ישיבת ועדה של הכנסת ה-14 מתאריך 03/02/1997

קליטת ילדי עולים במערכת החינוך " השמה של ילדי עולים בחינוך המיוחד

פרוטוקול

 
הכנסת הארבע-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 45

מישיבת ועדת העליה והקליטה

יום שני. כ"ו בשבט התשנ"ז (3 בפברואר 1997), שעה 00;11



נכחו;

חברי וזו ועדה; נעמי בלומנטל - היו"ר

סופה לנדבר

מרינה סולודקין
מוזמנים
כרמלה איגל - ממונה על ועדת השמה בארץ, משרד החינוך

רהלה שיפר - מנהלת המה' לקליטת תלמידים עולים, "

דב אוחיון - יחידת חיילים ונוער, המשרד לקליטת עליה

הלן בייז - אגודה בין-לאומית לזכויות הילד - אב"י

דייר פיליפ וירמן - מנכ"ל " " " "

קסאי וורקי - עובדת קהילתית, " " "

אורי טמיאט - אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

רונו יאיר - אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

משה באטה - רכז ארצי, איהוד הארגונים של עולי אתיופיה

שלמה מולה - מזכיר ארגון הגג. של עולי אתיופיה

צגה מלקו - איהוד הארגונים של עולי אתיופיה;

המועצה הלאומית לשלום הילד

ציון סהלו - איהוד הארגונים של עולי אתיופיה

סילביה לזוביק - מנהלת מהי לענייני הברה וקהילה,

ארגון "בזכות"

רות בר-און - המועצה הציבורית למען יהודי בריה"מ לשעבר

אילנה ליפקין - " " " " " "

פרופ' פוירשטיין -יו"ר המרכז הבין-לאומי לקידום כושר הלמידה

אלי עופר - מנכ"ל מרכז בין-לאומי לקידום כושר הלמידה

רפי פוירשטיין - סגן יו"ר המרכז " " " " " "

אפרים כהן - מרכז נושא עליה וקליטה,מרכז השלטון המקומי

דוד כספי - מנהל מהי חינוך, מרכז השלטון המקומי

עדנה הירשמן-פרי - מרכז השלטון המקומי

ברוך שלו - יועץ ליושבת-ראש הוועדה

שלמה אשכנזי - מרכז היגוי של יהודי אתיופיה

מנהם טזזו - מרכז היגוי של עולי אתיופיה

דניאל פיקדו - ארגון הגג של עילי אתיופיה
מזכירת הוועדה
וילמה מאור

קצרנית; עפרה הירשפלד
סדר-היום
קליטת ילדי עולים במערכת החינוך - יושמה של ילדי עולים בחינוך המיוחד.



קליטת ילדי עולים במערכת החינוך " השמה של ילדי עולים בחינוך המיוחד

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני פותחת את הישיבה.

אנחנו מדברים גם על יהודי ברית-המועצות לשעבר וגם על יהודי אתיופיה. האם

למשרד החינוך יש נתונים על כמה תלמידים מדובר, איזה אחוז הם מתוך האוכלוסיה?

כרמלה איגל;

אנחנו לא עוסקים באיסוף נתונים על בסיס של מוצא. יש לי כלל נתונים לגבי

סך-הכל התלמידים בחינוך המיוחד בארץ. אני לא יודעת לעשות את ההבחנה בין עולים

לבין ילדים איורים. אם תרצו, יותר מאוחר אספר לכם איך אנחנו עושים את ההפניות

לחינוך המיוחד.

היו"ר נעמי בלומנטל;

רשות הדיבור לגבי שיפר ממשרד החינוך. אני רוצה שנקבל תמונה איפה אנחנו

נמצאים, אם יש לנו בעיה מיוחדת, או לא. בבקשה.

רחלה שיפר;

כדי שלא יהיו ספיקות לאיזה קהל יעד מתייחסים הנתונים שאמסור, בקשתי אתמול

לשלוף ממצבת התלמידים-עולים ששאובה בעצם ממצבת התלמידים הכוללת של משרד החינוך,

כל מי שעלה מספטמבר 1980. זאת אומרת, הם לא בהגדרת עולה מבחינת הסיוע הלימודי,

וברור לכולם שזה יכול להיות גם ילד שהגיע בגיל שנה והיום הוא בן 18 והוא עדיין

במערכת. זאת אומרת שאנחנו כוללים כאן את יוצאי אתיופיה משני הגלים הגדולים -

"מבצע משה" ו"מבצע שלמה".

על-פי הנתונים שבידי יש היום 412 תלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, מתוכם

245 ילדים מ"מבצע שלמה". כלומר, מי שעלו לאחר 1 בינואר 1991. כ-150 מוגדרים

אצלנו כיוצאי אתיופיה לא בהגדרת עולה, מי שהגיע מ-1980. בסך-הכל 412.

היו"ר נעמי בלומנטל;

את מדברת רק על החינוך המיוחד? כי לנו נמסר על-ידי המרכז הבין-לאומי לקידום

כושר הלמידה על 656 תלמידים.

רחלה שיפר;

לי יש הדו"ח הרשמי של המשרד. אני יודעת שיש גם הנתון של 656.

תמיד יש חילוקי-דעות באשר למספרים, גם בנושאים ארורים. כדי למנוע חלק מהם אני

ביקשתי נתונים מ-1980, כדי שלא יגידו; את מתייחסת רק למי שעלה אחרי 1990 וכיוצא

באלה דברים.

ייתכן מאד שנאספו בשטח נתונים ארורים. לכן אני מדגישה שהנתונים שבידי הם לגבי

תלמידים שלא נולדו בארץ ונמצאים במוסדות חינוך מיוחד, וזה דבר שלפחות כל היושבים

פה חייבים להיות ערים לכך שיש מסגרות שאני קוראת להן "אפורות". זאת אומרת, כתות

טיפוליות או מקדמות או אחרות שנמצאות במבנה של בית-הספר הרגיל שלא מוגדר כמוסד

לחינוך מיוחד, ולפעמים, תלוי בענין, כוללים גם אותם באלה שבחינוך מיוחד.



היו"ר נעמי בלומנטל;

האם המספר 412 דומה פחות או יותר- לאחוזים של ילדי ותיקים?

רחלה שיפר;

אם אני מדברת על 18,000 תלמידים-עולים מאתיופיה במערכת, זה כ-4.5%.

לגבי הנתונים שנוגעים לכלל המערכת, כאן יש נתונים כוללים יותר.

כרמלה איגל;

מכלל התלמידים במערכת החינוך המיוחד סך-הכל כתות מי ורודות בבתי-ספר רגילים,

שהן לא כתות טיפוליות אלא מסגרת פרופר של חינוך מיוחד בבתי-ספר מיוחדים וגני

ילדים מיוחדים הוא 39.733 תלמידים במערכת החינוך המיוחד.

רחלה שיפר;

אז אם נעשה את זה מ-1.2 מיליון, כולל כל תלמידי המערכת - -

היו"ר נעמי בלומנטל;

1.2 מיליון ילדים במערכת החינוך זה בלי גני ילדים, נכון?

כרמלה אי גל;

לדעתי המספר הזה כולל גם ילדים בגני חובה.

היו"ר נעמי בלומנטל;

מהדברים ששמענו עד כה עולה שתלמידים שהשפה אינה שגורה בפיהם, שהתנאים בבית

קשים יותר, שאולי צבע העור שלהם שונה, שולחים אותם מהר יותר, בגלל אי-הבנות

תרבותיות או אחרות, לחינוך המיוחד. יש על כך השגות גם אצל ותיקים. אנחנו יודעים

שבעבר היו בשכונות מצוקה יותר תלונות בכיוון הזה.

אני עצמי התנסיתי בכך לפני כעשרים שנה, כשפגשתי ילדה שנשלחה לחינוך המיוחד

ולאחר שהיא עברה מבדקים שונים התברר שהיא לא צריכה ללמוד בחינוך המיוחד, וזו היתה

הצלה בשבילה.

אני בטוחה שאו1ם ערים לבקורת הזאת, משום שהיא מושמעת לא אחת, שדווקא ילדים

שבאים משכבות חלשות יותר או מקרב העולים החדשים, בגלל כל הקשיים שלהם, קל יותר

לשלוח אותם למערכת החינוך המיוחד. אני חושבת שפרופ' פוירשטיין יבהיר לנו קצת את

התמונה ויאמר לנו אילו מבדקים עושים, מתי ולמה. למה לא עושים את המבדקים הרגילים

לתלמידים שבאים מתרבויות לגמרי שונות. פרופ' פוירשיין פיתח מבדקים שונים במהות

מהמבדקים הקיימים. אנחנו רוצים לדעת מהו הסיכוי שנותנים לאותם ילדים. האם אתם

מקבלים את הפיתוח של המבדקים של פרופ' פוירשטיין? האם יש שיטות אחרות לאבחון

הילדים, ומה בעצם גורם למערכת החינוך לשלוח ילד לחינוך המיוחד?

הישיבה הזאת מתקיימת משום שיש אי-נחת, ויותר מכך תסכולים רבים גם של הורים

ובוודאי גם של הילדים, ושלנו, כי אנחנו דואגים לעתידם. אני בטוחה שגם אתם ערים

לכך. אם לחזור לדוגמה שנתתי קודם, החינוך המיוחד היה גומר לאותה ילדה את החיים.

הענין היה שהיא בת להורים מאד פרימיטיביים. הילדה חיפשה אוכל בשוק ולקחו אותה

ישר לחינוך המיוחד. ייתכן שהיא לא עברה את המבדקים הרגילים, אבל היא בסדר גמור,

לומדת לבגרות.



הסכנה היא מוחשית מאד ולכן אנחנו מקיימים את הישיבה כדיד לראות איך לא ליפול

לפח הזה שטומו השוני, תרבות שונה, וזה עלול להפריע לעתידו של ילד כזה.

כרמלה איגל;

אני מסכימה עם כל מה שאמרת ואני רוצה להבהיר שהמדיניות של החינוך המי ורוד, וזה

על-פי חוק החינוך המיוחד, לא ייכנס ילד לחינוך מיוחד אלא אם הוא אכן ילד שזכאי

לחינוך מי ורוד על-פי חוק. כלומר, ילד חריג לכל דבר.

ועדות ההשמה פועלות יותר ויותר על-פי הנחיות מאד-מאד מובנות וברורות בעניו

הזה, והחוזר האחרון שפורסם בענין הזה מדגיש באופו מאד-מאד סגור מיהו ילד חריג

ועל-סמך איזה אסמכתאות ניתן להגדירו ככזה. פסיכולג שהוא אחד החברים בוועדת השמה

אמור לאפיין את החריגות של הילד שמובא לדיון, והוא מאפיין חריגות על-סמך אסמכוזאות

שמובאות לוועדה ולא על-סמך התרשמות או אינטואיציה של מחנך זה או אחר, או

חס-וחלילה על-סמך צבע עור או מצב סוציו-אקונומי וכן הלאה. מצב סוציו-אקונומי,

צבע עור ומצב תרבותי אינם נכללים כאסמכתאות שהן קבילות להגדרת חריגות שמזכה ילד

במשאבים של חינוך מיוחד ובשירותים של חינוך מיוחד.

