הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – רישוי באמצעות מורשה להיתר)
ועדת הפנים ואיכות הסביבה 5
16/11/2004
הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 316
ישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה
יום שלישי, ג' בכסלו התשס"ה (16 בנובמבר, 2004), שעה 12:20
ישיבת ועדה של הכנסת ה-13 מתאריך 26/06/1995
חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 14), התשנ"ה-1995
פרוטוקול
1. הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – רישוי באמצעות מורשה להיתר), התשס"ד-2004
עו"ד אבי פורטן - יועץ משפטי, מחוז המרכז, משרד הפנים
עו"ד יהודה זמרת - לשכה משפטית, משרד הפנים
עו"ד דלית דרור - משרד המשפטים
עו"ד נועה בן-אריה - יועצת משפטית, מרכז השלטון המקומי
עו"ד אופיר מיארה - לשכה משפטית, מרכז השלטון המקומי
אהוד ענבר - מהנדס, איגוד המהנדסים, מרכז השלטון המקומי
פיני קבלו - מנהל הקשר כנסת-שלטון מקומי, מרכז השלטון המקומי
ישראל גודוביץ - סיו"ר אגודת האדריכלים, לשכת המהנדסים והאדריכלים
בנימין פרי - לשכת המהנדסים והאדריכלים
יפה שפירא
רשמה: אירית שלהבת
הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – רישוי באמצעות מורשה להיתר), התשס"ד-2004
אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה. על סדר היום הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – רישוי באמצעות מורשה להיתר), התשס"ד-2004. למעשה הגענו לסיכום והצבענו על כל סעיפי החוק אולם השארנו כמה זנבות. אבקש ממר עידו בן-יצחק להזכיר לנו.
קודם כול אני רוצה להתנצל על כך שאין כאן נוסח חדש ושהנוסח המונח על שולחן הוועדה הוא הנוסח הקודם. היו כל מיני בעיות טכניות שלא אפשרו הבאת נוסח חדש.
סוכם עם היושב-ראש שאנחנו נעלה היום את החוק להצבעה. מאחר ואנחנו מסתמכים על הפרוטוקול, אם במהלך הניסוח הסופי של החוק יהיו חילוקי דיעות על פרשנות של דברים שהוסכם עליהם על סמך הפרוטוקול, נושאים כאלה יוחזרו לוועדה. אבל כעיקרון אנחנו נצביע היום.
אני לא רוצה להתחייב. לי אישית אין עוד הרבה עבודה אבל מאחר ועלינו לשבת עוד עם גברת נוגה ענתבי זה ימשך זמן רב יותר.
ניתן שבועיים לליטוש הצעת החוק ואז נעביר אותה לקריאה ראשונה. אם יתגלו קשיים בדרך אז נכנס את הוועדה עוד לפני כן.
אילו דברים השארנו פתוחים, פרט לעניין גודל השטח?
נתחיל מן הקל אל הכבד. קודם כול, בסעיף 158מא עלתה שאלה האם ערעור על ועדת הבירור יהיה בפני בית-המשפט המחוזי או בפני בית-המשפט המנהלי. עמדת משרד המשפטים, כפי שמסרה לי עו"ד דלית דרור, היא שיש להשאיר את זה בידי בית-המשפט המחוזי.
אני חושב שאין לנו בעיה עם זה. במקור זה היה ערעור לבית-המשפט המחוזי, וגם בחוק הקודם.
סעיף 158כד קובע שטופס הבקשה לתעודת מורשה להיתר ייקבע בתקנות. מאחר והחוק הזה הוא חלק מחוק התכנון והבנייה, לכאורה משתמע מכך ששר הפנים הוא שיקבע את התקנות – את טופס הבקשה לתעודת מורשה להיתר.
"בקשה לתעודת מורשה להיתר לפי סימן זה תוגש לפי טופס ובצירוף נספחים, כפי שייקבע בתקנות."
מאחר והחוק הזה הוא חלק מחוק התכנון והבנייה – אז זה שר הפנים. אבל מאחר ואת כל נושא הרישוי, כפי שנקבע כמה סעיפים קודם, קובע שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בהסכמת שר הפנים אז הוצע לקבוע כך גם כאן.
