הכנסת השלוש-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוסוקול מס' 272

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי. מ' בשבט התשנ"ה (10 בינואר 1995), שעה 09:10

חברי הוועדה: א' פורז - יו"ר הישיבה, מ"מ יו"ר הוועדה

י' לוי

מי מאיה

א' רביץ

חה"כ ג' שגיא - מ"מ יו"ר הישיבה

עו"ד אילנה יעקב - האגף לרישום והסדר מקרקעין, משרד

המשפטים

עו"ד תמרה פנחסוביץ- משרד המשפטים

יהושע אלטרמן - הממונה על מחוז ת"א, אגודה לתרבות הדיון

גלעד ישעיהו - יועץ משפטי, האגודה לתרבות הדיור

נעמה ישעיהו - האגודה לתרבות הדיור

מאיר גבאי - לשכת עורבי הדין

מלכה אינגלסמן - לשכת עורכי הדין

ד' לחמן-מסר

די ואג

רשמה: א' שלהבת

1. הצעת חוק המקרקעין (תיקון מס' 19) (שינוי הרוב הדרוש לשינויים

ברכוש משותף), התשנ"ה-1994 (של חה"כ גדעון שגיא).



הצעת חוק המקרקעין (תיקון מס' 19) (שינוי הרוב הדרוש לשינויים ברכוש המשותף)

התשנ"ה-1994 (ש' חה"כ גדעון שגיא)

במשרדי הוועדה התקבלו פניות מרובות, הערות ותגובות, של גורמים שונים

המתייחסים לחוק. קיבלנו פניה מהאגודה לתרבות הדיור, שנמצאים כאן וייסבירו

את מה שהם מציעים; קיבלנו פניה מהמהנדס יעקב שפריר; קיבלנו פניה מגברת

לינדה ורדי ואחרים שגרים בשיכון בבלי, שפנו גם אלי ישירות וקיבלו ממני כבר

תשובה. הסברתי להם שהכל בכפוף לזה שחוק התכנון והבניה מאפשר הרחבה ומי שלא

רוצה שיורחב יכול כבר בשלב של תכנית בנין ערים להגיש התנגדות ואף לשכנע

בהתנגדותו;

אני שומר לעצמי את הזכות לקרוא את אלף המכתבים בפירוט.

פנה מר ניסן יהודה, שדיבר על הרוב, הוא גר בדירה שיש בה רק 3 בעלי דירות

והוא שואל מה הדין; פנה עו"ד גבריאל כהן, הוא פנה גם אלי והשבתי לו תשובה

מרגיעה; פנה מר ניסן יהודה; פנה מר ניסן משכיל; התקבלה פניה מפרופ' חנן

שכטר; מר שמשון פרנקל פנה פעמיים; ועו"ד דוד טריכטר; מר בן-ציון יוסנזון;

מר אביגדור פרייס פנה אל חבר הכנסת דדי צוקר; עורך הדין שוב, שבאמת מבין

בענייני בניה, כתב מכתב; התקבל מכתב מגברת ענת כהן, שפנתה גם אלי ואני

עניתי לה; פנו גברת בתיה מילר מהרשות להגנת הצרכן וכן גברת אורנה דויטש,

ושתיהן אף נכחו בישיבות.

רשות הדיבור לחה"כ יצחק לוי, שרוצה הצעה לסדר.

אני רוצה להודיע שהחלטתי להתמודד בבני ברק לאור מספר הפניות הגדול

שקיבלתי משם.

יש אנשים שקונים דירה בתשומת לב מיוחדת ובתנאי שיוכלו לבנות בה סוכה

בחצר או בגג. צריך להגן בחוק על העניין הזה בצורה מיוחדת. כלומד אם אדם קנה

דירה מתוך ידיעה שהוא יוכל לבנות סוכה בגג או בחצר, לא יוכל רוב הדיירים

בבית לקבוע שאין לו יותר אפשרות לבנות סוכה, כי זה יחייב אותו למכור את

הדירה ולעבור לגור במקום אחר. לא מדובר על עניין של חזות הבית או מעלית

לעוד קומה, אלא האפשרות לבניית סוכה היא תנאי למגוריו של בעל הדירה במקום.

אני מעיר את זה בפתח הדיון ואני מבקש שהתנגדות בגין מקום לבנית סוכה תיחשב

גם אם היא התנגדות יחיד.

כל התכניות שאני מכיר שעוסקות בהרחבת דירות על הגג, כשמדובר בגג משותף,

מדברות על זה שיישאר שטח מסויים לשימוש כלל דיירי הבית.

זה לא כתוב.

זה כתוב בחוקי התכנון. אני לא מתנגד למה שאתה אומר, לדעתי המטרה שלך היא



מטרה ראויה. אני מסכים שצריך להגיע לנסחות הזאת. בניה שנעשית בחצר לא נעשית

אף פעם מקו בנין אפס בכל הכיוונים, זאת אומרת אין בית שמכסה מבחינת התכסית

10055 של המגרש ותמיד תימצא בחצר בוודאי איזשהי פינה לסוכה.

זה לא ברור כי יכול להיות שיש כמה דיירים שרוצים לבנות סוכה. דבר שני,

אני לא רוצה שזה יוגדר כמטרה ראויה וצריך יהיה ללכת לבית משפט על זה. עד

שבית המשפט יידון בזה ייעבור חג סוכות. מכיוון שאנחנו יודעים שפלח גדול של

האוכלוסיה שם ליבו לעניין הזה בצורה מיוחדת, אנחנו צריכים להגדיר את זה

בחוק. אם ההתנגדות היא בגין בניית סוכה והדבר נעשה בתום לב, ידוע שזו משפחה

שבונה סוכה כל שנה וכוי, הרי שגם התנגדות יחיד תוכל לעצור בניה.

אנחנו התחלנו בדיון על הסעיפים. אני מציע שנמשיך את הדיון הזה וההערות

האלה ייבחנו.

אני מציע שבהכנת הנוסח נבטיח שיהיה רכוש משותף מספיק בבנין, "ובלבד

שיישמר רכוש משותף"

"שהרחבה או בניה כאמור לא תמנע מיכולתם של דיירים לבנות"

שיישאר רכוש משותף כזה שייבטיח את הצרכים של כלל הדיירים, זאת אומרת שאי

אפשר יהיה להצמיד את הכל. ואז אחד רוצה לעשות סוכה, אחד רוצה לעשות

לפעמים יש חצרות שאי אפשר לבנות בהן סוכה, למשל אם החצר מקורה, ועלינו

להיות ערים לכך. אתה יכול להגיד שאתה משאיר את קומת הקרקע לא בנויה אבל אם

מעליה נבנה משהו אי אפשר יהיה לבנות סוכה, ואז אפשר לבנות סוכה רק בגג. אני

מבקש לציין שבניית סוכה תוכל להיות עילה להתנגדות, ואף להתנגדות יחיד.

אני מנסה למצוא משהו יותר אוניברסלי.

איך נגדיר סוכה?

סוכה כהגדרתה בשולחן ערוך אור החיים.

אתה רוצה להכניס פה עכשיו את ההלכה?

אני רוצה שדייר שקונה דירה בשימת לב לעניין הזה,לא ייפגע. דיירים דתיים

בדרך כלל שמים לב אם יש כיור כפול, אבל על זה הוועד לא יכול להתערב. גם אני

לא אקנה בית אם לא יהיה מקום לסוכה. אם אתה סוגר לי את האפשרות לבנות סוכה



אז אני עוזב את הבית.

האם מוסכם עליך שבמקום שלא היתה אפשרות לבנות סוכה כמובן שלאף אחד אין

זכות. זה רק מקום שנניח שהיתה אפשרות ואף אחד לא ניצל אותה.

אני מבקש שיהיה כתוב שהתנגדות של דייר בגין הסיבה של בניית סוכה, אם

יתברר שזה בתום לב - כלומר אי אפשר להגיד שאחד 40 שנה לא בנה סוכה ונוסע

לים בשבת ופתאום כדי לעכב מישהו הוא יגיד שהוא רוצה לבנות סוכה - תתקבל.

מניעת בניית סוכה מאדם דתי זה כאילו אתם סוגרים לו 3 כיווני אוויר מתוך 4,

מבחינת הדייר זה אותו דבר.

מי שנוסע בשבת לים איננו רשאי לקיים מצוות סוכה?

אני חוזר בי, כל אזרח יוכל להשתמש בעילה של בניית סוכה.

צריך פה איזשהי הגדרה אוניברסלית, שתיתן פתרון גם לעניין הסוכה.

יי לוי;

אין הגדרה אחרת, אין דבר אחר.

בין בהחלטה ובין בהתנהגותם של ועדי הדירות אם הוא נועד למטרה אחרת אז אי

אפשר יהיה להשתמש בזה.

סעיף 59א רבתי (2) בחוק המקרקעין מתייחס לדוד שמש ונאמר: "ביום מתן

ההיתר לא שימש המקום של המתקן דוד השמש במשך תקופה סבירה את בעלי הדירות

למטרה כלשהי שהוסכם עליה, בין בהחלטה של בעלי הדירות ובין בהתנגדותם והוא

לא נועד ביום ההוא לשמש למטרה כלשהי לפי תקנון הבית המשותף". אני מציע

להשתמש באותו סעיף.

זה בלתי אפשרי כי דוד שמש זה דבר שאתה משתמש בו כל השנה.

אמרו שאי אפשר יהיה להקים דוד שמש במקום שנועד לסוכה, הגדרת המקום.

"בין בהחלטה ובין על-פי התנהגות". כלומר אי אפשר יהיה לעשות שינוי ברכוש

המשותף או לבנות אם זה על-פי התנהגות שימש את אחד הדיירים למטרה מסויימת.

