ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 02/06/1998

דרך השתלבותם של ילדי העולים במסגרות החינוך

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 153

מישיבת ועדת העליה והקליטה

יום שלישי. ח' בסיון התשנ"ח (2 ביוני 1998). שעה 00;09
נכחו
חברי הוועדה; נעמי בלומנטל - היו"ר

סופה לנדבר

מריכוז סולודקין
מוזמנים
אלי בן-דוד - מנהל ביה"ס הדסה נעורים, מי החינוך והתרבות

ד"ר עמנואל גרופר- מנהל אגף הדרכה בפנימיות, " "

צבי לוי - מנהל כפר הנוער הדסים, " "

יעקב מלקמן - מפקח, משרד החינוך והתרבות

צבי סטניסלבסקי - מנהל כפר הנוער נווה עמיאל, " "

שאול עמרן - מנהל כפר הנוער הדסה נעורים, " "

ד"ר חיים פרי - מנהל כפר הנוער ימין אורך, " "

יחיאל שילה - סגן מנהל המינהל לחינוך התיישבותי ועה"נ

שלום עזרן - מנהל חטיבת שפירא, נתניה

רפי טוויזר - מנהל תיכון מקיף באופקים

אדמקיה גביה - המשרד לקליטת עליה

איריס הומינר - המשרד לקליטת עליה

יואב הס - האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

סנ"צ סוזי בן-ברוך - ראש מדור נוער, המטה הארצי, י-ם

רפ"ק נועה בן-נודיז - מדור עבריינות נוער, המ' לבטחון פנים

רפ"ק ב' גלגולשווילי-קצין נוער - מחוז דרומי, " "

רפ"ק זהבה שילה -יחידת שיטור קהילתי, " "

פרופ' ז'אק חביב - מנכ"ל הג'וינט - מכון ברוקדייל

שרית אלנבוגן-פרנק -ג'וינט, מכון ברוקדייל

מיכל וולפסון - " " "

חן ליפשיץ -חוקרת במכון ברוקדייל

זאב צור -מ"מ מנהל אגף החינוך בעיריית לוד

אבי מזרחי -מנהל אגף צעירים ורווחה, הסוה"י

שושנה בך-דור -יו"ר ארגון צפון אמריקה למען יהודי

אתיופיה

מנגשה נגיסט -ארגון שתי"ל

חיה נח -ארגון שתי"ל

פלג וסרמן - תלמיד

מיכאל קלינוב - תלמיד
מזכירת הוועדה
וילמה מאור
קצרנית
עפרה הירשפלד

סדד-היום; דרך השתלבותם של ילדי העולים במסגרות החינוך - במסגרת אירועי חודש

הילד והנוער בישראל.



דרך השתלבותם של ילדי העולים במסגרות החינוך

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני פותחת את הישיבה.

אנחנו עוסקים חיום בהשתלבות ילדי העולים במסגרות החינוך. נראח לי שבסך-חכל

חממצאים לא גרועים. לפניי מונח מחקר שנעשה על-ידי חן ליפשיץ, גילה נועם וז'אק

חביב על אינטגרציה חברתית ואלימות בקרב בני-נוער יוצאי אתיופיה, וסקר נוסף שנעשה

מלמד על כך שהמצב בקרב העולים החדשים הוא פחות גרוע משציפינו.

מאידך גיסא, תופעת הנשירה בעיקר מקרב בני העדה האתיופית היא מדאיגה ביותר.

הנושא הזה עלה לא אחת בוועדה זו. מוקדשים לכך הרבה תשומת-לב ותקציבים, ועדיין יש

הרגשה של החמצה ואנחנו מנסים למצוא, יחד עם המומחים ועם משרדי הממשלה השונים,

כולל משרד החינוך ומשרד הקליטה, מה ניתן לעשות כדי למנוע נשירה. כולנו

תמימי-דעים שכאשר בני הנוער כבר נושרים, קשה מאד להחזיר אותם אחר-כך למסגרת.

כלומר, הבעיה העיקרית היא לאתר אותם עוד לפני שסכנת הנשירה מרחפת באוויר.

תיכף נשמע ממנהלי בתי-ספר, ממומחים בנושא וממבצעי הסקר את הממצאים

וההתרשמויות שלהם. לפעמים הסקרים לא משקפים בדיוק את המציאות. אם אנחנו מדברים

על 10% עד 15% שלא מצאו את מקומם בכתה או בשעות שלאחר בית-הספר, מצד אחד אפשר
לומר שזה אחוז לא נוראי, כי אתה אומר
יופי, בכל-זאת 85% די הסתדרו. אבל מאידך

גיסא, ייתכן ש-15% הם הנושרים בפוטנציה, הם אלה שאחר-כך מסתובבים ברחובות ללא

מקום שינה, ואז אנחנו רואים מספרים קשים מאד שלא היינו רגילים אליהם קודם לכן.

את הדבר הזה אנחנו חייבים למנוע בכל מחיר.

אנחנו נשמע כאן התרשמויות גם של מנהלים וגם של תלמידים.

אין ספק שהמגמה שלנו היא למנוע נשירה ולגרום לכך שהפעילויות לאחר בית-הספר

ובתוך בית-הספר תהיינה פעילויות של הרבה יותר שילוב העולים ויצירת אווירה נוחה

יותר להמשך דרכם בארץ.

אני רוצה לבקש ממנהלי כפר הנוער הדסים וכפר הנוער ימין אורד, לפתוח. ד"ר

פרי, בבקשה.
ד"ר חיים פרי
אני נתבקשתי לדבר על הנסיון שלנו, לא בשום הקשר ומעבר לנסיון הזה.

אנחנו מתעסקים בנושא הזה כבר מראשית שנות השמונים ואיך שהוא במישור של

סטטיסטיקה והצגת נתונים הספור שלנו נחשב לספור הצלחה, ואני מדבר כאן לא רק על

האתיופים אלא גם על עולים אחרים.

חלק מההצלחה שלנו נצפה לפעמים כתוצאה מכך שאנחנו ממיינים כביכול מראש את

הטובים ביותר ואחר-כך מציגים נתונים, וחלק מההצלחה לפעמים מייחסים לקונספציה קצת

שונה, שאנחנו די לוחמים עליה, בהקשר שהוא מעבר למקומי, מעבר למיקרו שלנו.

אני חושב שמהתחלת הימים של מפגש ראשון עם ילדים יוצאי אתיופיה ועד לתקופה של

שהות באתיופיה ומחקר בנושא הזה בתקופה שלפני "מבצע שלמה" ועד ליום שאנחנו מקבלים

חיזוקים מכל הבוגרים שלנו, בין אלה שהצליחו להגיע לבגרות לבין אלה שלא הגיעו

לבגרות, או בין כל אלה שהסתדרו בחברה הישראלית, אנחנו מסיקים שיש משהו בקונספציה

שהוא נכון.

אני בכלל חושב שחברה שעסוקה עדיין בתוצאות ובפצעים הפתוחים של לקחי השגיאות

של שנות החמישים, היו לה נתוני פתיחה אופטימליים, לפחות מבחינת האפשרות לזהות

ולהסכים על קונספציה מובילה בהקשר לציבור האתיופי, ומראש הצבנו כמה דברים שעומדים



לפעמים בניגוד לפרטנות הטרחנית של עיסוק בכל מיני אלמנטים שבגללם אנחנו רואים

היום נשירה, שבדרך-כלל מייחסים אותת לחוליות המעבר הרופפות בין הגיל הרך שלא

מגיעים להקניית מיומנויות יסוד ולחוליה הבאה, ומהחוליה הבאה לחוליה הנוספת,

ואחר-כך ההתעסקות האובססיבית של צעירים בגיל ההתבגרות בנושאים שטעונים מטענים של

תכנים, של זהות, כאשר זה עובד בניגוד גמור למסרים שהחברה משדרת לאנשים אלה.

במקום להתעסק בנושא חזה אנחנו, במקום שאנחנו עובדים כקהילה מחנכת, בחרנו

להדגיש אלמנט אחד מאד-מאד חשוב בכל הנושא החינוכי - לא את הנושא הבית-ספרי אלא את

הנושא איך שהוא לקיים באוויר מחוייבות גם קונספטואלית וגם-מעשית, ושיטות עבודה,

ללכידות של חאתמול. זאת אומרת, אם ביתא ישראל הגיעו לארץ הזאת ונשקו את האדמה

אחרי דורות של ערגה לציון וכל התכנים האלה שלפעמים נשמעים מאד-מאד "שמאלצים", אבל

אף אחד לא הכין את העדה הזאת להמשך השרידה והמציאות החדשה, אנחנו תפסנו קודם-כל

כמחוייבות שלנו לחדד את חוליית הקשר בין האתמול להיום ולהשליך מן האתמול על היום.

באווירה של תיחכום-יתר לפעמים, של בדיקת הדברים וההתמקדות בנושאים מאד-מאד

מדוייקים, קונקרטיים, שעליהם מצביעים כסיבות לכשל, במקום זה אנחנו מדברים על

חוליות אחרות לחלוטין. לא על החוליות שמתחילות במעבר בין הגיל הרך לבין בית-ספר

יסודי, חטיבת ביניים לתיכון וכן הלאה, אלא קודם-כל יצירת קונטקסט של לכידות שהוא

מאד-מאד משמעותי בעולם הצעירים ומתחבר לעולם המבוגרים. זה נעשה בשיטות עבודה ובכל

מיני דרכים.

לגבי קונטקסט הלכידות, אני טוען שלא נשאלות השאלות הנכונות, ואתן דוגמה קטנה.

כרגע מתעסקים בהיבטים שונים של הכשלון בגיל הרך, אבל אני חושב שהכשלון בגיל הרך

מתחיל היום בתופעה, שאני לא יכול להצביע אמפירית על מספרים, כי לא בדקתי את זה,

אבל אני יודע מידיעה אישית מתוך חיים עם העדה וקירבה לעדה, שיש למשל תופעה של

אמהות אתיופיות באתרי קרוואנים, שלא מגיעות ללדת בבתי-חולים אלא יולדות יותר

באמבולנסים. מדוע? מי שקצת מגרד מתחת לפני השטח מוצא שהחוויה של לידה בבית-חולים

מודרני, ישראלי, עומדת בניגוד פנימי לזרימת הזמן הפנימית בכל מה שבתרבות המוצא

היה מחובר, למה שאנשים מתוכנתים עליו בנושא המאד-מאד בסיסי הזה של איך יולדים

ילדים. מהו הקונטקסט, מה האווירה וכן הלאה. ואנשים מתחום הבריאות מציינים לפניי

את האווירה לפעמים המאד-מאד כואבת שנוצרת בחדרי לידה ואחרי-כן, כאשר אמהות

מסתגרות מתחת לשמיכות, אחרי הלידה, שהיתה באתיופיה חוויה של שיתוף, של הרמוניה,

של זרימה עם הזמן, של משהו אחר לחלוטין, ויש מי שאומר שבמשבר הראשון הזה בקשר

אם-יילוד, שהוא בסיס לנוירוזות שאחר-כך מתפתחות, שהוא בסיס לכל מיני פחדים

שאחר-כך מציפים בחוליות הבאות של הפרידות הבלתי-מאוגדות - לפי וולבי, שאני חסיד

גדול מאד של משנתו - שמציפים אחר-כך את האורגניסם של ה"אני" והדברים האלה צפים

הלאה.

אני רק נותן דוגמה אחת מאיפה אני חושב מתחילה הבעייתיות, וגם לשאלה האם אנחנו

באמת שואלים את השאלות הנכונות. לפי דעתי צריך עוד פעם לשאול האם השאלות הנכונות

נשאלות, ולאור זה אם גם נותנים את המענה.

אני רק מייצג כפר נוער קטן שמ-1981 עוסק בקליטה מאסיבית של אתיופים. היתה

תקופה שהיו לנו 80% ילדים אתיופים מתוך 500 ילד, ואיש לא אמר גטו, איש לא אמר

סגרגציה, וגם היום איש לא אומר. היום האחוזים הם 40% אתיופים, 30% מחבר העמים

והיתר - כל העולם. איש לא הרגיש גטו גם בזמנים שהיתה סיבה טובה מספרית לומר גטו.

איש לא מסתכל אהורה באיזו שהיא אשמה "משהו עשיתם לא טוב אתנו". שוב, השאלה היא

מהי האווירה ואיך עושים את הדברים.

אני גם טוען שמתבגר צריך להעניק לו באיזו שהיא צורה משהו ששום מחקר לא יתן

לו - היכולת להשליך קדימה סכימה ציפייתית. הווה אומר, שהצעיר ברבדים התת-מודעים

של הקיום שלו יידע לומר לעצמו לאן כל התהליך הזה מוביל.



אנחנו כאנשים שאמונים על גיל ההתפתחות, יודעים כמה חשוב שצעיר יידע להשליך

קדימה. הוא גם צריך לדעת להשליך קדימה אופציות של מרי: אני גומר צבא, אני נוסע

למזרח הרחוק, אני חוזר בשאלה, אני חוזר בתשובה, וכן הלאה. צעיר שההקשרים הלוגיים

בין אתמול לבין היום על רקע ההתפרקות של המשפחה וכל הכאוס שמאפיין את ההתפתחות

שלו, לא מסוגל להשליך קדימה לאן כל התהליך מוביל.

אני רוצה להדגיש את הצורך ביצירת תוכניות לימודים, שיש בהן קודם-כל מחוייבות

להנחיל לצעירים לכידות בין אתמול למחר, שמושלכים על ההיום. כל המתודולוגיה הזאת

חייבת להיות מאורגנת בצורה של תכנים לימודיים. כל זה לא יקרה אם לא תהיה הכשרת

מורים מסוג אחר לעומת זאת שקיימת היום, הכשרת עובדים וצוותים.

לכל אורך הדרך אנחנו טוענים שאחת מהיכולות שלנו לומר לעצמנו שאנחנו באמת

הסקנו איזו שהיא מסקנה מלקחי שנות החמישים, היא היכולת שלנו לומר לעצמנו בכנות

שעכשיו לא עוד פטרוניזציה, לא עוד אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם, לא עוד אנחנו

מובילים אתכם, אלא באמת ובתמים פנייה לחוכמה השרידה של תרבות המוצא, ושיתוף אמיתי

של אותה חוכמה בהתרחשויות שהיום מכתיבות את מה שקורה. צריכים אנשים רבים לשים יד

על הלב ולשאול את עצמם באיזו מידה באמת הלקח הזה שאת הפצעים שלו אנחנו עד היום

מלקקים בכל מיני תופעות - ראה עוזי משולם ואחרות שאינני רוצה להיכנס אליהן - האם

אנחנו באמת ובתמים, מתוך יושר אינטלקטואלי, יהודי, ציוני, לקחנו על עצמנו את

המחוייבות לפנות לחוכמה השרידה של העדה ולתרגם אותה לאופרציות פדגוגיות, לתרגם

אותה לשיטה, לתורה שמונחית לאנשים.

יש בעיות נוספות שהן סדר היום הסמוי של מערכות חינוך, שאינני רוצה לעסוק בהן,

אבל לפי דעתי הנסיון הקטן שלנו אומר שאם מחנך שעומד מול ילד אתיופי רוצה שהתהליך,

הוראת חשבון והוראת הסטוריה, גמרא ותנ"ך, עברית ולשון, באמת יעלה באפקטיביות שלו

בצורה משמעותית, הנסיון מוכיח שבתרבות האתיופית ההוראה והחינוך היו מאופיינים

בעיקר על-ידי מה שאנחנו קוראים "מודלינג". חשוב מאד שבתהליך החינוך קודם-כל יהיה

דגש על ערוצי תקשורת נאותים, נכונים, נקיים. לפעמים אני אומר: הילד האתיופי יש

לו מן רדאר סמוי והוא יודע לזהות טוב מאד הלנו אתה אם לצרינו. אנחנו הוכחנו במשך

כל השנים שאיש חינוך שהתחיל לפחות איזה שהוא מאמץ זעיר של ללכת לקראת השונה, איזו

שהיא מטמורפוזה אישיותית, ולא רק הכשרת מורים מוחצנת הבנויה על אנתרופולוגיה, או
על אלמנטים שהם לא חינוכיים פסיכולוגיים, אינטרינסים
כך התחתנו באתיופיה, כך

היו, בואו נספר לכס על מזג האוויר באתיופיה, על ההסטוריה של יהודי אתיופיה ובואו

נגלוש לכל מיני מחקרים על יהודי אתיופיה ונקיים ימי עיון על הענין הזה.