יותר ויותר אנחנו עושים את האבחנה המאד-מאד ברורה, ולא רק מקרב העולים

מאתיופיה. פעמים רבות יכולנו למצוא בטעות ילדים משכונות נחשלות אחרות שבעבר היו

מסתננים לחינוך המיוחד, והיום אנחנו לא נמצא אותם שם אלא על-סמך החלטות ודברים

מאד-מאד ברורים ומובהקים של אבחונים, כשההנחיות הן מאד-מאד ברורות.

אורי טמיאט;

אני רוצה להעיר הערה בענין צבע עור. הבעיה היא שאנחנו מתכנסים כאן מפני

שהדברים האלה קרו. זה לא ענין של אסמכתאות. אני מכיר מורים ומשפחות שנכנסו

לחינוך מיוחד שאפילו לא ידעו מה,זה חינוך מיוחד, והילדים הם בסדר גמור. לכן ברור

לנו שאנחנו יושבים כאן לא כדי לדון על דברים רגילים אלא על החריגות, שאנחנו

מרגישים שהחריגות האלה די תוקעים את הילדים ואת הקהילה.

יאיר רונן;

מעבר להפליה הבוטה, ואני בטוח שהדברים כתובים, שאין שום מקום להצדיק את

האפליה על בסיס תרבותי, גזעי או אחר, יש שאלה שאני חושב שיש עליה הסכמה כמעט

אוניברסלית שהאבחונים הם תלויי תרבות, והאבחונים האלה, מעצם היותם תלויי תרבות הם

מוטעים.

נכון שכאשר אנחנו באים חיום עם ילד שנשלח לחינוך מיוחד על-סמך האבחונים

המוטעים האלה, יש לנו כלים מסוימים. למשל, הנחיה של משרד החינוך שבשנתיים

הראשונות לא מאבחנים באבחונים הקו נבנציונאליים, שלצערנו לא תמיד שומרים עליה.

כשאנחנו באים למכון הבין-לאומי לקידום כושר למידה ומביאים אבחון אחרי שהילד כבר

הופנה לחינוך מיוחד, באותם מקרים בודדים שמגיעים אלינו, אז אנחנו מצליחים להפוך

את הקערה על פיה על-ידי הקצאת משאבים ייחודיים, חינוכיים, משאבי רווחה שיאפשרו את

השילוב של הילד בקהילה. אבל מה שחסר לי בדברים שנאמרו זה שהאבחונים הם אבחונים

תלויי תרבות, ולכן מעצם ההגדרה הם מפלים את התלמידים האלה ויש הטייה שלהם למסגרות

מיוחדות.

עוד נתון אחד. המסגרות של חסות הנוער לא הוזכרו כאן. הייצוג של הילדים

במסגרות של חסות הנוער, שהן לא מסגרות חינוך מיוחד במוצהר, הוא גדול פי כמה

מהייצוג שלהם באוכלוסיה. ב-1994 היה 1%. ב-1995 אנחנו מדברים על 2.3%. זאת

אומרת, גידול של למעלה מ-100%, של ילדים שנחשבו לבני-נוער מנותקים ולכן הופנו

למסגרות שבהן יש נוער עובר חוק, נוער בסיכון וכאלה שלא מצאו להם פתרונות, כאשר

המוסד לא מוגדר כמוסד לחינוך מיוחד, אבל רוב הילדים מגיעים למסגרות חינוך מיוחד,

מאחר שהם מנותקים ולא קיבלו את המשאבים הדרושים בקהילה בתחום חינוך ורווחה.



היו"ר נעמי בלומנטל;

איזה מוסדות למשל?

אורי טמיאט;

צופיה, מצפה-ים, בית הנער, מכורה, נוה חורש ועוד. זאת אומרת, כשאין בקהילה

משאבים לעזור לילדים ולמשפחות, הם מנותבים למסגרות כאלה.

שלמה מולה;

אני רוצה להסביר מהי הגישה שלנו. הגישה שלנו לא שוללת לגמרי את החינוך

המיוחד. אני חושב שנעשה עוול אס נאמר באופו חד-משמעי שלא יהיו כאלה שיזדקקו

לחינוך מיוחד.

חברי הכנסת הוותיקים ודאי זוכרים שעוד לפני כמה שנים היו דיונים מאד סוערים

ונוקבים בעניו הזה, בהשתתפות נציגי משרד החינוך ונציגי העדה, ונתקבלו החלטות.

היתה אחדות-דעים מוחלטת והרולטה של כל המשתתפים.

אני מוכן לקבל את המספר 412, אם כי אני מצפה למספר יותר גדול. אבל בקבינט

הקליטה נתקבלה' לפיה משרד החינוך יתחייב להקצות משאבים לכל

הילדים בלי יוצא מן הכלל, פעם אחת ולתמיד, כדי ליישר את הקו ויעשה להם אבחוו

על-פי הפיתוח של פרופ' פוירשטיין.ההחלטה הזאת לא בוצעה וזה מה שמקומם אותנו.

לכו הדיון הזה חשוב לנו מאד, ואולי מהיום הדברים יהיו הרבה יותר נרורצים וברורים.

יש לי ויכוח חריף בענין ועדות יושמה. לא ייתכן שוועדת יושמה תחליט בלי שהמשפחה

תדע מה משמעות ההבחנה, ללא נציגות של בני העדה, ללא מתורגמו או עובדת סוציאלית.

גם בסוגיה הזאת היתה החלטה, שיהיו לפחות ארבעה מוקדי ועדות השמה מחוזיות, שבהו

יכולת ההתערבות תהיה יותר נכונה.

ייתכו מאד שמקור הבעיה הוא ריכוז ילדים. אנחנו מדברים על חלק גדול של הילדים

שלא ידעו קרוא וכתוב. זה לא סוד שלמורה קשה מאד להתחיל לחנך את הילד כשהיא מסמנת

אותו כתלמיד בחינוך המיוחד.

אני אומר שלפחות מחצית מ-420 הילדים היו יכולים ללמוד במערכת החינוך הרגילה.

אני בוודאי לא רוצה לדבר בשמו של מכון פוירשטיין. רוב הילדים שאובחנו כמתאימים

לחינוך מיוחד התגלו כבעלי רמת אינטליגנציה גבוהה. זאת אומרת, יש פה משהו אפור.

אי-אפשר לטשטש את העובדות.

היו"ר נעמי בלומנטל;

דב אוחיון, האם התופעות האלה באות לידי ביטוי בקרב בני העדה האתיופית במיוחד

או גם בקרב העולים מברית--המועצות לשעבר?

דבר אוחיון;

קשה לי לענות על השאלה הזאת, כי אנחנו לא מטפלים בזה. התחום הזה הוא בפירוש

בטיפול של משרד החינוך.

רחלה שיפר;

שוב, אני מתייחסת לתאריך ספטמבר 1980. יש 1,598 ילידי חו"ל בכלל מערכת

החינוך שנמצאים בחינוך המיוחד. מתוכם עשינו הבחנה ואמרנו ש-412, פחות משליש, הם

יוצאי אתיופיה, והאחרים הם מכל מדינות העולם.
דוד כספי
(נציג הרשויות המקומיות, מנהל אגף החינוך בעיריית יבנה)

אני עוסק כבר 5 שנים בנושא הילדים יוצאי אתיופיה, כאשר הם נקלטו אצלנו, ומאז

האוכלוסיה גדלה והתפתחה. מגני ילדים עד כתה י"א יש לנו 650 עד 700 ילדים. בשנים

האחרונות התוודעתי קצת לבעיות, ומה שפריע לי בדיון הזה, שהוא חשוב מאד, הוא שהשמת

התלמידים יוצאי אתיופיה בתוך החינוך המיוחד צריך להידון בתוך ראייה כוללת מערכתית

של כלל הבעייתיות בטיפול בילדים יוצאי אתיופיה. אני מטפל בהם 5 שנים וצר לי לומר

שעד היום הנושא הזה מטופל על-ידי כל המערכות לא כהלכה.

התיק הזה נופל על הרשויות המקומיות והן עושות זאת באהבה ובמאמץ עצום.

אנחנו נופלים בעצם בין משרד החינוך לבין משרד הקליטה.

קשה לי להצביע על ראייה מערכתית, על איגום משאבים מערכתי, או על יצירת חומרים

מיוחדים וכלי עזר מיוחדים לילדים האלה.

לפני שבועיים היינו אצל פרופ' פוירשטיין בענין הזה. קשה לי להצביע בדיוק על

מה שהוזכר כאן על קצה המזלג, ובוודאי פרופ' פוירשטיין יאמר איך בודקים את

התלמידים האלה. אין ביטוי של ייחודיות להתייחסות לילדים האלה.

בראייה הכוללת אני רוצה לומר במלוא אחריותי שהנושא הזה איננו מטופל כהלכה.

הרבה מאד גורמים מסתובבים בשטח, הרבה מאד משאבים הולכים,חלקם דולפים החוצה ואינם

מנוצלים כהלכה.

החינוך המיוחד צריך להיות חלק מהענין הזה, ואולי ידונו על זה כאן. די אם

אומר שבשנים האחרונות, במקום שנצפה להגדלת משאבים, המשאבים האלה הצטמצמו והלכו.
רחלה שיפר
לא, הם חולקו אחרת.

דוד כספי;

הנה דוגמה קטנה. לפני 3 שנים זכינו לקבל מהמשרד שלך 375,000 שקל במקום

700,000 שקל שהובטחו. השנה לא קיבלנו אגורה. אם לפני שנתיים משרד הקליטה נתן

לנו בערך חצי מיליון, השנה, אחרי מאמצים רבים ותזכורות רבות, תוכניות מי ורודות

וטלפונים, קיבלנו 140,000 שקל לטיפול בכלל הילדים יוצאי אתיופיה. זה הכל.

בענין החינוך המי ורוד, אני מאד מבין את היוזמה של חבריי כאן, שמאד רגישים למה

שנעשה בעדה שלהם. אני שואל את עצמי, ואל תכעסו עלי, האמנם כצעקתה? בשנים

האחרונות, בלי קשר לילדים יוצאי אתיופיה, יש רגישות עצומה להשמת ילדים בחינוך

המי ורוד. בזהירות אדירה, היום הנושא של שילוב קולט הרבה מאד ילדים, שבעבר היו

נשלחים ביתר קלות למוסדות של החינוך המיוחד.

אין מדיניות אחרת כלפי הילדים יוצאי אתיופיה. כשאומרים 600 או 500 תלמידים,

אני לא יודע אם זה הרבה או מעט, איזה אחוז צריך להיות. דרושות כאן השוואות

סטטיסטיות.

שלמה מולה;

לדבר באחוזים על העולים זה דבר רע.



דוד כספי;

יכול להיות.

יש אוכלוסיה אחרת שעליה צריך לתת את הדעת, וזו האוכלוסיה האפורה. זו קבוצה

גדולה של ילדים שבגלל קשיי הסתגלות, מהסיבות שהוזכרו כאן, יש להם "פאסון" חיצוני

כביכול של חינוך מי והד. זה הפוטנציאל שממנו שואבים את החינוך המיוחד. יש הרבה

בעיות התנהגות, הסתגלות, הפרעות התנהגותיות. הילדים האלה נופלים בין ההגדרה של

הילד הרגיל לבין ההגדרה של החינוך חמי ורה-, הם נשארים בכתה והם הבעייתיים ביותר.