"שימש או ראוי לשימוש" כי יכול להיות מישהו שבשנה שעברה לא בנה סוכה



ועכשיו חזר בתשובה.

אם תקבעו כך אז תצטרכו לעשות גזירה שווה גס לרכוש משותף אחר, כמו חניה

למשל. גם חניה שהיתה מיועדת כשימוש סביר על פי פסיקת בית המשפט העליון

למטרת חניה של כלי רכב.

אנחנו מסבכים את הענין שלא לצורך.

לכן לדעתי הפתרון הוא להזכיר את המלה סוכה.

יכול להיות שבסוף נגיע למסקנה שאין לנו ברירה אלא להשתמש במלה "סוכה".

נגיד יישימוש יחודי", ונגדיר "שימוש יחודי, לרבות סוכה".

אני מציע שאנחנו נאמר שלא יינתן אישור לבניה אם לא יישאר לשימוש כלל

הדיירים שטח בלתי מקורה. בשטח הבלתי מקורה אין ספק שאפשר להקים סוכה.

לדוגמא היה שטח בחצר שאחד מהדיירים נהג לחנות בו. כעת רוצים להרחיב ואותו

דייר יימנע מכולם להרחיב. הבעיה היא כשיש קונפליקט, הרי אם כולם מסכימים לא

היתה שום בעיה.

אומר חבר הכנסת לוי שאם תגיד ייסוכהי' ולא תגיד ייחניהי' תמנע את הבעיה של

החניה. אז אולי צריך לבלוע את הגלולה המרה ולהגדיר ייסוכהי' בחוק.

תאר לך שיש מנהג מוסלמי שמחייב להתפלל כמה פעמים ביום. היית רוצה

שייבואו כמה שכנים וייגידו "ובלבד שיישמר שטח שאפשר יהיה לקיים את מצוות

החאג"י. האם נתחיל להכניס פה כל מיני מנהגים דתיים של כל הדתות?

במצע מפלגתי, שלשמו אני נבחרתי, יש סעיף מיוחד שבו אני צריך לשמור על

האינטרסים של היהודים שרוצים לשמור על דתם. על הערבים והנוצרים לא כל כך

כתוב. אני מוכן להתחשב בזה אבל אני לא צריך ליזום את הדברים האלה. לא מפריע

לי שתברר אצל הנוצרים ואצל הערבים ואצל הדרוזים.

חבר הכנסת שגיא אומר שמחוז הבחירה שלו בעקבות החוק הזה זה בני ברק. אני

מודיע לך שאחד הדברים המרגשים ביותר בחג זה לראות את הסוכות בבני ברק.

אנחנו לא נבוא ונעשה ש-80% יימנעו מ-20% לבנות סוכות. כדי שלא תסתבך עם

דודי שמש ועם חניות ועם מנגלים ושטחי שיזוף בגג, תכתוב "סוכה".

אנחנו נגיע לנושא הזה במהלך החקיקה הזאת.

אני מסכם כדלקמן: אנחנו רוצים לאפשר במקום שבו היה שטח שאפשר היה להקים

בו סוכה והקימו בו סוכה, להשתמש בו לבניית סוכה. אנחנו משתדלים - מאחר

והחקיקה היא לא רק ליהודים אלא היא לכלל תושבי ישראל, כולל לא יהודים -

לעשות משהו אוניברסלי. אם נצליח להשיג את המטרה על ידי ניסוח אוניברסלי,

נעשה זאת. אם לא נצליח, נחזור לניסוח הישיר. אני חושב שזכותו של מי שקנה

דירה כדי שיוכל לבנות בה סוכה, לבנות סוכה.

יש הבדל גדול בין הסוכה והחניה. לאדם שחנה 30 שנה בחצר אין זכות לחנות

במקום אם הרוב יחליט אחרת. יש הבדל תהומי בין זה לבין אדם שקנה דירה מתוך

הבנה, הכרה והסכמה שהוא יוכל לבנות במקום סוכה, שזה חלק מאורח חייו, ונראה

לי שהרוב חייב לכבדו ולא יכול בהחלטה אקראית לבטל את זכותו של הפרט, שהיא

מבחינתו דבר כל כך עיקרי. יש הבדל גדול בין חניה כזאת ובין סוכה ועדיף היה

לכתוב את הנוסח המצמצם, לרבות השימוש במלה סוכה, כדי למנוע פרשנות מרחיבה

שתמנע את הגשמת הרוח של הסעיף.

יש תקלה קטנה, אני מבקש מחבר הכנסת גדעון שגיא לנהל במשך 5 דקות את

הישיבה. אני מציע שבינתיים תשמעו את ההשגות של האגודה לתרבות הדיור, ששלחו

מכתב מאוד מפורט.

אנחנו הרי נחזור לעניין הסוכה ונדון בו וחבל לקיים את הדיון כמה פעמים.

אני מציע שנציגי האגודה לתרבות הדיור יאמרו את השגותיהם.

בכמה מלים נציג לכם את פעילותה של האגודה לתרבות הדיור. ייפתח בדברים

אחד המנהלים של האגודה.

האגודה לתרבות הדיור היא חברת-בת של משרד הבינוי והשיכון. זהו מוסד

ציבורי שמאגד בתוכו ועדי הבתים שרשומים כחברים באגודה ומקבלים את שירותיה.

האגודה פרוסה ב-84 ישובים ברחבי הארץ ויש לה יועצים משפטיים, יועצים

הנדסיים, והשירותים ניתנים היום לבתים, לוועדי הבתים ולדיירים שגרים בבתים.

אנחנו המוסד היחידי היום במדינת ישראל שאצלו מתנקזות כל הפניות והטענות

ומכיר את כל מערכת הייחסים, הסכסוכים והבעיות שקיימים היום בבית המשותף.

באנו היום להביע הסתייגות מסויימת והערות לגבי הצעת החוק שהוגשה בנושא

הזה, מתוך הכרותנו את הבית המשותף מלפנים ומאחור. אנחנו נאלצים לעמוד מפעם

לפעם מול התנגשות של קבוצת דיירים שרוצה לבנות וקבוצת דיירים שמתנגדת

לתוספות הבניה. הידע הרב שיש לנו, מתוך פעילות רבת-שנים בנושא הזה, הביא

אותנו למספר מסקנות. עורך הדין גלעד ישעיהו יסביר מבחינה משפטית את

ההסתייגויות שלנו בנושא.

לפני שתפתח בהסתייגויותיכם, אמרת שיש איזה פסק דין שנוגד את העניין.

נאמר פה שרוב הדיירים יכולים למנוע מבעלי דירות לחנות ברכוש המשותף.

הדבר לא נכון, משום שבית המשפט העליון קבע בשני פסקי דין עקרוניים ששימוש

סביר ברכוש המשותף אינו טעון הסכמה של האסיפה הכללית של בעלי הדירות,



והאסיפה הכללית של בעלי הדירות גם לא יכולה למנוע את השימוש הסביר. אני אתן

דוגמא קיצונית, האסיפה הכללית לא יכולה למנוע מבעל דירה מלהשתמש במדרגות,

שהן רכוש משותף. ואז קבע בית המשפט ספציפית לגבי חניה ואמר, שחצר של בית

שאין לה כל יעוד אחר - כמו למשל גינה - שימוש למטרת החניית כלי רכב הוא

שימוש סביר. באותו רגע נשללה הזכות מהאסיפה הכללית למנוע את השימוש בחצר

למטרת חניה על מנת להשתמש בחצר בדרך אחרת.

פסיקת בית המשפט מובנת. המסקנות שאליהן הגעת הן שונות בתכלית ממה שאכן

נאמר על ידי בית המשפט. אבל אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה, אני מבקש

ברשותך שנהיה צמודים להערות בנוגע להצעת החוק. אנחנו נגיע הרי לסוגיה הזאת

ואני מבקש לא לדון בה פעמיים.

אנחנו מציעים לקיים את הצעת החוק בווריאציה שתיתן פתרון טוב לכולם.

אתחיל מההסתייגויות, הן במישור העקרוני והן במישור המעשי. לא אלאה אתכם

במישור העקרוני, למרות שהוא מישור חשוב מאוד, של הפגיעה בזכות הקנין. יש

לנו ספק רב אם חוק כזה יעמוד במבחן הבג"ץ לאור סעיף 3 של "חוק יסוד: כבוד

האדם וחירותו". בדברי ההסבר להצעת החוק הוועדה נתנה דעתה על חוק-היסוד הזה

ולכן אני לא רוצה להיכנס לזה. אני אתמקד יותר בצד המעשי, בבעיות שמתעוררות

יום יום.

סעיף 71ב (א) מאפשר אפילו לבעל דירה אחד או שניים בהסכמה של שני שלישים

של בעלי הרכוש המשותף להצמיד לדירתו לשם הרחבה 5% מהרכוש המשותף, וזאת ללא

תשלום. מה קורה כאשר כעבור זמן בא בעל דירה נוסף ואומר שהוא רוצה 3%? השאלה

היא האם ה-3% הנוספים הם מתוך 100% רכוש משותף חדש או שלא. אם נאמר שמתוך

100% רכוש משותף חדש הרי שאנחנו בהדרגה נפקיע את כל הרכוש המשותף ולא יישאר

רכוש משותף ואז יהיה בית ללא רכוש משותף, פרט לחדר המדרגות. אם נבחר בחלופה

אחרת, הרי שיוצא שכל הקודם זוכה, מי שלקח את ה-5% הראשונים קיבל בחינם

והייתר יצטרכו לשלם כאשר הם יירצו לבצע הרחבה, רק בגלל שבאותה עת הם לא

יכלו לבצע הרחבה מסיבות כלכליות, סיבות בריאותיות או סיבות אחרות.

