הכנסת השלוש-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 244

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי, י"ב בכסלו התשנ"ה (15 בנובמבר 1994). שעה 10:30

נכחו;

חברי הוועדה; ד' צוקר - היו"ר

י' לוי

מ' מאיה

מוזמנים; חה"כ חנן פורת

יהודית קרפ - משנה ליועץ המשפטי לממשלה

פרופ' נחום רקובר - " " " "

פרופ' ש.ז. פלר - הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית

ברוס רוזנטל - הלשכה המשפטית, משרד הבריאות

אביבה גולדשטיין - הלשכה המשפטית, המוסד לביטוח לאומי

ירון דוד - לשכת עורכי-הדין

יוסף פרידמן - " " "

ד' לחמן-מסר

ד' ואג

א' זכאי

הצעת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ג-1992 -

של חבר-הכנסת חנן פורת.



הצעת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ג-1992

של חבר-הכנסת ח' פורת

היו"ר ד' צוקר;

אני פותח את הישיבה. על סדר-היום הצעת חוק? פרטית של חבר-הכנסת חנן פורת: לא

תעמוד על דם רעך, שאנחנו מכינים אותה לקריאה ראשונה. קיבלנו בפעם הקודמת טיוטת

הצעה ממשרד המשפטים. אני מבין שעכשיו פרופ פלר הציע הצעה משלו והוא יציג אותה

פה היום.

חי פורת;

למרות שאני מוכן כי הצעת החוק שלי תידון על בסיס ההצעה של משרד המשפטים,

הייתי רוצה שבאותן נקודות שיש בהן שינוי מהותי נעמיד את שתי הנוסחאות זו כנגד זו.

אציג את העקרונות של ההצעה אחרי שנקבעת חובת עשה עם סנקציה פלילית על מקרה של

הימנעות מהושטת עזרה כשהסיטואציה שמחייבת תגובה מוגדרת באופן ספציפי. מדובר במצב

של סכנה מיידית וממשית לחיי אדם כאשר מי שנוכח במצב הסכנה הוא אדם שיש לו יכולת

להושיט עזרה. המלים "יש לו יכולת להושיט עזרה" כוונו לשני דברים; 1. שעצם

הושטת העזרה לא מסכנת אותו או את מישהו אחר בחייו ובבריאותו; 2. אם נדרשת עזרה

ספציפית שהאדם לא מסוגל לתת, למשל, אם מדובר בעזרה שרק רופא יכול לתת אותה, החובה

הזו לא מוטלת על האדם. כלומר, האלמנט של היכולת להושיט את העזרה הוא מרכיב

ביסודות העבירה.

פן אחר של חובת הושטת העזרה בא לידי ביטוי באלטרנטיבה והיא חובה להודיע

לרשויות שיכולות לתת את העזרה. אם אדם נמנע מהודעה, ובכך הוא מונע את הושטת

העזרה, דינו כדין מי שנמנע מלהושיט עזרה.

יש פרובלמטיקה בעצם קביעת החובה הזאת משום שכחובה המוטלת על כלל הציבור היא

די נדירה מבחינת המערכת הפלילית, יש מקרים ספורים שבהם מוטלת הובה לעשות משהו

מבחינת עזרה לציבור שסנקציה בצדה. אחד המקרים הוא החובה להודיע על קטינים חסרי

ישע כשהיא מוטלת על כלל הציבור עם סנקציה בצדה. ובהצעה הזאת הולכת באותו רעיון.

אני רוצה לציין שרשויות הרווחה מצאו כי מאז שהוטלה החובה הזאת על כלל הציבור,

אחוז הדיווחים עלה בצורה רצינית ביותר עד כדי כך שיש עכשיו בעיה של היערכות

המערכת לטיפול במקרים המדווחים. מבחינת אחריות הציבור ומחוייבותו זה העלה את

הנושא על סדר-היום.

יש לקוות שגם הסעיף הזה יעלה את המודעות של הציבור לחובה להושיט עזרה אם כי

במדינת ישראל התופעה הרגילה היא שאנשים נחלצים לעזור, לא הגענו למצבים כמו בארצות

אחרות, בעיקר בארצות-הברית, כשאנשים מעדיפים לא לראות שום דבר. דא עקא, אם אנחנו

קובעים את חובת הושטת העזרה עם סנקציה בצדה, זה יכול לגרום תגובת-נגד מצד אדם

שנמצא במקום ואולי באופן תת-הכרתי הוא ירצה לא להיות נוכח במקום, או לא לראות,

בשביל לא להיכנס לסיטואציה שאולי הוא יהיה במצב שיגישו נגדו כתב-אישום. אנחנו

צריכים להיות רגישים לאפשרות הזאת. היום כאשר אנשים רואים אדם במצוקה באופן

אינסטקטיבי הם ניגשים לעזור, עכשיו אנשים יחששו להיכנס לחובת עזרה שבצדה סנקציה

פלילית למרות שאנחנו נותנים להם הגנה מבחינת מה שיתרחש, מבחינת הנזק שעשוי להיגרם

אגב הושטת העזרה, בין פלילי ובין אזרחי, הפלילי קיים ממילא. הוא יחשוש ממה שעשוי

להתרחש מסביב לענין שמוגדר על-ידי החוק כחובה שסנקציה בצדה, אולי הוא לא יהיה

לגמרי בסדר ואז יגידו שהוא לא הושיט עזרה. אני לא אומרת שזו בהכרח תהיה התוצאה

אבל אנחנו צריכים להיות רגישים להטלת חובה חוקית על דבר שנעשה היום באופן

אינטואיטיבי, זה יכול לגרוע מבחינת הפסיכולוגיה של הציבור. השאלה היא האם לא

יעדיפו ללכת ברחוב ולא לראות דברים. לכן צריך לנסח את הסעיף בצורה שתיתן לאנשים

בטחון שהחובה שלהם מוגדרת בצורה ברורה והם לא צריכים להתחבט האם הם צפויים

לסנקציה של שישה חודשים או לא.