הצורך במטמורפוזה אישיותית שאדם יאמר לעצמו, בניגוד לשנות החמישים, שהעולה

היה אובייקט, שמחובתו, והגישה היתה 'תן לו להתקרב אליי, לו יש יותר כוחות ממני' -

מה שלא היה כך, והיום אנחנו משלמים על פירות הבאושים הללו.

היום במערכת החינוך צריכה להיבנות מחוייבות של "ללכת לקראת" מסוג שונה מזו

שקיימת. נעשים כל מיני דברים במערכת החינוך, אבל הזרמים הסמויים הם רבים מהזרמים

הגלויים בכל מה שנעשה שם.

אני טוען שצריך לקחת כל שיטה וכל דרך, שפעם בהסטוריה של התפתחות הציונות פעלה

טוב, ולגייס אותה למערכת החינוך, ולא לחשוב בפרמטרים ובדפוסים המקובעים שאנחנו

חושבים. למשל, אם המתודולוגיה של תנועת הנוער הקלאסית, שבנתה משהו בארץ הזאת

לפני 1948 ואחר-כך, עבדה על גיבוש אנשים, על יצירת יחד, על נושאים של זהות של

אנשים, אז צריך לקחת את המתודולוגיה הזאת ולגייס אותה היום למערכת החינוך. החברה

להגנת הטבע עשתה דברים יפים מאד. אם ילדים אתיופים, ילדים רוסים וילדים מבית-ספר

הריאלי בחיפה ואחרים יחד עושים מסע ים-ים, מים כנרת לים התיכון, ויחד זעה נוגעת

בזעה, שריר נוגע בשריר, ותוך כדי סיטואציות קיומיות אמיתיות שהן מחוברות למציאות

הישראלית נוצר דיאלוג אמיתי ולא דיאלוג כפוי, אנחנו נראים אחרת.

אני לא יכול שלא להמעיט בחשיבות תוכניות חינוך שממקדות את עצמן בצורה ישירה

ולא עקיפה במוטיב המרכזי של גיל ההתבגרות, וזאת הזהות. לפי דעתי, ואני אולי לא

מייצג דעה מאד סקולסטית - אם תבדקו את כל האלמנטים של כאוס, של אלימות, של כשלון



ברור של מערכות - קחו את המרד בכלא 6, קחו את הספור בנהלת-יהודה, קחו עוד ספורים

כאלה שהם פחות דראמטיים מהספורים האלה שזיעזעו את כל החברה הישראלית - לפי דעתי

המרכיב של כשל ביצירת רצף של זהות הוא מאד-מאד דומיננטי. בגיל ההתבגרות, כשצעיר

מנותק מהקשרים לוגיים של תרבות, מריחות, מצבעים, ממבעים רגשיים של תרבות מסוימת

והוא מושלך לתרבות חדשה, שלא משדרת לו קבלה מהסוג שמערכת הציפיות שלו ממתינה להם,

כל אותם אלמנטים פוזיטיביים שמהם אפשר לבנות אישיות נהדרת, אישיות של ראש גדול

שהולכת ובונה את עצמה במרכז החברה הישראלית, כל אלה ביחס הפוך וישיר, ישיר

בהפיכותו, הופכים להיות לאלמנטים דסטרוקטיביים, לאלמנטים שהחברה שלנו תאכל ממנה

הרבה מאד פרי באושים.

אנחנו חושבים שבמערכת של כפרי הנוער, כמו שאני מכיר אותם, יצרנו מערכת

שמתייחסת לדברים האלה. הכשל שגורם היום לניתוק לא יכול להיות ממוקד, וההסברים

שלו לא יכולים להיות ממוקדים באותם דברים שהם ברורים לעין. אפשר להקים עוד רשות

או עוד גוף שיעסוק במעקב יותר אינטנסיבי ויותר מובנה. דרך אגב, יש כל-כך הרבה

מקורות למידע, שמסוכסכים בינם לבין עצמם - והאנשים שיושבים כאן מכירים את זה -

וחוסר הסכמה לגבי מה באמת קורה בשטח. יכול מאד להיות שגוף כלשהו שאמון על מעקב

רציף של כל הנושא הזה, מתחילתו ועד סופו, מעקב שמתקבל על-ידי כל הגופים בארץ

הזאת, וגם הסקת מסקנות לגבי מה שקורה, בניגוד להצהרות מאד-מאד תאוריות

ולא-מקצועיות, שאנחנו שומעים לכל אורך הדרך לגבי מה שקורה, ואנחנו מנחמים את

עצמנו שקצה הקרחון הזה הוא רק קצה קרחון שלא יוביל לדסטרוקטיביות נוספת.

אני חושב שכל החוליות מחוברות בענין הזה, ושהרעיון של הקמת רשות עצמאית שתהיה

מוסכמת על כל מי שאיכפת לו בחברה הישראלית, מאד איכפת לו הנושא האתיופי. יעידו

על כך כל הגופים הוולונטריים שמאד איכפת להם. אבל עד היום הרעיון של רשות

שמקובלת מבחינה מקצועית ומבחינה ציבורית על כולם טרם קיבל את הממשות שלו.

היה רעיון של הקמת מרכז היגוי של עולי אתיופיה, שאמור היה לשרת את המחוייבות

לכך שהאתיופים הם שותפים שלמים באחריות, בניגוד למה שקרה בשנות החמישים. אני

מבין שהרעיון הזה נקטע באיבו. הוא כרגע לא ממוצה כפי שהוא היה יכול להיות ממוצה.

אני חוזר ואומר, לפי דעתי אנחנו לא ממוקדים בשאלות שצריך לשאול. אם כאשר

הגיעו אנשים ב"מבצע שלמה" ונשקו לאדמה ושמו אותם במלון, והפעמונים צלצלו, הילדים

רצו לאוכל וההורים דשדשו אחריהם ממש בחוסר הבנה לכל הסיטואציה, והילד שלוקח את

האוכל מרים את הראש ומסתכל אחורה, ואותה תמונה שקפאה, הילד הזה מבין שספק המזון

שלי הוא לא האיש הזה שעומד מאחוריי, אלא אלה ששמו את האוכל מסודר כל-כך יפה, עם

מפיות נייר, והם אלה שמהם ולהם אני צריך לשמוע.

השבר שבתוך הקהילה צריך טיפול. גם באתיופיה, בתקופת ההמתנה, בכל המצב של

עקירות ופליטות, אנחנו הישראלים, מתוך תמימות, מתוך תפיסה מקובעת של ההבנה שלנו,

טיפלנו קודם-כל בילדים. לנו יש תפיסה עוד מהשואה, שהילדים ראשונים, לילדים צריך

לשים את החמצן קודם, כאשר מתוך התפיסה שמחוייבות מתוך התרבות האתיופית, הכוח בא

משימור הדפוסים של החברה הפטריארכלית, ואני חושב שהדברים האלה דורשים מחשבה

נוספת, איך עדיין לא מאוחר לשמור על שלמות המשפחה באיזו שהיא דרך.

אני שומע עדויות מילדים שמסתובבים בתחנה המרכזית ובמקומות אחרים, אותם ילדים

שהתספורות שלהם ואלילי הזמר שלהם והתרבות שלהם הם לגמרי מחוץ להקשרים של תרבות

המוצא, מדוע הם הולכים למוסיקה של בוב מרלי, לתרבות ג'מאיקה וכו', הם עונים:

משום שהם רואים בטלוויזיה שאוהבים את זה, "וגם אני רוצה להיות אהוב". באיזה שהוא

מקום גם הדברים האלה עובדים.
אבל הילדים האלה מספרים לך
כשאני בא הביתה אני עדיין מחובר באיזו שהיא צורה

לתבניות של מנייריזמים של תרבות המוצא. כשילד עדיין יודע שהוא עדיין מחובר,

אנחנו נמצאים על קצה הלהב של מצב מעבר, ואני חושב שעדיין אפשר להציל דברים, עדיין

לא מאוחר. את הדברים האלה אנחנו אומרים כל הזמן וצריך לומר אותם גם עכשיו.



בדרך לכאן נסע אתי בוגר שלנו, סרן מבורך אברהם, מפקד ביחידה נבחרת, ואמר לי:

שמעתי שיש דיון לגבי יהודים בקוארה. יש לי רעיון. אולי נגיד לחברה הישראלית לא

להעלות את יהודי קוארה. מדוע? כמו שיש קהילה יהודית במוסקבה, בלונדון ובמקומות

אחרים, אולי נשמר קהילה יהודית גם בקוארה, נזין אותה מפה, נקים בתי-כנסת, ננקה את

בתי הקברות ויהיה לנו מקום לחזור אליו, לראות את תרבות המוצא שלנו שעוד פועלת,

שתהיה שם איזו שהיא שמורה.

המחשבה הזאת של הבחור הזה, שעשה את כל המעבר מילד שהיה לו פוטנציאל להיות ילד

שוליים למנהיג בחברה הישראלית, עם כל סמלי הסטטוס - ברזלים על הכתפיים וכנפיים על

החזה - המחשבה הזאת שלו היא בשבילנו איזה שהוא גירוי גם כן למחשבה מסוג אחר.

אם לסכם את כל מה שאני אומר, אנחנו הצלחנו, ואני מעיד על עצמי ואחרים מעידים,

לא בלי צניעות, שהלכנו בדרכים אחרות. גם שאלנו את עצמנו מדוע הכל בגרות, מב"ר?

האם אנחנו לא משליכים על הילדים בצורה מעוותת ביותר את התפיסות שלנו לגבי עצמנו

בשנות החמישים?

אם יהודי אתיופיה הם עדה ככל עדה, אני רוצה לראות התפלגות. אני רוצה לראות

חשמלאים, עובדים בכבוד במקצועות של צווארון כחול וצווארון לבן, וכן הלאה. אבל

תפיסת הבגרות כפרמטר המרכזי, אולי זה לא הענין ואולי באיזה שהוא מקום זה משליך

עלינו.

המשימה היא קודם-כל ללמוד את עצמנו. התופעה של ביתא ישראל היא מראה שבה

משתקפת החברה הישראלית. מי שרואה בה משהו מכוער שאיננו מרתק אותו, שאיננו יפה,

שאיננו מושך אותו, הוא רואה בה את עצמו. ומעבר לכל הסופרלטיבים, מדובר בכ-1.5%

מכל החברה הישראלית. אני חושב שפנינו צריכות להימלא כלימה ובושה שבספור כזה, שזו

מכונה משומנת היטב, שהיא לא במיוחד אוהדת לאלה שכרגע בתהליכים מאד כואבים

ומורכבים - אני חושב שהיינו צריכים להצליח בדבר הזה. אני חושב שמבחינתנו מה

שנעשה במיקרו בחינוך הדתי ובחינוך האחר, שהם איים של הצלחה, כל זה יכול להפוך

לנחלת האחרים, והשעה עדיין לא מאוחרת. תודה.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה לד"ר חיים פרי, מנהל כפר הנוער ימין אורד.

מר צבי לוי, מנהל כפר הנוער הדסים, בבקשה.

צבי לוי;

אני מסכים לחלוטין עם חיים פרי, אבל ארשה לעצמי להתמקד בשאלה אחת מאלה

שעומדות על סדר-היום, והיא שאלת הניתוק והחיבור המחודש של הילדים, או מניעת

הנשירה של כאלה שמתקרבים לניתוק, או החיבור המחודש של אלה שכבר התנתקו.

זה תחום שהתמחינו בו ב-5 - 6 שנים האחרונות, לפי הצרכים, על בסיס חזק. אני

אומר את זה, מפני שזה אפליקטיבי להלקים אחרים של המערכת, שיש בסיסים חזקים, אבל

אולי לא מוכנים לקבל על עצמם את המלאכה הלא פשוטה הזאת.

הבסיס של כפר הנוער "הדסים" הוא בערך 500 ילדים בפנימיה, מתוכם שליש ממוצא

אתיופי, רבע מחבר העמים, והיתר ישראלים מרקע של מצוקה קשה במייחד. לאלה נוספת

אוכלוסיה של בערך 1,200 תלמידים שנכנסת אלינו מן הסביבה, כי אנחנו מקיימים את

בית-הספר התיכון השש-שנתי איזורי. על הבסיס הגדול הזה של בערך 1,700 תלמידים

אפשר לעכל באופן כזה או אחר כמה עשרות מנותקים, ואנחנו מכירים גם את הוריאציה של

מנותקים, או קרובים מאד לניתוק, מחבר העמים, וגם את הוריאציה של יוצאי אתיופיה.

למרבה המבוכה, למשל אצל יוצאי אתיופיה, מדובר יותר על יוצאי "מבצע משה" או

עליות אקראיות בין שני המבצעים, ופחות על יוצאי "מבצע שלמה".



תופעת הניתוק היא תופעה מפחידה וקשה מאד. היא קשה למערכת, אבל אני חושש

שהיא תהיה הרבה יותר קשה, והיא בבר הרבה יותר קשה למערכת החברתית הכללית הלאומית,

אם מערכת החינוך לא המצא דרך למנוע ככל האפשר את תופעת הניתוק.

כשאנחנו עובדים עם החבורה הזאת, אנחנו נשאלים כל מיני שאלות, אבל אי-אפשר

להתחיל בכל. אני אצטט מחקר אמריקאי אחד שנעשה בשנת 1991 ושם התופעה כמובן קיימת.

זה מחקר שנעשה לאו-דווקא בקהילת הרווחה, אלא בקהילת הרפואה האמריקאית, והתפרסם גם

בפרסום רפואי מובהק. המחקר בדק על 36 אלף ילדים מה יש לילד שרווחתו בהגדרה רחבה

תקינה, וברווחה הכוונה קודם-כל לבריאות, אבל גם ליכולות חברתיות, להשכלה, לדפוסים

התנהגותיים וכדומה. הם מצאו שלושה דברים, שאומר אותם בתכלית התמציתיות. 1. יש

לו קשר למשפחה או למבוגר דואג אחר, יציב. 2. יש לו קשר לבית-ספר, בלי שום יחס

להישגים האקדמיים שלו, ובלבד שהוא רואה את עצמו תלמיד. 3. יש לו קשר לאיזה שהוא

גורם רוחני. ילד שהיו לו שלושת האלמנטים האלה בהווייתו - ותיכף אפרט אותם - נהנה

בהסתברות סטטיסטית גבוהה מאד מרווחה, והיה, בלשוננו, אזרח תקין, ומבוגר תקין

בסופו של דבר.

ילד שהיו לו שני אלמנטים - קצת פחות, ילד שהיה לו אלמנט אחד - קצת פחות. ילד

שאין לו כלום, כמובן שהוא מה שנקרא נוער בסיכון.

אני מכיר נוער מנותק משתי אוכלוסיות: מוצא חבר העמים, לא קווקז במקרה שלנו,

והמוצא האתיופי - אין להם באופן חריף מאד וחד מאד ומובהק מאד אף אחד משלושת

הגורמים האלה. המערכת יכולה לספק אותם, אם היא עובדת בתבונה ובהמון סבלנות, ועם

קצת אמצעים.

הילדים האלה מנותקים ממשפחה. המשפחה היא כמעט או לגמרי הסרת-משמעות. הילדים

האלה לא תופסים את עצמם כתלמידים בשום פנים ואופן. פשוט 'מה לי ולדבר הזה, הלא

אין לי שום סיכוי'. כאמור, אני מדבר מנקודת מוצא של הסכמה מלאה על הדברים שאמר

חיים פרי, כולל התוכנית העתידית שהילד יכול לדמיין לעצמו או לחוש; ואין להם זיקה

לשום גורם רוחני שהוא. הם ניתקו מדת. האידיאלים השוררים בחברה הישראלית לא

אומרים להם דבר, והם לחלוטין מנותקים משלושת האלמנטים האלה מקיימי הרווחה.

מערכת חינוך חכמה, ודאי פנימייתית, יכולה בתבונה רבה מאד ובסבלנות רבה מאד

לטפח אחד או שניים או שלושה מן האלמנטים האלה. זאת עבודת פרך, עבודה מתסכלת מאין

כמוה, אבל זאת עבודה שחייבת להיעשות.
במריבות שיש לי עם עמיתים וכדומה, אומרים
את זה מוכרחים להוציא, כי הוא
משחית, אני אומר
אם אפשר לשלוח אותו חזרה לאתיופיה או חזרה לקמצ'טקה, אני מוכן

לדון, אבל הוא הולך להישאר אתנו באותה זירה - אני לא מוכן לדון. פה הכדור מוכרח

לעצור. זו שאלה של גישה של מערכת, שצריך למצוא דרכים לעודד אותה, כי זה לא דבר

שקל לעשות אותו פוליטית, במושגים של פוליטיקה של קהילה.

