הכנסת השלוש-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 458א

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי, כ"ג בשבט התשנ"ו (13 בפברואר 1996), שעה 12:15

חברי הוועדה; ד' צוקר - היו"ר

ד' מרידוד

יהודית קרפ - משנה ליועץ המשפטי לממשלה

דליה איש-שלום - משרד המשפטים

שחר גולדמן - " "

סנ"צ אלי נוער מזוז - המשרד לבטחון פנים

שיר מינקוביץ - " " "

רמי רובין - הנהלת בתי-המשפט

פרופ' אליהו הרנון - הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית

רינת קיטאי - האגודה לזכויות האזרח

יועץ משפטי; ש' שהם

מנהלת הוועדה; די ואג

קצרנית; אי זכאי

סדר-היום; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מסי 22)(עילות למשפט חוזר),

התשנ"ו-1995.



הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 22)(עילות למשפט חוזר), התשנ"ו-1995

היו"ר ד' צוקר;

אני פותח את הישיבה. אנחנו עוסקים בהצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 22)

(עילות למשפט חוזר), התשנ"ו-1995. בעקבות הדיון שקיימנו בשבוע שעבר התבקשה

הממשלה להביא לנו ניסוח לסיכום העמדות שהובאו כאן.

י' קרפ;

בדיון יקודם דנו בעילות ובשאלות שמסביב להפעלת משפט חוזר, שאלת הפרוצדורות,

היחס שבין התקנות לחוק, חסרים שיש בפרוצדורות. מבחינת העילות חלק מהדיון נסב

סביב הנוסח ותיכף אסביר איך ניסינו לפתור את השאלה של הנוסח. לגבי העילה הרביעית

התעוררה גם שאלה של הבנת התוכן.

באשר לפרוצדורה הגענו למסקנה שלא יהיה ראוי ונכון להציע בלחץ הזמן הצעה מקיפה

שתענה על כל הסוגיות. אנחנו מכירים בצורך להסדיר את הענין, להעביר אותו בחוק.

אנחנו מקבלים על עצמנו לחוקק בחוק סדר הדין הפלילי את הפרוצדורה של המשפט החוזר

ולעשות את זה בהקדם. אנחנו מבקשים שזה לא יהיה בלחץ הזמן בעיסוק בחוק הזה.

ביוקדם האפשרי נביא לפני הוועדה הצעה שתהיה מנותקת מהסעיף של העילות והיא תבוא

בחוק סדר והדין הפלילי.

פרופ' א' הרנון;

גם את החלק הקיים בחוק בתי-המשפט ראוי להעביר לחוק סדר הדין הפלילי.

י' קרפ;

איורי שתהיה לנו מסגרת נעשה את זה מכלול אחד.

לניסוח. האם זה צריך להיות "נתברר", "נתברר", "נטענו" או "הועלו", אנחנו

"נשיא בית-המשפט העליון רשאי להורות על משפט חוזר אם ראה כי

נתקיים אחד מאלה" ומפרטים את העילות. העילה השניה היא: הוצגו עובדות או ראיות,

ולא "נתבררו". השיכנוע של בית-המשפט יהיה שהוא יקבע כי יחד עם החומר שהיה

בבית-המשפט יש בזה לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון. זה הסעיף שמבטל את הצורך

בכך שהראיות יהיו ראיות חדשות.

יש הבדל בין העילה הראשונה והשלישית לבין השניה. בראשונה ובשלישית בית-המשפט

קבע עובדה, לעומת זאת, בעילה השניה לא בית-המשפט קבע אלא "הוצגו", "נתבררו",

"נתגלו". ברישא כתוב שנשיא בית-המשפט "רשאי להורות". איך מתייחסים לזה? יש

"רשאי" שאיננו אלא "חייב". אם בית-המשפט קבע שמישהו אחר עבר את תעבירח אני כמעט

לא רואה אפשרות ששיקול הדעת שלו יהיה רחב אלא הוא יהיה מצומצם והוא לא יוכל לא

לקיים את המשפט החוזר. הדבר דומה גם לגבי פיסקה (ג). בפיסקה (1) לא מספיק כפי

"בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו... בשקר יסודה", אלא "יש יסוד

להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". אלה

שני דברים מצטברים. בפיסקה (3) כתוב: "...נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא

ביצע אווזה". לעומת זאת, בפיסקה (2) כתוב: "נתגלו עובדות". האם כל עובדה

שנתגלתה או שלא היתה קודם ויכולה לשנות את תוצאות המשפט היא משמעותית? לא.

אל תדאג, זה לא יהיה כך. הנוסח "הוצגו", מישהו מציג ראיית שקר. הנשיא

צריך להפעיל פה שיקול דעת עמוק שהוא לא צריך להפעיל אותו לגבי שני הדברים

הראשונים כי זה לא דומה לפסק הדין. זאת אומרת, אם אתה אומר "נתבו-רו" - הוא צריך

לברר, אם הן לא הוצגו - לא צריך לברר.