אני חושב שזה בכלל דבר לא נכון. יש כאן בעיה שנוצרה באמצע שנות השבעים. לקחו את רישוי המהנדסים והאדריכלים והעבירו אותו למשרד העבודה. זה כולל גם חשמלאים והרבה מקצועות אחרים. זה "תוקע" הרבה מאוד דברים כי המערכת המקצועית נמצאת במשרד אחד והרישוי במשרד העבודה. אני לא יודע אם אנחנו יכולים לתקן את זה כאן בהזדמנות חגיגית זאת, לפחות לגבי האדריכלים.
אם תלך אחורה לסעיף 158כב, לגבי נושא ניהול פנקס מורשים להיתר, שם נכתב "שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בהסכמת שר הפנים".
המערך הזה הוא אבסורדי. יושבים שם אנשים שאין להם מושג, לא בהנדסה, לא באדריכלות, והם רושמים ומשנים קריטריונים.
זה לא רק בנייה אלא גם מהנדסי חשמל, ששייכים מבחינה מיניסטריאלית למשרד התשתיות הלאומיות, ששם יושבת גם רשות החשמל ומינהל החשמל, וגם הם רשומים. ועדת זיילר תפתור את הבעיה הזאת לא רק בעבור מהנדסי הבנייה.
כמו שלא יכול להיות שרישוי הרופאים לא יהיה בידי משרד הבריאות או שההסמכה של המורים לא תהיה בידי משרד החינוך, כך מקצועות ההנדסה והאדריכלות צריכים להיות בפיקוד אותם המשרדים שהם תחת אחריותם.
זאת עמדה ממשלתית, אוצרית בעיקר, כפי שהוזכר, להקים מיניסטריון חדש. זה לא קביעה של משרד המשפטים. אתה שואל האם במצב הקיים התקנות צריכות להיעשות על-ידי שר העבודה?
אני ממש מתפלא עליך. יש מיניסטריון לבנייה? יש משרד הבנייה? זה משרד הבינוי והשיכון? דרך אגב, כך היה תמיד. אבל תמציאו עוד משרד. את זה רק זיילר יכול היה להמציא.
ביפן היו שמים במפעלים בובות של מנהלים ושל בוסים כדי שכל עובד שירצה לפרוק את זעמו יוכל לעשות את זה על הבובה ואז להיות שקט כל היום. עכשיו אני חושב, איזו בובה אנחנו צריכים להביא כשבא מר גודוביץ לישיבה. למי אתה רוצה להרביץ? אבל מה אתה קופץ עליהם?
גברת דלית דרור מבקרת אצלנו מדי פעם ואנחנו כל-כך שמחים לראות אותה, ואתה מתנפל עליה.
בסעיף 158טו הכנסנו תיקון בישיבה הקודמת, לפיו המורשה להיתר הוא שיפנה לגורמים מחוץ לרשות המקומית.
משרד הפנים העיר שיש גופים שלא חייבים על-פי דין לפנות אליהם אבל בכל זאת במקרים ספציפיים צריך לפנות אליהם. למשל רשות ניקוז מרחבית של איגוד ערים, שהיא לאו דווקא של הרשות המקומית עצמה, או מע"צ וכל מיני גופים כאלה שלפי הדין לא חייבים לפנות אליהם.
אנחנו רוצים להבהיר שמהנדס הוועדה יקבע לגבי הבקשה הפרטנית אילו הם הגופים שעל המורשה להיתר לפנות אליהם. המורשה להיתר יפנה לפי זה. המורשה להיתר לא יכול לנחש בעצמו אם הוא צריך לפנות למע"צ או לגוף אחר.
זה רע מאוד. הרי הוא יכול מחר להגיד לי לפנות לבית-המשפט העליון. למה? כי בא לו. הוא בטוח יעשה את זה. להביא לך דוגמה?
אני בטוח שאדוני יודע שיש במדינת ישראל 70,000 תוכניות מתאר, לא אחת ולא שתים, כאשר בחלקן כתובות הדרישות ובחלקן לא כתובות הדרישות. מר גודוביץ, גם אתה יודע, כמי שהיה מהנדס עיר, אם תפתח את תקנה 16, שאפשר לדרוש עוד תנאים או אישורים או בדיקות.