אמרתי כבר שהחוק קובע במפורש שיש הגנה למי שמושיט את העזרה הנדרשת גם בהיבט

הפלילי וגם בהיבט האזרחי. דבר נוסף, החשש שעשוי לנבוע כתוצאה מהטלת סנקציה על

מחדלים הוא שהגשת כתב אישום היא רק באישור פרקליט מחוז ולא בדרך הרגילה של התביעה

המשטרתית.

היו"ר ד' צוקר;

נשמע את פרופ' פלר. בבקשה.

פרופ' ש"ז פלר;

ראשית כל, המיקום של הסעיף - צריך להזיז אותו. סעיף 326 לא נמצא בפרק של

עבירות. אם תיקחו את סימן ג', שמתחיל עם סעיף 322 עד סעיף 326, זה פרק שאינו דן

בעבירות ואילו כאן מדובר בעבירה. הייתי מציע להזיז את המיקום של הסעיף ולהעביר

אותו ל-344א. לאותו חלק שמתייחס לעבירות נגד החיים והבריאות.

ח' פורת;

מה הם הסעיפים?

ד' לחמן-מסר;

סעיף 326 הוא תחת סימן גי שנקרא: אחריות לשלום אדם. 326 בסימן די מדבר על

סיכון החיים והבריאות. פרופ' פלר מציע למקם את הסעיף בו אנחנו דנים תחת הסעיף

המדבר על סיכון החיים והבריאות.

פרופ' ש"ז פלר;

לא זה היה השיקול. אותו פרק אשר מסתיים עם סעיף 326 אינו פרק שמגדיר עבירות,

כאן מגדירים עבירה שמעמידה בסכנה היי אדם, בריאותו ושלמות גופו. הפרק שדן בזה

הוא מייד אהרי הפרק הקודם.

חי פורת;

קודם הוא דווקא דן ב"עשה", במידת החובה.

פרופ' ש"ז פלר;

יש שם גם עבירות של עשה ושל אפס מעשה, אבל עבירה ועונש בצדה איננה נמצאת

בסעיפים מ-322 עד 326. זה דבר קלסי וידוע בכל הפסיקה.

דבר שני. החלפתי כמה מלים עם גבי קרפ וסיכמנו שאין להפריד בין העבירה עצמה

כפשוטה ולאיור מכן לקבוע דיני הגנות. אם אנחנו קובעים הגנות בנפרד, האדם צריך

לבוא ולהוכיח שהוא היה באותו מצב. ניסחתי את כל זה כאלמנטים של העבירה. זאת

אומרת, אם אלה הם רכיבים של העבירה אז צריך להוכיח זאת.

אני חוזר לרעיון הבסיסי שהציגה אותו גבי קרפ. אנחנו צריכים לדאוג לכך שאם

אדם יוצא לרחוב שהוא לא ישים את יימשקפי-הסוסיי ויצטרך להוכיח כך וכך. אנחנו

צריכים ליגת לאדם למלא את החובה ובזה הוא יצא נקי, הוא לא צריך להוכיח. הכל הוכנס

כאן, מלבד ההיבט האזרחי שלא התייחסתי אליו מפני שאינני מתמצא בכל.

צריך להיות ברור שמדובר באירוע פתאומי, בלתי צפוי, לא שאיזה זקן מתיישב על

המדרכה ואנחנו, האזרחים, נראה את עצמנו חייבים לעבור אל המדרכה ממול. כל זה נמצא

כאן.



דבר נוסף. בדקתי מספר קודקסים שקובעים את העבירה הזאת. הקודקס הפלילי

הצרפתי מ-1810, וזה הנוכחי שנכנס לתוקף במארס 1994 . לקהתי את הקודקסים המודרניים

ביותר ומתברר שיש עבירה כזאת אבל תוך דאגה מאוד קפדנית שלא להעמיד את האזרה באותו

עדיף לי לא לראות מאשר להוכיה אחר-כך בבית-המשפט את ההגנות.

זו הגישה וכך הכנסתי את הדברים לתוך הסעיף, לא המצאתי זאת.

היו"ר ד' צוקר;

קביעת ההימנעות מסיוע נקבעה כעבירה בשורה רהבה של מדינות?

פרופ' ש"ז פלר;

בוודאי.

היו"ר ד' צוקר;

שאלתי את זה כדי שיהיה ברור שההצעה של חבר-הכנסת פורת היא לא הצעה מוזרה.

פרופ' ש"ז פלר;

לא. אתן לחבר-הכנסת פורת מה שכתבתי ב-1971 והצגתי את הדבר בעניו של חובות

נהג כלי רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים ואגב כך, בסוף, אני שואל: איך אנחנו עדיין

יושבים עם הקודקס המנדטורי - שקיים גם עכשיו - בלא החובה הכללית לתת עזרה למי

שנמצא במצוקה כשהדברים יוגדרו כך שהציבור יכול לעמוד בזה.

ראיתי שם עוד דבר אחד, שנוהגים בזהירות מבחינת העונש. בשום מקום לא נתקלתי

בעונש של יותר משנה. גם זה מצביע על הדאגה לאדם שנמצא ברחוב, לא לזה שהוא

במצוקה.

פרופי פלר הזכיר את המאמר שלו בנושא הזה והייתי צריכה להזכיר קודם כי בארץ

התפרסמו כמה מאמרים שכולם תומכים ברעיון. מאמר מקיף של פרופ' ידין על דיני פיקוח

הנפש שהתפרסם במשפטים, כרך בי; המאמר של פרופי פלר שהוא הזכיר אותו כאן; דייר

מירי גור-אריה כתבה מאמר על עבירה שנגרם מוות ברשלנות והיחס שבינה ובין עוולת

הרשלנות בעיוני משפט.

צריך להביא בחשבון שהסעיף הזה לא עומד ברשות עצמו. בסעיפים 64א ו-64ב לפקודת

התעבורה יש חובות דומות. כאן העונש הוא 6 חודשי מאסר, שם זה 5. 7 ו-9 שנות מאסר

על נהג שהפקיר. סעיף 146 לתקנות התעבורה מדבר על נהג שאין לו כל קשר עם מה שקרה

כשהעונש הוא שנתיים. יש כל מיני הוראות ואי-אפשר להגיד שהסעיף החדש מבטל את

הסנקציות הקודמות.

