ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 19/11/1996

תרומתם של הארגונים הוולונטריים למניעת אלימות כלפי נשים ולטיפול בנשים הנתונות לאלימות

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 20

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה

מיום ג/ ח' בפסלו התשנ"ז, 19.11.1996, בשעה 00;14
נכהו
הברי הוועדה; היו"ר יעל דיין

דליה איציק

בני אלון

יוסף ביילין

נעמי בלומנטל

תמר גוז'נסקי

אלי גולדשמידט

צבי ויינברג

רחבעם זאבי

נעמי חזן

אבי יחזקאל

ענת מאור

מרינה סולודקין

אופיר פינס-פז

מוזמנים; יו"ר הכנסת דן תיכון

צחי הנגבי, שר המשפטים

ראומה וייצמן, רעיית נשיא המדינה

שרה נתניהו, רעיית ראש-הממשלה

לודמילה תיכון, רעיית יו"ר הכנסת

עפרה פרידמן, יו"ר נעמ"ת

אמונה אילון, יועצת ראש הממשלה למעמד האישה

מאשה לובלסקי, יועצת למניעת אלימות במשפחה, המשרד

לביטחון פנים

רונית לב-ארי, מנהלת המרכז למניעת אלימות במשפחה

עו"ד רבקה מלר אולשיצקי, שדולת הנשים בישראל

חנה רוזנברג, ויצ"ו, סגנית יו"ר מחלקת מעמד האישה

והלשכות המשפטיות

יהודית שילת, חברת הנהלה, "אמונה"

עיידה סולימאן, עמותת נשים נגד אלימות במיגזר הערבי

ישעיהו קשתן, תנועת גברים נגד אלימות

מיכל מור, קו חירום לנפגעות אלימות בחיפה והצפון

נינה מזרחי, רכזת "אישה לאישה", מרכז פמיניסטי

אינה פזין, מנהלת קו חירום ברוסית

חנה דסה, רכזת לעולות אתיופיות ב"אישה לאישה" ובמרכז

סיוע

נילי נמרוד, מנהלת איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה

מינית



המשך מוזמנים; רות רזניק, מזכ"ל "לחימה באלימות נגד נשים", מקלטים

במגזר היהודי

סידר זיתון, עובדת סוציאלית, חיפה

יפה גביש, תנועת נשים דמוקרטיות בישראל

אלונה דה בוטון, סגנית נשיאת ארגון הסורופטמיסט

הבינלאומי בישראל

עטא הוכוולד, תנועת האישה הדתית לאומית, תנועת

"אמונה"

רחל סילבצקי, יו"ר תנועת האישה הדתית לאומית,

"אמונה"

שרית צוחבני, רכזת פרויקט צפייה בבתי-משפט

חיה רוזנפלד, רכזת נושא נשים ומשפחה, אגף הרווחה,

עיריית ירושלים

עו"ד אירית רוזנבלום, יועצת משפטית, ויצ"ו ישראל

אלישבע אורן, רכזת רווחה ובריאות בקרן ירושלים

תמר סני, מנהלת המרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה

נחמה חסון, יו"ר המחלקה למעמד האישה, ויצ"ו ירושלים

מנהלת הוועדה; דנה גורדון

סדר היום;

תרומתם של הארגונים הוולונטריים למניעת אלימות כלפי נשים

ולטיפול בנשים הנתונות לאלימות



תרומתם של הארגונים הוולונטריים למניעת אלימות כלפי נשים

ולטיפול בנשים הנתונות לאלימות

היו"ר יעל דיין; שלום רב, אנחנו מדברים על אלימות כלפי נשים,

על דבר שבאיזה שהוא מקום עושה לנו יותר

מצביטה בלב. אנחנו מדברים על נושא כאוב, אנחנו מדברים על נגע שצריך

להקטין אותו, ואני מאוד מודה לפורום הנכבד שהואיל לכבד אותנו היום.

אני רוצה לציין שהשנה, שלא כבשנים קודמות, אנחנו מצדיעות בכנט השנתי

הזה לארגוני המתנדבים והמתנדבות, ארגוני גברים וארגוני נשים, שעל טדר

היום שלהם עבודת הקודש של מלחמה ומאבק - הרבה פעמים בהצלחה, הרבה פעמים

עם תסכול גדול - באלימות כלפי נשים.

נמצאות ונמצאים כאן נציגים ונציגות של ארגוני הנשים והגברים, שפועלים

יום ולילה, וכפי שאמרתי, בהתנדבות, וכפי שאמרתי, במחסור אדיר של

תקציבים. מדי שנה אנחנו מדברים במליאה, וכל אחד נרשם לדיבור, והדיון

תמיד נטוב על כמה זה דבר מזעזע; וכל סיעות הבית, בלי יוצא מן הכלל,

מתאחדות בדרישה למאבק נגד האלימות כלפי נשים. אנחנו הולכים כל אחד

לדרכנו, ואחרי שנה נפגשים עוד פעם לציון היום הזה, ושוב כל 120 חברי

הכנסת נרשמים, וכל אחד אומר כמה חשוב להפסיק את האלימות כלפי נשים.

אני רוצה לומר היום שהאלימות כלפי נשים איננה נובעת רק מאיזה שהוא יצר

אלים אצל גברים, ולפעמים זה נשים כלפי גברים. היא נובעת מאיזו שהיא

תשתית חברתית שאין לנו ומאיזה שהוא חוסר שוויון בסיסי שקיים אצלנו.

אילו היה שוויון בכל המערכות, ואילו האישה באמת היתה נתפסת כשווה, לא

כקניין ולא כעזר כנגד, אלא כשווה באמת, שווה בשכר, שווה בחינוך, שווה

בייצוג, שווה בכל התחומים, אילו היא היתה נתפסת כך, אני מאמינה שגם

היחס לאלימות כלפי נשים וגם ממדי האלימות כלפי נשים היו בקו ירידה.

אנחנו מקיימיים את הכנט הזה, אחריו נקיים דיון במליאה, נביא הצעות חוק

והשלמה של הצעות חוק שנוגעות בעניין האלימות כלפי נשים או האלימות

במשפחה. אני רוצה לציין באופן מיוחד, ואני אציין את זה שוב במליאה,

שלשותף בכיר יותר מראש-הממשלה לנושא הזה לא יכולתי לקוות, ואכן

ראש-הממשלה, מר בנימין נתניהו, הוא שותף בכיר למאבק באלימות כלפי נשים,

כמו הממשלה כולה. היום תוצג הצעת חוק חדשה, תיקון לחוק אלימות במשפחה,

שמכטה חלק מהדרישות שלנו. שר העבודה והרווחה, השר ישי, שאיננו נמצא

אתנו היום, כבר התחייב בתקציב 97' לכמה שיפורים מאוד מאוד משמעותיים,

גם בחלק התקצוב של הארגונים וגם בנושאים אחרים. כידוע, אין לי הרבה

משותף עם הממשלה הזאת בנושאים אחרים, אבל אני מאוד שמחה שבנושא הזה יש

אוזן שומעת. הנושא הזה הוא חוצה קווים, אטור שהוא ייהפך לנושא פוליטי,

ואני מקווה שלשותפות בבית הזה תהיה תוצאה גם כלפי חוץ.

אני אבקש מיושב ראש הכנטת לפתוח, אחריו תישאנה דברים רעיית הנשיא,

רעיית ראש-הממשלה ורעיית יושב ראש הכנטת. לאחר מכן כל אחד מהארגונים

יציג את ההישגים שלו ואת הבעיות שלו בתחום הזה, ונשמע גם את חברי

הכנטת.



יו"ר הכנסת ידן תיכון; תודה ליושבת ראש הוועדה, תודה לראומה, תודה

לשרה, תודה לאשתי, לחברות הכנסת, לחברי

הכנסת, לכל היועצים, גבירותיי ורבותיי.

הנושא הזה הוצב מוחשית על סדר יומנו יותר מאשר אי-פעם בשל האירועים.

אני רוצה לומר כמה מילים באשר לשני נושאים.

הנושא הראשון, אלימות מילולית - נדמה לי שאנחנו מרבים להתייחס לאלימות

פיזית, אבל שוכחים שלפני כן ישנה תמיד כנראה גם אלימות מילולית שמובילה

לאחר מכן לאותו אירוע אותו כולנו מגנים. אם אנחנו מגנים את מר שמצוי

בסוף האירוע, הרי שאנחנו צריכים לחזור ולגנות את מה שגורם לאירוע, והוא

לא פחות חשוב, וודאי שראוי יהיה לגינוי פי כמה וכמה; שהרי אם הצלחת

בשלב הראשון, לא הגעת לשלב השני שהוא קשה, הרסני ולצערי הרב לעתים גם

קטלני.

הנושא השני הוא נושא שקשור בחקיקה. כל יזמה שתצוץ בבית הזה תקודם בברכה

על-ידי, כל הצעות לסדר שיוגשו בשל חשיבות העניין והאופי ישוחררו מן

המכסה, כך שלא תהיה הגבלה ולא יהיה איסור, כאשר מדובר בנושאים שהם בעצם

קשורים למהות החיים שלנו, לטיב החיים שלנו. בל תאמר לי או יאמר לי חבר

כנסת שהמכסה שלו נגמרה ולכן ידיו כבולות, או שהוא הגיש כך וכך הצעות

חוק ויותר הוא לא יכול להגיש, שהרי המכסה מלאה.

אני חושב שהנושא על סדר יומנו, ואולי גם חדר לתודענו יותר מאשר אי-פעם,

ועכשיו זו הזדמנות מעולה לקדם את העניין הזה ולעשות הרבה יותר ממה

שנעשה עד כה. תודה רבה.

יאומת וייצמו; רבותיי, צהריים טובים. עצם קיום הוועדה

מצביע שעדיין קיימת הבעיה. נדמה לי שכבר

כמאה שנים שאנחנו נלחמות, וחשבתי שאולי כבר יגיע הזמן שלא יהיה צורך

בקיום ועדה כזו. אבל היא קיימת. קראתי את הדוח שקיבלתי לפני המפגש הזה,

עשיתי קצת שיעורי בית, וראיתי שלא רק שהיא קיימת, אלא יש לה גם הצדקה

וגם תוצאות.

אני אקרא את דבריי מהכתב.

קראתי את דוח הוועדה לקידום מעמד האישה מיוני 1996, ושמחתי על השיפורים

הכלליים בנושא שלשמו נפגשנו היום. בדוח צוין שב-1976, כשהובא הנושא

לראשונה בפני כנסת, הוא העלה גיחוך וצחוק. זה ציטוט מהדוח. כעשרים שנה

אחר-כך הוקמה בכנסת ה-13 הוועדה לקידום מעמד האישה ששיפרה בהרבה - כך

אני מקווה - את המצב. ואיפה היינו קודם? הנשים, הארגונים, השירות,

חברות הכנסת, למה רק עכשיו? האמרה שהשמיים עוזרים לאלה שעוזרים לעצמם

יפה ונכונה לגבינו. רבות מאיתנו נלחמות על מתרסים חברתיים שונים, וכשזה

מגיע אלינו עצמנו, הנשים, אנו קצת נרתעות ומתנצלות. כל הארגונים

והשדולות של הנשים צריכים לדעתי להתאחד למאבק לשיפור מעמד האישה. יש
צעד גדול עדיין לעשות
מדימוי עצמי חלש לעמדת כוח מכובדת בחברה, ולא

אכנס כרגע למי אשם במה. המטרה צריכה להיות קידום. זו גם הסיבה שאני

שמחה להשתתף בכל מפגשי הוועדה.



אי-הופעתם של נציגי ממשלה, נציגי רשויות ואחרים בפני הוועדה, גם לאחר

שהוזמנו ונתבקשו לבוא, כפי שצוין גם כן בדוח, היא בהחלט עובדה מצערת.

אנו נתקלים בה גם בכמה מהאירועים בבית הנשיא, כשמדובר בנושאי רווחה,

אליהם אנחנו רוצים להפנות את הזרקורים כדי לנסות ולקדם את הטיפול בהם.

גם אנחנו רואים בכך היעדר מודעות מספקת, ואפילו זלזול.

לצערי, עד היום, הנושא של אלימות במשפחה מקבל תהודה תקשורתית בעיקר

כשקורה משהו חמור, בדרך כלל רצח. אז מתעוררים כולם ומביעים זעזוע.

חובתנו כולנו לנסות ולהקדים תרופה למכה, וזאת על-ידי הפניית תשומת הלב

הציבורית לנושא חברתי כאוב זה.

בנקודות סיכומי הוועדה, כפי שהוצגו בדוח, מצאתי שני כיוונים למניעת

אלימות במשפחה, שבהם לדעתי כדאי להשקיע במיוחד - הראשון, כללי יותר,

חינוך כבר בגיל בית-הספר נגד אלימות ולסובלנות. משרד החינוך, בראשית

פעילותו של השר הקודם, הפרופסור אמנון רובינשטיין, החל כבר לפני שנתיים

לפעול בנושא זה במסגרת בית-הספר היסודי. התכנית ששמה "דרך ארץ, כבוד

הדדי" זכתה לכמה הצלחות, והייתי נוכחת אישית בכמה מפגשים יפים מאוד

בנושא.

הכיוון השני, מעשי ודחוף יותר, הקמת בתי מקלט, הוסטלים לגברים אלימים,

עם הרחקתם מביתם על-פי צו משפט, וזאת לטיפולו של משרד הרווחה.

הדוח שקראתי מתייחס לפעולות שנעשו בזמן כהונתה של הממשלה הקודמת. אני

שואלת, וכבר למעשה קיבלתי תשובה מיושבת ראש הוועדה, חברת הכנסת יעל

דיין, האם יש המשכיות למה שהוחלט עליו בזמנו, והאם הוועדה עוקבת אחר

יישום המלצותיה בממשלה הנוכחית. אכן ואכן, ואני מברכת גם על דברי

יושבת הראש לקידום הנושא.