הרעיון הוא שהמורשה להיתר יקבל את המידע שהוא צריך לקבל ויוכל לפעול על-פיו. לכן הוא חייב לקבל ממהנדס העיר את רשימת אותם גופים שרלוונטיים לבקשה הספציפית. הבקשה הספציפית יכולה לנבוע מכל מיני מקומות, למשל מגבלות טיסה שהוטלו מכוח מתקן ביטחוני שמחייבות הבאת אישור של משרד הביטחון.
מה מבחן הסבירות של הדרישות האלה? מר אבי פורטן, ראית אפילו את הדינמיקה שהיתה כאן בין הציבור שמייצג את מהנדסי הערים, את הרשויות המקומיות, לבין היוזמים של החקיקה. אני מקווה שברוב המקומות זה יילך כשורה אבל מספיק שבמקום אחד או בשני מקומות מהנדס העיר כל-כך שונא את השיטה הזאת שהוא יטרטר את האדריכל על-ידי מתן רשימה בלתי סבירה של כל מיני אישורים, אפילו מראש. לך תדע. זה יכול להיות גם על בסיס לגמרי אישי, לא רק התנגשות מוסדית כזאת. אנחנו נותנים כאן לדעתי זכות רחבה מדי בידיו.
זה אל"ף-בי"ת. הרי כל היתר בנייה אפשר להתנות בתנאים ענייניים. אם המקום הוא מוכרז, בכלל לא מכוח התב"ע ולא מכוח חוק התכנון והבנייה, מוכרז מכוח חוק העתיקות כאתר עתיקות אז המהנדס צריך ליידע את מבקש ההיתר, להגיד לו: אתה צריך לתאם את זה גם עם רשות העתיקות כי יש כאן גם אתר עתיקות. אז הוא לא יביא את זה לתשומת לבו? הוא לא יפנה אותו לשם? ואם צריך לתאם את הניקוז כי זה אזור מוּעד, אז הוא לא יפנה אותו לרשות הניקוז?
אם מתנים תנאי בלתי סביר אז יש תרופות. אפשר להגיש ערר על ההיתר הזה, אפשר לפנות בעתירה מנהלית אם הרשות פועלת בצורה לא סבירה. הכוונה היא לאפשר באותם מקרים שזה כן רלוונטי, כאשר למשל יש שדה תעופה ואז צריך לבחון את מגבלות הגובה אז זה משהו ספציפי לאותו אזור שחייבים לבדוק אותו.
צריך להיות כתוב: הדרישות לאישורים הרלוונטיים. אי אפשר לדרוש את כל האישורים. שוב פעם, על תוספת של קומה שנייה ישלחו אותי להביא אישור משדה התעופה.
קודם כול, אני מסכימה עם מה שנאמר כאן אבל מבחינה ניסוחית אנחנו יכולים להתגבר על זה אם נאמר שאנחנו נבקש את האישורים הדרושים לצורך ביצוע אותו היתר, ולא נכתוב להנחת דעתו של המהנדס או להנחת דעתו של יושב-ראש הוועדה. הרי האישורים הדרושים הם אישורים דרושים מכל בחינה של סבירות. די בכך שנכתוב שהם דרושים ולא נוסיף, כדי להבהיר שזה לצורך אותה תוכנית.
עלה כאן רעיון שנכתוב "בקשה מנומקת", לנמק מראש מדוע דרושים האישורים. אני אבקש למשל אישור של רשות העתיקות כי מדובר בשטח שגובל באתר עתיקות.
הדברים הסטטוטוריים כמו הג"א – זה ברור. אבל הדרישות הייחודיות לכל פרויקט יהיו מנומקות.
למה צריך לקבל מידע מהג"א? להג"א אין בכלל שום מנגנון לתת מידע. למה צריך את פסקה 158טו(א)(3)?
שאני צריך לפנות למידע בהג"א? אין להם בכלל מנגנונים לתת מידע. אם כותבים משהו בחוק סביר שמישהו צריך גם להיערך לזה, אחרת זה סתם.
הוא יגיד לך אם זה ממ"ד והוא יגיד לך אם יש פטור במקום הזה, אם אתה מסתמך על מידע ציבורי או שאתה צריך לקבל מידע.
בסעיף 158כ(א)(1) צריך להשאיר את הרישה: "לגבי תנאים שנקבעו לפי סעיף 78", ולמחוק את המשך הפסקה. תנאים לפי סעיף 78 על-פי החוק לא מתפרסמים ברשומות וגם לא נמסרת הודעה אישית.