סעיף (ז) בהצעה אומר: "הוראות סעיף זה באות להוסיף על כל הוראת דין אחרת ולא

לגרוע ממנה."

נשמע את מר רוזנטל ממשרד הבריאות.



פרופ' רוזנטל;

אנחנו חושבים שיש לחכניס בחוק אלמנט של פתאומיות כדי לא להתערב ביחסים בין

פציינט ורופא, בשיקול-הדעת של רופא המטפל בפציינט שאולי הוא במצב סופני או במצב

אחר כשהחובה לעשות הכל ולהציל אדם יכולה להוות התערבות בכך.

י' קרפ;

בנוסח של פרופ' פלר מופיע האלמנט של מצוקה וגם האלמנט של הפוזאומיות כשכתוב

"במצוקה בלתי צפויה".

ח' פורת;

אני לא מבין את המושג "במצוקה בלתי צפויה". אני מבין את האלמנט של פתאומיות

אבל אם אדם יוצא לטיול, נכנס למקום מסוכן ואכן הידרדר ונשקפת סכנה מיידית לחייו,

אפשר להגיד שזה היה צפוי. האם בגלל זה לא יהיה הגדר של "לא תעמוד על דם רעך"?

אני לא חושב שיש מקום להבחנה בין צפוי לבין בלתי צפוי, אפשר להגיד שכל מי שנמצא

בנסיעה צפויה לו ו7אונת דרכים. לכן לא הייתי מציע לכתוב בלתי צפוי.

פרופ' ש"ז פלר;

הימנעות מהושטת עזרה, בצרפתית: OMISSION DE PORTER

SECOURS.

נשמע את לשכת עורכי-הדין.

אני מתייחס לבעייתיות הנובעת מהחלת חובה על אדם שבנסיבות מסויימות היא כמעט

מוחלטת. ראשית, הערכת הסכנה. כל אחד מעריך סכנה בצורה אחרת ובתוך זה הערכה של

היכולת להושיט עזרה. מאחר שאנחנו מטילים כאן חובה, קיימת סכנה שהחובה הזאת תיבחן

לאור ראיות וסבירויות אובייקטיביות. מן הראוי היה לעשות זאת עד כמה שניתן יותר

סובייקטיבי. דהיינו, כאשר אדם מעריך שהוא לא יכול לעזור או שהסכנה איננה חמורה,

עדיין תהיה לו הגנה בנסיבות הענין.

שנית, הערת ניסוח להצעה של משרד המשפטים. בשורה השניה של סעיף קטן (א),

במקום "שנמנע מלהושיט עזרה שביכולתו להושיט", צריך להיות: שנמנע מלהושיט עזרה

שהיה ביכולתו להושיט.

בסעיף קטן (ג), לא נראה לי שהחובה להודיע צריכה לחול רק על מי שאין ביכולתו

להושיט עזרה אלא על כל מי שלא הושיט עזרה בנסיבות הענין. דהיינו, צריך שבכל מקרה

תהיה חובה על כל אדם להודיע.

בהצעה של פרופי פלר כתוב: תוך מתן הודעה לרשויות או הזעקת אדם אחר.

בסעיף קטן (ד) ההגנה האזרחית נראית לנו לא מספקת. המדינה מחייבת אדם להושיט

עזרה אבל הרבה פעמים אדם לא יודע איך להושיט עזרה וייתכן שיקבעו בדיעבד כי העזרה

שהושיט לא היתה סבירה בנסיבות הענין. ואז, לא רק שהוא היה מהוייב להושיט עזרה

אלא לפי הדין האזרחי הוא יהיה חייב לפצות על הנזק שהוא גרם. נראה לנו שאם

מחייבים אותו להושיט עזרה והוא עושה דבר שבדיעבד יימצא לא סביר, לא הוא זה שצריך

לפצות ואולי את חובת הפיצוי צריך להשית על המדינה ולא על אותו אדם.



ד' לחמן-מסר;

"לא ישא באחריות פלילית או אזרחית". אתה לא יכול להטיל פיצוי ללא

אחריות.

י י דוד;

אני מציע למחוק את המלים; "אלא אם כן המעשה שעשה לא היה סביר בנסיבות העניו".

פרופ' נ' רקובר;

במקום זה היית מציע לחייב אותו ברשלנות חמורה?

י י דוד;

לא. יכול להיות שאדם נפל ושבר את עמוד השדרה ומי שרוצה לעזור בא והרים אותו,

זה דבר שאסור לעשות, זו התרשלות.

פרופ י נ י רקובר;

אני מדגיש את ה"חמורה".

י' דוד;

אם הוא עשה משהו לא סביר לא צריך לחייב אותו לפצות.

י' פרידמן;

אנחנו מתכוונים להגנה מוחלטת על מי שיושיט עזרה. כאשר אדם נוקט מיוזמתו

התנהגות מסויימת שמותרת לו לפי החוק, כגון הגנה עצמית, יש לבך סייגים וזה צריך

להיות כפונקציה לאותה סכנה. פה לא האדם יוזם את ההתנהגות להושטת עזרה אלא החוק

מטיל עליו חובה ולכן יש מקום לכך שלמדינה תהיה אחריות לפצות. מדובר על אדם שנמצא

במצב של לחץ כאשר הצד האחר הוא בסכנת חיים פתאומית, זה לא מצב רגיל. כאן אנחנו

מחייבים אותו לעזור ואז הוא צריך לחשוב אם ההתנהגות שלו יכולה לפגוע בצד השני או

לא.

חי פורת;

לכן בהצעה שלי הוספתי את המלים "בתום לב".

י' פרידמן;

אנחנו חושבים שמההיבט האזרחי צריך להיות פיצוי מפורש, כספי ופיזי, על-ידי

המדינה.

פרופ' ש"ז פלר;

אני מציע שלכל אורך החוק הפלילי לא להכניס אלמנטים שאינם פליליים. מה ששייך

לאחריות האזרחית צריך למקם במקום המתאים.

