ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 10/02/1998

קליטת חיילים עולים בצה"ל - החשיפה המזעזעת עקב מותו הטראגי של סמל ניקולאי רפפורט זכרונו לברכה

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 125

מישיבת ועדת העלית והקליטה

יום שלישי, י"ד בשבט התשנ"ח (10 בפברואר 1998). שעה 00;09
נכחו
חברי הוועדה: נעמי בלומנטל - היו"ר

צבי ויינברג - משקיף

נעמי חזן

סופה לנדבר

אדיסו מאסלה

אופיר פינס-פז

יורי שטרן - משקיף

יוסי שריד
מוזמנים
תא"ל און רגוניס - סגן ראש אכ"א

אוסנת טיץ - ראש מדור תשלומי משפחה

אתי דהן - מנהלת אתר הקראוונים גבעת המטוס, י-ם

חנוך צמיר - סמנכ"ל המשרד לקליטת העלייה

חורי יפת - קצין בטחון, המשרד לקליטת העלייה

אבי מזרחי - מנהל אגף צעירים ורווחה, הסוה"י

אפרים גנור - עורך עתון "נובוסטי"

אלי פז - משרד העבודה והרווחה

שמואל פרידמן - סגן מנחל אגף שירותים אישיים וחברתיים,

משרד העבודה והרווחה

רבקה וייסברג - משרד העבודה והרווחה

ויולטה קליינמן - עיריית ירושלים

אהרון אהרוניאן - שידורים ברוסית בירושלים, רשות השידור

שמואל בן-צבי - מנהל השידורים לחו"ל, רשות השידור

אסתר סופר - שידורים ברוסית - ערוץ 33, רשות השידור

לב מיכאלוב - בנו נהרג בעת שירותו הצבאי

סמיון מיכאלוב - בנו של לב מיבאלוב

אירנה קוזניצובה

לאה בלושטיין - ארגון סל"ע - המועצה הציבורית למען

יהודי בריה"מ לשעבר
מזכירת הוועדה
וילמה מאור
קצרנית
עפרה הירשפלד
סדר-היום
קליטת חיילים עולים בצה"ל - החשיפה המזעזעת עקב מותו הטראגי

של סמל ניקולאי רפופורט זכרונו לברכה.



קליטת חיילים עולים בצה"ל - החשיפה המזעזעת עקב מותו הטראגי

של סמל ניקולאי רפופורט זכרונו לברכה
היו"ר נעמי בלומנטל
ביקר טוב, אני פותחת את הישיבה. אני רק אסביר את פשר הפרחים שעל השולחן, שלא

בדיוק מתאימים לנסיבות. הפרחים הם לכבוד ט"ו בשבט, יום הולדתה ה-49 של הכנסת.

התכנסנו כדי לדבר על האירוע הכל-כך קשה ובכלל על מצבם של חיילים-עולים, על

מצב המשפחות, איך נבדק מצבן הכלכלי, מה קורה בבית, מה יודעים ומה לא יודעים על

המשפחות, מה האחריות של הצבא ומה האחריות של הגופים האחרים.

זו ישיבה ראשונה בנושא חיילים-עולים. הנושא הבא בשעה 10:30 יהיה: האיום

לחידוש מלחמת המפרץ והיערכות העורף בקרב העולים החדשים בעיקר, הן מבחינת ההסברה

שיש או אין בשפות השונות, המצב באתרי הקראוונים, המצב בכלל לגבי העולים החדשים,

אם יש ערכות מגן או אין.

רוב המוזמנים שנמצאים כאן ממשרדי הממשלה השונים, אתם מוזמנים לשתי הישיבות.

באשר לצה"ל, בישיבה הבאה יהיו אתנו תא"ל אבי בכר, ראש מטה פיקוד העורף, ואורי

מנוס, לשעבר אלוף פיקוד העורף.

בהתחלת הישיבה אתמול אמרתי שביקרתי בביתו של ניקולאי רפופורט. לומר "ביתו"

זו תהיה הגזמה. אפשר לקרוא לזה חצר, מחסן, מלונה כמעט. גם חבר-הכנסת יורי שטרן

היה שם. עם כל אתרי הקראוונים, עם כל התנאים הכל-כך קשים שראיתי בחיי, אני חושבת

שדבר כזה עוד לא ראיתי. מחסן, פשוט מחסן, שהמטה לקחה את כל המקום. אפילו כדי

לשבת ולנחם את המשפחה, את האחות שלא הפסיקה לבכות ואת האבא, שממש שמר על איפוק,

זה היה קשה בצורה בלתי-רגילה. ישבתי ולא היה מקום אפילו לרגליים.

לחשוב שבמקום הזה גרו אבא, בת בת עשרים וכמה,וכשהבן חזר מן הצבא זה מה שחיכה

לו, זה מה שהיה לו. עם כיור וכיריים קטנטנות על יד. זה היה נורא, זוועה, בושה.

בושה לנו שזה המצב.

כשנהרג בן, לכל משפחה זה אסון נוראי, אבל כשאתה רואה את התנאים האלה, זה לא

מגיע לאף אזרח במדינת ישראל. התברר שהאבא עבד ופיטרו אותו מהעבודה. אני לא יודעת

מי בדיוק טיפל בו. לא אחת אמרנו בוועדה שהבעיה מספר אחת שעומדת בפנינו היא דיור,

דיור ושוב דיור. לפחות לא להיות במלונות האלה. זה לא ייתכן.

ראש אכ"א התנצל שהוא לא יכול היה להגיע, כי הזימון נעשה בטווח זמן קצר מאד.

אבל נמצא אתנו תא"ל און רגוניס, שאני יודעת שאתה ער מאד לבעיות. אבל כשאתה רואה

מצב כזה, שאנחנו נתקלים בו, וודאי לא בפעם הראשונה, אנחנו מזדעקים ושואלים מה

עושה הצבא כצבא. אחר-כך נתיחס גם לשאלה מה עושים המשרדים האחרים, מה הקשר ביניכם

לבין משרד הקליטה, משרד העבודה והרווחה ומשרד השיכון.

יושב אתנו לב מיכאלוב, אבא של חייל שנהרג באסון המסוקים.
סופה לנדבר
בנו נהרג לפני שנה. במשך שנה אף אחד לא התיחס אליו כמו שצריך, גם הצבא וגם

משרד הקליטה.
היו"ר נעמי בלומנטל
חברת-הכנסת סופה לנדבר, תיכף אתן לך את רשות הדיבור. דואגים להם, אבל

תיכף נשמע אם הדאגה הזאת מספקת.



שנה עברה מאז אסון המסוקים הנורא, ונמצא אתנו אבא של חייל שנהרג באותו אסון.

עם האב בא האח סמיון-שמעון, תלמיד כתה ט' בבית-ספר עירוני א'.

אני רוצה להזכיר שהבר-הכנסת יורי שטרן ביקש ממני ליזום את הדיון הזה בעקבות

האסון הכבד הזה. אני שוב חוזרת ואומרת שאנחנו חייבים למצוא פתרונות למצב

בלתי-נסבל. זה לא רק האסון הנורא, אלה משפהות של עולים חדשים, שלא תמיד המעמד

האישי מוגדר לחלוטין, אבל לא ייתכן שאנשים יגורו במלונה, לא בית, עם מיטה אהת.

תת-אלוף רגוניס, בבקשה. אחריו - חברי-הכנסת יורי שטרן, יוסי שריד וסופה

לנדבר.

תא"ל אוו רגוניס;

אני יכול להגיד שאני עצוב וכואב על ניקולאי רפופורט זכרונו לברכה, וכואב לי

כאזרה במדינה על תנאי המגורים שהיו למשפחת רפופורט. כואב לי גם על חלק מהבקורת

שנשמעת על צה"ל, לדעתי, לא במקום, כי אין לנו שום קשר - - -

סופה לנדבר;

עוד לא היתה בקורת. היא עוד תהיה.

תא"ל און רגוניס;

יכול להיות. אנחנו פתוחים לבקורת. אני לא רוצה להישמע מתגונן מצד אחד, ואני

גם לא רוצה להישמע מאשים מצד שני. אני אפרט קודם-כל מהו הטיפול שנעשה במקרה של

ניקולאי ז"ל. מאז שגייסנו אותו לצה"ל, וגם מתוך שיחות שלי עם אלוף פיקוד דרום

ועם המג"ד ומתוך שיחות שלי עם המח"ט, מדובר בחייל טוב מאד שאף אחד מהמפקדים

ומהחברים לא ידע את התנאים בהם הוא גר. גם למארב שהוא יצא הוא יצא בהתנדבות. אני

לא יודע אם כולם יודעים, אבל הוא היה יותר בוגר משאר חבריו בפלוגה, בן 23.

עם גיוסו בבקו"מ הוא עבר ראיון אצל מש"קית ת"ש, ואני מקריא לכם מתוך סיכום
הראיון
החייל ואביו גרים יחד. האם עדיין ברוסיה, אולי יותר מאוחר גם היא תעלה

לארץ. האב מרוויח 5,000 ש"ח בחודש. האב בריא ומתפקד. החייל מעוניין לשרת. אין

למשפחה מינוס בבנק. האב והחייל משלמים שכר-דירה בסך 350 דולר בחודש.

לאחר-מכן אנחנו שולחים, כחלק מהטיפול הייחודי שאנחנו נותנים לעולים החדשים,

את אלה שהולכים ליחידות הקרביות, לעשות הכנה לצבא במשך שבועיים כדי שבטירונות

יהיה להם איזה שהוא יתרון על הוותיקים בפירוק והרכבת נשק, ובעוד מספר תהומים. הוא

היה טוב מאד בהכנה הזאת והוא ביקש, בעדיפות ראשונה, להגיע לגבעתי, ואכן כך היה.

הוא הגיע לגבעתי. הוא ביקש להגיע לגדוד רותם, ונתנו לו להגיע לגדוד רותם.

