ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 12/05/1998

תופעות של נשירה ממערכת החינוך בקרב קטינים עולים מאתיופיה

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 146

מישיבת ועדת העליה והקליטה

יום שלישי, ט"ז באייר התשנ"ח (12 במאי 1998). שעה 09:00



נכחו;

חברי הוועדה; נעמי בלומנטל - היו"ר

מיכה גולדמן

יוסי שריד

מוזמנים; יגאל בן-שלום - מנכ"ל משרד העבידה והרווחה

דייר מאיר חובב - מנהל אגף שירותי תקון, משרד עייר

דליה לב-שדה - מנהלת מחי לעבודה קהילתית, יי

חיים פוזנר - מנהל האגף לשירותים אישיים וחברתיים

מוטי בנאו - מנהל המה' לביקור סדיר ומניעת נשירה,

משרד החינוך והתרבות

חיים להב - מנהל תחום קידום נוער, חינוך ותרבות

יואל לוי - מנהל המח' לפיתוח וקידום דרכי הוראה

יעקב מלקמו - מפקח, משרד החינוך והתרבות

דבורה מרחבי - מפקחת ארצית, " "

מסי שיברו-רכט - מפקחת ארצית, נוער עולה יוצאי אתיופיה

בסיכון, קידום נוער, משרד החינוך

יחיאל שילה - סגן מנהל המינהל לחינוך התישבותי ועה"נ

שלמה מולה - ממונה על יחידת אתיופים, המשרד לק"ע

סנ"צ סוזי בן-ברוך - ראש מדור חקירות נוער, המי לבטחון פנים

רפ"ק נועה בן-נודיז - ראש מדור עבריינות נוער, " "

אורי אליאל - רפרנט חינוך, משרד האוצר

מיכל וולפסון - ג'וינט - מכון ברוקדייל

חן ליפשיץ - חוקרת במכון ברוקדייל

דן אשר - מנהל סניף באר-שבע, אגודת אל-סם

שגית סאינה - מתאמת בערד, אגודת אל-סם

צאגה מלאקו - איחוד הארגונים של עולי אתיופיה

יואב הס - האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

אורי טמיאט - האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

דבי ג'יואן - עתונאית "ידיעות אחרונות"

דייר יצחק קדמן - מנכ"ל המועצה לשלום הילד

יונתן וודג'י - רכז פניות, המועצה לשלום הילד

אברהם נגוסה - מכנף דרום לציון

דוד מהרט - יו"ר מרכז היגוי של עולי אתיופיה

מנחם ביזזו - יועץ מנחה מחוז דרום " "

שמעון סלומון - מרכז היגוי של עולי אתיופיה

שמחה גתהון - רכזת תחום בני נוער יוצאי אתי ופיה,על"ם

מנשה תייהו - סגן מנהל העמותה לקידום המשפחה והילד

האתיופי

אדמסו הללי - משרד ראש הממשלה

מזכירת הוועדה; וילמה מאור

קצרנית; עפרה הירשפלד
סדר-היום
תופעות של נשירה ממערכת החינוך בקרב קטינים עולים מאתיופיה.



תופעות של נשירה ממערכת החינוך בקרב קטינים עולים מאתיופיה

היו"ר נעמי בלומנטל;

בוקר טוב, אני פותחת את הישיבה. נמצא אתנו מנכ"ל משרד העבודה והרווחה. אני

מוכרהה לומר שכל הזמן נעשים מאמצים גדולים מאד, בעיקר לגבי בני העדה האתיופית.

יש רצון כביר לקדם את בני העדה. הם מגיעים מתנאים-לא-תנאים, וזה המקום להזכיר את

בני הפלאשמורה שמגיעים מהמחנה באדיס-אבבה, ויש צורך אדיר בהרבה מאד תשומת-לב,

ומשאבים זה חלק מתשומת הלב, כדי לקדם את המבוגרים, ובוודאי את הצעירים, והאמת היא

שהעבודה מתחילה היום מינקות.

אני מרגישה שבחברה הישראלית דווקא בקטע הזה יש נכונות גדולה מאד ורצון טוב

מצד כל הגורמים. עכשיו אנחנו צריכים לראות איך הרצון הטוב הזה והמשאבים ינוצלו

במידה אופטימלית.

אני זוכרת שגם ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, תמיד היה לי: אחד הדברים שגורמים

לי את האושר הגדול ביותר הוא עלייתם של בני העדה האתיופית. הוא תמיד ראה בעלייה

את היעד המרכזי שלנו, ואנחנו רואים שיש באמת תוצאות מדהימות.

השבוע שודרה בטלוויזיה תוכנית ובה הראו שני חבריה צעירים יוצאי אתיופיה,

שהוסמכו לעורכי-דין. יש ביניהם כבר עובדים סוציאליים, בצבא אנחנו רואים מפקדים -

כך שאין שום סיבה שבני העדה לא יתקדמו ויהיו בדרגים הבכירים ביותר של קבלת

החלטות. היעד הבא שלנו הוא בהחלט לקדם את בני העדה. אנחנו היינו גם בעד העדפה

מתקנת במשרדי הממשלה, ועכשיו יצא לדרך, בעקבות החלטת ממשלה, המכרז לגבי 17 מקומות

עבודה במשרדים ממשלתיים לבני העדה האתיופית. אני גם אדבר עם נציב שירות המדינה

להגדיל את מספר העובדים.

שלמה מולה;

המספר הנכון הוא 51, 17 בכל שנה למשך שלוש שנים.
היו"ר נעמי בלומנטל
סליחה, טעות שלי. אני מבינה שעכשיו מתחילים לאייש את 17 המשרות.

על-כל-פנים, אנחנו ננסה להגדיל גם את המספר הזה.

מנכ"ל משרד העבודה והרווחה יוכל להישאר אתנו עד השעה 10. אני מבקשת לקיים

ישיבה מאד עניינית ומרוכזת. אנחנו נשמע נתונים ונראה איך אפשר לקדם את הענין.

אני מאמינה שבתום הישיבה אנחנו נהיה תמימי-דעים שאין לנו מנוס אלא

להקים במשרד העבודה והרווחה יחידה נפרדת שתטפל בנושא של בני העדה האתיופית. אני

אומרת זאת בעקבות פניות שהיו אליי בנושא, ומעצם העובדה שבמשרד הקליטה בוודאי, אבל

גם במשרד החינוך יש יחידה נפרדת, שגם במשרד העבודה והרווחה יהיה גוף שירכז

נתונים, ומתוך ריכוז הנתונים וריכוז המידע שקיים תוכלו אתם במשרד העבודה והרווחה

להפעיל את האנשים בשטח בצורה מרוכזת ביותר כדי שהדברים לא יתפזרו. שמצד אחד יהיו

לנו הנתונים, שהם בהחלט מדאיגים, ומצד שני עד שזה מגיע לטיפול עצמו אנחנו נתקלים

אולי בביורוקרטיה ואולי במעצורים שונים.

בשלב זה אבקש מחן ליפשיץ לתת לנו תקציר של המחקר שעשיתם. ותודה על החומר

שהעברת לי.
חן ליפשיץ
אני רוצה להקדים ולומר ששותפה למחקר גם גילה נועם. את המחקר מימנו משרד

החינוך, משרד הקליטה וגיוינט ישראל. הוא בוצע באפריל - יולי 1997. הוא מתייחס

לכ-10,500 בני-נוער בגילאי 12 עד 18. נדגמו ורואיינו במידגם שכבתי מייצג 850

בני-נוער, כמחצית מהאמהות, כמחצית מהמורים ומנהלים.



המחקר מתייחס לתחומים רבים ואנחנו נתייחס כאן רק לנשירה. ההגדרה של נשירה

שאותה אימצנו, שמקובלת גם על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היא ילדים שעזבו לימודים

בבתי-ספר שבפיקוח משרד החינוך. ההגדרה של הלשכת המרכזית לסטטיסטיקה מתייחסת
לשלוש קבוצות
כאלה שלומדים בבתי-ספר שבפיקוח משרד העבודה והרווחה, כאלה שעובדים

אבל לא לומדים, וכאלה שלא עובדים ולא לומדים.

אנחנו חושבים שחשוב מאד מאד להוסיף להגדרה הזאת גם תופעות אחרות שמאד מתחברות

לתופעת הנשירה - ילדים שלא מגיעים באופן סדיר לבית-ספר וילדים שעוברים בין

בתי-ספר בתדירות מאד גבוהה.

שיעור כפול של נושרים מצאנו בקרב האוכלוסיה האתיופית - 6.2% לעומת 3.5%, ומצד

שני התופעות האחרות שדיברנו עליהן, של ניידות בין בתי-ספר ואי-ביקור סדיר רווחות

עוד יותר משיעורי הנשירה.

שיעורי הנשירה - אנחנו מתמקדים בגילאי 14 עד 17. בעמוד 3 יש השיעורים. 6.2%

בקרב גילאי 14 - 17 אינם לומדים במסגרות שבפיקוח משרד החינוך. אם מפרקים את זה

לקבוצות, 2.6% לומדים במסגרות של משרד העבודה והרווחה, 1% עובדים ולא לומדים,

ו-2.6% לא לומדים ולא עובדים.

בקרב איזה אוכלוסיות זה רווח במיוחד? בעיקר בקרב בנים - 9% לעומת 3.5%

מהבנות; בעיקר בקרב ותיקים דווקא יותר - 10.4% לעומת 2.6% שעלו בשנת 1991 ואילך,

ובעיקר בקרב המבוגרים יותר, גילאי 16 בעיקר.

הסיבות שרווחות ביותר לנשירה, וכאן צריך לחלק בין כאלה שלומדים עדיין במסגרות

של משרד העבודה והרווחה לבין כאלה שכבר לא לומדים כלל. הנערים שהיו במסגרות של

משרד העבודה והרווחה בעיקר ציינו שזה היה ביוזמתם בגלל רצון לעבור לפנימיה אחרת,

בגלל אי-רצון ללמוד במסגרות דתיות דווקא ובגלל קשיים חברתיים.

אם אנחנו הולכים לילדים שלא עובדים ולא לומדים בכלל, הם ציינו שהעזיבה היתה

ביוזמת בית-הספר, בגלל בעיות משמעת, סכסוכים עם המורים, חוסר הצלחה בלימודים.

חשוב להדגיש בהקשר הזה שכמעט כל הילדים וכמעט כל האמהות הביעו רצון שהילדים

יחזרו למסגרת הלימודים.

כאן המקום להתחבר לעוד נתונים ביחס להעדרויות. 14% מהילדים נעדרו לפחות 4

ימים ויותר במהלך החודש האחרון. זאת אומרת, לפחות פעם בשבוע הם לא הגיעו

לבית-ספר. עוד 9% - 3 ימים בחודש. חשוב לציין בהקשר הזה ש-8% מהילדים דיווחו

שלעתים קרובות הם אינם הולכים לבית-ספר מפני שהם עזרו להורים. זאת אומרת, זה

מתחבר לכל מיני תופעות אבל גם לנושא הזה.

אם מדברים על ניידות בין בתי-ספר - תופעה יחסית מאד רווחת - כשמדברים על

ניידות שלא בגלל סיום בית-ספר או מעבר של מקום מגורים, כ-20% מבני הנוער עברו

לפחות פעם אחת מסגרת על-יסודית. הסיבות הן, שוב, בעיות משמעת, 'לא הסתדרתי עם

הצוות, לא הסתדרתי עם הילדים, רמת לימודים נמוכה לפעמים'.

צריך להדגיש שניידות בין בתי-ספר כרוכה בישיבה בבית ימים, שבועות וחודשים,

ואחר-כך כשאתה עובר לבית-ספר חדש יש לך קשיי התאקלמות, בעיות חברתיות, בעיות

לימודיות וכו'.

לסיכום, בעיות של אי-ביקור סדיר וניידות בין בתי-ספר הם בהיקפים משמעותיים,

חייבים להתייחס אליהן ולהשקיע גם בילדים שבתוך בתי-הספר כדי למנוע את תופעת

הנשירה, או צעד אחד קודם.

כל הענין של המעברים גם מצביע על כך שהילדים לא יודעים מספיק על בתי הספר שהם

מגיעים אליהם וכל הנושא של תהליך הכניסה לבתי-הספר, חשוב מאד להשקיע בו ולהבנות

אותו, כדי שלילדים ולהורים יהיה יותר מידע לאיזה בית-ספר הילדים מגיעים.



כל הנושא של ילדים בתוך בתי-ספר שעדיין עלולים לנשור, גם כאן חשוב לעבוד

באופן פרטני, לתת לילדים כלים להתמודד עם הבעיות שהם דיברו עליהן.

כל הנושא של תיאום ומידע בין שירותים, קהילה - פנימיה, שירותים פורמליים -

בלתי-פורמליים. היידע של כל השירותים האלה והעברת המידע מאד יעזור כדי "לתקוף"

את הבעיה.

עוד דבר מאד בולט. הוותיקים בארץ הם לפהות לא במצב יותר טוב מהחדשים בארץ.

