ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 01/04/1997

התאבדויות חיילים עולים בצה"ל; מעשה התעללות בחיילים עולים במסגרת הצבא

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 64

מישיבת ועדת העליה והקליטה

יום שלישי. כ"ג באדר בי התשנ"ז ( 1 באפריל 1997). שעה 9:00

נכחו חברי הוועדה; נעמי בלומנטל - היו"ר

רומן ברונפמן

יצחק וקנין

סופה לנדבר

אדיסו מאסלה

מרינה סולודקין

אופיר פינס-פז

יוסי שריד

מוזמנים; הרמטכ"ל רב אלוף אמנון ליפקין שחק

ראש אכ"א אלוף גדעון שפר

אל"מ מוטי מרק - ראש מחלקת בריאות הנפש

אבי אסמרה - משרד הבטחון

מרו אסרס - משרד הבטחון

גדהון מקוננט - משרד הבטחון

ברוך דסטה - משרד הבטחון

יפה תרקיי - משרד הבטחון

דוד יאסו - המשרד לקליטת עלייה

דייר דליה גלבוע- פסיכולוגית ארצית ויו"ר הוועדה למניעת

התאבדויות בני נוער במשרד הבריאות

דניאל פיקדו - משרד ראש הממשלה

אפרים יונה - מרכז היגוי של עולי אתיופיה

שלומי אשכנזי - מרכז היגוי של עולי אתיופיה

שלמה מולה - איחוד האירגונים של עולי אתיופיה

דן בודובסקי - מרכז ליהדות אתיופיה

שמואל בירו - שחקן - הפקות תקשורת

זהבה בריהוון - נציגת. משפחה שכולה

מברטה בריהוון - אם שכולה

יצחק בונו - נציג משפחה שכולה

יונה רדה - נציג משפחה שכולה

מנהלת הוועדה; וילמה מאור
קצרנית
אושרה עצידה
סדר-היום
א. התאבדויות חיילים עולים בצהי'ל.

ב. מעשה התעללות בחיילים עולים במסגרת הצבא.



א. התאבדויות חיילים עולים בצה"ל

ב. מעשה התעללות בחיילים עולים במסגרת הצבא.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני מתכבדת לפתוח את ישיבת ועדת העלייה והקליטה,

אנחנו זימנו את הישיבה הזו לדיון בנושא התאבדויות והתעללות בחיילים

עולים, בעיקר מבין העולים האתיופים. אנחנו זימנו את הישיבה הזו לפני כשבועיים

ולצערנו הרב קרתה מאז מעין רעידת אדמה בכל מה שקשור לגזענות כאשר החייל אבי

אסמרה נתקל בגזענות שכנראה קיימת. אנחנו גם הזדעזענו לשמוע על כך ששני חיילים

מהעידה האתיופית התאבדו בשבועיים האחרונים וזאת כנראה משום שהם עברו סבל בלתי

נסבל. האירועים האלה לא מאפשרים לנו בשום אופן לעבור לסדר היום ואני גם

דיברתי על כך עם שר הביטחון. יש חשק לקחת כל אחד ואחד ביד ולומר לא שזה לא

שווה. כלומר, שום סבל בעולם לא צריך להביא למצב של התאבדות, אבל עובדה שזה מה

שקרה וזה מה שקורה. כנראה, שהתופעות מתחרחשות בעיקר בצה"ל. לפני יומיים כאשר

שמענו מה אירע לחייל אבי אסמרה הזדעזענו בשנית.

אנחנו היום ננסה להבין מה קורה לבני העידה ומה קורה לעולים חדשים בכלל

שבאים מעולם אחר. כל אחד מתמודד, אלא שאחד מתמודד יותר טוב והשני פחות טוב.

אנחנו בדיון ננסה לפתור את הבעיה.

אני מוכרחה לומר שהקצין שאמר לאבי אסמרה את מה שאמר הוא בעצמו עולה חדש

ולנו כוועדה העלייה והקליטה של הכנסת זה כואב. יתכן שהוא בעצמו סבל מסטיגמות

וסבל מתופעות שאנחנו כאן מדברים עליהם כגון: סטיגמות, גזענות, מילים בוטות

וגסות שנאמרות בפנים ומאחורי הגב לעולים החדשים.

אולי המצוקה הקשה ביותר מתמקדת בקרב החיילים יוצאי אתיופיה. יתכן וזה

המפגש הרציני ביותר שקיים בתוך החברה. לפני המפגש הזה העולים החדשים חיים יחד

בגטאות וזה אולי טוב ואולי רע. כאשר עולה נמצא עם החברים שלו ועם אנשים הדומים

לו מבחינה תרבותית, אז הוא פחות נתקל בגילויי הגזענות שבחברה. הצבא הוא מקום

בו כולם משרתים ביחד. יש בצבא חיילים מכל העידות ומכל העליות, וכשכולם נמצאים

יחד בחטיבה אחת, בגדוד אחד, במחלקה אחת הדברים שאולי היו מוסתרים, פורצים

החוצה. ההתנגשות הזו גורמת למצוקה הקשה ביותר ולכן אין ספק שאנחנו מצביעים

באצבע מאשימה על הצבא על כך שהוא לא מוצא את הכלים הנאותים כדי למנוע את

התאבדויות האלה ואת ההתעללויות האלה.

דומני שלמעשהו של הקצין הזה אין כפרה. אין כפרה למילים קשות כמו: "כושי",
"שחור". לנו אמרו תמיד
יהודי מלוכלך, הייל היטלר. אנחנו לא נשמע את הדברים

האלה יותר. המילים "כושי" ו"שחור" הן ביטויים הקשים ביותר שיכולים להיות

במדינת ישראל ואנחנו לא יכולים לעבור לסדר יום ולא לתלוש את הדרגות מאותו

קצין. ועדת העלייה והקליטה של הכנסת לא תשקוט עד שגילויי הגזענות האלה ינקו

מהחברה הישראלית.

נמצא איתנו החייל אבי אסמרה והוא יספר לנו מה אירע.
אבי אסמרה
במהלך שירותי עברתי עם המחלקה שלי לקו החרמון. יום אחד לא הרגשתי טוב

והלכתי למרפאה לקבל טיפול. כשראיתי את אותו קצין הוא אמר לי: "אתה כושי, אין

כניסה לכושים, אתה מחוץ לתחום". הדבר עיצבן אותי עוד יותר משום שהוא פנה לרופא

ואמר לו לתלות בכניסה שלט שאומר: "אין כניסה לכושים". זה גרם לי להרגיש עוד



יותר מושפל. החובשים שהיו שם שמעו זאת והם גם נפגעו.

כשהקצין אמר לי את מה שהוא אמר הוא גם נתן לי דחיפה. באותו רגע קברתי את

עצמי ונכנסתי. בנוסף לכך, הרופא לא טיפל בי, אלא החובשת היא זו שטיפלה בי.

לאחר מכן יצאתי עם דמעות בעיניים ובכיתי כמו ילד קטן.

לאחר מכן חזרתי לעבודה כרגיל. לאחר שלושה-ארבעה ימים שאלו אותי החיילים
שהיו נוכחים שם
"האם אני זוכר זוכר שאמרו לי כושי ושאין כניסה לכושים?" אני
עניתי מבויש
"כן". הם שאלו אותי האם אני רוצה להתלונן? ואני השבתי שאני לא

יכול להתלונן נגד רב סרן משום שיש לו דרגות והוא יכול לעשות לי מה שהוא רוצה.

אחד מהחיילים ניגש אליי והציע לי את עזרתו. הוא אמר לי שהוא יגרום לכך שהקצין

יצא מהצבא. הוא הוסיף ואמר שיש לו עורך דין שיכול לעזור לי. כשהייתי בבית בסוף

השבוע סיפרתי לאבי את מה שקרה לי והוא ממש נפגע מכך וגם הוא אמר שהוא יעזור

לי.

שאלתי את אותו חייל שהציע לעזור לי מה עליי לעשות? והוא אמר שאני צריך

לכתוב מכתב שבו אני אכתוב מה בדיוק נאמר לי. אני ביקשתי ממנו שהות לחשוב על כך

ולשוחח קודם עם המפקד שלי. שוחחתי איתו והוא אמר לי: "תעשה מה שאתה חושב". לא

יצאתי מעודד מהשיחה הזו. החלטתי לכתוב את המכתב ואת מה שאמרו לי, חתמתי עליו

ואישרתי את פרטיי האישיים. לאחר מכן עזבתי את קו החרמון ועברתי לעזה והחלטתי

לברר מה קרה עם המכתב. התברר לי שהוא הגיע לידי הסמח"ט.
היו"ר נעמי בלומנטל
אבי, האם אתה חושב שהקצין שאמר לך את מה שאמר, אמר זאת ברצינות?
אבי סמארה
צריך לזכור שמדובר בקצין שאמור לדעת מה הוא מדבר. ברגע ששמעתי את הדברים

האלה יוצאים מפיו של קצין קברתי את עצמי. אני לא מבין מדוע הוא קושר את המילה

כושי לכל העידה האתיופית.
היו"ר נעמי בלומנטל
נמצא איתנו אביו של אבי ואברהם פוטן יתרגם לנו את דבריו. אני רוצה לשאול

את אביו של אבי האם אבי סיפר להם את הסיפור?
אברהם פוטן
הוא לא סיפר להוריו שום דבר. האב אומר שיש לו ברוך השם עוד ילדים וגם הם

ירצו לשרת את מדינת ישראל. כמו כן האב מספר שהם היו צריכים לעבור במדבריות

ובדרכים קשות מאוד כדי להגיע לארץ האבות.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני רוצה לשאול את האב באמצעות המתורגמן האם הוא נתקל ברחוב בהתייחסויות

לא יפות שמקורן בצבע עירו?
אברהם פוטן
האב אומר שהוא כן נתקבל ברחוב בדיבורים שונים אבל הוא לוקח אותם ללב.
היו"ר נעמי בלומנטל
חבר הכנסת יוסי שריד, בבקשה.

יוסי שריד;

ראשית אני רוצה להתנצל על כך שאני אאלץ לעזוב את הישיבה כאן מוקדם משום

שיש לי ועדת משנה של הוץ ובטחון. אני באתי לכאן מתוך כבוד לנושא.

אני חושב שאני מצטרף לדבריה של יושבת ראש הוועדה, אבל בנקודה אחת יש לי

מחלוקת קטנה איתה. אני לא חושב שמדובר בבעיה של צה"ל, אלא מדובר בבעיה של

החברה הישראלית. אין לי שום ספק, ואנחנו נוכחנו לדעת יותר מפעם אחת שבחברה

הישראלית יש גילויים של גזענות, חברי, חבר הכנסת אדיסו מאסלה מחזיק בידו שתי

רשימות של העיתונאי שמואל שניצר שקיבל עכשיו "פרס ישראל". לפני כמה שנים כתב

העיתונאי הזה שתי רשימות שטבועות בחותם מכוער ודוחה של גזענות מובהקת מן הסוג

הירוד, הנחות והניבזי ביותר. האיש הזה נמצא ראוי לפרס ישראל. יכול להיות

שהמדינה מכבדת את מר שניצר, אבל מר שניצר מעטה על המדינה ועל הפרס החשוב ביותר

שהמדינה מעניקה, קלון.