אני מברכת על כך שבמשטרה למשל שיפרו בהרבה את הגישה לנושא הנשים

המוכות. רק לפני מספר שנים שמענו על תשובות של שוטרים לתלונת אישה
שהוכתה, כמו
"מה, בעלך היכה אותך? בטח הגיע לך, תחזרי הביתה, תהיי

אישה טובה, ואז ללא יכו אותך". אני למדה מהדוח שיש שינוי רב לטובה.

אגב, בזמנו סיפרה לי מבקרת המדינה, הגברת מרים בן-פורת, שעשתה עבודה

בנדון והגישה המלצותיה, שהיה בהן דגש על שינוי גישת המשטרה כלפי

המוכות, ויש לברך אותה על כך.

לסיכום, יש לתת גיבוי מלא לעבודת הוועדה לקידום מעמד האישה, לתת עדיפות

ראשונה לטיפול בבעיות האלימות במשפחה, במיוחד כלפי ילדים ונשים, לנתב

כוחות ומשאבים רבים ככל האפשר למען פתרון בעיה כאובה זו בחברתנו.

מדינת ישראל צריכה לשאוף להיות בין המדינות הנאורות והמובילות בנושא

רווחה בעולם. זאת משימה לא קלה, אבל בואו ונוכיח כולנו שהיא אפשרית.

תודה.

היו"ר יעל דיין; אני רוצה לציין שהכרזות שאתם רואים - הכרזה

"לא מרימים ידיים", שזכתה בפרס - עוצבו

על-ידי תלמידי המכללה לעיצוב במכללת הגליל המערבי. היזמה היתה של המרכז

הירושלמי לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, והן מבטאות תחושה של דור צעיר,

לא ילדים קטנים, אבל תלמידי מכללה, בנושא אלימות כלפי נשים ואלימות

במשפחה.
שרה נתניהו
שלום לכולם. אני חייבת לומר שאני מסכימה עם

חלק ניכר מכל מה שנאמר כאן, ואני רוצה לומר

שאני בהחלט שותפה לכל מה שאמרה חברת הכנסת יעל דיין. קודם כל, קשה לומר

שאנחנו שמחים להיות נוכחים כאן, למרות החגיגיות, כי אנחנו מדברים באמת

בנושא שהוא כאוב, וזה תרתי משמע. כאוב לכולנו.

אנחנו כאן מדברים בעצם על אלימות כלפי נשים, אבל חשוב להדגיש שאנחנו

בעצם רוצים להוקיע ולהילחם נגד כל תופעות של אלימות. כאן אני חייבת,

שוב, להסכים עם דבריו של יושב ראש הכנסת בנושא של אלימות, גם מילולית,

שהיא אלימות קשה ביותר, ואנחנו בהחלט יכולים לצרף אותה לקטיגוריות של

אלימות, הן באופן כללי והן כלפי נשים. אני חושבת שברגע שהמודעות הזאת

תעלה יותר לפני השטח, יהיה לנו קל יותר להתחיל לטפל ולתפוס את הבעיות

בתחילתן.

המודעות לנושא אלימות כלפי נשים הרבה יותר גבוהה מאשר היתה בעבר, וזה

צעד אחד קדימה. אי-אפשר לדעת האם בגלל המודעות או בגלל התקשורת אנחנו

יודעים היום יותר על מקרי אלימות שהיו בעבר ופשוט לא ידענו עליהם. מה

שברור הוא שמעבר לכל המילים ומעבר לכל הדיבורים - ואני חייבת להסכים עם

חברת הכנסת יעל דיין, מאחר שזה נושא שמושך לדבר עליו - חייבים הפעם

להתחיל, לקום ולפעול. אני חושבת שההתגייסות הזאת היום באמת מוכיחה

שהחשיבות היא מוכרת ומובנת לכולנו. אנחנו נשמח ונעקוב אחרי כל התקדמות

במלחמה אחרי הדבר שהוא קשה כל כך לכולנו.

היו"ר יעל דיין; אני רוצה לציין שהזמנתי לישיבה המיוחדת הזאת

את כל בני ובנות הזוג של כל חברי הכנסת.

קיוויתי ודאגנו שתהיה כאן הצפה, לא ידענו אם יבואו שישים או שמונים או

אולי אפילו מאה, ואני רואה שמספר בני-בנות זוג של חברי הכנסת נמצאים

כאן, אבל ברור שלא מאה ולא שישים, ואולי הרבה פחות מזה הופיעו. מדובר

על בני-בנות זוג, כולל ידועים וידועות בציבור של כולם.

לודמילת תיכון; חברי הוועדה למעמד האישה, אורחות ואורחים,

לכבוד לי להשתתף ואף לשאת דברים בכנס חשוב

זה שנועד להיות עוד קול של זעקה נגד נגע האלימות המופנית בפרט נגד

נשים. אלימות היא אלימות כלפי כל אחד, אך אלימות כלפי נשים חמורה

ביותר, כי יש בה מעשה בוטה, מרושע ואכזרי.

מקריאת עיתונים וצפייה בטלוויזיה אפשר לקבל רושם כי נגע זה של אלימות

כלפי נשים הופך כבר לחלק מן החברה שיש לקבל אותו כמובן מאליו. החברה

מזועזעת לאחר כל מקרה אכזרי, התקשורת מראיינת, הצלקות נחשפות לציבור,

ושטפי דם צובעים את עמודי העיתונים באדום. אבל מה קורה יומיים-שלושה

לאחר מכן? הזרקורים כבים, הכתבים נעלמים, והאישה הפצועה נשארת כואבת

לבדה עם צלקות שיישארו לכל החיים. מי עוקב אחריה? מי בודק את פצעיה,

בעיקר אלה הנפשיים, שלא מגלידים לעולם? מי מושיט לה יד מרגיעה? כיצד

נזעזע את המערכת המשפטית? כיצד נזיז את המשטרה? כיצד נשפיע על בעלינו

המחוקקים? האם באמת נמתין כולנו לרצח נוסף מחריד כדי לזעזע?

אני רוצה לקוות כי כנס זה לא יישאר אירוע חד-פעמי אלא רק חוליה נוספת

בשרשרת ארוכה של פעילויות; ופעילות זו צריכה להתחיל בבית זה, בחקיקה

אמיצה וקשוחה נגד הפשע הזה. לנו, כך נדמה לי, יש השפעה מסוימת על

המחוקקים. אז בואו וננצל השפעה זו.



אני מבקשת להודות לחברי הוועדה למעמד האישה ולברך על היזמה הברוכה לשתף

את בני הזוג של חברי הכנסת בפעילות זו. תודה ובהצלחה לכולנו.
היו"ר יעל דייך
תודה רבה. אני רוצה לציין שבציבור, בערים

השונות וכן הלאה, יש פעילות בתאריך שנקבע

כיום המאבק באלימות נגד נשים, זה יום בינלאומי, הוא מצוין ברחבי העולם

ב-25 לנובמבר. בשנה שעברה, במקום כרזות, פשוט שמנו את שמות הנרצחות של

אותה שנה. מ-19 לינואר 96 'עד ה-13 לנובמבר 96י, כלומר, פחות משנה, יש

לנו רשימה של 17 נשים שנרצחו או בידי בעל או בידי בן-זוג או מכר או

קרוב משפחה.

אני מציינת את הנתונים לגבי רציחות בארץ מאחר שזה שונה מאשר בארצות

אחרות. בארצות אחרות יש רצח נשים על-ידי מישהו שהוא בן-זוגן או קרוב

משפחה, מישהו שהן מכירות היטב, בממדים של ארבעים עד שישים אחוזים.

במדינת ישראל, בחברה שלנו, תשעים אחוזים מהנרצחות זה לא כתוצאה מאלימות

רחוב כלפי נשים, וזה גם לא אונס כלפי אישה במסגרת הפשע הכללי, אלא זה

על-ידי מישהו מוכר, ובתשעים אחוזים, כפי שאמרתי, זה בן-זוג או קרוב

משפחה. זה נתון די מדהים, שכדאי לתת עליו את הדעת.

אני מודה לשר המשפטים - כבר בירכתי אותך על המינוי במליאה, אבל זה

המקום לחזור ולברך - על השתתפותו. אני רוצה לציין שכלפי שר המשפטים יש

לנו כמה בקשות ספציפיות שקשורות לקידום החקיקה. היום יעלו לקריאה

ראשונה תיקונים למעשה לחוק למניעת אלימות במשפחה. התיקונים עונים על

כמה מהדברים שאנחנו הצענו, כולל נושאים כמו משך צו ההרחקה. נושא חדש

שיש לנו עניין רב בו זו התעללות שאיננה נסבלת, גם אם היא איננה כרוכה

באלימות פיזית. זה נושא ראשון במעלה, והוא מסביר על מה אנחנו מדברים

בכלל כאשר מדברים על אלימות במשפחה, ובעיקר על אלימות כלפי נשים. זה

יכול לקרות בלי סטירות, בלי מכות יבשות ובלי להגיע לחדר מיון; וברגע

שזה נכנס לחוק ומוגדר כאלימות, ויש על זה עונש פלילי, אני חושבת שזה

הישג גדול ביותר, משום שבקטיגוריה הזאת נכנסות לפעמים שכבות שלמות

בציבור של אנשים שהם בסדר, הם בסדר גם במקצועותיהם וגם ברמה

הסוציו-אקונומית שלהם והם בחיים לא ירימו יד על אישה, אבל הם יוציאו

אותה מדעתה, והם יתעללו בה, והיא תגיע למצב שהחיים הם בלתי נסבלים

עבורה. זה נמצא בין התיקונים בחוק, ואני מייחסת לזה חשיבות רבה ביותר.

השר צחי תנגבי; גברת יושבת ראש הוועדה, גברת וייצמן, גברת

נתניהו, גברת תיכון, חברות הוועדה, חברי

הוועדה, נציגות ונציגי הארגונים הוולונטריים העוסקים בנושא החשוב הזה.

אפנה היא לפני ואחרי בחירות, בוודאי אחרי הבחירות האחרונות, לספר

לכולנו איזו חשיבות יש לכנסת הנוכחית שצריכה להכריע בגורלן של סוגיות

דרמטיות בענייני חוץ וביטחון, לעצב את גבולות הארץ, לקדם הסכמי שלום,

לחזק את הביטחון, ואכן גם בכנסת הנוכחית נהיה ודאי עדים לשורה ארוכה של

דיונים משמעותיים, ואני מקווה שגם להחלטות, שיהיה להן משקל נכבד לגבי

גורלנו כמדינה. אבל כנסת ישראל, במקביל לעיסוק הזה בסוגיות החוץ

והביטחון, איננה יכולה להפקיר את המחויבות שלה לתחומים חברתיים בעלי

משמעות. אם יש נושא שבו אכן כל כך הרבה ראוי לתיקון, ומעשי עוול כל כך

משמעותיים ממתינים לדבר חקיקה ולהנהגה מהבית הזה, הרי אנחנו עוסקים בו

ביום, ביזמתה של הוועדה החשובה לקידום מעמד האישה. חובתנו, איש איש

בתחומו, שרי הממשלה, ראש-הממשלה, חברי הכנסת, לא רק לא להפקיר את הדיון



בנושאים הללו, אלא גם להיות אופרטיביים ולהטביע חותם ממשי כדי לצמצם,

ואם אפשר לסכל לחלוטין, את נזקיה הנוראיים של מכת המדינה הזאת, מכה,

תרתי משמע.

אני משוכנע, מתוך היכרות אמיצה עם חברות וחברי הוועדה, ובעיקר עם יושבת

ראש הוועדה, שהן לא תזנחנה לרגע את העיסוק בתחום הזה שהן נטלו על

אחריותן. אני בתפקידי ימים ספורים, וכבר זכיתי לקבל מחברת הכנסת דיין

מסכת של פניות, בקשות, פקסים, ביפרים וכוי, ואני מתאר לעצמי שזו תהיה

מנת חלקי במהלך ארבע השנים הקרובות, ואני שמח על כך.

כפי שציינה חברת הכנסת דיין, אני יכול להיות איש בשורה בשני תחומים,

קטנים אמנם, אבל מסמנים, כך אני מקווה, את הדרך הנכונה. הבשורה האחת,

אותו חוק שצויו על-ידי יושבת ראש הוועדה, הצעת תיקון לחוק שהוכנה במשרד

המשפטים, בעקבות ועדה בינמשרדית שישבה על המדוכה הזאת תקופה ארוכה,

בראשיתו של מר שלמה מדינה ממשרד העבודה והרווחה. הוועדה הזאת הכינה

הצעת חוק שמשרד המשפטים אימץ אותה, והוא מביא אותה היום - לרגל

חגיגיותו וחשיבותו של יום המאבק הבינלאומי - לקריאה ראשונה בכנסת. אני

מקווה שבקרוב מאוד גם נזכה לראות את החוק הזה עולה לקריאה שנייה

ושלישית, ומסיים למעשה פרק שמטרתו היא פשוט לתת בידי בית-המשפט את

הסמכויות הנדרשות כדי להתמודד עם התופעות הקשות של אלימות בין בני

משפחה.