אי-אפשר לקרוא את המלים כשהן עומדות בפני עצמן. אם הוצגו עובדות שלדעת

בית-המשפט יש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון, מטבע הדברים אלה לא

יהיו עובדות שבית-המשפט חושב שעל פניהן הן לא עובדות מפני שהן טענות שקר. זה

מכלול אחד. בית-המשפט צריך להשתכנע שהוצגו לו עובדות מסוג כזה שיכולה להיות להן

השלכה על תוצאות המשפט. כשאתה מפרק את זה, בית-המשפט נעצר בשלב הראשון ואומר:

בעיני העובדות האלה אינן עובדות כי על פניהן אני לא רואה שיש בהן ממש והן לא

יכולות להשפיע.

די מרידור;

או להיפך, עובדות שיכולות להשפיע אבל אין בהן ממש. השאלה היא אם הצגת

העובדות היא מספיקה או שצריך לעבור שלב של בירור לגבי העובדות עצמן. השאלה היא

באיזה מקום אנחנו רוצים את שיקול-הדעת: האם במלים "אם ראה כי" או "רשאי להורות",

או שלפני ששואלים הוא ראה אם בכלל התקיים אחד מאלה? האם שיקול הדעת הוא בתוך

פיסקה (2), או מחוץ לפיסקה (2)?

אבל אין גוף חיצוני שיברר.

די מרידור;

הוא מברר. שיקול הדעת שלו ברישא עוד לא הגיע עד שלא מתקיים (1), (2) או (3).

רק אם זה מתקיים מגיע השלב שהוא יכול להיות "רשאי". בפיסקה (2) יש עוד שלב של

שיקול-דעת של השופט עצמו שאיננו בפיסקאות (1) ו-(3) והוא לפני שיקול-הדעת שברישא.

השאלה אם צריך לומר על זה משהו כמו "נתברר"?

היו"ר ד' צוקר;

בפעם הקודמת הבינותי שכאשר מדובר במושג "נתבררו", זה עשוי להיות מובן כנתבררו

לפני-כן בבית-המשפט והיה להן תאריך של בירור.

די מרידור;

זו תהיה בסוף שאלה של פרשנות. צריך להבין שיש פה שני שלבים של שיקול-דעת של

השופט בבית-המשפט העליון; קודם כל הוא צריך לברר שהוצגו לו עובדות ושיש בהן ממש.

אם הוא השתכנע שהוצגו לפניו עובדות ושאפשר לשנות את תוצאות המשפט, אז זאת הפיסקה

השניה.

פרופ' א' הרנון;

פיסקה (2) מראש מנוסחת בצורה רחבה; הוצגו עובדות או ראיות. אחד מפסקי-הדין

של שמגר שהיה על-פי סעיף קטן (2), לסעיף 31 הקיים, אומר שצריכה להיות אמינות

לכאורה של אותן ראיות או עובדות חדשות. זה כבר פירוש שניתן כהנחייה.

היו"ר ד' צוקר;

צריך להוסיף אותו לחקיקה?

פרופ' א' הרנון;

לא. ההנחה שגם היום כששופט או נשיא אחר שידונו בבקשה הזאת לפי הנוסח הזה הוא

יאמר; מה הן עובדות או ראיות שעשויות לשנות את התוצאות? זו אמינות מינימלית.



ד' מרידוד;

כשקודם היה כתוב "נתגלו", או "נתבדד", לא מספיק שצד מציג את הראיות, מישהו

צדיד לעשות שיקול-דעת. פה כתבנו "הוצגו" ובדגע שיש הצגה אין יותד שיקול-דעת

בשאלה הזאת.

לא. הו הוצגו והן גם צריכות לקיים את המרכיב של האמינות.

ש' שהם;

נראה מה יקרה בשטח. אני מניה שהצעת החוק הזאת תעבור, זה יקבל פרסום. נראה

באיזה מצב יימצא נשיא בית-המשפט העליון. לא רק שהסעיף הזה מדבר על ערכאת ערעור

נוספת אלא הוא מדבר על ערכאת ערעור רחבה מאוד. אם הייתי סניגור של נאשם שהערעור

שלו נידחה אין לי מה להפסיד, אני צריך למצוא ראיה או מסמר להיתלות בו ולהגיש בקשה

לנשיא בית המשפט העליון - זה קורה ואני מניח שעורכי-הדין ימצאו דברים כאלה. אני

לא יכול לצפות כמה בקשות יוגשו, אני מניח שיהיו רבות. נראה מה תפקידו של נשיא

בית-המשפט העליון ומה אנחנו כותבים פה. הוא צריך לבדוק את העובדות והראיות, הוא

צריך לראות את התיק ולעשות השוואה. הוא לא יכול לבדוק מהימנות כי אין לו כלים,

זאת אומרת, גם אם זו תהיה ראיה שקרית - איך הוא ימצא את זה? יגישו לו תצהיר שבאמת

יכול לשנות את תוצאות המשפט, האם הוא יכול לבדוק אותו? בעיני, אנחנו מרחיבים כאן

את השוליים בצורה אדירה. אני לא חושב שזאת כוונת הוועדה, הוועדה רצתה לפתוח פתח

אבל לא פתח אין-סופי.