לפי סעיף 77 לחוק, אם מחליט מוסד תכנון שהוא רוצה לשנות תוכנית, היום זה למשל מיועד למגורים והוא רוצה לתכנן שם פארק, שאסור יהיה לבנות על השטח, אז הוא יכול בהחלטה נוספת לפי סעיף 78 לחוק להגיד: עד אשר התוכנית החדשה הזאת תופקד אני אטיל מגבלות על הוצאת היתרי בנייה כדי לא לסכן את התוכנית, כדי שלא יהיה מצב שאתה מתכנן פארק ובינתיים בונים לך שם שכונה ואז התוכנית שלך כבר לא רלוונטית. אז זה אחד מסוגי המידע שהוועדה המקומית מחויבת למסור. אבל פשוט יש כאן טעות בחוק, כי כתוב: "תנאים שנקבעו לפי סעיף 78 ופורסמו ברשומות" וזה לא מתפרסם ברשומות. צריך למחוק את כל הסיפה.
איחרת בתחילת הישיבה ולכן לא שמעת כשאמרתי שהנוסח שנמצא כאן הוא הנוסח של שבוע שעבר ולא הנוסח החדש.
עד שאני לא אראה את הנוסח המעודכן לא תנוח דעתי. יש שני נושאים. הנושא השני הוא נושא מעניין שאני חושב שכולם צריכים לתת עליו את הדעת. העברתי את ההערות גם אליך, אדוני היושב-ראש.
אתה לא יודע כמה חומר קיבלתי מאז שהתחלנו לדון בחוק הזה. לכן אני לא יודע, יכול להיות שזה כבר בפנים ויכול להיות שזה עדיין לא עבר.
אנחנו דיברנו על 30 ימים, כך סגרנו בפעם הקודמת. שאלתי מה קורה אם בתוך 30 הימים – בואו נקצין את זה לרגע – 29 ימים אחרי הזמן שנקצב לוועדה המקומית היא נותנת רשימה של הערות, ובהם שני סוגים של הערות: 1) נא לתקן בתוכנית את הקו ההוא ואת המספר הזה; 2) נא להמציא אישור שלא המצאתם. אלה שני סוגים של הערות שצריך להתייחס אליהם באופן שונה. עכשיו יש לי עוד יום אחד עד תום 30 הימים. אז מה, אני מתחיל לספור עוד פעם את 30 הימים? אני מיד עניתי ואמרתי: לא. אני מבקש שיהיה כתוב בחוק ש-30 ימים זה 30 ימים. אם תוך היום הזה אני אספיק לעשות את מה שאני צריך כדי להגיש את התיקונים אז עשיתי.
אני אסביר מה קורה אם לא. לגבי תיקונים לתוכנית – יראו אותה כאילו שאושרה, בהסתייגויות שנמסרו.
תגדיר בחוק את סוג ההסתייגות? סוג ההסתייגות יכולה להתחיל ב"לא מאשרים", "לא מאשרים קומה", "לא מאשרים שטח".
תראה איזה מצב נוצר. אתה מצייר סיטואציה שבה הרשות המקומית לא משיבה לך עד היום ה-29, וביום ה-29 היא מציגה לך שני סוגים של הסתייגויות כאלה ואחרות. ואתה רוצה להעניש את הרשות על חלוף הזמן ולהגיד: "יראו את התוכנית כמתאשרת"? איזו אלטרנטיבה אתה יוצר בחוק הזה? שביום ה-29 במקום להגיש לך הסתייגות אני אגיד "לא מאשרת"? אני אעדיף להגיד "לא מאשרת" ובלבד שלא אצטרך להתמודד עם מצב שביום ה-30 זה יתאשר בסייגים.
אז למה את חושבת שאני רוצה להעניש מישהו? אני בסך הכול רוצה לקבוע מנגנון שיאפשר לשני הצדדים לפתור את הדברים במהירות המרבית.
נכון, בכל אישור יכולים להיות תנאים. התנאים יכולים להיות תנאים הנדסיים, שהמשמעות שלהם שצריך לעשות תיקון, וכולנו הרי רוצים שיהיה מתוקן, אף אחד לא רוצה שלא יהיה מתוקן. אז אני חייב לתקן.