כשכלו כל הקצין, שולחים את הילד לוועדת השמה של החינוך המיוהד, אבל בפועל אני לא

כל-כך בטוח שיש מדיניות "לארג'ית" כזאת. אני מוכן לקבל, בלי לבדוק, את כל המקרים

הבודדים שהזכרתם, וזה מופיע היום גם בעתון, שם ילדה, פה ילד ושם קצינה. ברמת

הבודדים והפרט אין ספק שנעשו חטאים גדולים, אבל ברמת הכלל יש זהירות רבה מאד,

ואני לא בא להגן כאן על אף אחד.

צגה מלקו;

אני רוצה להוסיף על הדברים שאמר שלמה מולה. לפני כשנה השתתפתי בישיבה של

ועדת החינוך והתרבות של הכנסת בראשותה של חברת-הכנסת דליה איציק ובהשתתפותו של

פרופ' פוירשטיין, בנושא הזה. כולם אמרו שצריך תקציב, צריך לבדוק מספר רב של

תלמידים בני העדה שהיו בחינוך המי ורוד. המספר אז היה 372 תלמידים, ושום דבר לא

נעשה. כעת מדברים על 412 תלמידים.

רחלה שיפר;

לכן הדגשתי את התאריך שממנו אנחנו מתייחסים. אז התאריך לא היה 1980.

צגה מלקו;

אנשים מדברים ושום דבר לא נעשה בשטח. לפני-כן שמעתי על 372 תלמידים והיום

אני שומעת על 412. לפי הקצב הזה אני לא יודעת לאיזה מספר נגיע בשנה הבאה.

דבר נוסף שמקומם אותנו הוא שההורים לא היו שותפים בשום ועדת השמה או ועדת

ערר. עובדים סוציאליים או עובדים קהילתיים ייצגו את ההורים. זה דבר שנוגד את

ההוק. ההורים יודעים רק איורי 3 שנים שהילד לומד במערכת החינוך המיוחד. לא ייתכן

שכל פעם נבוא לכנסת ונדבר על כך ושוב דבר לא נעשה. זה מאד מצער אותי.

קסאי וורקי;

מהעבודה שלי בשטח אני יכולה להגיד שההורים באמת לא יודעים, כפי שאמרה צגה

מלקו. אחרי שנתיים הם מגלים שהילד שלהם לומד בהינוך המיוחד ואז הם מרגישים

מרומים.

סופה לנדבר;

מעבירים את הילד מבית-ספר אחד לשני וההורים לא יודעים? הרי לפני ששולחים את

הילד לוועדת השמה ההורה צריך לחתום על כך.

קסאי וורקי;

גם המתורגמן לא יודע להסביר להורה שהילד הולך ללמוד בחינוך המיויוד. הוא אומר

להורה; הילד הולך ללמוד בבית-ספר טוב. כשאומרים לך כך, לא תחתמי שהילד שלך ילמד

בבית-ספר טוב? את תחתמי.
היו"ר נעמי בלומנטל
אתמול נפגשתי עם אנשים מגדרה ושמעתי שבני העדה היום הרבה פהות חותמים. גם זה

לא טוב, כי לא מסבירים להם מספיק.

ההורים לא יודעים ואני יכולה לתת לכם דוגמאות מהשטח שילדים מגיעים לחינוך

המיוחד. רפי פוירשטיין יכול להעיד שהוא איבהן ילד שאני הבאתי אליו והיום

הוא לומד בחינוך הרגיל. תחשבו על כך שמבחינת הדירוג הילד היה צריך ללכת לפנימיה

יותר גרועה מהפנימיה שהוא היה בה. זאת אומרת, בגלל שהיו לו בעיות התנהגות יותר

המורות הוא היה צריך להיות במסגרת יותר קשה. היום הוא לומד בכתה רגילה בבית-ספר

רגיל והוא משתלב די יפה בבית-הספר.

יש הרבה מקרים כאלה. לצערי אין לי מקורות להשגת הנתונים האלה. בבאר-שבע יש

כ-5,000 עולים בני העדה האתיופית. אני מטפלת בילדים יוצאי אתיופיה מלידה עד גיל

18. זה הדבר הראשון שנתקלתי בו מיד עם כניסתי לתפקיד, הנושא של החינוך המי ורוד.

היו"ר נעמי בלומנטל;

היו פניות של הורים או שאת בעצמך זיהית את הבעיה?
קסאי וורקי
בהתחלה היו פניות של הורים. היום אני מעבירה הדרכות בבית-הספר, אבל זה יותר

מגיע מהורים. הילד הספציפי שדיברתי עליו ישב בבית 3 חודשים, כאשר מערכת החינוך

לא מצאה לו שום פתרון. הוועדה ישבה ונלחמתי כדי שהם יקבלו את האיבחון של מכון

פוירשטייו, כי ועדת ההשמה לא היתה מוכנה לקבל את האיבחון של מכון פוירשטיין.

יאיר רונן;

זה בניגוד לחוק.

קסאי וורקי;

אני יכולה לתת עוד דוגמה של 3 אחים שבגלל מצב סוציו-אקונומי קשה מאד שלושתם

למדו במסגרות מיוחדות. הילדה הקטנה ביותר מבין השלושה לא מתאימה כלל לחינוך

המי ורוד, אבל מפני שלא היה מקום בבית-הספר שלחו אותה לחינוך המיוחד. זה כואב כשאת

מגלה ששרפו לילד הזה שנתיים או 3 שנים ואת מגלה את זה איורי תקופה כזו, ונראה אם

משרד החינוך יכול להשלים את הפערים שנוצרו בחינוך ובלימודים של הילדים האלה בגלל

טעויות.

היו"ר נעמי בלומנטל;

את בפירוש אומרת שבאת לבאר-שבע במסגרת העבודה שלך וזו אחת הבעיות הראשונות

שעלתה מצד ההורים?

קסאי וורקי;

המקרה הראשוו שטיפלתי בו היה מקרה קלאסי של ילד שלמד בחינוך המיוחד והוא

אובחו על-ידי רפי פוירשטיין והיום הוא לומד במסגרת רגילה.
יאיר רונו
היה מקרה של ילד שרק בזכות התערבות בג"ץ הוא שולב במסגרת רגילה. אבל יש

ילדים שבמשך שנתיים לא לומדים, הקב"ס לא מצאו להם מסגרת, ואחרי שהבאנו איבחון

שאומר שהילד נורמלי וצריך להשתלב במסגרת נורמטיבית, פתאום נמצאה מסגרת עבורו.



צריך לומר את האמת, למסגרות בקהילה יש משאבים דלים ולכן יש נטייה טבעית לכוון

ילדים למסגרות החינוך המיוחד גם כשאין הצדקה לכך.

היו"ר נעמי בלומנטל;

הרשויות סובלות מזה. לא מזמן ביקרתי בבית-ספר תיכון בצפת ושם התברר שכשילד

עולה חדש מגיע - ומדובר בעיקר על עולים מברית-המועצות לשעבר - אין להנהלת

בית-הספר משאבים לשלם בעד שיעורים פרטיים. עד שהביורוקרטיה קולטת את התלמיד החדש

הרשות המקומית צריכה לשלם בינתיים בעד השיעורים הפרטיים והיא אומרת שזו ממש בעיה

תקציבית בשבילה. זה קשור אליכם, במשרד החינוך. זה רק מראה שזו שאלה וקציבית ולא

רק שאלה של חוסר רצון טוב. אם הרשויות המקומיות צריכות לספק חינוך מי ורוד ועזרה

מיוחדת, שיעורים פרטיים, פסיכולוגים, אפשר להבין שהן נקלעות למשברים כאלה.
רחלה שיפר
אני מנסה להיזכר בסכום המדוייק. לגבי המתגוררים באתרי הקראוונים המשרד משלם

לרשות המקומית הקולטת למעלה מ-4,000 שקל. נאמר שזו עלות ההחזקה של ילד בחינוך

המיוחד עבור הרשות המקומית, לעומת 419 שקלים בעד תלמיד בחינוך הרגיל. הווה אומר,

פי 10. על-פי ההיגיון הזה, יאיר רונן, כפי שאמרת, אם אתה רוצה להיפטר מהילד הזה,

אתה לא שולח אותו למסגרת שעולה פי 10.

יאיר רונן;

בדיוק, ולכן המערכת לא הגיונית. היא מבזבזת כספים.

דוד כספי;

ועדת ההשמה לא מודעת כלל לשיקול התקציבי. כשהיא שולחת ילד לעיר אחרת היא לא

שוקלת כמה כסף זה יעלה לרשות. היא לגמרי מנוטרלת מהשיקול הזה. איור-כך מגיע

השחבון, ומשלמים, אבל השיקול הכספי בכלל איננו משחק כאן.

שלמה מולה;

הכספים האלה לא מגיעים ליעדם והם מכסים את הגרעונות שלכם.

דוד כספי;

למה לך להיסחף? האמן לי שאתה טועה. את התיק של הילדים יוצאי אתיופיה שמו על

שולחנה של הרשות המקומית ועשו צעד אחד אחורה. היום התחושה בערים עתירות

ילדים-עולים היא שמי שצריך להתמודד עם התיק הזה בצורה הקשה ביותר זו הרשות

המקומית.

צגה מלקו;

הכסף שמעבירים משרד הקליטה ומשרד החינוך עבור העולים מאתיופיה ומברית-המועצות

לשעבר - 500 או 600 שקל בעד כל תלמיד - נתקע ברשות המקומית ולא מגיע לבתי הספר.
דוד כספי
זה לא נכון.

צגה מלקו;

זה נכון. אני עובדת גם במועצה לשלום הילד ומטפלת בילדים י וצאי אתיופיה, ואני

יודעת שכל הכסף לא מגיע. ההורים פונים לבית-הספר ובית-הספר עונה להם: אין לי

כסף, לא קיבלתי. לאן הלך הכסף? הוא נתקע ברשויות המקומיות.



דוד כספי;

אם יש רשויות מקומיות שעושות פשע כזה, צריך לקרוא אותן לסדר.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אני מתרשמת שעל הרשויות המקומיות מוטל העול גם של שיעורים פרטיים, לא רק לגבי

ילדים אלא בכל נושא הרוויה, והממשלה לא נותנת להם את הפיצוי הראוי, ולכן ארזם

רואים רשויות מקומיות מתמוטטות, שבהן יש הרבה אוכלוסיית רווחה.

דוד כספי;

כ-80% - 90% מהגרעון של הרשויות המקומיות הוא בגלל חינוך ורו ורה.

דניאל פיקדו;

הנושא הזה נדון בפורום הזה כבר 3 - 4 פעמים. כל העובדות ידועות. המספר של

412 תלמידים שנבדקו על-ידי אנשי מקצוע, זה עוול. אולי 10% מהילדים שהגיעו לבדיקה

של אנשי מקצוע נשלחו לחינוך המיוחד.

אני אישית הסתובבתי בפתה-תקוה. 22 מבין 40 התלמידים לומדים בחינוך המיוחד

במשך 6-5 שנים. אין שום מעקב אם חל שיפור אצל הילד לאחר שנה או שנתיים ולדעת

אם אפשר לשלוח אותו לכתה רגילה. עד כתה חי הם לומדים בחינוך המיוחד. אחר-כך

שולחים אותם לחטיבת ביניים. לילדים האלה אין כלום, הם לא יכולים להשתלב בחברה והם

יוצאים לרחוב. המספר הזה בדוק.