לפיסקה (2), אני לא יודע להצביע בדיוק על משהו אבל צריך למצוא דרך

ששיקול-הדעת של נשיא בית-המשפט העליון בשלב הזה לא יהיה אין-סופי כי אז כל אחד

יוכל לפנות אליו וגם טכנית הוא לא יוכל לעמוד בזה.

סנ"צ א' מזוז;

לענין הנוסח. בישיבה הקודמת עלתה ורסיה אחרת: הוצגו ראיות או נטענו עובדות.

התנגדתי ל"נטענו עובדות" מאותם נימוקים של חבר-הכנסת מרידור. העובדות כבר נטענו

ובית-המשפט צריך לשאול; אם העובדות האלה יוכחו האם יהיה בכוחן לשנות את התוצאה?

זה נראה לי מאוד מרחיב. המונח "הוצגו" דומה יותר ל"נתבררו", דבר שמראה על מוצקות

של הדברים בפני נשיא בית-המשפט העליון כי הוא צריך להשתכנע ממה שהובא בפניו.

אם המונח "הוצגו" לא משמיע את זה אלא שאפשר להסתפק בכך שהוגשה ראיה ורק ממנה

שוקלים אם יש בזה כדי לשנות, הייתי חוזרת למונח "נתבררו" שמשמיע כי בית-המשפט

ייכנס ויבדוק את מה שנמצא בפניו.

היו"ר ד' צוקר;

הרי ברור שעצם הצגת הראיות לא תחייב את הנשיא להכריע במשהו.

י' לוי ;

יש תגובה של היועץ המשפטי לממשלה והוא יראה את הדברים יחד, הוא לא יראה חלק.

ר' קיטאי;

יש להניח שבית-המשפט לא יגיע לפירוש אבסורדי שדי בדברים של הנאשם או של

סניגורו.



ד' מרידור;

הפירוש יהיה הפירוש הנכון אבל אנחנו צריכים לכתוב את זה. אין ספק שמציעי

ההצעה לא יזכו להצליח כי הפירוש מצמצם, זה בסדר, אני לא דואג.

אפשר לכתוב: הוצגו עובדות או ראיות העשויות לדעת בית-משפט.

י' קרפ;

אני מציעה לקרוא את הרישא של הסעיף ירוד עם העילה כמו משוואה עם חלק עיקרי

אם ראה בית-המשפט שנתקיים אחד מאלה אז הוא צריך לבחון

ולראות שנתקיים מה שכתוב בעילה. הוא צריך לראות שהוצגו עובדות ולהערכתו לבדוק

שמדובר בעובדות, ולא בסתם עובדות אלא בכאלה שיש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט.

המונח "נתגלו" משמיע משהו שקיים ובית-המשפט צריך להשתכנע בזה, והמונח "הוצגו"

יותר רלוונטי לשאלה איך אתה מביא את זה בפני בית-המשפט, זה לא אותו הדבר.

"נתגלו", אלה ראיות חדשית שלא היו ידועות.

אני חושב שהפתרון הוא בתקנות, דיברנו על זה בפעם הקודמת. אנחנו מדקדקים יתר

על המידה במושג הזה מכיוון שנשיא בית-המשפט העליון עובד על-פי התקנות, ועל-פיהן

שהחומר יועבר דרך נשיא בית-המשפט העליון או בדרך אחרת אל

התביעה, התביעה תיתן את דעתה, ותהיה תגובה של היועץ המשפטי. נשיא בית-המשפט יקבל

חומר ערוך, הוא לא מקבל מכתב ממישהו שכותב: אדוני הנשיא, אני רוצה משפט חוזר.

הוא ישלח את זה לתביעה.

תוסיפו לדברים של חבר-הכנסת לוי כי מדובר בענין פלילי שנפסק סופית אחרי שזה

עבר שתיים או שלוש ערכאות, הפתח שפותחים הוא צר.

אני יורד מזה, אני מציע רק שנתקן את זה.

כתוב פה דבר שלדעתי צריך להיות כתוב אחרת. פעם היה כתוב: "ראיות חדשות".

לפי הכתוב פה אפשר להבין שאלה עובדות שכבר היו קודם, אני חושב שאין כוונה כזאת.

הכוונה היא לעובדות שלא היו קודם למרות שאפשר היה שיהיו משום שעובדות שהיו

אי-אפשר להביא אותן מחדש. אפשר להביא עובדות שלא היו בפני בית-המשפט למרות

שיכולתי להביא אותן מחדש אבל לא הבאתי אותן. אין כאן כוונה להביא אותן עובדות

הוצגו עובדות או ראיות שלא היו בפני בית-המשפט בראשונה

ועשויות לבדן או ביחד עם החומר שהיה באותה ערכאה... וכן הלאה. מותר להביא רק

חומר שלא היה בפני בית-המשפט, אם אין חומר כזה ארנה לא פותח מחדש את הדיון.

למה? אם ההומר היה בפני בית-המשפט ועכשיו הוא קיבל פירוש חדש?

