ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 01/12/1997

קליטת ילדי עולים מאתיופיה במערכת החינוך

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 98

מישיבת ועדת העליה והקליטה

יום שני, ב' בכסלו התשנ"ח (1 בדצמבר 1997). שעה 11:00
נכחו
חברי הוועדה: נעמי בלומנטל - היו"ר

מיכה גולדמן
מוזמנים
יוחנן בן-יעקב - ראש הרשות לקליטת עלייה, מ' החינוך והתרבות

מוטי סמט - מפקח ארצי, קליטת תלמידים עולים בחינוך

ממלכתי-דתי

רחלה שיפר - מנהלת המוז' לקליטת תלמידים עולים, מי ההינוך

דוד יאסו - ממונה על קליטת עולי אתיופיה, משרד הקליטה

שפרה שידלוביצקי-מנהלת אגף אכלוס, הסוכנות היהודית

ניצה אברמסון - משרד הבריאות

רות זך - משרד הבריאות

מולה מגיסטו - יועצת שר הבריאות

משה שמעון - ראש העיר קרית מלאכי

דליה בורגנה - עיריית קרית מלאכי

בוריס בורוכוב - יו"ר ועדת קליטה, עיריית קרית מלאכי

יוסי חדד - עיריית קרית מלאכי

גיסיה פרידלנד - רכזת קליטה, עיריית קרית מלאכי

לאה שלח - מנהלת היחידה לק"ע, עיריית קרית מלאכי

רמי סולימני - ראש אגף חינוך ונוער, גיוינט

אלכס גולדפרב - מרכז השלטון המקומי

עדנה הירשמן-פרי-מרכז השלטון המקומי

יואב הס - מנכ"ל אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

משה באטה - רכז ארצי, איחוד הארגונים של עולי אתיופיה

שושנה בן-דור - יו"ר ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה

יפעת כהן - ארגון שתי"ל

מיכל אברה - עוזרת מחקר, ועדת העלייה והקליטה

דייר שלווה וייל- אנתרופולוגית, האוניברסיטה העברית

מלכה מלמד - מנהלת ארצית של תוכנית אתג"ר

מנשה תייהו - העמותה לקידום המשפחה והילד האתיופי

דוד מהרט - יו"ר מרכז היגוי של עולי אתיופיה

משה מולה
מזכירת הוועדה
וילמה מאור
קצרנית
עפרה הירשפלד
סדר-היום
קליטת ילדי עולים מאתיופיה במערכת החינוך.



קליטת ילדי עולים מאתיופיה במערכת החינוך
היו"ר נעמי בלומנטל
אני פותחת את הישיבה.

אחת הבעיות הקשות ביותר שעולות שוב ושוב בכל מה שקשור בקהילה האתיופית הוא

נושא החינוך. בסיור שערכנו בתחנה המרכזית פגשנו צעירים, חלקם אחרי שירות צבאי,

חלקם עזבו את השירות באמצע, חלקם לא שירתו בצבא והתברר שהם נשרו ממערכת החינוך,

כל אחד בשלב אחר, ואז זה נראה די אבוד.

לצערי, נתקלתי בבעיה שלא הצלחתי להתמודד אתה, ניסינו ולקחנו את אחד הבחורים

ממש ביד, יום-יום, כמעט שעה-שעה, וללא הצלחה. אבל זה לא אומר לגבי הכלל.

יש מצוקות רבות, אבל בעיה רצינית, בוודאי בין הראשונות, היא בעיית החינוך

בקרב בני העדה האתיופית. אנחנו מנסים ללמוד מה הן הטעויות שלנו. אולי אנחנו

עושים את הדברים הנכונים אבל לא במידה מספקת, ואולי גם נעשות טעויות.

אני לא אשת חינוך. מצד אחד אומרים שחשוב שתהיה אינטגרציה ושבכתה אחת יהיו

ילדים בני העדה האתיופית, או בני עליות אחרות, באחוז מסוים. מצד שני אתה רואה

כתות שלמות, לפעמים גנים שלמים של ילדים בני העדה האתיופית. נמצא כאן ראש עיריית

קרית מלאכי, ידידי שימי שמעון, אבל גם כשאני מדברת עם ראשי רשויות אחרות, הם
אומרים לי
מה אני יכול לעשות? ההורים רוצים לגור ביחד. השאלה, אם אני מתחיל

להסיע את הילדים מבית-ספר אחד למשנהו והם לא מתחנכים באזור שלהם. טבעי שההורים

רוצים לגור ביחד. מה פסול בכתות נפרדות? הן לא נפרדות, זה באופן טבעי. זאת

השכונה, אלה ההורים, זאת המשפחה, והילדים לומדים בגן הקרוב. האם זה נכון להסיע

אותם לקצה אחר של אותה עיר או אותו ישוב כדי שתהיה אינטגרציה? האם זה מועיל להם?

האם זה לא נכון? היום נדון, בין השאר, גם בענין הזה.

רציתי לתת את רשות הדיבור תחילה לדייר שלווה וויל, אבל מאחר שראש העיר קרית

מלאכי יצטרך לעזוב קודם בשל פגישה עם שר הבריאות, אולי נשמע תחילה מפי מר שמעון

מה הן הבעיות ומה נראה לו פתיר.

אנחנו ביקרנו בקרית מלאכי ואני חייבת לומר שזה היה ביקור מרגש. ראינו ילדים

בני העדה האתיופית, ואני לא אשכח איך ילדה בת 11 עמדה והסבירה בעברית כל-כך יפה

שכאשר אתה נמצא במורד ועולה בהר בקרית מלאכי האוויר מידלל.

ייתכן שזה יוצא מן הכלל וייתכן שזה מראה שבתנאים הנאותים ובסביבה הנכונה אפשר

להגיע להישגים, ואני בטוחה שאמנם כך.

לשם כך אנחנו מקיימים היום את הישיבה, כדי שאנחנו ככנסת ישראל נוכל לראות מה

בידינו לסייע. אנחנו סייענו בהרבה מאד תחומים, אנחנו מדרבנים את המערכות השונות,

אנחנו מצליחים "לחלוב" תקציבים פה ושם.

רשות הדיבור לידיד מאד טוב שלי, שהוא גם ראש עיר מעולה, מר משה שמעון.

בבקשה.
משה שמעון
אני מאד מודה לך, גברתי היושבת-ראש, ולכולם. אני מתנצל על כך שאני איאלץ

לעזוב בשעה 11:45 כדי להספיק להגיע לפגישה עם שר הבריאות. אבל ידידי סגן ראש

העיר ויושב-ראש ועדת הקליטה בוריס בורוכוב ימשיך אתכם ועם הצוות המסור והנאמן, עם

רכזת הקליטה גיסיה פרידלנד ודליה בורגנה.

אני מצטער, קיבלתי את ההזמנה לישיבה זו רק אתמול בבוקר, ולכן אנסה לפחות

להיות פראקטי בדברים שהצלחתי ללקט.



נכון אמרת, גברתי, כי אחד הדברים שבהם אנחנו יכולים להבטיח את הקליטה הנכונה

הוא אך ורק באמצעות מערכת החינוך. מכל הדורות של העלייה בארץ היו שכבות שהלכו

לנו לאיבוד, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר לגבי הגיל המבוגר, אבל ברגע שהשקענו

בילדים, ידענו שאנחנו מצעידים אותם וגורמים לכך שאנחנו בונים את דור העתיד של

מדינת ישראל, בכל אחת מהעליות במשך 50 שנות המדינה וגם לפני הקמת המדינה.

אני שמח מאד לראות שהרבה מאד גופים וארגונים מתגייסים יחדיו על-מנת לסייע

לקליטה של אוכלוסיה שהצליחה לשרוד במשך אלפי שנות גלות במקום מבודד והם שמרו על

יהדותם, וברוך השם הצלחנו לסייע להם להגיע לארץ-ישראל. וכאן מתגייסים הרבה מאד

אנשים מתוך אהבה, מתוך אחריות, הדדיות וערבות הדדית כדי לסייע להם.

בקרית מלאכי קלטנו, ביחס לאוכלוסיה, את המספר הגדול ביותר של יהודים מקרב

עולי אתי ופיח. כ-16% מתושבי קרית מלאכי הם עולים מאתיופיה, והדבר הזה ניכר בעיקר

במערכת החינוך, כי יש קושי אדיר ליצור אינטגרציה, והאינטגרציה נחוצה על בסיס כל

המחקרים וכל הדעות, על-מנת שתוכל לפתח את הילדים ואת כל מה שאנחנו רוצים לגדל

במדינת ישראל.

לשמחתי, במאמץ אדיר הצלחנו לגייס הרבה מאד שותפים, מהג'וינט, מארגוני עולים,

משרד החינוך ואחרים, וכולם שותפים אתנו לפרוייקטים. גם נתתי לכם נייר שבו

מרוכזים דברים רבים שעשינו בישוב.

אני רוצה לשים דגש על החסכים. טוב עשתה גברתי היושבת-ראש כשנתנה את הדוגמה

של הילדה בת ה-11. אני אתן דוגמה הפוכה. לפני כשבועיים ראיתי קבוצת ילדים

משחקים בכניסה לספרייה העירונית בקרית מלאכי. הספרייה העירונית היא לא כספריות

העירוניות הרגילות. בתוך הספרייה העירונית אצלנו יש אפשרות לסייע לתלמידים בהכנת

שעורי-בית, ומעמידים לרשותם גם אמצעי הדרכה, מורות, מורות-חיילות, והילדים באים

להכין שיעורי-בית, מלבד המועדוניות הפעילות.

ראיתי שם קבוצת ילדים בני 7 זורקים אבנים זה על זה. התיישבתי לידם, התחלתי
לשוחח אתם ושאלתי
למה אתם זורקים אבנים? הם ענו לי שהם באו להכין שיעורים.

הילדים האלה לא היו עולים חדשים, הם היו ילידי הארץ. הוריהם עלו לארץ בשנים

1991-90. להפתעתי, במהלך השיחה התברר לי כי למרות שהם לומדים בכתח אי, והם היו

כבר בגני ילדים טרום-חובה, השפה העברית לא שגורה בפיהם כמו שצריך.

שאלתי אותם על הצמחים שהם עקרו, והם לא ידעו מה זה צמח. הם ידעו שזה ירק,

עשב, עץ. שאלתי אותם על צבעים. את הצבע הסגול הם לא ידעו לזהות, לא בעברית וגם

לא באמהרית.

אמרתי פעם לשר הקליטה שביקר בקרית מלאכי, וגם לאחרים: אני חושב שעל-מנת

לסייע להם ולחסוך הרבה מאד משאבים והרבה עוגמת-נפש, חייבים לעשות מאמץ שהילדים

האלה יהיו במעונות יום. עדיין יש קושי, ולא כל הילדים יוצאי אתיופיה מבקרים

במעונות יום. אם הייתי יכול, הייתי גורם לכך שעל-ידי חוק חינוך חובה יהיו ילדי

אתיופיה במעונות יום, שם הם יכולים להתפתח הרבה יותר טוב בכל מה שקשור לשפח

העברית וללימוד המושגים. אחרת הם יגיעו לגן טרום-חובה ולבית-הספר כשכבר בגיל

הזה נוצר פער בינם לבין האוכלוסיה הישראלית הוותיקה. ככל שנקדים ונמחק את הפער

הזה, הדבר יקל עליהם להיקלט, ויקל על משפחותיהם. אבל אני אומר זאת גם מתוך

אינטרס כלכלי של מדינת ישראל, שגם אנחנו נחסוך הרבה מאד משאבים.

אני אומר זאת מנסיוני הקצר כשעסקתי בקליטת עולי אתיופיה ב"מבצע משה" וב"מבצע

שלמה" ועכשיו כראש עיר.

אנחנו מאד מרוצים מההתקדמות, מהפרוייקטים שאנחנו עושים, ואני מלא תודה והוקרה

לארגוני העולים ולמשרדים השונים שמשתפים אתנו פעולה. גם אם אנחנו מתווכחים

לעתים, גם מתוך הוויכוחים אנחנו יוצאים מחוזקים, כי כולם רואים שבסופו של דבר

כשלא הסכמתי לפזר את ילדי העולים מאתיופיה ולשלוח אותם ללמוד ברמלה, לוד ובמקומות

אחרים כדי ליצור אינטגרציה, ועמדתי על כך שהם ילמדו בקרית מלאככי, היום גם משרד



החינוך מודע לכך שאני צדקתי. כי אם הייתי צריך לשלוח אותם מחוץ לקרית מלאכי,

למעשה הייתי מנתק אותם מהבית ומהסביבה, ומי יודע באיזה מצב הייתי עומד בענין של

קצין ביקור סדיר.