אחה מציע שלא נקבע כאן; "לא ישא באחריות אזרחית"?



פרופ' ש"ז פלר;

לא כאן. מי שמתמצא בדברים אלה יחווה דעתו באיזו מידה מדובר כאן באחריות

נזיקית, באיזו מידה מדובר באחריות של הביטוח הלאומי וכן הלאה. לא ראיתי בשום

מקום שבקוד הפלילי מכניסים תרופות מתחומים אחרים.

י י קרפ;

"או אזרחית", מופיעות אצלנו בסוגריים כשהכוונה היתה להסב את תשומת הלב

לכך שצריך לדון בסוגיה הזאת אבל לא בהקשר של סעיף עונשי.

י' פרידמן;

אני מתייחס למלים "בלתי צפויה" בהצעה של פרופ' פלר. אנחנו עלולים להיתקל

בבעיה עם זה כאשר יהיה מדובר בשטפון, בטיול במקום מסוכן, זה פתח להתדיינות שאיננה

רצויה פה. הדברים צריכים להיות ברורים לחלוטין.

"לנגד עיניו". אולי כדאי לחשוב בכיוון של ידיעה

ולומר "בידיעתו".

אם אני יודע על השכן שלי, אתה רוצה לחייב אותי להסיע אותו?

רק אם אתה רואה אותו ממש בסכנת חיים.

ואם אני לא רואה אותו והוא מאחורי הקיר?

זה השוני בין הצעתכם לבין הצעתי.

לדוגמה המקרה של העורך-דין שנרצח, שמוליק לוויסון. הוא מספיק להגיע לטלפון,

ירו לי בחזה. זה לא "לנגד עיניו", האם לא מחייבים אותו?

מבחינתי זו הבחנה חשובה.

הוא חבר ואז השאלה היא מה עשית והאם נתת ביטוי להתחייבות המוסרית שלך. כאן

מדובר בתופעה שמתייחסת לכלל הציבור ללא יחסים בין האנשים.

אם בעל ואשה, שהם שכנים שלך, רבים וצועקים. אתה צריך להיכנס כי אתה פוחד

שהוא יהרוג אורגה?

אם היא צועקת "הצילו, הוא הורג אותי", אתה צריך להיכנס.



מ' מאיה;

כך אתה יכול לחייב כל שכן ולהאשים אותו למה הוא לא נכנס להציל.

ח' פורת;

ואם הוא מתחת למים? מה ההבחנה בין ראייה לשמיעה? פרופ' פלר, בהצעה שלך אתה

יוצר מצב שבו אדם ירכיב את "משקפי-הסוס" בלי להתחייב. החוק הזה צריך לתת תשובה

גם על ההתעלמות המכוונת.

אתה יכול לגרום לכך שהוא יפסיק לשמוע את הטלפון. לאן אנחנו הולכים - לעקרון

שהיה במשפט הקאנוני QUI N'EMPECHE מי שלא מנע הוא פושע? או שמדובר על

דברים שמזדקרים לעין? אם אתה נמצא שם, ממילא אתה עושה את זה אבל אם אתה שחור בלב

תיכנס לבית-סוהר ל-6 הודשים.

י' פרידמן;

בדיונים בלשכת עורכי-הדין שאלנו אם יש צורך עקרוני בסעיף הזה למרות שהוא קיים

במדינות אחרות. בחברה הישראלית הבעיה כמעט ולא קיימת ובכל מקום רגילים להושיט

עזרה מתוך סולידריות. כאשר זה המצב הקיים האם יש מקום להפוך זאת לחובה כתובה

בחוק עם סנקציה פלילית בצדה? האם אין פה פגיעה בחברה עצמה?

היו"ר ד' צוקר;

אני מבין שהיית מעדיף שלא לחוקק את החוק הזה. האם זו עמדת הלשכה כולה?

י' פרידמן;

של רובנו. יש צדדים בעייתיים נוספים. אם היום מישהו לא יקיים את החובה

הזאת, העתונות, הטלוויזיה וכלי התקשורת יכתבו על כך בכעס ויפרסמו זאת. האם אתם

רוצים להפוך את הענין לסוביודיצה, להגיש משפט? הרי הערכים של הושטת עזרה קיימים

וכאן יכולה להיווצר תוצאה הפוכה, אחרי המשפט הראשון אנשים יתעלמו.

דבר נוסף. יש להבחין בין בדיקות סובייקטיביות לבדיקות אובייקטיביות. סעיף

(ב)(1) הוא סובייקטיבי לחלוטין, נאמר בו "אם לדעת המחוייב" אבל בסעיף (ד), המדבר

על אחריות, המבחן הוא אובייקטיבי. כלומר, בוחנים אותי במבחנים סובייקטיביים מה

אני צריך לעשות אבל את המעשה שלי בודקים במבחנים אובייקטיביים של סבירות.

ענין אחר. בהצעה של פרופ' פלר כתוב: "מבלי לסכן בכך את עצמו או את זולתו",

ואילו בניסוח האחר, בסעיף (ב)(1) כתוב: "נשקפת סכנה לחייו או לבריאותו, או לאדם

אחריי. למה מתכוון פרופי פלר, האם לסכנה של פגיעה כלשהי? סכנת חיים? אני יודע

לשחות לא כל כך טוב ומישהו עומד לטבוע במערבולת, האם אהיה פטור מהושטת עזרה במידה

ונשקפת לי סכנה? האם זו צריכה להיות סכנה ממשית או חמורה? הקריטריונים לא ברורים

ויכולה להיות עם זה בעיה.

נשמע את גבי גולדשטיין מהמוסד לביטוח לאומי.



א' גולדשטיין;

אני מתייחסת לנקודה הנוגעת להגנה על המתנדב מפני התוצאות שיהיו בעקבות הושטת

העזרה - אצלנו אדם המושיט עזרה הוא בגדר מתנדב. האם הוא נפגע במהלך הושטת העזרה

שרוצים להפוך אותה עכשיו הובה? האם הוא נפגע במהלך ביצוע ההתנדבות, בדרך, רץ

ונהבל קשות, האם אפשר להבטיח את זכויותיו במסגרת הפרק: ביטוה מתנדבים. בהוק

הביטוה הלאומי יש משנת 1991 הבטהת זכויות לאדם שנפגע במהלך ביצוע פעולות להצלת

חיים או רכוש של.הזולת.