כל טירון שמגיע לגבעתי ממלא שאלון קליטה, מה שאנחנו קוראים תנאי שירות לטירון

בגבעתי. בין יתר השאלות אנחנו שואלים; כיצד היית מעריך את מצבם הכלכלי של

הוריך, ונותנים ארבע קטגוריות; מצוין, טוב מאד, טוב, קשה. ניקולאי ז"ל סימן

"טוב". הערך את סכום הכנסות המשפחה בחודש, משכורת פלוס קצבאות והכנסות אחרות -

ניקולאי כתב בכתב ידו; בין 3,000 ל-5,000 שקל. האם אתה מקבל כסף מהוריך? ענה;

כן. זה לגבי הטופס הזה.

לאחר-מכן הוא רואיין על-ידי מש"קית ת"ש נוספת בגבעתי. אני לא אקריא את כל

סיכום הראיון. מדבריו; כרגע האב מרוויח טוב, בין 3,000 ל-5,000 ש"ח, אך העבודה

בבית ההרושת לא בטוחה וייתכן שיפוטר בקרוב. הסברתי לחייל שאם האב יפוטר שיפנה

למש"קית ת"ש. לחייל מוטיבציה לשרת בגבעתי, מעוניין להגיע לגדוד רותם, וכך היה.

לאחר-מכן הוא רואיין על-ידי המ"פ שלו והמ"פ מציין את כל מהלך הראיון. אני

מוכרח להקריא משפט אחד שהוא אמר, והוא מצטט פה את ניקולאי זכרונו לברכה. הוא

מסביר למה הוא רצה להגיע לגבעתי, לגדוד רותם: מאמין שכל אחד חייב לתרום ולכן הוא

רוצה להגיע לגבעתי. מאד רוצה לקבל את הכומתה הסגולה.



אנחנו יודעים מהבדיקות שעשינו עד עכשיו שבחודש ספטמבר הוא הגיש בקשה לקבל

תשלומי משפחה. אנחנו יודעים שבחודשים האחרונים האב היה מובטל, וכהוכחה לכך שמה

שהוא דיווח לגבי גובה המשכורת היה נכון, זה גובה דמי האבטלה שהוא מקבל. הוא קיבל

דמי אבטלה בסך 3,165 ש"ח.
יורי שטרן
זה מה שהבן כתב?
תא"ל און רגוניס
על-פי אישורים שהבן העביר. כשאנחנו מאשרים תשלומי משפחה אנחנו צריכים לקבל

אישורים שהאב אכן מובטל.

הוא קיבל תשובה שזה על-פי חוקי המדינה, יש טבלת קריטריונים מה נותנים - לא

הצבא קבע את החוקים ואת הקריטריונים - הוא לא קיבל תשלומי משפחה, והוא קיבל תשובה

שלילית.

אנחנו יודעים שהוא קיבל 450 ש"ח לחודש סיוע ממשרד הקליטה עבור דיור, וזה

הסתכם בשנת 1997 ב-3,600 ש"ח.

אני יכול להגיד שסגלי הת"ש, המפקדים, סגלי השלישות מגלים רגישות גבוהה מאד

לעולים מרוסיה, לעולים בני העדה האתיופית ולעולים בכלל. יש לנו עולים גם מארצות

אחרות. אף אחד לא ידע את מצבו, מצב הדיור שלו. אני יכול להגיד יותר מזה, אנחנו

גם לא נוהגים לעשות ביקורי בית שלא לצורך. גם לא נכון שניכנס לנשמה של כל אדם.

יש כאלה שלא מעוניינים שיבקרו אותם, ואם אין סיבה נראית לעין שנכון לבקר, אנחנו

לא מבקרים בבתים.
סופה לנדבר
אבל היתה פה סיבה. הבחור היה בצה"ל, בין חברים, וחבריו לא ידעו על המצוקה

הנוראית שלו. יכול להיות שהוא התבייש במצוקה שלו. יכול להיות שהוא היה במצב

נפשי כזה שהוא התבייש להגיד מה קורה לו. ואתה אומר שזה מצב טוב?
תא"ל און רגוניס
אני אמרתי שזה מצב טוב? אל תסלפי את מה שאמרתי. לא אמרתי שהמצב טוב. אני

אומר שאם לא אומרים אנחנו לא נדע, ויכול להיות שיש היום עוד חיילים כאלה שאנחנו

לא נבקר. יותר מזה, גם אם נבקר, לא אנחנו יכולים לתת פתרון דיור.
סופה לנדבר
לא אתם, אבל צריכה להיות עזרה משותפת של צה"ל ושל משרד הקליטה. לא ייתכן

שהאנשים האלה יפלו בין הכסאות.
היו"ר נעמי בלומנטל
אם נתקלנו במקרה כל-כך קשה, ייתכן שצריך לשנות את ההחלטות הן מבחינת הצבא, וזן

מבחינת המשרדים הנוגעים בדבר, ולשם כך אנחנו כאן, כדי לברר מה נעשה ומה לא נעשה

ולראות מה ניתן לתקן.
סופה לנדבר
אם המשפחה היתה רוצה לקבור אותו בארץ, אתה יודע איזה אסון היה קורה אז, מפני

שאמו לא יהודיה?



היו"ר נעמי בלומנטל;

חברת-הכנסת לנדבר, סליחה, אני מנהלת את הישיבה.

סופה לנדבר;

אני חושבת שאנחנו צריכים לרכז את תשומת הלב לבעיה דווקא ולא לעשות הצגה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

חבל שאת לא מכבדת את הישיבה.

סופה לנדבר;

אני מכבדת את הישיבה וגם אותך, אבל אני רוצה - - -

היו"ר נעמי בלומנטל;

תהיה לך הזדמנות לשאול שאלות.

חברת-הכנסת מרינה סולודקין, בבקשה.
מרינה סולודקין
אני מבינה את החייל, כי הוא נהג כך לפי המסורת בברית-המועצות, להיות צנוע ולא

להתלונן. לכן אני מבינה את ההתנהגות שלו.

אנחנו צריכים לדבר על שני דברים; דיור להורים, ואם החיילים יודעים מה הן

הזכויות שלהם.
תא"ל און רגוניס
למרות שניקולאי רפופורט לא היה יהודי, יש לנו החלטה, בעקבות לקחים מלפני

כשנתיים, במקרה אחר, שהוא היה נקבר בבית קברות צבאי. יש החלטות ואתם יודעים

אותן. טיפלנו בזה והפקנו לקחים, גם כמדינה וגם כצבא. .

היו נסיונות לשכנע את המשפחה לקבור אותו בארץ, ואנחנו יודעים את זה.

להערת הביניים השנייה אני יכול להגיד שמנסיון שלנו, כולל נסיון שלי, מרבית

העולים מברית-המועצות לשעבר יודעים את הזכויות שלהם. אנחנו אומרים להם מה הן

זכויותיהם. הם יודעים לעמוד על זכויותיהם, ועם מרביתם אין לנו בעיה, מה שנקרא

מתביישים להגיד מה מצבם או מתביישים להגיש בקשות. גם ניקולאי זכרונו לברכה הגיש

בקשה בשלב מסוים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

יש לכם רישומים מדוייקים כמה חיילים עולים בודדים יש בצבא?
תא"ל און רגוניס
יש לנו רישום מדוייק כמה חיילים בודדים יש בצבא וכמה חיילים עולים יש בצבא,

ואנחנו מתיחסים אליהם.
היו"ר נעמי בלומנטל
תוכל לתת לנו נתונים של חיילים עולים בכלל ועולים בודדים שנמצאים בלי המשפחות

בארץ?
תא"ל און רגוניס
כן. יש כ-7% עולים בצה"ל, בנים ובנות. בסך-הכל בצה"ל, במעמד של חייל בודד

יש כ-3,800, מהם כ-1,800 עולים חדשים.
היו"ר נעמי בלומנטל
האם יש בצבא הבדל בטיפול שניתן לעולים בודדים לבין החיילים הבודדים?
תא"ל און רגוניס
לגבי חיילים בודדים יש רגישות יותר גבוהה ואנחנו נותנים את הדברים הבאים: שכר

כפול. בתקופה האחרונה ביצענו שינוי וחיילים לוחמים מקבלים היום פי 2 מאשר חיילים

בעורף. חייל לוחם מקבל היום 580 ש"ח לחודש.
היו"ר נעמי בלומנטל
ואם הוא עולה חדש או בודד?
תא"ל און רגוניס
אם הוא בודד הוא מקבל תוספת - שכר כפול. הוא מקבל שכר-דירה, או שאנחנו

נותנים לו השתתפות באחד מבתי החייל, או בנוסף החזקת דירה, או פתרון מגורים

באכסניה, ויש לנו בארץ מספר אכסניות: בטבעון, בתל-אביב, ועוד. אנחנו נותנים

מענק למימון חוזה שכירות וביולו. אנחנו מאפשרים לינה בבתי דירות במקום לשכור

דירה. הם מקבלים זכאות לפטור והנחה בארנונה. במקרים מיוחדים יש קרן סיוע

צה"לית. אנחנו מסייעים בחופשות מיוחדות, כולל אישורי עבודה. אנחנו נותנים

חופשות פעמיים בחודשיים, מעבר לחופשח שהוא יוצא מהיחידה שלו, מה שאנחנו מגדירים

לצרכי סידורים אישיים, לא על-חשבון החופשות. אנחנו מאפשרים להגיע מוקדם יותר

הביתה בערבי שבת וחג. אנחנו מאפשרים שיחות לחו"ל, לדבר עם ההורים. לאלה שזכאים

לדמי כלכלה אנחנו נותנים דמי כלכלה מוגדלים. אנחנו מאפשרים כל מה שקשור לכביסת

מדים לטובת אותם עולים.

יש טיפול ייחודי בהפנייה לקיבוצים ומשרד הקליטה מסייע לנו בכך. צביקה לוי

מקיבוץ יפעת מנסה לתת "בית חם" בקיבוץ, ואנחנו גם מצליחים. יש לנו למעלה מ-500

עולים בקיבוצים, כשהיתרון בקיבוץ הוא שיש שם גם משפחה אומנת.