סוגיה נוספת, בעקבות התערבותו הישירה של ראש-הממשלה, אני מקדם את

הדיון בהצעת חוק פרטית שהונחה על-ידי חברת הכנסת דיין וחבר הכנסת דדי

צוקר, שמטרתה להביא לחקיקת חוק עונשי מינימום בסוגיה של אלימות בין בני

משפחה. על הנושא הזה יש דעות רבות לכאן ולכאן, מתוך המערכת המשפטית. יש

המצדדים בעונשי מינימום, יש מי שאינם רואים זאת בעין יפה, אבל כדי

לנסות ולהגיע באמת לתמונה שלמה של כלל ההשלכות של סוגיית עונשי

המינימום, היום משוגרים כתבי מינוי לוועדה רבת-משקל שהקמתי במשרד

המשפטים, בעקבות היזמה של הצעת החוק הפרטית. בראש הוועדה הסכים לעמוד

שופט בית-המשפט העליון, כבוד השופט אליעזר גולדברג, חברים בה אישים

בכירים מתחום האקדמיה, מתחום המשפט, מתחום עריכת-הדין, והוועדה הזאת

אמורה לגבש השקפת עולם כוללת בסוגיית עונשי המינימום, ובין היתר, מה

שבעינינו, בצדק, דחוף יותר מכל דבר אחר, בסוגיית עונשי המינימום בעברות

בתוך המשפחה.

במקביל, נקיים דיונים, ונגיע, אני מתאר לעצמי, להסכמה גם עם חברת הכנסת

דיין וחברי כנסת רבים אחרים שהציעו הצעות חוק, וחלקם נמצאים כאן, כדי

להשלים את המלאכה שהממשלה חייבת, יחד עם הכנסת, ליטול על עצמה, כדי

להביא באמת למצב שבו לא יהיה צורך לא ביום בינלאומי ולא ביום לאומי,

במאבק באלימות במשפחה, כיוון שהנושא הזה ירד סופית מסדר יומנו כחברה

נאורה והומנית.
היו"ר יעל דיין
פרקליטת המדינה שהיתה אמורה להיות אתנו

ולהתייחס גם לנושא הענישה וגם לנושא של

התביעה מתנצלת מאחר שאיננה יכולה להגיע לכאן.

איננו מנועים מביקורת על המערכת השיפוטית, אבל אנחנו נמצאים בקשר הדוק

מאוד עם מערכת התביעה ועם שר המשפטים בכל הנוגע לעונשים שמטילה המערכת

השיפוטית גם על עברייני מין וגם על עברייני אלימות מכל הסוגים. הצעת



החוק לגבי עונש מינימום בעברות מין, ואמנם שר המשפטים אמר שהוקמה ועדה,

ואני מברכת על זה, אני בכל-זאת מתעקשת שהכנסת תשלים את הצעת החוק שעברה

כבר קריאה טרומית וראשונה, ונגיע להצעת החוק הזה. אס הוועדה המכובדת

שהוקמה תרצה להרחיב את זה גם לעברות אחרות, נדון בזיז בנפרד.

הצעת חוק לעונשי מינימום בעברות המין עברה בכנסת, גם בטרומית וגם

בקריאה ראשונה, וזכתה לברכת שר המשפטים הקודם, פרופסור דוד ליבאי,

ששינה את דעתו, אבל סוף הסיפור היה שהוא הסכים לה. ואכן, היתה התייחסות

חיובית של נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, שגם הוא בהתחלה לא היה

בטוח שזו תפיסתו.

אני מציינת את זה, כי אנחנו לא נעלה היום - יש לי הרים של קטעי עיתונות

וגזרי-דין - את הנושא של מערכת השפיטה, אבל אני רוצה לחזור ולציין

שאי-אפשר לקיים דיון באלימות כלפי נשים מבלי לקחת בחשבון מה קורה

בבתי-המשפט. גם לאישה שמגישה את התלונה או אישה המתלוננת או אישה המוכה

או לאישה הנאנסת יש בראש מה שהיא תצטרך לעבור, ובסופו של דבר אותו תוקף

או אותו נאשם יצא עם עונש של עבודות שירות. זה נכון לגבי אינוס, זה

נכון לגבי אונס קבוצתי, שאני אפילו מתביישת להראות את קטעי העיתונות

שאומרים מאסר על תנאי לארבעה נערים שאנסו בת 15, שחרור וזיכוי של אנס

קשה בגלל שכאשר הוא היה צעיר הוא סבל מהתעללות. אני בעד התחשבות מלאה

בנאשם, בזכויות הנאשם - ותאמינו לי, זכויות הנאשם מובטחות בחוק הישראלי

- אבל האישה היא עדיין קרבן פעמיים: היא נתקפת וגם אחר-כך היא צריכה

לעבור את כל החרפה, את הבושה ואת החשיפה-, ובסופו של דבר, אם פסק-הדין

הוא מהסוג הזה ששולח לעבודות שירות או למאסר על תנאי על עברות חמורות

מאוד, העניין הזה מוליד את הצורך בענישת מינימום. אנחנו נמשיך ונדאג

להשלמת החקיקה הזאת ונמשיך ונבקר עד הסוף, אף על פי שהם אינם אוהבים את

זה, את המערכת השיפוטית. עד ששופטים יבינו מה זה קולת עונש במקרים

האלה, אנחנו נגרום לזה שחלק משיקול דעתם יילקח מהם כדי שהעונשים יהיו

גם ענישה וגם הרתעה בעברות מין ובעברות של אלימות קשה.

עפרה פרידמן; שלום לכולם. ראשית, אני באמת מברכת על

הדיון.

אני רוצה לומר שאצל "נעמת" כל יום הוא יום למניעת אלימות. יושב כאן אתי

צוות רחב מאוד של חברות, נשות מקצוע, שעוסקות בתחום הזה מאז שנת 1983,

כאשר העלו את הבעיה על סדר היום, כשרבים מאתנו הרמנו גבה ואמרנו שזה לא

יכול להיות. מסתבר שזה קורה. אני יכולה לומר שמדי שבוע בשבוע פונות

ל"נעמת" 150 נשים בתלונות של מניעת אלימות. ברגשות מעורבים אני אומר

שאני מאוד שמחה שחנכנו בחודש האחרון את המקלט הראשון לנשים מוכות

בתל-אביב, שהוא פרויקט מאוד ייחודי, שמשלב גם מה שנקרא טיפול אמבולטורי

של ייעוץ וטיפול ומניעה, ובהחלט גם את המקלט שקולט נשים וילדיהן ובעצם

משמש להצלת נפשות.

אני שמחה שהמערכות הממשלתיות - משרד הרווחה - אימצו מודל שי'נעמת" פיתחה

בקהילה, מה שאנחנו קוראות "השיטור הקהילתי". שילוב של כל הגורמים

בקהילה שעוסקים בתחום של מניעת אלימות - משטרה, גורמי רווחה, וגם אנשי

מערכת החינוך שהיו מעורבים. למערכת החינוך יש תפקיד מאוד חשוב, לא רק

בחינוך ומודעות ויצירת אווירה שאיננה אלימה, אלא גם באיתור של מקרים של



אלימות, כי יש כבר הרבה מאוד מחקרים שמראים מה קורה עם אותו ילד אלים

בבית-הספר, בעצם על מה זה מצביע לגבי ביתו.

אנחנו מנסים לעשות הרבה מאוד עבודה של מניעה, כי בוודאי, ככל שנצליח

יותר למנוע, כך ייטב. בדרך הזאת נעשית פעולה מאוד רחבה במסגרת פעילות

עם חיילות צה''ל, מה שאנחנו קוראות איתור כל הנורות האדומות, למנוע מצב

של התחברות וקשר ואיתור מראש של פוטנציאל אלימות בקרב חבר שאת פוגשת,

לגבי מה שיכול להיות, וגם לגבי גורמים נוספים.

התבקשנו לספר על פעילויות, ואפשר כמובן להמשיך ולדווח, אבל בכל-זאת אני

מבקשת להתייחס לכמה נושאים גם ברמת העמדה.

הראשון, דובר פה על הנושא של הענישה. אני לא ארחיב את הדיבור, אבל אני

רוצה לומר ששמעתי את דברי השר גם כאן ושמעתי אותו גם לפני מספר שבועות

בתקשורת, כאשר הוא הודיע שהוא עומד להקים ועדה כזאת. אחד הלקחים

שהפיקו, כאילו יש ספק אם כן או לא, הוא האם מאחר שישנם הרבה מאוד

ערעורים שמובאים לבית-המשפט ומתקבלים, אז אולי לא צריך. חברת הכנסת יעל

דיין ציינה את העניין של מה עוברת הקרבן עד, ולא יכול להיות שהיא תעבור

גם את עינוי הדין; ועינוי הדין הוא לעבור ערכאה אחת, לראות אם

הפרקליטות תגיש ערעור או לא תגיש ערעור ולחכות לראות מה יהיה לאחר מכן.

יש לענישה תפקיד מאוד חשוב במערכת ההרתעה, ולכן אני חושבת שאי-אפשר

להתעלם ממנה, ואני רואה בזה חשיבות גדולה. שמעתי פה שיהיו הרבה מאוד

אישים בוועדה, אבל אני לא יודעת אם יהיו הרבה מאוד נשים בוועדה, ואני

חושבת שחשוב לדאוג גם לכך.

בנוסף לכך אני רוצה לציין תופעה נוספת שקשורה במערכת המשפטית, והיא

בעייתית לא פחות, הנושא של עסקות הטיעון למיניהן. גם זה הפך להיות משהו

מאוד פופולרי. כל פרקליט שמייצג תיק רוצה מאוד להצליח, לא תמיד אולי קל

להוכיח, כי טבען של עברות, גם עברות אלימות בתוך המשפחה וגם עברות

אלימות בחברה בכלל ועברות מין הוא שבדרך כלל מילת הקרבן, מילת המתלוננת

עומדת מול מילתו של הנאשם. קשה אולי להוכיח, אבל אני חושבת שאיש מאתנו

לא פטור מלסייע בתהליך ההוכחה. כי שוב, עסקאות הטיעון האלה הן מתסכלות,

הן כואבות, ונשים עוברות בעניין הזה ייסורים. לאחרונה, בעקבות מקרה

נוסף שפורסם על עונש מאוד קל שניתן בעקבות עסקת טיעון, שגם קיבל את

אישור בית-המשפט, אני רוצה להבהיר שברגע שזה מקבל את אישור שני הצדדים

המייצגים, כולל המערכת המשפטית, אנחנו מנועים מלהגיש ערעור או לבקש

ערעור, כי בעצם נסגרו כל הדלתות. ביקשנו גם להפנות את אותן קרבנות -

שלגביהן בכלל יש איזו שהיא מחשבה על עסקת טיעון - לייעוץ בקרב הארגונים

הוולונטריים, כדי גם להכין את האישה המתלוננת, את הקרבן, למה המשמעות

של עסקת טיעון כזאת, גם אם נתקלים בקשיים של הוכחה. אני מציעה ליישם גם

את זה.

ישנו עוד נושא שאי-אפשר להתעלם ממנו, כשמדברים היום בנושא של מניעת

האלימות, והוא הקלות הבלתי נסבלת של מתן כלי הנשק, לפחות על-פי מה שהיא

מוצעת כרגע; גם זה נושא שאני אומרת שצריך לראות אותו בסך כל המכלול. לא

מספיק לבוא ולהודיע, כפי שהבנתי שהודיע היום שר הפנים לוועדת הפנים,

שאחרי שתתקבל תלונה ישללו נשק. אנחנו צריכים לדאוג לכך שכמה שפחות כלי

נשק יסתובבו. אני יכולה לספר לכם, שאני באופן אישי פגשתי נשים שסיפרו

איך מדי לילה בלילה הן הולכות לישון, כשהבעל מחזיק אקדח מתחת לכרית

ואומר לאישה שלא בטוח שהיא תקום בבוקר. כשמדברים הרבה מאוד על טרור,



צריך לדעת שיש מישהו שהוא קרבן טרור יום-יומי בתוך הבית שלו, בתוך מה

שצריך בעצם להיות מבצרו.

אני רוצה לציין שני נושאים שנטפל בהם בתקופה הקרובה. האחד הוא טיפול

מאוד ממוקד בנושא של אלימות כלפי קשישות. זה נושא שהיינו פחות מודעים

לו. יש אלימות מאוד גדולה בקרב בני משפחה כלפי קשישים וקשישות, אבל

מטבע הדברים, בשל תוחלת החיים, אז יש הרבה יותר נשים בקרב הציבור הזה

שנתונות ללחצים מאוד קשים, וזה פרויקט שאנחנו לוקחות על עצמנו גם

במסגרת השנה שהוכרזה באו"ם כשנת הקשיש. אנחנו חושבים לשלב את שני

הדברים האלה ביחד.

אני מודיעה כאן שאנחנו נפתח בימים הקרובים מוקד לדיווח על הנושא של

הטרדות מיניות. זה מוקד מאוד ממוקד לנושאים האלה, ותקוותנו היא שנצליח

גם להביא יותר נשים להתלונן על התופעה הזאת, כי הנתונים שנמצאים היום

בידינו בוודאי אינם משקפים את ממדי התופעה.

אני רוצה לברך גם את יועצת ראש-הממשלה, הגברת אמונה אילון, שלקחה את

הנושא הזה כנושא מאוד חשוב, וגם את ראש-הממשלה שהחליט להקדיש לנושא הזה

הרבה מאוד משאבים. אני לא צפיתי אתמול בתוכנית "פופוליטיקה" שבה נדון

גם הנושא והמקרה המאוד טראגי של חבר הכנסת חיים דיין. התברר לי שחברי

הכנסת שישבו שם לדיון היו מאוד אדישים כלפי הצגת הסרט שהיה שם וכלפי

הדיון באולפן. אני חושבת שהטיפול במניעת אלימות איננו רק נחלתן של

חברות הכנסת מכל סיעות הבית, שעושות בזה עבודה נהדרת, אלא זו המשימה של

כולנו. אני הייתי מצפה גם לקריאה של ראש-הממשלה שבאמת יודיע שהוא

מתכוון לטפל בנושא הזה. עד כמה שאני מבינה חבר הכנסת חיים דיין הוא חבר

כנסת מסיעת "צומת", וצריך כאן להראות שבעצם כולם, החל בראש-הממשלה,

מגנים את התופעה.

