ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 09/12/1997

הפשיעה בקרב בני נוער עולים מאתיופיה

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 104

מישיבת ועדת העליה והקליטה

יום שלישי, י' בכסלו התשנ"ח (9 בדצמבר 1997). שעה 00;09
נכהו
חברי הוועדה; נעמי בלומנטל - היו"ר

אליעזר זנדבררג - משקיף

אדיסו מאסלה

מרינה סולודקין

מוזמנים; יואב הס - מנכ"ל אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

אורי טמיאט - אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

משה באטה - רכז ארצי, איחוד הארגונים של עולי אתיופיה

שושנה בן-דור - יו"ר ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה

וונדה אקלה - רכז אתיופים, ארגון שתי"ל

יחיאל ערן - ראש תחום אתיופיה, ג'וינט

דוד יאסו - ממונה על קליטת עולי אתיופיה, משרד הקליטה

חנה דשבסקי - מרכזת הטיפול בילדים עולים, המועצה לשלום

הילד

שמעון סלומון - מרכז היגוי של עולי אתיופיה

עו"ד אורית לב- לשכה משפטית, משרד האוצר

יעל אורן - קצינת מבחן, משרד העבודה והרווחה

עידית פישר - משרד העבודה והרווחה

עמירם קלאוס - סגן מנהל השירות לנוער וצעירים, משרד עייר

רפ"ק נועה בן-נודיז - קצינה במדור חקירות נוער,

משרד לבטחון פנים

שמחה גתהון - רכזת תחום בני נוער יוצאי אתיופיה - על"ם

רחל יעקבסון - חברה בוועד המנהל, מתנדבת - על"ם

דייר פיליפ בירמן - האגודה הבין-לאומית לזכויות הילד

הרב אורי רגב - המרכז לפלורליזם
מזכירת הוועדה
וילמה מאור
קצרנית
עפרה הירשפלד
סדר-היום
הפשיעה בקרב בני נוער עולים מאתיופיה.



הפשיעה בקרב בני נוער עולים מאתיופיה

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני פותחת את הישיבה.

אנחנו מקיימים היום ישיבה בנושא הפשיעה בקרב בני נוער עולים מאתיופיה. הנושא

הזה היה בשולי הדיונים שלנו בעבר, וכשדיברנו בישיבה הקודמת על כל מה שקורה בחינוך

בעדה האתיופית, נקראנו לבעיה הזאת, שאני שומעת עליה, לצערי הרב, גם מידידיי ראשי

רשויות, שיש עלייה מאד מדאיגה של עבריינות נוער. זה מתחיל בגיל צעיר, והסיבה

העיקרית לכך בדרך-כלל היא נשירה מבתי-הספר.

יש גם נשירה של בני נוער ילידי הארץ ותיקים וגם של עולים מחבר העמים, אבל גם

של בני העדה האתיופית, ואמרנו שנקיים על כך ישיבה מיוחדת.

יש לנו תמיד בעיה עם סוג כזה של ישיבות בשל הסטיגמה, ולי קשה עם זה. משום

שמחד גיסא, אם אנחנו רוצים לטפל בבעיה, אנחנו חייבים להעלות אותה על השולחן, כי

אחרת לא יידרשו אליה משרדי הממשלה השונים . מאידך גיסא, כשאתה מעלה את הבעיה על

השולחן ויש כותרות "עלייה בפשיעה" בקרב בני נוער אתיופים, יש לנו שוב בעיה של

סטיגמה, שזה דבר גרוע מאד.

אנחנו נמצאים פה בין הפטיש לסדן, אבל מנתונים שאנחנו מקבלים, בין השנים 1993

ל-1996 יש ממש הכפלה במספר העבירות של קטינים עולים.
יואב הס
לפי נתוני המשטרה הגידול הוא פי 3.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מיד נשמע את נציג המשטרה.

דבר מאד בולט הוא אחוז גבוה מאד של עבריינים קטינים בהשוואה לחלקם של הילדים

העולים באוכלוסיה, והיא נמצאת בכל סוגי העבירות, ובולטת במיוחד בעבירות מין.

אני מקווה שנקבל את הנתונים המדוייקים, אבל אותנו מעניין יותר מה אנחנו עושים

בענין הזה. אני מדברת הרבה עם ראשי רשויות, שגם פונים אליי והם אומרים שזה ממש

הפך לתופעה, בעיקר בכמה מן הערים. כמו שהיו חבורות רחוב, כל החבריה על הברזלים,

שכל-כך טיפלנו בזמנו בבעיה של הוותיקים, היום אתה מוצא חבורות שלמות מבני העולים

החדשים.

הם אומרים לי שהם חיים בתנאים קשים מאד, גם הילדים. התנאים הרבה יותר קשים

ממה שהם רואים בסביבה שלהם. הם רואים ילדים בני גילם מסתובבים עם נעלי "נייק",

חולצות אופנתיות, כל מיני סממנים של החברה המודרנית, ואלה דברים יקרים שקשה

להשיגם. נוצר מצב שהילדים רוצים להשיג את זה ולכן יש יותר גניבות בתחומים אלה.

אבל אין ספק שהבעיה העיקרית היא הנשירה ממערכת החינוך.

אני רוצה להעביר את רשות הדיבור, גם אלה שהתעוררו או ערים לבעיה, וגם לגורמים

המטפלים, ואני חושבת שהבעיה העיקרית היא שלמעשה אין מענה. גם כשאנחנו נתקלים
בצעירים האלה ואומרים
בוא, אני רוצה לתת לך בית, עתיד, תקווה, אין לך היום מענה

במערכת. אני מבינה שיש מענה בכמה פנימיות, יש קידום נוער, אבל זה יחסית מעט מאד.

אנחנו מדברים אולי על 150 בני נוער שנמצא להם מענה כלשהו. הטיפול הוא פרטני

יום-יומי, קשה, עם אנשים צמודים.



לפני כמה חודשים סיירנו, חברי ועדת העלייה והקליטה בתחנה המרכזית וכמה חברי

ועדה לקחו על עצמם אישית לטפל בבעיה. אמרנו שאנחנו לא רוצים לראות יותר מצב כזה,

ולפחות אלה שפגשנו לא יסתובבו ללא תקווה. אתם מכירים את התופעות האלה: מנתקים

מגע, צצים כשחסרים קצת משאבים. לא מצליחים להכניס אותם למסלול של חיים מתוקנים.

אני חושבת שאחת הבעיות, מעבר למה שאמרתי קודם לכן, היא כשאתה בגיל 19-18,

עשית חצי מהשרות הצבאי, אתה מתרגל גם. אני רואה את הצעירים האלה שאין להם סדר

יום. אתה מתחיל את היום מתי שהוא בצהריים, אתה לא צריך לקום בבוקר לעבודה או

ללימודים, ואין ספק שיש בזה משהו מפתה. אבל אחר-כך, מאין תשיג את המשאבים כדי

לקנות אוכל או סיגריות?

למעשה היינו חייבים לכל אחד ואחד מטפל-חבר, עובד סוציאלי, ממש צמודים, כדי

להכניס אותו למסלול חיים שכל אחד מאתנו היה רוצה שילדיו יחיו בו.

היום אני לא במיוחד אופטימית, כי אני מבינה שהמשאבים רק קטנים. באשר לארגוני

המתנדבים, אני שומעת שלג'וינט יש קואליציה בנושא ויש לכם תוכנית של כל הארגונים,

שנשמע עליה בהמשך. זה כרוך בהרבה מאד משאבים. נראה לנו שעלות הטיפול בנער/נערה

אחד שנושרים הוא בסביבות 30 - 40 אלף דולר לשנה. אבל אין לנו מנוס. מה שהיום לא

נשקיע זה הפסד אדיר לאדם עצמו שנזרק לחיי פשע, עבריינות, חיים עגומים ללא תקווה,

לעומת אפשרות שאנחנו כן יכולים לתת ואסור לנו לאבד תקווה.

לכן אנחנו יושבים כאן היום, אם כי, כפי שאמרתי, אני לא במיוחד אופטימית.

רשות הדיבור לשמעון סלומון ממרכז היגוי של עולי אתיופיה. בבקשה.

שמעון סלומון;

אני לא יכול להגיד בדיוק כמה בני נוער מנותקים יש, אבל הבעיה חמורה ואנחנו

רואים שיותר ויותר ילדים נכנסים למעגל הנושרים. הם נושרים, מנותקים ואחר-כך

עוברים לפשיעה.

יואב הס;

האם למשרד החינוך יש הערכות מספריות?
שמעון סלומון
אני לא יכול לתת לך מספר, כי אנחנו לא מדברים על חפצים, אנחנו מדברים על

ילדים. יש הערכה של המשטרה, יש הערכה של כל מיני ארגונים, אבל אני לא יכול לומר

מספר מדויק. אני יודע שכמעט בכל עיר יש מספר לא מבוטל של ילדים נושרים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

ההערכה היא שיש בין 900 ל-1,200. השאלה אם אתם חשים בשטח עלייה משמעותית.
שמעון סלומון
יש עלייה משמעותית. אנחנו מדברים על ילדים מנותקים, אבל אנחנו שוכחים מאיפה

הם באים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

לא שוכחים.
שמעון סלומון
הבעיות מתחילות מגיל צעיר מאד. בבאר-שבע, לדוגמה, ילדים בני 10, 11 ו-12

מתהילים כבר לשוטט בקניונים על-חשבון לימודים, ומתחילים לעשן. משרד החינוך מטפל

בקידום נוער, בילדים מגיל 14.

אני מרגיש שיש רשת שמאחוריה מחכים עד שהילדים האלה ייכנסו לרשת ואז יטפלו

בהם. אנחנו שוכחים שצריך לטפל בהם כבר בגיל קטן. נכון שבמרכז ההגיוי אנחנו

מכינים עכשיו תוכנית למניעת נשירה לשנת 1998, אבל אני כבר אומר שזה לא מספיק, כי

הבעיה היא לגבי ילדים מתחת לגיל 10. הבעיה חמורה עד כדי כך שההורים עומדים חסרי

אונים מול ילדיהם הקטנים.

אנחנו סיירנו בקניון בבאר-שבע. כינסתי 10 נציגי מוסדות שיש להם נגיעה לטיפול

בעולים ואמרתי, במקום שסתם נעריך, בואו נסייר בקניון בבוקר כדי להעריך כמה ילדים

יש שם. מצאנו כ-70 ילדים, רובם קטנים, מסתובבים בקניונים על-חשבון הלימודים.
היו"ר נעמי בלומנטל
זה לא תפקידו של מרכז ההיגוי לטפל בילדים בגילאים אלה בשעות אחר-הצהריים

בתנ"סים ובפעילויות שונות?
שמעון סלומון
נכון, אבל אני מדבר על בעיה יותר חמורה, שהילדים מסתובבים בשעות הבוקר

על-חשבון הלימודים. גם אחר-הצהריים אין לנו מענה לכולם. יש פנימיות יום ב-30

בתי-ספר בבאר-שבע, אבל זה עדיין לא מספיק, כי הבעיה היא לא רק לימודית. עכשיו

מנסים לתת להורים את המקום הראוי להם ולחבר משולש של הורים-בית-ספר-ילדים, שזה

לדעתי יותר טוב, אבל מענה אך ורק בתהום הלימודים איננו מספיק.