לסיום, חייבים להדגיש עוד ממצאים חמורים שעלו בדו"ח, שהילדים גדלים במשפחות

עם קשיים מיוחדים, חמורים יותר מהקשיים שאנחנו מצאנו במחקרים אחרים באוכלוסיה

האתיופית. חצי מהאבות מעל גיל 55, רבע מעל גיל 55. בכשני-שלישים מהמשפחות אין

אף אחד שעובד - מצב של אבטלה רחבה. הקשיים הכלכליים מביאים לכך שסביבת המגורים

דלה, חוסר בציוד לימודים בסיסי, השתתפות נמוכה במסגרות אחר-הצהריים, אי-יכולת

לצאת לטיולים. העובדה שההורים גם לא יודעים עברית משפיעה, כמובן, על הקשר שלהם

עם בתי-הספר ועל היכולת שלהם בכלל לעזור לילדים להסתדר בבית-ספר לימודית וגם

חברתית, כלכלית וכו'.

היו"ר נעמי בלומנטל;

תודה רבה. ומה קורו; לגבי הקואליציה של הארגונים למען עולי אתיופיה? דוד

מהרט, אתה יכול לדווח לנו מה נעשה בקואליציה? הרי זה אהד הפרוייקטים שלקחתם על

עצמכם.

דוד מהרט;

אם רמי, שיושב בראש הקואליציה, היה מגיע, הוא היה נותן אולי דיווח יותר עדכני

ומלא. אני יכול להגיד, כמשתתף בקואליציה, שיש התחלה של פעילויות. כפי שאתם

יודעים, היה איסוף נתונים וגיבוי של רעיונות, והיה צריך ליישם אותם. היישום שלהם

היה כרוך בגיוס כספים בחוץ-לארץ וממשרד החינוך. למיטב הבנתי, המשאבים שצריכים

להגיע מחו"ל הם בתהליך של הגעה, וממשרד החינוך ההתחייבות לא מומשה.

ביום ראשון השבוע התקיימה ישיבת חירום ובה דיווח מנכ"ל הג'וינט ארנון מנטבר

שיש הבטחה של מנכ"ל משרד החינוך שעומדים לממש את ההתחייבות שלהם בסך שלושה ורבע

מיליון שקל.
היו"ר נעמי בלומנטל
אם אתם רואים שיש עוד עיכוב, אנא תודיעו לי, כי אני בקשר עם שר החינוך בענין.

דוד דמהרט;

אני רק מוכן להגיד שאת הבקשה שלך אני אעביר לאנשי הג'וינט.
היו"ר נעמי בלומנטל
זה מה שאני מבקשת, שתהיו אתי בקשר, כי שמעתי תלונות מחוץ-לארץ שמשרד החינוך

לא נותן את ה"מצ'ינג" ולכן העיכוב.
יואב הס
ניתנו בעבר הבטחות לגבי העברת תקציב ממשרד החינוך לצורך התוכניות המאד

מוגדרות והקיימות כבר לכניסה לעשרה ישובים. התוכניות מוכנות להפעלה מיידית. מה

שעוצר הוא התקציב שלא מגיע ממשרד החינוך.



היו הבטחות בעבר. בשבוע שעבר נתקבלה הבטחה נוספת, אבל היא לא כתובה ולא ברור

בדיוק מתי הכסף יגיע. לכן העסק הזה בינתיים לא יכול להתקדם. אם הכסף לא יגיע

תוך שבוע - שבועיים אי-אפשר יהיה לעשות שום דבר בקיץ לקראת שנת הלימודים הבאה.

שלא לדבר ש-3.25 מיליון ש"ח זה חלק קטן מהסכום של 12 מיליון ש"ח שצריך כדי

להפעיל את התוכניות בשלמותן. אם מפעילים אותן רק בצורה חלקית, גם התוצאות יהיו

בהתאם.

דוד מהרט;

הסכום 3.25 מיליון שקל הוא עד סוף 1998, ואמורים להגיע עוד תקציבים במהלך

1999, לשנת ש"ס. שנת תשנ"ח למעשה עומדת להסתיים, כך שהכסף יעבור לשנת תשנ"ט,

ואם הוא יגיע בזמן סביר, יהיה לו גם המשך במהלך 1999.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מר בנאו, שמענו בעבר בוועדה תלונות על כך שתלמידים נושרים מבתי הספר ולמעשה

אין מידע. אחת הבעיות הקשות היא שהילדים לא באים לבית-הספר ובתי-הספר לא מדווחים

על כך. מה הנתונים שיש לכם ומה אתם עושים בענין הזה?

מוטי בנאו;

בבדיקה שעשינו לשנת הלימודים הקודמת, תשנ"ז, בקרב תלמידי כתות ז' - י"ב, אחוז

הנשירה עמד על 2.7% - 280 תלמידים. אנחנו בודקים את זה גם פרטנית, ואנחנו נמצאים

עכשיו ממש בעיצומה של הבדיקה, ומסתבר שחלק לא קטן מהתלמידים חוזרים ללימודים.

גבי ליפשיץ הזכירה את ענין הניידות. אנחנו מבחינים בדרגות חומרה של ניידות.

אבל חוץ מהניידות הראשונה שהיא חיובית, הארבע האחרות הן ניידות שאני מגדיר אותן

באופן יותר קיצוני מההגדרה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אבל בכל מקום, כל

ניידות אחרת גורמת לחוויה טראומטית שגוררת אתה כשלון ודחייה.

כל ניידות כרוכה בפרידה ממערכת חברתית אחת ולפעמים עם מערכת חברתית לא מוכרת.

פרקי הזמן האלה בין מעבר למעבר הם מאד קריטיים.

קציני הביקור הסדיר שהם נציגי הרשות וגם נציגי המשרד בשטח עושים כמיטב יכולתם

והיום יש לנו כבר 6 או 7 קציני ביקור סדיר אתיופים, כדי שיהיה מכנה משותף והם

יוכלו יותר לעבוד עם בני הנוער, שרובם ככולם רוצים להמשיך במסגרות החינוך.

היו"ר נעמי בלומנטל;

לא רק אתם, מדובר גם בפנימיות דתיות וגם של משרד העבודה הרווחה. למעשה יש

כאן כשל. כלומר, הנשירה מקרב בני העדה היא הרבה יותר גדולה, והנתונים שלך אינם

תואמים את המציאות. לנו נמסר הנתון 6.2%, שהוא יותר מתקבל על הדעת ולא הנתונים

שאתה נתת.

מוטי בנאו;

גברתי היושבת-ראש, אני מדבר על 2.7% בשנת לימודים אחת ואילו גב' ליפשיץ דיברה

על נתונים מצטברים של שלוש שנים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני שומעת מראשי רשויות רבים שהבורות-חבורות של בני-נוער בני העדה האתיופית

מסתובבים ברחובות. אני כבר לא מדברת על הקבוצות שפגשנו בתחנה המרכזית ובמקומות

אחרים. מה אתם עושים בענין הזה? אתם משתפים פעולה עם הגופים השונים? זו שעת

חירום.
מוטי בנאו
אנחנו עובדים בשיתוף-פעולה מלא עם כל הגורמים. אנחנו נכנסנו היום ל-10 - 12

בתי-ספר, בתיאום עם הקואליציה, באשר לילדים שהם בסיכון גבוה לנשירה. כלומר, בדקה

ה-90 לפני שהם נושרים, בכדי להעביר אותם למרכז הכתה ולמרכז בית-הספר מבחינה

לימודית.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני רוצה לשאול אותך, יונתן ווג'רי, מהמועצה לשלום הילד. אתה יכול לספר לנו

אולי קצת מן השטה מה אתה שומע? משום שאנחנו לא מקבלים את הסיוע הנאות הן

בבתי-הספר והן בפנימיות.

יונתן ווג'רי ;

יש לי ילדים שנשרו מבית-הספר. מאד מצער שאהד הילדים הגיע לכתה טי, ואתמול

דיברתי עם היועצת בבית-הספר. שאלתי אם יש לה דו"ה לימודים, והיא אמרה: מה אני

אכתוב? - אפס. כלומר, הוא לא מגיע לבית-הספר, ואם הוא מגיע הוא לא נכנס לכתה.

אני מתפלא איך הוא הגיע לכתה ט' בלי שהוא למד לפני-כן.

יש עוד מקרים כאלה. בבית-ספר "סיני" בנתניה יש ילדים שצריכים סיוע ממש צמוד

לפני שהם נושרים.

לי יש אח שיצא מפנימיה דתית באזור חדרה. אחר-כך ניסיתי לקשר אותו עם כל

מיני פנימיות. יצרתי קשר עם קידום נוער בקרית-מלאכי, אבל הם לא מגיעים אליו ויש

חוסר תקשורת ביניהם. כרגע הוא לא לומד ולא עובד. הוא צריך להיות בכתה י'.

יש נערים רבים כאלה וצריך לתת תמיכה פרטנית לאלה שנמצאים בבית-ספר, לפני שהם

נושרים ולפני שיגיעו לעבריינות.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מה עושת משרד החינוך לאיתור התלמידים שיש סכנה שי נשרו? האם יש לכם דרך לאתר

את התלמידים האלה? נראה לי שאין מי שמטפל בזה כראוי.
מוטי בנאו
דווקא בקרית-מלאכי יש קצין ביקור סדיר אתיופי שהבאנו לשם במיוחד. אין ספק

שהבעיות רבות. רק אנחנו ביחידה למניעת נשירה מטפלים בכאלפיים תלמידים מדי שנה.

כשאני מדבר על אלפיים תלמידים, הם נמצאים במסגרות של מועדוניות משפחתיות, שהן

מסגרות משלימות בית, ומצד שני גם נותנות את כל הסיוע הלימודי-חינוכי.

עם זאת, כאלף תלמידים נוספים נמצאים בסכנה מאד-מאד גבוהה של נשירה ואנחנו

בפירוש מתערבים בתוך בית-הספר, על-פי הדיווחים שאנחנו מקבלים ממנו.

על-פי הנתונים שלי, הנשירה הסמויה שכוללת העדרויות וכו', עומדת על כ-28%. זאת

אומרת, ילד נעדר מספר ימים בשבוע, ילד לא מתפקד כתלמיד מן המנין, ואלה בסך-הכל

הפרמטרים שמביאים אותו להיות בסיכון גבוה לנשירה.

בעיות התנהגות בקרב תלמידים יוצאי אתיופיה - רק ./'6. כשאנחנו בודקים מה קרה

במהלך השנה לקראת סוף שנת הלימודים, ,87% מסך כל התלמידים שאנהנו מטפלים בהם

ממשיכים במערכת החינוך.



היו"ר נעמי בלומנטל;

זה גם הרושם שמתקבל מן המחקרים, שגם מצד הבית וגם מצד התלמידים יש רצון אדיר

ללמוד. אני יודעת את זה גם מקרב בני העדה, שההורים משרישים בילדים את הכמיהה

ללימודים ואת הצורך בלימודים. לפי דעתי זו לא רק שעת מבהן של כל המערכות אלא ממש

שעת השי"ן כדי לצאת למערכה מתוגברת כדי למנוע נשירה, כי חבל על כל ילד שנושר.

שמענו מנציגי המשטרה שההורים מתביישים כשלילד שלהם נפתח תיק או כשהשוטר בא אפילו

לנסות לסייע.

אנחנו נשב גם עם שר החינוך בנושא הזה, כי אנחנו חייבים לתגבר את המערכת.

אדוני מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, יש לנו גם בעיה מה קורה למעשה עם כל

הנושרים. הם מסתובבים ברחובות. מי אחראי על התלמידים שנושרים? משרד החינוך

אחראי בקטע שלו, גם על רוב הפנימיות, וחלק קטן מהפנימיות שייך למשרד העבודה

והרווחה. מי אחראי לילדים שנושרים? משרד העבודה והרווחה? משרד החינוך? אני שומעת

על חבורות שמסתובבות, על ילדים שגונבים אוכל. אתה לא יכול לקרוא לזה גניבה

אפילו, כשילדים מסתובבים בקניונים ולוקחים פיתה ומכל הבא ליד כדי לאכול משהו.

יש גם בעיה אחרת, כשהם רואים מסביבם ילדים עם נעלי "ריבוק" ובגדים בהתאם, והם

כל-כך רחוקים מזה. אז נשמע מה אתה יכול להוסיף לנו על עבודתם של העובדים המאד

מסורים של משרד העבודה והרווחה, כמו גם של משרדים אחרים. בבקשה.
יגאל בן-שלום
אני רוצה לפתוח בהצגת העובדים הבכירים שנמצאים פה: חיים פוזנר, מנהל האגף

לשירותים אישיים וחברתיים; דייר מאיר חובב, מנהל אגף שירותי תקון; דליה לב-שדה,

מנהלת המחלקה של השירות בקהילה, ומה שאני לא אציין הצוות ישלים.

ראשית, יכול היה להתקבל רושם שהנושא הוא חינוך ולמעשה היה צריך לשבת כאן

מנכ"ל משרד החינוך. לא אחזור על נתונים ומספרים. יש 65,000 עולים, הנתונים

ברורים לגמרי.

משרד העבודה והרווחה מטפל בצורה כוללנית בכל המשפחה, ואני רוצה לפרט את מגוון

השירותים, כדי שתביני שהקמת יחידה נפרדת הוא לא הדבר הנכון אלא אולי גורם מתאם,

משום שמגוון השירותים הם בעצם לא פונקציה של בן-אדם אחד. יש לנו מחלקה של

שירותים חברתיים וכל השירותים נועדו, בין היתר, למנוע תופעות של פליטת ילדים

מבתי-הספר, וגם אענה בצורה מפורטת מהי לדעתי האחריות של משרד החינוך או של משרד

העבודה והרווחה.

