ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 27/07/1998

חינוך יהודי בתפוצות

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 177

מישיבת ועדת העליה והקליטה

יום שני. ד' באב התשנ"ח (27 ביולי 1998). שעה 10:00
נכחו
חברי הוועדה; נעמי בלומנטל - היו"ר

שמואל הלפרט

נעמי חזן

סופה לנדבר
מוזמנים
עמוס חרמון - יו"ר הוועדה לחינוך ואחראי על השליחים

בגולה, הסוכנות היהודית

אהרן אלדר - המח' לחינוך יהודי ציוני בסוה"י

פרופ' דוד חרמן - יועץ בכיר, הסוכנות היהודית

פרופ' בני איש-שלום - מנכ"ל בית מורשה.האקדמיה לתרבות יהודית

בובי בראון - יועץ ראש הממשלה לתפוצות, משרד ראש הממשלה

גדעון מאיר - מנהל מחי תפוצות, משרד החוץ

דב אייזן - מקשר מערכת החינוך עם התפוצות, משרד החינוך

דייר דוד אלכסנדר - מנכ"ל בית התפוצות

ישראל כהן - בית התפוצות

אליק נדן - ממונה על מכלול חינוך, לשכת הקשר

מנחם יגלום - יו"ר מכון למורשת יהדות רוסיה

מיכאל גרינברג - העמותה לקשרי תרבות

יוסי פניני - לשעבר ראש המח' לחינוך יהודי בגולה בסוכנות

הרב יואל אוסרון - התנועה ליהדות מתקדמת בישראל

אילנית ששון-מלכיאור- ארגון "ווגיס"

ברוך שלו

מלכה כורזין - חוקרת בכירה, ג'וינט

לואיז וריצקי
מזכירת הוועדה
וילמה מאור
קצרנית
עפרה הירשפלד
סדר-היום
חינוך יהודי בתפוצות - סקירה של מר עמוס חרמון, ראש ועדת חבר הנאמנים

של המחלקה לחינוך בסוכנות היהודית.



חינוך יהודי בתפוצות
היו"ר נעמי בלומנטל
בוקר טוב. אני רוצה להציג את חבר-הכנסת הרב הלפרט שפנה אלי בבקשה לקיים דיון

בנושא החינוך היהודי בתפוצות. האמת היא, שמזה זמן רב מאד אני רוצה לקיים דיון

מאד רציני, חלק מסדרת דיונים שרציתי לקיים בוועדה, כולל ימי עיון, כי בעיני חברי

הוועדה כל הקשר בינינו לבין יהדות התפוצות והמצב שבו יש למעשה ירידת קרנה של

הסוכנות, של ההסתדרות הציונית, של קביעת סדר-יום חדש בינינו לבין יהדות התפוצות,

של העובדה שיש התבוללות רצינית בארצות המערב בעיקר; שיש לנו מה שקורה היום

בברית-המועצות לשעבר - כל הקונסטלציה היום היא בעיניי קונסטלציה חדשה. מאיזה

היבט? אנחנו יודעים שהסוכנות היהודית היתה למעשה הגוף העליון שמקשר בינינו ובין

יהדות התפוצות, ומזה זמן רב אנחנו רואים שיש ירידה, וירידה בתרומות מבטאת גם

ירידה בענין, שהוא פועל יוצא, ויש לכך עוד סיבות אחרות, וחבריי יתייחסו אליהן.

אני מתפלאה לא אחת, כאן בוועדה, כשאני שומעת חברי ועדה שעבדו בסוכנות אומרים

היום: אין כבר על מה לדבר, זה נגמר, וכוי.

אני מתכננת דיון נוסף בנושא זה, וכבר קיבלנו אישור מראש הממשלה להשתתף בו.

הוא יתקיים מיד לאחר הפגרה, בנושא: סדר-היום החדש בינינו לבין יהדות התפוצות.

זאת אומרת, לא יותר המצב החד-צדדי שאנחנו כעם ישראל, כמדינת ישראל, מחכים לקבל

תרומות, מהסיבה העיקרית שאמרנו כל השנים - וגם אם לא אמרנו היא היתה באוויר -

שהמדינה קיימת כאן, בין השאר, כמדינת מקלט, כמדינת היהודים, שהיא האבן השואבת

ליהודים מכל רחבי תבל, ובעצם אמרנו להם: אנחנו שומרים לכם כאן בית, ובשל העובדה

שאנחנו שומרים לכם כאן בית, אתם אלה שתורמים כדי שהבית הזה יישמר.

אותם יחסי גומלין ואותו סדר-יום נשמרו למעשה הרבה מאד שנים. בשנים האחרונות

אנחנו מתחילים לראות ירידה בתרומות. אנחנו שומעים גם שיש ירידה במחוייבות כלפי

מדינת ישראל וירידה בכל הקשר שמתקיים בינינו לבין יהדות התפוצות. כמובן שיש

ניואנסים, יש קשר בין יהדות של ארץ כזאת או אחרת, אבל אין ספק שזה המצב הכללי.

אני אומרת את זה בקווים מאד-מאד כלליים וגסים, אבל האמת היא שהנושא הזח עלה למעשה

לראש סדר-היום הציבורי אצלנו גם כאשר היו דיונים סביב חוק ההמרה, ועדיין נמצא על

סדר-היום, אבל נדמה לי שאז בצורה בולטת יותר וחריפה יותר עמדנו מול בעיה אקוטית

שפתאום הבהירה לנו מה קורה למשל בינינו לבין יהדות ארצות-הברית.

לפעמים אמרתי שאני אולי מברכת על כך שהגיעה נקודת שבר, ובמיוחד עם היהדות

הרפורמית והקונסרבטיבית, והיו לנו פה ישיבות עם הנציגות שלהם ועם רבנים כאלה

ואחרים, בעיקר מארצות-הברית בהקשר הזה, שאמרו לנו: אי-אפשר יהיה לאחות את השבר

יותר. לעתים אמרתי גם לעצמי וגם לאנשים שדיברתי אתם בהקשר הזה, שאולי טוב שקרה

מה שקרה כדי שנראה בעין מה קורה למעשה ואנחנו רואים שאנחנו עומדים בפני שוקת

שבורה.

מה עומד לפנינו עכשיו? יש הרבה אפשרויות, ולמעשה רציתי שנקיים בוועדה דיון

מאד משמעותי ורציני. רציתי לעשות לא רק ישיבת ועדה אלא יום עיון. היו ישיבות

מסוימות בהקשר הזה, אבל לא מספקות מבחינתי. פנינו לראש הממשלה, כי אני מאד. מצפה

ממנו לתת איזו שהיא אמירה בהקשר הזה, וקיבלנו הודעה שהוא יגיע לכאן מיד לאחר פגרת

הקיץ.

אני רואה את הדיון הזה כדיון התחלתי, שיהיה לו המשך בהמשך הדרך שלנו כוועדה,

אבל לא רק שלנו אלא בעצם כנציגי העם שרוצים לומר מהו סדר-היום החדש, בפני מה

אנחנו עומדים ולאן אנחנו צועדים. כאמור, זה לא יהיה דיון אחד, יהיו עוד דיונים

רבים.

לכן שמחתי על היוזמה של חבר-הכנסת הלפרט, שאמר: אני מבקש ממך לקיים דיון על

חינוך יהודי בתפוצות, שזה בוודאי חלק מפסיפס שאותו אני רוצה לפתח במשך הזמן.



אין ספק שאחד הנדבכים העיקריים הוא החינוך היהודי בתפוצות, וההיקש מכאן הוא

מה חלקה של מדינת ישראל בחינוך היהודי בתפוצות, מה חלקן של הקהילות השונות ברחבי

תבל, אם זה בדרום אמריקה, בצרפת, בארצות-הברית או בברית-המועצות לשעבר - בכל

ארצות תבל שבהן יש יהודים - מהי המחוייבות, ולא רק המחוייבות, מה הרצון שלנו

להיות שם בכל הקשור לחינוך יהודי, מה אומר חינוך יהודי, מהו חלקה של ישראל בחינוך

היהודי.

בו-זמנית אנחנו גם צריכים לשאול את עצמנו מה לגבי הילדים שלנו שלומדים כאן.

הם לומדים חסטוריה של מדינת ישראל, תולדות ארץ-ישראל, הסטוריה של העם היהודי, אבל

מה היום? האם מגיעים לזמנים המודרניים? האם משתפים אותם במה שקורה היום? האם זה

בכלל על סדר-היום בתוכנית הלימודים? איפה נקודות הקשר בינינו לבינם?

אם אנחנו מדברים על בני-נוער, האם הם יודעים מה קורה? זה מעניין אותם? לפי מה

שקורה היום, נראה לי שזה כלל לא מעניין אותם. האם זה חשוב שנעניין אותם? כשאנחנו

מדברים על חינוך יהודי בתפוצות, נשאלת השאלה איזה חינוך יהודי, האם לפי הזרם

האורתודוכסי, הרפורמי או הקונסרבטיבי? מה הם לומדים? מה הם צריכים ללמוד? ובעיקר,

מהו ההיזון החוזר בין מדינת ישראל לבין יהדות התפוצות, איפה אנחנו ואיפה הם?

אני שמחה שלא רק חברי ועדת העליה והקליטה חשבו על כך, אלא שמסתמנת גם מחשבה

במשרד ראש הממשלה ובוועדת שרים לענייני עליה, קליטה ותפוצות בראשותו של השר

שרנסקי.

אני רק רוצה לקרוא בפניכם החלטה שנתקבלה ב-6 ביולי, לפיה ממשלת ישראל רואה

חשיבות עליונה בפעולה לאומית-ציונות ובמעורבות פעילה בקהילות ישראל בתפוצות.

ממשלת ישראל והסוכנות היהודית יפתחו תוכניות פעולה משותפות לחיזוק הקשרים בין

ישראל לתפוצות.

לבסוף הוחלט, כרגיל כמעט, להקים צוות משותף לממשלת ישראל ולסוכנות היהודית,

שיגבש תוך חודש-ימים הצעת תוכניות לשיתוף-פעולה לשם חיזוק הקשרים בין ישראל

לתפוצות, תוך שימת דגש על תחום החינוך, והתוכניות שיגובשו יובאו לפני ועדת השרים

לענייני עליה, קליטה ותפוצות.

כוועדת הכנסת אנחנו בהחלט נבדוק עד כמה הולכים בכיוון שנראה לנו, ואני מציעה

שגם מכאן אנחנו נפעל, אם לא באותם כיוונים, אבל בכל אופן אנחנו פותחים איזה שהוא

מסע, שלהערכתי יהיה מסע ארוך אל תוך עתיד שיהיה עתיד נכון יותר, עם סדר-יום לאומי

ולאומי-יהודי חדש. זאת המגמה שלנו.