כל הייתר נתנו את הסכמתם, מפני שבלי הסכמה של כולם הוא לא יכול היה לקבל

הוא קיבל הסכמה של הרוב הדרוש.

במצב הקיים הרוב הדרוש הוא כולם. נתת דוגמא שמישהו יכול לצרף לעצמו 5%

של הרכוש המשותף. היום הוא לא יכול לצרף 0.0001% ללא הסכמה של כל בעלי

הדירות. כלומר הדוגמא לגבי המצב הקיים אינה קיימת מפני שמי שנתן את הסכמתו

לא יכול לבוא אחרי 10 שנים ולהגיד - בעצם אז נתתי את הסכמתי אבל היום אני

חוזר בי. אם נתת את הסכמתך, כמו לכל דבר, אז אתה ויתרת על זכותך. לפי הצעת

החוק יהיה די ברוב כדי להשתמש בחלק מהרכוש המשותף.

לפי המצב הקיים אם אדם אחד לא נתן את הסכמתו אז הוא מונע את התוספת ואי

אפשר לבצע אותה.

ואת זה בא לפתור חבר הכנסת שגיא. הוא אומר שהיום אחד יכול לטרפד ולא



לאפשר לעשות דבר, למרות שהוא יכול לגור בכניסה אחרת ושאין לו כל קשר או

נגיעה לעניין. כעת השאלה היא במה הצעת החוק יכולה לפגום.

אני אומר שהתיקון הזה עלול לפגוע במיעוט, וייתכן שזה לא בהכרח מיעוט.

לדוגמא כשאנחנו מדברים על 2/3 מבעלי הרכוש המשותף, זה לא בהכרח 2/3 מבעלי

הדירות. יתכנו מצבים ש-2/3 הם מיעוט של בעלי הדירות, שמכתיבים לרוב.

אנחנו דנו בסוגיה הזאת ופתרנו אותה.

שיהיה לפחות גם רוב של בעלי הדירות.

אני רוצה לתת למשל דוגמא של מקרה משפטי שבמקרה גם ניהלתי אוחו. חברה

להשקעות רכשה בהדרגה 4 דירות בבית שיש בו 6 דירות וכך היא השתלטה על מרבית

הדירות בבית וגם על מרבית החלקים ברכוש המשותף. על-פי הצעת החוק החברה הזאת

תמנע מהמיעוט לבצע הרחבות וכל הרחבה שהיא תבצע היא תבצע רק עבור עצמה.

על-פי ההצעה הנוכחית הרוב יכול לחלק את ניצול אחוזי הבניה בין הדירות של

עצמם, מבלי להקצות למיעוט אחוזים כלשהם או להקצות אחוזים לפי שיקול דעתם.

זה מקרה נדיר שיש חברת השקעות שקנתה את מרביתו של בנין ואילו אנו מטפלים

כאן בבית הרגיל.

מה גם שאנחנו פתרנו את הבעיה הזאת באותו דיון, דיברנו על הגבלה כפולה,

של מי שמייצג או מרבית הדיירים, שמייצגים חלקים ברכוש המשותף. הבעיה הזאת

נפתרה ולכן ביקשתי שנתקדם הלאה.

אבל דווקא הם בעלי הדירות הגדולות שלכאורה פחות זקוקים להרחבה. גם

מבחינת האחוזים שאפשר להרחיב, הגדולים יוכלו להרחיב יותר מאשר הקטנים, והיה

והרחיבו שווה, הקטנים יצטרכו לפצות את הגדולים על אותם חלקים שהגדולים לא

הרחיבו. זה לא הגיוני.

הדובר מייצג את האגודה לתרבות הדיור? אז הוא ניטרלי בעצם, הוא רוצה

שהבית יהיה יפה וכן למנוע או לצמצם את סכסוכי השכנים. מה גורם ליותר

סכסוכים, אם דייר לא מרשה או אם דיירים ייכפו על הדייר?

כך או כך יהיו סכסוכים. אבל יש ענין של עושק של מיעוט שצריך לשמור עליו.

אני חוזר ומבקש שתציג את כל ההסתייגויות. אנחנו איננו שואלים שאלות אלא

בסוף. אנחנו רוצים להתקדם.

יש בעיה בהצעה שלא מגבילה את אחוזי הבניה שניתן לנצל. על כן יכול להיות



שבעלי הממון בבית יוכלו לשכנע בזמן מסויים בצורה זו או אחרת - ואני לא רוצה

להיכנס לדרכים המוכרות לנו כיצד משכנעים דיירים לתת הסכמה - לאפשר להם לנצל

את כל אחוזי הבניה שיש בבית ואז האחרים לא יוכלו לנצל אי פעם אפשרות של

תוספת הרחבת. נאמר שבבית מסויים אפשר לנצל 20% בניה מהרכוש, לפי חוק התכנון

והבניה. הצעת החוק לא מגבילה, היא דיברה על 5% ללא תשלום פיצויים אבל אין

הגבלה על אחוזים שניתן לנצל. בהנחה שמותר 20%, בא דייר אחד ומצליח לשכנע,

אולי על-ידי זה שהוא מפתה מספר דיירים, לתת לו לנצל אותם לבד.

כל שאר הדיירים הם אחרי גיל בר-מצוה?

כל שאר הדיירים הם גימלאים, מבוגרים, והם לא רוצים להיכנס לכאב הראש של

הבניה. הם אומרים, אם נקבל 2,000 שקל אז ניתן את הסכמתנו. בכך נשללת

האפשרות של הדירות האלה אי פעם להרחיב את דירותיהם.

אבל אם אדם מבוגר מכר את הזכות שלו, מה לנו כי נלין על זה?

יש אנשים שפוחדים להתעסק עם שכן אגרסיבי ואומרים שהם ייחתמו כדי שהוא לא

יעשה להם צרות. ברוב המקרים אנשים נותנים את הסכמתם בלי לבקש תמורה. הם

חותמים ולא יודעים על מה הם חותמים.

אתה מציע שכל דייר יוכל להוסיף בניה רק לפי חלקו היחסי ולא יותר?

אני אומר שאם אחד מנצל את כל האחוזים הייתר נשארים מקופחים משום שבזמן

נתון היתה לו יכולת ולהם לא. לימים יבוא זוג צעיר שיירכוש דירה באותו בית

מה אתה מציע שנעשה? מהי האלטרנטיבה בסעיף הזה?

אני מציע לתת למפקח על רישום המקרקעין סמכויות נרחבות לבדוק כל מקרה

לגופו אם זכויות המיעוט עלולות להיפגע.

זה 71ג, שנותן אפשרות לאותו מתנגד לפנות

לא המתנגד ייצטרך לפנות למפקח, כי זו בעיה שכרוכה בניהול הליך משפטי

יקר. המתנגד הוא בדרך כלל החלש, הוא זה שלא היה לו כסף לבנות, ואם הוא

ייכשל בסופו של ההליך וכתוצאה מההליך עוכבה הבניה, הוא צפוי בשלב מאוחר

יותר להיות נתבע.

אתה מדבר על אפשרות שאין בכלל מתנגדים, כולם מסכימים, ואתה אומר שהסכמתם



איננה הסכמה, אתה רוצה לשאול את המפקח אם הס בשלים לתת הסכמה. אתה אומר

שאדם הגיע לשוק, הציעו לו מרכולת כזאת וכזאת והוא שילם, אבל צריך לשלוח את

המפקח לבדוק אם הוא עשה זאת מתוך שיקול דעת חופשי. אתה טוען שגם כאשר קיימת

הסכמה של כל הדיירים אתה שולל בעצם את זכותם לתת הסכמה ומפנה אותם למפקח.

לא זה מה שאמרתי. אני אומר שלא המיעוט החלש צריך להגיע למפקח אלא הרוב

שרוצה לבנות הוא זה שייפנה למפקח.

ומה קורה אם כל הדיירים מסכימים לאפשר לאחד לקבל?

אם כולם מסכימים והסכימו גם על הפיצוי, אין בעיה, לא צריך לפנות למפקח.

אבל מספיק שאחד לא ייסכים כדי שייצטרכו לפנות למפקח.

זה בעצם מוציא את הרוח מהצעת החוק הזאת.

בעניין הזה התלבטו פה לפני כמה ישיבות. אמרו שאם התנגדות אחת תחייב

הליכה למפקח זה למעשה ייקבור את הבניה הזאת לתקופה ארוכה.

הצעתך היא נושא חדש, שאומר שעלינו לתת למפקח סמכויות להחליט איך לחלק את

יתרת הזכויות בין האנשים כאשר הדיירים רבים ביניהם. אנחנו לא מדברים על כך.

אנחנו רוצים לעשות חוק לפיו כל אזרחי ישראל ידעו את זכותם. בעקבות זאת

יווצר מצב חדש ועכשיו תהיה דרך לאותם אזרחים שמפחדים להתלונן נגד השכן

האלים, יהיה להם חוק שיאמר מה מגיע להם ומה לא מגיע להם.

מי ייקבע את הפיצויים? אני חושב שיש יותר מאשר טעם לפגם כאשר הרוב שרוצה

להרחיב הוא גם זה שממנה את השמאי. אז יש בוודאות חוסר אובייקטיביות בשמאות.

אתם מוכנים להיכנס לנעליים האלה, לומר שאתם תקבעו את השמאי? אתם הרי

עמותה חצי ציבורית, שייכים למשרד השיכון.

אנחנו מוכנים לקבל סמכויות בחוק הזה.

צריך לעגן, שאולי יהיה איזשהו גוף כמו האגודה לתרבות הדיור, שהיא אגודה

מכובדת.