ראשית, בנושא של שירותים חברתיים ואישיים, המערכת שלנו מנסה לתת מענה לכל

למנהיגות של נשים מאתיופיה. את הפעולות הללו אנחנו עושים לא לבד אלא בשיתוף

גורמים, כמו הגיוינט ואחרים.

יש לנו תוכנית לנוער בסיכון. במסגרת אגף שירותי תקון הקמנו בית קפה באזור

התחנה המרכזית בתל-אביב. זה חלק מהתשובה, שנוער מנותק הוא לגמרי באחריותנו.

בנושא קציני מבחן לנוער יש לנו תופעה מדאיגה של עליית עבריינות בקרב נוער

שזקוק לטיפול של קציני המבחן שלנו. אנחנו מתכוונים לקלוט עובד סוציאלי, מקרב

העדה האתיופית, שיהיה קצין מבחן, כדי שהתקשורת אתם תהיה רזרבה יותר קלה. אנחנו

במילא צריכים לקלוט אצלנו בוגרי עבודה סוציאלית בכל המערכות שלנו, כולל במחלקות

לשירותים חברתיים.

יש לנו קורס הקמת מגשרים בין העדה לבין השלטונות. יש לנו שירות לנשים

חד-הוריות עולות מאתיופיה. שירות נוסף הוא תוכנית לפיתוח גישה קהילתית בין

ארגונים, ויש נסיון מעניין בשני ישובים. יש לנו תוכנית עלייה - עמלים למען הציבור

שלהם, ופיתוח מיומנויות של עובדים סוציאליים שלנו לעבודה עם יוצאי אתיופיה. זה

מגוון של שירותים רק בנושא של שירותים חברתיים.



יש לנו גם את אגף התקון, שחותך מספר שירותים, כגון: שירות נוער וצעירים.

השירות הזה מטפל היום ב-877 נערים וצעירים אתיופים, כאשר המטרה היא שאם הם כבר

נשרו, לצערנו הרב, ואחרי נשירה, שיהיו להם מסגרות חלופיות, כגון: ביקור סדיר

במועדונים, במועדניות, עידוד בעבודה, בתעסוקה.

יש לנו שירות לנערה במצוקה. גם כאן יש נתונים מדאיגים ועולים. אני בכוונה

נותן מספרים מוחלטים ולא יחסיים כי אני לא רוצה ליצור סטיגמה. המספר המוחלט הוא

675 נערות אתיופיות בטיפול של השירות לנערה במצוקה. זה אומר שמכוונים אותן

על-ידי עובדות סוציאליות שלנו להוסטלים ולדירות.
י ואב הס
על איזה גילים אתה מדבר?
יגאל בן-שלום
מדובר על גילאי 14, 18, 20, עד 22.

ב-1996 הופנו לשירותי המבחן לנוער, לא כולל הסות הנוער, 330 נערים ונערות

מקרב יוצאי אתיופיה. ב-1997, עד היום, הופנו כבר 270. אלה מספרים די מדאיגים

ואנחנו מנסים לתת תשומת-לב מיוהדת לנושא הזה.

אנחנו מטפלים במסגרת המפתנים שלנו - ומפתנים יש גם של משרד החינוך וגם של

משרד העבודה והרווחה - ב-90 בני-נוער. במוסדות של רשות חסות הנוער יש לנו 50

נערים ונערות. ההתפלגות היא - שליש בנות ושני-שלישים בנים.

בנושא קטינים, וזה קצת קשור לנושא של המערכת החינוכית גם, יש לנו 340 קטינים

בטיפול של פקיד סעד לחוק נוער.

זה באשר לשירותי הרווחה. אנחנו כמשרד העבודה והרווחה חושבים בשביל מה אנחנו

מעודדים את הקטנת מימדי האבטלה בקרב העדה האתיופית. יזמנו פרוייקט פל"א -

פרוייקט לאומי לעולי אתיופיה - שבו לקחנו על עצמנו, בשיתוף עם גורמים נוספים,

להפנות אלף מעולי אתיופיה לתעסוקה בשיטה הבאה: לאתר אלף עולים פוטנציאלים בהמישה

שלבים ולהגיד אם הם מתאימים להכשרה מקצועית, אם הם זקוקים להשלמת חשכלה. כי חלק

מהבעיות של תעסוקה בקרב עולי אתיופיה הוא שלעתים הם צריכים השלמת השכלה עוד לפני

הכשרה מקצועית.
היו"ר נעמי בלומנטל
בנושא של תוכנית פל"א אנהנו מעורים, כי עסקנו בוועדה בנושא של הכשרה מקצועית.

בישיבה הקודמת לפני שבוע דובר על כך שהתוכנית יצאה לדרך, ועכשיו אני שומעת שהיא

לא יצאה לדרך. איפה אנחנו עומדים?
יגאל בן-שלום
כל ההכנות הושלמו וכרגע אנחנו ממתינים רק להעברה של שני מיליון ש"ח שהובטחו

על-ידי משרד הקליטה לטובת התוכנית ואז נצא לדרך.

אני רוצה לסכם את המעורבות של משרד העבודה והרווחה הן בתחום הרווחה והן בתחום

התעסוקה. יש הנחיה לכל השירותים במשרד העבודה והרווחה. אנחנו מטפלים במצוקות של

כל עם ישראל, נכון, אבל להתייחס בצורה שווה לכל המצוקות - זה לא נכון. אם יש

לנו, לדוגמה, פרוייקט ילדים בסיכון, הרי שלהתייחס לנושא של ילדים בסיכון מקרב

העדה האתיופית בצורה שווה לילדים בסיכון ממגזרים אחרים,. זה לא נכון. צריך

להתייחס לילדים בסיכון מקרב העדה האתיופית עם הרבה יותר תשומת-לב ותוך הקצאת

משאבים גדולה יותר, כי מלכתחילה הם לא שווים לילדים אחרים.



לכן אנחנו יוזמים את הפרוייקט ילדים בסיכון, ותקציב גדול מתוך זה למקומות

שבהם יש ילדים אתיופים, בתיאום עם מנכ"ל משרד הקליטה. דבר נוסף, אנחנו יוזמים

תוכנית משותפת עם הג'וינט, במסגרת עמותה שהקמנו לנושא הזה, שנקראת "אשלים",

ובמסגרת התקציב שהולך לטיפול לילדים בסיכון ב"אשלים", הגענו להסכם עם הפדרציה

היהודית בניו-יורק, שמתוך 5 מיליון דולר שהולכים לטובת ילדים בסיכון, 1.6 מיליון

דולר יילך ספציפית אך ורק לילדי העדה האתיופית. זו תוכנית חדשה שאני מקוו שבשבוע

הבא נסכם אותה סופית עם הפדרציה בניו-יורק. ה

כלומר, תשומת הלב צריכה להינתן לילדים מקרב העדה האתיופית. אני מדבר על

ילדים שהאחריות לנשירתם היא של מערכת החינוך, ואני מקווה שהנשירה תהיה 0%, אבל זו

שאיפה שלא ניתנת להגשמה. אחרי נשירתם, אם הם נמצאים ברחוב, ללא מסגרת, אנחנו

רואים עצמנו אחראים לדאוג להם, או לקלוט אותם במסגרות שלנו, כגון בתי-ספר

תעשייתים.

אתמול הייתי ב"מפנה", בית-ספר משותף לנו ולהסתדרות, שבו לומדים כל שנה 100

ילדים שנפלטו ממערכות החינוך ומגיעים לתעודת בגרות ושירות צבאי. אלה מקומות

שאנחנו רוצים לקלוט בהם ילדים נושרים. כלומר, אני לא מקבל שבמדינת ישראל תהיה

מערכת של נשירה ואחריה כלום. אם יש מערכת של נשירה, לדעתי אנחנו צריכים לדאוג

שהם ייקלטו במסגרות אחרות, החל מבתי-ספר תעשייתיים וכלה בבתי-ספר "מפתנים" וגם

במסגרות של חבורות רחוב, חבורות נוער, מועדוניות - העיקר שהם יהיו במסגרת. ואם

אנחנו מביאים אותו למצב שהוא שוקם ומתגייס לצבא, אחרי השירות הצבאי יש לו הזדמנות

חדשה. ההזדמנות החדשה הזאת כוללת הכשרה מקצועית ושילוב במעגל התעסוקה. אין לנו

ספק שילד שלא ישתלב במעגל התעסוקה, והנסיון והמחקרים מראים שאם להורים אין תעסוקה

מתאימה, גם ילדיהם יתרגלו ויהיו חשופים למעגל האבטלה. לכן הטיפול שלנו הוא

כוללני בהורים, אב ואם, ובילדים.

אני מקווה לבדוק בתוך המשרד את הצעתך, גברתי היושבת-ראש, על-מנת שבני העדה

ירגישו בכל-זאת שיש כתובת במשרד שלנו. אני שוב אומר, מגוון השירותים מראה שאם

נקים יחידה אחת, הרי שבכל מקרה השירותים מתפרסים על עשרות סוגי שירותים שונים

ואין יחידה אחת שיכולה לטפל בכל השירותים. עם זאת, לא שמענו שיש להם בעיה של

כתובת במשרד שלנו. אבל אם לבני העדה האתיופית יש הרגשה כזאת, אני אמצא את הדרך

המתאימה שהם יקבלו כתובת אחת שתרכז להם את הטיפול בכל השירותים. אבל להקים יחידה

נפרדת, לדעתי זה דבר שמנציח את השונה ואולי לא נותן אחריות מינהלית.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אבל ברגע זה יש העדפה מתקנת שאנחנו רואים שיש בה צורך, בלית ברירה. היינו

רוצים שזה לא יהיה כך, ולכן אני רוצה להודות לך, כי אני חושבת שזה חשוב ואני

מרגישה את זה בשטח. אנחנו עוסקים בוועדה הרבה מאד עם בני העדה האתיופית ואני

מרגישה שאם אין מתאם אצלכם במשרד - במשרדים אחרים קיימת כתובת ברורה לבני העדה,

ואצלכם יש עובדים מסורים ברחבי הארץ, אבל אין מתאם שמרכז את הנתונים.

המצב חמור מאד. אפשר היה למנוע את התופעה הכל-כך שלילית של נשירה. אלה

אנשים שרוצים ללמוד ומקבלים מן הבית מסרים שצריך ללמוד. רציתי לשאול איך נעשה

התיאום ביניכם במקומות הישוב השונים. מה הקשר בין משרד החינוך לבין משרד העבודה

והרווחה ואיך אתם מתאמים ביניכם את הדברים?

מוטי בנאי;

בחלק ששייך ליחידה שאני אחראי לה, למשל בנושא של מועדוניות משותפות, אנחנו

עובדים בשיתוף-פעולה מלא עם משרד העבודה והרווחה גם ברמת המטה וגם ברמת הרשויות

המקומיות, קציני ביקור סדיר יחד עם עובדים סוציאליים.
ד"ר יצחק קדמן
אני רוצה להעיר שתי הערות, כי אני חושב שאסור לעבור לסדר-היום על הנתונים

שמסר מנכ"ל משרד העבודה והרווחה. יש פה שקט שמעורר בי צמרמורת. כי הנתונים שאתה

נתת, ואתם לא אשמים בנתונים האלה, הם פשוט מדהימים. מספרים כאלה של נערות יוצאות

אתיופיה שכבר נמצאות בסוף חדרך, כי הן תגיעו לטיפול של רשות חסות הנוער, אני רוצה

להדגיש שזאת בעיה תוצרת ישראל. בחלק מהעליות האחרות אנחנו יודעים שהגיע הנה גם

נוער עם רקע עברייני מארץ מוצאו, אבל זה לא הנכון כלפי העדה האתיופית. זו בעיה

שאנחנו במו-ידינו יצרנו פה תוך מספר קטן של שנים. זה פשוט מדהים. נכון שהיה כך

גם בשנות החמישים, אבל לא למדנו מאז שום דבר?

גברתי היושבת-ראש, סליחה, האצבע צריכה להיות מופנית לא אל משרד העבודה

והרווחה. הם רשת הבטחון שמחכה לאלה שכבר נפלו. אנחנו צריכים לעלות לראש המגדל

ולעצור את זה שם.

יסלח לי מר מוטי בנאו, עם כל הכבוד, מי שהיה צריך לשבת פה זה לא היחידה

לביקור סדיר אלא מנכ"ל משרד החינוך, מפני שאין להם שום סמכות. אני נתקל במקרים

שבהם זורקים את בני העדה האתיופית מבית-הספר ומשרד החינוך מרים ידיים ולא מתערב.

בתי-הספר בשטח עושים מה שהם רוצים. כשמעיפים ילד מבית-ספר באמצע שנת הלימודים

הביתה, בדרך-כלל הוא יושב חצי שנה בבית, והסיכוי למצוא לו אחר-כך מקום חלופי הוא

כמעט אבוד.

ההשקעה צריכה להיות במאבק בלתי-מתפשר גם של משרד החינוך כלפי בתי-הספר. בתי

הספר היום הכל שיווק, הכל תחרות, הכל מצויינות. צריך להיות מאבק לא להרשות

לבתי-הספר לסלק את התלמידים האלה. אם הם צריכים עזרה להחזיק את התלמידים

בבית-ספר, שיתנו להם עזרה, כי כשהם כבר נושרים ומגיעים לשירות מבחן ולמשטרה, זה

מאוחר.
היו"ר נעמי בלומנטל
תהיה לנו ישיבה עם שר החינוך והתרבות בנושא הזה. מאחר שנמצא כאן מנכ"ל משרד

העבודה והרווחה, אם יש לך לומר משהו ספציפי שנוגע למשרדו, בבקשה.