דבר נוסף שאני חושב שמן הראוי לתת עליו את הדעת - והבל מאד שחברי הכנסת לא

התפנו להיות אתנו, כי אני חושב שהדברים האלה זקוקים אפילו לחקיקה - אבל אני כתבתי

לכם את זה בחומר שמסרתי לכם. ההישג הגדול בקרית מלאכי שאני יכול להצביע עליו הוא

מחשב לכל ילד. די אם אספר לכם שיש מקום בישוב שבו התגלו תופעות של אלימות ברחוב,

ונדליזם וכיוצא בזה. מרבית הילדים ברחוב היו מקרב עולי אתיופיה. יום אחד הגעתי

לשם ולא ראיתי ילדים ברחוב. נכנסתי לבקר בביתו של אחד הילדים האלה, כי ידעתי שהם

קיבלו מחשב. על הרצפה בסלון ישבו כ-22 ילדים, כאשר ילדה בת 10 מסבירה לכל

המשפחה, בעברית ובאמהרית, את פעולות המחשב.

אנחנו מחלקים את המחשבים על-פי היכולת הכספית שלנו כרשות, על-פי היכולת של

משרד ראש הממשלה והג'וינט שמצליחים לגייס מהצד שלהם, ומחלקים אותם על-פי פרמטרים

שוויוניים על-מנת לתת גם לאוכלוסיה ותיקה זקוקה, גם לעולי חבר העמים וגם לעולי

אתיופיה.

אני הייתי מגדיל הרבה יותר את המכסות לילדי עולי אתיופיה. כדי להגדיל את

המכסות יש צורך במשאבים נוספים. לא בושה לעשות מאמץ, גם מתוך התקציב של משרד

הקליטה או כל גורם אחר, כדי שהמכסה של עולי אתיופיה תגדל באופן פרופורציונלי.

אלה שני פרוייקטים שאני חושב שמן הראוי לתת עליהם את הדעת.

בכל מה שקשור ליום לימודים ארוך, קרית מלאכי תקבל יום לימודים ארוך, ואנחנו

פועלים בכיוון הזה. אני הייתי עושה יום לימודים ארוך גם בתוך גני הילדים, אבל

הייתי מצרף לזה תזונה לילדים, שלדעתי הילדים צריכים את הסיוע הזה. אלה הדברים

הבסיסיים, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני רוצה לשאול את יוחנן בן-יעקב ממשרד החינוך, מה יש לך לומר על מעונות יום.

האם היית אומר שזאת אחת הבעיות העיקריות ומה נעשה בתחום הזה?
יוחנן בן-יעקב
כפי שאת יודעת, בגלל שינוי סדר העדיפות הלאומי ממשלת ישראל החליטה לצמצם את

היקף המוסדות שבהם מממנים מימון מלא חינוך טרום-חובה. היום יש משא-ומתן להחזיק

חלק מהרשויות שנשרו ושינו את סדר העדיפות הלאומי. אנחנו צירפנו לזה בקשה שיכניסו

את כל ילדי אתיופיה לתוך השינוי הזה, ואני מקווה מאד שזה יאושר.
משה שמעון
אתה מדבר על גני ילדים טרום-חובה ואילו אני מדבר על מעונות יום.

יוחנן בו-יעקב;

אני יודע. אנחנו בסך-הכל צריכים איך שהוא להתכנס לתוך סדרי משאבים שהמדינה

מוכנה להקצות לענין. אני אומר פה דבר שאני מעדיף לא לומר אותו, אבל כשאין ברירה

צריך להתחיל להגיד את זה. אני חושב שלא היתה עדה בישראל מאז ראשית המפעל הציוני

שהמדינה השקיעה בה משאבים בהיקף כל-כך גדול, בלי שום פרופורציות למספר האנשים.

אני מעריך שאנחנו משקיעים ביוצאי אתיופיה פי 10 מאשר ביוצאי ברית-המועצות לשעבר.

יש לנו בארץ למעלה מ-630 אלף יוצאי ברית-המועצות, ויוצאי אתיופיה - 63 אלף. קל
מאד לומר
תגדילו עוד ועוד ועוד. אנחנו לא משקיעים ביוצאי קווקז אפילו 2% ממה

שאנחנו משקיעים ביוצאי אתיופיה, ובעיני זה דבר חמור מאד.
קל מאד לומר
תוסיפו. אני בעד שנוסיף, אבל אני מציע גם לראות את

הפרופורציות שהמדינה יכולה להשקיע בדבר הזה.

בדיון הקודם הנחנו על שולחן הוועדה הזאת תמונה ברורה כמה ילדים נוספים מקרב

יוצאי אתיופיה נכנסו בשנה האחרונה לפנימיות, על עלייה בהישגי הבגרות בקרב יוצאי

אתיופיה ב-4-3 השנים האחרונות, על תוספת לתוכניות אתג"ר וכדומה. אני אשמח מאד

להוסיף גם טרום-חובה, גם חובה, וגם פעולות של הורים וילדים, וגם תיגבור נוסף

לבגרות. אין שום ספק בזה.
היו"ר נעמי בלומנטל
במה עוסקת האגודה לקידום החינוך?
יוחנן בן-יעקב
בעיקר בלימודי אחר-הצהריים לגווניהם: פנימיות יום, מועדוניות יום. חלק עם

כלכלה מלאה, חלק עם כלכלה חלקית, ובכל המכינות הקדם-אקדמיות, שגם בהן יש קבוצה

גדולה מאד של יוצאי אתיופיה. שמבחינתי, אני בעד כמה שיותר להוסיף, אבל נראה לי

שבאיזה שהוא מקום צריך גם לזכור שיש במדינה הזאת עוד בני-אדם. אני אומר באחריות,

אנחנו לא משקיעים בהם אפילו פירור לעומת מה שאנחנו משקיעים ביוצאי אתיופיה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

ד"ר שלווה וייל, בבקשה.
ד"ר שלווה וייל
אני אנתרופולוגית במקצועי, עובדת בבית-ספר לחינוך באוניברסיטה העברית, ועוסקת

גם בתחום המחקר וגם בתוכניות יישומיות עבור העדה האתיופית בישראל.

כשד"ר פייזלוביץ' הגיע בפעם הראשונה לאתיופיה ב-1904, הוא החליט להתמקד בנושא

חינוך. הוא החליט שהחינוך הוא מפעל חייו וזה מה שיקדם את מה שאז נקראו הפלאשים

באתיופיה. לא אפרט על מסעיו הרבים לאתיופיה. אבל במסע השני שלו הוא חזר עם צעיר

בשם סולומון איסאק, שהפקיד בירושלים ולמד בבית-ספר "למל". לפני כארבע שנים

עיינתי במה שהיום נקרא "אוסף פייזלוביץ'" שנמצא בחדר פנימי ומלוכלך בספרייה

בתל-אביב. בסוגריים אומר, שאם העדה וחקר העדה חשובים לנו, מדוע כל המסמכים הם

במצב ביש כזה?

מצאתי שם יומן שנכתב בשפה עברית על-ידי סולומון איסאק, שמתאר את תקופת מלחמת
העולם הראשונה בירושלים
הרעב, כניסתו של גנרל אלנבי לשער יפו, תיאור של פלאשי

שהיה בירושלים באותה תקופה. הוא היה תלמיד חרוץ והוא כותב לעצמו ביומן, כי לא

חשב שמישהו, 80 שנה לאחר מכן, יגלה את היומן. הוא כותב לעצמו, בעברית יפהפיה, מה

הוא למד בפרשת השבוע, על הבעיות שלו עם המורים. הוא מצטט לעצמו ביומן מדברי

הסטוריונים ופילוסופים, מרש"י, הרמב"ם.

ב-1997, לאחר היכרות רבת-שנים את העדה, היכרות עם אהבה, עד היום הזח לא פגשתי

אף יוצא העדה האתיופית שיכול לכתוב בעברית כה יפה וברמה כל-כך גבוהה ויודע גם

לימודי קודש וגם לימודי חול. אני שואלת את עצמי, לאחר שממשלת ישראל השקיעה כל-כך

הרבה ביוצאי אתיופיה, מדוע אין לנו אחד או שניים או קאדר של אנשים משכילים בעדה

הזאת? אני מוטרדת ושואלת מה קרה כאן.

בכל הערים יש, כמובן, תוכניות יפות. אנחנו משקיעים הרבה מאד כסף, אבל לפעמים

הכסף הוא לא התשובה. גם מעורבות חלקית, גם לשים את יוצאי אתיופיה במרכז המדינה,

במרכז העניינים, גם לתת להם גאווה עצמית - אולי אלה יותר חשובים מכסף.



למרות החשיבות של הפרוייק "מחשב לכל ילד", אנחנו יודעים מהספרות המחקרית

שהענקת מחשב לבל ילד בארצות אחרות לא בדיוק העלה את ההישגים הלימודיים של ילדים

משכבות חלשות. זה לא אומר שאני לא תומכת בפרוייקט, אבל אני רוצה להבהיר שבארצות

אחרות אין לכך ממצאים חיוביים.

אני שואלת היום, ב-1997, מה קורה לתוכניות היפות והחיוביות שהריצו בשנות

השמונים ואפילו בתחילת שנות התשעים עבור יהודי אתיופיה, ובשנתיים - שלוש שנים

אחרונות חלק מהן הופסקו. אני הכנתי פה דף שאותו אעביר גם לעתונות, מה קרה

לתוכנית להכשרת מורים יוצאי אתיופיה. זו היתה תוכנית מאד קשה, אבל בסופו של דבר

היא הפכה לתוכנית שהיתה לתפארת משרד החינוך, והיא לא קיימת היום. מה קרה? אנחנו

לא נכשיר את בני העדה ולא נעודד אותם באופן מיוחד להיות מורים בני העדה? האם

נפסיק את התוכנית הזאת?

בשנות השמונים, חמד בלבד העביר השתלמויות מורים. בשנה שעברה חמד הריץ סדרה

של השתלמויות למורים. איפה ההשתלמויות של הסקטור הממלכתי? הם לא יכלו להכשיר את

המורים שלהם להכיר את התרבות האתיופית?

אני רוצה להעיר לראש העיר קרית מלאכי. לפעמים חשוב שאנשים יילכו להשתלמויות,

ללמוד דברים תרבותיים. יהודי אתיופיה רואים צבע שונה ממני. קודם-כל הם לא

שחורים. אני אדומה, לא לבנה. אתה צריך לדעת שיש פה עניינים תרבותיים והאנשים

שיושבים בחדר הזה לא רואים צבעים כפי שאני רואה אותם. הם לא רואים את עצמם

שחורים. חשוב מאד ללמוד את הסוגיות התרבותיות, והייתי רוצה שכל האנשים שמעורבים

בחינוך יהודי אתיופיה ילמדו את הנושאים החשובים.
משה שמעון
אני מעריך מאד את אנשי המקצוע ואני לא מתווכח אתם. אני לא חולק על דברייך.

מה שאמרתי, ואולי לא שמעת, ששאלתי שלושה ילדים מקרב עולי אתיופיה, וגם בשפה

האמהארית הם לא ידעו לזהות את הצבע.
ד"ר שלווה וייל
בוודאי שלא.
משה שמעון
אני רוצה לשאול את יוחנן בן-יעקב. אני לא חושב שצריך לגייס משאבים נוספים.

מתוך המשאבים המושקעים, ואתה צודק שמושקע הרבה, לדעתי צריך לקבוע סדרי עדיפויות.

השקעה בגיל הרך תחסוך לנו הוצאות מיותרות בגיל מבוגר יותר. זה הכיוון שרציתי

להצביע עליו, ואולי לא הסברתי זאת היטב.

דוד מהרט;

יש פה ענין של סדרי עדיפויות. יש השקעות במתבגרים, במסגרות אחר-הצהריים,

ובתוכניות. עדיף היה לתת לכולם, אבל אם היית צריך לבחור בין השקעה בילדים

בבית-ספר תיכון או להשקיע בילדים בני אפס עד שלוש, במי היית בוחר?
משה שמעון
אני לא חושב שיש תוכניות שהייתי מוותר עליהן. כמי שנדרש על-ידי המדינה

שאנחנו חיים בתוכה, לבנות לעצמי תוכנית התייעלות בישוב, כמי שנדרש להגיש תוכניות

עסקיות כלכליות, אני אומר היום שהמדינה צריכה לראות כמה כסף אני חוסך אם אני

משקיע בזמן היום. יכול להיות, אותו ילד שהיום תשקיע בו במעון, בכתות בגרות לא

תצטרך להשקיע בו. במקום שתשקיע בעוד 10 שנים כדי להכין אותו לבגרות ולהגביר

אותו, תשקיע בו היום במעון יום, תחשוף אותו בצורה נכונה לסביבה. לילדי אתיופיה

יש אינטליגנציה טבעית ויכולת לקלוט הרבה יותר מכל אחד אחר.



דוד מהרט;

אותי אתה לא צריך לשכנע.
משה שמעון
אני משוכנע.
ד"ר שלווה וייל
אני רוצה להמשיך בנושא התוכניות. אני שואלת איפה התוכנית להכשרת מורים?

איפה ההשתלמויות למורים השנה, של חמד, כי אין להם מספיק כסף להריץ השתלמויות

למורים השנה. איפה ההשתלמויות בכלל בסקטור הממלכתי? איפה תהיה תוכנית אתג"ר

בקרוב? איפה יהיו תוכניות אהרות לגיל הרך? ואולי זה לא ענין של כסף.