הפרשה האחרונה היא פרשה מקוממת מאין כמוה. זו עוד הוכחה שאידיוט אחד יכול

לחבל במאמצים של מערכת שלימה. הרי ברור לגמרי שצבא הגנה לישראל כמערכת בוודאי

איננו נגוע בגילויים של גזענות. בוודאי שהמערכת כמערכת עושה כמיטב יכולתה כדי

להתייחס לחיילים הטובים העולים מאתיופיה כפי שראוי להתייחס אליהם. אבל אידיוט

אחד יכול לחבל בכל המאמצים האלה כמובן, וכנראה שבצה"ל יש יותר מאידיוט אחד כפי

שבחברה הישראלית יש יותר מאידיוט אחד.

המעשה היה חמור והתגובה למעשה היתה חמורה לא פחות. מתחילים לומר שזה היה

בהומור אבל אני רוצה לומר שהומור כזה אנחנו לא אוהבים. אנחנו דוחים הומור כזה

ממש בשאת נפש. הדברים מדברים בעד עצמם ובמקרה הזה אנחנו יכולים לומר שהדברים

מדברים נגד עצמם. קצין כזה איננו יכול לשרת בצבא. נדמה לי שזה כל כך דבר למד

מעניינו וכל כך מובן מאליו וזאת משום שהוא נושא דרגות והוא דוגמא לאנשים

אחרים. הוא ממשיך לפקד על חיילים ואדם שנכשל, אפילו בלי כוונה, בכישלון שכזה

לא יכול לשמש בצבא. אני חושב שכדאי שהצבא יפתור את הבעיה בעצמו, כי אני חושש

שאם הוא לא יעשה זאת בעצמו, יהיו גורמים חיצוניים לצבא שיעזרו לצבא לפתור את

הבעיה. מכל מקום, ראוי שהצבא יפתור את הצבא. אני יודע שאם זה לא יפתר בדרך

הטבע, אז קרוב לוודאי שזה יפתר דרך הבג"ץ. כדאי שהצבא ידאג לכך שמחנהו יהיה

טהור ונקי, בעיקר מבחינה זו של גזענות. אני סומך על הצבא שהוא יעשה את זה.
אדיסו מסאלה
לצערי הרב, תופעת ההתאבדויות היתה נפוצה בקרב העדה האתיופית גם בצבא וגם

באזרחות לפני מבצע שלמה. אני רוצה להדגיש שבעקבות האירועים בשבועות האחרונים

ניסה הצבא לומר שאין קשר בין התאבדויות בצה"ל לבין תהליך הקליטה שלהם בצה"ל,

אבל אני רוצה לחזק את הקשר.

לפני מבצע שלמה יתכן והגורם של איחוד משפחות היה מאוד בעייתי וגם באזרחות

היו מתאבדים בקרב העליה שלנו. מאז מבצע שלמה נגמר איחוד המשפחות בצורה דרסטית

ושיעור ההתאבדויות בקרב העליה שלנו באזרחות ירד. לעומת זאת, בצבא זה עוד לא

קרה. כלומר, אין שום קשר בין התאבדויות בצבא לאיחוד משפחות. כנראה שהקליטה

החברתית היא הנושא הבעייתי ביותר בצה"ל. אני אומר זאת משום שהקליטה הפיזית של

החיילים האתיופים היא מצוינת. הם יכולים לעמוד בבעיות הפיזיות שבהן הם נתקלים

יום יום. הקליטה החברתית מהווה בעיה עבורם. הם מושפלים והם עוברים מסכת של

התעללויות וכל מיני כינויים וגידופים שאדם במדינת ישראל לא יכול לסבול אותם.



אני חושב שאנחנו נמצאים במדינה דמוקרטית ונאורה וכולנו צריכים לגנות את

התופעה. הצבא הוא יקר לכולנו. הוא מעין בית ספר לכולנו. אותם צעירים המתגייסים

לצה'יל עושים זאת עם מוטיבציה גבוהה מאוד. בשבועות האחרונות שמעתי דיבורים

כאילו שבכך שמגייסים את הצעירים האתיופים לצה"ל, עושים להם טובה. גם הוסיפו

ואמרו שהחיילים האתיופים לא עומדים בקריטריונים שחיילים שאינם אתיופים צריכים

לעמוד. כלומר, שלבני העידה נותנים הזדמנות ומגייסים אותם בלי קריטריונים. האם

אתם מחכים שאנחנו נומר להם תודה רבה על כך שגייסו את בני העידה לצה"ל? האם

שכחתם את המוטביציה הגבוהה שיש לאותם צעירים לשרת ואת כל אותם צעירים שמשרתים
ביחידות קרביות
בגולני, בצנחנים? אנחנו מאוד חרדים שהמוטיבציה שלהם תרד ותפגע

בתהליך הקליטה שלהם, חלילה. אני רוצה להזכיר לכולם שבזכות אותם צעירים

שהתגייסו ליחידות הקרביות נבנתה לעידה שלנו תדמית חיובית.

חבר הכנסת יוסי שריד הזכיר את העיתונאי שמואל שניצר ואני רוצה לומר שמתן

הפרס לשמואל שניצר היא בושה וחרפה למדינת ישראל ובושה וחרפה לפרס ישראל. אנחנו

מבזים את עצמנו. מדינת ישראל מבזה את הפרס היוקרתי ביותר במדינת ישראל בשעה

שהיא החליטה לתת לאדם גזעני, אנטישמי את פרס ישראל במדינת ישראל. פרס ישראל

הוא דבר סימלי ויש בו הרבה מסר חינוכי לאזרחי מדינת ישראל.

אני רוצה לצטט מהמאמר שכתב שמואל שניצר בשנת . 9kלא מדובר בראיון והוא לא

יכול לטעון שהוא צוטט לא נכון. זה מאמר שהוא כתב אותו. "אנשים נגועים במחלות

מדבקות מסוכנות... שום ממשלה אחראית לא מביאה מחלות מפיצות מוות כאלה למדינת

ישראל... במקרה התעלמו משני הסעיפים גם יחד: הביאו לארץ כמה אלפי משומדים

נושאי מחלות מסוכנות... אדם בעצם אינו צריך להיות כלל יהודי כדי לעלות. גם

משומד, גם שפן וגם נגוע איידס יכול להיות יהודי ולעלות למדינת ישראל".

העונש שקיבל אותו קצין בדרגת רב סרן הוא בושה וחרפה. אני חושב שהצבא

השפיל את עצמו והשפיל את העידה כולה. בעצם פסק הדין שהוא נתן לרב סרן הזה הוא

זילזל בנו. אין מקום לקצין הזה בצבא. צריך להוריד מיידית את הדרגה שלו ולסלק

אותו. הדעת לא יכולה לסבול אותו. לא רק את החייל אבי אסמרה השפילו ולא רק את

בני העידה האתיופית השפילו, אלא כל החברה הישראלית הושפלה. מדינת ישראל כולה

הושפלה. הרבה מדינות בעולם מחכות למצב שבו הן תוכלנה לקרוא למדינת ישראל מדינה

גזענית. אסור שמצב כזה יקרה.

צריך לזכור שהעידה האתיופית הגיעה לארץ בדרכים לא דרכים ובתנאים מאוד

קשים. הורים נשאו את ילדיהם על גבם וכך הגיעו לארץ ישראל. לא יתכן שאותם ילדים

שנישאו על גב הוריהם יעברו השפלות בשעה שהם מגינים על גבולות המדינה אליה

הגיעו.

אני מבקש מיושבת ראש הוועדה לפנות לשר הבטחון ולרמטכ"ל בדרישה לפטר את

הקצין ואת הרופא שמנע טיפול רפואי. אם הדבר הזה לא יתקיים אנחנו נעתור לבג"ץ

וזאת למרות שאנחנו לא רוצים לעתור לבג"ץ נגד הצבא שלנו.

אני רוצה להוסיף ולספר לכם על משפחת החייל מאשקלון שהתאבד. תשע נפשות

גרות בחדר וחצי במשך שש שנים. זו בושה וחרפה למשרד הקליטה. החייל הזה התלונן

על כך שהוא עובר השפלות בצבא. הוא סיפר לאחיו ולאחיותיו וכן להוריו על כך. הוא

לא הסתיר דבר. הוא גם אמר שיש לו מצוקת דיור ושהוא ישן על הריצפה, אבל משרד

הקליטה לא מצא פתרון. איפה שר הקליטה היה? למה הוא לא בא לנחם את המשפחה? אם

היה מדובר בהתאבדות של עולה מחבר העמים הדברים היו נראים אחרת. היו מקרים רבים

ושר הקליטה לא בא לנחם את המשפחה.
היו"ר נעמי בלומנטל
חבר הכנסת מאסלה, אני יודע שהיה אסון המסוקים ושר הקליטה היה בין

הראשונים שהגיע לנחם.



אופיר פינס-פז;

אני משוכנע שיש קשר בין ההתעללויות לבין נושא התאבדויות. אני עוסק בנושא

הזד; כבר הרבה מאוד שנים, עוד לפני שהייתי חבר הכנסת.

המזל שלנו שאבי אסמרה הוא בחור חזק. הוא לא בחור שמתכופף והוא לא בחור

שנשבר. הוא בחור שלוקח ללב, אבל הוא בחור חזק. הדברים התפוצצו והוא לא נקלע

למצוקה נפשית.

אין לי ספק שבצה"ל אין גזענות במובן של מדיניות חלילה גזענית. ונהפוכו.

אבל העונש הכל כך קל, הכל כך שעובר לסדר היום, הוא זה שנורא. זה מה שמקומם.

אני לא מקבל את זה שקצין בדרגת רב-סרן בצבא ההגנה לישראל יכול רק לקבל נזיפה

בעבור התנהגות כזו. זה לא עולה על הדעת. הרי מה המסר לצבא? לחיילים? לעולים?

שאתם סוג בי? שמחליקים עבירות כאלו? מה זה "סחבקיאדה"? זה דבר נורא שצריך

להוקיע אותו בכל דרך ובכל שפה. בנקודה הזו אני מאוד מאוד מעוניין לשמוע את ראש

אכ"א.

אני גם רוצה להגיד מילה טובה לאלה שכן סייעו לאבי. היו שם חיילים שלא

הסכימו לטאטא את העניין הזה מתחת לשטיח. עובדה שהם קמו, נלחמו ועודדו אותו

לפנות, להתלונן ולא לוותר. אני חושב שזה חשוב.