יש גם הטבות וזכאויות בהיבט של הרגישות שלנו לקראת שחרור, בענין השלמת השכלה,

הכשרה מקצועית, כולל סידורי הלנה ראשונית גם אחרי שהם משתחררים מצה"ל.

בנוסף לכך, סיוע כספי לסידור ראשוני חד-פעמי. אנחנו מסייעים בחיפוש עבודה

ובסיוע מול מוסדות אזרחיים.

באופן כללי בהתיחסות לעולים, התוכנית של הצבא מכוונת בהכנה לפני הגיוס. אנחנו

נכנסים לפנימיות, לבתי-ספר עתירי עולים. אנחנו מקיימים בשני מקומות בארץ, לאותם

בתי-ספר עתירי עולים, אימון התנסות. בתחילת השירות אנחנו נותנים טיפול ייחודי

ושולחים את אלה שצריכים קורס עברית לפני שהם משתבצים ביחידות.

במהלך השירות יש התיחסות וטיפול איש-י ואנחנו עובדים על זה בהכנות סגלים,

בהכשרות מפקדים, בכל הרמות, בהתיחסות לעולים ולקראת שחרור, וכבר אמרתי קודם חלק

מהדברים.



כצבא, מתוך אמונה שמנו לנו כמטרד; לקלוט את העולים כחלק ממשימה לאומית ומתוך

הכרה של חשיבות הנושא.

באשר לנתונים - א. חטיבת גבעתי ידועה בקליטת העולים שלה, ויש שם הרבה מאד

חיילים-עולים, כולל יוצאי ברית-המועצות שמבקשים להגיע לגבעתי בגלל היחס והטיפול

שהם מקבלים שם.

סופה לנדבר;

בגלל שהם רוצים לתת למדינה מה שהם חושבים שהם חייבים לתת לה.
תא"ל און רגוניס
נתונים נוספים שלדעתי מצביעים על השתלבות בתוך הצבא - כאשר אנחנו מסתכלים על

התפתחות מצבת העולים בקבע וקצונה בצבא בקרב יוצאי חבר העמים משנת 1992 עד 1997 יש

עלייה של פי 300%. לדעתי זה אחוז גבוה מאד. מקרב בני העדה האתיופית יש גידול של

פי 400% באנשי קבע וקצינים.

אנחנו מעודדים ושמנו לנו ליעד שיהיו יותר קצינים ויותר בתפקידי פיקוד מקרב

העולים, כי אנחנו חושבים שאלה שיהיו קצינים יהוו את העתודה המנהיגותית של העולים,

ואנחנו חושבים שההשתלבות שלהם בצבא תהיה טובה יותר, וגם כשהם ייצאו מהצבא. אנחנו

מעודדים אותם לשרת ביחידות הקרביות בתפקידי לחימה, ואנחנו יודעים מהסקרים שלנו

שאלה ששירתו בתפקידי לחימה השתלבו טוב יותר גם בצבא וגם כשהשתחררו מהצבא.

משיחות חתך שאנחנו מקיימים, גם בקרב בני העדה האתיופית וגם בקרב יוצאי

ברית-המועצות לשעבר, אנחנו יודעים שיש שביעות-רצון גבוהה מאד מאלה שמשרתים

ביחידות הלוחמות.

יורי שטרן;

אם זו היתה ישיבה שיגרתית, אז כל מה שתיארת היה מעניין וטוב לשמוע. אלא שזו

ישיבת חירום. אני חושב שכדאי לנו להתמקד במה שגילינו כבעיות ולא בכל הדברים

הטובים שיש לצה"ל מקום להתפאר בהם, כי לא זה הנושא.
היו"ר נעמי בלומנטל
לפני שנתקדם הייתי רוצה לשמוע את לב מיכאלוב, שבנו נהרג, ואת בנו סמיון. איך

הודיעו לכם על האסון ומה קרה מאז?

לב מיכאלוב;

(דבריו מתורגמים לעברית ע"י שמואל בן-צבי)

על האסון שקרה נודע להם מהשידור בטלוויזיה.
היו"ר נעמי בלומנטל
מתי באו להודיע לכם?

לב מיכאלוב;

לאחר ששמענו וראינו את מספרי הטלפון בטלוויזיה, בשעה 3-2 בלילה, צלצלנו

לכל המקומות שרק אפשר היה, כדי לקבל איזה שהוא מידע. כל הזמן הבטיחו לנו שכעבור

5, 10, 15 דקות יתנו לנו איזה שהוא מידע. כשזה קרה היינו רק שנתיים במדינה.



רק לקראת השעה ארבע בבוקר הגיעו אלינו קצינים. בטלוויזיה כל הזמן זרם מידע

והודיעו שאף אהד לא נשאר בחיים. כאשר הקצינים הגיעו בשעה ארבע בבוקר הם אמרו

שאין להם מידע מדויק מה קרה. האב שאל: אז למה הגעתם אלי?

אנחנו הבנו מה קרה ורשמית קיבלנו הודעה רק ב-5 בבוקר. עברה רק יממה לאהר

שקיבלנו רשמית את המידע על מה שקרה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מאז האסון עברה שנה. מהו הקשר עם צה"ל? מה אמרו להם? מה מגיע להם? האם

באו לקראתם? איפה הם נמצאים היום?

סופה לנדבר;

תספר שאתה כבר שנה לא עובד, תספר מי היה אצלך בשעות האלה ומה הבטיהו לך. מהי

המצוקה שלך היום ומה אתה מקבל מהאנשים שביקרו אצלך.
לב מיכאלוב
אני רק יודע שבימי האסון ביקרו אצלנו נשיא המדינה, חברי כנסת וכל מיני אנשים.

כל אלה פיזרו הבטחות על ימין ועל שמאל שמיד יספקו דיור ומיד תהיה עבודה. עכשיו

אנחנו גרים בדירה שכורה בתל-אביב. הכל נשאר בגדר הבטחות. אני לא עובד.
מרינה סולודקין
למי מחברי הכנסת פנית אישית?

סופה לנדבר;

חשוב ש"ישראל בעלייה" תתעורר קצת. גברתי היושבת-ראש, צריך להגיד את האמת.

היו"ר נעמי בלומנטל;

את רוצה לעשות הצגה ואני רוצה לדבר. לישיבה הזאת יש מטרה מסוימת ואי-אפשר

לסטות ממנה.

סופה לנדבר;

יש לה מטרה אחת. חברת-הכנסת סולודקין שואלת למי הם פנו. את לא נותנת לדבר.

את רוצה לעשות הצגה ואני לא מרשה לך לעשות הצגה. קרה פה אסון. הם פנו לכולם ואף

אחד לא רצה להתיהס אליהם. צריך להגיד פה את האמת.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנחנו מדברים על המצב היום. בשביל מה את רוצה לעשות כאן פרסומת פוליטית?

זאת לא המטרה של הישיבה הזאת. את רוצה לעשות פרסומת פוליטית. את מדברת על

"ישראל בעלייה" במקום להתיחס לנושא.

סופה לנדבר;

סליחה, את עושה הצגות. אני הושבת שהיית צריכה קודם-כל להוריד את סידור

הפרהים שעל שולחנך, כי זו לא הצגה. היום אנחנו דנים על טראגדיה ואנחנו מייצגים

את הטראגדיה.
היו"ר נעמי בלומנטל
זה לא מכובד מה שאת עושה.

סופה לנדבר;

מה זה לא מכובד? תקראי את הכתבות ותראי מה קורה. תשאלי את הבן-אדם שיושב

לידך.
היו"ר נעמי בלומנטל
זה מצב מאד מביש, הנושא הזה כל-כך רגיש ואנחנו רוצים ללמוד מה נעשה.
אדיסו מאסלה
זו בושה וחרפה להפוך את הנושא הכואב הזה לפוליטי כשאביו של החייל שנהרג יושב

פה. זה לא מוסיף כבוד לאף חבר כנסת. זה מצב בלתי-נסבל.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני מתנצלת, זה לא מכובד. יושב אתנו סגן ראש אכ"א ואנחנו רוצים ללמוד מה

נעשה, מה לא נעשה, האם הצבא מטפל בכם? האם הוא לא מטפל בכם?
שמואל בן-צבי
אני זוכר היטב שמר שרנסקי ביקר אצלנו, ובנוכחות כולם הוא אמר, עם זעם, באיזה

תנאים אנחנו גרים ושהוא יעלה את השאלה הזאת בממשלה. היום אני יכול להגיד עם כל
האחריות, ואני מדגיש
אחריות, שעד אתמול מר שרנסקי לא ידע שאנחנו עדיין גרים

באותו מקום בשכר-דירה.

מה שקשור לצבא, אני יכול להשתחוות נמוך לקצינים קרביים מלבנון, שעד היום

מבקרים את המשפחה שלנו. הם נותנים לנו עזרה מוראלית, שאותה, לצערי, עד היום אני

לא רואה ממשרד הקליטה, שאף אחד מנציגיו לא ביקר אצלנו בבית.

אני מאד מצטער, גב' בלומנטל הנכבדה, שבאחת מישיבות ועדת העלייה והקליטה את

הוכחת חזק מאד ורצית להוכיח ששר הקליטה אדלשטיין ביקר אצל כל המשפחות שעברו את

האסון והבטיח עזרה. אני רוצה לשאול אותך, גבי בלומנטל, לאיזה שר קליטה את

התכוונת? לאיזה אדלשטיין את התכוונת? ולפי איזה סימנים הוא ביקר ונתן סיוע?

אני מבקש עוד פעם סליחה.

עד היום אני לא מבין את העמדה של משרד הבטחון. היום שאל אותי אחד מנציגי
משרד הבטחון
למה אתה חותר? תרד מן העץ, הוא כבר מת. מה, ברוסיה היו נותנים לך

גם דירה? - אבל הבן שלי נהרג בישראל, לא ברוסיה. בדברים האלה משרד הבטחון ומשרד

הקליטה כאילו הציעו לנו דירה במקומות האלה, פעמיים.