1,200 התלמידים ממושבות השרון הצפוני, העשירות והנחמדות והמתורבתות, לא כל-כך

מתלהבים להימצא היום במחיצה אחת. יותר מזה, מתחילה להיות תופעה של עולים

שעוזבים. יש לי תופעה של משפחה שמוציאה את האחות הטובה מפני שאנחנו מחזיקים את
האח המנותק. הם אומרים לי
אם אתם מחזיקים כאלה, אז אין כאן מקום לבת שלנו.

הדברים האלה הם מאד שוליים. זה עוד לא דראמטי, ועוד לא מכריע לשום כיוון,

אבל זה קיים וזה לא קל. צריך להגביר את שריריה של המערכת ואת המוטיבציה שלה

להתמודד עם הדבר הזה.

אבל נדמה לי שאפשר לומר היום בוודאות, גם מנסיון וגם ממחקר, שגם אצל הנוער

המנותק, בשלבים הקיצוניים ביותר של ניתוק, ולא כל שכן אצל הנוער בדרך לניתוק,

ואתה יכול לראות את התהליך מתפתח, ניתן לחזור ולחבר את הנערה או הנער לתחושה שהוא

מחובר למבוגר דואג יציב, לא מוכרח להיות משפחה. כמובן שעדיפה משפחה, ואם אפשר

לעשות את זה בכלים קהילתיים ולחזור למשפחה, הרי זה משובה. אבל אם לא, אפשר למצוא



תחליפים. את התחושה שהם מחוברים לבית-ספר, אפילו אם בהתחלה זה משחק טתור במורה

ותלמיד, אין שם סיטואציה של הוראה ולמידה, אבל אם הוא משתתף במשחק זה יופי,

ולחיבור לאיזה שהוא אלמנט רוחני, שבמקרה שלנו יכול להיות קודם-כל המוסד החינוכי

עצמו שנאבק על החניכים שלו, החניכים מרגישים שיש כאן איזו שהיא סיבה אידאית, סיבה

שמעבר לאינטרס שנאבקים עליו.

להמחשה אומר לכם אמירה פנימית שלנו. אנחנו מדברים לפעמים על הרקע המבורך

שילד מתחיל לשקר. מפני שכשאתה מתחיל להתעסק עם המנותק הזה, אתה פוגש אותו בשעה

10 בבוקר בכביש ושואל אותו: לאן אתה הולך? הוא עונה באופן מגושם וגס: לנתניה.

אתה שואל: למה נתניה? הוא אומר: לא בראש שלי בית-ספר - והולך.

אם הצלחת ושיחקת במורה ותלמיד ונתת לו הרגשה שהם בתוך עולם של רוח, אחרי

שלושה חודשים אתה פוגש את אותו ילד בכביש ואתה שואל אותו: לאן אתה הולך? והוא

אומר באופן קצת יותר טוב ובהיגוי קצת יותר מוצלח איך שהוא: לנתניה. אתה שואל

אותו: מה אתה עושה בנתניה, יש בית-ספר? והוא עונה: יש לי תור אצל רופא. זה

שקר, אבל אנחנו רוקדים כשהשקר הזה מגיע, מפני שמסתבר שהילד התחיל לזהות את עצמו

כתלמיד שבורח מבית-הספר. זה ספור אחר מזיהוי עצמי של מי שאינו תלמיד כלל.

ומנסיון, בפרספקטיבה של כמה שנים, ילד כזה הוא בדרך להיות חלק מהכוח של הארץ

הזאת, ולא מהחולשה.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודח רבה.

פלג וסרמן, תלמיד בן 14, בבקשה. מאין אתה?
פלג וסרמן
מקיבוץ גבעת ברנר. עליתי לארץ בשנת 1992 ועברתי את הקליטה במערכת החינוך.

לדעתי, מבנה המשפחה אצל העולים ממדינות חבר העמים הוא חזק מאד בחלק גדול מהמקרים,

המשפהה גם כן קשורה, וחלק גדול מהקליטה קשור לא במערכת החינוך עצמה אלא בילדים

שזאת הנקודה הקשה ביותר, להתחבר עם מי שאתה לומד אתו.

לי אישית לקח כמח שנים, ורק בשנה שעברה הצלחתי ממש להפוך לחלק מהכתה. לדעתי,

צריך לחנך את הילדים לקבל את השונה מהם, עוד מגיל צעיר.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה.

רשות הדיבור למר צבי סטניסלבסקי, מנהל כפר הנוער "נווה עמיאל". איפה אתם

נמצאים?
צבי סטניסלבסקי
אנחנו יושבים למרגלות פסלו של אלכסנדר זייד, בכניסה למושב שדה-יעקב, ובאותו

מקום שממנו זורמת כנראה גם תורתו של רבי יהודה הנשיא, המשנה. זה איך שהוא מתחבר

גם לקהילה האתיופית שלכתחילה לא השבה שהיא כל-כך קשורה לתורה שבעל-פה.

אנחנו כפר נוער, די דומה - אולי לא בקונספציה ל"ימין אורד" או ל"הדסים", אבל

דומה בעובדה שהוא מרים כפפה לאותם בני-נוער שכבר אופיינו יותר מפעם אחת כאלה

שתהליך הקליטה שלהם בבית-ספר או בכפר נוער הוא תהליך מתמשך, והם מחפשים את הדרך,

נדחים, נכשלים, נחשלים, ואני ככפר משתדל להציע להם איזו שהיא אופציה לפני התחנה

המרכזית.

ו



קשה לומר שההצלחה מלאה. קשה לומר שהסטיגמציה של כפר הנוער כמקום שקולט חלשים

או כמקום שקולט ילדים שנדחו כבר ממסגרות חינוך קודמות, מסייעת לו. אבל אין ספק

שאס התהליך הזה הוא מאד מורכב בתחילת הקליטה, לקראת סיומה של הקליטה הזאת, בתהליך

שלוש-שנתי, ארבע שנתי, אנחנו מצליחים להגיע לתוצאות שאני גא בהן על דרך השלילה.

אינני יודע אם אני צריך להמשיך להיות גא בהן גם היום - לא בדקתי את זה סטטיסטית -

אבל אם קולגות שלי בעבר היו מתפארים במקומות שבוגריהם מגיעים אליהם, זה רופא וזה

מהנדס וזה עורך-דין, אני הייתי גא באותם מקומות שבוגריי אינם מגיעים אליהם.

אני בהחלט חושב שבמשך אותן שנים, החל משלהי שנות השבעים ואילך, כאשר הנוער

האתיופי היה מרכיב גדל והולך בכפר הנוער שלנו - לא בגלל צבע העור שלו אלא בגלל

מקומו בנזקקות ובצרכים - בשנים האחרונות אנחנו כמעט 80%, ולפעמים מעבר ל-80% נוער

אתיופי.

המסקנה אינה שצריך להוריד את האחוז או להרים אותו. המסקנה היא שצריך לחפש

דרך משותפת, שהתהליך שפעם קראנו לו חינוך, לחנך, היום אנחנו מצטנעים יותר וחושבים

שאין לנו כוחות לחנך. יש לנו יכולת להאזין, יש לנו אולי יכולת להשתתף בתהליך של

הכנה לחיים. אני רוצה להתחבר לרעיון אחד שהזכיר חיים פרי, שבתוך ניצול של

מיומנויות מדהימות שהנוער הזה, ודווקא הנוער המנותק, ודווקא הנוער שנמצא על סף

סיכון, תוך ניצול המיומנויות המדהימות האלה, שכל פראנג' נראה לעומתם חיוור, לא רק

מבחינת צבע עורו אלא גם מבחינת יכולתו לנצל בדרך יצירתית את היכולות ואת

המיומנויות האלה כדי לתעל אותן למוכנות טובה יותר ולהשתלבות טובה יותר בחברה.

כל דרך יצירתית טובה לענין, ונראה לי שבמאגר הגדול הזה של כפרי הנוער שמנסים

להתמודד בבעיה, יש מקום להמשך התהליך הזה ולראייה קצת יותר אופטימית של הדברים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

תודה רבה לך.

מר שלום עזרן, מנהל חטיבת שפירא בננתיה, בבקשה.

שלום עזרן;

חטיבת שפירא בנתניה זו חטיבה צומחת, מכתה זי. שליש מתוכם הם יוצאי אתיופיה,

15 תלמידים מחבר העמים ואחרים.

אני שומע פח את הדברים, אבל אני קצת יותר פסימי. אני הושב שמצב הקהילה מאד

לא טוב.

היו"ר נעמי בלומנטל;

דרך אגב, תוכל גם לדבר על ילדי חברי העמים ולא רק על ילדי אתיופיה?
שלום עזרן
אני חושב שקליטת העולים מחבר העמים לא דומה לקליטת עולי אתיופיה. הם באים עם

צרכים שונים, מנטאליות אחרת. אני בהחלט מקבל כל מה שנאמר כאן, ולכן קליטת עולי

אתיופיה היא קצת שונה.

הזכירו כבר את התא המשפחתי. לפי דעתי המצב שם מאד לא טוב. ריכזו אותם, או

הם את עצמם במסגרת הקליטה הרגילה, הם מצאו את עצמם מרוכזים בשכונות עוני. אפשר

לומר שבית-ספר יסודי וחטיבות הביניים הם הגוף הקולט את עולי אתיופיה. אני תמיד

שואל את עצמי, נכון להיום, מדוע רק בתי-ספר דתיים צריכים לקלוט את עולי אתיופיה?

כי יש אהרים שאינם כאלה. אני חושב, בבדיקה שעשיתי, שתוך שנתיים - שלוש שנים, בכל

אחת מחטיבות הביניים בנתניה יחיו למעלה מ-25% תלמידים עולי אתיופיה.



יש היום נטיה מאד בולטת לא להשתלב במערכת של פנימיה. יש "אנטי" להגיע

למסגרות האלה. אינני יודע אם זה בא מלמטה או מלמעלה. יש נתק מוחלט, במקרו, בין

הממסד לבין הקהילה, ולמעשה עוד לא ראיתי חיבור אמיתי בין מערכת בית-הספר או מערכת

לא פורמלית כמו מתגייסים ואחרים אל הקהילה עצמה.

במסגרת בית הספר, אנחנו כחטיבה נותנים יום לימודים ארוך, שיתבצע מיד. יש

כ-70 תלמידים שמקבלים ארוחת צהריים חמה ונשארים עד שעה חמש אחר-הצהריים. יש כרגע

מגשר שמתחבר בין בית-הספר לבין הקהילה. יש כנס של הורים ותלמידים כאחד בבית-ספר,

בעזרת המגשר, אבל זה נעשה רק לאחרונה.

הצעות אופרטיביות שאני חושב שכדאי איך שהוא להתייחס אליהן. אני חושב שריבוי

הפרוייקטים יכול להפיל מערכת של בית-ספר. אני כמנהל חדש מיד עליתי על הנושא הזה

ואני חושב שהענין קצת בעוכרינו. יש גופים רבים שמטפלים, כל אחד רוצה לעזור בתחום

שלו, אבל לו היה גוף מאחד שבו ניתן היה להבין את הצרכים האמיתיים של בני הקהילה

ומנהל בית-הספר היה מציע תוכנית ייחודית משלו, עם רציונל מטרות וכל מה שנדרש,

ומעביר אותה לגוף מטפל, אני חושב שהיה אפשר להגיע להישגים הרבה יותר טובים.

דבר נוסף שהתפתח בנתניה, ולפי דעתי בהתחלה הוא שידר אופטימיות מסוימת, הוא

הנושא של שיטור קהילתי. אני חושב שבמידה מסוימת נעשה קצת עוול, כי בראייה הכוללת

אי-אפשר להאשים שוטר כזה או אחר. יש שוטר קהילתי, שזה דפוס שצריך לעודד אותו

ולבנות לו מסגרת יותר מתאימה, ואני חושב שזה פתרון אמיתי לקהילה. אבל כשלשוטר

הזה אין רכב להגיע לבית-הספר, או שהוא לגמרי מנותק מן הסביבה, הדבר הזה
היו"ר נעמי בלומנטל
אנחנו מעודדים את השיטור הקהילתי.

שלום עזרן;

אני חושב שצריך להתחבר לנושא הזה ולקרום לו עור וגידים על-מנת שיתן מענה, כי

המענה הזה הוא חשוב והכרחי.

אני רואה שבתחילת השנה יהיו בעיות קשות מאד: תלמידים צורכי סמים, או משתמשים

באלימות כזו או אחרת. אני רואה בעיה נוספת, כפי שהזכרתי קודם, נטייה לנשירה

מבית-הספר. אני הושב שלו כל הגורמים חברו יחד והיו מגבשים איזה שהוא מודל של

מינהל או ועדת היגוי כזו או אהרת, שתוביל את הקהילה לאן שצריך להוביל אותה, אז

הדברים היו נראים יותר טוב.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה. פרופ' ז'אק חביב, בבקשה.
פרופ' ז'אק חביב
אני רוצה להתייחס לממצאים הספציפיים שאנחנו נציג היום מתוך מחקר אחד שהתייחס

לאוכלוסיה האתיופית והקווקזית - המהקרים יתפרסמו בקרוב, חלק מהנתונים בקשר

לאוכלוסיה האתיופית הצגנו כאן. היום התמקדנו רק בנושא של האינטגרציה החברתית

ובהיבט של אלימות, כיוון שזה הדגש, אבל זה מאד מתחבר לתופעות של נשירה, של

אי-ביקור סדיר, כשלון בלימודים, ויש קשר בין הדברים.

אנחנו מציגים מה שמאות נערים, קווקזים ואתיופים אמרו לנו שהם חושבים על

הנושא. יש לנו גם נתונים על ברית-המועצות משנת 1994-5 וקצת יותר מוקדם. הנתונים

על האתיופים והקווקזים הם של השנה האחרונה.



אני רוצה רק לומר שהכוס גם רוצי מלאה וגם חצי ריקה, וחשוב לראות את שניהם, כי

אני חושב שהחצי המלא נותן לנו בסיס לאופטימיות שאפשר לגשר על הפערים ואפשר להצליח

בגדול גם בחיבור האוכלוסיות. מצד שני אנחנו מפספסים הרבה מאד נערים והרבה מאד

הזדמנויות להצליח בחיבור הזה. החצי השני אומר לנו על האתגר שעומד לפנינו.

בחשיבה על הנושא החברתי רק כמה נקודות הסתכלות. צריכים להבחין בחוויה אישית

של הנוער ואיך הוא רואה את מערכת הקשרים הכללית בין העדה שלו ואוכלוסיה ותיקה

יותר, ויש לעתים הבדל. החוויה שלו זה דבר אחד, והוא יכול לראות את הקשרים

הכלליים בצורה אחרת. צריכים להבחין בין מה שקורה לו בבית-הספר ועד כמה יש המשך

לאותם דברים אחר-הצהריים בהתחברויות ובדפוסי הבילוי שלו. אלה שני נושאים שונים.

צריכים להבין גם שיש מצב של רצף שמתחיל מעויינות מילולית או פיסית בין הנוער
לבין האוכלוסיות האחרות, למצב
של יחסים קורקטיים תקינים אבל לא מעבר לזה, זה גם

משהו, לקשר חברתי יותר שיגרתי, שבהפסקות הוא מבלה עם בני עדות שונות, מקיים אתם

איזו שהיא אינטראקציה חברתית, ולשלבים יותר מעמיקים של ממש התחברות ודפוסי בילוי

משותפים אחר-הצהריים. יש לנו כל הרצף בנושא החברתי, ואנחנו נתייחס למסגרת

הקונספטואלית הזאת.

יש בהחלט גם השפעה חשובה מאד של הוותק, כפי ששמענו גם מהנער שדיבר.

בנושא אלימות אני רוצה לציין רק נקודת הסתכלות אחת, שיש שאלה של היקף האלימות

בכלל, ועכשיו ברור לכולנו, וגם המחקר שהוצאנו על ההשוואה בין ישראל לארצות אחרות

מעמידה את המצב שנושא האלימות כעדיפות מאד חשובה ונושא מאד חשוב. יש נושא של

מעורבות הילד כחלק מהאלימות הכללית שקיימת לעומת אלימות שהיא ספציפית בגלל שהנער

הוא עולה, או בגלל שהוא מבטא מתחים ספציפיים בין הנער העולה לבין הנער הוותיק.