פרופ' נ' רקובר;

אם הוא שייך לאגודה מוכרת על-פי התקנות.

א' גולדשטיין;

הוא לא חייב להשתייך לאגודה.

פרופ' ש"ז פלר;

אל תיכנסו לעניו הזה, תורידו את הנושא של האחריות ולאחר מכן תבואו בדברים עם

הביטוח הלאומי וחוק הנזיקין, כאן מדובר בהיבט פלילי.

אני אומר לנציג לשכת עורכי-הדין שבכל החוקים שבדקתי אין בעולם חוק שאינו

מתייחס לעובדה "מבלי לסכן את עצמו או את זולתו".

אי גולדשטיין;

אני מדברת על האדם המחוייב להושיט עזרה. בחוק הביטוח הלאומי, בסעיף 198ח(4}

כתוב: "מי שעשה בהתנדבות, שלא בשכר, פעולה להצלת חייו ורכושו של הזולת לפי כללים

שנקבעו בתקנות, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, והמוסד הכיר בפעולתו לאחר

מעשה."

בתקנות שהותקנו בשנת 1991 נאמר: יילענין פיסקה (4) להגדרת 'מתנדב' שבסעיף

198ה לחוק, תירושב כפעולת התנדבות פעולה בהתנדבות, שלא בשכר, שעשה אדם להצלת חייו

של הזולת בנסיבות שבהן סביר להניח כי סכנה של ממש מאיימת באופן מיידי על חייו של

הזולת."

אדם שעשה פעולה כזאת ונפגע במהלך ביצועה, או עקב ביצועה, או בדרך כדי להושיט

אותה עזרה, ונפגע, זכאי על-פי חוק הביטוח הלאומי לטיפול רפואי, לשיקום רפואי

ומקצועי ולגימלאות כסף, כמו נפגע עבודה, לדמי פגיעה כאשר הוא איננו מופיע לעבודתו

בשל פגיעה ראשונית, ואם נשארת נכות - גם קיצבת נכות בעבור תקופה שמוגדרת בחוק.

אם חלילה הוא נפטר כתוצאה מהפעולה יש זכות לקרובים אליו. כלומר, לכל דבר וענין

הוא נפגע בתאונת עבודה.

אם אדם כזה ניזוק בממונו, היה צריך להוציא הוצאות לצורך הושטת העזרה, האם זה

מכוסה על-ידי הביטוח הלאומי?

יש שיפוי על יסוד חוק מיוחד שקובע כי מי שעשה להצלת חיים או גוף זכאי לשיפוי.

בדיני נזיקין, הטבת נזקי גוף, לפי הרשום אצלי זה לא כולל הוצאות למנוע את

הפגיעה, זה כולל רק אדם שכבר נפגע והוא מציל אותו ומסייע לו לאהר הפגיעה.

י' קרפ;

לא מדברים בסיטואציה שבה אדם צריך להשקיע הוצאות כדי למנוע סיטואציה שבה הוא

יצטרך להציל, אנהנו מדברים באירוע פתאומי כשאדם נמצא במצב של סיכון.

לא רק זה. אולי אדם נפל לבור וצריך להוציא אותו?

מההוק הזה נובע שגם כאשר את רואה אדם שעומד למות מרעב יש לך הרבה כספית לעזור

לו.

י' קרפ;

אפילו שזאת הסיטואציה, זו הוצאה כדי להציל מישהו והיא נופלת במסגרת הזכות שלו

לשיפוי.

אבל אין שיפוי של המדינה?

י' קרפ;

אני לא יודעת, צריך לבדוק את זה.

א' גולדשטיין;

כאשר מדובר על סכנה מיידית של אדם "הנמצא לנגד עיניו" של המחוייב, צריך

להושיט לו את העזרה. אם כותבים "לנגד עיניו" יכול להתפרש שאם הוא קלט זאת בחוש .

אחר ולא בחוש הראייה כאילו הוא איננו חייב ועיוור יהיה פטור. הנוסח שנמצא אצלנו

בתקנות המשפות את מי שנפגע כתוצאה מהגשת עזרה יכול לענות על זה בצורה יותר נכונה:

"עשה להצלת חייו של הזולת בנסיבות שבהן סביר להניח כי סכנה של ממש מאיימת באופן

מיידי על חייו של הזולת", כלומר, לא צריך לראות, די שהוא קולט בחוש מחושיו את

הסכנה המיידית הנשקפת לזולתו.

ואם זה קורה באפריקה כשמיליונים גוועים ברעב?

אתם מתרחקים מן המטרה.

בחוק הביטוח הלאומי יש תקנות שמעולם עוד לא פעלנו על-פיהן: תקנות הביטוח

הלאומי, תשלום פיצויים בשל עוולה של מתנדב. פרופי פלר הציע להוציא את העדר

האחריות האזרחית לגבי אדם המחוייב להגיש עזרה והוא גורם נזק בעוולה. בתקנות

הללו, אם מתנדב גורם לנזק כזה יש חובת פיצויים על המדינה כלפי הנפגע כשהמתנדב

מצורף כצד לתביעה כדי שיציג את הצד שלו.



י' קרפ;

מבחינת הביטוח הלאומי "מתנדב" כולל את מי שעושה להצלת נפש?

א' גולדשטיין;

כן.

ח' פורת;

אני מבין את גישתו של פרופ' פלר, הערתו לגבי מיקום הסעיף מעידה על הרצון

לסווג את הנושא רק במסגרת הענישה הפלילית. מנקודת המבט שלי הצעת החוק הזו היא

הצעה כוללת ולכן בסעיפים הללו יש גיבוש אחד שקובע נורמה איך צריך אדם לנהוג

מלכתחילה, מה ייעשה אם הוא איננו נוהג לפיה, ואיך הוא יכול להרגיש את עצמו בטוח

בעשייתו כשהוא איננו משלם על כך. יש פה הצעת חוק שלמה ולא רק תיקון לחוק

הנזיקין. לכן לא הייתי מציע לצמצם או להכליל זאת במקום אחר.

