הכנסת השלוש עשרה

מושב חמישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 415

מישיבת ועת החוקה חוק ומשפט

שהתקיימה ביום ה/ ז' בכסלו התשנ"ו, 30.11.1995 ,בשעה 10:30

חברי הוועדה: היו"ר ד' צוקר

י' דייו

ד' מרידוד

א' שטרנברג, מנחלת (מחלקה) יעוץ חקיקה

עו"ד מ' סן, הלשכה המשפטית, משרד הפנים

י' לביא, משרד הפנים

עו"ד ה' תגרי, האגודה לזכויות האזרח

עו"ד א' סיוון, שדולת הנשים

עו"ד יי דוד, לשכת עורכי הדין

ד' ואג

ש' שוהם

חבר המתרגמים בע"מ

1. הצעת חוק השמות (תיקון - בחירת שם לאחר נישואין).

התשנ"ה -1995 - קבוצת חברי כנסת

2. הצעת חוק השמות (תיקוו - חופש בחירת שם משפחה).

התשנ"ה-1995 חבר הכנסת דוד צוקר



1. הצעת חוק השמות (תיקון - בחירת שם לאחר נישואין),

התשנ"ה-1995 - קבוצת חברי כנסת

2. הצעת חוק השמות (תיקון - חופש בחירת שם משפחה),

התשנ"ה-1995 -חבר הכנסת דוד צוקר

אני פותח את ישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט. הצעת

החוק מונחת לפניכם, והיא ברורה.

הרעיון המרכזי של הצעות החוק הוא לבטל את המהלך האוטומטי שיש במתן שם

עם הנישואין, בדרך כלל לאישה. הרעיון הוא לתת חופש בחירה אמיתי ללא

צורך בהליכים דמוקרטיים מיותרים, ללא צורך באישורים, אלא לקבוע בחוק

ולומר את האמירה שעל פיה אדם יכול לתת לעצמו כל שם שהוא רוצה, מתי שהוא

יחפוץ. כי השם הוא שלו, ולא של אף אחד אחר. כמובן, כשהכל נעשה בתום לב,

ואין בזה שום כוונה נסתרת.

מ' סן; עיקר מה שהוצע בהצעת החוק, קיים היום,

האפשרויות קיימות, השוני הוא באוטומציה. זאת

אומרת שום דבר לא יעשה באופן אוטומטי, בלי הודעה מראש של בני הזוג.

היום, אם האישה אינה רוצה את ההטדר האוטומטי, היא באה ומודיעה לנו, ואז

למעשה יש לה שלוש אפשרויות, או לקבל את שם משפחת בן זוגה, או לשנות שם,

או לקבל את הצירוף. כך שלמעשה גם ועדת השרים הסכימה, כי האפשרויות האלה

קיימות היום.

יש שוני בין שתי ההצעות. לגבי הצעת החוק של יושב הראש, אין לנו הערה.

לגבי הצעת החוק של חברי הכנסת האחרים, שהראשון בהם הוא ח"כ בי טמקין,

יש שוני שלגביו יש לנו הערה.

נישאו בני זוג רשאי כל אחד מהם, בכל מועד שלאחר נישואיהם". כאן יש לנו

הערה מסויימת. אני אפנה למה שאמר כבוד הנשיא ברק בפסק דין שהוא נתן

לפני כשלוש שנים. אבל לפני זה אני צריכה להקדים משהו ששייך לחוק.

אנחנו מדברים על סעיף 6 לחוק השמות. ישנו גם סעיף 7 שבא אחריו. וצריך

להביא בחשבון את ההסדר שקיים בחוק. אם אני משווה את שני הסעיפים, אז

אני רואה שסעיף 6 מאפשר עם הנישואין שלוש אפשרויות:

א. אישה מקבלת מנישואיה את שם משפחת אישה.

ב. אולם היא רשאית בכל עת לצרף לשם משפחת אישה, את שם נעוריה, או את שם

משפחתה הקודם.

ג. וכן רשאית היא לשאת את שם נעוריה, או את שם משפחתה הקודם בלבד.

אלה האפשרויות הקיימות עם הנישואין, כשה"בכל עת" מתייחס לצירוף. זאת

אומרת אישה שקיבלה את שם משפחת בן זוגה, או נשארה בשם נעוריה, רשאית

בכל עת לצרף את השם הנוסף. זה סעיף 6.



אני עוברת לסעיף 7: "אישה שקיבלה את שם משפחת אישה, אם לבד, ואם בצירוף

שם נעוריה, או שם משפחתה הקודם, והנישואין פקעו, רשאית בכל עת לחזור

ולשאת את שם נעוריה, או את שם משפחתה הקודם".

סעיף 6 מאפשר את נשיאת שם הנעורים באופן רציף. אישה שכבר קיבלה את שם

משפחת בן זוגה, יכולה להוסיף את שם משפחתה נעוריה, ולא לחזור ולשאת

אותו בלבד. האפשרות לחזור רק אל שם הנעורים, קיימת כשהנישואין פקעו.

את מצביעה על סתירה בין 6 ל-7?

לא. אני מצביעה על השלמה. אני אומרת שעם

הנישואין קיימות שלוש אפשרויות שמוצעות גם

היום. לקבל את שם משפחת בן זוגה. להמשיך ולשאת את שם נעוריה, או לצרף

את שני השמות.

היא יכולה גם את שם נעוריה בלבד.

בוודאי.

בהמשך הזמן, לאורך כל שנות הנישואין, היא יכולה

לצרף את שם נעוריה, אם היא קיבלה את שם משפחת בן זוגה. הצירוף תמיד

אפשרי, ואנחנו גם אומרים שהצירוף לא משנה איזה שם קודם, זה צירוף.

אומר לי סעיף 7, מה קורה כשהנישואין פקעו? אז היא יכולה לחזור ולשאת את

שם נעוריה בלבד. ההבדלים בין שני הסעיפים, הם מיוסדים על רעיון

הגיוני.

יש נשים שמבקשות גם אחרי הנישואין לחזור ולשאת את שם נעוריהם בלבד.

אנחנו רואים את הבקשה לשינוי שם, לא במסגרת סעיף 6, בקשה לשינוי שם.

וברוב המקרים אנחנו גם מאשרים את זה.

כלומר, אם היא מבקשת מיד אחרי הנישואין לחזור

לשם הקודם שלה, זה נרשם שינוי שם?

כתוב כאן, "עם הנישואין". מה זה עם הנישואין?

אנחנו לא כל כך דבקנים. אנחנו נתנו הוראה

ללשכות שלנו, שגם עד שלוש שנים לאחר הנישואין, אנחנו רואים את זה עם

הנישואין. זאת אומרת, אז הלשכות מאשרות את זה. במקרה שזה מעבר לשלוש

שנים, אנחנו אומרים תראו בזה אישור שם, ונשקול כל מקרה לגופו.

רוב המקרים שצריך לשקול אותם יותר, או עלולה להיות כרוכה בהם בעיה,

חלקם הגדול מוכר לי, כי לפעמים משתפים גם את הלשכה המשפטית. ברוב

המקרים אנחנו מאשרים, אנחנו רואים את זה כבקשה לשינוי.

הבעיה עלולה רק להיות במקרים שיש חשש להטעיה.

למה סעיף 7 אומר מה שהוא אומר? כי במיוחד במקרים שיש כבר הליכים להפקעת

הנישואין, כגון הליך של גירושין, ופרידה בין בני הזוג, אז עלול להיווצר

הרושם, עם שינוי השם בצירוף לכל ההליכים האחרים הידועים כבר, שפקעו

הנישואין. לכן סעיף 7 מציב את קו הגבול של פקיעת הנישואין. כלומר, אישה

שכבר מוכרת 15-10 שנים בשם של בן זוגה, אם היא רוצה לצרף את שם נעוריה,



החוק מתיר לה את זה בכל עת. אבל אס היא רוצה לחזור לשם נעוריה בלבד, את

זה החוק מתיר רק כשהנישואין פקעו.

על זה היה פסק הדין עכשיו?

לא. בפסק הדיו אפרת-אורנן, דובר על מקרה של בני

זוג, אנשים ידועים בציבור, שהיא ביקשה לשאת את

שם משפחתו.

אז היו שני פסקי דין, זבולון ושיף, שאמרו שבמקרים האלה אין לאשר את

שינוי השם הזה, מפני שיש בזה גם פגיעה בתקנת הציבור, וגם מפני חשש שזה

עלול להטעות. כאן, בא בית המשפט ושינה את ההלכה הקודמת, וקבע שעצם זה

שאנשים הם ידועים בציבור, אין בזה פגיעה בתקנת הציבור, וגם לא חשש

להטעיה, ולכן צריך לאשר. אבל צריך לבחון כל מקרה לגופו.

פסק הדין הזה נוגע לענייננו בנקודה הזו של ההטעיה. לכן, אני מביאה מה

שאמר כבוד הנשיא ברק.

שני דברים חשובים לענייננו. דבר אחד, שהוא אמר שהעניין של ההטעיה הוא

לא סובייקטיבי, אלא אובייקטיבי. זאת אומרת, יכול להיות שאדם שרוצה

בשינוי השם עושה את זה מצידו בתום לב. אין לו שום כוונה סובייקטיבית

להטעות.

והדבר רגשני שחשוב מתוך פסק הדין הוא, שאומר הנשיא ברק שעצם שינוי השם

אין בו די כדי לעורר את החשש שעלול להטעות. צריך דבר מה נוסף. אני

אומרת במקרה הזה שאני מדברת עליו, כאשר בין בני זוג כבר קיימים הליכים

להפקעת הנישואין, והם ברוב המקרים כבר לא מתגוררים ביחד איזו שהיא

תקופה, וכאן יבוא גם שינוי השם, אז יש לי צירוף של דבר נוסף, שפה יש

חשש להטעיה.

