הכנסת השלוש-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתיקו



פרוטוקול מס' 454

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי, ט"ז בשבט התשנ"ו (6 בפברואר 1996). שעה 10:00

חברי הוועדה: ד' צוקר - היו"ר

י' לוי

ד' מרידור

א' רביץ

מוזמנים; שר המשפטים פרופ' דוד ליבאי

יהודית קרפ - משנה ליועץ המשפטי לממשלה

דליה איש-שלום - משרד המשפטים

שחר גולדמן - " "

תנ"צ חנה קלר - יועצת משפטית, המשרד לבטחון פנים

סנ"צ אלי נוער מזוז - עוזר ליועץ משפטי, המשרד לבטחון פנים

שיר מינקוביץ - יועצת משפטית, המשרד לבטחון פנים

פרופ' ש"ז פלר - הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית

פרופ' אליהו הרנון - " " " "

רינת קיטאי - האגודה לזכויות האזרח

שמואל סף - לשכת עורכי הדין

גלית צ'צ'יק - " " "

עזרא גולדברג - מומחה

יועץ משפטי; ש' שהם

מנהלת הוועדה; ד' ואג

קצרנית; אי זכאי

הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 22)(עילות למשפט חוזר),

התשנ"ו-1995.



הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 22)(עילות למשפט חוזר), התשנ"ו-1995

אני פותח את הישיבה. על סדר-היום הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 22)(עילות

למשפט חוזר), התשנ"ו-1995. אנחנו נמצאים עכשיו בשלב ההכנה של התיקון לחוק בקריאה

שניה ושלישית ולאור לוח הזמנים של הבית נראה אם נוכל לסיים היום את העבודה. נשמע

בפתיחת הדיון את שר המשפטים.

חברי היושב-ראש, חברי שר המשפטים לשעבר דן מרידור, מורי ורבותי פרופ' פלר,

פרופ' הרנון, ניצב גולדברג, הברים וחברות. מנסיוני הלא מועט בתחום המשפט הפלילי

שהחל בעבודתי במחלקת החנינות של משרד המשפטים, בפרקליטות המדינה, בפרקליטות המחוז

ובפרקטיקה פרטית סברתי שאחת השאלות הקשות והרגישות ביותר היא: איך לטפל בטענות

חוזרות ונשנות של אדם שהורשע וממשיך לטעון בעקשנות שהוא חף מפשע. בראשית דרכי

במשרד המשפטים, כשעבדתי במחיצתו של מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, הוא

לימד אותי על-ידי דוגמה אישית מההתנהגות שלו כי לעולם יש לבדוק, אסור לצאת מתוך

הנחה שהזועק זועק לשווא, שהמערכת תמיד צודקת. אם אדם טוען וחוזר וטוען שהוא חף

מפשע מוטב לבדוק, לחזור ולבדוק לבל יהיה מצב שאדם זעק במשך חודשים ושנים ולבסוף

נמצא, ולו במקרה אחד ויחיד, שהוא צדק ולא מערכות אכיפת החוק ולא מערכות השיפוט.

גם אם יהיה מקרה אהוד כזה, הנזק שזה יגרום לתדמית המוסרית ולאמון הציבור במערכות

המשפט והצדק עלול להיות כל כך המור שמוטב לעשות את המירב, וחובה עלינו לעשות את

המירב שלא יקרה כדבר הזה.

הניסיון להטיל את האחריות על גוף כלשהו הוא לא תשובה מבחינה ציבורית כי אם

טעו כאן הרי בסופו של דבר בית-המשפט הוא שטעה. לא נכון לנער את הוצננו ולהגיד:

אנחנו לא האשמים בכך, כל עוד יש מישהו במערכת שמסוגל לראות שהענין ייבדק מחדש

ושהמערכת תתקן את העיוות אם אכן יש חשש רציני או אם אכן קרה כך.

לכן, מינינו ועדה לבדוק את הנושאים הקשורים בהרשעת נאשם על סמך הודאתו ללא

ראיות חיצוניות נוספות ומה הם הלקחים שיש להפיק מהמצב העובדתי והמשפטי בנושא זה.

זאת משום החשש שמא נגרם עיוות דין גדול יותר כאשר לא מדובר בעדים, יכול להיות שגם

כשמדובר בעדים, בעדי ראייה, בייחוד עדי זיהוי. היו עדים שזיהו ולימים נתגלה כי

הזיהוי איננו זיהוי והם טעו בזיהוי למרות שיש עד ראייה. כשמדובר בהודאה שמסר

נאשם החשש הגדול יכול להיות שכשהוא מוסר הודאה לאיש מרות בהעדר עדים, ואין ראיות

חיצוניות נוספות שמחזקות ומאששות את ההרשעה, הרי שלעתים - היו דברים מעולם -

דברים לא נרשמו כהווייתם, לא הובנו ואדם מסר דברים תרות לחצים והם אינם מהימנים.

בתיאום עם הוועדה הנכבדה, ובזמנו בתיאום עם שר המשטרה משה שחל, מינינו את

הוועדה הידועה כוועדת השופט גולדברג, שופט בית-המשפט העליון. הוועדה הזאת,

שמינינו אותה בנובמבר 1993. הביאה בפנינו את מסקנותיה בדצמבר 1994 ומייד לאחר מכן

ביקשתי מיהודית קרפ, משנה ליועץ המשפטי לממשלה וממונה אצלנו על החקיקה בין השאר

בתחום הפלילי, שתראה לעשות לקידום החקיקה המתבקשת ממסקנות והמלצות ועדת השופט

גולדברג.

במהלך ההכנות הפנימיות לחקיקה במשרד המשפטים נתגלו יותר קשיים ביישום של אותם

חלקים בהמלצות אשר נסבו על עבודת החקירה של משטרת ישראל ומשום עיכובים שנבעו

ביישום - שהרי שם צריך אני לתאם את ההמלצות, המסקנות והליכי החקיקה עם שר המשטרה.

כשעמדתי על כך ביקשתי להפריד בין ההמלצות של הוועדה המתייחסות לניהול משפט חוזר

לבין שאר ההמלצות וכך נעשה. לכן הוגשה הצעת חוק ממשלתית נפרדת ליישום המלצת ועדת

גולדברג באשר לעריכת משפט חוזר. הצעת החוק עברה קריאה ראשונה והיא מונחת עכשיו

בפניכם.



בהזדמנות זו אני רוצה להזור ולהודות לוועדה הנכבדה בראשות השופט אליעזר

גולדברג שהיו חברים בה השופטת קפלן-הגלר, השופטת מירה לידסקי, יהודית קרפ, פרופ'

קרמניצר, עורך-דין הנה קלר, יוסי סיטבון, עורד-דין נורית שניט, תת-ניצב אבי כהן.

דליה איש-שלום היתה מרכזת הוועדה.

אשר לנושא עצמו אין טוב מאשר לחזור ולקרוא שני קטעים מההמלצות של ועדת

גולדברג שאומרים הכול ואני חושב שבזה אפשר לסיים. אני לא קורא הכול אלא קטעים

"המשפט הפלילי אינו חסין מפני טעויות... לפיכך יש לשאוף לכך כי

הרשעות שווא יוכלו לבוא על תיקונן. מאידך גיסא, עומד עקרון ארור חשוב אף הוא, של

סופיות הדיון. כפי שמציין פרופי ש"ז פלר במאמרו 'הרהביליטציה: מוסד משפטי מיוחד

'נחרץ הדין סופית - הוא הדיו ואין להשאיר כל תקוות ואפשרויות

להתדיינות נוספת ומחודשת. מובן, בחריג אחד... כשמתגלות סיבות העשויות להוות עילה

למשפט חוזר. מלבד זה, פסק הדין הסופי צריך להתאפיין ביציבות כמעט מוחלטת; אחרת

מעמידים בסכנה גמורה את כל יעילותו החינוכית והמרתיעה' ".

"התנגשות זו בין הצורך לתקן עיוותי משפט ובין כלל סופיות הדיון מחייבת איזון

ביניהם אשר מביא בהכרח לכך כי העילות למשפט חוזר תהיינה במשורה. השיקול להרחבתן

או לצמצומן של העילות אינו יכול להיות מנותק ממידת אמינותן של הערובות הקיימות

בהליך הפלילי (במובנו הרחב) מפני הרשעות שווא. ככל שמתמעט הבטחון בערובות, גדל

הצורך בהרחבת העילות, ולהיפך. אולם יש לזכור כי בבואנו להעריך את התאמתו של

המנגנון הקיים למשפט חוזר לא נוכל לעולם לדעה כמה הרשעות שווא אירעו שהתגלותן

נמנעה. בענין זה איש באמונתו יחיה, יש שירבה בהערכת המקרים ויש שימיעט בה."

לדעת הוועדה, לאחר שהיא מביאה את הוראות סעיף 31 לחוק בתי המשפט כפי שהוא

"אין הסעיף האמור עונה על האפשרות כי התוצאה המרשיעה במשפט

נגרמה עקב התרשלותו הברורה של עורך הדין בניהול המשפט. כגון, שלא העריך נכונה את

חשיבותה של ראיה קיימת ולפיכך לא הביאה במשפט; ר!וא לא שאל עד שאלה חשובה; המליץ

בפני הנאשם שלא להעיד במשפט והנאשם קיבל את דעתו; וכיוצא באלה מקרים בהם קיפוח

הגנתו של הנאשם שינה, על פני הדברים, את תוצאת המשפט לרעתו. אם התרשלות שכל כולה

מונחת על כתפי הסניגור הביאה להרשעה, ואותו סניגור עצמו ממשיך לייצג את הנאשם

בערעור, כי אז סיכויי הערעור בוודאי קלושים ביותר, ואף אם התחלף הסניגור בערעור,

הרי שידועות מגבלותיו של בית המשפט של ערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובמהימנות

שנקבעו בהכרעת הדין. התוצאה כי נאשם אשר נשא עיונו של עורך הדין יהא חסר תרופה

למשפט חוזר תפגע בעיקר באוכלוסיה חלשה שאין ביכולתה לשכור סניגור מנוסה, שחזקה

עליו כי ינהל את ההגנה באופן יסודי."

הדברים האלה באים כדי לומר מדוע הסעיף הנוכחי אינו עונה על השאלה. כיום, כדי

לקבל עילה לרשות למשפט חוזר, צריך לעבור מחסום כל כך גבוה שכמעט בלתי אפשרי לעבור

אותו מבחינה זו שצירוף הדרישות הוא כפי שכתוב: או- שמישהו יובא לדין ויורשע בעדות

שקר, או בזיוף של ראיה, ואם הורשע, גם אז צריך שיהיה יסוד להניח שאילולא אותה

ראיה הוא לא היה מורשע. המקרים האלה נדירים . העילה היותר רגילה שיש ניסיון

לפרוץ באמצעותה קדימה ולקבל רשות למשפט חוזר היתה: "נתגלו עובדות חדשות, או

ראיות חדשות העשויות לבדן או ביחד עם החומר שהיה "בפני בית המשפט בראשונה לשנות את

תוצאות המשפט לטובת הנידון ובשעת בירור משפטו לא יכולות היו להיות בידי הנידון או

להיות ידועות לויי.

זה דבר קשה מאוד כי לעתים מתגלות עובדות שאולי היו ידועות בזמנו, או ראיות

שהיו ידועות בזמנו, והן לא הובאו בזמנו לבית-המשפט, או שלא נעשה בהן שימוש בצורה

הראויה, או שהסניגור לא השכיל להבין את חשיבותן, הסניגור לא שאל את השאלות

הנכונות, דברים נשאלו עלומים. אולי באותו זמן הסניגור שקל שיקול נכון, אולי הוא

ידע שאם הוא ישאל את השאלה הוא יקבל תשובה עוד יותר מכשילה, אולי הוא ראה שהראיה

הזאת עשויה להרע. אבל במרוצת הזמן, כשמתגלים דברים נוספים, באיזון הכולל של חומר

הראיות נראה שכאן היה מחדל מסוים ובעקבות המחדל רגזה יש איזה שהוא חשד.



כשאנחנו מנסחים את העילות למשפט חוזר אנחנו לא אומרים שברגע שהעילה התקיימה

התגלתה טעות שיפוטית, לא, זאת לא חשאלה כרגע. אנחנו לא באים לקבוע מתי התגלתה

טעות שיפוטית, אנחנו באים לנסח מתי מותר לבחון ולבדוק מחדש באיזה חליד שיפוטי האם

ההרשעה היתה נכונה, מוצדקת, או שמא יש יסוד לרושש, או אפילו ספק סביר, שההרשעה

היתה מוטעית. השאלה היא איפה נשים את המיקום שאוסר עלינו לנסרע בכביש שמוביל

לבדיקה שיפוטית מחודשת של נסיבות אווזה עבירה, של מי אשם בביצוע אורגה עבירה.

המחסום שמוצב כיום בחוק הוא גבוה ביותר והוא אומר: רק אם התגלו לך דברים חדשים

שבשום אופן לא יכלו להיות בפני בית-המשפט באותו זמן. חידושים כאלה הם די נדירים.

אני רוצה להדגיש שבדרך כלל כשמוגשת בקשה למשפט חוזר, היועץ המשפטי לממשלה הוא

שממליץ בפני נשיא בית-המשפט העליון והוא גם שיכול להורות על חידוש חקירה. חידוש

החקירה על-ידי היועץ המשפטי זה לא מעשה קל כי בחידוש החקירה הוא כאילו מטיל ספק

בעצם העובדה שהוא מוכן לבדוק דברים. הנושא קשה. מי שרואה מכתבים, פניות, זעקות,

שואל את עצמו האם אנחנו עושים הכול כדי לבדוק, הדברים ידועים. לא תמיד אני שותף

לכל זעקה ודרישה אבל יושב פה עזרא גולדברג והוא מבטא את האיש הזועק. לא תמיד אני

מסכים עם זעקותיו וקריאותיו אבל הרגישות שלו והערנות שלו שמא נעשה עוול ראויים

להערכה ולהוקרה, הוא לא עושה את זה מתוך שיקול אחר פרט לרגישות שלו לצדק. צריך גם

לזכור שאסור לזעוק "זאב, זאב" שמא כשיבוא הזאב האמיתי לא יראו אותו ושמא יאמרו

שתמיד אלה זעקות שווא.