לנציגי לשכת עורכי-הדין. יש הרבה דברים שהם נורמות בחברה ואף-על-פי-כן אנחנו

רוצים לעגן ולחזק אותן כדי שהנורמות לא יתרופפו. גם רצח הוא דבר שהחברה

הנורמטיבית איננה מגיעה אליו ובכל זאת אנחנו צריכים לקבוע "לא תרצח" ואיסורים של

רציחה, על אחת כמה וכמה דבר כזה. נכון שברוך-השם לא הגענו למצב שקיים באמריקה,

אבל לא אחת היינו עדים לתופעה של התעלמויות, לא רק של פגע-וברח אלא לתופעה של

אנשים שחלפו על פניהם של אנשים שהיו במצוקה. העובדה שבתחום הנהיגה הדבר הזה מצוי

בחוק, לא הביאה מישהו לומר כי כאשר הנהג יודע את זה הוא בורח מהר כדי לא להיכנס

לסביבה הקרובה. אם זו תהיה הגישה, לא נעצב נורמות. חכמינו אומרים: גדול המצווה

ועושה, כלומר צריך לקבוע את הנורמה עם המשמעות החינוכית שלה.

להיקף הכולל של החוק. בעיני נקודת המפתח באה לביטוי בהצעה שלי בחלק האחרון

והיא איננה מופיעה בהצעת החוק הקיימת אלא במשפט שהוא מעורפל בעיני, והבנתי מדבריה

של גבי קרפ שהוא איננו מכסה הכל. הכוונה היא לסעיף (ו), האומר: "מושיט עזרה לפי

סעיף זה דינו לענין כל דין כדין מתנדב או מיטיב". הנקודה המרכזית שרציתי להציג

בהצעת החוק הזאת היא שאדם כזה הוא שלוחה של המדינה, הווה אומר, הוא אינו חייב

להיות חבר בשום אגודה. אם יש בידי הניזוק לפצות ולשפות אותו - מה טוב; אם לא -

המדינה היא שנושאת באחריות. זו נקודת מפתח בכל מקום שבו ההצלה היא לא רק ענין של

אקט מיידי.

באיזה נסיבות המציל איננו משופה? אם הוא נפגע בגוף - הוא משופה. מה עם

הרכוש, אם הוא מוציא הוצאות?

אני מתקנת את עצמי. אני התייחסתי לחוק הטיפול בעניו התיקים האזרחיים להטבת

נזקי גוף שזה חוק שעוסק בסיטואציה שבה אדם מוציא הוצאות כדי לתקן נזק גוף, למנוע

מניזוק החמרתו של נזק נוסף וכן הלאה, אבל הוא מדבר במקרה שגרם אדם לזולתו נזק

גוף ואז רשאי מי שהוציא את ההוצאות לקבל אותן. הוא לא מכסה את הסיטואציה של

הוצאות על נזק ברכוש. .

הסוגיה של השיפוי על-ידי המדינה היא שנותנת לחוק הזח משמעות שהאדם הזה הוא

שלוח ציבור וכתוצאה מכך - בניגוד למה שנאמר פה קודם - הוא מעודד כניסה למצבים

כאלה.

כאשר המדינה מפצה על עוולה שנגרמה בידי אותו מתנדב או אותו מיטיב יש סייג

שהמדינה מממנת את הפיצויים ובלבד שאיו חובה על מישהו אחר לפצות, כלומר, אין

לניזוק זכות לפיצויים מאדם אחר זולת המתנדב.

היו"ר ד' צוקר;

בגין מה יש לו פיצוי? בגין שימוש ברכוש, הוצאות דלק?

א' גולשטיין;

לא.

מ' מאיה;

על מי חובת ההוכחה שהיה בידו להציל ולא הציל? לדוגמה, יש אדם שכאשר הוא רואה

תאונה קשה הוא בורח מתוך פחד, הוא לא יכול להשתלט על עצמו. יתבעו אותו לדין למה

הוא נבהל? עוד דוגמה ממקרה שקרה אתי לפני כמה חודשים. נסעתי מירושלים לתל-אביב,

לפני נסעה מכונית שהתהפכה על הגג בצידי הדרך. מה היה עלי לעשות באותה שעה? האם

הייתי חייב לעצור ולרוץ לטלפון קרוב? אדם יכול להגיד: נסעתי לטלפון קרוב, לך

תוכיח שהוא לא רץ לטלפון, אני לא עצרתי, המשכתי לטלפון הקרוב להודיע ואז ראיתי

שכבר המשטרה והאמבולנס בדרך. מחר יגישו נגדי תביעה: למה לא עצרת, מה גם שלא

יכולתי לעזור בדבר.

זו עבירה לפי סעיף 146 לתקנות התעבורה. גם אם ארנה כלל לא מעורב, אתה צריך

לעצור ולתת עזרה.

במה אני יכול לעזור כשהוא הפוך בתוך המכונית? שיקול הדעת באותה שעה הוא

שונה, איך אתה יכול לחייב על שיקול-דעת?

זה קורה כאשר יש מגמה לחוקק חוקים המטילים חובות שאי-אפשר לעמוד בהן.

חי פורת;

לא. מכיוון שחובת ההוכחה היא על המדינה או על מי שתובע ממך, הסנקציה הזו לא

תוטל אלא במקום שבו ברור כי נהגת בהפקרות על-פי כל הפארמטרים, לא עצרת, התעלמת.

יש פה סעיפים מסייגים.

פרקליט המחוז צריך לחשתכנע בזה.

אנחנו עוברים לנוסח של ההצעות עצמן. קודם להצעה של פרופ' פלר. (קורא את

ההצעה).



