני אומרת פעילות בקהילה זה לא חייב להיות בעדה שלכן בלבד. לא

הייתי רוצה לראות נשים אתיופיות עוסקות רק בקהילה האתיופית, כשם שלא הייתי

רוצה לראות נשים רוסיות או מחבר העמים עוסקות רק בקהילה שלהן. באיזה שהוא מקום

זה חייב להתחיל להתערב.



אני מאוד מקווה שאניונו נראה לפחות במועצות ערים או במועצות אזוריות גם

נשים אתיופיות, משום שיזה ניתן, ויעברו לכן, תקבלו את כל העזרה הדרושה, מכל

הארגונים וגם מאיתנו. יש כל מיני רמות לייצוג. הרמה הכי גבוהה זה הכנסת

והממשלה, ולזה מאוד קשה להגיע, וזה מספר קטן. אבל הייצוג בשטח הוא בתוך עיריות

ובמועצות הערים והמועצות האזוריות, ולזה אפשר להגיע, ואתן תקבלו את כל העזרה.

פוליטיקה מקומית, לפי דעתי, נשים שהן מוכשרות ורוצות בזה, לא להסס, להציג

מועמדות, להתחיל לפעול, מעכשיו, וכפי שאמרתי, אתן תקבלו את כל העזרה בנושא

הזה.
אי יק בלי נש
שמי אייק בלינש, אני בת 38 נשואה, אני כבר חמש שנים בארץ, ועובדת כעת

באשת חיל. השאלה שלי, מה הנשים צריכות לעשות כדי להגיע למעמד יותר גבוה.
היו"ר יעל דיין
ניסינו לגעת בזה מכל המובנים. הנושא הזה של הכשרה וידע, של מבנה קהילה

ומה קורה כאן בכלל, ולנצל את זה. אני לא אוהבת לקרוא לזה אומץ, כי זה לא צריך

להיות אומץ, זה צריך להיות מובן מאליו. אבל, החברי; הישראלית איננה מקבלת באופן

טבעי נשים. לכן כן צריך אומץ וזה לא משנה אם את אתיופית או מגרוזיה או מנהלל,

כמוני. החברה מציבה מראש תחומים שהם כאילו רק לגברים. צריך את האומץ של יותר

בטחון עצמי, ולא אומץ של קרב, זה בטחון עצמי. להגיד, אני טובה כמוהו, אני טובה

כמו הגברים, אני מוכשרת, יש לי אפשרות לעשות דברים, יש לי אפשרות להנהיג, יש

לי אפשרות להוביל אחרים.

אני בטוחה שאף אחת מאיתנו לא הולכת להיות מנהיגה בשביל התואר או בשביל

הכבוד של זה. הרבה גברים כן אפשר להגיד שחותרים להגיע לכל מיני מקומות בשביל

הפרסום, בשביל הכבוד. אצלנו זה צריך להיות דחף פנימי, וצריך להיות בטחון עצמי,

ומאחרי זה צריך להיות רעיון, וצריך להיות ערכים משום שאין טעם להנהיג אם אתה

לא מנהיג כדי להגיע למשהו. אני לא הייתי יושבת בכנסת אם לא היו לי עקרונות

שאני רוצה לקדם אותם. לשבת כאן בשביל השכר? אני מעדיפה לכתוב ספרים.

אבל בגלל האמונה שלי בדברים מסוימים, זה שלום, זה זכויות נשים, זה זכויות

אדם, זה זכויות מיעוטים, וזה החשיבות של מערכת החוק במדינת ישראל וכן הלאה.

בשביל לקדם את הדברים האלה, יש לי די בטחון באמונה שלי, והאמונה הזאת נותנת לי

את האומץ או את הכוח לבוא ולהגיד גם לאחרים, תבחרו בי, כי אני אקדם את הדברים

האלה.

אני חושבת שכל אחת שיש לה אמונה בערכים מסויימים, וידע בקשר עם אנשים,

היכולת להקשיב, לשמוע מה באמת מציק לקהל מסויים, לקבוצה או ליחיד, ואז לגייס

את כל המשאבים כדי שאפשר יהיה לעזור. לפעמים העזרה היא רק בהקשבה, לפעמים

העזרה היא בעצה, לפעמים העזרה נובעת מהבטחון העצמי שלך, ואם יש לך את הבטחון

העצמי אז את יכולה לעזור לאחרים בעצם הנוכחות שלך אפילו אם לפעמים זה לא קשור

במשאבים שאין או באפשרות ממש לסדר דברים עד הסוף.