לכן, אני אומרת, כאן צריך לאפשר את שיקול הדעת, ויש מקרים שבהם לא לאשר

את זה. רק אתמול היתה לי שיחה עם אישה שרצתה להיבחר לכנסת. ואחרי 12-10

שנות נישואין, היא רוצה לחזור לשאת את שם נעוריה. מכיוון שפה לא היה

שום חשש להטעיה, אנחנו אישרנו את זה. כך שב-99% מהמקרים מאשרים את זה.

יש מקרים בודדים, שניים או שלושה, שברור שזה מה שהאישה רוצה. היא עומדת

על הפקעת הנישואין, והיא עוד לא השיגה את זה.

כלומר, היא רוצה לתת ביטוי למצב האישי שלה.

ליחס שלה לבעלה.

נכון. וזה בדיוק קו הגבול שהציב סעיף 7, ופה יש

דבר מה נוסף שעלול לגרום להטעיה.

כלומר, רק כאשר הנישואין פקעו. כלומר, שינוי שם

טרם פקיעת הנישואין במהלך הליכים בעינייך הוא

בעייתי.

כן. רוב המקרים אכן ישארו, אבל שיישאר שיקול

דעת. ויישאר עדיין שינוי שם, שסעיף 16 מבקש.

זאת ההערה היחידה.

ניקח מצב של סירוב גט. והוא מתמשך, והוא נמשך.

והאישה כבר חיה בנפרד מבעלה לכל דבר ולכל

ענייו, או הגבר,90% זה האישה. היא לא רוצה לשאת את השם הזה, כי הוא

ממרר את חייה, והוא מושך את זה, והוא מסרב להתיר את הקשר.

כאן, מצד אחד את אומרת, עלולה להיות פה הטעיה אובייקטיבית, ואני מבין

מה שאת אומרת. מצד שני, התחושה של אותה אישה, או אותו גבר, זה שהיא לא

רוצה יותר לשאת את השם הזה, כי זה לא מבטא אותה, כי זה לא ביטוי לשום

דבר, חוץ מביטוי לקשר שהיא לא רוצה בו, שהיא לא מסוגלת לשאת אותו יותר.

אני מבינה מאוד את המצוקה הזאת, היא מאוד מובנת

לנו. יחד עם זה קיים הדבר אובייקטיבי.

היו"ר ד' צוקר; אנחנו צריכים לשקול את הנקודה הזאת.

ש' שוהם; למשל בסיטואציה כמו אצלי. אני נישאתי עם אישה

שביקשה לשמור על שם נעוריה, והיא קיבלה את שם

משפחתי, אוטומטית.

היא לא היתה ערה לזה, והיא התעוררה אחרי 4-3 שנים. יש לכם שיקול דעת

לאסור את זה עליה?

ב-99% מהמקרים אנחנו מאשרים את זה. בכל מקרה

שאיו חשש להטעיה, אנחנו מאשרים את זה.

היו"ר ד' צוקר; אתה מדבר במצב הקיים?

ש' שוהם; כן. בתגובה של הענייו הזה היא רוצה לשמר את

המצב הזה, של שם משפחת אישה, אם היא קיבלה את

שם משפחתי אוטומטית, והיא לא היתה ערה לזה והיא התעוררה לזה רק אחרי

זמו?

מ' סן; לפי הצעת החוק זה לא יהיה אוטומטי. אז אי אפשר

יהיה להגיד שהיא לא היתה ערה.

אם החוק מתקבל אנחנו במצב חדש, שבו איו שום מצב

אוטומטי. אתה תדרש לתת את דעתך על הענייו,

ולקבוע את השם. זה יהיה המצב.

"בכל עת", מתחיל בעת הרישום לנישואיו. ואחר כך בכל עת.

הדברים שהיא אמרה היו לגבי אותו תיקוו בסעיף 6

שאומר, "בכל מועד שלאחר נישואיו".

זאת ההסתייגות.

ואת לא רוצה שזה יהיה בכל מועד לאחר נישואין.

אני אומרת שבכל עת, זה יהפוך לשינוי שם. זה

יהיה שינוי שם. הרי אדם יכול תמיד לשנות את

השם.

ואז יהיה לך שיקול דעת לגבי הטעיה או לא

הטעיה.

אני רוצה לדעת את ההבדל. בהצעה של קבוצת חברי

הכנסת נאמר "בכל מועד שלאחר נישואין". בהצעה

שלי לא נאמר. מה ההבדל?

ההבדל הוא שההטתייגות היא שבכל מועד אפשר יהיה

להמשיך ולשאת, אם כי יש כאן טתירה. יש סתירה

ביו הרישא ובין סעיף קטן 1. להמשיך ולשאת, זאת אומרת ברציפות, כפי

שקיים היום. ו"בכל מועד", אי אפשר להמשיך ולשאת. זאת אומרת, אם אישה

כבר עם הנישואין, בחרה לשאת את שם משפחת בן זוגה, אז היא לא יכולה

להמשיך ולשאת. הרי היא כבר הפסיקה לשאת. זה לחזור ולשאת. ואת זה אומר

סעיף 7.

ש' שלהם; סעיף 7 הוא החלטי?

כן.

ואת רוצה להשאיר אותו! סעיף 7 לא משאיר בכלל

שיקול דעת.

כשהנישואין פקעו, הוא נותן עוד פעם בחירה. זאת

אומרת לאישה יש בחירה עם הנישואין, ויש לה

בחירה כשהנישואין פקעו.

אבל סעיף 7 עוסק רק כשהנישואין פקעו. מכלל לאו

אתה שומע הן, שאם הנישואין לא פקעו, אז אי אפשר

לחזור ולשאת את שם נעוריה.

מ' סן; אלא בדרך של בקשה לשינוי שם.

ורק אז יש לכם שיקול דעת, לבדוק אם זה נחוץ או

לא נחוץ.

אני לא בטוח. יכול להיות, אגב, שגם בהצעה החדשה

זה עדיין יהיה כפוף לסעיף 16. גם אם יהיה כתוב

"בכל מועד שלאחר נישואיהם".

בין ב"כל המועד" לבין ה-1 יש אי התאמה.

ההסתגלות שלנו היא עילה ב"כל מועד". אנחנו

תומכים בהצעה כפי שהציע חבר הכנסת.



י' לביא; דיברנו על זה, והשר אמר את זה במליאה. יש את

סעיף 11, וצריך להיות מודעים לכך, וצריך לעשות

שינויים בהתאם. לא לבטל.

"בני זוג אינם רשאים לרשום את שם משפחתם, אלא

שניהם יחד. ואינם רשאים לבחור, אלא שם משפחה

אחד לשניהם". בקיצור, 11 סותר. לא להתאים אותו. 11 צריך להשתנות בהתאם

למה שנשנה ב-6.

אם אתה מבטל אותו, אתה למעשה מביא לידי כך, הרי

יש בסעיף הזה בסיפא שלו, "זולת אם מתיר שינוי

שם של אחד מהם, או בחירת שמות שונים". יש מקום. אבל זה חריג. אם קורה

שמישהו מבחינת חוק השמות רוצה שיהיה שינוי כזה, אתה צריך להשאיר לו את

האפשרות הזאת.

אני לא מבין למה אני צריך את זה.

כי הצעת החוק מדברת על שם משותף לשני בני

הזוג.

היו"ר ד' צוקר; המשותף כלול באפשרויות שאנחנו מציעים.

נכון. אבל סעיף 11 מדבר על אפשרות שזה לא יהיה

משותף. סעיף 11 מדבר על שם שונה.

סעיף 11 הוא מיותר, הוא רק סעיף שמגביל, הוא לא

סעיף שנותן שום דבר.

לפי סעיף 6(ב) בהצעת החוק, יכולים גם שם אחר.

שם משותף שונה. אין לנו לא את זה, ולא את זה.

אבל משותף. ו-11 מאפשר שהוא לא יהיה משותף,

וחייבים להשאיר את האפשרות הזאת.

כיום המצב הרגיל שקובע חוק השמות, זה שכל אדם רשאי לשאת כל שם שהוא

רוצה, ורשאי לשנות אותו. כל מה שסעיף 11 עושה, אי אפשר להוסיף על המצב

הזה.

לכן, מהבחינה הזו גם סעיף 6 עושה את זה מיותר. כי העיקרון הוא שאדם

רשאי לשאת כל שם שהוא מעוניין בו. שם לבד, עם עוד שם שונה, במשותף.

ולכן, סעיף 11, שהוא רק סעיף שמגביל, איננו מוסיף דבר, הוא פשוט מיותר.

הוא יצר מגבלה במצב שהיה קיים, שלא איפשרה לבני זוג לשאת שמות שונים.

בכך שהוא יצר את המגבלה, הוא יותר חריג מהמגבלה.

המגבלה של 16, לא מספיקה לכם?

המשמעות של 16 היא, שכשאדם רוצה להגיש בקשה

לשינוי שם, אז כל בקשה כזו צריכה להיבחן לגופה.

והרי אתם רוצים למנוע את המצב הזה.

התשובה ברורה.

אני עברתי אישית את כל האפשרויות בלי שוס בעיה.

נשאתי את שם הנישואין בלבד, שם בעלי. אחר כך

צרפתי את השם שלי מהבית. אחר כך השמטתי. כל זה כאשר הנישואין בתוקף.

אחר כך ביקשתי להשמיט את שם הנישואין ונישארתי רק עם השם מהבית. כל זה

במילוי טופס של שינוי שם. נכון שהשינוי הראשון היה אוטומטי. אני לא

יודעת אם כל אחד חושב על זה באותו רגע. אני לא יודעת אם צריך להעמיד

בפניהם את הבחירה.

אני חושבת שההליך הקיים מכסה את כל האפשרויות. יש טופס שינוי שם. במקרה

שיש הטעיה, אני לא יודעת איך משרד הפנים עולה על ההטעיה. משום שזה

להיכנס ללשכת הפנים, למלא טופס וזה במקום.