זה כיוון מאוד חיובי. האם המעמד שלכם קבוע בחוק?

אנחנו פועלים על-פי חוק העמותות.

משרד המשפטים לא יסכים. גם לגבי הנושא הקודם יש לי תשובה אבל אני רושמת

לי את כל ההערות ובסוף אני אומר אותן.

אם אין לכם מעמד בחוק אנחנו לא יכולים בהגדרה בחוק לקבוע זאת.

ברמה העקרונית אני חושב שאנחנו מביעים את הסכמתנו לפילוסופיה שעומדת

מאחורי הדברים שלך, שצריך שיהיה גוף אובייקטיבי שייקבע את השמאי, שלא ימונה

מטעם הרוב.

בהצעת החוק אין מנגנון להשגה, לערר על החלטת השמאי.

בחוק השמאות הממשלתית יש תהליך של ערר, אפילו בלי בית משפט. למה פה

ייגרע חלקם?

אני רוצה לסכם את הנקודה הזאת, כי לפחות לגבי הפילוסופיה יש פה הסכמה.

נצטרך למצוא פתרון לקביעת שמאי מוסמך. לא אציע את הפתרון כרגע, יתקיים על

זה דיון - יכול להיות בדרך של מתן אפשרות לשר הנוגע בדבר לקבוע בתקנות את

דרך המינוי או לקבוע את הגוף הציבורי שיימנה שמאי או משהו מעין זה.

או שתתפרסם רשימה, יש כל מיני דרכים.

כדי שנקבל הצעה מספיק טובה כדי להרגיע את הציבור.

אני הולך מעבר לזה, אני מוכן שלא נסמוך על התקנות של השר ושאנחנו נקבע

את הדבר בחוק, אבל אנחנו נרצה לקבל הצעה מתאימה. שעומדת במבחן של החוק.

לא צריך לקבל דווקא מהציבור, צריך לחשוב ולהציע. אנחנו נציע דרך של

ערעור על החלטת השמאי.

אני מעדיף שאנחנו נקבע בחוק אית ייקבע השמאי האובייקטיבי, כדי שייעשה

צדק בענין.

רציתי להציע אולי פתרון לעניין. בנושא של היטל השבחה נקבע כבר בחוק אין

ממנים את אותו שמאי בהיעדר הסכמה בין הוועדה המקומית לבין החייב. אפשר אולי

להעתיק משם את אותו מנגנון וליישם אותו.

צריך לברר אם הוא מנגנון טוב, יכול להיות שגם שם הוא לא טוב.

מהנסיון שלנו הוא עובד בסדר גמור.

בנושא השמאי יש עוד בעיה. על פי ההצעה הנוכחית השמאי אמור להעריך את

נושא הגריעה של החלקים ברכוש המשותף, היינו את אותו שטח שלוקחים לצורך

הרחבה. זה לא בהכרח שיעור הנזק או ירידת ערך הרכוש שנגרמת כתוצאה מההרחבה.

שיעור הנזק יכול להיות הרבה יותר גדול בירידת ערך הדירות, כמו למשל שאלה של

כיוון אוויר כתוצאה מההרתבה שגורמת לירידת ערך אדירה, ולא רק ירידה בערך

עקב שיעור הגריעה ברכוש המשותף. השמאי יהיה חייב להעריך גם את ירידת ערך

הנכסים.

נושא נוסף הוא גביית התשלום של הפיצוי. נאמר שהשמאי קבע מה שקבע וכולם

הסכימו לפיצוי. איך גובים את הכסף הזה? אם לא נאמר שצריך להכפיף את תחילת

עבודות הבניה בביצוע התשלום בפועל, בכך נשלח את בעלי הדירות המסכנים

והחלשים להליכים משפטיים, לקבל פסק דין, לרוץ אחר כך להוצאה לפועל, ואנחנו

יודעים מה קורה היום בהוצאה לפועל.

אולי זה צריך להיקבע בתקנות ולא בחוק כי אלו דברים טכניים. חוק המקרקעין

לא יכול להיכנס לפרטים כאלה. צריך לתת לשר סמכות לקבוע תקנות בכל הנושאים,

יש עוד הרבה נושאים שהוא יצטרך להסדיר.

טוב שאתה אומר את זה כאן, זה נרשם בפרוטוקול.

הצעת החוק צריכה גם להבטיח אחידות בבניה. כי צריך לחשוב שתוספות הבניה

לא תיעשנה בו-זמנית וייתכן שמפעם לפעם ירצו להרחיב. אני לא יודע עד כמה חוק

התכנון והבניה נותן תשובה לעניין.

קוראים לזה אצלנו "ועדת פנל".

ועדות התכנון לפעמים לא נותנות היתר אלא לאגפים שלמים.

נושא נוסף הוא "צו הבית המשותף". כאשר מבוצעת הרחבה של בניה, הדבר לא

משתקף ברישומים בלשכת רישום המקרקעין. יש לזה השלכה גדולה מאוד על דפוסי

השתתפות בהוצאות החזקת הרכוש המשותף וניהולו, כלומר ב"מיסי ועד בית".

הנוסחה לחישוב ההשתתפות בהוצאות החזקת הרכוש המשותף היא נתון שקבוע בטאבו.



לפי הנוסחה בטאבו מדובר על החלק ברכוש המשותף הצמוד לאותה דירה. החלק הזה

לא משתנה בעקבות ההרחבה.

צריך לתקן את הצו, לבקש תיקון הצו.

החלק הזה לא משתנה אם לא יזמו את תיקון הצו. מתעוררת בעיה שאם ההרחבה

מתבצעת לא בו-זמנית צריך כל פעם לתקן את צו הרישום - שנקרא צו הבית המשותף

- וכל פעם זה כרוך בהוצאות גדולות. ואז צריך כל פעם עורך דין שייטפל בבקשה,

מודד מוסמך, אגרות. השאלה האם גם בעל דירה שלא נתן הסכמתו לשינוי ולא שינה

צריך לשאת בהוצאות של תיקון הצו.

אם הוא רוצה להשיג הקלות יחסיות בשכר הדירה, הוא בוודאי ייעשה את זה.

עוררת בעיה. כנראה שהפתרון היחיד האפשרי זה שבשלב שמחליטים להרחיב משנים

את האחוזים ברכוש המשותף לכל הדיירים, אבל מי שלא הרחיב לא משלם תשלומים

מוגדלים אלא עד שהוא מממש את הזכות. חלקו ברכוש המשותף גדל אבל לא יוטל

עליו הנטל כל עוד הוא לא מימש את הזכות.

מה שייקרה הוא שהשיעור לא ישתנה אבל ההוצאות תגדלנה. כאשר מבצעים הרחבה

גדל גם הרכוש המשותף משום שיש קירות וגגות נוספים. כדי לאטום את הקירות ואת

הגגות צריך לשלם ואז בעלי דירות שלא היו שותפים להרחבה יישלמו יותר. דיברנו

קודם על מה השמאי צריך להעריך, אז הנה יש לכם עוד נתון שהוא צריך לקחת

בחשבון, שבעלי הדירות יצטרכו לשלם יותר עבור רכוש משותף חדש.

תן לנו גם את הפתרונות.

ראיתי בהצעה הכתובה שיש גירסה בי לנושא הגג. גייסה אי לא ברורה לי. למה

למכור גג אם זה לא למטרת הרחבה, לא למטרת בניה?

אני מציע שתעזוב את זה כרגע, תוזמן גם לישיבה הבאה שאז נדון בזה.

סעיף 71ג דן בנושא של ההתנגדות ואומר שמי שמתנגד יכול לפנות לבית המשפט

או למפקח. הייתי מציע להשאיר את זה ביד של המפקח כי הוא מתמצא ועוסק רק

בתחום הזה ולא לבתי המשפט.

יכול לעורר עניין של "פגיעה מהותית בזכויות" - איזו פגיעה מהותית

בזכויות יכולה להיות יותר מאשר פגיעה בזכות הקניינית? אם נטרלנו את הזכות

הקניינית, מה הוא יוכל לטעון לפני המפקח? שחסמו לו את האוויר?

זה מעין מיטרד. נניח שבונים אגף חדש כך ש-2 מטר מדירתי יהיה חלון



שייחסום אותי.

אז זו לא פגיעה מהותית. ההגדרה מדברת על פגיעה מהותית. הפגיעה המהותית

היא פגיעה בזכות הקניינית. הפונה לבית המשפט לא מצוייד בשום טענה רצינית

שאיתה הוא יכול לבוא כאשר השופט יודע שהפגיעה המהותית, היינו הפגיעה בזכות

הקניין, מותרת. מה הוא ייטען?

פגיעה בזכות קנין היא לא הפגיעה הכי מהותית כי יש עליה פיצוי. הכוונה

כאן למעין מיטרד. אם השופט יישתכנע שהמיטרד שייגרם לאחד מבעלי הדירות הוא

כל כך בלתי סביר, הדירה שלו כל כך תיחסם, הוא לא ייתן. מתי כן ומתי לא זה

באמת עניין לשיקול דעת.

אז צריך לקרוא לילד בשמו, להגיד ש"אם יש מיטרד", אבל לא "פגיעה מהותית

בזכויות".

מיטרד היום מוגדר אחרת בחוק ההחזקיס. התכוונו למעין מיטרד קנייני.

התעוררה אצלי שאלה שאין לי תשובה עליה. האם חשבתם על כך שרוב הבתים

בנויים על אדמות מדינה בניהול המינהל וכאשר רוצים לבנות צריכים הסכמה של

המי נהל?

בכל הבתים שאינם בתים משותפים אין בכלל בעיה כי הסכמת המינהל היא מבחינת

דיני המקרקעין סוף פסוק.