זו עוד ישיבה בשרשרת ישיבות, שאני מאמינה שמהן גם נצא עם המלצות שתהיינה

מקיפות ורחבות יותר. לא נראה לי שהצוות יגבש תוך חודש-ימים הצעת תוכניות

לשיתוף-פעולה. זה לא מספיק רציני לומר, על נושא כל-כך רחב ומשמעותי, שתוך

חודש-ימים נגבש איזו שהיא עמדה. אצלנו זה יקה קצת יותר זמן ואני מאמינה שיהיו

לכך משמעות ומהות רחבים יותר.

רשות הדיבור לחבר-הכנסת הלפרט שיציג את הנושא מזווית הראייה שלו, או על מה

ולמה ביקשת לקיים את הישיבה הזאת. תודה רבה.

שמואל הלפרט;

כבוד היושבת-ראש, ראשית אני רוצה להודות לך שהואלת לקיים דיון לפי בקשתי

בנושא החינוך היהודי בתפוצות, עתיד הנוער היהודי בעולם. כאשר ביקשתי לקיים דיון

בנושא הזה לא ידעתי עד כמה הוא חמור ועד כמה חשוב שאנחנו נקיים בו דיון.

בעולם יש כעשרה מיליון יהודים.
נעמי חזן
יש יותר, בין 13 ל-14 מיליון.
שמואל הלפרט
אני דיברתי על התפוצות.
פרופ' דוד חרמן
בתפוצות יש תשעה מיליון- יהודים.
שמואל הלפרט
כאשר ביקשתי חומר בנושא החינוך היהודי בתפוצות מהאגף לשירותי מידע של הכנסת,

ביקשתי שישיגו אותו ממשרדים שונים. ממשרד החינוך, למשל, לא יכולתי להשיג חומר.

משרד הקליטה, משרד ראש הממשלה, לשכת הקשר - לכל אלה אין בכלל מושג מה מתרחש בקרב

הנוער היהודי בעולם. מעט מאד חומר קיבלתי מהסוכנות היהודית ומהגיוינט.

אני רוצה לקרוא באוזניכם דברים שקיבלתי מהאגף לשירותי מידע של הכנסת: ממשלת

ישראל והסוכנות היהודית עוסקות בחינוך יהודי בתפוצות. בתחום החינוך בתפוצות

פועלת ממשלת ישראל רק במדינות חבר העמים באמצעות לשכת הקשר. ביתר הקהילות

היהודיות בעולם קיימות לשכות חינוך יהודי מקומיות המופעלות על-ידי הקהילות עצמן.

הגישה של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית היא כי אין צורך להתערב בחינוך היהודי

בתפוצות ולהשאיר זאת לקהילות המקומיות.

בארצות-הברית אין כלל פעילות של ממשלת ישראל בנושא החינוך היהודי. הסוכנות

היהודית מטפלת בחינוך היהודי במדינות חבר העמים בלבד. מעט מאד אינפורמציה קיבלתי

על החינוך בחבר העמים.

בארצות-הברית, ששם יש קהילות מאורגנות, מבוססות, פחות מ-30% מהתלמידים

היהודים בגיל בית-ספר עממי לומדים בבתי-ספר יהודים. וכאן, כבוד היושבת-ראש, זה
כבר כולל את כל הזרמים
אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים. פחות מ-30%. רק

כ-15% לומדים בבתי-ספר תיכוניים יהודים.

מעט מאד מידע קיבלתי על קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. במדינות חבר העמים,

לצערנו הרב, בסך-הכל 17,809 תלמידים לומדים בבתי-ספר יהודיים, מכל הזרמים.

משמעות הדבר שאם ניקח את ארצות-הברית כמודד של מדינה שבה יש קהילות מאורגנות,

שרק 30% מקרב הנוער מקבל איזה שהוא חינוך יהודי, הרי ש-70% מהנוער בעולם אין לו

שום קשר לחינוך יהודי. אם ניקח בחשבון שנישואי התערובת בארצות-הברית מגיעים

ל-60% - 70% ובמדינות סקנדינביה ל-80% - 90%, והנוער הזה לא מקבל שום מושג

ביהדות, על מורשת העם היהודי - אני כבר לא מדבר על דת יהודית, על הסטוריה של העם

היהודי - תארו לעצמכם מה יהיה בעוד דור או שני דורות, אם ל-70% מכלל הנוער בעולם

אין ידיעה אפילו מינימלית ביותר.

למשרד החינוך אין שום מידע על כך, וכך גם משרד הקליטה ולשכת הקשר.

חשבתי לעצמי, אנחנו אנשים מאד סקרנים. אנחנו עושים סקרים מה יהיה מזג האוויר

בעוד 50 שנה או 100 שנה, מה יהיה גודל החור באוזון וכוי, ולא מעניין אותנו מה

קורה ל-9 מיליון יהודים בעולם, כאשר 70% - 80% מהנוער היהודי אין לו כל קשר לעם

היהודי. הוא כמעט לא יודע שהוא יהודי.

אין ספק שאם המצב הזה יימשך אנחנו פשוט מאבדים את עצמנו לדעת ובעוד שני דורות

70% - 80% מהיהודים בעולם לא יידעו כלל שהם יהודים, וזאת בצירוף נישואי תערובת.

השאלה מה אנחנו עושים. לכן אני מאד מודה לכבוד היושבת-ראש שהואילה לקיים ישיבה

בנושא זה.



עם כל הכבוד למשתתפים המכובדים, אני מציע לקיים בנושא הספציפי של הנוער

היהודי, ישיבה בהשתתפות ראש הממשלה, שר החינוך, יושב-ראש הסוכנות היהודית, ולדון

בכובד-ראש איך אנחנו חושבים לחזק את הקשר עם התפוצות ואיך אנחנו חושבים לתת

מינימום של חינוך יהודי לנוער בעולם.

אני חושב שלצורך זה אנהנו חייבים להושיב כאן צוות חשיבה של טובי המחנכים

בארץ-ישראל. ראשית, חייבים לעשות סקר בקרב העם היהודי בעולם ולראות באלו מדינות

ובאלו ערים יש יהודים, מספר היהודים, ולחשוב איך אנחנו יכולים עכשיו להתחיל

להשפיע ולעורר את הנוער היהודי ולהחזיר אותו לשורשים, לתת לו חינוך יהודי, מורשת

העם היהודי ודת ישראל, בכדי שלא נפסיד את כל הנוער היהודי בעולם. תודה.

נעמי חזן;

אני מודה לרב הלפרט שהעלה את הנושא, ולך, גברתי היושבת-ראש, שאת מקדישה לו

ישיבה.

אני רוצה להוסיף שזה תחום שיושבים עליו מומחים כבר שנים רבות. אני מאד מכבדת

את כל הנוכחים בחדר הזה, ואני חושבת שזו תהיה טעות חמורה לומר שלא הוקדשה

תשומת-לב מרבית לתחומים אלה. יש גם מוסדות מחקר וגם מוסדות פעילים בנושא הזה,

וחשוב אולי שנשמע מה הם עושים ואיך לתת להם יד, אבל אני לא רוצה שייווצר הרושם

כאילו התחום הזה מופקר.

שמואל הלפרט;

חברת-הכנסת חזן, את יצאת החוצה ולא שמעת את הדברים שקראתי מהנייר שקיבלתי

מהאגף למידע, שהגישה של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית היא כי אין צורך להתערב

בחינוך היהודי בתפוצות ויש להשאיר זאת לקהילות המקומיות.

נעמי חזו;

עד כמה שידוע לי זו לא בדיוק הגישה. עם כל הכבוד למח' המידע, אני לא יודעת

מאיפה זה בא. זה תחום שאני חיה אתו כבר 30 שנה ויותר. למיטב ידיעתי יש רשות

לחינוך של הסוכנות היהודית ויש ארגונים חזקים שמשקיעים את מלוא מרצם ומומחיותם

בתחום זה.

לכן הייתי רוצה לשנות קצת את השאלה בפתח הדברים ולשמור את רשות הדיבור

לאחר-כך, ולשאול מה נעשה ומה אנחנו יכולים לעשות כוועדת העליה והקליטה לתת גיבוי

למאמצים החשובים והכנים שמתרחשים בשטח.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה.

מר עמוס הרמון, אנחנו רוצים לשמוע ממך סקירה איפה הסוכנות היום עומדת בנושא

של חינוך יהודי בתפוצות. בבקשה.
עמוס חרמון
גברתי היושבת-ראש, אני בהחלט שותף לחרדות שעליהן מדבר חבר-הכנסת הלפרט,

מבחינת המעורבות של הסוכנות היהודית, מדינת ישראל, החברה הישראלית בחינוך

היהודי-ציוני בגולה. איני יודע מי נתן לך את הנתונים ועל מה הם מתבססים, אבל אם

אלה הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל, לדעתי אנחנו צריכים לעשות איזו שהיא בדיקה

מי מספק את החומר ולמי מסופק החומר הזה. כיוון שהמחלקה לחינוך בסוכנות היהודית,

שלה יש מנדט היום בתוקף האמנה בין מדינת ישראל לבין הסוכנות היהודית, להיות בקשר



עם הגופים המחנכים ועם מערכת ההינוך היהודי בגולה, עובדת למעשה בכל המדינות שבהן

יש קהילות יהודיות, בנושא של הינוך. אנחנו עובדים באמצעות שליחים, שעל-מנת לסבר

את האוזן אוכל לומר באיזה מימדים אנחנו עובדים, שכמובן לא מספיקים.

אנחנו בקשר עם כל הוועדות המייעצות החינוכיות בגולה, מדרום-אמריקה ואוסטרליה,

מסקנדינביה ועד מזרח רוסיה. אנחנו עובדים עם כל בתי הספר היהודיים באמצעות

מורים-שליחים שיוצאים מן הארץ ובאמצעות הכשרת המורים היהודיים והלא-יהודיים

שמגיעים ארצה להשתלמויות.