שמחתי כשהוועדה הנכבדה בראשותו של השופט גולדברג, כאשר ישבו בה שופטים מנוסים

בתחום הפלילי ומומחים נכבדים מהאקדמיה וממשרד המשפטים, באה פה אחד למסקנה שיש

לתקן את חעילות למשפט חוזר ולא יידרשו תמיד רק עובדות או ראיות חדשות שלא יכלו

להיות בידיו כדי לפתוח את השער לבדיקה חוזרת שמא נגרם עיוות דין.

לכן הוועדה ראתה "להוסיף יעילת סל" למשפט חוזר. זאת, כדי שלא יהיו ידיו של

בית המשפט כבולות להיעתר לבקשה במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נתעורר בלבו חשש של

ממש כי נגרם עיוות דין והם אינם נכללים בגדר העילות האחרות למשפט חוזר, וכן כדי

לתקן, במקרים ראויים, מצב של ניגוד בין פסקי דין שונים. במסגרת יעילת סלי זו

ייכנסו גם המקרים כגון אלה הנזכרים במאמרו הנ"ל של פרופ' ש"ז פלר בעמוד 502 והם:

ישני אנשים אשר הועמדו לדין כשותפים לעשיית אותה עבירה הורשעו בערכאה הראשונה,

ואחד מהם, אשר ערער על הרשעתו, זוכה בבית-המשפט לערעורים מטעמים אשר היו עומדים

גם לשני לו היה מערער גם הוא על הרשעתו; אדם אשר הורשע בעבירת קשר בשעה שהקושרים

הנותרים - שהועמדו לדין בנפרד - יצאו זכאים בדינם' לאחר שנדחה ערעורו של הראשון."

לכן "הנוסח המוצע לעילה הנוספת הוא: י נתעורר חשש של ממש כי בהרשעת הנידון יש

משום עיוות דין." לפי דעתי זה ניסוח מאוד קולע משום שהוא לא מציב מחסומים טכניים

בפני בירור השאלה אם יש מקום לפתוח בבדיקה שיפוטית חדשה של המקרה. דהיינו,

כערובה לכך שהדלת תיפתח צריך מפתח ראשון בדמות חוות-דעת של היועץ המשפטי לממשלה

שיש לו את הכלים לבחון מה החומר שהיה בידי המשטרה, מה עמדת הפרקליטות, מה היו

השיקולים השונים של הפרקליט שטיפל בתיק, במידה שהוא עדיין עומד לרשותו, שיקול

בהגשת חומר, באי-הגשת חומר, מה נבדק ומה לא נבדק, מה היה בידי הפרקליטות ומה לא

היה בידי הפרקליטות ונשאר בידי המשטרה. הוא יכול להורות למשטרה על פתיחת חקירה

נוספת והיו דברים מעולם. היו דברים שטיפלתי בהם כעורך דין ופניתי ליועץ המשפטי

לממשלה בזמנו, אהרן ברק, והוא הורה על חקירה יחד עם אנשי משטרה כדי לבדוק עובדות

מסוימות ולגלות האם שאלות שלא נשאלו או חומר שלא הוגש, יחד עם בדיקה נוספת, יש

בהם כדי לשנות תוצאת המשפט או לא.

לכן, היועץ המשפטי בזמנו, חיים כהן, עשה בדיקות כאלה באופן שיגרתי. אנשים

ישבו בפלילים - אולי אפשר להתחיל להזכיר את השמות - וטענו שהם הפים מפשע כמו חיים

שמחון ברצח מירח ארצי בדגניה, ודוד יעקובוביץ ברצח גן-מאיר. היועץ המשפטי חיים

כהן היה דורש בדיקות שלא תדעו את שיעורן.

אחרי הרשעה?

אחרי הרשעה. הייתי אז צעיר במשרד המשפטים ועובד במחלקת ההגינות והוא היה

מטיל עלי לערוך בדיקות וביקורים ולשוחח עם כל אסיר שהיה זועק שהוא חף מפשע,

ולהביא לו דין-וחשבון על מה הוא טוען. הוא תמיד היה בודק את הדברים, כך למדתי

ממנו, זו היתה ההתיירוסות שלו, לא כדי לערער את האמון של הציבור בפסק הדין אלא

וזמיד ונבדוק.

היו"ר ד' צוקר;

יש מקרים שהוא ניצל את סעיף 31?

שר המשפטים די ליבאי;

יש מקרים שבהם הוא המליץ לפני הנשיא על הפחתת עונש חנינה. יש מקרים שבהם הוא

פנה אל השופטים. היה שופט שכתב כך: אלמלא העובדות שנקבעו בערכאה ראשונה אילו

אני הייתי חופשי לקבוע את העובדות, בהתעלם מהקביעות העובדתיות, אני הייתי מזכה את

הנאשם. עד כדי כך, והיו מקרים שבהם שופטים המליצו.

די מרידור;

אבל ההמלצה היתה חנינה ולא הפעלת סעיף 31.

שר המשפטים די ליבאי;

לכן אני אומר כי הנוסח המוצע הוא; נתעורר חשש של ממש כי בהרשעת הנידון יש

משום עיוות דין. ראשית, על זה תבוא חוות-דעת של היועץ המשפטי אבל חוות-הדעת לא

מחייבת. מי שמחליט - זו ערובה לאיזון המתאים - זה נשיא בית-המשפט העליון. נשיא

בית-המשפט העליון יודע היטב את החשיבות של סופיות הדיון, הוא גם מבין את כל

ההשלכות לכאן ולכאן.

הוא אפילו מגן על סופיות הדיון.

שר המשפטים די ליבאי;

נכון, הוא צריך לנמק את החלטתו כמו שחוות-דעתו של היועץ המשפטי מנומקת.

בסופו של דבר הדברים באים על-ידי כך גם לשיפוט הציבור והציבור רואה איזו דעה

מחווה היועץ המשפטי, מה הוא אומר העלו הבדיקות ורואה את ההחלטה המנומקת של נשיא

בית-המשפט העליון. אבל כאשר אצל נשיא בית-המשפט מתעורר חשש של ממש שבהרשעה יש

משום עיוות דין ושהוא יצטרך לסיים את פסיקתו במלים; אבל, צר לי, החוק לא מאפשר

לי לבדוק מחדש את הענין - לזה לא הייתי רוצה להגיע. הייתי רוצה להגיע לכך שאם

אצל כבוד נשיא בית-המשפט העליון יש רושש של ממש שאולי נפלה טעות, שהוא יוכל להורות

מה מתבקש מכך מבחינת המערכת השיפוטית.

החשש התעורר כתוצאה מפנייה של היועץ המשפטי לממשלה?



שר המשפטים ד' ליבאי ;

לא. הפנייה היא מהאסיר, מבני משפחתו, מעורך דינו. לפי הבנתי כל אחד יכול

לפנות לנשיא בית-המשפט העליון גם עורך דיו, גם חבר ועדת חוקה, גם איש ציבור, גס

איש פרטי, איו מגבלות בחוק. הפרוצדורה רק אומרת שהפנייה מופנית אל היועץ המשפטי

לממשלה, הוא מחווה דעתו על הבקשה לנשיא בית-המשפט העליון, ונשיא בית-המשפט העליון

מחליט. לפי מה? לפי העילות שבחוק. אם נוספה עילת סל, נתעורר רושש של ממש, צריך

להיות מנומק מדוע נתעורר רושש של ממש.

את עילת הסל אפשר לנצל רק באמצעות היועץ המשפטי לממשלה או גם שלא באמצעותו?

שר המשפטים ד' ליבאי ;

כולם רשאים לפנות במישריו לנשיא בית-המשפט העליוו ולהגיש בקשה. התקנות

קובעות שבמקרה כזה הבקשה מופנית ליועץ המשפטי לממשלה לחוות-דעתו. בכל מקרה זה

מופנה ליועץ המשפטי משום שבידיו יש כלים יותר מאשר לנשיא בית-המשפט העליון לבדוק

את המקרה. הוא יכול להורות על בדיקה חדשה, הוא ירכז את כל החומר עבור נשיא

בית-המשפט העליון, הוא יכול להורות על חקירה נוספת של אנשים, של עדים, הוא יכול

לחקור כל טענה שנטענת. לכן מצפים שהיועץ המשפטי ינחה את נשיא בית-המשפט העליון,

יחווה דעתו ויעביר אליו את החומר המירבי כדי שהוא יפעיל את שיקול דעתו. אם הוא

לא יעביר את חוות-דעתו, הנשיא יכול להחליט בלי חוות-הדעת. את זה אנחנו לא נדרשים

לתקו אלא רק להוסיף עילה אחת נוספת. אני ממליץ מאוד בפני הוועדה לאמץ את ההמלצה

של ועדת גולדברג.

אני מזכיר לכולנו שההצעה של ועדת גולדברג היא בהקשר של הרשעה על סמך הודאה.

הרקע למינוי ועדת גולדברג היא התחושה של הבעייתיות שיוצרת ההרשעה על סמך הודאה

כאשר כמעט ואין דבר מה נוסף. הודאה כזאת עלולה לייצר תוצאות לא נוחות, בין השאר,

משום כך נפתה הסעיף הזה כדי ליצור פתחי מילוט למנוע אורזם עיוותי דיו.

זה ההקשר ההיסטורי אבל לא ההקשר החוקי.

היו"ר ד' צוקר;

נשמע את פרופ' הרנון.

אני מודה על ההזמנה לדיון הזה.

אני שותף לדברים שאמר שר המשפטים כי יש מקום להרחיב את העילות. הניסיון של

שנים רבות מאז נתקבל ההסדר הזה והוכנס לחוק בתי-המשפט מאשר שמספר הפניות להורות

על משפט חוזר שנתקבלו היו מעטות מאוד. מפניות שהתפרסמו ידוע לי על פנייה אחת

שנענתה וכתוצאה ממשפט חוזר הנאשם זוכה, פדילה, לפני הרבה שנים; פנייה שניה בענין

סלומוו אבו כשהנשיא הורה לקיים משפט חוזר, היה משפט חוזר במחוזי, הנאשם הורשע

מחדש על-ידי הרכב אחר של שופטים, היה ערעור לבית-המשפט העליוו, הערעור נדחה והוא

שוב הורשע ברצח. כמעט רוב הבקשות האחרות נדחות בעיקר בגלל העובדה שהעילות קשות

ומצמצמות - כפי שהסביר השר - כשרוב הבקשות מסתמכות על העילה השניה שנתגלו עובדות

חדשות, או ראיות חדשות, שלא היו יכולות להיות בידי המבקש בזמן המשפט. אלה תנאים

קשים שקשה להתגבר עליהם.



ההצעה לפתוח עכשיו את הדרך לעילות קצת יותר גמישות בענין זה היא רצויה, אם כי

חזקה על נשיא בית-המשפט העליון, או על המשנה לנשיא, או על שופט אחר שמוסמך היום

לדון בבקשות אלה שיזכור תמיד את הענין של האיזון. משום שכל היענות יותר גדולה

לבקשות כאלה יש בה כדי לפגוע בעקרון הסופיות וזה יכול לערער את האמון בבתי-המשפט.

העילה ההדשה "נתעורר רושש של ממש כי בהרשעת הנידון יש עיוות דין" מכבידה כי

היא כללית, אפשר לומר שהיא כוללת גם את התיקון שמנסים להכניס בסעיף 2. אולי רצו

להתייחס לנושא הזה במיוחד בסעיף 2 ואחר-כך להוסיף עוד סעיף סל כהוראה רחבה יותר.

די מרידור;

אם יש סעיף סל רחב אולי כל העילות מיותרות.

נכון, הניסוח מאוד רחב.

בדו"ח ועדת גולדברג היתה דעת מיעוט של פרופ' קרמניצר לגבי השאלה: מי הגוף

המתאים שידון בשאלה אם יש מקום למשפט חוזר. הוא העלה הצעה לערב גורם חוץ מערכתי

בענין זה. מבחינה עקרונית הדבר הזה רצוי יותר כי ברגע שאתה מצפה מגוף כלשהו,

לרבות בית-המשפט עם כל הכבוד הראוי, שיבדוק האם בפסקי דין שניתנו ואולי גם עברו

את האינסטנציה העליונה של בית-המשפט העליון לא נפלה טעות לגבי העובדות, אם אין

הרשעה מוטעית ואם האיש יושב בבית סוהר שנים רבות על לא עוול בכפו - ראוי שדבר זה

יוכרע לא על-ידי שופטים בלבד. באנגליה, למשל, כפי שמוזכר בדו"ח, בתיקון

לפרוצדורה הפלילית משנת 1993 הציעו להקים ועדה בלתי תלויה לגמרי במערכת רזשיפוטית

של חברים שאינם ממערכת המשפט, לא שופטים ולא משפטנים. הביקורת על ההצעה הזאת

באנגליה היא שזה לא פותר במידה מספקת את הבעיה, שבית-המשפט לערעורים באנגליה אינו

בודק את עצמו במידה הראויה וכי צריך גוף יותר חזק עם סמכויות ולא רק גוף שימליץ

בפני בית-המשפט לערעורים לשקול מחדש האם אין מקום לפתוח את הפרשה. יש המלצה אבל

זה עדיין לא שונה באנגליה.