אנחנו ב-1997 מדברים על אינטגרציה; וקליטה של העדה, ואין שום סיבה לא להריץ

תוכניות עם בני עדות אחרות. אנחנו כל הזמן חושבים על מסגרות ייחודיות, ואולי

ניתן לחשוב בצורה קצת מהפכנית. לדוגמה, לערוך השתלמויות בנושא של יהודי אתיופיה,

קווקז ואחרים. אולי לערבב ילדים מרקע שונה עם יוצאי אתיופיה, ולהביא את יוצאי

אתיופיה לידי קליטה מושלמת במדינת ישראל.

כולנו חרדים למצב של - - -

מיכה ג ולדמן;

זה החלק הנכון בדברייך, שכולנו חרדים.
ד"ר שלווה וייל
אנחנו חרדים לנושא של נוער יוצא אתיופיה ואומרים: הנח יש להם דגם התיחסות של

תרבות שחורה, וכן הלאה. אולי האופנה הזאת עוברת ובמקום דגם התיחסות שחור יש לנו

את הדגם הסקנדינבי. מי שהשתתף בחגיגות הסגד השנה שהתקיימו השבוע, ראה דמויות

סקנדינביות אתיופיות בטיילת, ואולי יש דגם אחר או תרבות אחרת שמושכת את יוצאי

אתיופיה, לא רק התרבות השחורה.

אנחנו צריכים לבדוק איזה מסרים דתיים אנחנו מעבירים ליהודי אתיופיה בבתי-ספר.

הייתי מודאגת כשראיתי קבוצה מאד חיובית בסגד, של צעירי חעדה, שהם דווקא דתיים,

והם התפללו תפילת מנחה בטיילת, בנפרד מהמבוגרים, כי הם לא יכולים להתחבר עם העדה

שלהם. ואלה הם בני הנוער החיוביים ביותר שיש בעדה. אלה לא נושרים, לאלה יש

הישגים בבגרות וכן הלאה.
דוד מהרט
תפילה זה דבר חשוב, אבל לא פחות חשוב מזה, הם קיימו הרצאה על יום הסגד לכל

נערה ונער שרצו לשמוע אותם. זה רעיון טוב לשנים הבאות.
דייר שלו וה ו י יל
זו קבוצה מאד חיובית, אבל משרד החינוך ובתי הספר צריכים למצוא את הדרך לשלב

אלמנטים של הדת האתיופית מאתיופיה עם הדת שלנו.

בימים אלה אני עומדת לסיים סקר שערכתי במשך שלוש שנים, על מדגם מייצג של

בוגרי מערכת החינוך, צעירים בשנות העשרים היום. אחוז גבוה מהם מזהיר שהם

מרגישים, לפי המימדים הישראליים, שהם יותר חילוניים מכפי שהיו. אבל, לפי מימדים

אתיופיים יהודיים הם מרגישים שהם חוזרים לדת שלהם. אני מפרשת פה את הניכור מהזרם

המרכזי של החברה הישראלית.



הסגד הוא חג ייחודי ליהודי אתיופיה ובדרך-כלל ישראלים, פרט לכמה אנתרופולוגים

לא הולכים לשם. הנקודה הרושובה היא שצריך לעבוד הרבה יותר מהר כדי למצוא את

השילוב בין התכנים הדתיים של מדינת ישראל לבין התכנים הדתיים שהכרנו באתיופיה.

חשוב מכל שאנחנו שואפים גם להישגים לימודיים שבאים לידי ביטוי לא רק

בבגרויות, אבל גם בבגרויות, ואני מצפה שמהעדה ייצאו אנשים שיש להם בגרות לא רק של

עולים חדשים, שהיא יותר קלה, אבל בגרות שהיא שווה והם יכולים, עם אנגלית של

מינימום ארבע יחידות להיכנס לאוניברסיטאות, והם לא יצטרכו, בגלל צבע עורם, לוותר

ולהיכנס לאוניברסיטה עם שלוש יחידות אנגלית, או תחליף של אמהארית בבגרות. אנחנו

שואפים להביא את העדה להישגים אמיתיים ושווים. זה המוטו שלי.

אני רוצה להגיד שאם העדה יכולה להצטיין בחינוך, היא גם תרגיש התחזקות

קהילתית. אם השאלה היא אם אנחנו נסיע תלמידי בית-ספר החוצה ומה יקרה לקהילה

שלהם, אין כאן סתירה. אנחנו נסיע אותם לבתי-הספר הטובים ביותר שאפשר, וגם נחזק

את הקהילות.

זה דורש הרבה מנציגי העדה. אני לא רואה התקדמות במצב החינוכי של העדה. אבל

אם יש בשנים האחרונות התקדמות בעדה, ההתקדמות היא במישור הפוליטי ובעובדה שיש

הרבה מנהיגים שהם מאד-מאד מוכשרים, ואני חושבת שזה הישג של העדה כולה. תודה רבה.
מיכה גולדמן
כשאני שומע את הדברים האלה אני שואל את עצמי מה יקרה בעוד עשר שנים. כמי

שליווה את הנושא הזה קרוב לארבע שנים, אני מכיר את הענין ואני חושב שאנחנו חוזרים

על טעויות.

בשבוע שעבר הועלתה בכנסת הצעת חוק של חבר-הכנסת אדיסו מאסלה להגדיל את מספר

התלמידים האתיופים בבתי-הספר ל-20% בכתה או בבית-הספר, והייתם צריכים לראות איך

מיד היה גיוס פוליטי להוריד את הצעת החוק הזאת. משום שמצד אחד אנחנו מדברים ומצד

שני אנחנו לא עושים. זה אחד הדברים החמורים ביותר.

ד"ר וייל, שהיא מומחית בנושא, מדברת על תהליכים של שנים. בתהליכים של שנים

אנחנו מאבדים את כל הדור של העלייה האתיופית. אנחנו שוכחים שאנחנו כבר הולכים

לדבר עוד מעט על הילדים של אלה שהגיעו לפני 10 ו-15 שנה. ומה עם ההורים שהם

בסך-הכל בני 25 או 22? זאת אומרת, אנחנו גורמים נזק לבחורים צעירים בני 18, 20

ו-25, בזה שאנחנו אומרים: אותם נשים בצד, בואו נטפל רק באלה שיבואו בעוד 8-7

שנים למערכת החינוך. זה דבר חמור ביותר כשאני שומע את הדברים האלה מראש החוג

לחינוך באוניברסיטה העברית. אני ממש נדהם לשמוע את הדברים האלה.

דייר שלווה וייל;

לא הבנת אותי.
מיכה ג ולדמן
כל מי שאומר שאי-אפשר להסיע ילדים מישוב לישוב, פשוט מטעה ולא רוצה להתמודד

עם הענין. אין פה בעיה. מנסים לומר שזה פוגע בילדים. יש ישובים שבהם יש ריכוז

של 49%, 60% ו-80%.

בנתניה יש סוג אי של אוכלוסיה ויש סוג בי של אוכלוסיה. האוכלוסיה הדתית

במרכז נתניה, המבוססת, לא קולטת תלמידים אתיופים. היא שולחת אותם לבתי-ספר

ממלכתיים-דתיים בשכונות החלשות.
מוטי סמט
אמת.
מיכה גולדמן
אני כבר לא מדבר על מעבר מבית-ספר ממלכתי-דתי לממלכתי. אני מדבר על ילדים

בתוך המערכת הממלכתית-דתית. ישוב כמו רעננה לא קולט ולא מוכן לקלוט ילד אחד יוצא

אתיופיה בחינוך הממלכתי-דתי. למה? חלילה וחס שילד שלהם יישב ליד ילד אתיופי.

מוטי סמט;

בממלכתי ברעננה כן?
מיכה גולדמן
אני חידדתי את הענין, כדי שאם תאמר לי: אני מוכן שיעבירו עכשיו 4,000 ילדים

ממלכתי-דתי לממלכתי, אז אדבר על ילדי רעננה בחינוך הממלכתי. אין לי בעיה עם זה.

אני אעזור לך ואתה תעזור לי. אבל הוויכוח כרגע הוא לא אם בממלכתי קולטים

ובממלכתי-דתי לא רוצים לקלוט. הוויכוח כרגע הוא שאני אומר שאנחנו משחקים פה עם

מסכות. אנחנו אומרים לא-אמת, ואת הדברים שאני אומר היום אמרתי גם כשהייתי

בקואליציה לפני שנתיים ושלוש שנים.

יש פה בעיות אמיתיות. אני אראה לך את הקצאת השעות לגני ילדים טרום-חובה.

בואו נשקיע יותר בילדים יוצאי אתיופיה בגיל גן טרום-חובה. תשאלי את הממונה על גני

הילדים במשרד החינוך ותגידי לו שלא מקצים להם שעות. אנחנו יכולים לדבר פה מבוקר

עד ערב, אבל לא מקצים שעות.

אנחנו יכולים לתת פה תיאוריות מצויינות, כי אנחנו מומחים בתיאוריות, לוקחים

אותנו כיועצים בכל העולם. אבל אם אנחנו רוצים לתרגם את התיאוריה שלנו למעשה

במדינת ישראל, אנחנו אחרונים בתור, לא ראשונים.

אנחנו מדינה גזענית שמשרדי הממשלה הם המובילים בענין. אני אומר את זה לא רק

עכשיו כשאני באופוזיציה, אמרתי זאת גם כשהיינו בקואליציה. אנחנו מדינה גזענית,

ועושים את הדברים הגרועים ביותר שיכולים להיות. אני רואה את זה היום מקרוב

באוניברסיטאות ובמקומות רבים אחרים.
יואב הס
אם יגיד את זה מישהו מבני העדה, יגידו לו; איך אתה מדבר?

מיכה גולדמן;

לי מותר להגיד את זה. אתה יודע מה דעתי ושמעת את זה ממני לפני שנתיים ושלוש

שנים.

לסיכום דבריי, אנחנו צריכים להתמקד בשניים-שלושה דברים. מה קרה? לקחו ישוב

אומלל כמו קרית מלאכי, שיכול להיות שם ראש עיר "סופר-מן" הכי גדול, אבל הוא לא

יכול להתמודד עם הבעיה שאנחנו דנים בה. למה בקרית מלאכי יש 3,000 תושבים יוצאי

אתיופיה מתוך 8,000 עולים, ובישובים אחרים יש 1,000 או 500? פשוט מאד. מחיר

הדירות בקרית מלאכי היה כזה שמשרד השיכון יכול היה לתת פתרונות דיור. אבל משרד

השיכון לא נתן פתרונות דיור ברעננה. משום שאם הוא היה עושה זאת ברעננה, הוא היה

מוציא את כל התקציב ב-20% ממה שהוא מוציא היום ב-100%. זאת הבעיה האמיתית.

עולי אתיופיה הלכו לקרית גת, לקרית מלאכי, ליבנה, לאופקים, ללוד ורמלה.



דוד מחרט;

לקחו אותם, הם לא הלכו.

מיכה ג ולדמן;

בהתחלה לקחו אותם ואחרי-כן הלכו. באתר שנמצא בכפר תבור, רוב האנשים הלכו

לקרית מלאכי. מספיק שאת החלק הראשון לקחו לשם, והאחרים הצטרפו באופן טבעי.

ברגע שנקבעה רשימת 48 ישובים של משרד השיכון, הובילו אותם לדירות הפנויות

בישובים בדרום הארץ, כי אף אחד לא רצה לגור באופקים ובקרית מלאכי. זה גם עשה

פעולה נוספת חמורה ביותר. מה קרה? שיפור תנאי הדיור. תושבי קרית מלאכי שלא

הצליחו למכור קודם את הדירות, פתאום הם מכרו אותן ועברו לגור בקרית גת, תושבי

דימונה עברו לגור באשדוד, ותושבי אופקים ברחו צפונה. זאת אומרת, נוצר פה מצב

שמבחינת התנאים הסוציו-אקונומיים באופקים הורידו את ההכנסה לנפש ולמשפחה, ואז

פתאום אתה לוקח את הדו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומגלה שב-1996 אופקים יורדת

דרגה במקום לעלות דרגה. והיא ירדה דרגה משום שאוכלוסיות חלשות נכנסו ואוכלוסיות

במצב סוציו-אקונומי עזבו.

אותו דבר קרה בקרית מלאכי, שהתושבים עזבו ועברו לקרית-גת.

מלכה מלמד;

אבל זה קורה גם בתל-אביב וגם בירושלים.

מיכה ג ולדמן;

זה קורה גם בכפר תבור, אבל זאת לא התשובה. זה קורה גם במבשרת.

כשאתם אומרים שזה קורה, אתם אומרים זאת כדי להמעיט מהבעיה האמיתית ולברוח

ממנה. לכן אני אומר שצריך להציג כאן את שלוש הבעיות האמיתיות; א. לחזור למציאות

שבכתה יהיו לא יותר מ-20% תלמידים יוצאי אתיופיה. משום שאת דיברת, ד"ר וייל, על

שילוב בין עדות, ונדהמתי.