לסיכום, כל פעילות שנחשוב עליה, כל פרוייקט שנחשוב עליו, אם לא ניתן מקום

נכבד להורים, אז חבל על הזמן.

משה באטה;

מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה הוקם במיוחד ויש לו תקציב. אם הוא לא מטפל

בבעיות האלה, מי לדעתך צריך לפתור אותן?

שמעון סלומון;

יכולתי להגיד; מטפלים, מטפלים. אני אומר בצורה הברורה ביותר שאם תכפיל את

התקציב של מרכז ההיגוי, גם הוא לא יספיק.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אתם עובדים גם מול המשפחות, נכון?

שמעון סלומון;

לפני שלוש שנים הכנתי תוכנית למניעת נשירה, של ילדים שמסתובבים עם סכינים,

שגבו דמי חסות מילדים, הרביצו, הרסו. לקרזתי את הילדים האלה ועשיתי להם תוכנית

למניעת נשירה. בסופו של דבר הילדים האלה לא רק שהתגייסו, חלק מהם גם הצטיינו

בלימודים. למה? כי צירפנו לתוכנית את ההורים, נתנו להם כבוד, שמענו אותם.

אני רוצה לומר שכל פעילות של משרדים או ארגונים, אם לא תשתף בה את ההורים,

למרות שהם לא יודעים עברית, העבודה פגומה.
רחל יעקבסון
הנושא איננו חדש. הוא עלה לפני 3.5 שנים כשאנחנו התחלנו לדחוף אותו וסלומון

היה עוזר שר החינוך לשעבר, אמנון רובינשטיין, וקיבלנו אז עסקנים לטפל בנושא הזה,

ויש היום אנשים בשטח שזה התפקיד שלהם למעשה.

התקן הוא במסגרת של משרד החינוך, היחידה לקידום נוער. אני שואלת אם יש פה

נציג שלהם.

וילמה מאור;

הזמנו שני נציגים והם לא הגיעו.

רחל יעקבסון;

הגענו אז לכתובת וקיבלנו תקנים ואיישנו בקרית-מלאכי, קרית-גת, אשקלון, בכל

מיני ערים שהיו בהם ריכוזים גדולים מאד, הבחורים האלה עובדים, אבל אני לא יודעת

מה הם עושים. אם הגענו למצב כזה, אז מישהו צריך לדווח על צורת העבודה שלהם.

היו"ר נעמי בלומנטל;

על"ם מאד בשטח. האם בעבודה שלכם אתם מוצאים חבורות של עולי אתיופיה לחוד,

ילדי חבר העמים לחוד, וותיקים לחוד, או שכולם יחד?
רחל יעקבסון
לא יחד. אין מעורבות בכלל. לכן קיבלנו אז תקנים לטפל בילדי אתיופיה

מטעם משרד החינוך - קידום נוער. המטרה היתה לטפל ישירות בילדים האלה.
היו"ר נעמי בלומנטל
איפה ישנים הילדים שנמצאים ברחובות?
רחל יעקבסון
זה נייד מאד. יש בתים שלא מוכנים לקבל את הילדים חזרה. אם זה ילד שפרש

מפנימיה, ההורים לא מוכנים תמיד לקבל אותו חזרה הביתה. הם רוצים שהוא יחזור

לפנימיה, כי זה מוריד את העומס מהמשפחה.

לצערי, הגיל משתנה והולך ונעשה צעיר יותר. ראיתי תופעה בקרית מלאכי, שבשבע

בבוקר כשההורים יוצאים לעבודה, הילדים בני 8-7 נשארים ברחובות ועושים שם טרור;

הופכים פחי אשפה, מלכלכים את הרחובות, שוברים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

את מוצאת שם חבורה של ילדים אתיופים והבורה של ילדי חבר העמים, וחבורה אחרת

של ילדי ותיקים?
רחל יעקבסון
אני עוסקת בהתנדבות בתחום של נוער אתיופי אז אני יכולה לתת לך דיווח על הנוער

הזה. לצערי הרב, כמו שסלומון אומר, הגיל קטן והולך. בקרית מלאכי ראיתי כבר

ילדים בני 7 שעושים את זה. אני נמצאת גם בקרית-גת, באשקלון ובבאר-שבע.
משה באטה
כשאנחנו שומעים על ילדים בני 7 -8 שמשוטטים, תפקידם של שר החינוך ומשרד

החינוך לטפל בהם. אני חושב ששר החינוך היה צריך לשמוע את כל הדברים האלה, כי מחר

הם יהוו מטרד בראש ובראשונה לחברה שלנו.
שמחה גתהון
אין בידי מספרים מדוייקים על ילדים בני 10 - 12 שמשוטטים ברחובות, כי לאף אחד

אין מספרים מדוייקים. ההורים יוצאים מוקדם לעבודה והילדים נשארים באמצע הדרך. יש

ילדים שמתחברים רק עם ילדים יוצאי אתיופיה ויש ילדים שמעורבים גם עם ותיקים. יש

גם ילדים שבבוקר הולכים ללמוד ואחר-הצהריים חוזרים הבית, ובלילה משוטטים ברחובות.

ביבנה יש פנימיות, יש קידום נוער ויש שרות לנערה. יש עובדת סוציאלית יוצאת

אתיופיה שעל"ם וג'וינט מעסיקים אותה, שמטפלת לפחות ב-40 נערות במצוקה. העומס רב.

הבעיה היא שאין מספיק כוח-אדם.

היו"ר נעמי בלומנטל;

קידום נוער והשרות לנערה מטפלים בגילאים גדולים יותר, ואילו כאן מדובר על בני

14.
שמחה גתהון
קידום נוער מטפל בגילאים 13 - 23.
היו"ר נעמי בלומנטל
גם שם יש מחסור בעובדים, אבל התמונה שמצטיירת כאן היא שלילדים בני 9-8-7

שמשוטטים אין מענה היום.
ד"ר פיליפ בירמן
זה באמת כמו שמר סלומון אומר. בקניון בבאר-שבע יש לנו שיתוף-פעולה עם עובדת

קהילתית אתיופית של קידום נוער. ב-1996 היו 300 ילדים אתיופים בשרות מבחן לנוער

וב-1997 הגענו כבר ל-500, אתם מתבקשים לתת למשרד העבודה והרווחה תקציב מיוחד

לפעילות הזאת.

וונדה אקלה;

כל הזמן אנחנו מדברים על התופעה ועל גידולה, אבל אנחנו צריכים לחזור קצת

אחורה ולחשוב איך פותרים את הבעיה הזאת. אני חושב שצריך לבדוק גם מה קורה בתוך

הפנימיות, מה קורה בבתי-הספר, ומה גרם לילדים לצאת ממסגרת בית-הספר. אם נתמקד רק

בתופעה, כל הזמן נעסוק רק בכיבוי שריפת במקום שנטפל בשורש הבעיה.

ביום ששי לפני כעשרה ימים היה ערב דיסקו. היה בלאגן מסוים, אנשים הלכו מכות,

גם מהצוות, ואף אחד לא יודע על זה. לדעתי, ככל שמדברים על הבעיה, אפשר לפתור

אותה, אבל אם מעלימים אותה, לא פותרים אותה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני מסכימה אתך שאפשר לבדוק גם מה קורה בפנימיות. אבל יחסית, הנשירה

מהפנימיות היא יותר נמוכה מאשר מבתי-הספר.
יואב הס
אין- נתונים על זה.
יחיאל ערן
אנחנו מאד מופתעים ונדהמים מהבעיה של עבריינות בקרב יוצאי אתיופיה, מפני שעד

לפני כמה שנים לא היתה בכלל תופעה של סטייה בקרב הנוער, בניגוד לקבוצות אחרות

בחברה. הם באו מחברה מסורתית ששם לא היתה אפשרות לסטייה חברתית, ולא היו

הזדמנויות. לכן אנחנו כמובן נדהמים מהתופעה, אבל לצערנו היא היתה צפויה וזה חלק

מהמחיר שמשלמים בחברה מודרנית. עם כל התדהמה צריך לדעת שזה חלק מהחיים שלנו.

לאף אחד אין היום נתונים מלאים. נכון שמדובר על כאלף. מכון ברוקדייל נמצא

כרגע בשלב סיום של מחקר. הבעיה העיקרית היא, לפי המחקר הזה, לא בני הנוער שנשרו

אלא הנשירה הסמויה. זאת אומרת, ילדים ובני-נוער שרשמית רשומים במערכות החינוך

בפנימיות אבל לא מופיעים, וזאת הבעיה הגדולה ביותר.

מבלי להתעלם מהבעיות שיש לשרותים שמטפלים בנוער ברמות שונות של ניתוק, שצריך

לחזק אותם וצריך עוד תקציבים, עוד עובדים ועוד יידע, הבעיה העיקרית שאנחנו רואים

היא בני הנוער שנמצאים בהתחלת הנשירה, שהם יהיו הנושרים של העתיד, ושם הפעולה

המשמעותית היא ההשובה ביותר, כי זאת הסיבה לכך שהמספרים גדלים והולכים.
חנה דשבסקי
ארשה לעצמי לדבר קצת כללית.
היו"ר נעמי בלומנטל
אם כי מכם דווקא קיבלנו נתונים.

חנה דשבסקי;

נכון. על סמך הנתונים האלה עשינו פעולת חשיבה והגענו למסקנה שמערכות שונות

במשרדי ממשלה קיימות ומפותחות והן פשוט לא מתאימות לטיפול בנוער מנותק. למשל,

בשרות לנערה במצוקה העקרון הוא שלא רודפים אחרי הקליינט.

מדובר, כמובן, על נוער מנותק, נוער שמסתובב ברחובות, שאי-אפשר לעבוד אתו.

לילדים האלה לא מתאים טיפול מסוג זה. צריך לרדוף אחריהם ולהביא אותם תחת קורת גג

כלשהי ורק אחר-כך לטפל בהם באופן רציני.