ההמלצה של פרופ' קרמניצר היא מעין פשרה. הוא לא אמר שיש להוציא את הענין

לגמרי מן הרשות השופטת אלא שלא הם בלבד יהליטו וכי ההרכב יהיה לא של אדם אחד אלא

של שלושה כששניים הם הנשיא ושופט אחר, ועוד משפטן שכשיר להתמנות שופט בית-המשפט

העליון אבל שהוא איננו שופט והוא מחוץ למערכת; או לפחות שתהיה התייעצות של הנשיא

או השופט עם אדם כזה מחוץ למערכת. עקרונית אני חושב שזה ראוי אבל אם היום מדברים

על הרחבת העילות זה שינוי דרסטי ואני יודע שזה ייתקל בהתנגדות חזקה של בית-המשפט

העליון.

אין לנו חומר ואני לא יכול להגיד שיש לנו דוגמאות מבקשות שהוגשו לנשיא או

למשנה לנשיא שהם דחו אותן מפני שלא היו סבירות. אם ירחיבו את העילות לפי ההצעה

של שר המשפטים, יותר נכון יהיה להמתין פרק זמן מסוים של מספר שנים ואם נראה

שהבקשות האלה לא נענות אז יש מקום לשקול לשתף גוף חוץ מערכתי גם בהחלטות האלה.

משרד המשפטים לא עסק כאן בשתי החלטות שנוגעות למשפט חוזר. בתי-המשפט

המחוזיים העירו שראוי שהמחוקק ישים לב שההסברים שבחוק בתי-המשפט על משפט חוזר

לוקים בחסר ואינם ברורים. לא ברור מה הן הסמכויות של בית-המשפט במשפט החוזר, מה

משמעותו של פסק הדין הראשון כאשר בית-משפט דן במשפט חוזר, ראיות שהוגשו. יש

דברים שמופיעים בתקנות וראוי שהם יופיעו בחוק ולא בתקנות כגון סטייה מדיני ראיות

וכי במשפט החוזר מורט- לבית-המשפט לפעול מתוך סטייה מדיני ראיות. תקפו פעם את

התקנה הזאת על כך שהיא חריגה מסמכות, אולטרה וירס כי מקומה - אם בכלל - בחוק.

שר המשפטים די ליבאי;

פרופי הרנון, אני מבקש שאת החומר הזה תואיל להעביר ליהודית קרפ - היא תפנה

אליך - ונשקול יחד עם יושב ראש הוועדה וחבריה אפשרות להכניס תיקון ולעגן הוראות

מסוימות בהוק כפי שהצעת.

בבקשה, פרופ' פלר.

אני רוצה להצטרף לדברים האחרונים שאמר פרופ' הרנון שכמעט הוא מוותר על ההצעה

להכניס גורמים שונים בתוך הפעילות השיפוטית. כך הבינותי ואני מצטרף להצעתך.

אינני יודע מדוע המערכת השיפוטית היתה ראויה לאי-אמון כזה כאן בארץ כדי לומר: יש

מי שהם יותר חכמים מכם, יותר ישרים מכם, יודעים יותר ולאלה יש סמכות כזאת.

אני מצטרף להצעתו של פרופ' הרנון ואני מבין ששר המשפטים מסכים לכך: לציין את

העילות האלה גם בפרוצדורה הנדרשת כדי לממש משפט חוזר.

היו"ר ד' צוקר;

שהם יהיו במעמד של תקנה?

מדוע במעמד של תקנה? אלה הוראות פרוצדורליות.

נדמה לי שכאן בארץ נפלה טעות, אולי מכוונת. עד 1965 היה לנו משפט חוזר אבל

דילגו על זה. סלנט אמר בספר שלו שלא צריך להחיל את זה כאן בארץ אבל החוק היה

קיים ויש לי אותו כאן. שם יש גם הוראות פרוצדורליות. פתחתי את הפרוצדורה

הפלילית הצרפתית, גם הישנה וגם האחרונה, וצריך לציין כל מוסד משפטי. כשם שמצוין

הערעור הרגיל צריך להיות מצוין גם המשפט החוזר.

אני רוצה לומר שאולי נבטל את כל העילות ונשאיר רק את העילה האחרונה שמוסיפים

אותה עכשיו כי היא מכסה את הכול. אני שואל את עצמי: אם אנחנו באים לשמור על

העילות הקודמות עם תיקון, מה המשמעות כאן לעומת הסיטואציה שם? שם ארגה לפחות מרמז

לטובת הנאשם - "לטובת" כשמן החומר עולה חפותו - אבל כאן אין שום הגבלה. "נתעורר

חשש של ממש כי בהרשעת הנידון יש עיוות דין", עיוות דין יכול להיות מסעיף קטן אחד

או סעיף קטן שני ומסעיף לסעיף.

לנגה נועד משפט חוזר כאשר מדובר באיזו שהיא נגיסה, לא בעקרון אלא

בצורך של סופיות פסק דין, בצורך להפעיל ככל שניתן את הכלל שמעשה שפוט אינו עוד

שפיט? אחרת, עלולים לשבש את הפעילות של המערכת השיפוטית כולה.

פרופי פלר, אתה מציע לבטל את שלוש העילות שמצויות כבר בחוק משום שאתה תומך

בסעיף חסל, או משום שאינה מתנגד לסעיף הסל?

משום שאני מתנגד ואני יודע שלא תבטלו. אני מתנגד לביטול כי כאן הכל פתוח.

לא היית רוצה לראות פה את סעיף הסל?

אינני יודע אם זה הסל, או אם זה המחסן. צריך לשקול בכובד ראש. עיוות דין

יכול להיות בכל מיני כיוונים וכאן פותחים פתח שלפי דעתי לא תעמדו בו.

שמעתי שיש בתקנות משהו שמחייב הפניית פנייה למשפט חוזר אל היועץ המשפטי

לממשלה.

הבקשה מוגשת באמצעות היועץ המשפטי והוא יכול להכין תשובה. זה כתוב בתקנות.

ד' מרידור;

"בקשת הנידון תוגש תחילה ליועץ המשפטי לממשלה באמצעות פרקליט

המחוז במחוז אשר בו הורשע הנידון. תוך תשדעים יום מיום מסירת הבקשה לפרקליט מחוז

כאמור, יגישנה היועץ המשפטי לממשלה לנשיא בית-המשפט העליון". כשהוא מגיש את

הבקשה הוא "יצרף את פסק הדין ואת חוות-דעתו המנומקת בדבר קיומה או אי-קיומה של

איות העילות... ואת המסמכים."

פרופ' ש"ז פלר;

זה כבר מלווה את הפרוצדורה. צריך לברר את זה על-ידי המוסד המשפטי הזה ואולי

אפילו להעביר את כל הסעיף בפרוצדורה פלילית ולא בבתי-המשפט.

רציתי להתיירוס לתיקון שמציעים בפיסקה השניה. מה זאת אומרת "נתבררו עובדות או

ראיות"? ראשית, אינני יודע אם ראיות מתבררות, ראיות הן ראיות. אני חושב שנטענו

עובדות והוגשו ראיות, מפני שגם לגבי עובדות אין עדיין בירור מוסמך כפי שרוצים.

דבר שלישי. אני נותן כאן רמז למה שצריך לקרות לגבי התוספת. אומרים כאן:

"לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון", אני חושב שהפורמולה הקודמת, הישנה, לגמרי

לא ברורה. מה זאת אומרת "לטובת הנידון" במשפט חוזר? ממה שלמדתי ולימדתי ובדקתי

בקודקסים אחרים, במשפט חוזר זה משחור ללבן, אחרת אין סוף לדבר. במקום לדבר על

"טובת הנידון" נדבר על חפותו של הנידון.

די מרידור;

הרשעתו המוחלטת או הרשעתו בעבירה חלקית? לא רצח אלא גרימת מוות ברשלנות?

י' לוי;

עשיית צדק.

פרופ' ש"ז פלר;

נתקלתי בדבר הזה לפני כ-40 שנה ודעתי היתה זאת; כדי לבקש לעבור מסעיף אישום

או הרשעה לסעיף אחר אין משפט חוזר. בית-המשפט המחוזי אצלנו, לאחר שהוא קיבל את

התפקיד לדון מחדש, יכול להגיע לכל דבר, אבל מלכתחילה לפתוח פתח של טיול על פני כל

ספר החוקים, טיול על כל העובדות, אני חושש שיקרה מה שחששו ממנו בקונטיננט ולא

קבעו את זה. זה ישתנה רק משחור ללבן, לאחר מכן אפשר לחגיע גם לאפור כאשר כבר היה

משפט חוזר.

אני רוצה לשאול את השר; מה הכוונה בהצעה "נתבררו העובדות"? על-ידי מי

נתבררו?

אני לא מדקדק במלים, אלה המלים של הוועדה. זכות היוצרים היא לוועדת גולדברג,

יושבות פה כמה הברות נכבדות מהוועדה והן יוכלו להסביר את הכוונה המקורית. בדיונים

במשרד המשפטים כאשר הועלו הערות כמו אלה שעלו כאן, ראיתי להשאיר את המלים הללו

בעינן כי יש להן טעם מסוים. רצו להגיד שלא כל עובדה משום שטענו אותה לכשעצמה היא

כבר נכנסת לגדר העילה, גם כשטוענים עובדות צריך לבדוק ולברר אותן והבירור המצופה,

כפי שאמרתי, הוא אצל היועץ המשפטי לממשלה, בפרקליטות, במשטרה, הם עושים את

הבירור. עובדות נוספות יכול לברר אותן נשיא בית-המשפט העליון כי גם הוא יכול

להורות על כך. נניח, קיבלתי בקשה מעזרא גולדברג ואתה, היועץ המשפטי לממשלה, כותב

לי על דא ועל הא ואני מבקש שתברר לי את העובדות האלה. השבתי שבמלה הזאת יש אחיזה

לבירור מקדמי ראשוני מסוים ולכן לא ראיתי לשנות בהמלצות. מייד תשמע את יהודית

קרפ בנושא הזה והיא מוסמכת להשיב מה היתה הכוונה.

שמעתי בענין רב את פרופ' פלר. אם הבינותי נכון, הוא לא מרוצה מהתוספת של

עילת הסל והוא גם מציע לשקול: אם כבר מקבלים אותה, מדוע לא לבטל את העילות

הקודמות.

אני רוצה להגיב בבקשה לאמץ את המלצות ועדת גולדברג. הוועדה הציעה את זה

כסעיף סל, היא לא הציעה את הסעיף הזה במקום כל הסעיפים ולא בכדי, לדעתי. הוועדה

רצתה לומר שאם נטען שמישהו שיקר בבית-המשפט זה לא השש רציני לעיוות דין לכשעצמו.

ראה את העילה המיוחדת לכך ודאג לערוך חקירה על עדות שקר, אם יסתבר שהוא שיקר הבא

אותו לדין על עדות שקר ולאהר מכן תיתפס בעדות שקר זו כעילה לעריכת משפט חוזר. אם

עלו עובדות הדשות או ראיות חדשות, תראה את העילה היעודה לכך והאם יש בגילויים

האלה כדי לשנות; אם לא נתקיימה עילה אי, לא נתקיימה עילה ב' ולא נתקיימה עילה

גי, אז אתה, נשיא בית-המשפט העליון, לא אומר: יש לי רושש רציני אבל אין לי עילה

להיתפס בה.

לכן יש הבדל. אם מתקיימות שלוש העילות הן מצביעות על העילות המסורתיות,

הבסיסיות להצדקת משפט חוזר. מה שרצתה הוועדה, לפי הבנתי, הוא לומר: גם אם לא

נתקיימה אהת העילות, אתה, נשיא בית-המשפט העליון, יש לך עילה נוספת אבל אז גם

פירושה של אווזה עילה יהיה באופן יותר ענייני, מצומצם ולא באופן רהב ביותר משום

שהיא מופיעה כעילת סל ולא כעילה פתוחה לכל דבר.

אני חושב שיש פה מן התבונה שבחקיקה, מן התבונה הפרקטית וכי צריך כרגע להרחיב

את העילות. אני הייתי מאמץ את ההמלצות כפי שהן. אני מבקש סליחה, אני צריך להיות

עכשיו במקום אחר, הנושא היה חשוב לי ורציתי להוסיף משהו לדיונים.

אפשר להוסיף לסעיף קטן (4): אם מסיבה אחרת נתעורר חשש של ממש וכו'. אז

הטענה היא טענה.

אני מסכים אתך אבל זה מתפרש כך מבלי שזה נאמר באופן זה. זה מאפשר יותר

גמישות לנשיא בית-המשפט העליון. בחשש ממשי לעיוות דין אצל נשיא בית-המשפט העליון

פתה לו פתה לתקן. זו גישתי בענין הזה, סמוך עליו שהוא ישמור על האינטרסים כולם

בצורה מאוזנת והרי גם נטען שהוא נוטה יותר לצד המערכת בשמירת סופיות הדיון

ושהמערכת תמיד צודקת ואיננה טועה, הוא לא חשוד בזה שהוא יזדרז ויורה על עריכת

משפט חוזר אם באמת אין לו חשש רציני כבד שיש פה חשש לטעות, או שלציבור כבר אין

אמון בכך שהאיש הזה אשם ולפעמים צריך לבדוק את זה מחדש.

מרוח הדברים אני מבין שליועץ המשפטי לממשלה יש משקל כבד בקביעת הענין כאשר

היועץ המשפטי לממשלה הוא התובע, הוא זה שתבע קודם, לא ניתנת שום זכות עמידה למבקש

את הדיון החוזר בפני נשיא בית-המשפט העליון, אין סדר דין שמאפשר לטעון לפני

שהיועץ המשפטי יקבל החלטה וגם לא לפני שנשיא בית-המשפט העליון מקבל את החומר.

פירוש הדבר, שכל הדרך סגורה בפני המבקש משפט חוזר. אני זוכר שבחוק על חיפוש בגוף

אדם איפשרנו לנתבע להופיע בפני שופט מכיוון שהוא לא מסכים שיורידו לו שערה משערות

ראשו, בכל דבר שמרנו על האיזון המוחלט בין שני הצדדים ובשום אופן לא הזכרנו שיש

סעיף קטן שבו צד אחד לא יכול לטעון; כאן מדובר בהליך שהיועץ המשפטי לממשלה הוא

האיש הדומיננטי. האם אדוני יגשר לא חושב כי כאשר רוצים לעשות רפורמה אולי נעשה

רפורמה גם בענין הזה? אולי מי שיגיש את החומר לנשיא בית-המשפט העליון לא יהיה

היועץ המשפטי לממשלה? אולי זה יהיה החוקר, הסניגור הציבורי.