היו"ר יעל דיין; אם זו פנייה לחברי הכנסת, אני בכוונה לא

עוסקת היום ולא אתמול ולא מחר, בנושא של

חיים דיין כקטליזטור לדיון הזה. ככה תופסת את זה התקשורת. יש משטרה, יש

בתי-משפט, יש חקירה משטרתית, כיושבת ראש הוועדה למעמד האישה וכחברת

כנסת אני מרגישה צער עמוק, כמו בכל נושא אחר שאנשי ציבור צריכים לשמש

בו מודל. אבל ודאי שאין פה איזו שהיא שפיטה מראש, ואני מציעה שנסתפק

בזה כנושא, כי לא בזה קשור סדר היום שלנו.

רבקה מלר אולשיצקי; אני רוצה לברך את הכנס הזה. אני חושבת שזה

חשוב. אני מוכרחה לומר שבהשוואה לכנסים

קודמים, אני רואה כאן הרבה יותר אנשים, ובמיוחד הרבה יותר אנשים מבני

המין השני. אני חושבת שהגיע באמת הזמן שאנחנו נדע שמדובר בתופעה חברתית

חוצת מינים, ולא בבעיה נשית.

כבוד רעיית הנשיא הזכירה כאן שכאשר נשים פנו למשטרה, אמרו להן תמיד

ללכת הביתה ולהיות אישה טובה. אני חושבת שהגיע הזמן שנעשה היפוך

בדברים, ואנחנו נחפש את טובת האישה. לא שהאישה תהיה טובה, אלא שאנחנו

אכן נדאג לטובתה ולבטיחותה.

אני רוצה לומר מה אנחנו בשדולת הנשים בישראל עושות כדי לקדם את הנושא

ולתת לו תשובות ופתרונות יותר פרקטיים, שבהם תודגש פחות הקרבניות של

האישה ויותר היכולת שלה לאחוז את המושכות בידיים.



חברת הכגסת יעל דיין, את דיברת על העניין הזה של עונשי מינימום, של

תחושה נוראה של אותו קרבן אלימות שעה שהוא מגיע לבית-המשפט; שם בעצם

היא מרגישה שהיא מאבדת פעם נוספת את צלם האנוש בשל חקירות, לעתים

מעליבות, פוגעות, והכל במטרה לקדם את האינטרס של הנאשם. הפוקוס הוא על

הנאשם. אנחנו בשדולת הנשים מנסות כעת לעודד נשים, ואני כבר אומר שהמצב

המשפטי, החקיקה, מאפשרים זאת. אין צורך בכלים חקיקתיים נוספים, יש צורך

במודעות של הפרקליטות. בחוק העונשין ישנו סעיף שאומר מפורשות שכאשר

בית-משפט מרשיע נאשם בביצוע עברה פלילית הוא יכול גם לחייב אותו

בפיצויים כספיים, בדמים, שאני קוראת להם דמים תמורת דמים. פנינו מספר

פעמים בכדי שהדברים ייעשו. ישנה דרך חלופית, ואני קוראת מכאן לנשים

לנקוט אותה, משום שהיא דרך מצוינת, וזאת הגשת תביעות לפיצויים בגין

נזקי הגוף והנפש. לאחרונה ניתן פסק-דין כזה של בית-משפט, שחייב אב

שביצע מעשה גילוי עריות בבתו, לשלם לה פיצויים בגין נזקי הנפש שלה,

בשיעור של 250 אלף שקלים. היתרון בתביעה האזרחית הוא בכך שבעצם האישה

אוחזת במושכות, היא לא איזה שהוא עד מזדמן במסדרונות בית-המשפט, אלא

היא זו שמגישה את התביעה, קובעת את הפיצוי שראוי לה, תעיד את מי שהיא

מוצאת לנכון ויכולה לחקור ישירות או באמצעות בא-כוחה את אותו נאשם. אני

חושבת שכולנו יודעים שלעתים מי שמכים אותו בכיסו, העונש לגביו יותר

אפקטיבי, מאשר כאשר הוא מקבל עונשים קלים, כפי שאת ציינת.

אנחנו בשדולת הנשים פותחים עכשיו קורס משותף יחד עם רופאים למען זכויות

אדם, שנועד לתת כלים לכל בעלי המקצועות הרפואיים לאתר קרבנות של הכאה,

לא לעצום עיניים. אנחנו יודעים שהיה מצב שבו קופות-החולים לא כיסו

טיפולים רפואיים שהם תוצאה של מעשה אלימות; ונשים לא אחת סיפרו שהן

נפלו מהמדרגות או נתקלו באיזה שהוא חפץ, ובכך הסבירו את הסימנים

הכחולים ואת נזקי הגוף שלהן. היום אנחנו רוצים שכל אחד מהמערכת המטפלת

יתרום את תרומתו.

אנחנו שותפים - וחברת הכנסת יעל דיין מכירה זאת, וגם חברות וחברי הכנסת

האחרים מהוועדה למעמד האישה - במעקב לאחר חקיקה, ואנחנו דואגים לכך

שהחוק למניעת אלימות במשפחה, וכבר דובר כאן על תיקונים, אכן ייאכף,

ומנסים לאתר את אותן נקודות התורפה שבהן החוק לא מספיק אפקטיבי. אני

מקווה שבאמצעים משולבים של הכנסת, של המודעות הציבורית והעובדה שהיום

גם הדברים שנאמרים כאן מגיעים לבתים רבים בישראל, אני מקווה שאנחנו סוף

סוף נצליח לעקור את הנגע הנורא הזה שגורם להרס של מאות אלפי משפחות.

אני לא אחדש כאן דבר אם אני אומר שבכל בית שיש בו אישה מוכה יש גם

ילדים שעדים לכך, יש ילדים שחווים חוויות, מקבלים מושגים מעוותים כיצד

צריכים להיראות "חיי משפחה".

אני חושבת שאם יש דבר שסביבו אנחנו יכולים להתאחד כולנו, זה עקירת הנגע

הזה, ואני מקווה שבשנה הבאה כבר נראה שיפורים בעניין.

בכובע השני שלי, כיושבת ראש הוועדה למעמד האישה בלשכת עורכי-הדין, אני

מוכרחה לומר שבתביעות נזיקין, כיוון שמדובר בגוף ובנפש, האגרות הן

זולות מאוד, הנגישות לבתי-המשפט יחסית מאוד קלה ומאוד נוחה, ואני

מבטיחה לפעול, ואני פועלת גם בתחום הזה, כדי שגם חברי לשכת עורכי-הדין

יירתמו לנושא ויאפשרו אותו, כי בסופו של דבר, שעה שהבעל מחויב בפסק-דין

לשלם פיצויים, הוא גם מחויב להחזיר את שכר-הטירחה. זה מקרה שבהחלט אני

חושבת שכולם יכולים לצאת ממנו נשכרים.



היו"ר יעל דיין; רק הערה אחת בנושא הזה, מבלי לגלוש אליו.

אנחנו נפנה כוועדה לכל הארגונים, כולל הלשכה

כמובן, שאנחנו בקשר הדוק אתה, וננסה להגיע באמת לאיזו שהיא מערכת

שתמורת שכר-טרחה שינוכה מהפיצוי שאותה פונה או אותו פונה יקבלו, יהיה

לנו איזה שהוא מאגר שיהיה זמין ונוכל להפנות אליו את הפונות, כי זו אחת

הבעיות הקשות ביותר ששמענו שנתקלים בה.
חנה רוזנברג
אני מצטרפת לכל הדברים שנאמרו כאן, ואני

אפרט מה ויצ''ו עושה למען מניעת האלימות.

ויצ"ו שותפה עם משרד הרווחה בשני מקלטים. מקלט אחד בדרום הארץ, שנפתח

לפני 15 שנה, ומקלט אחר, לנשים מוכות, שקיים בירושלים, מקלט חדש, המקלט

הגדול ביותר, שמקבל כ-15 נשים עם ילדיהן. אלה מקלטים ארציים. במקומות

אחרים ויצ"ו שותפה במרכזים לטיפול אמבולטורי, ואלו הם מרכזים אזוריים

באשקלון, רמת-גן, ובירושלים. המטרה של המרכזים האלה היא באמת לטפל בכל

צד במשפחה שנוגע בנושא האלימות. המטרה בטיפול בנשים היא ללמד אותן להגן

על עצמן, ליצור להן רשתות תמיכה, לפתח תכניות הגנה משלהן על-מנת

שתדענה לעמוד על זכותן ולא להיות מוכות.

במרכזים הללו מטפלים גם בגברים. המגמה היא לשדר לגבר שאישה איננה

רכושו, המגמה היא להעביר לגבר את האחריות הבלעדית שלו על התנהגותו, כי

לאישה אין חלק, ולו קטן, באחריות למעשיו. הגבר גם לומד איך לפתח שליטה,

איד להיות אחראי, והוא מקבל מיומנויות אלטרנטיביות, איך בעצם לבטא את

מה שהוא רוצה בדרך מילולית ונורמטיבית.

במרכזים גם מטפלים בקבוצה נוטפת, שזאת קבוצה שויצ"ו כרגע שמה לה למטרה

להעמיד אותה בראש סדר העדיפויות, ואלה הם הילדים העדים לאלימות, והם

ילדים שצפויים באמת להיות אנשים אלימים בחלקם.יש להם גם היום סבל,

והנזק הוא פסיכולוגי, כך אומרים המחקרים: הילדים עדים לאלימות, והם

בעצם משלמים מחיר גבוה. ילדים עדים - הנזק הפסיכולוגי העכשווי שלהם הוא

גדול - הבנות הן דכאוניות, הבנים הם תוקפנים, עכשיו ובעתיד.

בויצ"ו יש שלושים לשכות משפטיות פרוסות בכל הארץ, שמגישות סיוע ובמקרים

מסוימים אף ייצוג לנשים. הלשכות המשפטיות מאוישות על-ידי כמאה מתנדבים

שרובם אנשי מקצוע. רק השבוע נפתחה השתלמות בנושא אלימות לכל האנשים

שמאיישים את המרכזים הללו. ליד כל מרכז, לויצ"ו יש מתנדבים ומתנדבות

רבים שעומדות לרשותה, שעומדים לרשות הנשים. אנחנו למדנו שבמרכזי

הטיפול, במשרדי הרווחה, מתווים עם אישה תכנית, אבל ברבים מאוד מהמקרים

יגידו לאישה ללכת למשטרה או שתיגש לבית-המשפט ותבקש צו הרחקה, וזה לא

מספיק. אנחנו זוכרים את הסיפור של כרמלה בוחבוט, שאפילו לא ידעה לכתוב

צ'ק. העולם הוא מעורפל מאוד עבור הנשים האלה. לעמוד ולעשות את הנהלים

האלה זה קשה, וצוותי המתנדבים בעצם מיועדים ללוות את האישה בעשייה שלה,

לגשת אתה גם לתחנת המשטרה וגם לכל גוף אחר. קבוצות המתנדבים מקבלות

הכשרה על-ידי אנשי מקצוע.

ויצ"ו גם מקיימת פעולות בקהילה, בקרב הצבא. ב-25 בנובמבר מתקיימת

פעילות גדולה מאוד לרגל יום האלימות, מוזמנים לפעילות פרקליטת המדינה,

עדנה ארבל, השופט המחוזי בדימוס, השופט שטרוזמן, קצין חקירות ראשי.

ויצ"ו כרגע גם מעוניינת מאוד לקדם את הנושא שהוזכר כאן קודם על-ידי

הגברת וייצמן, ההוסטל לגברים מכים. זה פרויקט ראשון מסוגו בארץ ובעולם.



עמותת נועם, שהיא היוזמת של ההוסטל, פנתה לויצ"ו, ויצ"ו פנתה לגברת

אמונה אילון שהתגייסה לעניין. לצערנו, הפרויקט הזה מעוכב כרגע. הרעיון

של ההוסטל, שהוא רעיון מאוד חדשני, בעצם אומר שבזמן שגבר מורחק מביתו

על-ידי בית-המשפט, הוא לא יהיה מורחק ויימצא במקום שהזמן בו לא ינוצל.

אנחנו יודעים מניסיון שלפעמים הוא חוזר הביתה מתוסכל יותר, ממורמר יותר

ואולי גם אלים יותר. ההוסטל הזה מיועד לתת טיפול לא אמבולטורי, דבר

שקיים בכל הארץ, אלא טיפול מאוד אינטנסיבי יום-יומי, עם שובו מהעבודה.

ויצ"ו מאוד מעוניינת לקדם את הנושא, ומצטערת שהוא מעוכב בשל סיבות

תקציביות.

מבחינת עמדה, חשוב לנו לומר, שברור לנו לגמרי שכל הטיפולים שציינו הם

חלקיים. אנחנו יודעים היום שהפסקת האלימות בעצם זה טיפול בצל החוק. אם

ויצ"ו תורמת לכל העניין הטיפולי, חשוב מאוד שתבוא החקיקה, והשילוב של

ענישה עם טיפול, זאת הדרך האופטימלית שיכולה להפסיק אלימות. אנחנו גם

יודעים שהטיפול באלימות הוא טיפול רב-תחומי. כל פלח מהעוגה הזאת, ורוב

הפלחים מיוצגים, צריכים לתת את חלקם ואולי אז יש לנו סיכוי, זה יהיה

יומרני להפסיק או לעקור, אבל בוודאי להפחית.