שהם מגיעים לוועדות ונבדקים על-ידי אנשי מקצוע, אני יכול לומר באופן חד-משמעי

שזה שקר. אני דורש שיוקם גוף שיעקוב אחרי הדברים האלה.

משה באטה;

כבוד היושבת-ראש, אני חושב שבדיון הזה היה צריך להשתתף שר החינוך או מנכ"ל

המשרד. שנים אנחנו מדברים על הדבר הזה. זה נושא חשוב שנוגע לגורל העדה ואני מאד

מוחה שאין כאן נציג מכובד ממשרד החינוך.

אם יש ילד שובב, שולחים אותו לחינוך המיוחד. אם הוא ילד שקט, בגלל התרבות

והמסורת של העדה, שולחים אותו לחינוך המיוחד בלי לערב בזה את אמו או את אביו.

את בתי רצו לשלוח לחינוך המיוחד, אמרתי: על גופתי המוזה, והיום היא לומדת

בכתה רגילה. אלמלא הבנתי בזה והיתה לי מודעות לדברים האלה, בתי היינה לומדת היום

בחינוך המיוחד.

יש שני ילדים שבמשך 4 חודשים הם ישבו בבית. ההורים ידעו שהם הולכים לבית-ספר

מיוחד, ראו לאן הם הולכים ללמוד, אבל לא הסבירו להם. הם הזדעזעו, סירבו לשלוח

אותם לשם, ומערכת החינוך ישבה בחיבוק ידיים. היא שליה התראות להזמנה למשפט, ואני

אמרתי להם לפנות למכון פוירשטיין. הילדים האלה נבדקו ולאחר 4 חודשים של ישיבה

בבית הם הזרו ללימודים.

בבאר-שבע היה מקרה של ילד קצת שובב שהפריע בכתה ושלחו אותו לחינוך המי ורוד,

וההורים לא יודעים. אבל הוא ילד מבריק. לכן אני חושב שנגרם עוול רציני שאי-אפשר

לתקן אותו אחר-כך.

היום ההורים לא חותמים גם אם הילד צריך באמת ללמוד בחינוך המיוחד. לצערי יש

ילדים שצריכים ללמוד במסגרות של החינוך המיוחד, אבל בגלל הלחץ שיש היום ההורים לא

רוצים לשלוח אותם לחינוך המיוחד ואז הילד נפגע משני הכיוונים.



לכן אני חושב שמערכת החינוך צריכה לפתוח את העיניים ולהקצות משאבים כדי שכל

הילדים בחינוך המיוחד ייבדקו במכון פוירשטיין וימצאו את מקומם. בעתון של היום

כתוב: ילדים מחוננים שעלו מאתיופיה נשלחו למסגרת החינוך המיוחד. זה עוול.

על-סמך מה?

השבוע בא אלי הורה עם מסמך לפיו ועדת השמה בדקה את בנו וקבעה שמקומו לא

בחינוך המי ורוד, ועדיין הילד לומד בחינוך המיוחד. שלחנו מכתב ואיימנו שנפנה

לבג"ץ, והם התקפלו . למה זה קורה?

כדי לצמצם את הפער הקיים בחינוך, בקבינט הקליטה נתקבלו החלטות לפיהן צריך

להתחיל מהגיל הרך, מה שנקרא תוכנית אתגר והיא פעלה בשנים קודמות. הגיעו ל-1,500

אמהות, הדרכה עם ילדים והורים. והיום, בגלל קשיים תקציביים עומדים להפסיק את

הפעילות הזאת. במקום לצמצם את הפער, מגדילים אותו. אנחנו נשלם את המחיר ואחר-כך

גם החברה תשלם מחיר יקר.

לכן אני מאד מבקש, הדברים שאנחנו משמיעים בחדר הזה צריכים להיות להם שיניים.

אם כל פעם רק נדבר, זה לא יילך. צריך להוציא את הדברים אל הפועל. תודה רבה.
מרינה סולודקין
מדוע אתם לא פונים אלינו, חברי-הכנסת? אנחנו יכולים להפנות שאיליתה לשר החינוך

ולשמוע את התשובה וגם לבדוק.,
דייר פיליפ וירמן
לכן ביקשנו לקיים את הישיבה הזאת.

היו"ר נעמי בלומנטל;
באשר לתוכנית
"אתגר", שמדברת על החינוך בגיל המאד רך, הגשתי שאילתה לגבי

נתיבות, אבל אני מבינה שיש כאן בעיה ארצית. עוד לא קיבלתי תשובה עליה.

נשמע כעת את פרופ' פוירשטיין. אני רואה היום כותרת בעתון "מעריב": ילדים

מחוננים מאתיופית נשלחו למסגרות החינוך המיוחד. הייתי רוצה לשמוע ממך אם מדובר

גם בעולים מארצות ארורות, או שהתופעה קיימת בעיקר בקרב העולים מאתיופיה.

פרופ' ראובן פוירשטיין;

תודה גברתי היושבת-ראש. אני רוצה רק לומר דבר אחד. הסכנה באיבחון

הקונבנציונאלי היא גדולה לכל אדם שיש לו בעיה הסתגלותית מבחינת בית-הספר. כלומר,

זה לא רק לילד אתיופי, רוסי או עולה. יש בארץ ילדים שהאיבחון כפי שהוא נעשה

באמצעות ה-1.0 מהווה בשבילו סכנה, כי הi.Q- בודק את מצבו הנוכחי ולא שם לב אם הוא

ניתן לשינוי, או לא. בזה עושים לא מעט עוול גם לעולים ותיקים בארץ.

הסכנה היא כמובן הרבה יותר גדולה אצל הילד השונה מבחינה תרבותית, שרמתו

המניפסטית, רמת ההתנהגות, רמת התיפקוד ורמת היידע נמוכה, שונה משל התרבות אליה

הוא צריך להסתגל. לאבחן אותו באמצעות המבחנים הסטטיים, I.Q וכל המשתמע מזה, או

לאבחן אותו על בסיס הישגיו הנוכחיים, הדבר הזה דן אותו מראש מחוץ למסגרת הרגילה,

כי הוא באמת מתפקד ברמה נמוכה.

אסור לטעות כאן. הילדים שנשלחו לחינוך המיוחד תיפקדו ברמה נמוכה. זאת לא

השאלה. הבעיה היא אם הרמה הנמוכה הזאת היא מחוייבת המציאות, וכאן הטעות הגדולה

והסכנה הגדולה באוכלוסיה, פחות הרוסית, אם כי בין ילדים רוסים יש ילדים שיש להם

בעיה אם מאבחנים אותם בצורה זו. היתה לנו עכשיו ילדה רוסיה שהופנתה אלינו משום

שהיא לא מתפקדת. היא לא למדה לא את השפה הרוסית ולא את העברית. בדקנו אותה

ומצאנו ילדה מבריקה. כשבודקים את רמת תיפקודה הנוכחי נשאלת השאלה מה לעשות אתה?

מסגרת רגילה איננה יכולה לקלוט אותה בתנאים אלה שבהם היא נמצאת.



הסכנה אצל הילדים האתיופים גדולה מפני שהם בעלי תרבות אחרת. אני חוזר על מה

שאמרתי כבר לפני ב-40 שנה, כשראיתי אותם ב-1955-1954 בכפר בתיה ואז בדקתי חלק

מהקבוצה הזאת, התפעלתי ואמרתי שכאן מדובר באוכלוסיה בעלת רמה גבוהה מבחי נת

פוטנציאל, יכולת הלמידה, יכולת ההשתלבות שלהם. השמוש שהם עושים בכל עזרה קטנה

שניתנת להם היא יוצאת מן הכלל.

הסכנה גדולה מאד אצל הילד האתיופי, לצערנו הרב, לא רק מפני שהם באו עם מעט

מאד נתונים הדרושים לבית-הספר, אלא קורה כאן דבר שבגלל התנאים שבהם העדה נמצאת,

הילדים מפסיקים לקבל מה שהם קיבלו באתיופיה, אווזה העברה תרבותית נפלאה שהפכה אותם

לאנשים שמסוגלים להקריב. כל מי שבא במגע עם ילדים אתיופים התפעל מהיכולת שלהם

לשבת וללמוד גם בתנאים הקשים ביותר. את זה הם למדו באותם ימים כשההעברה התרבותית

באמצעות תורה שבעל-פה היתה אדירה, לא באמצעות תורה שבכתב ולא באמצעות סימנים

כתובים וכך הלאה.

האפשרויות של טעות באוכלוסיה הזאת הן גדולות מאד. המורה שרואה שהילד לא קולט

את הקריאה בתנאים הרגילים, מתייאש. המורה שהושב שהילד לא קולט מיד את סימני

החשבון שלו, מתייאש, אם הוא לא יודע שמדובר כאן בילד בעל יכולת לימוד יוצאת מן

הכלל.

עד עכשיו בדקנו כ-2,000 ילדים אתיופים, אולי יותר. אני חייב לומר כמה דברים.

א. משרד החינוך עשה כאן מעשה גדול מאד. הם מנסים לעשות הכל כדי למנוע את

ההידרדרות לחינוך המיוחד. ב. חינוך מיוחד דרוש, אבל הוא צריך להיות במסגרת

הרגילה. מה זאת אומרת? תנאים מיוחדים, והדבר הזה צריך להיגזר מתוצאות המבחנים

שלנו. המבחן שלנו איננו בא רק לומר: הילד הזה לא מתאים לחינוך המיוחד. זה לא

רק בבחינת סור מרע. יש בזה גם משהו טוב, מה לעשות, וכאן הבעיה. לא מספיק להגיד

שהילד הזה לא זקוק לחינוך מיוחד, אלא חייבים לחשוב באיזו דרך האוכלוסיה הזאת תזכה

לאותה התערבות מאסיבית, שצריכה לכלול לא רק את הילד אלא גם את הבית, את הכשרת

ההורים והכשרת אנשים מתוך העדה שיוכלו להיות פעילים כדי לעזור לילדים שחייבים לא

סתם להיקלט במסגרת רגילה, אלא גם לקבל את התנאים שיאפשרו להם להיקלט בה.

יש לנו היום כ-250 בני-נוער מחוננים מבין אלה שמתפקדים ברמה נמוכה.

רבותי, אל נשלה את עצמנו. יש תנאים של חינוך מיוחד גם במסגרת החינוך הרגיל.

אם לא נדאג במסגרת החינוך הרגיל ליצור את התנאים הדרושים כדי לקדם את הילדים האלה

על-פי תנאיהם, אנחנו למעשה משאירים אותם באותה רמה שהם מתפקדים. כלומר, אנחנו לא

יכולים להסתפק רק באיבחון.

משרד החינוך עושה היום צעדים אדירים לשילובם של ילדים במסגרת הרגילה. גם

ועדות ההשמה ערות לכך ועושות בנושא הזה. הבעיה היא לא רק האיבחון, אלא איך ליצור

מערכת של כלים שתקדם את הילדים האלה על-פי יכולתם.

אחד הדברים הכואבים ביותר הוא לראות את הילדים בני העדה המנוכרים. אין צל של

ספק שהניכור הזה בא מהעובדה שבאיזו שהיא צורה הם נשרו מבית-הספר. אם תסתכלו

במנוכרים האלה, אלה אנשים אינטליגנטים מאד שלא ראו עצמם מסוגלים לממש את עצמם

כאזרחים, כבעלי יכולת, והיכולת הבלתי-ממומשת שלהם הפכה להיות לגורם פתוגני, לגורם

מחלה. אדם שיודע שהוא מסוגל ואיננו מממש את עצמו, סובל, והתסכול הזה הופך אותו

למדוכא, על כל המשתמע מזה.