כשאנחנו מדברים על נוער אתיופי, יש לנו עובדת מיוחדת מאתיופיה, שנמצאת כעת

בחופשת לידה ואני נמצאת כאן כממלאת מקומה. היא כמובן מתמצאת יותר בנוער אתיופי

מנותק. אבל כפי שידוע לי, הנוער האתיופי המנותק אלה ילדים שחיים מעל ומעבר

במצוקה כספית נוראית. אלה ילדים שפעמים רבות מרוויחים גרושים במאמצים אדירים,

בשוק ובמקומות אחרים, כדי לעזור למשפחה. בשוק בבאר-שבע, למשל, יש הרבה מאד ילדים

אתיופים שעובדים קשה תמורת גרושים כדי לעזור למשפחה.

דוד יאסו;

זה לא נכון. בשוק בבאר-שבע אין ילדים. יש ילדים שמסתובבים בקניונים.

חנה דשבסקי;

בסוף דצמבר נפרסם שנתון חדש על מצב הילד בישראל, ויהיו בו נתונים מפורטים.
היו"ר נעמי בלומנטל
בכל זאת קיבלתי מכם פרטים שבין השנים 1993 ל-1996 מספר העבירות של קטינים

עולים הוכפל. דבר נוסף, אחוז העבריינים הקטינים מקרב העולים הוא כפול מאשר אצל

הוותיקים, ובמיוחד בעבירות מין.

רפ"ק נועה בן-נודיז;

יש שני נתונים, לינואר ודצמבר 1996 בהשוואה לאותה תקופה ב-1995, ויש לי מה

שיותר מעניין אותנו, ינואר - אוקטובר, 10 חודשים של 1997.

אנחנו מדברים רק על תיקי פ"א, תיקים פליליים, לא תיקים של אי-תביעה, כי כמו

לכל שאר בני הנוער, גם לאתיופים כשנפתח תיק אי-תביעה, לא מחשיבים את זה וזה לא

ממוחשב בצורה שמית, כך שאין לנו נתונים ואנחנו לא מתיחסים כלל לחלק הזה. מדובר

על עבירות קלות, לא העמדה לדין.

הענין שלנו הוא דווקא בתיקים פליליים. אני אתן לכם נתונים כדי שתהיה לכם

פרופורציה בתפיסה של בני נוער אתיופים יחסית לבני נוער בארץ בכלל, ובני נוער

עולים, בחלק של האתיופים מתוך סך הכל בני נוער עולים, שגם זה נראה לנו די

משמעותי.

בעשרה החודשים הראשונים של השנה נפתחו לקטינים מגיל 12 עד 18, שהוא גיל

האחריות הפלילית, 8,270 תיקים פליליים. בהשוואה לאותה תקופה ב-1996 יש לנו ירידה

של 5%, כי ב-1996 נפתחו 8,700 תיקים פליליים.

סך-הכל תיקים פליליים של עולים בכלל, יש לנו ב-10 האלה 1,487 תיקים, לעומת

1,332 באותה תקופה ב-1996. זה אומר שיש לנו עלייה של 11% של ילדים עולים מכל

הסקטורים.

עכשיו אני עוברת לנתון היותר מעניין מבחינתכם. סך-הכל תיקים של קטינים בני

נוער אתיופים ב-10 חודשים האחרונים - 170 תיקים. אם אני מתיחסת להשוואה של 10

חודשים ב-1996, יש לנו עלייה של 44%. ב-1996 היו 118 תיקים. לפעמים התוספת של

חודשיים משנה את כל האיזון, כך שתתיחסו בדיוק למה שאני אומרת 10 חודשים בהשוואה

ל-10 חודשים. השנה נפתחו 170 תיקים - עלייה של 44%.

סך-הכל תיקים פליליים של נוער עולה כללי מכל הסקטורים - 18% מסך-הכל עבירות

של בני נוער, ב-10 חודשים של 1997. סך-הכל אחוז תיקי נוער עולה אתיופי מנוער

כללי -2% . סך-הכל אחוז תיקי נוער עולה אתיופי מנוער עולה - 11%.

הנתון האחרון הוא די משמעותי לנו, משום שאנחנו יכולים לראות שמסך-הכל תיקי

נוער עולה שעוברים את בעיות הקליטה וההסתגלות וההשתלבות בבתי-הספר, והנשירה,

הנוער העולה האתיופי מהווה השנה 11% מתוך 100%.

אני רוצה להסב את תשומת-לבכם לאותו נתון לגבי שנת 1996. סך-הכל אחוז תיקי

נוער עולה אתיופי מסך-הכל תיקי נוער עולה כללי בשנת 1996 היוו 8.3%. ב-1997 הם

מהווים, כאמור,11%. זו עלייה של כ-2.5%.

בדקנו עוד דבר שיכול לעניין אתכם, מהו סוג העבירות שמאפיין בני נוער עולים

מאתיופיה. שוחחתי גם עם קציני נוער במחוזות ובמרחבים כדי להתרשם איזו בעייתיות

עומדת בפני המשטרה כשהיא חוקרת נוער אתיופי או כשהיא עוצרת נוער אתיופי והם

עוברים תהליכי חקירה.

העבירות האופייניות לנוער עולה אתיופי הן: ב-10 חודשים של 1997 נפתחו תיקים

בעיקר על עבירות רכוש. הילדים מסתובבים בתחנה המרכזית בתל-אביב, בקניונים בקרית

מוצקין, באזור חיפה, בדרך מהפנימיות הביתה ואל הפנימיות מהבית, הילדים מבצעים



הרבה מאד עבירות רכוש. עובדי הנוער במשטרה טוענים שהעבירות האלה הן עבירות של

הישרדות. כלומר, הם רעבים. הם פורצים לחנות, לוקחים לחמניה, עוגה, אוכל - עבירות

רכוש. זה סוג העבירות שמאפיין אותם, ולאלה נפתחו השנה 111 תיקים ב-10 חודשים.

סדר ציבורי, שזה אלימות, קטטות - 30 תיקים ב-10 חודשים, שזה לא נתון משמעותי.

אלימות נפרדת, שהיא זריקת אבנים, אלימות כלפי אדם, פגיעה בגוף - 19 תיקים.

הבעייתיות שהמשטרה נתקלת בה מתמקדת בשני מישורים: 1. בתהליך חקירת העדים. 2.

בקשר עם ההורים. ההנחיה לחקירת קטינים מאפשרת להורים לילדים עד גיל 14 להיות

בחקירה, וזה אפילו חובה, ומגיל 14 עד 18 זה מומלץ, אלא אם כן ההורים מהווים שם

גורם מפריע להתקדמות החקירה.

ההורים מעולם לא דורכים בתחנות המשטרה בזמן שחוקרים את הילדים. הם מסרבים

להגיע ופשוט מתעלמים. מנסים ליצור קשר עם ההורים ושהם יהיו נוכחים, כי כל ההליך

הטיפולי-משטרתי בנוער קשור קשר הדוק עם ההורים ועם המשפחה, ופה אחת הטענות הקשות

של המשטרה, שאין כלל תקשורת עם ההורים.

למשטרה גם אין גוף מקשר או קצין מקשר, או דמות מקשרת שתסביר להורים מה קורה.

פעמים רבות הולכים לבית ההורים וההורים לא מבינים את השפה. ואם הם קצת מבינים את

השפה, הם לא מבינים את המונחים וזה כבר הרבה יותר קשה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אין לכם במשטרה אנשים בני העדה?
רפ"ק נועה בן-נודיז
יש לנו, אבל לא מספיק.

יש בעיה יותר חשובה שאני רוצה להסב אליה את תשומת-לבכם, כאשר הילדים נושרים

מהפנימיות והפנימיות לא מדווחות עליהם. מה שקורה, הפנימיה ממשיכה לקבל את הכסף

כשהילדים בחוץ כבר מזמן, והמשטרה לא יודעת. יש פה נתק מוחלט בין הרשויות, וזה

אחד המצבים היותר קשים שמסבירים אחר-כך את ההידרדרות לעבריינות, כי אף גוף לא

יודע. ברגע שנפתח לילד תיק פלילי במשטרה, או כבר היה מסובך במשטרה, ההורים פשוט

לא רוצים לראות אותו, ואנחנו מנסים ליצור אתם קשר - אין עם מי לדבר. מבחינתנו קחו

אותו, אין לנו כוח, לא רוצים לראות אותו.

היו"ר נעמי בלומנטל;

תודה רבה. נתת לנו נתונים חשובים מאד לישיבה הזאת. מבחינת עובדי ואנשי קשר

מבני העדה האתיופית כדי שאפשר יהיה לפתח יותר את הקשר עם ההורים, זה דבר אחד

שנרצה לדון בו ונפנה לשר לבטחון פנים להגדיל את מספר אנשי המשטרה בני העדה. יש

מספיק מנהיגות מקומית ואני בטוחה שאפשר יהיה למצוא תקנים. שנית, האם יכול להיות

שיש במשטרה דעות קדומות והאם היחס אל נער בן העדה האתיופית הוא יותר קשה בשל

השונות ובשל אווירה כללית שקיימת? אומרים: אנחנו מכירים אותם, הם עכשיו גונבים

ומתפרעים. האם אתם ערים לתופעות כאלה?
רפ"ק נועה בן-נודיז
לא בקרב הנוער. אני יכולה לדבר על מה שקורה בקרב הנוער, לא בקרב הקטינים.

לגבי מה שקורה בקרב הבוגרים אני לא יודעת. אני מבינה שאמרת את זה על-סמך דברים

שאת קוראת בעתונים. גם אני קוראת עתונים.
היו"ר נעמי בלומנטל
גם היתה לנו ישיבה עם המפכ"ל בשבוע שעבר בענין היחס לעולים מברית-המועצות

לשעבר.

רפ"ק נועה בן-נודיז;

אני לא נתקלתי בשום מקרה בקרב הקטינים. להיפך, מחפשים את הקשר, מחפשים

לעזור. הכוונה היא שמי שעובר עבירה קלה אחת, או רק מתרויל את הדרך, אנחנו

מחפשים את הקשר עם רשויות הרווחה, עם המשפחה, ואין. במקרה הזה יש לנו בעיה.

להיפך, בבדיקה שעשיתי עכשיו בכל המרחבים הגדולים עם קציני הנוער, הם ביקשו עזרה

מההורים.

דוד יאסו;

לפני כשלושה חודשים היתה כתבה בעתון מקומי של קרית-גת, לפיה אמרו: השוטרים

שראו אותנו ברחוב הרביצו לנו והתעללו בנו. ולא מדובר על מבוגרים, כפי שאמרת.

רפ"ק נועה בן-נודיז;

תן לי את פרטי המקרה ואני מוכנה לבדוק. אני מניחה שכתבות כאלה יוצאות גם בלי

כל קשר למוצא אתיופי, רוסי או ישראלי. יש לנו מספיק תלונות על אנשים שמתנהגים

בצורה חריגה.
אורי טמיאט
אני רוצה לשאול את רפ"ק בן-נודיז ולאמת מידע שקיים אצלי. המשטרה מצליחה

לפענח 11% מכלל המקרים, וזה אומר שיש עוד 89% שהיא לא מצליחה לפענח. האם זה

נכון?