היו"ר יעל דיין; התביעה שלנו היא להגדלת נתח המימון של

הממשלה הן למקלטים והן למרכזי סיוע. היה

סכום מגוחך של עשרה אחוזים למרכזי הסיוע, ואנחנו קיבלנו הבטחה מהשר ישי

שהנתח הזה יעלה. אנחנו מבקשים להגיע לכשבעים אחוזים. ישאלו אותי למה לא

מאה אחוז, ואני רוצה לומר שלפחות בדעות שמסביבי, אנחנו כן מעוניינים

להשאיר לארגונים הוולונטריים את האוטונומיה שמציינת אותם, שמאפשרת להם

לפעול. אחרת הם יהיו עוד זרוע ממשלתית. לכל ארגון יש לפעמים קהל יעד

שונה, יש תפיסת עולם שונה, יש דרכי טיפול שונות, ואנחנו מדברים היום על

ניסיון, אולי כבר ב-97', להגיע למימון מוגבר, לא במאה אחוזים, אלא

בשבעים אחוזים שהממשלה תממן למשל את המקלטים, ובחמישים אחוזים, וזו

הפנייה שלנו, את מרכזי סיוע, ובאחוזים דומים גופים אחרים שנחשבים

לוולונטריים, אבל חלק מהם מצויים ממש על סף קריסה מבחינת התקצוב

הוולונטרי שהם צריכים להרים.

רחל טילבצקי; אני מצטרפת להבעת העמדות של כל מי שדיברה

לפניי בכישרון על נושא האלימות.

הבעיה של אלימות נגד האישה, אצלנו בכל-אופן, מתמצתת לבעיה של אדם בעל

אופי חלש, שמתנקם במי שחלשה ממנו פיזית, ומאוד פשוט לעשות את זה, כשאין

לד מספיק כוח באופי שלך לדבר, לדון ולפתור בעיות בצורה אחרת. התוצאות

הרות אסון לכל החברה, ואנחנו רואים אותן בחברה. פה אני רוצה להביע את

הערכת "אמונה" לחברת הכנסת יעל דיין ולוועדה, לאמונה אילון,

לראש-הממשלה, לכל מי ששם את זה על סדר היום.

ל"אמונה" מגיעות נשים דתיות, לא הרבה, אבל הן מגיעות בצנעה ומבקשות

עזרה. אין לי הוכחה, אבל כנראה שבציבור הדתי ישנה כברת דרך עוד יותר

ארוכה עד שהאישה מוכנה להיחשף. בדומה לאונס, היא מפחדת לדבר, אולי לא

יאמינו לה, ובנוסף, הילדים לא רוצים לדבר על אבא. זה נכון לגבי כל

החברה, אבל אישה לא רוצה לצער את ההורים שלה - זו תופעה שראינו -

והנשים מגיעות אלי באופן אישי במקום להגיע למשטרה. זה קורה במקרים

מסוימים. אני אומרת שזה מעט, אבל זה קיים, ואנחנו כמובן עוזרות ומעברות

הלאה.



"אמונה" בעיקר מתמודדת עם הבעיה על-ידי מניעה. ל"אמונה" יש יותר משישים

סדנאות וחוגי הורים לכל שלבי ההורות והמשפחה בארץ, להעשרת הזוגיות,

לבניית קשר בין שני בני הזוג, וזה לא כולל רק את הציבור הדתי. זה מיועד

לישראלים, זה גם לעולים חדשים, לעולים מאתיופיה, לעולים מחבר העמים, לא

כולם דתיים, הרבה מהם לא דתיים. אנחנו מקווים ורוצים מאוד להרחיב את

הפעילות הזאת, כי יש הרבה ביקוש. הציבור הטבעי זה ציבור חורי המעונות

שלנו, ובנוסף לזה ציבור הורי החינוך הממלכתי-דתי, אבל אני מציינת שוב,

יש הרבה קבוצות ציבור של עולים וקבוצות רווחה. אני חושבת שאנחנו עושים

את הפעילות הזאת היטב, ואנחנו רוצים להרחיב את זה.

בחינוך שלנו יש חינוך לאי-אלימות, קודם כל בדיבור. יש יחידות חינוך,

כפי שציין חבר הכנסת תיכון, שזה באמת נושא שצריך לייחד לו חשיבות. יש

לנו יחידות על לשון נקייה, על הזהירות בדיבור, על אי-ניבול הפה, יחידות

על כבוד האדם, על איך שאדם נברא בצלם אלוהים. לדעתנו זאת אחת הדרכים

למנוע אלימות נגד כל אחד, ואנחנו גם עוסקות בטיפול ברמה של לשכות

ייעוץ, שיש לנו במספר מקומות בארץ, עם ייעוץ משפטי, ייעוץ הילכתי,

טוענות רבניות, גם עובדות סוציאליות, גם עורכות-דין בהתנדבות, ואנחנו

מאוד מקוות להרחיב את הנושא הזה. רק עכשיו הקמנו מחלקה לחיזוק התא

המשפחתי הבריא. לנו יש כמובן הגדרה של מהי משפחה בעולם הדתי. אני מדברת

בעיקר כאן על משפחה שאין בה אלימות, משפחה שמתייחסים בה לילדים ואחד

לשני כמו שצריך; יש לנו הגדרה לפי ההלכה של מה זאת משפחה.

יש ביקוש רב מכל מיני מקומות לפתוח לשכות ייעוץ. הדרך שלנו בטיפול

כנראה מתקבלת היטב, ואנחנו מתכוונים דרך המחלקה הזאת להרחיב את הפעולה,

יחד עם סדנאות ההורים.

אני מעלה עוד פעם דרישה שהעברתי - אולי יעל דיין תוכל לעזור לנו בזה -

למשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר, שלדעתנו צריך אגפים במקלטים מסוימים,

שלושה או ארבעה, לאישה המסורתית ולאישה הדתית, כדי שהיא תוכל להרגיש

בנוח בשבת או בחג, אם היא נמצאת שם עם ילדיה. חוץ משבת וחג, אין בעיה,

אבל יש בעיה לנשים דתיות להגיע למקלטים הקיימים בגלל ההרגשה שהן לא

תרגשנה בבית. אני לא הייתי רוצה לראות מקלט רק לאישה הדתית. אני מדברת

על בקשות שמופנות אלי, ואם בקשות מופנות אלי, אני מפנה אותן הלאה.

לצערי, הבקשות קיימות. קיימות נשים מהציבור הזה שצריכות להיות במקלטים,

והן ביקשו את זה. אני צינור לבקשה.

היו"ר יעל דיין-. אני רוצה לציין שאני מאמינה שחשוב מאוד

לשמור על אורח חייהן המסורתי או הדתי או

אפילו החרדי. תפני לכל אחד מהמקלטים הקיימים, את לא תמצאי שם איזו שהיא

בעיה שתקשה עליהן ועל ילדיהן לקיים את אותו אורח חיים במלואו.

רחל סולבצקי; אין טענות, יש רק בקשה לתת הרגשה של שבת

וחג. אני מעברה לך פנייה. זה הכל.
היו"ר יעל דיין
גם נשים חרדיות מוצאות את מקומן במקלטים.

בזמנו דובר על כך שבתוך הציבור הדתי והחרדי,

ואני מפרידה בין השניים, טוענים ש"בבית-ספרנו כמעט שאין מקרים", ולכן

לא צריך לתת על זה את הדעת. אם יש מספר מקרים שמוכנים להודות בהם, הם

באמת דורשים אולי תנאים מיוחדים או סביבה שונה או מיוחדת. אנחנו מנסים

לפתור את הבעיה למשל של מוסלמיות או של ערביות באזורים שיהיה להן נוח,



בסביבה שלהן, עם נשים שדוברות את שפתן ואת שפת הילדים וכן הלאה. כדאי

שנואיל להסתכל על הבעיה בעיניים גם לגבי נשים שהן דתיות. היום אין אישה

שבגלל היותה בת דת אחרת או נוהגת כפי מנהגיה בדתה לא תמצא את מקומה.

מלבד זה שאין כל כך הרבה מקום במקלטים. זו מצוקה שהיא משותפת לכולם.

אני נמנעת כאן להביע את דעתי בכלל בנושא המקלטים, אבל אני חושבת שזה

דבר ידוע, ואני מושכת את זה כמה שנים. אני לא רואה במקלטים פתרון. אני

חושבת שצריך לדבר על גברים מכים ולא על נשים מוכות. העניין הוא לא

למצוא פתרון איך להוציא מהר את האישה מהבית שלה עם הילדים שלה, להעביר

אותה לכתובת לא ידועה ולעשות סביבה חומה ולהכניס אותה למקום מוגן. זאת

אומרת, כתפיסה חברתית, צריך מקלטים, צריך מרכזי סיוע, צריך חקיקה, צריך

את כל הדברים האלה, לשכות, ליווי, וכל מה שקיים, אבל אסור לנו לחשוב

במושגים - כך תפיסתי - שאם יואילו מהממשלה ויקציבו לנו עוד עשרים

מקלטים, על כל אישה כמעט מקלט, בזה פתרנו את הנגע עצמו. ממש לא. אסור

לנו להיקלע לעניין הזה של הישג ענק, שהנה, אולי בשנה הבאה יתנו לנו

תקציב לעוד מקלט במיגזר הזה או האחר, ובזה אנחנו נצא שמחים. זה כמעט

היפוכו של הדבר. צריך מקלטים, צריך מרכזי סיוע, צריך את כל המערכות כדי

שאישה לא תגיע למקלט, כדי שהגבר יקבל את הטיפול, גם את הענישה כאשר

צריך. זו לפחות תפיסה שאני יודעת שבוועדה שלי שותפות לה חברות, ואני

מאמינה שגם חלק מחברי הכנסת.

עיידה סולימאן; העמותה שלנו פועלת כבר משנת 1993, והיא קמה

אחרי שכבר היו שני מרכזי סיוע שטיפלו בנשים

ערביות, מרכז סיוע לנפגעות אלימות מינית בחיפה וקו חירום בחיפה. העמותה

קמה מתוך ראייה והבנה שצריך שאנחנו, הנשים הערביות, נתחיל לפעול למען

שינוי המצב ולמען מתן תמיכה, ונפעל למען העלאת המודעות בקרב הציבור

שלנו ובקרב האוכלוסייה שלנו.

העמותה כיום מנהלת, מאז שנת 93', בשיתוף פעולה עם משרד העבודה והרווחה,

מקלט ראשון לנשים מוכות ערביות וילדיהן, מקלט לנערות במצוקה ושתי דירות

מעבר, אחת לנשים ואחת לנערות. העמותה מנהלת מרכז סיוע לנפגעות אלימות

פיזית ומינית. קיים פרויקט להעלאת מודעות, שאנחנו חושבות שזה הפרויקט

שעומד בראש מעיינינו, ואנחנו רוצות מאוד לנסות כל הזמן לפתח אותו, כי

אנחנו מרגישות שפה אפשר להתחיל באמת לנסות לפתור את הבעיה. בשאר

הפרויקטים אנחנו מנסים לטפל בתוצאות, אחרי שכבר הבעיה קיימת, ויש סבל

ויש אלימות. אבל בפרויקט העלאת המודעות אנחנו לא רק עובדות בנושא

אלימות, אלא בכלל בנושא של מעמד האישה הערביה. אנחנו רואות שהסיבה

האמיתית של האלימות נגד נשים נעוצה במעמד הנחות של האישה בתוך החברה.

בלי לעשות לשינוי במעמד הזה - אם זה בנושא החברתי, אם זה בנושא של

חוקים, בנושא של תעסוקה או בנושא של חינוך - אי-אפשר לנסות ולשנות

ולפרוץ את המעגל הזה שאינו קשור והולך, אני לא רוצה להגיד מתרחב, אבל

נחשף יותר ויותר ומרגישים יותר ויותר את חומרתו.

מ-1993 עד עד היום המקלט לנשים המוכות קלט 212 נשים ו-216 ילדים. המקלט

אמור לקלוט אישה למשך של עד שלושה חודשים. אבל ישנם מקרים, בגלל בעיות

של מחסור באפשרויות להמשך הטיפול אחר-כך ולפעמים בגלל כל מיני סיבות

אחרות, שהאישה נמצאת לתקופה יותר ארוכה.

המקלט לנערות במצוקה קלט עד היום בסביבות 230 נערות.



מרכז הסיוע קיבל 357 פניות עד סוף 1995, ומהתחלת השנה עד סוף ספטמבר

השנה - 83 פניות, וטיפל בהן ועדיין ממשיכים לטפל.

אנחנו מקיימות הרצאות וסדנאות כל הזמן, נכנסות לבתי-הספר, עובדות עם

בית-ספר לאחיות בנצרת. אנחנו מקיימים פעילות עם שוטרים, לא עם תכנית

שלמה, אלא יותר מוזמנות להרצאות בהשתלמויות של שוטרים.

ישנה בעיה שאנחנו מנסות כל הזמן לטפל בה, ולשם כך הוקמה קואליציה

שהעמותה שלנו היא חלק ממנה, זאת קואליציית "אל-ואדיל", מה שנקרא בעברית

אלטרנטיבה, שזאת קואליציה למניעת פשעי כבוד המשפחה. כידוע לכם, עדיין

ישנן נערות ונשים במגזר שלנו שעל רקע מה שנקרא חילול כבוד המשפחה, כל

התנהגות שלהן שלא מוצאת חן בעיני המשפחה שלה, מגדירים אותה כחילול כבוד

המשפחה, ולאו דווקא יחסי מין מחוץ לנישואין, כפי שכולם חושבים. לפני

חודשיים נרצחה בחורה בנצרת על אותו רקע. הרוצח, אחיה, הגדיר את זה על

אותו רקע, והתברר שזה סכסוך, שבו היא לא רצתה לפרנס אותו מהמשכורת שלה

היא גם עישנה. לפני פחות משבוע נרצחה עוד בחורה, והמשטרה אומרת שחוקרים

בכל הכיוונים, אבל לא שוללים גם את הרקע הזה, רקע כבוד המשפחה. הרשימה

ארוכה וכואבת, וזה גם כן נושא שצריך לעבוד עליו ולתת לו את המשאבים.