שר המשפטים ד' ליבאי;

ראשית, אני מסכים לבחינה מחודשת של התקנות כולן. הערתי ליהודית קרפ

שבהזדמנות זו, עם הרחבת העילה, יש מקום לבחון את התקנות ואת חקיקת החוק, חלפו

מספיק שנים משנת 1957.

שנית, צריך להבין מה היה כנראה - לא הייתי שותף להתקנת התקנות דאז - לנגד

עיני המתקין מי שלא יהיה. תמיד יש חשש שאם כל בקשה למשפט חוזר פירושה באופן

אוטומטי רשות לאסיר לעלות לירושלים, צפה לכך שבתוך 356 ימים כל אסיר יגיש בקשה

למשפט חוזר כי יש לו זכות אוטומטית להופיע לפני כבוד נשיא בית-המשפט העליון, על

התענוג הזה לא יוותרו. אנחנו מכירים את המציאות, אנחנו יודעים ממה עלינו לרושוש

ולא צריך ליפול למלכודות, כולם יטענו חפים מפשע וטובת ההנאה המיידית היא נסיעה

לירושלים. מאידך גיסא, נכון שיש מקרים שבהם צריך לאפשר לאיש לטעון. לכן התקנה

"הדיון בבקשה יהיה ללא שמיעת טענות בעל-פה זולת אם נשיא בית-המשפט העליון

הורה על דרך אחרת לענין בקשה פלונית." לפי התקנות, אם נשיא בית-המשפט העליון סבור

שיש מקום לשמוע את הטוענים לפניו בעל-פה, בין אם זה אסיר, בין אם זה עורך הדין,

הוא מצווה בצו לבוא ולטעון בפניו. במקרה מסוים שעולה מדי פעם לכותרות אני יודע

שעורך דין פנה אל נשיא בית-המשפט העליון ואמר: תן לי הזדמנות לטעון ישירות בפניך

ולא רק בכתב. זה ישנו היום בתקנות ויכול להיות שצריך לעבד ולהבהיר את זה יותר.

יכול להיות שצריך לשקול אפשרות שאם אין לו עורך דין יוזמן הסניגור הציבורי. אפשר

לשקול את עידכון התקנות מהבחינה הזאת.

אני מבקש שנשמע את עזרא גולדברג ששימש ומשמש קול למספר מקרים שאילו היה קיים

הסעיף הזה כבר היה נעשה בו שימוש לגביהם.

בתור אזרח אני מביע הערכה גדולה לשר המשפטים על זה שמצא לנכון למנות את ועדת

גולדברג.

אני רוצה לחדד את הנושא בעובדות מסוימות שהגשתי אותן לוועדת גולדברג בתזכיר.

בתזכירי נתתי פרטים המבוססים על חומר של 30 אנשים שהודו ושיהזרו רציחות שהם לא

ביצעו. למרות שחלק מהם הודו ושיחזרו את הרצח - אני מדבר על רצח - הם שוחררו

ממעצר כעבור 30, 40 או 50 יום. למה? מכיוון שנמצאו הרוצחים האמיתיים.

אתה מדבר על 30 מקרים שבהם לא הורשעו, לא הוגש נגדם כתב אישום?

אני מדבר על חלק ניכר מאנשים ששוחררו ממעצרם ללא הגשת כתב אישום למרות שהודו

ושיחזרו רציחות; לגבי חלק מחם הוחזרו כתבי האישום על-ידי התביעה מכיוון שהרוצחים

נתגלו; חלק ממשיך לשבת בבתי-הכלא, אני יכול לחגיד בבטחון מלא על סמך החומר שיש

לי, על לא עוול בכפם.

יש לי הרושם שהגורמים הנוגעים בדבר לא למדו דבר מכל המקרים האלה והמקרים חזרו

על עצמם. אני לא -זוכר ולא יודע אם מישהו מצוותי הוקירה המי ורודים שהביאו לידי כך

שאנשים מסכנים אלה הודו ושיחזרו רציחות בכלל בא לדין. אני לא יודע על כך.

מבחינה משפטית היו כאן מומחים יותר גדולים ממני, אני מדבר מאספקט איור לגמרי.

אני חושב שהחוק הזה היה צריך לבוא לפני הרבה שנים - טוב שהוא קם היום - ואז הרבה

אנשים היו סובלים פחות הם ומשפחותיהם כי עד היום חם נמקים בבתי-כלא על לא עוול

בכפם. אני מדבר על בסיס חומר מוצק.

"נתעורר חשש של ממש כי בהרשעת הנידון יש עיוות דין", שר

המשפטים הסביר את זה בצורה ברורה. זה אחד הסעיפים הרושובים ואני מצדד בו.

די מרידור;

לא לחינם הזכיר היושב-ראש בתחילת הדיון שהיוזמה להקמת הוועדה נבעה מהרושש

להרשעה בגין הודאה שפרט לדבר מה נוסף אין אתה עדויות אנשים. אני מביע דעתי שדו"ח

ועדת גולדברג שקראתי אותו בזמנו, עיקרו הוא לא בהצעה הזאת אלא בחלק הראשון. אני

אומר בצער שאנחנו לא דנים בחלק הראשון מפני שנדמה לי שאנחנו מחפשים את חגרוש

במקום שיש אור ולא במקום שהוא נפל.

ברוב הגדול של המקרים שהזכיר עכשיו עזרא גולדברג הבעיה היא בכך שאנשים הורשעו

על סמך הודאו7ם שהיא הודאת שקר שנגבתה מהם בדרכים אסורות.

היו"ר די צוקר;

ההערה הנכונה הזאת כלפי הממשלה - אני יודע איזה משרד לא איפשר לנו לגבש את

החוק הזה ולהביא אותו לנוסח כחול לפחות - מופנית גם כלפינו משום שחחוק שאתה ואני

ארוראים עליו מאפשר בין השאר הרשעה רק על סמך הודאה.

אנחנו לא אחראים.

היו"ר ד' צוקר;

אני רואה את עצמי כאחראי.

די מרידור;

אנחנו מחפשים פתרון במקום שהוא לא נמצא. הבעיה ברוב המקרים היא בהודאה

שנגבתה שלא כדין. בדיונים שאנחנו מקיימים כיום הבעיה היא בסדרי החקירה ואיסוף

הראיות בשתי הצעות חוק אחרות של הממשלה כאשר בינתיים לא הצלחתי, לצערי הרב, להביא

לכך שהמשטרה, השב"כ וכל הגופים החוקרים ינהגו אחרת. עזרא גולדברג אמר דבר נכון

והוא שברוב המקרים - אני לא רוצה להגיד שבכולם - חוקרים עשו מעשים רומורים ולא

הועמדו לדין. לו בידי היה הדבר, אם הייתי בודק ומוצא שחוקר השתמש בכוח - הוא היה

נכנס לבית-סוהר ללא פחות מעשר שנים גם אם העבירה עליה האיש נדון היא של שנה אחת.

אין דבר יותר נורא מאשר איש משטרח שעובר על החוק ויש לנו תופעות כאלה. הדוגמה של

אנשים שהודו ושיחזרו עבירות חמורות כמו רצח ולבסוף הסתבר שאחרים עשו אותן לא

יכולה להיות פרט למקרים של עזריה או מישהו משוגע, בדרך כלל התוצאה היא של הפעלת

לחץ אסור על-ידי החוקרים. שם הפתרון והוא לא קל.



הפתרון הוא בכך שלא נתיר למשטרה מה שהיא עושה, לצערי, והוא לעצור בשביל לחקור

ולא בשביל סיבה אמיתית. כל מה שאנחנו עושים פה הוא עניו שולי שבשולי כי רק

במקרים בודדים של אדם שהורשע על סמך הודאה תהיה ראיה חדשה. אם לא נתקו את העיקר

נצא מפה נחמדים אבל לא עשינו שום דבר. הבעיה האמיתית היא בשיטות החקירה - כמובו

שב-99% מהמקרים זה לא קורה, אני לא רוצה להגיד שהמשטרה תמיד כזאת ואני מקווה שזה

לא כך - ברוב המקרים שיש בעיות כאלה הו בדרך כלל בדרך החקירה של המשטרה ושל

השב"כ, כל אחד וגישתו. במערכת שקר ממוסדת, ידוע לנו לפי ועדת לנדאו שהשב"כ שיקר

בצורה ממוסדת בבתי-המשפט, כך נקבע בוועדה, אני יודע שגם אהרי זה המשיכו לשקר,

ועדת סוכר קבעה, אני לא רוצה להגיד עוד דברים. במשטרה לא הכול ניקר ולא הכול

ידוע ואני לא רוצה להניה שבאופו יסודי עובדי שב"כ פחות הגונים מהשוטרים. לכן יש

לנו בעיה עמוקה בשיטות החקירה, בפיקוח עליהן, מה אנחנו מתירים, נגה אנחנו אוסרים.

אם ועדת גולדברג הציעה משהו בעניו ההודאה, שם עיקר הבעיה ולא בשאלה אם אחרי

חמש שנים במקרה נתגלה משהו שקודם לא נתגלה ואדם חף מפשע יושב בבית-סוהר כי הוא

הודה במעשה שהוא לא עשה אותו. צריך לשים את הדברים בפרופורציה.

אנחנו עומדים פה בפני השוקת השבורה של היכולת האנושית המוגבלת. שופט איננו

אלוהים למרות שבתורה אצלנו להביא לאלוהים זה להביא לשופט, אבל השופט, האדם, יראה

לעיניים ורק אלוהים יראה ללבב, בוחו. כליות ולב זה לא אנחנו. באמונה העממית

התמימה חושבים ששופט יודע את האמת, הוא לא יודע את האמת, הוא בדיוק כמונו. הוא

מסתכל, שומע את ראובן, שומע את שמעון ומאמי ו לראובן. אני רוצה לקוות שהוא צודק

באמונה הזאת ואני יודע שהוא יכול לטעות ואני לא מאשים אותו, גם אני במקומו לא

הייתי יודע יותר טוב, אין פטנט כזה ששופט יודע את האמת. העם רוצה להאמין שזה כך

כי איו לנו דרך אחרת לברר עניינים אלא להביא אדם לדין על האשמות בעבירות שהוא

עשה, לפעמים המורות מאוד שהחברה צריכה לטפל בהו, בסוף בו-אדם מכריע והוא יכול

לטעות. אני מוכו לקבל נתונים סטטיסטיים. מסתבר שמתוך אלפי אנשים שנמצאים

בבית-סוהר יש גם כמה כאלה שהשופטים טעו לגביהם ביו כי הם הודו למרות שלא עברו את

העבירה, אחר-כך לא האמינו להם שעינו אותם או שפיתו אותם פיתויים אסורים וכו הלאה,

או שהרשיעו אותם שלא על-פי הודאתם ולמרות שלא הודו עדים העידו עדות שקר נגדם.

במקומות אחרים יש דוגמאות ידועות לזה לא רק אנשים שניתלו, סאקו וונצטי, וגם ה-16

מאירלנד אלא בוודאי אלפי מקרים בעולם ודי מקרים בארץ.

אני אומר דבר עצוב: אין מנוס בשיטה משפטית - בדיעבד ולא מראש - שחלק מהאנשים

יורשעו ויואשמו למרות שהם לא אשמים כי בסוף בני אדם מחליטים. בני אדם בכנות,

בתום לב וברצוו טוב יכולים בסוף לטעות. בכל זאת אנחנו קובעים איזה שהוא איזוו

והאיזוו הוא לא של 50%. אנחנו אומרים כי מוטב שיזוכה הרשע מאשר שיורשע הזכאי,

לכו קבענו פרוצדורה פלילית, דיני ראיות וכל מיני מנגנונים להגו עלינו. קבענו,

למשל, מנגנון - שאנחנו בורחים ממנו לצערי - שיהיו שלושה שופטים ולא שופט אחד כי

שופט אחד יכול לטעות יותר מאשר שלושה שופטים. לבסוף נגמר המשפט, היה ערעור -

ערעור גם הוא אחד מהמנגנונים האלה - היה דיון נוסף, הענין נגמר, יושב אדם

בבית-סוהר ויכול להיות שהוא יושב לחינם. השאלה היא אם יש לנו עוד פתרון.

מה אנחנו עושים פה? קבענו סעיף סל שבו את נפשותינו הצלנו ואת כל העניו העברנו

לנשיא בית-המשפט העליון בלי שום אחריות. אם יש עיוות דיו - הוא יחליט. לפי מה

הוא יחליט? האם זה עיוות דיו גדול? האם זה עיוות דין קטו? האם זה עיוות דין לאחר

העברה מרצח להריגה או מרצח לרשלנות? האם גם כאשר העבירה היא קלה או רק כאשר

העבירה היא חמורה? יכול להיות שאיו מנוס מזה אבל שלא נשגה בזה, לא קבענו כלום,

פתחנו פתח שגודלו כקוף המרוט אבל הוא שינוי דרמטי.

היו"ר ד' צוקר;

פרופ' פלר אמר שזה הרבה יותר מקוף המחט.

הוא גדול כפתחו של אולם.

היו"ר ד' צוקר;

פרופ' פלר אמר שזה מהסן.

ד' מרידור;

גודלו של הפתה הוא כקוף המרוט לכאורה ובעצם הוא פותה פתהו של אולם. עיוות דין

זה ביטוי מאוד כולל ועמום, נכון שלא כל טעות זה עיוות, אינני נכנס לזה עכשיו.

