הכנסת השלוש-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 403

ועדת החוקה חוק ומשפט

יום רביעי. חי בלושו ו תשנ"ה. 01.11.95, שעה 09:00

נכחו: חברי הוועדה: ד' צוקר - היו"ר

א' גולדשמידט

די מרידור

חה"כ ח' אורון

עו"ד ס' אזנקוט - משרד המשפטים

ג' בן-אור - משרד המשפטים

עו"ד א' זיסבלט - משרד המשפטים

עו"ד מי ינון - משרד רגזשפטים

עו"ד מי מזוז - משנה ליועץ המשפטי לממשלה -

משרד המשפטים

עו"ד די ליפשיץ - סגנית היועץ המשפטי - משרד רואוצר

אי קרין - משרד האוצר

ני רטנר - סגן החשב הכללי - משרד האוצר

אי גוטליב - מנכ"ל לשכת הפרסומים הממשלתית

ני מאיר - מנכ"ל לשכת הפרסומים הממשלתית

יורם עבודי - אגף תכנון ופיתוח -

מינהל מקרקעי ישראל

עו"ד י' שוהם - יועץ משפטי - מינהל מקרקעי ישראל

אי נון - סגן היועץ המשפטי - משרד הדתות

עו"ד עי שכטר - יועץ משפטי - רשות השידור

שי שוהם

די ואג

הי לוי

1. תקנות חובת המכרזים (תיקון), התשנ"ו-1995

2. הצעת חוק זכויות מבצעים (תיקון) (זכויות משדרים), התשנ"ד-1994. -

אישור נוסח לקריאה שניה ושלישית.



1. תקנות חובת המכרזים (תיקון). התשנ"ו-1995

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החוקה. הנושא הראשון על סדר

היום הוא תקנות חובת המכרזים, תיקון, התשנ"ו-1995. "מודעה בעתונות תפורסם גם

בעתון יומי או בעתון המתפרסם מדי שבוע לפחות, בעל תפוצה רחבה, היוצא לאור

בישראל בשפה הערבית. הוראה זו לא תחול על מכרזים אשר מעצם טיבם אינם מיועדים

לציבור דוברי ערבית". דרדרה, בבקשה.

חובה לפרסם בעחונות גם מודעה בשפה הערבית, ותקנה זו היא על פי הוראת

היועץ היועץ המשפטי לממשלה, לפנייתך ולפניית אחרים לקבוע מפורשות שמודעה

בעיתונות תפורסם גם בשפה הערבית, למעט במקרים בהם מראש המכרז לא מיועד דווקא

רבני עיר וכדומה.

הואיל ולא יוצאים הרבה עתונים יומיים בשפה הערבית ישנה אפשרות לפרסם

גם בשבועון.

תודה. לשכת הפרסום רוצה להעיר?

אפשר לבצע את זה וכמובן שזה עולה כסף.

יש הערכת עלות?

זה יעלה כשניים-שלושה או ארבעה מליוני ש"ח. בפועל זה יצור יותר בעיות

בתחום תיאום לוח הזמנים. למעשה, אין עתונות ערבית יומית למעט העתון "אלתיחאד",

שהוא דל תפוצה ביותר, והקריאה בעתון "ידיעות אחרונות" הרבה יותר רחבה בקרב

הציבור הערבי.

אם כך למה לא לפרסם בערבית ב"ידיעות אחרונות"? עם כל הכבוד, המחיר

איננו שיקול בעיניי אם המסקנה היא שערבים ישראלים קוראים יותר את "ידיעות

אחרונות" מאשר את "אלתיחאד".

הרעיון היה לפרסם בעתון בשפה הערבית ובעתון היוצא לאור בשפה הערבית,

גם כדי לא לחייב ערבים לקנות עתונים יומיים בשפה העברית. לכך סברנו שהפרסומים

צריכים להופיע בעתון בשפה הערבית.



ד' מרידור;

אני לא מביך את הסיפא; מה זה "מכרזים אשר מעצם טיבם אינם מיועדים

לציבור דוברי ערבית"? רבני עיר הבנתי, אבל לרבני עיר לא מוציאים מכרזים לפי

החוק. במכרזים לפי חוק זה מוכרים רכוש, ציוד ועסקאות. איזה עסקה לא מיועדת

לערבים? עסקה של משרד הבטחון?

למשרד הבטחון יש תקנות מכרזים נפרדות. הרעיון שלנו עלה עקב החשש

שהובע במשרד האוצר מפני העלות הגדולה ומפני מכרזים לא רלוונטים.

די מרידור;

מה זה מכרז לא רלוונטי?

רכישת מזוזות ע"י משרד הדתות ודוגמות נוספות.

די מרידור;

יש לי הצעה; מכרזים שמיועדים לנו לא יפורסמו בעתונות הערבית. משהו

כאן מאד לא הגיוני. תכתוב את זה בשני הכיוונים. נשמע לי מוזר מאד שלהם לא מגיע

מה שמגיע לכולם.

מי אמר שתשמישי קדושה תמיד מיוצרים ע"י יהודים?

זאת בדיוק הטענה של דן.

סופר סת"ם תמיד יהיה יהודי, אבל מוסלמי לא יכול לייצר מנורה?

די מרידור;

המניע הוא לחסוך כסף.

גי בר-אור;

בכל מקרה אם הדת של עושה המכרז היא רלוונטית למכרז, הוא לא יזכה מן

הסתם.