רציתי להדגיש שני דברים. כל הזמן מדברים על חקיקה ועל אכיפת חוק, אבל

הגיע הזמן שמשרד החינוך ייקח על עצמו את האחריות לחינוך שוויוני בתוך

בתי-הספר, לחינוך נגד אלימות במיוחד, ולא יטפל רק בשם הגדול "אלימות

בתוך המשפחה", אלא גם באלימות נגד נשים; ושיעשו את זה באופן ממוסד

ומסודר, ולא נצטרך כל פעם להתחנן למנהל בית-הספר שיכניס את התכנית

שלנו, וזה יהיה דבר שנתון לדעתו האישית ולרחמיו. אני חושבת שהגיע הזמן

שמשרד החינוך ייקח את המשימה הזאת על עצמו.

הגיע הזמן לאכוף את כל החוקים שקשורים במעמד האישה, כמו חוק אוסר

ביגמיה וחוק נישואי קטינות. אסור להתייחס באדישות לנושא. אני חושבת

שהכל קשור והכל תורם בסופו של דבר למעגל הזה שנקרא "אלימות נגד נשים".

היי"ר יעל דיין; כל השותפים לעבודה בוועדה בנושא של רצח על

"כבוד" המשפחה טיפלו ארוכות באי-הרצון של

חברי הכנסת הערבים, חלק מהם, וחכמי הדת הערבים, לתת לנו גיבוי. הם

מגנים את הרצח, הם מזועזעים מהרצח, אבל הם טוענים שזה דבר פנימי שלהם.

"למה אני בכלל מתערבת?! למה יהודים צריכים להתערבל! זה חלק מהמסורת

שלהם". אבל אנחנו עדיין בכיוון הזה שרצח זה רצח, ופשוט אין שום הצדקה

ואין שום הסבר קביל לו. זה מתייחס גם לחינוך הממלכתי-דתי וגם לחינוך

הערבי. הם לא קיבלו את תכניות העבודה שלנו בנושא השוויון בין המינים

ובנושא האלימות במשפחה, כפי שהתקבלו בבתי-הספר ברשת הכללית, בבתי-הספר

הממלכתיים. הצענו שיעשו שינויים בהתאם לדברים שמתבקשים בהיות החברה

שונה, לא רק תרגום מעברית לערבית, והובטח לנו - ואנחנו צריכים לקבל

תשובה לגבי הסימסטר הבא - שאכן התכניות יתורגמו ויוכנסו. עם החינוך

הממלכתי-דתי היתה לנו פחות הצלחה, משום שלהם יש טענה שתפיסת העולם שם

שונה, תפיסת העולם שנוגעת הן לשוויון, הן לייעוץ מיני שלא קיים שם

וליחסים בין בני זוג. הנושא בדיון, ואנחנו לא מרפים מזה. יש נושאים

שעל-פניו נראה שאין אפשרות להתחבר בהם ואין אפשרות לפשרה, ובכל-זאת

אנחנו מטרידים אותם בנושא, ואני מקווה שיהיו לזה תוצאות.



ישעיהו קשתן; אני יושב ומתפעל. השאלה אם יש לי מה להוסיף,

ואני לא בטוח.

לפני שלוש שנים הוקמה התנועה של גברים נגד אלימות, ביזמת נעמ"ת. אין

שום דבר בלי נשים. אנחנו פועלים כמה שנים, בזהירות, כי אנחנו צריכים

ללמוד גם מה הם הכיוונים שלנו. החלטנו בראש ובראשונה ללכת לכיוון של

הגברת המודעות בציבור נגד האלימות במשפחה, וזה נעשה מדי שבוע בשבוע,

בתכנית הרדיו של דליה יאירי, פינת צל"ש, ציון לשבח וציון לגנאי, של

תנועת גברים נגד אלימות ואני חושב שזה זוכה לתהודה רצינית. המדור ממשיך

להתקיים, ודליה יאירי מבקשת כל הזמן שנמשיך.

במקביל, אנחנו עומדים לפתוח קו פתוח לגברים במצוקה. חשבנו שראוי שאנחנו

נתעסק יותר בגברים, מכיוון שאנחנו מייצגים את הפן הגברי, במרכאות או לא

במרכאות. אנחנו רוצים לאפשר לגבר לפנות - בבחינת לפני שאתה מרים יד,

תרים טלפון.

אנחנו רוצים גם להיות גורם טיפולי, לפתוח את המעון לגברים מכים, אותו

נושא שדובר עליו, ונדמה לי שכבר אישרו בהרצליה הקמת מעון לגברים מכים,

ואנחנו כנראה הבאים בתור.

הקמנו מועצה לשלום חיילות וחיילים בצה"ל, בשיתוף עם צה"ל ובשיתוף עם

נעמ"ת כמובן. אנחנו פותחים קו פתוח, מוקד קשר להורי החיילים והחיילות.

מסתבר שיש הרבה תלונות של הורים, ואין להם לאן לפנות, או שהפניות אינן

נענות ברצון או ברוח טובה, ולכן הכוונה היא לשמוע את דברי ההורים, אולי

גם חיילים, ולסייע להם בהסדר הדברים שהם אינם תקינים.

אנחנו מתכוונים לעסוק בחלק גדול מהעבודה העתידית שלנו בנושא של חינוך

ומניעה. אנחנו חושבים שזה עיקר העיקרים, פרט כמובן לטיפול בנשים,

שהנשים עושות זאת בצורה נפלאה, ולכן אמרתי שאני מתפעל מהדברים, ואין

מקום שאנחנו ניכנס לתחום הזה, אלא כדאי שנעסוק בנושא החינוכי. משרד

החינוך, ואני אומר את זה באחריות מלאה, כאיש חינוך, איננו עוסק בנושאים

האלה. שיהיה ברור באופן מוחלט. הייתי מנהל אגף החינוך בהרצליה, ואני

אומר לכם שזה לא בתחום העיסוק. כשפתחנו לפני עשרים שנה מעין קורס

להורים בגני הילדים, היתה אלימות כבר בגני הילדים של ילדים נגד ילדים.

משרד החינוך לא נתן יד לדבר הזה בכלל. ולכן יש מקום לקחת כמה בתי-ספר

לדוגמה ברחבי הארץ או במקומות מספר, ולפתח שם מערכת כוללנית, תשתית

חינוכית של המורים והתלמידים וההורים, ובמקביל לדבר הזה יש לפתח גם

מרכזי הדרכה לזוגות צעירים, להורים ולגברים.

אם נצליח במשימות האלו, עשינו את הפעולה הטובה שלנו.

היו"ר יעל דיין; אני רוצה לציין שיש לנו כל הזמן בעיה לגבי

מה שנקרא אלימות יותר או פחות או באיזה מקום

על הסקאלה בקבוצות מוצא ובקבוצות עולים שונות. מצד אחד, אנחנו מאוד

נמנעים - מלבד בוועדת החקירה, שבה הגדרנו את זה כאחד הנושאים - לתעל את

עצמנו לאיזו שהיא הטלת סטיגמה. מצד שני, אסור להתעלם מהעובדה שלגבי

קבוצות מסוימות באוכלוסייה יש, ואני לא אומרת בעקבות מסורת או בעקבות

זה שהביאו את זה מהבית, יכול להיות שהרבה פעמים זה בגלל תנאי קליטה,

אבל אי-אפשר כאן להתעלם מהעובדה שיש קבוצות שבהן האלימות, היא שונה,

היא מתוגברת. בעבודתנו כוועדת חקירה אנחנו כן בדקנו את קבוצות העולים



השונים, מתוך הנחה בוודאי לא של הטלת סטיגמה, ובוודאי שלא על-מנת להגיד

שהנה העולים מחבר העמים באים עם האלימות מהבית, אלא משום שמצאנו שדרכי

הטיפול בקבוצות שונות הן שונות, החל מהדבר הפשוט של שפה - קו חירום

ברוסית, קו חירום באמהרית. זאת אומרת, ההבחנה כאן, כולל בישיבה הזאת,

בקבלת דיווח על טיפול ספציפי, היא משום שאנחנו בהחלט מאמינים שצריך

להיות טיפול בשפה, בהתאם למנהגים, עם עובדות של משרד הרווחה, ויש כאלה,

עם עובדות סוציאליות, עם מומחים מקצועיים שיתאימו את עצמם לצרכים של כל

קבוצה באוכלוסייה, בהתאם לאותם צרכים.

אינה פזין; אני עובדת במקלט לנשים מוכות בהרצליה, שהוקם

על-ידי עמותת לחימה נגד אלימות נגד נשים.

אני עובדת שם כבר חמש שנים, באגף חירום טלפוני לנשים דוברות רוסית. עד

היום קיבלתי 2,400 פניות מנשים במצוקה. אני לא יכולה להגיד שכל הפניות

הן בענייו אלימות. אני שומעת בכל פנייה כל מיני מצוקות, אבל כמובן חלק

מהן הן בעניין אלימות. הבעיה היא שבאמת אין כל כך הרבה גורמים שמטפלים

בבעיה הזו. אנשים שהגיעו ארצה כעולים חדשים ב-שש-שבע השנים האחרונות הם

מאוד שונים מבחינת הרקע, מבחינת התרבות, מבחינת המנטליות, השקפת העולם

וכוי. יש אנשים שהגיעו מהרפובליקות האסיאתיות. המשפחות שם בדרך כלל היו

משפחות פטריארכליות, משפחות מרובות ילדים, שהיה תמיד כבוד לגבר במשפחה,

ולאישה שם היה מקום מאוד מסוים, אישה היתה עקרת בית, אישה היתה אם

שמגדלת ילדים, אישה היתה משרתת את בעלה, ובעצם האלימות במשפחות האלו

היתה באמת חלק מהתרבות וחלק מחיי היום-יום. בחלק האירופאי של ברית

המועצות האלימות היתה מאוד קשורה לאלכהול.

עם כל ההרגלים האלה אנשים הגיעו כמובן ארצה. הם הביאו אתם אלימות שהיתה

קיימת קודם, וגם לפעמים האלימות מתפרצת פה בגלל בעיות ההגירה, בגלל

קשיי הקליטה, בגלל אובדן זהות מקצועית אצל רבים מהעולים ובגלל המצוקות

הכלכליות.

צריך לדעת שבין העולים החדשים הגיעו ארצה משפחות בהן בעל או אישה אינם

יהודים, וגם על רקע זה לפעמים מתפרצת אלימות. בעל יהודי תמיד היה נחשב

כבעל טוב, ולכן יש הרבה נישואים מעורבים, אבל פה אנחנו נתקלים בבעיות

כאלה שבעל יהודי, בעל טוב, מסביר לאישתו שהיא נמצאת פה רק בזכותו, רק

בזכותו היא מקבלת את כל הזכויות מהמדינה. הוא מסביר לה שאם היא תתגרש

ממנו, יזרקו אותה מהבית, יזרקו אותה מהמדינה, יקחו ממנה את הילדים. אני

מספרת את זה, כי אני שומעת את זה די הרבה. מובן שלאישה ששומעת דברים

כאלה, לכל אישה, לכל אם שאומרים שיכולים לקחת ממנה את הילדים זה מאוד

מפחיד. האישה פשוט יושבת בבית, היא לא יודעת לאן לפנות, היא לא מכירה

את החוקים בארץ, היא לא יודעת איזה גורמים יכולים לעזור לה, וגם מבחינת

השפה, היא לא יכולה לפנות לגורם הנכון.

היו"ר יעל דיין; השאלה אם יש קווי חירום כאלה פרוסים על כל

הארץ. השאלה היא איך מביאים לידיעת הנשים

שאינן דוברות עברית - ודובר גם על האוכלוסייה ערבית, גם על האוכלוסייה

דוברת הרוסית, גם על האוכלוסייה דוברת אמהרית - מה האמצעים ומה

התקציבים שאנחנו צריכים. השאלה האם בכל קופת-חולים, באזור שיש

אוכלוסייה רוסית, ערבית, אתיופית וכן הלאה, האם שם, האם בתחנת המשטרה,

האם בלשכת הרווחה, האם יש אותה הפנייה גם לגבי הזכויות, אבל גם לגבי

איך להגיע למישהו שיוכל לדבר אתן. בשעתו דובר על תקציבי מינימום כדי



ליידע בנושא. אני יודעת שבעירייה תל-אביב הגענו לאיזו שהיא הסכמה

שהעירייה ממש תגיע לכל בית בשפות הנדרשות כדי שלאישה תהיה באופן זמין

לפחות הכתובת לשעת חירום, מספר הטלפון. אין לי ספק שאם הידיעה בציבור

של דוברי הרוסית, נאמר, היתה גדולה יותר, היית מקבלת יותר פניות, כפל

כפליים של פניות.

אינה פזין; אנחנו מפרסמים כל הזמן בעיתונות הרוסית את

המודעות על כך שיש לכו קו כזה, ואנחנו

משלמים עבור המודעה המון כסף. יש לנו סטיקרים גם בעברית וגם ברוסית.

אישה שפונה למשטרה, פונה לקופת-חולים, רואה שם את הסטיקרים.

אנחנו מעבירים קורסים לאנשי מקצוע דוברי רוסית, פסיכולוגית, עובדים

סוציאליים.

היו"ר יעל דיין; אנחנו נקבל בוועדה את הפירוט של הקמפיין

הממשלתי, החל מהתסריט וכלה בסוגים השונים.

מלכתחילה הבטחנו שגם בתכניות בשפות השונות ברדיו, הקמפיין הזה יהיה

כלול, וגם בטלוויזיה זה יהיה כלול בשפות שונות.