אני פניתי לשר הבטחון, לא בהקשר הזה, אלא בהקשר הכולל של קליטת עולים

בצבא. אני ביקשתי ממנו נתונים לגבי מסלולי קצונה שבעיניי זה מכשיר מרכזי

ביכולת לשפר את תהליך הקליטה של העולים החדשים בצה"ל. הנתונים קשים מאוד. שר

הבטחון הודיע לי במכתב שרק 1.3% מעולי 94 נקלטו בקורס קצינים קרביים בצה"ל שזה

כמובן אחוז קטן. הוא אומר במפורש, הוא לא מתכחש, שאחת הסיבות המרכזיות למצב

הנורא הזה הוא השיבוץ הראשוני במערכים שאינם מייצרים קצונה, אלא מינהלה

ונהיגה, בעיקר בשל סיבות פרט. זאת אומרת, הצבא אומר שהוא מבין את הקשר בין

מסלולי קצונה להיקלטות בצה"ל, אבל רוב העולים החדשים נמצאים במסלולים שלא

מייצרים קצונה. זאת אומרת, מלכתחילה אנחנו מייעדים לתפקידים סוג בי במערכת

הצבאית.

היו"ר נעמי בלומנטל;

בואו לא נזלזל. בכל זאת, יש כמה קצינים.

אופיר פינס-פז;

אבל הם מעטים מידיי והם לא יכולים לעלות את העולים, במיוחד מאתיופה,

למסלול של קליטה יותר טובה.
היו"ר נעמי בלומנטל
לכן אנחנו יושבים כאן היום ואנחנו נדרוש מהצבא שיפעל לכך, כי יש

אפשרויות.
אופיר פינס-פז
הצבא מוכרח לראות בזה משימה לאומית. העולים בכלל והעולים מאתיופיה בפרט,

הם לא חוטבי עצים ושואבי מים של צה"ל. אין דבר כזה. אסור להסכים לזה. תפקידו

של צה"ל וביכולתו של צה"ל לשנות את המצב הזה.



רומן ברונפמן;

אני חושב שכולנו כואבים את הסיפור שקרה לחייל אבי, וזה בלי כל קשר לארץ

מוצא וצבע עור. אני מבקש מחבר הכנסת אדיסו מסאלה שלא להיסחף מעבר לנדרש ומקובל

בחברה. יש לי ניסיון של 17 שנה בחברה הישראלית ואנחנו חברה לא גזענית. הד

משמעית. אם יש מקרים בודדים, בצבא ובחברה, יש להוקיע אותם. אסור להכתים את כל

החברה.

אני שירתתי בצבא עם כל העידות וזה היה פסיפס מאוד ססגוני של שפות,

דיבורים וכינויים. אני רוצה להאמין שמה שקרה לאבי הוא מקרה יוצא דופן ולא

הכללה. גם לא חלילה נוהג, לא בחברה; ולא בצבא.

אני חושב שהבעייה היא לא בצבא, אלא היא מתחילה הרבה יותר מוקדם. היא

קשורה לחינוך של נוער מתבגר ושעומד להתגייס לצבא. לצערי אנחנו יודעים שהנוער

האתיופי מתחנך כמעט בצורה סגרגטיבית ולא אינטגרטיבית. כל עידה מרוכזת במספר

בתי ספר ובמספר פנימיות ולאחר שבני העידה מסיימים את בית הספר ועומדים לקראת

הגיוס הם נתקלים לראשונה בחברה יותר פתוהה ובחברה שהיא יותר בשלה עם עצמה

והמפגש הזה הופך למסוכן.

בנוסף לכל הקריאות שהוועדה תמצא לנכון לקרוא בסיכום, אני הייתי מוסיף

שאנחנו גם נפנה סימן שאלה גדול למערכת החינוך ונדרוש חינוך הרבה יותר

אינטגרטיבי מהמקובל היום בחברה הישראלית. אני חושב ששורש הבעיה הוא בכך. אם

נוביל לכך נוכל למנוע הרבה מאוד מקרים טרגיים.
סופה לנדבר
גם אני מבקשת מחבר הכנסת מאסלה לא להיסחף. החברה שלנו לא גזענית. אמנם פה

ושם יש טעויות ואני חושב שמי שעושה טעות מסוג כזה צריך לשלם. הגיע הזמן שהחברה

שלנו תחוקק חוק נגד גזענות מפני שיש סימנים שאנחנו לא יכולים להסתיר אותם. אני

זוכרת תשדיר בחירות של ש"ס ובו מראים את השר פרץ מהזיק בידו ספר תורה ואומר:

"מה לעשות? אני אוהב את הנוסח הספרדי יותר מהנוסח האשכנזי". לשר הזה יש סימנים

מסוימים אבל אף אחד לא קם ואמר משהו נגד זה.

צר לי שהמקרה הזה קרה בצבא. כולנו יודעים את הרגשות של כל מי שנולד

במדינת ישראל כלפי הצבא או טל עולה כלפי הצבא. כאשר אנשים עוברים ממדינה

למדינה הם עוברים טראומה וזה לא משנה מאיזה מדינה הוא מגיע.הקליטה היא קשה

מאוד. כאשר אותו אדם מתגייס לצבא לאחר זמן מה אז קשה לו. אני חושבת שהצבא צריך

להיות יותר רגיש לעניין ויותר רגיש לקליטה. גם אני פניתי לאנשי צבא לגבי מספר

מקרים והתגובות שקיבלתי היו די מביכות. אני חושבת שיש לעורר מודעות בצבא

לעניין הזה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות ליושבת ראש הוועדה על כך שהסכימה לקבל היום

אחר הצהרים את העולים מחבר העמים באודוטורים של הכנסת. אני חושבת שהרעיון הזה

נולד בסיטואציה דומה וכאשר דיברו כל מיני דברים על העליה מברית המועצות.

צריכים להראות את הפן היפה של העלייה. אני מזמינה את התקשורת לראות ולהראות את

הדברים היפים שבעלי יה ואת התרומה שלה למדינת ישראל ולא רק את הדברים הלא יפים.

כמו כן צריך בהזדמנות הזו להגיד לעולים מאתיופיה, לעולים מברית המועצות
לשעבר, ולעולים מארצות אחרות
"תודה שבאתם".
מרינה סולודקין
אני תומכת בדבריהם של חבריי שאמרו שהמדינה שלנו אינה גזענית, אבל יש

בחברה שלנו הרבה בעיות. אני כל הזמן מנתחת את היחסים בין העידות. העניין הזה

הוא לא כל כך פשוט ואני מבינה את חברי אדיסו מאסלה שאומר שאנחנו על סף דברים

שהם מאוד לא נחמדים.

אני חושבת שכדאי שאנחנו נמחק מתעודת הזהות שלנו את הסעיף של "ארץ מוצא",

משום זה מחזק כל הזמן את עניין העדתיות וזה לא בריא לחברה.

הפרשה של שמואל שניצר היא ממש שערורייתית ואני תומכת בכל מילה שנאמרה

לגבי זה. הוא לא רק פגע בעידה האתיופית אלא גם בי. כשאני קוראת את הדברים האלה

אני מתקוממת. ב-94 היתה פרשה דומה עם איש מעיריית ירושלים שהשמיע הרבה

התבטאויות גזעניות נגד עולי ברית המועצות וגם הוא קיבל פרס.
היו"ר נעמי בלומנטל
מכבד אותנו שתקן מבין העידה האתיופית. אנחנו חושבים שבדבריו הוא יוכל

להסביר עוד ועוד את המצוקות הקשות שרבים עוברים.

שמואל בירו;

"אחרי שיקברו אותו, אחרי הלוויה, אני אצלצל לנורית ואני אגיד לה: נורית,

שלום. זה דני החבר של דוד. ואז היא תגיד: הא כן, אני מצטערת. אני אגיד: זה

בסדר, את לא אשמה. ואז יהיה שקט. אני מצלצל אלייך כי מצאתי בתרמיל של דוד את

המכתבים ששלחת לו. מה את רוצה שאני אעשה איתם? את רוצה שאביא לך אותם? מצידי

אתה יכול לזרוק אותם. אני לא צריכה אותם. אתה יודע, הייתי בשוק כששמעתי שהוא

הרג את עצמו. אני בכלל לא מבינה את זה. התפיסה שלכם, האתיופים, היא בכלל שונה

משלנו. למה? ככה. אני לא חושבת שאתה יכול להבין אותי, כי אתה לא לבן. ואז אני
אגיד לה
אל תהיי כל כך בטוחה. פעם הייתי כבר לבן. למה אתה, מתכוון?

פעם באמת הייתי לבן. זה היה בפורים. שמעון ודוד ניקו את הסירים הגדולים

במטבח. ברדיו השמיעו שירים אמריקאים ואנחנו השתוללנו. אני התחלתי לרקוד עם
המגשים. פתאום אריה בא
הי חבריה יש מסיבה. תפסיקו לעבוד. כולם מתחפשים. לקחתי

חליפה כחולה ולבשתי אותה. אחר כך הרכבתי משקפיים גדולות. הסתכלתי על שמעון

ודוד והם הסתכלו עליי ונורא צחקנו כי היינו נראים כמו פרופסורים באוניברסיטה.

כשהיינו מוכנים הלכנו לחדר האוכל שם התקיימה המסיבה. פתאום נדלק האור וגילינו

שהוא עבד עלינו. הם הביאו קמח מהמטבח והתחילו לשפוך עלינו עוד ועוד קמח.

נהיינו לגמרי לבנים. החבריה שישבו בשולחנות מאוד צחקו. בהתחלה גם אנחנו צחקנו

כי לא רצינו שהם ירגישו לא נוח. אבל הקמח נכנס לי לעיניים ולאף ולא יכולתי

לנשום. העיניים שלי נהיו מטושטשות וכבר לא יכולתי לראות את האנשים שישבו סביב

השולחנות. שמעתי אותם צוחקים. אמרתי לאריק: די, הבנו את הבדיחה. מספיק עם זה.

התחננו אליו, אבל הוא המשיך לשפוך עד שכל הקמח נגמר. אחר כך הוא הביא ראי גדול
ואמר לנו
תראו איך אתם נראים. וחיים אמר: לבנים כמו מייקל ג'קסון. ושוב כולם

צחקו. גם אנחנו המשכנו לצחוק, אפילו שהעיניים שלנו היו מלאות בדמעות. רצנו

להתקלח במקלחת. אני לא יודע כמה זמן התקלחתי. המים התקררו. הקמח הפך לבצק וזה

נדבק לי לשערות ולא אהבתי את זה.

אני לא מאמינה. זה סיפור אמיתי? לא סתם. הרגע המצאתי אותו."



היו"ר- נעמי בלומנטל;

תודה רבה. לאחר ששומעים את הדברים האלה, אין מה לומר. המצב קשה. כולנו

חשים את אותו דבר.

דייר דליה גלבוע, תני לנו בבקשה כמה נתונים לגבי התאבדויות.

דייר דליה גלבוע;

בשנות השמונים ההתאבדויות של בני העידה האתיופית היו פי ארבע מהשיעור

באוכלוסיה הרגילה, היהודית. כאשר מדובר בנסיונות אובדניים אנחנו לא ראינו

הבדלים כל כך בולטים. לעומת זאת, במבצע שלמה, בתקופה הרבה יותר מאוחרת, זה היה

רק פי שניים ממה שיש באוכלוסיה הרגילה. זה מעיד שחלה ירידה. אני חושבת שאכן

איחוד המשפחות תרם לכך.