מטבע הדברים, אם הנער מעורב באלימות, הוא יהיה בעיקר מעורב באלימות לא-עולים, כי

זה רוב הסביבה, וזה לא בהכרח מתסיבה שהוא עולה.

על הרקע הזה אני אבקש מחן ליפשיץ להציג מספרים אחדים על האתיופים, ושרית פרנק

תציג כמה נתונים על הקווקזים.
חן ליפשיץ
לא אחזור על כל הרקע. פרופ' חביב, גילה נועם ואנוכי שותפים, היוזמים, ומי

שמימן את המחקרים האלה היו משרד הקליטה, משרד החינוך וג'וינט ישראל. המקר הזה

נעשה בסוף שנת הלימודים הקודמת. התייחסנו לגילאי 12 עד 18. בסך-הכל יש

כ-10,500. מקור המידע שלנו הוא מדגם ארצי מייצג של בני-נוער, אמהות, מורים

ומנהלים.

כפי שפרופ' חביב אמר, אנחנו מתייחסים בנפרד למה שקורה בתוך בית-הספר ולמה

שקורה אחר-הצהריים. בתוך בית-הספר, בכל מיני אינדיקטורים שהתייחסנו אליהם, הרוב

הגדול של הילדים מדווח על יחסים תקינים, על משהקים משותפים בהפסקות. מצד שני

עולים דברים בעייתיים יותר, כמי שליש שאומרים שהם לא יוצאים לטיולים, או לפחות לא

לחלק מהם בגלל בעיות חברתיית או בעיות כלכליות, דבר שפוגע, כמובן, בהשתלבות

החברתית שלהם.

לפי הדיווחים ותיקים משתלבים יותר טוב מהחדשים. מבוגרים נוטים יותר להסתגרות

מאשר צעירים יותר. בפנימיות יש תופעה מורכבת, לפי הדיווחים של הילדים. מצד אחד

יש אולי שיעורים פחותים של השתלבות, מצד שני גם דיווחים על פחות הצקות, ויכול

להיות שזה קשור לאיזה שהוא הרכב של הפנימיות שבהן הם נקלטים.

חייבים לציין שהמחנכים גם מדווחים על שיעורים יחסית גבוהים של השתלבות טובה.

התייחסנו גם לתופעות ספציפיות, שאותן לא נפרט כאן.



מה קורה אחרי בית-הספר? אז השעורים ממש נוחתים. דיווחים על קשרים טובים, על

בילויים משותפים, הם רק של חצי מהילדים, מה שאומר שהחצי השני של הילדים מבלים

בעיקר עם עולים מאתיופיה. כששואלים על ביקורים הדדיים, חצי מהילדים מדווחים שהם

לא ביקרו בכלל, או פעם או פעמיים בשנה.

שאלנו על רצון להידוק הקשר. 59% מעוניינים בחיזוק הקשר עם ישראלים ותיקים.

עוד תופעה בעייתית היא תופעת הבדידות. 6% אומרים שהם בודדים, מרגישים בדידות

לעתים קרובות. רבע אחוז מרגישים בדידות לפעמים. זו תופעה בולטת שמדווחים עליה גם

הילדים וגם נותני שירותים.

יש פער בין מה שילדים מדברים על התנסויות אישיות חיוביות, וכשמתחילים לשאול

אותם על תפיסות כלליות, על קשר בין בני-נוער יוצאי אתיופיה לבין נוער ישראלי

ותיק, מדברים על קשיים. רבים יותר לעתים קרובות, וכל התפיסה היא יותר שלילית. יש

שאלה למה הפער הזה בין ההתנסויות היחסית חיובית על מה שהם מדווחים, לבין התפיסה

היותר כוללת שהיא יותר שלילית.

מצד שני הם גם מדברים על אחריות משותפת. כששואלים נער ישראלי ותיק שלא רוצה

לשלב עולים, נוער אתיופי לא רוצה להשתלב בנוער ישראלי ותיק - הם בעצם מאשימים

בפחות או יותר אותם אחוזים את הנוער הישראלי ואת האתיופים עצמם.

עוד נקודה חשובה שקשורה לכל הנושא של השתלבות חברתית והשתלבות במסגרות

אחר-הצהריים, וזה גם מאד מתקשר לשוטטות. אחוזים מאד נמוכים משולבים בתנועות

נוער, בפעילויות של חמתנ"סים, בחוגים, בנושאים של התנדבות. זה קשור גם לנושא

הכלכלי, אבל לא רק. זאת אומרת, זה קשור גם למודעות של הורי הילדים עצמם, של

רצון, של חשש חברתי.

אלימות, אם אנחנו מתייחסים כתוקפים וכנתקפים. בגדול 37% מדווחים שהם תוקפים,

אבל בשיעורים יותר נמוכים באופן משמעותי מהאוכלוסיה הכללית. אם מדברים על

קורבנות להצקות, בסך-הכל האחוזים הם כמו באוכלוסיה הכללית. בערך 43% מדווחים

שהציקו להם. אחוזים יחסית גבוהים מתייחסים לזה. 25% הציקו להם שלוש פעמים

ויותר. 8% מציקים להם לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר. זאת אומרת, יש גרעין של 10%

גם של הבודדים, גם של הנתקפים עם נפגעים באופן פיסי. ב-90% של המקרים המתקיפים

הם ישראלים ותיקים או עולים מארצות אחרות.

אם רוצים לסכם בגדול. המצב בבתי-ספר בסך-הכל יותר חיובי. עדיין יש גרעין של

10% עד 15% עם בעיות. בדידות - 6% לעתים קרובות. זה אומר שברמה הפרטנית חייבים

להתייחס לנושא הבדידות ולנסות לעזור לילדים האלה שמדווחים על קשיים.

מחוץ לבית-הספר האחוזים נופלים. אולי חלק מהבעיה הוא הקשר וההתקשרות למסגרות

של אחר-הצהריים, להתנדבות, לתנועות נוער. בכלל כל הנושא של התנדבות לא מודגש

מספיק. ילד אתיופי בדרך-כלל נתפס כמקבל ולא כנותן, וכל התחושה שלהם של כוח שיש

לו מה לתרום לחברה, ויש נסיונות מוצלחים בכל מיני מקומות בתחום הזה.

מצב הוותיקים יותר טוב ממצב החדשים. פחות תוקפים, אבל פחות או יותר אותו דבר

נתקפים.

כל הנושא של אלימות בבית-ספר אומר שבסך-הכל ההיקפים הם אולי אותם היקפים

וצריך להתייחס לנושא של אלימות ברמה הכללית של בית-ספר.

לא שאלנו במחקר שלנו על צבע העור, אבל כשאנחנו מציגים ממצאים, כשאנחנו מדברים

באופן לא-פורמלי, בדיונים של קבוצות מיקוד עם בני-נוער עולה הסוגייה הזאת בכל

מיני מפגשים. אולי בדרך-כלל לא מעלים את זה, ואולי זה לא נוח, אבל אנחנו יודעים

שילדים פוגעים בהם בקשר לזה, שגם הילדים מאד פגיעים. הילד אומר: היא קראה לי

כושי. כמה שאני אתרחץ אני אשאר שחור. כלומר, יש כל מיני התבטאויות של מצוקה י

סביב הנושא של צבע העור. השאלה היא אם להמשיך להתעלם ואולי להתייחס, ובאיזו דרך



להתייחס. האם לעשות תוכניות התערבות בתוך החברה הקולטת על קבלת השונה? אולי

לעשות תוכניות התערבות בתוך הקבוצה האתיופית עצמה, של חיזוק הדימוי העצמי, חיזוק

היכולת להתמודד עם תופעות מהסוג הזה?

שרית אלנבוגן-פרנק;

זאת ההזדמנות להסיט קצת את המשקל מיוצאי אתיופיה ליוצאי קווקז וברית-המועצות

לשעבר, כי כמו שאת אמרת, אנחנו קצת מאבדים את הפרופורציה ואנחנו רוצים לדבר גם על

הקבוצה הזאת. אני רק רוצה לספר כהקדמה שבשנים 1996-1994 ערכנו מחקר בקרב כלל

עולי ברית-המועצות בחמישה ישובים בארץ, ולאחר-מכן התמקדנו על יוצאי קווקז. הסיבה

היא שנותני שירותים וגורמים שונים שעובדים עם אוכלוסיית חעולים דיווחו שוב ושוב

שיחודי קווקז מתקשים יותר מקבוצות אחרות בקליטה, ובאמצע 1995 הוקמה ועדה

בין-משרדית שעושה ועשתה את כל המאמצים כדי לשפר את הקליטה של הקבוצה הספציפית

הזאת, והמחקר בקרב יוצאי קווקז הוא בעצם פרי יוזמתה של אותה ועדה.

אני אתייחס ליוצאי קווקז ואחר-כך אולי בכמה משפטים לכלל בני-נוער

מברית-המועצות. עוד כהקדמה. המחקר הזה הוא רחב ומקיף והוא מקיף מגוון רחב של

נושאים, לא רק השתלבות חברתית באלימות. אנחנו התבקשנו להתמקד בהשתלבות החברתית

ובאלימות, ואולי אספיק בכמה משפטים גם לומר לגבי הדברים האחרים, כי הם מאד-מאד

חשובים, כדי לתת תמונה כוללת ורחבה של הקליטה, ולא משהו מאד-מאד ספציפי.

אנחנו ריאיינו כ-180 בני-נוער בטווח הגילים 14 עד 18 והאמהות שלחם, כי חשבנו

גם לקבל את הפרספקטיבה שלהן. הנתונים שבפניכם מתייחסים רק לבני הנוער. מפאת

קוצר האפשרות להרחיב אומר שבקרוב נצא בדו"ח יותר רחב שמקיף גם את הפרספקטיבה של

האם וגם של הנער.

כפי שתראו במסמך שבפניכם, באופן כללי בני נוער יוצאי קווקז מדווחים על

השתלבות חברתית חיובית, אולם קיימת קבוצה לא מבוטלת שמתקשה בהשתלבות החברתית בקרב

הישראלים הוותיקים. לדוגמה, 18% דיווחו כי תלמידים ישראלים ותיקים מציקים להם,

ו-30% דיווחו כי תלמידים ישראלים ותיקים מתעלמים מהם. אלה רק שתי דוגמאות שגם

באופן כללי המצב לא חמור, ומאד חשוב להתמקד בקבוצה המתקשה ולאפשר לה להשתלב

חברתית בצורה יותר טובה, ואז אולי לא נגיע למצב שכל-כך הרבה שנים לקח להשתלב

מבחינה חברתית.

עוד עולה מהממצאים של-60% מבני הנוער יוצאי קווקז יש לפחות חבר ישראלי אחד.

אנחנו מוכרחים לזכור שמדובר באוכלוסיית עולים יחסית ותיקה. אני רוצה דווקא לציין

את הצד השני של המטבע, של-40% אין אף חבר ישראלי. עוד עולה בהקשר הזה שבני הנוער

יוצאי קווקז, לא כפי שהם "הואשמו", אינם מעוניינים ואינם נוטים להתבדל, אלא

לחיפך, מצאנו ש-50% מעוניינים להרחיב את הקשרים עם בני-נוער ישראלים ותיקים.

כפי שפרופ' חביב ציין, צריך להבחין בין ההתנסות האישית של הנער לבין התפיסה

שלו את מערכת היחסים בין העולים לבין ותיקים, ואומר משפט אחד על זה. קיים פער

מאד משמעותי בין ההתנסות האישית, שכפי שאמרתי בגדול יחסית חיובית, לבין התפיסה של

יחסים בין עולים לבין ותיקים, שנתפסת כשלילית יותר. לדוגמה, למעלה ממחצית

מדווחים כי בני-נוער ישראלים ותיקים ובני-נוער עולים מסתכסכים ורבים לעתים

קרובות.

נקודה נוספת שחשוב לי להדגיש, שבניגוד לעולי אתיופיה וגם בניגוד לעולי

ברית-המועצות בכלל, בני הנוער יוצאי קווקז מטילים אחריות רבה יותר באי הנכונות

לשילובם החברתי על הישראלים. לדוגמה, 45% טוענים כי בני הנוער הישראלים הוותיקים

אינם רוצים לשלב בני-נוער עולים קווקזים בחברתם. לעומת זאת, רק כשליש הודו על

עצמם שבני-נוער יוצאי קווקז אינם רוצים להשתלב בחברת בני-נוער ותיקים. זאת הפעם

הראשונה שמצאנו פער כזה בין האחריות של אלה ובין האחריות של הישראלים. בדרך-כלל

האחריות היתה משותפת. פה בפעם הראשונה יוצאי קווקז מטילים את האחריות על

הישראלים ופחות על עצמם, וזה גם מתקשר לנתון שהם מעוניינים להרחיב את הקשרים עם

בני-נוער ישראלים ותיקים.



לגבי מה שחן ליפשיץ ציינה, השתלבות בפעילות חברתית בלתי-פורמלית, חשוב מאד

לציין שרק בודדים משתלבים בפעילות חברתית בלתי-פורמלית. לדוגמה, רק 3% בתנועת

נוער ורק 17% בחוגים שונים. אני אומרת "רק", כי הנתונים האלה הם הרבה יותר

נמופים מאשר כלל האוכלוסיה הישראלית בטווח הגילאים האלה.

דבר נוסף, שיעור גבוה מהם לא משתתף באופן סדיר בטיולים שנערכים במסגרת

בית-הספר. זאת אומרת, 40% לא משתתפים באופן סדיר. מעניין כאן שהסיבות הבולטות

לאי-השתתפות בטיולים הן אי-יכולת לעמוד בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך, וגם שההורים

לא תמיד מרשים להם לצאת לטיול.

מכאן חשוב להבין שגם השתתפות בפעילות חברתית בלתי-פורמלית וגם השתלבות

בטיולים יכולה להוות אחד האמצעים להידוק הקשר בין העולים לוותיקים, ומאד-מאד חשוב

לאפשר לעולים יוצאי קווקז לקחת חלק בפעילויות אלה, הן הטיולים והן האחרים, ובכלל

השתלבות חברתית בלתי-פורמלית.

משפט קצר בנושא אלימות. מצאנו שי וצאי קווקז באופן משמעותי תוקפים פחות מאשר

האוכלוסיה הישראלית ומהווים קצת פחות קורבנות לתקיפה, אבל עדיין אנחנו מוצאים

שיעורים גבוהים גם של נתקפים וגם של תוקפים. מדובר על תופעה רחבה בקרב כלל

האוכלוסיה הישראלית, והם חלק ממנה, וחשוב מאד לטפל בתופעה הזאת ברמה כלל-ארצית

וכלל-אוכלוסייתית, אם אפשר לומר. זה לגבי השתלבות חברתית ואלימות.

הזכרתם את נושא הנשירה. מצאנו שיעורים גבוהים מאד של נשירה של בני-נוער

יוצאי קווקז. מצאנו שהם מתקשים בלימודים. 25% נשרו מלימודים, והכוונה היא

לתלמידים שנשרו מבתי-ספר שבפיקוח משרד החינוך והתרבות. אני רוצה לעשות את

החלוקה. 15% לומדים במסגרות אלטרנטיביות, שהן בדרך-כלל מסגרות שבפיקוח משרד

העבודה והן משלבות לימודים ועבודה, אבל אינן מכשירות לבגרות, ו-10% אינם לומדים

כלל. אלה שיעורים יותר גבוהים מאלה שמצאנו בקרב כלל בני הנוער העולים

מברית-המועצות לשעבר, באופן מובהק, וכמובן שהם יותר גבוהים באופן מובהק ממה שקורה

בכלל האוכלוסיה הישראלית.
פרופ' ז'אק חביב
באוכלוסיה הכללית באותם הגילים זה בערך 4%.
היו"ר נעמי בלומנטל
לפי הנתונים האלה יוצא שיש יותר נשירה של תלמידים עולי קווקז מאשר תלמידים

עולים מאתיופיה.
פרופ' ז'אק חביב
יש שני דפוסי נשירה לגמרי שונים. הקווקזים עזבו את מערכת החינוך הרגילה

לאלטרנטיבות, או בכלל, ואצל האתיופים לעומת זאת יש הרבה יותר הדפוס של להישאר

בבית-ספר אבל אי-ביקור סדיר, החלפת מוסדות, תקופת שוטטות בין המוסדות. התופעה של

עזיבת בית-הספר אצלם קטנה יותר, על אף שבקרב הקבוצה הוותיקה, שבאו לפני 1990

האחוזים הרבה יותר גבוהים. כפי שאמרנו, דווקא החדשים לא כל-כך עוזבים את

בית-הספר, אבל אלה שהגיעו ב"מבצע משה" הם אלו שעוזבים את בית-הספר ואז השיעור

מתחיל להיות הרבה יותר דומה לקווקזים, על אף שאצל הקווקזים הנשירה ממערכת החינוך

הרגילה בולטת במיוחד.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מה שקורה, לצערנו, בשל צבע העור, הנשירה של נערים אתיופים היא יותר בולטת, כי

רואים אותם יותר בקניונים או בתחנה המרכזית, ואילו יוצאי קווקז, שהנתונים לגביהם

יותר קשים, הם לא בולטים כל-כך.
שרית אלנבוגן-פרנק
הדברים האלה מפורטים בהרחבה בדו"ח. זו פעם ראשונה שמצאנו אוכלוסיה שמתקשה

בקליטת השפה העברית. הם מדווחים על קשיים גדולים מאד בלימודים, בכתיבת מבחנים

ועבודות, אפילו בהבנה. למרות שהם ותיקים הנושא של השפה העברית הוא מאד-מאד בולט.
היו"ר נעמי בלומנטל
רציתי להודות לנער פלג וסרמן. תודה רבה שדיברת. אנחנו ויוצים לעודד אותך.