ד"ר יצחק קדמן;

זה תמיד מזכיר לי את הספור על חכמי חלם, שגילו שמתחת לצוק מתגלגלים אנשים

ונפצעים. הם התישבו וחשבו 'מה נעשה', והחליטו להקים בית-חולים בתחתית הצוק, כדי

שאיך שהאיש נופל הוא ישר יגיע לבית-חולים. צריך לבנות גדר למעלה, לא בית-חולים

למטה. סליחה על המשל, אבל כך אני רואה את הדברים.

אני גם פונה לבני העדה. לדעתי, חלק מהבעיות הוא במידה רבה מאד חוסר המודעות

של בני העדה לזכויותיהם. אני עוד לא ראיתי עלייה שכל-כך לא מודעת וכל-כך לא

נלחמת על זכויותיה גם בנושא הזה. אנחנו צריכים לחזק גם את המבוגרים אם אנחנו

רוצים להיאבק למען הילדים. כשאני רואה הורים שמקבלים הודעה: הילד שלכם הועבר

לחינוך המיוחד - בלי הסבר, בלי הזמנה לוועדה; כשאני רואה מה עושים לילדות - ותרשי

לי לצטט דוגמה אחת מזעזעת, ואני אומר אותה פה שמא תגלו מקרים דומים. השבוע

גילינו שילדה שננטשה על-ידי הוריה למדה בפנימיות, והמוסד לביטוח לאומי במשך ארבע

השנים האחרונות העביר לה קיצבת ילדים, כי כך מגיע לה על-פי חוק. יש קרן שנקראת

הקרן לטיפול בחסויים, שמינו לה אפוטרופוס שקיבל את קיצבת הילדים, והקרן הזאת גנבה

- אני אומר את המלה גנבה - לילדה הזאת במשך ארבע השנים האחרונות 60% מהקיצבה שלה,

וקראה לזה יידמי טיפוליי. הנערה הזאת לא ידעה כלום. נתנו לה 50 שקל לחודש, אמרה

ייתודהיי. אמרו לה זה דמי כיס, והיא לא ידעה שהביטוח הלאומי נתן לה קיצבת ילדים.

שדדו את קיצבת הילדים שלה.



יגאל בן-שלום;

דרך אגב, הקרן שייכת למשרד המשפטים, נכון?

ד"ר יצחק קדמן;

אני נותן לכם דוגמה שלדעתי היא מחרידה. אני חושב שאין עוד קבוצה באוכלוסיה

שכל-כך לא מודעת לזכויותיה, ולכן גם בתחום החינוך אפשר "להעיף" אותם. הם לא

יודעים, למשל, שבמשרד החינוך יש נהלים: אסור להעיף לצמיתות בלי אישור מפקח, צריך

להמציא קודם רשות חינוך אחרת לפני שמסלקים ילד מבית-ספר. כל עוד לא נחזק את

המודעות ואת היכולת של בני העדה להיאבק על זכויותיהם, בסוף הדרך יקימו בית-קפה

בתחנה המרכזית לנוער עבריין אתיופי.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה ליגאל בן-שלום.

גבי דליה לב-שדה, אחראית על קליטת עלייה במשרד, בבקשה.

דליה לב-שדה;

רציתי לתת פירוט מה המשרד עושה וכיצד הוא מרושת, גם בשטח, בנושא המיוחד של

תיאום ששמת עליו דגש. קודם-כל, המשרד מתגבר במאות עובדים סוציאליים במיוחד את

הישובים שהם עתירי עולים, ולא רק מאתיופיה. יש לנו מפקחות ארציות מצויינות

בשירות שהן מקושרות עם כל ארגוני העולים ועם היחידות השונות ברמה הארצית, המחוזית

והמקומית. יש לנו תקציבים ייחודיים לנושא של קליטת עולי אתיופיה, והמנכ"ל נתן

סקירה של מגוון תוכניות לבני העדה.

בנוסף לכך, לכל רשות עירונית יש ועדת קליטה, שם יושבים כל הגורמים וכל הבעיות

עולות שם לדיון, ויש קשר ותיאום בין המשרדים השונים.
חיים פוזנר
בשבוע שעבר נפגשנו עם המנהיגות של עולי אתיופיה. אנחנו מודעים לכך שבעיית

הקליטח של בני הנוער מקרב עולי אתיופיה היא מיוחדת, בגלל נקודת התחלה שונה. יש

העדפה תקציבית, וגם פניתי למנהיגות שלהם ואמרתי שאם יש להם רעיונות לפרוייקטים או

לפעולות מיוחדות משותפות, אנחנו נלך אתם. גם הג'וינט מוכן לשתף פעולה בענין הזה.

גם לנו יש תקציבים שאנחנו יכולים להקצות יותר לתחום הזה. כי בסך-הכל הבעיה גדולה

אבל מספר העולים לא גדול. אנחנו יכולים ורוצים להשקיע יותר בתחום הזה.

אני רוצה להתחבר לדברים שאמר דייר קדמן. חשוב מאד שבמערכת החינוך תהיה,

במקביל לנו, השקעה מאד גדולה כדי שהתלמידים יישארו במערכות החינוך. אבל בכל מקרה

תהיה לנו אינפורמציה. אני מדבר ברמה של רשות מקומית, כי יש שם מחי חינוך ומחי

לשירותים חברתיים.

אם לילד יש בעיה בגלל תיפקוד המשפחה, יש לנו האמצעים לטפל בבעיה ואנחנו נמקד

אותם ונעזור למשפחות, כי בתחום הזה אין לנו בעיה של חוסר תקציב. הבעיה שלנו

ונוכל לטפל בה, אבל חשוב שיידעו שיש תחנה ראשונה ויש גדר. אנחנו יכולים בפעולה

משותפת לסייע ולתמוך באותן משפחות, בין השאר בלימוד הזכויות. אנחנו עושים הרבה

מאד קורסים למשפחות ולבודדים בקשר לזכויות שלהם, מנהיגות של נשים וגברים מקרב

העדה האתיופית כדי שהם יידעו לנצל את זכויותיהם.

באשר להקמת יחידה נפרדת, אני חושב שזה מאד סטיגמטי. בזמנו היתה יחידה לטיפול

בבני מיעוטים, והם מחו נמרצות נגד זה, כי הם אמרו שהם רוצים להיות במסגרת הכללית.



היו"ר נעמי בלומנטל;

אני אומרת את זה על סמך פניות שהיו אליי מקרב בני העדה, בבחינת העדפה מתקנת

ולא סטיגמה. ייתכן שאנחנו מדברים, וכך אמר מנכ"ל המשרד, על מישהו כגורם מתאם.

אולי שניים-שלושה אנשים כדי שזרימת המידע תתממש.

חיים פוזנר;

בתוך המערכת יש לנו עובדים שמתמחים בנושא הזה. אבל להקים יחידות מול ארץ

מוצא, אינני יודע באיזה תהליך אנחנו פותחים, כי מחר יבואו אחרים וישאלו למה אין

להם יחידה בנושא הזה. אנחנו עובדים מול אוכלוסיית היעד, מול הצרכים, כאשר מבחינה

זו ברור לנו שהאוכלוסיה של יוצאי אתיופיה צריכה לזכות בהעדפה בגלל הבעיה המיוחדת

שלה.

דייר מאיר חובב;

אני תומך בדברים שאמר דייר קדמן, בייחוד באגף שאני נמצא, בחלק התיאורטי,

האחרון של הרצף, אם זה עבריינות ואם אלה נערים שהגיעו למצב של בעייתיות קשה, זה

מקבל ביטוי לאחר 5-4-3 שנים להגעתו לארץ והוא לא נקלט. לכן אנחנו עדים בשנים

האחרונות לכך שיש עלייה בנתונים של עבריינות ושל הנערה במצוקה, נוער וצעירים בחלק

של יוצאי אתיופיה.
היו"ר נעמי בלומנטל
נאמרו כאן דווקא דברים אחרים. אנחנו רואים אחוזים גבוהים יותר של נשירה בקרב

הוותיקים. יש בעיה של קשיי קליטה, אבל בנתונים שמסרה לנו חן ליפשיץ אנחנו רואים

זאת דווקא לגבי הוותיקים, וזה במידה מסוימת מדאיג יותר.
דייר מאיר חובב
הביטוי לעבריינות בדרך-כלל הולך כמה שנים אחרי הביטוי בתחום החינוך. יש פה

תהליך של מדרגה. אי-קליטה במערכת החינוך ולאחר-מכן ביטוי לאי-קליטה או כניסה

למערכת של סטייה. לכן צריך לזכור שהנתונים הם בדרך-כלל 3 - 4 שנים לאחר תהליך של

קשיי הקליטה.

מנחם ביזזו;

בקשר לסקירה שנתן מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, אני חושב שמבחינת הפריסה שלו זה

מצויין שחושבים על תוכנית לעתיד, אבל לצערי, בשטח אנחנו נתקלים בהרבה מאד בעיות

וקשיים, ולא שמעתי ממנו כמה סך-הכל עובדים יוצאי העדה האתיופית משולבים במערכת

שלו, כשבאוכלוסיית העולים לא פחות חשובה שפת האם שבה הוא מביע כל מה שיש לו בבטן.

זה מצויין שיש לו עובדים מתמחים, אבל הכל נשאר בגדר השערות ותיאוריות של הכנת

תוכניות ולא בא לידי ביטוי בשטח.

חשוב מאד לשלב עובדים שידברו בשפתם. אנחנו לא דורשים יחידה ספציפית שתטפל

בעולים יוצאי אתיופיה. אנחנו מבקשים למצוא ולשלב את העובדים המתאימים שיכולים

לתת לאוכלוסיה זו את הטיפול ההולם.

דוד מהרט;

אנחנו יכולים לדבר גם על החינוך?

היו"ר נעמי בלומנטל;

בעוד שבועיים-שלושה יהיה כאן שר החינוך ואז נפנה אליו את הפניות בענייני

חינוך.



דוד מהרט;

בסדר. יושבים פה נציגי האגף לחינוך התיישבותי ומנהלים של היחידה לקידום

נוער, ואני חושב שהם מאד רלבנטיים לנושא של מניעת נשירה וטיפול בנושרים.

בענין משרד העבודה והרווחה אני רוצה לחזק במלה אחת מה שאמר מנחם ביזזו.

ברשות שאני גר בה וברשויות שקולטות עלייה נדמה לי שאין מספיק עובדים סוציאליים

בני העדה שעובדים ביחידות המקומיות, וזה דבר מאד חשוב וצריך להקצות לזה תקנים.

אולי צריכה לבוא בענין זה הוראה מדרג עליון.

מעבר לזה, ענין הנשירה הוא דבר חמור. אני רוצה שתזכרו דבר אחד. אנחנו אנשים

שמסתובבים עם תעודת זהות פתוחה, כי צבע העור שלנו משייך אותנו קטגורית. לדוגמה,

אם את רואה נערה אתיופית, את אומרת: ראיתי נערה יוצאת אתיופיה, כשזה לא כך לגבי

כל נערה אחרת. החברה הישראלית אוהבת לדבר בהכללות, ואומרים: אה, האתיופים כבר

התקלקלו. פרופ' פויירשטיין אומר שסטריאוטיפים חיוביים הופכים מהר מאד לחיות

שליליים. אומרים שכולם טובים ונחמדים, אבל כשפעם נתקלים באדם לא נחמד, אנחנו

אומרים כבר שכולם לא נחמדים.

באחת הישיבות אמרתי לכם שבמרכז ההיגוי ננסה לעשות סקר של מאפייני נשירה עם

היחידה לקידום נוער - חיים להב, שמעון סלומון ומסי שיברו-רכט שליוו את הענין הזה,

ואם יהיה זמן הם ידברו על כך. אנחנו ראינו את מאפייני הנשירה כדי לתת להם

תשובות.

היום אנחנו יודעים מה הן הבעיות שקשורות למשפחות ולנערים, והן משוועות. גם

מוטי בנאו דיבר קודם על פרוייקטים של מניעת נשירה שפועלים ב-10 - 12 בתי-ספר

גדולים קולטי עלייה. כדאי להפעיל גם פרוייקט ביוזמה משותפת. יש קשיים להוציא

אותו אל הפועל, כי יש לנו בעיות משאבים עם משרד החינוך. עם זה, יש כ-7,000 ילדים

יוצאי אתיופיה שמשתתפים במועדוניות בשעות אחה"צ שאנחנו מפעילים יחד עם גופים

שונים, כולל ארוחות וכוי.

יש לנו פרוייקט שמחזק את מה שאמרה חן ליפשיץ, שלמרות שהנערים נשרו ועברה כבר

שנה וחצי, הם מעוניינים ויש להם רצון ללמוד. מנסיון שעשינו בבאר-שבע אנחנו למדים

שנערים שהסתובבו ברחוב היום יושבים ולומדים. דרושה רק תשומת-לב, יחס נכון וטוב,

כי יש להם רצון ללמוד.