רפ"ק נועה בן-נודיז;

המשטרה לא מפענחת כשהיא לא מגלה. היא לא חושפת כשהמקרה לא נחשף. ברגע

שהמקרה נחשף, יש עבירה. אנחנו מדברים על תיקים גלויים, לא על דבר שאתה יודע ואני

לא יודעת. אם אתה יודע שמתבצעות עבירות ולא נמסר עליהן למשטרה, יש לך בעיה.

צריך למסור שיש עבירות.

אורי טמיאט;

אתם מגלים 11% מכלל המקרים והבעיה היא שיש יותר.

היו"ר נעמי בלומנטל;

זה הצפי של הארגון שלכם שמסתובב הרבה מאד ברחובות. אם למשטרה או לרשויות

הרווחה יש מענה, זה טוב שתופסים, אבל אם אין מענה, אולי יותר טוב שלא יתפסו אותם.

הנתונים שאתם ערים להם מעידים שעל כל אחד שנתפס יש עוד תשעה שמסתובבים ומבצעים את

אותן עבירות והם לא נתפסים.
יואב הס
קיבלנו מתת-ניצב במשטרה הערכה שמתוך כל עשרה אנשים שמבצעים איזה שהוא פשע

מוצאים אחד. זה נתון כללי של המשטרה, לא נתון שמשתנה לגבי בוגרים וזה לא נתון

שמשתנה לגבי צעירים. זה נתון עובדתי. אין קושי לדעת את זה, כי יודעים כמה

תלונות מקבלים. עוד לא יודעים -איזה דברים נעשו שהמשטרה לא מקבלת עליהם תלונות,

כי אנשים רבים התיאשו והם לא רוצים להתלונן במשטרה. על אלה אני לא מדבר. אני

מדבר על אלה שהגישו תלונות, יודעים כמה מפוענחים. אלה לא דברים שאנחנו המצאנו.
מרינה סולודקין
יש כמה מענים לבעיות ששמענו עליהן היום, ומאד חבל שאין כאן נציגים של מערכת

החינוך, שאני חושבת שהשיפור שם הוא המענה העיקרי שאנחנו צריכים לתת. אבל כשאנחנו

מדברים על המשטרה, לפני חצי שנה פניתי לשר לבטחון פנים ואמרתי לו, בגלל חוסר

תקשורת בין אוכלוסיות העולים, גם רוסים וגם אתיופים, שלדעתי מאד חשוב לגייס את

בני העדה, גם רוסים וגם אתיופים דוברי אותה שפה לכל הדרגות במשטרה, וקיבלתי תשובה

מהשר קהלני שהוא לא חושב שזה צודק ונכון לעשות דברים כאלה.

אני חושבת שאחת המסקנות של הכנס שלנו היא שאנחנו צריכים לפנות בצורה רשמית

ולומר שזה חשוב.

היו"ר נעמי בלומנטל;

בזמנו פעלנו יחד עם ארגוני העדה, ועם חבר-הכנסת מאסלה, להעדפה מתקנת, שבמשרדי

הממשלה יהיו משרות ייעודיות. הממשלה הסכימה, ולא עשו שום דבר.
אדיסו מאסלה
פעם דיברו על האתיופים הביישנים, המנומסים והשקטים ושכחו את הדור הצעיר.

המראה של בני הדור הצעיר הוא באמת אתיופי אבל ההתנהגות שלהם היא ישראלית לכל דבר,
לטוב ולרע. והיום כולם מתפלאים
הם הגיעו כל-כך מהר לאן שהגיעו, האתיופים השקטים

והמנומסים האלו שהיו ממושמעים גם בבתי-הספר וגם בקהילה.

לצערי הרב, מדינת ישראל והגורמים הקולטים לא נערכו טוב לקליטת הילדים במערכת

החינוך. זה נושא בפני עצמו ואנחנו מתחנו בקורת על פנימיות של עליית הנוער ועל

הריכוזיות של הילדים בבתי הספר בשכונות.

משה באטה ואני הוזמנו לפני חודשיים על-ידי הקניון בבאר-שבע לבקר במקום. יש

שם כנופייה של ילדים אתיופים, והנהלת הקניון והסביבה מאד מוטרדים ממנה. ראש

הכנופייה הוא ילד אתיופי בן 13, ומנכ"ל הקניון הסביר לנו שלילד הזה יש כריזמה

בלתי-רגילה ויכולת להנהיג את הכנופייה, והממסד שם יושב בחיבוק ידיים.

דיברו פה על רעב. הייתי מזמין את הוועדה המכובדת הזאת לרחוב המסגר בימי

חמישי כשנערכות שם חתונות של עולי אתיופיה. אנחנו בני העדה יודעים מה מתרחש שם.

מספר הילדים הקטנים שמגיעים לחתונות של עולי אתיופיה לפעמים יותר גדול ממספר

האנשים שהוזמנו לאותה חתונה. אנחנו מעלימים עין ומקבלים אותם, ולא פעם הילדים

האלה גם מפריעים את מהלך השמחה.

אני מוחה על אי-השתתפותם של אנשי החינוך בישיבה זו. זה דיון רציני, לפחות

מבחינתנו, וזה ביזיון שנציג בכיר של משרד החינוך לא משתתף בו. אסור שהוועדה

תעבור על זה לסדר היום.

אני אומר לכם שזו פצצת זמן מתקתקת. מי שחושב שהבעיה הזאת היא רק של עולי

אתיופיה, טועה. תהיה לזה השלכה בלתי-רגילה על החברה הישראלית כולה. אין ספק

שהראשון שייפגע מהתופעות האלו הם בני העדה, אבל גם מדינת ישראל והחברה הישראלית

כולה ייפגעו. אם יחליטו לשים אותם בבתי סוהר, גם לזה יהיה מחיר כבד מאד לחברה

הישראלית ולמדינת ישראל.

לדעתי חייב לקום צוות של נציגי המשרדים הנוגעים בדבר, כמו משרד הקליטה, משרד

החינוך, משרד העבודה והרווחה וגם משרד השיכון. כי כל עוד לא ניכנס לעומק הבעיה

לחפש מסגרת לילד שנפלט ממערכת החינוך, ואני יודע שפעמים רבות החזרנו אותו, אחרי
חודש-חודשיים הילד אומר לי
יצאתי מהמסגרת ששלחתי אותי אליה. לאחר שבדקתי את

המקרה התברר שהבעיה היתה לא רק מסגרת חינוכית אלא גם משפחתית, כלכלית, צפיפות

דיור, כשלילדים אין פינה שבה הם יכולים להכין שעורי-בית.



שנים רבות התרענו על כך ואף אחד לא שם לב לזה. אין היום מדיניות של העדפה

מתקנת. הבקורת שלי היא עניינית. היתה מדיניות של העדפה מתקנת כשיאיר צבן היה שר

הקליטה. 60% - 80% מהעובדים שנקלטו במשרד הקליטה פוטרו. בשנה שעברה, בגלל

הקיצוץ בתקציב, אתיופים רבים ששירתו כשוטרים במשטרה פוטרו. שלא לדבר על קליטה

נוספת.

מדינת ישראל נכשלה בקליטת עלייה. אני פוחד, שהדור שגדל היום במצב כזה, בעוד

30 - 40 שנה יגיד: דפקו אותנו. האם מדינת ישראל מתכוונת לקלוט עלייה בצורה

כזאת? לא חסרים בחברה שלנו אנשים שאומרים: בשנות החמישים דפקו אותנו. אל תספרו

לנו על כשלונות של שנות החמישים, כי אותו מצב חוזר היום.

הוועדה הזאת צריכה לצאת בקריאה לא רק לשר החינוך, לראש הממשלה, שצריכה להיות

מדיניות של העדפה מתקנת. פה מדובר בעלייה שונה, וכל עוד לא יהיו משאבים מיוחדים

וכוח-אדם רציני שיטפל בקליטת עולי אתיופיה, אני אומר לכם שהעלייה הזאת מידרדרת

בקצב מהיר מאד ואנחנו נמצא עצמנו ב"ברוך" הגדול ביותר שיכול להיות.
אליעזר זנדברג
קודם-כל הערה. חסר לי נתון, מבחינת אחוזים, בכמה ילדים עבריינים מקרב הקהילה

האתיופית מדובר ביחס לילדים עבריינים בכלל. זה מאד רלבנטי.

חבר-הכנסת מאסלה, אפשר לנסות לפתור בדיון הזה את כל הבעיות, אבל אני מניח

שבאנו לכאן כדי לדון בנושא ספציפי. ממה ששמעתי עד עכשיו אנחנו מדברים על

הסימפטום ולא על המחלה. אם במדינת ישראל ילדים מסתלקים, בורהים מפנימיות באופן

קבוע ואנחנו לא יודעים על כך, בסופו של דבר נגיע לעוד דיון כזה על מעשי פשיעה.

הנושא הכי מקומם והכי חמור מבחינתי, מצמרר הייתי אומר, הוא שילדים גונבים

בשביל לאכול. כי שמענו כאן שמישהו גונב לא כדי שיהיה לו עוד מכשיר חשמלי או

צעצוע לשחק, או משהו שהוא ימכור-יסחור בו. ילדים גונבים בשביל לאכול. זה אסור

שיקרה במדינת ישראל.

אינני יודע אם יש טעם להמשיך בדיון בלי לשמוע התיחסות של גורמים שלא הגיעו.

כי אנחנו צריכים להתחיל מהנקודה שבה הילד בורח מפנימיה ובמשך תקופה ארוכה מסתובב

ואף אחד לא מטפל בו, והמשטרה לא יודעת עליו, כי היא יודעת עליו רק אהרי שהוא מבצע

את המעשה שמעיד על המצוקה, אבל אנחנו צריכים לתפוס אותו ברגע שהוא נמצא במצוקה

ולא שם.

אני מסכים שזו פצצת זמן מתקתקת. השאלה עד איפה הגענו, ולכן חסרים גם הנתונים

עד איפה הגענו מבחינת הסכנה המיידית. אני חושב שבידינו להפעיל את הלחץ הנכון

על-מנת למנוע בעתיד את המצב הזה, אם נדע לשים את האצבע על החוליה החלשה, ואני לא

משוכנע שהגענו למצב שאנחנו יודעים בדיוק מה היא.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה. חברת-הכנסת סולודקין, בבקשה.
מרינה סולודקין
יש מסקנה מהדברים ששמענו, והיא שאנחנו צריכים להקים מסעדות לילדים רעבים בני

העדה. זה מאד השוב.
היו"ר נעמי בלומנטל
חברת-הכנסת סולדקין אומרת שאנחנו צריכים להקים גם מסעדות מיוחדות. הייתי

אומרת לעשות זאת אולי אפילו בקניונים.
אדיסו מאסלה
לא יכול להיות. זו עדה ששומרת על כבודה. אם ישראלים ירצו לחלק מתנות ברחוב

דיזנגוף, בני העדה האתיופית יהיו האחרונים שייצאו לרחוב כדי לקבל מתנות.
היו"ר נעמי בלומנטל
לא התכוונו רק לבני העדה.