רומכרזים לכתיבת ספר תורה או למזוג יין כדי שלא יהיה נסך או דברים

מסוג זה שהדת היהודית מחייבת, הם אחד לחצי מליון, אני מניח, מן המכרזים שאתם

מוציאים. זה לא חוסך בכסף. אם אתם רוצים לחסוך כסף תשתמשו בקריטריון הזה למשהו

הרבה יותר רחב. כך זה יצור תחושה של אפליה לא טובה.

אס אמרת שהסיבה היא למנוע הוצאה כספית מיותרת, הביטוי "מעצם טיבם

אינם מיועדים לציבור דוברי ערבית", מעלה את הרושם כאילו הם מקור לחיסכון.

חוסכים עליהם?

זאת חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. אנחנו חושבים שצריך באיזושהי

צורה לשמור על פרופורציות. גם חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מדברת על

פרסום בערבית לא בגלל שהשפה הערבית היא שפה רשמית אלא בגלל אוכלוסיה דוברת

ערבית, למרות שישנו סקר שמראה שהם קוראים בעיקר עתונים בעברית. החשש הוא שישנו

ציבור גדול בארץ שלא מדבר עברית ולא ערבית אלא שפות אחרות כגון רוסית

ואמהארית, ואנחנו לא רוצים לפתוח את הפרצות.

אם כך בוודאי שלא בניסוח הזה.

את הנימוק הזה כלל לא הבנחי. הנימוק של היועץ המשפטי, אם הבנתי נכון

את דברייך, איננו שזו שפה שניה רשמית בישראל. יש ציבור רב שאינו דובר עברית

וקורא רוסית. הטענה הבאה של יהודי מרוסיה תהיה - אני לא דובר עברית וגם אני

רוצה להשתתף במכרז. זו מדינה קולטת עליה וכו'.

זה החשש.

היתה לזה התייחסות בחוות הדעת. סברנו שאנחנו לא מעוניינים לאפשר

פרסום בכל השפות.

אני רוצה לחזור לענין הסיפא. אני מבקש להבין אם אתם עומדים על הסיפא?

אנחנו לא רוצים להרחיב מעבר לחוות הדעת. חוות הדעת של היועץ המשפטי

"למעט מכרזים שבאופן מובהק לא מיועדים למגזר הערבי".

יכול להיות שאין כאלה.

הוראת היועץ המשפטי לא מחייבת להוסיף את הסיפא. הוראת היועץ אומרת

שצריך לפרסם בשפה הערבית.

בהוראת היועץ המשפט לא מופיע המשפט: "מעצם טיבם ..." וכו'.

זה הופיע בחוות הדעת.

גי בן-אור;

אבל לא כניסוח התקנה.

עו"ד די ליפשיץ;

"כלל זה לא יחול אס מדובר במכרז אשר באופן

מובהק אינו מכוון למציעים מהמגזר הערבי, כגון: מכרז למינוי רבנים וכיו"ב".

בכל מקרה הם לא יוכלו לגשת. למכרז הזה. הם גם יפסלו למרות חוק יסוד

חופש העיסוק כמועמדים לרבנים.

אני רוצה לתת דוגמה נוספת; מכרז לאספקת מצות. למה לפרסם את זה

בערבית?

אולי יהיה יצרן מצות מוסלמי?

האמת היא שמדובר לא בדוברי השפה הערבית אלא במנהגי הדת היהודית.

זה לא מעשי.

אני לא מבין את הקשר. אם יצרן ערבי יקרא ב"ידיעות אחרונות" וייצר

מצות, יאמרו לו - אתה לא יכול? יש בעיה עם תוכן המכרז. תכתוב במכרז - רק יהודי

יכול כי לפי הדת היהודית רק יהודי יכול לייצר מצות.

אנחנו מדברים על הוצאה כספית ואני באמת רוצה לשאול כמה זה יעלה?

חישבנו את האומדן עוד לפני שניהלנו משא ומתן עם העתונים, ואני מניח

שבמשא ומתך נוכל להוריד את המחיר. באומדן ברוטו, גולמי לגמרי, הוא שבעה מליון.

אני מניח שמזה נרד לחצי ומטה.

אני מוכן להוריד את הסיפא.

למעשה יש עיתון יומי אחד בלבד בערבית וזה ה"אלתיחאד". הוא בעל תפוצה

נמוכה וקוראים אותו הרבה פחות אנשים מאשר את "ידיעות אחרונות". כ-14% מן

הערבים קוראים את "ידיעות אחרונות", וכ-3% קוראים את "אלתיחאד". מה שיקרה

בפועל הוא שמשרדי הממשלה שלא רוצים לעכב מכרזים לסוף השבוע יפרסמו בעיתון

"אלתיחאד". בפועל חלק גדול מן הפעילות תלך ל"אלתיחאד" וזה יגרום לממשלה לעכב

את כל הפעילות שלה בשבוע.

אני מציע לכתוב את המילים "עתון יומי". התפוצה תגדל.

אני מציע שכאשר נציגי הממשלה באים לייצג את היועץ המשפטי לממשלה רגו

גם ייצגו אותו ולא את העמדות שהיו להם לפני שקיבלו את ההחלטה. אני מצטער על

ההערה אבל מעכשיו כך ננהג.

אני רוצה לשאול - למה האפליה הזאת? למה בציבור היהודי אתה מרשה לפרסם

ב"הצופה" ולא ב"לאשה" שהוא גדול ממנו פי מאה? אני מציע שכל הפרסום יהיה

ב"אלתיחאד".