אסבר את אוזנכם בכמה מספרים. אני שמח לבשר שהשנה הגדלנו בכ-10% את מספר

השליחים שלנו שיוצאים לארצות הגולה. כ-1,600 שליחים יוצאים מטעם המהלקה לחינוך

של הסוכנות היהודית בשליחויות קצרות וארוכות לעבודה במסגרות החינוך היהודי

הפורמלי והבלתי-פורמלי בגולה, כאשר מתוכם 270 מורים לא בחבר העמים. זאת אומרת,

270 מורים בקהילות במערב, כאשר הקשר נעשה בין המוסד היהודי שפונה אלינו ומבקש

מאתנו כוח הוראה. כ-150 שליחי תנועות-נוער, וכ-50 שליחים שמתבקשים להגיע על-ידי

הקהילות השונות על-מנת לעסוק בחינוך ותרבות בתוך הקהילה.
שמואל הלפרט
זה עבור מיליוני בני-נוער.
עמוס חרמון
לא אמרתי שזה מספיק, אני מספר כרגע מה המצב.

שלחנו השנה כ-560 בוגרי צבא, מהם 30 חיילים מצטיינים למחנות הקיץ

בצפון-אמריקה למסגרת של 150 מחנות שמכילים 120 אלף בני-נוער יהודים. יש לנו ברגע

זה 120 אלף בני-נוער יהודים במחנות הקיץ בארצות-הברית, קנדה ובריטניה, שהם

מודרכים באמצעות 560 בוגרי צבא ישראלים.

לחבר העמים יצאו 565 ישראלים. לפני שלושה ימים חזרתי מסיביר, במשלחת עם שני

חברי-הכנסת, זאב בוים ואבי יחזקאל. 13 אלף בני-נוער יהודים מודרכים בעשרות מחנות

של הסוכנות היהודית על-ידי 565 ישראלים אשר מעבירים להם, לאחר שהם עברו הכשרה

וקורסים ממורשת ישראל, הסטוריה יהודית, אקטואליה ישראלית ואפשרויות עליה.

כל אחד יכול לחשב לעצמו לכמה אחוזים מקרב הדור הצעיר אנחנו מגיעים. בוודאי

שאנחנו לא מגיעים למספיק בני-נוער יהודים.

במקביל אנחנו מכשירים כ-2,000 מורים ומחנכים בחינוך הבלתי-פורמלי והפורמלי פה

בישראל. 2,000 מורים, מחנכים, מנהלי בתי-ספר, מרצים בפקולטות שעוסקות ביהדות,

מדריכים בתנועות-נוער, ראשי תנועות הנוער מגיעים ארצה להשתלמויות משלושה חודשים

עד שנתיים, כאן בישראל.

אנחנו מביאים מדי שנה כ-15 אלף בני-נוער במסגרת מה שאנחנו קוראים החוויה

הישראלית. החוויה הישראלית היא פעילות בארץ, תוכניות קצרות מחודש-ימים עד שלושה

חודשים. מגיעים הנה בעיקר מארצות המערב, אבל גם מחבר העמים, כ-15 אלף בני-נוער,

כאשר כל ארגון, אם זה ארגון של תנועת-נוער, אם זה ארגון קהילתי, אם זה ארגון של

זרם דתי כזה או אחר, אנחנו עורכים לו תוכנית ובונים לו את המודולה החינוכית פה

על-פי בקשתו.

שמואל הלפרט;

15 אלף בני-נוער זה פחות מ-1% מהנוער היהודי בעולם.



עמוס חרמון;

כשאנחנו מדברים על הנוער היהודי אנחנו חייבים לדעת על מה מדובר. יושב פה

פרופ' דוד חרמן שעוסק בנושא הרבה מאד שנים. אנחנו מדברים על מחזור של נוער

יהודי. בין גיל 14 לגיל 16 - 17 מדובר על 100 אלף בני-נוער. כאשר אנחנו אומרים

שמגיל 3 עד 18 יש כמיליון וחצי ילדים יהודים במסגרת אותם 9 מיליון יהודים שנמצאים

בגולה, על המחזור שנמצא בתחום טיפולנו במסגרת החוויה הישראלית, יש כ-100 אלף

בני-נוער מגיל 14-13 עד 18.

מתוך 100 אלף בני-נוער, בגדול, אנחנו מביאים ארצה כ-15 אלף בני-נוער. אנחנו

מטפלים ב-100 אלף ילדים במחנות הקיץ שנמשכים בין שבועיים לחודש-ימים בגולה. זאת

אומרת, אי-אפשר לעשות פה איזו שהיא הכללה לגבי אחוזים. כל דבר צריך להיבדק לגופו

של ענין.

אני מסכים אתך שבארצות-הברית, מאותם מחזורים, מי שנמצא באיזה שהוא קשר עם

מוסד יהודי שמטפל בחינוך, חוא בסדר-גודל של בין 30% ל-40%. אני לא מסכים אתך

שזאת המודולה וזה הכלל לגבי כל הגולה. בדרום אמריקה למשל, באוסטרליה

ובדרום-אפריקה אנחנו נוגעים בנגיעה כזאת או אחרת, עם אחוזים יותר גדולים בקרב

הנוער היהודי. בחבר העמים, לעומת זאת, אנחנו נוגעים בפחות.

שמואל הלפרט;

במדינות סקנדינביה בוודאי פחות.
עמוס חרמון
במדינות סקנדינביה מדובר על כמה אלפי יהודים בכלל. זאת אומרת שכל אחד הוא

עולם בפני עצמו, אבל בוא לא ניקח את המודל של סקנדינביה ונשליך אותו על הטיפול

שלנו בשאר העולם. זה לא המודל וזו לא המציאות.

נעמי חזן;

יש ירידה בהיקפים בשנים האחרונות?
עמוס חרמון
למשל, כולנו יודעים שהתיירות היהודית מצפון אמריקה ירדה בשנה האחרונה

לסדר-גודל של בין 20% ל-30%. במסגרת החוויה הישראלית שלנו, למרות כל ההשערות

האפוקליפטיות שאנחנו הערכנו, יש עליה של 35% מבני הנוער שהגיעו מצפון-אמריקה.

לעומת ירידה שהיתה לנו באירופה, מסיבות שונות, במסגרת החוויה הישראלית, בני-נוער

שהגיעו השנה בקיץ יש עליה כ-3% בני-נוער שהגיעו מצפון-אמריקה - זאת אומרת,

ארצות-הברית וקנדה.

בפעילויות שלנו אין ירידה, אבל אני חייב לומר שאנחנו די עומדים במקום מבחינת

מספר המשתתפים שלנו בפעילויות השונות. זאת אומרת, ילדים שהולכים לבתי-ספר

יהודיים, ילדים שהולכים ל"סאנדיי סקול" ולחינוך המשלים, ולהשתתפות במחנות קיץ הן

בחבר העמים והן בארצות-הברית.

אין ספק, כמו שאמרה יושבת-ראש הוועדה, המגביות הולכות ויורדות. יש פה

פונקציה ויש קשר ישיר בין האמצעים לבין היכולות שלנו. אמרתי זאת בכל הישיבות ואני

חוזר על כך בישיבות של ועדת החינוך וועדת העליה והקליטה. אם ממשלת ישראל, קרי

כנסת ישראל, קרי החברה הישראלית, וזה דבר שצריך לבוא לידי ביטוי בתקציב מדינת

ישראל, לא יבינו, או אתם חברי הכנסת לא תבינו שהדור הצעיר, הנוער בגולה הוא נכס

אסטראטגי לקיומה של מדינת ישראל בדיוק ואולי יותר מאחוז כזה או אחוז אחר, ומדינת

ישראל לא תשקיע אחרי חמישים שנה בחינוך היהודי בגולה, לא נצליח להגדיל את מספר

המשתתפים ולקרב אותם לאיזה שהוא קשר ליהדות ולציונות. כי אם נמשיך להסתמך על



תרומות שבאמצעותן אנחנו מפעילים את כל התוכניות ואת כל האמצעים שנדבר עליהם,

התקציבים יירדו ויילכו, חלק גדול מהיהדות האמריקאית, והמגביתנים אומרים לנו כבר

היום: חינוך יהודי תשאירו לנו. לעומת שאר העולם, ארצות קרן היסוד שאנחנו קוראים

להן, דרום-אמריקה, אוסטרליה, דרום-אפריקה ובעיקר חבר העמים אומרים לנו: תנו לנו

עוד, כי במסגרת המגבית לא נהיה מסוגלים היום לתת להם יותר.

בארצות-הברית, מתוך מגמה אנחנו נעבוד רק על אותם תחומים ייחודיים, כי עם

הירידה בתקציבים לא נוכל להמשיך לטפל בכל אותם תחומים שבהם טיפלנו בעבר, כשהיו

לנו יותר אמצעים.
שמואל הלפרט
האם יש לכם סקר כמה בני-נוער יהודים יש בעולם, בכל מדינה ובכל עיר?
פרופ' דוד הרמן
כן, יש.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה למר עמוס חרמון.

רשות הדיבור למר בובי בראון, יועץ ראש הממשלה לענייני תפוצות. אחריו - פרופ'

הרמן.
בובי בראון
תודה רבה. אני רוצה להודות לרב הלפרט, כי אני חושב שצריך לחשוב יותר ויותר,

בלי קשר לצד הפוליטי, מהו באמת מקומה של מדינת ישראל בענין חינוך יהודי בעולם.

אנחנו בסף משבר, חוץ מהמשבר שעליו דיבר חבר-הכנסת הלפרט, ואני מאמין שאנשים

נוספים ידברו עליו. יש היום מצב שהסוכנות היהודית, שעושה עבודה נפלאה, אבל זה לא

מספיק, עלולה לעמוד בפני מצב שלא יהיו לה תקציבים לחינוך. כמעט כל הפדרציות

בארצות-הברית על סף החלטה לצאת מהשותפות עם הסוכנות היהודית בענין החינוך. יש

לכך הסברים ואינני רוצה להיכנס לניתוח הזה. הדבר הזה גורם למדינת ישראל וכנסת

ישראל להתחיל לבדוק עם מי אנחנו יכולים להתחיל שיתוף-פעולה, איך להתחיל ואיפה.

או להגיד שזה לא מעניין אותנו - גם זו עמדה.

אנחנו הלכנו לחינוך בארבעה חלקים. יש חינוך פורמלי, לא-פורמלי, נסיעות לארץ,

ואולפנים, ומסגרות חינוכיות אחרות.

ראש הממשלה הכריז כבר כמה שנים שבשלב כלשהו מדינת ישראל חייבת להיכנס לענין

של חינוך יהודי. לפני חודש היתה פגישה עם ראשי הסוכנות, צירלס גודמן ואברהם בורג

וסלי מרידור, בהשתתפות השר שרנסקי, והוא אמר שהוא בעד זה שב-1999 יהיה בתקציב

סעיף לחינוך יהודי. הוא ביקש מהשר שרנסקי להתחיל לארגן את הצוות ולהכין תוכנית

אסטראטגית מה המדינה יכולה לעשות בנושא חינוך יהודי.