אין לי צל של ספק שהמאמצים שנעשו עד עכשיו עשויים לשאת פרי. אנחנו בודקים

עכשיו בסביבות 1,500 בני-נוער ועושים הכל לא רק כדי למנוע טרטור לחינוך מי ורוד,

אלא איך להפוך את החינוך הרגיל משמעותי יותר, ואת זה אנחנו עושים בעזרת במשרד

החינוך.



אנחנו זקוקים ליותר מזח. אנחנו חייבים להרחיב את תחום הפעילות שלנו על

העולים, שהם יידעו בטח מדובר. היום ההורים חשדנים מאד. הם אפילו לא רוצים לבוא

אלינו, כי הם רואים במכון שלנו ילדים אוטיסטים, ילדים עם הפרעות קשב ועם בעיות

אחרות. יש הורים שלא מוכנים לבוא אלינו כי הם מפיודים שיכניסו את ילדיהם לחינוך

המיוחד. הם חשדנים, ובצדק, אבל אין צל של ספק שאנחנו חייבים לצאת לפעולת קליטה,

גברתי היושבת-ראש, לא רק לגבי חינוכם של הילדים אלא לגבי חינוכם של המבוגרים,

יצירת צוותים מתוך בני העדה, והבטחת יכולתו של הילד האתיופי להזדהות עם התרבות

הנפלאה שלו ולא ליצור מערכת צנטרפוגלית, שהילדים יצטרכו לברוח מהעדה שלהם

ולהזדהות עם ארורים. הדבר הזה עשוי להיות, כפי שאתה אמרת, מסוכן מאד, והחברה

הישראלית עשויה, חלילה, לשלם על כך ביוקר.
היו"ר נעמי בלומנטל
תודה רבה. דבריך באמת מאד מרשימים. נעים לשמוע לפעמים גם בוועדת כנסת לא רק

התנצחויות אלא דברים שבאמת נובעים מיידע ומן הלב ואני מקווה שנוכל למצוא דרך

ליישם אותם. אנחנו נגיע לכמה החלטות.

רציתי רק לשאול. הילדים שלומדים היום במסגרות החינוך המיוחד , ואני מבינה

שמדובר יותר על ילדים בני העדה האתיופית ופחות על ילדים יוצאי חבר העמים - האם יש

טעם שכולם יעברו את המבדקים במכון שלכם, או שיש שיטות ארורות, מכונים אחרים?

פרופ' ראובן פוירשטיין;

יש שיטות שונות. אנחנו לא מסתפקים רק בבדיקת ילדים קוואזי-רגילים. אנחנו

בודקים גם ילדים עם תסמונת דאון, והצלחנו בעזרת ועדות השמה לשלב היום ילדים עם

תסמונת דאון במסגרות רגילות. דווקא מבחינה זאת יש לנו היום שמחה לראות את

הנכונות של נגה שנקרא פעם חינוך מיוחד, גם לשלב ילדים על-פי ההמלצות שלנו, כאשר

אנחנו רואים שהילד הזה מסוגל להפיק תועלת בהימצאותו במסגרת רגילה. משרד החינוך

עוזר לנו בזה.

האם לבדוק מחדש את הילדים בחינוך מיוחד? - אין צל של ספק, כי זה לא רק כדי

לראות אם צריך להוציא אותם משם, אלא כדי לראות מה צריך לתת להם כדי שהם יפיקו

תועלת אפילו מהחינוך המיוחד. חינוך מיוחד יכול להיות גן עדן, יכול להיות מסגרת

מאד-מאד מועילה לילד, אם יתנו לו מה שהוא צריך.

אני בעד סידורו של ילד במסגרת נורמטיבית. בעבר נחשבתי לאויב מספר 1 של

החינוך המיוחד בעליית הנוער. היו לנו 10 מוסדות עם 1,500 בני-נוער ותרמתי

לסגירתם אחד-אחד. מה עשיתי עם הילדים? לא זרקתי אותם.

שלמה מולה;

- - בית יקיר.
פרופי ראובן פוירשטיין
אני הקמתי את קרית יערים כמכינה ואת רמת הדסה כמכינה. אני מכניס לשם ילד

לשנה, נותן לו טיפול אינטנסיבי, ומהטיפול האינטנסיבי הזה אני מעביר אותו למסגרת

רגילה. הכוונה היא לא לראות בזה תחנה סופית. הילד נשאר בקרית יערים לכל היותר

שנתיים ואחר-כך הוא חייב לצאת למסגרת רגילה. אין לי שום התנגדות להפוך כתות

מיוחדות לכתה מכינה, מכינה בכיוון של שילוב.

שאלת אותי, גברתי, אם יש היום מקום לבדוק ילדים שנמצאים בחינוך מיוחד כדי

לראות אם הם שייכים או לא שייכים, או במיוחד כדי לראות מה צריך לתת להם כדי שהם

יוכלו - וזו צריכה להיות המטרה העיקרית של כולנו - להשתלב במסגרת החברה דרך

שילובם בחינוך הרגיל, תשובתי היא בהחלט כן.
היו"ר נעמי בלומנטל
האם משרד החינוך מוכן ללכת לצעד כזה, או שאתם אומרים: ועדות ההשמה שלנו

מיומנות מספיק וההחלטות שלנו חן סופיות?

כרמלה איגל;

האיבחון הוא לא מתפקידה של ועדת ההשמה. כפי שאמרתי בתחילת דבריי, הוועדה

מקבלת את האסמכתאות שנאספות ומגיעות אליה. הוועדה אינה מאבחנת. אנחנו עושים

פה, לטעמי, איזה שהוא עירוב של תחומים. החינוך המי ורוד הוא לא כלל המשרד. החינוך

המיוחד מקבל לתוכו את אלה שאובחנו על-ידי גורמים מקצועיים שאנחנו בהחלט הגענו

אליהם היום כדי להגדיר נכון את עבודת הוועדות, שהנושא הזה לא יהיה פרוץ. זאת

אומרת שאם ילד מוגדר כאוטיסט, צריך איבחון של פסיכיאטר, וזה לא מעניין אותנו אם

הוא אתיופי, רוסי או צבר, ופרופ' פוירשטיין יודע בדיוק כמה אנחנו מקפידים בעניו

המקצועי.

מי הם הגורמים המקצועיים שיאבחנו? לא נמצא אתנו דייר ברני שטיין, הפסיכולוג

הראשי של המשרד, אבל הוא כהחל.ט עובד בשיתוף ובתיאום גם עם פרופ' פוירשטיין.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אבל אין ספק שכאן מדובר בתקציבים נוספים. מתקבל רושם שגם משרד החינוך,

ובוודאי האנושיות שיש בכולם, וגם אולי לאור הבקורת שהיתה במשך השנים, לא רוצה או

לא ממהרת לשלוח ילדים לחינוך המי ורוד, ואף-על-פי-כן מן השטח אנחנו שומעים דברים

ארורים.
כרמלה איגל
אני רוצה להתייחס לזה. לדעתי, אם נתייחס אל הדוגמאות מן השטח כדבר גורף, לא

רק שהן יגרמו נזק לעדה שלכם, אלא הן בהחלט יחבלו גם באנשים שכן זקוקים לחינוך

מיוחד.

אני בכל-זאת רוצה להבחין בין רמה של מדיניות לבין רמה של הפרט. באחד

מתפקידי י בחינוך המיוחד אני מטפלת בפרט. אני מדברת על הכללה. הכללה יש בה אלמנט

מסוכן מאד. לא הייתי רוצה לראות את כל העדה האתיופית כשלם אחד, ולא הייתי רוצה

לראות את כולם כשלם אחד. לכן אני רוצה לעשות הבחנה בין רמת המדיניות שאני חושבת

שזה צעד שאתם השגתם, והוועדות שישבו, ואני הייתי שותפה לחלק מההחלטות שלהן,

השפיעו הרבה מאד על מדיניות. יכול להיות שזה לא מספיק, אבל הכיוון בהחלט מראה על

מגמה של מדיניות נכונה ופתוחה לקבלת רצף של הצעות.

למשל, הנושא של מתורגמן בוועדות השמה נולד מכם, וזה דבר שכבר נכלל בהנחיות

חוזר מנכ"ל. זה ברמת מדיניות.

יש לנו מקרים יוצאים מן הכלל שבהם אנחנו חייבים לטפל ולהוקיע אוותם מהשוו-ש. כל

מקרה חריג שנופל בהדרך הישרה שהמדיניות מכוונת אליה חייב להיות מטופל. אתן לכם

דוגמאות. את נותנת דוגמאות של ילדים שלא היו צריכים להיות בחינוך מיוחד, הגיעו

וניצלו. יש לי עוד דוגמאות מאופקים, ואני לא רוצה להיכנס לפרטים ולומר שמות.

לפני שנה וחצי היתה קבוצת תלמידים בכתה צעירה מאד שנכנסו למשהו שנקרא אי

הסתכלותית. מאד חרה לנו שהכניסו תלמידים לטריטוריה ולמנדט של החינוך המיוחד בלי

שהם יעברו ועדות השמה.

הוצאנו את הילדים האלה באופן מופגן והעברנו אותם לחינוך הרגיל. היום ביקשתי

לעקוב ולדעת מה מצבם, ופה אני מתחברת עם מה שנאמר על-ידי פרופ' פוירשטיין. מצבם

לא השתפר, וזה חבל.



חסרים לנו כאן עוד אנשים כדי להבין את המכלול של התמונה. הזכרתם את תוכנית

אתגר ואת החינוך הרגיל. יש הרבה בנאד מערכות נוספות שחייבות להירתם לעניו הזה.

בשבוע הבא אני אשתתף בוועדת השמה באשדוד בעניינו של ילד מהקהילה נשלכם שאני רוצה

להיות נוכהת ולראות אם הדברים נעשים שם כמו שצריך.

אני רוצה להדד פה דבר מאד חשוב. זה לא יהיה נכון מבחינתכם, מבחינת התדמית,

מבחינת ההכללות, למקד את הפוקוס רק על תוצאה. התוצאה היא חינוך מיוחד. תלכו

הרבה קודם להרחיב את המעגלים שמסביב, כמו שנאמר פה. ראייה הרבה יותר מערכתית

תתרום לקידום הענין. אני רואה שפרופ' פוירשטיין מהנהן. אני מאד מקווה שוזסכימו

אתי ולא תתמקדו רק בדבר נקודתי שיגרום לכם נזק ועוול. כי מתוך 242 הילדים שעליהם

דיברתי - ולא אספנו באופן שיטתי נתונים, אבל אני יכולה אולי לבדוק את זה - סביר

להניח שחלקם ילדים פרופר של החינוך המיוחד.
קסאי וורקי
אין על זה ויכוח. יש לנו ויכוח על החלק האחר של הילדים שנמצאים שם.
כרמלה איגל
לגבי הילדים האלה יובל יהיה לשים פוקוס לא נכון. לדעתי הפוקוס שלכם לא ממוקד

נכון.
פרופ' ראובן פוירשטיין
אני רוצה לומר דבר אחד. השירות הפסיכולוגי של משרד החינוך עושה כיום את כל

המאמצים כדי להקנות שיטת איבחון דינאמית לפסיכולוגיות. הם שולחים אותן אלינו

ללמוד. אני יודע שהיתה כוונה טובה, אבל אני רוצה לומר שיש היום מודעות אצל

הפסיכולוגים לקושי לאבחן את האוכלוסיה הזאת.

