הכנסת השלוש עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 236

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

שהתקיימה ביום ג' כ"ז בחשון התשנ"ד, 1.11.94 בשעה 11:20

נכחו;

חברי הוועדה; היוי'ר ד. צוקר

א. זנדברג

י. לוי

ר. נחמן

א. רביץ

ס. שלום

מוזמנים; אלוף י. יאיר, ראש אכ"א, משרד הבטחון

תא"ל י. שני, הצנזור הצבאי הראשי

ע. גלעד, תאי'ל, דובר צה"ל

נ. ברדה, סא"ל, ראש מנהל הנגדים

י. בארי, ראש לשכת ר' אכ"א

א. כוכבא-שבתאי, נצ"מ, ראש מחלקת חקירות, משרד המשטרה

ע. גונן, דובר המשטרה

ע. ברוק, עו"ד, לשכה משפטית, משרד המשטרה ,

ר. כהן, מתמחה, משרד המשטרה

א. ולנר, עורך עתים ומזכיר ועדת העורכים

ח. מרמרי, עורך "הארץ"

י. פרי, ד"ר, עורך "דבר"

ח. צדוק, עו"ד, נשיא מועצת העיתונות

ע. שפירא, פרופ', מ"מ נשיא מועצת העיתונות

ע. בן פורת, עו"ד, יועץ משפטי, מועצת העיתונות

מ. ינון, יו"ר רשות השידור

מ. קירשנבאום, מנכ"ל רשות השידור

י. שטרן, מנהל הטלויזיה

צ. לידר, דובר רשות השידור

א. שליו, מנכ"ל חברת החדשות, ערוץ 2

מ. שלונטקי, מפקד גל"צ

ד. בריסקמן, עו"ד, האגודה לזכויות האזרח

א. פישמן, תא הכתבים הצבאיים

מזכירת הוועדה; ד. ואג

יועא משפטי-. ד. מטר

חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

דיווח בזמן אמת. דיווח על נפגעים וזכות הציבור לדעת



דיווח בזמן אמת, דיווח על נפגעים וזכות הציבור לדעת

היו"ר ד' צוקר; מי שמבקש לדעת את האמת נאלץ לעבור לערוצי

קומוניקציה זרים. הדילמה היא כמובן מתי

מותר, מה מותר, על פי אמות מידה אתיות ערכיות, לא במובן החוקי, ועל מי

צריך לדווה ולמי צריך לדווח, בשעה שמתקיים ארוע המדווח בזמן אמת או

סמוך להתרחשותו, ואיפה נקודת האיזון בין שני אינטרסים רגישים וחיוניים,

כאשר מן הצד האחד הרגישות המופלגת, וטוב שיש רגישות מופלגת למשפחה

שתזכור אולי את המהלומה הקשה ביותר בחייה, ואתה רוצה ומבקש שמהלומה זו

תנחת באופן האנושי ביותר האפשרי מצד אחד, ומצד שני, האינטרס הציבורי

אינפורמציה, מידע אמיתי.

שאלה שנייה הנובעת מזה היא באמת האם העקרונות שהקנו את צה"ל ואת ועדת

העורכים ואת ההסכמים הג'נטלמנים הכתובים ושאינם כתובים, האם עקרונות

והסכמים אלה שהנחו את כל מי שמעורב בעניין תקפים כאשר בידי כולנו יש

אלטרנטיבות חיצוניות למידע, כאשר התקשורת הזרה מדווחת בזמן ארוע, כאשר

מערכת הקשר הפנימית של החברה הישראלית עובדת מהר מאוד בחברה הקטנה

האינטימית הזו. האם אותם עקרונות שנכתבו או נקבעו לפני שנים, כאשר לא

היו אלטרנטיבות מידע כה רבות, עדיין תקפים.

זאת השאלה שמנוסחת באופן הפשוט ביותר, אני מאוד מבקש להתייחס אליה, ואם

העקרונות אינם תקפים, זו לא חכמה אלא אם כן אומרים מהי האלטרנטיבה

ואיפה נקודת האיזון החדשה, אם אכן מבקשים נקודת איזון חדשה.

הנקודה הרביעית, שאינני מעלה כשאלה אלא כהנחה שלי, ואם לא תסתר היא

כנראה הנחה נכונה והיא העובדה, אלוף י. יאיר, שלאיסור פרסום הארוע או

האבידות שבו לא היה בסיס חוקי. לא הוטלה צנזורה שהיה לה בסיס חוקי על

פרסום שם, על מסירת מידע מן הארוע, והיתה פה קבלה של נורמות שהוסכם

עליהן, משום שכולנו גדלנו באותה חברה עם אותה רגישות מופלגת לחיי

נפגעים ולכל הסוגייה של מסירת מידע למשפחות, אבל נדמה לי שהצנזורה לא

היתה על בסיס חוקי, אם בכלל היתה צנזורה, או שהצנזורה היתה פנימית,

ונדמה לי שמי שפעל כך הניח שאינו יכול להפר את החוק אם ימסור מידע או

שגדי סוקניק הפר חוק וטעה. איש לא היה מפר חוק אם היה מוסר את המידע,

הוא היה אולי מפר דברים אחרים שאולי חשובים מחוק אבל ודאי לא הפר חוק.

והנקודה האחרונה, האם יש הצדקה לאבחנה בין הנוהל שצה"ל הגיע אליו

להסכמה עם העורכים, לבין הנוהל שמקיימת המשטרה בארועי פח"ע. אינני יודע

אם כולכם מכירים את הנוהל של המשטרה, הוא שונה מהותית מן הנוהל שצה"ל

נוהג בו. השאלה של האם זו אחריות משטרה או אחריות צה"ל איננה משנה

כמעט, ועובדה שהמשטרה נוהגת אחרת. המשטרה מטילה מגבלה או מבקשת להטיל

מגבלה רק על פרסום השם. היא איננה מתנה זאת במועד או באי פרסום עובדה

בכלל. האם יש הצדקה לאבחנה זו בין שני הנהלים!

אלה השאלות שאני מבקש לשים על סדר יומנו, זו איננה מצווה שמוכרחים

לעמוד בה, אבל תנסו לעמוד בה ואז הדיון יתמקד על אותן שאלות, אלא אם כן

אנשים מוכרחים לשאול שאלות אחרות. סילבן שלום בבקשה.

תודה רבה אדוני היו"ר. יזמתי את הדיון

בעקבות הצטברות של מספר ארועים ודברים



שהביאו אותי להכרח שצריך שינוי בנוהל הקיים כדי להגיע למצב נכון יותר

של איזון בין הדברים שעליהם דיברת.

אני חושב שיש לנו בעיה קשה עם הצנזורה, לאו דווקא בארוע הזה שהיה אמור

להיות ארוע בזמן אמת. כידוע לכולם היום הצנזורה מופרת כמעט בריש גלי

ע"י מקומיים או ע"י משלוח פקסים לחו"ל. אחרי זה מובא ציטוט של מה

שפורסם בחו"ל כידיעה שמקורה בעיתון זר. דברים אלה נעשו בעבר ודברים אלה

נעשים ויש קשר של שתיקה מאחורי דברים האלה, כי אין שום דרך כנראה לאכוף

עניין זה. נשאלת השאלה האם החוק הקיים, שהוא תוצאה של תקנות ההגנה לשעת

חירום 1945 עם תיקון מ-1947, הוא הנוסח הראוי שיהיה או שמא יש להגיע

לשינוי או לביטול. הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק של ח"כ ד. מגן מדצמבר

93' לביטולה של הצנזורה. בין הקיצוניות הזו לאחרת יש צורך למצוא את

שביל הביניים אבל עדיין זה שביל ביניים, שיכול להוביל אותנו להמשך של

תקשורת ראויה ולא תקשורת מטעם שהיתה בעשר, עשרים השנים האחרונות

במדינה, היא כבר הפכה להיות יותר משוחררת ועצמאית.

מקרה זה שקרה לאחרונה, הביא לכך שהטלוויזיה הישראלית וגם ערוץ 2 עמדו

במצב מגוחך. אמר מנכ"ל רשות השידור בכותרת שראיתי באחד העיתונים שעוד

לא שידרו בצורה מגוחכת כזו. נושא זה היה ידוע זמן רב לפני שאפשר היה

לפרסם אותו, אני אישית ידעתי על כך ברבע לתשע בערב, אבל זה בגלל סיבות

אישיות ונוצר מצב שעד סוף המהדורה לא אמרו שום דבר. עשר דקות לאחר מכן

כשכולם ציפו שאכן יאמרו הדברים התברר שבעשר לא אומרים דבר. ולפני כן מי

שראה את CNN ראה כבר את כל הדיווח, כולל גם בסקאיי כולל דיווחים וכל

הדברים שאפשר היה לראות. אני חושב שמבחינה זאת משפחות שבאופן מקרי היו

על CNN באותה שעה יכלו לראות ארועים ולקבל דיווח ששם נהרגו אנשי סיירת

מובחרת וכדי, וכל אחד שיש לו ילדים בתחום הזה ידע במה מדובר, לכן כל

השמירה על כך עד השעה 11 היתה שמירה מלאכותית לחלוטין. האם גדי סוקניק

סטה מנוהלי הצנזורה או לא סטה? האם עשה זאת באישור או לא באישור כשהוא

אמר זה לא יום שמח היום עבורנו? כל הרמיזות האלה לדעתי לא היו במקומן.

אבל, השאלה היותר חשובה, האם ההמתנה לשעה 11 היתה למסיבת עיתונאים של

ראש הממשלה או שהיתה המתנת אמת, וזאת הייתי רוצה לשמוע כאן מהאלוף י.

יאיר, האם באמת היה צורך להמתין לשלב הזה בגלל שלא נמסרו דיווחים

למשפחות. יש גם גירסה אחרת שאומרת שגם ב-11, כשראש הממשלה דיווח, עדיין

לא ידעו זאת כל המשפחות. אם אכן כך הם הדברים בצד השני אז גם עשר לא

היה משנה שום דבר כי עדיין כל המשפחות לא ידעו.

מבחינה זאת אני רוצה באמת להגיע לאיזון, לשמור על מצב של דיווח דרך כלי

התקשורת שיגיע למשפחות לבין מצב של אפשרות לכלי התקשורת הישראלים

להמשיך ולתפקד, בעיקר כלי תקשורת אלקטרונים שהדיווח שלהם הוא דיווח

בזמן אמת. עיתונות בדרך כלל מופיעה לאחר שהארועים קורים. היום הסיפור

של מהדורה ראשונה ושנייה עד רביעית כבר עברה מהעולם במדינת ישראל,

בעיקר בעקבות הרחבת שידורי הטלוויזיה והרדיו. כך יוצא שהניזוקים

העיקריים המיידיים מדיווח בזמן אמת הם כלי התקשורת האלקטרונים. בדבר זה

אנחנו חייבים לדעתי להגיע לשלב של סיום.

אני רוצה לשאול את האלוף י. יאיר האם ניתן לעשות אבחנה, שאולי היא

אבחנה קשה, בין מצב של חללים למצב של פצועים. יכול להיות שזה מאוד קשה

מה שאני אומר, אבל עדיין אני חושב שהדברים אינם זהים, יבואו ויאמרו לי

איך עושים אבחנה בין פצועים, פצוע קשה לא ופצוע קל כן. אני חושב שיש

שכל ישר לצה"ל ולאחרים אבל האם זה דבר שיכול להילקח בחשבון כדבר שיש



להביא אותו במערכת השיקולים, במצב שבו יש נפגעים מסוג מסוים לבין

נפגעים מסוג אחר.

עלתה גם הצעה, שהיא הצעה יותר קשה מבהינה אישית ושמעתי אותה דווקא

מאנשים הנמצאים ביחידות האלה, שאומרת שהאנשים היוצאים לפעולה כזאת

יודעים שיש סכנה, ולמרות שזה קשה ופסיכולוגית אולי יכול להשפיע, האם לא

ניתן ערב פעולה כזאת לעשות מעשה שהוא אולי קשה מאוד, אפילו קשה לי לומר

אותו, שפל אחד ימסור את הפרטים לפני היציאה לפעולה. הם מצויים, אז צריך

לפנות לאכ"א ולהוציא תיקים, למסור למפקדים לפני שיוצאים. שיהיו מספרי

הטלפון שבהם אפשר להשיג את מי שצריך להשיג. זה קשה מאוד, ואני מרגיש עם

זה לא טוב, אבל זאת הצעה ששמעתי מאנשים הנמצאים ביחידות אלה.

לסיכום, אני חושב שאנחנו יכולים לצאת מדיון זה עם שינוי מסוים. לקיים

את הדיון ולהזמין את כל הצמרת של התקשורת ואת מועצת העיתונות ואת צמרת

צה"ל והמשטרה, ולהגיע בסופו של דבר לדיון, זה אולי טוב, אבל אינני חושב

שזה יפתור את הבעיה. צריך להגיע להחלטה, להצעה שתבוא מהצבא לשינוי

נוהלי הצנזורה, כך שנמצא את האיזון בין שני הדברים.

אלוף יאיר בבקשה.