מיכאל קלינוב, בבקשה.
מיכאל קלינוב
אני עליתי לארץ בנובמבר 1996 מסן פטרבורג. אני לומד עכשיו בבית-ספר בויאר.

הייתי רק שלושה חודשים באולפן, מכיוון שלמדתי ארבע שנים בבית-ספר בין-לאומי

"שורשים". אבל אלה לא היו ממש לימודים של הסטוריה של העם היהודי, מפני שכולם

השבו שזאת שפה חדשה וקיבלנו רק כמה שיעורים חדשים.

אני חושב שכולם עושים שגיאה שאומרים שאם עליתי מרוסיה אז אני רוסי. מפני

שכאשר שאלו אותי אם אני רוסי, אמרתי: כן. אבל הפעם אמרתי: לא, אני יהודי מרוסיה.

אני חושב שיש הבדל גדול בין רוסי לבין יהודי מרוסיה. מה שעזר לי בבית-ספר זה

שבאתי לארץ ביום ששי וביום ראשון יצאתי לטיול שנתי של ארבעה ימים במדבר יהודה.

זה עזר לי מאד כי התקשרתי לילדים מהכתה שלי. עכשיו אני חושב שאני לא ממש חלק

מהכתה שלי, אבל לא נורא.

היו"ר נעמי בלומנטל;

תודה רבה.

מנגשה נגיסט;

אני הושבת שהתלמיד הזה נותן שיעור מאד חשוב לוועדה זו, שיתייחסו לעולי

אתיופיה ולעולי קווקז בהפרדה חברתית לאתיופים ולקווקזים. כל הכבוד לך.
מיכאל קלינוב
תודה. גם לגבי אתיופים ורוסים, שלאחד יש עור כזה ולאחד עור אחר, אני חושב

שזה לא משנה, בגלל שיש לי חברים בכתה שבאו מאתיופיה, או ממרוקו, ויש אנשים שבאו

מרוסיה, או יש להם שורשים ברוסיה. אני חושב שזה לא כל-כך משנה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

בסדר גמור. אמנם לא הבאתם בנות, אבל כמובן שכולכם מוזמנים להיות חברי

כנסת. אני רואה שעם צורת ההתבטאות שלכם הדרך לא ארוכה. תישארו עם אומץ לב ועם

היענות לאתגרים.

רשות הדיבור לאסף רז, בבקשה.

אסף רז;

שמעתי פה מהאדון הנכבד שמערכת החינוך פולטת את העולים מאתיופיה ומחבר העמים.

במקום שתפלטו אותם ותרימו ידיים, ותגידו שהם לא משלנו, בואו ננסה לקלוט אותם

ולעזור לנו על-ידי צעירים כמוני וכמוהם שבאו מהעדה האתיופית ומחבר העמים, שיראו

שהם הצליחו וגם הם יכולים להצליח באותה מידה.
היו"ר נעמי בלומנטל
נכון, אתה צודק בהחלט.
מרינה סולודקין
זה מאד מעניין ומאד מועיל לשמוע מחקרים בנושא קליטת עליה של עדות שונות. אני

חוזרת ואומרת שלנו בישראל יש אובססיה עם ארץ המוצא, ואני חושבת שזה לא כל-כך טוב.

במחקר שעשיתם על עולי קווקז חסר לי מחקר אחר, איך מישראלים-קולטים את העולים מכל

העדות. כי יש לנו במפלגה סניפים בדרום, ויושבי-ראש הסניפים הם נבחרים מעדות

קווקז, שאנחנו לא כל-כך יודעים שהם מעדות אלה, כי אנחנו לא מבדילים בינינו אם

מישהו עלה מלנינגרד או מקווקז. הם מדברים באסיפות מפלגה על בעיות מיוחדות שיש

לעולי קווקז, והם אומרים שכל הבעיה היא שיש יחס שלילי מצד הישראלים, שמבדילים בין

העולים מקווקז לבין העולים מרוסיה הלבנה. הישראלים עושים חלק מהכתם הזה.

אנחנו צריכים לעבוד במישור אחר בכלל, בטלוויזיה, בספרי לימוד. לאלה שבאו

מקווקז יש הסטוריה כל-כך מפוארת ומכובדת, שצריך לחשוב פעמיים לפני שעושים הבדלה

כזו.

כשאני צופה עכשיו בטלוויזיה רוסית אני רואה באיזה כבוד מדברים על גרוזינים,

על אזרבייגיאנים, ועל-ידי כך נותנים תחושה לציבור שזה מכובד. זה מה שצריך לעשות.

כי כואב לי מאד לשמוע שאפילו בני-נוער מבינים שחלק מהבעיה בא מהחברה הישראלית.
היו"ר נעמי בלומנטל
יש תופעה מעניינת, והיא לא קשורה בדיוק לישיבה הזאת, אבל אולי נעלה אותה פעם

גם במסגרת הוועדה. אנחנו ותיקים שגדלנו פה. אני זוכרת, היו הרבה שנים שבכלל לא

התעניינו בארץ המוצא. לא היה לי מושג מי בא מאין. בשנים האחרונות כבר לא
מתביישים, ולהיפך, אנשים כל הזמן אומרים
אני מרוקאי. זו תופעה שלדעתי ובעת

מהצד החיוני. זאת אומרת, שאנשים כבר לא מתביישים לומר מאין הם באו. יתרה מכך,

כאילו רוצים לשאוב מהתרבות ומארץ המוצא. אבל ייתכן שזה פוגע בעולים החדשים.

יכול להיות, גם לאור מה שאת אומרת, חברת-הכנסת סולודקין, שלעולים החדשים זה

מפריע. אנחנו נותנים יותר כבוד לתרבות שהיתה ואנחנו מכים על חטא על כך שלא

כיבדנו אותה בעבר. זה נושא מעניין כשלעצמו.

שושנה בן-דור, בבקשה.
שושנה בן-דור
אני רוצה לחזור לדברי הפתיחה ששמענו היום ממנהלי כפרי הנוער ובעצם על זה

אנחנו דנים היום. אני חושבת שמגיע כל הכבוד לחיים פרי על המאמצים שנעשו במשך

השנים ב"ימין אורד" ועל התפיסה לחזק את חתרבות המקורית ולראות ממה אפשר להתחזק

ואיך אפשר לבנות על סמך זה וגם לתת כל מיני חיזוקים. אבל בסופו של דבר אני חושבת

שצריך להודות בכך שהמאמץ הוא מלאכותי במידה מסוימת. כי בעצם מי שצריך להעביר את

המסורת ואת התרבות ולחזק אותם, אלה בראש ובראשונה ההורים, ואנחנו רואים בארץ

תופעה, בקרב העדה האתיופית, של ביטול תפקיד ההורה והעברתו אל אנשים אחרים. אני

חושבת שצריך לעשות מאמצים על-מנת לחזק את הדימוי של ההורה ואת תפקידו גם כמעביר

התרבות ולא רק כמי שאומרים לו: אתה צריך ללמוד את התרבות הזאת, או: אתה לא מכיר

את התרבות הזאת, אז אנחנו נבוא במקומך.

אנחנו צריכים לזכור שילדים מגיעים לכפרי הנוער בגיל יחסית מתקדם, 14, ומה קרה

עד אז אתם. עד הגיל הזה ילדים סופגים הרבה מאד דברים.



אני חושבת שצריך לקחת חלק מהמשאבים, ואני גם יודעת שלגדל ילד בכפר נוער זה

דבר מאד יקר למדינה, ובחלק קטן מאותו כסף אפשר לעשות דברים רבים לחזק את הילד גם

בקהילח וגם לחזק את המשפחה. אפשר אפילו לשלם, כפי שאנחנו עושים לכ-350 ילדים, את

העלות של בית-הספר עבור הילד, וזה עולה הרבה פחות מאשר להחזיק אותו בכפר נוער.

לכפרי הנוער יש תפקיד. בשנות השמונים, לגבי האתיופים, היה להם תפקיד מאד חשוב

במיוחד כשילדים הגיעו ללא ההורים. אני חושבת שעכשיו אנחנו מעמיסים הרבה יותר מדי

על כפרי הנוער, שצריכים להתרכז בילדים שמגיעים מהרקע המאד-מאד קשה והם צריכים את

הטיפול המיוחד של כפר נוער. אבל אני חושבת שצריך לקחת חלק גדול מהמשאבים ולהפנות

אותם למה שקורה בתוך הקהילה, מהגילאים הצעירים ביותר, לחזק את מעמד ההורים ואת

המודעות לשונה וההערכה לשונה. אנחנו צריכים לחנך גם מהי התרבות האתיופית, מהי

התרבות הקווקזית.

לאחר שאנחנו חוגגים 50 שנה למדינה ובעצם כמעט כולנו פה מרקע של עולים, מתי

שהוא, אנחנו עדיין מתקשים לקבל את העולה החדש, וצריכים לעשות מאמץ בחברה הכללית

כדי שנדע לקבל את העולה.
מנגשה נגייסט
אני מאד מזדהה עם עולי קווקז. הבעיות שלנו מאד דומות. ברוב הפנימיות

ובבתי-הספר שבהם נמצאים עולי קווקז ועולי אתיופיה חאינטגרציה מוגדרת בין שניהם.

אני יכולה לתת דוגמאות. בגבעת אולגה האינטגרציה מוגדרת בין עולי קווקז לעולי

אתיופיה, ללא שילוב של אוכלוסיה ותיקה, או מאד-מאד מעטה. השילוב הזה, ששניהם

מגיבים בצורה לא טבעית בבתי-הספר וגם בסביבה, אנחנו לא יכולים לבוא בטענות

שהשילוב החברתי של עולי קווקז או של עולי אתיופיה הוא מאד בעייתי, שלא מאפשר לחם

להשתלב מבחינה חברתית באוכלוסיה הוותיקה. את זה צריך לקחת בחשבון.

אני מאד מעריכה את ההתייחסות התרבותית לעבר של יוצאי אתיופיה בישראל, דבר

שמחבר אותנו לעתיד. יש מקומות שמסתכלים בעבר ובעתיד הזה בחשיבות רבה, יש כאלה

שרואים בשילוב של יוצאי אתיופיה בפנימיות, להביא אותם לתקופת התנ"ך עם תקופת

הפלמ"ח, וזה מאד בעייתי. אני חושבת שבכל פנימיה ובכל בית-ספר צריכים לראות את

זה, גם שתהיה פינה ספרותית או פינה שיוצאי אתיופיה יכולים להזדהות אתה, עם תמונות

או דבר אחר שמזכיר את העבר של הילדים-עולים, שידרוש מאתנו חיזוק הזהות, כי היום

הילדים מבולבלים, אין להם דמות משמעותית בבתי-הספר שיכולה לשמש להם מודל כשהם

יגדלו וירצו להיות כמותו, ושיהיה להם ספר שכל הילדים יעיינו בו. פינה, מפה או

משהו צבעוני שמזכיר את האתיופיות שלי בבית-הספר.

לא מזמן הוקם מרכז היגוי לעולי אתיופיה. אני חושבת שתפקידנו, בשיתוף כל

הגורמים, לחזק את מרכז ההיגוי ולתת לו סמכויות ולקבוע גבולות ברורים בין המחלקות

במשרד החינוך. אני פונה אלייך בבקשה לראות את הנושא הזה בעדיפות עליונה.

אני חושבת שצריכה להיות לי כתובת, בתור אמא לילדים, במרכז ההיגוי לעולי

אתיופיה, שהוא קרוב מאד-מאד אלי גם מבחינה תרבותית, להזדהות שלי בתור עולה.

הוקמה בג'וינט קואליציה ארגונית. נבחרו 10 ישובים וכבר הוכנו תוכניות.

הגשנו בקשה למשרד החינוך, אבל אין התייחסות לנושא הזה. אם אנחנו רוצים להוציא

מהבוץ את הנוער המנותק, צריך לעבוד היום בשיקום ובמניעה, וזה דורש תוספת תקציב.
היו"ר נעמי בלומנטל
אין התקדמות בג'וינט בנושא של קואליציית הארגונים?
מנגשה נגיסט
כחברה בקואליציה אני יכולה להגיד שההתקדמות מאד אטית, כי אין תקציב לתוכניות

אלה. אנחנו תקועים.
היו"ר נעמי בלומנטל
אבל הייתם אמורים לקבל תקציב גם מארצות-הברית. איפה זה תקוע?
מנגשה נגיסט
הארגונים מגייסים את הכסף, מההלק של ארצות-הברית. אבל אין היענות מצד משרדי

הממשלה.
היו"ר נעמי בלומנטל
תכתבו לי על כך, לוועדה.

מנגשה נגיסט;

בסדר.

החיזוק של ההורים בשיתוף עם משרד החינוך ועם מערכת החינוך הוא מאד-מאד חשוב,

כפי ששמענו מבית-ספר שפירא בנתניה. הארגון שאני עומדת בראשו מכשיר מגשרים

חינוכיים מקרב יוצאי אתיופיה ובקרוב הם יסיימו את לימודיהם. המגשר שלנו, שמשולב

בבתי-הספר שלכם, לאחרונה עושה עבודה מאד משמעותית וחשובה עם ההורים, עם צווית

בית-הספר ועם הקהילה. אני פונה לכולם לתת חשיבות רבה לאנשים שיוצאים עכשיו

לעבודה משותפת אתכם בשטח ולתת מקום להורים, לקהילה ולתרבות.

היו"ר נעמי בלומנטל;

תודה רבה. את העלית פה דבר חשוב שמן הראוי שמנהלי כפרי הנוער ובתי-הספר יתנו

דעתם עליו. כדי לחזק את הנערות והנערים שמגיעים מהארצות השונות, חשוב מאד שיהיו

תמונות מארצות המוצא, שיהיה טיפוח של העבר שלהם. על-ידי זה אתה עושה אותו ואת

ארץ המוצא שלו לחשובים מאד, שכדאי ללמוד עליה ולהזדהות עם המקום. כפי שנגיסט

אמרה, שתהיה פינה בכתות השונות, שיהיו מפות ותמונות של הארצות שמהן הם באו, כדי

שמעמדם והבטחון העצמי שלהם יתחזק. זה נראה לי חשוב מאד, אבל לא יהיה לנו זמן

לשמוע אם אתם אמנם עושים את זה.

אני רוצה לשמוע כעת נתונים מהמשטרה מרפ'יק נועה בן-נודיז, ממדור עבריינות

נוער, ומרפ"ק זהבה שילה מהיחידה לשיטור קהילתי. בבקשה.

רפ"ק נועה בו-נודיז;

לנו כמשטרה, נער שנתפס מבצע עבירה, אופן הטיפול המשטרתי הוא אותו דבר. אנחנו

לא מבדילים אם מדובר בנער אתיופי או בנער מחבר העמים או מכל מקום אחר מבחינת הקו

של צורת הטיפול והגישה.

