הכנסת השלוש-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 230

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום רביעי, ז' בחשון התשנ"ה (12 באוקטובר 1994). שעה 00;09

נכחו;

חברי הוועדה; ד' צוקר

י' דיין

י' לוי

די מרידוד

מוזמנים; דלית דרור - משרד המשפטים

סנ"צ יוסף אשר - ראש תחום אח"ק מענ"א, משרד חמשטרח

רפ"ק רונה קדמי - חלשכח חמשפטית, משרד חמשטרח

יאיר רודיקוב - אחראי על חבטחת מידע, משרד הבריאות

ברוס רוזנטל - חלשכח חמשפטית, משרד הבריאות

פרלי שר - רשות חדואר

אלח גוטמן-פטריאו- איגוד חבנקים, בנק דיסקונט

שמואל גלייזנר - " " " "

רם לוי - " " בנק חפועלים

בת-שבע שייזף - מנכ"ל, ארגון ישראלי לעיבוד אינפורמציה

דנח אלכסנדר - חאגודח לזכויות חאזרח

ליאור חורב - לשכת עורכי-הדין

חיים ברזיק - מנכ"ל חברת ארביט בוקס דאטח

דורית רביב-ברסון- יועצת חברת ארביט בוקס דאטח

יועצת משפטית; ד' לחמן-מסר

מזכירת הוועדה; די ואג

קצרנית; אי זכאי

הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מסי 2)(מאגרי מידע), חתשנ"ד-1993.



הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 2)(מאגרי מידע), התשנ"ד-1993

היו"ר די צוקר;

אני פותח את הישיבה. על סדר-הום: חצעת חוגה הגנת הפרטיות (תיקון מס' 2)

(מאגרי מידע), התשנ"ד-1993.

נשמע היום נציגים של שלוש משלחות, לאחר מכן נמשיך בדיון בינינו. איזה נושאים

נשארו לנו לדיון?

די דרור;

הנושא של המידע הרפואי. התבקשנו לחדד יותר את נושא החסיונות של התייעצות

לקראת הליך משפטי.

היו"ר ד' צוקר;

נשמע קודם את נציגת ארביט בוקס דאטה. בבקשה, עורכת-דין דורית רביב-ברסון.

האם יש לכם.נייר עבודה?

ד' רביב-ברסון;

אשלח לכם נייר עבודה יותר מאוחר.

יש לי הרושם שבהצעת החוק אין איזון מתאים בין האינטרסים השונים הטעונים הגנה

שעל חברי הכנסת לשקול אותם. הצעת החוק הנוכחית עלולה להימצא בסתירה לשני עקרונות

יסוד שנקבעו במדינת ישראל וכוונתי לחוק יסוד; כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד;

חופש העיסוק קבע שמטרתו היא להגן על הופש העיסוק; החוק

האחר קבע שאין פוגעים בקניינו של אדם, בכלל זה אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא

בהסכמתו. כמו כן נקבע כי הדרך היחידה לפגוע בעקרונות יסוד אלה היא רק באמצעות

חוק שנועד בין היתר לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

אנחנו סבורים שהצעת החוק כפי שהונחה עומדת בסתירה לשני חוקי יסוד אלה. אם היא

וזאושר כמו שהיא היא עלולה להיפסל בהתקפה ישירה בדרך של בג"צ, וגם בהתקפה עקיפה

כאשר בית-משפט, במקרה של אדם שהוגש נגדו כתב אישום על שלא ציית לחוק כפי שיאושר,

עלול לפסוק שאין אישום או עבירה כי חחוק בהיותו סותר חוק יסוד לאו חוק הוא.

אנחנו סבורים שיש כאן פגיעה מעבר למידה הראויה ומעבר לנדרש לגבי קניינו של

אדם ולגבי זכותו של אדם לעסוק בעיסוקו.

לפי הצעת החוק המונחת כאן לדיון אדם שרכש במיטב כספו מאגר מידע, או שיצר אותו

על-ידי עיבוד, לא יכול לעסוק בקניינו או לעשות בו דיספוזיציה עד שרשות מינהלתית

שקבועה בחוק תרשום אותו. אותה רשות מינהלתית יכולה לסרב לרשום אותו אם היה לה

"יסוד סביר להניח כי המאגר משמש לפעולות בלתי חוקיות או כמסווה להן, או שהמידע

הכלול בו נתקבל, נצבר או נאסף בניגוד לחוק זה או בניגוד להוראות כל דין". קראתי

מסעיף 6 בנוסח הלבן. לא יעלה על הדעת לאסור על אדם לעשות שימוש בקניינו או לעסוק

בקניינו על סמך החלטה של רשות מינהלתית עוד קודם שהדבר אושר על-ידי בית-משפט, וכל

זאת על "יסוד סביר להניח" שהיתה לאותה רשות מינהלתית.