צהריים טובים. קודם כל אני מברך על הדיון כי

אני חושב שראוי שנציגי הציבור, בית

המחוקקים, נציגי התקשורת, מועצת העיתונות וצה"ל, יעסקו בדילמה הזאת יחד

מתוך אחריות משותפת, מתוך ראייה משותפת שדברים אלה נוגעים לכל אחד ואחד

מאיתנו, ואין פה אינטרס שהוא של הצבא אל מול התקשורת או של חברי כנסת

מול שניהם, אלא זאת סוגייה שראוי שהחברה הישראלית תתמודד איתה, כי

לדעתי היא בנפשנו. איני רוצה להתייחס בדברי לסוגייה שנשמעה כאן במרומז

ובעקיפין, אפילו באופן ישיר, האם יש מקום לצנזורה במדינת ישראל או אין

מקום לצנזורה, בפרט שדבר זה הועלה כהצעת חוק ואני מנוע מלהתערב

בעניינים אלה וגם איני חושב שזה מעצם הדיון היום.

אני רוצח להציג כאן מה אנחנו בצה"ל עשינו במהלך השנה האחרונה מתוך

ערנות ומודעות לאותה בעייתיות שנוצרה עם התפתחות אמצעי התקשורת בעיקר

האלקטרוניים, עם העובדה שמערכת התקשורת בתוך הארץ היא בין-אישית, קרי,

טלפונים, פלאפונים ואמצעים אחרים, התפתחה הרבה מעבר למה שהיה בשנים

עברו, ובהתבסס על זה שכל הנוהג שקיים היה ועדיין נוהג לגבי פרסום

העובדה שהתרחש ארוע או מתרחש ארוע שיש בו נפגעים, שיש בו חללים, נוהג

זה הוא לא מבוסס או לא נשען על חוק, אלא נשען על הסכמה מאוד חשובה

לדעתי ומאוד אחראית שהגיעה אליה ועדת העורכים וצה"ל, ומכיוון שהאחריות

היא באפלת הדדית ומשותפת ולצד אחד נגרמים קשיים רבים מאוד וזה הצד של

התקשורונ. עסקנו בסוגייה זאת ועשינו כל מיני דברים שנועדו להקל ולקצר

ולזרז ולהגמיש את התגובות שלנו, את היכולות שלנו, כדי שבאמת הלחץ הגדול

שנוצר היום על התקשורת והצורך של התקשורת לצאת ההוצה עם הידיעות, לחץ

זה יקטן, פרקי הזמן יהיו הרבה יותר קצרים באופן משמעותי. אנחנו הצגנו

זאת לוועדת העורכים ואני חושב שהם התרשמו בעצמם עד כמה רחוק הלכנו

בכיוון זת של קיצור תהליכים או חיתוך פינות, התגמשות מתוך כוונה באמת

להוציא את הידיעות מה שיותר מוקדם. אבל בכל העבודה שעשינו בשנה האחרונה

והחודשים האחרונים הגענו למסקנה ולהחלטה שקו אחד אסור לנו לחצות, וזה

הקו של פגיעה במשפחות השכולות קודם כל, ופגיעה במשפחות החיילים המשרתים

במקומות המסוכנים ביותר. את הקו הזה אסור לנו לחצות. חברה חיה לפי



ערכים ונורמות, ומבחן הערכים הוא בישום ביניהם. יש את חופש הביטוי, יש

את הזכות לדעת, אך יש זכויות נוספות. זכויות אלה של המשפחות הנפגעות,

של המשפחות שנפגעות חס וחלילה בפוטנציה, שהן אלה ששיגרו את החיילים

שלהן לשירות, הזכויות שלהן מאפילות וגוברות על הזכויות של שאר הציבור

כשזה עומד בדילמה, כשזה עומד במבחן. זאת הראייה שלנו, אני מאמין

שלראייה זאת שותפים רבים בציבור, אני חושב שגם ועדת העורכים וגם אנשי

התקשורת מבינים נושא זה. אנחנו שואפים מאוד, ואני מקווה שוועדת העורכים

תענה לבקשתנו כפי שהצגנו אותה, להמשיך בעקרון באותו הסכם שהיה בינינו,

שאנחנו עושים כמה דברים שיקלו על האפשרות הזאת.

האם יש סיכום ביניכם לבין ועדת העורכים?

הצגנו עמדה, הם דנו בה. אנחנו יודעים ואנחנו

מודעים לזה, כמו שהיינו מודעים לזה בארועים

קודמים שגרמו לנו בכלל להכנס לכל התהליך של בחינה ובדיקה ושינוי וכן

הלאה, שהארועים המצערים שעברו עלינו בשלושת השבועות החולפים, גרמו

למשהו במודעות והחריפו את הבעיה. ניתחנו כמו שניתחנו את כל הצד המבצעי

והמודיעיני והסקנו את המסקנות והלקחים, כך גם ניתחנו את כל הנושא של

הצד התקשורתי, ברור לנו שעשינו כמה שגיאות בארוע של נחשון וקסמן ז"ל

ונפילתו של ניר פורז ז"ל.

מה היו השגיאות שלכם?

י. יאיר; אנחנו חושבים שהשגיאה המרכזית היתה שלא

יצאנו מיד אחרי שהיינו אצל משפחת וקסמן.

ברגע שהמשפחה ידעה היינו צריכים לצאת בהודעה שצה'יל פעל לשחרורו של

נחשון וקסמן בבית כזה וכזה וכתוצאה מהפעולה נהרגו שלושת המחבלים ונמצא

נחשון. זה היה בערך ברבע לתשע, ואני חושב שזה היה אפשרי. מאוחר יותר,

גם אחרי שהודיעו למשפחת פורז, היינו יכולים לשחרר את הידיעה שבפעולה גם

נהרג מישהו, אינני רוצה להכנס לניואנסים אבל היינו יכולים להודיע שהיו

פצועים.

היו"ר ד. צוקר; הידיעה על פורז שודרה לפני שמשפחתו ידעה,

כלומר שראש הממשלה מסר פרטים.

תיכף אגע גם בנקודה זו. זה קודם כל בנושא

העקרוני, לדעתי זו תעודת כבוד לחברה

הישראלית ולתקשורת הישראלית שהיא מעמידה בראש סדר העדיפויות את הערך

הזה של לא לפגוע במשפחות שכולות ולא לפגוע ביכולת העמידה של משפחות

ששלחו את בניהן לשירות קרבי בצה"ל. זו הנקודה העקרונית, הדגמתי חלק

מהדברים והפרוט על פרשת נחשון וקסמן ז"ל, ואני מאמין שאנחנו יכולים

למצוא את האופן או את הדינמיקה הנכונה כדי להמשיך ולקיים את ההסכם הזה,

כשברורים לנו ההבדלים בין העתונות הכתובה לבין העתונות המשודרת. אנחנו

יודעים גם איך אנחנו רוצים לעשות זאת, והסברתי את זה אתמול לוועדת

העורכים, ואני חושב שבנקודה העקרונית הזו אנחנו יכולים להגיע להסכמה.

כאשר מתרחש ארוע או כשקרה ארוע הדבר היחידי שיבחן כל זמן שיש צנזורה

הוא הצד המבצעי המודיעיני באפשרות, כלומר בהנחה שאין מניעה מהבחינות

האלה לפרסם את דבר התרחשות הארוע או כשהוא מסתיים, אנחנו קודם כל נשחרר

את הדבר הזה לפרסום. במידה ואין נפגעים אז כמובן שלא תהיה מניעה למסור



את ההודעה שאין נפגעים ונזדרז להוציא אותה. במידה ויש נפגעים, אנחנו

נעשה פעולה מתגלגלת, במקרה של פצועים ברור לנו, וכך אנחנו נוהגים,

שברגע שהפצועים מגיעים לבית החולים הם מתקשרים הביתה ומודיעים ישירות

וטלפונית למשפחה, וגם לא מודיעים את שמות הפצועים בדרך כלל, כך שאין

בעיה להודיע וגם זה לא גורם, אפשר להודיע על פצועים.

במקרה של חללים לא נודיע את עובדת נפילת החללים אלא אם נוכל להצמיד לזה

את ההערה שהודעה נמסרה למשפחות או למשפחה. אינני רוצה להכנס לפירוט,

אבל עשינו כבר כל מיני פעולות שאנחנו יכולים לשחרר את ההודעה גם אם לא

הגענו לכל המשפחה, גם פה עשינו מספר הקלות לעצמנו, הגענו להורים, אפילו

לא לכל האחים, אנחנו יכולים לשחרר את העובדה שהודעה נמסרה למשפחה, את

השם כמובן רק אחרי שהגענו לכולם.

כלומר הפעולה המתגלגלת הזו יכולה לשחרר לחץ רב מהתקשורת, יכולה למנוע

מצבים כפי שקרו לנו לאחרונה, בעיקר זה בלט במקרה של יום שישי לפני

שבועיים וחצי, ועדיין לא נגרום לזה שמודיעים פתאום בעשר בבוקר עכשיו

מתחולל או עכשיו הסתיים ארוע בלבנון, לכוחותנו שלושה חללים הודעה טרם

נמסרה למשפחות ותארו לכם מה קורה במדינת ישראל. אינני חושב שיש לנו

זכות לעשות זאת, אסור לנו לעשות זאת. אינני רוצה להכנס פה לתיאורים

פלסטיים מה קורה בעשרות אלפי משפחות במדינת ישראל.

עשיתי את האבחנה בין פצועים וחללים וזה ברור. נושא שני אלה הרשתות

הזרות ואותם ערוצים שחודרים אלינו. אינני מתייחס באופן זהה לתקשורת

הישראלית ולתקשורת הזרה. אני חושב שהאחריות המשותפת שדיברתי עליה קודם

חלה על מי שנמצא פה סביב השולחן או נציגיו נמצאים פה סביב השולחן, אין

להם כל מחויבות כלפינו ולנו אין מחויבות כלפיהם. יש הבדל מהותי בין זה

ש-CNN או סקאי או כל תחנה לבנונית או איראנית או תורכית משדרת ידיעה,

אינני אחראי לאמיתות שלה. אינני רוצה לדבר על מניפולציות ועל לוחמה

פסיכולוגית שיכולה להתנהל נגדנו בנושא זה. הם משדרים ואנחנו ננהג כפי

שאנחנו נוהגים. אני חושב, וזה נוכחנו גם בארועים האחרונים, שלא דומה

הדיווח שלהם הנשען על כל מיני מקורות או צלמים שהמטרה שלהם לצאת מה

שיותר מהר החוצה עם ידיעה בלי לבדוק בדיוק עד כמה היא מדויקת לבין

הודעות שלנו. מספר החללים לא כל כך משחק אצלם. אצלנו אלה דיני נפשות.

לכן אני עושה אבחנה זו. אין לי תביעות ל-CNN, בטח לא כשהוא משדר מלבנון

או ממקומות אחרים, או סקאי או הרשת הלבנונית, אני מדבר על התקשורת

הישראלית.

לגבי הארוע של נחשון וקסמן ז"ל, רק לשם האינפורמציה. היה לנו ברור

שהארוע הזה שונה מארועים אחרים, ושלושה ארבעה ימים שכל עם ישראל וכל

העולם, כל התקשורת העולמית היתה במתח לגבי האולטימטום ומה קורה ומה

יהיה וכן הלאה. היה לנו ברור שהדברים יצאו, ולא לחינם מסיבת העיתונאים

נקבעה ל-11 ולא מייד ב-9 בערב. לא שראש הממשלה לא היה נגיש, זה היה

במגמה מכוונת שנוכל לשמור על היתרון שדברתי עליו קודם. היה מגע ביני

לבין הרמטכ"ל עד חמש דקות לפני תחילת מסיבת העיתונאים, על הנקודה הזאת.

עמדנו בדילמה וכן הלאה, לבסוף הגענו למצב שהיה ברור לנו שאמו של ניר

פורז ז"ל לא תוכל לשמוע את הידיעה מהתקשורת בגלל שידענו איפה היא נמצאת

וסגרנו את כל האזור של ההגעה שלה הביתה כדי שנוכל להודיע לה והיא לא

תקבל את זה ממקור אחר. ידענו שהארוע הזה חורג באופן בולט מכל דבר אחר,

וחשוב מאוד שבגלל יוצא מן הכלל לא נהפוך את הקערה על פיה ונעשה זאת

לכלל ונגיד אם לא עמדתם בזה פעם אחת או אתם עצמכם לא קיימתם את זה



נשברו הכלים ומעכשיו הכל מותר. אני מאוד מקווה שנצליח לשמר את הדבר

הערכי הזה שמאפיין את החברה הישראלית.

אבל דווקא בנושא הזה אני חושב שאין לנו בעיה

מיוחדת, משני טעמים. איננו דורשים מהם את

הדרישות שאנחנו יודעים מראש שאי אפשר לקיים. רוב הפעיליות שלנו שבהן

קיימים נפגעים הם בריכוזי אוכלוסיה מאוכלסים, זה לא בלבנון או במקום

מבודד, ולכן לא סביר שנבקש מהם שלא יציינו את עצם הארוע. אנחנו לא

מבקשים. אנחנו מסתפקים בבקשה לא לפרסם שמות או פרטי זיהוי אחרים

היכולים אולי להצביע על זהותו של הנפגע.

אבל על עצם העובדה שנהרג מישהו או נפצע

מישהו, על עצם הארוע?

ע. גונן! איננו יכולים לדרוש שארוע לא יפורסם, בוודאי

לא במציאות התקשורתית הקיימת היום שמידע רב

זורם לתקשורת שלא באמצעותנו ע"י אזרחים ומדי'א ואחרים, לכן איננו מבקשים

את הדברים.