גם בציבור היהודי אי אפשר לפרסם ב"הצופה" כי יש חובה לפרסם בעתונים

בעלי תפוצה רחבה.

"הצופה" הוא בעל תפוצה רחבה. למה מפרסמים ב"דבר"? אני לא מבין למה

לעשות אפליה? תהיה פה טענה, אולי בג"צית, של רק"ח.

העניין המהותי הוא כמובן שאלת התפוצה. ליהודי אתה מממש את עיקר מטרת

התפוצה באמצעות פרסום בעתונות יומית שאותה קוראים.

גם עם הערבים אין בעיה של תפוצה אלא של עקרון. אני בעד לתת לערבית

מעמד ואין לי בעיה עם זה. אני מדבר על הסבסוד הממשלתי למפלגות.

דן, מה אתה מציע?

אני מציע שיהיה כתוב רק "עתון יומי", כמר אצל היהודים.

לגבי הסיפא, אתה מקבל את המחיקה?

די מרידור;

כן.

אם כך אנחנו מקבלים את ענין המחיקה ולגבי ענין הסיפא אנחנו בתיקו

ונצטרך להצביע אחר-כך.

"הענקת זכויות במקרקעין למוסד הפועל שלא

למטרות רווח, אשר בידיו אישור מהמשרד לענייני דתות שהוא ממלא לכאורה אחר

התנאים הנדרשים למתן רשיון לפי סעיף 15(א)(3) לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח

משולב) תשל"א-1971, לצורך פעילותו בהתאם לרשיון כאמור."

די מרידור;

לא קראתי את חוות דעתו של היועץ המשפטי, ואני מוכרח לצפות קדימה

לשאלתם של עולי ברית המועצות, דוברי הרוסית.

האבחנה היא שרוסית, אמהארית ושאר השפות שיהודים דוברים הן שפות מעבר.

השפה הרשמית של היהודים היא העברית ולעומת זאת הערבים הם אומה אחרת, עם שפה

בפני עצמה הנלמדת בבתי תספר והיא לא שפה ארעית.

מי מסביר את התקנה הבאה? דרורה, בבקשה.

התקנה הבאה התעוררה ביוזמת צוות השרים שדן בענייני הקבורה

האלטרנטיבית. עד היום לא התעוררה בעית הקצאת קרקעות לחברות קבורה כי ל"חברה

קדישא", לפי הנתונים שישנם, ישנה עתודת קרקעות לצורך העניין. משהחלו לדון

בפתרון בעית הקבורה האלטרנטיבית, נשאלה השאלה כיצד להקצות את הקרקע לאותן

חברות שתעסוקנה בזה. לכן באה התקנה והיא נותנת אפשרות של הענקת זכויות

במקרקעין ופטור ממכרז, למוסד שיעמוד בתנאים של משרד הדתות לצורך בצוע המכרז.

למה צריך פטור ממכרז?

אי אפשר לפרסם מכרז רק למי שיתחייב לקבורה אלטרנטיבית. אם לא יהיה

פטור ממכרז תהיינה חברות נוספות ובהחלט יכול להיות שעתודות הקרקע. שיש ל"חברה

קדישא" לא יספקו ואי אפשר יהיה לקיים בתי קברות אלטרנטיביים.

אם לגיטימי שהמדינה תאפשר לתושביה שירות ציבורי של קבורה לא רק על פי

ההלכה אלא גם בקבורה אלטרנטיבית, מדוע לא לגיטימי להוציא גם מכרזים כאלה? מי

שיפנה יתחייב גם לקבורה אלטרנטיבית.

המצב שהיה צריך להיות הוא שראשית החברה מקבלת רשיון להיות חברת קבורה

במקום מסוים, ורק אחר כך היא מקבלת את הקרקע. בוחנים את היבטי הקבורה ורק אחר

כך בודקים את נושא הקצאת הקרקע. רובעיה היא שלפי החוק ולפי הפרקטיקה אדם לא

יכול לקבל רשיון לחברת קבורה מבלי שיש לו קרקע. קודם צריך לקבל הקצאת קרקע ורק

אחר כך אפשר לגשת לשר הדתות. זה המצב היום.

בחוק כתוב שאי אפשר לקבל רשיון ללא קרקע?

סעיף 15 לחוק שירותי הדת היהודיים אומר שיישר הדתות ממונה על ביצוע

החוק והוא רשאי להתקין תקנות בכל עניין, בין השאר תקנות בדבר רישוי חברות

ענייני קבורה של יהודים, ובלבד שיובטח שלא יינתן רשיון אלא לגוף שהוכיח שיש

בידו לעשות את הסידורים המינהליים והכספיים הדרושים לשם מילוי תפקידיו, לעניין

זה יראו רשות מקומית ומועצה מקומית כגוף שהוכיח שיש בידו את הסידורים כאמור".

מכוח הסמכות, לפי הסעיף הזה, התקין שר הדתות תקנות,

זה נדון לגבי "מנוחה נכונה". באה עמותת "מנוחה נכונה" ואמרה - אני

מבקשת רשיון בלי שיש לי קרקע. הסבירו לה שאחד התנאים שקבע שר הדתות הוא שיהיה

הסכם עם ביטוח לאומי. לצורך חתימת ההסכם דורש ביטוח לאומי שלגוף המבקש רשיון

תהיה קרקע. לכן צריך שקודם כל תהיה קרקע ורק אם מקבלים קרקע אפשר לקבל רשיון.