זה בדיוק העניין, אדוני היושב-ראש, אנחנו כל הזמן מדברים על זה. אנחנו לא צריכים את הקומיסרים שיוודאו. אני בין כך מורשה היתר, הרי זה התמצית של החוק. הם העירו את הערותיהם ואני חייב לתקן את הדברים. מה, אני לא אתקן אותם? אז יום אחד אולי אני אתן את הדין על כך.
אני גם אתקן וגם אגיש אבל אני מבקש שיראו את התוכנית כתוכנית שהתאשרה בתום 30 ימים כדי שאפשר יהיה להתחיל לבנות.
אותה בקשה להיתר, שלפני ההערות שלהם לא היה מסומן שם איזה מספר ואחרי ההערות שלהם כן מסומן שם מספר – בכוונה בואו נראה דוגמה לקולא. בואו נגיד שהבקשה היא בסדר אבל מבקשים ממך לסמן כאן, להוסיף עוד איזה משהו, להבהיר משהו, לא איזה משהו מהותי שאומר: תשנה את הכול.
על זה לא הסכמנו. גם מר פרי לא אומר שהאישור צריך להיות ההיתר. הוא אומר שהבקשה להיתר צריכה להיחשב כמאושרת.
קודם כול, כדי למנוע את המצב הקיים היום, כשמטרטרים אותך ואתה רץ וחוזר שוב ושוב, וזה יכול להימשך שנה ויכול להימשך שנתיים, אני אומר: בואו נעצור לרגע את התהליך כמו שהיה קודם, זאת אומרת לא שינינו אותו מהותית, 30 ימים זה 30 ימים. עכשיו אני צריך לתקן את ההיתר ולהגיש אותו? זה כבר פורמליסטיקה, שצריך להגיש היתר מתוקן. כי אחרת אתה לא עושה שום שינוי.
כן, בפירוש כן. אם אתה חושב על איזה סוג של הערה שיש 3 קומות יותר מדי, אני חושב שהרשות המקומית צריכה לדחות את הבקשה. על 3 קומות יותר מדי לא צריך להגיש הערות, זה לא תנאים להיתר, צריך לדחות את ההיתר קודם כול ולהתחיל את כל התהליך מחדש. אם אני עד כדי כך לא מקצוען אז אני מקבל עליי את הדין.
לדעתי שני הצדדים כאן צודקים. לכן אני חושב שאם זה היתר אז זה בעצם היתר על תנאי. אני רואה שני מנגנונים להבטחת ביצוע של התיקונים האלה. אחד, האדריכל צריך לחתום, זאת ההתחייבות שלו לבצע את התיקונים לפי דרישת הוועדה. שניים, הוא צריך להפקיד בידיה את התוכנית המתוקנת תוך חודש או משהו כזה כך שתהיה לה בקרה.
יש 2 קונצפטים שונים. יש קונצפט שאומר: לא רוצה בכלל את העירייה בתמונה. אני מורשה להיתר, אני מוסמך, אני חתמתי, הכול עליי, העירייה היא ארכיב לצורך העניין הזה, היא לא צריכה לבדוק, היא לא צריכה כלום. זה להבנתי לא הקונצפט של החוק הזה.
זה לא הקונצפט של החוק הזה, כי בכל זאת באים ואומרים שאותו מורשה להיתר יגיש לוועדה, היא תבדוק במשך 30 הימים ותגיד את עמדתה. אם היא צריכה לבדוק והיא צריכה לאשר את זה אז היא צריכה לבדוק ולאשר. אי אפשר לבוא ולהגיד: בן אדם הגיש משהו שהוא לא שלם – אפשר שהוא לא שלם כי הוא רק 90% ואפשר שהוא רק 80% ואפשר שהוא רק 30%, הוא הגיש משהו לא שלם. את זה הוועדה צריכה לבדוק. את העובדה שהוא ישלים את החסר, את ה-10%, 20%, 30%, 40%, 50% החסרים – את זה לא צריכים לדעת, את זה צריך להניח שהוא יעשה?