הסיבה השנייה שאין לנו חיכוך בעניין זה, ופה אני אומר זאת לשיבחה של

התקשורת, הם מגלים בנושא זה אחריות, איני זוכר מקרה שביקשנו ואמרנו

שטרם נמסרה הודעה למשפחה וחם לא כבדו את העניין. ישנה בעיה בשוליים

לפעמים.

לפני שבוע זה קרה מספר פעמים. במקרה של

האוטובוס. איך היתה אבחנה בין כל העיתונים

ומספר שמות ההרוגים ושמותיהם וכיצד מישהו גם נסוג בו מן השמות?

זה היה ארוע מאוד חריג, אני מניח שתהיה גם

התייחסות מצד התקשורת בעניין זה. היתה שם

תקלה לא שלנו, של התקשורת, ואני מבין שהיתה גם התנצלות של התקשורת

בעניין זה, אבל זה באמת ארוע חריג. בדרך כלל זה לא קורה. ישנם מקרים

באמת בודדים בשוליים, שמתוך לא כוונה רעה של התקשורת שהם רוצים לפרסם,

אבל פעמים רבות הם מקבלים כתבים מאזור של הבתים של המשפחות ורוצים

להכין את עצמם. אני זוכר מקרה אחד או שניים שהיתה תקלה שהמשפחה יכלה

להבין שקורה משחו לפני שהיה סיפק בידינו להגיע אליהם, כי הם ראו תכונה

תקשורתית במקום, אבל בגדול אני חושב שאין לנו בעיה והתקשורת מכבדת את

הבקשה שלנו, וכשאנחנו אומרים להם שטרם נמסרה הודעה הם מכבדים את הדבר.

בהצעה המקורית אמצו את ההגדרה של מקום מושב, אז אפשר לכתוב אשר מקום

מושבו הקבוע מחוץ לישראל. אז מקום המושב לפי חמשפט הבינלאומי זה איפה

שהוא גר קבוע, מרכז ענייניו.

תודה רבה, אמירה כוכבא בבקשה.

נקודה נוספת עוסקת במסירת שמות הנפגעים

שהסעיף החשוב הנוגע אלינו זה שלא ימסר

לאמצעי התקשורת כל פרט בדבר זהות הנפגע בטרם נמסרה הודעה לקרובים

ולמשפחת הנפגע. למעשה הפקודה עוסקת בכל ההסדרים.

מה הבסיס החוקי? יתכן מאוד שהבסיס הוא הבנה

והסכמה.

הבסיס הוא הבנה והסכמה בכל הנוגע לענייני

התקשורת. מעבר לזה לא נוגע. לגבי מסירת

ההודעה על נפגעים לא אפרט כאן יותר, כי זו הפרוצדורה של אופן המסירה.

לגבי הבסיס החוקי, כאשר יש צורך אנהנו מוציאים צו איסור פרסום, אבל זה

כבר בשלב מאוחר יותר. יחד עם זאת בעקבות ארוע קו 5 היו בעיות רבות

למשטרה, אנחנו חושבים שזכות הציבור לדעת זה לא חובה, ואותו מקרה שבערוץ

כמדומני 2 פורסם השם באותה עת, בטרם היה זיהוי ודאי וההודעה לא נמסרה

למשפחות, המשפחה נמצאה במכון הפתולוגי, היו שם קציני משטרה שעסקו

בזיהוי, המשפחה ממש קבלה הלם, התפרצה לכיוון המשטרה וכעסה מאוד על

הקצין שהיה שם, משום שהם חשבו שהמשטרה העבירה לתקשורת בטרם העבירה

למשפחה, וזה היה דבר לא נכון. התקשורת לא קבלה את השם מהמשטרה, אין

מחלוקת. מאותו רגע המשפחה הפסיקה לשתף פעולה הם כעסו מאוד, הם כמעט

תקפו שם באופן פיזי. אנחנו רואים בעניין הזה, בפן המקצועי שלנו מעבר

לעניינים הציבוריים, שיבושים, הפרעות לחקירה מעבר לנושאים ההומניים.

אבקש עכשיו מעו"ד צדוק בשם מועצת העיתונות.

האבחנה לא ברורה, בין מועצת העיתונות לבין

ועדת העורכים.

בעקבות דברי היו"ר אני רוצה להבהיר שלדעתי

בשום פנים ובשום נסיבות אין הצדקה לדווח

במודע על דבר שאיננו אמת. כלומר, לא חייבים לדווח את כל האמת ויש דברים

שיש הצדקה לא לדווח עליהם, אבל בשום פנים ואופן אין הצדקה לדווח במודע

לא אמת. זה שמנעו פרסום זה דבר אחד, אנחנו נבחן את השאלה אם היתה הצדקה

למניעת הפרסום, אבל בשום אופן אין הצדקה לדווח. לציבור דבר שאיננו אמת

במודע.

איננו עוסקים היום בעניין הצנזורה, אני הושב שמהרגע שנסתיים מבצע

החילוץ ולא היו עוד טעמים בטחוניים המצדיקים צנזורה או מניעת פרסום ע"י

צנזורה אסור היה להשתמש בצנזורה כדי למנוע פרסום או כדי לדחות פרסום.

אני כשלעצמי מאמין שאחרי סיום המבצע ואחרי שלא היו עוד טעמים בטחוניים

מובהקים לפי הנוסחה שקבע בית המשפט העליון, אילו היה נמצא מי שהיה מפר

את איסור הפרסום, האיסור לא היה עומד במבחן משפטי.

אתה כעורך דין היית מגן על גדי סוקניק שאמר

את מה שאמר, או על כתב שהיה אומר ב-9 במפורש

מה קרה?

בתור עורך דין אני בוחן כל מקרה, איזה עניין

אני מקבל, אבל אני מעדיף לדבר פה בנוסחה

כללית יותר.

אתה לפי זה מבקש להמנע מהסכמה בין הצבא לבין

ועדת העורכים?

בעניין הנפגעים עדיין לא אמרתי שוס דבר. רק

אמרתי שמהרגע שהסתיים המבצע ולא היו עוד

טעמים מבצעיים ביטחוניים להפעלת צנזורה העניין הדל להיות צנזורי. הוא

עבר לתחום אחר, והוא התחום של השיקולים האנושיים, ההתחשבות במשפחות,

ההתחשבות בציבור, שזה אינו עניין לצנזורה אלא זה עניין להסכם, ולכללי

האתיקה של העיתונאים. כאן, נדמה לי שאין חולקים על זה שאין לפרסם פרטים

מזהים של נפגע הרוג או פצוע קשה, תמונה, שם או פרטים מזהים אחרים לפני

שנמסרה הודעה למשפחה. לא מטעמי צנזורה.

מה לעצם מותו של החייל או הריגתו?

דיברתי על פרטים מזהים. אינני חושב שיש

הצדקה למנוע את הפרסום של הארוע כשאין עוד

טעמים בטחוניים למניעת הפרסום. כולל פרסום ידיעה על נפגעים, כשאין עוד

נימוקים בטחוניים. אני מסכים, ואמסור משהו שקבענו בתקנון האתיקה,

שפרטים מזהים אין לפרסם כל זמן שלא נמסרה הודעה למשפחה, שוב לא מטעמי

צנזורה אלא מטעמים אנושיים מוסריים, כשעניין זה בא לידי ביטוי בהסכם

ובכללי אתיקה. מועצת העיתונות לאחרונה דנה במסגרת תקנון האתיקה שלה

בנושא זה, ואני אקרא סעיף.

"לא יפרסמו עיתון או עיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם

שנספה או נפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר לפני שידיעה על

מותו של אותו אדם באה לידיעת משפחתו הקרובה, ואלא אם כן קיימות נסיבות

חריגות של עניין ציבורי מובהק כפרסום לאלתר". זה הכלל שקבלנו במסגרת

כללי האתיקה של מועצת העיתונות, פגיעה בכלל הזה תגרור הגשת תלונה,

בירור ע"י בית דין לאתיקה של מועצת העיתונות, וזה כמובן במקביל או

בנוסף להסכם שאני בפירוש סבור שהוא רצוי אבל צריך להבחין בין הסמכות

הצנזורלית שחלה על עניינים בטחוניים בלבד, לבין ההסכמה המבוססת על

שיקולים אנושיים מוסריים ולא בטחוניים.

אני רוצה לפתוח בנקודה שהזכיר מר צדוק

ולהדגיש אותה, והיא באמת שלא מדובר פה בנושא

הצנזורה אלא מדובר בנושא אחר, שהשיקולים שלו הם שיקולים של אחריות

חברתית. המודל של העיתונות הישראלית עבר ממודל של עיתונות מגויסת שהיתה

בשנות ה-50' למודל של אחריות חברתית. בניגוד לעיתונים אחרים בעולם,

אנחנו עדיין חשים שיש נושאים שגם אם החוק לא אומר אותם יש לנו אחריות

כלפי החברה הישראלית בגלל הנתונים המיוחדים. אנחנו מקבלים ביקורת משני

הצדדים על התפיסה הזאת. מצד אחד שאנחנו עוצרים מידע, ומצד שני שאנחנו

מספקים יותר מדי מידע. האמת היא שאין דעה אחת בין עורכי העיתונים,

כמובן יש דעות שונות לכל קשת הדעות. אין אף אחד מאיתנו שמציע לפרסם

שמות חללים בטרם נמסר השם למשפחות. זה אינו קיים. אבל יש כל הקשת של

אפשרויות מהמשך המצב הקיים ואולי אפילו הגבלה עוד יותר קיצונית שלו עד

להתרה גדולה יותר של הפרסום.

קיימנו סידרת דיונים בנושאים אלה עוד לפני שני הארועים האחרונים, תל

אביב ופרשת החטוף, ונשיאות ועדת העורכים נפגשה עם ראש אכ"א לשיחה בנושא

זה. מה שקרה בשבועות האחרונים החריף את העניין והריץ אותו והבהיר לנו

שהמציאות משתנה ולכן גם אנשים שהיו בדעות מתונות קודם שינו קצת את



דעתם. המציאות משתנה, והמציאות שמשתנה היא הכניסה האדירה של הערוצים

השונים לחיינו וחוסר האפשרות להגביל הפצה של מידע. אז עומד הערך האחד

שדיברנו עליו מול המציאות המשתנה, והשאלה אם איננו מפגרים אחרי

המציאות.

בדיון האחרון שהיה אתמול שמחנו לראות שראש אכ"א הולך לקראתנו ואומר לכם

במה יש התקדמות לעומת העבר.

הנושא הראשון הוא שעצם פרסום הארוע, למעט שיקולים לא מהתחום שאנחנו

עוסקים בהם, כלומר שיקולים מקצועיים וכו', יינתן. זה כבר צעד אחד קדימה

ואת זה אנחנו מקבלים בברכה.

הנושא השני שאנחנו רואים בו צעד קדימה, זה פרסום פצועים. אגב, גם ברכנו

את ראש אכ"א על המאמצים שהם עושים לקצר את התהליך.

הנושא השלישי הוא אבחנה בין העיתונים הכתובים לבין העיתונות

האלקטרונית, הבעיה של העיתונות הכתובה שיש פער של 6-5 שעות בין סגירת

העיתון והמידע שנכנס לתוכו לבין השעה שבה הקורא קורא אותו. במקרים רבים

מאוד העיתונות בבוקר יוצאת ללא המידע על מה שקרה כאשר הציבור כבר יודע

שקרה משהו. אני מבין שגם פה אנחנו צריכים לנסח את הניסוח המדויק, אבל

ההבנה קיימת שתהיה יותר הענות של הצבא לכך שעל הפער הזה אפשר לדלג

ולאפשר לעיתונות הכתובה לכתוב עוד לפני שהודיעו לכל המשפחה או לבני

המשפחה, אם ההנחה היא שיגיעו במהלך 6-5 שעות אלה למשפחה. הניסוח צריך

להיות יותר מדויק, אבל זו רוח הדברים.

אתמול גיבשנו דעה בעקבות הפגישה שנלך לקראת ההצעה המשופרת של הצבא

ונבחון את העניין משך שלושה חודשים ונראה איך זה עובד. כמובן שקל יותר

לקבוע מסמרות ברזל ולנהוג לפיהן. מכיוון שהמציאות משתנה ומוכרחים

לשנות, אנחנו כאן חורגים ממסמרות ברזל ותצטרך להיות גמישות משני

הצדדים, העיתונות והצבא, ונבדוק איך זה יעבוד.

נקודה אחרונה, הערה לחי'כ ש. סילבן, לא הייתי מציע שוועדת הכנסת תגבש או

תמליץ המלצה או תקבל החלטה בעניין זה. אני חושב שזה מסוג התחומים שצריך

לשמור על חופש העיתונות ולאפשר לעיתונות להחליט איך היא צריכה לנהוג

ומכיוון שהיא פועלת מתוך אחריות, יש להניח שהיא תפעל ותקבל החלטה מתוך

אחריות. החלטה של ועדת כנסת היא הכנסת רגל לתחום לא לה.

מהתקשורת האלקטרונית הייתי מבקש לומר כל מה

שמייצג. יש לנו את רשות השידור ערוץ שני

וגל"צ, בבקשה.