חנה דסה; אני מצטרפת לדברים שנאמרו כאן. אני מייצגת

את העדה האתיופית, ואני עובדת בחיפה בקו

חירום של "אישה לאישה". בשנתיים האחרונות אני נמצאת במקום אחד, ואני

רואה שיש אלימות כמו שהיא קיימת בכל החברה. האלימות כאן נובעת כנראה

בגלל המצוקה החברתית, ויכול להיות שגם בגלל שנכנסה חברה חדשה, בגלל

השפה ובגלל המקום החדש. הנשים הן חרוצות, הן לומדות, הן עובדות בחוץ

וגם בבית, והגברים קצת בתסכול. באתיופיה האישה היתה עובדת רק בבית,

מטפלת בילדים ומבשלת, אבל כאן היא יוצאת לעבוד מחוץ לבית ועובדת גם

בבית, ומאחר שקצת קשה לה, היא מבקשת שהבעל יעזור לה בבית או יטפל גם

הוא בילדים, והגבר אף פעם לא שמע לפני כן שהיא ביקשה את עזרתו, כי הוא

היה שולט עליה. פה פתאום מדובר באישה מרדנית. נוצרים רגשי תסכול,

נחיתות, וזה מתפתח לאלימות ולרצח, דבר שלא היה באתיופיה. צריך להסביר

להם. גם נשים מפחדות לספר מה עושה להן הבעל. באתיופיה באמצעות ההורים

גמרו את כל העניין, פה האישה הולכת לעובדת הסוציאלית ומגלה את הסודות,

וזאת בושה גם לעצמה וגם למשפחה. אם היא מחזיקה את זה אצלה, זה יכול

לגרום לה להתאבד.

היו"ר יעל דיין; כמה קווי חירום יש, ומה סוג הפניות?

הכת דסה; מאז אני התחלתי יש המון פניות, יותר ממאה

פניות, למרות שהן חושבות שזאת בושה לפנות

לקו חירום. גם ללכת למקלט הן פוחדות, אין שם תרבות, אין שם מישהי

שעובדת שהיא דוברת אמהרית. גם זה גורם להן לפחד לצאת מהבית, והן נשארות

בבית. אני הייתי רוצה לראות בכל מקלט עובדת דוברת אמהרית.

ראומה וייצמו; אני חושבת שאולי אפשר לבדוק שיתוף פעולה עם

ער"ן. פעם הם טיפלו יותר בבעיות נפשיות, אבל

אני חושבת שאולי אפשר לבדוק אתם שיתוף פעולה ולא שיהיה עוד מוקד ועוד

רשת טלפונים. רשת ער"ן פרוסה ממש על כל הארץ, שם קיים גם עניין

הסודיות, וכדאי לבדוק את זה.



היו"ר יעל דיין; אני אבדוק את זה. אנחנו נתקלים במצבים שיש

לנו אנשי המקצוע, אבל איו שכר-דירה עם קו

טלפון. זה מה שחסר. באמת אולי זו מחשבה להילוות למישהו קיים.

נילי נמרוד; אני מדברת בשם איגוד נפגעי הסיוע לנפגעות

תקיפה מינית, שזה ארגון גג של שמונה מרכזי

סיוע שפועלים כיום בארץ. בגלל קוצר הזמן, אני אתמקד רק בייחודיות

שלנו.

חשוב לציין שיש מרכז סיוע חרדי או דתי נוסף שפועל מתוך בית-חולים "שערי

צדק" ונותן מענה לנשים דתיות גם בתחום של התקיפה המינית. הן לא מזוהות

אתנו מבחינה פורמלית, אבל אנרונו נמצאות אתן בקשר ומשתפות אתן פעולה.

כאן בחדר יושבות נציגות של מרכז סיוע בנצרת, בירושלים, בתל-אביב;

ואנחנו באמת פרוסות מקריית-שמונה בצפון ועד אילת בדרום. יש לנו כ-500

מתנדבים ברחבי הארץ. אנחנו נותנות סיוע 24 שעות ביממה לנפגעות תקיפה

מינית. אנחנו שומעים פה המון מסביב לשולחן את הנושא של אלימות במשפחה

ונשים מוכות, זה הייחוד של מרכזי הסיוע. אנחנו מטפלים במקרים של אונס,

ניסיונות אונס, אונס קבוצתי, גילוי עריות, מעשים מגונים בכוח, הטרדות

מיניות. זה התחום שאנחנו מתמקדות בו, גם בתחום הסיוע וגם בתחום החינוך

והעלאת המודעות והכשרת אנשי מקצוע המשיקים לנושא.

היו"ר יעל דיין; ולא תטרקו את הטלפון אם תצלצל אליכן אישה

שהיא לא נאנסת, אלא נמצאת במצוקה.

נילי נמרוד; בהחלט. בשש השנים האחרונות טיפלנו במקרים

שמחצית מהם היו באמת על רקע של תקיפה מינית,

עוד 25 אחוזים נשים על רקע מצוקות אחרות, שהופנו לארגונים שיושבים כאן

מסביב לשולחן, ועוד 25 אחוזים פניות של מידע, בקשה לייעוץ, הזמנה

להרצאות וכדומה.

אני רוצה באמת לציין את הדברים המיוחדים שמרכזי הסיוע עושים. יש לנו

היום קבוצות תמיכה טיפוליות לנשים שעברו תקיפה מינית, אונס, גילוי

עריות. הקבוצות האלה פועלות היום בחיפה, בירושלים, בקריית-שמונה

ובתל-אביב. מתוך הקבוצות במרכז הסיוע בתל-אביב צמח ארגון שנקרא "ארגון

שורדות", נשים שעברו גילויי עריות, עברו קבוצות טיפוליות. הנשים האלה

יוצאות היום להרצאות, הן מפרסמות חוברת שנקראת "מחברת חשבון", שהן

עושות בה חשבון נפש עם התוקפים שלהן, מדברות על הליך ההחלמה שלהן. הן

נפגשו עם נשים בכלא שעברו גילויי עריות ולרוע מזלן מצאו את עצמן מאחורי

סורג ובריח, כי הידרדרו לזנות ולהתנהגות עבריינית.

יש לנו קו מיוחד לגברים נפגעי תקיפה מינית, זה קו ארצי, והוא גם פועל

מתוך מרכז הסיוע בתל-אביב. גברים מאיישים אותו. אותם גברים יוצאים גם

להרצאות וסדנאות ביחד עם המתנדבות שלנו. במרכז סיוע בירושלים יש קבוצת

גברים מאוד מחויבת לנושא של חינוך והרצאות. מרכז הסיוע בירושלים נכנס

היום עם סדנה מיוחדת, עם סרט מיוחד לבני נוער, בעברית, וזאת סדנה

שאנחנו היום משתמשים בה בכל רחבי הארץ.

בימים אלה אנחנו מתחילים סוף סוף, אחרי כמעט שנה, פרויקט שנקרא "פרויקט

ליווי נפגעות עברות מין בהליך הפלילי". זה פרויקט שנעשה בשיתוף פעולה

עם שדולת הנשים בישראל ובאישור והסכמה של משרד המשפטים. פה דיברו על



המעמד; לנפגעת שעברה תקיפה מינית, אין מעמד בהליך הפלילי, אף אחד שם לא

אחראי לזכויות שלה. אז החלטנו לנסות להיכנס ולהיות בקו התפר בין התחום

הטיפולי והתחום המשפטי, ובאמת ללוות נשים שעוברות את ההליך הפלילי

על-מנת באמת להקל עד כמה שאפשר את ההליך המאוד מורכב הזה.

היו"ר יעל דיין; כמה פניות היו למרכזים?
נילי נמרוד
בשנת 95' טיפלנו בכ-5,000 פניות, אבל אני

מדברת על שש השנים האחרונות, ובתקופה זו

טיפלנו בכ-13 אלף פניות על רקע תקיפה מינית. יש עלייה של בין עשרים

לשלושים אחוזים משנה לשנה.

היו"ר יעל דייו; מה היחס ביו הפניות אליכם לבין הפניות

למשטרה?

נילי נמרוד; בשנת 95' היו כ-3,000 פניות למשטרת ישראל על

רקע כל עברות המין, כ-3,000 פניות, אבל

כשאנחנו מדברים על זה, זה פחות מעשרים אחוזים במקרים הקשים כמו אונס.

אצלנו הפניות הקשות על אונס, גילוי עריות, אונס קבוצתי, מהוות קרוב

לשישים אחוזים. רק עשרים אחוזים מהנשים שמגיעות למרכזי הסיוע מוכנות

בכלל להגיש תלונה למשטרה. שמונים אחוזים מעדיפות שלא להגיע בכלל למערכת

המשטרתית.

היו"ר יעל דיין; זו אולי הנקודה הייחודית החשובה ביותר,

שעדיין המשטרה היא לא הכתובת האוטומטית לה,

ויש לנו כאן מערכת מקבילה, שנשים פונות אליה יותר מאשר הן פונות

למשטרה. זה לא תמיד נגמר בפנייה למרכז, כפי ששמעתם, אלא יש ליווי משם,

אבל הוא נעשה בעדינות הנדרשת וברגישות הנדרשת, כדי שאישה שאיננה רוצה

ללכת למשטרה, כן תפנה למרכז הסיוע. וזה לא במקום ללכת למשטרה. אחרי

שהיא פנתה, אחרי שהיא קיבלה את ההדרכה המתאימה ואת הליווי המתאים, היא

בסופו של דבר תגיע להגיש תלונה, אלא שהיא לא תגיע בדרך הישירה, וכן

תגיע בדרך העקיפה.

מאשה לובלטקי; אני הייתי מציעה שזה לא יישאר כנתון סטטי,

אלא שתימצא הדרך לקיים דיון בהשתתפותך

ובהשתתפות הנשים הנוגעות בדבר, כדי למצוא באמת מענה מדוע אין פונים ומה

קורה בדיוק, על-מנת להנחות לאחר מכן את המשטרה.

היו"ר יעל דיין; אנחנו נקיים דיון חוזר. ישבנו כבר עם האנשים

שעוסקים בנושא במשטרה וניסינו לבחון איך

אפשר לשלבאת הדברים, כדי שלכל אישה תהיה כתובת. אם היא הולכת ישר

למשטרה, זו כתובת אחת, ואם היא הולכת למרכז סיוע, זה לא כתובת במקום,

אלא זה כתובת מעבר.

בני אלון; נפגעי אונס, גברים, או נפגעי גילוי עריות,

יש לכם קו עבורם?

נילי נמרוד; כן, יש לנו קו גברים, קו מיוחד לגברים.
היו"ר יעל דיין
בעניין של מרכזי סיוע, אני רוצה לציין

שביקשנו משר העבודה והרווחה להגדיל את

התקציב, משום שהארגונים האלה על סף קריסה. פירוש הדבר הוא שמחר יכול

להיות מצב שהם לא יהיו, או שיצטרכו לקצץ בהם בצורה משמעותית. אנחנו

נמצאים במצב חירום. בירושלים כמעט סגרו את המקום, השאירו תקציב, זה

נשאר פתוח סמוך למשהו אחר. בתל-אביב רוני מילוא קיצץ בחמישים אחוזים

וגם, את חמישים האחוזים לא נתן בתקציב שלהם. לימור לבנת ואני השתדלנו,

והוא הוסיף קצת, אבל לא את הכל. זאת התמקחות תמידית, ומדובר כאן באמת

בליקויים הקשים ביותר. אני מקווה שהפנייה שלנו לשר ישי וההיענות החלקית

שלו ישאו פרי בעניין שלכם. הממשלה חייבת לתקצב בחמישים אחוזים. לא

תשיגו יותר מחמישים אחוזים מתרומות, כי כולנו פונים לאותם מקורות

תרומה, וחמישים אחוז צריכים להינתן על-ידי הממשלה. מדובר על מיליון שקל

לשנה, כדי לתקצב חמישים אחוז מהתקציב של מרכזי הסיוע הארציים.

נילי נמרוד; יושבת אתנו יועצת ראש-הממשלה למעמד הנשים,

וגם היא נרתמה באמת לנושא של התקציבים ומנסה

להשיג לנו תקציב, כדי שלפחות עד סוף השנה לא ניסגר ונוכל לסיים את שנת

הפעילות הזאת.

אמונה אילון; ניתן תקציב מקרן העזבונות. יש כאלה היודעים

ומגישים בקשות באופן קבוע, ויש כאלה, כמו

המרכזים האלה, שאני מבינה שלא פנו מאחר שלא ידעו. כאשר הפנייה נעשית

דרך משרד ראש-הממשלה ומובאת לידיעתי, יש אפשרות ממשית ומאוד משמעותית

להשפיע על כך שהתקציב אכן יינתן. אני מזמינה את מי שרוצה לפנות.

נעמי חזו; באתי ליום הזה בעיקר כדי לשמוע, משום שאני

חושבת שהעבודה שנעשית כאן היא עבודה נפלאה.

אני רוצה להתייחס לכמה נושאים, ולעשות זאת ממש בקצרה.

(א) הנושא הראשון, נושא הענישה, ואני דווקא מתחילה עם הנושא הזה, כי

אני חושבת שבתחום הזה היתה ההתקדמות הגדולה ביותר בכל עניין

הטיפול בנפגעות ובנפגעים; אבל עדיין יש בעיות. אני הנחתי הצעות

חוק בעניין של מימון, גם של מרכזי הסיוע, להכניס לחקיקה חמישים

אחוזים, וגם בעניין של המקלטים, ביקשתי שמונים אחוזים. אני אומרת

את זה כדי למנוע את המקח והממכר כל שנה סביב התקציב. הטיפול הוא,

שוב, טיפול לאחר מעשה, אבל צריך לעשות את זה.

(ב) אני בעמדה נחרצת, אולי היום יותר מאשר תמיד, שאין אדם שהוא חסין

בפני האשמות וענישה, זה כולל חברי כנסת; וזה לא רק בגלל שהיה מקרה

ספציפי, אבל העובדה הזאת העלתה שאלה עקרונית, והתגלה כתוצאה מכך

שיש חסינות בנושאים האלה, ולדעתי זה לא יתכן. אני מקווה שיהיה כאן

טיפול ממשלתי בהצעת חוק שהנחתי אתמול.