די מרידור;

את מעלה שתי טענות; האחת - שהנימוקים של פעולות בלתי חוקיות, או כמסווה להן,

או שהמידע נתקבל בדרך בלתי חוקית הם לא נימוקים מספיקים או שהמידה לא ראויה - לפי

הכללים בחוקי היסוד; הטענה האחרת - שהפרוצדורה לא נכונה וכי צריך שזה יהיה

בית-משפט ולא פקיד. איזו משתי הטענות היא הטענה האמיתית שלך?



ד' רביב-ברסון;

מכיוון שמעצם טיבם מאגרי מידע מתיישנים מהר, ומאחר שהפרוצדורה לעשות בהם

שימוש כפי שנקבע בהצעת החוק עלולה להביא לכך שאדם שהוציא הרבה כספים ימצא את עצמו

שהוציא כספים לריק, אנחנו סבורים שהדרך הנכונה היא לומר כי זכות השימוש של אדם

בקניינו, או זכות העיסוק, עומדת מהרגע שהבקשה הוגשה לרשם. והיה והרשם יסרב לרשום

ויודיע על כך לבעל מאגר המידע או למחזיק, אזי אם אותו אדם - אנחנו מדברים עדיין

על רשות מינהלתית - יגיש ערעור במועד שייקבע לבית-המשפט עדיין הוא זכאי להשתמש כל

עוד בית-המשפט לא קובע ולא פוסק אחרת. אז מכלול השיקולים לענין התמצו והתמלאו.

ואז, מחד, אין פגיעה בלתי ראויה ובלתי סבירה בזכותו של אדם לעשות שימוש בקניינו,

או בעיסוקו; מאידך, נמצאנו מגינים על זכויות לגיטימיות.

די מרידור;

1. איזה פורום ידון בזה; 2. מהו זמן

הביניים.

היו"ר ד' צוקר;

לשיטתך, גב' רביב-ברסון, בזמן הביניים רשאי יהיה מחזיק חמאגר לפעול אלא אם

פסק בית-המשפט אחרת?

ד' רביב-ברסון;

נכון.

יש טענה שהזמן כאן הוא חשוב כי בינתיים האינפורמציה מתכלה. נקבע בחוק את הכלל

שלא דנים עד שזה יאושר, נניח, בבית-המשפט אבל בית-משפט רשאי, לפי בקשה של המבקש,

להתיר את הפעולה גם בצו ביניים אם הוא השתכנע שמאזן האינטרסים הפוך. הכלל הוא

שלא פועלים אלא אם בית-המשפט השתכנע שמאזן האינטרסים הפוך.

העקרון צריך להיות אחר. הכלל הוא שכל אדם זכאי לעשות ברכושו כפי שהוא רוצה.

בתנאי שהוא לא פוגע בזולתו.

נכון שאין הוא צריך לפגוע בזולתו. בפעם הקודמת העירו לי כאן: אל תטילי על

הרשם לפנות לבית-המשפט. זה מקובל עלי. כמו-כן מקובל עלי שאם אותו אדם רוצה להגן

על זכויותיו וקניינו אפשר להטיל עליו חובה לפנות לבית-המשפט במקרה של סירוב, אבל

אם הוא פנה בערעור ועדיין הרשם רוצה למנוע את השימוש בזמן הביניים, יגיש הרשם

בקשה לצו מניעה שאוסר את השימוש.

את אומרת: הכריע הרשם שהאיש אינו יכול לעשות מאגר, האדם מגיש ערעור ורשאי

יהיה בית-המשפט להורות גם בצו ביניים שהוא רשאי לעשות מאגר.



ד' מרידור;

הטענה של גבי רביב-ברסון מבוססת על רעיון אחר. יש לי רכוש, אני רשאי להשתמש

בו מכוח חופש הקניין, או חופש העיסוק, ככל חעולה על רוחי אלא אם אני עושה בו

שימוש אסור. קודם בית-המשפט קבע שאסור אבל אני לא רוצה שהכלל יהיה שאסור להשו1מש.

אני חושב שמאזן האינטרסים הוא מפני שזה רכושי וחופש העיסוק שלי ועם כל הכבוד אף

אחד מפקידי המדינה לא יכול לקבוע שאני עושה בו שימוש אסור, בית המשפט יקבע.

בינתיים בית-משפט יכול להשתכנע שמאזן האינטרסים - למרות שהוא לא נקבע סופית - הוא

כזה שהוא יאסור עלי.

י' לוי;

את מדברת על תקופת הביניים שבין האיסור של הרשם לבין הפסיקה של בית-המשפט?

ב' רביב-ברסון;

אני מדברת על תקופת ביניים לפי הצעת החוק.

י' לוי;

יש פח שתי תקופות ביניים, האחת היא תקופת ביניים של 90 יום שבה אין עדיין

החלטה של הרשם; יש תקופת ביניים אחרת שבה הרשם כבר החליט. אני לא יודע מה את

מציעה לגבי המצב הראשון.