אדיסו מאסלה;

צריך ליצור מסגרות אחר-הצהריים לילדים שחזרו מבית-הספר ולתת להם גם ארוחה

חמה. מדינת ישראל מסוגלת לעשות את זה. אבל לפתוח בית תמחוי לילדים יוצאי

אתיופיה - אני אהיה הראשון שאמחה נגד זה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

חס והלילה, לא זאת היתה הכוונה. הבעיה שלנו היא הנשירה כבר מבית-הספר

היסודי. אנחנו שומעים על ילדים בני 7 שבמקום ללכת לבית-ספר הם בועטים בפחי

האשפחה שבדרך ומרביצים זה לזה. אנחנו מעלים פה את הבעיות שצצו במשך הזמן, כמו

נשירה מפנימיות שאין עליה דיווח. אלה ילדים שהולכים לאיבוד, הם לא מופיעים בשום

סטטיסטיקה.

רפ"ק נועה בן-נודיז;

זו הפרה גסה של החוק לא לדווח על ילד שנשר.

יואב הס;

לא רק זה. כששואלים את משרד החינוך, הם אומרים שהנשירה היא 0.75%.

היו"ר נעמי בלומנטל;

הוזמן לכאן האחראי על קליטת עלייה. אנחנו נזמן לכאן את שר החינוך שידווח לנו

בעיקר על בעיית הנשירה. מה אתה עושה עם ילד בן 7 שבמקום להגיע לכתה מסתובב

ברחובות. מה אתה עושה עם ילד בן 7 שכן הלך לבית הספר ואחרי בית-הספר אין לו

מסגרת לשעות אחר-הצהריים. מדובר על למעלה מאלף ילדים היום. ואם אנחנו מדבריים על

ילדים בני 8, 10, 11, המספרים הרבה יותר גדולים. כל אלה ילדים בלי תקווה, ילדים

שאין להם עתיד, שהחברה הישראלית למעשה אומרת להם; אין לנו פתרון בשבילכם. בשום

אופן לא נסכים לזה.

אני רואה שהבעיה הרבה יותר חמורה מכפי שהיא מצטיירת בקניונים או בתחנה

המרכזית או במקומות אחרים. הבעיה מתחילה בגיל 8-7-6-5.

מושקעים משאבים אבל זה עדיין לא מספיק. רפ"ק בן-נודיז העלתה את הבעיה.

אנחנו נפעל שיהיו יותר עובדים בני הקהילה שיכולים לדבר בשפה של ההורים, כדי לקרב

הזרה את ההורים ואת הילדים. בקטע הזה אני חושבת שנוכל להתקדם.

נושא אחר הוא אי-דיווח של הפנימיות בבתי-הספר על נשירה של ילדים. אם הם לא

ידווחו, אנחנו לא נדע, הרשויות לא יידעו - הם הלכו לאיבוד.

יעל אורן;

אם מדובר פה על פשיעה ועל קטינים, אצלנו מתנקזים כל הנערים בני 12 - 18

שנפתחו להם תיקים במשטרה והם מגיעים אלינו. אנחנו מטפלים בילדים מגיל 12, גיל

האחריות הפלילית.



היו"ר נעמי בלומנטל;

מה קורת למטה מגיל 12?
יעל אורן
הם אמורים להיות מטופלים על-ידי קצינת סעד. אבל אנחנו שומעים פה שילדים בני

7 שהיום מסתובבים, בגיל 12 הם יגיעו אלינו, ואני חושבת שמאד חשוב להבהיר מה קורה

בשרות המבהן ועם איזה בעיות שרות המבחן לנוער מתמודד ומה הם הצרכים שלנו, שהם

בעצם לא שונים מהצרכים שהועלו פה. כי גם לפי הנתונים של שרות המבחן, גם אצלנו יש

מגמת עלייה במספר המופנים מקרב עולי אתיופיה, כאשר האחוז שלהם בכלל המופנים

היהודים לשרות המבחן עלה בשנה האחרונה.

בשנת 1996 היפנו לשרות המבחן 330 קטינים עולי אתיופיה, כאשר המספר הזה היווה

אז 2.5% מכלל המופנים הקטינים יהודים לשרות המבחן. בחצי השנה הראשונה של 1997

הופנו 243 קטינים - 3.7% מכלל המופנים. זאת אומרת שהמספר גדל, ועד שנגיע לסוף

השנה אנחנו עלולים להגיע גם ל-500 קטינים שהופנו. יש מגמה של עלייה, ואנחנו

יכולים גם לראות ריכוזים של ערים שמהן מופנים לשרות המבחן, בעיקר באזור הדרום כמו

באר-שבע, אשקלון, אשדוד וקרית גת, קרית מלאכי. יש גם ברחובות וברמלה ריכוז מאד

גדול, ובצפון - בעפולה והקריות.

אנחנו נתקלים בקשיים מאד גדולים מבחינת ההידברות והתקשורת עם האוכלוסיה.

העבירות הן לא בדיוק עבירות מין, אלא יש סמים ואלכוהול.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני שמעתי את זה ממשרד העבודה והרווחה.

יעל אורן;

לא מקרב המופנים אלינו. העבירות חן בעיקר סמים ואלכוהול, שעליהן אף אחד לא

דיבר פה, שזו בעיה רצינית בקרב העדה האתיופית. יש הרבה עבירות רכוש, התפרצויות

ועבירות של אלימות.

רבים מהקטינים שמופנים אלינו נמצאים ללא מסגרת לימודים או תעסוקה. יש פער

מאד גדול בין רמת הלימודים שלהם, שהיא לא תואמת את הגיל.

הקטינים באמת מאורגנים בחבורות רחוב, אבל הם לא עושים את העבירות בחבורות.

החבורות הן יותר בשביל ההתחברות החברתית. לרוב הם עושים את העבירות לבד. הם

מאופיינים בסגירות, בחוסר אמון, בחשדנות, בכעס, בתחושת בדידות מאד-מאד קשה. יש

קשיים בשפה. גם אנחנו, כמו חמשטרה, נתקלים בקשיים מאד-מאד גדולים של הידברות

ושיתוף פעולה, קודם-כל להגיע לשרות המבחן. אנחנו מהווים בעצם את החייץ בין מבצעי

העבירות לבין החברה ואנחנו מאד-מאד מתקשים להגיע אליהם בגלל בעיות של שפה

ותקשורת.

שהנשירה מבית-הספר היא כמובן בעיה מאד קשה, אבל אני לא חושבת שזה מתחיל מפה,

ואני מסכימה עם מה שאמרת. יש נתק גדול בין הילדים לבין המשפחות שלהם. הם מגיעים

לארץ, הם רוצים להידמות לחברח הישראלית. ההורים עצמם לא מכירים את התרבות והם

חסרי-אונים. נפגשתי עם הורים בראשון-לציון, והם פשוט זועקים לעזרה. הם לא

יודעים אם מה שהיה מותר להם באתיופיה מותר להם גם פה כהורה, ואז נוצר נתק מאד

גדול. האב איבד כאן את מעמדו והוא לא יודע כיצד הוא צריך לנהוג. ועד הקהילה

בראשון-לציון, הילדים שלהם מטופלים אצלנו בשרות המבחן, וזח מראה לדעתי את הנתק

המאד גדול.



רפ"ק נועה בן-נודיז;

אני רוצה לתקן בענין הסמים. אין כמעט עבירות סמים בקרב ילדים עולי אתיופיה.
יואב הס
יש, אתם לא יודעים.

אדיסו מאסלה;

יש עבירות סמים. זה הכשלון של המערכות.

רפ"ק נועה בן-נודיז;

ב-10 חודשים של השנה הזו נפתחו 3 תיקים פליליים בנושא סמים. נניח שיש עוד.

זאת עבירת חשיפה שקשה לגלות אותה, אבל הנתונים מדברים בעד עצמם, לעומת תיקים

אחרים של עבירות רכוש, שזאת הבעיה.
היו"ר נעמי בלומנטל
זה כולל אי-תביעה? הרי על עבירות סמים קלות לא מגישים תביעות, הכל נסגר.

דוד יאסו;

אני יכול למסור כמה אנשים עוסקים בענין הזה. זה לא 3 ולא 10 ולא 20 אלא

יותר.

יואב הס;

זה גם ענין של התפתחות. זה מתחיל בעבירות רכוש ואחר-כך מגיעים לעבירות היותר

קשות. אם לא נטפל בדברים היום, בעוד כמה שנים המספרים שמפתיעים את יחיאל ערן ואת

כל האנשים שיושבים פה בענין עבירות רכוש, באותה מידה בעוד כמה שנים נשב ונהיה

מופתעים מהמספרים של עבירות סמים. זה רק ענין של זמן.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני מסכימה אתך.

יעל אורן;

קודם-כל אנחנו יודעים שלא על כל עבירה נתפסים, ונערים רבים שמגיעים על עבירות

רכוש מדווחים, ואנחנו מאבחנים שמוש בסמים ואלכוהול במיוחד בקרב נערים עולי

אתיופיה.

אני רוצה לציין את הקשיים שאתם מתמודד שרות המבחן. אנחנו השרות העיקרי שמטפל

בנוער שכבר ביצע עבירות ואנחנו מאד מתקשים קודם-כל בהערכה והבחנה של מצב הקטינים.

כי אי-ידיעת השפה זה מכשול ראשוני.

יש לנו כבר כמה שנים בשרות המבחן קצינות מבחן מקרב חבר חעמים. התרומה שלהן

לטיפול ולהבנת הבעיות הייחודיות של המשפחות היא מאד משמעותית, ואנחנו יכולים לתת

כך תשובה יותר הולמת למצבם.