את צודקת. בין 412 התלמידים שהוזכרו יש ודאי ילדים שנמצאים בחינוך המיוחד

שלגביהם נשאלת השאלה אם הם יכולים להיכלל במסגרת הרגילה. זו בעיה. האיבחון

הדינאמי שאני מתאר איננו בא רק להגיד אם הם צריכים להיות במסגרת זו או אחרת, אלא

מה צריכה המסגרת הזאת לוות להם כדי לקדם אותם, ובמקרה של הילדים האתיופים הדבר הזה

הוא חיוני ביותר.

אלי עופר;

קיבלתי היום טלפון בהול מבית-ספר ברודרה בעניו 8 ילדים שלא כלולים בפרוייקט,

שרוצים להיכנס לבית-ספר ממלכתי, ואומרת לי היועצת שהילדים האלה לא יודעים קרוא

וכתוב. ויש שם ילדים שחוזרים כבר פעם שנייה על כתה א' וכתה ב' והם לא קוראים

וכותבים. שאלתי אותה; כמה שעות קריאה וכתיבה הוא מקבל? נאמר כאן שהילדים האלה

לפעמים לא יודעים בכלל קרוא וכתוב, כי בבית אין להם ספרים בעברית. האם יספיקו

לילדים כאלה 5 . 6, 10 שעות קריאה בשבוע? כאן חייבים לשנות את הדפוס ולהיות

גמישים.

אנחנו הקמנו מסגרת שנקראת מכינה לשילוב, שהוזכרה קודם. הורה שמביא את הילד

לבית-הספר מציעים לו; תשאיר את הילד בחינוך הרגיל, אבל במסגרת של מבצע תשקיע בו

במשך שנה את כל השעות שיש לך.

כרמלה איגל;

איפה החינוך הרגיל? למה הפוקוס הוא חינוך מיוחד? זאת בדיוק השאלה שלי.
יאיר רונן
יש כאן טעות ובלבול מושגים. אין ספק שהבעיה חמורה. בדו"ח שהוצאנו בנושא

החינוך 20% מהילדים האתיופים בכתות בי עד הי לא יודעים לקרוא. השאלה היא אם

כשאנחנו אומרים שילד הוא חריג וצריך להיות בחינוך מיוחד - חד-משמעית לא. לפי חוק

חינוך מיוחד, ועדת השמה שקובעת השמה של ילד חריג, צריכה להעניק עדיפות להשמה

במוסד שאינו מוסד לחינוך מיוחד. לכו יש כאו בלבול מושגים. כשאומרים שהילדים

האלה הם חריגים או מיוחדים, לפי התפישה של החוק היום הם לא צריכים להיות בחינוך

מיוי1ד.

אני מאד מכבד את הדברים שנאמרו על חריגים ואני חושב שזה מאד חשוב להעלות את

הבעיה שלא מקבלים איבחונים של מכון פוירשטייו, וזה בלתי-חוקי. חייבים לקבל את

האיבחוו ולהתייחס אליו. אבל הבעיה המערכתית החוקית החשובה היא, כשהחוק אומר

שצריך לתת סל שירותים והסל הזה כולל הרבה מאד דברים, ובין השאר הוא מתייחס

לשירותי הסעה, ארוחות, עזרים מסייעים, שירותים רפואיים פארה-פסיכולוגיים,

פסיכולוגיים, סוציאליים, וכל שירות אחר שהשר קבע בצו. השירותים האלה לא קיימים.

אם תפנה לבג"ץ במקרה פרטני ותאמר: ועדת השמה המליצה על סל שירותים כזה או אחר,
בג"ץ יאמר
כדי לממש את המטרה של חוק חינוך מיוחד, חייבים לתת לילד את השירותים

האלה. אבל התפישה המקובלת שלפיה פועלות ועדות ההשמה היא: אנחנו ניתו רק מה שיש.

זאת אומרת, חוק חינוך מיוחד לא מיושם, לא רק לגבי לילדים אתיופים אלא לגבי כל

הילדים. אבל מפני שהילדים האתיופים הם קבוצת סיכון, מטרת החוק שאומרת שתינתן

קדימות למוסד שאיננו מוסד לחינוך מיוחד, הופכת להיות אות מוזה. ומה שעוד יותר

חמור, זה מאד תלוי במשאבים של אותו ישוב. אם לאותו ישוב יש משאבים, ועדת השמה כו

תשים. אם איו, היא לא תשים. זאת הבעיה המערכתית, שהחוק לא מיושם, ולא מבינים

שמשרד החינוך חייב לספק את השירותים.
היו"ר נעמי בלומנטל
מה אנחנו בעצם אומרים כאו? שכל ילד, לא רק בו העדה האתיופית, צריך לאבחו אותו

ולתת לו את סל השירותים לשנה הקרובה, לשנתיים-שלוש הקרובות. וזה לא מיושם.
יאיר רונן
זה לא מיושם לא מפני שאין תקציב.
היו"ר נעמי בלומנטל
זה מובו. בעצם לא מתאימים את התקציב לפי הצרכים אלא מתאימים את הצרכים לפי

התקציב.
כרמלה איגל
אני מוכרחה לעשות פה הבהרה מאד מהותית בנוגע לחוק חינוך מיוחד, וזו פרשנות

שהיועץ המשפטי הולך אתה, והאוצר הולך אתה וכך נקבעים המשאבים. חוק חינוך מיוחד

נועד לילד חריג, והילד החריג הזה הוגדר בחוק. החוק הזה הוא חוק סגרגטיבי שעושה

הבחנה מאד ברורה ביו זכאות - תקרא את סעיף 7(א) ~ לחינוך מיוחד במוסד לחינוך

מיוחד, וסעיף 7(ב) מדבר על קדימות לר!שמה בחינוך רגיל, תוך המלצה על טיפולים.

החוק עושה הבחנה ברורה מאד ביו זכאות לחינוך מיוחד במוסד לחינוך מיוחד, וביו

המלצה על טיפולים במסגרת רגילה.

נכוו שיש פה דילמה, יש סתירה בחוק עצמו וכולנו מודעים לה, אבל עד שתיושב

סתירה כזו בשינוי רקיקה, המדיניות של השילוב באה לגשר על הסתירה הזו ואומרת: ילד

שהושם בחינוך רגיל כבר לא זכאי מתוקף חוק חינוך מיוחד למשאבי חינוך מיוחד. אבל

הוועדה יכולה להמליץ על טיפולים.



אחה אומר שהוועדה לא תלויה במשאבים. ההחלטה של ועדת ההשמה איננה תלויה

במשאבים. השיקול איפה לשים ילד הוא במעמד אחר, לא במעמד של הוועדה.

יאיר רונן;

זה פשוט לא נכון. פסיכולוג מהוזי קרא לי לישיבה.

כרמלה איגל;

זו הפרשנות של החוק.

היו"ר נעמי בלומנטל;

את בעצמך אומרת שיש בהוק סתירה.

כרמלה איגל;

נכון. אתם צריכים להבין, זו דילמה שהחוק מעלה, אבל ההוק גם הגדיר בדיוק מי

הוא ילד חריג. ילד חריג הוא ילד שהושם בחינוך מיוחד.

שלמה מולה;

אני רוצה לומר לאנשי משרד החינוך, שלא תבינו שאנחנו נגד חינוך מיוחד. במיוחד

שאנחנו רואים שמי שצריך להיות בחינוך המיוחד, ההורים לא נותנים, וזה חוזר אלינו

כבומרנג. אנחנו לא מסכימים.

כשאנחנו מדברים על מערכת החינוך בכלל, אני יכול להגיד; כל נושא מערכת

החינוך, כל כתות הלימוד, כל נושא הפיזור בבתי הספר הוא רע מאד לבני העדה. כל

הזמן אנחנו אומרים את זה. היו החלטות, וכל הזמן אנחנו חוזרים להחלטות. בהחלטות

נאמר בפירוש שלא יהיו למעלה מ-20% תלמידים אתיופים בבית-הספר בחינוך המי ורוד, וזה

לא מיושם. אנחנו יודעים שרוב בתי הספר הטובים לא קולטים את בני העדה. לכן גם

הוקם מרכז היגוי של עולי אתיופיה, כדי שיתן מענה חלקי לבעיה, לא מלא. אנחנו

בסך-הכל נפלנו לבור שאנחנו לא מצליחים לצאת ממנו. הבור הזה בעצם נותן לך כל הזמן

לשקוע ואתה לא יוצא.

לכן נושא החינוך הוא יותר אפקטיבי כשאתה מגלה לאחר שנתיים - שלוש שנים שילד

ישב בכתה ולא למד. יש 60% - 70% ילדים אתיופים בבית-הספר, זה קשה ואין משאבים.

המשפחות לא משלמות כסף לבית הספר, הן לא שולחות את הילד להכין שיעורים במתנ"ס

בתשלום. זוהי בעצם הבעיה, ואז אנחנו חוזרים לחינוך המי וחד.

אני רוצה לחזור לשאלה המרכזית שלי. א. הייתי רוצה לשאול את פרופ' פוירשטיין.

כמה ילדים מתוך האלפיים שאיבחנת באמת נמצאו מתאימים לחינוך מי ורוד? ב. כמה עולה

איבחון של כל ילד? ג. כמה זמן לוקח לאבחן ילד מיום שהוא הגיע אליך ועד שאתה נותן

את תשובת האיבחון?

פרופ' ראובן פוירשטיין;

אני חייב לומר שבעדה הזאת מצאנו מעט מאד ילדים שהיינו רואים אותם כחייבים

להימצא במסגרת של החינוך המיוחד. יש כאן שאלה איך קורה הדבר הזה. אני רוצה לספר

לכם משהו. עוד לא ראיתי בעדה האתיופית ילדים עם תסמונת דאון. מעט מאד.
רות בר-און
איך זה ייתכן?
פרופ' ראובן פוירשטיין
ראיתי ילד אחד עם הפרעה אירגנית קשה מאד, ילד חכם.
יאיר רונן
כן, אבל זה בעקבות ניתוח. הוא לא נולד כך.

פרופ' ראובן פוירשטיין;

זה היה בעקבות חיסון משולש.

היו"ר נעמי בלומנטל;

בעקבות מה שאתה אומר יהיו עכשיו הרבה נישואים של בני העדה עם בני עדות ארורות.

פרופ' ראובן פוירשטיין;

לא ראינו מקרים רבים של נישוא' קרובים. אני לא יודע איך להסביר את זה, אם

ילדים בעלי רמת החיוניות של ילדים עם הפרעות היא נמוכה 'ותר ויש אולי חלילה תמותה

יותר גדולה בין הילדים האלה. על-כל-פנים, אני חייב להגיד לכם שבמשך 18 - 20 שנה

ראיתי כ-3,000 ילדים, וראיתי מעט ילדים שהייתי אומר שהם אינם ניתנים לשינוי,

שיוכלו להפיק תועלת מחינוך באופן כללי או מחינוך רגיל.