הנתונים מראים שתלמידים רבים נושרים מהפנימיות ויש יוזמה לעשות פעולות למניעת

נשירה מהפנימיות. הסקר שעשינו מראה שקרוב ל-80% מהנושרים הם מכתות ח', ט' וי'.

צריך לזכור שזה דבר שהם גררו אותו עוד מהגן, וזה בא לידי ביטוי כשהילד כבר מתבגר

ואז קל לו לנשור.

בסך-הכל אני חושב שאם פועלים בכלים הנכונים, אפשר להגיע בקהילה שלנו להישגים

אדירים. אתן לכם דוגמה. בירושלים יש בית-ספר שלומדים בו ילדים שנחשבים

לייחודיים ביותר. השנה עשינו פרוייקט קטן עם ילדים יוצאי אתיופיה. יש שם תהליך

של איתור מועמדים והכנתם לבית-הספר. בבית-הספר הזה לומדים כמה מאות ילדים מכל

הארץ, וביניהם שני ילדים יוצאי אתיופיה, והם ילמדו בו בשנת הלימודים הקרובה.

דבר אחרון, בקשר להורים. אני חושב שבענין הכלכלי צריך לטפל בכיוון של קורסים

ואני מקווה שהם ייצאו אל הפועל. אין לילד פינה בבית לקרוא ספר, מחשב, טלוויזיה.

המצב הכלכלי הוא בלתי-מנותק מהטיפול בילד. עם זאת, אנחנו כאנשים שיש לנו המנדט

ממשרד החינוך, מנסים לעשות הרבה בתחום ההסברה להורים ולהגדיל את המעורבות שלהם

בבית-הספר. יש פה עוד דבר, שההורים חושבים שלבית-הספר יש הרבה אחריות. אנחנו

חיים במדינה שבה בית-הספר מטיל אחריות רבה, אם זה מוצדק ואם לאו, על ההורים.

כל הדברים האלה קשורים לתקציב. יחידת ההיגוי שאני עומד בראשה מקבלת תקציב

ממשרד החינוך אבל הצרכים רבים יותר מהתקציב שעומד לרשותנו.



היו"ר נעמי בלומנטל;

מרכז ההיגוי קם למעשה בעקבות הצורך שהוכר במשרד החינוך. איך אתם נקראים?
דוד מחרט
אנחנו מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך. חבר-הכנסת מיכה גולדמן

היה סגן שר החינוך כשהמרכז הזה הוקם ויש לו זכויות רבות בו. מבחינה ארגונית

אנחנו יושבים היום תחת האגודה לקידום החינוך, אבל הפעולות שלנו ממומנות מתקציב

משרד החינוך.

היו"ר נעמי בלומנטל;

לאור פניות אליי ביקשתי ממנכ"ל משרד העבודה והרווחה שתוקם יחידה דומה לזו

הקיימת במשרד החינוך. לאור הנסיון שלכם, האם הייתם תומכים בזה?

דוד מהרט;

לא. במשרד החינוך יש יחידה לקליטת תלמידים עולים, בראשה עומדת רחלה שיפר.

יש מינהל חברה ונוער, ויש מרכז היגוי, גוף שהוקם על-ידי משרד החינוך. אני חושב

שאין צורך ביחידות נוספות. מה שצריך הוא לתת לנו יותר משאבים כדי שנעשה יותר ממה

שאנחנו עושים.

דוגמה נוספת. במכללת "הראל" יש קבוצה נוספת של 46 נערים שהיו בסיכון.

המסקנה, על-ידי פעולות נכונות אפשר להחזיר את הילדים שמסתובבים ברחוב, ויש כבר

הוכחות לכך.

יוסי שריד;

הערה כללית. אני חושב שאין ש בידיי מספיק כלים או נתונים כדי לקבוע אם נכון

במקרה הזה להקים יחידות נפרדות, או לא. אבל מארגומנט אחד אני מציע קצת להיזהר,

והוא הארגומנט של הסטיגמה, ארגומנט שביורוקרטיות בדרך-כלל אוהבות להשתמש בו כדי

לא להקים דבר שאולי הוא נחוץ. אני אומר אולי, אני לא בטוח. אם זו היתה הסיבה

העיקרית לסטיגמה שיש לצערנו על בני העדה האתיופית, תאמין לי שלא היתה סטיגמה.

כאשר הזמן והצרכים מחייבים מאמץ מיוחד, לפעמים מגיעים למסקנה שהמאמץ המיוחד

הזה לא יכול להתנהל אלא במסגרת מיוחדת, ומסגרת מיוחדת מתמסרת באופן מיוחד אך ורק

לענין שעולה על סדר-היום ונראה יותר דחוף, יותר חשוב ויותר חיוני מאשר נושאים

אחרים. לכן אין לזה שום קשר לסטיגמה. זה דבר אחד.

דבר שני, אני מאד מקבל את דבריו הנכוחים של ד"ר יצחק קדמן, שהמאמץ העיקרי

צריך להיות מכוון קודם-כל כדי למנוע נשירה. למשרד החינוך יש ודאי יותר מה לומר

בענין זה. זה הכל ענין של מדיניות. אם משאירים את זה ליד המקרה - ולא הייתי

שותף לדעתך שבתי-הספר עושים את זה רק משום שיש להם רק דבר אחד בראש היום,

מצויינות - הייתי עוד איך שהוא נרגע. גם אין מצויינות וגם אין דברים אחרים. אבל

יש יחצ"נות, ובזה אני שותף לדעתך.

אם משאירים את זה ליד המקרה, כלומר ליד כל בית-ספר ובית-ספר, ברור לגמרי

שבתי-הספר לפעמים רוצים לעשות לעצמם את החיים נוחים. אם אפשר לעשות את החיים

נוחים על-ידי זה שיש מדיניות או תוצאה של הנשרה, אז זה מה שקורה.

אשר על כן, זה לא יכול להישאר ליד המקרה ולא יכול להישאר ליד בית-הספר, אלא

זו צריכה להיות מדיניות.



אתן לכם דוגמה. בצבא הגנה לישראל בשעתו היתה מדיניות של הנשרה מקורסים. חשבו

שאם מקורס מסוים לא נושרים כך וכך אנשים, ובדרך-כלל רצוי שאלה יהיו הרבה אנשים,

כאילו הקורס לא קורס. מה, כולם עוברים? סימן שזה לא רציני. אם כולם מצליחים אז

זה לא טוב, כנראה שהמכנה המשותף הוא מכנה משותף נמוך. לצה"ל זה לקח בערך 49 שנים

להגיע למסקנה שזה כמובן דבר לא נכון, ואז הגיעו למסקנה הפוכה. מעניין ש-49 שנים

חיו במחשבה אחת ואחרי 49 שנים היו במחשבה הפוכה לחלוטין. עכשיו צה"ל הנהיג

מדיניות הפוכה לחלוטין, שזוכה להצלחה אדירה, ואני חושב שמי שזוכה הוא בראש

ובראשונה צה"ל, לפיה אותו קורס או אותה מסגרת שבה אין בכלל נושרים נחשבת למסגרת

המצטיינת, ועכשיו התפתחה תחרות בין המפקדים ובין המסגרות ובין הקורסים אצל מי

לא נושר אף אחד, וכאשר מסיימים 100% של החניכים, אומרים: זו היחידה המצטיינת.

הרי זה רק ענין של מדיניות, ומדיניות היא גם ענין של אופנה.

זו לדעתי המדיניות הנכונה בצה"ל, על אחת כמה וכמה זו המדיניות הנכונה במשרד

החינוך והתרבות.

לו אני הייתי שר החינוך, כמדיניות הייתי קובע שאין יכולת בכלל להנשיר תלמידים

מבני העדה האתיופית, מכל בית-ספר, אלא אם כן יש מקרה מיוחד ואז המקרה המיוחד הזה

היה צריך לעבור מסננת שהיא יותר מקפידה מהמסננת הרגילה. דייר קדמן צודק, כי ברגע

שהנשירה כבר קרתה, זה כבר כמעט ספור אבוד, כי אחר-כך כבר כל הענין מסתדר וקשה מאד

ליישר את מה שהתכופף.

לכן, אם משרד החינוך יאמץ את המדיניות הזו שאין הנשרה של תלמידים יוצאי

אתיופיה, בגלל המצב המיוחד - וגם על זה מישהו יכול לומר שהנשרה זו סטיגמה. הבעיה

היא הסטיגמה, לא העדה היא סטיגמה. המצב הוא סטיגמה, הבעיה היא סטיגמה. אפשר

לומר: אם אנחנו מקיימים מדיניות מיוחדת לגבי עולים בני העדה האתיופית, אנחנו

מדביקים להם סטיגמה. זה מה שמדביק להם סטיגמה, או זה שהם ייצאו לרחוב מדביק להם

סטיגמה.

כשמשרד החינוך והתרבות יהיה כאן ברמתו הגבוהה ביותר, אני הושב שזה מה שאנחנו

צריכים לבקש ממנו לעשות.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני מסכימה אתך.

חבר-הכנסת מיכה גולדמן, בבקשה.
מיכה גולדמן
אני רוצה להתחיל עם מה שסיים חבר-הכנסת שריד. המדיניות של משרד החינוך,

לפחות בתקופה שלנו, וגם בתקופתם של שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין, היתה שהם ראו

כמדיניות לכלל ילדי ישראל, לעודד תמריצים לבתי-הספר שבהם הנשירה היא מינימלית.

זאת היתה מדיניות ברורה ובהירה שאותה יישמנו.
יוסי שריד
כך צריך להיות.
מיכה גולדמן
יש לא מעט עמותות שמטפלות בעדה האתיופית, והאנשים שיושבים כאן מכירים את

הפעילות שנעשית על-ידי משרד החינוך. אני יכול לדבר על התקופה של ארבע שנים

שאנחנו היינו במשרד, ואני רוצה לקוות שפה נעשה מאמץ מיוחד. אפשר להציג תוכנית

כזאת ואחרת, אבל אי-אפשר להתעלם ממספר בני הנוער שנמצאים מחוץ .למערכת החינוך.



אני חושב שהוכנה תוכנית יפה מאד של שילוב בני העדה האתיופית, אבל לצערי הרב,

לא הוקמו מספיק מרכזים כתוצאה מהפעולה המשותפת עם הרשויות המקומיות.

אנחנו גם דגלנו במדיניות - וזו היתה החלטה של המינהל לחינוך התישבותי ועליית

הנוער - ואמרנו להפסיק לנתק את הילדים מבית ההורים כבר מכתה זי. אלי עמיר אמר:

בואו נלמד מהטעויות של שנות החמישים ולא נחזור עליהן בשנות התשעים.

יש כאן בעיה אמיתית. אם לא יהיה ריכוז מאמץ והעמדת אמצעים, ולצערי הרב לא

מעמידים אמצעים ואז נשלם על כך ביוקר בשנים הבאות. ואני לא מדבר רק על העלייה

האתיופית, אני אומר את זה על כלל העולים, אבל אצל העלייה האתיופית זה בולט הרבה

יותר, משום ששם החינוך לבית חם ולכיבוד ההורים הוא הרבה יותר משמעותי, ואנחנו

מגדלים פה דור שלא רגיל לכל מה שקרה עם העלייה מאתיופיה בשנים האחרונות ופתאום

הופכים אותם לילדי רחוב.

הבעיה שלנו עכשיו היא לא לחפש מי אשם, אלא מי יכול לעזור להתמודד עם הבעיה

הכואבת הזאת. יש לנו מספיק עבודות מחקר. אין כאן שאלה של לתת עוד כסף לעוד

מחקר. תאמינו לי, זו זריקת כסף. לא צריך לעשות עוד מחקרים על-חשבון כספי ציבור.

המחקר הטוב ביותר הוא להעמיד כסף כדי להתמודד עם הבעיה, וליצור תמריצים בבתי-הספר

התיכוניים ובחטיבות הביניים ובפעילות הבלתי-פורמלית.

יש דבר חמור ביותר והוא המתנ"סים, שעושים עבודה חשובה, אבל מה קורה במתנ"סים

היום? הילדים שלנו הולכים למתנ"ס משום שלנו יש כסף לשלם בעד כל חוג 300 ו-400 שקל

לחודש, אבל הילדים ממשפחות חסרות-יכולת לא מגיעים למתנ"סים. המתנ"סים מקבלים

מילגות ונעשית שם פעילות חשובה. הם אומרים שהם קולטים ילדים חלשים, אבל בחינוך

הבלתי-פורמלי אין אפשרות לקלוט את הילדים שצריכים להגיע למתנ"סים, ואלה הילדים

האתיופים, החלשים, העולים, ולחם לא נותנים תשובות.

כך גם לגבי טיולים. אנחנו יוצרים פה חברה סוג גי. לטיולים הם לא יכולים

לצאת, כי ההורים לא מסוגלים לשלם את עלות הטיול. התוצאה היא שאותו נער יוצא

מתוסכל והוא עוזב את המערכת, משום שהוא לא רוצה להיות בסביבה שהוא מרגיש בה נחות,

והוא לא יכול להתמודד עם ההרגשה הזאת.

הבעיח היא לא אנשי המקצוע. במינהל לחינוך חתישבותי, בחינוך הדתי ובחינוך

הבלתי-פורמלי יש אנשים טובים מאד. הבעיה היא לאפשר להם לתת תשובות ותקציבים יותר

גדולים.
מנשה תייהו
הדברים שנאמרו כאן על-ידי קודמיי פשוט זיעזעו אותי, מסיבה אחת, כי אני כבר 18

שנה בארץ ולא אגזים אס אומר שכמעט כל שנה אנחנו שומעים את אותם ספורים. אמנם יש

בעיות קשות עם ילדים ובני-נוער, אבל יש גם הצלחות.