אני רוצה להודיע בכל הרצינות שאני מוכן לעמוד בפני כל בית-משפט במדינת ישראל,

אני מוכן לעמוד בכל האחריות הפלילית לפי כל חוקי מדינת ישראל, אם נציגי משרד

הבטחון ומשרד הקליטה יגישו הצעה, שלי כמי שגר בישראל מגיעה דירה, עם הודעה

קונקרטית של רחוב, בית, עיר, ואם יש איזו שהיא הוכחה בכתב שאני סירבתי לקבל דירה

זו או אחרת.

אני יכול להראות מכתב שקיבלתי ממשרד הבטחון, לפיו משרד הקליטה צריך לטפל

בבעיית הדיור שלי. אני רוצה לשאול: את בני גייסו כעולה הדש או כאזרח מדינת

ישראל? אני לא מכיר את משרד הקליטה, את בני גייס משרד הבטחון.



ראיתי את הגופה של בני בארון וקשה לי לתאר את זה. למה משרד הבטחון צריך

לשלוח אותי למשרד הקליטה? יש לי הוכחה שמשרד הבטחון הבטיח חד-משמעית: אנחנו

חייבים לתת לכם דירה. נאמר שניתנת הלוואה בסך 155 אלף שקל.

אני מקשיב לצבא שנה. אני רוצה לשאול: בעד הגופה של הבן שלי, בלי ידיים ובלי

רגליים, אני צריך עכשיו לשלם למשרד הבטחון להחזיר כסף עם הריבית בעד הגופה של הבן

שלי? תסבירו לי בבקשה. שנה מבטיחים לי. יש לי ערימת דואר. כולם שכחו את

ההבטחות שלהם, גם נשיא המדינה שהיה אצלי בבית וגם ראש העיר רוני מילוא, וגם מר

גייזל. אני לא יכול להשיג אף אחד, לא רוצים לדבר אתי.
היו"ר נעמי בלומנטל
רשות הדיבור לנציגי הצבא. אנחנו רוצים לשמוע מה באמת הובטח, מה בידיכם

להבטיח, ואחר-כך נשמע גם את נציג משרד הקליטה.
תא"ל און רגוניס
מה ששמענו כאן, לי לפחות זה עשה דמעות על הטיפול של הצבא. אני חושב שהצבא

מטפל ברגישות גבוהה מאד, הוא ממשיך לשמור על קשר, וכל היתר הוא לא באחריותו.
היו"ר נעמי בלומנטל
אבל מח אתם כן נותנים?
תא"ל און רגוניס
הענין של מר מיכאלוב צריך להיות מטופל על-ידי אגף השיקום של משרד הבטחון.

לכן זה לא רלבנטי.
לאה בלושטיין
אנחנו מלווים את המשפחה מרגע האסון, והנקודה היא שלמעשה לב מיכאלוב איננו

רוצה שום טובה מצה"ל. הוא לא הסכים לקבל את התשלומים. זה ענין של לב. אתם

שמעתם אותו, לב דיבר אל לב ואתם לא תוכלו לתת לו את הלב.

כל מח שהוא מבקש זה דיור הולם למשפחה, שיהיה גם קרוב לבית הקברות של בנו,

ושהוא יוכל לכלכל את משפהתו בצורה מכובדת. זה אחד הדברים החשובים ביותר.
תא"ל און רגוניס
אני מציע שתזמינו את נציג משרד הבטחון.

חנוך צמיר;

אני אוכל להבהיר, לא לענות. לא ידעתי שמר מיכאלוב יהיה כאן. חבל שזה לא

נאמר קודם לכן. לכן אני לא מכיר את פרטי הטיפול האישי במשפחה, גם לא הספקתי

ללמוד את הנושא.

אבל באופן עקרוני, הכתובת האחראית לטיפול בשיקום במשפחות חללים היא אגף

השיקום במשרד הבטחון. אם אנחנו רוצים ללמוד מה נעשה עבור המשפחה הספציפית שיושבת

כאן, צריך להזמין את נציגי האגף.

אנחנו כמשרד הקליטה מסייעים מדי פעם בטיפול, עד כמה שאנחנו יכולים, למרות

שהאחריות היא של משרד הבטחון. שוב, אני לא מכיר את פרטי המקרה הספציפי, אבל יש

אצלנו הנחית מאד ברורה שמשפחות חיילים או נפגעי פעולות איבה תהיינה זכאיות לדיור

ציבורי על-פי האפשרויות. אם נעשתה בעקבות הקריטריון הזה הצעה קונקרטית, כן או



לא, איני יודע. אני מוכן לבדוק ואני אעביר את תוצאות הבדיקה לוועדה. רק שימו

לב, אני אומר בהתאם לאפשרויות, ולא תמיד מצאי הדיור, ופיזורו הגיאוגרפי, עונה על

הרצון הספציפי, שאני מאד מכבד, של המשפחה השכולה.

לסיכום, אני מציע שיבוא לכאן ראש אגף השיקום והוא יתן את התשובה.

יורי שטרן;

אני חושב שכולנו פה שותפים לחטא. אני הייתי בהלוויה של מיכאלוב. גם אז האב

אמר שהדבר המדאיג אותם ביותר הוא דירה. נתתי לו כרטיס ביקור ואמרתי לו לפנות דרך

קרוב משפחה שלהם, סרג'ו מיכאל. מספר פעמים שאלתי מה קורה, אבל לא הגעתי לכלל

פעולה יזומה.

אני חושב שגם במקרה של החייל ניקולאי רפופורט זכרונו לברכה, וגם במקרים רבים

אחרים חסרה יוזמה שלנו, לא לחכות עד שהאדם יתלונן, אלא ללכת ולבדוק ולהציע עזרה.

חזרה לרפופורט ולבעיות שהתעוררו בכלל במערכת. כשהגעתי למקום מגוריו של האב,

איליה רפופורט, הגעתי קודם-כל כאבא שיש לו חייל בצה"ל ולכן כל אותם פחדים וסיוטים

שלנו, ההורים, שלטו בי בעת הביקור הזה. עד שראיתי באיזה תנאים המשפחה הזאת גרה

ואז בעצם יצאתי משם הרוס מהמראה שראיתי.

צה"ל או משרד הבטחון לא יכולים לטפל בכל. בעיית הדיור שהיא הבעיה המרכזית,

לא נוגעת לכם בכלל. אנחנו צריכים לתת פה דין-וחשבון לעצמנו ולשנות את המציאות

הזאת.

אבל במה שנוגע לצה"ל, יש בעיות החל מהקטע של מיון וגיוס ועד לטיפול במשפחות

השכולות, שלדעתי אתם צריכים לבדוק מאל"ף עד ת"ו. אני אסמן פה כמה בעיות. בעיית

הגיוס - יושבת כאן הרכזת שלי לפניות הציבור, שטיפלה באחרונה במספר גדל והולך של

עתודאים. פעם היתה מדיניות לפיה לעולה ניתנה אפשרות להירשם לעתודה האקדמאית כדי

לסיים את הלימודים. להרבה מאד משפחות הענין הזה הוא לא רק סמלי או הרגל, זו

היכולת שלהם לשרוד אחרי הצבא, לבסס את עצמם בארץ בטרם הגיע הבן לשירות הצבאי.

באחרונה, לפי הסימנים שקיבלנו, המדיניות הזאת השתנתה ואתם לוקחים אנשים באמצע

הלימודים. אנחנו הוצאנו אחד-אחד, באופן פרטני. יש עוד משפחה של חייל שאומר: אם

תגייסו אותי עכשיו, אני הרוס, המשפחה שלי הרוסה, אין לי עתיד כלכלי - והמערכת

אטומה. וחבר הכנסת לא צריך לפנות לראש אכ"א בשביל לפתור בעיה כזאת. אני מדבר

עכשיו על מקרים ספציפיים, אני לא רוצה למשוך את תשומת-לבם של כל הנוכחים, אבל אני

אעביר לך פרטים, כדי שתבדוק. אני רק יכול לספר לך איך קצינות ת"ש עונות לה בזעם

על כך שיש התערבות של גורם אזרחי, איך הן מסבירות לה שהם מטפלים עד כמה שאפשר,

ואיך אחד החיילים שעבורו התערבנו, שינו את הפרופיל הצבאי שלו ל-46, בשביל להוכיח

שהמערכת צדקה.

כשאנחנו מגלים בסוף את התנאים המחפירים האלה, ואולי המקרה של רפופורט ז"ל הוא

מקרה חריג שמסמל את הקצה של המציאות הקשה הזאת, אז אתם מתחילים מכך שאתם לא

מתיחסים ברצינות לתלונות האלה, לא מבינים את התנאים הספציפיים של אדם שבא לארץ

ואין לו פה שורשים. הוא חסר-כל, הוא לא בן למשפחה ענייה בארץ, הוא כולו עוני,

כולו חסר בטחון כלכלי מינימלי. אין לו קורת-גג בצורה אבסולוטית. וכשהמערכת לא

מתיחסת לזה, בסוף אנחנו נתקלים במקרים כאלה, כשכבר מאוחר לטפל בהם.

דבר אחר שקשור גם לגיוס וגם לתנאי השירות, שנוגע בכם בעקיפין, אבל אני מבקש

את התערבותכם, אלה כל הסוגיות הקשורות למשרד הפנים. לא ייתכן, כמו שקראנו ביום

ראשון, שהעתון כולו היה בעניינו של רפופורט, ובאותו יום הופיע ב"מעריב" ספור של

חייל, נשוי נישואים פראגוואים, מה שנקרא, כי אצלנו אי-אפשר להינשא ללא-יהודי

בנישואים אזרחיים אלא באמצעות כל מיני טריקים כאלה, ומשרד הפנים לא מוכן באחרונה

להכיר בנישואים אלה. הוא בודק חצי שנה, שנה, שנה וחצי. אבל אדם נמצא בצבא והוא

אומר: אני נשוי, הנה תעודת הנישואין. אם אתם מסתמכים על הבדיקה של אנשי משרד

הפנים, אתם גורמים לכך שהחייל הזה, למשל, עריק היום.