צריך להבין שפה לא מדובר בהסתרת אינפורמציה,

פה מדובר בדחיית אינפורמציה בגלל סיבות

הומניטריות. לנו היה יותר קל אם היה פה באמת קייס צנזוריאלי, שיש פעולה

שנעשה בה ביזיון ובגלל הביזיון הצבא מסתיר או דוחה את האינפורמציה ולא

נותן לנו לפרסם אותה. על דבר כזה המלחמה גם של התקשורת, המאבק שלנו

לשחרר את האינפורמציה היה מאבק יותר קל. זה לא הקייס הזה. הקייס הזה

הוא קייס שונה לחלוטין, והוא שונה לחלוטין גם בגלל ההיסטוריה של

התקשורת במדינת ישראל, גם בזה שגם התקשורת לאורך השנים היתה מגויסת

בצורה בוטה למאמץ המלחמתי. לכן גם נולדו ההסכמים האלה כמו ב-69', בזמן



מלחמת ההתשה, הסכמים שלפיהם אנהנו נוהגים עד היום בנושא של פרסום שמות

חללים או אי פרסום שמות חללים.

יש דבר נוסף שצריך להבין, זה שהקייס הזה שאנחנו מעלים התגלה בחומרותו

לאו דווקא בגלל מה שנוטים היום לייחס לתחרות הפנימית שנוצרה בתוך

התקשורת בישראל, הן בין העיתונים בינם לבין עצמם, הן בין ערוצי התקשורת

האלקטרונית. כיוון שהשמים נפתחו לגמרי ונכנסו עוד יותר מ-40 ערוצי

תקשורת, בחלקם ערוצים לווייניים שמשיגים את האינפורמציה ממה שקורה

במדינת ישראל באלף ואחת דרכים ומשדרים את האינפורמציה הזו לאוכלוסיית

ישראל, לא מתוך ישראל אלא מתוך אולפני שידור או מקורות שהם מחוץ

לגבולות המדינה. צריך להבין שהשתנה משהו במפת התקשורת, וגם את אותה

התגייסות של התקשורת למאמץ המלחמתי למדינת ישראל צריך היום לבחון באור

אחר לגמרי, משום שזה נכון שעומדים פה ערכים רבים למבחן. יש את הערך של

המשפחה השכולה, אין ויכוח על זה, אבל יש פה ערך נוסף שעומד למבחן, וזה

הערך של אמינות התקשורת בחברה הישראלית. זה ערך שדווקא היום, בתוך

ריבוי הערוצים, בתוך המקום שבכלל תקשורת קומוניקציה תופסת בחברה

המודרנית זהו ערך אדיר גם כן. כאשר התקשורת נפגעת מקייס כזה, שהיה כמו

במקרה של נחשון וקסמן ז"ל, לא רק התקשורת נפגעה. נפגע גם הצבא כתוצאה

מזה. נפגעה הדמוקרטיה הישראלית, החברה הישראלית. לכן כשמעמידים ערכים

אלה צריך להבין שאי אפשר להעמיד אותם בצורה אבסולוטית, לומר זה הערך

העליון ומזה נגזר הכל ולוותר על כל הערכים האחרים. לכן הפתרון פה איננו

פתרון פשוט, כי אי אפשר להתעלם מדבר אחד ואפשר לתת מספר קייסים

לדוגמה.

כמו למשל דרום לבנון, שישנם שם ארועים צבאיים לפעמים טרגיים מאוד לחברה

הישראלית. אלה ארועים שנמצאים בשליטת הצבא ברוב המקרים, ואנחנו יכולים

להבין טעון של ראש אכ"א שבא ואומר שכאשר נפגע חייל בלבנון ועדיין לא

נמסר הדבר למשפחתו, ולא נפרסם על זה.

הארוע כבר היה באוויר?

אני מדבר על ארוע שלא היה באוויר, כי צריך

לבחון את הדברים באמת שלהם. יש ארועים של

צה"ל, ואמר זאת ראש אכ"א, וזה נכון, שרק צה"ל הוא זה היכול להוציא את

האינפורמציה. יש ארועים הנעשים בלילה שאיננו יודעים עליהם, ואף ערוץ

תקשורת לא ידע עליהם, יש ארועים שנעשים בשטחים, באזורים שאין גישה

לתקשורת לא שלנו ולא של אף אחד אחר. ישנם כל מיני מקרים. כאלה גם כן.

צריך להבין דבר זה בקונטקס הנכון שלו ולא להיות טוטאלים לכל צד ולבוא

ולומר שיש קייס כזה בלבנון וישנם אלפי חיילי צה"ל בלבנון. עצם ההודעה

על זה שישנו חלל, שהיה ארוע בלבנון ויש חלל או שניים או שישה חללים, זה

יכניס אלפי אנשים במדינת ישראל לטראומה רצינית ביותר. זה היה הבסיס

בזמנו במלחמת ההתשה שעל בסיסו הוחלט מה שהוחלט בהסכם הצבא. משום ששם

באמת היתה לצבא שליטה על האינפורמציה. כל הדבר הזה נעשה על בסיס הסכמה

עם הצבא. הרי דיברנו על זה כבר שזה לא צנזורה וזה לא חוקי מבחינת בית

משפט, כמו שטוען מה צדוק. זה יכול לא לעמוד למבחן. אנחנו אלה שאינם

באים ואומרים נביא את זה לבית משפט.

ישנם מקרים שבהם גם התקשורת חייבת להיות רגישה בתוך העם המצוי עדיין

בשלבים שונים של מלחמה. כשאתה נמצא במצב כזה, הדבר מדאיג אותנו אם

חלילה יש דחייה או הסתרה ממטרות שאינן מודיעיניות או מטרות הומניטריות,



אלא הסתרה של פישול צבאי, של ביזיון שטוען הצנזור שלא היה דבר כזה, זאת

אופרה אחרת ופה המלחמה תהיה מלחמה טוטאלית של התקשורת. כשלוקחים את

הקייס של מקרה וקסמן ז"ל פה חייבים להבין שנעשו כל השגיאות האפשריות.

אני שמח מאוד שראש אכ"א מודה שנעשו שגיאות. אולי הוא לא אומר כמוני,

שנעשו כל השגיאות האפשריות, אבל חלק מהשגיאות בהחלט נעשו. והקייס הזה

העמיד את התקשורת האלקטרונית במדינת ישראל כולה, במצב מגוחך ביותר.

הערך הזה של תקשורת חייב לעמוד גם לנגד אנשי הצבא שמחליטים שעושים מה

שהם עושים. אני אומר דברים אלה כדי להסביר מה עשה גדי סוקניק. כי קל

מאוד להגיד, כמו שהתבטא באחד המקומות סגן הרמטכ"ל, שסוקניק רצה לבלוט

ולהשוויץ עם אינפורמציה שהיתה לו. לא היה ולא נברא. ההופעה של סוקניק

היתה כבר חלק מדינמיקה מאוד שלילית של שידור שבו הועמדה הטלוויזיה בשני

ערוציה וגם הרדיו במצב מגוחך שציבור הצופים והמאזינים יודעים מה קרה

ורואים איך השדרים מתפתלים באלף התפתלויות ונכנסים לכל האפשרויות

המגוחכות שאפשר להעלות על הדעת, וכל דקת שידור כזו מבליטה עוד יותר את

הגיחוך.

זה אחרי מעשה, ושנינו חכמים אחרי מעשה, וזו

חכמה די קטנה. מדוע לא אמרתם בעשר שדרו מה

שאתם יודעים?

לא אמרנו, משום שדבקנו בהסכם שקיים ולא

סטינו מהסכם זה. אני יכול לומר לכם שכן

סטיתי מההסכם, כאשר צלצל אלי מנהל הרדיו בערבית ואמר לי אנשים צוחקים

עלינו, החמאס הוציא הודעות, כל המדינות משדרות כבר בערבית את כל

הידיעות ואצלנו - "יוק". אין שום דבר. בעשר וחצי אמרתי למנהל הרדיו

בערבית - שדר.

היו"ר ר. צוקי; בדיעבד שגיתם גם אתם שלא הורתים על זה לפני

כן, כי הארכתם את זמן הביזיון.

יכול להיות ששגינו, השגיאה הזו נעשתה, הרי

הצבא שגה גם כן מתוך כוונה מאוד חיובית. גם

השידור שגה מכוונות חיוביות, אבל יכול להיות בהחלט ששגינו. אבל יותר

מזה. הלקח שחייב להלמד מהארוע הזה הוא שזו שגיאה שאסור יהיה לנו לחזור

עליה, ואני חושב שגם אנשי הצבא מבינים היום שזו שגיאה שאסור לנו לחזור

עליה.

אינני מקבל את קביעתו של מר י. פרי. עזבו,

תנו לנו לעשות את הדברים, אתם אל תקבלו כל

החלטה. אנחנו פה בהצגת טלוויזיה, אבל זו אינה המטרה. אני ברשתוך כן

אציע לקבל החלטות או הצעות ונדבר על זה. גם לנו מותר לעשות הסכמים לא

רק לצנזורה אבל ההסכמה יכולה להיות גם בקבלת החלטה בביקורת מסוימת של

הכנטת לגבי מה שקורה כאן.

אני רוצה לומר במה דברים אמורים. אין לי תשובה לכל הישומים שרוצים לקבל

כאן. הדברים מאוד קשים ולא פשוטים. גם אין לי תשובה איך חוסמים כל מיני

ערוצי עיתונות או רדיו שאינם קשורים בהסכמים. יש להם כל מיני תחנות

מקומיות ותחנות פירטיות. יש כל מיני אנשים ששמדרים בכל מיני ערוצים,

איננני יודע אם הסכם העיתונות מכסה את כל המקומונים ואת כל הידיעונים

ואת כל הדפים המופצים בכל מיני מקומות. אני אומר רק דבר אחד. מה שאמר



מר קירשנבאום עכשיו מראה שהעיתונות מרשה לעצמה להפר הסכמים אם היא רואה

שיש אינטרס עליון של העיתונות, או לתקשורת. זה בשעה עשר וחצי שידור

בערבית. אינני בא לשפוט אם עשית נכון או לא, אולי במקומך הייתי עושה

אותו דבר, אבל אתה באת ואמרת אני מפר את ההסכם, והפרת הסכם היא דבר

שאני כאזרח או כחבר כנסת איני יכול לבקר אותו בשום מקום. לא כבית משפט

ולא בשום מקום אחר, כי הדבר הזה כבר אינו נוגע לצנזורה. אתה אמרת שהיה

הסכם עם הצבא שעד 11 לא לפרסם.

מ. קירשנבאום; היה הסכם ב-1969 לא לפרסם את שמות הנפגעים,

אבל לא היה הסכם עם הצבא, איננו עושים

הסכמים עם הצבא לגבי כל ארוע וארוע.

אם אין לך הסכם למה לא פרסמת בעשר בעברית?

לא פרסמנו את זה מתוך הנימוקים של ההסכמה.

לא אמרתי שכאשר וקסמן נחטף רצת לעשות הסכם

מה יקרה. אבל יש הסכם שאתה עצמך אומר אני

מרשה לעצמי להפר אותו כי יש לי אינטרס תקשורתי. לי אין כל אפשרות לבדוק

את הפרת ההסכם. האם זה דבר נכון, האם זה פגע באינטרסים אחרים וכוי.

אני מבקש לומר כרגע כנציג ציבור, לא

כעיתונאי, איך אני רואה את הדברים. אני רוצה

לדבר באופן כללי על העניין, יש כאן שני אינטרסים נוגדים. האינטרס של

המשפחות מול האינטרס של התקשורת. כאשר התקשורת באה ואומרת אנחנו רגישים

למשפחות, והצבא והמשטרה אומרים אנחנו רגישים למה שצריך לפרסם. אף על פי

כן השמירה על האינטרס של המשפחות הוא יותר אצל הצבא והמשטרה, והרצון או

השמירה על האינטרס של התקשורת לפרסם הוא יותר מהצד של התקשורת.

אתה מציג את זה לא נכון. זה לא האינטרס של

התקשורת מול האינטרס של המשפחות, זה האינטרס

של הציבור מול איך שהתקשורת מבינה את האינטרס של הציבור. אני בהחלט

בדעה שלא להודיע לציבור כאלה דברים ולא להדאיג מספר אלפי משפחות, ואתה

מבין את האינטרס של הציבור בכך שצריך לבוא ולהודיע לו בזמן אמת מה

קורה. יש כאן התנגשות. התנגשות הערכים הזו קיימת ואנחנו כאן כדי לראות

איך פותרים אותה או כדי לדון בה. צריכה להיות כאן העדפה מסוימת של

האיננטרסים קיימים. אולי זה לא כל כך שייך לדיון, אבל אני רואה גלישה

מסוכנת אצל העיתונות, בעיקר אצל הטלוויזיה, בתשדירים מסוימים בכתבות

מסוימות שהם מעדיפים את האינטרס של הציבור לדעת על האינטרס של המשפחות.

אנחנו רואים תופעות שלא היינו עדים להן קודם. למשל לבוא ולצלם בזמן אמת

כאשר מודיעים הודעה למשפחה. לבוא ולהראות משפחות עוד לפני הלוויה

ולהתחיל לראיין ולהכנס לבתים, אני חושב שהדבר אינו טוב. אני חושב

שהתקשורת מגזימה בעניין ובזה היא פוגעת במידה מסוימת במשפחות. מעבר

לזה, גם נושא הפצועים. יש פצועים שלוקחים אותם באלונקה וצריך להשיל את

בגדיהם ומראים גבר ללא מכנסיים או אשה ללא חצאית וחושבים שאיש אינו

יודע מי זה ואחרי יום או יומיים מתברר בדיוק מי היה האיש שנראה בצורה

מבוזה ומלא דם וקרועת בגדים, והתקשורת אינה רגישה לכבוד האדם בהרבה

מאוד חלקים. צריך פעמים רבות שמשפחה תגיד אל תצלמו אל תעשו. זה דבר

חדש. על פי רוב השידורים החלו לאחר הלוויות. כלומר הראיונות עם המשפחה

או המשפחות או דברים דומים.