דבר נוסף שצרם לי - על מה דיברת כשהזכרת השתלמות? על יוצאי אתיופיה וקווקז.

לא על יוצאי אתיופיה ורמת-אביב, אלא רק קווקז, חלשים עם חלשים. אל תשימי לי את

האתיופים עם חלשים נוספים. זה אחד האסונות של אנשי החינוך הלא-מנוסים. אתם

מנוסים בתיאוריה ולא מבינים בפראקטיקה. זה כשלון תיאורטי של האוניברסיטאות. מי

שמציע קווקז עם אתיופיה, מצדי שיתפטר ולא יעסוק בזה יותר, כי פירוש הדבר פגיעה

בעדה האתיופית.
ד"ר שלווה וייל
חבר-הכנסת גולדמן, זו התחלה שונה לגמרי. אין בכלל לקשור ביניהם.
מיכה גולדמן
ודאי שלא. אלה באים מאזור מסוים עם תרבות אחרת, ומי שמציע לשלב אותם יחד הוא

פשוט אנטי עלייה אתיופית, ואני הייתי מרחיק אותו מכל התקרבות אל האתיופים.
ד"ר שלווה וייל
אני אנטי עלייה אתיופית?
מיכה גולדמן
כן, משום שאת אחד האנשים המסוכנים לעדה האתיופית אם את מציעה לעשות שילוב

עם קווקזים.
ד"ר שלווה וייל
אתה מגזים.
מיכה גולדמן
אני לא מגזים, אני אומו- פה דברים בצורה גלויה. זה אחד הדברים המסוכנים ואחד

הדברים שגרמו לעדה האתיופית לחזור 20 שנה אחורה.

אני מודיע לך שאני אבדוק את כל הענין הזה. מי שמציע לעשות השתלמות עם

קווקזים פשוט עושה עוול לעדה. זה דבר חמור ביותר.
היו"ר נעמי בלומנטל
חבר-הכנסת גולדמן, זכותה, ואולי גם חובתה של ד"ר וייל להגיד שיכולים לנטות

מודלים. היא דיברה על עולים בכלל, לא על האתיופים במיוחד.
מיכה גולדמן
היא דיברה על האתיופים והקווקזים ביחד. זה לא פתרון.
היו"ר נעמי בלומנטל
היא יכולה להסביר את עצמה.
מיכה גולדמן
בסדר, אבל אם זה המודל שלה, אז זה מודל רע. אני רוצה לראות שהיא תציע ששכונה

ותיקה בירושלים תעשה השתלמות עם מורים חדשים יוצאי אתיופיה.
היו"ר נעמי בלומנטל
חבר-הכנסת גולדמן, אנחנו רוצים לשמוע הסברים. נדמה לי שנתפסת לא לעיקר

בענין. מדובר אולי על איזו שהיא אפשרות. אנחנו מעלים אפשרויות, בין השאר

בוועדה. אתה מדבר על 20% תלמידים יוצאי אתיופיה בכתה אחת כתורה מסיני.

מיכה גולדמן;

יש לזה הוכחות מעשיות של ארבע וחמש שנים. איך בודקים את זה? בודקים מהי

ההישגיות של כתה כזאת מול כתה של 60%.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אבל אתה אולי לא בודק את הבעיות הנפשיות שמופיעות אצל הילדים.
מיכה גולדמן
את יודעת למי יש בעיות נפשיות? לכל המלווים, לכל המנחים, לכל היועצים, להם

יש בעיות נפשיות.
היו"ר נעמי בלימנטל
לא, לא. מי שחשובים לנו אלה בני העדה והילדים. אנחנו לא נדבר כאן בסיסמאות,

חשוב לנו כל ילד וילד. אם כתוצאה מזה שהוא מרגיש עצמו נפחד, קטן ומופלה ומנותק

בסביבה לא לו, אולי זה לא הפתרון. אני לא אומרת שהפתרון הוא כזה או אחר. דיברתי

על כך בתחילת הישיבה, כשלא היית כאן, ואמרתי שאני לא איש חינוך ואינני יודעת מה

טוב יותר.
מיכה גולדמן
תשאלי את רחלה שיפר, תשמעי ממנה נתונים מה קרה עם כיוונים שאני דיברתי עליהם,

ומה קרה עם כיוונים של כל מיני יועצים חיצוניים שלמדו באוניברסיטה ועסקו בתיאוריה

באוניברסיטה.
היו"ר נעמי בלומנטל
אנחנו נשמע את זה ונשמע גם דברים אחרים, לכאן ולכאן.
ד"ר שלווה וייל
אני מבקשת להגן על עצמי, כי זאת השמצה אישית, עניינית.

יוחנן בן-יעקב;

אני מבקש להעיר שתי הערות. אחת, לנייר שד"ר וייל הניחה לפנינו. הנייר סובל

הכל, אבל גם צריכים להיות איך שהוא קשורים למציאות. אנחנו ישבנו פעמיים עם ד"ר

שלווה וייל עם התוכנית שמוצגת פה ומשרד החינוך פסל אותה, והודענו, פעם עם דוד

מהרט ואתי, ופעם לבד. כל מורה או כל מועמד להוראה שיימצא בתוך התוכנית הזאת,

משרד החינוך יכסה את כל עלותו. אמרה לנו ד"ר וייל: אבל מספר המורים הצטמצם כמעט

לאפס, זאת העשרה לסטודנטים. ואז הבהרנו שהסטודנטים הם באחריות משרד הקליטה, ואני

לא מוכן לקחת כסף של ילד יוצא אתיופיה ולהוציא אותו ממועדונית או מכל תוכנית אחרת

על-מנת לעשות תוכנית העשרה לסטודנטים, שיש גורם ממשלתי ממונה, מוסמך, אחראי לזה.

הוצאנו את זה בכתב ובעל-פה.

להניח פה על השולחן מכתב כזה, זה שיא החוצפה שאפשר לתאר. זה פשוט בלתי-נסבל,

עם כל הכבוד לני ירות.

אנחנו נדרשנו לממן נסיעה של סטודנטים עולים לסיור באתיופיה. אמרתי: אני

בעד. אני אממן את הסיור של אלה שיהיו מורים, כי זאת אחריות של משרד החינוך. אבל

אלה שאינם מיועדים להיות מורים אלא סטודנטים בעם ישראל, עם כל הכבוד וההערכה, יש

גורם ממונה עליהם במדינת ישראל והוא יממן את זה, ולא אנחנו ניקח מכספים שמיועדים

לילדים ונוציא אותו לסטודנטים.

לכן אני אומר שהנייר הזה הוא חמור שבחמורים, כי הוא פשוט לא אומר את האמת.

צר לי לומר את זה פה בבית המחוקקים, שאני מכבד אותו.
היו"ר נעמי בלומנטל
אבל מה הן העובדות?
יוחנן בו-יעקב
העובדות הן שאנחנו הודענו: כל סטודנט שמועמד להוראה שמשתתף בתוכנית, נכסה את

הוצאותיו. אבל אם אין בתוכנית לא מורים ולא מועמדים להוראה, לא נשתתף בתוכנית.

אם מדובר בסטודנטים, משרד הקליטה יממן אותם, והוא מממן אותם.
היו"ר נעמי בלומנטל
אבל אם אין להם, אין ממה לממן.
יוחן בן-יעקב
סליחה. בחלוקה בין משרדי הממשלה יש תחומי אחריות מאד מסודרים. משרד החינוך

אחראי על תוכניות לימודים, על הוראה. משרד החינוך אחראי על הכשרת מורים, על מיון

מורים, על מימון מורים וכו'. משרד הקליטה אחראי על קליטה קהילתית ועל סטודנטים.

דוד ואני ישבנו פעמיים עם ד"ר שלווה וייל על התוכנית הזאת, וזה יצא גם בכתב,

שאנחנו נממן כל מי שבתחום אחריותנו וכל חלק שבתחום אחריותנו.

2. חלוקת הילדים, פיזורם של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך הגיעה בעתירה

לבית-המשפט העליון במדינת ישראל, על-פי דרישה של המועצה המקומית עקרון, שדרשה

להסיר את זה. בית המשפט העליון הורה למשרד החינוך להסיר כל מגבלות שמריח מהן ריח

כאילו אתה יוצר הבחנה גזענית בין ילדים. ואז שני ילדים יורדים מאותו בנין, אחד

עובר את הכביש ונכנס לבית-ספר, והשני מוסע שעה למקום אחר בקצה העולם.

בית המשפט הורה לנו להפסיק את האפלייה הזאת. אנחנו התנגדנו להצעת החוק, כי

בית-המשפט אמר לנו שיש בזה קונוטציות שמדינת ישראל לא יכולה לשאת אותן. ולכן

ביטלנו את זה.

מיכה ג ולדמן;

אני מציע שתזמין אותי לאותו דיון בבית המשפט ואני אסביר לשופטים המלומדים שהם

לא מכירים את המציאות.
יוחנן בן-יעקב
בחדר הזה התקיים דיון לפני שלושה וחצי חודשים. קמו מחנכים שעבדו בכתות,

ונדמה לי שריטה סבר גם כן היתה כאן, ואמרו בצורה ברורה מאד שיש נתונים שמלמדים

שבמקרים מסוימים, במסגרות מסוימות, דווקא כתה אחידה מצליחה להביא את הילדים

להישגים הרבה יותר גבוהים. קמו מחנכים אחרים ואמרו אחרת.

זה נושא לדיון אמיתי. לכן עמדתי היתה חד-משמעית. ה"אני מאמין" של בית-הספר,

של המורים ושל המחנכים צריך להיות פה הגורם הקובע.
יואב הס
אם אתה מדבר על בית המשפט העליון ועל מה שקבעו שם, אולי באותה הזדמנות תבטלו

את כל ההקצבות של אנשי חב"ד שלא מוכנים לקבל, על בסיס גזעני, תלמיד אתיופי אחד?

ומי שמממן את זה הוא משרד החינוך של מדינת ישראל.

יוחנן בן-יעקב;

משרד החינוך אמר בצורה מאד ברורה שהוא מוכן לממן ולהסיע ילדים יוצאי

אתיופיה, בתנאי אחד, שזה ייעשה בצורה מסודרת. לקחו את ילדי שדרות באופן

בלתי-מסודר, על-ידי משרד אחר והעבירו ילדים ליד מרדכי.

משה באטה;

אנחנו לא נוגעים בבעיה העיקרית.
יוחנן בן-יעקב
אני מסכים. זו היתה הערת שוליים שלי.

משה באטה;

אנחנו נוגעים בכל מרז שמסביב וזח מה שקורה.

אני מסכים עם דברי חבר הכנסת ג ולדמן. אני יכול להגיד בפה מלא, כאזרח,

שהמדינה גזענית. חד וחלק. מדוע אנשים נוטשים את השכונה כשאתיופים מגיעים לאותו

בית-ספר? מכיוון שלא רוצים את האתיופים. כולם אומרים לנו שאנחנו חמודים, יפים,

מלטפים אותנו, אבל הם לא רוצים להיות שכנים שלנו. לא ייתכן דבר כזה. אם אדם לא

רוצה להיות שכן שלי, אני לא צריך שהוא יהיה שכן שלי. אבל אם היו מביאים לבתי

הספר באותן שכונות אותם משאבים ואותם מוחות, הבעיה היתה נפתרת, כולם היו רוצים

ללמוד שם. אבל מה קורה? מביאים לאותה שכונה את המורים החלשים ביותר שיש, ולכן

כולם בורחים משם.
מיכה גולדמן
תוסיף לזה שגם הבנין לא משופץ, וגם הגינה לא מוחזקת.

משה באטה;

אתם מדברים על פיזור. אני עליתי בשנת 1980, ואז אסור היה לנו בכלל להתקרב

לירושלים, או לכיוון המרכז, אלא לפריפריות - אופקים, באר-שבע, נתיבות, אשקלון,

קרית-גת או קרית-שמונה. אלה המקומות שהיו מיועדים אז לעולי אתיופיה.

מיכה גולדמן;

גם עפולה.
משה באטה
נכון. במקומות האלה רצו שניקלט. היום כאילו כולנו הפכנו מיטרד למדינה. מה

אומרים לנו היום המוסדות? - מוזרם תקציב אדיר. כמו שאמר יוחנן בן-יעקב, בסדר,

אבל כשאומרים לנו שמזרימים מיליונים, אנחנו מתחילים להתבייש. אבל הוא לא רואה את

אנשי השטח שלנו בשכונות.

למשל, יש כאן ארגונים ומוסדות למיניהם שחוגגים על גבנו. היו פנימיות במצב

"על הפנים", והיום הן משגשגות, מפני שהן קולטות אתיופים ומקבלות תקציבים.

אני מעריך מאד את הארגונים למיניהם, כמו אתג"ר, שפועלים למען האתיופים. אבל

אלה פעולות מנע, לא פעולות שפותרות את הבעיה מהשורש. לכן צריך לאחד את המשאבים

ותקציב קטן יותר אפשר לפתור את הבעיות האלה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

ומה אתה מציע?