מאז יש עוד מגמה. ביום ששי שעבר היתה פגישה בין ראש הממשלה, השר שרנסקי ושני

מיליארדרים - צ'רלס ברונפמן ומיקל סטיינהרט. לשניהם יש רעיון לעשות שני דברים.

האחד, לראות מי הם הילדים בשטח, ושתהיה זכות לכל ילד יהודי לבקר במדינת ישראל

לפחות פעם אחת. שלא יהיה מצב שילד יהודי לא יבוא לארץ מפני שאין לו אפשרות

כספית.

הרעיון שלהם הוא להתחיל בשנת אלפיים לעשות שני דברים. לכל ילד שנולד לפתוח

חשבון בנק בסכום של 180 דולר, למטרה זו בלבד. אם כך, זו פעם ראשונה שתהיה רשימה

לפיה נדע מי וכמה ילדים יהודים יש.



אפשר לבקש מההורים גם כן לתרום, אבל זה לא יהיה תנאי לזכאותו של הילד לבוא

לארץ. התוכנית היא שהם ישהו בארץ שבוע עד 10 ימים, פלוס עלות הנסיעות.

יש להם גם רעיון, שמי שרוצה ללמוד בארץ תקופה יותר ארוכה, ברור שמותר לו, אבל

הסבסוד יהיה עדיין רק של הנסיעות ושהייה של שבוע בארץ. הם ביקשו שמדינת ישראל

תהיה אחד משלושה גורמים שישתפו פעולה. הם מוכנים לגייס כסף רב, תרומות של קבוצת

מיליארדרים לענין הזה, והם גם רוצים שהפדרציות יתרמו וגם מדינת ישראל.

ראש הממשלה קיבל זאת מאד בחיוב ולדעתו זי יכולה להיות תרומה מאד חשובה. ברור

שצריכות להיות בדיקות נוספות לפני-כן, אבל התגובה שלו היתה מאד חיובית, וגם של

השר שרנסקי בתפקידו כשר לענייני תפוצות.

אני מאמין שגם במסגרת הכנסת, אולי ועדת משנה של ועדת העליה והקליטה, אפשר

לטפל בענין הזה. אנחנו בהתחלת הדרך. אנחנו צריכים לפעול על רקע כל מיני דברים

שקרו בעולם ושיש להם משמעות מאד אינטנסיבית על החינוך היהודי. לדוגמה, אם

הפדרציות יורדות מהענין של הסוכנות, וזה לגיטימי - בסינסינאטי אנחנו מטפלים

בחינוך בעיר שלנו, זה מיד גורם לכך שבמדינות קרן היסוד כל המערכת יכולה ליפול.
אז יכול להיות שחם יגידו
אנחנו לא צריכים את ישראל לחינוך שלנו בסינסינאטי, אבל

מיד בית-ספר בצ'ילה, בבוליביה או במדינות קטנות אחרות שאין להן אמצעים ומקבלות

היום עזרה מהסוכנות, באמצעות התרומות של ארצות-הברית, לא יהיה להן.

יש גם כל מיני דברים שקרו בשטח מאד מוגבל. בשיקאגו, לדוגמה, יש עכשיו עבודה

עם הפדרציה ועם כל מיני אנשים שלא היו בפעילות בפדרציה בשיקאגו, להגיע למצב שכל

ילד בשיקאגו יקבל חינוך יהודי כמה שהוא רוצה. הוא והוריו יחליטו באיזו מסגרת,

ולא תהיה מגבלה כספית.

יש מקומות שבהם הורים רבים אומרים שהחינוך היהודי הוא כל-כך יקר, אז יחיו להם

פחות ילדים מפני שאין להם אמצעים. אחד המנהיגים שדיברתי אתו לפני שבוע, יש לו 5

ילדים שכולם קיבלו חינוך יהודי, אמר לי: חישבתי כמה עלה לי החינוך היהודי שנתתי

לילדיי כל השנים והגעתי לסכום של 2.5 מיליון דולר.

ברור שאנחנו במצב חירום בחינוך הפורמלי, מפני שהוא יקר מאד. משלמים למורים

שכר מאד נמוך ולכן יש כל הזמן תחלופה של מורים, הטובים הולכים לדברים אחרים

והפחות טובים ממשיכים.

אנחנו צריכים לראות עם מי אנחנו יכולים להיכנס לשיתוף-פעולה, כי ברור שלבד

אנחנו לא מספיק חזקים כדי להפעיל חינוך יהודי בעולם. לכן אני מברך על הדיון הזה

ואני חושב שזה צריך להיות אחד הדברים הקבועים על סדר-יומה של הוועדה.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה. פרופ' הרמן, בבקשה.
פרופ' דוד הרמן
אנחנו דנים כרגע בשתי בעיות ולא באחת. קיימת בעיית החינוך היהודי בתפוצות.

הנתונים שנמסרו לחבר-הכנסת הלפרט על-ידי הכנסת, לדאבוני אינם מדוייקים. טוב ששם

אף אחד לא צריך להגיש עבודה סמינריונית לאוניברסיטה, כי הוא היה נכשל. מיד אתן

בגדול את הנתונים העיקריים.

אנחנו גם דנים בבעיה שניה, ואני רוצה לתקן טעות בדברים שנאמרו. התרומות של

יהודי העולם אינן יורדות. ההכנסות של המגביות גדלות, הן תופחות. החלק מאותן

הכנסות שמגיע לפעילות במדינת ישראל הוא אשר יורד והולך. זה הבדל גדול מאד, מפני

שזה מראה על שינוי ביחס של יהדות התפוצות למדינת ישראל. אפשר לנתח מדוע ולמה,

אבל זו עובדה.



צודק מר בראון שאומר שיש הרבה מאד קהילות, בעיקר בצפון אמריקה, שאומרות לעצמן
היום יותר ויותר
בכסף שלנו אנחנו רוצים, בין היתר, לטפח את החינוך היהודי

בקהילותינו, וזו גם אחת הסיבות שאנחנו נעביר פחות כסף למדינת ישראל. שכן מה?

אנחנו מעבירים מכספי התרומות כספים לסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית אחר-כך

לוקחת חלק מהכספים האלה ומחזירה אותם לקהילות שלנו בצורה שתיאר עמוס חרמון, קרי -

שליחים, מדריכים וכו'. מדוע שלא אנחנו נחליט? והנתק שנפער והולך כאן הוא גם בין

יהדות התפוצות לבין המדינה וגם בין מערכות החינוך היהודי לבין מדינת ישראל, משמע

השפעה של ישראל על אותן מערכות.

הנתונים המשמעותיים ביותר שצריך לזכור הם אלה. בעם היהודי כולו, בארץ

ובחוץ-לארץ, יש שלושה מיליון ילדים ובני-נוער בגילאי החינוך. זה הכל. אנחנו עם

קטן. חצי מהמספר הזה, 1.5 מיליון, חיים, גדלים ומתחנכים בארץ. מה הם מקבלים ומה

הם לא מקבלים בארץ, אנחנו יודעים. אנחנו יודעים שבחלק גדול ממערכת החינוך יש

בעיה בחינוך היהודי. שר החינוך המנוח המר מינה את ועדת שנהר, שהגישה את המלצותיה

לשר החינוך רובינשטיין, והמשרד עוסק בימים אלה ביישום חלק מהמסקנות לגבי האדרת או

עיבוי החינוך היהודי, פחות במערכת החינוך הממלכתי.

באשר לתפוצות, מתוך מיליון וחצי שיש בתפוצות, לא 30%, מחצית מהם מקבלים חינוך

יהודי כלשהי. מה שמוריד את הנתון של מקבלי החינוך היהודי בצורה משמעותית הוא

המצב בארצות-הברית. שם, מתוך 1.115 מיליון ילדים בגילאי החינוך רק בין 45% ל-50%

זוכים בחינוך יהודי כלשהו. זה הכל. אבל לא מספיק לומר שהם זוכים לחינוך יהודי

כזה או אחר. השאלה מה הם מקבלים.

שמואל הלפרט;

אני לא מתפלא שיש פער כזה גדול בין הנתון שלי של 30% בארצות-הברית לבין 45% -

50%.
פרופ' דוד הרמן
אנחנו הקרנו את הדבר הזה.

נעמי חזן;

השאלה מה זה חינוך.
פרופ' דוד הרמן
השאלה הגדולה היא מה זה חינוך. אבל לגבי הנתון עצמו יש בנק נתונים על החינוך

היהודי באוניברסיטה העברית במכון ליהדות זמננו על שם אברהם הרמן, שקיים כבר חמש

שנים והוא הפיק נתונים רבים ומקיפים על מערכות החינוך. אנחנו יודעים הרבה יותר

מהרושם שמתקבל פה מסביב לשולחן לגבי מקבלי החינוך.

אלא מאי? הרוב המכריע של הילדים שמקבלים חינוך יהודי, מקבלים את אותו חינוך

עד גיל 13. בשנים הקריטיות של יצירת הדימוי העצמי, כשהנערה או הנער מתחילים
לשאול את עצמם
מי אני, מה אני, למה אני שייך, מאין באתי, לאן אני הולך, שם לא

30% אלא הרבה פחות מ-30% מקבלים תשובות הולמות.
שמואל הלפרט
15%.
פרופ' דוד הרמן
הרבה פחות מ-15%.



מערכת החינוך העל-יסודי בארצות-הברית קטנה ביותר. יש 648 בתי-ספר על-יסודיים

יהודיים מלאים בכל ארצות-חברית, כאשר גודל של שנתון גיל בארצות-הברית הוא 85 אלף.

זאת אומרת, 85 אלף במכפלה של 4, יש לך את סך-הכל האוכלוסיה. מתוכם 648 בתי-ספר

שמשרתים את כל האוכלוסיה הזו, כאשר 500 מבתי הספר האלה שייכים כולם לרשת אחת, רשת

"תורה ומסורה" ושם יש אוכלוסיה שהיא בבירור אוכלוסיה שמעוניינת לתת לילדיה חינוך

יהודי מלא וטוב.

זאת אומרת, רק 150 מוסדות משרתים את כל שאר הקהילה היהודית האמריקאית, וזה

איננו מספיק.