עד היום אין בשרות המבחן עובדים סוציאליים קציני מבחן מחעדה האתיופית, כאשר

הם יכולים לתת הנחיה וייעוץ לעובדים, יכולים לעזור לנו בהבנת התרבות הייחודית,

שהיא עוד יותר ייחודית מהתרבות של חבר העמים. לזה אנחנו זקוקים היום, לסיוע

בהפעלת תוכנית של קציני מבחן מקרב העדה שיהיו אמינים גם על העדה. בגלל החשדנות



הכל-כך גדולה של בני העדה חייב להיות עובד בשרות המבחן מקרב העדה, ויותר מעובד

אחד, מכיוון שזה מפוזר בריכוזים גם בדרום וגם בצפון הארץ. אני חושבת ששרות המבחן

הוא שרות סמכותי ואלינו מופנים נערים שהם לא בהכרח מטופלים או מוכרים בשרותי

רווחה אחרים. שרות המבחן מחייב אותם לקבל טיפול. לכן עובד בן העדה האתיופית הוא

מאד-מאד חשוב בשרות המבחן.
היו"ר נעמי בלומנטל
בהחלט. אנחנו צריכים לדאוג לכמה עובדים.
רחל יעקבסון
יש ילדים שמוכרים את גופם בגן החשמל, והאחוזים גדלים והולכים. יש סמים

ומכירת הגוף. אתם לא מגיעים לשם וגם המשטרה לא מגיעה לשם.
יואב הס
גבי יעקבסון, אולי תקחי את רפ"ק בן-נודיז לסיור בגן החשמל.

עידית פישר;

אם דיברתם קודם על פליטי הפנימיות שמסתובבים ברחובות, אנחנו בעצם המוצא

החינוכי-טיפולי האחרון מבחינת הרצף הטיפולי במדינת ישראל, והנערים מגיעים אלינו

כבר בצווי בית-משפט, כשרמת המוטיבציה או רמת שיתוף הפעולה מאד נמוכה ויש

אנטגוניזם מאד גבוה, אבל אנחנו כבר מטפלים בכפייה במסגרת סמכותית. וכמו שכאן

דיברו על עלייה מדאיגה באחוז של נוער עולה, גם אצלנו יש תמונה של עלייה מדאיגה.

למרות שיהסית אנחנו מסגרת קטנה, אבל שנתית מדובר על 1,500 בני נוער שמתוכם

25% עולים מחבר העמים ו-6.5% הם עולים מאתיופיה. זו עלייה בהחלט מאד דראמטית

משנה לשנה, כשאנחנו גורסים שעד היום לא התמודדנו עם אותם נערים שנפלטו ולאט-לאט

נתחיל לראות אותם צצים בבחינת הברירה הקטנת.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מה אתם עושים אתם?

עידית פישר;

הם נמצאים בתוך המעונות שלנו.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מצפה-ים, למשל.

עידית פישר;

זה הקצה האחד. יש קצוות אחרים. יש הוסטלים בקהילה ויש הקצה השני, שאולי

פחות מוכר אבל הוא היותר סימפטי.

היו"ר נעמי בלומנטל;

ההוסטלים בתוך הקהילה הם סגורים?



עידית פישר;

הם פתוחים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

למשל במצפה-ים, שזה מקום קשה, יש שם עלייה במספר בני העדה האתיופית?

עידית פישר;

אין לי נתונים ספציפיים למצפה-ים, אבל יש עלייה גם במעונות הנעולים

והפנימייתיים. יש עלייה גם בהוסטלים. יש עלייה לגמרי ברורה של בני נוער מהעדה

לתוך המסגרות שלנו.

נאמרו כאן כמה דברים שאנחנו פוגשים בהם, וזה כל רמת השוטטות המאד גבוהה

שמאפיינת את בני הנוער לפני שהם מגיעים אלינו. רמת השוטטות, ההתארגנות בחבורות,

עבירות שאני בהחלט אומרת שהן דומות למה שאופיינו כאן, לעבירות על רקע קיומי, גם

קיומי רגשי, לאו-דווקא ברמה הפיסית, אבל בהחלט קיומיות, תוצאה לשוטטות בתוך הרחוב

ונסיון של הישרדות.

מלבד זה אני מסכימה עם מה שאמרה יעל אורן לגבי שרות המבחן. אני חושבת

שהמצוקה המאד קשה והמאד דראמטית היא דווקא בעבירות בתהום של סמים. אולי לא

עבירות פורמליות. אם לא נתקפים לא נפתחים תיקים, אבל אנחנו יודעים מנתונים שלנו

שיש עלייה משמעותית בשמוש בסמים על כל הוריאציות והגוונים. זאת תופעה כיללת

בעייתית חברתית, אבל היא מעסיקה אותנו גם מול הנוער העולה מאתיופיה, שזה נתון מאד

רחב.

אני רוצה לציין שיחסית הנוער ששוהה במסגרות שלנו הן בנות, ואני חושבת שזו גם

אוכלוסיה שכשמדברים על בני נוער, לא צריך לשים אותה בכפיפה אחת עם הבנים, כי

בכל-זאת יש לה איפיונים שונים. אם אנחנו מדברים על סימפטומים של הידרדרות מינית

אצל בנות וכו', אנחנו רואים את זה גם בקרב בנות העדה.

יואב הס;

יש נתונים בתחום הזה?

עידית פישר;

אין לי נתונים ספציפיים לענין הזה. אני חושבת שצריך לאגור נתונים.

יואב הס;

אולי אפשר להתחיל לעסוק בענין הנתונים? אי-אפשר לטפל בבעיה הזו לפני שיודעים

נתונים. מדברים על כל מיני דברים מאד כלליים, מדברים על עלייה כללית, ואי-אפשר

לטפל בדברים בצורה כזאת.

עידית פישר;

שמחה גתהון מעל"ם אולי תשלים.
שמחה גתהון
אנחנו עובדים יחד עם רשות הנוער. אני גם מסתובבת בחסות הנוער ונפגשת עם

הנערים. יש 60 - 70 בני נוער בנות ובנים שנמצאים במסגרת של חסות הנוער, בהוסטלים

ובפנימיות סגורות. רובם נקלטו בבית הספר הקהילתי. אני חושבת שאם הנערים האלה

היו מקבלים טיפול כשהם היו בקהילה או במשפחתם, היינו מונעים - - -



היו"ר נעמי בלומנטל;

את יכולה לומר משהו בקשר לנערות?

שמחה גתהון;

כן. יש נערות ב"צופיה". בשנה שעברה היו שם שש נערות וכיום יש שלוש. הנערות

האלה נכנסו כמובן למסגרות של פנימיות ובתי-ספר. הנערות האלה עסקו - סליחה שאני

אומרת את זה אבל אני צריכה להגיד - בזנות, והשתמשו בסמים קשים. הן סובלות מבעיות

רגשיות קשות, בדידות קשה, בעיות כלכליות קשות בבית ומשפחות מפורקות. הן באות

מהרקע הזה.

אנחנו צריכים לעבוד עם משפחות בקהילה כדי לאתר את הנערות והנערים האלה

בקהילה. השרות הסוציאלי לא מוכר אצלנו, כי אף פעם לא חיה לנו עובד סוציאלי

באתיופיה, אבל כדי לאתר את הנערים האלה, עובד סוציאלי או עובד קהילתי צריך

להסתובב בשטח.

עידית פישר;

אני רוצה להתחבר לאחד הדברים ששמחה אמרה ובעיניי הוא העברת המסר. אנחנו

מדברים על משפחה מאד חלשה. אם אנחנו בוחנים את הרקע המשפחתי של הנערות והנערים

שנמצאים במוסדות שלנו, מדובר במשפחות מאד שבורות, שעברו משבר מאד קשה, שהתחיל עוד

מזמן הניתוק באתיופיה ועברו מהלכים מאד קשים ברמה המשפחתית, שהגיעו מאד שסועות

ושבורות ושבקושי מוצאות את דרכן. ובתוך נסיון ההסתגלות הזה, כשכבר יש נתק

בין-דורי כל-כך רחב בין דור ההורים לבין דור הילדים שמנסח להיות ישראלי ומנסה

להפגין את יכולות הרחוב הישראליות שלו - בתוך כל זה אנחנו עוד הולכים ומנתקים את

בני הנוער, מורידים מסמכותם של בני המשפחה לטפל בהם, לתת את הטון עבורם. שמים

בני נוער שאפילו המשפחות שלהם לא יכולות לשמש בלם כמו משפחות אחרות, למוסדות

המטפלים. זאת אומרת, מבחינתנו בני המשפחה מהווים איזה שהוא בלם כדי שאנחנו ניתן

שרות טוב. במקרה של הילדים האלה הם לפעמים יתומים מבחינה זו, מבחינת היכולות

לפקח מה הרשויות עושות.

עמירם קלאוס;

מבחינת נתון כללי אנחנו מדברים על 520 בני נוער שנמצאים בנשירה מאד מתקדמת,

חלקם בניתוק חברתי ברמה די גבוהה. למרות זאת, בשביל לעשות צדק עם הנושא, זה גם

לא נכון לקרוא לתופעה פשיעה, מפני שאפילו מהנתונים שנתנה נציגת המשטרה, זה

שוטטות, עזובה, מצוקה וכל התופעות שתוארו פה, ובעקבותיהן יש עבירות רכוש, שחלקן

הן לצורך הישרדות.

אני מבין את המשטרה. המשטרה תופסת עבירות מבוצעות ידועות ושמוש בסמים,

בעיקר שמוש מסתמן בסמים זה לא מסוג העבירות שהמשטרה יכולה להקצות לו לא את כוח

האדם ולא לקבל נתונים, ולכן יש נתונים שהפער בינם ובין המציאות גדול.
רפ"ק נועה בן-נודיז
על איזה מקומות אתה מדבר?
עמירם קלאוס
בכל רחבי הארץ, בעיקר בריכוזים הגדולים שאנחנו יודעים שיש מידע על אתיופים -

באשדוד, באר-שבע, קרית מלאכי, או בצפון, כולל אתר הקראוונים חצרות-יסף וכוי. יש

שעורים הרבה יותר גדולים בעיקר שמוש מזדמן בסמים, אבל כל אחד מאנשי המקצוע יודע

ששמוש מזדמן בסמים, כשהוא מכיר את התופעה החברתית של חשתייכות, המעבר ממנו לסמים

יותר קשים הוא תהליך מאד טבעי.



לגבי ההתיחסויות והפתרונות אני יכול להגיד בגדול, ופה אני מצטרף לחבר-הכנסת

מאסלה, יש תקציבים אבל חם מעטים מדי. למשל, לנו יש בכל המערכת שני עובדים

אתיופים. אם אנחנו מדברים ברמה ארצית על עבודה ב-120 ישובים, זה אולי פתרון

נקודתי מקומי בישוב זח או אחר, אבל זה לא מאפשר לחתמודד עם הבעיה.

צריך לראות את הבעיה בשני אספקטים. א. כפי שהוזכר, שיתוף-פעולה הדוק

ואינטנסיבי מערכתי בין גורמים מוסדיים ממשלתיים פלוס עמותות.
היו"ר נעמי בלומנטל
אבל אין לאן להפנות אותם. אין כתובת, ואני נתקלתי בזה אישית. צריך למעשה

טיפול אישי.
עמירם קלאוס
יש כתובות.