לדעתי, פרופ' פלר צודק בעניו אחד: אם הסעיף הזה נשאר, תמיהה היא למה צריך את

שלושה הסעיפים האחרים. אלא אם תאמר שהפרשנות של הכלל - למרות שהוא מופיע בסוף -

תהיה לפי הפרטים, זאת אומרת, עיוות דין כגון במקרים אלה ומקרים דומים להם, אז אתה

מצמצם את הכלל וצריך להפוך את הסדר במקרה הזה. שלושה המקרים הקודמים הם

קונקרטיים ופתאום יש דבר כולל "עיוות דין". כאדם שרוצה צדק אני תמיד בעדו ואני

גם מציע שהוא לא יהיה מוגבל ואפשר יהיה בכל שנה להגיש בקשה מחדש כי אני רוצה צדק

אלא שאנחנו פותחים פה פתח מאוד רחב.

יש ביטוי אנגלי HARD CASES MAKE A BAD LAW. אנחנו מבקשים LAW בשביל HARD

CASES, אלה לא SIMPLE CASES, אלה המקרים הקשים וצריך לנסות לעזור בהם. אמרתי

שהעזרה היא לא פה אלא בשיטות הוקירה אחרות במשטרה.

אני רוצה להעיר לדברים שנאמרו כאן. פרופי פלר אמר משהו שבכל הכבוד לא כל כך

מקובל עלי - פרופי פלר ופרופ' הרנון שניהם מורים שלי - קשה להבחין בעיני מדוע

כאשר מדובר בביטול עבירת רצח לגמרי - מותר, אבל בהחלפת רצח לגרימת מוות ברשלנות

או הריגה אסור. יש דוגמה שבה המוות נגרם על-ידי הנידון שהורשע אבל כל ההוכחה על

הכוונה המיוחדת - אם מדובר ברצח - היתה בעדות שקר וברור לגמרי שהאיש שיקר, הוא

מודה שהוא שיקר וכל התנאים מתקיימים. נאמר שלא נפתח את הפתח? הייתי פותח אותו

למרות שברור שהתוצאה איננה זיכוי מוחלט אלא לפי סעיף (ג).

במקום מאסר עולם זו תהיה שנה מאסר.

אני לא רוצה לכפור בעיקר אבל אני מהרהר הרהור. איך מרגיש שופט שדן אחרי

ששופט בית-המשפט העליון נתן לו הוראה לדון? ראו בג"צ הבנקים שלא אכנס אליו. יש

קושי מסוים. אין מנוס מהמקרה ההוא שהיועץ המשפטי צווה להגיש כתב אישום, זו אופרה

אחרת. השאלה היא אם ראוי שנשיא בית-המשפט העליון הוא שיורה על פתיחת הדיון ויורה

לשופט בית-משפט עליון אחר, או להרכב אחר, או למחוזי לדון. ההסבר התיאורטי ברור

לי ועובדה שבפסק דין אבו לבסוף האיש הורשע. לכן, אני לא בטוח שאני תומך בהצעת

קרמניצר או מתנגד לה, אני צריך לשקול את זה אבל היא לא אבסורדית בעיני שלא הכל

ייסגר בתוך המערכת ומי ששפט הוא שיחליט, או חברו יחליט וישפוט אחר-כך מחדש ולא רק

למראית עין.

דבר נוסף. אני לא רוצה ללמוד מכל חוקות הגויים אבל אני רוצה לדעת מה קורה

בעולם בענין הזה, באנגליה, באמריקה, בארצות מערב אירופה. האם יש מחקר השוואתי על

מה שהם עושים בענין וגם איך הפרקטיקה: האם יש הרבה מקרים, האם בכל שבוע מבקש כל

אסיר, האם זה פעם בכמה שנים?

אמרתי קודם שיש לנו בעיה קשה ברוקירות המשטרה. בגלל המגבלות האנושיות אני

יודע שמקובל להתיר לשופט לקבוע - כמעט חונכנו על זה - שראובן דובר אמת ושמעון לא

דובר אמת כי הוא התרשם כך, בלי שום הנמקה. לא מפני שהוא מסר עדות אחרת, או שיש

סתירות בתוך העדות, שמעתי את ראובן ואני מאמין לו, שמעתי את שמעון ואני לא מאמין



לו ולכן יורשע האיש. שמעתי מאנשים שעסקו בהיבט הפילוסופי והפסיכולוגי כי יש

מחקרים שמוכיחים שככל ששופט יותר ותיק הוא יותר טועה בשאלה הזאת, לא שמעתי את זה

בשוק. מסתבר שהטעות הגדולה ביותו- היא לסמוך על התרשמות. אנחנו יושבים בוועדה

למינוי שופטים, מראיינים אנשים ורוצים להתרשם מי יהיה שופט טוב ומי לא יהיה שופט

טוב וזה קשה. כשר המשפטים ישבתי בזמנו יחד עם נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר

שמגר, ועם גברת איות, סגן אלוף בצה"ל, שהיא דוקטור לפסיכולוגיה, לחשוב איך אפשר

לשפר את עבודת רוו ועדה. היא עשתה עבודה דומה בוועדה לבחירת שופטים צבאיים ולכן

היה לה ניסיון מסוים. למדנו קצת על הענין הזה ובין שאר הדברים אני זוכר שהיא

אמרה: אף פעם אל תסמוך על ההתרשמות, יש חשיבות מעטה לפגישה עם המועמד, העיקר

חוות-דעת מאנשים בכתב ולא התרשמות כי ההתרשמות זה הדבר המטעה ביותר בחלק גדול של

המקרים. היא הציעה הצעות אחרות איך לבדוק אבל לא אכנס לזה. אגב, למה זה גורם?

כאשר השופט התרשם גם אין ערעור, כאשר השופט מנמק את ההתרשמות יש עוד אינסטנציה

אני קובע שראובן שיקר, מדוע? כי שמעון אמר את ההיפך, לוי אמר

את ההיפך, יש אפשרות לבדוק; כאשר הוא אומר: התרשמתי שהמתלוננת אומרת אמת -

גמרנו, אין לך מה להגיד יותר. לכן אני מחפש מנגנונים בזמן המשפט הראשון ובזמן

החקירה הראשונה בגלל הבעייתיות.

אשר להצעת החוק, חשיבותה קטנה בעיני, נזקה יכול להיות גדול. פתחנו פה פתח

רחב מאוד ואני מוכן לדון לגוף הענין. לכן, לדעתי, אנחנו צריכים לשים את הדגש לא

כאן אלא בתחילת החומר של הוועדה או בהמשך.

כמה עבודה עוד יש למשטרה עם משרד המשפטים?

היתה צריכה להיות פגישה בין שני השרים לבין שר האוצר בענין התקציבים. אני

חושבת שזה צריך להיות בזמן הקרוב.

יש לי הערה למלה "נתבררו" כשהיא באה לעשות שינוי גדול בדין. מי שמברר, לפי

החוק, הוא נשיא בית-המשפט העליון כי כתוב שהוא רשאי להורות כך אם התבררו וכן

איך הוא יברר? אין לו שליחים, הוא לא ימנה ועדת חקירה לאסוף

זה נראה לי? האם הוא יסתכל על החומר? האם הוא יבקש מהיועץ

המשפטי או ממישהו אחר לבדוק את הדברים? אני לא יודע. היועץ המשפטי איננו רלוונטי

פה כי לא הוא מברר אלא מישהו מברר. אם אומרים "נתבררו" צריך להגיד מי מברר.

הדיון כבר הסתיים ובמקרה חריג ביותר יש פתירוה מחדש של המשפט ולא לכל אדם נותנים

להופיע מחדש, אם ארנה רוצה שיהיה בירור - הבירור מחייב שאדם יגיד משהו לגבי הבירור

ולא רק יגיש בקשה.

אתה רוצה שנכתוב "נתגלו"?

אם נגיד "נתגלו", פירושו שיש ראיה חדשה.

דבר שני. אינני יודע איך יתפרש סעיף הסל הזה כאשר הוא בא בסוף שלושה סעיפים

ספציפיים. אני לא רואה מקרה אחד בשלושה הסעיפים הקודמים שיינתן בו משפט חוזר

והוא לא מקרה של עיוות דין. לדוגמה, בית-המשפט פסק שראיה מהראיות שהובאו באותו

ענין היתה בשקר או בזיוף ולולא אותה ראיה תוצאת המשפט היתה משתנה - זה עיוות

קלסי, אין עיוות יותר גדול מזה; אותו הדבר לגבי ראיות שלא היו ידועות ואם היו

ידועות לא היתה הרשעה; אותו הדבר לגבי אדם אחר שהורשע באותה עבירה בצורה שמייתרת

או לא מאפשרת את ההרשעה הזאת. אלה עיוותי דין מובהקים.



היו"ר ד' צוקר;

למרות זאת, מאז קום המדינה היה מקרה אחד או שניים.

ד' מרידור;

כי קשה להגיע לזה.

היו"ר ד' צוקר;

חבר-הכנסת מרידור, דיברת על החולשה האנושית שמלווה, בהגדרה, את המערכת

המשפטית. אחרי שאתה משכנע אותנו בזה, ב-48 שנים היו שני מקרים, כל העילות היו

בשלושה סעיפים כנראה מאוד מצומצמים.

ד' מרידור;

לדעתי, לא בגלל העילות. ברוב המקרים אין בכלל ראיות חדשות, מראש ההרשעה היתה

עקומה כי מראש יקרו לא נכון, או שהשופט הרשיע בלי להסביר למה הוא מרשיע,

"התרשמתי".

היו"ר ד' צוקר;

אולי סעיף הסל מאפשר להתמודד עם הדקירות הפגומות האלה. יתברר שעיוות הדין

הוא לא בגלל חולשת הסניגור, לא בגלל ראי ות בדויות אלא בגלל עבודה לא טובה של

המערכת.

די מרידור;

כל זמן שרוצחים יוצאים לחופשי ובלבד שגם זכאי אחד יצא לחופשי אני בעד. נניח

שאתה יושב במקומו של נשיא בית-המשפט העליון ואומרים לך שיש עיוות דין. מת תעשה?

היו"ר ד' צוקר;

אולי המשטרה לא פעלה בשקר ובזיוף אלא היא פעלה לא טוב ולא נכון ובאמצעים לא

יעילים?

די מרידור;

האם בגלל היעילות של המשטרה האיש יורשע? יכול להיות שאתה צודק.

אני לא מתנגד לכיוון שמוצע, אם נצליח בו, אחרי כל הניסוחים נוסיף אחוז אחד

לפתרון הבעיה אבל 99% לא פתרנו.

היו"ר ד' צוקר;

אם התוצאה תהיה שטפון, כל עבירה ופעמי ים בשנה לכל אסיר, אני מסכים אתך שזה

חורבן של השיטה.

די מרידור;

למה זה לא יעיל? כי בין השאר לא נענו אף פעם.



היו"ר ד' צוקר;

אבל גם זאת לא דרך.

העדה לענין היועץ המשפטי לממשלה. יש לנו היום גם סניגור ציבורי וצריך לשקול

את הענין מכל הטעמים שהועלו קודם. אולי אפשד להגיע לזה למדות היועץ המשפטי.

לסיכום, אני לא מתנגד לכיוון הזה, אני חושב שהוא לא כל כך יעיל כי יש הדבה

בעיות בתוכו.

צדק חבר-הכנסת מרידוד כשאמד שחייבים לקרוא את ההצעה יחד עם הדו"ח ועם החלק

הראשון שלו כדי להבין את המשמעות ואת הנושא של סעיף הסל. הוא לא מיצה את כל

הרעיון של הדו"ח בנושא של הטעויות בכך שהוא אמר שיש מקרים בגלל פעולות המשטרה

שמוציאים הודאות שווא באמצעים לא חוקיים.

אני מסבה את תשומת לב חברי הוועדה וממליצה להם לקרוא את הדו"ח משום המסר החדש

שלו שהודאות שווא לא מתקבלות בהכרח בגלל אמצעים בלתי חוקיים שמופעלים נגד הנאשם,

אלא משום סדרה של נסיבות שמפורטות בתחילת חדו "ח שמחוסר זמן אינני יכולה לקרוא

ממנו.

אפשר לקבל את הדו"ח?

היו"ר ד' צוקר;

כן. רק סעיף הסל יענה על החולשה של המערכת החוקרת.

י' קרפ;

הדו"ח הזה פועל בכך שהוא משדר לכל המערכות הפועלות - למשטרה ובעיקר

לבתי-המשפט - שהתפקיד שלהן בבירור האמת לא מתמצה בשאלה אם הפעילו אמצעים לא

חוקיים נגד הנאשם או לא, אלא שהודאת השווא צריכה להתברר על סמך תיאוריות חדשות

שמתפתחות עכשיו בעולם על הדינמיקה שבין חוקר ונחקר והאפשרויות שנחקר יודה הודאת

שווא בלי שהפעילו עליו אלימות. היום המערכת שלנו עדיין פועלת לא מתוך הפנמה של

המציאות, שהיא לא מקרים נדירים אלא מקרים שקיימים במערכת, וכמו שנאמר בדו"ח

אי-אפשר לקבוע את היקפם. פעולת בתי-המשפט במשפטי הזוטא מתמצית באמון או אי-אמון

לשאלה אם הפעילו אמצעים אלימים בנושא של הודאת.

עם ההכרה החדשה הזאת ועם המסר של הדו"ח שבתי-המשפט צריכים לשנות עמדות - זה

שינוי עמדות עקרוני בנקודת המוצא איד בוחנים הודאת נאשם - הציעה הוועדה את סעיף

חסל. מה שסעיף הסל אומר הוא לא הרחבה של כל שלוש העילות שקודמות לו. אני מבקשת

לחלוק על העמדה שהביע פרופ' פלר, לפיה, משפט חוזר במקרים של שלוש העילות שמוגדרות

בחוק הוא רק במקרה של הרשעה או זיכוי שחור-לבן ולא במקרה של שינוי תוצאות לטובת

הנאשם. סעיף הסל לא מדבר על כך שעשוי היה לשנות לטובה את התוצאה אלא הוא אומר

שיש בהרשעה עיוות דין, הכוונה היא לעצם ההרשעה.