הביקורים בישראל, עליהם דיבר מר חרמון, הם חשובים ביותר, אבל אי-אפשר להפוך

אדם ולתת לאדם חינוך יהודי במעין "שוס" כזה של שבועיים עד ארבעה או ששה שבועות של

ביקור בארץ. חייבות להיות לזה פעילויות מוקדמות ופעילויות המשך, אחרת זה נשאר

בדיוק מה שזה קרוי - חוויה חד-פעמית. כן תורם על פני זמן לזהות היהודית, או לא

תורם על פני זמן, זה כבר ענין אינדיבידואלי מאד. אנחנו יודעים שזה נתח חשוב

ביותר מהחינוך היהודי, אבל זה איננו יכול להיות כל החינוך היהודי.

מדינת ישראל, מסיבות אלה או אחרות, לא השקיעה בחינוך היהודי בתפוצות מאז

הקמתה ולו אגורה אחת.
היו"ר נעמי בלומנטל
חוץ מלשכת הקשר.
פרופ' דוד הרמן
חוץ מלשכת הקשר, שזה ספור אחר.
שמואל הלפרט
לפני שבוע שוחחתי בנושא הזה עם ראש הממשלה והוא אמר לי שהוא אישר 10 מיליון

דולר לחינוך יהודי בגולה.
פרופ' דוד הרמן
אני שמח מאד לשמוע את זה. אני מקווה שזה נכון. בעולם שעוסק בחינוך יהודי

בתפוצות זה עדיין בגדר סוד.

באשר לסכומים שמושקעים בכלל מישראל, הרוב המכריע אלה כספים שבאים כתרומות

מיהדות הגולה ומוחזרים אל הגולה בפעילויות השונות.

באשר לתרומה של מדינת ישראל, מזה שנים קיימת קרן תקציבית במשרד האוצר, שנקראת

"הקרן לחינוך יהודי בתפוצות" ובה סכום של כשבעה מיליון דולר בשנה. בקרב אנשי

המקצוע היא ידועה כקרן וולפסון. זה כסף שהולך ברובו המכריע במלגות למוסדות חרדים

בתפוצות, גם בברית-המועצות לשעבר, וזהו זה.

מר אייזן שיושב אתנו הוא מקשר בין משרד החינוך לבין התפוצות. הוא עושה עבודה

חשובה, אבל הוא עושה את כל מה שהוא עושה בלי תקציב. אין ולא היה במשרד החינוך

תקציב לצורך הזה.

שמואל הלפרט;

אין גם כל מידע במשרד החינוך לגבי חינוך יהודי.
פרופ' דוד חרמן
לגבי מה שלא עוסקים אין גם מידע. זאת אומרת, אין בענין הזה כספים של מדינת

ישראל. בזמן האחרון יש התעוררות לחשיבות הענין, שכבר באה לידי ביטוי בהצהרות של

ארבעה ראשי ממשלות - שמיר, רבין המנוח, פרס ונתניהו - שארבעתם הודיעו בפורומים

שונים בריש גלי על מחוייבות שיש למדינת ישראל כלפי יהדות העולם ויהדות התפוצות גם

בתחום הזה. עד ליום הזה זה עוד לא בא לידי ביטוי תקציבי, למעט חבר המדינות שהוא

ספור אחר. אנחנו רואים בחבר המדינות מדינת עליה והחינוך שנפוץ היום בקרב יהדות

ברית-המועצות לשעבר הוא חינוך שברובו המכריע מיועד לגרות עליה. יש היום 50

בתי-ספר יומיים בברית-המועצות, 34 מהם מנוהלים ישירות על-ידי משרד החינוך באמצעות

לשכת הקשר. השאר הוקמו על-ידי גופים שונים, בעיקר הרדים, בעיקר מכספים לא

מישראל.

יש עוד מערכת אולפנית ענפה מאד שנותנת הוראת עברית למבוגרים, באחריות המח'

לחינוך של הסוכנות היהודית. ויש עוד מערכת של בתי-ספר משלימים, בתי-ספר של יום

אי שלומדים בהם בסך-הכל כ-20 אלף בני-נוער.

בדרך-כלל הילדים שמדבר עליהם עמוס חרמון, שבאים למחנות הקיץ, והילדים שהולכים

למוסדות אלה, יש הרבה מאד חפיפה ביניהם. בארצות-הברית אותו דבר. הילדים שמגיעים

לפעילויות הבלתי-פורמליות, כמו מחנות קיץ, והילדים שמגיעים לארץ בביקורים השונים,

בדרך-כלל בינם לבין אלה שהולכים למוסדות החינוך הפורמלי, עם בתי-הספר היומיים ועם

בתי-הספר המשלימים, החפיפה היא מאד גדולה. כמחצית אינם זוכים לחינוך.

העם היהודי מוציא על חינוך יהודי בתפוצות מדי שנה בין 2.5 ל-3 מיליארד דולר,

כאשר התקציב שבא מישראל לענין הזה, דרך הסוכנות היהודית, הוא השנה 35 מיליון

דולר.

נעמי חזן;

על-סמך מה הנתון הזה של 2.5 עד 3 מיליארד דולר? אלה העלויות של החזקת מוסדות

החינוך?
פרופ' דוד חרמן
בחלקו הגדול זה כסף שמוצא להחזקת מוסדות חינוך יהודי בתפוצות. רוב הכסף הזה

בא משכר-לימוד שמשלמים הורים. בדיוק כמו שאמר מר בראון. זה המחזור השנתי,
שכולל
מורים, בתי-ספר מחנות, הכל מכל כל.

שמואל הלפרט;

הג'וינט נותן לזה 100 מיליון דולר.
פרופ' דוד הרמן
כל תקציב הג'וינט לפעילותו בכל העולם, בכל התחומים שהוא עוסק בהם, הוא 60

וכמה מיליון דולר.

שמואל הלפרט;

אני קורא ממה שנמסר לי: "התקציב השנתי של הגיוינט מגיע לכ-100 מיליון דולר,

מגוייס מהמגבית בארצות-הברית ..."
פרופ' דוד הרמן
היות והייתי במשך שנים אחדות ממונה על החינוך היהודי בג'וינט, אני יכול למסור

לכם בצורה ברורה וחד-משמעית שהתקציב השנתי של הג'וינט לחינוך היהודי בתפוצות

איננו עולה על 300 עד 400 אלף דולר בשנה, ולא 100 מיליון. הנתון של הכנסת הוא

פשוט נתון שגוי.
הנתון של הסוכנות היהודית
התקציב השנתי בשנה הנוכחית הוא 39.5 מיליון דולר

בספר, אבל כסף לפעילות ממש הוא 35 מיליון דולר. כאשר בשנה הבאה המסגרת שאושרה

היא 37.5 מיליון דולר. וכמו שאומרת חברת-הכנסת הזן, זה כסף שמגיע מהתפוצות וחוזר

אל התפוצות. יש רבים בתפוצות שאומרים: איננו רוצים יותר למהזר כסף דרך ישראל.

נשאיר את הכסף אצלנו ונעשה את הפעילות אצלנו.

יש דור יהודי חדש בעולם שאין לו זכרון יהודי משותף. חברת-הכנסת חזן ואנוכי

מכירים את היהדות הזו מהשנים הראשונות לקום המדינה כאשר לנוער היהודי שהלך

לבתי-ספר יהודיים היתה חוויה יהודית משותפת לכל יהדות העולם. הוא חווה את הקמת

המדינה, הוא חווה את מלחמות ישראל. היום קם דור שאין לו חוויה יהודית משותפת. כל

יהודי בעולם למטה מגיל 30, בשנות חייו לא חווה שום דבר יהודי שנותן לו אותות שהוא

קשור כך או אחרת לעם.

במקומות רבים בעולם, לא רק באמצעות נישואי תערובת, נישואי תערובת זה אחר-כך

הפועל יוצא - אנחנו מאבדים, ובזה צודק חבר-הכנסת הלפרט, מבלי שתהיה מעורבות ומבלי

שתהיה התערבות, והתערבות ומעורבות לא אומר ישיבות, אומר תקציבים. חינוך עולה כסף

וחינוך טוב עולה כסף טוב. אם לא יהיו תקציבים, המצב שאנחנו מתארים היום, עם הזמן

יהיה יותר גרוע.

כל התוכניות האלה להביא יותר נוער בקיץ על-חשבון כזה ולעשות דבר כזה על חשבון

כזה, אלה הם מבחינת פליאטיבים, זה איננו פתרון טוב. חינוך זה דבר שצריך להינתן

בצורה מעמיקה על פני זמן ובצורה שמדברת אל בני-נוער.

אם נעשה את זה, אני גם מאמין שתהיה תועלת לנוער שלנו שגדל בארץ, שגם הוא מאבד

חיים את היידע ואת התפיסה של עם יהודי. אנחנו צריכים להיות מאד מודאגים מהמצב

הזה, גם בתפוצות אבל גם אצלנו.
נעמי חזן
מעניין שפה אין הבדל ביני לבין הרב הלפרט בגדול. אתם אומרים שהחזקת מוסדות

החינוך הקיימים, שאינם עונים על הצרכים המינימליים הוא כשלושה מיליארד דולר, ואתם

אומרים שהעתיד של החינוך היהודי בעולם בעצם מותנה בהזרמת כספים. אז נגיד ששה

מיליארד דולר. אם אנחנו רוצים להגיע להיקפים של 70%, העלויות הן שבעה מיליארד

דולר בשנה. מאיפה זה יבוא?

בשורה התחתונה אתם בעצם אומרים שאין שום סיכוי כמעט לעמוד בעלויות של

המינימום של המינימום הנחוץ להחזיק מערכות חינוך יהודי בצורה סבירה. זאת, בעצם

המסקנה. ולא רק זה, משום שלא היתה הזרמת-יתר בשנים האחרונות, כלל ועיקר, למעשה

בקצב הזה הרב הלפרט צודק, שום דבר לא יקרה. להיפך, המצב יחמיר ויילך.

מאין יבואו הכספים האלה? מי יתגייס לדברים האלה? למעשה אין תשובות. הבעיה

הרבה יותר מובנת לי כרגע מאשר לפני שעה, רק מבחינת הכספים שמדובר בהם, אבל אינני

רואה מאין יבואו הפתרונות.
פרופ' דוד הרמן
יהדות העולם מוציאה מדי שנה על צרכיה סכומים שנאמדים היום בסדר-גודל של 6 עד

7. מיליארד דולר, שמורכב מהעלויות הישירות של מוסדות החינוך למיניהם, מהעלויות

הישירות של מוסדות הדת למיניהם, של מרכזים קהילתיים, ועוד, ומכ-1.1 מיליארד דולר



שנתרמים על-ידי כל היהדויות יחד למגביות למיניהן. הסכום כרגע מוערך בין 6 עד 7

מיליארד דולר, כאשר כבר היום כמחצית מן הסכום הזה מוצא ישירות על חינוך.