בשנים בהן היו תרבה מאוד התאבדויות בעיקר של צעירים, אחרי מבצע משה, משרד

הקליטה ומשרד הבריאות עשה עבודה מאוד יסודית ובדקנו ממש כל מקרה. אנחנו בדקנו

כל מקרה ממש כמו ניתוח לאחר המוות. אנחנו ישבנו במרכזי קליטה, דיברנו עם

הקבוצה שהקיפה את המתאבד בחייו, וראינו שהגורמים העיקריים היו הבדידות, המרחק

מהמשפחה, התלאות הנוראיות שהם עברו עד שהם הגיעו לארץ. אנחנו מקבלים את

הנתונים האלה מהמכון הפתלוגי ומהלישכה לסטטיסטיקה כך שיש לנו נתונים מדויקים

בעניין הזה.

אני מוכרחה להגיד שבמדינת ישראל אנחנו לא הצלחנו עדיין לקבל במאה אחוז

מחדרי המיון את כל הנתונים לגבי נסיונות ההתאבדות ולכן יכול להיות שזה תרם לכך

שיש פער בין הנסיונות לאובדנות. אבל יש לי גם הסבר אחר. דרך אגב, האובדנות לא

היתה מוכרת בכלל בעידה באתיופית באתיופיה. היא תופעה חדשה לחלוטין.
היו"ר נעמי בלומנטל
צריך להדגיש זאת. אנחנו שומעים שבאתיופיה, בארץ המוצא שלהם, לא היתה

תופעה כזו.
דייר דליה גלבוע
לאחר שבדקנו את הדברים לאחר מבצע משה הופתענו מן הפער העצום, שהרי בתוך

העידה לא הכירו את התופעה לבין הנתונים של הרבה צעירים שהתאבדו.

כאמור, אני חושבת שאחד ההסברים לפער בין הנסיונות האובדניים וההתאבדויות

שהיום הוא פי שניים מהאוכלוסיה הרגילה, נעוץ בכך שהדברים נלקחים מאוד ברצינות.

זאת אומרת, אין פה משהו מניפולטיבי של ניסיון לשדר איזשהי מצוקה. כנראה

שהמצוקה היא כל כך קשה שכאשר- מישהו מגיע ליאוש ולאכזבה אז הטוטליות הזו מביאה

למעשה אובדני שלצערנו מצליח.
היו"ר נעמי בלומנטל
הדבר שבא לידי ביטוח במחקרים שלכם הוא שיש פחות ניסיונות התאבדות. זאת

אומרת, שההחלטה להתאבד היא החלטה סופנית. הרבה פעמים חסר איתות לחברה שבו

משדרים על המצוקה הקשה. הרבה פעמים אנחנו שומעים שלא היה איתות לבית. אותו

עולה שמתאבד מכונס בתוך עצמו והחלטתו היא סופית.



דייר דליה גלבוע;

אנחנו בבריאות הנפש עדים לכך שהאוכלוסיה האתיופית לא פונה לעזרה נפשית

בתחום בריאות הנפש. זיו עניין תרבותי,
היו"ר נעמי בלומנטל
את הפנייה לעזרה במחלקות לבריאות הנפש, ואת הפנייה לפסיכולוגים אפשר

לטפח. אין מספיק פנייה לסעד נפשי.

דייר דליה גלבוע;

ישנה פנייה לרופא המשפחה דרך מצוקות גופניות. אבל כנראה שבגלל קודים

תרבותיים מסוימים הפנייה לעזרה קשה והאיתות אינו נמסר כפי שאנחנו יודעים לזהות

באוכלוסיה רגילה. משרד הבריאות ומשרד הקליטה עושים עכשיו מאמצים להביא מידע

לאנשי הרפואה בקהילה אודות התרבות המיוחדת של האתיופים על מנת שיזהו את האדם

במצוקה כאשר הוא בה עם חולי גופני, כדי שידעו להפנות אותו או למצוא את הפתרון

בהיבט הנפשי.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני מבקשת מאל"מ מוטי מרק, ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל לתת לנו נתונים

וכן מידע לגבי מה הם עושים בנושא בריאות הנפש.

אל"מ מוטי מרק;

אין לי מילים לומר מה אני מרגיש לאחר ששמענו את דבריו של אבי.

כפסיכיאטר בצבא אני עוסק במיוחד בטיפולים באוכלוסית גיל ההתבגרות,

באוכלוסיות יחודיות שמתקשות במהלך השירות בצה"ל להתמודד עם מצוקות חיים בכלל,

לאו דווקא מצוקות בשירות הצבאי. אנחנו מדברים על מצוקות גיל ההתבגרות, ואנחנו

מדברים על מצוקות של עליה, של אובדנים בדרך, ואנחנו מדברים בנגישות לנשק וכאן

הקשר לצה"ל.

אני רוצה לציין עובדתית שמידי שנה בחמש השנים האחרונות שני חיילים עולים

מאתיופיה התאבדו. אני רוצה לציין עובדתית שבמהלך החמש שנים האחרונות מספר בני

העידה המשרתים בצה"ל הולך וגדל, כך שהנתונים שהביאה ד"ר גלבוע ממשרד הבריאות

דומים לנתונים הצה"לים. קרי, שיעור פוגעים בנפשם בני העידה הולך וקטן בחמש

השנים האחרונות, כי המספר הוא קבוע מידי שנה, כאשר מספר החיילים המשרתים הולך

וגדל. אבל אני רוצה להדגיש שאותה בעייתיות שציינה ד"ר גלבוע אנחנו גם יודעים

בצה"ל. למעט אחד מבין עשרת החיילים בני העידה האתיופית שהתאבדו בחמש השנים

האחרונות, אף לא אחד היה במהלך התקופה הסמוכה להתאבדותו באיזשהו מגע טיפולי עם

גורמי בריאות נפש.

חשוב לי לציין ממצא. הנתונים על התאבדויות בצבא הם מלאים. גם בתפקידי

הקודם כראש שירותי הבריאות במשרד הבריאות אני לא מכיר איזשהו גוף בעולם

שהנתונים שלו הם מלאים. יש תת דיווח בנושא הזה. אבל אני יכול לומר שהנתונים

שלנו מלאים. אנחנו יודעים היום שהתאבדויות של בני העידה האתיופית שונים

מהתאבדויות האחרות מבחינת סדר האירועים. הם מופיעים בצמידות.

אני פונה בבקשה לכל מי שנמצא בחדר הזה לעשות ככל שניתן לסיוע, לקליטה

ולמלחמה בגזענות. חס וחלילה מלתת לגיטימציה מלשלם בנפש על פגיעה בנפש. אני

זוכר את המילים שאמר אבי. הוא אמר; "קברתי את עצמי". חבריו תלו את עצמם. זה

ההבדל. אבי קבר את עצמו מבושה ועלבון. כפסע בין זה לבין קבורה קונקרטית, ביחוד



בבני העידה האתיופית שאינם רגילים בשפה הזו של ביטוי מצוקי; דרך פגיעה עצמית

ואין דרך ביניים של ניסיונות מסר, פעם, פעמיים, שלוש, ולעיתים גם פגיעה ממש.

מדובר בהתאבדות שהיא "מוצלחת".

כאיש מקצוע, ככקצין בצה"ל וכאדם אני מבקש לא לשדר עזרה וגיוס תמיכה

למצוקת עולים בכלל, דרך נושא ההתאבדות. אני מקווה שיהיה האומץ לנו כולנו לא

לנקוט במה שיהדות נוקטת "באחרי מות קדושים". אולי היהדות היא חכמה מכל. היא

קוברת מתאבדים מחוץ לגדר כדי להביע אפקט מניעה וכדי לשדר שהמעשה הזה הוא אסור

בחברה שלנו, ולא משנה מה עוצמת הפגיעה בנפש מבחינת העלבון. חס וחלילה שלא

נזמין שליח ציבור נוסף.
היו"ר נעמי בלומנטל
אתה מתריע בפני סכנה שאם נדבר יותר מידיי זה יכול לגרום לאפקט של עוד

התאבדויות חלילה וחס. אני שואלת מה אתם בצה"ל עושים כדי למנוע את זה?
אל"מ מוטי מרק
אנחנו עושים רבות. אחד הדברים הראשונים שאנחנו עושים הוא למנוע קשר בין

אירועי התאבדות לגיוסם לנושאי מצוקה בכלל. אנחנו עוסקים במצוקות פרט. אנחנו

עוסקים בהסברה. אנחנו עוסקים בהכשרת סגלים לקליטת עלייה ולקליטת מתבגרים בכלל

באירגון הצבאי וכן בהכשרת רופאים ראשוניים להכיר את השפה הגופנית שמבטאת

מצוקות נפשיות.

אני חושב שהחשוב ביותר בשאלתך אליי הוא לא מה אנחנו עושים, אלא מה לא

לעשות. אני היום מבקש להדגיש מה לא לעשות. לא להזמין שליח ציבור נוסף.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה.

חבר הכנסת וקנין, בבקשה.
יצחק וקנין
לא פעם אחת התבטאתי בוועדה בנושא הזה. לצערי אנחנו עושים על הטעויות

שנעשו בשנות היומישים. אנחנו מומחים בהדבקת סטיגמות וכנראה שהמצב הוא עוד יותר

חמור אצל העידה האתיופית ואני אומר למה. הפסוק אומר: "כל המלבין פני חברו

ברבים כאילו שופך דמים". כנראה שהצבע של העידה הזו לא מעיד על עומק הפגיעה בהם

ועל עומק הבושה שמביישים אותה. לא רואים איך הם מסמיקים. לא רואים את הלבנת

הפנים שלהם. מנצלים פה עידה שקטה בעלת נועם הליכות ומביאים אותה למצב שזה לא

פלא שבניה מגיעים לידי התאבדות. ההתאבדות היא חמורה לכשעצמה וצריך להבין מאין

היא נובעת. כמה אפשר להמשיך עם זה?

אני מסכים עם דבריו של רומן ברונפמן בנושא החינוך. בנושא הזה אנחנו שוגים

פעם אחר פעם. ההדחקה הזו כלפי העידה הזו תגרום לדברים שיהיו הרי אסון למדינת

ישראל. לפני מספר שנים היה פרץ רגשות והוא עלול לחזור על עצמו אם לא נדע לטפל

בדברים בצורה הראויה.

אם יש תופעות רעות בצבא יש לבער אותן כפי שנאמר: "וביערת הרע מקירבך". אם

יש קצין שהתבטא בצורה הזו אז אין לו מקום בצבא בכלל ולו לרגע אחד. אבל אני לא

הייתי עושה הכללות. באיזשהו מקום צריך לייחס לצה"ל את הכבוד הראוי. אבל במקום

שיש נגעים כאלה יש לחסל אותם באופן מיידי. אל לנו לחזור על הטעויות שנעשו

בשנות החמישים בקליטתם של יהודי צפון אפריקה. יהי רצון שהדברים אכן יכנסו



לראשם של האחראים. בעם ישראל יש קיבוץ גלויות אחד גדול וצריך להבין זאת. קיבוץ

הגלויות הוא כל היופי של העם.