הסכמת המינהל לא באה היום במקום הצורך לקבל הסכמה של כולם. המינהל אומר

שהוא מסכים מבחינתו אבל אתה צריך לקבל גם הסכמה של יתר החוכרים.

היום בבנין שהוא לא בית משותף לדעתי המינהל יכול לחתום ומאותו רגע ואילך

מבחינת דיני הקנין אין שום בעיה, כי בעל הקרקע הסכים.

בית המשפט העליון ניתח את הסוגיה הזאת בפסק דין נציגות הבית ברחוב גמלא

ואמר שהמינהל לא רשאי לחתום בשם בעלי הדירות אלא כאשר ההרחבה היא לטובת כל

בעלי הדירות, כמו למשל התרת מתקן שנועד עבור כולם, כמו חדר כניסה או חדר

אשפה. איך המינהל ייחתום לפי ההצעה היום, כשזה לא עבור כל בעלי הדירות אלא

בתמיכת 2/3 מבעלי הדירות? זה סותר פסק דין של בית המשפט העליון.

לכן הצענו לעשות הגדרה רחבה שבעל הדירה במקרה הזה יהיה בעל דירה לרבות

מי שהוא רשאי להירשם והוא בעל זכויות.

מה דינו של בנין שרשום כאגודה שיתופית? או חברה בע"מ?

על-פי התיקון בפרק ו' של חוק המקרקעין כל בית שלא רשום בפנקס הבתים

המשותפים רואים אותו כבית משותף. בתל-אביב יש בתים שרשומים כחברות והבעלים

הם בעלי מניות. את המפקח לרישום מקרקעין זה לא מעניין, בשבילו זה בית משותף

וחלים עליו כל הדינים שחלים על בית משותף.

ונניח שהרוב בחברה יחליט למכור את הרכוש?

יכול להיות שייראו את תקנות החברה כאילו הן תקנון מוסכם של הבית.

אני יכול להגיד מנסיוני האישי שבמקרים כאלה אין שום בעיה. גם באגודות

שיתופיות לשיכון וגם בחברות בע"מ מתכנסת האסיפה הכללית ומחליטה החלטה ברוב

ואז חותמים על שטרי החכירה, או תיקון חכירה אם צריך, והמכר וזה נרשם ואין

שום בעיה קניינית. החוק הזה מיותר לגבי חלק גדול מהנכסים.

אם לי לא היתה חניה צמודה, ולרוב היתה חניה צמודה, אני שנים מחנה בחצר

והדוב החליט למכור את החצר, האם אני צריך לחפש חניה ברחוב אחר עכשיו?

אולי יש לך זכות בחצר לפי דיני החברות, אבל לא לפי חוק המקרקעין. כל מה

שרציתי להגיד זה שהרוב קובע ומכיוון שזה תאגיד אין זכות וטו.

הרוב קובע כאשר התקנון המוסכם אומר שכולם הסכימו שהרוב ייקבע.

ב-1950 כשמישהו קנה דירה מקבלן בתל-אביב, לפני חוק המקרקעין ולפני חוק

הבתים המשותפים, הדרך היחידה לרשום בית משותף היתה על-ידי חברה, בעלי מניות

וחכירות. תאמין לי שהוא לא שאל את עצמו את כל השאלות הפילוסופיות האלה, הוא

קנה דירה מקבלן, נקודה. 5 שנים לאחר מכן, אחרי חוק הבתים המשותפים, קנה אדם

אחר דירה וגם הוא לא בדיוק התעניין בתקנות הללו. היום יש מצב שבבית אחד

הרוב יכול להחליט על הרחבה ויכול למכור את הגג ברוב רגיל, אלא אם כן יש

עושק מיעוט לפי דיני החברות, ובבית השני לכל אחד יש זכות וטו, כי זה נפל

בשני מצבים משפטיים שונים. אין שום שוני מהותי בין הבנינים.

אני מוכרח להודות שהדיון מאוד מעניין.

הוא גם יימשך עד 1997, ב-98 נשלים את החקיקה.

הוא גם מפתיע במידה מסויימת משוס שאנחנו רוצים לתת איזשהו פתרון לחיים

שזורמים. אנשים קנו דירה, בינתיים לזוג הצעיר נוספו כמה ילדים והוא מבקש

להרחיב את הדירה. אנחנו מחפשים לשלוף את הפקק, להתיר את הפלונטר ולאפשר

לחיים לזרום. אנחנו מחפשים פתרונות לבעיות משפטיות שמפריעות לנו לקדם את

הרעיון הזה, וכל הצעה תבורך. אני מציע שבינתיים נתקדם.

אני חושב שהאגודה לתרבות הדיור היא גוף חשוב שהעיר הערות באופן רציני

והיה כדאי שנשמע אותם. בדרך כלל חוששים מעריצות של רוב אבל אנחנו רוצים

למנוע פה גם שרירות של מיעוט. לפעמים ההתנגדות של המיעוט נובעת רק מחוסר

פרגון. אנחנו מנסים למצוא פה דבר מאוד מסובך, ליצור איזשהו מנגנון בבית

משותף שייאפשר לרוב להעביר את משאלתו מבלי לרמוס את המיעוט. חשבנו שדי יהיה

אם נאפשר למיעוט הנפגע לפנות לבית המשפט או למפקח - אולי זה צריך להיות רק

המפקח - ולהצביע שהבניה החדשה פוגעת באופן מהותי בזכויות - למשל שהקיר יהיה

2 מטר מהחלון והחדר לא יהיה ראוי לשימוש - ואז יגיד שופט או המפקח על רישום

מקרקעין, שהוא כמו שופט, שהוא לא מתיר שבניה כזאת תתקיים. אך לא לפגוע בכל

אותם מקרים שהבניה לא מפריעה ורוצים לאפשר לרוב לנצל את הזכויות שלו.

בעניין הזה אנחנו רוצים גם להשוות את המצב לעומת בתים משותפים שרשומים

כאגודות שיתופיות, כחברות, או בצורות אחרות של רישום. זאת המגמה והיא לא

פשוטה אבל לדעתי המצב הנוכחי, שלכל שכן יש זכות וטו, הוא לא מצב רצוי.

אנחנו עומדים להגדיל את הרוב הדרוש באופן - גם אתם הצגתם את זה כך - שלא

להתייחס רק לשטח אלא להתייחס גם למספר היחידות, שיהיו 75% מהיחידות שיש להן

לפחות 6655 מהשטח. על ידי זה אנחנו מגדילים את הרוב לרוב מאוד מאוד מיוחס.

אני רוצה לציין שיש הצעה כזאת מול הצעה מקורית שמדברת על רוב של 2/3 גם

במספר היחידות וגם בשטח. הסכמנו על העקרון של צירוף גם השטח וגם הדירות.

אני הצעתי 2/3 גם לשטח וגם לבעלי הדירות ואתה מציע 2/3 מהשטח ו-3/4 מבעלי

הדירות. זה נושא שהוא עדיין פתוח ונצטרך להכריע בו.

נעשה את ההכרעה בהזדמנות אחרת.

מה תעשה בנכס שיש בו רק 3 דיירים כשאין לך 75%?

בנכס של 3 דיירים אם אין הסכמה של כולם, אין הרחבה. הנכסים של 3 דיירים

זה פחות בית משותף, בנכס כזה באמת לכל אחד יש וטו.

לגבי הקטע של ה-5% הרעיון היה כזה - יכול להיות שהוא לא מנוסח טוב. נניח

שיש בנין שאפשר להרחיב אותו על כל אגפיו אבל מאיזשהם טעמים של קווי בנין או

מגבלות אחרות ההרחבה היא לא ממש סימטרית, בדירה אחת יש 2 מטר יותר, דירה

אחת 2 מטר פחות. חשבנו שאם הפערים בין ההרחבות בין הדירות הם לא יותר מ-5%

לא נתחיל להכניס את כולם להתחשבנות ולטבלאות איזון; אבל אם הפגיעה היא מעל

ל-5% אז ייעשה חישוב מה קיבלו הדיירים שקיבלו יותר, מה קיבלו הדיירים

שקיבלו פחות, וייצרו ביניהם מנגנון של תשלומי איזון - זה מנגנון שמוכר

בסימן ז' בפרק ג' בחוק התכנון והבניה לגבי איחוד וחלוקה של מגרשים.

אני הסכמתי לכך בשעתו בגלל הרצון שלנו לחסוך התדיינויות על פסיקים, אבל



מאז ועד היום קיבלתי פידבק מהשטח. משום מה זה מרגיז את האנשים, למה אנחנו

גוזלים מהם 556. הייתי מציע לוותר על זה, אז שייעשו התדיינות על כל מטר.

הרכוש המשותף המוגדר זה כל חלקי הבית המשותף חוץ מהחלקים הרשומים כמו

הגגות. יהיה קשה להעריך את ה-5%.

אם יש בית עם 4 דירות, שכולן זהות, 3 מהדירות אפשר להרחיב כל אחת ב-50

מטר ודירה אחת אפשר להרחיב רק ב-49 מטר.

זה מוגדר כ-5% מהרכוש המשותף ולא כ-5% מהשטח.

אנחנו מדברים על החלק החדש שנוצר כתוצאה מההרחבה, מהתוספת, האם חלוקת

הזכויות בתוספת היא פרופורציונית. אם היא פרופורציונית או זהה אין כמובן

בעיה. אבל בהנחה שיש פערים קטנים השאלה האם עלינו להתערב אז.

כתבנו "גריעה".