אם אדם שמורשע ברצח היה צריך להיות מורשע בגרימת מוות ברשלנות הוא לא נכנס

פה?

זאת פרשנות ויכול להיות שאני לא מיייצגת. אני חושבת ששלוש העילות הספציפיות

האחרות, שהן יותר מוגדרות, יש בהן גם כדי להביא לבירור הווריאנטים של סוג

ההרשעה. אם הוא היה צריך להיות מורשע בעבירה אחרת, פחותה, המפתח הוא של איות

מהעילות אבל אם מדובר בהרשעה או בזיכוי, ולא נתקיימה אחת מן העילות ומי שמחליט

האם יש עילה ומגיע למסקנה שההרשעה יסודה בעיוות דין - זה סעיף הסל. הוא יכול

להיראות יותר רחב וכולל הכול.

די מרידור;

אדם שרצח כאשר רישיון היריה שלו פג עשה שתי עבירות: הוא ירה בנשק שאסור לשאת

אותו. מכיוון שזה לא זיכוי מלא אלא הוא יורשע בסוף באחזקת נשק בלי רישיון לא

נגיד שההרשעה לא בדין?

אתם אומרים כאן: "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעת הנידון יש עיוות דין." לפי

הסעיף הזה אפשר לבקש דיון חוזר גם לרעת הנאשם הנידון. איפה כתוב שלא?

אם באמת המערכת כשלה והמדינה סבורה שהנאשם יצא זכאי , מה רע בכך שהמדינה תשתמש

בזה?

אני רוצה לתת לכם אינפורמציה בדוקה. באותן שיטות משפט אם רוצים לקיים משפט

הוזר גם לרעת הנאשם, יש לך סדרת תנאים נוספים ואחרים. אין כאן ערבוב, אין כאן

ענין של סל שאתה מכניס אליו אבל הוא לא בדיוק סל אלא אפילו מלא חורים ומשם אתה

יכול להזרים לאן שאתה רוצה.

נכתוב: נגרם לנידון עיוות דין. זה בסדר?

לא. כל העסק הוא לא בסדר.

זה קצת יותר טוב.

כתוב "בהרשעה", לא כתוב שזה בגזר הדין.

נשאל כאן מה זה "נתבררו". היום הנוסח בחוק הוא "נתגלו" משום שההמשך מדבר

בעובדות חדשות או ראיות חדשות. היום אנחנו מציעים לתקן את ר!סעיף הזה כך שלא

מדובר בראיות חדשות דווקא. מה זה "נתבררו"? למי נתבררו?

הוגשו ראיות ונטענו עובדות. זה עובר דרך היועץ המשפטי, דרך פרקליט המחוז.

אנחנו דנים כאן בסמכות לבית-המשפט העליון ואומרים כי הוא צריך לקבוע שנתקיימו

העילות. כשאנחנו אומרים "נתבררו", הכוונה היא שנשיא בית-המשפט העליון ניתברר לו

שנתקיימה העילה הזאת.

י' לוי;

אם נשיא בית-המשפט העליון בירר אהת מאלה?

כתוב "אם ראה אחת מאלה". זאת אומרת, הוא צריך להשתכנע שהועלו עובדות חדשות,

לא שנטענו.

בלשון שלך: אם השתכנע שהוא בירר עובדות. גבי קרפ, זה מה שאת אומרת.

עצם העובדה שהועלו טענות זו לא עילה למשפט. אפשר לכתוב שיש עובדות חדשות.

אני הבנתי שהכוונה היא לכך שהתבררו עובדות בפרקליטות. אין פירוש אחר.

נשיא בית-המשפט נוכח שב-(1) בית-המשפט עשה מעשה לא ראוי, ב-(3) מישהו אחר עשה

מעשה לא ראוי, וב-(2) נשיא בית-המשפט העליון נוכח שהוא עצמו בירר ועשה. צריך

לכתוב שעלו עובדות חדשות, הומצאו לו.

אני מסכימה שזו טעות בחשיבה. אי-אפשר להסתפק בעובדה שהועלו או הוצגו עובדות

כי בית-המשפט צריך להשתכנע שיש ממש בטיעון הזה.

היו"ר ד' צוקר;

אבל לפני כן אמרת; "אם ראה אחת מאלה".

י' קרפ;

אם הוא ראה שהועלו ראיות, ברגע שעורך הדין טוען בפניו הוא רואה שהועלו ראיות

ולא לפני כן. ב-(1) בית-המשפט צריך לפסוק את זה.

י' לוי;

אני בא לבית-המשפט ואומר שיש לי ראיה חדשה. איך הוא ידע שיש בה ממש?

בסעיף (2) כתוב שיחד עם ידע החומר הוא משתכנע שהוא עשוי לגרום עיוות דין.

לכן תהליך הבדיקה מתבצע אצלו מרגע שהוצג לו החומר.

י' לוי;

לא קראתי את הדו"ח וקשה לי להביע עמדה מוחלטת על הנושא על אף שדברי חבר-הכנסת

מרידור מאוד נשמעים כשאנחנו מדלגים על הדולק הראשון של הדו"ח שכפי שהבנתי עניינו

בהרשעות על-פי הודאה עצמית.

קודם כל אני מבקש שיתברר בנוסח שאפשר גם להחליף הרשעות, כי לא מדובר פה על

הרשעה או זיכוי. אם פרופ' פלר יכול היה להבין כך, אני מתאר לעצמי שיש עוד כמה

שופטים ונשיאי בית-משפט עליון שיוכלו להבין כך. הדבר צריך בירור.

היו"ר ד' צוקר;

כי נגרם לנידון עיוות דין. האם זה לא עונה על הבעיה?

י' לוי;

אם פרופ' פלר הבין כך, זה לא עונה.

הנוסח הקודם אומר: "כי בהרשעת הנידון יש עיוות דין", כלומר, בעצם ההרשעה יש

עיוות דין. עכשיו אתה אומר בעקבות דבריו של חבר-הכנסת מרידור; באיזה אשם, באיזה

סעיף. מציעה גבי קרפ שנכתוב לא על עצם ההרשעה אלא על מה הוא הורשע וייאמר: כי

נגרם לנידון עיוות דין.

אמרתי שסעיף חסל ידבר על עיוות דין שנגרם לנאשם אבל מעצם ההרשעה, לא עיוות

דין במהלך המשפט.

הנוסח שהציעה גבי קרפ מטפל בבעיה אם זה לחומרה או לקולא אבל לא בשאלה אם זה

מהרשעה לזיכוי.

י' לוי;

זו נקודה אחרת. אפשר להחליף הרשעה קלה בהרשעה אחרת אבל אין שום סיבה הגיונית

שזה יהיה הרשעה או זיכוי. מאחר שאפשר לטעות בזה אני מבקש שנבהיר את הנקודה הזאת

בבירור.

דבר שני, אני מצטרף לדעתה של גבי קרפ וזה תואם גם את גישת המשפט העברי בענין

הזה, שמשפט חוזר נעשה רק אם זה לטובת הנידון; אם זה לרעת הנאשם - לא נעשה משפט

חוזר. כך זה בגמרא, ברמב"ם, זה מפורש ויש לכך סיבות והגיון. צריך להבהיר גם את

זה. בסעיפים הקודמים מפורש בכל פעם "לטובת הנידון", או לרעת הנידון, זה צריך

נתעורר חשש של ממש כי בהרשעת הנידון יש עיוות דין

לרעתו של הנידון. אם זה הכיוון, צריך שזה יהיה מקביל לשלושת הסעיפים הקודמים.

אני רוצה להציע ליושב-ראש הצעה שאני לא יודע אם היא אפשרית מבחינת סדר הדיון

של הוועדה. אני מציע לטפל בחוק יחד עם התקנות שלו ולא לעשות את הדברים בנפרד.

כמה זמן אתם צריכים בשביל זה, גב' קרפ? בסדר, שבוע-שבועיים.

אני מתפלא על האופטימיות של עזרא גולדברג מהתיקונים בחוק. כי אם התקנות

יישארו כמות שהן, הן ימשיכו לחסום כל יוזמה כזאת. מה שקורה הוא שהיועץ המשפטי

לממשלה הוא זה שמגיש את הדברים בצורה רחבה, גם את חוות-דעת הנידון, הוא בודק אווזה

ורואה אותה, וחוץ מזה הוא מגיש גם את חוות-דעתו הוא שעל-פי רוב תהיה נגד כי הוא

איש התביעה. המפתח הוא בשאלה מי מגיש, מי קורא, האם יש לנידון אפשרות להגיע

לנשיא בית-המשפט העליון מעבר לאפשרות שמופיעה בסעיף 5 בתקנות שהיא מאוד מצומצמת?

בסעיף 5 יכול נשיא בית-המשפט העליון להורות על "דרך אחרת" לענין בקשה פלונית,

"דרך אחרת" זה כל מיני דברים אבל אין כאן שמירה על זכות הנידון. נכון שהועלה כאן

החשש של שטפון והגזמה בזכות הזאת. וצריך למצוא פתרון אבל אם אנחנו רוצים לאפשר

לאנשים לבוא ולטעון טענות אחרות, הפתרון הוא לא בסעיף הסל אלא בתקנות.

כדי לא ליצור שטפון - זו הסכנה הכי גדולה שאורבת לתיקון הטוב הזה - יכול

להיות שהפתרון נעוץ לא בפרוצדורה שהצעת אלא בשאלה מי קורא את חוות-הדעת הללו. אני

אומר את עמדתי. האינסטינקט של המערכת להגן על עצמה, אינסטינקט שכל מערכת מקיימת

אותו, מתקיים בהצעה הזאת אם לא נותנים לגורם חוץ מערכתי להיכנס לתמונה. כאן

הבעיה. כמובן שצריכה להיות חוות-דעת של פרקליט המחוז, של היועץ המשפטי לממשלה,

אבל שלא יקרא את חוות-הדעת הזאת רק נשיא בית-המשפט העליון כי אפילו האיש הטוב

ביותר הוא לא אלוהים. לכן, תן לעוד איש לקרוא את זה ולראות את זה, זה יגיע עם

שתי חוות-הדעת אבל עוד מישהו יקרא את זה. לדעתי, זה הפתרון.

אני מסכים אתך, אני מסכים לדעת המיעוט אבל אני אומר דברים לא מגובשים כי אני

עוד צריך ללמוד את הענין.

בשני הסעיפים שמוצע לנו לתקן נאמר לנו כאן גם בדברי ההסבר וגם על-ידי השר כי

עורך דין הוא לא אדם מושלם, הוא עלול לטעות ולכן הצענו את תיקון סעיף 2. אבל

אפשר להגיד אותו הדבר על שופט, אפילו שופט בית-המשפט העליון כי גם הוא לא נקי

משגיאות.

גם האדם החיצוני.

נכון, אין לזה סוף. הנטייה של כל ארגון, כולל הארגון שנקרא בתי-המשפט ומי

שעומד בראשו, נטייה שאי-אפשר לקעקע אווזה היא להגן על עצמה.

פרופ' ש"ז פלר;

לא נכון בתכלית. יש דיון נוסף מי מאפשר זאת, יש ערעור ומי מבטל פסקי דין

לפני-כן. אתם מטילים כאן סטיגמה על כל שופט ועל כל ערכאה.

את זה אמרו למשנה ליועץ המשפטי, גבי קרפ, כשהיא כתבה חוות-דעת שלא התיישבה עם

העובדה שנשיא בית-המשפט העליון הקודם, אחרי ערעור, נתן עוד חוות-דעת איך היא

מהינה ומי שמה? היא אפילו לא שופט תעבורה והיא באה עם חוות-דעת אהרת.

אם תגיד שהם באים להגן על הקליקה שלהם, זה לא נכון.

י' לוי ;

אני לא טענתי שיש פה הגנה של הקליקה. אני טוען על זכות הטיעון של הנידון

שנפגעת פה בפרוצדורה של התקנות. אין לו שום זכות טיעון חוץ מאשר לכתוב מכתב,

מכאן ואילך הוא נעלם מהשטח עד להחלטת הנשיא. נניח שהיועץ המשפטי לא היה בתמונה

ונשיא בית-המשפט העליון מקבל את המכתב ואת חוות-היועץ המשפטי בדרך אחרת - זה

שונה. אני חושב שצריך לפתוח קצת את המערכת כדי לשמור על זכות שני הצדדים. אני

לא בא לטעון שיש כאן רצון של שמירה על אינטרסים, אני לא בא לטעון שהשופטים הם לא

שופטי תום לב.

אמרתי דבר פשוט: אפילו המערכת הזאת איננה מחוסנת מפני טעויות, ובמקרים

נדירים ובמשורה.

אבל לא כדי להגן על עצמה.

אחרי שאמרנו שנמצא מלה אחרת למלח "נתבררו", אני לא מבין למה הסיפא תימחק?

סעיף (2} מדבר על עובדות ש"לא יכולות היו להיות בידי הנידון". נניח שחיו

עובדות בידיו של הסניגור שהוא רצה להשתמש בהן והנאשם אמר לו: אני מורה לך לא

להשתמש. לדוגמה, אדם לא רצה לחשוף עובדה כי היא פגעח בצנעת חייו האישיים. חוא

שילם על זה מחיר כבד ביותר.

הוא פחד מן התשובה ובדיעבד התברר שהוא פשוט טעה בניהול המשפט. מדוע שהנידון

יסבול מטעות מקצועית של עורך דינו?

אנחנו תומכים בתיקון. לסעיף הסל, אם נוסיף את המלה "אחר", וייאמר: נתעורר

חשש אחר של ממש כי בהרשעת הנידון יש עיוות דין - זה נותן הנחיה לבית-המשפט שזה

מוסיף על הקיים כאשר העיקר הם שלושת הסעיפים הראשונים. אפשר לכתוב "חשש נוסף".

