הכנסת השלוש-עשרה

מושב חמישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' -485

מישיבת חוקה חוק ומשפט

מיום רביעי. כ"ב באדר התשנ"ו (13 במרץ 1996). שעה; 00;9

נכחו

יצחק לוי - מ"מ היו"ר

חיים אורון

דן מרידור

רון נחמן

אברהם רביץ

עו"ד דליה איש-שלום - משרד המשפטים

ד"ר מאיר חובב - מנהל האגף לשירותי תקון במשרד

העבודה והרווחה

חיים פוזנר - משרד העבודה והרווחה

אביבה פלאי - שירות המבחן לנוער במשרד העבודה

והרווחה

יעל הרמל - משרד העבודה והרווחה

רפ"ק מלכה סופר - קצינת קרבנות במדור עבריינות נוער

במשרד לבטחון פנים

ד"ר עמנואל גרוס - הפקלוטה למשפטים באוניברסיטת חיפה

עו"ד מרים איסרוב - הלשכה המשפטית במשרד הבריאות

אילנה בן-שחר - משרד הבריאות

יעל דוידזון - משרד הבריאות

אורי שוחט - משרד הבריאות

עו"ד רחל בניזמן - שדולת הנשים

ריקי שפירא - מתמחה של היועץ המשפטי

שלמה שוהם

דורית ואג

אושרה עצידה

1. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 55) (אלימות במשפחה),

התשנ"ו-1996, של חבר הכנסת חיים אורון. אישור לקריאה

שניה ושלישית.

2. הצעת חוק לתיקון החוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון

מסי 2), (תיקונים שונים), התשנ"ו-1996, של חברי חכנקת

יצחק לוי ונעמי בלומנטל. אישור לקריאה שניה ושלישית.



1. הצעת חוק העונשין לתיקון מס' 55) (אלימות במשפחה). התשנ"ו-1996.

של חבר הכנסת חיים אורון - אישור לקריאה שניה ושלישית.

היו"ר י' לוי;

אנחנו מעוניינים לסיים את שני החוקים האלה לפני יציאת הכנסת לפגרה

ולהעביר אותם בקריאה שניה ושלישית. אני כבר מראש אומר שאני מאוד מאוד מבקש

משלמה אם אפשר להשתדל שהם יעלו היום למליאה כדי שנוכל לגמור אותם.

גם בוועדת המשנה וגם במליאת הוועדה עברנו על החוקים בהשתתפותם של כמעט

כל הנוכחים ואנחנו יודעים במה מדובר. אנחנו נברר את החוקים בהנחיית משרד

המשפטים סעיף אחר סעיף ונראה אם יש צורך בתיקונים כלשהם. אני מבין- שמשרד

העבודה והרווחה ומשרד המשפטים הגישו כאן שני תיקונים ואנחנו נראה אותם.

אני מבקש מהגברת איש-שלום לעבור על החוק ולהסביר לנו את הדרוש תיקון.

הסעיף הראשון מחליף את הכותרת של סימן זי בפרק וי לחוק העונשין שהוא כיום

טיפול במשתמשים בסמים, כך שהוא ידבר על טיפול בקהילה וכך גם יצורף טיפול

בתופעת אלימות במשפחה.

היו"ר י' לוי;

אם אין הערות סימן שהסעיף מאושר. ואם יש למישהו הערה שיאמר שיש לו הערה.

סעיף מספר 1 מאושר.

די איש שלום;

הסעיף השני מתייחס לסעיף 83 לחוק העונשין שמדבר על זה שבית משפט לא יתן

צו מבחן כאמור בסעיף 82, אלא אם כן הנידון הסכים לעבור טיפול והבין את תנאי

הטיפול ומהותו. מצבו של הנידון מצדיק טיפול והנידון מתאים לטיפול. נעשו

סידורים שיאפשרו לנידון לקבל את הטיפול על פי תוכנית מפורטת בהסדר קצין מבחן

לעניין סוג הטיפול, מהותו ומישכו. וכאן אנחנו מרחיבים את תחולת הסעיף הזה

שהקראתי כרגע לסעיף 86, נושא הטיפול באלימות במשפחה. כלומר, להבטיח שהטיפול

יעשה בהסכמה ותוך הבנה של המהות שלו ותוך הבטחה שיש לו באמת מסגרת לטיפול.

היו"ר י' לוי;

כלומר, הטיפול בא במקום ענישה?

די איש-שלום;

הטיפול יכול לבוא במקום ענישה כשיש הרשעה, או מה שאנחנו נציע תיכף, גם

ללא הרשעה.

היו"ר י' לוי;

אני מציע שנחזור לסעיף 2, לאחר סעיף 3, כדי שנבין את המהות של הדברים.

סעיף 3 למעשה מדבר על מצב שבו הורשע אדם ונוכח בית משפט שהוא נוהג

באלימות כלפי בני משפחתו ונותן לו סמכות להטיל עליו בצו מבחן שבמסגרתו חוא

יעבור טיפול, על פי תוכנית שבית משפט יפרט.

יש פה הגדרה רחבה של בן משפחה, מקבילה להגדרה של חוק למניעת אלימות

במשפחה וההצעה שלנו ושל משרד העבודה היא בעצם להרחיב את תחולת הסעיף גם למקרה

שבית משפט החליט שאין מקום להרשיע את הנאשם. בהצעה שהגשנו אנחנו מציעים להוסיף

כחריג, כמובן שזה לא צריך להיות הכלל, במקרים מאוד נדירים של מעידה חד-פעמית

של מצב שבו אין טעם להרשעה שתטיל סטיגמה ללא הצדקה עניינית. זה לא יהיה

הנורמה. במחשבה שנייה חשבנו שצריך לאפשר את הכלי הזה לבית משפט ולא להגביל רק

בנושא הזה, הגבלה שלא קיימת בשום נושא אחר. כלומר, בכל נושא אחר בית משפט יכול

לתת צו מבחן ללא הרשעה ואין סיבה שבנושא הזה תהיה הגבלה מיוחדת.