משה באטה;

לגבי הגיל הרך אני מציע, כל אמא שיש לה ילד, להכניס אותו לגן, ואז גם האמא

תוכל לצאת לעבודה וגם הילד יהיה במסגרת לימודית. 2. במקום להסיע את הילדים,

להביא לבתי הספר בשכונות את מיטב המוחות, מורים טובים, משאבים הדרושים לאותה

שכונה ולהשקיע בה ואז כולם ירצו לגור בה ולא לברוח ממנה.
היו"ר נעמי בלומנטל
חבר-הכנסת גולדמן, משה באטה לא מסכים אתך בנושא ההסעות, שהוא בעייתי. הוא

אומר, לשכונה מסוימת או לישוב מסוים שיש בהם ריכוז של ילדי אתיופיה, תביאו לשם את

המורים הטובים ביותר ואז כולם ירצו ללמוד שם.

מיכה גולדמן;

רוב העדה מתנגדת לבתי-ספר שיש בהם נוכחות של 80% או 100% תלמידים יוצאי

אתיופיה. לכן יש פה סתירה. שלא תתרשמי לא נכון.
יוחנן בן-יעקב
נכון. לכן פיזרנו אותם.

לאה שלח;

אני מנהלת היחידה לקליטת עלייה בקרית מלאכי. בעבר עובדת הסוכנות היהודית,

והיום אני מלווה את הילדים משנת 1991.

אני מאד מתהברת לדברים שאמר הבר-הכנסת גולדמן. אני פונה למשרד החינוך.

בתיכון דתי בקרית מלאכי יש לנו 54% ילדים עולים מאתיופיה. בעיני זה לא אסון

בכלל. יש שם ילדים כשרוניים בצורה בלתי-רגילה, וילדים יותר קשים.

אני מבקשת ממשרד החינוך, כשיש מצב כזה, תנו לנו את המשאבים להחליט איך אנחנו

מטפלים בילדים האלה.

מיכה ג ולדמן;

כמה משפחות בקרית מלאכי הוציאו את הילדים שלהן ללמוד בחפץ חיים בגלל שנכנסו

לשם אתיופים?

לאה שלח;

אני לא יכולה לחנך את העולם. אבל בחלקת אלוהים הקטנה שלי, של עולי אתיופיה,

אני רוצה כתות עם 15 - 20 ילדים, עם טיפול פרטני, עם מיטב המכשור ומיטב המורים,

ואז אני יכולה לעזור. ועובדה, יש בקרית-מלאכי מסגרת שקוראים לה "בית צפורה".

אנחנו רק בראשית הדרך, העבודה נעשית בשעות אחר-הצהריים, עם עולי אתיופיה מכתה אי

עד כתה וי, בכתות של 15 ילדים, עם מיטב המורים מכל האזור, מורה עם אסיסטנט,

כשהטיפול הוא פרטני, הילדים פורחים והכתות בבתי הספר פורחות, כי יש דיבור עם

המחנכים ועם מנהלי בתי הספר של שעות הבוקר. אולי זאת הדרך. לא מפחיד אותי שיהיו

גם 80%. הבעיה היא איזה טיפול, איזה אמצעים ואיזו נגיעה. אני רוצה ש-100%

הילדים האתיופים שלומדים בקרית-מלאכי יגיעו לבגרות מלאה. אם תהיה להם בגרות

מלאה, פתחתי בפניהם את העולם.
היו"ר נעמי בלומנטל
רשות הדיבור לאלכס גולדפרב, יועץ לענייני קליטה במרכז השלטון המקומי. בבקשה.
אלכס גולדפרב
אני מבקש את סליחתו של חברי מיכה גולדמן, אבל כסגן שר לשעבר וכחבר-הכנסת

בהווה להגיד שהמדינה שלנו היא מדינה גזענית, זה דבר חמור מאד. זה אומר שהמדינה

כמדיניות היא מדינה גזענית.



לגבי קליטת ילדי אתיופיה, זאת בסך-הכל הצלחה בלתי-רגילה. יש היום נציגים של

עולי אתיופיה, את חלקם אתם רואים כאן, שהם לגאווה ולתפארת עם ישראל. מדינת ישראל

השקיעה בהם מתוך אהבה. כשקלטנו אותם אולי עשינו טעויות בהתחלה, אבל בהמשך תיקנו

את הטעויות. גם בנושא השיכון נתנו להם עדיפויות ואיפשרנו להם לעזוב את

הפריפריה, והם קיבלו משכנתאות בגובה 90% - 95% מערך הדירה, וזאת כדי להגיע למרכז.

הזרוע המבצעת משקיעה ומוכנה לשפר. הענין הוא תקציבים. תקציבי הקליטה

מתחלקים בין כל-כך הרבה משרדים. בגדול יש מספיק תקציב, אבל הוא מבוזבז בין

הגורמים השונים, כפי שנוכחתם לראות כאן: משרד החינוך מטפל בילדים הקטנים, משרד

הקליטה מטפל בסטודנטים, שיכון - משרד השיכון, וכו'.
מנשה תייהו
כל הדוברים דיברו על החינוך ועל הילדים, אבל דבר אחד לא נאמר, על ההורים.

איפה ההורים? לא שמעתי פה אחד שהזכיר את ההורים. אני חושב שלהורים יש מעמד ומקום

מאד חשובים בחינוך הילדים.

אם מדברים כבר במערכת החינוך על חינוך ההורים, ואני די מסכים עם האנשים

שדיברו על הגיל הרך, ועל ההורים, לפני 17 שנה עשינו טעויות בקליטת יוצאי אתיופיה

כששלחו את הילדים לפנימיות או למסגרות בית-ספריות. בואו לא נחזור על הטעות

ונתחיל מהגיל הרך, גני הילדים, כמובן בשיתוף-פעולה הורים-ילדים גם בבתי הספר.

אני חושב שיש מקום והגיע הזמן להכניס לבית הספר את הענין של המורשת והתרבות,

אפילו על-חשבון לימוד השפה האמהארית. יש בתי-ספר שאין להם בכלל מושג מהי התרבות

האתיופית, אין להם מושג מה זה משפחה אתיופית ואיך צריך להתנהג לילד.

אני לא רוצה לפרט כעת את התוכניות, אבל מי שמכיר את העמותה לקידום המשפחה

והילד האתיופי יודע שיש תוכניות לגיל הרך ותוכניות להעשרת גן הורים, ותוכניות

אינטגרטיביות שנעשות בתוך הקהילה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

איפה אתם מקיימים אותן, רק בבאר-שבע?

מנשה תייהו;

אלה תוכניות שמופצות בכל הארץ, לא רק בבאר-שבע. כשאני מדבר על ילדים, זה

כולל גם את ההורים. הילד לא בא בלי הורה, גן בגן הורים. כלומר, התוכניות של

העמותה נעשות בשיתוף-פעולה עם ההורים.

אני מציע לתת מקום להורים בחינוך הילדים שלהם. שנית, שנושא המורשת והתרבות

האתיופית יהיה מושרש בתוך בית-הספר.

דוד מהרט;

באשר לאינטגרציה, אני חושב שיש משמעות למקום שבו האנשים חיים. גם

כשחבר-הכנסת מיכה ג ולדמן היה סגן שר החינוך אמרתי לשר יאיר צבן: אני מכיר כמה

ישובים שבהם היו פעם מרכזי קליטה של עולים חדשים בעפולה, באשקלון, בבאר-שבע,

בערד. ב-1987-1986 בסוכנות היהודית קראו לזה מרכז קליטה מתקפל.

כשהעולים הגיעו, חיפשו שכונות ריקות כדי לקלוט אותם, ואז מילאו כמה בנינים

שבהם היו רק יוצאי אתיופיה. זה היה מרכז קליטה. כשסגרו את מרכז הקליטה המקום

הפך לדיור קבע.

שכונת שמשון באשקלון היא שכונת מצוקה. אני זוכר שלפני 3 שנים הביאו לשם 3

ילדים יתומים מהודו, והשכנים הוותיקים אמרו: תצילו את הילדים האלה, אל תביאו

אותם לכאן.
אמרתי אז לשר צבן
יש היום משכנתה מיוחדת. תתחילו לפזר את יוצאי אתיופיה

לישובים איורים. תתחילו בזה שתפתחו את התיקים של האנשים שגרים במרכזי קליטה ותתנו

להם משכנתה ותסייעו להם לצאת משם. כי מה שקרה, השכונות האלה היו מאוכלסות רק

ביוצאי אתיופיה. אנחנו כמהגרים, לפעמים גם נוח לנו לגור אחד ליד השני. מה שקרה

אחר-כך, שהמקומות האלה משכו לשם גם אחרים.

שאול המלך בבאר-שבע היה מרכז קליטה. השכונה הצעירה ליד עפולה היתה מרכז

קליטה. בערד היו מרכזי קליטה, שאותם המירו לעולים, בעל-כורחם, לדיור קבע. את זה

צריך לזכור.

דבר שני, לגבי אינטגרציה וסגרגציה. בעבר, בלי לשאול את דעת ההורים, מישהו

החליט שילדי אתיופיה צריכים להיקלט במערכת החינוך הממלכתי. אם היו שואלים אותי

היום אם ההורים היו בוחרים אחרת, סביר מאד להניח שרוב יוצאי אתיופיה עדיין היו

בוחרים בבית-ספר דתי. מה שכן, הזכות לבחור נגזלה מהם.

היום אני שומע שיש נסיון לתקן את זה, אבל בפעולה הפוכה, בלי לשאול אותם,

ועל-ידי חוקים ומהלכים כלשהם אנחנו נחליט איפה ילמדו הילדים, נוציא אותם מבתי-ספר

דתיים ונפזר אותם בבתי-ספר ממלכתיים.

באשר ל-20% תלמידים אתיופים בכתה, הכוונה היא שאם בשכונה שלי יש בית-ספר דתי,

ובקרית מלאכי יש שלושה בתי-ספר דתיים, המכסה בהם התמלאה, ואומרים לי: דוד, הגענו

ל-20%, עכשיו אתה צריך לבחור בבית-ספר אחר. יש לך רק ברירה אהת - בית-ספר

ממלכתי. אבל אני רוצה בית-ספר דתי.

חבר-הכנסת ג ולדמן, כשאתה כיהנת בתפקיד טגן שר החינוך, לפני שלוש שנים הגשתי

לך נייר טיוטה ובו הצעה להפוך את בתי-הספר האלה, שההורים בסופו של דבר יבחרו בהם,

לבתי-ספר דתיים, על-ידי זה שנקרא להם בתי-ספר למדעים, לאמנויות, נפתח שם מעבדות,

נביא לשם מורים על-ידי תיגמול מיוחד. בתי-הספר שאנחנו מדברים עליהם, מספר הילדים

יוצאי אתיופיה בהם גדל לא בגלל שמספר יוצאי אתיופיה גדל, אלא בגלל שמספר הוותיקים

יורד, ואז אם אתה הופך את בית-הספר ללא-יוקרתי, סביר מאד להניח שהורים רבים,

למרות שיש שם יוצאי אתיופיה, יעדיפו להשאיר את הילדים יוצאי אתיופיה בבית-הספר

הזה.

הגיל הרך. מרכז ההיגוי, מחקציב פעולות של משרד החינוך, עושה פעולות עם

תוכנית אתג"ר בקרב 1,300 משפחות. משרד הקליטה החליט שהוא לא רוצה להשקיע בגיל

הרך והורה לכל מנהלי הלשכות לא להשתתף במימון תוכנית אתג"ר. לדעתי זה דבר חמור

וצריך לבדוק את זה.

נשירה. אנחנו עושים היום סקר בקרב כל הילדים שנשרו, מה הן הסיבות לנשירה,

מאיזה מוסד, פנימיה או בית-ספר נשרו, כדי להצביע באופן ממוקד על הבעיה. במקביל

התחלנו לפעול כעת בקבוצת נושרים בבאר-שבע, לאסוף אותם וליצור כתה ליד המוסדות

להשכלה גבוהה כדי לשנות את התדמית שיאנחנו ילדים נושרים, בלי מסגרת, בלי מערכתי.

הכוונה היא לפעול עם האוניברסיטה, פעולה שתביא לשיפור התחושה שלהם.

יש לנו תוכניות פעולה. אני מקווה שבאמצע ינואר תהיה לנו תוכנית כללית, גם

היא בהנחיה של יוחנן בן-יעקב ממשרד החינוך להגיש תוכנית מקיפה, ואני מקווה שאם

תהיה ועדה כזאת, נוכל להגיד לכם מהי התוכנית הכללית שצריכה לתת מענה למניעת

נשירה.

דוד יאסו;

אני רוצה להתיחס לדברים שאמרה ד"ר וייל בענין ההשכלה, שאין עדיין משכילים.