אני מעיר הערת זו כיוון שהדבר מציק לי, אבל אני רוצה לומר מה הפתרון

הפשוט שלי לבעיה מאוד מורכבת. הפתרון הפשוט שלי זו המסגרת של החוק.

מסגרת מאוד כללית ובמסגרת זו אפשר יהיה לעשות כל הסכם שאתם רוצים. לא

נכנס להסכמים שנעשים בין עורכים לבין צבא, בין עורכים למשטרה. אם אפשר

לעשות הסכמים זה טוב מאוד. אם ההסכמים האלה יעמדו באינטרסים המינימלים

של שני הצדדים זה טוב מאוד. אינני חושב שהכנסת צריכה לבקר או לראות

הסכמים, הכנסת צריכה לדאוג שתהיה מסגרת חוקית מסוימת שבה אפשר יהיה

לתקן בבית המשפט את ההסכמים האלה. היום, ברגע שדבר יוצא ממסגרת

הצנזורה, אין לנו כלי כזה. יש פקודות במשטרה שאינן מעוגנות בחוק, יש

פקודות בצבא שאינן מעוגנות בחוק, יש הסכמים ויש בין עורכי העיתונים,

התקשורת, לבין הצבא והמשטרה, ואזרח אינו יכול לבקר אותם כלל וכלל. לא

יתכן שבמדינה מתוקנת יהיה דבר שבעיני הוא כל כך חשוב משני הצדדים, גם

חופש העיתונות וחופש המידע. אם יבואו הצבא והמשטרה ויסתירו מידע, זה

אגב יכול לקרות פעם בהסכם מסוים שיהיה מידע או ארוע שהעיתונות לא תפרסם

אותו בגלל הסכם מעבר לעניין הצנזורה, נניח ארוע שיש בו נפגעים או ארוע

אחר, ואזרח ירצה לתבוע את הצדדים להסכם למה לא פורסם העניין, או ההיפך,

פרסום מוקדם, פרסום לא ראוי וכד'.

לכן, אדוני היו"ר, ההצעה שלי היא לפעול במסגרת של חקיקת מסגרת, לא

חקיקה פרטית או פרטנית, לא חקיקה שתפגע בהסכמים אלא חקיקה שתאפשר לנו

לבקר את הדברים. אני הגשתי הצעת חוק כזו לפני 11 חודש והיא מונחת על

שולחן הכנסת. הצעת חוק,סייג לפרסום הפגעות שלא יפרסם אדם בעיתון ברדיו

או בטלוויזיה דבר או שם, איני יודע עדיין.

לא על זה הדיון, החלק של הדיון האם בכלל צריך חוק או לא האם להתספק

בהסכמים או לא. נכון שדבר או שם זה דבר שצריך להתלבט וצריך לראות מה

לשים בו, ולכן אמרתי דבר או שם, ואני הגשתי את זה כדבר, אבל יש פה לכבד

פרסום דבר או שם על הפגעותו של אדם כתוצאה מתאונה או מעשה אלימות, אלא

אם קיבל לכך אישור מאת מי שהסמיך שר המשטרה או שר הבטחון לכך.

מעבר לזה, עשו את כל ההסכמים שאתם רוצים. אני רוצת שתהיה אפשרות לתקוף

את העניין בבג"ץ, בבית משפט, ולא להשאיר את השטח החשוב והרגיש הזה

להסכמים.

ח, מרמרי; אני רוצה קודם כל לחזור לנקודה החשובה בעיני

של המושג הסכמה. אני חושב שמה שהיה בשנת

69/ לפני עשרים ושש שנים, היתה הסכמה ולא הסכם. הסכמה זו כוחה בכך

שהיא בעצם מבוססת על רצון משותף, מכנה משותף של בעלי נקודות ראייה

שונות לפעול בצורה מתואמת. אני מניח שכל אחד מהצדדים עשה ויתור בבואו

להסכמה זו. אני מניח שהסכמה זו לא נכתבה ברשומות. אני מניח שתוקפה שאף

פעם לא נדון ולא הוארך, הוא תקף ועומד כל עוד הצדדים רוצים ומוכנים

לקיים אותה. בעצם אנחנו נוכחנו השנה שהמציאות הופכת הסכמה זו למיותרת

לעתים. השאלה היא מה גרם לכך שהצדדים אינם מעוניינים, יכול להיות

שהמציאות השתנתה. אבל אני אומר שבפועל הסכמה זו איננה קיימת. היא ישנה,

היא מ-94', שבאותו מועד הודיע עיתון הארץ לצנזור הראשי שהסכמה זו אינה

חלה עליו. כך שאם אלמנט אחד בהסכמה, ואני אומר עיתון הארץ כחבר ועדת

העורכים או כגוף בפני עצמו, אינו יכול לכבד אותה או שאינו יכול לעמוד

בה וחושב שהנסיבות הביאו לכך שההסכמה הזו פקעה, הרי שהיא אכן פקעה. אין

כאן שאלה של רוב דמוקרטי או אחר.



בעצם אנחנו עומדים היום לפני מהלך ששואל האם ניתן לקיים הסכמה אחרת.

הסכמה חדשה שתתאים עצמה לנסיבות שהלכו והשתנו, למציאות, לעולם המשתנה.

כאן אנחנו נמצאים בעיצומו של מהלך דיון ולא בסופו. אינני יודע באיזה

כובע אני יושב כאן, אם זו ועדת עורכים או מועצת העיתונות או עיתון, אבל

אני בכל זאת מבקש להבהיר דבר אחד - שאנחנו כוועדת עורכים או כעורכי

העיתונים שמענו את עמדת אגף כוח אדם בצה"ל ואת דבריו של ראש אכ"א,

ואנחנו מתייחסים אליהם מאוד מאוד ברצינות, עכשיו אנחנו נמצאים בנקודה

שבה צריך לקחת את העמדות השונות ולנסות לראות האם מהן, על כל הגוונים

שלהן, שלפי דעתי כולם צודקים וכולם טהורים, האם מכל אלה אפשר להגיע

להסכמה. אני רוצה שתבינו עד כמה הדבר מורכב. אחד הדברים שקרו מאז מלחמת

ההתשה ועד היום זה שהתקשורת היום אינה, ישנם שני מסלולים שונים, האחד

המסלול המשודר והשני המסלול הכתוב. כאשר בצורה מאוד פשוסה וברורה

לעיתונות כתובה יש רק מועד אחד, ובמועד הזה מה שקיים קיים ומה שאיננו

- איננו. אבל זה לא נגמר, מפני שלטחר סגירת עיתון עוברות בין שלוש לחמש

שעות עד לרגע שבו הוא נמצא בתיבת הדואר, שזה פרק זמן עצום במושגים

לוגיסטים ואחרים של מסירת הודעה. זה אומר שעיתון שנמנע ממנו לפרסם מידע

ראשוני בזמן אמת ימצא בפיגור ניכר ברגע שהוא נמצא בתיבות הדואר,

ובינתיים המהלך השלים עצמו והתקשורת האלקטרונית מפרסמת את המידע המלא.

שוב יש הבדל מהותי בין צרכי הפרסום של עיתון כתוב לצרכי הפרסום של

עיתונות משודרת. אגב, אני רוצה להדגיש זאת, שפה אנחנו מדברים לא על

בסיס מסחרי, אלא באמת על בסיס שאנחנו משרתי ציבור, הייתי אומר לא פחות

מכפי שצמרת צת"ל ומערכת הבטחון משרתת את הציבור. אנחנו משרתים עניין

אחד של הציבור ומערכת זאת משרתת באמונה עניין אחר של הציבור, ושניהם

לגיטימים. כך שאינני בא להגיד רבותי העיתון שלי צריך, אלא אני אומר

קוראי העיתון שלי צריכים וקוראי העיתון אלה כולנו, כולל חיילים ומשפחות

חיילים ואנחנו עצמנו. אם כך יש כאן בעיה אחת של העיתונות הכתובה ובעיה

אחרת לעיתונות המשודרת. אתם נתקלתם בצורה מאוד דרמטית בבעיה הקיימת

לעיתונות המשודרת במקרה של התפתחות העניינים בפרשת החטיפה. קשה לכם

יותר לדעת על מאבקים או בעיות קשות מאוד, ולפי דעתי פוגעות בזכותו של

הקורא שמתנהלים בעיתונות הכתובה באותם רגעים קשים שהם רגעי ה"דד-ליין",

וכאן לצערי הדברים נפרטים לפרוטות. היה קל מאוד לקחת הכל להכניס לנוסחה

אחת ולהגיד ניתן את הארוע, אבל נפריד ממנו את הנפגעים שבו, אבל מה

לעשות שיש ארועים רבים שהנפגעים הם מהות הארוע.

קחו לדוגמה תאונה קשה או פיגוע קטלני, מכונית תופת שקרבנותיה אנשי צבא.

איך אפשר להפריד את זה מזה. ישנו פרדוקס אחר, הוא לא פרדוקס, הוא עקומה

שאין מנוס ממנה, ככל שרבים מספר הנפגעים יש יותר זמן עד שמספיקים להגיע

לכל המשפחות. ככל שרבים מספר הנפגעים הארוע מרכזי יותר וחשוב יותר

וחייבים להודיע עליו, עם כל הקושי והכאב, במקרה שחלילה נהרגים. אני

חושב שכולם אנשים מוסריים, כולנו אנשים בעלי רגשות ואני חייב לעשות סדר

בעולם שאני פועל בו ואני אנסה להציג את הסדר הזה. אתה יכול כמובן לחלוק

עלי, אבל אני חושב שאם חלילה מתרחש ארוע קטלני מרכזי משמעותי, בעל

השלכות שחיילים רבים נפגעים בו, יכול להיות שלחייל מסוים לא יגיעו

במועד סגירת עיתון, אבל יכול להיות שיגיעו אליו אחרי שהעיתון נסגר

ולפני שהוא יופיע, האם אתה מייעץ לכל העיתונות הכתובה לא לפרסם את דבר

הארוע? אולי יצאתי מהנחה שזה דבר מובן מאליו. אין בין כלי התקשורת

הכתובים והאלקטרונים מי שלוקח על עצמו את תפקיד המבשר למשפחה. לא במקרה

של אזרחים ולא במקרה של חיילים, והדבר הוצג פה בצורה ברורה. זה חלק

מתקנון האתיקה שעליו אין חולק. אבל אם אתה שואל האם לפרסם דבר, ניקח

שוב את הדוגמה של אותה מכונית קטלנית שבה נהרגו מספר רב של חיילים.



הדבר קרה 12 או 15 שעות קודם, שם או שניים עדיין מאופלים, האם בגלל זה

כל הארוע יאופלז דעתי היא שלא. אני גם יכול לתת סידרה שלמה של דוגמאות.

העיתון שאני מייצג ומתיימר לייצג כהלכה לא נתן לקוראיו כמה וכמה ארועים

משמעותיים שקרו בתחום הבטחון בגלל מגבלה במסירת הודעה למשפחה מסוימת.

אני מוכרח לומר שאני מצטער על כך. אני נמצא בעניין זה בדו-שיח מתמשך עם

הנאמן על ביצוע ההסכמה, הצנזור הראשי, הסבתי את תשומת לבו לבעיה זו

במשך תקופה לא מבוטלת, בשלב מסוים הבהרתי שאם המצב הקיים ימשך לא יהיה

לנו מנוס מלהודיע על הסתלקותנו מההסכמה. בנקודה מסוימת, בעקבות מקרה

מסוים, אכן הודעתי כך. אם מבקשים לבדוק בדברי הימים מדובר על מקרה של

התחשמלות למוות של שני חיילים, התחשמלות של שלושה חיילים נוספים. הדבר

קרה אחרי הצהריים, קוראי העיתון שלנו למחרת בשש בבוקר לא קיבלו את

המידע על זה. באותה נקודה חשבתי שאחטא לחובתי המקצועית, ועם זאת לדעתי

ערכי המוסריים יעמדו במקומם אם אודיע שאני מסתלק מההסכמה ובעצם אני

מוכן לבדוק האם ישנה אפשרות להגיע להסכמות אחרות.

דברנו על עיתונות כתובה, לגבי עיתונות אלקטרונית ישנו מצב אחר בכלל.

לעיתונות האלקטרונית הדבר הדחוף והחשוב הוא דחיפות המידע ומיידיות

בדיווח, ועל כך אין חולק. ככל שירבו הערוצים וככל שישנם ערוצים זרים

הדחיפות גדלה והולכת. אבל כאן יש גם פתרון מסוג אחר. מתוך העובדה שבעצם

כלי תקשורת אלקטרוני משדר ברצף, ואם אתם לוקחים רדיו, רדיו יכול לתת כל

חצי שעה מבזק ולעשות מה שהם קוראים "פריצות", וכך גם לגבי טלוויזיה שיש

לה סדרות שונות של מהדורות וגם הם יכולים במקרה מיוחד במינו לפרוץ או

שהם נמצאים בתוך שידור חי בלאו הכי, הרי שלגבי כלי התקשורת האלקטרונית

הגיוני להגיד בואו נחיל כאן איזה שהוא יתרון מתפתח. הווה אומר, השידור

החי או הפריצות התכופות יכולות ללוות את התפתחותו של ארוע ממידע עמום

יחסית, ועד למידע מלא ביותר. כאשר המלא ביותר הוא פרסום הידיעה במלואה,

כולל השמות, כאשר כבר אנחנו יודעים שהתקבלו כל האישורים הדרושים ולפני

כן ישנם שלבי ביניים.. יתכן ומקרה מסוים שבו התקשורת האלקטרונית על ארוע

מבודד משני בחשיבותו, עם עניין ציבורי משני ואולי פחות מזה, תכבד

העיתונות האלקטרונית עמדה האומרת בואו קודם ניתן את השעתיים-שלוש

הדרושות כדי להביא את הדברים לידיעת המשפחה. גם זה דבר שיכולים לקחת

בחשבון. לפי דעתי, ואני חושב שדברים אלה פחות או יותר מייצגים את עמדת

העורכים, הסכמה תיתכן היום.