י' קרפ;

אסור לשכוח שאנחנו דנים במטרה ראויה שמקובלת על משרד המשפטים ולאורה הוגשה

הצעת החוק וכי אנחנו עוסקים במשפט פלילי ולכן צריכים לחול פה הפארמטרים של חשיבה

של משפט פלילי. בהצעה של פרופ' פלר יש מלכתחילה כיוון של תיקון פגמים שנפלו

בהצעת משרד המשפטים בשאלה של היחס בין יסודות העבירה לבין ההגנות שניתנות. מקובל

עלי שבאופן עקרוני, בכפוף להערות לנוסח גופו, נצא מנקודת מוצא של ההצעה של פרופי

פלר.

חי פורת;

ראשית, אני מציע למחוק את המלים "מצוקה בלתי צפויה" מאחר שההמשך "עקב אירוע

פתאומי שהעמיד בסכנה חמורה ומיידית את חייו" כבר עונה על כך, אלא אם אינה רוצה

לומר שבכל מקרה שיש בו סבירות שאדם נכנס לסכנה הרי שהוא לא מחוייב. גם פרופ' פלר

בוודאי לא התכוון למקרה שבו אדם יוצא לטיול במקום מסוכן או בכביש חלקלק והאדם

יהיה מחוייב בהושטת עזרה.

שנית, אחרי "לנגד עיניו" אני מציע להוסיף: או בידיעתו או בסביבתו הקרובה.

פרופ' ש"ז פלר;

הפירוש של המשפט "בלתי צפוי" הוא בלתי צפוי מבחינה קונקרטית לאור התפתחות

הדברים במהלך הרגיל של התרחשותם, אין כוונה שזה צפוי באופן סביר כי גם בעוד

שעתיים צפוי גשם חזק.

חי פורת;

מה זה מוסיף על "עקב אירוע פיתאומי שהעמיד בסכנה חמורה ומיידית את חייו"? אם

כותבים "בלתי צפויה" זה אומר כי אם הסכנה היינה צפויה אז הוא לא מחוייב. לכן אני

מציע למחוק אותן.

היו"ר ד' צוקר;

אם לפני-כן הוא היה מאושר לגמרי, לא במצוקה, ואז קרה האירוע הפתאומי?

פרופי ש"ז פלר;

אם אתה אומר שהוא נמצא במצוקה עקב אירוע פיתאומי, זו השתלשלות העניינים.

אפשר בהחלט לכתוב; במצוקה עקב אירוע פתאומי.

היו"ר ד' צוקר;

האם "לנגד עיניו" זו לא מטאפורה?

י י דוד;

גם בתי-המשפט לא יפרשו את זה באופן מילולי, הם יפרשו שהוא שמע, ראה וידע.

פרופ' נ' רקובר;

אני חושב שחוק פלילי יפורש על דרך הצמצום.

בניגוד לחברי מלשכת עורכי-הדין אני חושב שיש חשש שבית-המשפט יתן פה פירוש

לנגד עיניו ותו לא, כי זה מה שכתוב. כדי למנוע אי-בהירות אולי כדאי

לתקן.



י' קרפ;

אנחנו עוסקים פה בחוק הפלילי ואנחנו רוצים להגדיר סיטואציות מדוייקות. תפשת

מרובה לא תפשת, אני מציעה שקודם נתנסה. הסיטואציה האמיתית היא שאדם רואה מישהו

במצב של סכנה לנגד עיניו , זה לא מצב שהוא צריך לקבל אינפורמציה על מה שקורה במרחק

של כמה- רחובות.

ח' פורת;

אני מדבר על סביבה קרובה מיידית ועל ידיעה ברורה. הפירוש הדווקני שעלול

להיות יכול ליצור מצב של מין התעלמות.

היו"ר ד' צוקר;

זה לא יכסה את כל המקרים, זה יכסה את רובם ולכן נישאר עם זה. אנחנו נשארים

גם עם "עקב אירוע פתאומי שהעמיד בסכנה חמורה ומיידית את חייו".

מי מאיה;

"חמורה" לא כל כך נראית לי . מה אם הסכנה היא 50%-50%?

היו"ר ד' צוקר;

אז אתה לא חייב להיחלץ לעזרה ואתה לא עובר עבירה פלילית אם אתה לא עוזר לו.

פרופ' ש"ז פלר;

בחוק הפלילי יש שימוש במונח זה ואף פעם הוא לא העלה קושי. חמורה זה חמורה.

עומדת לנו המסמנת של התובע הכללי באזור שהוא פרקליט מחוז. בית-משפט הוא זה אשר

צריך לשקול. אי-אפשר לתת כאן מונחים בסנטימטרים או בגרמים. יש גם מושג של גרימת

חבלה חמורה.

י' קרפ;

אפשר להפריד את הדברים, את הסכנה לחיים להשאיר לחוד ואת הסכנה החמורה להצמיד

לשלמות הגוף והבריאות.

פרופ' ש"ז פלר;

מדוע? הסכנה צריכה להיות חמורה גם לחיים.

י' קרפ;

אנחנו מדברים על סכנה מיידית לחיים.

ד' לחמן-מסר;

קליפת בננה זו סכנה מיידית לחיים?

היו"ר ד' צוקר;

אם נשאיר ייסכנהיי לבד, כולנו נתונים במצב של סכנה - אני מגזים - לכן נשאיר

"חמורה".



אני ממשיך: "שלמות גופו או בריאותו, כאשר היה לאל-ידו להושיט את העזרה

הנחוצה".

י' קרפ;

במקום "אישית" צריך להוסיף כאן "בין בעצמו מבלי לסכן בכך את עצמו או את

זולתו, או תוך מתן הודעה". יש כאן שתי בחירות לסוג העזרה. אני מפנה להבדל בין

ההצעה שלנו לזו של פרופ' פלר. אנהנו נותנים לאדם את הבהירה להודיע או לעשות את

המעשה בעצמו. אנהנו מעודדים אנשים להיות אקטיביים משום שאנחנו מאפשרים להם גם לא

לעזור בעצמם אלא להסתפק בהודעה.

הי פורת;

אבל לפעמים ההודעה לרשות אהרת בדיוק יכולה להיות ההתהמקות. אם אדם רואה שיש

סכנה מיידית והוא מסתפק בזה שהוא יתקשר למקום שממנו יבואו להציל רק בעוד שעה?