ההיפך הוא הנכון. ממשלת ישראל גם כן פתחה את שעריה בנושא של השכלה גבוהה,
ואומרת
בואו כמה שיותר. הלוואי שזה יתקדם. נעשים מאמצים רבים הן במכינות והן

באוניברסיטאות. אני יודע שהיום אין סופרים, אבל אני יודע שיש בחוג לסופרים

באוניברסיטאות כמו בבאר-שבע ובבר-אילן ובחיפה.



בנושאים השונים שמחתי מאד לשמוע את חבר-הכנסת גולדמן מדבר על אפלייה. רבותי,

אם אנחנו רוצים להיקלט ולהשתלב בחברה, יש שלושה שלבים: הצבא, חינוך ותעסוקה. אם

בחינוך החברה לא תוכל לשבת יחד אתנו וללמוד וגם להשכיל במה שאני יודע, לא תהיה פה

קליטה וזה יפגע בכל אלה שיבואו אחרינו.

אני חושב שקודם-כל צריכה לצאת קריאה לבתי-הספר שסוגרים את שעריהם, גם במגזר

הממלכתי וגם במגזר הממלכתי-דתי.
היו"ר נעמי בלומנטל
דוד מהרט אמר שאתם מפסיקים את ההשתתפות בתוכנית אתג"ר.

דוד יאסו;

שמעתי את דבריו ושמעתי גם דברים אחרים. אני אבדוק את זה ואתן לכם תשובה.

יוחנן בן-יעקב דיבר לפני-כן על הוצאת ילדים אתיופים ותיקים וחדשים לקיבוצים,

לא לישובים בפריפריה, אלא לבתי-ספר חזקים, ופה אפשר לראות את ההתקדמות. זה לא

מספיק, ואני מציע שכל הארגונים יתנו יד, ירכזו את המשאבים ויפעלו ביחד, ויעבירו

אינפורמציה.

מוטי סמט;

אני רוצה להציע הצעה לסדר. אתמול שאלתי מה יהיה נושא הדיון. היות וזאת במה

להרבה מאד נושאים, הייתי ממליץ שנחליט פעם במה אנחנו דנים - בגיל הרך או בנשירה,

בחינוך הפורמלי או בלא-פורמלי, בהכשרת מורים או בפרוייקטים, כי על כל נושא אפשר

לדבר שעות. אבל היות ועלו כל הנושאים, ואני שותף לבמה הזאת, גם אני צריך לדבר

בסיסמאות ואני אעשה זאת בקיצור.

בתחילת "מבצע שלמה" מחוז הצפון מנה כ-8,000 תלמידים אתיופים. היום הוא מונה

כ-1,400 תלמידים עולי אתיופיה בחינוך הדתי. כל היתר, ברובם הגדול, עברו לדרום.

אנחנו מדברים היום על שתי תקופות. על תקופה שהאוכלוסיה היתה ניידת ועל תקופה

שהאוכלוסיה ברובה הגיעה למגורי קבע. אני מצדיק את חבר-הכנסת גולדמן בנושא אחד,

לא בכל. יש לי אתו ויכוח בנושא חגזעני שהוא מאד מסוכן. אבל בנושא אחד שהוא היה

שותף לו בגדול, שהוא ביקש ממני לפני ארבע שנים לבוא למשרד השיכון ואל שר הקליטה,

כי הבעיה היתה לא של משרד החינוך כמשרד קולט. הבעיה היתה שקיבלנו נתון גיאוגרפי,

התלמידים ילמדו בישובים הללו. בקרית מלאכי, לדוגמה, יש 40.3% תלמידים במקיף הדתי.

זה נבדק אתמול.

לאה שלח;

אני דיברתי על כתות ז'.

מוטי סמט;

אמרת "מקיף". בסך-הכל מפעילים שני בתי-ספר. זו עיר שהכפילה את מספר

התושבים. היא קלטה פי שניים, ולא היתה ברירה. באין ברירה קלטו 60%, כי לא רצו

ללכת לבתי-ספר אחרים.

אבל אני מדבר היום על מגורי קבע. במגורי קבע היום צריך לדבר בסגנון שונה,

בחשיבה שונה, בניתוח מערכות מהשנתיים האחרונות מה עושים להבא, איך לקדם בגרויות

וכן הלאה.



כשאני הזכרתי את ענין הפגישה עם השרים, אמרנו: בואו נחשוב על אזורים

מבוססים, כדוגמת רעננה, ירושלים, גבעתיים ותל-אביב. אבל היום העלו כאן עובדות

נוספות, שהיתה גם המסגרת של איחוד משפחות. לא קל היה לשכנע לא מעט מעולי אתיופיה

לעבור גם למקום אולי יותר מבוסס. רצו גם איחוד משפחות.

אני רוצה לחדד נושא אחד שמטריד אותי ואני חייב לומר אותו כאן, כוועדת העלייה

והקליטה. אני ממליץ לדבר פעם אחת על הגיל הרך, איך משקיעים, כמה משקיעים ועם מי

משקיעים. במשאבים הקיימים אפשר לעשות הרבה יותר.

בנושא הנשירה אפשר לקיים דיון עם הארגונים, איך עושים - ויש מה לעשות, עם

מרכז ההיגוי, ולא פעם דיברתי על כך עם דוד ועם הג'וינט.

נושא אחד שמטריד אותי הוא תקציב משרד הקליטה פר-תלמיד. הגיע הזמן לעשות סוף

לנושא הזה. משרד הקליטה מקציב פר-תלמיד כ-600 שקל בשנה, מחולק לשלוש. לא ייתכן

שעד היום יש תלמידים שיושבים ללא הדברים האלמנטריים במוסדות החינוך, כי משרד

הקליטה מעביר את התקציב הראשון חודשיים אחרי פתיחת שנת הלימודים, ולזה צריך לעשות

סוף.

משה מולה;

לא רק זה. הכסף הולך לא לקניית ספרים אלא לדברים אחרים.

מוטי סמט;

לפני שבועיים פורסם דו"ח העוני. בחדשות בטלוויזיה הראו אבא שאומר מול ארבע
בנותיי
חזרתי למה שהיה לי לפני 40 שנה. זה נגע ללבי. עשיתי "חושבים" לרגע

כאיש חינוך. כמה משפחות במצוקה בישראל - לא רק אתיופים, אבל גם אתיופים - אינן

נהנות מחוגים? אני בסך-הכל רוצה שמישהו יטפל בילדים שלי בשעות אחר-הצהריים

בחוגים.

אני מבקש מיושבת-ראש ועדת העלייה והקליטה ומכל יושב-ראש אחר לפעול. כי אני

התקשרתי עם ידידי יגאל בן-שלום, מנכ"ל משרד הרווחה ואמרתי לו: אתה ובנצי, ודב

גולדברגר מהמתנ"סים ויושבי-ראש ועדות ויושב-ראש ועד ההורים, קשה לכל בית-ספר או

מתנ"ס לקחת 30 - 40 תלמידים ולהכניס אותם חופשי לחוגים בשעות אחר-הצהריים ולמנוע

מאותן משפחות את הסבל שהן עוברות? זה דבר פשוט ביותר בחינוך הפורמלי.
מיכה גולדמן
אתה רק לא יודע, לצערי הרב, שכבר עשר שנים המתנ"סים הפכו להיות מתנ"סים

למשפחות מבוססות.
מוטי סמט
נגד זה אני יוצא.

צריכה לצאת קריאה אחת דווקא מהארגונים, לומר: אנחנו עם כולם נדרוש לקחת

קבוצה כזאת בשעות אחר-הצהריים.

אני לא מדבר כרגע על חינוך. יש לי הרבה מה לומר בנושא מערכת החינוך, ואני

מבקש לקיים דיון נפרד על שני נושאים: נשירה, וחינוך לגיל הרך.
דוד מהרט
בשבוע שעבר נפגשנו עם דב גולדברגר, מנכ"ל החברה למתנ"סים והגענו להסכמה שאם

נצליח לגייס 50% למימון החוגים, החברה למתנ"סים מוכנה לממן את 50% הנותרים למימון

ההוגים, ועל-ידי כך לאפשר לילדים יוצאי אתיופיה כניסה חופשית.



כסף של משרד הקליטה שעובר לבתי-ספר. עד היום הכסף עובר לרשויות וחלק מהן לא

מעבירות אותו לבתי-הספר. השבוע גיליתי שאם הרשות המקומית, ההברה למתנ"סים והמשרד

הממשלתי מסכימים, חותמים על חוזה לפיו אפשר להעביר את הכסף הזה למתנ"ס.
היו"ר נעמי בלומנטל
מוטי סמט, אתה צודק, הנושא מאד מורכב. אנחנו העלינו אותו אולי בצורה כללית

מדי. יחסית אנחנו מקיימים כאן הרבה ישיבות שקשורות לעדה האתיופית. אבל אתה צודק

שאנחנו צריכים לעשות הבהנה בין הבעיות השונות שקיימות בחינוך כדי להתקדם. עם זה,

אני רוצה לשאול אותך, כמפקח ארצי לקליטת תלמידים עולים בחינוך הממלכתי-דתי, מה

קורה היום?

רמי סולימני;

לפני ארבעה חודשים הגשתי לך מסמך. כפי שאמר חבר-הכנסת גולדמן, אנחנו מדברים

הרבה בתיאוריה וכשיש משהו מעשי, זה לא קורה. מאחר שסביב השולחן הזה יושבים יוחנן

בן-יעקב, נציגי משרד הקליטה, משרד העבודה והרווחה, ארגונים וולונטריים, ומאחר שזו

הזדמנות הסטורית למדינת ישראל, אני רוצה להציע משהו מאד פראקטי, מאד ברור, כי שנת

הלימודים עוברת, ואני מוכן להציג אותו בחמש דקות, כי אני חושב שאנחנו לא נפתור

כאן את בעיות הגזענות, את בעיית ההסעות ואת בעיית ההורים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

בסדר. אני יודעת שאתם פועלים יחד. חבל שהמסמך שלך לא הגיע אלינו קצת קודם

כדי שנוכל להתיהס אליו בישיבה זו. תציג אותו בפנינו.

רשות הדיבור לרחלה שיפר, ואחר-כך רמי סולימני.
רחלה שיפר
ד"ר וייל הציגה כאן סוללה של שאלות, ואני מניחה שאלה לא היו שאלות רטוריות או

משהו שהתלווה אליהן אירוניה או בקורת סמויה, אלא שאלות אמיתיות, וכדי שהן לא

תישארנה באוויר אני רוצה להשיב על כמה מסימני השאלה שהצגת.

ראשית, אתיחס למגזר הממלכתי שהרבית להזכיר אותו. רציתי לשאול אותך אם את

יודעת בערך כמה תלמידים-עולים מאתיופיה יש במגזר הממלכתי.
ד"ר שלווה וייל
בערך 10% מכלל התלמידים יוצאי אתיופיה. כך נמסר לי ממשרד החינוך.
רחלה שיפר
אני לא מדברת באחוזים אלא במספר תלמידים.

לגבי המגזר הממלכתי, ואליו בלבד אני מתיחסת, יש 4,129 עולים מאתיופיה

בבתי-הספר הממלכתיים, פלוס כ-3,000 ילדים שאחד מהוריהם לפחות נולד באתיופיה. זאת

אומרת, שכ-7,200 ילדים לומדים במגזר הממלכתי. אני חושבת שזה נתון די מרשים.

אני מבדילה בין יוצאי אתיופיה לבין עולי אתיופיה. מי שנולד באתיופיה הוא עולה,

ומי שאהד מהוריו נולד באתיופיה הוא יוצא אתיופיה. זאת ההבחנה.

כשמדברים כאן על 20% ועל ריכוזים אדירים, אני חושבת שמתחת לפני השטח נעשה

פיזור טבעי. ב-49 בתי-ספר מתוך 179 בתי-ספר ממלכתיים יש למעלה מ-20 ילדים, שלדעתי

זה נהדר. מבחינת הפיזור זה מאפשר עבודה כמעט אינדיבידואלית עם כל ילד, כי אם יש

כ-4- 5 ילדים בשכבת גיל אחת, הם לא לגמרי בודדים, ומצד שני אפשר לטפל בהם באופן

אינדיבידואלי.
מיכה גולדמן
מה הן התוצאות ההישגיות שלהם בחינוך?
רחלה שיפר
אני לא עשיתי את הפילוח לגבי הישגים בבגרות, למשל.

הפיזור הוא, כפי שאמרתי, ב-179 בתי-ספר ובכ-50 בתי-ספר יש למעלה מ-20 ילדים

בבית-ספר, ובהם, דייר וייל, כשזה רלבנטי לעבודה, כן נעשות השתלמויות בנושא של

הקניית מיומנויות.