יש תופעה של סלקטיביות מסוימת באוכלוסים האתיופית, אבל אני חייב לומר

שהאיבחון של הילדים האתיופים אצלנו, ברמה פרטנית ובהתאם לרמת התיפקוד המיידי של

הילד, נמשך בין 12 שעות ל-20 שעות. לפעמים אנחנו רואים ילדים 4 פעמים.

כשילד לא מצליח אצלנו בפעם הראשונה אנחנו לא מרימים ידיים. האצבע שלנו איננה
מכוונת אל הילד ואומרת
אתה אשם שלא הצלחתי, אלא האצבע הזאת מופנית גם אלינו:

אני לא הצלחתי עדיין לשנות אותך. בוא נראה עוד. ואז אנחנו חוזרים פעמיים ושלוש

פעמים, ורואים לפעמים סימנים אצל ילדים שמתפקדים ברמה נמוכה מאד, של שינויים

יוצאים מן הכלל.

זאת אומרת, יש ילדים שזקוקים ליותר תידרוך, שהוא הכלי שבאמצעותו אנחנו יוצרים

דגימות של שינוי, ויש ילדים שאצלם זה הולך מהר מאד. דרך אגב, אני שוב אומר לכם

שאני מוצא בין הילדים האתיופים אחוז גדול מאד של ילדים שהפער בין היידע המניפלזטי

וההישגים הפסיכומטרים במרכאות כפולות הוא גדול מאד. אלה ילדים מחוננים

תת-משיגים.
כרמלה איגל
אלה בהחלט לא ילדים שמוגדרים כילדים של חינוך מיוחד. אסור שהם יהיו אצלנו

בחינוך המיוחד. לכן אני שוב אומרת, צריך לעשות עבודת שטח מאד רצינית במערכות

הרגילות. אנחנו בשום אופן לא מעונ"נים שהם יגיעו אלינו.
פרופ' ראובן פוירשטיין
שמענו פה אנשים שאלה אם כל הילדים שנמצאים בחינוך מיוחד אכן מתאימים למסגרת

הזאת. אנחנו חייבים להרחיב קצת את המערכת, לא רק חינוך מיוחד במובן של מוסד

מיוחד, אלא גם כתות מיורודות בבתי-ספר רגילים. יש גם כתות מיוחדות רגילות כביכול.
כרמלה איגל
בסדר, אבל זו לא הטרמינולוגיה של החוק. החוק מגדיר מסגרת של חינוך מיוחד -

כתה מיוחדת בבית-ספר רגיל, כמו שאמרנו.



היו"ר נעמי בלומנטל;

את זה גם קובעות ועדות ההשמה.
פרופ' ראובן פוירשטיין
נשאלה פה שאלה מהי העלות. במשך שנים רבות עשינו את המלאכה הזאת ללא תשלום,

אבל ידעתי זאת רק כשצברתי גרעון גדול. האמת היא שזאת מלאכה שדורשת הרבה יותר ממה

שדורש אבחון רגיל, שלוקח שעה. כדי להגיד שהילד לא מסוגל, אפשר לעשות את זה בזיל

הזול. להגיד שהוא מסוגל - זה עולה ביוקר.
מנחם טזזו
אני הושב שמרכז ההיגוי לא יכול לינת תשובה בשמו של משרד החינוך. מרכז ההיגוי

הוא גוף מייעץ שמבצע במידה מסוימת פעולות בלתי-פורמליות. לכן לא נוכל לתת בשמם את

הפתרונות. מה שהיינו אמורים לייעץ "עצנו לכל המערכת.

במקרה של החינוך המיוהד, מרכז ההיגוי נמצא למעשה בתחילת דרכו. הוא התחיל

לטפל בנושא הזה ירוד עם המרכז הבין-לאומ' לקידום כושר הלמידה. אנהנו עצמנו הכרנו

את הכלים מקרוב. היה קשר הדוק בין המרכז הבין-לאומ' לבין מרכז ההיגוי עד אמצע

1996. ולאחר-מכן הקשר התרופף. העבודה נעשית היום במינהל החינוך הדתי, ירוד עם

המכון הבין-לאומי. אנחנו פחות מעורבים בזה, מסיבות שונות.

שלמה מולה;

תגיד שזה מסיבות פוליטיות.
מנחם טזזו
בשנים קודמות הגענו לשיטת עבודה עם המכון, לפיה כל ילד שאובהן על-ידי המכון,

עקבנו אחרי המלצות המכון איך הן יושמו בשטח. אנחנו פרוסים על-פי החלוקה של משרד

החינוך, או בדומה לה. כל אחד במכון שלו ידע איך לתפור את החליפה על-פי המלצת

המכון באותו בית-ספר, מה לתת לו ומה לא לתת לו, ומה חסר לו.

היום אינני יודע כיצד נעשה הדבר הזה. אמרתי שמסיבות לא תלויות בנו אנחנו לא

כל-כך מעודכנים, לא כל-כך מעורבים בתחום הזה, אבל כל ילד שאנחנו נתקלים בו

בבתי-ספר והוא אובחן, אנחנו יודעים כיצד לעזור לאותן משפחות או לאותם ילדים. כל

ילד מקבל עד 10 שעות שבועיות בתוך בית-הספר, על-ידי מרכז ההיגוי, ומתקציבו, בנוסף

למערכת הרגילה.

למרות שאני גם בתוך מערכת החינוך וגם בן העדה הזאת, חובתי להגיד שהבעיה

המרכזית היא שמתקבלות הרולטות בוועדות כאלה והן לא מיושמות. אם קבינט דקליטה היה

מחליט שהחלטות של ועדת השמה "ושמו, אני חושב שהדברים האלה היו נראים אחרת.
היו"ר נעמי בלומנטל
אני רוצה לבשר לך שחלק לא קטן מההחלטות שמתקבלות כאן, לשמחתי יותר ממה שצפיתי

מראש, מיושמות, יחסית. למרות שלכנסת אין "שיניים", כי אנחנו לא הרשות המבצעת,

חלק גדול מההמלצות מיושם ויחסית אנחנו לא בלתי --מרוצים.

אני רוצה לשאול את נציגי העדה. אנחנו מדברים על 39.733 ילדים בחינוך המיוחד.

אין ספק שהאווירה היום בוועדה היא אווירה סוחפת. יש כוונה ורצון לתת לילד את

מירב הסיכויים, חינוך רגיל, עם הסל שלו, הבחנה של היכולות למה הוא יכול להגיע

ולתת לו את כל הסיכוי להתקדם בחיים.

לגבי העדה האתיופית מסתמן שזה גרם אצלם לתגובה הפוכה, שההורים לא חותמים

אפילו.



כרמלה איגל;

הם לא צריכים לחתום.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אולי יש בין בני העדה האתיופית כאלה שזה כל-כך ברור שהם שייכים לחינוך

המיוחד, שאיו טעם לעשות הבחנה מחדש. אבל כאן יש לנו בעיה, כי אז אנחנו אומרים,

האם הפנייה שלנו היא רק לגבי הילדים מהעדה האתיופית? האם אתם נציגי העדה מרגישים

שהסיכוי שנלקח מהילדים הוא רב יותר מאשר סיכוי שנלקח מילדים בני עדות אחרות, או

ותיקים, שהייתם פונים לבקש הבחנה מחדש לפחות לגבי מחצית ה-412 ילדים?

מר אפרים כהן, בבקשה.
אפרים כהן
אני ממקד את הבעיה ביזסברה והדרכה של ההורים ובני העדה, וזה אחד הדברים שיכול

לקומם. ייתכן שיש הצדקה לכך שחלק גדול מהילדים נמצאים בחינוך מי ורוד, אבל יש חוסר

הסברה וחוסר הדרכה.

אתן לכם דוגמה של דבר שהנהגנו במשרד הקליטה - ביצוע משכנתאות לעולים.

באמהרית לא קיימת המלה משכנתה. על-ידי הסברה מתאימה ואישית ועל-ידי שיתוף בני

העדה הצלחנו בכך ש-3,900 משפחות מימשו את זכאותן למשכנתה.

יש בעיה נוספת, שהשלטון המרכזי עובד בקווים מקבילים ללא מטריה מארודת את כל

המשרדים. אני לא מדבר על הבעיה של משאבים חומריים, אני מדבר גם על נגשאבים

אנושיים. באותו נושא כולם רצים בקווים מקבילים: הג'וינט, הסוכנות היהודית, משרד

הקליטה, משרד החינוך, משרד הפנים ואחרים,ואין מטריה שמאגדת את כולם.

אסור לנו לשכוח שיש גם אוכלוסיה מיוחדת, קבוצת סיכון מעולי חמ"ה, והיא הקבוצה

הקווקזית. כשהולכים לאור-עקיבא או לשכונה די בבאר-שבע, לקריות, הייתי אומר

בזהירות מירבית שזו קבוצת סיכון גבוהה מאד, ומה שלא נשקיע היום, נשלם מחיר יקר

בעתיד הקרוב ביותר.
פרופ' ראובן פוירשטיין
לא משקיעים.
צגה מלקו
אני רוצה להתיחס לענין ההורים שלא חותמים, גם לנו יש בעיה עם זה. כמו שאמר

שלמה מולה, יש ילדים שצריכים להיות בחינוך המיוחד, אבל יש ילדים שלא צריכים

ללמוד בחינוך המיוחד.

גב' איגל, אני יכולה לתת לך 10 דוגמאות ויותר של ילדים שלא היו צריכים ללמוד

בחינוך המיוחד והם נשלחו לשם. למה שההורה לא יפחד? למה שהוא יאמין למערכת לארור

שכבר נוצר אי-אמון בין המערכת לבין ההורים?

לפני כשנה, לפני שהתקיים דיון בוועדת החינוך והתרבות, בעתון "הארץ" היתה כתבה
ובה נאמר
16% מהילדים עולי אתיופיה נשלחים לחינוך המיוחד. אז איך תשכנעי את

ההורים האתיופים להאמין למערכת החינוך?
כרמלה איגל
אני מסכימה אתך שיש בעיה עם הסברה ופרסום.



אורי טמיאט;

ידעתי לא מחצית הילדים אלא כולם צריכים לעבור איבחון מחדש.

שלמה מולה;

לי יש הסתייגויות. בואו נהיה מציאותיים. אני משוכנע שמתוך 412 יוילדים יש

כאלה שבאמת זקוקים להיות בחינוך המיוחד. השאלה היא איך עושים את זה.

אני ממליץ מאד שמשרד החינוך יגיד לנו: מתוך 412 הילדים, בשלב ראשון נעשה

איבחון ל-180, 200, 150 ילדים. יכול להיות שהוועדה יכולה לעקוב אחרי זה. צריך גם

להשאיר משהו פתוח למי שיזדקק,

היו"ר נעמי בלומנטל;

השאלה שלי היתה אם זה מקובל עליכם שיעשו את האיבחון מחדש לבני העדה.

יאיר רונן;

כן.

קסאי וורקי;

כן. מי שזקוק לחינוך מיורוד, שיישאר שם.

דניאל פיקדו;

אני רוצה לומר לכל המומחים, כל שנה אתם מתכנסים ומדברים על אותו נושא,

אחר-כך יוצאים החוצה ושוכחים. אנחנו לא מגיעים למטרה שאליה אנחנו רוצים להגיע.