היו"ר ד' צוקר;

אתה משאיר כאן שתי אלטרנטיבות לשיקול-דעתו של אותו אדם, אין מה לעשות, אני לא

מכיר כלי אחר לשם כך.

פרופ' נ' רקובר;

כבר דנו בנקודה הזאת בישיבה קודמת וסעיף קטן (ג) בהצעה של משרד המשפטים עונה

על זה.

היו"ר ד' צוקר;

יש מקרים שבהם אני יכול לעזור אבל זה יהיה נזק אדיר.

ח' פורת;

זה כתוב בסעיף (ב)(1).

ד' להמן-מסר;

אני מציגה את הדילמה שהציגו נציגי לשכת עורכי-הדין. הרבה פעמים אנשים נמצאים

מול סכנת חיים בחשש וברתיעה, הם לא מסכנים את עצמם אבל הם אומרים: אנחנו לא

מבינים בזה ולא יודעים מה לעשות, תנו לנו לפנות לרשויות. אפשר להגיד: בין

בעצמו או תוך מתו הודעה לרשויות אם הוא עשוי לסכן בכך את זולתו.

פרופ' ש"ז פלר;

לא. בין בעצמו, כשהוא אינו מסתכן ואינו מסכן את מישהו אחר. אני יודע לשהות

ואני משאיר את התינוק שלי על שפת-הים והוא עלול להיפגע.

ד' לחמן-מסר;

מה עם הפחד? אני מפחדת מדם אבל אני לא מסכנת את חיי.

אי-אפשר להיכנס לפרטים האלה.



י' קרפ;

זה לא אומר שרק אם את לא מסכנת את חייך. את יכולה לבחור בין ובין, בסיטואציה

שאת לא יכולה להודיע תתעורר השאלה למה לא הושטת עזרה. אנחנו רוצים להגיד לך

שהשאלה הזאת לא ונתעורר אם בכך את מסכנת את חייך.

חי פורת;

ההצעה של משרד המשפטים היא מדוייקת ואומרת את הדברים בסעיף (ג): "מי שאין

ביכולתו להושיט עזרה כאמור בסעיף קטן (א) או שמתקיימים לגביו הוראות סעיף קטן

(ב)" וכו'. הדברים מסוייגים אבל חייבים לקבוע סדר עדיפויות, אחרת החוק יהיה

פלסתר.

י' קרפ;

לאור הדברים שנשמעו כאן, אנחנו לא צריכים להעמיד את אלה שהחובה מוטלת עליהם

בסיטואציה של אי-ודאות. הוא חושש שאם הוא יזיז את האדם הוא יגרום נזק אבל אחר-כך

התביעה תגיד שזו היתה מחשבה לא סבירה.

חי פורת;

אדם רואה פצוע שדמו שותת אבל במקום להכניסו למכונית ולקחת אותו לבית-החולים,

או לעשות דבר אחר, הוא אומר לעצמו: אני אצא ידי חובה על-ידי זה שאלך ואתקשר

למשטרה ולמגן-דוד-אדום.

היו"ר ד' צוקר;

בהרבה מקרים אל תיגע בו ורוץ לטלפון. זה נשמע נורא אבל כך זה בפרקטיקה.

הי פורת;

אני לא חולק עליך אבל מה קורה כשאתה במדבר או במקום רחוק?

הי ו "ר ד' צוקר;

אם אני במדבר אז אני יודע שההודעה הטלפונית איננה מסייעת וזה קשקוש.

אני מזכיר לכם שאנחנו מכינים את החוק לקריאה הראשונה. אפשרות אחת היא לקחת

את ההצעה של פרופ' פלר עם ההשמטה של המלים "בלתי צפויה", ואת הצעת הממשלה מסעיף

(ד) ואילך ולהביא זאת לקריאה ראשונה. אפשרות שניה היא לקיים דיון נוסף, דבר שיקח

זמן, אולי עוד חודש.

חי פורת;

אני מוכן לקבל את ההצעה שלך אבל אני מבקש ממשרד המשפטים להוסיף לסעיף (ו)

בהצעתו את השיפוי על-ידי המדינה.

היו"ר ד' צוקר;

אם נכנס כאן ענין השיפוי, יש למשרד האוצר התנגדות לכך והחוק יהיה תקוע עד

שהוא יביע את עמדתו. אולי אפשר להעלות את הנושא של השיפוי בין הקריאה הראשונה

לקריאה השניה.

תשמור את זה לקריאה השניה.

היו"ר ד' צוקר;

בסדר.

לסיכום, אנחנו מגישים הצעת חוק לקריאה ראשונה. אנחנו מתקנים את סעיף 344. שם

הימנעות מהושטת עזרה.

חי פורת;

תיקון - לא תעמוד על דם רעך.

אבל לא בנוסח הלבן, לא בחוק העונשין.

בהצעת החוק הממשלתית אנחנו מוחקים עד סעיף (ג), כולל סעיף (ג), כשאת הסעיפים

מחליף הנוסח של פרופ' פלר בשני תיקונים: יימחקו המלים "בלתי צפויה", ובמקום

בין בעצמו. אחר-כך יבוא סעיף (ד) שבו יושמט "או אזרחית".

אחריו יבוא סעיף (ה) בהצעת החוק הממשלתית. סעיף (ו) נמחק כי יש לנו תשובה

מהביטוח הלאומי, זה איננו סותר את מה שהצעת, חבר-הכנסת חנן פורת.

הביטוח הלאומי לא עונה על זה.

אם כך, אנחנו משאירים את סעיף (ו).

י' קרפ;

קיבלנו תשובה מהביטוח הלאומי שמתנדב מכוסה מפני פגיעה שנגרמה לו ומפני תביעת

נזיקין כלפיו. זה סעיף עונשין והוא לא רלוונטי לעניו זה. זה לא מכסה את הנושא

של השפוי.

בסדר. זכותו של חבר-הכנסת פורת להעלות את ענין השיפוי בין הקריאה הראשונה

לקריאה השניה.

- סעיף (ז) נשאר כפי שהוא.

אני מודה לכם. הישיבה נעולה.

הישדיבה ננעלה בשעה 12:05