אני תומך בהצעה שהעלה כאן חבר הכנסת פורז. יכול להיות מצב שיש הסכמה על

הפיצוי. אם אין הסכמה אז ההתחשבנות צריכה להיות גם מהמטר הראשון או גם

מהאחוז הראשון, אחרת באמת תהיה שאלה אם זה יותר או פחות.

אל תשכחו שאנחנו עוסקים בעסקי שכנים. לאורך כל השנים הוא יחשוד שהוא נתן

לשכנו מטר והשכן חי על ה"מטר" שלו.

שוכנעתי למחוק את זה. אנחנו מדברים על הרחבת דיור. יש איקס דירות, אם כל

דירה יכולה לנגוס ברכוש המשותף באופן יחסי, זה צריך להיות גם פרופורציוני

לגודל הדירה. אני רוצה להסביר את העניין הקנייני. אם לי יש דירה של 100 מטר

ולך יש דירה של 50 מטר באותו בנין, לי יש כפול ברכוש המשותף מאשר יש לך. אם

אנחנו מרחיבים נניח ב-10% אז אני יכול להרחיב מ-100 ל-110 אבל את יכולה

להרחיב מ-50 ל-55. אם את מרחיבה ב-10 מטר ואני מרחיב ב-10 מטר

אז ההרחבה לא פורפורציונית אבל עדיין החלקים ברכוש המשותף יישארו באופן

פורפורציוני.

אבל אז זה יוצא שהניצול של הרכוש המשותף הוא לא פרופורציוני, כאילו שאת

בנית על שטח שלי.

אני רוצה להצביע על בעיה מציאותית. בפועל כשהוועדות מאשרות הן מאשרות



תוספת חדר אחיד לכלל הדירות. ההתחשבנות היא בנושא של הכסף. אם באותו בנין

למשל יש לי שתי דירות, אחת שאפשר להוסיף בה חדר ואחת שאי אפשר להוסיף בה

חדר, אז הרכוש המשותף שלי גדול פי 3 לצורך הענין מהרכוש של השני, ולמרות

זאת הוא יוכל להוסיף רק חדר ואני אוכל להוסיף רק חדר. עכשיו השאלה מה

המשמעות של העובדה הזאת? אני מציעה שאולי נדבר עם משרד השיכון, אם אנחנו

נטיל על בעלי הדירות הקטנות את החובה לשלם לבעלי הדירות הגדולות, וחבר

הכנסת לוי העלה את הבעיה הזאת, אנחנו נפגע דווקא באותם אלה שצריכים את

ההרחבה, בבעלי הדירות הקטנות.

הרי מעל ל-5% בין כה את עושה את זה, אנחנו מבקשים עד 555.

אנחנו מדברים על האחוזים בניצול הרכוש המשותף. מי שמנצל את הרכוש המשותף

ביותר מכפי חלקו צריך לשלם לזה שניצל פחות מכפי חלקו את החלק היחסי מהמטר

הראשון.

לא "למי" אל "לקופה המשותפת".

"לקופת תשלומי האיזון". זה ברור שחלק יישלמו לקופה וחלק יוציאו מהקופה.

זה שני חישובים, א) מה שיעור הרכוש המשותף שיוצמד לכלל הדיירים. ב) כלל

הרכוש המשותף שיוצמד לכלל הדיירים צריך לחלק באופן פרופורציוני לפי גודל

הדירות של כל אחד מהדיירים.

הרכוש המשותף שייך באופן בלתי אחיד לדיירים. הוא שייך יותר לאלה שיש להם

דירות גדולות ופחות לבעלי הדירות הקטנות. אם הם יינצלו את זה באופן אחיד,

דהיינו דירות גדולות וקטנות כל אחת תוכלנה לבנות נניח באותם 20 מטר, אז

ברור שהקטן יישלם לגדול תשלומי איזון, כי הוא בנה על קרקע שלו. ונעזוב את

ה-5% האלה.

ואז אנחנו מבטלים גם את הסיפא בסעיף 71ב וגם את סעיף קטן (ב). מה זה 71ב

רבתי סיפא? מדובר על זה ש"בכל ההחלטות אין משום גריעה אולם חמישה אחוזים

מהרכוש המשותף ללא תשלום כאמור לבעל דירה". זאת אומרת שכאן אוסרים על הרוב

לקבל החלטה על הצמדה של רכוש משותף בשיעור העולה על 5% מהרכוש המשותף.

עזבי את ה-5%, לא צריך את זה, זה נפל. אנחנו אומרים שאם יש בנין שבו כל

הדירות זהות בגודלן וגם הרכוש המשותף כולו זהה בגודלו וכל אחת מרחיבה בגודל

זהה, הכל מתיישר. משעה שיש דיס-פרופורציה בהרחבה יש תשלומי איזון שמתייחסים

לשאלת השטח ברכוש המשותף המנוצל. אם מישהו ניצל יותר מהרכוש המשותף יחסית

לחלקו, הוא משלם לזולתו את תשלומי האיזון והטבלה תוכן החל מהמטר הראשון.

תשלומי האיזון הוא פועל יוצא של הביצוע ועצם ההחלטה לא צריכה להיות

מותנית. זאת אומרת שהסיפא הזה נמחק על דעתך.

הסיפא נמחקת וגם (ב) משתנה באופן יחסי. אנחנו מדברים על 71ב רבתי (א)

ו-(ב).

האם אפשר להבין מזה שעברתם כבר על עניין הרוב של בעלי הדירות?

טוען חבר הכנסת שגיא שבזה לא הכרענו, יש שתי גירסאות. גירסתי היא 75%

ממספר יחידות הדיור - לא בעלים כי יכולים להיות בדירה אחת 5 בעלים - ובלבד

שצמוד להן לא פחות מ-66% מהשטח; גירסת חבר הכנסת שגיא היא 66% מהשטח וגם

ממספר יחידות הדיור. אנחנו סופרים את מספר יחידות הדיור, ולשיטתי 75% ממספר

יחידות הדיור, בהנחה שיש נציג לכל דירה, ו-66% מהשטח. זה רוב מאוד מיוחס.

אני רוצה להשאיר לי זכות להגיש הסתייגות בעניין הזה. אני רוצה להגדיל

אותו ל-85%.

2/3 ו-3/4 זה איזשהו מספר מוכר וידוע בדיני חברות.

אני רוצה להיות צמוד לכוונה של חבר הכנסת שגיא. חבר הכנסת שגיא אמר שהוא

רוצה לנטרל שני נודניקים, ואני לא רוצה שזה ילך מעבר לזה. אמרתי בדיון

הקודם שאין לי פתרון איך להבדיל בין בתים של 7 דיירים לבתים של 40 דיירים.

כשיש לך דירת מגורים של 40 דיירים בבנין אז התנגדות של 10-15 זה מעבר

לנודניקים. אני חושש מכך שאנחנו נפגע בזכות הקניין מעבר לצורך. אני מבקש

זכות להגיש הסתייגות אם יהיה צורך.

את ראש הממשלה אפשר להעביר מכהונתו ב-2/3 לפי חוק היסוד.

רצו לעשות פה עוד שני שינויים. אני חוזרת לנקודה קודמת, שעוסקת בהגדרת

בעל דירה. מאחר שהולכים פה כברת דרך מאוד רצינית, כדאי גם להגן על אותם

רוכשי דירות שעדיין לא נרשמו כבעלים של הדירות. יש לנו בחוק המקרקעין יתרון

לבית שלא נרשם ואין פתרון למצב שהבית רשום כבית משותף. לא פעם דאיתי 17 שנה

עיכובים ברישום הזכויות.

עיכוב כזה יכול לנבוע יק ממצב שיש הערת אזהרה. השאלה היא האם במצב כזה

אני חייב להזמין את זה שלטובתו נרשמה ההערה ולהתייחס אליו כאילו הוא

הבעלים, או שמא אני יכול להתייחס אל הבעלים כמו שהוא רשום שם.

תלוי מה רשום שם.

אני חושבת שבמקרה כזה, כשהולכים לעשות פה שינוי מאוד גדול במה שמתרחש



בבית המשותף, ואדם משלם את כל התשלומים לבית המשותף במשך תקופה ארוכה, לא

יכול להיות שהוא חסר סמכויות וחסר זכויות בהכרעה באותם נושאים שאנחנו

מדברים עליהם ומצד שני הוא נושא בחובות לשלם עבור האחזקה.

אי אפשר לשבור את כל הכלים אגב החוק הזה. זה לא מתקבל על הדעת.

החובה היא על הבעלים ולא על הדייר.

זה לא על הבעלים, יש כבר פסיקה בעניין, שיוצרים פה מעין חזקת בעלות מכוח

הסכמה או הסמכה של בעל הדירה לגבי אותו אחד שקנה את הזכויות.

אם קניתי דירה ושילמתי כבר 50% מהמחיר ורשומה בטאבו הערת אזהרה. אני

צריך לשלם לו את שאר התשלום כעבור שנה. בשנה הזו מי יהיה הבעלים מבחינת

ייצוג לשאר הדיירים - המוכר או הקונה?

הקונה.

אנחנו לא משנים את הדין. מי שלפי הדין הנוכחי הוא בעל האצבע, הוא גם מי

שיצביע פה.

יש לזה פתרון בסעיף 71 לחוק המקרקעין שאומר, שאם התקבלה החלטה של בעלי

הדירות ונרשמה בספר ההחלטות, היא מחייבת כל מי שקנה דירה לאחר מכן.

לא טוענים את זה. שואלים מי יהיה בעל האצבע בעת קבלת ההחלטה.. לא ניכנס

לזה. נניח שרוצים לעשות שיפוץ של דלת הכניסה, מי בעל האצבע? מי שבעל האצבע

בהחלטה לגבי דלת הכניסה יהיה גם בעל האצבע פה.