אם אני, לדוגמה, רוצה להקים עסק כזה, אומר לי שר הדתות - אתה לא תקבל

רשיון עד שלא תהיה בידך קרקע. זה לא אומר שאם תהיה בידך קרקע אני אתן לך

רשיון. אתם רוצים שאני אקנה קרקע, היא תהיה בבעלותי, ורק אז ידונו האם לתת לי

רשיון או לא?

לכן מופיע בתקנה אישור מהמשרד לענייני דתות, שהוא ממלא לכאורה אחר

התנאים, והמילה "לכאורה" מופיעה מכיוון שחסרה הקרקע.

אתה צריך להראות שמינהל מקרקעי ישראל היקצה לך קרקע, ואחרי זה אתה

יכול לקבל רשיון. לפני זה אתה מקבל אישור משר הדתות שאתה לכאורה עומד בתנאים.

די מרידור;

השאלה היא אם אני צריך קרקע כאחד התנאים. אני לא חייב לקנות קרקע

מהמינהל. אני יכול לקנות קרקע גם מאדם פרטי. אתה מחייב אותי לקנות קרקע,

להשקיע הון תועפות ואחר כך תחליט שלא מגיע לי רשיון? משהו לא מסודר בתהליך

הזה.

לגבי הקצאת קרקע לצורכי קבורה יש החלטות של מועצת מקרקעי ישראל

שההקצאה היא בתשלום סימלי.

ההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל מחייבות להקצות קרקע לפי המלצה של

משרד הדתות בלבד, ולא אישור לפי חוק שירותי הדת.

מבחינה משפטית לוגית יש כאן שאלה - מה זאת אומרת שאתר, נותן קרקע

למישהו שממלא לכאורה, ומה המשמעות המשפטית של "לכאורה". או שהוא ממלא או שהוא

לא ממלא. אם הוא ממלא - צריך להיות איזשהו אקט שיהיה כתוב בחוק שהוא מקבל קרקע

ואז הוא ממלא. איזה סוג של הבטחה יש לו?

אתה תקצה לו אם לא ודאי בעיניך?

ודאי, אם יש לו המלצה של משרד הדתות או של רשות ממשלתית אחרת.

ואם יש עשרה שממלאים לכאורה? באופן תאורטי לכל העשרה יש אותה הזכות.

למי תתן?

לעניין זה, אם יורשה לי להשיב, לפי המלצת צוות השרים הפרוצדורה תהיה

מי שיעשה את הבדיקה ואת הניפוי יהיה המשרד לענייני דתות. הוא יפרסם

בעתון ויתן לגוף הכשיר ביותר. הוא יצטרך לבחור מתוך השיקולים שלו על פי

הקריטריונים שתקבע אותה ועדה של צוות השרים. לאחר הבדיקה הזאת יינתן רשיון

לכאורה והמלצה למינהל מקרקעי ישראל. המינהל ייתן פטור ממכרז לאותו גוף שמשרד

הדתות בדק אותו לפי כל הכללים השיוויוניים.

החוק הקיים יוצר מילכוד. המוסד לביטוח לאומי לא חותם על הסכם וההסכם

נרעד לקבלת התשלום עבור כל נפטר אס אין רשיון. משרד הדתות לא נותן רשיון אם

אין הסכם. מינהל מקרקעי ישראל לא נותן קרקע אם אין המלצה של משרד הדתות. היה

צורך לשבור את המעגל השוטה הזה באיזשהו מקום. כך, אם משרד הדתות נותן אישור

לכאורה, כל המעגל הזה נפתח.

כל העניין מקבל פנים אחרות. קודם נאמר במשפט אגבי שהקצאת הרשיון היא

בתשלום סימלי, אם כך לשם מה יש מכרז? איך כאן רצון לקבל כסף. יש כאן חובה

ציבורית לתת את הקרקע בחינם. השאלה היא אם ראוי שיתנו כך את קרקעות המדינה ללא

תשלום.

באיזה מחיר מקבלות "חברות קדישא"?

ההחלטה המקורית, שזו החלטה מס' 285, התקבלה כבר בשנת 84' והיא אומרת

שישולמו דמי חכירה בשיעור השווה למלוא ערך הקרקע, אבל רשות מקומית יכולה לקבל

דמי חכירה סימליים, אם היא תתחייב שלא תגבה תשלומים ולא תשמור מקום לבן זוג

וכו'. לאחרונה תוקנה החלטת המועצה הזאת ונוספה החלטה שמאפשרת לתת בתשלום דמי

חכירה סימליים גם ל"חברה קדישא".

אני רוצה לסכם את דעתי; זה לא מתאים למכרז. אם המדינה החליטה לתת

קרקעות לקבורה בחינם, ישנה שאלה אחרת והיא - למי נותנים, איך נותנים וכו'.

שאלת המחיר לא קיימת יותר. השאלה אם ראוי לתת או לא היא שאלה שאנחנו לא דנים

בה היום.