אני לא מסכים עם דבריה של הברת הכנסת סופה לנדבר על הרב פרץ. אני הושב

שאחד המנהיגים שנתן הכשר לעידה הזו הוא הרב עובדיה יוסף. אני אומר זאת

באחריות. לולא זה, אני לא יודע מה היה קורה במדינה הזו לפחות לגבי יהדותם.
דניאל פיקדו
יש כל כך הרבה בעיות ואני לא יודע על מה כדאי לדבר תחילה.

בהלוויתו של החייל מאשקלון שהתאבד קרה דבר מאוד מזעזע. באמצע הרחוב התנהל

משא ומתן על הגופה. אני ביקשתי מחברת הכנסת נעמי בלומנטל להתקשר בדהיפות לטפל

בעניין והיא נירתמה למשימה. אני אישית פניתי לרמטכ"ל ולשר הבטחון.

הגיע הזמן שהצבא יעשה בדק בית. מניסיוני הקצר אני יודע שהדיונים קוברים

את כל הנושאים ודבר לא נעשה. חבר הכנסת אדיסו מאסלה אמר שאנחנו מתגייסים לצבא

בלי קריטריונים ובלי בדיקות, ואני מבקש מהצבא לא להעלות את סף הגיוס.

אני הזמנתי את נציגי המשפחות השכולות להביע כאן בפני הוועדה את רגשותיהם

ואני מבקש שהם ישמיעו את דבריהם.

היו"ר נעמי בלומנטל;

נציג המשפחות השכולות יצחק בונו, בבקשה.

יצחק בונו;

לצערי הרב, אחי התאבד לפני שבועיים. הוא התקשר אליי ביום רביעי וביקש

ממני לבוא ביום ראשון. הוא לא היה חולה אף פעם. שאלתי בבית האם הוא כתב איזשהו

מכתב? אולי הוא הולה ולא ידענו? הוא אמר שיש לו שאיפות ללמוד משפטים. אנחנו

היום בדילמה קשה מאוד.

לי אישית אין אימון בצבא. הצבא אומר לנו שהוא התאבד ואני שואל על סמך מה

הם קובעים שהוא התאבד? איזה סיבה גרמה לו להתאבד? תהליך ההתאבדות הוא תהליך

שלוקח זמן במהלכו שוקלים את ההתאבדות כן או לא? אבל אחי אף פעם לא היה חולה.

אני שאלתי אותו האם יש לו בעיות? והוא ענה לי שאין לו. יש לי עוד אח בצבא

שהוא ביישן, אבל על אחי שהתאבד לא חשבנו לרגע שהוא יעשה מעשה כזה.

אני מבקש בפורום הזה מהצבא לעשות בדיקה חיצונית. אנחנו רוצים לדעת מהי

הסיבה המדויקת להתאבדותו של אחי. פה שמעתי שהחיילים האתיופים לא הולכים

לפסיכיאטרים. אני רוצה לשאול מדוע שאדם שהוא אינו חולה ילך לפסיכיאטר?

דיברתי עם חבר של אחי והוא אמר לי שביום רביעי בלילה הוא היה טבח והרופא

בא ואמר שצריך לזרוק את כל האוכל. אמרו שיש נוהל בצבא שאסור לו להכין אוכל

ושיש אנשים מוסמכים שמכינים אוכל. ברגע שאחי שמע זאת הוא ממש קיבל התקפת לב.

הוא ישב בחדרו כעוס וחברו בא והרגיע אותו. מאז מצבו הידרדר והגיע לאן שהגיע.

צריך להסיק מסקנה מהמקרה הזה. הבדיקה צריכה להיעשות עלי ידי גורם חיצוני

ולא על ידי הצבא. רבותי, יש לנו עוד אחים ויש לנו ילדים שאמורים להתגייס עוד

מעט. אנחנו לא רוצים שאותם מקרים שקרו לאחרים יקרו להם.
יונה רדה
גם לנו קרה אותו מקרה של יצחק בונו. הגורמים שהגיעו לביתנו אמרו לנו שהבן

התאבד והסבל נישאר אצלנו. הכאב ישאר לתמיד והמשפחה היא זו שתסבול.

אני רוצה לומר שאונסים אותנו נפשית. בפרשת הדם אנסו אותנו נפשית. אף אדם

לא קיבל נזיפה ולא קרה דבר. זה מוביל לכך שהחברה יכולה לעשות איתנו מה שהיא

רוצה.

אמנם המקרה של אבי הוא מקרה ספציפי, אבל חוץ מהמקרה הזה ישנם עוד הרבה

מקרים מתחת לשולחן שלא מתגלים. אם הקצין שעשה את מה שעשה לא יקבל את העונש

המגיע לו אז יתכן ואם יקרה עוד מקרה כזה אז יתחילו לרצוח.

אני רוצה להעלות טענה עוד יותר רצינית. אולי הילדים שלנו לא התאבדו? אולי

הם נהרגו על ידי אחרים?

המשטרה הצבאית החוקרת את הפרשיות היא חלק מהצבא והצבא כמו גופים אחרים

מסתיר את הבעיות שלו בפנים. האם ועדת חקירה פנימית כמו מצ"ח יכולה להוציא את

הבעיות החוצה? האם הם יגלו לי במידה ויגלו שהחייל נהרג על ידי קצין? אם תהיה

ועדת חקירה חיצונית לצבא אז יתכן והבדיקה תהיה יותר טובה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מדניאל פיקדו ומנציגי המשפחות שמענו דברים המבטאים חוסר אימון במערכת.

המשפחה מאשקלון שבנה התאבד רצתה לראות איך נראה הרש של בנם ומה קרה בדיוק שם.

אנחנו שומעים פה שיש חוסר אימון במערכת גם לא בניסיונות שלה למנוע בהתאבדות

וגם לא בחקירה שנעשית לאחר מכן ולכן יש בקשה לוועדת בדיקה חיצונית לעניין.

האלוף גדעון שפר, בבקשה.

ראש אכ"א אלוף גדעון שפר;

ראשית, אנחנו חושבים שקרה פה מקרה שאין לו מקום בצה"ל.

אנחנו שוקלים את כלל המהלכים שצה"ל עושה בקליטת עלייה וכיצד הוא כאירגון

שרואה לעצמו יעד לטפל בעלייה מטפל בעולים כך שנוכל לשלב אותם בכל מקום אפשרי,

כולל בנתונים מספריים של כמה עולים נקלטים. איך מכינים אותם לשירות? איך

מציבים אותם בשירות? איזה תנאים הם מקבלים בשירות כדי שהם יצליחו? ואיך אנחנו

נותנים העדפה מתקנת ליציאה לקורסי פיקוד כדי שיהיו מהם יותר אנשים שהם מפקדי

כיתות או קצינים? כי אנחנו יודעים שכשהאוכלוסיה הזו תצליח בתוך צה"ל היא גם

תצליח באזרחות. ככל שנרבה במפקדים ברמות השונות מקרב העולים הרי אנחנו משרתים

את המשימה הלאומית של קליטת עלייה.

צה"ל הוא צבא העם וכל מה שקורה בעם קורה גם בצה"ל. גם בצה"ל יש חריגים

ולצערי יהיו גם להבא חריגים. לא נוכל להימלט מכך.

כדי שנשמע קצת גם על התמונה האחרת, אני מציע שנשמע את החיילים האתיופים

שמשרתים בצה"ל. שמעתם עכשיו את כל האפל, את כל הרע ועכשיו נשמע את המקרים

האחרים. אולי יש גם צד אחר ואולי הוא המייצג ולא החריג.

אני יודע לומר דבר אחד. בכל חריג צריך לטפל. בכל חריגים יש משהו מיותר.

אני גם יודע לומר שיהיו חריגים להבא ואי אפשר לצאת מהנחה שכתוצאה מטיפולה של

ועדה זו אחרת לא יהיו עוד חריגים. היכן שיש אנשים בתנאים קשים והרבה, יש

חריגים. נשתדל להמעיט ככל שהאפשר.



אני מבקש שהחיילים האתיופים יאמרו את דבריהם כל אחד לפי ראות עיניו.
גדהון מקוננט
אני קצין בחיל האויר ומשרת כמהנדס מכונות,

והטרגדיה שאירעה בשבוע שעברה לאבי מאוד כואבת לי. אני לא מכיר את הצבא

בצורה הזו. יתכן וזה בגלל שאני נמצא בעילית, אני גם שואף לזה. אני מבקש להדירו

מיידית את אותו קצין. אין לו מקום באירגון שלנו.

אני מבקש מכל הגורמים למתן את הפירסום ולהראות את התמונה הנכונה עד כמה

הצבא עושה ומשתדל להכניס אותנו לכל הפינות. הפירסומים יגרמו לנו נזק ולא יתרמו

לנו. המטרה של כל הנוכהים כאן היא לקדם את ההברה ולשלב אותנו במקומות מפתח,

אבל הפירסום הלא נכון יגרום נזק. כשאני מטלפן לאימי היא שואלת אותי: "האם אתה

חי? אני חשבתי שחיסלו אותך". הדברים האלה גורמים נזק. אני מבקש מכולם לחשוב

טוב טוב על מה הם מדברים. הצבא היא לא מכונת חיסול לאתיופים. אני מכיר בדיוק

את המצב ההפוך.

אני מבקש מהמפקדים שלי ומהברי הכנסת לתת לנו הזדמנות להשתלב בפיקוד. יש

היום בין המישים לשישים קצינים ואני חושב שזה מעט מאוד. אני לא אומר שצריך

לשנות את הפקודות, אלא להקל עלינו בהגעה לקורס קצונה, לתפקידי מפתח וליחידות

קרביות נבחרות. אם נגיע לשם יתכן ומצבנו יהיה שונה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

תודה רבה.

אני רוצה לקדם בברכה את הרמטכ"ל רב אלוף אמנון ליפקין שחק. אני חושבת שזו

פעם ראשונה שהרמטכ"ל מגיע לוועדת העליה של הכנסת. זה מצד אחד מצביע על עומק

המצוקה ועד כמה היא קשה. מהצד השני זה גם מצביע על המחויבות העמוקה שיש לצה"ל

לנסות לפתור את בעית הגזענות שקיימת ואת בעיית התאבדויות. בחודש האחרון היו

שתי התאבדויות של חיילים מהעידה האתיופית, מטובי בנינו שלא מצאו מוצא אלא

בהתאבדות.

אדוני הרמטכ"ל, אני מוקירה אותך על כך שמצאת לנכון להופיע כאן. במעשה הזה

אתה נותן כבוד לעידה האתיופית ולעולים בכלל. בכך שאתה מביא לידי ביטוי את

הדאגה הרבה שלך ושל הצבא למצוקת העולים החדשים בצה"ל.