אז זה ייכנס לפיסקה (4).

ד' מרידור;

אם הכוונה היא שאדם יוכל להגיש חומר שכבר היה אבל לא חומר חדש - אני לא

מתכוון לזה. תגידו למה אתם מתכוונים. אם הכוונה היא להומר שיכול היה להגיש ולא

הגיש - זה דבר אחר.

היו"ר ד' צוקר;

תלכו לדברי ההסבר שכתבתם ולדברי השר במליאה וזה המקרה אליו הכוונה: עורד

הדין שגה, החומר היה ידוע, כולם ראו אותו אבל הוא לא עשה בו שימוש כי הוא סבר שזה

לא משרת את לקוחו. הוא טעה.

ד' מרידור;

כפי שאמרתי, אני מציע לכתוב שאפשר להגיש חומר שלא היה בפני בית-המשפט.

היו"ר ד' צוקר;

זה לא עולה מן הנוסח?

סנ"צ א' מזוז;

צריך להבהיר את זה.

ד' מרידור;

חומר שלא הוגש - אני מבין, רוצים לפתוח את זה; אבל אם החומר כבר הוגש, השופט

דן בו והחליט לא לקבל אותו, האם נפתח את זה מחדש? בערעור אי-אפשר לעשות דבר בזה

אז בבקשה מעל הערעור אפשר יהיה לעשות את זה? נכתוב שאפשר להגיש חומר שלא היה

בפני בית-המשפט.

אני חושש שאתה מצמצם את הסעיף. עד עכשיו לא היתה לנו מגבלה כזאת.

די איש-שלום;

נניח שטכנית החומר הוגש אבל הטיעון היה כל כך רשלני ובית-המשפט המכובד לא שם

לב.

ר' רובין;

בשביל זה קיימת פיסקה (4), יש חשש לעיוות דין.

היו"ר ד' צוקר;

אני חושש מהתוספת הזאת. זה סעיף נגד שגיאות ויכול להיות שהחומר כבר היה לפני

בית-המשפט.



ד' מרידור;

אם אתה אומר שזה סעיף נגד שגיאות אז תוסיף עוד דבר: שיביא גם את הטענות. הוא

לא יכול לטעון? הטענות המשפטיות הן יותר מסובכות מהטענות העובדתיות. אתה פוחד

מטעויות?

אם נשיא בית--המשפט העליון טעה באי-התרת משפט חוזר, גם שם צריך להיות לזה סוף.

אם הראיות היו בפני השופט והשופט טעה, וגם ערכאת הערעור טעתה, חס ושלום, נגמר

ההליך, אין ברירה אלא אם יש סעיף סל. אחרת, תביא את כל המשפט לשופט ותגיד: אלה

הראיות שהיו ואני מבקש ממך עכשיו לדון בהן מחדש. זה לא הגיוני.

החשש שלי הוא שאם נוסיף את המלים: "שלא היו בפני בית-המשפטיי, נגרע מהכוונה

שאם החומר היה בפני בית-המשפט ועורך הדין התרשל ולא הגיש אותו, אי-אפשר יהיה

לעשות שימוש בעילה הזאת. מאידך, הנזק לא יכול להיות נורא משום שעדיין יש לנו את

העילה ב-(4) שדרכה אפשר להגיע לרשלנות.

חבר-הכנסת דן מרידור מציע שבפיסקה (2) נכתוב: הוצגו עובדות או ראיות שלא היו

בפני בית-המשפט העשויות לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפניו לשנות את תוצאות המשפט

לטובת הנידון. ההצעה השניה המונחת כאן היא לפי הנוסח שלפנינו: הוצגו עובדות או

ראיות העשויות לבדן או בירוד עם החומר שהיה בפני בית-המשפט בראשונה, לשנות את

תוצאות המשפט לטובת הנידון.

אני מעמיד להצבעה את ההצעה של חבר-הכנסת מרידור. מי בעד? מי נגד?

הצבעה

הצעתו של חבר-הכנסת דן מרידור לא נתקבלה

מי בעד ההצעה השניה? מי נגד?

הצבעה

ההצעה השניה נתקבלה

ההצעה השניה לפי הנוסח שלפנינו נתקבלה. תירשם הסתייגות לחבר-הכנסת דן מרידור

בעניו הזה.

אנחנו עוברים לפיסקה (4).

בפיסקה (4) התעוררה שאלה על היקף רוחבו של הסעיף, וכן מדוע פיסקה (4) מדברת

רק על ההרשעה בעוד בעילות האחרות מדובר על: "העשויות לשנות את תוצאות המשפט

לטובת הנידון" שהוא בהקשר הרהב יותר שלא רק מדבר על ההרשעה אלא גם על אופי

ההרשעה.