לא מפרסמים כאך מכרז. הבדיקה תהיה של משרד הדתות, בדיקה של מתן רשיון

לכשיר ביותר. אנחנו עוסקים כאך בפטור ממכרז. לעניין המחיר אני רוצה להפנות

לתקנה 30 שמדברת על המחיר בהתקשרויות מינהל מקרקעי ישראל ללא מכרז. הרישא,

תקנה (א), מדברת על כך שהענקת זכויות במקרקעין בידי המינהל ללא מכרז תיעשה

במחיר שיקבע השמאי הממשלתי, למעט בתקנות משנה שמפורטות באותה תקנה. תקנה זו לא

מפורטת שם. זאת אומרת שדרך המלך היא במחיר שיקבע השמאי הממשלתי. תקנה (ג)

קובעת שגם בתקנות שלא מנויות באותה תקנה המינהל יהיה רשאי, בהתאם להחלטה שתהיה

מכוסה בתקציב, לפי סעיף 40 (ג) לפי חוק יסודות התקציב. זו בעצם הדרך. דרך המלך

לא מפורטת כאך בין התקנות שניתן אוטומטית להקצות במחיר פחות ממחיר השמאי

הממשלתי.

אני רוצה להדגיש את שאלת יושב-ראש הוועדה; אם מקצים קדקע בלי כסף לשם

מה צריך מכרז? נדמה לי, ויתקן אותי חברי ממשרד המשפטים, שגם הקצאה ללא תמורה

או בתמורה סמלית היא לכאורה עסקה.



די מרידור;

לא, לא. מבחינה משפטית זה נכון שכל זה נכנס בתוך חובת המכרזים.

מי שמעיין בתקנות המכרזים בפרק שדן במקרקעי ישראל מגלה שהטכניקה

שהוצעה היא שכאשר ניתך להעניק את הקרקע רק לאדם אחד, קובעים פטור ממכרז.

השאלה היא הפוכה - למה צריך להיות רק אדם אחד במקום שתהיה תחרות על

זה?

קודם מחליטים שחברה היא חברת קבורה, ושם יכולה להיות תחרות או לא.

ברגע שקיימת חברת קבורה, בין שהיא קיימת ובין שהיא פוטנציאלית, היא עוברת את

שלבי אישור משרר הדתות והיא צריכה לבוא עם הקרקע. היא הולכת למינהל כדי

להתחרות בחברה הבאה שגם לה יש רשיון וגם היא תקבל.

אין עשר עמותות של "מנוחה נכונה". בירושלים ובמקומות נוספים אין

בינתיים תחרות. המינהל אומר - אנחנו נותנים קרקע לקבורה עבור כל חברת קבורה

במחיר סמלי. אנחנו לא במצב שבו יש כזאת תחרות וצריך למלא איזו חובה שיהיה מראה

פנים כדי שנקיים תחרות. ממילא ישנה חברה אחת שמקבלת את הקרקע בשתי לירות. לשם

מה צריך פטור?

לדעתי הבעיה איננה בעניין התמורה. נניח שהיתה ושורה מליאה והתחרות

בתחום הקבורה יכולה להיות תחרות של רוצרכנים מול חברות אחדות שיכולות להיות

בפועל.

התחרות איננה על הקרקע אלא על הכשירויות המיוחדות שדורש משרד הדתות.

אני רוצה להציע מודל אפשרי אחר ואני יודע שהוא לא יקויים מהטעם

שאמרתי קודם. למדינה אין עתודות קרקע בלתי מוגבלות. נניח שעשר חברות רוצות את

הקרקע. האלטרנטיבה הנכונה לדעתי היא שכל עשר החברות תקבלנה אישור ואז יוציאו

מכרז ויתנו למי שישלם יותר.

אם יש תחרות היא צריכה להיות במשרד הדתות.

משרד הדתות צריך לקבוע מי עומד בתנאי הסף.



עו"ד מי מזוז;

אלה הצרכים של הדרה, לדוגמה. יש חמש חברות שרוצות

והוא צריך לבחור אחת מתך. הוא צריך לתת רשיון אחד.

שייתן למי שמשלם יותר כסף.

אני רוצה להבין; דן אומר שההתייחסות היא לכל חברת קבורה. בדברי ההסבר

שלו אומר שר האוצר משהו אחר.

זה ההקשר האקטואלי. היום התעורר הצורך בהם ולכן הוזכרו דברי ההסבר.

לדעתי התקנה הזאת צריכה לחול על כל חברת קבורה, בין קיימת ובין זו שתבוא בשנה

הבאה, ולכן אני חושב שצריך לתקן את הניסוח.

כדי שיחול על כילם,

הוא יחול גם על חברה קיימת.

זה חל גם היום.

אני מדבר על מישהו שיש לו כבר אישור עקרוני, יש לו רשיון קבורה והוא

רוצה עוד חלקה.

אנחנו נצטרך לדאוג שזה יהיה על כל החברות ולא תהיה אפליה בין חברת

קבורה אחת לשניה. שלמה, אתה רוצה להוסיף משהו או שנאשר את זה?

לדעתי יש כאן בעיה משפטית עקרונית. רוצים לפטור את זה ממכרז לחלוטין?

להוסיף את התקנה המוצעת.

להערכתי צריך לנסח אח המילים "ממלא לכאורה" בצורה אחרת. "לכאורה"

פותר את הבעיה של המעגל השוטה אבל בעצם לא פותר אותר. יש כאן בעיה משפטית. אם

אותו אדם לא ממלא אחר התנאים, איך נותנים לו קרקע?

ואם נאמר רק שבידיו אישור מהמשרד לענייני דתות והוא מותנה בקבלת

הקרקע?