המשאבים בגדול קיימים ואיש לא אומר שמדינת ישראל צריכה להשקיע סכומים כאלה

גדולים. אם היתה תרומה ישירה של המדינה ובסדרי-גודל סבירים, יכולנו לשמש גורם

מרכז ומתווך. אנחנו בעצם המקום היחידי בעולם שכל מערכות החינוך היהודי מצטלבות

בו באיזו שהיא צורה.

את צודקת שהבעיה הכספית עומדת, אבל היא לא בעיה אנושה. הכסף הזה מצוי, ומה

שיותר מצוי בקהילות השונות בעולם, ובעיקר בקהילות שבהן שיעורי נישואי התערובת הם

מאד גבוהים, זו נכונותם של פרנסי הקהילות להגדיל תרומות לצרכים אלה. הכסף מצוי

בעם היהודי, אנחנו צריכים רק לנסות להיות שותפים לתכנון ולהוצאה.
עמוס חרמון
חברת-הכנסת חזן, שתי אנקדוטות שיסבירו שהמצב הוא לא בלתי-הפיך - אם את מדברת

על אותם סכומים. כמו שציינתי קודם, חזרתי עכשיו מחבר העמים. פנינו שם גם לחבריה

הישראלים וגם למדריכים המקומיים שעוברים הכשרה במסגרת קורס למדריכים, ושאלנו

אותם; אם היו פותחים עוד מחזורים, בנובוסיבירסק או ביקטרינבורג, ומאפשרים לכם

עוד אמצעים להביא עוד ילדים, האם הייתם מסוגלים להביא עוד כך וכך בני-נוער? הם

אמרו לנו דברים שפשוט הדהימו אותנו. הם החליטו, כהחלטה עקרונית של המחלקה, ש-85%

ממשתתפי המחנות יהיו באי פעם ראשונה למחנות. זאת אומרת, אני מעריך שאנחנו דחינו,

רק בנובוסיבירסק והערים סביב לה, בין 3,000 ל-4,000 בני-נוער שהשתתפו במחנות שלנו

לפני שנה ושנתיים.

בחבר העמים יש לנו 13,000 בני-נוער במחנות וכ-18,000 בני-נוער באולפנים. כל

ההשקעה שלנו סביב הפעילות של המחלקה לחינך היא סדר-גודל של מיליון דולר על-מנת

להפעיל את האדמיניסטרציה של שני הפרוייקטים האלה. "מציינג" כזה של ממשלת ישראל,

בסדר-גודל של מיליון דולר, אני לא אומר שהיינו מכפילים, אבל בוודאי שהיינו מגיעים

ל-50% נוספים.

עוד אנקדוטה שמדברת על סדרי גודל.
נעמי חזן
כן, אבל זה פרומילים מהאוכלוסיה.
עמוס חרמון
5,000 בני-נוער נוספים מאזור הרפובליקות המזרחיות, אני חושב שלכולנו זה עולם

ומלואו.

ניקח את החוויה הישראלית. במסגרת החוויה הישראלית מגיעים ארצה כ-13,000 -

4,0001 בני-נוער, וזה עולה לכל אחד מהם בין 3,500 ל-5,000 דולר לחניך. זה מימון

מלא, או של הארגון או של המשתתף.

אנחנו יודעים שיכולנו להכפיל את המספרים האלה על נקלה, אם היינו מסבסדים

בצורה כזו או אחרת את הנוער מדרום-אמריקה, מדרום-אפריקה, וחלק ממדינות אירופה שלא

יכול להשתתף; כולל נוער מארצות-הברית שלא יכול לממן את זה. זאת אומרת, סדרי

הגודל שדיברנו עליהם, על ההשקעה כמו שאמר פרופ' הרמן בחינוך היהודי באופן

גלובאלי, ניתן לפרוט את הדברים לפרוטות ולהגיע לסדרי-גודל ולמעגלים הרבה יותר

נרחבים, בסדר-גודל של "מצ'ינג" של מדינת ישראל לפעילויות שאנחנו עושים.
פרופ' בני איש-שלום
הייתי רוצה, ברשותכם, לחזור למישור קצת יותר עקרוני ולא לעסוק בדוגמאות

ספציפיות או בסכומי תקציב כזה או איור, שכפי שאמרת בצדק, זה פרומיל, וכדומה.

אני רוצה לגשת למישור קצת יותר עקרוני. אמר בצדק פרופ' הרמן שהכסף נמצא

בעולם היהודי ואולי מושקע במידה כזו או אחרת במקומות הנכונים. אחת הבעיות

הבולטות ביותר שעולות מתוך הדיון הזה היא הבעיה של ירידה במוטיבציה של הקהילות

היהודיות בתפוצות, של הפדרציות, להמשיך בשיתוף-פעולה עם מדינת ישראל בנושאים

האלה. זוהי בעיה עקרונית אחת. אנחנו צריכים לרדת לשורש הענין. יש חשיבות רבה

לנקודה הזאת.

מתרחב והולך הניכור בין מדינת ישראל לבין הקהילות היהודיות בתפוצות. אני

חייב לומר שבמידה רבה מאד אנחנו אשמים בענין הזה. אני גם חובש כאן כובע נוסף

בהצגת הדברים, כיושב-ראש ההנהלה של המכון ללימודי יהדות שהוקם בעקבות ועדת נאמן,

ואני חייב לומר שמתוך מה שאני לומד במסגרת התפקיד הזה, הסיבות להתרחבות הניכור

בין מדינת ישראל לבין הקהילות היהודיות בתפוצות, בעיקר בארצות המערב, קשורות

במידה רבה באופן שבו אנחנו תופסים אותם, ועוד מעט אומר כמה מלים על הענין הזה.

אם כן, נקודה אחת היא בעיית הניכר בין מדינת ישראל לבין הקהילות היהודיות

בתפוצות, שגורמת לאי-רצון לשתף פעולה אתנו.

בעיה אחרת היא בהיבט אחד שלה חיובית ובהיבט אחר היא הרסנית או קטלנית מבחינת

עתידו של העם היהודי, והיא העובדה שהיהודים היום בעולם המערבי מתקבלים במידה רבה

בברכה וברצון כאזרחים שווי-זכויות - עם אנטישמיות, בלי אנטישמיות, במידה כזו או

אחרת, אבל בסך-הכל היהודים במדינות המערב הם אזרחים שווי-זכויות, מבוססים, בעלי

עמדות השפעה, ואני לא צריך לומר לכם כמה יהודים יושבים היום בבית הלבן, ב"סטייט

דפרטמנט" ובכל מיני מקומות אחרים. השמות מוכרים לכולנו.

בהקשר הזה אני רוצה לספר אנקדוטה קצרה. לפני שבועות אחדים הזמנתי למוסד שאני

עומד בראשו פרופי סיני, שיש לי קשר אתו עוד מהתקופה שהיינו יחד במרכז ללימודי

דתות באוניברסיטת הרווארד. הפרופסור הזה, שהוא סיני לכל דבר, איננו יהודי ואין

שום קשר בינו לבין יהדות, הקים באחת האוניברסיטאות בסין פקולטה ללימודי יהדות,

שלומדים בה כ-400 תלמידים, מתוך ענין ביהדות. הוא גם ערך אנציקלופדיה יודאיקה

בסינית, וכן הלאה.

הוא מספר, מתוך מחקר שלו, דבר שלא כל-כך ידענו, על רציפות של קיום יהודי בסין

מהמאה ה-14. קיום שנקטע ונעלם.
נעמי חזו
זה כן ידוע. יש דוקטורט של ישראלי בנושא הזה.
פרופ' בני איש-שלום
כן, אבל הענין לא כל-כך ידוע. מדברים הרבה על הקהילות היהודיות במאה ה-19

וה-20. תשימו לב לקוריוז האקדמי כאן. טקסט של "קדיש" בעברית מלפני כמה מאות
שנים, כאשר ההערות המדריכות
עכשיו עומדים, עכשיו פונים למזרח, וכוי, הן בסינית.

כלומר, מדובר כאן בקהילה יהודית שהתפללה בעברית אבל שפת הדיבור שלה היתה סינית.

הם רק התפללו בעברית.

הקהילה הזאת נעלמה והלכה מסיבה מאד מעניינת. הסינים קיבלו אותם בסבר פנים

יפות. לאורך מאות בשנים העם הסיני התייחס אל הקהילה היהודית הזאת כאל סינים לכל

דבר. הסינים האלח היו שומרי שבת, הם חבשו כפה, הם הניחו תפילין ועשו כל מיני

דברים, אבל הם היו בעיני הסביבה סינים. לאט-לאט היהודים הסינים האלה איבדו את

טעם הקיום הנבדל. לשם מה להתקיים כקהילה נבדלת? זה תהליך ארוך, אבל מכל מקום

הוא הולך ומתקיים לעינינו בעולם המערבי.



נראה לי שחינוך יהודי לבדו בתפוצות, טוב ככל שיהיה, אפילו החינוך

האורתודוכסי, אין בו די לאורך זמן להבטיח את הקיום היהודי בתנאים של העידן

המודרני שבו אנחנו נמצאים בסוף המאה העשרים. כלומר, החינוך הזה בוודאי היה

המרכיב העיקרי, אם לא היהידי, ששמר על הקיום היהודי לאורך דורות, אבל בעידן שלנו

כאשר הכל נפתח, זה כבר אינו מספיק.

נראה לי שהקשר למדינת ישראל צריך להיות היום מרכיב מכונן מרכזי בכל חינוך

יהודי בכל קהילה יהודית בתפוצות. הקשר למדינת ישראל, בנוסף לחינוך יהודי שורשי,

הוא זה שיכול לתת אולי איזו שהיא משמעות לקיום יהודי נבדל בתוך חברה רב-תרבותית

פלורליסטית דמוקרטית במדינות המערב. שאם לא כן, קשה מאד לשמור על משמעות של קיום

נבדל בחברה רב-תרבותית לאורך זמן.