נכון שיש בעיות שונות שחוקרי הנוער, עובדי הנוער נתקלים בהן, שהן שונות כאשר

מדובר בנערים אתיופים לעומת נערים מחבר העמים, ששם יש בעיות אחרות. למשל, יש

בעיות שלנו נודע עליהן לאחרונה והתחלנו לבדוק את הנושא של תקשורת. תקשורת עם

המשפחה, כאשר מדובר על ילדי עולים מאתיופיה - בעיות של תקשורת וחוסר הבנה. יש גם

תופעה שהמשטרה לא מהווה בשבילם גורם מרתיע. המפגש בתחנת המשטרה לא מהווה איום

לגביהם, לעומת נערים ישראלים. לגבי נערים מחבר העמים לא שמענו שום דבר בנושא

הזה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

כשאמרת שאין הבדל בהתייחסות, זה בין ותיקים לבין עולים או שזה גורף?

1
רפ"ק נועה בן-נודיז
הטיפול בנוער עובר חוק הוא אותו טיפול מבחינת המשטרה. אין לנו חוקים אחרים

או אתיקה אחרת של התייחסות אם מדובר בנער מכאן או בנער מכאן. המדיניות היא אותה

מדיניות.
היו"ר נעמי בלומנטל
לנו לא נראה שזה הגיוני שזאת ההתייחסות.
רפ"ק נועה בן-נודיז
ניסינו להבחין, למשל, בסוגי עבירות. כי הבנו שאלה שמסתובבים בתחנה המרכזית -

ודיברנו על כך באחת הישיבות הקודמות וגם מסרתי פרטים לוועדה - שאולי סוג העבירות

שאנחנו קוראים להן עבירות הן יותר עבירות של קיום הישרדות או רכוש, לעומת סוג

עבירות אחר. אינני רוצה להיכנס לזה עכשיו, כי גם אין לי נתונים מדוייקים. זה

שייך למה שדיברנו בישיבות קודמות, שדווקא אותם נערות ונערים אתיופים, שבדרך

לפנימיה או בחזרה ממנה מבצעים כל מיני עבירות קיומות שקראנו להן לסחוב בחנויות

קצת שתייה ואוכל, לעומת סגנון אחר שאנחנו נתקלים אצל נערים אחרים.
היו"ר נעמי בלומנטל
העלית משהו ורצינו לטפל בזה, שכאשר הורים מהעדה האתיופית שומעים שהילד מעורב

עם המשטרה, הם מחרימים אותו, לא רוצים לשמוע ממנו. האם יש התקדמות בענין זה?

רפ"ק נועה בן-נודיז;

אני חושבת שליחידה לשיטור קהילתי יש תשובה לשאלתך. אני יכולה לומר שיש לנו

שני קצינים עובדי נוער והם מקשרים יותר עם העדה. אנחנו גם מנסים יותר לקלוט

עובדי נוער מוסמכים מקרב יוצאי אתיופיה כדי לקרב אותם, גם מבחינה מנטאלית וגם

מבחינת שפה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

יש לכם נתונים על בני-נוער שקשורים בעבריינות, עולים חדשים וותיקים?
רפ"ק נועה בו-נודיז
אני לא עשיתי הפרדה בין נוער מחבר העמים לבין נוער אתיופי בהצגת הנתונים

הקטנה שהכנתי. הנתונים המשמעותיים ביותר מדברים על החודשים ינואר-אפריל 1997

לעומת 1998, שזה מה שאנחנו יכולים להציג בינתיים. אני מדברת על עבירות אלימות

שבוצעו על-ידי נוער עולה גם מחבר העמים וגם מאתיופיה. כלומר, נפתחו תיקים

פליליים במוסדות חינוך. ב-1997 אנחנו מדברים על 19 תיקים פליליים, וב-1998 אנחנו

מדברים על 14 תיקים פליליים. השינוי הוא מינוס 26%. כשמסתכלים על זה נקודתית

אפשר להגיד שיש ירידה, אבל אי-אפשר להסתכל על זה נקודתית. כי - א. אנחנו מדברים

רק על כמה חודשים של השנה. ב. אנחנו גם לא יודעים, בגלל המדיניות של אי-תביעה

ופ.א., אז את הנתון הזה אנחנו צריכים לבדוק יותר בהמשך ולהתייחס אליו ביתר קלות.
פרופ' ז'אק חביב
אני רוצה לציין שאנחנו באמצע מחקר עם המשטרה שבודק בדיוק את הנושא הזה.

בגדול, שיעור פתיחת התיקים הוא יותר גבוה אצל האתיופים, אחר-כך רוסים ואחר-כך

הוותיקים. זה מתייחס לשנת 1997. עכשיו יש לנו נתונים חדשים שיצאו ואנחנו רוצים

לעדכן את התמונה. יש במחקר ניתוח מאד מפורט; הרכב העבירות והגיל שבו מתחילים

לבצע עבירות. האתיופים מתחילים יותר מוקדם.
סנ"צ סוזי בן-ברוך
בידינו יש כרגע נתונים השוואתיים, אפריל 1998 לעומת אפריל 1997 - עבריינות

בנושא אלימות בבתי-ספר, אלימות של נוער עולה. הנתונים המדוייקים הם: 87 מקרים

בארבעת החודשים הראשונים של 1997 לעומת 95 מקרים בשנת 1998. זאת אומרת, יש עליה

קלה במעורבות של נוער עולה בכלל בנושא אלימות בבתי-ספר.
רפ"ק נועה בן-נודיז
בכל מקום בארץ.
סנ"צ סודי זן-ברוך
בסך-הכל בנושא אלימות בכל הארץ יש עליה של 200 מקרים לעומת התקופה המקבילה

בשנה שעברה. במוסדות חינוך יש ירידה קלה.

סך-הכל הנתונים בראייה כללית נראים כמעט אותו דבר. מאהר שכאן אתם מדברים על

קליטה, אני אתמקד רק בנושא זה. בנושא העליה יש עליה קלה של מעורבות קטינים עולים

חדשים באלימות בבתי-ספר ובאלימות בכלל. מבחינת המשטרה אנחנו נערכים לזה.
היו"ר נעמי בלומנטל
מבחינת ההתייחסות של המשטרה, יכול להיות שכאשר רואים נער מהעדה האתיופית,

היחס של המשטרה שונה מאשר לוותיק? או שתיק נפתח ביתר קלות, או להיפך? מעניין אותי

אם במחקר אתם בודקים את זה, כי אני בטוחה שיש הבדל בהתייחסות של שוטר או שוטרת אל

נער מהעדה האתיופית או מהעדה הקווקזית, או אל נער מהוותיקים.
פרופ' ז'אק חביב
בשלב השני של המחקר אנחנו בודקים את הסוגיה הזאת.
סנ"צ סוזי בן-ברוך
מבחינת המשטרה אני יכולה להגיד שעובדי הנוער מתייחסים באופן שווה לכולם, משום

שהחוק מחייב אותנו.

היו"ר נעמי בלומנטל;

את צריכה לומר מה שאת אומרת, זה בסדר, אבל לי מותר לפקפק בזה, משים שאין ספק

שיש משהו שפועל מבחינת הדימוי, או דעות קדומות. ויכול להיות להיפך, שרואים נער

אתיופי ונוטים לוותר יותר.
סנ"צ סוזי בן-ברוך
יש נטייה לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים בכל נושא של עולים חדשים משום שהם

רגישים לנושא, וכל הרעיון של שוק תרבותי לא נולד במגזר החינוכי. גם אנחנו מודעים

לו. וכאשר גורם טיפולי-חינוכי מייעץ לנו, או מנחה, או מבקש ללכת לקולא בענין של

קטין זה או אחר, בגלל הרקע המשפחתי ובגלל שהוא עולה חדש, אנחנו הולכים לקולא, ולו

רק כדי לאפשר לו לחזור לדרך הישר.

אני ביקשתי מרפ"ק בנימין גולגולשווילי, קצין נוער מחוז דרום, מבאר-שבע דרומה,

להיות נוכח כאן, מאחר שבישיבה הקודמת היו כאן נציגים מערד, דימונה ובאר-שבע שנתנו

נתונים שלא ידועים למשטרה. אני מדברת על נתונים מדווחים, כי לא הכל מדווח לנו.

גם הנתונים שמסרתי כאן אלה נתונים שאנחנו כמשטרה יודעים, ואני בטוחה שמרבית

העבירות בנושא אלימות, למשל, שמתקיימות מתוך חבר העמים או מתוך העדה האתיופית לא

מגיעים למשטרה, ולו רק בגלל הנושא של מודעות ציבורית או הרדות למיניהן.



כדאי שתשמעו את רפ"ק גלגולשווילי, כי הוא זה שבשטח נפגש, והוא זה שגם קבע

מדיניות אצלנו במטה הארצי, כאשר אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר לעשות למען הנוער

העולה.
היו"ר נעמי בלומנטל
קודם דיווחה לנו רפ"ק נועה בן-נודיז שההתייחסות היא התייחסות שווה הן לעולים

והן לוותיקים. לא נראה לנו על פניו שההתייחסות צריכה להיות שווה. מבהינת החוק

בוודאי, אבל מבחינת הרגישות לדבר בשפה שלו ולמצוא את המכנה המשותף, לא נראה לנו

שזה נכון לטפל בצורה כזאת.
רפ"ק נועה בן-נודיז
אני רוצה לתקן אותך. כשאני אומרת התייחסות אני מדברת על מדיניות, על הטיפול
של המשטרה בנוער עובר חוק. לזה בדיוק התכוונתי
מדיניות המשטרה, איך היא מטפלת

בנוער עובר חוק. אם הוא בא מארץ זו או מארץ אחרת, המדיניות היא אותה מדיניות.

את מדברת ברמה אחרת לגמרי, ברמה רגשית, ברמה של התייחסות מבחינת להבין יותר את

המנטאליות, להבין יותר את הנושא האנתרופולוגי של הנער שיושב מולנו.

כשאני מדברת על משטרה שתופסת, עוצרת או מעכבת או מטפלת בנער עובר חוק, מבחינת

החוקים, האתיקה, יש לנו כללים אחידים. מתי נפתח תיק פלילי ומתי נפתח א"ת - זה

בדיוק אותו דבר, אלה ארתם השיקולים.
יואב הס
המשטרה מוצגת פה כרגע בפן אחד שלה, ועל הפן השני אולי כדאי שנשמע מרפ"ק זהבה

שילה. זה לא כל-כך חד-ערכי. בתוך המשטרה יש גישות שונות וכדאי שיידעו את זה.
רפ"ק נועה בן-נודיז
אין גישות שונות.
סנ"צ סוזי בן-ברוך
שניכם מדברים על אותו דבר. יש חוקים כתובים, יש מדיניות כתובה ויש נהלים

כתובים. מעבר לזה, חוק הנוער יש לו את הרוה שלו. חוק הנוער מאפשר לנו שיקול-דעת

ואנחנו משתדלים ששיקול הדעת יהיה מאוזן לגבי כל האוכלוסיות.

כאשר מדובר בנוער- עולה או בילדים מוכים, קורבנות להורים אלימים, שהם עצמם

הופכים להיות אלימים, אנחנו לא נתייחס לאותו ילד כמו אל ילד אלים שלא בא מבית

כזה. לנו כמשטרה יש האפשרות, בגלל הרוח המיוחדת של חוק הנוער, לקהת לעצמנו או

לתת לנו רקע של שיקול-דעת, אם אנחנו פותחים תיק והולכים ישר לבית-משפט, או אם

פותחים מה שנקרא הליך אי-תביעה. הליך אי-תביעה הוא הליך פנימי של משטרת ישראל,

שאנחנו הולכים לקולא, וכאן מתחבר הרעיון השיקומי-טיפולי, ולכן חוק הנוער נקרא

שפיטה, ענישה ודרכי טיפול. הוא מאפשר לנו את דרכי הטיפול גם כמשטרה וגם כאנשי

חוק.

לכן, בנושא עולים חדשים המדיניות שלנו מהמטה הארצי כלפי מטה. היכן שניתן

לשקם בני-נוער - ללכת על שיקום, גם אנחנו כמשטרה שותפים לזה. היכן שבאמת אזלו

הכוחות וגם עובד הרווחה אומר שאין מה לעשות, צריך ללכת לבית-משפט, ללכת הלאה,

אנחנו בדרך-כלל מקבלים את ההמלצה של עובד הרווחה.
היו"ר נעמי בלומנטל
האם הנושא של עולים הדשים עולה בכלל על סדר-היום שלכם? אתם מדברים אליו,

מנתחים אותו?
סנ"צ סוזי בן-ברוך
זה לא סוד שהמשטרה יושבת היום על המדוכה בכל הארץ בנושא של אלימות בבתי-ספר.

היחידים שבאים בינתיים עם הצעות לסתרון בשטה היא דווקא משטרת ישראל, ואני אומרת

זאת בצער. משטרת ישראל קיבלה בחודש האחרון 85 תקנים לעובדי נוער בלבד בארץ.
היו"ר נעמי בלומנטל
וכמה מהם עולים הדשים?

סנ"צ סוזי בו-ברוד;

אנחנו הורדנו הנחיה לשטח שבכל מקום יהיה גיוס לפחות של 2 מחבר העמים ו-2

מאתיופיה. דרך אגב, חבר העמים מתחלק בהתאם לחלוקה הטריטוריאלית הפנימית של כל

אזור. למשל בדרום יש בעיה קשה של סוג מסוים של אוכלוסיה מחבר העמים, וביקשנו

שעובד נוער אחד יגוייס מהסוג המסוים הזה של חבר העמים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מתוך 85 תקנים שהזכרת, כמה מהם מדברים אמהרית או רוסית?

סנ"צ סוזי בן-ברוד;

ההנחיה שירדה לשטח אומרת שבכל מחוז יהיו לפהות 4 עולים חדשים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנחנו נתערב בענין הזה כדי שיהיה אחוז תואם, לפחות לפי 20% אוכלוסיית העולים.
מרינה סולודקין
אנשים שלנו פונים ולא מקבלים אותם.

סנ"צ סוזי בן-ברוד;

משטרת ישראל גייסה בשנים האחרונות הרבה מאד עולים חדשים.

אדמקיה גביה;

אני עליתי לארץ ב-1991 ועובד היום במשרד הקליטה.

כמו שאת אמרת, גם אני ציפיתי לראות הרבה רופאים אתיופים, אבל אין לנו אף רופא

עכשיו.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אבל יש לכם שני עורכי-דין חדשים.

אדמקיה גביה;

זה לא מספיק.

בענין ההתנהגות של העדה האתיופית אני מאשים גם את בתי-הספר, את המנהלים ואת

המורים. אני אומר כך, כי האתיופים מאמינים לממשלה בכלל. את הילדים שולחים

לפנימיות כאילו אנחנו שייכים לממשלה. אתם צריכים להבין את זה. מי עכשיו ההורים

שלהם? - המנהלים, המורים והמחנכים שעובדים שם הם צריכים לטפל בילדים כמו שצריך.



אני חושב ששם כבר מקלקלים את הילדים. את בן אחי שלחנו לפנימיה, ופתאום חוא

הסתפר ולבש מכנסיים קרועים. שאלתי אותו: מה למדת שם? והוא ענה: ראיתי מה

עושים ילדים אחרים וגם אני עשיתי כך. אני כעסתי עליו ואמרתי לו שאני לא רוצה

לראות אותו.

יש לחנך אותם בבית-ספר ולהסביר להם. אתם שוכחים אולי מאיפה באנו ואתם

צריכים לחשוב על זה.
היו"ר נעמי בלומנטל
זה דווקא עלח בישיבה ודיברנו על כך הרבה.
אדמקיה גביה
הילדים שלנו לא יודעים לקרוא ולכתוב אמהרית באתיופיה, ופה אהרי שלושה חודשים

באולפן מכניסים אותם, לפי הגיל, לכתה ח' או ט'. זה קשה וזה מפריע להם בהמשך. הם

לא יכולים ללמוד. ומה אומר הילד הזה? אני לא רוצה ללמוד, אני אהיה פושע.

אנחנו מדברים כל הזמן מה צריך לעשות. אני אומר כל הזמן שצריך לעשות לילדי

אתיופיה בית-ספר להתנהגות. זה יעלה הרבה כסף, כמובן, אבל צריך לבדוק כל אחד ואחד

ולראות מי יכול ללמוד ומי לא.
יעקב מלקמו
אני חושב שהוועדה הזאת צריכה לשנות את הגישה. כשהעולים הגיעו לארץ אף אחד לא
שאל אותם
מה אתה יודע? אלא תקבל מה שאני יודע. אם הנכונות של מערכת החינוך,

וגם של הקולטים היתה לשנות ת את הגישה - מה אתה יודע, ואני מתבסס על מה שאתה יודע

- אני חושב שהדברים היו לגמרי אחרת.