דבר שני. עיוות דין יכול להיות רק לרעת הנידון.

דבר שלישי. במקום "נתבררו" אנחנו חושבים שצריך לחיות "הוצגו", זה נותן את

הסחורה ואת כל הפרשנות המתאימה.



היו"ר ד' צוקר;

הוצגו על-ידי מי?

שי סף;

לא רלוונטי כרגע מי הציג את זה, הגיעו לבית-המשפט ראיות חדשות.

פרופ' ש"ז פלר;

הוצגו ראיות ו נטענו עובדות, אלה ההקשרים ההגיוניים.

שי סף;

לא צריך לשכוה שזה סעיף שעוסק בפגם שנפל בהליך השיפוטי ואיו לו קשר עם הנינה.

אנהנו רוצים לתקן פה פגם ולא חשוב מי אשם בזה. סעיף הסל עוסק גם במקרים שהמחוקק

לא יכול לתת עליהם כרגע את דעתו.

חבר-הכנסת לוי, לעניו ההרשעה. ההרשעה היא סיום הליך ואם נפל פגם בהרשעה הרי

נפל פגם בכול ולא צריך לפרט.

לשאלה מי יהליט. זה ניסיון להגן על בית-המשפט כדי שלא יוצף בבקשות, לא כי

הבקשות לא נכונות אלא כדי שתהיה ביקורת שתוריד את 1,000 הבקשות ותשאיר רק את 5-6

הבקשות האמיתיות. גוף חיצוני יכול לעשות את זה אבל זה יפגע כי אתה אומר בזה

שהמערכת לא מספיק טובה. לאחר שקמה הסניגוריה הציבורית אפשר להציע שכל בקשה כזאת

תוצג על-ידי עורך דין ומי שאיננו מיוצג בפני הנשיא, כמו אסירים, יצטרך לעבור דרך

הסניגוריה הציבורית. זה יקטין את הבקשות שאין בהן ממש.

י' קרפ;

בחוק סדר הדין הפלילי איפשרנו יצוג לצורך משפט חוזר.

שי סף;

לענין מאזן האינטרסים. לא יעלה על הדעת שיהיה פה הליך לא ישר - נגע בזה

חבר-הכנסת לוי. ההליך הישר הוא ששני הצדדים מגיעים לפני בית-המשפט, שניהם לא

קשורים אחד לשני ובית-המשפט יפסוק מי מהם צודק. גם פה זו צריכה להיות בקשה ישירה

לבית-המשפט העליון עם עותק למי שרוצים כדי שתהיה תגובה מסודרת. אבל אני רוצה שגם

התגובה של היועץ המשפטי תגיע אלי, אל המבקש, כי עד היום היא לא מגיעה, אני לא

רואה אותה אלא אם אני טורה להגיע לבית-המשפט העליון.

י' לוי;

"העתק של הוות דעתו ושל המסמכים האמורים יישלחו אל הנידון."

ש' סף;

בפועל זה לא נשלה. המנגנון צריך להיות מאוזן בגישה ישירה כמו כל הליך שיפוטי

אחר.

י' לוי;

גם אם הוא שלה לך העתק אתה לא יכול לעשות עם זה כלום. נניח שאתה רואה בהעתק

דברים מעוותים, אתה לא יכול לערער.



ד' מרידור;

1. הופעה; 2. תגובה בכתב.

ע' גולדבדג;

לענין עורכי הדין. טיפלתי ואני מטפל בפרשת ברנס, בפדשת משה עזריה ברצח הילד,

בפדשת דני כץ, ואני מעודב במידה די גדולה בדצה הילד בשובל. אמרתי את הדברים

כשהופעתי בוועדת גולדברג ואני אומר גם כאן בבטחון מלא: לו בכל המקרים האלה היו

מופיעים עורכי דין טובים יותר, אף אחד מהנאשמים האלה לא היה מורשע. אני אומר את

זה על סמך הומר מוצק. קשה לתאר עד כמה הם התרשלו בתפקידם.

באשר לשופטים. חבר-הכנסת מרידור אמר שקשה לשופטים להתרשם. עם כל הכבוד

לבית-המשפט, מי שקורא את פסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי בארבעת המקרים האלה לא

מאמין למראה עיניו, פשוטו כמשמעו, זה יקר היגיון לחלוטין, הם הופכים לילה ליום,

יוצרים עובדות שלא קיימות כלל. יכול להיות שזה קשור לענין של ביצירת שופטים אבל

אני מבקש שהוועדה תדע על כך כי גם בזה יש תרומה לעיוות הדין.

חבר-הכנסת מרידור, אני מסכים לדברים שאמרת בענין הטעויות של השופטים.

לענין התקנות, הן אולטרה וירס. סעיף 31(ב) בהוק אומר: "הרשות לבקש משפט

הוזר נתונה לנידון וליועץ המשפטי לממשלה" ואומרים לנידון שהוא לא יכול לפנות אלא

באמצעות הצד שכנגד. לא יכול להיות שתגביל בתקנה זכות של צד לפנות ישירות לשופט

תפנה באמצעות הצד שכנגד. זה מוזר. במסגרת תיקון התקנית צריך

לומר שהזכות תהיה זהה להלוטין לכל אורך הדרך ואז אין מנוס מזה שהנידון יוכל לפנות

ישירות לנשיא בית-המשפט העליון. אם יש חשש משטפון - נשיא בית-המשפט העליון יצטרך

לקבל בקשות מכל מי שירצה לפנות, אי-אפשר למנוע את זה.

השטפון לא יימנע גם אם יש לו זכות לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה. הבעיה של

האולטרה וירס היא פורמלית משום שלא שמענו שהיועץ המשפטי לממשלה לא העביר איזו

שהיא בקשה, לפי התקנות יש חובה להעביר את הבקשה.

הבעיה של השטפון צריכה להיות מסורה לבית-המשפט העליון והוא יחליט.

לענין סעיף הסל. שיקול הדעת שניתן הוא נרחב מאוד ובצורה שהוא מוצע הוא צריך

להישאר אצלו ולא להינתן לגורם חוץ. אני מקבל שלמערכת יש נטייה להגן על עצמה.

החברה מקנה לשופט פיקציה משפטית גדולה וכששופט קבע שהרצח היה ביום, אז הוא היה

ביום גם אם הוא טעה. אם יש פסק דין שהגיע לבית-המשפט העליון, והעובדה שגויה

למרות שהמערכת קבעה אורגה, הרי שזה חלק מובנה של הפיקציה המשפטית. יכול להיות שיש

טעויות וזה חלק מן ההגדרה. הציבור נתן זאת לשופטים כי לא מצאנו פטנט אחר שבו אדם

ישפוט אדם ארור.

יש, תכניס גורם חוץ מערכתי.

אדם כזה יכול לטעות מה גם שהוא לא קיבל מינוי של שופט.

אפשר להגיד שחהכדעה הסופית תהיה של הנשיא אבל הוא יהיה חייב לקבל לא רק

הוות-דעת של היועץ המשפטי אלא גם של גוף ארור כדי שלא יהיה לו קל להגיד: אני דוחה

את זה. תהיה עוד עין.

אני בהחלט מקבל שזה יכול להיות הסניגור הציבורי.

אני בעד המלה "נתבררו". המטרה של הוועדה היינה לעשות שוליים עמומים דווקא.

בסוף 31(א) כתוב: "אם ראה אחת מאלה", כלומר, אם נוכח, אם שוכנע.

כשאתה אומר "הוצגו", איזה מצמצם את זה.

להיפך, "נתבררו" זה מצמצם כי זה עבר עיבוד בבית-המשפט.

זאת אומרת, גם אם לא הוצגה בפניו עובדה חדשה אלא רק נתבררה עובדה מתוך

העובדות, ויחד עם הדברים הקודמים יש בה כדי לשנות. אתה מדבר רק על הצגה של ראיות.

לא נכון .

המלה "רודשות" איננה יותר.

אם כך, זה עובר לקיצוניות אחרת. אני לוקה משפט קיים כשאין לי שום ראיה או

עובדה חדשה ואז מה שנאמר בסעיף 1 סותר את סעיף 5. זה מה שאתה אומר. אם אתה עוסק

בהצגת עובדות, מוריד את "החדשות", אתה עוסק בבירור עובדות שכבר היו ביחס לעובדות

אחרות. אני מביא את פסק הדין ואומר שזו הצגה של עובדות. זו עילה למשפט חוזר?

לא. הנשיא צריך להיווכח שזה היה מעורר משהו ואם זה היה מגיע למשפט זה היה

משנה את תוצאותיו.

אחרי שנגמר המשפט במחוזי, היה ערעור בעליון ונגמר, אני מגיש בקשה על-פי סעיף

הסל לנשיא ואני רוצה שהוא יקבע שהיה עיוות דין ואני מראה לו שהיתה איזו טעות

שגרמה לעיוות הדין. במה זה שונה מערעור רגיל נוסף? במה זה פחות מערעור רגיל?

במה זה יותר מערעור רגיל?

זה יותר מערעור. אנחנו מטילים פה אחריות על בית-המשפט.

ד' מרידור;

השאלה היא אם אתה לא פותח פה זכות ערעור נוספת.

י' לוי;

לא, הוא מחזיר את זה לבית-המשפט. פה עדיין זכות הערעור קיימת, הנשיא עדיין

לא קובע את הדין.

היו"ר ד' צוקר;

נשיא בית-המשפט יהליט אם מדובר בקוף המחט או במחסן של פלר ואני מעריך שהוא

יטה לכיוון קוף המחט.

לדברים של חבר-הכנסת מרידור על החשש שהמשפט החוזר ייהפך לערעור נוסף. עד כה

ברוב הבקשות שהוגשו לנשיא בית-המשפט העליון למשפט חוזר, חזר הנשיא ואמר שצריך

להדגיש שאין מדובר בהליך נוסף של ערעור אלא מדובר על הליך חריג, יוצא דופן משום

שכל ההליכים הרגילים של ביקורת מוצו. לכן אין כאן שום הגבלה בזמן ואפשר לעשות

זאת גם איורי עשר שנים. אני מניח שגישת הנשיא לא תשתנה.

די מרידור;

דוגמה פשוטה אבל קיימת. אדם הורשע בהרשעה שנראית לו אבסורדית והוא הולך

קבעו לי שנסעתי בלילה אבל אני נסעתי ביום. הוא הגיש

ערעור לעליון ומעשה שטן בית-המשפט העליון לא קיבל את הערעור. האם הוא לא יכול

נעשה עיוות דין? אחר כך יש הרולטה על בקשה לרשות ערעור על הערעור בעליון?

האם פרוצדורלית ומהותית בעצם ביטלנו לחלוטין את סופיות הדיון וקבענו צעד נוסף

שלכל אחד יש זכות לבקש רשות ערעור? יכול להיות שזה לא ראוי אבל זה מה שאנחנו

עושים פה.

זה חשש שחוץ ממך ומפרופ' פלר איש לא היה שותף לו.

לאיזון, אין ספק שהנשיא יחשוש מזה ומכוח הפסיקה הוא יבטל מה שעשינו כאן ואז

נאמר שידנו לא שפכה את הדם הזה.

הוזכרה כאן המוגבלות האנושית של השופט, של עורך הדין לדעת הכל. אותה ההגבלה

היא גם של המחוקק והיא ההצדקה לעילת הסל, המחוקק לא יכול לצפות מראש את כל המקרים

של עיוותי הדין.

הטענה של חבר-הכנסת מרידור ושל פרופ' פלר היא שבחקיקה הזאת אנחנו שמים קץ

לצורך של סופיות הדיון.



ד' מרידור;

קבענו הליך נוסף ואז הביטוי של הרשעה סופית חלוטה בעצם לא קיים י והנר.

י' לוי;

זה קיים היום בצינור נוסף, בהרחבת ההרכב. קודם יש דיון בשלושה ואחר-כך שוב

דיון בחמישה.

אפשר היה לטעון את הטענה הזאת עוד לפני שהחוק שונה משום שהעילות הללו פוגמות

בעקרון של סופיות הדיון. אותו הדבר אפשר לומר על חנינה.

לרושש שייפתח פה שטפון בלתי נסבל או שיפגעו בעקרון של סופיות הדיון המשפטי,

להערכתי גם החקיקה הזאת, שלכאורה נראית מרחיבה כמעט, לא תשנה את המצב. משום

שהנטייה של כל המערכת, בהגדרה הרחבה שלה, היא לא רק לקבל את העקרון הרושוב והנכון

של סופיות הדיון אלא יש לה נטייה להכיר במה שהיא קיבלה. עזרא גולדברג הוא

אופטימי מדי כי פה אנחנו פותחים פתח צר ולחלוטין לא רחב.

זה פתח רחב שברק יסגור אותו צר.

היו"ר ד' צוקר;

יש שיווי משקל בין המחוקק לבין בית-המשפט. אני אומר באופן זהיר; אינני חושב

שבית--המשפט, גם כשהוא יושב כערכאת ערעור הוא נקי משגיאות. כמו שאפשר לשנות את

החוק שעשה המחוקק, מותר גם לתקן את הכרעת בית-המשפט. יותר מזה - זה מקובל על

חבר-הכנסת לוי ועלי ואני מקווה שחבר-הכנסת מרידור יצטרף לזה - יצורף גורם חוץ

מערכתי שיש לו שיקול דעת. מינינו מישהו לסניגור ציבורי, הוא עבר ועדה, הוא מונה,

שיקול דעתו מקובל עלינו, אני לא רואה אסון בכך שההחלטה תיפול יחד עם הסניגור

הציבורי. מה יזועזע באמות המשפט?

סנ"צ א' מזוז;

ההחלטה תהיה יחד עם הנשיא?

י' לוי;

לא, ההחלטה תהיה רק של הנשיא.

ד' מרידור;

ההצעה שלי היא שיהיו שתי חוות-דעת; של היועץ המשפטי, ואני לא יודע אם של

הסניגור הציבורי או של סניגור מהאקדמיה או פרופסור.