הניכור שקיים בין מדינת ישראל לבין הקהילות היהודיות בתפוצות מונע את הקשר

הזה. הוא מחליש אותו במידה רבה, הוא מחליש את המוטיבציה. הסיבות לכך הן רבות

ומגוונות. בין אם פיתחנו יחס ציוני מתנשא כלפי הקהילות לאורך שנים, כאשר החלטנו

בדיוק מה טוב ומה לא טוב, מה היא מצווה יהודית נורמטיבית בזמן הזה מבהינת

הציונות, וכן הלאה, ומה לא, אנחנו שפטנו אותם על הישארותם בגולה מצד אחד. בין אם

אנחנו היום כאן שופטים ומעריכים אותם כנחותי-ערך באשר הם, קונסרבטיבים או רפורמים

או בעלי עמדה אחרת, ואיננו מקבלים אותם כחלק אינטגרלי בתוכנו; בין אם אנחנו באים

אליהם היום אפילו מתוך אותה גישה שבאה לידי ביטוי מסביב לשולחן הזה היום, מתוך

כנות ואחריות לעם היהודי, אבל מבהינה מסוימת מתוך גישה של התנשאות סמויה, שאנחנו

נבוא ונאמר להם מה נכון ומה ראוי ומה רצוי והיכן להשקיע, ואנחנו נקבל על עצמנו את

האהריות לחינוך היהודי בכללו בעולם.

אני חושב שאנחנו צריכים לשנות את הגישה, לשנות את השפה, לשנות את

הטרמינולוגיה, ולדבר על שותפות מלאה עם העם היהודי. שותפות יש לה שני צדדים.

אנחנו רואים את עצמנו אחראים לקיום היהודי בתפוצות ולחינוך היהודי בתפוצות. אנחנו

צריכים לראות אותם גם אחראים לחינוך היהודי ולקיום היהודי במדינת ישראל. אם אנחנו

רוצים להיות מעורבים או לקבל זכות להתערב בקהילות שלהם, אנחנו צריכים לתת להם את

ההזדמנות ואת פתהון הפה, זכות העמידה גם לגבי שאלות שתלויות ועומדות על סדר-היום

הלאומי שלנו כאן במדינת ישראל, ואנחנו צריכים למצוא ערוצים חדשים של שותפות

ולשנות את בסיס הקשר בינינו לבין יהודי התפוצות. ייתכן שזה אומר הקמת איזה שהוא

פורום יהודי כלל-עולמי, במסגרת הסוכנות היהודית או במסגרת אהרת, שהוא, אם תרצו,

בית עליון במדינת ישראל שבו שותפים נציגי קהילות.

הם צריכים להיות שותפים מלאים גם במה שמתרחש כאן במדינה, אם אנחנו רוצים שהם

ימשיכו לתרום, ולא ירגישו שהם שולחים לכאן את הכסף ואנחנו אומרים להם מה לעשות

בכסף שלהם עם הילדים שלהם.

אני מדבר על שינוי בסיס הקשר בין ישראל לבין התפוצות ולהפוך אותו לקשר של

שותפות אמיתית. לתת ביטוי קונקרטי לסיסמה הזאת, ליצור את המנגנונים שיוכלו לתת

ביטוי ממשי לרצון בשיתוף, ובראש ובראשונה לשנות את ההתייחסות לצורות החינוך,

לצורות החיים ולצורות הקיום היהודיות ברחבי העולם. לתת את אותו מרחב חיים, את

אותו מרחב ביטוי ויצירה, את מגוון צורות החיים היהודיות לראות כברוכים בתוך קהל

ישראל, כרצויים ולגיטימיים בתוכנו.

אנחנו לא יכולים להיות השופטים לא של ההסטוריה ולא של הקדוש ברוך הוא. יש
תפיסה פוליטית מסוימת שאומרת
אף שעל. צריכה גם להיות תפיסה יהודית ציונית
שורשית שאומרת
אף יהודי. אנחנו לא מוותרים על אף יהודי ולא משנה מה הוא חושב,

כיצד הוא מתפלל, במה הוא מאמין, וכו'.

את השיפוט הערכי הזה נשאיר לשר ההסטוריה, נשאיר לקדוש ברוך הוא, נשאיר

לגורמים אחרים. אנחנו צריכים להיות ערבים זה לזה במובן העמוק והמחייב ביותר של

המלה. זוהי האחווה היהודית הבסיסית ההסטורית ששמרה על קיומנו מאז ומעולם. אין



תחליף לסולידריות הזאת. אם נמשיך לגלגל את הוויכוחים הפוליטיים שמשרתים אינטרסים

צרים בתוכנו לזירה הכלל-יהודית, אנחנו במו-ידינו מחבלים במאמץ החשוב שעליו אנחנו

דנים בחדר הזה.

לכן אני חושב שאנחנו צריכים באמת להתאגד מסביב לרעיון של השותפות. יש מקום

לחרדים במערכת הזאת, יש מקום לרפורמים במערכת הזאת. כל קהילה מבקשת את הביטוי

שלה, ואני יודע שיש קהילות במקומות מסוימים, בדרום-אמריקה ובמקומות אחרים שבאים
אלי אומרים
אתם מעמידים אותנו בפני מצב בלתי-אפשרי. אנחנו רוצים חינוך יהודי,

אבל היחידים שבאים אלינו הם שליחים חרדים, לובביץ', אור שמח וכן הלאה. לא באים

שליחים דתיים-ציוניים למשל. והאלטרנטיבה היא או לקבל חינוך חרדי או לא לקבל

חינוך יהודי בכלל. ויש רבים שמעדיפים, כשזו האלטרנטיבה, לא לקבל חינוך יהודי

בכלל.

לעומת זאת, יש מקומות שהחינוך החרדי, חסידי חב"ד ואחרים, עשו פעולות נפלאות.

אנחנו לא נשפוט מה רצוי היכן. כל קהילה תבקש ותקבל את מה שראוי לה. מדינת ישראל

בשיתוף עם העולם היהודי תיצור את המנגנון הזה שבו כולנו משתתפים ואיננו שופטים זה

את זה. לכל קהילה נשלח את השליח המתאים לה.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה. אני מקבלת רבים מהדברים שאמרת, ועלו במשך הדיון כמה שאלות שבוודאי

נצטרך להתייחס אליהן. כאמור, זה רק תחילה של דיון. למשל, אחד הדברים שלרובנו

היתה התנגדות קשה היא מעורבות של יהדות התפוצות במה שנעשה בארץ. כלומר, הם לא

יכתיבו לנו את המדיניות ואת סדר-היום. ויש גם צדק בדבריך שאנחנו במו-ידינו

יוצרים אצלם בעייתיות כשכל אחד בא מהכיוון שלו ומבלבלים אותם.

זו שאלה מהותית משני היבטים, גם מן ההיבט כמה אנחנו מוכנים שהם יתערבו, ואז

נשארת אותה גישה פטרנליסטית ופחות גישה של שותפות, וצריך איפה שהוא לראות היכן

הגבולות. ומן ההיבט השני, שאם אנחנו מביאים אליהם את הבעייתיות שלנו, בעיקר

בנושאים מדיניים בדרך-כלל, האם זה מחזק אותם או מחליש אותם. יכולה להיות גם גישה
אחרת שאומרת
אם הם שותפים שלנו, שיהיו שותפים גם בבעיות ובחילוקי הדעות הקשים

מאד שקיימים במדינה. יש כאלה שאומרים שזה כוחה של דמוקרטיה, ואולי גם דמוקרטיה

בעולם היהודי כולו. הדברים האלה ראויים בהחלט לדיון.

רציתי להעלות נקודה נוספת. מעבר לנתונים שמדברים על כמה מרגישים יותר את

הזהות היהודית שלהם לעומת טשטוש הזהות היהודית, לפי דעתי יש גל כלל-עולמי של שיבה

למקורות, שקיים גם במדינה אצלנו. אני זוכרת, בילדות שלנו, בקושי היית שואל מישהו

מהיכן הוריו, מאין הוא בא. היום לעומת זאת הרבה מאד שואלים: מאין באו הוריך? זה

הפך מאד לגיטימי לשאול מה המוצא שלך, ואת ההתחברות למקורות.

אותו מצב אני מרגישה שקיים גם בעולם המערבי היום. לפני כמה שנים, בתקופת

"ילדי הפרחים" היתה מגמה ליברלית, פתיחות רבה מאד, ואנשים רצו לעבור גבולות -

כולנו יחד בני-נוער, כולנו צעירים. לעומת זאת, ברוב הארצות יש מגמה של חזרה, גם

לדת, והיא קשורה גם בשיבה למקורות, שבעצם לא קשורה לשאלה אם ניתן יותר או פחות
יהדות. באים אותם בני-נוער ושואלים
מאין אני בא? ואתה רוצה לחזור למקורות שלך,

שזה מנותק בעצם ממאמצים שנעשה או לא נעשה. זו מגמה כלל-עולמית שלדעתי קיימת

כרגע. זה עוד היבט שאפשר להכניס לדיון.
פרופי בני איש-שלום
אני חושב שהדברים נכונים והם מפיחים רוח תקווה. מצד אחד זח לא פותר אותנו

מאחריות. מצד שני זה רק מלמד מה טיבה של כל פעולת התערבות שנובעת מאחריות

אנושית. דהיינו, אנחנו איננו משלים את עצמנו שבכוחנו לשנות את ההסטוריה ולכוון

מהלכים דראמטיים כאלה או אחרים. יש תהליכים שמתרחשים בגלל מכלול מורכב מאד של

ג.ורמים, אבל האחריות שלנו כמי שעומדים בצומת של הכרעות נובעת מכך שבידינו לכוון

תהליכים, במידה מסוימת לכיוון זה או אחר, ולא ליצור ולחולל תהליכים, אבל לכוון

אותם, ועל-ידי כך גם לקבוע תוצאות הרות-גורל בסופו של דבר.



אנחנו צריכים ליצור בצומת הזה איזה שהוא בסיס מינימלי משותף לעם היהודי,

שתהיה שפה אחת ודברים אחרים, למרות השונות והגיוון הרב. אחדות ולא אחידות. למשל,

שפה - ואני מדבר על שפה במובן הפשוט והפרוזאי ביותר של המלה - לימוד השפה העברית

כאחת הדרישות הבסיסיות בכל מערכת של חינוך יהודי. פעם יהודים דיברו אידיש

באזורים מסוימים של העולם ודיברו שפה אחרת באזורים אחרים של העולם. היום לא אלה

ולא אלה מסוגלים להידבר. אולי האנגלית תהיה השפה היהודית הבין-לאומית, אבל היא

לא תייחד אותנו והיא לא תתן את הביטוי לאותה מורשת שעליה דיברנו כאן.

אם נהפוך את לימוד השפה העברית בכל מוסדות החינוך, בכל המסגרות, לאחת

הדרישות, זה יכול לתרום משהו. וכמובן, אותו כיוון שאת מדברת עליו - שיבה

למקורות, מה שמכונה היום בז'ארגון שלנו, ארון הספרים היהודי, וכן הלאה, אבל זה

דיון ארוך.