יי לביא; אתן לך דוגמה, אישה שנישאה, וחיה בנפרד מבעלה.

היא רוצה לחזור לשם נעוריה בלבד. ואותו בעל חי

עם ידועה בציבור. והאישה חוששת שמא אותה ידועה בציבור תיקח את קניינה

שברכוש המשותף.

איך הפקיד במשרד הפנים יודע את זה?

היא מודיעה למשרד הפנים, דעו לכם יש פה כוונה

להטעיה.

י' דיין אבל אתם לא יכולים למנוע את זה.

שאלה שלא מופיעה בכלל בשם החוק, זה שם הילדים.

האם יש בחוק הקיים מה זה אומר?

ישנו סעיף 3 לחוק, שתוקן לפני כחמש שנים.

"ילד מקבל מלידה את שם משפחת הוריו. היו להורים

שמות משפחה שונים, מקבל הילד את שם משפחת אביו. זולת, אם הסכימו ההורים

שיקבל את שם משפחת האם.

"אולם ילד שנולד כשאימו אינה נשואה לאביו, מקבל מלידה את שם משפחת

אימו, זולת אם רצתה האם שיקבל את שם משפחת האב, והאב הסכים לכך. או

שהאם היתה ידועה בציבור כאישתו. ואם הסכימו ההורים, מקבל את שמות

המשפחה של שניהם". כי לפני זה לא היתה אפשרות כשהם לא נשואים, אז

הוספנו את זה.

באופן רגיל, הוא מקבל את השם של האב. נניח שאני

רוצה להוסיף לילדים שלי את שם משפחתי, אני לא

יכולה לעשות זאת, אלא באישור האב. אין לנו זכות שווה. הם מקבלים

אוטומטית את שם האב. השאלה היא האם הוא יכול לקבל שם אחר מיום

הנישואין.

למה הממשלה לא התנגדה? כי בפועל פחות או יותר

זה קיים. אלא שזה מתבצע כתהליך שאתה צריך ללכת

ולשנות. כאן אנחנו אומרים, ברגע שאתם נרשמים לנישואין, תנו דעתכם על

העניין.

מלכה סן התייחסה לכך שעד שלוש שנים לאחר

הנישואין, כאשר פונים אליהם, הם נעתרים לבקשה.

לאחר מכן, יש להם שיקול דעת.

הסיבה שהביאה אותנו ביחד עם השדולה להציע את הצעת החוק זאת, היא שלמרות

העובדה שזאת המדיניות של משרד הפנים, אנחנו ממשיכים לקבל עשרות פניות

מנשים שניגשות לשנות את שמן זמן קצר לאחר נישואין, ופקיד במשרד הפנים

אומר להן שזה איננו אפשרי. ולאחר שכותבים מכתב עם העתק למלכה סן, אז

העניין הזה מסתדר.

אבל המצב שקיים בפועל בשטח הוא, שנשים רבות נתקלות בסירוב, כאשר וזן

מבקשות לשנות את שמן. או לאחר שמשנים את השם שלהן, ממשיכים בשם הקודם,

שיהיה השם של הבעל.

אתן מקבלות תלונות כאלה?

עשרות כאלה. בהתחלה, כשהתחלנו לטפל בנושא הזה,

ופנינו למשרד הפנים, הם אמרו שהם מקבלים את

העמדה שלנו שאישה תוכל לשנות. סברנו שפתרנו את הבעיה.

הסיבה שהביאה אותנו בסופו של דבר להציע את הצעת החוק הזאת, מעבר לזה

שברמה העקרונית זה לא בסדר שהשם מתחלף אוטומטית, זה העובדה שבפועל בשטח

יש בעיות מעשיות, נשים לא יכולות לשנות את השם שלהן כרצונן. אלא אם הן

נתקלות בבעיות.

בוועדת השרים לחקיקה, כשדיברנו על ההצעה, אמרתי

שקורה שיש פקיד מטומטם במשרד הפנים, ואנחנו

מודעים לזה. יש להם הנחיות, ויש להם קונטקטס שמונח תחת עיניהם. יש חוזר

שינוי, הפקיד קרא אותו, וזה מונח אצלו. אבל הוא רוצה להראות שהוא

הפקיד.

אתה רוצה לומר לנו, שאין מקום לחשש שיש פה מגמה

סמויה?

חלילה.

ה' תגרי; זה מה שמעורר את הצורך לגרום לכך שלא יהיה

שינוי אוטומטי של השם.

אמרתי את ההערה הזאת לא רק כדי להסביר את הרקע ההיסטורי, אלא כדי לומר

שכאשר מדובר בסיטואציה שבה יש שיקול דעת למשרד הפנים האם לשנות את השם

או לא, זו סיטואציה שמעוררת בעיות.

כדי למנוע מצב שבו יש שיקול דעת, באה הצעת

החוק.

זהו מצב בעייתי שגורם לקשיים לאנשים שבאים

לשנות את השם, והופך את זה לסגה. ולא רק

פרוצדורה של ללכת למשרד הפנים ולמלא טופס, כפי שתיארת שקרה לך. זה



איננו המקרה שבו נתקלים הרבה מאוד אנשים שפונים אלינו, ואלו רק האנשים

שפונים אלינו.

ההערה השנייה שלי מתייחסת לכל סוגיית ההטעיה. חוק השמות בסך הכל אימץ

אותה עם השרידים האנרכוניסטים שיש בה, ושגם בית המשפט אימץ אותה, ששם

הוא משהו שהוא חלק מהאוטונומיה של האדם. והאוטונומיה של האדם היא לקבוע

את השם שלו. היא מבטא את התפישה שלו לגבי הזהות שלו. לא בהכרח את

התפישה של החברה.

לעומת זאת, לאדם אין אוטונומיה לקבוע מה יהיה השם של האנשים האחרים. גם

לא אנשים שהם בני הזוג שלו, או שהיו בני הזוג שלו, או שהוא חי איתם

בעבר, או שחי איתם בעתיד.

האוטונומיה מתייחסת לשם של האדם עצמו. ויחד עם זאת, יש התפישה שאין כל

קשר הכרחי בין השם לבין הסטטוס של האדם. אדם יכול לשאת שם משפחה, והוא

יהיה נשוי, פנוי, גרוש, נשוי לאדם אחר וכוי.

מצד אחד מלכה סן קיבלה את העובדה שיהיו מצבים שתגרם לאנשים מצוקה רגשית

קשה, אך יחד עם זאת דובר על האינטרס האובייקטיבי החברתי החזק הזה, אז

לא ברור לי מהו האינטרס החברתי הזה? באיזו הטעיה מדובר? את מי מטעים?

איזה גרם ינזק מכך? אם אנשים חיים בנפרד וישאו שמות שונים, ויהיו אנשים

שיחשבו שהם אינם נישואים עוד, איזה נזק ואיזו הטעיה תיגרם מכך? את

הפקיד בטאבו זה לא יעטה, ואת בית המשפט זה לא יטעה.

אבל את מושך ההמחאות כן. מי שיקבל המחאה מאותה

אישה, והוא יבוא לבעלה וינסה לטעון שזה שלו.

איזה אינטרס לגיטימי יש לו לאותו אדם? השאלה

האם האינטרס הזה הוא לגיטימי, והשאלה היא האם

העובדה שאישה תחיה בנפרד מבעלה לשעבר, או הבעל שחי בנפרד מאישתו, איננו

מעוניין שהיא תשנה בחזרה את שמה לשם נעוריה, האם האינטרס הזה שלו הוא

אינטרס לגיטימי? אפילו אם יש לו אינטרס שאפשר להבין אותו בסיטואציות

מסויימות. אותה אישה שחיה בנפרד מבעלה והוא חי עם אישה אחרת. אם אותם

בני הזוג חיים יחד ומשנים את שמם, זה עניינם. וזה איננו עניינה של

האישה, עם כל הכאב והצער.

לכן, לא ברור לנו על איזה הטעיה מדובר, ואנחנו לא חושבים שזה אינטרס

שיש להתחשב בו. אנחנו חושבים שהעיקרון הוא שכל אדם רשאי לקבוע את שמו,

בכל עת, ואין להגביל את הרצון הזה.

לגבי סעיף 6 המוצע. למעשה הסעיף הזה הוא מיותר. כי העיקרון שקובע חוק

השמות הוא שכל אדם יכול לשנות את שמו בכל שלב. ולמעשה, במובן הזה סעיף

6 אינו מוסיף דבר, גם סעיף 6 המוצע. סעיף 6 הקודם הגביל את האוטונומיה

הזאת. סעיף 6 המוצע, ששחרר את ההגבלות שהיו קיימות בסעיף 6 הקיים, הדבר

היחידי שהוא מוסיף, זה שבמצב הקיים האפשרות לשנות את השם מוגבלת בפעם

לשבע שנים. ולכן, צריך לפתור את הבעיה הזאת ולומר, המגבלה הזאת איננה

חלה כאשר אנשים נישאים, או כאשר אנשים נפרדים, שזה מצב טבעי שאדם רוצה

לשנות את שמו, גם אם הוא שינה את שמו רק שנה לפני כן.



לגבי סעיף 11. סעיף 11 יוצר מגבלה במצב הקיים. רק לפני שבוע קיבלנו

פנייה של אדם, שחי בנפרד מאשתו, והוא רוצה לשנות את שמו. הוא הגיע

למשרד הפנים, משרד הפנים איננו מאפשר לו לשנות את שמו. סעיף 11 איננו

מוסיף דבר.

המצב הקיים הוא שבני זוג יכולים לשנות את שמם רק ביחד, לשם משפחה

משותף. צריך לבטל את הסעיף הזה, הוא מיותר לאור התפישה החדשה שמנסים

להכניס לחוק.