אני רוצה להתיחס, כנציג העמותה לקידום המשפחה, לתוכנית מניעתית שאנחנו עושים.

דרך אגב, אני רוצה להוסיף לנתונים שנמסרו כאן. נאמר כאן שהאוכלוסיה הקשה ביותר

היא בגילאים 12 עד 17, אבל אני אומר לכם שהבעיה מתחילה בגיל צעיר יותר, 6 והלאה.

כלומר, אנחנו מדברים פה על דור המשך שבבית מסוים יש למעלה משלושה ילדים במצב של

מצוקה, נשירה ובתהליך נשירה. מדובר בגילאים נמוכים מ-15.

אני רוצה לדבר על פרוייקט "במעלה" שאנחנו עושים בעמותח לקידום המשפחה. זה

התחיל בשנת 1995, בכתבה שפורסמה בעתון מקומי, שמתארת את מצבם של ילדים בני 6 עד

12, עם תופעות עבריינות, שוטטות, לא מבקרים באופן סדיר בבית-ספר, מצוקה, בנים

למשפחות שמצבן הכלכלי "על הפנים". לכן הפרוייקטים שעסקנו בהם היו לילדים

נורמלים, שהולכים לבית-ספר.



היו"ר נעמי בלומנטל;

נדמה לי שהצגתם פעם את התוכנית הזאת בוועדה. אני מבקשת שתתמצת.

מנשה תייהו;

יש נשירה וצריך לדבר על מניעה. המניעה נעשית לא כגוף אחד ולא רק בית-הספר

יכול לעשות את זה, ולא משרד העבודה והרווחה יכול לעשות את זה, אפשר לעשות את זה

בשיתוף-פעולה עם בתי-הספר, ועם ההורים, ובטיפול אינטנסיבי, כשהכוונה היא ליווי

אישי. אלה דברים שנותנים תוצאות, והילדים היום אומרים שהם מסתובבים פהות בהוץ

ויושבים בבית ומכינים שיעורי-בית. זה אומר שיש יותר מעורבות של ההורים, הם

מבקרים יותר בבתי-הספר. כלומר, המדריכים מלווים את ההורים עד שהם יהיו עצמאים

והזקים יותר.
היו"ר נעמי בלומנטל
שמעתי על התוכנית הזאת ולדעתי היא טובה מאד.

רשות הדיבור לאורי טמיאט. בבקשה.

אורי טמיאט;

אני נוכה כמעט בכל הישיבות של ועדת העלייה והקליטה ואני פעיל בקרב הקהילה.

אני הושב שמעכשיו לא נקרא לנערים נושרים אלא מונשרים. נערים קולטים מה שקורה

סביבם, והבעיה היא לא כספית, לצערי הרב. עשיתי הישוב של כל התקציבים של כל משרדי

הממשלה ומצאתי שכל ילד מקבל בשנה 40 אלף שקל כמעט. אילו יכולתי לעזור בכסף הזה

למשפהה בת שש נפשות, הייתי נותן לה ייעוץ פיננסי והילד הזה היה גם מקבל חינוך

בבית-ספר, גם במתנ"ס, טיולים, מחשב ועוד. הבעיה היא שנמאס לי מהגימיקים האלה

שמסביב. כל אחד אומר ועושה ויש תוכניות, כך וכך, והמספרים גדלים והולכים.

הבעיה היא לא התייחסות שלילית של ילדים כלפי בית-הספר, אלא ילדים שקולטים איך

מתייחסים אליהם, לא רק בבית הספר אלא גם בחדר הזה ובכל מקום.

רבותי, אם תתייחסו אליהם אחרת, תתנו להם דימוי חיובי, תתנו בהם אמון - - יהיה

טוב. אם לא, הילדים האלה קולטים מהר מאד.

פעם היה ויכוח עם עליית-הנוער, עכשיו זה עם משרד החינוך ועם משרד העבודה

והרווחה. המספרים גדלים והולכים, כי אנחנו מדברים כבר על ילדים בני 5 ו-6.

אני יודע שמנכ"ל משרד העבודה והרווחה העביר 50 ילדים לחסות הנוער-. אני יודע

שיש 180 ילדים בחסות הנוער, ואינני מבין מדוע המספר הזה לא הופיע. זו נקודה

נוספת שראויה להתייחסות. אנחנו גם יודעים מהנתונים שבידי המשטרה על מקרי

עבריינות שבני-נוער אתיופים נתפסים בהם, ואנחנו גם יודעים ש-12% מהילדים נתפסים

אחרי שהם מבצעים את העבירה. דרושה כאן התייחסות אמיתית, לא גימיקים, לא הצעות,

לא דוגמאות.
יעקב מלקמו
אני מפקה בעליית הנוער, חינוך התישבותי.

המדינה מזרימה הון עתק ויש תקציבים. הבעיה היא תקשורת בין האנשים שפועלים

בשטה.

בעיה נוספת היא איך להגיע אל הילדים עצמם. יש היום פער מאד גדול בין ההורים

לבין הילדים. הילדים הגיעו לארץ בגיל צעיר מאד, הם לא מכירים את המסורת של

הוריהם. ההורים לא כל-כך מתמצאים במה שקורה במערכת החינוך בארץ והם ממשיכים לנהל

אורח-חיים כפי שניהלו באתיופיה.



בעליית הנוער פיתחנו תוכנית לשיתוף המשפחה בקהילה ובתהליך החינוך של הילד,

פגישה עם המשפחות בשפה שהם מבינים, כשאנחנו גם באים ללמוד מההורים. כך מצאנו את

שיתוף הפעולה הטוב ביותר. זה נעשה במספר קטן של מקומות, לא הספקנו להגיע אל

כולם.

אחר-כך פיתחנו תוכנית של קורס מנהיגות בקרב בני העדה. להשתמש בילדים

חיוביים, לדון- על התופעות ועל הבעיות. הבעיה היא חינוכית והגישה הנכונה לאותו

ילד.

דבר נוסף, מצאנו שילדים בני העדה האתיופית נשאלים על-ידי חבריהם הישראלים

הוותיקים על אתיופיה, ואז נוצר קשר ביניהם. פיתחנו תוכנית ובה אנחנו מספרים על

הרקע ההסטורי של אתיופיה, על מבנה המשפחה שהיה שם, למה עשינו את כל הדרך הזאת,

ובאמצעות הדברים האלה נתנו לילדים יותר בטחון לענות לשאלות חבריהם.

יש בעיות, אבל הן לא עד כדי כך שצריכות לקבל כותרת גדולה. להגיע ליעד הנכון

ולשוחח שיחה אישית ורצינית, להשקיע מאמץ, ולא לבוא לוועדת העלייה והקליטה

ולהשמיע את כל הדברים. שכל אחד מאתנו, בני העדה, יקה ילד, ואני חושב שגם במשרדים

השונים צריכים לקחת עובדים מבני העדה.

צאגה מלאקו;

קודם-כל אני רוצה להתייחס לנושא שלא דיברו עליו. אני עבדתי עם דייר יצחק קדמן

עד לפני חודש. כפי שד"ר קדמן אמר, אנחנו מדברים על הבעיה לארור שהיא הופיעה. אבל

יש דבר שצריך לטפל בו לפני-כן, כי החינוך מתחיל מהגיל הרך, לא אחרי שהילד מגיע

לבית-ספר יסודי. אני רואה שרוב ההורים-העולים לא שולחים את הילד הרך למעון או

לגן ילדים, עד גיל 5, כי אין להם כסף.

לי יש שני ילדים. הילד הגדול בן 4. הולך לגן ילדים, ואני לומדת ממנו הרבה

מאד דברים, למרות שעליתי לארץ לפני 14 שנה. אני יכולה לשלם בעד החזקתו בגן, אבל

רוב חהורים לא שולחים את ילדיהם לגן עד גיל 5, האמא לא עובדת והילד נשאר בבית.

בגיל 5 הוא הולך לגן חובה, ולאחר שנה - שנתיים הוא נכנס לכתה אי. הוא לא יכול

להשלים מה שחוא לא קיבל בגן, וכך הוא נשאר אוטומאטית בכתת גן טיפולית עוד שנה,

וכך נוצרת הבעיה.

אני מבקשת מאד לחשוב על זה, כי חינוך מתחיל מגיל רך ולא כשהנער מגיע כבר לכתה

ט' והוא נושר מהפנימיה.
היו"ר נעמי בלומנטל
יש כאן כמה גופים שעוסקים בזה, אבל אין ספק שצריך לתגבר את הפעילות.

דניאל פיקאדו, בבקשה.
דניאל פיקאדו
אנחנו בעצם עוסקים פה בכיבוי שריפות. אף אחד לא מחפש את המקור לנשירה. העדה

האתיופית מאכלסת את הפנימיות, 300 -י 400 תלמידים בכל אחת מהן והן מקבלות את הכסף.

אם הילד לא לומד, אין דיווח, ההורים לא יודעים. אין שום מנגנון פיקוח. צריך

להיות מנגנון שיעקוב לאן הולך הכסף. אם ילד עוזב את בית-הספר, בית-הספר צריך

לדווח על כך.

אני אומר לכם שהמספרים שנמסרו לנו עכשיו בעוד חצי שנה יוכפלו. צריך לתפוס את

האנשים לפני שהם יוצאים החוצה.



היו"ר נעמי בלומנטל;

תודה רבה. רשות הדיבור לדן אשר, מנכ"ל אגודת "אל-סם" בבאר-שבע, בבקשה. אתם

מטפלים גם בבני העדה האתיופית?

דוד אשר;

גם בהם, אם כי אני חייב לומר וזה אולי מתהבר לכל מה שאמרו כאן, שמערכת האיתור

את הנוער האתיופי היא יותר מסובכת, למרות שהגיעו מספר פניות והן לימדו אותנו גם

על התופעה של שמוש בסמים, כפי שהיא רווחת בכל החתכים של הנוער.

לפני מספר ימים נפגשתי עם מנשה תייהו, מאחר שאנחנו מנסים למצוא בבאר-שבע דרך

להגיע לכל בני הנוער האלה.

אני רוצה להעיר הערה בקצרה. כל הדברים שנאמרו כאן הם נכונים. יש הרבה מאד

מערכות מטפלות, אבל הטיפול צריך להתהיל במערכת מניעה ואיתור בבית-ספר. משרד

החינוך לא מיוצג פה וכולם תוקפים אותו. אבל צריך להבין מי יושב במשרד החינוך.

יושבת שם יועצת אחת, מול שכבה, והיא צריכה לטפל בכל הבעיות הקיימות בשכבה מלאה.

אנהנו התרגלנו שבתי הספר שלנו עוסקים בנוער שכביכול אין לו בעיות. מדינת

ישראל קלטה שתי עליות גדולות. בבתי-הספר יש נוער במצוקה, גם ישראלי, גם נוער

עולה מהבר העמים, שזו תופעה בפני עצמה עם הבעיות שלה, גם נוער עולה מעדת אתיופיה,

ומול כל זה בסופו של דבר יש מהנכות שצריכות ללמד ויש יועצת אהת שצריכה לספוג את

כל הבעיות.

אחד הדברים היפים שהספקתי לראות הוא דווקא בקרב עדת קווקז. משרד החינוך

העמיד יועצת שדואגת לבני העדה, לראות אם יש בעיות, ומאתרת אותם עוד לפני שהם

נכנסים לתהליך של הרס עצמי והיא מעבירה אותם אלינו, ויש איתור יותר פעיל בתוך

העדה.

אני מסכים פה עם מה שאמרו אנשים שונים לגבי איוש משרות של יוצאי העדה

האתיופית, שכדי לאתר את בני הנוער האלה יש צורך במשרות אלה. מעבר לכך, חייב

להיות תקן כזה בתוך בתי-הספר. מערכת בית-הספר היא מערכת סגורה. רשת הבטהון של

משרד העבודה והרווחה, לצערי הרב, מוצפת. אני פניתי לגופים בבאר-שבע, וקיבלתי
תשובה
יש אצלנו בכל המגזרים בעיות של סמים. אנהנו בכלל לא יכולים להפנות אליך

כיוון שאנחנו עמוסים. הם צחקו כשאמרתי את המלה "איתור". יש חבורות של בני-נוער,

הן אתיופים, הן מהבר העמים והן נוער מנותק ישראלי שמסתובבים ברהובות. יש לי

מקרים מטופלים מזעזעים, נער שקיבל מכות על רקע של סחטנות, שהוא לא שומע באוזן

אחת. אף אחד לא מאתר אותם, אף אהד לא ניגש אליהם.

כשהגענו לישיבה כאן לא ידענו שהיא אמורה לדון רק בבני העדה האתיופית. אנחנו

עשינו פעולת איתור כזאת בקרב נוער עולה מהבר העמים, ואני חייב להגיד לכם שהתוצאות

מדהימות.