בהסתייגות אחת בולטת, וזה בנושא שהעלה גם

ראש אכ"א, שפצועים אפשר לפרסם, הרי יכול

להיות ארוע חלילה טרגי שבו יש פצוע אחד ושישה הרוגים, לנו יאפשרו לפרסם

שהיה ארוע כזה וכזה והיה פצוע אחד בארוע ולאחר חמש שעות יודו שהיו גם

שישה הרוגים.

ח. מרמרי; למעשה אנחנו חושבים שצריכה להיות הסכמה

שתתבסס על עקרון משותף ואח"כ על שני מסלולים

נפרדים, שתי פרקטיקות שונות. העקרון המשותף הוא קודם כל שמסכימים לא

לפרסם, לא להיות בתפקיד המבשר, לא לבשר למשפחה על מות יקירה אלא להשאיר

זאת בידי הגורמים המוסמכים, משטרת ישראל וצה"ל, ולקבל מהם אישור שאכן

דבר זה בוצע. לפי דעתי זה מכנה משותף די כבד ודי רציני כדי להמשיך

לבדוק מה ניתן לעשות הלאה.

מכאן ואילך, הדברים צריכים להיות כך, במסלול העיתונות הכתובה למיטב

הבנתנו צריך לקחת בחשבון את העובדה שעיתון נסגר פעם אחת ב-24 שעות,



ובסוף השבוע פעם אחת ב-48 שעות, חווה אומר יום חמישי בלילה, ולכן להתיר

לפרסם את הארוע במלוא פרסיו המותרים, למעט זיהוי ההרוגים שתהליך מסירת

ההודעה למשפחות לא נשלם עד סגירת העיתון.

קריאה י. לרבות מספר ההרוגים.

ח. מרמרי; לרבות מספר הנפגעים, לרבות תיאור סוג

הפגיעה, לא אמרתי את שם היחידה. יתכן שבמקרה

מסוים אינני צריך להגיד חייל מגבעתי, כי זה זיהוי די ספציפי, אבל

העובדה שהיה ארוע שהיו בו נפגעים ובכלל זה חייל הרוג אני חושב שזה מידע

שאותו צריך למסור. אני חושב שעל העניין של זהות ספציפית מדי בנסיבות

מסוימות אפשר לדבר. אני מדגיש שוב, אנחנו מדברים על ארוע שקורה לפחות

לפני חצות ואשר יתפרסם בשעת בוקר, כאשר ראש אכ"א הציג בפנינו מנגנון

מאוד מרשים של הודעה שצריך לפעול כהלכה בסדר גודל של שעתיים-שלוש ואולי

ארבע,. אם אני מייצג נכון את המידע שקלטתי.

מסלול שני הוא מורכב יותר ולפי דעתי טעון ליבון. הוא המסלול הנוגע

לעיתונות האלקטרונית, זה המסלול המתפתח. המסלול המתפתח תלוי בדברים

רבים מאוד, החל מהגדרת סוג הארוע וכלה בשאלת החשיפה התקשורתית. אם CNN

כבר באוויר, אני חושב שזה נתון בעל משמעות, אינני חושב שאנחנו צריכים

לחכות לראות האם CNN כבר עובד כדי לדעת מה לעשות, אבל זה נתון שצריך

לקחת בחשבון מיד כאשר הדבר קורה, האם זה ארוע שמעניין את התקשורת הזרה.

האם זה ארוע שחשוב מאוד לציבור לדעת אותו מיד, האם זה דבר שהוא משני

ושולי ואמנם סובל דיחוי והשעיה של מספר שעות עד אשר יושלם התהליך. פה

לפי דעתי נדרשת עבודה פרטנית, ואם יגיעו להסכמה היא צריכה להיות לא בת

משפט אחד אלא מורכבת יותר.

אני מציג את הדברים כרעיונות שנבעו מתוך דיון שהתקיים אתמול אחרי מסירת

הדברים מפי ראש אכ"א ואנשיו. מכאן והלאה לפי דעתי ישנה דרך לא פשוטה

ולא קצרה כדי לראות איך דברים אלה עומדים למבחן. אני חייב להגיד שמקרה

וקסמן שטלטל את כולנו, אני מדבר בנוסף על הטלטלה הכללית גם על העניין

התקשורתי, איננו המקרה הראשון והוא איננו חד-פעמי. הוא בעצם ביטוי למצב

של שחיקה מתמדת.

לפני כשנתיים היה ארוע קטלני שבו נהרגו חמישה חיילים בלבנון, הדבר קרה

בשעה 14:45, ידיעה על כך לא פורסמה במבט בשעה 21:00, כל הקו הצפוני רעש

והיו הרעשות נגד, זה היה בסתיו שעבר או בזה שלפניו. נדמה לי שהיה מדובר

במכונית תופת. הקו כולו רעש, תושבים אפילו ירדו למקלטים, אם אינני

טועה. הידיעה עצמה היתה מאופלת. מבט פתח בכך שתחנות הרדיו הערביות

מדווחות כי כוחות השיבו אש. העיתונים קיבלו פתיחה לאישור אחרי לחץ עצום

בשעה אחת בלילה, זה היה יום חמישי. אלמלא היה נפתח היינו מדווחים על כך

רק ביום ראשון, מרחק של יותר משישים שעות לאחר התרחשות הארוע, זה לא רק

להיות המדווח אלא להיות העוסק בנושא כולו. דבר זה קדם והיו דברים

נוספים. אני מבקש לתאר שיש פה מצב שהוביל לזה מצב התפתחותי, ומכאן

אנחנו צריכים לעבד את כל הנתונים האלה ולהגיע להסכמה חדשה אם הדבר

ניתן.

אני מבין שערוץ 2 וגל"צ מוותרים, העמדה

שהציג מר קירשנבאום מקובלת עליכם, כולל הצד

הביקורתי והמדיניות כפי שהציע לעתיד? מר פישמן בבקשה.

אני רוצה להציג בעיה פרקטית שמרחיבה את

היריעה של סוג הבעיות שהוצגו פה. דיברנו על

נפגעים בפעילות מבצעית. אני רוצה לתת דוגמה לארוע רחוק, שלא היה CNN

וכיו"ב, סוף 76', אסון המסוק בבקעה, 54 הרוגים. לפי הטקטיקה שעוסקים בה

היום היינו צריכים לחכות לפחות שלושה ימים עד העברת הידיעה ל-54

המשפחות. ברור לגמרי שזה פורסם למחרת. אני משוכנע שחלק מהמשפחות לא

קבלו את ההודעה, כי זה ארע בשעות הלילה. בבוקר למחרת היה פרסום.

אינני יודע אם אני אומר בוודאות מלאה כי אתה

מדבר על 76', אבל לפי מיטב זכרוני פרסום

הארוע נמסר רק לאחר שנמסרה הודעה לכל המשפחות.

א. פישמן; באופן מעשי אם לא היו מוצאים את כל המשפחות

אז הידיעה לא היתה מתפרסמת?

אבל הפרקטיקה היום לא יכולה לקחת שלושה

ימים. יום וחצי לכל היותר. אנחנו הצגנו את

זה ככל התהליכים וכל מה שאנחנו עשינו כדי לקצר את התהליכים. אנחנו

עובדים במקביל, אין התניה בין אחד לשני, ונקווה שלא, אבל אנחנו עשינו

הכל שפרקי הזמן יהיו קצרים. אנחנו לא הולכים למדוד, כי כל מקרה לגופו

אבל אנחנו ירדנו בשעות רבות. תהליך ההודעה הוא כזה גם לגבי חלל בתאונת

דרכים, איננו מבחינים ביניהם. התהליך הוא אותו תהליך. הבעיה שלנו יותר

קשה, כי זה ארוע שיוצר תהודה תקשורתית ואנחנו רוצים לשחרר מידע כמה

שיותר מהר, כשיש תאונה ואף אחד לא מגיע, כמו שתאר מר קירשנבאום קודם,

איננו בלחץ והתקשורת לא בלחץ, אבל אני מדבר להיפך, אתה נוגע בנקודה

שאנחנו אז יודעים את המשמעויות, אנחנו מאיצים עוד יותר, מקבלים החלטות

מאוד קשות לגבי זיהויים וכן הלאה. קיצור הזמן יהיה נכון רק לנפגעים

בפעילות מבצעית.

זה מה שרציתי להבהיר, כי ישנם נושאים רגישים

כמו ירי של כוחותנו על כוחותנו. היה חשש

שפרקי זמן שנכונים לגבי פעולות מבצעיות לא יהיו נכונים לגבי נושאים

בעייתיים.

מר פישמן, בנפרד מהדיונים שהיו בקרב מועצת

העיתונות או ועדת העורכים מול הצבא, תא

הכתבים הצבאיים קיים דיון בנושא? את הוויכוח שמעתי בגלי צה"ל.

לא קיים, כבר שנים התא כל הזמן מתחלף, זה לא

אותם אנשים, אבל מסורתית ישנה הבנה. יש הבנה

והסכמה למילוי כל ההסכמים וההסכמות, לא היה ערעור על זה. יש ויכוח על

ההסדר.

קודם כל אני מסכים עם האבחנה שעשה חנוך

מרמרי בין העיתונות הכתובה לבין העיתונות

האלקטרונית, ואני חושב שצריך לייחס תשומת לב להצעות שהוא הציע לגבי

הפרוצדורה, איך צריך להיות הטיפול בידיעות כאלה ואחרות. הייתי שותף

לדיון שערכנו בזמנו בוועדת החוקה לגבי כל נושא ההסכמה או ההסכם על

הצנזורה, מקום הצנזורה, כן צריך להיות בחוק או לא. הייתי רוצה כאן



להתייחס ברשותך היו"ר לנקודה אחרת, וזו הערתו של מר חיים צדוק בפתח

דבריו שצריך להגיד את האמת אבל לא את כל האמת.

אמרתי שבשום פנים ואופן אין להגיד לא אמת.

אמרת שבשום פנים ואופן אין להגיד לא אמת אבל

שאלה האם צריך להגיד את כל האמת. דווקא משום

המעמד שלך, דווקא משום שאתה שר משפטים לשעבר, כשמדברים על זכות הציבור

לדעת אני מדבר כאזרח לא כחבר כנסת ולא כשום דבר אחר, אני הוא הציבור

ואני שואל מישהו מנין הסמכות להגיד אתה תקבל חלק מהאמת או את כולה. יש

לי כאן בעיה. אני כרגע בוועדת כנסת מדבר על איך אני רואה על המסך ואיך

האוזן שלי שומעת את הדיווחים של התקשורת, ואני מודיע לך אדוני היו"ר,

פה אמר האלוף יאיר קודם לגבי החטאים או השגיאות או הטעויות שהם עשו

לגבי ארוע אחד ואני חשוף ומופצץ כאותו הציבור כל היום וכל הלילה ע"י

התקשורת, ואני מודיע לך באופן חד משמעי שישנם דברים רבים שאולי חלק

מהאמת נמסרת. אולי חלק נמסר, לא נמסרת כל האמת ודברים אלה היום נוגעים

לארוע בודד.

מר צדוק התכוון לא לפרסם שם של חלל, זה לא

לפרסם את כל האמת.

אדוני היו"ר, אני פונה אליך, מנכ"ל רשות

השידור, אני פונה אליך כמי שהיה משנה של

מנכ"ל רשות השידור ועבר שני מנכ"לים, אני פועל כאן כרגע כחבר ועדה של

הכנסת, כשנרצה לדון בנושא שידור נעשה זאת בפורום אחר. בעניין זה אני

מדבר על התייחסות, ואני חוזר ואומר בכלל האינטרס של הציבור, מי זה

הציבור, מי קובע מה זה הציבור, מיהו הדובר של הציבור. את ערוץ 2 ראיתי

בארוע של האוטובוס בתל אביב, לא את עניין החטיפה, וכשאח"כ מקבלים

הוראות ואני יושב כאן בכנסת וברשות השידור מקבלים הוראות מכיוונים כאלה

ואחרים להגיד או לא להגיד, להראות או לא להראות את התמונות האלה, כי יש

לזה קשר לעניין זה, כזה או אחר, ואינני רוצה להזכיר כרגע שמות. אבל

כשהיה הטבח בחברון והשתמשתם בביטוי הטבח בחברון, איש מכם אינו אומר

הטבח בתל אביב, היום אני שומע ברדיו הפיגוע הרצחני בתל אביב, ואני אומר

איך אתה משתמש במונחים כדי להעביר מסר מסוים, ואני כתושב מדינת ישראל,

אותו ציבור אינו יכול לבקר אותך או אותו מכיוון שביניכם יש הסכם, ואין

לי אפשרות לקחת אמת מידה שונה איך מדווחים על ארוע מסוג אחד ואיך

מדווחים על ארוע מסוג שני, אז בעניין זה יש לי בעיה עם שני סוגים של

מדיה. המדיה הכתובה, שאני מסכים עם חנוך בהחלט שברגע מסוים יש קטע שאתה

מקבל את מירב האינפורמציה וצריך להדפיס את זה ואינך יכול לעשות שום

דבר, לבין העיתונות האלקטרונית, רדיו וטלוויזיה, שהיא שונה לחלוטין

וכאן יש מספר דברים שצריכים לטפל בהם. קודם כל אדוני יו"ר מועצת

העיתונות, יש חובה לפרסם את כל האמת, ותאמין לי שמה שאני אומר כאן אני

אומר מתוך הבנה על שמות ההרוגים. אינני מצמצם ואינני מסייג את הדיון

שלי או את ההשתתפות שלי בדיון לקטע הזה, כי אני מדבר על דברים נוספים.