תרשה לי לענות לו. גם אני הייתי בצד של מהנדסי העיר ועברו דרכי בקשות להיתר. אני תמיד התייחסתי לקולא ואף על-פי כן תמיד היו לי הערות להעיר, אתה יודע איך זה, אין בקשה להיתר שהיא מושלמת, לא קיים דבר כזה, תמיד אפשר להעיר. אני תמיד בחרתי לכתוב בעט אדום את ההערות שלי, להחזיר את זה למבקש ולהגיד לו: תשמע, בשבילי הבקשה הזאת היא בעצם מאושרת, רק שיתקנו את מה שביקשתי לתקן.
במנגנון הקיים היום מכיוון שהוא לא מורשה לשום דבר אז הוא תיקן והחזיר. אבל את זה אנחנו מנסים לשנות.
מר פרי מבקש שמרגע שהאדריכל החזיר את התוכנית המתוקנת לא יספרו עוד 30 ימים. אתה רוצה שאני אלמד אותך איך מטרטרים? אפשר את 30 הימים האלה למשוך 30 שנים. אתה רוצה לראות את זה? זה מה שקורה היום. אנחנו רוצים למנוע את זה.
מר פורטן, אתה מוליך לכך שלא יהיה שום שינוי בין מה שהיה ובין מה שיהיה. אנחנו רוצים לשנות, והמהות היא שלא יהיה כאן תהליך של טרטור.
המהות של מה שאתה אומר, וצריך להגיד את הדברים כהווייתם, זה שלא יבדקו את ההיתר בסיבוב השני. זאת אומרת אתה יכול לקבל reject ולהגיד: עכשיו אני מתקן, תסמכו עליי שתיקנתי.
מה זאת אומרת "תסמכו"? הרי, שוב, מדובר באחריות, שאם חלילה הוא מתרשל אז אותה רשות שנתנה לו את ההיתר בתנאי מסוים - - -
יש עוד אפשרות, שהם יהיו האחראים. לפי 252 שיהיו אחראים. נראה אותם. אדריכל יחתום שאין לו שום אחריות על מה שהוא עשה. מה תעשו?
מה שאפשר לעשות, מתי שניתנה ההודעה, אותו reject, מרגע שתוקן ה-reject לקצוב תקופת ימים שאז חייבים לאשר.
קצבת לי שבוע. מה יקרה אחרי השבוע? עוד פעם יחזור איזה פקיד ואני אצטרך לבוא אליו והוא יגיד לי: עכשיו ראיתי שגם כאן לא אז גם כאן תשנה. הרי זה מה שקורה כל הזמן.
כמו שקבענו כבר, ובסוף הסכימו גם אלה שבהתחלה זה היה נראה להם מוזר, שכל מה שמביאים כאסמכתאות וכל הדרישות שממלאים זה רק אלה שניתנו מראש, אין תיקון תוך כדי, החלטנו על כך; כך גם פה, אנחנו צריכים קודם כול לקבוע כלל, שאחרי שהתוכנית חוזרת לאדריכל אם יש בה הערות או התניות או תיקונים הם הסופיים, לא יהיו יותר. שנית, שמרגע שהאדריכל החזיר את החומר המתוקן יש עוד שבוע למשל לאשר את זה.
הרי ההיתר כפוף לתוכנית ולתקנות. ברגע שהוא סותר תוכנית או תקנות הוא לא חוקי, אין לו משמעות. יכול לקרות שאותו מהנדס-בודק לא שם לב בסיבוב הראשון שהתכנון סותר תוכנית או תקנה. אז צריך להבהיר שזה לא הופך את ההיתר הזה לחוקי, זה לא משתיק אותו מלתקן אי-חוקיות.
אם ההיתר לא חוקי – יש בשביל זה בתי-משפט. זה כבר לא עניין של בירוקרטיה. אם מישהו גילה שלא עמדו כאן בתקנים או בדברים הנדרשים ופספסו את זה בוועדה המחוזית, או מהנדס העיר פספס את זה, אז אותה רשות פונה לבית-המשפט בדרישה לבטל את ההיתר כי ההיתר לא עונה – לא לדרישות של המהנדס אלא לדרישות של החוק, לדרישות של התקן.
אני רק אומר שאם הוא פספס את זה, אי אפשר להגיד שהוא מושתק מלבדוק. הוא בטעות, במרכאות או שלא במרכאות, לא שם לב שמותר לבנות רק 3 קומות וההיתר הוא ל-4 קומות. בסיבוב השני הוא ישים לב. אז מה, הוא לא יוכל להגיד כלום כי הוא פספס בסיבוב הראשון? אז יבנו 4 קומות?