הצגתי בפני הוועדה מה היתה הכוונה של ועדת גולדברג שהמליצה את ההמלצה וחזרתי

וביררתי עם השופט גולדברג אם כיוונתי לדעתו או לדעת הוועדה. הוא אישר לי שבעילה

הרביעית היתה מצד אהד כוונה להרחיב מעבר לעילות במובן הזה שאם באופו טכני לא

מתקיימת אף איות מהעילות עדיין יש לנו פתח לתקן עיוותי דין; לעומת זה, להצר במובן

הזה שרק אם עיוות הדין הוא בעצם ההרשעה ולא בשאלה אם אפשר היה להרשיע אותו במשהו

דחוק זה ישמש פתה לעילה הרביעית.

זאת אומרת, כן מדובר בהרשעה?

י' קרפ;

רק אם עיוות הדין הוא בעצם רזהרשעה והוא היה צריך לצאת זכאי, לא שהוא היה צריך

לצאת זכאי לפי סעיף אחד אבל אשם לפי סעיף אחר. זאת היתה הכוונה וכן לצמצם מבחינת

התוצאה של ההרשעה ולא להרחיב לדברים היכולים להיות לטובת הנידון. זאת מתוך הנחה

שבמרבית המקרים העילות האחרות הן שעשויות לשמש פתח לשנות את המשפט לטובתו גם

מהבחינה של סעיף ההרשעה.

די מרידור;

אני מעיר לסעיף שהיתה עליו הצבעה. אם יקראו את הפרוטוקול של הוועדה על הסעיף

הזה, מצבו יותר חמור מאשר היה לפני רבע שעה. יכולתי להבין מדבריה של גבי

איש-שלום, שאולי לא נרשמו, שהכוונה היא רק לעובדות חדשות וזה מתברר מתוך ההמשך.

גבי קרפ אומרת דבר אחר, שהכוונה היא גם לעובדות שהיו ולא רק לעובדות חדשות. זה

לא טוב בעיני, אבל אם החלטתם - החלטתם.

לפיסקה (4). אני לא מקבל את הרציונאל שהביאה גבי קרפ בשם השופט גולדברג. אתן

דוגמה. דמיאניוק, כידוע, הורשע ונגזר דינו למוות על זה שהוא היה איוואן האיום.

נניח שנתגלו עובדות חדשות שמיקי שקד היה מביא ומתברר שהוא מואשם רק בהיותו חבר

ב-.S.S. האם לא ארשה לפתוח את זה? אם באיזו שהיא דרך יתברר שעיוות הדין הוא בכך

שהאיש איננו איוואן האיום אלא רק היה ואכמן ב-.S.S? אני לא רואה את ההבדל, מבחינת

עשיית הצדק, למה במקרה כזה לא להתיר, ודווקא במקרה שהזיכוי הוא מוחלט כן להתיר?

בישיבה הקודמת הזכרנו את המקרה של גרימת מוות ברשלנות לעומת רצה כדוגמה מאירת

עיניים, והדוגמה של אדם שבגד אבל לבסוף התברר שהוא לא בגד אלא מסר מסמך למי שלא

היה מוסמך. זה לא מסתדר לי. אני לא חושב שעצם ההרשעה היא הבעיה אלא אם עיוות

הדיןן הוא עד כדי כך גדול שההבדל בהרשעות מוכיח אותו - בין רצח לבין גרימת מוות

ברשלנות, או בין בגידה לבין מסירת מסמך, או בין השמדת עם לבין חברות בארגון -

וההבדל הוא עצום ואני הולק על הרציונאל של השופט גולדברג.

אני הולק על כל העילה הרביעית, היא לא נכונה, היא מיותרת. אם כבר תיקנו את

העילה השניה, בדרכי, שהרשלנות של עורך הדין לא תבוא לחובת האדם ונוכל לפתוח את

המשפט מחדש, אני חושב שעשינו די בכך. אם אנחנו פותחים היום את הפתח הענק הזה,

התוצאה האמיתית היא שכל אחת משלוש העילות תתנוון, תידלדל ותהיה כלא היתה כי העילה

היחידה הקיימת היא עילה (4} משום שהיא הובקת עולם ומלואו. נכון שאני מאמין

שבית-המשפט יתקן את עיוותי הדין והכל יהיה על תפארת המתקנים, יגידו שעשו משהו

גדול ולמעשה לא יתקנו פה דבר כי בית-המשפט לא יאפשר לעצמו להפוך את כל סופיות

הדיון לבדיחה. יכול להיות שידידי, חבר-הכנסת לוי, חושב שלא צריכה להיות סופיות

הדיון ותמיד צריך לפתוח משפט מחדש, המשפט העברי הולך בדרך הזאת, השקפת עולמו

ברורה לי, אנחנו לא הולכים בדרך הזאת. השקפת עולמי היא אהרת, אני בעד סופיות

הדיון אלא במקרים חריגים מאוד ופה נגמרה סופיות הדיון לחלוטין.

אני חושב שפיסקה (4) היא לא טובה. אם דעתי לא התקבל, אני מציע שלא תיעשה בה

הבחנה בין הרשעה לבין זיכוי, אלא אם הרשעה מביאה לעיוות דין. אם ההרשעה היא בין

הריגה או הריגה נמוכה מאוד שהעונש עליה הוא אפילו לא מאסר, לבין גרימת מוות חמורה

מאוד, עיוות הדין הוא גדול.