אני רוצה שבישיבה זו נקבע קודם-כל שמחציתם של 412 התלמידים לא צריכים להיות

בחינוך המיוחד. כל מורה מבני העדה יכול/ה להיות פסיכולוג. כמו שאת אומרת, צריך

לבדוק אם התלמידים האלה צריכים להיות בחינוך המיוחד.

צגה מלקו;

אם אנחנו אומרים שמצאנו ילדים רבים שלא התאימו למסגרת הזאת ובגלל שלקחנו כל

אחד למכון פוירשטיין ואיבחנו אותו באופן פרטי ומצאנו שהוא מתאים למסגרת הרגילה,

אני חושבת שאנחנו נכריע את גורל הילדים אם נקבע שניקח 200 מהם. ומה יקרה עם 200

הילדים הארורים? ואם יש ביניהם ילדים שלא מתאימים למסגרת הרגילה?

אם זה ניתן מבחינה תקציבית, אני מציעה לתת לכל הילדים את ההזדמנות לעבור

איבחון מחדש.

אני רוצה להציע הצעת יעול. אם יימצאו ביניהם תלמידים שמתאימים לחינוך הרגיל,

אני רוצה שמערכת החינוך תהיה אחראית שהילדים האלה ישלימו את הפערים שלהם. כי

כשילד יוצא מהחינוך המיוחד ועובר לחינוך הרגיל, ההבדל הוא אדיר.

משה באטה;

יש גם שיעורי תגבור במערכת החינוך, אבל אלה ניתנים בשעות הלימודים ואז

מוציאים את הילדים מהכתות באותן שעות. אנחנו מציעים שהשיעורים האלה יינתנו בשעות

הפנאי שלהם ולא בשעות הלימודים.



כרמלה איגל;

לדעתי אין צורך וזה לא יהיה נכון לקהת את התלמידים האתיופים ועוד פעם לעשות

מהם גוף ארח- בפני עצמו.

פה אני מתהברת אליכם ורוצה את עזרתכם, של צוות ההיגוי שלכם. חוק החינוך

המיוחד קובע שארות לשלוש שנים, כל מי שהועבר לחינוך המיוהד, מנהל בית-הספר חייב

להביא אותו לדיון חוזר בוועדת השמה. זה אי בי של החוק שאנחנו היום מיישמים בצורה

גורפת לגבי כל הילדים שנמצאים בחינוך המיוחד. על כך אין חילוקי-דעות.

פה אני צריכה את עזרתכם, ואני מאד מסכימה עם העניו של הסברה והעברת מידע.

אחת לשנה עומדת זכות בפני הורה אתיופי כהורה לילד אחר לבקש ועדת השמה לילד שלו,

ואיות לשנה עוד פעם יש אפשרות להעביר ילד לדיון חוזר בוועדת יושמה.

כדי לקיים ועדת השמה, כמובן שמה שנגזר מזה זה אותו איבחון שאת מדברת עליו

ואותה חוות-דעת חינוכית שבית-הספר חייב למלא, להוכיח ולתעד נגה הוא עשה ומה הוא לא

עשה לגבי ילדים שנמצאים כבר בחינוך המיוחד.

בנושא שני אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולבקש את עזרתכם. אתם יודעים שבוועדת

השמה יושב גם נציג הורים מטעם ארגון הורים ארצי. אני חושבת שהגיע הזמן, ואני

רוצה מכם, ממי שאמון על זה, רשימה של הורים, כי אני מאד מפתחת בכלל את מעמד

ההורים, לאו-דווקא אתיופים. אני חושבת שהורים בכלל חייבים להיות מעורבים בכל

התהליך. ובאמת חסרה לנו נציגות מאורגנת מטעמכם. ביקשתי את זה ככר בשנה שעברה

וגם לפני-כן, ואני מאד רוצה לצאת עם זה. אני בטוחה שגם בנושא ההסברה נעשה צעד

קדימה. זאת אומרת שבכל הארץ יהיו מפוזרים נציגי הארגונים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

את דיברת על פעם בשלוש שנים, ופעם בשנה על-סמך בקשה של ההורים. אנחנו

יודעים שגם ההורים הוותיקים לא כל-כך יודעים, קשה להם להתמודד, אלה מערכות קשות.

בדרך כלל אנחנו רואים גם בחינוך המיוהד שהמשפחות החזקות תלכנה אולי פעם בשנה

לאיבחון והחלשות יותר לא תלכנה.

אני מסכימה אתך שכולנו רוצים שתהיה מנהיגות מקומית, ושעל כל 50 משפחות יהיה

מישהו מבין החברים שיטפל בילד וכו'. בכל-זאת אנחנו רוצים לבקש מהוועדה, ואנהנו

נפנה אליכם, לאבחן מחדש את כל הילדים מעולי אתיופיה. אני אדבר בענין זה גם עם

הפסיכולוג הראשי, שלא יכול היה להגיע לישיבה כי הוא חלה.

אנחנו מבינים שלפחות לגבי הילדים שאין להם פגיעה מוחית - זאת היתהצעתו של

פרופ' פוירשטיין - נדבר על כולם, מלבד אלה שיש להם פגיעה מוחית. זו יוהיה ההמלצה

שלנו, כי אנחנו חושבים שכל ילד שנמצא ולו יום אחד יותר בחינוך מיוחד זה פשוט

הרסני. אני חושבת שזו גם האווירה הכללית שיש היום בארץ.

יאיר רונן;

גם החוק.

היו"ר נעמי בלומנטל;

גם החוק שאומר שאתה צריך להיות בחינוך עם מקסימום סיכוי.
סילביה לזוביק
גבי איגל, זה נכון שפעם בשלוש שנים נעשה לכל הילדים איבחון מחדש?



כרמלה איגל;

הילד מופנה לדיון חוזר בוועדת השמה.

סילביה לזוביק;

על-סמך האיבחונים הישנים?

כרמלה איגל;

לא, על-סמך מידע עדכני שמובא בפני הוועדה. גם אז יושב-ראש ועדת יושמה מבקש

מהמערכת לתת לו דו"ח ענייני ועדכני.

צריך לזכור שהוועדה לא תמיד מייצגת את המערכת. בתוך הוועדה מיוצגות מערכות
שונות
משרד העבודה והרו ויוה, משרד הבריאות, משרד החינוך, נציגי ההורים.
יאיר רונו
הוועדה לא יישמה ולו פעם אחת איבחון של מכון פוירשטיין.

כרמלה איגל;

גם לוועדה יש הזכות והסמכות שהחוק נתן לה לבחור איזה מהמסמכים נראים לה

רלבנטיים ביותר. חבל שד"ר שטיין איננו פה, הוא היה יכול לייצג את הנושא העדכני

הרבה יותר טוב ממני, ואני לא רוצה להיכנס לתחום הזה. אבל יש בהחלט מקרים שאני

יודעת שמקבלים איבחון של פרופ' פוירשטיין, ואני מודעת להרבה מאד מקרים דווקא של

תסמונת דאון ואחרים מובהקים שהוועדה כן מקבלת. אבל זו סמכות הוועדה שניתנה לה

על-פי חוק לבחור לעצמה את המסמכים שהיא רואה כגורם מקצועי.

היו"ר נעמי בלומנטל;

זו תהיה המלצה שלנו, של הוועדה. זה היה רוח הדברים, גם לפי סכנות שבאו כאן

לידי ביטוי, וגם הרבה עוולות שנעשו במשך התקופה הזאת. כל ילד שאובחן לא נכון או

נמצא במסגרת הלא נכונה זה פשוט עוול נורא.

לכן נמליץ לאבחן מחדש את כל בני העדה. אני מבינה שנציגות העדה מוכנה לכך,

פרט למקרים הקשים, תוך התחשבות במכון פוירשטיין, שהגישה שלו היא להכניס ככל האפשר

ילד עם הסל שהוא נזקק לו, אבל כדי שיישאר בחינוך הרגיל.

כרמלה אי גל;

עשינו חשבון שילד בחינוך הרגיל, על-פי חוק החינוך המיוחד אינו זכאי אלא זה

בגדר המלצה.

יאיר רונן;

אני לא מקבל את זה. זו הפרשנות שלך לחוק.

סילביה לזוביק;

ילד זכאי לחינוך מיוחד והוא מקבל את הסל מפני שהוא ילד חריג ולא מפני שהוא

נמצא במסגרת אי או בי. אם הוא אובחן כילד חריג ונמצא במסגרת רגילה, הוא עדיין

צריך לקבל את אותו סל.
היו"ר נעמי בלומנטל
אז אנחנו נשנה את החוק.
סילביה לזוביק
את לא צריכה לשנות את החוק, כי זה באמת ענין של פרשנות.

היו"ר נעמי בלומנטל;

זו פרשנות שאומרת, אם אתה נחשב לחריג בחינוך מיוחד, אתה מקבל את כל התקציבים

בחינוך המיוחד.

סילביה לזוביק;

מפני שאתה חריג ולא מפני שאינה נמצא במסגרת זו או אחרת.

דניאל פיקדו;

התרבות שלנו שונה משל האחרים. לפני שהאנשים עושים את האיבחון הם צריכים

להכיר את העדה שלנו ואת התרבות שלנו, איך הילד מתנהג כלפי מבוגרים וכלפי מורים.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אתה מהמנהיגות תצעירה של בני העדה ומצד שני יש המנהיגות הוותיקה יותר. איו

ספק שאחד הדברים שצריך לעשות הוא להצמיח יותר ויותר מנהיגים מתוככם במקומות

הריכוז שלכם כדי לעשות את התיווך הזה בין מערכת ההינוך לבין העדה, בין הרשות

המקומית לבין העדה וכוי. אתם מביאים אלי נו את הבעיות הקיימות, והמדינה נותנת

תקציבים מי ורודים כדי לחזק אתכם, אבל זה עדיין לא מספיק, וחבל על כל ילד שאנחנו

מאבדים. זה פשוט איבוד של אזרח בארץ הזאת. כל ילד זו הצלה.

זו תהיה המדיניות שלנו. באשר לחינוך מיורוד בתוך המסגרות הרגילות - - -

כרמלה אי גל;

את זה צריך לבדוק ברמה אחרת, כי צריך להיזהר שהם לא ייצאו נפסדים. אני דואגת

להם בענין הזה, כי זח מאד חשוב.

היו"ר נעמי בלומנטל;

אנחנו עוד נבדוק את העניו של סל שירותים ויכול להיות שנוכל לעשות את זה כאן.

אני אהיה בקשר עם האנשים, ונבחן כל ילד עם סל השירותים שלו.

האמת היא שזה יכול להיות אידיאלי גם לכל ילד מהוותיקים, ואנחנו עושים את זה

במידה מסוימת על-ידי המגמות השונות שקיימות, על-ידי בית-ספר לאמנות ובית-ספר

פתוח, שמנסים לתת לכל ילד מענה לצרכים המיוחדים שלו.

אני רוצה לעודד אתכם ולומר שאנחנו נפעל שתהיה יותר מנהיגות מקומית שתוכל

להביא את דבר העדה, את דבר ההורים לתוך המערכות הכלליות, כדי שלא ניתקל

בביורוקרטיה או בקשיות-עורף שאנחנו מאמינים שהיא קיימת אבל לא מתוך רצון רע.

לצורך זה אנחנו המתווכים.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:10

קוד המקור של הנתונים