פעמים רבות התקשורת מציגה את הצד השלילי ביותר. השבוע פורסם שאלפיים, אלף,

אין מספר מדוייק. יש כל-כך הרבה גופים שפועלים בשטח, וכל אחד דואג לאינטרס שלו

ולא דואג לקליטה של הילדים. כל עוד לא יהיה איחוד של כל הארגונים עם אינפורמציה

חד-משמעית שתצא לשטח, הבעיה תהיה מאד-מאד קשה.

לנו במינהל לחינוך התישבותי יש לנו מספר תוכניות. אחת מהן היא הסמכות של

המשפחה. אני חושב שלמשפחה האתיופית עדיין יש כוח, אלה אנשים שצברו חוכמת-חיים

במהלך שנות חייהם והם יכולים להיות מקור תמיכה למשפחות.

לכל משפהה אתיופית יש 7 - 8 ילדים. אני מכיר בתוכנית של שיתוף ההורים

והקהילה בתהליך החינוכי ובביקורי בית שאני עושה, זה קשה מאד. ילדים יושבים על

מזרנים על הרצפה, שביום מקפלים אותם. ילד שאין לו ספריה בבית, שהמתנ"ס לא קולט

אותו, קשה לו מאד להיכנס למערכת חינוך נורמלית בסביבה שלו. אני חושב שלמקרים

כאלה כפרי נוער נותנים מענה.

אנחנו מדברים על התנהגות של ילדים ועל אלימות. ילדים הגיעו לארץ בגיל

שנתיים, שלוש, ארבע. מצד אחד הם לא מחוברים להורים שלהם, כי הם לא יודעים את

השפה. מצד שני הם רוצים להיות כמו כולם בחברה הישראלית, וכדי להיראות כמו כולם

הם צריכים לשחק כדורגל, ואם זה לא הולך, הם מתחברים ל-MTV וכיוצא באלה.

אנחנו יזמנו קורס מנהיגות. אני חושב שראית את זה, גברתי היושבת-ראש, באזכרה

שהיתה ביום ירושלים ברמת רחל. היו שם 160 נציגים של כפרי נוער. מצד אחד חשוב

שהמשפחה תהיה מעורבת בכל תהליך קבלת ההרולטות, ומצד שני הם מכירים את החברים

ויודעים מי טוב ומי לא, מהבינוני ועד הרמה הגבוהה.

פעמים רבות אפשר להביא את הדוגמאות החיוביות. יש בעיות, אבל הן לא ייפתרו

בפרסום אלא תוך כדי עשייה. ילד שרואה את הדבר הזה אומר: זה בסדר, אני לא לבד,

אני נמצא בין 2,500 אחרים.



במסגרת שאני מייצג יש עובדים רבים מקרב הקהילה, בכפרי נוער ובבתי-ספר שלקחו

מגשר תרבותי בן העדה, שיהיה המגשר בין המשפחה לקהילה ולמערכת החינוך, ואני חושב

שהבעיות הרבה יותר קלות.

מערכת החינוך קודם-כל צריכה לשנות את כל הסטיגמות הקיימות בחברה. אני חושב

שחוץ מהחינוך אף אחד אחר לא יכול לשנות את הדבר הזח. צריך לשים דגש גם על

המורשת, לא רק במקומות קטנים, אלא בבתי-ספר, מורים ותלמידים, לתת כוח לאותם ילדים

שיביאו את האמנות ואת התרבות לבמה של היכרות, ועל-ידי כך הם יקנו אהדה ותמיכה

בקרב החברים שלהם. כל עוד זה לא יהיה, ישאלו את הילד האתיופי שהגיע כשהוא חיה בן

שנתיים-שלוש, מה אתה יודע? הוא לא יכול לענות, כי הוא אומר: מה אתה שואל אותי, יש

לי תפיסה פרימיטיבית, כי אני ישראלי שהגעתי בגיל שלוש.

כל עוד המערכת החינוכית וגם החברה לא ישנו את הגישה הזאת, אני חושב שאנחנו

נדבר על כך כל פעם ונביא תוכניות, וזה רק יתרום לעוד ועוד מחקרים. הייתי רוצה

לראות במחקר איך החברה רואה את העולים ולא להתייחס רק לסטיגמה ולהקצין את

הדברים.

יש לנו עבודה קשה מאד ואת העבודה הזאת צריך לעשות בשיתוף-פעולה עם המשפחה ועם

אנשי המקצוע, לתת קליטה, ואני חושב שכך נוכל לעלות על דרך המלך.
שאולי עמרן
שושנה בן-דור דיברה על תפקידם של כפרי הנוער. אני רוצה להגיד לך שאני כמנהל

כפר נוער אשמח ביום שלא תהיה לי עבודה ושלא יזדקקו יותר לכפרי נוער, כי זה יהיה

סימן שהקהילה והמשפחה פתרו את כל הבעיות. צר לי שזה לא כך, וכדאי שתכירי

במציאות. כפר הנוער עושה עבודה נהדרת מעצם היותו כור היתוך לקליטת עליה ושילובו

בפרוייקטים ובקרב הנוער הישראלי שנמצא כאן.

יואב הס;

אלה סיסמאות משנות החמישים.

יחיאל שילה;

אתה מייצג גוף שאתה חי ממנו ומתפרנס ממנו, ומותר לך פעם אחת לא לתקוף את כפרי

הנוער. הם עושים עבודת קודש.
יואב הס
15 שנה מטפלים בנוער והיום יש תוצאות. אז תעמוד מול התוצאות.
שאולי עמרן
יואב הס, אני לא מכיר אותך, זו פעם ראשונה שאני פוגש אותך. אני חושב שאם אתה

כועס זה לא סימן שאתה צודק. אני אמרתי אמירה שלי. אתה תקבל את זכות הדיבור

ותגיד מה שאתה רוצה.
יואב הס
יושבת-ראש הוועדה אמרה שהיום לא תהיה לי זכות דיבור.

היו"ר נעמי בלומנטל;

יואב, לא באת לתת פה ציונים.
שאולי עמרן
חברת-הכנסת סולודקין, אולי את מדברת על ההבדלים בין העולים מקווקז לעולים

מארצות אחרות בברית-המועצות לשעבר. מקרב המבוגרים אולי אני לא יודע לענות לך אם

יש הבחנה או לא. בקרב הצעירים יש הבחנה והתמונה מאד-מאד ברורה ומשמעותית, וכדאי

להכיר בעובדות.

הדבר שמוביל אותנו, אם נרצה או לא, זו העליה מאתיופיה. בני הנוער של העליה

הזאת עוברים איזה שהוא משבר זהות בין התא המשפחתי והמסורתי המאד מפואר והמאד יפה

לבין התרבות הישראלית הפתוחה יותר, והיא שונה לגמרי, ועולמם משתנה. ילד נוסע

לחופשה הביתה מהפנימיה, הוא חוזר ועולמו אחר לגמרי.

על זה אני רוצה להגיד שלושה דברים, שאני חושב שכדאי לטפח אותם ולהדגיש אותם.

האחד, ליצור קשר עם המנהיגות של העדה הזאת לקיום המערך החינוכי במדינת ישראל. אני

חושב שהמנהיגות של העדה לא שולבה מספיק במערך החינוכי במדינת ישראל, לאו-דווקא

בזה שאני אביא מדריך או מורה מעולי אתיופיה, שזה נהדר לכשעצמו במערך של הכנת

תוכנית הלימודים מתחילתה ועד המשכה.

הדבר השני שאני רואה והוא מאד-מאד חיובי, הוא המגשרים, הנושא של הטיפוח

והטיפול מול הקהילה למוסדות החינוך. אני חושב שזה בעל ערך עליון שאין כמותו והוא

יתן תוצאות מאד-מאד חיוביות.

ודבר שאני בטוח שאף אחד לא יסכים אתי, או רבים לא יסכימו אתי - אני מציע לבני

העדה כולה, בלי יוצא מן הכלל, לסגור את התחנה המרכזית בתל-אביב. אם רוצים לתת

חינוך אמיתי, תסגרו את התהנה הזאת ואל תביאו סטיגמה אתם על עצמכם על דבר שאתם

במו-ידכם קובעים את הסטיגמה ולא אף אחד אחר.

אמרתי זאת גם בוועדת ההיגוי של העולים האתיופיה ובכל המסגרות שנתבקשתי או יצא

לי לדבר. אני טוען שהתחנה המרכזית בתל-אביב אולי פותרת בעיה מסוימת, אולי נותנת

מחסה לחסרי-בית, שאני מעריך את זה מאד. אני ממליץ לכם, למי שרוצה לבקר שם, שיבקר

שם בשעות שונות ויראה את המעמד הזה. הוא נותן את הסטיגמה לעדה האתיופית, דבר

שהוא לחלוטין לא נכון, ואני מציע לעצמנו לעשות את זה.

יואב הס;

תשאיר את הילדים האלה ברחוב? מי יטפל בהם?

זאב צור;

שמעתי את כל הדיון, שעם חלקו אני מסכים ועם חלקו לא, משום שאני מהשטח. אני

מנהל יחידה של קציני ביקור סדיר בשטח, מתמודד עם כל הבעיות שהועלו כאן, ואני טוען

שהבעיה המרכזית היא הנשירה הסמויה של הילדים שאנחנו לא מגלים אותם בהתחלה, ודווקא

מהעדה האתיופית, הרוסית והקווקזית.

אתן לכם דוגמה קטנה של ילד שמגיע אלי מהמטוב וצריך להמציא לו מסגרת בבית-ספר.

הוא לא יודע מלה עברית, והוא מקבל שעתיים שבועיות ללמוד את השפה העברית. כך הוא

צריך ללמוד להסתגל בכתה וללמוד את השפה, וכוי. ואם הוא מגיע באפריל, הוא גם לא

מקבל את השעתיים השבועיות.

עם נשירה גלויה אנחנו יודעים להתמודד, ואני מסכים עם כל מלה שאמרו נציגי

המשטרה. אני חושב שהם מחנכים מצויינים מפני שאנחנו בקשר עם מפלג הנוער כל הזמן

ואנחנו פותרים את כל הבעיות.

אולי אגלוש קצת לוויכוח שהיה פה. אני חוויתי את זה בילדותי, כשעליתי כילד

בסוף 1949 ממרוקו ונכנסתי לכפר הנוער בן שמן. היה מישהו שגילה אותי, ד"ר

יעקובסון. הוא נתן לי את הבטחון, הוא נתן לי את הגישה להתקדם בחיים, לבנות את

העתיד שלי ולא ללכת לאיבוד.



בחינוך יש משפט מפורסם שאומר שמרוב מטפלים המטופל הולך לאיבוד, וזה בדיוק מה

שקורה במערכת. אני מטפל עכשיו בשלושה ילדים אתיופים. זו בעיה קשה מאד, אבל

עשרים גורמים מטפלים בילד ואז הוא לא יודע מי יתן לו את התשובה הנכונה. מטפלים

בו עובדת סוציאלית, קצינת מבהן, קצין נוער, קצין ביקור סדיר, יועצת ומנהל

בית-הספר והמהנכת, וכולם סביבו מנסים לפתור לו את הבעיה, במקום לתת לו מה שאני

קיבלתי בזמני מדייר יעקובסון - איש אהד או גוף אהד לוקח על עצמו את הטיפול באותו

ילד ומעלה אותו על דרך המלך. זאת הדרך של החינוך.

אחרי השרות הצבאי חזרתי לכפר הנוער בן שמן, כמדריך, כמחנך פנימיה. כפרי

הנוער עושים עבודת קודש, אבל יש לי כמה השגות, במסגרת העבודה שלי כקצין ביקור

סדיר, על כמה כפרי נוער. לדוגמה, יום אחד אני מסתובב בעיר לוד ומגלה שלושה ילדים
מסתובבים בתחנה המרכזית, בשוק. אני שואל אותם
מי אתם? איפה אתם לומדים? -

אנחנו לא לומדים. כמה זמן אתם לא לומדים? - כבר חודשיים אנחנו לא לומדים. איפה

למדתם קודם? - בפנימיה שאני לא רוצה להגיד את שמה כרגע.

מסתבר שאותו כפר נוער פלט את שלושת הילדים האלה משום שהוא לא יכל להו1מודד אתם

ולא דיווח לרשות, ויש חובת דיווח. כשיש דיווח אנחנו מיד ניגשים למשפחה ומטפלים

בילד ומסדרים לו מסגרת.
וילמה מאור
מהו, לדעתך, המניע לחוסר דיווח?
זאב צור
אינני יודע. אני מנסה לבדוק את הנושא הזה. לכל אחד יש המניע שלו וההסבר

שלו.

רבותי, בואו נשנס מותניים וננסה לעזור, כי העדה האתיופית היא עדה נהדרת. לא

צריך לעשות דימוי כללי. כנ"ל לגבי הקווקזים, הרוסים ואחרים.

דבר נוסף, כשהתפנתה לי משרה של קב"ס דרשתי שיבוא עולה חדש דובר רוסית או

אמהרית. לצערי הרב גיליתי רק דוברת רוסית והיא פתרה לי את כל הבעיות שהיו לי עם

העדה הקווקזית והרוסית. לעדה האמהרית אין לי תקן. העדה שלהם בעיר מנסה לעזור,

אבל לא תמיד היא מצליחה.
יואב הס
גברתי היושבת-ראש, אולי יחיאל שילה יכול להסביר את תופעת הנשירה שזאב צור

דיבר עליה. אנחנו יודעים על התופעה של נשירה מפנימיות, שלא מדווחים עליה. למה

לא מדו והים?
היו"ר נעמי בלומנטל
תהיה לנו ישיבה מיוחדת עם שר החינוך בנושא הזה. בעבר טיפלנו בבעיה הזאת.

אנחנו מנסים יחד למצוא פתרונות. היום התמקדנו בנושא של דרך ההשתלבות של ילדי

עולים בתוך מערכת החינוך הן בפנימיות והן בבתי-הספר, ושמענו דברים מעניינים מאד.
רפ"ק נועה בן-נודיז
אני העליתי את הטענה הזאת בוועדה זו, וצודק יואב הס, לפני חצי שנה. עשיתי

בדיקה בכל הארץ, אצל כל קציני הנוער המשטרתיים, והטענה הזאת עלתה בכל הארץ,

שמנהלי פנימיות לא מדווחים על נערים שמשוטטים. צריך להתייחס לזה, כי זה חשוב.

מאז עברה הצי שנה.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני מסכימה אתך. כפי שאמרתי, אנחנו נקיים ישיבה עם שר החינוך בנושא הזה, בין

השאר על אי-דיווח, הילדים מסתובבים ואף אחד לא יודע ואין שום מעקב אחריתם.

הישיבה תתקיים במועד מאוחר יותר, לפי בקשת השר, ואת תוזמני לאותה ישיבה, כמובן.
רפי טוויזר
אני אתייחס בעיקר לדברים ספציפיים שניתן לתקן אותם על-ידי הוועדה או על-ידי

מי שעוסק בנושא הזה. דבר ראשון, כספים שעוברים דרך הרשויות המקומיות ואמורים

לעבור לבתי-הספר, זו קטסטרופה. הכסף הזה לא מגיע אלינו.

היו"ר נעמי בלומנטל;

טיפלנו בזה בעבר. בדרך-כלל כשבדקנו לעומק, פתאום לא היתה בעיה. דיברנו על

אחת הרשויות המקומיות, ובדיעבד התברר שזה לא כך.

רפי טוויזר;

אני אומר בוודאות גמורה שכספים לא עוברים לבית-הספר.

היו"ר נעמי בלומנטל;

תעביר לי את הפרטים. כי אנחנו בדקנו ספציפית שתי רשויות מקומיות שדיווחו לנו

עליהן, בדקנו את הענין והוא התברר כלא-נכון.

וילמה מאור;

בקשר לתלמידים מאתיופיה, מי שאמור להעביר את הכספים זה משרד הקליטה. במקרים

שאנחנו טיפלנו בהם זה היה משרד החינוך. בנושא של התלמידים מאתיופיה הטיפול הוא

של משרד החינוך ומשרד הקליטה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אם יש משהו ספציפי, אנא תפנה אלינו ואנחנו נבדוק את זה.