אין כל הסכם בין שום עיתון לשום עיתון, אתה

אמרת שיש הסכם בינינו.

בין מועצת העיתונות לעיתונים, ואתה אמרת

שאין. בנושא הנפגעים אני בהחלט תומך שלא



יעשו כל הסכמים או כל הבנות מה צריכה להיות הטכניקה או איך עושים זאת,

אני סומך ידי על נושא זה באופן מלא, במאה אחוז, אבל צריך לשים לב למה

שאמר חנוך, מה קורה עם העיתונות הכתובה והעיתונות האלקטרונית, איך

עושים את ההפרדה בין שתיהן, ואיך מסדרים שכל האמת תבוא לידיעת הציבור.

הועלה כאן בשתי הזדמנויות עניין של חקיקה

והוזכר עניין של קבלת החלטות. אינני חושב

שהחברה תהיה יותר מתוקנת אם הכנסת תחוקק חוק ותקבל החלטה בתחום הזה,

ואסביר למה אני מתכוון.

יש לנו חוק יסוד שמדבר על כבוד באדם ועל חרותו. ישנם חוקים שמגינים על

צנעת הפרט, ישנם עקרונות של חופש הדיבור וישנן החלטות קשות שצריכות

להתקבל בקביעת האיזון בין כל אלה. אלה הכרעות שצריכות לצמוח מתוך חברה,

מתוך האנשים האחראים לנושאים אלה ושנכנסים במשא ומתן לקבלת ההחלטות.

אני מדבר כיועץ משפטי של מועצת העיתונות. במועצת העיתונות ישנו היום

הליך של התפתחות בתחום השיפוט הערכי וישנו תהליך של קיום מגעים עם

עורכים, עם כתבים וניסיון להביא לידי ביטוי נאות יותר את חובת העיתונות

והעיתונאי לשמור על צנעת הפרט ולכבד אותו. לקח זמן לקבוע אבחנה בין

עניין ציבורי לעניין לא ציבורי. סיפוק סקרנות לשירות ערך, לשירות

אינטרס. אלה דברים מורכבים מאוד. אני חושב שהדיון הזה שהתקיים היום

לכשעצמו הוא מבורך, מפני שמועלים בו כל האלמנטים הרלוונטים, ההיבטים

השונים, וזה מעלה את המעורבות של הכנסת בתהליך זה ונותן לו את החשיבות

הראויה. מעבר לזה אני חושב, אני מחווה את דעתי, כי כל החלטה פורמלית

ובוודאי כל חוק יכול להיות.

גם העקרון שאלוף יאיר דיבר עליו מקובל, אני

חושב שיש הסכמה בכל מקום בכלי התקשורת של

מדינת ישראל שכבוד המשפחות או ההגנה עליהם קודמת. הבעיה שלנו עם אותו

אלמנט שלא נמצא כאן בדיון היום שאיתו אנחנו צריכים להתמודד, האלמנטים

של הרשתות הזרות. אנחנו צריכים לדעת כיצד צריכים לשקול, ועל כך לא

קיבלתי תשובה איך מתמודדים עם תופעה זאת ואם בכלל אפשר להתמודד איתה.

דווקא בגלל שאני רוצה לשמור על האמינות של כלי התקשורת הישראלית אני

סבור שאי אפשר ליצור אבחנה בינם לבין התקשורת האלקטרונית האחרת. כמי

שעבר פעם אחת את החוויה של מסירת המידע והדיווחים לגבי הפרשה של וקסמן

ז"ל, בפעם הבאה שהטלוויזיה הישראלית תשדר שידור חי ותגמגם בו יעבירו

ישר ל-CNN. בפעם הבאה שהטלוויזיה הישראלית תאמר דבר שלא יהיה ברור

ותהיה תחושה שכאילו מנסים להסתיר משהו, יעברו ישר לסקאי, ואז מה עשינו

בעצם? גם פגענו באמינות של הטלוויזיה הישראלית, הערוצים הישראלים, וגם

פגענו באמינות של המידע שמזרים צה"ל באופן ישיר לערוצים שלנו, וגם

למעשה לא הצלחנו להתמודד עם הבעיה עצמה, המידע שזורם. אני משוכנע שבכל

בית שיש בו טלוויזיה בכבלים ויש נגיעה אישית, אפילו בבתים שאין להם

נגיעה אישית למה שקורה בשטח, כי יש בן שמשרת, אני משוכנע שישר עוברים

ל-CNN ואני משוכנע שיושבים ורואים את כל הערוצים. מנסים לקלוט כל בדל

מידע. לכן השאלה שאנחנו צריכים לעסוק בה, ואנחנו סיימנו את הדיון כאן

אבל בעיני זו רק פתיחה של דיון, היא איך מתמודדים עם הרשתות הזרות, אם

בכלל אפשר להתמודד. אני מדבר על נטיית הלב שלי באופן אינסטקטיבי

להתנגד, אבל אני מוכרח לבדוק לעומק האם באמת אין אלטרנטיבה אחרת ואם

אין צורך לשקול ברצינות חקיקה שתחול דווקא על שידור מפה באמצעות רשתות

זרות, כי לדעתי אין בעיה עם התקשורת הישראלית, שיתוף הפעולה בעיני כל

עוד הוא אינו כלי של חוק אלא הוא כלי של הסכמה, הסכמה ששני הצדדים



מכבדים אותה ופועלים על פיה בצורה לדעתי ראויה לציון, אין עם זה בעיה,

כך צריך להיות, אבל לא התמודדנו כאן עם השאלה האמיתית, ולכן אני פונה

ליו"ר הוועדה לשקול דיון נוסף שבו נעסוק ונתמודד עם הבעיה האמיתית כפי

שציינתי.

רשות השידור, בניגוד לכלי תקשורת אחרים,

מחויבת על פי חוק רשות השידור לשדר

אינפורמציה מהימנה. כך כתוב בחוק רשות השידור, ואנחנו לפי מצפוננו

עושים כל מאמץ לשדר את כל האמת. הבנתי את מה שאמר מר צדוק, שהתכוון לאי

פרסום השמות. גם דבר זה מופיע אמנם לא בחוק רשות השידור אבל זה בהחלט

מופיע באיסור מוחלט בתקנון החדשות באקטואליה של רשות השידור, שאושר

לפני שנים רבות ע"י הוועד המנהל של רשות השידור, שאין לפרסם שמות של

נפגעים לפני מסירת השמות למשפחות. זה כתוב במפורש, זה לא בהתנדבות, זו

אינה הסכמה כזו או אחרת, אלא זה בהחלט תקנון מחייב. אני גאה להגיד

שרשות השידור שומרת מכל משמר את התקנה הזאת ושמרה על כך גם בארועים של

השבועות האחרונים, ואיני רוצה לדבר על כלי תקשורת אחרים. למרות התחרות

הקשה רשות השידור דבקה בכללים אלה והם לא שונו עד לרגע זה ואין בשלב זה

כל כוונה לשנות אותם.

הבעיה היא בין שני האיסורים המוחלטים האלה, שצריך לשדר אינפורמציה

מהימנה, כלומר לא לשדר אינפורמציה לא נכונה, לבין איסור על שמות

הנפגעים, מה קורה בתחום שבין זה לבין זה לגבי פרסום עצם הארוע. על כך

שותפה רשות השידור בוועדת העורכים, היא אינה שותפה במועצת העיתונות אבל

היא שותפה בוועדת העורכים, ושם מנסים העורכים הראשיים של רשות השידור

בשיתוף עם עורכי העיתונים להגיע להסכמה שעליה דובר כאן, ואינני רוצה

להכנס לזה.

גם בעניין של תמונות תקריב מהארועים הקשים האחרונים פעלה רשות השידור

על פי אותו תקנון שדברתי עליו, זאת אומרת שבפיגוע המוני יש תקנות

מפורשות עוד מתקופתך כמשנה למנכ"ל רשות השידור, שבהם רשות השידור תמנע

מלשדר תמונות תקריב, אני חושב שהיתה הקפדה בנסיבות הקיימות, זאת אומרת

שבכל צורה, אבל אם רוצים למנוע אינפורמציה מהימנה, במקרה של הפיגוע

ההמוני אי אפשר היה להימנע משידור תמונות שיראו את הפיגוע, כי אם לא

היו משדרים את מה ששידרו בערוץ הראשון היו אומרים שהערוץ הראשון פועל

לפי הנחיות של ה"אח חגדול" לא להראות לציבור את הארוע. אני קובע כוועד

מנהל של רשות השידור שמה שצולם ושודר היה בהחלט אינפורמציה מהימנה ולא

הוסתר שום דבר מהציבור, פרט להמנעות מפרסום תמונות תקריב שהם היו לפי

הכללים שנקבעו לפני שנים רבות ולא נקבעו לקראת ארוע כזה או בעקבות ארוע

כזה או אחר מיידי. לצורך השוואה אפשר לקחת את הפיגוע בצור, הפיגוע

בחברון, הפיגוע בתל אביב, נצפה בשלושת הארועים. אם נעשו שגיאות במשך

השנים ע"י רשות השידור אין צורך לחזור עליהן.

אני מבקש להזכיר לח"כ ר. נחמן שהיה צורך

להמחיש את עוצמת האימה.

הוא אומר שלא שדתו מספיק. הבעיה אינה של

אמינות התקשורת ולא של אמינות רשות השידור,

שהיא חשובה, אבל יש ערכים חשובים מאלה, אלא הבעיה היא אמינות המערכת

הצבאית שהיא צריכה להתמודד עם הפתיחות של כלי התקשורת הזרים ועם

השינויים בכך שרשות השידור עצמה פתוחה 24 שעות ביממה, הרדיו בוודאי



פתוח 24 שעות ויש לו פריצות. הפיגוע בכיכר דיזנגוף, דקות אחר הארוע,

כבר היו שידורים בגל"צ ובקול ישראל ישר ממקום הארוע, כך שבהחלט יש מקום

לבחינה מחדש של כל התהליך של שחרור ההודעות, אבל בהחלט יש לשמור עדיין

על האיסור המוחלט בעניין פרסום שמות החללים.

רק בנקודה הספציפית שהיתה המוקד וההתחלה של

הדיון מתי מפרסמים. הוסיפו איזון בין

אינטרסים, פה כל הזמן מדברים שרוצים להגן על המשפחות, במצב של מציאות

נתונה שח"כ א. זנדברג דיבר שהרשתות הזרות מדווחת על עצם קיום הארוע

ואינני חושבת שיש דרך למנוע מהן את הדיווח, אז ע"י כל המגבלות שמטילים

על התקשורת הישראלית, בעיקר התקשורת האלקטרונית, לא מגינים על הערך

שעליו רוצים להגן, כי המשפחות כולן פותחות את CNN. להיפך, אני חושבת

שבמובן מסוים נגרם נזק כי אז מתחיל מר שמועתי, שכל אחד מרים טלפון לפה

ולשם וזה בדיוק מה שקרה, אני במקרה הילתי בקיבוץ באותו יום עם הסיפור

של נחשון וקסמן ז"ל, השמועות שהלכו שם מהשעה רבע לתשע ואילך היו יותר

איומות ממה שהיה אח"כ, וכל זה נבע מתוך כך שהרגישו שלא מספרים את הכל.

לכן אני חושבת שההנחיות צריכות להיות דומות להנחיות של המשטרה. את

הארוע חייבים לפרסם, לעומת זאת את השמות לא לפרסם עד הרגע האחרון. הרי

כל הסדרי הביניים האלה לא ישיגו את המטרה שרוצים להשיג להגן על המשפחות

ויפגעו מאוד באמינות של התקשורת הישראלית. היום אני יודעת שכל עניין

שמעלה חשד של דברים שלא מדווחים מיד מעבירים לרשתות האחרות ומקבלים שם

יותר אינפורמציה שיש בתקשורת הישראלית, אני חושבת שזה לא מגן על שום

ערך וזה פוגע באמינות של התקשורת שלנו, וחבל.

א. לביא; אנחנו התכנסנו עם הנושא הזה, הדגשנו שאנחנו

חייבים לדון במסגרת זו בגלל שיש כאן התנגשות

בין ערכים שונים שהם כולם חשובים לנו. ככלל הוא מדובר על כולנו. היתה

לנו הרגשה שהערך הזה עומד מול ערך אחר, ואנחנו רוצים בתוך עצמנו לדון

בנושא ולהבין ולעשות את האבחנה, אנחנו כחברי ועדה, כנציגי הציבור,

לאיזה ערך מהערכים אנחנו נותנים יותר משקל כאשר יש התנגשות בין

הערכים.