לגבי סעיף 3. אני אתייחס לחלק הראשון של הסעיף. ברירת המחדל היא במקרה

שלהורים יש אותו שם משפחה, ואז כמובן אין בעיה. כאשר יש להם שמות משפחה

שונים, כיום ברירת המחדל היא שהוא ישא את שם האב. כמובן שזה איננו המצב

שמשקף את התפישה החדשה, שאנחנו באים להכניס. ברירת המחדל לדעתינו צריכה

להיות שמות שני ההורים, זולת אם הסכימו אחרת.

לגבי החלק השני של הסעיף, אני לא בטוחה שאנחנו רוצים לפתוח את הדיון

לגביו, אני רק רוצה לומר, שהשאלה לגבי שם של ילד שנולד מחוץ לנישואין,

איננה שאלה קלה, ואני לא בטוחה שהפתרון שקיים כיום בחוק, הוא בהכרח

הפתרון הרצוי.

למה?

ה' תגרי; אמרנו שהעיקרון הכללי הוא העיקרון של

אוטונומיית השם והיכולת לקבוע כל שם. בעצם החלק

השני של הסעיף יוצר מגבלה על זה.

זאת אומרת, לדוגמה, במקרה שנולד ילד מחוץ לנישואין, לא ניתן לתת לילד

את השם של האב אם הוא איננו מסכים לכך. נשאלת השאלה, מה זכותו של האב

למנוע מהילד לשאת את שמו.

היו"ר די צוקר; לפעמים לא מזהים אותו. לא יודעים מי הוא.

אם לא יודעים מי האב, אין בעיה. הסעיף היום

קובע, "ילד שנולד שאימו אינה נשואה לאביו, מקבל

מלידה את שם משפחת אימו, זולת אם רצתה האם שיקבל את משפחת האב, והאב

הסכים לכך". זאת אומרת יש לו האפשרות למנוע שהילד ישא את השם שלו. זאת

חריגה מהמצב הרגיל שקובע שאני יכולה לשנות את שמי מחר להדס תגרי-צוקר,

אין שום דבר בחוק שימנע ממני לעשות את זה. זה המצב הרגיל שקיים בחוק.

זה יוצר מגבלה על המצב שקיים בחוק. זאת אומרת מאפשר לו למנוע מכך.

ומהצד השני, מאפשר לאם למנוע את המצב שהילד ישא את שם האב. אני לא

בטוחה מהו הפתרון הרצוי. אין ספק שיש בו סיטואציה, שהיא סיטואציה לא

קלה. אני חושבת שצריך לתת עליה את הדעת, אני לא בטוחה שהחוק שקובע

כיום, הוא בהכרח הפתרון הראוי.

החלטת ועדת השרים בעניין, היתה שיש לאפשר את

התיקון בצירוף המילים "בכל עת". זאת היתה גם

עמדת משרד המשפטים.



העמדה של המשרד היתה גם שאת סעיף 11 מן הראוי לבטל, בהנחה שמקבלים את

סעיף 6. לעניין שמות הילדים אני לא רוצה להתייחס, משום שהצעת החוק לא

התייחסה לעניין שינוי שם הילד.

היו"ר ד' צוקף; לא הצלחתי להבין את ההבדל, אם מציינים "בכל

עת", או אם לא מציינים. בהצעה שלי זה לא

מצויין, והכל היה בהנחה שלא להגביל.

ואז לכאורה אתה מוגבל לנקודת הזמן של הנישואין.

לדעתי כן, זה עניין לפרשנות, מה זה בעת

הנישואין. יש ספק.

למעשה, העמדה שלנו היא לתת את מירב הבחירה

האפשרית. גם לגבי הנושא של הילדים, שזה לא

מופיע בהצעה הזאת, אנחנו חושבים שברירת המחדל צריכה להיות של שני

ההורים. זה הכי שוויוני מבין כל האפשרויות האחרות.

לגבי ביטול האוטומטיות, נראה לנו ראוי לבטל את האוטומטי, משום שרוב

האנשים לא חושבים על זה. וזה יוצר מצבים שמטילים נטל בירוקרטי מיותר,

והרבה פעמים יותר מבירוקרטי, כפי שאנחנו רואים בפסיקה.

ופה אני חוזר ושואל, את השאלה ששאלה הדס. והיא השאלה, האם אפשר להראות,

ולו מקרה קונקרטי אחד, של מה האינטרס של האדם או של השר למנוע מאישה או

מגבר לשנות את שמו לשם נעוריו או לשם אחר. אני לא מצאתי מקרה כזה.

או להמשיך ולשאת.

על שם אחר שהוא שם שמעורר מדנים, או שהוא

מתגרה?

יש לנו את סעיף 16. זה שינוי שם רגיל. השאלה,

מה לגבי בני זוג שרוצים לשנות את שמם?

יחזקאל, אתה זוכר מקרים שבהם החליטו על שם על

מנת להשיג מטרה לא כשרה?

היה לנו מקרה של תלונה לפני כמה שנים במשרד,

וזה אותו סיפור של המחאה שהתלוננתי עליו. שאישה

התלוננה שיש לה חשבון משותף עם מי שאיתו היא חיה וידועה, והאישה האחרת,

שהיא אשתו עדיין מבחינת החוק, מושכת המחאות, הלכה לבנק וביקשה פנקס

שיקים. היתה פה הטעיה. על פניו בזמנו היה להם חשבון משותף.

זאת עבירה פלילית.

היום מבקשים על פנקס השיקים, מספר זהות, מה שלא

היה פעם.

העובדה שיש עבריינים, לא מונעת בכלל לקבוע כמה

הנחות, וכמה כללים, וכמה זכויות. ובעבריינים

מטפלים כמו בעבריינים.

בפסק הדין של ברק, הוא דיבר על זה שחוק השמות

לא איפשר חופש מוחלט. בכל אופן הטיל איזו שהיא

מגבלה בגלל אינטרסים ציבוריים וחברתיים.

לכן, אני מדברת על העניין הזה שבכל זאת צריך לאפשר את שיקול הדעת

במקרים האלה של לחזור ולשאת את שם הנעורים.

ברגע שנותנים שיקול דעת שהוא אמורפי כזה וכללי,

כפי שכאן, קרו אותם מקרים שלא על פי חוק,

ועליהם יחזקאל נהג נכון שהוא הגיב בצדק.

הם לא קשורים לשיקול הדעת.

תיקון החוק לא ישנה את מצב הפקידים שיושבים בלשכה, בקו הראשון. אני

ביקשתי לפני שבועיים להעביר חוזר לפקידים, לא למנהלים.

במציאות, אני לא יודעת אם האנשים יהיו מודעים בכלל לצורך ללכת ולשנות.

השם לא יקלט. אלא אם כן זה יגיע כאשר בני הזוג

הם נישואים, בחתימה של בני הזוג, רק אז זה

יקלט.

מה שצריך לעשות זה שכאשר אנשים באים למשרד

הפנים, להודיע על הנישואין שלהם, תנו להם טופס,

ויהיו בו שלוש אפשרויות לשם, אי, ב', גי, תסמנו במקום המתאים וזהו.

אין לנו התנגדות להצעת החוק. מה שיקרה במציאות

אני לא יודעת. אנשים לא באים להודיע על

נישואין. הדיווח מגיע אלינו אוטומטית.

תשלחו מכתב הביתה.

לדעתי זה יכביד יותר על רוב הציבור. זה לא

ענייני. רוב הנשים מקבלות את שם בעליהן, והן

רוצות את זה. יש כ-5%, לפי הסטטיסטיקה שנמצאת אצלי, שמעדיפות אחרת, והן

תצטרכנה לבוא למשרד הפנים.

הסטטיסטיקה שיש אצלך היא במצב הקיים שקובע

עבירת מחדל אחרת.

הם לא יצטרכו לבוא למשרד הפנים.

מ' סן; ודאי יצטרכו. איפה הם יודיעו על הבחירה הזו?

הכוונה היתה לעשות את זה בעצם הרישום

לנישואין.



מאחר שאני לא יודע איך משנים שמות כל הזמן, ההבנה שלי, שמעתה, בזמן

שבני זוג באים להירשם ברבנות, הם ישאלו. הרי הם אחר כך מדווחים למשרד

הפנים.

היום מתחתנים הרבה בקייב למשל, בכדי לקבל תעודת

עולה.

ישראלים נוסעים לקייב להתחתן?

ישראלים, עולים, נוסעים. המדינה נמצאת בפני

בעיות הגירה מאוד קשות.

עניין ההכבדה מטריד אותי, אם זה מכביד 90%

מהאוכלוסיה.

רוב האנשים מתחתנים במדינת ישראל. ואם אנשים

באים מחוץ לארץ הם באים למשרד הפנים כדי לרשום

את הנישואין שלהם.

גם במצב היום, מבחינה חוקית, אנשים אמורים ללכת למשרד הפנים לרשום את

הנישואין שלהם.

האם בפועל היום אחרי שנישאים, צריך ללכת מייד

למשרד הפנים? למה לא להגיע למצב שבו, מאחר

שהרבנות מדווחת למשרד הפנים, וחוסכת את הצורך ללכת למשרד הפנים, שבאותו

מעמד הם ישאלו איזה שם הם מבקשים?

החובה לדיווח למשרד הפנים קיימת ממילא, כי צריך

לשנות בתעודת הזהות את המצב האישי.

היו"ר ד' צוקר; זה ממילא לא מכביד על האנשים. הם באים.

כמו ש-5% ערות, כי הן מקבלות אוטומטית. 95% לא

יהיו ערות לזה שהן לא מקבלות את שם הבעל.

אין לי שום התנגדות לנורמה, היא מקובלת עלי.

היא לא מקובלת על 95% מהאוכלוסיה. לא כנורמה,

אלא לעצמן.

הנורמה היא נורמת הבחירה.

אני מדבר על הצד המעשי. הערכתי שאין אפשרות

להכריח אותה, ואני מעריך ש-95% מהנשים תרצנה

להישאר בשם בעליהן. נכון שמבחינת מחדל זה 98%. אחוז נמוך.