מדובר פת על הרבה מאד בני-נוער שנמצאים כרגע ברהובות וצריכים מענה. הגופים

הטיפוליים דואגים. לא קיימת מערכת מתאמת בתוך המערכת הבית-ספרית כדי לאתר את

הנערים עוד בתהילת התהליך, ולא מערכת איתור בתחתית ההר, איפה שהילדים כבר

מסתובבים.
יואב הס
בישיבה הקודמת קיבלנו מהמשטרה נתונים, שאין בעיה של סמים בקהילה. אתה יכול

לתת לנו נתונים? כדי שנדע אם יש או אין בעיה.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני אחזור לזה. היתה אי-הבנה לגבי עולים בכלל ולא התרכזנו בבני העדה

האתי ופית.

שגית סאינה עשתה עבודה בלתי-רגילה באיתור בני-נוער. האם יש לך נתונים לגבי

העדה האתיופית?

שגית סאינה;

כן, יש לי. אני רק רוצה להתחבר לנקודה אחת שאמר דן אשר. אני עובדת ברשות

למלחמה בסמים. דן ואני עובדים בשיתוף-פעולה בעיקר באיתור בני-נוער גם מקרב העדה

האתיופית וגם מחבר העמים. אם הם באים עם בעיות של מצוקה, בין השאר סמים, כמובן

שהסמים הם סימפטום, אז אנחנו רואים מעגלים מאד רחבים של בעיות.

אחת הבעיות המהותיות היום בערד היא הנקודה שדן ציין. יועצת אחת יושבת

בבית-ספר, היא מוצפת בפניות, וגם הביקור הסדיר מוצף בפניות, ומה שקורה לקראת סוף

השנה, היועצת לא מספיקה לשבת עם כל נער ונער ולהגיע לבעיות המורכבות שלו ואז

אנחנו מוצאים הרבה מאד בעיות של נשירה סמויה גם בקרב עולים מאתיופיה. עד שהמערכת

מצליחה לאתר אנחנו מקבלים בסוף מאי גל פניות של עולים, גם מחבר העמים וגם

מאתיופיה, שהיועצת והביקור הסדיר אומרים: הנה תראו, עכשיו יש בעיה קשה, אנחנו

פתאום מגלים שהוא גם משתמש בסמים. אז אני שואלת: למה לא איתרתם אותו בתחילת

השנה כשהיינו יכולים לעשות עוד משהו עם הנער או הנערה? - יש מצוקה של תקציבים, יש

בעיות קשות, יש הרבה מאד נערים.

זה המצב כרגע. וכשכבר מצליחים לעשות טיפול, נוצרת בעיה של פער וחלל לימודי

של שנה שלמה, שקשה מאד להחזיר את הנער למסגרת לימודים.

יש עוד בעיה מאד קשה בערד, שאין שם עובד נוער וצעירים. יש לנו רק עובדת אחת

עם 80 נערות במצוקה. השירות הוזמן אלינו ללשכה לשירותים חברתיים, הוצגו הנתונים,

ואני מזמינה שוב את השירות להגיע אלינו ואני מוכנה להציג נתונים ומספרים
מדוייקים. לצערי, קיבלנו תשובה
נתנו לכם חמש שעות עובד נוער. בחמש שעות

קשה-קשה מאד לעבוד.

ערד עיר קטנה ויש אפשרות לאתר את הנערים האלה. אני התכוננתי לספר לכם על

נערים מהבר העמים, כי חשבתי שהם יהיו נושא הדיון. יש לנו 155 עולים בתוך

בית-ספר, 60 מתוכם במצב של נשירה סמויה ו-40 מטופלים ב"אל-סם". רק להבין את

הפרופורציות - אם הייתי יודעת שנדבר כאן על עולים מאתיופיה, גם הייתי מביאה את

העולים מאתיופיה. אבל אני לא יודעת איפה אנחנו נמצאים היום. התחושה שלי לפחות

בעיר שלי היא מאד קשה. יש בעיות קשות. יש חוסר תיאום בין השירותים ואני רואה את

זה יום-יום בעבודה שלי. נער שמגיע לטיפול בגלל בעיית סמים ונשירה מבית-ספר, אחרי

שנה - שנה וחצי הוא מגיע למערכת הרווחה, וגם למערכת הרווחה, וגם למערכת החינוך עם

כל העובדים המסורים שלהן, יש קושי להחזיר את הנער הזה לתוך מסגרת.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה, אני גם שומעת שאת עושה עבודה מצויינת.

שמעון סלומון, בבקשה.
שמעון סלומון
אני יכול להגיד שאם בשנה הבאה ניפגש ושוב נדבר על הבעיה אנחנו נדבר על אותו

מספר ילדים כמעט, ואולי גם יותר, כי אנחנו מדברים על הנושרים מבית-ספר תיכון

ומחטיבת ביניים, ושוכחים שהילדים האלה התחילו עם זה כבר מכתה די, הי, ו. אנחנו

רואים היום בישובים חבורות של ילדים קטנים שמסתובבים, ולפעמים קידום נוער או

גופים אחרים לא יכולים לטפל בהם, כי הם למטה מגיל 12.



אני אומר שהבעיה יותר עמוקה, היא לא שטחית. הבעיה מתחילה מגיל צעיר מאד

וצריך להתחיל לטפל בה לפחות מגיל בית-ספר. בה.

נקודה שניה, כל נושא שנעלה פה, יש ארגון או עמותה או משרד ממשלתי שמטפל בו

ומצליח. אני רק לא מבין את ההיגיון הזה למה לא מרחיבים את הפרוייקטים שמצליחים

בשטח. אם מדברים על נוער מנותק, אני בטוח שיש איזה שהוא גוף, עמותה או משרד

ממשלתי שעושה את העבודה ובהצלחה רבה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

לכן יזמנו ודחפנו גם בוועדה להקים את הקואליציה של הארגונים, כי שמענו שכל

ארגון מתמחה בשטח מסוים ולכן יש היום הקואליציה, בתקוה שיהיה יותר תיאום בין

הגופים השונים ובין משרדי הממשלה. אנחנו רק יכולים לקוות שזה יצליח.

חי ים פוזנר;

כפי שציין קודם מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, אנחנו הולכים לפרוייקט גדול של

ילדים בסיכון בלמעלה מ-30 מקומות. אחד המקומות האלה, בעדיפות מאד גבוהה ועם

תקציב די גדול הוא באר-שבע.

לגבי ערד אינני יודע, אבל שמעתי ורשמתי.

אני רוצה למסור לוועדה נתון כללי בקשר לעבודה עם בני העדה האתיופית. מועסקים

כ-150 עובדים שכונתיים ברשויות המקומיות. מועסקים 22 עובדים סוציאליים אתיופים.

יש לנו תקן, אנחנו מחפשים קצין מבחן אתיופי לאגף שירותי תקון.

דוד מחרט;

תן לנו כתובת ואנחנו נשלח לך אדם.

מנחם ביזזו;

אני רוצה להגיד משפט אחד בענין הסמים. נושא הסמים בקרב העדה האתיופית נשמע

חדש, אבל הוא לא חדש. הילדים מגיעים ל"אל-סם", והעובדים יודעים על הנוער יוצא

אתיופיה רק כשזה כבר אקוטי, אסון. לכן חייב להיות בנושא הזה עובד בן העדה.

שלמה מילה;

אני חושב שכל הנושא של נוער בסיכון, נשירה, זו פצצה מתקתקת בכלל לחברה

הישראלית. אני לא בטוח שכולם מבינים את המימדים היותר גדולים, ולא משנה אם אלה

יוצאי אתיופיה או מחבר העמים. אבל לענייננו, האתיופים, הבעיה היא בעיה. אני

חושב שצריך לטפל בהם לפחות בארבעה כיוונים. כיוון אחד, יש משהו שנופל בין

הכסאות. אנחנו מסתובבים הרבה מאד בעיר ומנסים לראות מי הם התלמידים שנשרו מכתוב

חי עד י"ב. אנחנו יושבים עם אנשי מחלקת החינוך של העיריה, ואחרים. הם אומרים

לנו: אנחנו שומעים שיש ילדים שמסתובבים ברחוב. הם רשומים באיזו שהיא פנימיה,

אבל הם כאילו לא הילדים שלנו.

גם כשאנחנו מבקשים לדעת כמה ילדים לומדים בפנימיות, ומהו הפיזור שלהם

בפנימיות, גם זה נהיה כביכול מבחן של חעיריה. מבחינתם הילדים האלה לא קיימים, כי

הם לא מקבלים עבורם אגרת חינוך. מאידך גיסא מבחינת עליית-הנוער, ברגע שהילד לא

הופיע בבית-ספר, הוא חזר לקהילה, הוא מסתובב. אני חושב שלדבר הזה לא ניתנה

התשובה האמיתית.



אם אנחנו מדברים על מניעת נשירה, אין יותר יפה מזה שצריך לתת תיגבור לימודים

בשעות אחר-הצהריים ולמצוא להם מסגרות. אם השנה יש 7,000, בשנה הבאה צריך לשאוף

ל-8,000, ולהעביר לזה יותר משאבים, שהם ישהו יותר שעות במסגרת, וגם יקבלו במקום

ארוחה חמה.

בסך-הכל מדובר במספרים לא גדולים - 24 אלף תלמידים מגיל אפס.

נקודה שניה. אנחנו צריכים לשאוף לכך שהילד לא ייצא מהקהילה ויילך למסגרות של

עליית-הנוער או למסגרות חוץ-ביתיות. אם אנחנו מדברים על תוכנית שגם מלווים אותו

בתוך הקהילה, כל המערכות יתרשתו. השאיפה צריכה להיות לקלוט כמה שיותר ילדים

בקהילה, איך אפשר לטפל בהם באמצעות קידום נוער ואז העיריה לוקחת אותם על אחריותה.

נקודה שלישית, טיפול בגיל הרך. הטיפול בגיל הרך הוא מאד מדורג.

דבר אחרון, מדברים על 700 - 800 נערים נושרים. אני חושב שצריך להציב מטרה.
בשנה זו לומר
בואו נעשה 10 קבוצות, כשבכל קבוצה 18 או 20 תלמידים. לעשות

איגום משאבים, ולמצוא להם מסגרות חינוכיות שמבטיחות להם עתיד. אם הנער בגיל 16 -

17, לתת לו הכשרה מקצועית, או שהוא יגש לבחינות בגרות - 10 נקודות, ואולי פעם הוא

יתחרט וימשיך ללמוד לאחר השחרור מהצבא. אם הוא כבר בן 15 או 16, הוא יכול

לעשות בגרות חלקית, וגם ללמוד מקצוע שממנו הוא יתפרנס

אנחנו יכולים עד סוף השנה לקחת 10 קבוצות כאלה, לעשות איגום משאבים ולעבוד

אתם. אם לא נראה את זה כמצב חירום, נאתר את התלמידים וניקח אותם, כולנו נהיה מאד

פתוחים. אם צריך למצוא מסגרת פנימייתית, לא נחשוש מכך.

בחדרה יש קבוצה של 12 תלמידים. באתי אל אורי טמיאט ואמרתי לו: בואו נלך יחד

עם העיריה לקבוצות האלה ונמצא להם מסגרת. הם נבחנו, אבל לצערנו אף אחד לא עבר את

המבחן. באנו אל מנהל בית-הספר שאמר שהוא לא קולט את התלמידים האלה, הוא לא מאמין

בהם. מנהל שלא מאמין בפוטנציאל של התלמיד, אין מה לעשות. שלושה חודשים אנחנו

מנסים למצוא לילדים האלה מסגרת אבל אף אחד לא מוכן לקבל אותם, ואין כאן בעיה שחסר

כסף.

יש פה כמה סוגיות סמויות וסוגיות מאד פתוחות. לכן אני חושב שצריך ללכת

בכיוון של איגום משאבים. משרד הקליטה נותן 100 אלף שקל, משרד החינוך נותן 200

אלף שקל, משרד העבודה והרווחה נותן עוד 100 אלף ש"ח, עושים איגום משאבים לקבוצה

הזאת ואנחנו מתחייבים ללוות אותם עוד שנתיים. אם לא נלך בגישה כזאת, אני חושב

שאנחנו נחטיא את המטרה.
היו"ר נעמי בלומנטל
אבל כל זה בידיכם. אנחנו יזמנו ודחפנו לזה, כשהרעיון של כל הגופים שעוסקים

בנושא הזה היה להקים קואליציה. אם אתם יכולים במסגרת הקואליציה לקחת יעד וללכת

בכיוון הזה, אדרבה.

רציתי לשאול אותך בקשר לתוכנית פל"א, שחסרים 2 מיליון שקל של משרד הקליטה.
שלמה מולה
הוגשה בקשה לאגף התקציבים לתקצב את החלק של משרד הקליטה. אני לא כל-כך

אופטימי שאנחנו נקבל את הכסף. אני אשמח אם מישהו יוכל לעזור בענין הזה.
היו"ר נעמי בלומנטל
תאמר לי מי מטפל בזה באגף התקציבים ותחת איזה סעיף זה מופיע, ואני אטפל בזה.



אברהם נגוסה;

שמענו כאן מומחים שונים מהמשרדים השונים, וכולם אומרים: אם נעשה כך וכך. אני

שואל: מתי נעשה?
היו"ר נעמי בלומנטל
יכול להיות שאילו לא עשו מה שעושים ולא היו מקצים משאבים, המצב היה יותר

גרוע. אנחנו ערים למה שקורה.
אברהם נגוסה
אנחנו רואים עשרות נערים ונערות מסתובבים באתרי הקראוונים, וגם עליית הנו/גר

וגם משרד החינוך אומרים שאין להם תקנים, ואנשים מסתובבים. מה יהיה אתם מחר?