שמעתי מכל הדוברים שזכותן של המשפחות להגן על עצמן, אין על כך ויכוח.

אפשר להבין שבכל זאת יש התלבטות. אני רואה זאת כאשר יש ספק אם הולכים

לפגוע במשפחה כאשר זה נמשך יותר זמן, כאשר אי אפשר להודיע לכל המשפחות

והתקשורת עומדת כדי למלא את תפקידה החשוב, ואז קיימת התנגשות. למשל מר

חנוך נתן לזה ביטוי, הנה אני נמצא בתחרות מול כלי התקשורת האלקטרונים,

הם במשך הלילה יגיעו למצב שהם יוכלו לשדר, ומה אני עושה כאן. אף פעם לא

תוכל להתחרות בכלי התקשרות האלקטרונים, מכיוון שיש יחוד מסוים לתקשורת

הכתובה בכך שהיא מפעילה יותר את מוחו של האדם. הוא קורא את הדברים,

מתייחס אליהם, הוא איננו סתם אדיש, הוא פועל יחד אתך, הוא קורא את

העיתון, בזה תהיה תפארתך, אבל לא בכך שאתה תרוץ ותנסה להתחרות בכלי

התקשורת האלקטרונים, אף פעם לא תשיג זאת.

ח. מרמרי; הכוונה שלי היא לא להתחרות במי יגיד את

הבשורה.

אתה ציינת זאת וזה בסדר גמור. אני חושב

שבסוגייה הזאת אנחנו עוסקים. אני רוצה

להתייחס לדבר אחד שחזר על עצמו גם אצל ח"כ א. זנדברג וגם אצל החברה



מזכויות האזרח. מה אנחנו עושים כאשר יש לנו תחרות כזאת עם כלי תקשורת

מבחוץ. אז יש לנו חרגשח של רק רגע, ממילא העניין הזה נפרץ ואז איפה

אנחנו בתוך הסיפור הזה. דעתי היא כפי שביטא זאת אלוף י. יאיר, ראש

אכ"א, בדבריו, אני חושב שאיננו צריכים להגרר אחרי זה. למרות שה-CNN פרץ

וכבר בוחש בעניין, לפי דעתי אנחנו חייבים לאמץ לעצמנו את המוסריות שלנו

ואת ההעדפה של הערך החשוב הזה שהמשפחות לא יפגעו. במיוחד מכיוון שיכול

להיות שלא הגיעו ל-CNN, בהחלט דבר זה יכול להיות, ולכן אנחנו מרוויחים

באופן ממשי אבל ככלל לפי דעתי אני מצרף את הביטוי שלי, שאני חושב שהוא

ביטוי לכל חברי הכנסת שהתבטאו כאן וגם לעורכים שלנו, שכאשר ישנה

התנגשות בין הערכים השונים יש להעדיף את הערך הזה שזה הערך של שמירת

כבודן, זכותן ושלומן של המשפחות על פני כל ערך אחר, אני רק מוסיף את

המלה גם כאשר זה ספק, ואני גוזר זאת מספק פיקוח נפש. אצלנו בעולם

הערכים שלנו דינו כפיקוח נפש. גם אם זה ספק של ידיעת המשפחות.

אני חושש שח"כ ר. נחמן לא הבין את דברי. מה

שאמרתי הוא שבשום פנים ואופן אין הצדקה

לפרסום אי אמת. אבל יש מקרים שבהם יש פגיעה בפרסום כל האמת, למשל כאשר

מטעמים בטחוניים מונעים פרסום אז מפרסמים את כל האמת. כאשר דוחים פרסום

חלל מפני שלא הודיעו למשפחה אין מפרסמים את כל האמת. כאשר מטעמים של

הגנה על הפרטיות של אדם בתנאים מסוימים אין מפרסמים את כל האמת.

אני היחידי בכל הוועדה שהבנתי בדיוק מה

שאמרת, ואני חוזר ואומר אתה יכול להסביר את

הדברים. אני רואה דברים שלא כל האמת נאמרת וזה נדון בדיון אחר עם מה

שנקרא מועצת העיתונות. אני יודע בדיוק מה אני אומר.

אני רוצה להעיר מבחינה משפטית לאלוף י. יאיר

וגם לעורך הדין בן פורת, כאשר דובר נגד

חקיקה או בעד הסכמה, ההנחה שלך שאתה אכן יכול לאכוף את ההסכמה הזאת.

ההנחה שלך לאכוף שיהיה לך שותף להסכמה. לצערי הרב כשמסתכלים על המפה של

התקשורת ב-1994 וב-1996 האפשרות להגיע להסכמה עם כל הגורמים המשדרים

חדשות במדינת ישראל כמעט בלתי אפשרית. יש לנו בעלי זכויות בכבלים

שמשדרים חדשות בצפון ואינם חברים במועצת העיתונות ולא בוועדת העורכים.

יש לנו מחר בעלי רדיו פרטיים שמשדרים חדשות אזוריות. השידור האזורי מול

השידור הארצי יצור אווירה של תחרות, באווירה של תחרות הסכמות, גם כאלה

שיש למשטרה וגם כאלה שיש לצבא, נשענות על משענת קנה רצוץ ולכן כאשר

באים ואומרים יש או אין מקום לחקיקה או תנו למועצת העיתונות להסדיר את

הנושא, אינני בעד חקיקה, אני מאוד חוששת מחקיקה, אבל השאלה האם את אותם

ערכים שכולם סביב השולחן מסכימים עליהם, יש לפרסם את הארוע אין לפרסם

את שם החלל, על כך אין מחלוקת, האם גם את זה ניתן להשיג, כי בהחלט מחר

לבעל תחנת רדיו פרטית באזור כלשהו יהיה אינטרס גדול מבחינת הפריצה שלו

לשידור כן לפרסם את זה, ואז מה עושים ומי נפגע כתוצאה מכך. לכם הצעתי,

כשבאים לבדוק האם יש מקום להסכמות או להסכמות עם המשטרה, שחלקן נאכפות

וחלקן מבוצעות וחלקן לא מבוצעות כמו בערוץ 2 או הסכמה עם ראש אכי'א,

צריך לראות האם יש להן סיכוי, ואם אין להן סיכוי צריך לחשוב מה הם

האמצעים האלטרנטיבים ולהשיג את אותם ערכים שכולם כאן חושבים שיש חשיבות

להגן עליהם.

אני דיברתי על הסכמה, דיברתי על תקלה וחוסר

שיקול דעת. ההסכמה המקובלת על כל הגופים



העיתונאיים מקובלת על ערוץ 2, שם היתה טעות ספציפית שנבעה מכך שההנחה

היתה שהמשפחות יודעות, היתה טעות בשיקול הדעת. ההסכמה מקובלת על ערוץ

2.

אני מבקש להיות דובר אחרון ולא לסכם. לא

נסכם משום שתכלית הדיון לא היתה להגיע בהכרח

לעמדה של הכנסת או של ועדה מוועדותיה, אלא להיות שחקן נוסף, משתתף נוסף

בדיון הציבורי הזה, לא בהכרח בבחינת הסכמה אם כי אני יפול לאתר איפה

ישנם הסכמות בין חברי הכנסת. מן האינטרס של זכות הציבור לדעת, חופש

המידע, יתכן והעמדה נטו, הטהורה ביותר, היתה אומרת מה לי משנה האזרח

הישראלי אם אני יודע זאת ממקור אמריקני היוצא מאטלנטת או בריטי או

שיוצא מתל אביב או ירושלים. זו עמדה שאפשר לעמוד מאחוריה ולומר אני

רוצה מידע אמיתי ולא חשוב לי מאיפה הוא בא. זאת עמדה שקשה לי לקבל אותה

בגלל אינטרס ישראלי, ואני אומר זאת גם לצבא עכשיו. לא רק שאלה היו

שעתיים וחצי שמבחינת האמינות היתה פה בעיה קשה, היתה פה בעיה יותר

עמוקה, וכאן אני אומר זאת גם לצבא שמוכרח להכיר בעניין - יש אינטרס

ישראלי מובהק בקיומן של רשתות אמינות שמדווחות אמת כמה שיותר קרוב

למציאות. זה אינטרס חברתי מובהק שאני רואה מעט אינטרסים חזקים ממנו. יש

לך כחבר כנסת אינטרס לא להסתפק בעובדה שהיתה אינפורמציה אמיתית לכל

אזרח ישראלי או תושב, אלא שלא יקרה מצב שבו לפני הארוע הבא כבר אעבור

ל-CNN, וזה המצב שיכול לקרות ואני אעשה זאת, עד שמישהו לא ישקם את

אמינותו, כי בצדק אני רוצה אינפורמציה מקיפה ומלאה ומסועפת ביותר על

הילד שלי כשיהיה בצבא. בוודאי גם אתה תרצה זאת. אין מדובר רק באינטרס

מקצועי של הטלוויזיה בערוץ הראשון או השני או הרדיו או גל"צ, יש פה

אינטרס חברתי שהוא עוד הרבה יותר חזק ומחזק את האינטרס שלכם באמינות

מקצועית.

העובדה היא, אלוף י. יאיר, שאין הסכמה, וככל הנראה הרשתות הזרות לא

מצטרפות לאמנה, לשום הסמכה ולשום הסכם, ובזה פתח ח"כ ס. שלום וכמעט כל

אחד מחברי הכנסת. אין הסכמה, תחנות הרדיו הזרות רק יגבירו את הבעיה,

ועמדה על זה דידי ועמדו על זה דוברים קודמים. כאן באה המשטרה ואמרה

עמדה שאני מאוד משבח אותה, היא אמרה את הדבר הכי פשוט ומובן בעולם.

איננו מנסים להלחם נגד משהו שאי אפשר להלחם בו, אנחנו רק מנסים לעשות

את האפשר, והוא קבע נורמה שאיש בחדר הזה לא חולק עליה. אמר, השאירו לנו

להיות השליה המבשר את הבשורה הרעה,- ולא שמעתי אף כלי תקשורת המבקש

להחליף אותם בעניין זה. איש לא מבקש או רוצה את זה. נכון, יהיו תקלות,

אבל אינני מכיר הסכמה, הסכם או חקיקה שיכולים להתמודד עם כל התקלות

האפשריות. כן, היתה כתבת שהתחזתה ואני מניח שהיתה פגיעה האתיקה ואח"כ

טעות בשיקול דעת, זה נשאר תמיד לאתיקה של המנהל להעיר, או לתקן או

לנזוף ועד לפטר. אינני מכיר שום חקיקה, הסכם או הסכמה שימנעו את כל

התקלות האפשריות אלא אם כן תאמרי, נשאר רק דבר אחד שהמנהל האחראי,

האחריות הציבורית תאמר קרתה תקלה ואת או אתה נזופים.

ראיתי פה מקום לבוא ולטפוח על שכמה של המשטרה בגישה המאוד פשוטה שמכבדת

את האינטרס של היחיד, של המשפחה, הקרובים, אומרת את זח לא תשמעו מן

הרדיו או מן העיתון, וזו הסכמה שישנה פה סביב כל ארבע הצלעות של

המרובע.

אמרתי בלחישה לאלוף י. יאיר, זה יותר נכון, לא רק מטעמים של יחסי ציבור

אלא במובן המהותי, לבוא ולומר שגינו, היינו צריכים לשחרר את זה יותר



מוקדם, לא להגן על טעות שנעשתה רק בגלל כבודו של הארגון, אז אם מישהו

זקוק לטפיחות על השכם, אם הטפיהה שלי השובה, אז אני מוסיף אותה.

יש נקודה שנדמה לי שלחברי הכנסת תהיה חשובה ופה אני רוצה לנסות ולהיות

מסכם, ולא רק אחד מהמשתתפים שווה בין שווים. יש הסכם, הסכמה, הבנה,

פגישה, אני חושב שלא מתקבל על הדעת גם מהטעמים שכלי התקשורת לוחמים

עליהם שהסכמה או הסכם כזה ישארו חבויים מעין הציבור. אתם רואים שפה זה

מדי פעם מתחיל מחדש, יש תאבון לחקיקה וזה לא בגלל תאבון לחקיקה, אלא

נסו לחשוב על זה שלחלק מחברי הכנסת סוגיית חופש הביטוי או ההתנגשויות

והדילמות שהיא מעוררת באמת חשובה, לא רק תאבון לחקיקה לשמה. פה אמרתי

מה דעתי על חקיקה, בעניין זה אינני חושב שיש לה מקום, אני פונה אליכם

ומבקש את זה, אנ חושב שהסכמה או הסכם או הבנה שתושג בין מי שתושג,

כלומר בין הצבא מצד אחד והצנזור או עורכי העיתונות או מועצת העיתונות,

ראוי שתהיה מונחת על שולחננו, ראוי שעין הציבור תשזוף אותה, אינני מכיר

משהו בריא ומבריא יותר מאשר הפומביות של העניין. אם זה מקובל אני מבקש

שזה יונח לכשתגיעו להסכמה והדיון ימשך, והוויכוח ימשך, ואינני מניח

שכולם יסכימו, ואם יהיה רק אחד מחברי הכנסת שיערער הוא ידאג לתת לזה

ביטוי ואני אאפשר לו לתת לזה ביטוי. אם זה מקובל וגם מקובל על הצבא

אשמח להגיע להסכמה. אם ההסכמה מ-69' נמצאה נוכל לקבל אותה.

אני מבקש להודות לכל המשתתפים על גילוי הלב של אלה שדיברו, אני מאוד

מודה לכם, תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:20