מכיוון שרבים לא הולכים למשרד הפנים, השאלה אם לא נעשית פה תקלה בפני

הציבור. כי אישה בשם לוי, שהתחתנה עם אדם בשם היא בטוחה ששמה כהן, כשם

בעלה. אבל זה לא נכון, כי שמה לא כהן, עד שהיא לא תלך למשרד הפנים.

השאלה אם אנחנו לא צריכים למצוא דרך מינהלית, שבה זה לא יהיה כך. כי אם

התוצאה העקרונית היפה מאוד שאנחנו עושים כאן, תביא לכך שתהיה תקלה



גדולה בפני כל הציבור, כי 95% מהנשים לא תקראנה לעצמן בשם נעוריהן, אלא

תקראנה לעצמן בשם נישואיהן, הן לא תלכנה למשרד הפנים. ההמחאות ייכתבו

כך, הכל לא יהיה נכון, והכל יהיה מוטעה. אנהנו נביא לתקלה גדולה. ולכן,

צריך לחפש דרך שבה באופן פשוט ביותר בלי בירוקרטיה ובלי סיבוך.

הפתרון הקלאסי הוא המצב הקיים. אישה בדרך כלל מעדיפה לעבור לשם בעלה.

השאלה אם החוק צריך להפוך את זה. בואו נכתוב עקרונות בחירה, וברירת

המחדל יהיה שם בעלה. זה המצב החוקי הקיים. אתם לא קובעים את עקרון

הבחירה, אתם קובעים את ברירת המחדל. עקרון הבחירה קיים היום.

הוא קיים אחרי שהמדינה מפעילה את האוטומטיות

שלה.

ברירת המחדל משנה, זה הכל. אישה יכולה לבחור

בשם נעוריה, שם נעוריה ושם בעלה, מה שהיא רוצה

היא יכולה לבחור. הוועדה רוצה לכפות על רוב הציבור, דבר שהוא לא רוצה

בו

ה' תגרי; אבל לא רוצים לכפות שום דבר.

אתה רוצה לכפות עליהם פעולה שהם לא רוצים אותה,

הם מקבלים אותה גם בלי הפעולה. אתם רוצים לכפות

פעולה מיותרת.

אם יש עקרון כזה שצריך לכפות על הרוב את דעת המיעוט בשיקול המידה, אז

בבקשה, נכתוב את זה כאן ככל האפשר. כי אני מבין שדעת הרוב קובעת. אני

מבקש שהברירה הזאת לא תהיה מסובכת, שאנשים לא יצטרכו לרוץ למשרד הפנים.

כי האמת היא שברירת מחדל הקלאסית, של רוב הציבור היא, שאישה מתחתנת

נושאת את שם בעלה. זה המצב בפועל.

עד היום, יש תפישת עולם שבעיניי היא משהו הרבה

יותר בסיסי של תפישה של נשים מסויימות, שהן לא

יודעות, או שהן לא רוצות בכלל לקבל את עקרון הבחירה. בשכבות גדולות של

אוכלוסיה. זה לא שהנשים בוחרות להישאר בשם בעליהן, אלא כופים עליהן הר

כגיגית, מקדמת דנא, מסורת וכוי.

המסר בעיניי לפחות, לכתוב שחייבים לשאול אותה.

אם היא לא עונה, זה באופן אוטומטי השם של

בעלה.

גם על העיקרון לא חולק ח"כ ד' מרידור, אלא הוא

עורר שאלה אחרת. בואו נראה אם יש לנו עכשיו

תשובה על השאלה הזאת, שאני אקרא לה עכשיו מינהלית.

אולי אפשר ללכת בדרך שמציע ח"כ ד' מרידור,

האישה לא תשיב. איך זה יפעל?

אם היא תישאל, אז למה אי אפשר לרשום מה התשובה

שלהי למה שתהיה ברירת מחדל כזאת?

חיא לא תענה על זה.

מה פירוש לא תענה?

אגשים לא עונים על מכתבים.

אתה אומר,

די מרידור, שאנחנו הולכים ליצור מצב של כפייה לציבור.

אני הוזר מהמילה כפייה, אנחנו הולכים להכביד על

הרוב הגדול של הציבור.

לכאורה לכפות על הציבור נורמה שהיא נורמה של

אחוז מצומצם של אוכלוסיה שחלקו יושב כאן, אבל

זו איננה נורמה של כלל הציבור.

אני חושבת שבמצב שקיים היום יש כפייה. כי במצב שקיים היום אישה שמתחתנת

לא שואלים אותה. משנים את השם שלה. זה מצב של כפייה. אני חושבת שטבעי

להניח שהמצב הקיים הוא המצב שימשיך. כשמדברים על הסיטואציה של כפייה

לציבור, גם במצב היום יש כפייה.

על העיקרון פה אין בחדר הזה מחלוקת. יש לנו

שאלה של ההכבדה על הציבור, שהיא גם שאלה.

ברמה המינהלית, אנשים שנישאים בחוץ לארץ, באים

להירשם במשרד הפנים. ובמעמד רישום הנישואין,

צריך לתת להם את הטופס הזה, ולהציג בפניהם את כל האופציות, והם ימלאו

את האופציה הנכונה.

לגבי אנשים שנישאים בארץ, הרבנות מודיעה למשרד הפנים שהאנשים האלה

נישאו. הרבנות יכולה באותה מידה להציג לאנשים האלה טופס שיכין משרד

הפנים, ויהיה ברבנות. וכשהאנשים באים להירשם ברבנות, הם ימלאו את הטופס

הזה, והרבנות תעביר אותו ביחד עם ההודעה לרישום הנישואין למשרד הפנים.

היום יש לו ידועה בציבור, והידועה בציבור רשמה

את שמו, אתם רואים בזה שם מטעה?

במקרה, יש עתירה תלויה ועומדת של ידועה בציבור,

שאנחנו לא אישרנו לה. הוא נשוי, ובינו לבין

אישתו יש הליכים בבית הדין הרבני. והיה מקרה שהוא חי עם אישה קודמת,

והיה מאורע על שלום בית, והוא חזר לאישתו, ואחר כך חזר לחיות עם הידועה

בציבור. זה היה קבוע לדיון.

הידועה בציבור רצתה לשנות את שמה לשמו?

כן.

אתם התנגדתם לזה בבית דין גבוה לצדק?

כן. יש פסק דין אפרת, שקודם ציטטתי גם

לענייננו, ושם אמרו שעצם זה שאישה ידועה בציבור

זה לא ימנע את קבלת השם. אבל שר הפנים יתבקש לבדוק כל מקרה באופן

ספציפי. זה הוטל על משרד הפנים. אז אנחנו בודקים כל מקרה באופן אישי.

במקרה הזה זה תלוי ועומד.

יש מקרים רבים שאדם חי עם ידועה בציבור, שהוא

בהליכי גירושין של שנים, ויש בעיה שהאישה לא

מקבלת גט מכל מיני סיבות. יש סיטואציה שבה אומרת הידועה בציבור, אני

חיה איתו כבר עשר שנים, יש לנו ילדים. אני רוצה שהילדים ישאו את שמו.

אני חושב שאנחנו צריכים לתת את דעתינו לעניין הזה.

אם אנחנו נשנה את זה כפי שרצינו, אז אין בעיה.

התפישה היא שאין להתערב ברצון של האנשים, לשאת

את השמות שלהם גם בסיטואציות האלה. אבל משאירים

איזה שהוא פתח חריג, שהם יוכיחו שיתקיים החריג. אנחנו חושבים שיהיו

מקרים נדירים בלבד שאולי זה יהיה אפשרי. השאלה היא מהו הכלל.

נורמה לא תמיד מכוח חוק. אלא היא הנורמה

הנוהגת. למשל, ברית מילה. 99.90/0 מהיהודים עושים

ברית מילה, למרות שאין חוק מחייב את זה.

הנורמה באוכלוסיה הישראלית שמקובלת ב-90% בהסכמה, היא שאישה שהתחתנה

נושאת את שם בעלה. זה לא מחוייב על פי החוק. השאלה עכשיו איפה הכפייה

היותר גדולה, בהיפוך הנורמה, או בקיומה? כי היום ידוע, שאישה מתחתנת

שמה משתנה. זה מייצג את הנורמה הנוהגת בציבור. אין לי ספק שכל סקר או

משאל יראה את זה. ואנחנו רוצים להפוך את זה. אני לא אומר שזה אסור,

עקרונית אני מקבל את זה. אני רק אומר שצריך לעשות את זה בדרך

שהבירוקרטיה לא תהיה כזאת, שאישה שלא נשאלה בצורה מסודרת, או שנשאלה

ולא ענתה, יאשימו אותה בניגוד לנורמה. שהנורמה היא שהיא מקבלת את שם

בעלה.

ח"כ ד' מרידוד אומר שלמעשה קודם כל הוא חושב

שהיה צריך להשאיר את המצב הקיים כפי שהוא,

ושקיימת כפייה במצב שאנחנו רוצים ליצור, ואני חושבת שחשוב ברמה

העקרונית להבין, שהפגיעה שקיימת לאדם שמשנים את שמו בניגוד לרצונו,

יותר גדולה מהפגיעה באדם שלא משנים את שמו.

הוא יכול להתנגד.

לא, היום ברגע שהיא מתחתנת משרד הפנים מעביר את

השם שלה באופן אוטומטי. ולכי לרוץ אחרי הפקידים

בבנק לשנות את זה.

אני מציע לתקן את זה, שלא יהיה אוטומית, שהיא

תוכל למנוע את זה.

בעיניי לפחות אם דנים בחוק הזה, הוועדה צריכה

לתת את דעתה לעניין הזה של הידועה בציבור, משום



שזח לא ראוי שנתחמק מהשאלה הזאת. ואני יכול לומר את עמדתי, אם אתם

רוצים לשמוע.

מה קורה בפועל?