דייר דוד אלכסנדר;

קודם-כל אני רוצה להודות על ההזמנה לבוא לדיון היום ולהצטרף למברכים על קיומו

של הדיון הזה, וגם על יום העיון העתידי. אני לא יודע אם זה חורג מהפרוטוקול אם

אציע שהדיון יתקיים בבית התפוצות.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנחנו יכולים לשקול את זה.
דייר דוד אלכסנדר
אני מבקש, ברשותכם, להאיר את הנושא המרתק שעולה כאן היום מזווית אולי מעט

שונה, מן הזווית שלנו.

כידוע לכם, בית התפוצות מציין בימים אלה 20 שנה מאז נהנך ופתח את שעריו בפני

הציבור של המבקרים מן הארץ ומן העולם. לפני חודש ימים קיימנו, במסגרת האירועים

שבהם ציינו, בין השאר, 20 לבית התפוצות, רב-שיח בין-לאומי בן יממה אחת, שהוקדש

לנושא יחסי ישראל והתפוצות. לקראת הרב-שיח הזה, שבעצם הורתו ולידתו מתוך הרצון

לבדוק היכן אחרי 20 שנות פעילות עומד המוסד החשוב הזה, גם מבחינת הפנים פנימה וגם

מבחינת הפעילות שלו כלפי העולם היהודי בחוץ, קיימנו סקר שלא גוזרים ממנו אולי

איזו משנה ברורה, אבל כמה מן הממצאים שלו היו מעניינים מאד. זה היה סקר שהתקיים

בישראל והופנה לציבור הישראלי. לשם שינוי לא יצאנו החוצה וביקשנו לבדוק כיצד

רואה העולם היהודי אותנו בישראל, אלא איך הציבור בישראל בשנה הזאת רואה את מערכת

הקשרים בינינו לבין יהדות התפוצות.

שלושה ממצאים המעניינים, המרתקים ביותר מנקודת המבט שלנו, ואני חושב שהם

צריכים לעמוד גם על סדר-יומה של הוועדה הזאת, ולבטח להידון במסגרות שבהן ניתן

יהיה גם לגזור פעילות מעשית מתוכם, מתייחסים קודם-כל לתחושה של למעלה מ-64% של

הציבור בישראל, שמדינת ישראל חדלה מבחינת יהדות התפוצות להיות אור לגויים, או אור

לתפוצות.

כאמור, זו תחושה פנימית, לא מבט מבחוץ, מעולם חיצוני כלפינו. אני חושב שזרו

גם מתקשר עם הדברים שפרופ' הרמן דיבר עליהם לפני-כן, על אובדן תחושת זכרון משותף.

לבטח הדברים שעלו במשפטי הסיום של דייר איש-שלום על התרחבות הניכור ועל העובדה שגם

לנו יש תחושה שאין שיח משותף.

הנקודה השניה המעניינת מאד היא שרוב המרואיינים סבורים שאחת מן הדרכים לגשר

על הפער המתרחב והולך בין החברה הישראלית לבין העולם היהודי היא בקיום חינוך

יהודי משותף, שיהיו לו מוקדים בקהילות היהודיות בחו"ל שבהן תילמד גם המורשת

היהודית אבל גם מדינת ישראל. מישהו העלה לפני-כן את השאלה היכן החינוך וההכרה

בהסטוריה היהודית מסתיימים. אם כן, הרוב סבור שהקהילה היהודית בחו"ל חייבת ללמוד

על מדינת ישראל כאשר היא חוזרת לשורשיה.



גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לומר במאמר מוסגר, אחת מן ההוכחות המובהקות למה

שאת אמרת לפני דקה על השיבה לשורשים בעולם, זו צמיחה אדירה של התעניינות בעולם

היהודי, בגנאלוגיה יהודית, ומספר האיגודים והאגודות שצמחו - אנחנו מכירים את זה

מן הצד של בית התפוצות, משום שכידוע לכם, מרכז דורות שלנו לאילנות יוחסין הוא

הגדול בעולם היהודי - מספר הפניות שאנחנו מקבלים, לא רק אלינו מצד יחידים

ומשפחות, אלא מצד מרכזים בעולם היהודי, היא אולי ההוכחה הטובה ביותר באמת לשיבה

המיידית, לחיפוש אחרי מקורות, גם בתחום התרבותי, אבל בראש ובראשונה במסגרת המורשת

המשפחתית.

הנקודה המשלימה שעולה מן הסקר היא כמובן, שמן הדין שהתלמיד הישראלי, שמערכת

החינוך הישראלית גם היא תקצה מקום וזמן על-מנת ללמוד וללמד כל מה שקשור לעולם

היהודי בחו"ל.

אני האזנתי לדברים שנאמרו כאן ושמחתי מאד שבאיזה שהוא מקום גם רחשי הלב של

הציבור, אם מותר לסקר כזה להיכלל בין הדברים המלומדים שנאמרו כאן, מעיד על כך

שיש רצון גובר והולך לשיתוף-פעולה,

בהערה משלימה אני רוצה לומר שאחת מן השאלות שנשאלו, שלא היתה מקובלת עליי

מראשית, כאשר ניסחנו את השאלון, התייחסה לשאלה בדבר שיתוף-פעולה של ממש. מסתבר

שאחוז ניכר מן הנשאלים מצדדים בהקמת מעין ממשלה יהודית, או פרלמנט יהודי שיאחד

באיזו שהיא מסגרת-על, שהדגש בה יהיה על חינוך, על תרבות ועל יצירה, גס את החברה

הישראלית וגם את העולם היהודי.

למותר לומר שאנחנו בבית התפוצות גוזרים מתוך הדברים הללו גזרה לתוכניות פעולה

למן שנת הלימודים הקרובה, שהבסיס במרכזן הוא בעצם הקניית כלים לעיסוק בזהות

היהודית והישראלית, לנוער ישראלי שמגיע למוזיאון ולמרכז הלימודים, ולנוער יהודי

מחו"ל.

זה לא עונה על כל הצרכים. כפי שנאמר כאן, ביקור בישראל וחוויה של ביקור

במוזיאון, כמה שלא יהיו הסדנה או הסמינר שעוסקים בזה, מקיפים, אינטנסיביים

ומרתקים, הם בסופו של דבר חוליה נקודתית שהמשכיה חייבים להיות בבתי-הספר ובמסגרות

האחרות בחו"ל. אבל אנחנו מאמינים שאם הנוער הישראלי ועולם המחר של הנוער היהודי

בחו"ל ייפגשו בישראל במסגרת תוכניות משותפות, אז בחלקת אלוהים חקטנה שלנו, התחלנו

איזה שהוא פתח. תודה רבה.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה. רשות הדיבור למנחם יגלום, יושב-ראש המכון למורשת יהדות רוסיה.

בבקשה.

מנחם יגלום;

אני רוצה להעיר הערה קטנה ולחזק את הדברים שאמר פרופ' איש-שלום בקשר להתבטאות

בשפה יפה, לא רק של העם, ועדויות שונות על רקע אידיאולוגי ותרבותי ועדתי גם, כדי

לציין שאני עוסק בחינוך יהודי בשפה הרוסית, ומאד חשוב לציין שקהילה דוברת רוסית

יש לה הייחוד של קהילה יחידה, כמו שהיא בארץ ובחוץ-לארץ.

דיברנו על אחוזים שונים של אלה שהולכים לחינוך יהודי, גם בגולה וגם בארץ.

דיברנו על 20% - 30%. במדינות חמ"ה אחוז ההולכים לחינוך יהודי, לא לפי סקרים הכי

אופטימיים - הוא 5%, ובין דוברי רוסית עולי חמ"ה שנמצאים בארץ, האחוז הוא אפילו

יותר נמוך, ואנחנו יכולים לדבר על 2% - 3% של אלה שמקבלים חינוך יהודי פה ושם.



מאד חשוב לציין שלקהילת דוברי רוסית בארץ יש יותר הזדהות גם אידיאולוגית וגם

תרבותית עם יהדות רוסיה, במידה מאד ניכרת, וויתור על חינוך יהודי בשפה רוסית

במידה כמות שהיא גורמת לניתוק של קהילה שלמה מעם ישראל, וזה מתרחש גם בארץ וגם

במדינות חמ"ה ובכל המדינות האחרות שבהן יש קהילות גדולות דוברות רוסית, כמו

ארצות-הברית, גרמניה, אוסטרליה במידה ניכרת, ובעוד מספר קהילות.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני חייבת לסיים את הישיבה. אני מבינה שזה רצון של כולנו שנקיים המשך לדיון

הזה, כי יש עוד אנשים נוספים שמעורים בשטח הזה, בתחום ההגות והפילוסופיה, שרוצים

לקחת בו חלק. בשלב זה אין ספק שאנחנו תמימי-דעים שאותה כמיהה לשותפות קיימת גם

אצלנו וגם ביהדות התפוצות, ונמשיך לפעול לכך שיהיה איזה שהוא סדר-יום משותף.

אני רוצה להודות לכולכם ולעמיתי חבר-הכנסת הרב הלפרט על הדיון הזה. אני

חושבת שזה היה דיין מאד בסיסי ומשמעותי, ואני מבטיחה שיהיה לו המשך. הכנסת יוצאת

לפגרה, כידוע לכם. הדיון עם ראש הממשלה אמור להיות בסוף אוקטובר, ואולי נקיים

דיון נוסף לפני-בן.
שמואל הלפרט
אני רוצה לחודות לכל המשתתפים. אני מאד שמח על תמימות-דעים בנושא הזה.

כולנו מבינים שמוטלת עלינו אחריות כבודה מאד, שישראל ערבים זה לזה, וודאי שמדינת

ישראל מחוייבת לחינוך הנוער היהודי בגולה.

מאחר שהנושא הזה הוא כל-כך כבד וכל-כך חשוב, הייתי מבקש, גברתי היושבת-ראש,

שנקיים דיון יסודי גם בפגרה בהשתתפות ראש הממשלה, שר החינוך ואנשים אחרים הקשורים

לנושא כדי לטכס עצה איך אנחנו יכולים להתחיל לפעול מיד בכיוון של חינוך הנוער

היהודי בעולם.

היו"ר נעמי בלומנטל;

זה מקובל עלי. אני חשבתי שאולי נקיים עוד דיון אפילו בינינו כדי ללבן טוב

יותר את הדברים וכדי להגיע לכמה פרקים על סדר-היום, שאותם נוכל להציג כפנייה של

ועדת העליה והקליטה, לראש הממשלה ולוועדת השרים, כשהדברים יהיו מעט יותר מגובשים,

לאחר דיון נוסף שנקיים קודם לכן.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה נסתיימה בשעה 11:55

קוד המקור של הנתונים