יש לי מקרה של חייל מאשקלון שמשרת ביחידה קרבית, ואת אמו רוצים לגרש מהארץ,

כי היא לא יהודיה והיא באה בתעודה מזוייפת, במדינת ישראל אין רגישות מינימלית

לכך שאדם משרת בצבא. הוא צריך להיות הסין נגד כל מיני פגיעות כאלה.

אם יש פה הששות, או ערעורים, את זה ניתן לעשות לאהר השרות הצבאי. לא יכול

להיות שהצבא יאמר שזה לא שייך לו ואומר: זה משרד הפנים, אלה ואלה. אתם אהראים

לגורלו של החייל הזה גם בכל האלמנטים הסביבתיים האלה, כי איזו מוטיבציה יכולה

להיות לאנשים שקרובי המשפהה שלהם עומדים על סף גירוש? איזו מוטיבציה יכולה להיות

לאנשים שהוריהם מידרדרים כלכלית, חברתית, ואף נפשית? ואם אתם לא מתיחסים לזה ולא

משקיעים בטיפול, אנחנו מגיעים למצבים מזעזעים כאלה.

אני מבקש שתהיה לנו פגישה נפרדת על המקרים הספציפיים שהצטברו אצלנו. אני

בטוח שגם לחברי הכנסת סופה לנדבר, מרינה סולודקין וצבי ויינברג שלא נוכחים פח

כעת, מגיעות תלונות מעין אלה. אני מבקש שנקיים דיון מקיף ושאתם תעברו על רשימת

החללים ותלכו ביוזמתכם, עם משרד הבטחון, לבדוק באיזה תנאים חיות המשפחות האלה,

אבל אל תחכו לשום שירותים אחרים, אל תסתפקו רק בביקורי תנחומים של החברים לנשק.

אתם כמערכת צריכים לעשות בדיקה יסודית, כי לא ייתכן שיהיה דבר כזה כמו אצל משפחת

מיכאלוב או רפופורט, ותאמינו לי שיש עוד מאות משפחות כאלה שמצבן לא פורסם מעל דפי

העתונות או הגיע לדיון בישיבות הוועדה בכנסת, אבל הן קיימות והן על מצפוננו.
מרינה סולודקין
אני קצת מתנגדת לדברים שאמר הברי הבר-הכנסת יורי שטרן. מה חריג במקרה של

ניקולאי רפופורט? שהם גרו בתת-תנאים - זה לא חריג במשפחות עולים. שהם שילמו 350

דולר עבור מהסן - גם זה לא חריג. אנחנו יודעים שיש אלפי מקרים כאלה שסובלים

מהוסר דיור. אבל לא על זה אנחנו מדברים.

בשבילי זה מאד סמלי שהמשפחה לא רצתה לקבור את החייל בארץ, בגלל שזה זעם של

אנשים. אני מרגישה שזו בושה לכל המדינה ולכנסת, אבל זה זעם. להיקבר זו גם בעיה.

עשינו הרבה בשיחות משא-ומתן שלנו עם הרבנות הראשית וגם עם הרבנות הצבאית. יש

עכשיו פתרונות, אבל אנשים מפהדים. זו בושה גדולה אחרי האסון שקרה להם.

אני מצטרפת לדברים שאמר חבר-הכנסת שטרן, שאתם אחראים. חצי שנה נאבקתי עבור

אשתו של חייל, שמשרת בלבנון, שלא נתנו לה ויזה לצאת מרוסיה. כתבתי לשגרירויות,

לקונסולים, למשרד הפנים וללשכת הקשר, ורק אחרי חצי שנה הצלחתי להביא את אשתו.

אני חושבת שאתם אחראים ויחד אנחנו יכולים לפתור את הבעיות האישיות של

החיילים, וחייבים לעשות את זה. אני חייבת להודות שהצבא הוא הגוף הטוב ביותר שיש

בארץ ויש מצדו שיתוף-פעולה בכל המקרים שבהם פנינו אליו.

יוסי שריד;

חלק ניכר מן הבעיות שאנחנו עוסקים בהן היום שייך בעיקר לצה"ל. הדבר העיקרי

שמשך את תשומת הלב בעניינו של ניקולאי רפופורט, זכרו לברכה, היה נושא הדיור, וזה

לא שייך לצה"ל. גם אין טעם בהלוקת אחראויות, כי נדמה לי שבנוסף לתחושת הצער על

מה שקרה, אני מניח ומקווה שמה שמאחד את כולנו כאן זו תחושה עמוקה מאד של בושה.

איזו מדינה זו, איך היא נראית, איך היא מתייחסת לאזרחיה.

אתמול שאלו אותי מה אני חושב שצריכה להיות הסיסמה לשנת החמישים למדינה,

בעקבות הסיסמה שאנחנו משלמים בעדה הרבה כסף. אמרתי שאני חושב שהסיסמה צריכה להיות

- להקים את המדינה מחדש.

לפני כמה חודשים הגשתי הצעת-חוק, והיא מונחת על שולחן הכנסת, אבל לא זה עיקר

הענין. הצעת החוק אומרת שכל חייל שמשרת בצבא ההגנה לישראל, כל משפחתו תוכר באופן

אוטומאטי כאזרחי מדינת ישראל. חשבתי לעצמי איך זה לא קרה עד עכשיו, והצבא



והרשויות יצטרכו להחליט. לא רוצים לגייס את האיש מפני שכל משפחתו תהפוך תיכף

ומיד לאזרחי מדינת ישראל? - אל תגייסו אותו. אבל אס אתם כן רוצים לגייס אותו ואם

אתם כן מחייבים אותו בגיוס, זה הדבר האלמנטרי שאנחנו צריכים לעשות כלפי משפחתו.

מה, אנחנו נגייס אותו לצבא אבל הוריו ואחיו לא יוכרו מניה וביה כאזרחי מדינת

ישראל? את החייל תקבל ואת משפחתו לא תקבל? זה, למשל, דבר שהוא בכלל דבר הלמד

מעניינו ואיך יכול להיות אחרת?

אני מניח שצה"ל יכול לעשות יותר גם בענין בדיקת תנאי שירות. אני בהחלט מבין

את הנימוק שלא תמיד חייל רוצה שיבקרו בביתו, אבל במקרים מסוימים ובקבוצות מסוימות

אני חושב שאי-אפשר בלי זה. מוכרחים לבקר ולדעת את המצב לאשורו, וזה דבר שאתם

צריכים לתקן.

בימים האחרונים דובר הרבה על הזעזוע. מה שמזעזע אותי הוא הזעזוע החטוף, זאת

אומרת, מזדעזעים-מזדעזעים, אבל למחרת היום אני כבר לא יודע אם יש זעזוע. מה

שמזעזע הוא הזעזוע החטוף.

אם אגיד את זה באופן ציורי, האנשים הטובים האלה גרו במקום שהם גרו, עכשיו הם

כבר לא גרים שם יותר, ואני מניח שמי שיבוא לשם מחר בוודאי ימצא שם משפחה חדשה.

המקום הבלתי-אנושי הזה, "המלונה" כפי שקראה לו היושבת-ראש המכובדת שלנו, בוודאי

לא ייסגר ומחר יהיו שם אנשים חדשים, ויכול להיות שיש להם ילדים. לאנשים החדשים

האלה יכול להיות שיש בן שהולך לצבא, ואולי הוא כבר בצבא, ואני מניח שהביקור הבא

יהיה, חס-וחלילה, אם למשפחה הזאת יקרה אסון, ואז יבקרו עוד הפעם ויזעזעו עוד

הפעם.

אני אומר לכם שהמקרים האלה, המצערים והמבישים מאין כמותם, הם אותות מבשרי

ציונות. זה קץ הציונות. כי מה זו ציונות, מעבר לכל ההגדרות שאולי יכולות להיות

פה ושם שנויות במחלוקת? ציונות זה בית בטוח לכל יהודי. בית בטוח לכל יהודי.

הנה לפנינו לא בית, בוודאי לא בטוח. אז איפה הציונות? לאן היא נעלמה? אולי יש

נחלה, אבל אין מנוחה, ובמקרה שלפנינו אפילו אין מנוחה אחרונה. זו ציונות?

קראתי היום על פרטי ההלוויה. בני משפחה שלי היו שם והם סיפרו לי. שמעתי

וקראתי שברגע מסוים במהלך ההלוויה רצו בדחיפות לתת לאב השכול כיפה. המדינה לא

נתנה לו בית ולא נתנה לו פרנסה ולא נתנה מנוחה לכף רגלו, אבל היא כן נתנה לו

כיפה, כאילו הכיפה מכסה על הכל ומחפה על הכל ומסתירה הכל. אבל את הבושה היא לא

יכולה להסתיר, כי בושה זה כמו כתם, כתם מתפשט.

זה צריך להשתפר וזה צריך להשתפר, אבל יש פה בעיות יסוד של המדינה ושל הציונות

ואיך זה נראה ולאן כל זה הולך, וזה לא הולך לכיוונים טובים.

לכן אפשר לומר שניקולאי במותו ציווה לנו את החיים, אבל אלה הם חיים של בושה.

ציווה לנו חיים של בושה, וקשה מאד לשאת את הבושה הזאת.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה. חברת-הכנסת סופה לנדבר, בבקשה.

סופה לנדבר;

בכוונה רבה ביקשתי מלב מיכאלוב להגיע לכאן היום. אין לי טענות לצה"ל.

להיפך, אתם הגאווה שלנו, אבל כאשר יש חוסר אנושיות, אפילו בצה"ל צריכים לקבל את

זה. תא"ל רגוניס, אני חושבת שהיום עשית יחסי ציבור לצה"ל. אמרו לי היום שאני

עושה פה פוליטיקה. אם המקרים שאני מטפלת בהם, כמו המקרה של מיכאלוב, זו

פוליטיקה, אז אני לא סופה לנדבר. אבל את זה קיבלתי.