בעיניי הוא צריך לפנות לבית-המשפט, כלומר הרשות שהוא מייצג, ובית-המשפט יפסוק, בין היתר, איזה נזק הוא גרם לאדריכל בשל הטעות שלו.
אבל אני גם לא יכול לעמוד לצידו של הפקיד שעושה את עבודתו ברשלנות. הוא מטרטר אנשים לחינם.
על זה שהוא רשלן אפשר לתבוע אותו ולקבל פיצויים. אבל זה לא יכול להפוך בנייה שהיא לא חוקית לחוקית.
על זה יש פסיקה מפורשת, פסק-דין שפירא. אנשים אפילו הועמדו לדין על בנייה לפי היתר שהיה בטל. אבל זה לא במקרה שהוא שכח איזה דבר קטן אלא במקרה שאסור היה לו לתת את ההיתר.
הערעור על כך שההיתר לא חוקי לדעתי צריך להישמע בבתי-המשפט ולא להיות עילה לאיזו התערבות אדמיניסטרטיבית גרידא. זאת אומרת, האדמיניסטרציה מיצתה את עצמה בזה שהיא נתנה היתר. אם היא התרשלה, היא צריכה לפנות לבית-המשפט ולהגיד: אנחנו התרשלנו, אנחנו פספסנו אבל ההיתר הזה איננו חוקי.
תראה איזה מכשלה אתה גורם. הוא מחזיק נייר, כאילו יש לו היתר אבל לנייר הזה אין שום מעמד. אם הוא בונה על-פי זה הוא עבריין פלילי, השכן יכול גם לתבוע אותו. למה להיכנס לכל ה-loop הזה?
ה-loop הזה יכול להיווצר גם אם תיתן 100 ימים או 100 שנים ואין-סוף סיבובים. אם טוענים שזה בעצם בהגדרה היתר לא חוקי, אז הרשות מודיעה לאדריכל שההיתר אינו חוקי בשל סיבות כאלה או אחרות והאדריכל יתבע את הרשות על הנזק שנגרם על-ידי הרשות. זה לא שייך לסוגייה שלפנינו.
אגיד למה זה שייך, כי כשמכניסים לחוק נוסח מותר לך להעיר פעם אחת להיתר. כשמגישים לך היתר מתוקן אסור לך להעיר כלום, חזקה שהכול בסדר. אז יש כאן סתירה.
יש כאן שתי רמות. רמה אחת היא אי-עמידה בדרישות החוק והנוהל והתקן. הרמה השנייה היא סטייה מתוכניות כלשהן של העירייה, ראייה אסתטית שלה, דברים מעין אלה. הבהרנו זה עתה שאם הדברים לא חוקיים בהגדרה אז הם לא חוקיים ואז הרשות באיזה יום תגלה את זה ותודיע לאדריכל: סליחה, זה לא חוקי, פספסנו. אבל אם הם שכחו משהו שהוא מעניינם בלבד, במישור השני – גמרנו, הם לא יכולים יותר להתערב.
אני אמנם לא משפטן וכל פעם זה מקשה עליי. אני מבין שלגבי מישור הראשון – זה מובן מאליו, לא צריך אפילו לסייג את המקרים האלה בחוק. אנחנו חוזרים לשאר הדרישות. כאן אני מציע שאנחנו נכתוב: אם הרשות המוסמכת תקבל את תנאיי ההיתר, בתנאים מסוימים, עם דרישות של תיקונים מסוימים, אז יש לה עוד 10 ימים אחר-כך בקבלת התוכנית המתוקנת לאשר אותה סופית.
הספירה של 10 ימים היא מהיום שהאדריכל מחזיר את הבקשה המתוקנת. זה יכול להיות גם במסגרת של 30 ימים. זה דבר ראשון.
דבר שני, אם גילו שלא סופקו כל ההיתרים והאישורים, שדרשו מראש כמובן, אז על האדריכל להביא אותם ורק אז התוכנית מאושרת.
אם הם בדקו הכול ואומרים: אין לנו הערות אבל לא הבאת אישור מכיבוי-אש, אז הוא צריך להביא את האישור ואז התוכנית מאושרת.