יש לי הצעה בענין הגיל הרך. משפחות רבות מהעדה שלנו לא יודעות מה הן הזכויות

שלהן בלשכות. הן לא יודעות שאפשר לקבל הנחה כששולחים את הילד למעון.
דוד מהרט
יש משפחות שזכאיות להשתתפות של 600 שקל של משרד העבודה והרווחה, והן צריכות

לשלם כ-200 שקל. אני נמצא בקשר עם משרד העבודה והרווחה איך לפטור את ההורים גם

מתשלום 200 השקלים האלה.
יחיאל שילה
אני לא רוצה להיכנס לצד של השמצות מול עליית-הנוער וכו'. יש חבורה שמדי פעם

משמיצה את החינוך הפנימייתי, ואני לא רוצה להיכנס לזה. כשמישהו מזכיר פה שם של

מוסד הוא לא פוגע במוסד אלא בילדים שלומדים באותו מוסד. מכיוון שצריך לדעת ש"נוה

עמיאל" כבר נבדק פעמים רבות. נמצאים שם הילדים הקשים ביותר, חבורות רחוב, נוער

מנותק. מה אתה רוצה, "נוה עמיאל" או נוער מנותק? בעוד שבועיים - שלושה שבוערת

נקיים ישיבה על הענין הזה ולכן אני לא רוצח להרחיב עליו.

אומר רק שהשנה יזמנו פרוייקט של תוכנית אתגר של נוער מנותק, שרובם המכריע תם

תלמידים יוצאי אתיופיה. אספנו 126 תלמידים בני 16 עד 17.5, יחד עם קידום נוער

מקרית-מלאכי, מירושלים ומבאר-שבע, ועשינו כמיטב יכולתנו לשכנע את הפנימיות לקליט

אותם.

אנחנו מדברים על פנימיות חינוכיות, לא פנימיות של חסות הנוער. ולצערי, 50

מאותם תלמידים עזבו את הפנימיות מכיוון שהם הסתבכו. הם הגיעו אלינו לא רק עם

שמוש בסמים, אלא עם סחר בסמים, לצערי. תופעות שלא ראינו ולא הכרנו בקרב בני יועדה

- אלימות, גניבות - ולצערנו הילדים האלה נפלטו וחזרו לקהילה.
יואב הס
לא לקהילה, לרחוב.
יחיאל שילה
יכול להיות. אנחנו לקחנו אותם מהרחוב לפנימיה. יש בעיה חמורה של נשירה

שכולנו צריכים לטפל בה.

יש מידע זורם מהפנימיה. אנחנו מדברים על 2.8% -3% מקרב בני העדה שנושרים.

דרך אגב, אותו אחוז של נושרים יש מקרב הישראלים ואותו אחוז מקרב יוצאי

ברית-המועצות לשעבר. אין אחוז יותר גבוח. בתחילת הדרך האחוזים היו באמת יותר

גבוהים.



דבר שני, אנחנו מתכוננים להכניס עובדים שיהיו המגשרים והמקשרים בין הפנימיות

לבין הקהילות של בני העדה יוצאי אתיופיה. מרכז ההיגוי בתוך התמונה, וכך גם אנשי

הג'וינט, ובספטמבר אנחנו ניכנס לענין הזה.

בד בבד חל שיפור עצום ברמת התלמידים גם בצד הלימודי וגם בהסתגלות החברתית,

וגם את זה אנחנו צריכים לומר. מצד אחד יש תופעות של נשירה ועבריינות בקרב בני

העדה, ומצד שני חל קידום בקרב בני העדה. אנחנו צריכים לראות את שני הקצוות האלה.

כולנו צריכים לצאת מהישיבה הזאת עם מחשבה להקים ועדה מתאמת שתאגם את כל

המשאבים. אם הקואליציה צריכה לטפל בזה, שתטפל בזה. ואם לא, יש כספים במשרדי

ממשלה שונים. צריך לעשות חשיבה אחת ולא שעשרה גורמים יטפלו באותו ילד.
ד"ר יצחק קדמן
זה פטנט ישראלי ידוע. כל פעם שלא רוצים לטפל בבעיה, מקימים ועדת תיאום. יש

כל-כך הרבה ועדות תיאום, שצריך להקים ועדה מתאמת בין ועדות התיאום.
היו"ר נעמי בלומנטל
היום לא נחליט על כך כי בלאו-הכי נקיים ישיבה עם שר החינוך ואני מקווה שנתקדם

בענין הזה ונמנע נשירה. אחרי שהילד נושר והוא מסתובב שנתיים בתחנה המרכזית קשה

לו להיכנס למסגרת, משום שבסך-הכל נוח לו, ויש לו פיתויים רבים בתוך החיים האלה:

לא ללכת בבוקר לעבודה, להיות עם החבריה כל היום, ועוד.

המטרה שלנו היא שכולם יבנו את חייהם בצורה הטובה ביותר, אבל אין ספק שהמגמה

העיקרית היא למנוע נשירה. לפי דעתי יש כאן שאלה קשה, אם טוב יותר ללכת לפנימיות

או להישאר בבתים. אני בעד השארת הילד בבית ולתת את מקסימום הסיוע בתוך הבית.

אני חושבת שלמרות הקשיים בבית, לילד מאד קשה לעבור לפנימיה, ואני הייתי הולכת

לפתרון הזה רק במקרה קיצוני.

יחיאל שילה;

אני לא מסכים אתך.
מנחם ביזזו
ניסינו לעשות משהו בבאר-שבע יחד עם היחידה לקידום נוער. קודם-כל זה מצויין

שיודעים מהי המחלה, כי ברגע שיודעים מהי המחלה יודעים גם לתת לה את הטיפול ההולם.

בבאר-שבע יש קבוצה של נערים מנותקים משלושה חודשים עד שנה וחצי, בגילאים 15

עד 17.5, שרמת ההשכלה שלהם מכתה ז' עד כתה יי. אנחנו עובדים אתם חמישה חודשים

והתוצאות בתוך הקבוצה הזאת הן אלה: 3 תלמידים הולכים לעשות בחינות בגרות 3

יחידות במתימטיקה, רשיונות על טרקטור ומלגזה - 4 תלמידים. הצעירים האלה לא היו

מסוגלים ללמוד במשך חמש דקות והיום אנחנו יודעים שהם יושבים ולומדים למעלה מחצי

שעה.
היו"ר נעמי בלומנטל
אתה רוצה לומר בסוף הישיבה שיש תקווה.
מנחם ביזזו
אני רוצה להגיד בזה שבמרכז היגוי, יחד עם היחידה לקידום נוער אנחנו לומדים

להקים קבוצות למידה מן הסוג הזה. התחלנו תהליך מסוים באשדוד. אנחנו יודעים

ומסוגלים לעשות את הדברים האלה.
היו"ר נעמי בלומנטל
בישיבה הבאה בהשתתפות שר החינוך אתה תהיה בין הדוברים הראשונים, אבל תרכז את

הדברים ותתן לנו דוגמאות כדי שיהיה יותר תקציב לתגבר את התוכנית.

אדמסו הללי;

אני רוצה להתהיל מהשאלה שהעלית, אם רצוי שהילדים יהיו בפנימיות או בבית. אני

חושב שהמצב הכלכלי של עולי אתיופיה הוא מאד קשה. אני אומר זאת, מכיוון שאני עוסק

בנושאים של תעסוקה והכשרה במשרד העבודה ואנחנו מכשירים במסגרת השוטפת שלנו את

העולים ומסייעים להם למצוא עבודה.

בלשכות העבודה ובביטוח לאומי רשומים היום אלפי עולים שמקבלים עזרה, כי המצב

בבית קשה והם לא יכולים לתת לילדים את הדברים המינימליים.

אני חושב שגם במשרד שלנו לא עושים מספיק ולכן היתה החלטת ממשלה, בשיתוף

הגופים שעוסקים בקליטה, על תוכנית פל"א ולטפל בנושאים של תעסוקה והכשרה, כי השנה

העולים עשו הכשרה ואולפן והם חוזרים למעגל האבטלה. אנחנו לא פותרים את הבעיה

האמיתית והיא חוזרת כל הזמן. לכן הוחלט לעשות תוכנית כדי לקדם את העולים. עבדנו

שנה שלמה על תוכנית פל"א שעליה דיבר מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, אבל לצערי הרב

אין התקדמות.

אני חושב שמטאטאים את הדברים מתחת לשטיח ולא נוגעים בנקודה. אני מסכים עם

חבר-הכנסת גולדמן שאמר למה לא ללכת תכל'ס לעבודה במקום לדבר על תוכניות, ויש כל

מיני תוכניות. המצב בבית מאד קשה ולכן אני חושב שכל הגופים צריכים לחשוב וגם

לטפל בבעיה לא מהזווית של נשירה אלא מהזווית של הבית, לאפשר לילדים להישאר בבית

ולעזור בפרנסה. זו גם כן נקודה מאד חשובה.
יואב הס
בסופו של דבר המפתח לכל התוכניות שאנחנו מדברים עליהן, שהן מוכנות לפעולה,

הוא בידי האוצר.

האדם היחיד שיכול לדעתי להשפיע על האוצר ולתת הוראה להעביר את התקציבים

הדרושים הוא ראש הממשלה. עם כל הכבוד, אין אף שר שיכול לבוא אל שר האוצר
ולהגיד
תן לי כסף, והוא יקבל כסף. הוא יבקש ולא יקבל, כמו ראשי הרשויות

שעומדים היום ומתחננים לכסף.

גברתי היושבת-ראש, יש לך קשרים עם ראש הממשלה, עם מנכ"ל המשרד שלו. אנחנו

פנינו למנכ"ל משרד ראש הממשלה, נזרקו הבטחות באוויר. בפועל לא קרה דבר. אנחנו

אומרים שיש הרבה כסף, וזה נכון. חלק מהכסף לא מנוצל נכון, אני מסכים עם העובדה

הזו, אבל לגבי התוכניות החדשות שמדובר עליהן, בייחוד בשני המגזרים האלה שאמרתי -

גם בקואליציה וגם במשרד העבודה, שהללי דיבר על פל"א - בסופו של דבר מה שעוצר את

ההתחלה של הענין הזה, אם זה הסעות של כל מיני רכזים, אם זה כל מיני שטויות קטנות

- מה שעוצר זה עוד קצת כסף מהאוצר. לא מדובר פה בהשקעות גדולות.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מקובל עלי. מצד אחד אומרים שיש כסף ומצד שני אומרים שאין כסף, וזו בדיוק

הבעיה - חוסר תיאום.



אין מה לדבר, התמונה שחורה משחור. זה כל-כך חבל, אנשים כל-כך נהדרים והנשירה

הזאת מגיל צעיר, השוטטות וחוסר המסגרות, הירידה לפשע - זה פשוט איום ונורא וזה לא

היה צריך לקרות. בהתחלה, לפני כשנתיים, דיברו אתי על 800, 1,000, היום מדברים על

1,300, 1,500, ואני שומעת תיאורים באמת מזעזעים. אין לנו תרופת פלא, אבל אנחנו

לא צריכים לזלזל בכל התוכניות ובכל מה שכן נעשה. זאת אומרת, יכול מאד לחיות

שהמצב היה הרבה יותר גרוע אלמלא מה שנעשה. אתם לקחתם קבוצה של 150 נערים, הקשים

שבקשים. אם תצליחו להשאיר 50 - 60 במסגרת, אז שליש נשארו במסגרת. אחרים לוקחים

עכשיו 26 נערים בני 15 לתוכנית אחרת.

כמה בני נוער יש בקרב הקהילה - 24 אלף? זה לא מספר בשמיים, וכאן אנחנו מדברים

על אחד-אהד, וזה הספור האמיתי בקהילה, שלכל אחד ואהד דרושה תוכנית אחרת. אנחנו

צריכים למצוא את המשאבים לפעולות אלה, ואני מאמינה שתימצא הדרך. התחלנו כבר, יש

הקואליציה, שחסרים בה עוד קצת משאבים. יש תוכנית פל"א שאני מקווה שהיא תצא לדרך.

דניאל פיקדו;

כרגע נודע לי שתוכנית פל"א נפלה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנהנו לא נוותר. הכל כבר מאורגן, האנשים בשטח מוכנים ולא ניתן לתוכנית

ליפול. גם ביקשתי משלמה מולה לומר לי מי האיש באגף התקציבים שצריך לאשר את זה.

אני חושבת שעינו של משרד הקליטה לא צרה בבני העדה האתיופית, אבל יש קשיים.

דוד מהרט;

השאלה מאיזה תקציב עושים את זה.
היו"ר נעמי בלומנטל
אנחנו נתמודד עם זה. אני לא אסכים בשום אופן שתוכנית שאני רואה שהיא כבר

מעובדת וקיימת ואנשים מחכים בשטח ומאתרים כבר כמעט את כל אלף האנשים שצריכים

לעבור אותה, לא נסכים שהיא תיפול. ואם יהיה צורך, גם נשבות.

אני רוצה להודות לכולכם. אתם עושים עבודה מצויינת ואני מקווה שכן נצליח לתאם

בין כל הגופים ולהמשיך. תודה רבה.

הישיבה נסתיימה בשעה 11:30

קוד המקור של הנתונים