היו"ר יי לוי;

בעיניי התיקון הוא בסדר גמור, אלא שלדעתי זה לא צריך להיות חריג, צריך

להשתמש בזה יותר. כלומר, אם יש מקרים שאין מספיק ראיות כדי להרשיע, אבל יש

בסיס מספיק רחב כדי לחשוד שיש כאן אלימות במשפחה.

זה לא הרעיון.

היו"ר יי לוי;

אז למה אין הרשעה?

ע' גרוס;

העניין שלא להרשיע באותם מקרים זה כדי באמת למנוע את הסטיגמה של ההרשעה

על כל מה שמשתמע. הרשעה בעבירה כזו יכולה בעצם להיתפס כעבירה שיש עימה קלון על

כל מה שמשתמע מהרשעה על עבירה שיש עימה קלון. כדי להימנע מתוצאות סוחפות כאלה

ובעצם לפגוע במשפחה עצמה וגם ביכולת של האדם לקום ולהשתקם, יש מקרים שהם אמנם

חריגים, שבית המשפט יציע שחרף הראיות המשכנעות שבאו בפניו, בשל הנסיבות

היוצאות מגדר הרגיל, ימנע בית המשפט מלהרשיע ויחד עם זאת הוא רוצה להמשיך

ולהעמיד את אותו אדם במבחן אמיתי ולא להסתפק במשהו ערטילאי. ולכן אנחנו בעצם

מדברים במצב שבו אדם מובא לדין ולא מורשע, אבל נגזר עליו עונש.

שי שוהם;

התוספת הזאת היא רצויה בהחלט ורצוי לומר שלא ירשיע פה. יש הרי פסק דין

מפורסם של השופט חמן שלח זכרונו לברכה שהמושג הרשעה הינו שונה ויכול להיות מצב

בו אתה מרשיע את הנאשם כי מצאת שיש ראיות נגדו ועדיין אתה מטיל עליו מבחן ללא

הרשעה. המילה הרשעה משמשת פה לשתי פנים. ובמקרים האלה כדי להסיר ספק אני מציע

לומר שבית המשפט מצא שהנאשם עבר את העבירה והחליט שלא להרשיע אותו.

לגופו של העניין יש לומר כך. ישנם מקרים רבים וצריך לומר אותם, שבאמת

האלימות היא אלימות מינורית, חד פעמית בין בני זוג ולא מדובר באיזשהי אלימות

קשה. במקרים האלה כשבני הזוג מגיעים לבית משפט כשהם לפעמים עברו טיפול או שהם

כבר השלימו או שהאישה היא כבר בהריון עד שזה מגיע לדיון, במקרים האלה אם באמת

ברור שזה משהו שזה לא יחזור על עצמו ושבני הזוג חיים בשלום, כן ללכת בדרך הזו

ולא צריך להיזהר.



יש היום אוירה של הצורך להחמיר בעבירות באלימות במשפחה ואנחנו לא נגד העניין

במקרים של אלימות קשה ומסוכנת, אבל לא פעם הבעל נותן איזשהי מכה מינורית לאישה

או האישה לבעל, זה הולך בשני הצדדים, ובני הזוג השני רץ מייד למשטרה מבלי שהוא

חושב פעמיים ואז שניהם מתחרטים על זה יומיים אחר-כך. דברים כאלה הם יום יומיים

ובמקרים האלה כן צריך לומר שזאת דרך חשובה וראויה ללכת. כאשר אדם אומר: עברתי

את העבירה, אני מבקש לא להטיל עלי את הסטיגמה כי אינני מעוניין להפסיד את מקום

העבודה, בואו תנו לי את האפשרות לעשות מבחן ללא הרשעה או אפשרות להיות אצל

קצין מבחן.

היו"ר י' לוי;

אני רוצה להתייחס כרגע לסעיף 2. סעיף 2 בא ומדבר על מקרה של הורשע.

ד' איש-שלום;

סעיף 2 חל גם על הרשעה וגם על לא הרשעה. בכל מקרה שנותנים צו.

היו"ר י' לוי;

אבל רוב המקרים יהיה במקרה שהורשע. שלמה מדבר פה בראש של שופט. כלומר,

הוא אומר, מתי אנחנו נשתמש במקרים האלה שלא הורשע וכו'? במקרים השוליים.

הרשעות יכולות להיות גם במקרים לא שוליים ובמקרים הלא שוליים האלה אנחנו

נותנים פתח מילוט לפושע ללכת לטיפול במקום לשאת בעונש ואני קצת חושש מזה. אני

חושש מרחמנותם של השופטים. אנחנו פה רוצים לחוקק דברים שיחזקו את המלחמה

באלימות במשפחה ויכול להיות שפה אנחנו נותנים פתח לשופטים להקל במקום להעניש.

אני שואל, האם היה אפשר את ההפניה של 83 ל-86 להגביל לסוג עבירות מסוימות? יש

סוג עבירות שלא שולחים לטיפול, שולחים לבית סוהר.

אי פלאי;

ראשית, מבחן גם הוא סוג של עונש וכדאי לזכור שמבחן זה פיקוח חברתי שיש בו

שלילת החירות על חאדם.

חברתית, זה לא נתפס כך.

אי פלאי;

זאת בעייה וחבל מאוד שזה לא נתפס כך. אני מקווה שבמשך הזמן זה יתפס כך,

כי זה כך.

הפרקטיקה מלמדת שאנשים מגיעים לבדיקה על ידי תסקיר של קצין המבחן וישנם

נסיבות שונות ומשונות, מאוד מאוד מגוונות בנושא של אלימות במשפחה. השופט שוהם

הזכיר כאן מקרים של אלימות בבני זוג, אבל זח לא הדבר היחידי. יש גם אלימות של

בנים כלפי הוריהם. של הורים כלפי ילדיהם. ישנם מקרים שהם מאוד מאוד מורכבים

ומאוד מאוד קשים. הבוקר התפרסם בעיתון "הארץ" שבית המשפט העליון כמקרה חריג

ביטל עונש מאסר על זוג הורים שגרם לכוויות בביתם. בית המשפט שם לא ביטל את

ההרשעה, אבל הוא קבע שמכל מיני בחינות מאוד מפורטות ומאוד ברורות, עדיף במקרה

המסוים הזה שהאב לא ישלח למאסר בפועל וגם האם ושינתן להם עונש של טיפול במסגרת

המבחן. כלומר, כל מקרה, נסיבותיו הן מאוד מאוד ספציפיות, מאוד מורכבות.