אני לא חושבת שקליטת עולי אתיופיה הוא נושא פולקלוריסטי שצריך להעביר את כל

המערכת סדרה של השתלמויות שיידעו מה זה. זה צריך להיות מאד רלבנטי לעבודת

המורים, או הסגל החינוכי הקולט. כלומר, אם זה נוגע לו ומתקיים הצורך בזה, אז

אנחנו מספקים. למשל ביבנה, ברמלה, ברחובות, מראשית השנה עברו 34 ילדים

מממלכתי-דתי לממלכתי, והסגל באמת לא ידע מה לעשות, אז נקודתית שם הם מקבלים את

זה. אני לא חושבת שזה צריך להיות ברמה של הצהרה שכל המערכת עוברת. כאשר המורים,

הסגל החינוכי, נזקקים לענין הזה, אני לא טוענת שהמענה שלנו מושלם, אבל אם

תתענייני בהשתלמויות שנערכות בנושאים האלה, תוכלי לקבל על זה גם תשובה.

מוטי סמט;

על-פי נתוני המחשב ליום 25 בנובמבר, בחינוך הממלכתי-דתי לומדים 5,062 תלמידים

בחטיבה, 1,589 בבתי-הספר העל-יסודיים - 2,076. סך-הכל תלמידים זכאים - 8,727,

סך-הכל תלמידים לא-זכאים - עוד 5,774. סך הכל: 14,501 תלמידים. זה נתון שלא

כולל את גני הילדים.

בחינוך הממלכתי, עם גני הילדים, פלוס הכשרת מורים, פלוס ילדים שעלו בישראל,

סך-הכל מגיע ל-23,000 תלמידים, אבל את זה לא הבאתי כנתון כוללני אלא רק יסודי,

חטיבות ועל-יסודי.

רמי סולימני;

לפני ארבעה חודשים ישבתי כאן, הקשבתי לדברים בקשב רב והערתי הערה. מאז

התרחשו דברים, ואני אומר לך שלפחות 60% מהיושבים פה שותפים למסמך שמונה על

שולחנך, שהוא עדיין טיוטה, אבל הוא מייצג עבודה אינטנסיבית שאולי לא היתה כדוגמתה

במדינת ישראל, שמשלבת בתוכה 40 ארגונים וולונטריים, שרק חלק מהם מיוצגים פה,

משרדי ממשלה - משרד הקליטה, משרד החינוך ומשרד העבודה והרווחה, שמסכימים לפעול

יחד בצורה משולבת, דבר שלא היה לנו קל לעשות אותו בג'וינט, אבל הגענו לאיזו שהיא

הבנה, אחרי מאמץ גדול, כולל מרכז ההיגוי, מופיעים בכל הישיבות. וכדי להעביר את

המצב משפת דיבורים ונתונים השאלה היא מה לעשות.

אני חושב שיש פה מסמך בסיסי, שהוא לא פתרון קסם, אבל זו פעם ראשונה שהוא מציע

לקחת את הילדים מגיל אפס עד 18, לחלק אותם על-פי גילאי אפס - שש, הגיל הרך,

יסודי, תיכון, נוער מנותק, קהילה ומשפחה, לאסוף את כל התוכניות הקיימות במדינת

ישראל. אספנו את כל התוכניות, יש לנו מאגר שלם שאומר איזה תוכניות פועלות, איפה

ומה הפריסה שלהן.

הקואליציה החליטה, על-מנת לעבור מדיבורים למעשים, לבחור כאסטראטגיה, לפעול

בעשרה ישובים עתירי עולים. חילקנו את הארץ לצפון, דרום מרכז, שמנו רכז מתואם עם

כל הכוחות המשולבים שם, גם עם משרד החינוך, גם עם מרכז ההיגוי, גם עם משרד

העבודה, לכל ישוב שאני מופיע, בהסכמתו של ראש העיר שנציג אחד מטעמו מקבל אותנו,

מתוך כוונה לטפל בבעיות המיידיות שקיימות בישוב.



התוכנית מדברת על שלוש עד חמש שנים. היא דורשת בשנה ראשונה 11.9 מיליון

דולר. אם רוצים לפתור חלק מהבעיות, אני מציע פיו אתגר גם לוועדה זו, גם למשרד

החינוך, ללכת יחד אתנו ולנסות לראות איך אפשר להתמודד עם: 1. הרחבה של תוכניות

קיימות; 2. התאמה של תוכניות שלא הותאמו לאתיופים; 3. דבר שאני כבר פועל בו -

פיתוח תוכניות חדשניות לאוכלוסיה האתיופית.

מה שאני אומר כאן הוא לא על דעתי האישית אלא על דעת האנשים שיושבים בתוך

הוועדות האלה, כולל יוחנן בן-יעקב שמקבל באופן קבוע מאתנו מנדט, כי הממסד הוא

שנותן לנו את המנדט לעשות את הפעולה הזאת.

במקביל לפעולה שנעשית בארץ, והציפיה שלנו היא ממשרד האוצר, ממשרד החינוך,

ממשרד הקליטה וממשרד העבודה להוציא חלק מהתקציבים האלה - התארגנה קבוצה

בארצות-הברית על-ידי מייקל שניידר, מנכ"ל ג'וינט עולמי, שמגייס כסף לטובת

הקואליציה החינוכית שהוקמה פה.
מיכה גולדמן
מה עם העמותה של צפון אמריקה, היא עוד קימת?
רמי סולימני
נקודג' בפנים, ושושנה בן-דור שמייצגת אותו נמצאת כאן. 40 ארגונים שותפים

בזה.
היו"ר נעמי בלומנטל
בעקבות הישיבה שהיתה?

רמי סולימני;

הישיבה נתנה לנו את הדחיפה לעשות את הפעולה.

אני לא מציג תוכנית ולא אינטרס של ארגון זה או אחר. נוצר פה דבר שאולי נשמע

בומבסטי, הזדמנות הסטורית, שסביב השולחן הזה ניתנה הסכמה לפעול יחד. הג'וינט

הרים את הכפפה, עובד במקביל לכל הגורמים הרשמיים, הוולונטריים וקרנות שיושבות

אתנו, ומוכנים להיכנס לפעולה שתתחיל בעשרת הישובים הגדולים עתירי עולים.
מיכה גולדמן
יש פה בעיה אמיתית. הג'וינט בא עם האחוזים שלו. כשהוא בא מול עיריית קרית

מלאכי או קרית גת, ראש העיר אומר לך: בסדר, את ה-50% שלך יש לי, אבל מאין אביא

את ה-50% שלי? ואז התוכניות האלה נופלות.
יוחנן בן-יעקב
אני מציע לשים את הענין בצורה ברורה. התוכנית הזאת כלולה בהשקעות של משרד

החינוך ושל משרד הקליטה. זאת אומרת, בעשרת הישובים האלה מדובר על הרחבת תוכנית

אתג"ר שהיום יש בה 2,000 משפחות עולים ומציעים בה 2,500 משפחות. יש תוכנית שמשרד

החינוך עובד עליה, פנימיות יום. זאת אומרת, הממשלה היום משקיעה הרבה מאד כסף

בתוכניות האלה. המסלול הוא נכון במאה אחוזים, וחשוב.
דוד מהרט
יש דבר שלדעתי צריך לתקן אותו. אני מברך על ההשתתפות של כל הגופים. לפני

חודשיים ישבנו כאן ומרכז ההיגוי הגיש תוכנית משלו, וגם אז הוועדה החליטה לאמץ את

עבודת מרכז ההיגוי, שדומה לדעתי, למה שמוצג פה.



כל התוכניות מאומצות פה, ומאז שהתוכנית אומצה אני גם רוצה לדעת מה ייצא לי

מזה, כי הוועדה החליטה שהיא מאמצת את תוכנית העבודה של מרכז ההיגוי.
היו"ר נעמי בלומנטל
זה לא הדבר המשמעותי ביותר עכשיו.
רמי סולימני
התוכנית שאנחנו מציעים לא באה להמציא את הגלגל. כל מה שהיא עושה - היא

מושיבה סביב השולחן, וזה ההישג הגדול. לא אמרתי תוכניות.

דבר שני, ההסכמה שהושגה בתיאום מלא עם הגורמים הממסדיים ששם נמצא הכסף ושם

נמצאת האחריות, הזמנו את ראשי עשר הערים להיכנס אתנו לפעולה, שבה הם מוכנים

לראות אותנו כגוף אחד. זה ההישג הגדול. זה לא מחליף אף תוכנית ולא בא במקום שום

תוכנית. למשל, נקודג' בפנים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני רוצה לסכם בענין זה. ועדת העלייה והקליטה תשב עם כל הגופים, עם מי שאתם

מייצגים, באחד מעשרת הישובים, ואולי בשניים. אני זוכרת שבזמנו העלינו את זה

וראינו את הרצון הטוב ואת כל המשאבים שכבר נמצאים במערכת, ולא היינו בטוחים שמרוב

משאבים ומרוב רצון טוב זה מנותב נכון.

גם דיברנו על כך שבכל ישוב יש לך בעיות שונות של הישוב עצמו, של מספר העולים

ואחוז העולים שנמצאים שם, ריכוז תלמידים עולי אתיופיה בכתה אחת או לא בכתה אחת,

ולכן דיברנו על כך שהאפשרות שלנו להתיחס נקודתית לישוב מסוים, מול הארגונים, זה

יהיה הדבר הנכון ביותר לעשות כדי להפיק את המירב.

לכן אנחנו נשב בקרוב באחד מהישובים האלה כדי לסייע לקדם את הדברים. גם אני

חושבת, כפי שנאמר כאן, שאחת הסכנות יכולה להיות המשאבים. כי אתם, הארגונים, תתנו

את המשאבים, אבל ההשתתפות של הרשות המקומית או של משרדי הממשלה תהיה לוקה בחסר.

זאת הדאגה שלי, ולכן נהיה שם, כדי ללחוץ, שלא ייווצר מצב שרק אתם תתנו את חלקכם

ואילו הרשויות המקומיות והממלכתיות לא יתנו את חלקן.

יואב הס רוצה לדבר על הנשירה. בבקשה.
יואב הס
בענין הנשירה אני מבקש שיהיה דיון נפרד ושיביאו את כל הנתונים הקיימים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

בקרוב נקיים ישיבה בנושא הנשירה, ונהיה אתכם בקשר כדי שתביאו את האנשים

המתאימים. היום יש 1,300 נושרים.
יואב הס
אני רוצה לומר משהו לגבי כל מה שנעשה מהתחלת הקליטה של האתיופים ועד היום.

אני רואה תופעה שחוזרת על עצמה כל הזמן. רמי סולימני דיבר על תוכנית, שאוי ואבוי

אם היא תוהמץ. אני מסכים אתו, אני חושש מאד שהיא תוחמץ.

לפני כמה שנים היתה תוכנית יפה שהיו בה כל מיני דברים שהיו לי ויכוחים אם הם

צריכים להיות כך או אחרת. בעקרון זו היתה תוכנית יפה. היה צריך לזה סכום של 50

מיליון שקל לשנה הראשונה, והדבר הזה נפל בגלל תקציבים. לאורך כל הדרך יש תוכניות

ואנחנו רואים כל הזמן את הסינדרום הזה חוזר על עצמו, שהתוכניות לא מתבצעות מפני

שהתקציבים לא מאושרים. זאת הבעיה המרכזית.
היו"ר נעמי בלומנטל
הוא שאמרתי, שאני מודאגת מהקטע של התקציבים של הרשויות. אנחנו נהיה אתך בקשר

כדי שתביא את האנשים הנכונים.

שושנה בו-דור;

אני רוצה לדבר בנושא שאתו התחלנו, והוא אינטגרציה, סגרגציה והסעות. אני מאד

מצטערת שחבר-הכנסת גולדמן עוזב, כי רציתי כבר בהתחלה לומר שאין פתרון חד-משמעי

לבעיה הזאת, על-פי הנסיון שלי. אני קשורה לעדה כבר עשרים שנה.

אני חייבת גם להגיד שכואב לי לשמוע שצריך להגביל את מספר התלמידים אתיופים

ל-20%. כלומר, ברגע שאנחנו אומרים שאם עולים על אחוז מסוים, אנחנו מסכנים את

האחרים. מה פתאום? אני לא חושבת שאחוזים הם כל הספור. אני מבינה את המגמה

לאינטגרציה ואני גם מצדדת במגמה הזאת, שהיא חשובה, משום שאנחנו רוצים שביתא ישראל

יהיו חלק מכלל ישראל. אבל כשאין ברירה, כשיש ריכוז גבוה של אתיופים, אז כפי

שאמרו כמה מהנוכחים כאן, צריכים לדאוג שאיכות ההוראה באותם בתי-ספר תהיה טובה,

ואפשר להביא ילדים אתיופים להישגים מאד-מאד גבוהים. אנחנו צריכים להגיד שיש

בעיות במערכת ולא באתיופים עצמם, כי לפעמים נוצר הרושם שהושקעו כספים רבים, ואם

האתיופים לא הצליחו עם כל מה שהושקע בהם - -
מיכה גולדמן
אבל את זה לא אומרים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

לא אומרים, אבל משתמע מזה. אומרים: הם לא הצליחו.

שושנה בו-דור;

אני חושבת שבראש ובראשונה צריכים לנסות להביא חינוך טוב לאתיופים, וכבר יש

מספיק תוכניות ואנחנו מדברים על זה הרבה מאד בקואליציה, שהוכיחו את עצמן ברמות

שונות.