עברה שנה מאז אסון המסוקים. כשהאסון קרה כולם היו בבית, כולם הבטיחו,

ולדעתי היו צריכים לקיים את ההבטחות. האב בן 47, תסתכלו עליו ותגידו לי אם הוא

נראה בן 47. בכתבה "אבא של חייל" הוא אומר: כאשר אני נכנס ומבקש עבודה, אני

אומר: תירגעו, אני בן 47. מפני שהוא נראה " קצת" יותר מבוגר.

האבא שנסע להלוויה לההזיר את הארון של בנו לאמא יהזור בעוד 40 יום, כפי

שאומרים נציגיה של גב' רות בר-און. ומה צה"ל יגיד להם? - סליהה, אבל הטראגדיה

כבר נגמרה, אנהנו שכחנו. כולנו היינו בהלוויה, כולנו דאגנו להעביר את הארון

לאמא? - אנחנו שולחים את הילדים שלנו לצבא ואנחנו רוצים לקבל אותם חיים.

צה"ל הוא הגאווה של כל המדינה, אבל כאשר קורה אסון, ולא משנה אם זה בנו של

עולה חדש או ילד של ותיק, לדעתי החברה לא צריכה להיות אטומה לאחר שהאסון קרה.

כל אלה שביקרו בבית אומרים שהם נכנסו לבית שלא היה בית. אומרים: בושה, איך
זה קרה? אבל אני שואלת
איך זה קרה שבחברה הישראלית ובצה"ל ילד הלך למה שנקרא

בית, ואף אחד לא התעניין? אתה אומר: אנחנו לא עושים ביקורי-בית.

כפי שאמרו חברי-הכנסת סולודקין ושטרן, חברי הכנסת יוצאי ברית-המועצות בכנסת

יודעים שכמעט ב-50% מבתי החיילים האלה יש מצוקה. לפני כמה חודשים הייתי באירוע
מסוים, וחבר-הכנסת בן-אליעזר אמר
לפני יומיים הייתי בגבול הלבנון וישבו שם

הורים, אלה ששולחים את הילדים לצה"ל, והוא אמר להם: אתם יכולים להיות שקטים,

הילדים שלנו שומרים עלינו טוב. אבל אתם לא יכולים להיות שקטים מפני שהילדים שלנו

נלחמים שם, וכאשר אנחנו שולחים אותם אנחנו צריכים לדעת שיש להם בית, יש מצוקה

במשפחה ומה קורה עם המשפחה הזאת.

הרי חייל שמתגייס נמצא במצוקה, הוא דואג. על אחת כמה וכמה עולה חדש נמצא

במצוקה כפולה מפני שהמשפחה במצוקה. הוא מגיע הביתה ואין לו מה לאכול. ומה אנחנו

יכולים לענות? אתה אומר שזה לא ענין של צה"ל. יכול להיות, אבל - - -
תא"ל און רגוניס
זה לא מה שאמרתי.
סופה לנדבר
כך הבנתי, ואולי הבנתי לא נכון. אבל אמרת שאתם לא עושים ביקורי-בית ואתם

יודעים מדברי החייל מה המצב בבית. כאשר החייל נמצא בחברת החיילים הוא לא תמיד

יגיד לך את האמת, ואסביר לך מדוע. המנטאליות של יוצאי ברית-המועצות היא לא

להראות את המצוקה ואת הבושה. הוא רוצה להיות שווה לאחרים, הוא לא רוצה להראות

לחבר שאתו הוא נלחם, שהוא במצוקה, שבמקרר בבית אין אוכל.

יש לנו עוד מקרים דומים. אני יושבת-ראש התאחדות יוצאי ברית-המועצות ולצערי

אין לי אמצעים, אבל אני יכולה להגיד לך שהמתנדבים שלנו, כמו המתנדבים של רות

בר-און נמצאים על-ידם ואין לנו כלים לעזור להם.

לפני חודש וחצי כתבתי לשר הבטחון וקיבלתי תשובה, סליחה על הביטוי, סתם תשובה.
בכתבה בעתון כתוב
שנה עברה מיום הטראגדיה. שנה עברה ובן-אדם הולך ממשרד

הבטחון למשרד הקליטה ולמשרד אחר, והחברה אדישה כלפיו. חס-וחלילה, רק כשקורה אסון

ולאחר שהתקשורת מתנפלת על הענין אנחנו יודעים שהאיש היה במצוקה. איזה דבר זה?

אנחנו חיים בתוך חברה שהיא אדישה לבני-אדם, וזה מה שפגע בי.

מספרים שהמשפחה בעצם לא סבלה כל-כך ממצוקה, היא סבלה מהעובדה שהאמא נשארה שם

והילד נמצא בצבא והוא לא יכול לחזור הבית ולקבל יחס חם מהמשפחה. כנראה שהיה משהו

במשפחה הזאת, פרט לעובדה שהם גרו ב"חור". הם חיו במצוקה, כי לא היה להם יחס

מהחברה. האם אנשים לא ידעו שהם גרו שם במצוקה? האיש שהשכיר להם את המקום לא ידע

עבור מה הוא מבקש 350 דולר?



במלחמת המפרץ, אנשים שלא ידעו רוסית נכנסו לשכנים, העולים החדשים, שמו להם

מסיכה, ניסו להסביר להם מה עומד לקרות ומה הם צריכים לעשות בהדר האטום. האנשים

לא היו אטומים, הם דיברו בשפה לא מובנת לעולים ההדשים שהגיעו לא מזמן. משהו קרה

בחברה שלנו, ועל זה אנחנו צריכים לדבר, ולא רק על צה"ל ולאן חזר חילד. החברח

אטומה. מה שקורה הוא שעם אחד נמצא בתוך עם שני אבל אין אינטגרציה. יש אינטגרציה

הלקית, אנשים לא מרגישים שהם בבית, ואני חושבת שעל זה אנחנו צריכים לדבר.

גברתי היושבת-ראש, אני חושבת שאחרי הישיבה הזאת אנחנו צריכים לדרוש פתרון,

תוך שבוע-ימים. לב מיכאלוב אמר לי הבוקר: לא הייתי אתמול בהלוויה, כי חשבתי שלא

אהיה מסוגל להתאפק. הוא שלח את בנו לשרת בצה"ל שלנו, והיום מישהו מעז להגיד לו:

תרד מהעץ, תחזור לברית-המועצות? אדם במשרד ממשלתי או בצה"ל שמסוגל להגיד דברים

כאלה, לדעתי אין לו מקום במערכת.
יורי שטרן
אני חושב שאתם צריכים לבדוק מי הפקידה הספציפית הזאת שענתה כך. לא ייתכן

להגיד דברים כאלה.
אירנה קוזניצובה
אני רוצה לדבר בלי טלוויזיה ובלי ראדיו. אני אמא של חייל ורוצה לספר את

הספור שלי. בני היה צנחן. כשהוא התגייס בא אלינו קצין ואמרתי לו: אני לבד, בלי

בעלי, אני גרה עם שני ילדים ועם אמא. הקצין אמר: אם יש רק אמא או אבא, הצבא

משלם כל חודש לא פחות מ-800 שקלים. הבן יכול להתגייס והכל יהיה בסדר.

אנחנו קנינו דירה. אהר-כך הבן אמר לי: אמא, אולי לא אלך לצבא, כי אני מבין

שיהיה קשה מאד. אבל אני אמרתי לו כן להתגייס. אחר-כך ביקרו אצלנו שתי חיילות,
הסתכלו ואמרו
בסדר, רק האמא עובדת ואולי תקבלי כמה מאות שקלים. הצבא שילם לי

60 שקל בחודש. אני מבינה שהצבא זה לא ביטוח לאומי, אבל הבן היה כל הזמן בלחץ.

אחרי המסלול הוא דיבר עם הקצין וביקש שיעשו משהו.
סופה לנדבר
תספרי לוועדה מתי הוא סיים את השרות הצבאי, מה המצוקה היום בבית ולמה בעצם יש

משפט וכמה אתם חייבים.
אירנה קוזניצובה
אחר-כך לא יכולתי לשלם משכנתה וארנונה. הבן גמר את השרות הצבאי, אבל הוא

בדיכאון גדול. חצי שנה הוא לא יכול היה לעבוד. יש בעיות, יש רופא. כל הזמן הוא

שואל: למה הלכתי לצבא?

יש לי חוב של 30 אלף שקל בבנק טפחות, וחוב לעיריה - 7,000 שקל. אני עכשיו

בלי עבודה. אנחנו מקבלים רק ביטוח לאומי של אמא. אני רק רוצה להגיד שכשהילד

מתגייס צריך להסתכל טוב מאד מה המצב של המשפחה ומה היא צריכה.
יוסי שריד
תא"ל רגוניס, אמרת שיש 3,000 היילים בודדים. אני מאמין שיש בארץ הזו 3,000

משפחות שמוכנות לקבל חייל, אם הוא רוצה, כמובן.
תא"ל און רגוניס
אתה צודק, בדרך-כלל הלקם הגדול לא רוצה.
יוסי שריד
אבל מי שכן רוצה, לצערנו זה גם מוריד את המספר, אבל אז יהיו 1,500. יש 1,500

משפחות בארץ שמוכנות לאמץ חייל ועוד 500 בקיבוצים ואני חושב שזה מאד-מאד חשוב.