מה המצב החוקי היום? כלומר, אם לא נתקן את סעיף 2 ולא נפנה את 83 גם

ל-86.

שי שוהם;

מבחן עם הסוג המיוחד הזה של המבחן לא יהיה קיים, אם כי גם זה אפשר.

אי פלאי;

אני חושבת שיש כאן דווקא אמירה חברתית חשובה בהוספת סעיף 86 שאומר שהחברה

מתייחסת בקפידה לסוג המסוים הזה של העבירות. היא רואה את זה בחומרה. היא נותנת

את האלטרנטיבה הטיפולית על כל המגוון שלה. כי אחרת מה יעשו השופטים במקרים

האלה? הם יתנו מבהן לפי פקודת המבחן והרי אנחנו כאן רוצים דווקא שבית המשפט

יתן לפי תוכנית של טיפול וישקול את הנסיבות המאוד מאוד ספציפיות ויחליט לפיהן

וזה הרעיון של 86, כי אחרת בשביל מה צריך בכלל את התוספת הזו.

די איש-שלום;

זה גם לא מונע עונש של קנס או מאסר על תנאי שבית משפט יכול לתת ביחד עם

הצו מבחן. כלומר, זה לא מוציא עונשים אחרים. זה כלי נוסף שיש לו, זה יכול

לחיות בצד מאסר על תנאי או לצד קנס.

היו"ר י' לוי;

כלומר, יכול להיות פה מצב שבו שני אנשים עברו את אותן עבירות והם בערך

בעלי אותו צורך בטיפול רק שבמקום מגוריו של אחד יש תנאים לטיפול ולשני לא ואחד

ישב שלוש שנים בבית הסוהר והשני לא?

אי פלאי;

אנחנו נשתדל לתת ולהציע את התוכנית לכל האנשים במסגרת שווה.

מי חובב;

מסגרת של מבחן נמצאת בכל הארץ. זה לא מצב שבו יש מקום שאין.

אי פלאי;

ליד כל בתי המשפט בארץ ישנם קציני מבחן.

היו"ר י' לוי;

אני מציע שאנחנו נאשר גם את סעיף 2 וגם את סעיף 3 וגם את התיקון הנוסף של

משרד המשפטים ומשרד העבודה והרווחה.

לדעתי יש להוסיף ולומר שבית המשפט צריך למצוא את הנאשם שעבר את העבירה,

להכריע את דינו ואז להחליט.



ד' איש שלום;

סעיף 4 מדבר על הכפלת העונש בעבירה של פציעה שהעונש שלה הוא שלוש שנות

מאסר, באופן שהעונש המירבי שיהיה קבוע לה כשמדובר בפציעה של בן משפחה, יהיה

שש שנות מאסר. כאשר בן משפהה מוגדר פה בצמצום, לא כפי שהצענו בטיפול. הצמצום

בא משום שהחברה המיוחדת של האלימות במשפחה היא או כשמדובר בקטין או חסר ישע

שיש בזה ניצול של החולשה שלו והתלות שלו, או כשזה בן זוג שיש בזה ניצול של

החיים המשותפים של האימון וגם של תלות. לעומת זאת, כאשר מדובר בשני גיסים

לדוגמא, לפעמים זה נסיבה לקולא ולא לחומרא. אני לא רואה בהכרח סיבה לחומרא

בכך שיש שני בגירים שיש ביניהם קשר משפחתי.

בנושא אלימות אין לקולא.

בסדר, זה וודאי לא הנסיבה לחומרא.

לי יש ראיה שונה בעניין הזה. אם אנחנו הולכים על מגמה של אידאליזציה של

החוק והכנסת אידאולוגיה לתוך החוק.

האידאולוגיה היא אידאולוגיה הרתעתית.

היא גם חינוכית, היא לאו-דווקא הרתעתית. אנחנו באמצעות החוק מקרינים

איזשהו ערך ואז אנהנו אומרים שהמושג של תקיפת בני משפחה שונה בעיני החברה

מאשר תקיפה סתם, בלי כל קשר לנושא של בגיר או לא בגיר. כי למעשה, אם אני תוקף

את אחי, הוא יכול להיות מבוגר או צעיר ממני, אבל העובדה שאני תוקף את בן

המשפחה שלי, היא חמורה פה.

יכול להיות שזה אח שלא ראית 20 שנה, אתה גר בחיפה והוא גר בניו יורק

ובמקרה נפגשתם ואתה כלפיו באותה דרגת קירבה כמו השכן.

אז השאלה באמת מה אנחנו רוצים כאן לקדש? אם אנחנו רוצים לקדש את התא

המשפחתי, ואם אני על רקע של ריב ירושה אני מכה את אחי, זה לא נראה.

אני רוצה לעדכן את חבר הכנסת אורון שנכנס כרגע.



חבר הכנסת אורון, אנחנו כרגע דנים בסעיף 4 בהצעתך. סעיף 4 בהצעתך מדבר על

כפל העונש. אנחנו אישרנו את סעיפים 2,1, ו-3, עם תיקון מסוים שהציע משרד

המשפטים. הכפלת העונש היא כלפי בן משפחה, אנחנו דנים כאן לגבי הסעיף המסוים

הזה, מה תהיה הגדרה של בן משפחה. האם הכפלת העונש תהיה כמו בסעיף 3? יש לנו

הגדרה מאוד רחבה של בן משפחה, או שלגבי כפל העונש, הכפל שאנחנו רוצים לתת הוא

רק בן משפחה שהוא יותר חסר ישע מאשר האחרים. כלומר, בן זוגו וקטינים. המידה

הזאת של הכפלת עונש שקבוע בחוק העונשין בנוגע לעבירות הוא דבר שצריך להיות

כאשר ברור מאוד שיש כאן איזה מצב של ניצול הכוח המיוחד שיש לאדם בבית. יש כאן

חילוקי דיעות ואנחנו עכשיו דנים בזה.