הניסוח מתייחס ל"מנוחה נכונה" שהוא גוף בתהליך. אני חושב שאם נותנים

פטור ממכרז הוא צריך להתייחס גם לחברת קבורה קיימת. בתי הקברות בכל הארץ

מתמלאים ואותה חברת קבורה, בין אם זאת הרשות המקומית ובין אם היא "חברה קדישא"

שהיא תאגיד פרטי, באות למינהל ואני לא רואה למה צריך להיות הבדל ביניהן. זה

צריך לחול על מי שיש לר רשיון קבורה.

לדעתי האישור צריך להיות מהשר לענייני- דתות כי הוא זה שנותן את

האישור ולא המשרד. לגבי המילים "ממלא לכאורה אחר התנאים" - ברישוי בתי חולים

נהוגה פרוצדורה של אישור עקרוני. שם מקבלים את הרשיון לבית חולים, לפי פקודת

בריאות העם, מי שיש לו מבנה, מיטות וכו'. ההנחה היא שאדם לא משקיע. חמישים

מליון דולר ואומרים לו - אחר כך תקבל רשיון.

אחת השאלות הקשות בכל המיקרים האלה היא שלכאורה עדיין יש לך שיקול

דעת לא לתת לו את הקרקע.

אם כך מה אתה מציע? להשאיר את האישור לכאורה?

שיהיה אישור עקרוני מהשר לענייני דתות. לפי התקנות מי שנותן רשיון

הוא רק השר.

כלומר למחוק את המשפט: "שהוא ממלא לכאורה אחר התנאים הנדרשים למתן

רשיון". יש אישור מהשר לענייני דתות לפי סעיף 15(א)(3) וגוי.

אני ריצה להבין מה הוא הניסוח החדש. יש לו אישור שהוא ממלא אחר

התנאים הנדרשים למתן רשיון?

אישור שהשר מתכוון לתת לו רשיון.

מה שאפשר לכתוב הוא - אישור מהשר לענייני דתות שהוא ממלא אחר התנאים

הנדרשים למתך רשיון, בכפוף לקבלת הקרקע.

"התנאים למתן רשיון" זה לא מספיק. יכול להיות, כפי שהזכרתם קודם

שיבואו שלושה ויאמרו - אנחנו רוצים. כולם ממלאים אחר התנאים אגל השר יגיד -

לחדרה, לדוגמה, מספיק אחד. אני לא מתכוון לתת שלושה ולבזבז קרקע. לכך לא מספיק

שהוא ממלא אחר אלה, אלא שבכוונתו להעניק לו רשיון. לדעתי הניסוח צריך להיות

יותר קונקרטי ולומר שיושר מתכוון לתת לו רשיון, או שמדובר בבעל רשיון קיים.

הניסוח יתן לזה ביטוי. תודה. בנוסח הזה אנחנו נאשר את זה. סיימנו את

הנקודה הזאת.

אני רוצה לומר שזה לא פותר את השאלה שעלתה קודם; כמובן שיכול בג"צ

לדחות את העתירה - למה נתת לו ולא נתת לי, אך למה אתה לא נותן לנו דרך להתמודד

באופן שיוויוני ע"י מכרז? אתה סתם מעדיף אחד על השני?

התקנה לא פותרת את זה ואני לא יודע אם היא התכוונה לפתור את זה.

זאת שאלה של מדיניות ושל דרך הקצאה, וגם הן אינן שיוויוניות.

חבר הכנסת אורון, אתה רצית להעלות נושא שקשור גם הוא במינהל מקרקעי

ישראל. בבקשה.

הנושא שאני מעלה עוסק בתקנה קודמת שתיקנתם שאומרת שמי שגר בדירה

בשכירות, חייב להיות בדירה הזאת ארבע שנים לפני שהוא יכול לרכוש אותה.

זה אושר בלחץ גדול כי אני הצעתי עשר שנים.

הנושא הזה הגיע אלי מפניות של עולים חדשים ושל אנשים במועצות

האיזוריות אשכול וספיר, שעשו מאמץ גדול לקלוט עולים חדשים וקלטו אותם, במקום

אחד מאה משפחות ובמקום השני חמישים משפחות. חלקן מוכנות לרכוש את הדירה, מה

שמאפיין רצון להשתקע. באשכול ישנה בעיה עדינה; יש שם גם שכונה של עולים

אתיופים וגם של עולים רוסים. יש לאיזור עניין גדול שדווקא האוכלוסיה הזאת

תשתקע. יש כבר כעשרים פניות של עולים חדשים שרוצים לרכוש את הדירות רלא

יכולים. הם אומרים -



אנחנו רוצים לממש את זכותינו. לא נותנים לנו עכשיו ואנחנו לא יודעים

מה יהיה בעוד ארבע שנים.

הם יכולים לממש את זכותם במכרז.

הם יכולים במכרז על כל דירה בהליך מאד מאד מסובך ואני מציע הצעה

ביררתי את הנושא ומדובר בכ- 12 אלף משפחות ב- 12 אלף דירות באיזורי

עדיפות לאומית אי ובי. לא כולם מתכוונים לרכוש את הדירה, אבל מי שרוכש דירה

באזור אשכול בטוח שערכה יעלה בעשר השנים הקרובות עשירית ממה שיעלה באזור

המרכז.

איך יקבע המחיר?

אין ויכוח על המחיר. המחיר יקבע כאילו שהוא נקבע אחרי ארבע שנים.