ואולי כדאי שתורידו קצת את הסטנדרדים, כי אני חושב שהם גבוהים במקצת, אבל עוד

נדבר על זה.
היו"ר נעמי בלומנטל
לא נוכל למצות היום את הדיון, בגלל התנאים הכל-כך קשים שבהם נתקלנו, וייתכן

שנצטרך לקיים עוד ישיבה עם ראש אכ"א. האמת היא שמזמן ביקשתי משר הבטחון להגיע

לכאן בקשר לחיילים-עולים בודדים, אבל כנראה שהמתיחות במפרץ מונעת ממנו להגיע

אלינו.
אדיסו מאסלה
להיות עולה חדש זה לא תענוג גדול. זו זכות גדולה, כמובן, ומי שעבר את כל

תהליך הקליטה, ולא משנה מאיזו ארץ עלית, אתה בא עם החבילה התרבותית שלך, עם

המנהגים שלך, ואתה מגיע לחברה זרה, מנטאליות חדשה ושפה חדשה, אפילו מזג אוויר חדש

מאד. אני באתי מארץ חמה שירושלים בשבילנו היא כמו סיביר. זו הסיבה שבני העדה

שחלמו שנים רבות לגור בירושלים לא הצליחו להישאר פה והעדיפו לגור במקומות חמים

יותר במדינת ישראל.

לעולים החדשים יש קושי גם בחיים האזרחיים וגם בשירות הצבאי. אני חושב שחברה

חזקה וטובה נמדדת בקליטה וביחס שלה לשונה. אני חושב שהחברה הישראלית במדינת

ישראל לא הצליחה בזה כל-כך, ולמרות שהיא למדה הרבה מאז שמדינת ישראל קמה והתחילה

לקלוט עולים מארצות שונות, ולמרות הלקחים שהופקו מהשגיאות שנעשו בשנות החמישים,

לצערי הרב היא חוזרת על כמה מהטעויות.

אם הצבא לא יגלה רגישות ברגע שהוא נותן לחייל עולה חדש את המדים הצבאיים

ורואה בו חייל לכל דבר, זו טעות. לחייל עולה חדש יש צרכים ייחודיים. השאיפה

המקסימלית שלו היא להיות כמו כולם, להידמות, אבל זה מזויף. אני הייתי בצבא ואני

אומר לכם שזה מזויף מאד. אני עושה את זה כדי לשרוד, אבל אני מסתיר את הצרכים

הייחודיים שלי. כי המנטאליות והתרבות שמהן באתי הן שונות. פה אתה צריך להיות

אגרסיבי, להרעיש. פעמים רבות דיברתי ולא שמעו אותי. מה לעשות, פה אתה צריך לדבר

בטון חזק ביותר.

לכן, כל הנתונים של העולים שבאו מארצות שונות לפעמים מנוצלים לרעתם.
תא"ל און רגוניס
אתה יודע ששינינו הרבה דברים מאז שאתה שירתת בצבא? צר לי שאתה מדבר כך.
אדיסו מאסלה
אני לא מתכוון לתקוף את צה"ל. נעשו שינויים, אבל לא מספיק. צריך לעשות

הרבה.

ותוסיף להלם של העולה החדש את בעיית הדיור, שהיא הבעיה מס' 1, האקוטית ביותר

היום לגבי העולים שבאו אם מחבר העמים ואם מאתיופיה. אני לא הייתי רוצה להיות

במקומו של שר הקליטה, אותו עולה חדש שבא מחבר העמים. האכזבה של העולים קשה מאד.

שמענו את האב השכול. האם לשר הקליטה יש היום מענה לאותן בעיות? - אין לו. מדינת

ישראל צריכה לתת פתרונות. אני יודע ששר הקליטה מחלק דירות רק כשמשרד השיכון מקצה

לו. הוא שר הקליטה של כולם, לא רק של העולים מחבר העמים. זו בעיה.

כל העולים שיש ספק לגבי היהדות שלהם טובים לשירות צבאי, טובים למלחמות.
יורי שטרן
גם למוות.
אדיסו מאסלה
אבל כשהם נהרגים במלחמה, בגבולות המדינה, הם לא יכולים להיקבר במדינת ישראל.

זה יכול להוסיף כבוד למדינת ישראל בעיני העולם? זו בושה והרפה. אני התביישתי.

חייל שנהרג במלחמה, צריך להחזיר את ארון הקבורה שלו לארץ מולדו. אולי המשפחה

רצתה בכך, אבל אני בטוח שאם המשפחה היתה מחליטה לקבור אותו בארץ, היתה בעיה.
תא"ל און רגוניס
לא היתה בעיה. אמרתי כבר שהוא היה נקבר בבית קברות צבאי.
אדיסו מאסלה
אולי לא למדתי את המקרה הספציפי הזה. כל הפתרונות הייחודיים האלה טובים. אף

אחד לא בא למדינת ישראל כדי להרגיש חריג ולהיות ייחודי. הוא רוצה להיות חלק

מהעם. לכן כל פתרון ייחודי הוא לא ממשי.

בת העדה האתיופית נמצאת בשירות צבאי והיא לבד בארץ. היא "מתה" לבקר את אמה

באדיס-אבבה, משרד הפנים עורם קשיים והיא לא יכולה לקבל פספורט. אומרים שהיא לא

אזרחית. אז בשביל מה גייסת אותה לצה"ל למלא את החובה הציבורית הישראלית הזאת?

אני מנסה להסביר לה והיא לא מסוגלת להבין אותי, ואפילו הפכתי להיות בחזקת חשוד

שאני שייך לממסד. עד שסוף-סוף הצלחתי לתת לה "לסי פסה" לצאת לאתיופיה ולבקר את

אמה, בתנאי שכשהיא תחזור היא תעבור גיור כדי לקבל אזרחות. ומי אמר לי את זה? לא

הרבנות הראשית אלא משרד הפנים. משרד הפנים מתהרד.

זה מצב בלתי-נסבל. אנחנו חיים באותה מדינה. העולים לא יבינו את החלוקה למי

שייכת הבעיה הזאת.

יוסי שריד;

חבר-הכנסת מאסלה, אני מאד מסכים אתך. במקרה כזה, תא"ל רגוניס, הרמטכ"ל הולך

למשרד הפנים ואומר; אני לא יוצא עד שאתם לא נותנים לי פספורט ביד עכשיו.

תא"ל און רגוניס;

אני מסכים עם חבר-הכנסת מאסלה, ואתה יודע שאני אישית מטפל במקרה הזה. נתתי

לה מכתב, שלי, למשרד הפנים.
אדיסו מאסלה
יש עוד מקרה, שאותו ראינו בטלוויזיה. בחור ששירת שירות צבאי מלא עצור כעת

במגרש הרוסים. הוא צריך לעזוב את הארץ. מדינת ישראל צריכה לתת לו פיצוי על שלוש

שנים של שירות צבאי לפני שהוא ייצא לאתיופיה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

חבר-הכנסת מאסלה, בעקבות הישיבה הזאת, מעבר לנושא של החיילים הבודדים, אנחנו

גם נבדוק את הקשר במקרה שהמשפחה לא יהודית, או חצי יהודית, וכל חבעיות שמתעוררות

כאן. אנחנו נשב עם נציגי משרד הפנים ומשרד הבטחון כדי לנסות בכל-זאת למצוא לזה

פתרון, ואני בטוחה שנצליח.
נעמי חזן
אני רוצה להתרכז בשתי נקודות. לא תמיד קל לשרת בצה"ל ואני חושבת שכל חייל

שמתגייס תמיד נכנס קצת עם חששות וחרדות. הבעיה כפולה ומכופלת כשמדובר בעולים שלא

גדלו בארץ, לא מכירים את ההווי ואין להם אפילו בבית את היידע שהורים לפעמים

יכולים להעביר לילדים. אבל ההוויה הצבאית היא לא פשוטה לאף אחד.

על אחת כמה וכמה כשמדובר באסונות, ולצערי הרב, חיילים משרתים וגם נופלים,

וכשהם נופלים משפחת השכול במדינת ישראל היא משפחה גדולה מדי, וכל אדם שאיבד מישהו

יקר הוא מקרה לעצמו וחייב - ואני בכוונה משתמשת במושג חייב - טיפול ייחודי.

אני עוקבת מקרוב כבר 5 - 6 שנים אחרי משפחות שכולות ומנסה לעזור להן. למדתי

דבר אחד, ואולי הוא הדבר החשוב ביותר, שאי-אפשר להכליל במקרים האלה. אני חושבת

שהרבה מהבקורת שנשמעה כאן היום מכוונת באמת לכתובת הלא-נכונה. אני מגלה רגישויות

אנושיות אדירות בצה"ל, ואני חושבת שזה די משקף את הרגישות ואת ההכרה ואת הטיפול

המיוחד שרוב המשפחות מקבלות.

עיקר העבודה עם משפחות שכולות נעשית על-ידי משרד הבטחון, אגף השיקום. גם

בתהליך המיון, גם בגיוס, גם בבקו"מ, גם בשיבוץ, גם בעת השירות ולאחר השחרור - יש

מסכת שלמה של דברים הדורשים טיפול.

נקודה שנייה ואחרונה. לפני חמש שנים הוקם צוות משותף לצה"ל, משרד הבטחון

ומשרד הקליטה כדי למנוע מצב שיותר מדי דברים נופלים בין הכסאות בטיפול בנושאים

מהסוג הזה.

אני מציעה הצעה קונקרטית לחלוטין, כי לא מספיק רק לדבר על הבעיות. התפקיד

שלנו הוא לא רק לברר בעיות אלא לתת פתרונות. אני מציעה להחיות - - -

הנוד צמיר;

חברת-הכנסת חזן, צוות כזה קיים ופועל.
נעמי חזן
אם כך, אני רוצה לתת לו הרבה יותר סמכויות, יותר אפשרויות, יותר "שיניים"

ויותר גיבוי, כי זו הדרך היחידה לטפל בחייל כפרט.

יוסי שריד;

אבל צריך לצרף לצוות הזה נציגות של משרד הפנים.

נעמי חזן;

ודאי, אין לי ספק בכך. אני יודעת שבצוות הזה אין היום נציגות של משרד הפנים.

הצוות הזה הוא כמעט סוד כמוס. צריך להחיות אותו, לתת לו "שיניים", לתת לו

גיבוי, להרחיב אותו. צריך לתת טיפול מיוחד לחיילים-עולים, כמו שצריך לתת טיפול

מיוחד לחיילים אחרים.