היו"ר ד' צוקר;

אני מקצין; גם אם נעביר את ההחלטה לסניגור הציבורי הרי כמעט ולא ישתנה כלום

וכולנו יודעים את זה.

ד' מרידור;

כפי שאמרתי אני בעד הכיוון שתהיה עוד חוות-דעת של הסניגור הציבורי או של

מישהו מפורום אוזר. פירושו של דבר שזו לא רק החלטה פורמלית ולא יעלה על הדעת

שהסניגור הציבורי יגיש את חוות-דעתו בלי להיפגש עם הנאשם.



היו"ר ד' צוקר;

בדיון על הסניגורית הציבורית, בניגוד לעמדת הממשלה הוספנו שם את נושא המעצרים

כשאי-אפשר יהיה לעצור בלי סניגוריה ציבורית, מטלה כספית משמעותית וכבדה. פה

אנחנו מוסיפים עוד מטלה אבל הסניגור הציבורי לא חייב לעשות את זה לבדו והוא יכול

לשכור שירותים מן החוץ. אני מניח שבחלק מן המקרים, לפחות בכבדים שבהם, הוא לא

יוכל לגבש חוות דעת לבדו ואני מניח שהוא ישכור שירותים מבחוץ.

אני מבקש לסכם.

1. בסעיף הראשון אנחנו מדברים לא על בירור עובדות אלא על הצגתן. נכתוב:

הוצגו עובדות או ראיות בפני נשיא בית-המשפט. אינני יודע מתי נטענו.

2. לגבי סעיף הסל אני מציע שלקריאה השניה והשלישית נדבר על: נתעורר חשש של

ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. מכאן עולה שמדובר רק לטובת הנידון וכי

מדובר על משהו ששונה משלוש העילות האחרות ואז ייאמר כאן "אחר" או "נוסף".

ד' מרידור;

אפשר להפוך את הסדר. נשקול אפשרות לכתוב בסעיף הראשי הקיים: יתקיים משפט

חוזר בענין פלילי אם נתעורר חשש של ממש כי יש בהרשעת הנידון עיוות דין כגון, אז

יבואו שלושת אלה והתוספת היא רק ממין הדברים האלה. אז זה לא מצומצם מאוד כי יש

"כגון" אבל זה מצמצם את הפרשנות של כלל ופרט.

היו"ר ד' צוקר;

פרופ' פלר, מה שהציע חבר-הכנסת מרידור מצמצם מאוד?

אני צריך לראות את הנוסח בכתב.

שי סף;

זה מצמצם כי (1), (2), (3) עוסקים רק בעובדות ובראיות, כש-(4) מופיע בנפרד

אלה יכולים להיות גם דברים אחרים כמו מסקנות משפטיות. אם אתה שם את זה בהתחלה

אתה מתייחס רק לעובדות משפטיות כגון אלה או עובדות או ראיות אחרות.

אז יוצא שמדובר רק בעובדות או בראיות. זה לא טוב.

זה מצמצם. "עיוות דין" הן מלים טעונות והן יותר משמעותיות מאשר "לטובת

הנידון". סעיף קטן (4) הוא לא כל כך רחב משום שבית-המשפט יכניס תוכן ממשי במלים

לא כל דבר קל שיכול להיות שיש בו שינוי לטובה נקרא עיוות

דין.

חבר-הכנסת מרידור, תשמור לך זכות להסתייגות.



פרופ' א' הרנון;

הצעה אחרת. ב-(4) יתחיל וייאמר: אם מטעמים מיוחדים אחרים נתעורר רושש של ממש

וכו '.

היו"ר ד' צוקר;

זה מוריד את השונה או הנוסף. האם אין כאן שני תנאים מצטברים שמקשים עלינו -

גם מטעמים מיוחדים וגם חשש של ממש?

פרופ' ש"ז פלר;

החשש נכנס לטעם והטעם נכנס לחשש.

אנחנו מדברים על: טעמים מיוחדים אחרים שמעוררים חשש של ממש.

די מרידור;

הטעמים המיוחדים הם לא אם נתעורר חשש, הטעמים המיוחדים הם להחלטה בגלל החשש

להגיע למסקנה.

היו"ר ד' צוקר;

אני מבטל את מה שאמרתי. אנחנו נשארים עם הנוסח: נתעורר רושש אחר של ממש

וכי י.

3. אני נאלץ לקבל על עצמי את עמדת שני עמיתי: תהיה גם חוות דעת של הסניגור

הציבורי.

יש הבדל אם זה סניגור שלו או שזה מישהו חיצוני לא רק מטעם זה שהוא מייצג אותו

אלא דווקא מהכיוון ההפוך. למישהו חיצוני בעל פרסטיז'ה יהיה קשה להתעלם מזה לגמרי.

אם הסניגור שמייצג את הנאשם אמר משהו אז הוא אמר. אם אתה מקים ועדה מגוף אקדמי

שחוות דעתו היא קצת חיצונית זה נותן לענין משקל יתר.

אני לא יודעת אם ההתייעצות הזאת היא רעיון טוב אבל אם זה הכיוון, עם כל

הכבוד, לא נראה לי שזה יהיה איש מהאוניברסיטה אלא הסניגור הציבורי עם מעמד מיוחד.

יש הבדל אם לאדם יש סניגור או שאתה כופה עליו סניגור ציבורי.

אם אני אומר: גורם משפטי חוץ מערכתי, זה יכול להיות הסניגור הראשי וזה גם

יכול להיות הסניגור שלו.

יתחילו להביא כל מיני חברים. אם יעוגן בחוק שנשיא בית-המשפט מתייעץ עם

הסניגור, צריך גם לעגן בחוק שהוא מתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה.



י' לוי ;

היום החוק כמעט שלא מתייחס בשום דבר אל היועץ המשפטי, הכל מופיע בתקנות.

השאלה היא אם אתה רוצה להעלות את סדר הדין לחוק, או שאתה רוצה להשאיר אותו

בתקנות.

היו"ר ד' צוקר;

אני מבקש ממשרד המשפטים - עד השבוע הבא - לעבור על התקנות ש"עודכנו" אך

ב-1957 ולראות: א. האם יש משהו בתקנות שצריך לעלות למעלה של רקיקה ראשית; ב.

האם יש בעיות של אולטרה וירס.

אני חוזר לעניו חוות הדעת. לטעמי צריך להיקבע ברקיקה הראשית שההחלטה של נשיא

בית-המשפט העליון צריכה להתבסס על שתי חוות דעת. הוא כמובן צריך לקבל את חוות

הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. הוא צריך לקבל חוות-דעת נוספת ולא סיכמנו אם היא

תהיה של הסניגור הראשי או של גורם משפטי חוץ מערכתי אחר. את הנקודה הזאת נסגור

בפעם הבאה.

די מרידור;

מבחינת הקונסטרוקציה יש פה כפל תפקידים של היועץ המשפטי לממשלה וגם של

הסניגור. זה יביא לניגוד עניינים כשהיועץ המשפטי גם מגיש תביעות וגם עושה את

ההיפך. זה לא פשוט.

היו"ר ד' צוקר;

אתה צודק אבל מי יכול לתת את זה?

י' לוי;

זה בסדר אם זה ייעשה על-ידי הסניגור הציבורי, לא על-ידי הסניגור שלו.

אני מזכיר שצריך שיהיה ברור שאפשר לעבור מהרשעה להרשעה ולא מהרשעה לזיכוי. זה

מדאיג אותי.

ש' שהם;

זה לא יכיל להיות אחרת.

שי סף;

יש פה שני גופים; האחד - התביעה; האחר - הסניגוריה. הגוף של התביעה מיוצג

על-ידי היועץ המשפטי ותו לא, אין לו תפקיד אחר. לגבי הסניגוריה - אם יש סניגור

פרטי - שהוא יגיש ורוב האסירים עושים את זה.

היו"ר ד' צוקר;

אני תומך בזה שזו תהיה הסניגוריה הציבורית כדי לתת לה מעמד, היא מייצגת את

המוסד שנקרא הגנה על מורשעים.

יכול להיות שלא עשינו פה כלום. אני רוצה לשאול; כשהיועץ המשפטי לממשלה מגיש

את חוות-דעתו לנשיא בית-המשפט העליון, זה איננו כולל ממילא את עמדת הסניגור של

אותו אדם?



י' קרפ;

הוא מגיש את הבקשה ומתייחס אליה.

היו"ר ד' צוקר;

כלומר, ממילא הסניגור של האדם מיוצג תמיד.

3וריאות;

נכון.

אנחנו דנים בניסיון לאזן את השלטון המוחלט של המערכת על כל התהליך.

בתקנות, היועץ המשפטי מגיש היום שתי חוות דעת. אקרא לכם תקנה 2(ג}: "היועץ

המשפטי לממשלה בהגישו בקשת הנידון לנשיא בית-המשפט העליון יצרף אליה את פסק הדין,

את חוות דעתו המנומקת בדבר קיומה או אי-קיומה של אחת העילות." תקנה 3(א) אומרת:

"בקשת היועץ המשפטי לממשלה תוגש לנשיא בית-המשפט העליון ובה יפרש טענותיו

המנומקות בדבר קיום אחת העילות האמורות." זו לא אווזה הבקשה.

הפרוצדורה יכולה להיות בדרך כלל ביוזמת הנידון או ביוזמת היועץ המשפטי

לממשלה. אם הנידון מגיש אותה, הוא מגיש בקשה שמפרטת את כל העילות, אם יש לו

סניגור זה מוגש על-ידי סניגור. היועץ המשפטי לממשלה מעביר לבית-המשפט את הבקשה

כפי שהוגשה לו על-ידי הנידון ומצרף לה חוות-דעת שלו, וכשבית-המשפט מחליט - יש

לפניו שני דברים.

מהי חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה? זו תשובה לבקשה. כשאנחנו אומרים

שהסניגור של המורשע יגיש נייר לבית-המשפט העליון, הנייר כבר מונח שם. לכן

הסניגוריה הציבורית היא התשובה, היא תגיש חוות-דעת נוספת.

אבל זו תהיה חוות-דעת נגדית.

רצינו שמול התביעה ובתי-המשפט שהרשיעו יהיה איזון על-ידי מישהו נוסף. מי יכול

להיות הכי טוב ובעל העוצמה החזקה ביותר?

אבל הסניגוריה תפגע מאוד בתדמית שלה. לא תמיד, בהכרח, הסניגוריה הציבורית

תהיה בעד משפט חוזר.

נשיא בית-המשפט איננו יכול להחליט לבדו יחד עם היועץ המשפטי לממשלה, הוא

יצטרך לשמוע עוד גורם מאזן.



ש' סף;

במקום שיש סניגור פרטי זה מספיק, לא צריך עוד מישהו; במקום שאיו סניגור, זו

תהיה הסניגוריה הציבורית.

עי גולדברג;

מה הדין אם היועץ המשפטי ממליץ על המשפט ההוזר?

היו"ר ד' צוקר;

אז אין בעיה. לפני שנשיא בית-המשפט העליוו יכריע הוא מוכרה לדבר עם הסניגור

הראשי. זה הרעיון. אני יודע שאתם מתנגדים לזה.

ד' איש-שלום;

אנהנו לא מתנגדים להוות-דעת נוספת אלא לאישיות של הסניגור הציבורי. המהות של

הסניגור הציבורי היא להגו על הנאשם ולא יכול להיות שהוא יצא עם עמדה אהרת.

די מרידור;

היום יש איזון פורמלי כי תמיד נאשם הוא קטן מול התביעה, גם פה,

י' לוי;

היום אין איזון כי קודם כל ההצעה מוגשת דרך היועץ המשפטי. דבר שני, אחרי

שהנידון מקבל את העתק חוות-דעתו של היועץ המשפטי אין לו אפשרות לומר כלום. זה

חוסר האיזון.

די מרידור;

אני רוצה להציע שהנידוו יגיש בקשה ישירה לבית-המשפט. אם היועץ המשפטי רוצה

להגיש תשובה - יגיש אותה. אני מציע לאפשר לנידון להגיש תגובה על זה כמו שמקובל

לתת רשות להשיב. האם צריך חוות-דעת של אדם שלישי שהוא לא יועץ משפטי ולא סניגור

זו שאלה נפרדת. אם האיש מיוצג - בשום אופו זה לא יהיה הסניגור הציבורי כי יכול

להיות שהסניגור הציבורי הוא האיש שהגיש את הבקשה ואז הוא לא יכול להגיש את

חוות-דעתו.

י' לוי;

יכול להיות שזה הפתרון. בגלל כוחו ועוצמתו של היועץ המשפטי מול הנידון, תן

לנידון אפשרות להגיש תגובה לחוות-הדעת.

היו"ר ד' צוקר;

פורמלית זה נשמע מצוין אבל אגיד לכם איך המציאות. במקרים שעזרא גולדברג דיבר

עליהם לאף אחד איו כסף לגולדנבג. אם יעשה את זה הסניגור הציבורי עם הסטטוס שלו,

למה שהם לא יהיו המאזנים?

י' לוי;

האיזון כאו הוא ביכולת התשובה. התשובה תינתן או על-ידי הסניגור שלו, או

על-ידי הסניגור הציבורי, לפי העניו.



היו"ר ד' צוקר;

אני פונה למשרד המשפטים: אחרי שתביאו לנו תיקונים בתקנות ברוה הדברים שנשמעו

כאן, תביאו את ההצעה שלכם לגבי חוות-הדעת הנוספת שנתונה בפני נשיא בית-המשפט

העליון. אנחנו מבקשים שזה יהיה בהתאם למה שהציעו חברי-הכנסת מרידור ולוי, או

יותר בכיוון שהצעתי, יהיה אלמנט שמאזן מעט את העוצמה של היועץ המשפטי ובית-המשפט.

אני מבקש שזה יובא לישיבה בשבוע הבא.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 50;12