י' לוי ;

מי שם אותנו להגיד מה הוא עיוות גדול ומה לא?

פרופ' א' הרנון;

גבי קרפ לא התייחסה לתוספת של פיסקת (4) שמופיעה בסוגריים המרובעים. זאת דרך

שמצמצמת במידת מה את הפיסקה וגם משפיעה על הסעיפים הקטנים האהרים מכיוון שהיא

מדגישה שמדובר על טעם מיוחד ארור והחשש של עיוות דין צריך להיות קיים גם בסעיפים

הקטנים האהרים. אם לא כורנבים ברישא של הסעיף, לפני הסעיפים הקטנים, שמדובר בחשש

מטעם מיוחד אהר יש השש של ממש כי נגרם לנידון

עיוות דין בעצם הרשעתו, זה עונה גם על הביקורת שלך, חבר-הכנסת מרידור, שאולי

ההרהבה היא גדולה מדי. המלים האלה אומרות שסעיף הסל הוא יותר מצומצם וגם

שהסעיפים הקטנים האהרים מדברים על מקרים יוצאי דופן לא כערעור נוסף אלא כעילות

לגבי מקרים חורגים מהרגיל.

די מרידור;

אני מצטרף לדבריו של פרופ' הרנון בענין זה.

פרופ' א' הרנון;

עצם ההרשעה רול על פיסקה (4) ולא על הסעיפים האהרים. לכן, אם יש ראיות הדשות

שהובאו על-ידי מיקי שקד או מישהו אהר, אפשר להיכנס לאחד הסעיפים הקטנים האהרים.

י' לוי;

אם יש עיוות דין שזה לא ראיות הדשות, לא סעיף (2) ולא סעיפים אהרים?

פרופי אי הרנון;

זה מוכרה להיות הדש.

י' לוי;

אז בשביל מה צריד את סעיף (4)? למה בסעיף (4) עיוות הדין יהיה שונה מאשר

בשלושת הסעיפים האהרים עד כדי זה שנדרוש שהשינוי יהיה רק מהרשעה לזיכוי, ואילו

בסעיפים (1},(2) ו-(3) יכול להיות שנחליף את ההרשעה, או שנקל בעונש? מה הסיבה?

לפעמים עיוות דין הוא הרבה יותר המור מזה שנתגלתה ראיה הדשה. מי שם אותנו לשקול

מה יותר המור בעיוות דין, האם עיוות דין הוא יותר המור כשהתגלתה ראיה הדשה, או

עיוות דין שלא נטענה טענה משפטית, או משהו אהר?

די מרידור;

אולי מישהו כאן יכול להדגים לנו איזה מקרה לא ייכנס בפיסקאות (1), (2) ו-(3),

לרבות פיסקה (2) המורהבת כפי שהורולט כאן?

י' לוי;

טענות משפטיות, זה עיוות דין. אם מדובר על עובדות - זו פיסקה (3).

די מרידור;

אם נכון מה שאומר חבר-הכנסת לוי, תגידו לי.



היו"ר ד' צוקר;

משחו חדש שהופיע בזירה.

ד' מרידוד;

מה זה משהו הדש? דאוס אכס מכינה?

היו"ר ד' צוקר;

כן, יש לפעמים דאוס אכס מכינה.

אגיד לך מה זה עיוות דין: התברר שאחד השופטים היה נגוע בפרשה, או שאהד

השופטים נפסל להיות שופט בגלל סיבה אחרת.

אני מקבל, זו דוגמה טובה.

יש דוגמה גם לשאלה הזאת שמסבירה מדוע התנגדו למה שהוצע בישיבה הקודמת ולכן

שמנו את זה בסוגריים המרובעים וכתבנו בהם: מטעם מיוחד אחר, וזו העילה הראשונה

"בית-המשפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר

או בזיוף." יכול להיות מצב שבית-המשפט לא פסק כך משום שזה לא הגיע לבית-המשפט.

אדם הודה לפני מותו, על ערש דווי, על כך שהוא שיקר, זייף ומת. זה לא התברר לפני

בית-משפט אבל זו תהיה עילה לפי פיסקה (4). לא נכון יהיה לכתוב "מטעם מיוחד אחר"

כי זה אותו טעם אלא שלא התקיים ארח- התנאים. זה מסוכן לכתוב "מטעם מיוחד אחר" כי

זה ירוקן את הרעיון של הסעיף.

אם אדנה מדבר בעדויות שקר, הדרך שקבועה לדון בהן תהיה בפיסקה (1). אתה לא

יכול להכניס את זה ל-(2} כי במובחן מ-(1) סעיף (2) לא מדבר על עדויות שקר. לכן

סעיף הסל (4) יכלול את כל הדברים האלה. החשש שלנו הוא שאם אנחנו אומרים "מטעם

מיוחד אחר" הפרשנות וזהיה מצומצמת.

אני בעד שלא נכתוב את זה.

אני בעד שנצמצם.