רפי טוויזר;

אני רוצ לעבור לדברים ספציפיים. לגבי זכויות עולים לבגרות. לעולים מאתיופיה

יש 12 שנים זכות כעולה, וזה יפה מאד, ולדעתי מנהל שלא מוציא עולה מאתיופיה עם

תעודת בגרות הוא כמעט בגדר פושע. מפני ש-12 שנים ילד יכול לגשת לבחינות בגרות עם

60% מהחומר. הוא יכול לעשות את הבחינה גם בעל-פה. לכל היותר תחסר לו בחינת

בגרות אחת או שתיים.

לעומת זאת, לעולי קווקז ורוסית יש בסך-הכל 4 שנים, ופה אבן הנגף. כלומר,

יכול להיות מצב שבו העולה מאתיופיה יהיה 7 שנים בארץ וייצא עם תעודת בגרות, לעומת

ילד עולה קווקז שיהיה 9 שנים בארץ וייצא בלי תעודת בגרות. זה ממש אבסורד שמשווע

לשמים, ומשרד החינוך חייב לתקן את זה. אם נותנים זכויות לעולים מאתיופיה, וזה

טוב מאד, צריך באותה מידה לתת גם לעולי קווקז, כי יש להם את אותה בעית מבחינת

הקשיים הלימודיים.

דבר נוסף. לדעתי, בנושא של ההורים עולי אתיופיה אנחנו גורמים עוול גדול מאד

לעדה בזה שאנחנו לא נותנים אולפן להורים כדי שלפחות יהיה קשר בינם ובין הילדים.

צריך לעשות הכל כדי שלהורים יהיה מושג מה הילדים לומדים בבית-הספר.



אני חושב שמשדד החינוך, או משרד הקליטה, צריך לתקצב בתי-ספר שקולטים עליה.

אם בית-הספר יוצא למסע לפולין, לתקצב 4-3 ילדי עולים, כי לדעתי החיבור- הזה במסע

מקנה להם הרבה מאד דברים, ואין צורך להסביר.

דבר נוסף. אין הכשרה למורים מבהינת ידיעת המנטאליות של הילדים, והכל עובד

מתוך אינטואיציה, והאינטואיציה הזאת לא תמיד נכונה. המורים מאתיופיה ומקווקז לא

קיבלו הכשרה ולא מקבלים הכשרה. אנחנו פשוט עובדים מתוך אינטואיציה. ולפעמים, מה

ששייך לעולים מקווקז, באותה מידה כשאתה מתנהג כך זה פוגע בעולים מאתיופיה, וזה

הבל מאד.

דבר אחרון. אני חושב שצריכה להיות בקורת. אם יש רכז קליטה ברשות מקומית

ומשרד הקליטה מעביר לשם כספים, צריכה להיות בקורת מה נעשה בכספים האלה. האם הם

הולכים לבני הנוער שמשוטטים אחר-הצהריים ללא מעשה, וכתוצאה מכך הם מגיעים למצב של

עבריינות נוער - אולי הכסף הזה צריך ללכת לנוער הזה? יכול להיות שהוא מבוזבז על

דברים אהרים. אני מציע שיהיה אדם שיבדוק לאן הכסף הזה הולך. יכול להיות מצב

שהכסף הזה אפילו מוחזר כי לא השתמשו בו.
רפ"ק בנימין גלגולשווילי
אינני יודע אם הבעיות בדרום שונות מהבעיות בשאר חלקי הארץ. בסך-הכל הנתונים

לא מדברים על שינויים משמעותיים והעליות הן לא במספרים ובאחוזים כאלה גבוהים

שצריך להיבהל מהם. אבן כמובן שלכל מקרה צריך להתייחס כאל מקרה שמאחוריו עומד נער

שצריך לקבל טיפול וצריך להוציא אותו ממעגל הפשיעה ולהחזיר אותו למסגרות שהוא ראוי

להן.

במחוז הדרומי התקבלו לאחרונה 20 חוקרי נוער חדשים שכרגע אנחנו מתחילים לגייס

אותם. זה מראה שהמשטרה שמה דגש על הבעייתיות שקיימת בקרב בני-נוער, כי נאמר כאן

שמוטב לעסוק במניעה מאשר אחר-כך לטפל בשיקום. מטרת הגיוס היא לחזק את הקשר של

המשטרה לאו-דווקא בנושא של פתיחת תיק או חקירת ילדים, אלא גם בתחומים אחרים, כדי

לגלות בעוד מועד נער במצוקה.
היו"ר נעמי בלומנטל
כשאתה נתקל בנער אתיופי או מחבר העמים, או תיק, יש לך שיקולים שונים

באי-פתיחת תיק?

רפ"ק בנימיו גלגולשווילי;

ברמה המקומית, עד כמה שאני מכיר והייתי גם מפקד תחנה במשטרה, אני חושבת

שהמשטרה מתייחסת בסלחנות לעבירות שמבוצעות על-ידי בני-נוער עולים שעדיין לא

מכירים ולא התנסו בדמוקרטיה הקיימת בארץ.

מר גביה אמר קודם שהילד שלו חזר עם מכנסיים קרועים ועם תספורת חדשה. הילדים

האלה לא נולדו עבריינים, הם מקבלים דוגמאות מהנוער המקומי. זה מה שצריך לעשות

כדי לתת להם חינוך טוב וערכים טובים.
היו"ר נעמי בלומנטל
האחוזים של עבריינות נוער בין אוכלוסיות שונות של עולים והוותיקים דומים פחות

או יותר? אין אחוזים יותר גבוהים של נוער עולה?

רפ"ק בנימין גלגולשווילי;

יכול להיות שיש סלחנות מסוימת כלפי בני נוער שזאת ההסתבכות הראשונה שלהם.
היו"ר נעמי בלומנטל
אבל מבחינת אחוזים, האם זה תואם את האחוזים באוכלוסיה, או שאתה מוצא יותר

עבריינות של בני נוער עולה?

רפ"ק בנימיו גלגולשווילי;

אם את מדברת על אחוזים, אני יכול לתת לך שני נתונים. אחוז עבריינות נוער

מסך-כל הנוער - 21% הם עולים חדשים.
יואב הס
כמה הם באוכלוסיה הכללית?

רפ"ק בנימיו גלגולשווילי;

20%.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני רוצה להודות לכל הגורמים שהשתתפו בישיבה. חשוב לשמוע את הדברים וגם

להחליף ביניכם דעות. לא תמיד אפשר לעשות מפגש כזה בין מנהלי בתי הספר וגם בין

מנהלי הרשויות השונות. אני מעריכה שהגעתם ושמענו ולמדנו מכם.

לצערנו, הבעיות הן מאד-מאד סבוכות ולא נוכל לפתור אותן בישיבה אחת. אנחנו לא

יכולים להגיד שאם יהיו 3-2 עובדים יותר זה יפתור את הבעיה. יש לנו כאן בעיות

מאד-מאד מהותיות שצצות על פני השטח, שבסך-הכל אנחנו יכולים לנסות לקבוע מדיניות

כללית או קו כללי.

ניסיתי לסכם את הדברים ששמענו כאן ולהתייחס לכמה דברים ספציפיים ואחר-כך

ליותר כלליים. בנושאים ספציפיים, שמענו מהנער פלג שדיבר על הטיול השנתי שהוא יצא

אליו מיד לאחר שהגיע לארץ וזה נתן לו הרבה מאד. זח לא הולך יחד עם העובדה ששליש

מבני הנוער העולה לא יוצאים לטיולים. זאת אומרת, אנחנו כן יכולים לדרוש הן ממשרד

החינוך והן ממשרד הקליטה לפעול שלא יהיה מצב שילד עולה חדש, בשל מצב

סוציו-אקונומי או בשל אי-הבנה שקיימת עם ההורים לא ייצא לטיול שנתי. זה חשוב

ביותר.

נושא נוסף שעלה כאן הוא הכשרת מורים לנושא של עולים. עד כמה בסמינרים למורים

מדובר בנושא של עולים חדשים, והזהויות השונות, האוכלוסיות השונות של עולים,

השונות שקיימת בין עולה לעולה מארץ המוצא.

אנחנו נפנה גם לסמינרים להכשרת מורים בכל הארץ, דרך משרד החינוך, שיתנו יותר

דגש לכך, שתהיה התייחסות, להבין יותר טוב, לא בצורה של אפוטרופסות. נראה לי שאחת

הבעיות שלנו היא לפנות בגובה העיניים.

רפי טוויזר;

אני התכוונתי לקאדר שעובד עכשיו בתוך בתי-הספר.

היו"ר נעמי בלומנטל;

כן, גם בסדנאות להשתלמויות מורים.
מרינה סולודקין
זה א' ב' של פדגוגיה. לכן אנחנו צריכים להשפיע.
ד"ר חיים פרי
שתהיה תוכנית להכשרת מורים בנושא הזה.
היו"ר נעמי בלומנטל
ד"ר פרי מחזק את דבריי. כנראה שהייתי קשובה לכם, כי הוא אומר שעשרים שנה אין

מובנה בתוכניות גם בסמינרים וגם בהשתלמויות של המורים. רפי טוויזר אמר נכון מאד,

שאנחנו עובדים לפי אינטואיציה, לפי רצון טוב.

יש עוד בעיה והיא גודל הכתות, שקיימת גם אצל ותיקים וגם אצל עולים, צריך לתת

תמריצים לאותן כתות. אנחנו נדבר עם שר החינוך כשהוא יהיה כאן, על כך שאולי בכתות

שיש מספר רב יותר של עולים, חייבים לפצל את הכתה לכתות קטנות יותר, שתהיה

התייחסות תקציבית שונה. כי אנחנו מאבדים ילדים ואנחנו רואים את הדרך שבה אפשר

היה למנוע את זה.

רציתי לשאול לגבי הפנימיות. האם אפשר היה לגרום לכך שאוכלוסיה ותיקה שגרה

בסביבה תהיה יותר מעורבת, למשל בקשר עם אנשים מבוגרים, מעבר להורים? האם זה נשמע

הגיוני, שהסביבה תהיה יותר מעורבת במה שקורה בפנימיות?
ד"ר חיים פרי
אנחנו הקמנו עמותה שנקראת "בחברה", והברה באמהרית זה ביחד. 40 משפחות

מזכרון, חיפה והסביבה, מהמעמד הבינוני פלוס, שעושות בדיוק מה שאת אומרת.

היו"ר נעמי בלומנטל;

וזה פועל?
ד"ר חיים פרי
מאד פועל.

היו"ר נעמי בלומנטל;

זה חשוב במיוחד בפנימיות, כי ההורים הביולוגים לא תמיד יכולים להגיע, מסיבות

שונות. אולי תתן לנו איזה שהוא מודל שעל-פיו נוכל להמליץ.
שושנה בן-דור
אימוץ על-ידי ותיקים או על-ידי משפחות אתיופיות בקירבת מקום?

היו"ר נעמי בלומנטל;

גם וגם. אני יודעת שזה מטיל עול לא קטן, גם כלכלי, על משפחות מאמצות. אנחנו

שומעים על צעירים משוטטים שבמקרים רבים גרים אצל חברים, או משפחות, אבל זה קשה

מאד.
יעקב מלקמו
יש גם קצינים וסטודנטים מבני העדה שמאמצים כפר נוער. יש פרוייקט של אחים

בוגרים.
היו"ר נעמי בלומנטל
ולפי דעתך זה יהיה שלילי אם יהיו גם משפחות ותיקות מאמצות?
יעקב מלקמו
כן. יש הפורום הישראלי, משפתות שמארהות ילדים בשבתות ובחגים, שגם עובדות

בכמה כפרי נוער.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אבל אתה רואה בחיוב שוותיקים יאמצו בני נוער מהפנימיות?

יעקב מלקמו;

אני רואה את זה בחיוב. עם זאת, צריך לאפשר למשפחה הביולוגית לבקר לעתים

תכופות יותר. אסור להתעלם מהמשפחה המקורית, כי לכל משפחה יש כוח השפעה, אבל מח

שמכשיל אותה הוא העדר כלים וידע נכון להתמודד עם הבעיה. הייתי אומר אפילו

בית-ספר להורים, איך בכלל לנהל אורח-חיים בחברה המודרנית. כי מה שהיה שם השתנה

כאן.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אבל נראה לי שדי הרבה ארגונים עוסקים בכל הנושא של ההורים. נדמה לי שמרכז

ההיגוי עוסק בקשר הזה.

יעקב מלקמו;

אני חושב שחשוב להקשיב. לעשות סדנאות לדוברי אמהרית וטיגרית, כדי שיוכלו

להתחבר אתם. לקחת אנשים מהקהילה ולהכשיר אותם.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנחנו נראה איך אנחנו יכולים לסייע, דרך איזה משרד.

יעקב מלקמו;

אני מציע לוועדה הזאת, אם יש תוכניות ייחודיות בארץ, במערכת החינוך או בכל

גוף אחר, שנרכז אותם פה, וזה גם חלק מהחינוך ששני אנשים יכולים ללמוד זה מזה.

לרכז את הדברים ולהביא אותם לשטח. הבעיה היא שיש חוסר תקשורת בין הגופים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

ניסינו לעשות את זה עם הקואליציה של הארגונים.

מנגשה נגיסט;

בענין המשפחה המאמצת אני מציע לומר משפחה מארחת ולא מאמצת, כי ילדים רבים

מוטרדים מזה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני מקבלת את ההערה שלך.
שלום עזרן
אני רוצה, ברשותך, כמה נקודות טלגרפיות, כי הן חשובות וכבר נאמרו כאן. אני

חושב שאחת הבעיות המרכזיות היא ליצור אינטגרציה בין בתי-הספר, ואם אפשר אפילו

לעגן את זה בחוק, שיהיו 15% עולים בכל חטיבה ובכל בית-ספר, ולא יותר, ולפתוח את

השערים גם בבתי הספר האחרים.

אני אומר את זה דווקא לגבי המגזר הדתי שאני חלק ממנו. יש בתי-ספר אלטיסטים

יותר או פחות, ואנחנו מקבצים את בני העולים לבתי-ספר מסוימים. ליצור חלוקה שווה

בין בתי-הספר ולדאוג לכך שלא יהיו למעלה מ-15% תלמידים עולים, ויזה ניתן.
היו"ר נעמי בלומנטל
נדמה לי שהתייחסתי לרוב הנקודות. יש עוד דבר אחד שעלה בישיבה והוא בוודאי

המהותי והחשוב ביותר, והוא הבסיס - לחזק את הילדים, לחזק את הדימוי העצמי שלהם

ואת הבטחון העצמי שלהם. אם נצליח לחזק את הילד, הוא ייצא אזרח טוב, אדם שלם עם

עצמו ועם דרכו, ואנחנו כמעט יכולים להבטיח לו איכות חיים טובה עם ההשכלה המתאימה.

העלו את זה ד"ר פרי ומנהלי בתי-ספר אחרים, איך אנחנו נותנים לאותו נער את

הבטחון העצמי, את השלמות הפנימית? וחלק מהותי, מרכזי, הוא החלק של העבר, של

התרבות, של ההורים. אנחנו ראינו את זה בעליות קודמות, שבדרך-כלל מי שנפגע ביותר

עם העליה לארץ אלה ההורים שמעמדם והקשר בינם לבין הילדים התרופף, והכל למעשה.

זאת אומרת, אחת המסקנות הבסיסיות מהישיבה היום היא לשמור על הקשר בין ההורים

לבין הילדים, לחזק את הזהות הבסיסית שיש לילדים, עם השורשים שלהם. וכאן נצטרך

אולי לעשות עבודה קצת יותר משמעותית ומהותית, שאני לא בטוחה שנצליח, אבל מה שנעשה

יתרום רק לטובה. למשל, בית-ספר להורים, חיזוק הקשר, ביקורים תכופים יותר.

אחת הבעיות שקיימות ודאי היא מצב כלכלי ירוד. אני שומעת מראשי רשויות שבאותה

שכונה יש ילדים שלהם נעלי "ריבוק" חדשות, ומולם ילדים שלא יכולים להרשות את זה

לעצמם. מה עומד מנגד? מנגד בדרך-כלל עומד החיזוק של ה"עצמי". אז אני אהיה עם

נעליים יותר מרופטות ובכל-זאת יהיו לי פנים. אבל איך מקנים את הבטחון הזה, את

החוזק הפנימי הזה? כולכם ודאי שותפים לזה, וצעדים שאנחנו נעשה בכוחות משותפים

יהיו חלק מן המערך הזה.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה נסתיימה בשעה 50;11

קוד המקור של הנתונים