אני מאמינה שבטחון עצמי זה מחלה מדבקת, ואם אנחנו עובדות עם נשים, אפשר

לתת להן את אותו בטחון שיש לנו, ובעיקר את המודעות לזכויות שלהן. אשת היא שוות

זכויות, לאשה יש את העצמאות שלה, והוא לא רק בת של, אשתו של, אמא של, יש לה את

העצמאות שלה, ואם אנחנו באמת מאמינות בזה, אז אנחנו נגיע גם לעמדות של

מנהיגות.
זהבה מאסלה
שמי זהבה מאסלה, אני גרה בבת ים, עובדת בהתנדבות. השאלה שלי, במסגרת

פעילותך לשוויון זכויות האדם, את מכירה את הבעיה של שיכון לזוגות צעירים

אתיופים. האם תוכלי לעזור בתחום הזה?
היו"ר יעל דיין
הבעיה של שיכון לזוגות צעירים, לצערי, היא לא רק בעיה של אתיופים, היא

בעיה כלל ישראלית, היא בעיה של ילידי הארץ שלושה דורות. היא בעיה קשה מאוד

לנשים חד-הוריות. וזו בעיה שהדרך היחידה שאני מצליחה לטפל בה זה על ידי פניות

פרטניות, זאת אומרת שמפנים אלי בעיה ספציפית שיש מישהי בדיור ציבורי ורוצים

להוציא אותה או שהיא צריכה לעבור, בענין של גירושין, היא נשארת בלי דירה, כל

אותם דברים פרטניים שמופנים אלי אפשר לעזור.

מבחינה של חקיקה, החקיקה היא בסדר, אבל כל ממשלה מבטיחה לנו שיהיה דיור

ציבורי נרחב, בעיקר לקבוצות של עליה חדשה או עדיין בתנאי קליטה, ושום דבר לא

קורה. מדובר גם על בנייה בשכירות נמוכה, גם שם לא קורה שום דבר. עכשיו, שוב

מדובר על עשרות אלפי דירות שהממשלה הזאת מבטיחה. כפי שאמרתי, במקרים ספציפיים

אשמח אם תפנו אלי, ומה שאפשר לעשות, נעשה.

דרך אגב, אני חושבת שאנחנו באמת מגזימים בזה. אני לא חושבת שיש מדינה

בעולם שאין לה בעיה של דיור לזוגות צעירים. הבעיה היא שאצלנו הענין של רכישת

דירה הוא מאוד עמוק. ושכירות, אפילו אם היא שכירות שאפשר לעמוד בה, זה כאילו

לא נחשב. אנשים נכנסים למשכנתאות לעשרות שנים ולחובות וכן הלאה בשביל שהדירה

תהיה שלהם. זה ענין של מנטליות. ישראלי, אפילו אם הוא עולה חדש, חודש בארץ, אז

ישראלי רוצה להיות בעל הבית של הדירה שלו, זה ענין של מנטליות, אני לא יודעת

מה המקורות של זה.

בסך הכל, ברור לי שזו אחת הבעיות הכי רציניות שיש. כפי שאמרתי, בעיה

שנופלת הרבה פעמים על הנשים ולא רק על .משפחה, כמשפחה. אני מקווה שהממשלה הזו

תצליח יותר ממשלות שלנו לממש את ההבטחות.

יש כמובן בעיה שהיא הקשה ביותר, וזה שרוב הישראלים, כולל עליה חדשה רוצים

לגור בריכוז האוכלוסיה הגדול שנמצא בין חדרה ורחובות, ונוצר מצב שיש דירות

בזול, או בשכירות זולה או דיור ציבורי במקומות שאנשים לא רוצים ללכת אליהם.

הרבה פעמים גם יש בהם עבודה. לפעמים לא רוצים ללכת בגלל סיבות שאין עבודה, וזה

מובן. אבל הנטייה הזו לרכז את כל מדינת ישראל לתהום המרכז, ואנשים מעדיפים

להיות עם הילדים ועם ההורים בדירה קטנה ובתנאים מאוד לא איכותיים, מאשר ללכת

לעיירה שהיא רחוקה ולקבל שם דיור מאוד יפה ומסודר בתנאים מאוד טובים. אז שוב

פעם זה ענין של מנטליות שאולי צריך לשבור אותו.
זהבית יוני
אמרת שסבא שלך ואבא שלך היו חברי כנסת. אני רוצה לשאול אותך, האם נתנו לך

בגלל שהסבא והאבא שלך היה להם התפקיד הזה, או שהגעת לזה בכוחות עצמך?
היו"ר יעל די י ן
שכהת עוד אפשרות, יש בכוחות עצמי. יש שזה עוזר, אבל יש גם שזה מזיק, שזה

מפריע. אני חושבת שזה מתאזן. בגלל הגיל המאוחר שנכנסתי בו אז אני הושבת שכבר

היתה לי תעודת זהות שלימה של עצמי, וזה גם היה די הרבה שנים אחרי שאבא שלי

נפטר. כשאבא שלי היה חי לא עסקתי בפוליטיקה בכלל, עזרתי לו קצת בפעילות שלו.

קוד המקור של הנתונים