הנושא לא הוכרע.

אז גם אני לא מכריע בו.

בדרך זו אתה מזיק לקונה.

חבר הכנסת גדעון שגיא הציע הצעת חוק בקשר לדבר אחד. עלתה פה שאלה אחרת,

שהיא אולי שאלה חשובה - מי בעל הזכות בדירה שנמכרה - אבל זה לא שייך רק

לעניין הזה, זה שייך למליון דברים אחרים.

גם בחוק הנוכחי זו בעיה. אבל אי אפשר לפתור את כל בעיות המקרקעין בחוק

אחד.

אנחנו שקלנו את הנושא. הלא יש פרק ו1 שמתייחס לבתים שאינם רשומים כבתים

משותפים וההחלטה העקרונית היתה שהנושא הזה ייכנס לבתים שאינם משותפים.

נניח שהבית המשותף רשום ואני רשומה בתור הבעלים. מכרתי את דירתי לאדם

אחר ואז השאלה מי יהיה דשאי להצביע - אני או האדם שלו מכרתי את הדירה. אם

יש אדם שקונה דירה בתשלומים, כמו שזה הוצג כאן, שעורכי הדין יואילו להכניס

התנייה לחוזה לפיו מהיום ששולמו 50% הוא ייקבל יפוי כוח להצביע בשם הבעלים

על כל השינויים שייעשו ברכוש המשותף. יש פתרון בחיים לסוגיה הזאת ואנחנו לא

יכולים לעוות את חוק המקרקעין כדי לפתור את המקרה הספציפי הזה.

אנחנו לא נשנה את הדין הקיים.

אני בכל אופן מבקש דיון על ההסתייגות שלי בהצבעה. ההסתייגות שלי ל-71ב

זה 3/4 של בעלי דירות בבתים משותפים שיש בהם עד 10 דירות, ו-85% של בעלי

הדירות בבתים משותפים שיש בהם יותר מ-10 דירות.

אנחנו נצביע על זה.

עכשיו אנחנו רוצים לטפל בשאלת הגג. כל הייתר זה שאלות של ניסוח. האם אתם

רוצים שאנחנו נוציא את הגגות מהחקיקה הזאת?

אני רוצה להציע הצעת פשרה. אני מציעה לפצל את החוק, ככה שעניין הגגות

יישאר פה, ולהריץ את השאר הקודם, ואז תישאר האופציה לטפל בגג.

בנוגע לגגות יש הצעת ביניים, שהדירה שגרה מתחת לגג תוכל לקבל את הגג.

יש פה 3 ורסיות: 1) גגות - לא; 2) מותר לתת את הגג ובתנאי שזה לבעל

הדירה שמעליה נמצא הגג; 3) ורסיה עוד יותר מחמירה - אפשר להצמיד גגות בתנאי

שכל בעלי הדירות בקומת הגג מסכימים לכך.

זה היינו הך, הוורסיה השניה זהה לוורסיה השלישית.

אני חושב שהוורסיה שלך היא הוורסיה הכי צודקת, שלא מתירים לבנות על גג

אלא בהסכמת בעל הדירה שהגג מעליה.

אני בניתי בעצמי את הבית שלי ויכולתי לקחת הרי כל דירה שרציתי. לקחתי את

דירת הגג כדי שאף אחד לא יירקוד לי על הגג.

בלי הסכמתך לא בונים על הגג. זה נראה לי סביר. זה מקובל עליכם?

אנחנו לא בטוחים. אנחנו בדיעה שעדיף לא לתת כאן זכות מיוחדת לדיירים

בקומה העליונה אלא דינם כדין כל הדיירים.

אין להם זכות מיוחדת. אם הם קיבלו גג זה נחשב שהם קיבלו את החלק שלהם.

לא יכול להיות מצב שבו הדיירים בקומה העליונה הם בתוך המיעוט המתנגד.

נניח שיש בנין שבו יש 20 דירות ובגג יש רק 2 דירות והרוב מחליטים למכור את

הגג, לא לצרכי הצמדה לדירות בקומה העליונה, אלא לבניית קומה נוספת. לכאורה

לפי המצב הקודם זה אפשרי, הם במיעוט ואם הם לא יישכנעו את בית המשפט שנגרמה

פגיעה מהותית אז דעתם לא תתקבל. מציעים פה החברים, ואני נוטה להסכים

לגירסה, שנעשה החמרה נוספת. הגג לא יוצמד, אפילו ברוב הכי מיוחס שיהיה,

זולת אם מי שהגג מעל דירתו מסכים לכך.

מי גבאי;

עדיין אפשר היה להשאיר מקרה כזה להחלטתו של המפקח או של בית המשפט. למה

צריך מראש לקבוע את זכות הווטו למנוע את הבניה? אם באמת יתברר בפני המפקח

ובפני בית המשפט שיש כאן פגיעה בלתי סבירה אז הם ייפסקו. למה לתת להם פתאום

מעמד מיוחד?

כשרוקדים לך על הגג או בונים על הגג השאלה אם זה סביר או לא. אומר הרב

רביץ שפה אין צרכים קריטיים, זה לא הרחבת דיור, זה בסך הכל תוספת קומה. הוא

רצה לתת זכות וטו. בעצם פה נשאיר את המצב הקודם.

אני רוצה להביע התנגדות לבניה על הגג. אני תומך בגירסה אי מכמה טעמים.

קודם כל אני לא מבין איזה יתרון יש לאנשים שגרים בקומה העליונה. נכון שיש

להם בעיה שרוקדים להם על הראש אבל תוספת קומה היא דבר ששייך לכל הבנין, כי

זה עשוי לחייב לעשות סידור חדש במעלית או אף התקנת מעלית, לשפר, לשפץ,

תוספת חניה - שזה שייך גם לחצר ולאו דווקא לגג - ותוספות שונות. אני לא

יודע מדוע לדיירי הקומה העליונה יש כאן זכות יתרה.

אני לא מדבר על זכות, אני מדבר על זכותם למנוע.

זו זכות יתרה. אני רוצה שגם לדייר בקומה השלישית ובשניה ובראשונה תהיה

זכות למנוע בניה על הגג כי המעלית תעלה לו יותר וההסקה תעלה לו יותר.

דבר שני, החוק פה לא מבדיל בין אפשרות לתת לדייר להרחיב את דירתו על



הגג; לבין נתינת היתר לבניה לדיירים חדשים למטרות רווח. אלה שני מניעים

שונים לגמרי. אילו הצעת החוק היתה אומרת שצריך להתחשב באדם שגר בקומה

העליונה, שיש לו צורך בהרחבת דירה והוא לא יכול להרחיב למטה ומשפחתו גדלה

והוא זקוק לעוד שני חדרים, אז אני חושב שאפשר היה לבוא למחשבה אחרת.

עכשיו אתה נותן לו זכויות יתר.

היתה לי מחשבה אחרת להגיד שיש פה מצוקה של משפחה שלא יכולה להרשות לעצמה

לקנות דירה במקום אחר והיא גדלה והיא צריכה עוד חדר או עוד 2 חדרים. אבל

כאן מדובר בהצעת החוק גם באפשרות להכניס דיירים חדשים לגמרי. כלומר שכאן

אנחנו לא באים לפתור מצוקה של דיירי הבית אלא באים לפתור מצוקה אחרת לגמרי.

לדבר הזה צריך את הסכמת כל הדיירים. כמו כן אני חושש כאן מספקולציות של

רווח. אנשים יירצו להרוויח כסף קל וייתנו היתרים לבנות בגגות והדיירים

ייתעשרו. העושר הזה, אני לא אומר שזה עושר שלא במשפט, אבל אלה דברים

שיכולים לבוא על חשבון אינטרסים של איכות חיים, בעיקר שמדובר כאן שהחוק לא

מתיר זכות וטו לכל דייר. אני מלכתחילה אומר שהגג מחוץ לעסק.

מכל מה שנימקת עד עכשיו לא נימקת את הטיעון הזה. אני מסכים שגם לזה צריך

את אותו רוב.

אם הסעיף יהיה מוגבל ויידובר רק בהרחבת הדירה של דיירים שבקומה העליונה

ולא לשום מטרות אחרות, אני מוכן לשקול נוסח, אני מוכן לחשוב על הענין. אני

מתנגד לסעיף כמות שהוא, אני תומך בגירסה אי בעקרון. אם תהיה הסכמה של המציע

ושל הוועדה שאנחנו מדברים על הגג אך ורק בהרחבה של דייר קיים - כאשר אני

מעלה שוב ברקע את בעיית הסוכות, שעליה דיברנו, ועל זה נדבר בסעיף הבא אני

מבין - אז אני אומר שניתן לאפשר זאת לשם הרחבת דירה של דייר בקומה העליונה

או של דייר מקומה אחרת שרוצה לבנות לו חדר, לצורכי מישהו מדיירי הבית בלבד

ולא למכירה חיצונית.

אם השיגו הסכמה של רוב דיירי הבית, כמו הרוב הרגיל שעליו דיברנו, זאת

אומרת אין כאן בעיה שייבנו לדייר שמתחת לגג דירה זרה, זה רק לעצמו.

אתר אומר שאם זה דייר אחר שרוצה לבנות לו חדר על הגג, זו כבר דירה חדשה.

המדובר הוא רק במי שגר בדירה העליונה ויש לו מדרגות מתוך דירתו. אם זה

מישהו אחר זו כבר לא הרחבה.

אם העקרון הזה ייתקבל אני מוכן לבחון נוסח. אם לא, אני מתנגד.

זאת אומרת שאתה מקנה את הגג לדיירים בקומות העליונות.