אם יורשה לי אני רוצה להשלים את דבריי. אם נלך באמת על המגמה המצומצת

הזאת שהיא בהחלט אפשרית, אני לא פוסל אותה, אני משתומם מדוע הוועדה כאן צימצמה

את הגדרת כפל העבירה רק במקרה של פציעה ותקיפה סתם והוציאה מהמעגל הזה את

החבלה החמורה? מי שגורם לזולת חבלה חמורה, עונשו שבע שנות מאסר. אם הוא עושה

זאת לבן משפחה, אני לא רואה מדוע בעצם אנחנו לא נתייחס אליו. מדוע אדם שגורם

לתוצאות כל כך חמורות, פעמים בלתי הפיכות, אנחנו בעצם פוטרים אותו בלא כלום.

אנחנו אומרים שבע שנים זה מספיק, הכיצד מספיק אם אתה הפכת את בן המשפחה שלך

לנכה, מדוע לא נכפיל את העונש הקבוע בחוק? מדוע לא ניתן לפחות לבית המשפט

לשקול את העניין הזה? הרי על תוצאה כל כך חמורה שהפכת מישהו לנכה, אנחנו

אומרים לא נתערב בזה.

אנחנו מדברים פה על עבירה של סעיף 334 ועל 379 ועל 380. אז בואו נראה מהם

שלושת הסעיפים האלה, מהן העבירות שבהן? ונתייחס אם חסר משהו. אני מבקש מהגברת

איש-שלום להבהיר לנו.

העבירה הראשונה מדברת על פציעה, העונש המירבי הוא שלוש שנות מאסר. העבירה

השניה, 379, זה תקיפה שאינה גורמת חבלה של ממש, אז העונש המירבי הוא שנתיים,

נכפיל אותו לארבע. העבירה השלישית, 380, תקיפה שגורמת חבלה ממשית שהוענש הוא

שלוש ואנחנו נכפיל אותו לשש.

אני רוצח להסביר מדוע אנחנו חשבנו לא להמשיך את ההכפלה הזאת גם לעבירות

החמורות. ההשקפה שלנו היא שכשחבלה חמורה כמו, נכות, מה לי בן משפחה, מה לי אדם

זר, זה דבר מאוד חמור. שבע שנים זה עונש מאוד כבד. אנחנו רוצים לראות את היום

שהעונש הממוצע יתקרב לעונש המירבי. אנחנו לא רואים טעם באיזשהן הכפלות שהן

באמת מין מס שפתיים שהסיכוי שיעשו בהן שימוש הוא מאוד קטן, לפי דעתי. ולכן

אנחנו שמנו לעצמנו גבול בנושא של תקיפה שגורמת חבלה ממשית שזה שלוש שנות מאסר,

להכפיל את זה לשש.

החקיקה באה להתמודד עם מציאות. המציאות של אלימות במשפחה סובבת סביב

עבירות הקלות במרכאות שאנחנו מדברים עליהן. כלומר, נכויות ודברים כאלה, הם

מאוד נדירים. הבעייה היא בעייה של פציעות ובעייה של הכאה בלי חבלה, שאנשים

מרשים לעצמם בלי חשבון לתת "פליקים" ולעשות בלי חשבון דברים עם ילדיהם ועם

עצרו רגע. כל אחד שיודע שאם הוא יגרום נכות, זה

דבר מאוד חמור והאלימים בתוך המשפחה לא מגיעים לזה כל כך, אבל הם מגיעים

לדברים אחרים בצורה קלה.

אם כך, מה המסר שיוצא מאיתנו?

חי אורון;

אנחנו רוצים יחוד לאותה קבוצת עבירות שהיא בעצם מה שאנחנו חיים אותה בחיי

היום יום ואנחנו בה נחמיר. לגבי העבירות החמורות במיוחד, יש לשופט, יש למחוקק,

יש לחברה, מספיק כלים להתמודד איתם. אנחנו רוצים להתמודד בתופעה ולא בחריגים

בתוך התופעה. אני חושב שהאוטומטיות של ההכפלה היא דווקא יוצרת מסר אחר. אני

הולך בהחלט בכיוון חבר הכנסת לוי בעניין הזה.

אני רוצה להחזיר אותנו לדיון הקודם מבחינת הרחבה של סוג האנשים שחלה

עליהם ההכפלה הזאת. אנחנו מדברים כאן על עונש מקסימום, עדיין אין- לנו פה מצב

של עונש חובה ולא של עונש מינימום. אני חוששת מפני המצב שבו אנחנו מצד אחד

נמצא במצב של אלימות כלפי מישהו שהוא חסר ישע או חסר כוח, וזה יכול להיות גם

גיס או אחות של האישה, ואנחנו למעשה לא נתיר את כפל העבירה מאחר שלא חשבנו על

זה. כשאני אומרת חסר ישע, אני מתכוונת במושג הלא משפטי. הלא המטרה היא למנוע

את אותה אלימות של אותו אדם שמרשה לעצמו לעשות את מה שהוא רוצה ולהחטיף למי

שמתחשק לו. אם אנחנו שולחים את המסר הזה ואנחנו מצמצמים אותו, אני חושבת

שאנחנו נמצא במקרה ששופט יעמוד מול סיטואציה כזו והוא לא יוכל לינת את העונש

הזה מאחר שהמחוקק לא חשב על זה. הוא הגביל את זה לבן זוג, לבן זוג לשעבר

ולקטין חסר ישע.