אם נצא עם החלטה כזאת בסוף הישיבה אני חושבת שעשינו משהו שעשוי לשפר את

התנאים בעתיד, ואפשר רק לבכות על דברים שקרו בעבר.

היו"ר נעמי בלומנטל;

תודה רבה לחברת-הכנסת נעמי חזן. תת-אלוף (מילואים). ירמי אולמרט, שהוא גם ראש

רשות גבעת שמואל, בבקשה.



ירמי אולמרט;

אני כבר לא יושב-ראש רשות. אני יושב-ראש ועדת הבטחון של מרכז השלטון המקומי,

מכוח התפקיד הזה אני כאן. אבל אני תת-אלוף במילואים ונכה צה"ל - 80%.

לאור הדברים ששמענו כאן מפי תא"ל רגוניס, אני רוצה לומר לחברות-הכנסת מרינה

סולודקין וסופה לנדבר, שזה לא ענין של יחסי ציבור. אני אומר בדיעבד שאני גא על

עשרות השנים שעשיתי בצה"ל, וגם על המחיר האישי שאני שילמתי בגופי בלבנון, על הדרך

שבה הצבא מטפל באנשיו.

אני אומר את זה גם לחברי הכנסת האחרים. אני בקשר הדוק עם משפחות של פקודים

שלי מלפני 20 שנה כאשר הייתי מג"ד, וגם מאירועים יותר מאוחרים. יש קשר יוצא מן

הכלל של מה שאנחנו קוראים אחוות לוחמים, בין אנשי הצבא לבין המשפחות. אבל אין

ספק שמה שנחשף כאן היום זו לא בעיה של צה"ל, ואני מאמין, גם מהיכרותי האישית את

ראש אכייא ואת כל הצוות שלו, שגם מהמקרה הזה הצבא יפיק את הלקחים הראויים.

יש עוד כמה לקחים. בראייה הלאומית אני יותר מודאג ממה שקרה עם הבט"שית בצפון

מאשר מדרך הטיפול בצד הת"שי של החייל הזה.

גברתי היושבת-ראש, אני מציע לגייס את מנכ"ל משרד ראש הממשלה לפורום מנכ"לים

של משרדי הממשלה הרלבנטיים שעוסקים בסוגייה הזאת. יחד עם אגף השיקום של משרד

הבטחון, ומן הסתם משרד הבטחון יבוא גם עם צה"ל, והוא צריך לרכז את אותם מוקדים של
בעיות שעלו כאן
הדרכונים והיציאות והאזרחות, וכיוצא באלה. אומר בצורה הברורה

ביותר, הרי 90% מאתנו עולים חדשים מאז קום המדינה, וכל שנה אנחנו צריכים להבין

מחדש שאנחנו, הוותיקים והפחות ותיקים, צריכים לקלוט את העולים החדשים.

הבעיות שנחשפו כאן הן בעיות מערכתיות של מדינה שעדיין לא פתרה את הבעיה. אני

חושב שלמרות שצה"ל אולי יצא דרך האירוע הזה משום שמדובר בחייל, וסליחה שאני אומר

את זה, אין קשר בין הטראגדיה של עוד חייל שנהרג בלבנון לבין הטראגדיה של קליטת

עלייה שנחשפה רק משום שנהרג חייל. הבעיה הרבה יותר קשה, כפי שאמר נכון חבר-הכנסת

שריד, שבמקום המשפחה הזאת מחר אותו בעל בית ישכיר את המקום למישהו אחר, כי כולם

רוצים לגור באזור תל-אביב.

זו בעיה מערכתית, שאין דיור ציבורי. היה לי תושב גבור ברית-המועצות, גנראל

עם הכוכב האדום. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שאם הוא רוצה לגור בבית משלו, אין

לו ברירה, הוא הלך לגור באשדוד.

יורי שטרן;

הי ום גם זה לא קי ים.

ירמי אולמרט;

בסדר, אז יש במקומות אחרים. אבל זו בעיה אמיתית והיא לא תיפתר בכנסת בדיון

הזה, ככל שיהיה מכובד. אני סבור שצריך לעורר את ראש הממשלה להורות את מנכ"לו.

הדברים האלה נעשו מאוחר, כי כאשר ועדת מנכ"לים רוצה לקחת נושא לידיים, אנחנו

מדברים על כ-3,800 משפחות, צריך לתת לדבר הזה טיפול מערכתי.

היו"ר נעמי בלומנטל;

תודה רבה למר ירמי אולמרט. תת-אלוף רגוניס יאמר כמה מלים ונסיים את החלק הזה

של הישיבה. אנחנו עוד נחזור לנושא הזה.
תא"ל און רגוניס
חלק מחברי הכנסת כאן מכירים אותי. אני חושב שבצה"ל יש רגישות גבוהה מאד

לטיפול בעולים. זה לא אומר שלא צריך לשפר ולא צריך להתייעל ואין בעיות פרטניות

שצריך לטפל בהן-, ואשמח לעמוד לרשותכם בכל עת. אני גם מקבל מכתבים רבים ואני מטפל

בהם. אני גם מקבל הביתה מכתבים לאו-דווקא מעולים, גם מוותיקים. זה לא אומר שאין

בעיות בצבא. אבל אני רוצה לומר לכם שחלק גדול מהדברים ששמעתם לא קשור לצבא ולא

שייך לצבא. אני לא צריך יחסי ציבור ואנחנו לא נבחרים לכנסת.

אני חושב שצה"ל הוא באמת כור היתוך, יש שם שוויון הזדמנויות וכולם מתחילים

שווים, בניגוד לכל המקומות האחרים.

אני חושב שאנחנו כמדינה וכצבא יכולים להתגאות, וצריכים להתגאות, בחיילים

דוגמת ניקולאי רפופורט זכרונו לברכה, ואחרים. אנחנו גאים לקחת חלק במשימה של

קליטת עלייה, ואני אומר את זה מכל הלב.

סופה לנדבר;

כאשר האב יחזור בעוד 40 יום אתם תעזרו לו? לא תעזבו אותו עד שהוא יהיה

מסודר, כן?

תא"ל און רגוניס;

האבא אמר מה שאמר, ולי היו אז דמעות בעיניים, ואני שמח שכך מתיחסים המפקדים,

שלא עזבו אותו והם ממשיכים להיות אתו.

אנחנו פועלים לקצר תהליכים ולהתייעל. יש דברים שלוקחים יותר זמן ויש דברים

שלוקחים פחות זמן, ואנחנו מטפלים בזה,

יש דברים שאני חושב שחברי-הכנסת יכולים לקדם בהצעות חקיקה, דוגמת עדיפות

בקבלה ללימודים של עולים שהם חיילים לוחמים; בעדיפות לקבלה לעבודה במגזר הציבורי,

ולפחות עם שמואל הולנדר יש לי הסכמה בענין. אלה דברים שאתם יכולים לעזור לנו

לקדם. בקבלת משכנתאות מוגדלות, בפתרונות דיור, בפטור למכרזים לדיור. אני חושב

שבדברים האלה אתם יכולים לעשות יותר כדי לעזור לנו, ואלה הכיוונים שאנחנו מנסים

להוביל. אז גם החיילים הלוחמים שחוזרים הביתה לא ישאלו למה היינו בלבנון, כי הם

יידעו שיש מישהו שמתיחס אליהם, ויש הכרה ציבורית והכרה של החברה שמעריכים מה שהם

עושים, ולא רק כשקורה אסון.

סופה לנדבר;

זה חוק טוב. חאם פנית למישהו מחברי-הכנסת?
תא"ל און רגוניס
כן, פניתי לחברי-כנסת רבים ובהזדמנות זו אני פונה גם אליכם.

סופה לנדבר;

אנחנו קיבלנו את הפנייה שלך.
תא"ל און רגוניס
בסדר. אני אומר לכם שלנו מאד כאב, וכאב לנו גם כאזרחים לראות את מה שראינו.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה. עלו כאן כמה בעיות ממש אקוטיות. בענין הדיור אנחנו כוועדה נטפל.

זה אולי אישי, אבל אני רוצה שכוועדה ניקח על עצמנו להמשיך ולעקוב, ואני מבקשת

ממנהלת הוועדה לעקוב אחרי משפחת מיכאלוב עד שיימצא לה פתרון, ואני מקווה שזה יהיה

דחוף מאד.

עלו כאן בעיות הסטטוס של משפחת החייל עצמו. פה אנחנו צריכים לעשות חריש ממש

עמוק עם משרד הפנים, להחליט שיהיו כללים.

עלה כאן הנושא הרגיש מאד, שכל-כך הזדעזענו לראות - מקום מגוריו של ניקולאי

ז"ל. אני שואלת במה אנחנו יכולים לסייע שגם אם החייל לא רוצה שיידעו מה מצב

משפחתו, שנמצא איזו שהיא דרך שמישהו יידע באמת את מצבו האמיתי. אפשר להבין את

החייל הגא שלא רוצה שיראו איפה הוא חי, ובמיוחד בתנאים שראינו, אבל צריך בכל-זאת

למצוא פתרון, כי את הבושה הזאת אני לא רוצה לראות יותר. זה לא אנושי ואנחנו

צריכים לדבר על זה.

אפרים גנור;

אני מציע שכל חייל וכל משפחה של חייל עולה יעברו אצל קצינת ת"ש.
תא"ל און רגוניס
הוא עובר.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנחנו מסיימים את החלק הזה של הישיבה. מי שקשור לנושא הבא - האיום לחידוש

מלחמת המפרץ וההיערכות בקרב העולים החדשים - אנא תישארו כאן.

דקה דומייה לזכרו של ניקולאי רפופורט זכרונו לברכה.

(הנוכחים מכבדים בקימה את זכרו של ניקולאי רפופורט זכרונו לברכה).

תודה. יהי זכרו ברוך, ונקווה שהמשפחה תבוא לחיות אתנו.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 00;11)

קוד המקור של הנתונים