יואב הס;

כל אחת מהכתובות שאתה מדבר עליהן מפנה את הפונה אל הכתובת הבאה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

שגם היא לא כתובת.

עמירם קלאוס;

זה לא נכון לחלוטין, כי במשרד העבודה והרווחה אנחנו כתובת, ואני מדגיש שאנחנו

עונים ל-520 בני נוער. אם היו לנו יותר אמצעים וכוח-אדם, היינו עונים ליותר.

יואב הס;

520 מתוך כמה שצריך לטפל בהם?
עמירם קלאוס
לפחות מספר כפול מזה.
יואב הס
לפחות, אם לא פי שלוש.

עמירם קלאוס;

לכן אני אומר שצריך להיות מיזוג של כל המערכות, ויחד עם זה, לבקש גיבוי של

חברי הכנסת, שישמש כוח על-מנת ליצור לחץ ולגייס יותר משאבים. כי צריך לעבוד אתם

בקבוצות קטנות, בסבלנות, במקצועיות וכוי. אנחנו נתיחס לכל חבעיות הספציפיות של

העדה הזאת, ואנחנו יודעים שיש הרבה בעיות.
מרינה סולודקין
הנתונים והדיווחים ששמענו היום מדברים על בעיה לאומית שמידרדרת והולכת, וזו

לא רק בעיה של פשיעה בקרב בני נוער אתיופים, זה משבר של קהילה שלמה.



אנחנו צריכים לנסח את המסקנות של הוועדה שלנו בצורה רשמית ולהעביר את המסקנות

של הישיבה הזו לידיעת כל הברי הכנסת, מפני שכמו שאמר חבר-הכנסת אדיסו מאסלה, זו

פצצת זמן מתקתקת. לכן אנחנו צריכים כחברי הכנסת, ואת כיושבת-ראש של ועדה מאד

מכובדת, להביא את הדברים האלה לידיעת כולם.
רחל יעקבסון
את יודעת כמה ועדות כנסת כבר טיפלו בנושא הזה? שלוש וחצי שנים, ולא רואים דבר

בשטח.
היו"ר נעמי בלומנטל
אי-אפשר לומר שדבר לא נעשה. היום שמענו שבכל-זאת מטפלים ב-500.
רחל יעקבסון
אני לא בטוחה. הייתי רוצה לבדוק אם זה קיים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אדרבה. אני מעריכה ומוקירה את מה שאתם עושים. אני יודעת שאחת הבעיות הקשות

היא שאין לכם לאן להפנות את בני הנוער ולמעשה אין מענה להם.

רחל י עקבסון;

יש כאן בעיה נוספת. יש היום ארגון שחבר-הכנסת מאסלה יושב בראשו. אני זוכרת

איך דחפת את הנושא לפני שנבהרת לכנסת. איפה הארגון שלך היום? למה הוא לא

מתנדב? למה הוא לא עושה דבר? בקושי אנחנו מצליחים לארגן אנשים בבאר-שבע.

היו"ר נעמי בלומנטל;

כנראה שיש להם בעיות של משאבים.

אדיסו מאסלה;

גב' יעקבסון מתכוונת שנארגן הפגנה גדולה.
רחל יעקבסון
אני לא מדברת על הפגנה. אני מדברת על אנשים, מתנדבים.
דוד יאסו
אני רוצה לומר משהו בענין ההצלחה של טיפול אינדיבידואלי. בשנת 1992 היו

בבאר-שבע 6 נערים מנותקים לחלוטין ומשתמשים בסמים. שמעון סלומון ואני היינו

חברים אז בעמותה לקידום המשפחה. לקחנו ששה אנשים שטיפלו בששת הנערים. אלה היו

נערים שהגיעו לבית הדין לאחר שטופלו על-ידי קב"ס, והם לא רצו להתקרב לא לקב"ס ולא

למשפט. שניים מתוך הששה לא הצלחנו להוציא לחלוטין. ארבעה מהם התגייסו, סיימו את

השרות הצבאי והיום הם עובדים. זו הצלחה אדירה מבחינתי.

כל מקרה כזה צריך לקבל טיפול אינדיבידואלי ולא להגיד: אנחנו צריכים משאבים.

יש משאבים, אבל לא מספיק.

אני מזמין אתכם להסתובב בערבים בתחנה המרכזית בתל-אביב או ביבנה או בבאר-שבע,

קרית מלאכי, קרית גת. מי שעובר במקומות האלה רואה קבוצה של בנים לבד ובנות לבד,

והם מתחברים מעט מאד.

אני לקחתי מילדים בני 7-6, בקניון, משקפיים שעולים 160 שקל, והחזרתי אותם.

הילדים האלה לא גנבו את המשקפיים בבוקר. הפעילות בשעות אחר-הצהריים לא כוללת את

כולם.

מרינה סולודקין;

מה שאתה אומר - יום לימודים ארוך לכולם.
דןד יאסו
כן.
אורי טמיאט
אני רוצה להקדיש את דבריי לבחור שנפטר ביום חמישי האחרון, בדיוק על הדברים

שאנחנו מדברים כאן. זה בחור שטיפלנו בו ועזרנו לו לפני גיוסו לצבא, ובמשך השרות

הצבאי שלו, עד עכשיו.

המקום הזה לא חדש לי. הדיבורים כאן לא חדשים לי. אנחנו מדברים כל-כך הרבה

שנים, אבל אין לנו שום תוצאות.

אני חושב שלא הכל תלוי בתקציבים, לא הכל תלוי בכמות העשייה שלנו אלא באיכות

העשייה שלנו. אני חושב שזה תלוי ביחס, בגישה, באמון, בציפיות, בהערכה, בכבוד

לבן-אדם. כואב לי הלב שאני כל פעם בא לדיון כזה ומישהו תוקף את חברו. רבותי,

יכולנו למנוע בעיות קשות אם היינו מתעוררים לפני שנתיים. לפני שלוש שנים חשבו

שאני משוגע. היום יושבים פה אנשים ממשרדי ממשלה שבאו לבקר אצלי ואמרו: לא, זה

שטויות. ועכשיו הם מופתעים.

תפסיקו לחכות להפתעות. בואו נהיה מתוכננים, מעשיים, נכונים. נוריד את הכובע

ונתחיל לעבוד כמו שצריך.

בשנה האחרונה, בעקבות לחץ של ארגונים ושלנו, 42 ארגונים התאחדו לקואליציה

והקואליציה בנתה תוכנית עבודה נפלאה ויהדות ארצות-הברית מגוייסת לזה. אבל יש פה

כשלון של עם ישראל בכל העולם, ואנחנו אלה שמובילים אותו, בבית הזה, מראש הממשלה

ועד הבן-אדם הקטן בחברה הישראלית, כולל אותי.

לאחר הגאווה שהעלינו את הקהילה האתיופית במבצע בן 31 שעות, אנחנו זורקים את

זה לים. נער שלא מזדהה עם החברה הישראלית, שלא רוצה ללכת לצבא, בשבילי זה משבר

נפשי קשה, ובענין הזה אנחנו צריכים לפעול.



השנה נבנו תוכניות. צריך לתת סיכוי, וזו הזדמנות הסטורית. מה שנשקיע עכשיו

נצליח לחסוך בעתיד יותר טוב.

אני מבקש מכל מי שיכול, מי שיש לו קשרים אצל חברי ממשלה ואנשים שיכולים לעזור

לנו לגייס את התקציבים, להתגייס לעבודה. מספיק לדבר. אנחנו כבר יודעים את

הנתונים, אבל זה לא עוזר לנו.

היו"ר נעמי בלומנטל;

הדברים של אורי מרגשים את כולנו, כי אנחנו מכירים כל-כך טוב את הבעיה. מי

שנמצא כאן איכפת לו, מי שנמצא כאן רוצה לתת כתף. זה גם כבוד, הרבה כבוד, אבל זה

גם תקציבים, ואי-אפשר להתעלם מזה. למעשה אנחנו צריכים לתת ליווי צמוד לכל נערה

ונער, שיחבר אותו לעצמו, לאישיות של עצמו, לכבוד העצמי שלו, למשפחה שלו ולחברה.

אני אישית לקחתי בחור כזה ואני בקשר אתו, אבל פתרון עדיין לא מצאתי. יש בעיה

קשה מאד שאנחנו נצטרך להתמודד אתה. היו ישיבות, והבעיה רק החריפה. הישיבות לא

החריפו את הבעיה, אלא שעומק הבעיה נעשה יותר ויותר קשה, פחות ופחות פתיר. לכן

נצטרך להסב את תשומת הלב של כל הנוגעים בדבר.

אני רוצה לומר גם לארגונים המתנדבים, שאתם עושים עבודה מצויינת. שמעתי על

תוכנית של איחוד ארגונים, שהעלות שלה כארבעה מיליון שקל.

אורי טמיאט;

העלות שלה היא 12 מיליון דולר.

היו"ר נעמי בלומנטל;

משרדי הממשלה לא נתנו את המענה.
רחל יעקבסון
הם גם לא יתנו.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני ערה לכך. לכן אמרתי בתחילת הישיבה שאני לא אופטימית.

אדיסו מאסלה;

הקהילה היהודית בארצות-הברית מוכנה לתת 50%, בתנאי שמדינת ישראל תשלים את 50%

הנותרים.
רחל יעקבסון
אתה צריך מנהיג שיוביל את הענין הזה. אני עוד לא רואה את המנהיג שיוביל את

זה.

יואב הס;

הממשלה לא מוכנה, מסיבה מאד פשוטה, כי לא מפעילים עליה לחץ.



היו"ר נעמי בלומנטל;

אני רוצה להציע הצעה אופרטיבית ובזה נסיים את הישיבה. יש קואליציה של

הארגונים השונים. הבעיות ברורות. השאלה איך מתמודדים אתן, ואני מבינה שאתם

יצרתם תוכניות במסגרת הארגונים השונים, עם משרדי הממשלה השונים. מר ערן, תאמר

לנו מה העלות של זה ומה אנחנו יכולים לתרום.

יחיאל ערן;

יש שני מהלכים שונים שמתקשרים זה לזה. האחד, לפני כשנתיים וחצי על"ם

והג'וינט יזמו הקמה של מסגרת של ועדה בין-ארגונית של כל אלה שעוסקים ביוצאי

אתיופיה. הוועדה הזאת התחילה בקטן, במספר תוכניות, וגדלה, וזאת התוכנית שכרגע

מדובר עליה לשנת 1998 עם תקציב של 4 מיליון ש"ח, שחלק ממנו כבר הצלחנו לגייס, חלק

מהממשלה וחלק מארגונים התנדבותיים, וחצי עוד לא הצלחנו לגייס. זאת פעולה שקיימת

כבר שנתיים והיא תימשך. היא לא מספקת.