לו לא היינו ביום האחרון של הכנסת, הייתי מבקש מנציגת המשטרה לתת לנו

נתונים סטטיסטים לגבי נושא אלימות במשפחה כלפי איזה קרוב זה. אם היינו רואים

שיש 70% בעיה עם גיסות, היינו מכניסים גיסות. אני מעריך שהבעיות העיקריות הן

כלפי בן זוג וקטין.

מכיוון שזה מלכתחילה שיקול דעת של שופט, כיוון שמלכתחילה יש לנו עונש

שהוא עונש מקסימום, אז חזקה על השופטים שבמקרים הלא מתאימים, הם לא יתנו את

העונש הזה. אבל מצד שני, אם אנחנו מגבילים את עצמנו, אז אותו שופט, אפילו אם

זה 2% מהמקרים או 3% מהמקרים.

איזה הגדרה את מציעה?

אני הייתי חוזרת להגדרה הקודמת של חוק מניעת אלימות במשפחה ומשאירה את

שיקול הדעת לשופטים.



ש' שוהם;

אני רוצה לומר וצריך לומר זאת בצורה גלויה. החוק הזה לא בא משום שהשופטים

אמרו: רבותי, נתנו כבר את העונשים המקסימילים ויש מקרים הרבה יותר חמורים,

בואו תצילו אותנו, תנו אפשרות להטיל עונשים המורים יותר. לא זו המטרה. יתרה

מזו, בדרך כלל המקרים היותר חמורים אז יש לא תקיפה אהת, יש לפחות שלוש או ארבע

תקיפות, או ארבע אירועים. זאת אומרת, אם נכפיל את זה אפשר להגיש בכתב אישום

ממוצע תשע עד שתים עשרה שנות מאסר ולא קרה שאמרו תשע שנים זה לא מספיק, אנחנו

רוצים להטיל יותר. ולכן, כל מה שיש פה בעיקר הוא מסר חברתי. זה מסר לשופטים

להעלות גם את הענישה שהם נתנו עד היום לאור ענישת המקסימום. כלומר, אנחנו

מבקשים מכם, בואו תסתכלו על הענישה שאתם נותנים היום לאור ענישת המקסימום. ואז

השאלה היא, איפה אנחנו שמים את המסר? זה לא השאלה הפרקטית מה יקרה עם הגיסה

הזאת, אם השופט יוכל לתת את העונש או לא.

ר' בנזימן;

אז למה אנחנו לא רוצים לשים את המסר גם לגבי המשפחה המורחבת?

היו"ר י' לוי;

המשפטן שיקרא את כל החוקים בארץ ימצא הגדרות של בן משפחה שונות ומשונות

ואנחנו הולכים ומוסיפים על זה. למשל, ההצעה כאן בסעיף 3 זה יותר רחב. בסעיף 4

אין אחיין ואחיינית, אין דוד ודודה. אנחנו לאט לאט מרחיבים את המשפחה ל"כל

ישראל חברים" וזה בסדר, אבל זה לא הכוונה כאן של החוק. אם כבר הייתי אומר בואו

נצמצם אולי גם להורים. אני הייתי הולך על העיקרון של מי שגר באותו בית. לדעתי

זה היה מתאים יותר, אבל אי אפשר לכתוב את זה, כי המציאות החברתית היא מעבר

לזה. היא גם אחת שעומדת להתגרש והוא הולך ומכה אותה במקום אחר וכל מיני דברים

כאלה. לא הייתי הולך להגדרה המאוד רחבה של 86. כלומר, השאלה אם נסתפק בהגדרה

מצומצת או להרהיב אותה מעט יותר, נניח בהורים. אני הייתי מסתפק בהצעה הנוכחית.

מנסיוני כראש מועצה, ולא כחבר כנסת, אני נתקל יום יום בתופעות האלה.

בפיסקה 3 כתבתם: ייעל פי תוכנית שיורה בית המשפט". כשאנחנו מגיעים לדיונים בבית

המשפט, זה מגיע עם כל התיקים של שירותי הרווחה וכל המומחים האחרים ועל הדבר

הזה כאן עלולה להיווצר שאלה משפטית. בית משפט לא מורה על תוכניות, אני רוצה

לדעת מי הגורם שיציג את התוכנית?

זה קצין המבחן.

אני רוצה שהדברים האלה יובהרו כאן יותר. אני מבקש להבהיר את המשמעות של

תוכנית. כלומר, מי מציג אותה? מי מגיש אותה? ושהדבר הזה לא ימנע מחר כל מיני

חוות דעת סותרות.

שנית, יש כאן בעייה עם הסביבה עצמה. כלומר, בית המשפט יכול לקבוע את

הטיפול בקהילה. צריך לקהת בחשבון מה זכותם של השכנים של אותו אלים כתוצאה מכך

שהוא יקבל שיקום. צריך להבהיר איפה הוא יקבל את השיקום. כלומר, שיקום בחברה או

שיקום במקום עבודה. הרי הוא לא יהיה במוסד, הוא צריך להיות במקום פתוח. אני לא

יודע אם כאן עלו ההיבטים הפרקטים של היום יום. מקום השיקום הוא מאוד מאוד

מעורפל, איפה הוא ישוקם?



אני יודע שיש לנו אנשים שהם מוגבלים ואז אנחנו מחזיקים אותם במסגרת מסוימת.

כאן אני אינני יודע מה המסגרות האלה. ולכן אני הייתי מבקש לחשוב על כך לפני

שהחוק יעלה לקריאה שניה ושלישית.

היו"ר י' לוי;

אני מבקש מאנשי משרד העבודה והרווחה להתייחס להערות של חבר הכנסת רון

נחמן.

פה מדובר על זה שקצין מבחן, זה לא כללי, וקצין מבחן גם לפי כל החוקים וגם

לפי חפרקטיקה התוכנית היא מאוד מוגדרת וסצפיציפית ואם אדם לא עומד בתוכנית הוא

חוזר לבית המשפט. לכן זה לא דבר ערטלאי, כללי. היום, לפי הפרקטיקה של שיורתי

המבחן מוגשת תוכנית, האדם חתם על התוכנית, ואם הוא לא עמד בתוכנית הוא ילך

למאסר.