רשות הדיבור לרמטכ"ל.
הרמטכ"ל רב אלוף אמנון ליפקין שחק
הדיון נמשך כבר שעה וחצי ואני מניח שהוא ימשך עוד זמן. אני גם לא יודע על

מה דיברתם עד עכשיו. אני אומר לכם כמה דברים שלדעתי הם מאוד ברורים.

בשעה האחרונה נפגשתי עם תלמידי כיתות י"ב מכל מיני בתי ספר בירושלים.

בשיחה עם התלמידים עלתה גם השאלה של עלייה בכלל וכן התייחסות לחיילים האתיופים

בכלל ולמקרה שאירע בחטיבת ההרמון. כשיצאתי החוצה פגש אותי תלמיד אתיופי

ושוחחנו. אותו תלמיד מתחנך במסגרת של פנימיה באהד מבתי הספר שבו מתחנכים ילדים

ישראלים ואתיופים יחד. אני שאלתי אותו האם בקבוצה שבה הוא חי הוא נתקל

בביטויים מעליבים כלפיו משום שהוא אתיופי? הוא ענה לי שכן. שאלתי אותו האם הם

מדברים בינם לבין עצמם? והוא ענה לי שכמעט ולא. אני שאלתי אותו מי גר איתו
בחדר? והוא ענה לי
"אנחנו ארבעה אתיופים בחדר אהד". אני חושב שכאן מתחילות

חלק מהבעיות. חלקן מתחילות הרבה קודם.



אני מציע לכולנו לראות את הדברים בעיניים פקוחות ולחשוב מה נכון לעשות

בכלל. לדעתי הרבה יותר קל לעשות בצה"ל את חלק מהדברים שאני אדבר עליהם,

חלק מהאנשים מוסיפים למילה גזענות את התואר נפשעת. המילה גזענות היא

מספיקה. גזענות באשר היא גזענות, נגד מישהו אחר, נגד מישהו שונה, נגד מי ששמים

עליו סטיגמה שאין לה שום בסיס.

באשר לעלייה האתיופית נעשים מאמצים ושמעתי פה אמירות שנקרא להן "אפלייה

מתקנת". העלייה מאתיופיה נתקלת בקשיי היקלטות לא קטנים בחברה הישראלית. יש

בחדר הזה לא מעט שהצליחו והרבה אחרים שהם לא בחדר הזה. צה"ל זה אנחנו, צה"ל זה

החברה על אנשים שבה. הרבה יותר קל לעשות דברים בצה"ל משום שיש בצה"ל היררכיה

ופקודות. המשימות שהחיילים צריכים לבצע בצה"ל הן הרבה יותר קשות מהמשימות

שאנשים במערכת האזרחית לוקחים על עצמם.

אני רוצה ליידע את החייל גדהון מקוננט שחיילים אתיופים ביחידות קרביות

יש באותו אחוז כמו חיילים ילידי הארץ ביחידות קרביות.
אופיר פינס-פז
אדני הרמטכ"ל, שר הבטחון אומר אחרת.

הרמטכ"ל רב אלוף אמנון ליפקין שחק;

אני חושב שגם אם שר הבטחון אמר אחרת אז או שאני טועה או שהוא טועה. אפשר

לבדוק את הנתונים ולראות מה כתוב בהם.
אופיר פינס-פז
אני קורא מהכתוב: "שיבוץ ראשוני במסלולים שאינם מייצרים קצונה וכוי".
ראש אכ"א אלוף גדעון שפר
הוא מדבר על חיילים קרביים ואתה מדבר על קצונה. אתם מדברים על שני דברים

שונים.
היו"ר נעמי בלומנטל
חבר הכנסת פינס, מדובר על חיילים קרביים לעומת קצונה. נכון שבקצונה יש

פחות. הרמטכ"ל דיבר על חיילים על קרביים.
אופיר פינס-פז
גם במסלולים הלא קרביים יש יותר.
הרמטכ"ל רב אלוף אמנון ליפקין שחק
מקסימום אני טועה, או ששר הביטחון טועה ומטעה בנתונים שהוא קיבל מאיתנו.

אני אחראי על שני הדברים משני הצדדים. אני אומר לכם שככל שאני זוכר את הנתונים

מה שאני אמרתי לכם הוא מדויק. יש מי שיכול לתת לכם את הנתונים בצורה מאוד

מדויקת.



אין מקום לאמירה שנאמרה, לא בצה"ל ולא בשום מקום אחר. רזרבה יותר קל לעסוק

בצה"ל משום שהוא גוף היררכי וקל לתת בו פתרונות משמעתיים. אני אומר לכם שאנשים

טועים. הקצין הזה טעה ונדמה לי שהוא גם אמר שהוא טעה והוא התנצל על הטעות שלו

שהיא טעות מאוד מקוממת, נעשות טעויות בכל מקום. גם אצלנו עושים טעויות. אנחנו

לא נקיים מטעויות.

אני חושב שלא נכון ולא הגון לומר שבצה"ל יש איזשהי אפליה לעולים מאיזשהו

מקום או לאיזשהי קבוצה ממקום מסוים. בצה"ל משרתים עולים מכל מקום ממנו באים

למדינת ישראל. בצה"ל משרתים ערבים, בדו ים, ואנשים מכל מיני אוכלוסיות שחיות

בתוך מדינת ישראל. אין מקום שהחיים בו הם בהרמוניה יותר גדולה מאשר בצה"ל. אם

יש מקומות בהם נפתח פתח רחב להשתלבות של אחרים בחברה הישראלית, עולים, בני

מיעוטים, זה בצה"ל וזה יותר מאשר מכל מקום אחר.

בחלק מהדברים בטוח שמתוך כוונות טובות אנחנו שוגים בהצגת נתונים וגורמים

להרבה אמהות להיות מודאגות ולשאול את בנם בטלפון אם הוא חי או לא חי. זה נכון

גם בדיון הזה באשר לחיילים אתיופים בצה"ל.

אני אומר לכם שבצה"ל הכללים מאוד ברורים. בצה"ל הקצין נשפט הרבה לפני

שהדבר פורסם באיזשהו כלי תקשורת. הוא גם עלה משום שחייל אחר בצה"ל, שאני איני

יודע מיהו, עשה מעשה מאוד נכון ופנה למפקד החטיבה ואמר לו: "אני הייתי נוכח

בדבר שאני לא מסכים לו". מפקד החטיבה עשה בירור ושפט את הקצין, כי מפקד החטיבה

וכול האחרים מבינים שזה דבר שלא יעשה. אפשר להתווכח אם העונש מספיק או לא, אבל

בכל ענישה אפשר להתווכח אם היא מספיקה או לא. אני חושב שחגי נו י באשר למעשה הזה

הוא ברור ומוחלט וכן לגבי מעשים אחרים שלדעתי קורים אלא שאנחנו לא יודעים

עליהם. אני חושב שנכון לטפל בזה בחזית מאוד רחבה ולוועדה הזו יש הרבה לתרום

לטיפול בכלל, לקליטה ובפתיחת הזדמנויות. בצבא ההזדמנויות הן רבות והצבא פותח

דלתות לפני עולים מאתיופיה ולפני עולים אחרים. אנחנו מבינים את החשיבות

הלאומית שיש למשימה הזו ולכן אנחנו עושים אותה. אתם תקבלו אחר כך נתונים גם

באשר לאחוז העולים האתיופים שמתגייסים לצבא.
היו"ר נעמי בלומנטל
יצחק בונו סיפר לנו שזרקו לפח את האוכל שאחיו חימם, זה אולי מראה שאנחנו

והצבא לא מספיק רגישים.
ראש אכ"א אלוף גדעון שפר
הסיפור שסופר כאן הוא לא נכון ולכן חבל לפתח איזשהו עניין סביב זה. יש

חקירת מצ"ח שעוד לא הסתיימה.
סופה לנדבר
הסיפור הזה פורסם באחד העיתונים.
ראש אכ"א אלוף גדעון שפר
זה שהסיפור כתוב בעיתון לא עושה אותו נכון.
יצחק בונו
הדברים שאני סיפרתי הם נכונים.
היו"ר נעמי בלומנטל
כשאני מבשלת והילדים זורקים את האוכל אז אני לא מרגישה מושפלת מכך. אבל

כשזה קורה לאדם שהוא כל כך רגיש ויש חשש שאולי שפכו את האוכל או זרקו אותו

מסיבה שאולי הוא נגוע במחלות, וזה מה שהוא הושב, אז זה לא משנה. זה מה שהוא

הרגיש.
יצחק בונו
רק הוא יודע מה אמר לו אותו רופא באותו רגע שגרם לו להיעלב בצורה חזקה

מאוד, אבל הוא כבר לא איתנו והוא לא יכול לספר לנו על כך.

אני רוצה לומר לאדוני הרמטכ"ל שהעיתוי של מסירת הבשורה היה מאוד לא נכון.

ביום שישי אחר הצהרים כאשר אמא שלי שטפה את הרצפות באו והודיעו לה. איך אפשר

להודיע כך? מדובר באנשים מבוגרים ולפי דעתי צריך לשנות את הנוהל הזה.

ראש אכ"א אלוף גדעון שפר;

אנחנו הבנו שההודעה למשפחה אתיופית צריכה להיות אחרת, לכן הקמנו צוות יחד

עם אנשי העידה, שדן בצורה בה צריך להודיע לעידה. אמרנו שתמיד יביא איש להודיע

למשפחה וכך גם נעשה הפעם הזאת.
היו"ר נעמי בלומנטל
זאת אומרת שכל הזמן מפיקים לקחים.

יש כאן דרישה חד-משמעית להדיח את הקצין מצה"ל. הוא נהג בצורה גזענית

ובצורה שמקומה לא יכירנה, לא בצבא הההגנה לישראל ולא בחברה הישראלית. הדחתו

היא לא רק עונש עבורו, אלא אנחנו מענישים את עצמנו בכך שיש בקירבנו אנשים

כאלה. זה יהיה מסר לציבור הרחב ולצבא ההגנה לישראל שגזענות לא מתרחשת בצה"ל.

היו כאן כמה חברי כנסת וכולם היו בדיעה אחת שיש להדיח את הקצין מצה"ל.

מרינה סולודקין;

שזה לא יהיה משפט שדה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

יחד עם זאת, רצוי שתימצא האפשרות לקידומם של אותם חיילים. אנחנו פונים

להמשיך בהעדפה המתקנת. היא מביאה לכך שהחברה שלנו תהיה עוד יותר טובה. יתכן

שצריך לעשות גם ריענון מערכות בכל מה שקשור לטיפול. הוא צריך להיות טוב יותר.

אתם ואנחנו לא יכולים להשלים עם שני מקרי התאבדות של שני חיילים מהעידה

האתיופית. אנחנו יודעים שאפשר לפתור את הבעיה.

אנחנו נשמע עכשיו את אחותו של החייל מעפולה שהתאבד.