יש סדרה של הצעות חוק שעולות היום בנושא של טיפול בנפגעות וענישה,

וצריך לחזק אותן.

אני מאוד מוטרדת מנושא המניעה. אני לא בטוחה שיש לנו מספיק

רעיונות טובים לגבי מניעה. אני חושבת שהנושא של רישיונות נשק

ודברים כאלה, הוא חשוב, אבל באיזה שהוא מקום יש משהו בעייתי בתוך



החברה, ביסודה. אני כמעט מתחננת שכולנו נעשה חושבים חזק על הנושא

של מניעה, כדי שלא נצטרך לעסוק כל כך הרבה בנושא של טיפול.

(ג) עלתה פה שאלה אם להקים מקלט לנשים חרדיות או לא. כמי שישבה במקרה

כיושבת ראש בישיבה שדנה בנושא, אני רוצה להגיד שזה נכון שהוקמו

מקלטים לנשים ערביות ושיש נשים ערביות ויהודיות במקלטים אחרים.

לדעתי זה נכון שיהיה מקלט לנשים חרדיות, ושיהיו נשים חרדיות

וחילוניות במקלטים. דבר אחד לא פוסל את השני.

(ד) נעשה פה ניסיון להגיד שהאלימות כלפי נשים ואלימות בכלל זה אותו

דבר, ואני לא בטוחה שמבחינה קונספטואלית אני מוכנה לקבל את העניין

הזה. אני חושבת שחלק ניכר מההתקדמות בחקיקה בקדנציה הנוספת, ויעל

דיין היתה מאוד מאוד מרכזית בעניין זה ביחד עם דדי צוקר ואחרים,

זה שעשינו את ההפרדה. אני חושבת שמשום שזה גולש מהתחום הפרטי

לתחום הפוליטי והציבורי, ומהתחום הפוליטי והציבורי לתחום הפרטי,

הניסיון לכסות את הנושא של אלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה תחת

הכותרת אלימות באופן כללי ממיס במידה רבה את עצמת הבעיה. אני

הייתי אולי מוצאת שלא כדאי לעשות את זה, בהחלט לא בשלב הזה של

המאבק.
היו"ר יעל דיין
אמונה אילון, יועצת ראש-הממשלה למעמד האישה,

ביקשה לדבר אחרי הארגונים. עכשיו למדת שאין

דבר כזה "אחרי". אני עדיין לא הצלחתי במסגרת של שעתיים לגרום לכך שכל

הארגונים יביעו את דעתם.

רות יזניק; עמותת לחימה לאלימות נגד נשים, או בקיצור,

כפי שאנחנו קוראות לה "עמותת לא", כנראה

הצליחה מאוד בשם שבחרנו. תסתכלו כמה שמות "לא" מופיעות כאן סביב השולחן

הזה. העמותה הוקמה לפני 19 שנים וחצי בידי קבוצה של נשים פמיניסטיות,

חלקן יוצאות מפלגת הנשים, שאגב, זו היתה המפלגה הראשונה בארץ שהעלתה את

נושא האלימות נגד נשים כנושא אידיאולוגי, שהופיע במצע פוליטי אי-פעם

במדינת ישראל או בעולם. היום אני שמחה להגיד שזה חלק ממצע של כל מפלגה

שעוסקת בנושא של מעמד האישה.
כאשר אנחנו קמנו, הצבנו בפנינו מספר מטרות
- בדיקת אופי בעיית האלימות כלפי הנשים והיקפה

- בדיקת החוקים הקיימים, מידת התאמתם למציאות, ויזמה של חוקים חדשים

- הגברת המודעות הציבורית לבעיה

- הקמת מקלטים לנשים מוכות ולילדיהן

- שיתוף פעולה עם כל ארגון או גורם בעל מטרות דומות בארץ ובחו"ל

אנחנו עשינו את כל הדברים שאנחנו דיברנו עליהם, ועדות לכך זה חלק

מהארגונים היושבים סביב השולחן הזה.



כיוס אנחנו עמותה בעלת אמצעים מעטים ביותר, אבל עמותה שעוסקת אך ורק

בתחום של אלימות נגד נשים. בכוחותינו הדלים מאוד הקמנו לאחרונה, בעזרת

משרד הרווחה ועיריית ראשון-לציון, שלושה מקלטים לנשים מוכות, בהרצליה,

ברודרה ובראשון-לציון. במקלטים שלנו נמצאות נשים מכל הגוונים הפוליטיים,

מכל חתך חברתי, עדתי, דתי. בקיצור, כל אישה שהיא אישה והיא קרבן, גם אם

היא תבוא מחר מהמאדים, יש לה מקום אצלנו במקלטים.

אני מסכימה עם ההערה לגבי צורך במקלט חרדי. אני בהחלט מסכימה עם הצורך

במקום נפרד לנשים חרדיות החפצות בכך. אמנם במקלטים שאני מכירה שומרים

על כשרות בצורה זו או אחרת, ואישה חרדית איננה חייבת לעסוק בשבת בכלום,

אבל אני יודעת - אישה חרדית, מפריע לה שחברותיה מעשנות בשבת או אוכלות

ביום כיפור, ואני מבינה את הצורך הזה. אם יש אפשרות לחזק את דרישתן של

נשים חרדיות, אני בעד.

אנחנו מפעילות שני קווי חירום - בעברית, קו הפועל 24 שעות ביממה ומופעל

בידי מתנדבות בלבד, שאותן אנו מכשירות, והקו הרוסי, הפועל חמישה ימים

בשבוע, ארבע שעות מדי יום.

אנחנו מרבות בהשתלמויות, הרצאות וימי עיון, בממוצע מעל למאה הרצאות

וימי עיון בשנה. הקמנו אפשרות לחברות דוברות רוסית להשתתף בשתי קבוצות,

ובקרוב בקבוצה השלישית, של נשים - לאחרונה גם גברים - יוצאות חבר

העמים, אנשי מקצוע שנחשפים לראשונה לכל מה שקשור במעמד האישה בישראל

ובעולם, עם דגש רב על הנושא של אלימות נגד נשים. בשנת 97' הגברת נגיסט

מנגשה תעמוד בראש פרויקט דומה לעובדים סוציאליים מהעדה האתיופית.

אני רוצה להדגיש דבר אחד; אני יודעת שיש נטייה לזלזל במקלטים

ובפעילותם, ולהגיד שנשים צריכות להיות בבית. מקלטים אינם אידיאולוגיה.

מקלטים הם כורח המציאות ומהווים צורך של נשים הנסות להגן על חייהן.

חזרתי עכשיו מאנגליה, ובאנגליה לארגוני הנשים יש 1,600 מקלטים לנשים.

1,600 זה לא מתוך אידיאולוגיה, אלא זה בגלל הצורך לנוס על חייהן.

ואולי אני אסיים במשפט אחד. הבוקר ישבה אצלנו גברת נחמדה מאוד שלא תוכל

מחר להגיע לבית-הדין הרבני מפני שהיא חוששת מבעלה, ואמרנו שאנחנו נצמיד

אליה מתנדבת. אבל היא סירבה ללכת עם עוד אישה, היות שאנחנו לא יודעים,

לדבריה, עד כמה בעלה מסוכן. היא ביקשה שיבוא נציג המשטרה. נציג המשטרה

אינו מוכן ללוות אותה. האישה נמצאת במקלט בגלל פחד נורא, היא לא נמצאת

שם משום שכל כך כיף להיות במקלט.

קריאה; זה מאוד אופייני, אנחנו הפמיניסטיות,

בישיבות האלה, מדברות בסוף; אבל אנחנו

החלוצות ומפלסות הדרך, וארגוני הנשים האחרים באו בעקבותינו. זאת

הצלחתנו ואני שמחה בזה, אבל יש בעיה, אנחנו עוסקות בתוצאות ולא בסיבות.

אני מדברת על אלימות ממוסדת ולגיטימציה על-ידי החברה שלנו בחסות שליטה

גברית על נשים. כולנו נמצאות כמטרה. זה לא שיש נשים שנתקפות ונשים שלא

נתקפרת, כולנו מטרה לאלימות נגד נשים, ויעל דיין יודעת את זה יפה מאוד,

וגם אחרות מאתנו.

אני רוצה לבקש מכן, הנשים שקוראות לעצמן "ארגוני נשים", להרים את

עיניכן מהטיפול הפרטני וללכת נגד כל הביטויים של אלימות נגד נשים, זה

כולל פורנוגרפיה, זה כולל עידוד הזנות, זה כולל עידוד של כבוד גברי



וכבוד גברי לכבוד המשפחה, וזה כולל גם מה שנקרא ברית-מילה, השחתת אברי

המין של ילדות שנעשית היום במדינת ישראל. צריך שגם לנשים מסוממות,

לכאלה שעובדות בזנות, תהיה כתובת, אבל כתובת כזאת עוד לא קיימת במדינת

ישראל, ואני רוצה לבקש כאן ולהודיע כאן שאנחנו צריכים לדאוג לכתובת

כזאת.

היו"ר יעל דיין; אני רוצה לציין את העובדה שהשר לביטחון פנים

מינה את מאשה לובלסקי כאחראית על הנושא של

אלימות במשפחה.

כולן מכירות את אמונה אילון, היועצת למעמד האישה במשרד ראש-הממשלה.

אנחנו עובדות מעט מאוד יחד, וכולם יודעים את חילוקי הדעות והפערים שיש

לנו בנושאים הפוליטיים, אבל הלוואי שהעבודה בינינו והפירות יהיו באמת

דוגמה לשיתוף פעולה ולגישור על פני הרים במקומות אחרים.

אמונה אילון; אמת. ב-4:30 מתחיל הדיון במליאה, אז ינאם גם

ראש-הממשלה עצמו בנושא הזה של אלימות כלפי

נשים. אחד הדברים שהוא עומד להודיע עליו זאת תמיכתו בהקמת הרשות

הממלכתית לקידום מעמד האישה בישראל. זה נושא שמוכר לכל העוסקות בקידום

מעמד האישה, ופחות מוכר לקהל הרחב, אבל אנחנו יודעות כמה זה חשוב. כל

מה שדובר כאן היום, עם כל החידושים וכל ההתפעלות החוברת ומתחדשת תמיד

מן העבודה ההתנדבותית הנפלאה שנעשית - כל הדברים האלה הרי ידועים כבר

כל כך הרבה שנים, היו כל כך הרבה ועדות, ממלכתיות ואחרות, שישבו ודנו

והסיקו מסקנות והגישו המלצות למשרדי הממשלה, כך שאפשר לומר שיש

התקדמות. אי-אפשר לומר שאין התקדמות, אבל אנחנו רואות שחסר גוף ממלכתי

רשמי אחד, שירכז באופן מוסמך את כל הפעילות הזאת, ויעבוד עם הוועדה

בכנסת, לא כמו היועצת שיכולה לומר ולקדם וללחוץ, אבל האפשרויות שלה

מוגבלות - ובכלל, זה שיש או אין יועצת תלוי ברצונו או אי-רצונו של כל

ראש-ממשלה. כאן מדובר ברשות שתהיה מעוגנת בחוק, שהסמכויות שלה יהיו

מעוגנות בחוק, שתהיה בה מנהלה שמורכבת מנציג אחד בכיר מכל משרד ממשלתי,

ושתהיה אחראית על אכיפת יישום המדיניות בנושא קידום מעמד האישה בכלל

ומניעת האלימות כלפי נשים בפרט. ראש-הממשלה בינתיים מביע את תמיכתו

בזה, ואנחנו צריכים נהיה להפעיל לחץ ציבורי מסיבי - ואני מבקשת מכל מי

שיכולה, כל מי שיכול, לשלוח מכתב לראש-הממשלה עם העתק אלי, ששמחים על

התמיכה הזאת, מבקשים לפעול כמה שיותר מהר, ואני מקווה שהדברים באמת

יגיעו לידי הצעת חוק. כבר יש הצעת חוק פרטית של קבוצה של עשרה חברי

כנסת מכל הסיעות, אבל כמובן שהגיבוי הממשלתי ייתן לה תוקף נוסף, נחוץ,

ואולי נגיע לידי סיום העניין בקרוב.

מסע הפרסום שדיברנו עליו, ושרבים מכם נכחו בו, יוצא לדרך בימים אלה,

בעקבות העבודה של לשכת הפרסום הממשלתית, אחרי שסוף סוף אושר סופית

ובאופן ודאי וחתום התקציב שנחוץ לשם כך. ראש-הממשלה התראיין בעניין הזה

אצל שלי יחימוביץ', לפני כחודש, ובסוף דבריו שאלה אותו שלי יחימוביץ'

אם הוא מוכן להפנות קריאה אישית לנשים הרבות שמאזינות בוודאי לתכנית,

ושאולי זקוקות לסיוע. אז הוא אמר: אל תפחדו, תצאו, המדינה מאחוריכן, יש

לכן גיבוי, יש לכן עזרה, תלכו, תגישו תלונה, תבקשו סיוע. הוא אמר דברים

בצורה יפה יותר מכפי שאני אומרת אותה עכשיו. חשבתי אז שאולי ניקח את פס

הקול, נבקש מ"קול ישראל", ונשתמש בזה באחד התשדירים בטלוויזיה כרקע,

שהנה, ראש-הממשלה בעצמו אומר. לפני שהספקתי להציע את זה, פנה אלי

ראש-הממשלה והציע שהוא יופיע בעצמו באחד התשדירים האלה ושנכין יחד מראש



את הטקסט שהוא יאמר שס. הוא יפנה אל הנשים, הוא יפנה אל הגברים, ואני

חושבת שמבחינה חינוכית, ואולי גס מעבר לכך, יש לזה משמעות רבה.
היו"ר יעל דיין
אני מודה לכולם. כמובן שכולם מוזמנים לעלות

ליציע, למליאה.

הישיבה ננעלו? בשעה 15;16

קוד המקור של הנתונים