מ' סן; ההנחיות שנתנו ללשכות שלנו, אחרי פסק הדיו, חן

כאלה. במקרה ששני בני הזוג הם פנויים, והם

ידועים בציבור, ויש הסכמה ביניהם, ניתן ואין שום בעיה. במקרה שאחד משני

הצדדים הוא נשוי, אז אנחנו מודיעים לו שאנחנו על פי הוראות בית המשפט

חייבים לאפשר למי שעלול להיפגע מזה להגיד, כי אנחנו מודיעים לו מבעוד

מועד שאנחנו נאלץ לפנות לבן הזוג שיגיד לנו לפני זה. ואת זה אנחנו

חייבים לעשות, כי יש מקרים שאולי בן הזוג לא יודע בכלל, ואני לא רוצה

שהוא יקבל הודעה ממשרד הפנים, דע לך שבן זוגך חי עם עוד מישהי.

ה' תגרי; מה זה העניין של משרד הפנים?

ודאי זה ענייננו. אני אהרוס משפחה? משרד הפנים?

חס ושלום. המציאות היא מאוד מורכבת. יש מקרים

שהאישה לא יודעת. יש מקרים שהיא יודעת ורוצה לעצום את עיניה, והיא לא

צריכה לקבל מכתב ממשלתי שמודיע לה. אנחנו זהירים.

ברוב המקרים הדברים ידועים, ואומרים לנו שאנחנו יכולים לפנות לבן הזוג.

אנחנו פונים לבן- הזוג, ומקבלים את התגובה. אם התגובה אין בה כל ממש,

והיא קנטרנית בלבד, אנחנו מאשרים. ואם במקרה כמו עזרי, שתלוי ועומד

בפני בית דין גבוה לצדק, יש הליכים בבית דין רבני, ויש שם הוראה על

שלום בית, אנחנו במקרה זה אומרים שלצערינו אנחנו לא יכולים להיעתר

לבקשה שלה, ולא מאשרים את שינוי השם. אני לא יודעת מה בית המשפט יגיד

על זה. לדעתי, זה שיקול די סביר.

כבוד הנשיא ברק קבע שני עקרונות. הוא אמר שיכולים להיות פה התנגשויות

בשני מישורים, בין מישור הפרט ובין מישור הכלל, ובין שני פרטים.

במישור הפרט והכלל, זה ידועה בציבור, שהיא רוצה את הזכות הזו, ועומדת

מול זה תקנת הציבור. ובין שני פרטים, לדוגמה, הוא מביא במפורש את

הידועה בציבור מול האישה הנשואה. כפי שנימקנו את ההחלטה, וגם בתשובה

שהוגשה מטעם פרקליטות המדינה, והתיק הזה, אמרנו שבשני המישורים, איזון

האינטרסים חייב שלא לאשר את הבקשה. כי תקנת הציבור, גם השופט ברק עצמו

אומר, היא שמירה על סדר הכניסה והיציאה למוסד הנישואין. פה יש בין בני

הזוג התדיינות, אם ישאר מוסד הנישואין ביניהם, אם יהיה שלום בית. אם

תהיה יציאה מהנישואין או לא.

אני רוצה לדבר על המצב החברתי, השאלה הכללית,

הסתירה בין המקרה של הפרט.

היה מקרה שהשופט זילבר כתב, שאדם נהג "אחוז בזח וגם מזה. אל תנה ידך".

לאדם היתה אישה במקום אחד, ופילגש בחולון. זה היה מקרה מעניין מאוד, כי

הפילגש אמרה לו, אני רוצה שתרשום את הדירה על שמי. ואז הוא רשם את

הדירה על שמה. ויום אחרי שהוא רשם את הדירה על שמה, הוא הגיע לדירה

לחיות איתה, אז היא אמרה לו, יש לד תחביב של רכבות חשמליות, והרעש של

הרכבות החשמליות מפריע לי מאוד לישון, לך הביתה, אני לא רוצה שתיכנס



יותר לדירה. זה פסק דין מעניין שבו זילבר כתב נגד המשפט העברי, וחיים

כהן על פי המשפט העברי.

אם זילבר היה הולך לפי המשפט העברי, יש בעצם הטכם. ההסכם הוא ליחסי

אישות תמורת דירה. וזילבר פהד שאם הוא ילך בדרך הזאת, הוא יתן כביכול

הכשר לידועה בציבור. אז הוא פסק מה שפסק. בסופו של דבר הוא אומר ככה,

כל עוד התינוק זקוק לשדי אימו, והאם זקוקה לבעל שיגן עליה, לא תסור

המשפחה ולא תעבור מן העולם. ובסוף הוא פסק על פי "רד לשוק ותראה מה העם

אומר. וכיוון שהעם אומר שידועה בציבור זה דבר פסול וכר, לכן הוא פסק

מה שפסק.

המצב היום הוא מצב שונה לחלוטין. ה"כ ד' מרידור דיבר על נורמה של שם

משפחה, אז אפשר לומר היום שבוודאי זה לא ביזיון גדול לחיות ללא

נישואין.

הנתון הוא שמ-1972 יש בערך 25-24 אלף זוגות

שנרשמים מידי שנה ברבנות לנישואין. והאוכלוסיה

גדלה ב-95%.

די מרידור; משהו מאוד מוזר פה.

כיוון שאני חולק על הרבה מנתוני המס, בגלל

בעיות סטטיסטיות, של צורת החישוב של תושבי

מדינת ישראל, שיש הפרש גדול מאוד בין הנתונים שלנו לנתונים של המס.

כמה תושבים יש אצלכם?

6,034,000. ולהם יש 5,650,000. הם לא מורידים

את זה על פי ביקורת הגבולות, הם מורידים את זה

על פי חישוב של נוסחה סטטיסטית. וברגע שאתה לא עושה את זה במדידה

בפועל, אצלנו זה לפי מדידה ורישום במרשם האוכלוסין, פלוס ניכויים

שאנחנו מגכים.

היו"ר ד' צוקר; כמה תושבים יש בארץ? שאלה מאוד מעניינת.

ש' שוהם; אני אומר שחוק השמות היה צריך להיות סעיף 1,

שכל אדם רשאי להירשם באיזה שם שהוא רוצה, מתי

שהוא רוצה. אני חושב שזה אלמנט בסיסי של חירות.

היום זה לא מוסד שלמדינה יש בכלל זכות לתת לו איזה שהוא סיווג. יש אדם

שיחיה כך, יש אדם שלא יחיה כך, כל אחד לפי בחירתו וכוי. ולכן, האלמנט

היחיד שאפשר למנוע אותו, הוא אלמנט ההטעיה. וההטעיה בעיני חייב להיות,

אי צריך להוכיח את זה. ובי, אלמנט ההטעיה חייב להיות אלמנט ספציפי שבו

זכותו של אדם נפגעת.

בתקנת הציבור, כמו שזילבר פסק בזמנו את פסק הדין, אני אומר תקנת הציבור

היום לא שומרת על מוסד הנישואין. זה כבר לא אלמנט של הגנת הציבור.

ד' מרידור; אם הטענה התיאורטית, הנורמטיבית שאתה רוצה

לומר, ואני לא רחוק מלהסכים לה, כי אני באמת



נגד התערבות של הממשלה בכל מיני דברים, היא שכל אדם יכול לבהור לו שם

כפי שהוא רוצה, ואף אחד לא יגיד לו מי יאמר לו מה תעשה, וכוי, אם הטענה

הזו נכונה, איזו הטעיה יש בזה שהיא נושאת שם כהן כמו של בעלה? אם כל

אחד בוחר שם, אז זה שהיא כשם בעלה, זה לא מוכיח שהיא אשתו. אתם יודעים

את האמת. האמת היא שהנורמה היא שאם אישה נושאת שם בעלה, ההנחה שהם בעל

ואישה, כי רוב הציבור כן נוהג לפי הנורמה שאישה ובעלה הם באותו שם. זאת

האמת, אחרת אין לכם בעיה של הטעיה בכלל.

בעיית ההטעיה נובעת מכן שאתם יודעים שהנורמה היא 90% שעדיין מקבלים לא

את הנורמה המחודשת שאתם רוצים להכניס פה. הבעיה העמוקה היא לא מה אנחנו

רוצים, כי אין לי ויכוח על זה שכל אדם יכול לבחור לו שם. אני מאוד קרוב

אליך שרק במקרים של הטעיה חמורה, מותר לטפל בזה. אני לא יודע איזה

מקרים אלה. יהיה בית דין גבוה לצדק, שם יגידו. אבל זאת שאלה נפרדת.

השאלה היסודית היא, איך בירוקרטית אנחנו רוצים לטפל בעניין.

האם במקרה ההפוך, גבר התגרש מאשתו, ואשתו

מתעקשת לשמור על השם, האם יש לו איזו שהיא זכות

להפקיעו

לא. כי זה השם שלה.

הוא היה שמה, והיא בעלת שמו.

י' דיין אני מדברת על בסיס של הטעיה, שהוא אומר הגברת

הזו מסתובבת עם שמי, לא נשואה לי.

לא שאין הטעיה. יש הטעיה. האיזון הוא אחר. אבל

אתה לא יכול לקחת לו את זה.

אני רוצה להסביר מה הבעיה בפרוצדורה שהסבירה

מיקי סן.

כיום, כאשר באים ידועים בציבור לבקש לשנות את השם, משרד הפנים שואל

אותם קודם כל מה הסיבה שהם רוצים לשנות את השם. ואז הם אומרים שזה לא

המצב הרגיל לפי חוק השמות. לפי חוק השמות לא צריך לתת סיבה מה הסיבה.

הסיבה שהם חיים עם מישהו. אז הם צריכים להביא את ההסכמה של המישהו הזה.

במצב רגיל לא צריך להביא הסכמה של אף אחד. אחר כך צריך ללכת להביא את

ההסכמה של בן הזוג, שלו אתה נשוי.