זהבה בריהוון;

אני מבקשת שאתם תישלחו לי את כתובותיהם של החיילים שהתאבדו. אני גם מבקשת

שתחקרו את החיילים שהיו עם אחי באותו יום בבסיס. אמרו לנו שאחי התאבד על ידי

כך שהוא ירה בליבו, אבל מסרו לנו שאת הנשק מצאו מאחורי גבו. איך דבר כזה יכול

להיות? אני לא מאמינה שאהי שגובהו מטר ושישים ירה בעצמו בעזרת רובה מ-16. לא

נראה לי שאחי ירה בעצמו.
היו"ר נעמי בלומנטל
זהבה, תודה רבה. אני בטוחה שתקבלי את התשובה מהצבא.

דוד יאסו;

אדוני הרמטכ"ל אני מאוד מודה לך ולחברי הכנסת.

אני 10 שנים בארץ, מתוכם שבע שנים אני הייתי בצבא. אני סרן במי"ל ושירתתי

בצנחנים. אני מדבר על שנת 84 כאשר היו שלושה אתיופים בגדוד. אנחנו עברנו את

הקשיים שהיו אז . היו השפלות שמקורן היו בצבע העור שלי אבל אותי חינכו שכאשר

משפילים אותי אני צריך לזקוף את הראש והתמודדתי עם זה. אבל ישנם אחרים שאולי

לא יכולים נפשית להתמודד עם זה.

באתיופיה לא שמעו על מקרה בו אדם שם קץ לחייו. הפעם הראשונה שזה קרה היתה

בשנת 81 כאשר אדם מבוגר מכרמיאל תלה את עצמו. לאחר המעשה הזה כל הקהילה

הזדעזעה. בני העידה רואים את הצבא כדבר שהוא הכי הכי חשוב להם. כשחייל אתיופי

מתגייס לצבא אז הוריו עושים לו מסיבה וכשהוא חוזר עוד פעם עושים לו מסיבה.

מתוקף תפקידי אני נפגש עם המשפחות בכל ישוב. אתמול הייתי בראשון לציון

ואחד הקשישים בן העידה אמר לי: "אנחנו חייבים לשלוח את הילדים שלנו לצה"ל, אבל

הילדים שלנו נמצאים בתהום ואנחנו לא יודעים אם הם יחזרו". אנחנו לא מקבלים

תשובות מספקות מצה"ל.

לפני שנתיים היגשנו תוכנית על סמך זה שראינו את הבעיות שעלולות לחיות

והצענו לקחת אנשים שיסבירו למפקדים את המנטליות ושהם גם יסבירו לחיילי עידה את

המצב ויגבירו בהם את המוטיבציה לשרת. העזרה שלנו לצה"ל היא עזרה לקליטה שלנו

בחברה הישראלית. בשנת 86-87 היו כותרות על כך ש-% 80 מתגייסים ליחידות קרביות.

זה המצב שאליו אנחנו שואפים. היום האחוז מקרב חיילי העידה שמתגייס ליחידות

קרביות ירד מתחת ל-60% וזה מדאיג אותי. אני יודע שחלק גדול מהתוכנית שלנו לא

מיושם ולא נעשה. אני מאמין שאפשר לצמצם את התופעות הלא טובות, אמנם לא במאה

אחוז, אבל משהו אפשר לעשות.

לא יתכן שקצין בדרגת רב סרן שהיא דרגה גבוהה מאוד יתבטא בביטויים באלה.

זה מצביע על בעיה שמצריכה טיפול מסיבי. העונש שקיבל אותו קצין הוא בכלל לא

עונש. אני מבקש מהרמטכ"ל לשקול ענישה יותר חריפה למען יראו ויראו.
היו"ר נעמי בלומנטל
שלומי אשכנזי היה הקצין הראשון בצה"ל שקלט את בני העידה ונתן לנו את

מסלול הקידום.
שלומי אשכנזי
תחילת העבודה עם בני העידה האתיופית היתה בשנת 83. דוד יאסו ועוד מספר

חברים נכנסו לקורס מגן ציון. צה"ל ראה חשיבות בקליטת בני העידה האתיופית בצורה

טובה דרך הקורס הזה שעדיין קיים. דרך הקורס קידמנו הרבה חיילים.

אני חושב שאנחנו היום מסתכלים על הסימפטום ולא על הבעיה. הסיפור של הקצין

וסיפור ההתאבדות הם סימפטום של בעיה של פי דעתי היא בקשר של צה"ל עם החיילים

האתיופים. צה"ל חייב ליצור מומטנטום בו כל חייל ידע שיש טלפון אליו הוא יכול

לפנות בשעה שיש לו מצוקה. מספר הטלפון הזה צריך להיות ידוע גם למשפחת החייל

משום שבשעה שהם מזהים מצוקה אצל בנם היא תוכל לפנות ולומר שבן משפחתם מצוי

בבעיה.



אני דיבו-תי עם סגן ראש אכ"א ע1פי מקרה ההתאבדות האחרון, אני חושב שצה"ל

עשה רבות למען קליטת עולי אתיופיה והוא משתדל למען קליטתם. עובדה היא שצה"ל

לפחות עד שנת 89, שנת שיחרורי מצה"ל, נתן אפשרויות קידום לחיילים מבני העידה

האתיופית בצורה מדהימה. אני חושב שחקודה העיקרית היא ביותר הסברה בכל רמות

הפיקוד. צריך לפתוח את הקו הפתוח לחיילים ולבני משפחותיהם.

קריאה;

אי אפשר להשיג את הקו הזה. יום שלם ניסיתי להתקשר לשם בקשר לחייל אתיופי

אך ללא הצלחה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנחנו נשמע כעת את הקצינה יפה תרקיי.
יפה תרקיי
אני גרה בכרמיאל. אני פיקדתי על קורס מגן ציון לבני העידה האתיופית. אבי

היה חייל שלי וכשקראתי בעיתון את מה שקרה לו ממש הזדעזעתי. כרגע אני קצינת

הוראה בגדנ"ע בתחום של קליטת עליה ואני עובדת מול מסגרות אזרחיות בנושא של

הכנה לצה"ל וכוי.

חרבה אנשים דיברו לפניי ואני הסכמתי לחלק מדבריהם ולחלק לא הסכמתי. אבל

מאחר ואני מייצגת את הצבא ואני מזדהה גם עם מדיניות הצבא, אני מוכרחוז לומר

שהמערכת הצבאית כן עושה וכן פועלת למען קליטה מקסימלית של העידה הזו. אני

אומרת זאת משום שהייתי במגן ציון בתפקיד מפקדת וראיתי את הטיפול חמסור שנותנים

לחיילים שמתקשים. בתפקידי הנוכחי אני מתעסקת עם עולים מכל הארצות ואני רואה את

הטיפול שיש באותם עולם. אנחנו נותנים את המקסימום האפשרי. הצבא נכנס למערכות

האזרחיות כדי להכין את העולים לצה"ל ולפתור את כל הבעיות האישיות והכלכליות

שיש להם לפני שהם מתגייסים לצבא. זה יעזור להם להיקלט בצבא בצורה יותר טובה.

אם כן, אני חייבת להגיד שהצבא כן עושה וכן פועל ואני אומרת זאת על סמך מה שאני

יודעת.

אני חושבת שהפירסום הזה בתקשורת בצורה מאוד קיצונית גרם לכך שאנחנו בעצם

פועלים בצורה ההפוכה. משום שבכך אנחנו לא מביאים לבנייה ולביסוס האימון, אלא

בכך אנחנו הורסים את הכל. אין ספק שצריך לפרסם את הדברים, אבל חפירסום נעשה

בצורה כל כך שלילית וזה לא טוב. זה גם משפיע על אותם חיילים שאמורים עוד מעט

להתגייס לצה"ל. לדעתי צריך לעשות גם פירסום מתקן על משקל אפליה מתקנת. משום

שכך נראה את הדברים הטובים שנעשים בצבא במגמה לקדם את בני העידה חזו.
אדיסו מאסלה
אני חושב שיפה יכולה להיות הדוגמא הכי יפה לקליטת עלייה והיא גם יכולה

להיות דוברת צה"ל. זה יתרום לגאווה של כולנו ולגאווה של צה"ל.

אדוני הרמטכ"ל, גם אני רוצה לברך אותך על כך שמצאת לנכון להשתתף היום

בדיון החשוב הזה בוועדת העליה והקליטה. אני יודע שאתה מאוד רגיש לקליטת עליה

ולנושא האתיופי בפרט. אני לא אמרתי לרגע אחד שהצבא לא עושה. הצבא עושה, אבל

הוא לא עושה מספיק כדי לצמצם את התופעות הלא נעימות הללו. זי ההרגשה שלנו.

אני לא רוצה להיכנס לסטטיסטיקות. אני יודע שהצבא בצורה זו אחרת רואה בי

כאחראי על אותם מספרים שמופיעים בכלי התקשורת. הצבא לא עושה מספיק בקליטה

החברתית. לא רק שהוא לא עושה מספיק, אלא שהוא גם לא משתמש בבני העידה ולא נעזר

בהם בטיפול בתופעה הזו.



אדוני הרמטכ"ל, מתוקף תפקידך כסגן הרמטכ"ל נעשה מבצע שלמה. אני ראיתי איך

אתה התגייסת לנושא הזה בצורה הכי רצינית שיכולה להיות. אבי אסמרה הגיע ארצה

במבצע שלמה. כלומר, באותו מבצע שאתה היית אחראי עליו. אנחנו גם זוכרים את

התמונות בהן הראו איך כל החברה הישראלית הזילה דמעות כאשר היא ראתה את המבצע.

אנחנו לא מתכוונים לרגע אחד שהחברה הישראלית כולה היא גזענית, אבל אי אפשר

להתעלם מכך שבחברה הישראלית יש קומץ לא מבוטל של אנשים גזעניים בכל תחומי

החיים, כולל בצבא. אתה אמרת שלצבא יש את היכולת להתמודד עם בעיות חברתיות משום

שזו מערכת מאוד מאורגנת. לדעת דווקא בגלל זה תופעות כאלה היו צריכות להיות

בירידה.

אדוני הרמטכ"ל, במקרה של החיל אבי אסמרה נגרמה לנו פגיעה כפולה. פעם אחת

התעללו בו התעללות מילולית בצורה קשה. הוא אמר שזה לא רק פגיעה בו, אלא פגיעה

בעידה כולה ואני מוסיף ואומר שזו פגיעה בחברה הישראלית כולה. איזה צורה יש

לעונש שקיבל הקצין? נזפו בו כמו שנוזפים בילד קטן. אדוני הרמטכ"ל האם אתה יכול

להסתפק בענישה הזו? הענישה צריכה להיות מרתיעה. לעונש מרתיע יש מסר חינוכי,

חיובי. אסור לתת יד לאותם אנשים גזעניים אפילו שחם בודדים. אסור, זח עלול

להתפשט. על הצבא להיות צבא מחנך. המפקד צריך להיות גם מחנך. במקרה הזה החינוך

של המפקד הוא חינוך שהוא בניגוד לחינוך חיובי. אנחנו והחברה הישראלית לא יכולה

לסבול זאת.