רי נחמן;

קצין מבחן, על פי איזה חוק זה?

על פי פקודת המבחן.

יש לו מעמד סטטוטרי בכל הנושא הזה?

ודאי.

אז כדאי שזה יהיה גם כאן.

זה ברור. זה חלק מחוק העונשין, זה רק תיקון.

אני הייתי מבקש רק להיות בטוח שהחוק שיוצא כאן הוא חוק שסגור מהבחינה

הזאת.

אנחנו מצביעים להעביר את החוק הזח לקריאה שנייה ושלישית למליאה.

הצבעה

בעד-רוב

נגד-אין



היו"ר י' לוי;

אני מבין שזה פה אחד.

אנחנו מודים לחבר הכנסת חיים אורון על יוזמתו ואנחנו מברכים אותו.

רי נחמן;

אני רוצה להגיש הסתייגות.

היו"ר י' לוי;

אנחנו מאשרים לך להגיש הסתייגות. אנחנו מבקשים מהיועץ המשפטי של הוועדה

לתאם עם חבר הכנסת רון נחמן הסתייגות.

ר' נחמן;

אני רוצה לברך אתכם על החוק הזה, כי זה חשוב מאוד.



2. הצעת חוק לתיקון החוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 2).

ותיקונים שונים). התשנ"ו-1996. של חברי הכנסת יצחק לוי ונעמי בלומנטל

אישור לקריאה שניה ושלישית.

ההצעה השניה היא הצעת חוק לתיקון החוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס'

2), (תיקונים שונים), התשנ"ו-1996, של חברי הכנסת יצחק לוי ונעמי בלומנטל.

אנחנו שוב נבקש מנציגת משרד המשפטים להציג בפנינו את תחוק, סעיף אחר סעיף.

סעיף 1 מרחיב את הגדרת בן משפחה לפי חוק למניעת אלימות באופן שיכלול גם

הורה של בן זוג או בן זוגו. דהיינו, חם או חמות. כי אנחנו הבנו שיש תופעה שהחם

או החמות מכים את בן הזוג של הצאצא שלהם ולכן אנחנו מציעים להרחיב אותו.

אנחנו נעבוד לפי אותו כלל שעבדנו בחוק הקודם. אם אין הערות, סימן שהסעיף

מאושר.

סעיף 1 מאושר.

האם היו מקרים כאלה?

בוועדה בין משרדית שמינתה שרת העבודה, אנחנו שמענו על מקרים כאלה.

סעיף 2: הפיסקה הראשונה בסעיף 2 מדברת על סעיף 2 (4) בחוק למניעת אלימות

במשפחה שמאפשר לבית משפט במסגרת צו ההגנה להורות שאדם לא ישא או יחזיק נשק.

אנחנו מציעים פה להבהיר בסוף אותה פסקה ולדבר על: לרבות נשק שניתן לו מטעם צבא

ההגנה לישראל. דהיינו, שזה גם נשק צה"לי. זה למעשה היה גם קודם, אבל כדי

להבהיר, כי ספי הנראה זה נשכח מהשופטים שנותנים את הצווים האלה.

אני רוצה להזכיר לוועדה שבוועדת המשנה ישבנו פה עם גורמים צה"לים והם

קיבלו על עצמם גם לפטור ממילואים אדם כזה. כי עבורם חייל בלי נשק, לא שווה

כלום. הוא לא חייל. אצלם נשק זה נשק שאם אדם צריך לשאת, אז הוא צריך לשאת

החוצה ואם יש צורך בטחוני ליסוע עם נשק, אז הוא צריך ליסוע עם נשק.

כשהוא משתחרר ממילואים הוא יכול להכות את האישה.

ואף על פי כן אנחנו לוקחים על עצמינו את הסיכון תזה.

פקודת מטכ"ל קובעת את הכללים כיצד אנשים יקבלו נשק אישי. יש שני סוגים של

אחד, כאשר אתה נמצא בזמן שירות מילואים אתה מקבל נשק שמסופק מצה"ל

או יש נשקים שהם נשק אורגני של היחידות והם מסופקים לאנשים לצורך הגנה עצמית

ובנושא הזה של נשק להגנה עצמית יצא עכשיו תיקון לפקודת מטייכל שהעביר את כל מי

שמבקש נשק או מקבל נשק אישי הן מההגמ"ר והן מיחידות צה"ל, בדיקה מחודשת עם

מבחנים מאוד מאוד מדוקדקים בנושא הזה. אני הייתי מציע כיוון שמדובר כאן גם על

הנושא של צה"ל, שיהיה פה גם נציג צה"ל משום שבוודאי יש לו מה לומר בעניין הזה.

אנחנו כבר שמענו אותם.

פקודת המטכ"ל היא חדשה.

היו פה אנשי צה"ל והם התייחסו גם לעניין הזה.

אם התייחסתם, אז בסדר.

לדעתי יש פתרון לשאלה של צה"ל ושירות בצבא כי לפי סעיף 2(א)(4) מותר

לאסור את האיסורים הבאים כולם או בתנאים. אפשר לומר: כשאתה בצבא, אתה יכול

להחזיק, אבל כשאתה הולך הביתה אתה לא תיקח את הכלי.

הצבא לא הסכים לזה.

אני לא מדבר על צבא, החוק מאפשר את זה.

אני מבקש פה שינוי בנוסח. אני לא מציע לדבר על נשק שניתן לו מטעם צבא

ההגנה לישראל, אלא על נשק שניתן לו מטעם המדינה כי זה כולל את השב"כ והשב"ס.

אני מציע שנכתבו מטעם המדינה באופן כללי. כשאתה כותב מדינה, זה ברור שזה

הצבא.

ההערה בהחלט מתקבלת. אנחנו נשנה את הנוסח.