באשר להסעות, יכול להיות שלחלק מהילדים זה פתרון. אבל אנחנו שוב רואים שלא

שואלים ולא מציגים בפניהם את ההחלטה אם הילדים שלהם יסעו או לא. ופה אני חוזרת

לנקודה שהעלו מנשה תייהו ואחרים. צריכים לערב את ההורים - - -
דוד אהרפי
יש שמונה מקומות שהילדים מוסעים בעיקר לקיבוצים, וזה נעשה תמיד בהסכמת

ההורים.
שושנה בן-דור
אני שמחה שמתקנים את הטעות הזאת.

אם כבר מסיעים אותם, אני חושבת שצריך לחשוב על דבר אחר, כי פעמים רבות מסיעים

את הילדים ומחזירים אותם מיד עם גמר הלימודים, כאשר הפעולות החברתיות ושל החינוך

הבלתי-פורמלי מתקיימות לאחר מכן.
מולה מגיסטו
יש לנו פרוייקט למניעת מחלת האיידס, חינוך מיני בפנימיות. אני מבקש לקיים

דיון בשאלה הזאת.

היו"ר נעמי בלומנטל;

כל פעם שצריך לדבר על נושא האיידס, שהוא כל-כך בעייתי, אני חוששת, כי מתחילים

לדבר על דימוי ועל סטיגמות.
דוד יאסו
בענין החינוך יש איגום משאבים, יש פרוייקט שיצא לשטח ויש עבודה גדולה מאד,

כולל הסברה. לכן אני לא חושב שצריך לדון על זה פה.

לאה שלח;

יש תוכנית מצויינת בנושא הזה בג'וינט שרצה אצל בני הנוער בקרית מלאכי. לא

קוראים לזה חינוך מיני אלא חינוך לחיי אישות.
ד"ר שלווה וייל
אני רוצה להגיב לא על כל הנושאים אלא על שתי ההתקפות האישיות. אחת, לאדם

שמייצג את המדינה ומכריז שהמדינה גזענית. היתה לי הרגשה, חבר-הכנסת גולדמן,

שבדברים שלך חיפשת לתקוף.

אני עוברת לנושא הענייני שהוא התוכנית להכשרת מורים וההערה של מר יוחנן

בן-יעקב. התוכנית להכשרת מורים תהיה מיועדת, אם היא תאושר, לסטודנטים להוראה.

ממתי סטודנטים להוראה, כלומר אלה שיהיו מורים בעוד שנתיים או שלוש שנים, הם לא

המנדט של משרד החינוך? ואם חם מנדט של משרד הקליטה, ממתי משרד הקליטה לא מתעניין

בהם? מה קורה פה? האם העדה לא מתעניינת במורים בני העדה שיכולים להוות דגם

התיחסות לעדה עצמה? ולדעתי הם מקור גאווה לכל עם ישראל. אלה מורים בתפקיד של

סמכות, שיכולים לעמוד בפני כתה, הם יכולים לגשר בין הורים מבני העדה האתיופית

לבין בית-הספר עצמו. הם מבינים את המנטאליות של ההורים, ואני בוודאי מסכימה עם

כולכם שצריך לשתף את ההורים ולהתיחס אליהם.
דוד יאסו
לגבי הסטודנטים להוראה, אני לא חושב שהיתה בעיה גם בדוד ילין לפני שנה או

שנתיים. גם שם משרד הקליטה מימן את הלימודים שלהם דרך מינהל הסטודנטים.
מיכה גולדמן
כמה מורים יוצאי העדה האתיופית יש היום?
ד"ר שלווה וייל
57.
דוד יאסו
אם אלה מורים שכבר ניצלו את הזכות שלהם, הם למדו ועוד פעם רוצים להעשיר אותם,

זה לא עניינו של מינהל הסטודנטים.
היו"ר נעמי בלומנטל
האם יש מורים בני העדה? אלפה הבעיה?
ד"ר שלווה וייל
התוכנית להכשרת מורים לא קיימת מזה שנה וחצי.
יוחנן בן-יעקב
אני רוצה להעיר שתי הערות. אהת, אני מצטער על נייר שהונח פה על השולחן וטוב

שלא הגיע לדיון, של האגודה הישראלית. אני מחזיק ביד את הדו"ח הבסיסי של האגודה

הזאת, שבכותרת שלו כתוב המשפט הבא: הנתונים נאספו באופן אקראי מכמה מוסדות.

משה באטה;

אתם מנצלים את העדה לגיוס משאבים בארצות-הברית וכל הזמן בוכים. לכן, תוציא

את הנתונים כדי שנראה אותם. כי אותה אגודה לא עשתה דבר עד היום, היא רק מגייסת

כסף בארצות-הברית. לאן הלך הכסף הזה?

יוהנו בן-יעקב;

אם היית נותן לי לסיים הייתי מגיע לזה. האגודה הזאת הניחה על שולחן הוועדה

דו"ח, שנראה מאד רציני, עם טבלאות ועם סטטיסטיקות. אני מחזיק את הבסיס של הדו"ח

הזה, שקיבלתי אותו ונתבקשתי להגיב והגבתי באופן אישי ועשו מהתגובה האישית שלי דבר

נבזה.
יואב הס
אנחנו עוד הנבזים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

בנושא הנשירה, וזה עיקר הדו"ח, תהיה לנו ישיבה נפרדת.
יוחנן בן-יעקב
בדו"ח נאמר כך; הדו"ח מתבסס על הערכות והמלצות, וכוי. הנתונים נאספו באופן

אקראי באיקס זמן. אין שום גוף רציני שעומד מאחורי המערכת הזאת, ויש גבול כמה

מתעללים בעדה הזאת ומשפילים אותה ופוגעים בה ושמים עליה דו"חות הרסניים על-מנת

לפגוע בעדה כדי לטפס גבוה למעלה. הגיע הזמן להפסיק את זה. לפחות לא לאפשר להם

לשים את זה על שולחן הוועדה.
יואב הס
אני מבקש להגיב, כי אני חושב שזה מאד לא הוגן מה שנאמר כאן.

יוחנן בן-יעקב;

שנית, אני מציע לכולנו להביא בחשבון שיש היום ששים וכמה ארגונים של יוצאי

אתיופיה. יש היום קבוצה גדולה מאד של אנשים שמעורבים בטיפול בבני העדה. אני

עומד בלחץ אטומי. התוכנית שלי תקדם כל אהד על-חשבון כל האחרים. ראינו את זה פה

היום ביותר מתוכנית אחת, ובאחת באופן חד-משמעי.

צריך גם לראות בראייה כוללת את האחריות לבני העדה, ולכן מה שהג'וינט עושה הוא

כל-כך טוב. יש קושי אדיר בעובדה שכל אחד אומר; אני מטפל בקטע הקטן הזה, כל הכסף



יילך לקטע הזה כי זה חשוב לי. זה פשוט הופך את בני העדה לכדור משחק. זה הופך את

היכולת של פקידי ממשלה להיות כדור משחק. אי-אפשר לעמוד בזה. כל אחד אומר: רק

שלי חשוב, בשלי תטפל, ואם לא - אני אכתוב לעתונים, אני אכתוב לשרים ולכולם. וזאת

התוצאה.

ראינו יותר מדוגמה אחת על השולחן עכשיו. לכן, התפיסה מוכרחה להיות תפיסה

כוללת.

מה שמשרד החינוך עשה באמצעות מרכז היגוי של יוצאי אתיופיה, היה לנסות לנתח את

כל התוכניות יחד אתם, והיום בשיתוף הג'וינט, לראות איזו שהיא ראייה כוללת, עם

איזו שהיא יכולת שמישהו כאן ישמע "התוכנית שלך חשובה", אבל היא לא הכי חשובה

ובסדר עדיפויות צריך לתת משהו במקומה. את זה אתה לא מצליח להשמיע כשאתה עוסק

ביוצאי אתיופיה וזה הפך להיות דבר נוראי.

היו"ר נעמי בלומנטל;

לרוב הארגונים יש כוונות טובות, לגייס משאבים לא רק מרשויות אלא גם דרך אנשים

ודרך תרומות וכוי. כך שאני מקדמת את זה בברכה. וזה קורה לא רק לגבי העדה

האתיופית. אתה תראה את זה גם בארגוני נשים. יש מאה ארגונים שעוסקים בנשים,

ותאמין לי שלכל אחד יש חלק בתרומח של קידום מעמד האשה ודברים מסוג זה. אני לא

שוללת את זה.

לגבי האגודה, אני מוכרחה לומר לכם שכשהיינו בסיור בתחנה המרכזית, היחידים

שיכולתי לפנות אליהם וסייעו היתה האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. אנחנו

מדברים על 4 - 5 אנשים שפגשנו, שאנחנו מטפלים בהם. לא היה לי למי לפנות. כל אחד

בקטע שלו יש לו התרומה שלו.
משה באטה
אני אשאיר לך את כרטיס הביקור.

היו"ר נעמי בלומנטל;

זכותי לומר מה שאני חושבת. יש ארגונים, כל אחד כבודו במקומו מונח, ואני לא

חושבת שאנחנו צריכים לשלול פעילות של ארגון זה או אחר. מה שהתכוונו לעשות

בוועדה, ואנחנו נמשיך לעשות, זה לנסות להוציא מכל ארגון את הטוב שבו. בוודאי שלא

היינו רוצים ניצול. יש האשמות לגבי הרבה ארגונים, ותאמינו לי שאני מכירה את

ההאשמות ואת הרכילויות.

יש ארגונים שכל הכסף שלהם מוצא אך ורק לטובת הקהילה. יש ארגונים ש-50% מהכסף

מוצא על משכורות, וגם את זה אני לא שוללת.

זה יהיה הקו של הוועדה. אנחנו נתמוך בארגונים השונים ובכל הפעילות

הוולונטרית שנעשית על-ידם. הסיוע שלנו יהיה בכך שהעבודה תהיה ממוקדת, במידת

האפשר, כדי שאפשר יהיה להתקדם. הסיוע יהיה בזה שאנחנו נלחץ על המוסדות

הממלכתיים, הן הממשלה והן הרשויות המקומיות, למלא את חלקם בהסכם. זה כעין הסכם

בין הארגונים השונים לבין הרשויות. אנחנו נפעל לכך שהממשלה והרשויות המקומיות

יתנו את חלקן בהסכם הזה. זאת תהיה הפעילות שלנו, ואני מציעה שלא נתחיל להשמיץ

ארגונים.

מיכה ג ולדמן;

יש פה בעיה אמיתית, שאגף התקציבים לא יושב כאן. יש הנחייה של אגף התקציבים

שהרשויות המקומיות לא יחתמו על שום מסמך אם אין התחייבות של השותף לתת לה 100%.
היו"ר נעמי בלומנטל
אם זה כך, ואני מקבלת את מה שאתה אומר, נשאר עוד משרד החינוך. נכון שהרשות
אומרת
לי אין תקציב לזה, אבל משרד החינוך עדיין קיים. אז ברשויות החזקות יותר

הן תיתנה - - -
מיכה גולדמן
לא מדובר על רשויות נטולות מענק. כל הרשויות שמוגדרות כערי פיתוח, יש הנחייה

יבשה, ברורה, של אגף התקציבים שאין "מצ'ינג".
היו"ר נעמי בלומנטל
אני מכירה את הנושא. תהיינה רשויות חזקות יותר. לכן אנחנו רוצים לעקוב

אחרי זה.

לסיכום הישיבה, אני מצטערת שהתפרסנו על נושאים רבים והיינו צריכים להתמקד

בכמה מהם. היתה כאן אי-הבנה מסוימת. גם אני אשמה בכך.

בנושא הנשירה אנחנו נקיים ישיבה נפרדת ונשתף בה גם את המשטרה וגורמים אחרים.

אנחנו נתאם אתכם את לוח הזמנים, כדי שלא נקיים ישיבה לשווא מבלי שתהיינה מסקנות.

לגבי האחוזים - האחוזים הם לא קודש. אני לא חושבת שזה נכון לקבוע בחוק

שצריכים להיות בכתה רק 20% או 25%. זה לא הגיוני ולא נכון. יש בזה משום גזענות.

אני לא רוצה שיגידו שילדים מסוג מסוים, מהשכלה מסוימת, מצבע מסוים, מהם מותר

שיהיו רק 20%. אין דבר כזה. זה הופך את זה לגזעני. אבל אנחנו צריכים לנסות,

ואמרו את זה יפה שושנה בן-דור ואחרים, לנסות לתת את המירב ואת הטוב ביותר לאותן

כתות כדי שלא יקרה מה שקורה ברשויות רבות, וגם חבר-הכנסת גולדמן דיבר על כך,

שהו ותיקים עוזבים את הכתה, ואז יוצא שהתחלת את השנה ב-20% ואתה מסיים אותה

ב-100%. ומה עשינו? עוד פעם תעביר את כולם כתה?

תודה רבה לכם על שיתוף הפעולה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 30;13

קוד המקור של הנתונים