אומרת מיקי סן, במקרה הזה הספציפי בדרך כלל אנחנו מאפשרים, אבל בא

המקרה הספציפי הזה, ופה היתה החלטה של שלום בית מבית הדין הרבני,

ואנחנו נשלח להם מכתב? אנחנו נפגע ברגשותיה? אז בכל הכבוד, זה לא

עניינם של משרד הפנים, מהו מצב היחסים בין בני הזוג, אם כן היתה דרישה

לשלום בית שאחד מבני הזוג כן רוצה אותה, או לא רוצה אותה, אם לא היתה

דרישה של שלום בית. ואם מישהו לא טרח להודיע לאישתו שהוא חי בנפרד

ממנו, ומבקש לשאת שם אחר, זה לא הבעיה של משרד הפנים.

המצב הרגיל שדיברנו עליו, זה שהידועה בציבור באה לבקש להוסיף את השם של

הגבר. זאת אומרת, זו סיטואציה שבכלל לא תגיע שום הודעה לאישה. יכול

להיות שבמקרה של בני זוג שהם עדיין נשואים צריך לתת הודעה לאישה שהגבר



שינה את שמה. מה שיתן לה את ההזדמנות לבוא ולהגיד שבסיטואציות המיוחדות

האלה יש איזו שהיא בעיה מיוחדת. אבל זה ענייו אחר.

אני אומרת שזה לא עניינו של משרד הפנים אס הוא הודיע לה, או לא הודיע

לה. הוא יודע שהוא הולך לשנות את שמו והוא צריך להודיע לה את זה, שהיא

תקבל על כך הודעה. אם הוא הודיע לה או לא הודיע לזה, זה לא עניין של

משרד הפנים. זה עניין של בינם לבין עצמם.

לגבי כל הסיטואציה של השמות. אין ספק שהסיטואציות האלה בהקשר של בני

זוג וכו' הן סיטואציות שעשויות לגרום לאנשים פגיעה רגשית. אני לא

מכחישה את זה. אין ספק בכך. אבל אנחנו אומרים שהפגיעות האלה הן לא

עניין למשרד הפנים לענות בו. ויש כאן כיום, בפרוצדורה הקיימת, גם פגיעה

בעקרון הכללי של חופש לשאת שם, כי יש הגבלות שאינן קיימות במצב הרגיל.

יש כאן גם כניסה לצנעת הפרט. שואלים אנשים, מה מצב היחסים שלכם? עם מי

את חיה? עם מי חיית מקודם? ומשרד הפנים קובע, האם מצב היחסים בין בני

הזוג הוא כזה שמצדיק את שינוי השם, או לא מצדיק את שינוי השם, כפי

שקיים בדיוק במקרה הזה שאנחנו מייצגים אותו.

לגבי הנושא של הטעיה. כמו שאמר ח"כ ד' מרידור, במצב הקיים אין ספק

שנגרמת הטעיה, בגלל שקיימת נורמה שהיא נורמה אחרת. את הנורמה הזאת,

שהיא לא הנורמה השוויונית שקיימת כיום, בין השאר אנחנו באים לשנות. היא

במידה מסויימת כבר השתנתה.

אנחנו לא באים לשנות. אנחנו באים להציע אפשרות

למי שרוצה לנהוג כרצונו.

ה' תגרי; אין ספק שבמידה מסויימת הנורמה הזאת השתנתה,

הנורמה היום איננה כמו שהיתה לפני עשר שנים.

ואין ספק ששינוי החוק יגרום בין השאר גם לשינוי הנורמה הזאת.

אם החוק הוא ביטוי לנורמה, אז הנורמה הזאת

נקבעה ב-56'.

העובדה היא שהנורמה משתנה. עד כמה היא משתנה?

האם זה תהליך שממשיך בלי סוף, אז הוא נעצר

ב-10% 8% 5%, זו שאלה שאין לי תשובה עליה. האם נגיע לחברה שבה רוב

הנשים והגברים יחיו עם שמות שונים, והילדים עם ארבעה שמות, והנכדים עם

שמונה שמות, זאת שאלה שאני לא בטוח בה.

הערכתי היא, בעקבות ההיסטוריה האנושית, שגם במדינות אחרות שמקובל בהן

יותר מאשר אצלנו, זה לא הגיע לרוב החברה אי פעם באיזו שהיא מדינה. אולי

אני טועה. אז השאלה כשהנורמה השתנתה זה לא אומר שהיא תשתנה מעבר ל-1.5%

או 5% או א10%או 15%. אינני יודע אם זה יגיע ל-50%.

גם בעוד עשר, עשרים שנה קדימה, לא נגיע למצב שרוב האוכלוסיה תעדיף את

המצב הנפרד. אלא הרוב עדיין יעדיף את הברירה הרגילה, את המצב של שם

אחד, של הבעל. כך נדמה לי. אבל זה שהיה שינוי מסויים, לא מוכיח בכלל

שהשינוי הזה הוא שינוי בגרף ליניארי.

ח"כ די מרידור, אם אתה מדבר על נורמה, הנורמה

איננה נמדדת במספר האחוזים שמקבלים אותה, אלא

במידת הליגטימיות גם של קבוצה מאוד קטנה לשאת משהו הריג. לעיתים אחוז

אחד עושה מעשה שהוא נורמטיבי, כי הוא מקובל על 99%.

אתה צודק. לו היה מצב חוקי שבו אישה לא יכולה

לבחור לעצמה שם נפרד, הייתי נלחם נגדו. השאלה היא מה קורה כשהיא לא

אומרת כלום. השאלה אם אנחנו צריכים לקבוע שכאשר היא לא אומרת כלום שמה

נשאר, או כשהיא לא אומרת כלום שמה משתנה לשם בעלה.

העניין הוא שהנורמה שקובעת היום בחוק, היא

נורמה שאיננה שוויונית. וכאשר אנחנו מדברים על

זכות השוויון, ועל זכות לאוטונומיה, זה לא עניין של רוב ומיעוט.

ד' מרידור; אני יודע שהנורמה הנוהגת היא לא שוויונית,

מבחינה זאת שאישה הולכת בדרך לא שוויונית, בכך

שהיא מעדיפה להיקרא בשם בעלה. רוב הנשים רוצות בזה. והשאלה הבירוקרטית

אם להפוך את זה או לא.

הזכרתי שוב את הנורמה, ולא יכולנו לא להיכנס

לזה בגלל הנושא של ההטעיה.

אתה צודק. במצב הקיים לגבי הסוגיה של ידועים בציבור, שעליה אנחנו

מדברים כרגע, נכון תגרם הטעיה בגלל שהנורמה הרווחת, היא הנורמה הלא

שוויונית. נשאלת השאלה, מה הנזק שגורמת ההטעיה הזאתל ואנחנו חושבים

שהנזק שהיא גורמת הוא נזק מזערי, והוא איננו נזק שהמשפט צריך לתת עליו

את הדעת.

הנזק הזה הוא נזק רגשי, הוא לא נזק חומרי. ואין זה עניין המשפט לענות

בנזק הרגשי הזה.

הייתי מציע בנקודה אחת לסכם, ובנקודה שנייה

לחשוב על דבר נוסף.

בנושא של מניעת כפייה, חייבים לעשות. ח"כ ד' מרידור, אמר במפורש שהבעיה

שלו היא בעיה טכנית. השאלה האם אנחנו מעדיפים הוראת מחדל לאור הטעם

המועדף בחברה.

טכנית צריך לסדר את התקלה שרובם לא יוכלו לסרב.

והתוצאה תהיה שיהיה פער גדול בין הנורמה הנוהגת

לנורמה הכתובה.

אני טוען שגם כששואלים, לא תמיד עונים. אני

יודע על עצמי שאם כשהלכתי להירשם לנישואין היו

נותנים לי את הטופס הזה, הייתי אומר שאני לא עונה עכשיו, אני אענה בעוד

שבוע. לא עכשיו אקבע את עתיד שמי, ואת עתיד שמות ילדיי בעתיד.

תחשוב על הדור השלישי. יהיו עם ארבעה שמות? אחר כך שמונה? לא ניתן

למחשב להכניס כל כך הרבה שמות. זו בדיחה.

יש תשובה ב-2(ב), שם משפחה יכול יהיות שיהיה

כפול.

ברמה של הסיכום של הניסוח של החוק, הפערים הרבה יותר קטנים.

אני מצטרף למי שאמר, ומצטרף בעיקר לדבריי בפתיחה, שהזכות לשאת את השם,

היא באמת זכות כמעט מוחלטת. למעטים יש זכות להתערב בה. ובאמת צריך

לראות את זה כאיבר מגופו של אדם, אין מי שיכול לקחת אותו בלי רשות,

ואין מי שיכול להשתיל בו איבר חדש בלי רשות, אלא הכל עניין של בחירה.

ועקרון הבחירה עומד פה ביסוד ההצעה.

אני גם מצטרף למי שאומר שעד כמה שאפשר להרחיק את המדינה מן הסוגיה

הזאת, עדיף. יש דברים אינטימיים שראוי לה למדינה לא להתערב בהם. ככל

שנוכל להרחיק, כן עדיף.

לגבי הניסוח, אני מצטרף לדעת מי שאמר שבשעת ההטעיה, או האינטרס הציבורי

מול הזכות הזאת של היחיד לשאת את השם, יש עדיפות לעניין של היחיד,

לעניין הגדול לזכות שלו לשאת את השם, כאשר הפגיעה באינטרס הציבורי לפי

דעתי הרבה יותר קטנה, מאשר הפגיעה בזכות של היחיד, ובזכותו לבחור את

השם שלו.

לפחות לגבי הקריאה הראשונה, נישאר עם זה כמו שזה עכשיו, ללא תיקון, כמו

שאתם ביקשתם במה שעלול לגרום את ההטעיה.

לסיכום בני זוג, נדמה לי שזה מייתר את 11. מיקי חולקת על זה. הניסוח

יהיה על היכולת לשנות "בכל עת" את השם.