המגמה היתה לזכור שכל אדם הוא איש מילואים למעשה. בסעיף ה לחוק הקיים

מדובר על איש רשות ביטחון והוא מוגדר כמי שנימנה על משטרת ישראל, על רשות בתי

הסוהר ושירות הבטחון הכללי. למה נוצרה בעייה ספציפית עם חיילים? משום שפירשו

רק חייל שהוא באותו זמן במילואים בפועל. זאת אומרת, נתנו פרשנות מיצרה ולכן

אנחנו הוספנו במיוחד את הנושא של צה"ל, כי כל הדברים האחרים מוסדרים בחוק

הקיים במפורש, בסעיף ה לאותו סעיף.

רבותי, יש כאן רצון להדגיש את צה"ל. הרי אנחנו חיים במציאות, חלק מהאנשים

שנרצחו, נרצחו עם נשק צה"לי וזה דבר שתמיד מעורר את העניין. חבר הכנסת מרידור

צודק בהערה שלו. הרי נשק הוא נשק ולא משנה מי נותן אותו ויש עוד רשויות במדינה

שנותנות נשק ולא תמיד נותנים דווקא לאיש שמועסק על ידי אותה רשות בטחון,

נותנים לו לצרכים אחרים. אז אם אנחנו רוצים להדגיש את עניין צה"ל בואו נעשה את

שני הדברים. כלומר, לרבות נשק שניתן לו מטעם צבא ההגנה לישראל או מכל רשות

אחרת.

די מרידור;

או מרשות אחרת מרשות המדינה.

די איש-שלום;

פיסקה 2 מדברת על תוספת לסעיף קטן (ב) לסעיף 2 שאומר כך: צו הגנה יכול

שיחיל גם דרישה לערובה הן לקיומו והן להתנהגות טובה או כל הוראה אחרת הדרושה

לדעת בית המשפט לאבטחת שלומו ובטחונו של בן המשפחה ויכול שיחיל גם הוראות בדבר

סידורים נדרשים. פה אנחנו מוסיפים דרישה לחתום על התחייבות לשיתוף פעולה עם

גורמים טיפוליים שיקבע בית המשפט, זאת הצעת הוועדה. למשרד המשפטים ולמשרד

העבודה והרווחה יש הצעה קצת אחרת. מתוך מחשבה לאחר הדיון האחרון בוועדת המשנה,

חשבנו שיותר נכון, ואני מפנה אתכם לדף שחילקנו, להעמיד את נושא הטיפול בנפרד

כדי לא ליצור פרשנות שהטיפול פה מחליף את ההגנה הפיזית על הקורבן. כלומר,

אנחנו חוששים ממצב שבית משפט יתן איזשהי אשלי יה של פתרון כשלמעשה הבעייה

הבוערת היא בעייה פיזית וזה בעצם המטרה של חוק למניעת אלימות במשפחה. ראשית,

זה יהיה בסעיף נפרד ושנית, מדובר על זה שניתן צו הגנה, רשאי בית המשפט עם מתן

הצו או במועד יותר, להורות למחויב על פי הצו, לתת התחייבות שיקבל טיפול מגורם

שיקבע בית המשפט. אחר כך אנחנו מתנים את הנושא של טיפול בתסקיר פקיד סעד לפי

סעיף 6 לחוק הקיים, כדי ששוב תהיה פה בדיקה רצינית אם בכלל יש מסגרת, אם האדם

מתאים לטיפול, אם הוא מבין את הטיפול וכו'.

כל זה לא במקום צו הגנה. כל זה בנוסף לצו חהגנה.

נכון.

הדבר השלישי שאנחנו חושבים הוא לקבוע סמכות חובה לבית המשפט באותם מקרים

שהוא כן מורה על טיפול, שידווחו לו על התקדמות הטיפול. זאת בכדי שזה לא יהיה

מס שפתיים, אלא שזה יהיה באמת במעקב של בית משפט.



ד' מרידור;

מה יעשה בית המשפט עם הדיווח הזה? אבל, לפני כן יש לי שאלה שהיא מתוך

הרהור. מתוך אי רצון שאנשים יסתפקו בהודאה לטפל ולא יתנו צו הגנה, כתבנו דבר

הפוך, אבל די קיצוני. דהיינו, שאי אפשד יהיה לתת בכל מקדה צו טיפול בלי צו

הגנה. דק אם ינתן צו הגנה, ינתן צו טיפול.

די איש-שלום;

אני דוצה להסביד מה זה צו הגנה? צו הגנה כולל גם דבד מאוד מאוד קל וזה לא

להטריד בן משפחה.

היו"ר י' לוי;

אופיו של החוק, עיקדו ועניינו של החוק הוא שניתן צו הגנה. אם לא ניתן צו

הגנה, אז כל החוק חזה לא קיים.

די מדידוד;

אם צו הגנה מנוסח כל כך דחב, גם להימנע מלהטדיד, אז אין לי שאלה.

די איש-שלום;

זה הרעיון.

אי שוחט;

אם זה באמת לא מעשי שבית המשפט יקבל כל פעם חוות דעת, אולי כדאי להודות

לגודם המטפל להיות מוכן למסוד חוות דעת בכל עת שידדש ואז יש איזשהו פיקוח של

המקום עצמו ואיזשהי מחויבות לדעת שבאיזשהו שלב מסוים הוא ידדש לתת אינפורמציה

והוא צדיך להיות מוכן לזה.

היו"ד י' לוי;

אני חושב שהההגדדה של "במועדים ובדדכים שיקבעו על ידו." היא מספיק רחבה

כדי שבית המשפט יחליט מתי הוא רוצה לקבל את הדיווח ומימלא הדברים שאתה אומר

נכללים בזה. אנחנו לא קובעים מועדים, אנחנו נותנים לבית המשפט סמכות. לפעמים

זה חלק מהטיפול שאותו אלים יודע שהשופט אומד; אני דוצה בעוד חודש דיווח.

ר' בנזימן;

החוק מדבד על שני סוגים של טיפול בהפדות צווים. אם זה צו הרחקה מדובר

באפיק של תלונה במשטדה, אם זה כל צו אחד, הטיפול על פי פקודת ביזיון בית משפט.