אני חושבת ששום שיקול של סופיות הדיון לא יכול לעמוד במקרה שיש חשש של ממש

שנגרם עיוות דין. חשש כזה התעורר במקרים נדירים ביותר ועובדה היא שאנחנו מתקשים

למצוא דוגמאות.



ד' מרידור;

גם לדבריך אני מסכים. אם אני משוכנע שיש עיוות דין אמיתי אני מוכן לשקול גם

את סופיות הדיון. אני לא חושש מזה. אני חושש שהסעיף הזה יהיה פתח לאלפי דיונים

שאין בהם שום עיוות דין והמערכת תכרע תחתם.

ר' קיטאי;

החשש העיקרי הוא כתוצאה מהרשעה בעבירה חמורה יותר. אין ספק שנגרם עיוות דין

יותר חמור כשאדם מורשע ברצח ובגרימת מוות ברשלנות מאשר בעבירת תנועה. אני מציעה

לכתוב "מיזמת הרשעתו" במקום "בעצם הרשעתו".

י' לוי;

נשאיר את מה שהיה.

ר' קיטאי;

אפשר להשאיר "מטעם אחר", ולא מטעם מיוחד אחר, כי החשש של ממש שנגרם עיוות דין

הוא מספיק. ברגע שיש חשש זה הטעם המיוחד. הטעם נועד להבחין מהעילות הקודמות

למשפט חוזר, הוא לא נועד להוסיף עוד מכשול על החשש שנגרם עיוות דין.

י' לוי;

בוודאי. אם אין טעם אחר אבל יש עיוות דין לא נעשה משפט חוזר, רק אם יש טעם

אחר ומטעם איור יש עיוות דין. אני לא יודע לשם מה ההגבלה הזאת? לי מספיק שיש

עיוות דין כדי לעשות משפט חוזר. יש תקנות, יש תביעה, יש יועץ משפטי לממשלה, הוא

יקבל תסקיר, נשיא בית-המשפט העליון יכול לבקש שהיועץ המשפטי יחקור, יש כל מיני

אמצעים.

די מרידור;

איד הוא ידע?

לפי זה כל הסעיף מיותר, גם עילות (1), (2), (3).

היו"ר ד' צוקר;

אם הוא לא ידע, הוא לא פותח את הענין מחדש.

די מרידור;

הסעיף הקיים הוא לא מקרי. (1) ו-(3) זו קביעה של בית-המשפט היום. (2} זו

בדיקה אחת, האם החומר חדש או לא. היום אנחנו עושים דבר שמעולם לא עשינו אותו

והוא שובר את סופיות הדיון.

היו"ר די צוקר;

נכון שסעיף (4) הוא סעיף סל לאותם מקרים שקשה לצפות ולחזות אותם שאולי קשורים

באופיו, בתכונותיו ובהתנהגותו של השופט, או של הסניגור שהיו לו מניעים נסתרים.

גם באופיו של הנאשם בהרשעה על פי הודאתו, גם זה יכול לשנות.

היו"ר ד' צוקר;

בית-המשפט יצטרך להשתכנע אחרי שהוא עובר מספר מכשולים, כלומר, לא מחייבים

אותו כאו לקבל את זה. ההומר צריך לענות על קריטריון של אמינות.

די מרידור;

עד היום זה לא היה. פסק-הדין של שמגר.

היו"ר די צוקר;

אנחנו מדברים עכשיו, אחרי פסק-הדין הזה. האם הצגת עובדות או העלאת השש די

בהם כדי לפתוח את המשפט?

די מרידור;

אם תחשבו ההיפך ממני ותצביעו, אגיש הסתייגות. אני מציע להפוך את הסדר

ולהתהיל בסעיף (4) ולומר שסעיפים (1), (2), (3) יהיו כגון אלה, כלומר, יהיה צמצום

של הפרשנות.

י' לוי;

אני מתנגד לכך.

אולי אפשר להגיע להסכמה. אני הושב שצריך לקבל את סעיף (4) מפני החששות שאולי

יהיה מקרה שלא ייכנס לסעיפים הקודמים. במקום המלים "בעצם הרשעתו", אני מציע

לכתוב; בעבירה שהורשע בה. אם עצם הרשעתו ברצה גורם עיוות דין והוא יצטרך להיות

מורשע בגרימת מוות בהתרשלות, בוודאי שאפשר לעשות זאת.

י' לוי;

עיינתי בבית מה ההבדל בין כלל ופרט, ופרט וכלל. המשמעות של כלל ופרט היא

מצמצמת, המשמעות של פרט וכלל היא מרהיבה. זה ההיגיון. כאשר אתה כותב כלל

אין לך בכלל משהו יותר מהפרט, כלומר, אתה מבטל את

הכלל. זה הפוך כשאתה כותב פרט וכלל, אוזה אומר; פרט, ואני מוסיף עליו את הכלל.

לכן, פה צריך להיות פרט וכלל.

די מרידור;

אני רוצה להוסיף עוד סעיף אהד שאני מציע אותו לאור ניסוה סעיף (4), והוא;

בכל מקרה לא יתאפשר דיון מחדש אם הטענה היא טענה של טעות בדין, טענה משפטית. אם

גם זה יהיה אפשרי, הכל פרוץ לחלוטין.