אחרי ארבע שנים יש הליך. בתום שנה, באזורי עדיפות לאומית א' ו-ב', ישלם על פי

אותו הליך שבו הוא רוכש מתום השנה הרביעית. אני מוכן להציע מגבלה נוספת. אותו

אדם לא יוכל למכור את הדירה לאותו פרק זמן שישלים ארבע שנים. אם, לדוגמה, הוא

רכש בתום שנה וחצי, יוכל למכור אותה רק כעבור שנתיים וחצי נוספות. אני מדבר על

שינוי תקנה 3(14)(ב), לתקנות חובת מכרזים. יהיה כתוב: ייישובי קו העימות,

עדיפות לאומית א' ו-ב' ", וזאת הגדרה מאד ברורה לגבי אזורים אלה, "בתום שנה אחת

לפחות".

אני מוכן להוסיף עוד הסתייגות שאומרת: "ולמשך זמן שישלים לארבע

שנים". ע"י זה אנחנו מקטינים את אי השיוויון.

מדובר רק במי שזכאי לסיוע.

ברור. מי שזכאי לסיוע על פי כל הקריטריונים.

תשובתי לא תפתיע את חה"כ אורון. אני מתנגד להצעה מהטעמים הבאים:

אנחנו רוצים למנוע את הדרך המאד בירוקרטית שבה הממשלה תחלק דירות לאנשים. יש

לממשלה רכוש, קרקע ודירות, שתמכור אותם. דווקא באשכול אין לדעתי בעיה, כי אני

לא רואה שם ביקוש גדול לדירות. אם אדם גר בדירה וייצא למכרז, אני לא רואה את

כל תושבי הארץ רצים לקנות שם דירות. היתה דאגה ואמרו - אדם שגר בדירתו הרבה

שנים, הוא השתקע שם, ועכשיו תאמר לו - צא למכרז? מישהו אחר עלול לזכות במכרז

ותהיה טרגדיה. בירושלים יש בעיה; עולה חדש מאתיופיה או מרוסיה שגר בדירה

בירושלים ויוציאו אותה למכרז, יהיו עליה חמישים קופצים. במקום שלצערינו עם

ישראל לא רץ אליו בהמוניו, גם אם יוציאו את הדירות למכרז, אני לא רואה מי יבוא

לקנות דירות שם. אם אחד כן יקנה דירה של מישהו אחר - תהיה לנו בעיה עם אחד.



האלטרנטיבה היא שבמקום שהדירות תצאנה למכרז במחיר מלא ובשיוויוניות,

אישים יזדקקו לפקידים כדי לתת להם את האישורים לדירות.

ומה לגבי משך הזמן?

אני חושב שצריך להחזיר את זה לעשר שנים.

מבחינה פרוצדורלית המתכונת הרגילה היא למתקין התקנות כדי שנוכל לעשות

בדיקה באופן מקצועי במשרד ולא לקיים איזשהו דיור בלי שיש לנו עמדות של כל

הגופים.

אם כך אני מבקש ממשרד האוצר שיעיין בבקשה של חה"כ אורון, ואם יראה את

זה לנכון - יביא הצעה לתיקון התקנה.

אנחנו צריכים להצביע על עוד דבר אחד.

אין צורך להצביע.

אנחנו נאשר את התיקון לתקנה בנוסח הקיים.

אני רוצה להעיר שיש טעם לפגם בעובדה שמסבסדים עתונות שלא סובסדה עד

היום.

מני, האם בדקתם את השאלה אם יש מניעה שהמודעות תתפרסמנה בערבית

בעתונים שיוצאים לא בשפה העברית?

זה נראה לי מגוחך. אם מישהו קורא את זה - הוא יקרא את זה בעברית. כל

ההצדקה של התקנה היתה שיש אחוז לא קטן של אנשים שלא קורא עתונות יומית.

אנחנו מאשרים את התקנה הזו בהשמטת הסיפא שמתחילה במילה "הוראה" ועד

המילה "ערבים". תודה רבה, הישיבה נעולה.



2. הצעת חוק זכויות מבצעים (תיקון) (זכויות משדרים), התשנ"ד-1994,

- אישור נוסח לקריאה שניה ושלישית.

שלום לכולם, אנחנו מחדשים את הישיבה. על סדר היום חוק זכויות מבצעים,

תיקון.

אני רוצה לציין שהודענו לערוץ 2 כדי שישקלו אס רבו רוצים לבוא. הם

והחליטו לבוא אבל הנציג שלהם הגיע בטעות לבית אמות המשפט בתל-אביב. סיכמתי עט

עו"ד אלן זיסבלט שנראה לו את הסיכומים שנגיע אליהם.

תודה. אני רוצה להזכיר לנוכחים כי סיימנו את הדיון בהצעה לתיקון

החוק, ומשרד המשפטים מבקש לערער על הסיכום שהיה. עו"ד אלן, על מה בדיוק אתם

מערערים?

אני מבין שהיושב ראש סבור שעדיין יש לאפשר בחוק את עבודת "יפעת". אתה

רוצה שיהיה מותר להפיץ תמורת תשלום, וחשבתי שאולי אפשר לבקש מחשבה נוספת בנושא

ולנהוג כמו בכל ההסכמים הנהוגים בעולם.

מכיוון שהבעתי את עמדתי, חילוקי הדיעות ברורים. מאחר וכבר מיצינו את

הדיון הזה, אני לא רוצה לחזור על הדברים. האם יש לכם איזושהי הצעת פשרה?