אם צו כזה שנתן שופט לפנות לטיפול, נניח שהוא לא עומד בכך, האם בדוד שאפשר

לטפל בו לפי פקודת בזיון בתי המשפט.

היו"ר י' לוי;

אני מבקש ממשדד המשפטים להשיב.

די איש-שלום;

מאחד שסעיף 7ב מדבד דק על צו הגנה לפי סעיף 2(א)(1) שזה צו הדחקה, אני לא

דואה איך אפשד לפדש את זה אהדת. המסלול הפלילי מוגדד בסעיף ב דק לצו הרחקה.



ר' בנזימן;

השאלה אם יש לנו מספיק אפשרות אכיפה של בית המשפט לגבי אי העמידה בהסכמה

הזאת. מה תהיה דרך המלך במקרה הזה?

היו"ר י' לוי;

אני עכשיו לא מבין את 2א. (א) החדש, אם מדובר בההלטה של בית המשפט אז אני

צריך את ההתהייבות שלו. אם אני צריך את ההתחייבות שלו, אז זה כבר רצוני. אדם

חותם על התחייבות כאשר יש לו גם אופציה לא לחתום על התחייבות וכאן על פי הסעיף

לא נראה שיש לו אופציה כזאת כתוב: שבית המשפט יורה לו לתת התחייבות.

ד' איש-שלום;

התנאי שבית המשפט יורה לו הוא שיסכים לקבל עליו את ההתחייבות. לא מדובר

פה בכפיית טיפול. כפי שמוזכר בסעיף (ב): "לא יורה בית משפט על התחייבות

לטיפול, אלא לאחר שהוגש לו תסקיר כאמור בסעיף 6 ובית המשפט נוכח כי המחוייב על

פי צו ההגנה מתאים לטיפול, מסכים ומבין את תנאיו ומהותו של הטיפול..."

הטיפול הוא גורם שיקומי שאנחנו מאפשרים להשתמש בו ולא מעבר לזה. אם

הטיפול לא יצליח, השופט ישתמש בכל הסמכויות שלו להמשיך בצווי הרחקה או בערובות

אחרות.

אני חוזר לנוסח הכחול. אנחנו את 1 אישרנו עם שינוי הנוסח שדובר בו. אנחנו

מוחקים את (2) הקטן של סעיף 2 כרגע. ו-2א. יהיה סעיף 3 לחוק. אנחנו ממשיכים

בסעיף קטן 3 הקטן של סעיף 2, כאשר אני כבר אומר מכאן ואילך כל המספור של

הסעיפים ישתנה בהתאם לסידור החוק החדש. ולפי הנוסח הכחול סעיף קטן (3) הוא

סעיף 2.

די איש-שלום;

פסקה 3 מסמיכה את בית המשפט להאריך את תקופת תוקפה של ערובה להתחייבות

להתנהגות טובה כך שהיא תעלה על תקופה הצו. היא תמשיך לחיות ששה חודשים לאחר

שהצו כבר פוקע והכוונה לאפשר את השוט המסוים הזה להתנהגות טובה וגם זה יכול

להתקשר עם טיפול שדיברנו עליו קודם.

היו"ר י' לוי;

דנו בזה ארוכות ואני חושב שזה דבר חיובי שאפשר להאריך צו של התנהגות טובה

עוד ששה חודשים כדי לאפשר המשך טיפול, לאפשר שיקום נוסף וכדומה.

סעיף קטן (3) אושר.

אני רק רוצה להעיר הערה ניסוחית שזה צריך להיות ברור שזה ערובה להתנהגות

טובה בלבד ולא לקיום הצו. יש להגדיר זאת בניסוח הסופי.

בסדר גמור.



ד' איש-שלום;

סעיף קטן (4) מדבר על הודעה לרשויות צבא ההגנה לישראל ושוב מדובר בסעיף

מבהיר.

האם אין מקום גם להרחיב זאת גם לשאר הרשויות?

שאר הרשויות זה קיים בחוק ואין בעייה עם זה. הבעייה היחידה זה לגבי צבא

ההגנה לישראל.

היו"ר י' לוי;

מי מוסר את ההודעה?

בית המשפט.

אנחנו מאשרים את סעיף (4).

הסעיף האחרון מדבר למעשה על חובת הנמקה של בית המשפט מדוע הוא לא כלל

בגדר צו ההגנה איסור להחזיק או לשאת נשק וחובת ההנמקה למעשה תחייב אותו

להתייחס לנושא הנשק ושהוא לא ישכח באיזשהי צורה.

אנחנו דורשים בכל מקרה של אלימות במשפחה שתהיה התייחסות לנושא הנשק.

כלומר, גם אם השופט החליט לא לקחת, שיכתוב למה הוא החליט שלא לקחת. כדי שאנחנו

נחייב את השופטים להתייחס לנושא הנשק וזו הכוונה כאן.

אנחנו מאשרים את סעיף 5.

עכשיו סעיף 3 לחוק שיהיה 4 מכיוון שאנחנו את 2א הופכים ל-3.

האם היה אישור לסעיף 3 המוצע החדש שיהיה עכשיו, של 2א. רבתי?

כן.

סעיף 3 מוסיף גורמים שיכולים לבקש צו הגנה, גם תובע משטרתי.

אנחנו התווכחנו על זה ובסוף הגענו לכך שאנחנו נשארים במחלוקת בהבנה. אז

אנחנו מאשרים את הסעיף.

רבותי, אנחנו בזה סיימנו את הכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו

מביאים להצבעה.

הצבעה

בעד-רוב

נגד-אין

היו"ר י' לוי;

אני מבין שכולם בעד.

אנחנו מבקשים שוב מהיועץ המשפטי בחריצותו ובטובו ששני החוקים האלה יעלו

היום.

תודה רבה בשלב זה. הישיבה תתחדש בשעה 10:30.

הישיבה ננעלה בשעה 10:10.