בכללי חוק העונשין יש הוראות מה עושים במקרה כזה של שינוי הלכה, אנהנו לא

מחדשים עכשיו שום דבר. אתה עסקת בהם כיושב-ראש ועדת המשנה.



ד' מרידור;

הטענה היחידה היא טעות בדין. נניח שהשופט קובע קביעה משפטית שלפי הבנתי היא

לא נכונה משפטית.

י' לוי;

כל השופטים קבעו כך, גם הערעור.

ד' מרידור;

או שאדם לא ערער בכלל. אתן לך דוגמה, בערעור הוא לא יכול להביא ראיות חדשות,

הוא לא יערער ואז הוא ילך בדרך הזאת.

י' לוי;

עצם העובדה שהוא לא ערער היא לרעתו, הנשיא לא יאפשר לו משפט חוזר.

היו"ר ד' צוקר;

אתם מציעים למהוק את הסוגריים המרובעים?

אנהנו לא מציעים לכלול אותם, הבאנו אותם רק משום שזה עלה פה.

די מרידור;

אני מציע שיהיו סוגריים מרובעים. להלופיו, אני מציע שנכתוב; "מטעם אחריי,

כמו שאמרה גב' קיטאי.

אנחנו מצביעים על סעיף (4). אם הוא יתקבל, ההצעות של חבר-הכנסת דן מרידור

תהפוכנה להסתייגויות.

י' לוי;

אני מדבר על סעיף (4) לפי הנוסח הכחול. על זה דיברנו עכשיו. בנוסח הלבן יש

שתי משמעויות; קודם כל הסוגריים שאני לא מקבל אותם; דבר שני, כשכתוב "עצם

הרשעתו", אפשר להבין שזה רק אם מזכים אותו. אני חושב שזה לא נכון.

ד' איש-שלום;

הנוסח הכחול לא יפתור את הבעיה הזאת, זה יישאר לפרשנות בית-המשפט.

י' לוי;

בפעם הקודמת דיברנו על שני נושאים; האחד - שאנחנו הולכים מהחיוב אל הזכות

ולא להיפך ונגרם לנידון עיוות דין. נקודה שניה - ניתן לאפשר הקלה בהרשעה או

הרשעה אחרת. בין הנוסחים המוגשים לפנינו הנוסח הכהול הוא הנכון.

די מרידור;

נכתוב; בעצם הרשעתו או בעבירה שהורשע בה.



ש' שהם;

אני מציע לכתוב: יש חשש של ממש כי בהרשעה בעבירה בה הורשע נגרם לנידון עיוות

י' לוי;

זה יותר טוב.

י' קרפ;

אני מבקשת להזכיר את המסר שבכל זאת הרצון הוא לצמצם כשהעילה היא לא מהעילות

האלה אלא כשמסתבר מטעמים איורים שנפל עיוות דין. זה צריך להיות עיוות דין זועק

לשמים במובן הזה שאדם לא היה צריך להיות מואשם.

ד' מרידור;

עיוות דין המור.

י' לוי;

מי שם אותנו לדון מה זה עיוות דין המור?

היו"ר די צוקר;

מה זה "חמור"? הקלון שהוא המיט על עצמו? הבושה?

די מרידור;

לדוגמה, אדם הורשע בעבירה של מרמה בנסיבות מחמירות אבל הסתבר שהוא הורשע

בעבירה של מרמה לא בנסיבות מחמירות. זה עיוות דין אבל לא הייתי פותח את המשפט

מחדש.

סנ"צ א' מזוז;

אולי אדם הורשע בעבירת תנועה ואחר-כך הוא הורשע בעבירת תנועה אחרת.

י' לוי;

אם שללו לו את הרישיון לעשר שנים וזו פרנסתו והוא חושב שנגרם לו עוול, שיגיש

בקשה. אדם לא יגש על זוטות, על ההלפת קנס מ-300 שקל ל-150 שקל.

ר' רובין;

הוא יגש, מדוע לא?

י' לוי;

אני מציע לכתוב; כי בהרשעה בה הורשע הנידון נגרם לנידון עיוות דין.

היו"ר ד' צוקר;

אני הייתי נשאר עם הנוסה הלבן שנוסה בעקבות הדיון הקודם אבל אני יכול לחיות

עם הנוסח הכחול בו כתוב; "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעת הנידון יש עיוות דין."

בסדר.

היו"ר ד' צוקר;

אם כד, אני מעמיד להצבעה את ההצעה הבאה לסעיף (4): "נתעורר חשש של ממש כי

בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". מי בעד? מי נגד?

הצבעה

ההצעה אושרה

היו"ר ד' צוקר;

ללא התנגדות אנחנו מאשרים את סעיף (4) בנוסח שהקראתי. בזה סיימנו את

הכנתו של ההוק לקריאה שניה ושלישית. ההצעות של חבר-הכנסת דן מרידור יוגשו

כהסתייגויות כפי שעלו במהלך הדיון.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:15