בישיבה שנערכה בחודש מאי אמרת, ואני מצטט מהפרוטוקול: "בעדיפות

ראשונה הוסדר מחוץ לחוק".

נכון, ואחר כך שיניתי את דעתי.

ברוח הישיבה ההיא נפגשנו עם "יפעת" וביקשנו להגיע איתם להסדר.

מה היתה התשובה שקיבלתם?

הגענו איתם להסדר וכולנו שמחנו,

ואז הפכתי את דעתי בעניין עקרוני מאד.

נכון. העניין הוא מאד עקרוני. מבלי לבקר את צודת החשיבה שלך, נראה לי

שאתה מסתכל על הדברים מכיוון לא נכון. הטיעון בא מזכות הציבוד על השידורים

שלנו כאשר החוק הזה בא להגן על הזכות שיש לנו על השידורים שלנו. נקודת המוצא

! זכרת ר.ציבור לשמוע את השידורים שלנו, כי לזה אנחנו דואגים

אלא...

אלא מרגע שהאותות יוצאים לאוויר, לאפשר גם לאחרים בנוסף לכם תמורת

תשלום.

עו"ד עי שכטר;

נכון. אנחנו לא מתנגדים לכך שאחרים ישתמשו בשידורים שלנו תמורת תשלום

בעתיד, אבל אנחנו לא רוצים שהמחוקק יתנה על הזכרת שלנר בשידורים שלנו.

היו"ר די צוקר;

אני רוצה לסכם את והדברים עבור חה"כ דן מרידור. הגענו להסכם ובישיבה

שהיתה לנו חשבתי שהעניין כל כך עקרוני שיש להבטיח אותו בחקיקה ראשונית, ושיניתי

את דעתי. על זה בעצם בא אלן ומערער. הוא אומר - אתה מתנה עלינו והסיבוך הוא

בינלאומי. הרשיון הכפרי אסור על פי אמנת רומא ואנחנו חתומים על זה. בעיקרון רגז

נסוגו ממה שהיה וקיבלו על עצמם להביא הסכם חתום.

זה קיים כמעט בכל מדינות העולם.

אנשי "יפעת" שהיו כאן הודו שכמעט בכל המדינות בעולם משלמים,

לא בכולן. שלמה, בבקשה.

אני רוצה להביע את הערכתי העמוקה לאותו אדם שהציע לסיים את העניין

בהסכם. זה היה יושב ראש הוועדה והוא אמר את הדברים בצררה ברורה.

אני זוכר שקיבלת את דעתי בנושא.

איך לנו הסכם חתום עם "יפעת" כי החוק עוד לא נחקק. העיקרון שלנו עם

"יפעת" הוא שברגע שייחקק החוק נחתום על הסכם. העקרונות שסוכמו היו שתהיה שיטת

חישוב תמלוגים, אחוז מסך התגמולים ברוטו של "יפעת" כתוצאה משידור השידורים

שלנו. על-פי יחס בין כמויות החומרים של המשדרים השונים, אחוז התמלוגים מעשרה

אחוזים מהתקבולים ברוטו. את תנאי התשלום נקבע בהסכם נפרד.

ההסכם הזה סגור או שעלולות להתעורר בעיות?

ההסכם סגור.

איך אני מבטיח את זה שאם תקום חברה נוספת לא יסגרו את זה?

עו"ד עי שכטר;

מפני שזה על פי חוק המכרזים. נוכל לתת בלעדיות ל"יפעת" רק אם הם יזכו

במכרז.

אני מציע שבנוסף לעניינים המשפטיים תהיה הודעה בכתב מרשות השידור

לוועדה, ובה היא מתחייבת שאותם עקרונות יחולו על כל מי שיפנה אלינו, יקיים את

הדרישות המינימליות וכו'.

אני מבקש שהמכתב ינוסח בידי שלמה ואלך כדי להבטיח שיש מכתב לוועדת

החוקה, וכדי לדעת שזה לא עניין מסחרי בלבד. אם כך אני רוצה לסכם; אנחנו מאשרים

את החוק בלי השינוי הזה. אני מבקש מהיועץ המשפטי של הוועדה להודיע ל"יפעת"

ולעורך-דינם על הסיכום והוא כפוף למכתב שייצא אלינו, ולהסכמה בין שני והצדדים

ברוח מה שהסכימו עליו ערב שינוי ההחלטה על-ידי.

אני רוצה לציין שההבנה ביננו הביאה לכך שהיום אנחנו קונים מ"יפעת"

תעתיקים, דבר שלא עשינו במשך שנים מכיוון שהיה ביננו סכסוך על רקע הדברים

האלה. מאז הודש יולי אנחנו קונים מהם קטעי עתונות ובסך הכל הם הרוויחו מכל

העניין.

כשהחוק עבר בקריאה ראשונה במליאה הוגשו הסתייגויות של חברי הכנסת בא-

גד ורוך נחמך.

אנחנו מאשרים את הצעת החרק הזאת לקריאה שניה ושלישית בנוסח שעליו

הסכמנו בישיבות הקודמות, למעט הרשיון-כפיה שאותו אנחנו מבטלים עכשיו. האישור

הזה כפוף למכתב שיגיע אלינו מרשות השידור, ואשר לנוסחו יהיו שותפים שלמה שוהם

ומשרד המשפטים. אני מבקש שתימסר הודעה ל"יפעת" ולנציגם. תודה רבה לכם. הישיבה

נעולה.

הישיבה בנעלה בשעה 10:25.