אדוני הרמטכ"ל, בשמי ובשם העידה אני מבקש ממך להתערב אישית בנושא עוד

לפני שנלך לבג"ץ. אני לא מאיים, זה דבר שהולך לקרות. יש גורמים רבים שלא

מוכנים לסבול את המצב הזה והם רוצים ללכת עם זה לבג"ץ. אדוני הרמטכ"ל, האם אתה

תסתפק בפסק דין שכזה או שאתה רוצה להתערב בצורה אישית ולבטל את פסק הדין

ולהדיח גם את הקצין וגם את הרופא שמנע את הטיפול הרפואי מאבי אסמרה?

ראש אכ"א אלוף גדעון שפר;

הרופא לא מנע טיפול רפואי. זה לא נכון.
אדיסו מאסלה
הוא מנע טיפול רפואי. החובשים הם אלה שטיפלו בו. המצב הזה הוא בלתי נסבל.

אנחנו לא מתכוונים לומר שהצבא הוא גזעני לחלוטין ושהוא איום ונורא ליהודי

אתיופיה. לא אמרנו זאת. אלא שניסו להחביא את הבעיה הזו מתחת לשטיח וגם החיל

אבי אסמרה לא מיהר לדווח על כך. רק אזרח שנמצא בצה"ל חשף את הבעיה הזו. האזרח

הזה לא אתיופי.

אני יודע שבשנים האחרונות נעשו הרבה מאוד דברים, אבל זה לא מספיק. יש

עובדות וסיפורים על התעללויות. יכולתי להביא לפה תיק עבה ובו סיפורים על

התעלליות. אני לא פונה עם כל סיפור לצבא. אנחנו גם לא רוצים שהצבא יתייחס

לחיילים האתיופים בכפפות משי. אנחנו לא רוצים שיתייחסו אליהם כמו שמתייחסים

לכוס שביר. אנחנו רוצים שהם יהיו חזקים.

צריך להסביר לחיילים האתיופים טרם גיוסם על החברה הישראלית, על החוויה

הצבאית ועל ה"סלנגים" שיש בצבא. כולנו עברנו את החוויה הזו וכולנו יכולים לומר

שמדובר בחוויה מאוד קשה שלא נחשפים אליה באזרחות. אמרתם לנו שהצבא הוא נגזרת

של מה שקורה בחברה ואני רוצה לומר לכם שזה לא נכון. בצבא שומעים על דברים שלא

שומעים עליהם באזרחות. יש גידופים בצבא שלא שומעים אותם באזרחות. אנחנו רוצים

שהחיילים האתיופים יהיו חסינים. אתם צריכים לחזק את החיילים האתיפים כדי שהם

יוכלו לעמוד באותן בעיות חברתיות.



היו"ר נעמי בלומנטל;

חבר הכנסת מאסלה, תודה רבה.

אנחנו בהחלט מוקירים את נוכחותו והתייחסותו של הרמטכ"ל לנושא הכאוב הזה,

רשות הדיבור לקצין מיחידת "דובדבן", ברוך דסטה.
ברוך דסטה
אני משרת ביחידה מובחרת שלוש וחצי שנים. אף פעם במהלך השירות הצבאי לא

נתקלתי בבעיות של אפליה וגזענות חריפות כמו שמתארים פה. היו מילים קלות שנאמרו

בדרך של צחוק, אבל זה לא נאמר בכוונה כדי לפגוע בי. אין מגמה של אפליה בצבא.

יש אנשים בודדים שפוגעים ותמיד יהיו, אבל לא ניתן להכליל את כל הצבא. יתכן

ואפשר לצמצם את מספרם ואת התופעה.

אני אישית הכרתי את החייל ששמו מולה. הוא היה הטבח שלנו. הוא היה מלא

שימחת חיים ואי אפשר היה להבחין בכך שיש לו כוונה להתאבד או שלא טוב לו בצבא.

ברוב מקרי ההתאבדויות לא ראו את הסימנים שהחייל אכן עומד להתאבד.

אני חושב שהחיילים מבני העידה שלנו הם מאוד פגיעים ורגישים. האנשים בעידה

שלנו הם מאוד מסוגרים והם לא מעלים את הבעיות שלהם כלפי מעלה. הם גם לא יודעים

לאן עליהם לפנות בבקשה לטיפול בבעיות שלהם. כאשר פוגעים בכבוד של אנשים מבני

העידה האתיופית אז הם ממש לוקחים זאת באופן אישי. הם מסתגרים בתוך עצמם ומנסים

לפתור את הבעיה לבד. כמובן שזה לא הפתרון. אחיו של החיל אמר שהוא לא מאמין

שאחיו התאבד. קשה לדעת אם הוא צודק או לא משום שהחיילים האלה הם מסוגרים. הם

לא מעלים את הבעיות שלהם והם גם לא פונים לקב"ן. צריך לקחת זאת בחשבון כאשר

מכינים את החיילים שלנו לצבא.

שלמה מולה;

אני קרוב משפחה של החייל שהתאבד ששמו מולה. אי אפשר להגיד שהוא לא שידר

אותות מצוקה. עובדה היא שביום חמישי בבוקר הוא ניגש לפגשקית ת"ש ואמר לה שהוא

בלחץ. היא דיברה איתו. אחר הצהרים הוא ניגש למרפאה ואמר שהוא מרגיש שלא בנוח

ושהוא מבקש לראות רופא. לקחו אותו לרופא בבאר שבע והרופא תוך חצי שעה קבע שהוא

בריא ושלחו אותו בחזרה. ביום שישי בבוקר החייל הזה ביקש מהמפקד שלו להשתחרר

וללכת הביתה, אבל הוא לא שוחרר. אני רוצה לשאול אתכם, האם כל זה לא מבטא אותות

מצוקה? כשהחייל אומר שהוא מרגיש לא טוב ושהוא בלחץ הוא בעצם מאותת שהוא

במצוקה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

שלמה, דיברנו על כך שלא תמיד ישנן אותות מצוקה. אבל אתה מצביע על כך שגם

כאשר יש אותות מצוקה הן לא מטופלות בצורה הראויה.
ברוך דסטה
המקרה הספציפי שקרה לאבי הוא מקרה חמור וצריך לטפל בו. זה פוגע בחיילים

שנמצאים במצב ופוגע בי אישית. חייבים להעלות את המוטיבציה בקרב החיילים

העומדים על סף גיוס ולגרום לכך שהם יגיעו ליחידות קרביות וליחידות מובחרות.

צריך לזכור שהמשפחות שלנו ניזונות מהתקשורת וממה שהן רואות בטלוויזיה.
דן בודבסקי
יש פתגם אתיופי שאומר: "הבטן רחבה מכל העולם למי שיש לו סבלנות". הבעיה

שמיו שקרח לחיילים וגם לאזרחים הוא שהבטן שלהם התמלאה בצרות ששברו אותם. הם

הבליגו ולא סיפרו לאף אחד משום שזה חלק מאותו קוד כבוד ובשלב מסוים הבטן שלהם

התפוצצה.

כקב"ן במילואים בצבא אני יבול לומר שסימני המצוקה קיימים, אלא שאנחנו לא

יודעים לקרוא אותם. הבעיה היא לא בעיה פסיכיאטרית ויזה לא נכון לתייג זאת כבעיה

פסיכיאטרית. זו בעיה של מפקדים וזו בעיה של עם ישראל ככלל. אנחנו היום צריכים

ללמוד לקרוא אותם.
סופה לנדבר
אני חושבת שאנחנו היום מוציאים מהלימון הזה יותר מידיי מיץ ולדעתי זה קצת

עובר את הגבול.

אפרים יונה;

אנחנו התחנכנו בארץ נקמנית. לא היכרנו את מעשה ההתאבדות, אבל נקמנו במי

שקילל אותנו ובמי שחרג אותנו. מה יהיה אם חס וחלילה חייל ינקום במי שממרר לו

את החי ים?
סופה לנדבר
גבירתי היושבת ראש, אני לא חושבת שאנחנו צריכים לשמוע דברים מסוג כזה

בוועדת העלייה והקליטה. אנחנו הוצאנו מהלימון הזה יותר מידיי מיץ.
היו"ר נעמי בלומנטל
חברת הכנסת לנדבר, אנחנו מדברים על התאבדויות ועל חיי אדם. זה לא לימון.

אפרים יונה, בוא לא נעלה אפשרות כזו בכלל.

אדוני הרמטכ"ל, יש כאן דרישה של רוב חברי הוועדה להדיח את אותו קצין ואני

מבקשת לשמוע את החתיחסות שלך לכך.
המטכ"ל רב אלוף אמנון ליפקין שחק
אני לא מתכוון לתת תשובה לוועדה. כמו שאמרו פה זה לא בית דין שדה ואני

לא יודע אם חברי הוועדה המכובדים בקיאים בכל העובדות. אני לא חושב שמה שצריך

לצאת מהישיבה הזו שדנה בנושא מאוד חשוב, זה כן או לא הדחת קצין והאם העונש

מספיק או לא. לדעתי זה מחטיא את כל מטרת הפגישה הזו כפי שאני מבין אותה. אני

חושב שאנחנו עוסקים בנושא רציני ונדמה לי שחלק מהדברים פה נגועים בשיטחיות.

אין לי ספק שיש הרבה מה לעשות. אני גם חושב שעשו הרבה. צריך לעשות זאת לא

מידי פעם במפגשים כאשר יש בעיה גדולה או בינונית. מידי פעם יש יומיים של דיון

ציבורי ואחר כך מחכים לפגישה הבאה שאני לא יודע מתי היא תהיה. צריך לעבוד כל

הזמן. אם צריך לשנות בכלי העבודה הקיימים אז צריך לשנות ולבדוק ולראות איך

אפשר לעשות את מה שעושים טוב יותר.



אם ממקמים את הדיון פה עכשיו בעונשו של הקצין אז מיוטיאים את המטרה. לא

שעונשו לא חשוב. לצערי יש וכנראה שיהיו גם בצבא תופעות של התעללות לא רק

מילולית ונמשיך להילחם בהם. הדיונים שנערכו בפרשה הזו הם לחלוטין לא פשוטים

לגבי אותו קצין. לפני הדיון הציבורי של היומיים או השלושה ימים אחרונים היה

דיון משפטי.

אני שמעתי את הבקשה ואני אראה מה לדעתי נכון לעשות. מה שאני אחשוב שהוא

נכון גם יעשה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנחנו מבקשים שגם תשקול את המשך ההעדפה המתקנת לבני הקהילה ומתן תשומת לב

אישית לכל אחד ואחד.
הרמטכ"ל רב אלוף אמנון ליפקין שחק
את זה עשינו גם לפני שהיתה הבקשה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אדוני הרמטכ"ל תודה רבה לך. אנחנו מעריכים את בואך לוועדה.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:10.

קוד המקור של הנתונים