האם לא יכול להיות שבגלל ההערות של הג"א משנים את כל המבנה? האם לא יכול היות שבגלל דרישות הג"א והכבאות אז כל הבניין מועמד אחרת ויש תיקון מהותי?
יכול להיות. זה עוד לא קרה לי מעולם, זה נדיר, אבל תיאורטית זה יכול להיות. אם זה קורה – אז מתחילים את כל התהליך מחדש. אז זה לא אותו בניין ולא אותו היתר.
מבחינה לוגית, לפני שנכנסים לכל שאר הדברים בודקים את האישורים. צריכים לגלות את זה בשלב מוקדם מאוד של הבדיקה, לא בסוף, כי מתחילים בזה.
ההצעה המקורית, וגם החוק שהיה עד כה, דיברה על 10,000 מטרים למבנה למגורים או לתעשייה ועל 7,000 מטרים למבנה שאינו למגורים או לתעשייה. הועלו כאן הצעות לצמצם את זה עד לגדלים אבסורדיים כמו 1,500 מטרים. זה פשוט לעשות צחוק מהחקיקה ולהמית אותה.
הבנתי שחבר הכנסת גורלובסקי מוכן לשתי פשרות, שהוא דיבר עליהן. אחת – שהכול יהיה 7,000 מטרים. והשנייה – שהגובה יהיה כמו שמוגדר בבניין הגבוה, עד 27 מטרים.
האם מרכז השלטון המקומי מוריד את ההתנגדות שלו?
אנחנו בדעה, וזה נאמר גם בפעמים קודמות והיושב-ראש שלל את זה, שזה צריך להיות עד 1,500 מטרים במבנה שמוגדר כמבנה פשוט בהגדרתו בחוק.
זה לא יילך. כשניתחנו מה קרה בסיבוב הקודם של החקיקה, שהיתה כבר בתוקף – ואז אפרופו התירו בנייה עד 10,000 מטרים – מצאנו שלא שהמטרים היו כל-כך רבים שזה הביא חלילה לאסון, לאיזו שגיאה הנדסית או משהו מעין זה. הבעיה היתה שלקיחת אחריות מצד האדריכלים לא היתה משתלמת.
אנחנו בונים על כך שבתנאיי השוק של היום יהיה יותר דחף ויותר מוטיבציה לאדריכלים לקחת אחריות ואנחנו מצפים גם שמי שיעשה את זה יהיו משרדי אדריכלים רציניים, כאלה שמסוגלים באמת לקחת את זה על עצמם. הם גם חייבים להוכיח ניסיון.
ברגע שמדובר בפרויקטים קטנטנים, ללכת ולהסתכן תמורת סכומים קטנים יחסית, להיכנס במלוא העוצמה לפרויקטים קטנים – ומדובר באדריכלים רציניים – זה פשוט לא יילך. לכן זה חוק ששוב לא ימריא. המטרה שלנו שהחוק הזה ימריא.
אבל משרד הבינוי והשיכון אמר שאנחנו סוברניים להחליט. הוא לא עמד על הדרישה הזאת. הוא אמר שמומלץ, כדי להנמיך את הסיכונים. אבל להנמיך את הסיכונים על-ידי ביטול מהות החוק? בכך אנחנו לא רוצים.
אני אומר שוב, מבחינת התקדימים, היות וזה כבר היה בספר החוקים ולא היו ערעורים אז, ומאז אני חושב שהאדריכלים שלנו רק השתפרו והטכנולוגיה נעשתה בטוחה יותר והחומרים מגוונים יותר, אין סיבה לדרוש היום משהו שלא היה נדרש אז ולא היה נושא לשום ערעור באותה תקופה.
אני מעלה להצבעה בסעיף 158יד פסקאות (5) ו-(6) – 7,000 מטרים, גם למבנה למגורים וגם למבנה שאינו למגורים, ומגבלת גובה של 27 מטרים.
הצבעה
בעד סעיף 158יד פסקאות (5)-(6), כפי שפורט – 3
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 158יד פסקאות (5)-(6) נתקבל.
הצעת החוק אושרה לקריאה ראשונה. ניתנו שבועיים ימים ליועצים המשפטיים ללטש אותה. אם יעלו פתאום דברים מהותיים, תגישו אותם ואנחנו נקיים עוד ישיבה לפי הצורך. אני מקווה שלא יהיה צורך בכך.
תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 13:15