אני רוצה ברשותכם להעיר הערה כללית ואחר כך אני אתייחס לנושא הגג. לא

קיבלתי השראה באיזשהו בוקר כתוצאה מחלום כזה או אחר. הצעת החוק באה לפתור



מצוקה קשה מאוד שקיימת היום, גם בנושא הרחבות וגם בנושא תוספת הדירות. לגבי

הרחבות אני רוצה להפנות את תשומת לבכם, אני ביקשתי נתונים ממהנדס העיר

תל-אביב והוא כתב לי שבתל אביב-יפו אושרו תכניות להרחבת 50,000 יחידות

דיור. מתוכן בשנת 94 אושרו בפועל, כתוצאה ממגבלות הנושא הקנייני שאנחנו

דנים בו, 288 דירות בלבד, בגלל התנגדויות. 50,000 תכניות לא אושרו עדיין

ואינני יודע כמה זמן זה יימשך.

אפשר לקרוא את זה אחרת. הוא אומר שבסביבות 3,000 בשנה אפשר היה לאשר

ואישרו 288. זה 10%.

לעניין תוספת הדירות התמונה היא דומה. יחד עם זה אני מציע לאור הוויכוח

שמתעורר כאן לייחד את הצעת החוק שנביא לאישור המליאה לנושא ההרחבה בלבד,

למטה בצדדים ועל הגג, ולפצל את הצעת החוק, ולדון בנושא הוספת דירות על

הגגות בדיון נפרד. זו סוגיה הרבה יותר רחבה, מורכבת וסבוכה.

אני מקבל את ההצעות של רוב החברים פה, שאמרו שאנחנו רוצים בניה על הגג

רק בתנאי שהיא מיועדת להרחבת הדיור של בעל הבית בקומה העליונה. היה על זה

קונצנזוס. בזה אנחנו בעצם גמרנו את כל החלק המהותי של חלוקת הזכויות.

אני מבקש שנסכם כאן שבסוגיה הזאת יימשך הדיון במסגרת של הצעה מקוצרת או

על-ידי פיצול הצעת החוק.

סעיף 121 לתקנון מדבר על חלוקה, שאנחנו מניחים על שולחן הכנסת הצעת

החלטה שמאפשרת לנו לחלק את החוק ולראות אותו כמו קריאה ראשונה חוזרת.

זה מה שאנחנו נעשה.

כיוון שאין זמן אז אני אספר לחבר הכנסת שגיא אחרי הישיבה שזה היה בזמנו

בדיון בממשלה. אחד השרים הציע להתיר בניה על גגות כדי שתהיה תוספת של

דירות, וזה לא עבר. היו דיונים מאוד מעמיקים, במיוחד במשרד המשפטים, מכיוון

שאנחנו ממונים על חוק המקרקעין. אנחנו תמכנו בהרחבה והתנגדנו לבניה על

גגות, וגם שרים רבים התנגדו לכך.

סיכמנו שאנחנו רוצים להתייחס לבניה על הגג ואולם כל הרחבה על הגג תהיה

אך ורק לצרכי הרחבת דירות שנמצאות בקומה שמתחת לגג.

האם עמדתם על הבעיה מה קורה אם הרחבה היא תוספת של עוד 3 חדרים, שאחר כך

יירשמו בתור יחידת דיור?

אותו דבר חל כאשר אדם מפצל את הדירה שלו לעוד חדרים.

אנחנו אומרים שמאחר שהגג הוא רכוש משותף ומאחר שמישהו בונה עי רכוש

משותף, כאילו בנה על קרקע לא לו, הוא חייב לפצות את בעלי הרכוש על הנכס

שהוא לקח מהם, באופן יחסי לחלקם. אנחנו לא מפקיעים בלא פיצוי.

זאת אומרת שמי שיוכל להרחיב זה רק בעלי הדירות שמתחת לגג או על הגג. זה

פתרון הבעיות המיידיות הבוערות. את הנושא של המדיניות הכללית אתה רוצה

להשאיר לדיון נוסף.

השאלה אם נותנים זכות מיוחדת לבעלי הדירות בקומה העליונה, נניח שלא

מדובר בהרחבת דירתו שלו אלא בהרחבת דירה של אדם אחר שהוא דייר בקומה

העליונה.

גם פה צריך רוב של 3/4 ו-2/3. ניתן יהיה לנצל את החקיקה החדשה ולהעביר

את זה ברוב של 3/4 ובלבד שמדובר בהרחבת הדירה של דייר שגר מתחת לגג.

מה זכות הווטו של המתנגדים? נניח שמתחת לגג יש 3 דירות ודייר אחד רוצה

להשתלט על כל הגג.

ובלבד שהשטח שיוצמד הוא לא מעבר לקונטור של דירתו. אפשר להגדיר את זה.

עדיין נשארת הבעיה של זה שגר על הגג ורוצה להרחיב את דירתו שנמצאת על

הגג לעוד 10 מטר על הגג ויש לו 5-4 ילדים שרוקעים ברגליהם על הדירה

שמתחתיו. האם לדייר שגר מתחת לגג יש זכות וטו?

כן, יש לו זכות וטו. אך לא תישמע ההתנגדות של הדייר שגר בקומה אי. כלומר

התנגדותו תישמע רק לצורך ה-3/4 אבל לא תהיה לו זכות וטו. זכות וטו תהיה רק

לדייר בקומה העליונה שרוצים להרחיב את הדירה מעליו, אם הוא לא רוצה לא

בונים מעל דירתו.

יש בעיה של זכויות קנין.

יש פרשנויות לגבי האם כשאתה בונה על הרכוש הצמוד לך צריך הסכמה.

יש פסיקה מפורשת, שזה ניצול אחוזי בניה וצריך הסכמה של כל בעלי הדירות.

אפשר לפרש את החוק הזה כאילו הוא חל לא רק על בניה ברכוש המשותף אלא גם



על בניה ברכוש שאיננו משותף, כדוגמת חצר או גן צמוד. יחד עם זאת החוק מדבר,

שרשאי רוב של בעלי דירות להחליט בדבר חלוקת זכויות וזבניה. אס הכוונה היא

שהצעת החוק הזאת תחול לא רק על הרכוש המשותף אלא על שותפות במקרקעין, אני

מציעה שזה ייתבטא בכותרת, שיהיה ברור שהחוק הזה חל גס עליהס.

אני מבקש ממך שתדברי עם הגברת לחמן-מסר ותיתני לה את ההערות כדי שהעניין

הזה ייחול גס על זה.

אנחנו תומכיס לגמרי בדברים שאמר חבר הכנסת לוי ובתנאי נוסף, שתוספת

הבניה על הגג לא תחייב גם התקנת מעלית. משוס שאס יהיה צורך בהתקנת מעלית

עלול להיפגע גס דייר בקומת הקרקע, שלא זקוק למעלית ומעולם לא השתמש במעלית

והוא יצטרך לשאת בהוצאות אחזקתה וטיפולה כל החייס.

נושא המעלית הוא נושא מאוד כאוב להרבה אנשים.

"אס היתה בניה נוספת על הגג לא תוטל חובה נוספת על בעלי הדירות להשתתפות

שנובעת כתוצאה מהבניה על הגג". ואז ייצא שמי שבנה על הגג ובגינו נוצרו

מחוייבויות נוספות, הוא יישא בהן.

פרקטית זה לא צריך להיווצר אף פעם, כי אם אדם נכנס לדירת הגג דרך הדירה

שלו לא מחייבים התקנת מעלית.

אבל יש שם הסקה, הוא עושה שם רדיאטור.

אס אני לא טועה היה פעס חוק בניינים גבוהיס שחייב להתקין מעלית מגובה

בנין מסויים ואילך.

כשהצעת החוק של חבר הכנסת שגיא עברה קריאה טרומית היא כללה גם את בעיית

המעלית. משום מה יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת פורז, החליט להוריד את המעלית

לפני שההצעה עברה לקריאה ראשונה. יש הרבה בעיות כתוצאה מהתנגדות של דייר

בקומת קרקע למעלית.

אני מציע גם את זה להפריד.

יש הרי עוד בעיה, אם כבר יש מעלית צריך לעשות עוד דלת, עוד תחנה.

יש לך בעיה אחרת, יש לך בנין בן 4 קומות שאין בו מעלית. רוב בעלי הדירות

רוצים להכניס מעלית, זה מה שהוא הציע. זה לא הרחבת דיור. מדובר על מקרה שיש



בית משותף, שלא רוצים להוסיף בו עוד מילימטר. 3/4 מהדיירים רוצים מעלית,

בעיקר אלה מהדירות הגבוהות, ואלה מהדירות הנמוכות לא רוצים, הם לא רוצים

שזה ייכער את הבנין. האם הרוב יכול לחייב התקנת מעלית? זו שאלה מעניינת

בפני עצמה אבל זה לא כלול בחוק הזה, נדון בה בהזדמנות אחרת.

מתי נדון בהסתייגות שלי?

אני אשב עם הגברת לחמן-מסר וננסח את הכל מחדש, כולל את הנסיון למצוא

פתרון לשאלת הסוכה. אנחנו גם נמצא גירסה להצעתו של חבר הכנסת לוי לגבי הרוב

הדרוש, שעוד לא הכרענו בה. נקבע מועד לדיון ולהצבעות ולהכרעות סופיות.

אנחנו נצביע על הסוגיות שלא הסכמנו עליהן או שלא סיכמנו אותן.

אנחנו נצביע על שני עניינים: העניין שהעלה חבר הכנסת לוי לגבי הסוכה;

ונצביע על עניין הרוב של 2/3 או 3/4. יש הסכמה שלא נפגע בסוכה.

אני מאוד מודה לכל המשתתפים.

הישיבה ננעלה בשעה 10:55