במקביל לזה, לפני כחצי שנה הוקמה קואליציה של ארגונים התנדבותיים שעוסקים

בנושא קליטתם החינוכית של עולי אתיופיה, לאו-דווקא בנושא של בני נוער בסיכון, זה

מגיל אפס עד 18, ובתוכו יש גם התיחסות לבני נוער בסיכון. זו תוכנית שמיועדת

לגייס כספים מיהדות ארצות-הברית, ובישראל גם מארגונים התנדבותיים, אבל גם

מהממשלה, כולל הסבה ושמוש נכון יותר בתקציבים שוטפים קיימים, ותוספת של משאבים

ממשלתיים.

לצערנו, עד עכשיו הכנו תוכניות, אבל כסף הדש גייסנו מעט. אנחנו במהלך של

פעולה לגיוס כספים גם מחו"ל, גם בארץ. כל פעולה ציבורית ולחץ ציבורי על הממשלה

שיכול לעזור, יבורך. בקואליציה הזאת שותפים הרבה מאד ארגונים. הממשלת לא שותפה

בקואליציה אבל היא פרטנר. אבל הסיוע של הוועדה ללחץ ציבורי, יבורך.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני מבינה שזו תוכנית כוללת.
יחיאל ערן
היא כבר מוכנה. אלה העקרונות. יש תוכנית כוללת. המסמך שאת מחזיקה זה לא

התוכנית אלא העקרונות שלה. זה לא הצד האופרטיבי. הצד האופרטיבי מדבר על עלות של

כ-12 מיליון דולר.
היו"ר נעמי בלומנטל
כמה מזה אמורה לתת הממשלה?
יחיאל ערן
לפחות 50%.
היו"ר נעמי בלומנטל
האם העלות הזאת כוללת את הגופים השונים שנמצאים כאן?
יחיאל ערן
התוכניות שיש שם הן מעבר לתוכניות הקיימות. קודם-כל זה מעבר למה שקיים. זה

לא כולל תקציבים קיימים, זה לא כולל את התוכניות הקיימות של על"ם ושל הג'וינט.

אבל מנסים לגייס גם מארגונים התנדבותיים לקרנות בארץ.
אורי טמיאט
זאת אומרת, על-מנת להרחיב את התוכניות ולפתח גישות חדשות, עבודה חדשה, צריך

עוד כסף. אין לנו מטרה להמשיך לעבוד על אותן תוכניות. המטרה שלנו היא שיהיה לנו

משוב ואפשרות לאבחן ולתקן.

יחיאל ערן;

אני מציע שהאחראי על הנושא הזה יישב אתכם על התוכניות ועל המגעים שנעשים עם

הממשלה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

כי אנחנו רוצים לדעת אופרטיבית מאין נוכל להשיג את התקציב. אולי משרד ראש

הממשלה יתגייס גם בנושא משכנתאות לבודדים מקרב העדה האתיופית. ייתכן שנוכל למצוא

שם מענה.

יחיאל ערן;

אני מציע לקיים פגישת עבודה בנושא הזה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אתם משערים שאם יהיה לנו התקציב הזה נוכל לפחות להתמודד עם הבעיה הזאת.

יחיאל ערן;

להתחיל להתמודד אתה.

יואב הס;

התהליך המסוכן הזה חוזר על עצמו. היינו עדים לזה בדיוק לפני שנתיים. הקימו

ועדה מיוחדת, ישבו פה אנשים לפני שבוע ודיברו על זה. ישב שם גבי בן-עזר שמונה

על-ידי שר החינוך. בנו תוכנית, שהיתה אמורה לעלות 50 מיליון שקל בשנה ראשונה,

ופחות מזה מדי שנה. משרד החינוך רצה להקציב לזה בדיבורים 15 מיליון שקל. מעשית

אמרו שיקציבו לענין הזה 5 מיליון שקל, ובפועל, כשבדקנו את זה מול הגורם המתאים

בתוך משרד החינוך, זה לא הגיע.

פה אנחנו מדברים על 12 מיליון דולר, שזה פחות מעלות התוכנית של גבי בן-עזר.

יחיאל ערו;

זה בנוסף.

יואב הס;

בנוסף, כשהיום התקציבים הולכים ומצטמצמים בתוך משרד החינוך וגם במשרדים

אחרים. מפטרים עובדים אתיופים, מקטינים תקציבים, ואנחנו מדברים על מהלך שבפועל

אנחנו מנסים לגייס עוד כספים, ובמעשה הממשלה מצמצמת תקציבים. זאת עובדה. הבעיות

הולכות ונעשות יותר קשות.

אנחנו גם חייבים לשים לב לדבר מאד פשוט. אם אנחנו רוצים לכבות את השריפה

בנושא של נוער עבריין אתיופי, אז צריך לטפל אך ורק בנערים האתיופים העבריינים.

את זה לכשעצמו לא עושים. אבל אם אנחנו רוצים לפתור את הבעיה הזו בשורש שלה, צריך

להתחיל לטפל בענין הזה מהגיל הרך ובשיתוף עם ההורים, כמו שנאמר פה קודם. אם



הדברים האלה לא ייעשו, כל שנה יהיו יותר ויותר ילדים ונערים אתיופים עבריינים

והעבירות יהיו יותר ויותר קשות. אנחנו רק מתריעים והגיע הזמן שנפסיק להתריע,

שיגיעו תקציבים ואפשר יהיה להתחיל לעשות דברים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני רוצה לסכם את הדיון. אין ספק שהבעיה החריפה מאד. אם היינו לפני שנתיים

ושלוש שנים בקצה הקרחון, היום כל הקרחון מתגלה. אנחנו ערים לבעיה הזאת, ופתרון

למעשה אין לנו.

לכן, המעט שאנחנו יכולים לעשות בשלב הזה הוא לפנות למשטרה להגביר את הכוח של

בני העדה האתיופית כדי שיהיה קשר אמיץ יותר בין בני הנוער ובין ההורים.
רפ"ק נועה בן-נודיז
אבל אנחנו לא מניעה. מניעה זה בתי הספר.

היו"ר נעמי בלומנטל;

לא אמרתי שאתם צריכים לינת פתרון במקום בתי-ספר. התחלתי לומר, מה שבידינו

לעשות בתור ועדת העלייה והקליטה של הכנסת - נלחץ ונפעל לכך שבמשטרה יהיו אותם

עובדים חסרים לקשר שאת הצבעת עליו, בין המשטרה לבין המשפחה. את עצמך אמרת: היה

בן העדה האתיופית במשטרה, המשפחה אומרת לו: לא אצלנו, לא בבית שלי, לא במשפחה

שלי, אני בוש בך, לא רוצה לראות אותך. את זה אנחנו צריכים לפתור.

הבעיה השנייה היא בשרות המבחן, שמשווע לסיוע של עובדי קהילה מן העדה

האתיופית. בדברים האלה אנחנו יכולים לעזור, ויש עובדים סוציאלים בני הקהילה.

דבר נוסף, לגבי דיווח. אין דיווח. כנראה שיש לפנימיות ענין להמשיך ולקבל את

התשלום עבור בני הנוער שנמצאים בפנימיה ולכן הם לא מדווחים על נשירה. אנחנו

חייבים לפעול שיהיה דיווח, כי הם צריכים לדווח על-פי חוק. כך גם בבתי הספר. ילד

שלא מגיע לבית-ספר, בית-הספר צריך לדווח על כך, וזה לא נעשה מהסיבה שיש 40 ילדים

בכתה, המורים לא מתמודדים עם זה. אם הילד לא הגיע, שולחים מכתב לאמא.
רחל יעקבסון
יש להם גם תקציבים מיוחדים לילדי אתיופיה.
היו"ר נעמי בלומנטל
ולא תמיד התקציבים מגיעים. לפי דברי ראשי הרשויות, הכסף נעצר איפה שהוא והוא

לא מגיע.
יואב הס
הכסף נעצר גם אצלם. ואם נשלח מכתב, האמא לא יודעת לקרוא, כי לא לימדו אותה

עברית. גם זה אחד הדברים שצריך להגיד. צריך לטפל בהורים ולעזור להם ללמוד

עברית, קריאה וכתיבה מינימלית, כדי שיוכלו לבדוק אם הילדים קיבלו שעורי בית

והכינו אותם. זה חלק מהבעיה.
היו"ר נעמי בלומנטל
אנחנו מדברים יותר על הקשר בין הילדים לבין המשפחה, נושא שעלה כאן שוב ושוב.

היינו רוצים שעובדי הקהילה ידאגו לכך שיתקיים הקשר בין הילדים לבין הוריהם.



אדיסו מאסלה;

היתה החלטת ממשלה וראש הממשלה הצהיר, בתקשורת לפחות, לקלוט 57 עובדים בני

העדה במשרות שונות. בשלוש שנים, 17 עובדים כל שנה. למה לא לממש את ההחלטה הזאת?

בינתיים אני רואה שרק מפטרים עובדים בני העדה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

על זה בדיוק דיברתי, על העדפה מתקנת, והפיטורים היו מסיבות אחרות.

אדיסו מאסלה;

אבל צריך לממש את ההחלטה לפחות.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אתה בהחלט צודק. אנחנו נפנה לראש הממשלה בענין הזה. אני ראיתי את ההחלטה

הזאת, היא צריכה להיות מיושמת. הבעיה היתה שלקחו הרבה עובדים זמניים מבני העדה,

זה היה העוול הנורא. כי את מי מפטרים ראשונים? - את העובדים הזמניים, גם בני

העדה האתיופית וגם מחבר העמים.

פניתי אל שר הקליטה והוא אמר לי: יש לי 500 עובדים זמניים, מתקופתה של

הממשלה הקודמת. מה אני יכול לעשות?

אנחנו צריכים לדאוג שיהיו תקנים.

דבר אחרון. אני רוצה לשאול את חברי הוועדה אם להקים ועדת משנה מיוחדת לנושא

הספציפי הזה.

אדיסו מאסלה;

כן, זה חשוב מאד. יש ארגונים רבים שמטפלים בנושא הזה, אבל אין לאן לפנות.

אני לא מדבר על ארגונים וולונטריים. אלה שירבו. אני מדבר על מוסדות ממלכתיים;

משרד העבודה והרווחה, משרד הקליטה, משרד השיכון ומשרד החינוך.

דוד יאסו;

ומשרד האוצר.

יואב הס;

וגם משרד ראש הממשלה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנחנו נקים ועדת משנה שהחברים בה יהיו חברי הכנסת מרינה סולודקין ואליעזר

זנדברג, ונקווה שנוכל לסייע הן בקשר שבין הארגונים השונים והן בלחץ על תקציבי

ממשלה ייעודיים לנושא הזה.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 00;11

קוד המקור של הנתונים