לגבי 11, אביטל מדוע את סבורה ש-6 מייתר את 11?

זה כמובן הולך ביחד עם "בכל עת" ברישא בסעיף 6.

בעוד שסעיף 6 מקדש את האוטונומיה של היחיד,

אנחנו כאן מדברים על בני זוג שעושים את זה ביחד. הסעיפים האלה לא

הולכים ביחד.

צריך להתאים אותו. אבל אם אתה מבטל אותו לגמרי,

ההצעה הזו מדברת על שם משותף.

איזו בעיה תיווצר פה?

בני זוג עכשיו לא רוצים שם משותף. הם רוצים כל

אחד שם אחר, לא שם נעורים, ולא כלום. כל אחד

רוצה עכשיו שם נפרד.

תנו על זה עוד מבט. בשלב זה אנחנו לא רוצים

לכלול את 11. נדמה לנו שבשלב זה 11 לא נחוץ.

אם מיקי בניסוח לקריאה ראשונה תבוא עם הערה שלא חשבנו עליה פה, שבו

ושמעו אותה לגבי זה.

בעניין היסודי של בעיית המחדל יש לי בעיה. הדבר

הזה לא נראה לי נכון.

עלולה להיווצר פה בעיה מינהלית. אהרי שאנהנו

נאשר את זה, אני רוצה לשבת עם משרד הדתות. לי

לפחות אין שום כוונה שכתוצאה מהצעת החוק הזאת תהיה איזה שהיא הכבדה, גם

את זה צריך למנוע.

גם לא ליצור מצב שלא מכבדים אותו.

לא להנציח את מה שממילא קיים, שרבים לא הולכים

למשרד הפנים לרשום את השם. אחרי זה אנחנו נשב

ונשמע את כולם.

להגיד "בכל עת", ולאפשר את החזרה לשם הנעורים

בכל עת, זה סותר את סעיף 7. זאת לא היתה הצעה.

זו קריאה טרומית.

אני מעלה את זה, מפני שמה שנותר כאן, סעיף 6

מדבר גם היום על האפשרויות, למעט האוטומטיות,

מה שמוצע גם היום. אבל סעיף 6 מאפשר עם הנישואין בחירה בין שלוש

האלטרנטיבות. לאחר מכן במהלך כל שנות הנישואין, להוסיף ולצרף את שם

הנעורים. הוא לא מאפשר לחזור ולשאת את שם הנעורים בלבד. את זה מאפשר

סעיף 7 עם פקיעת הנישואין. ואני אמרתי שאנחנו מאפשרים את זה גם,

כשהנישואין לא פקעו, שאין חשש להטעיה. אנחנו רואים את זה כבקשה לשינוי

שם.

אז למה את רוצה לשנות את 7?

אם אני מאפשרת את "בכל עת", גם שהנישואין

קודמים, זאת אומרת שאני מייתרת את סעיף 7.

על זה לא עלתה הצעת החוק המקורית. לא לזה היתה הסכמת הממשלה.

מה שעבר בקריאה טרומית, לא אומר שכך יעבור

בקריאה שלישית, אחרת לא היה צריך את כל

הדיונים.

אם באמת זה המצב, אז 7 איננו נחוץ יותר. הרי הממשלה נתנה את דעתה על

דיון של כמעט שעה וחצי.

אני לא יודעת אם זה רצוי מבחינת הקמת הציבור.

זה מקרים בודדים מאוד, וחייבים להשאיר את שיקול

הדעת.

סעיף 6 לא מאפשר את זה. אנחנו רואים את זה כבקשה לשינוי שם, ואז אנחנו

בוחנים. ב-99.9% מהמקרים אנחנו מאפשרים.



הדס, אמרת שמשרד הפנים כביכול נכנס לחיים. משרד הפנים מייצג כאן משהו

שהוטל עליו לייצג. יש בכל אופן חוק השמות, וגם הפסיקה החדישה ביותר

אומרת שזה לא חופש בלתי מוחלט. זאת אומרת, יש איזו שהיא מידה בכל אופן

של תקנת הציבור שעומדת מולו, ולא תמיד שאלה של איזון.

אז למשרד הפנים אין שום אינטרס, מאוד לא נעים לו לשאול אנשים למה. אבל

איד הוא יפעיל שיקול דעת אם הוא לא יודע למה?

הכלל צריך להיות שאתם לא שואלים.

אבל איך אני אפעיל שיקול דעת אם אני לא שואלת?

ה' תגרי; אם יבוא אדם ויגיד לך, שינוי השם הזה פוגע בי,

אז תפעילו את שיקול הדעת. אבל לא יתכן שאת

אומרת שעל 99% מהמקרים את מאשרת את זה בסופו של דבר. אנשים לא צריכים

לבוא ולהסביר לכם למה הם רוצים לשנות את השם. היא לא צריכה להגיד לך

שהיא רוצה לרוץ לכנסת, או שהיא רוצה להרגיש עצמאית, או שהיא כבר לא

אוהבת יותר את בעלה.

מ' סן; בכל שינוי שם אני מבקשת לדעת את הסיבה, לא רק

מאישה נשואה.

זאת בעיה.

אז איך אני אשקול את זה? אני צריכה להפעיל

שיקול דעת, על סמך מה אני אפעיל שיקול דעת?

את תפעילי שיקול דעת, כאשר יבוא אדם ויגיד לך

השם הזה גורם לי נזק.

אם הוטל עלי שיקול דעת, חובתי הקבועה בתוך זה

לברר מהן העובדות, אחרת אני לא קיימתי את

חובתי.

אני לא קראתי את פסק הדין של השופט ברק, לכן

אני לא יכול להתייחס אליו, אלא רק על מה ששמעתי

פה. אבל אם השופט ברק יחד עם כל בית המשפט אמר, למשל, לגבי אישום הלאום

שאין לזה כל חשיבות, תרשמו מה שאומרים לכם.

בעניין הזה הוא אמר אחרת, הוא אמר שיש אינטרס ציבורי לגיטימי. אני רוצה

לבדוק למה, מה האינטרס הציבורי? אני באופן טבעי הייתי אומר, מה אכפת

לציבור מה אני עושה עם השם שלי. השופט ברק, שלא ידוע כמחמיא מיוחד נגד

הפרט, אומר לא נכון, יש אינטרס ציבורי.

תראו את האפשרות, אנחנו רצינו לדחות אותה, אבל היא מזדקרת, ואביטל

העירה את תשומת ליבי פה.

זוג נשוי, וקוראים להם כהן. ביום מסויים הגברת אומרת תקראו לי לוי. זה

בסדר. מה קורה לילד שלהם באותו יום? איזה שם משפחה יש לו? מחרתיים

משנים, לילד אין מה להגיד פה. צריך אישור בשביל לבדוק את האינטרס של



הילד, או שבכלל לא מתייחסים לילד, כי האישה יותר חשובה, הבעל יותר

חשוב. אני לא בטוח. לכן, כשמשנים את שם הילד באופן נספח נלווה, אי אפשר

לשמוע את העניין הזה קודם.

אני חושבת ששהתשובה היא ששינוי שם הילד תלוי

בהסכמה של שני ההורים שלו. אם אין הסכמה הולכים

לבית משפט.

אני רוצה להציע שלגבי עניין הילדים, אנחנו לא

נכנסים עכשיו לשינוי, עניין ארבעה שמות, שמונה

שמות.

ר' מרידור; אני רוצה להבין, אתה מתיר לאנשים, בלי אפשרות

שלך לבקר על זה, לשמור שני שמות. ושם הילדים

כתוצאה מזה הוא שני שמות. לילד קוראים היום לוי-כהן. ומצד שני יש

מזרחי-רבינוביץ. כשהם מתחתנים, מה שם הילדים? מה יקרה?

אתה דיברת על הנורמה, ואני חושבת שהמקרה שאנחנו

מדברים עליו הוא המקרה שההורים לא נושאים את

אותו שם. במקרה שההורים נושאים את אותו שם, אנחנו מדברים על אותה קבוצה

באוכלוסיה.

סעיף 3 אומר, אם לשני ההורים יש את אותו שם, אין בעיה. זאת אומרת

הסיטואציה שעליה אנחנו מדברים, היא סיטואציה שבה להורים הנשואים יש

שמות שונים.

אני מדברת על הנורמה הראויה. זאת אומרת כששני ההורים נושאים שמות

שונים, אנחנו מדברים על אותו פלח באוכלוסיה שאיננו נוהר אחרי הנורמה

שנושאים את אותו שם. ולכן, אני חושבת שלגבי אותו פלח באוכלוסיה זה עוד

יותר חמור לקבוע, שברירת המחדל תהיה שאם להורים יש שני שמות, אז השם

הראשון מבין השניים.

מה אתם עושים היום לפי סעיף 3?

היום לפי סעיף 3, "היו להורים שמות משפחה

שונים, מקבל הילד את שם משפחת אביו".

כלומר, אם אנחנו נשאיר את זה כפי שזה עכשיו,

מקבל את שם משפחתה, ולא את את שם האב.

ואם האבא לא מסכים, האמא לא יכולה שהילד ישא גם

את השם שלה.

במצב שקיים היום, אם יש להורים שמות שונים, והאבא לא מסכים, הילד לא

ישא את השם של האמא.

אם יהיה כתוב ב-3, "היו להורים שמות משפחה

שונים, מקבל הילד את השם על פי הסכמת ההורים?"

שמות שני ההורים, היה לאחד מההורים שני שמות,

יהיה זה שם ראשיו מבין השניים.

אני מציע בשלב הזה להשאיר את זה כמו שזה.

הבקשה שלי היא כבר עכשיו להתייעץ עם משרד

הדתות, אני אפנה אליהם במכתב, ואני גם אתייעץ עם אלי בן דהאן, איך

אנהנו מתקדמים עם זה, עד שהכל יהיה מתוקן.

הישיבה ננעלת בשעה 13:25