לפי מה שאת אומרת אין תפקיד לרשם אלא רק לבית-המשפט. אם כך, בשביל מה צריך

רשם? בשביל מה שהרשם יאסור, בינתיים יהיה מותר ורק אחר-כך בית-המשפט יחליט? אם

בחוק יש סמכות לפקיד הוא קובע מה שהוא קובע ואת יכולה ללכת לבית-המשפט, אבל עד

שבית-המשפט לא שינה את הדבר, מה שאותו פקיד קבע על-פי חוק זוהי הקביעה. אני לא

מבין את ההגיון לגבי תקופת הביניים השניה. מי שמופקד על האיזון של הדברים הוא

הרשם ואם את רוצה לערער - תערער י . אם מדובר על הזמן שלאחר הפסיקה המוחלטת של

הרשם זו לא נקראת תקופת ביניים, זה נקרא ערעור על הרשם, המלה תקופת ביניים היא לא

נכונה, את יכולה לערער אחרי שנה או גם אחרי חודשיים. לגבי תקופת הביניים הראשונה

לא הבנתי מה הצעתך.

י' דיין;

אני מצטרפת לדברי חבר-הכנסת לוי. התקופה הראשונה באה לבטל את הצורך ברשם,

זאת אומרת, מתוקף חוקי היסוד יכול אדם ורשאי להקים לו מאגר מידע אלא אם יתבעו

אותו על כך שזה פוגע בזולת או בזכויות אחרות. לכן עולה השאלה בשביל מה צריך לרשום

את זה? דנו כאן באורך תקופת הרישום ואני בדעה שצריך לצמצם ולא להרחיב. הגענו

ל-90 יום מתוך מחשבה שיש מקרים חריגים, אני הייתי משאירה את זה על 30 יום והארכה

עד 60 יום רק במקרים חריגים, זו בוודאי איננה תקופת ביניים אלא תקופה שנדרשת כדי

לאשר שאותו מאגר מידע עומד בקריטריונים.

דבר נוסף. ברור מאליו שכאשר יש סירוב זכותו של המסורב לערער על זה, זה לא

צריך להיות בחוק הזה מה גם שזו לא תקופת ביניים, זו תקופה אין-סופית.

י' לוי;

השאלה היא אם בינתיים הוא יכול להשתמש במאגר, אני אומר שלא.

היו"ר ד' צוקר;

בתקופת הביניים השניה הוא איננו יכול להפעיל את מאגר המידע ועל זה קובלת גבי

רביב-ברסון. יכול להיות שהבקשה שלו תשכב בבית-המשפט שנתיים, מה הוא יעשה אז?



די מרידור;

לנימוק שהזמן הוא ממהות הענין. המאגרים משתנים עם הזמן כך שהם רלוונטיים

לזמן מסויים, אהר-כך הם לא רלוונטיים. היא הנותנת. אם בזמן הרלוונטי, לפני

שנבדק שזה בסדר, או שיש טענה לכאורית שזה לא בסדר או אפילו החלטה, את כבר תשו7משי

בזה, סוכל כל רעיון ההוק. לו היה מדובר על מאגר שלא השוב מתי משתמשים בו זה יחיה

כדבריך, אבל את אומרת שהזמן קובע כי זה רלוונטי בעוד חודשיים ולא בעוד שנה ועל

הזמן הזה בא ההוק להגן.

הברת-הכנסת דיין העלתה את השאלה של לוה הזמנים, זו שאלה רצינית. לא צריך

למשוך את בעל הרשיון מעבר לצורך האמיתי וצריך לדחוק בבתי-המשפט וברשם שיפעלו מהר.

עכשיו מצמצמים גם את הזמן הנוסף וגם את תקופת הביניים השניה.

י' לוי ;

את התקופה השניה, הקשורה לבית-המשפט אפשר לצמצם? התקופה הראשונה בידינו.

די מרידור;

אפשר לקבוע תקופת זמן שבה השימוש יהיה אסור אבל כעבור תקופת זמן מסויימת

אם בית-משפט לא פוסק, זה עובר לבית-משפט לדיון.

י' לוי;

למה ארנה לא עושה את זה באימוץ שהוא הרבת יותר קריטי?

די מרידור;

האימוץ הוא לא לחודשיים, ברגע שיש אימוץ בזה נגמר הענין. יש פה בעיה כי בגלל

האלמנט של הזמן והמהירות לא צריך לאפשר משיכה אין-סופית של הדברים.

אני לא חושב שאנחנו יכולים לקבל את הבקשה שלך מפני שזה לא עומד בסתירה לחוק

היסוד, בהנרוה שמרשם והסדרה של הענין הם בתגבלה של הזכות למטרה ראויה ובמידה שלא

עולה על הנדרש, ואני הושב שזה כך. באיזון בין הזכויות צריך לזכור שגם כבוד האדם

והפרטיות הם זכויות-על באותה מידה.

בישיבה הקודמת ניסינו לבנות מודל אלטרנטיבי לענין זה והיה יסוד להניח שיילכו

לכיוון זה. בישיבה הזאת השתתפה גבי בר-סלע, הנושא נדון לעומק על-ידי הברי הכנסת

והגיעו למסקנה שאם יתירו זכות לעשות שימוש במידע לפני שהרשם רושם אותו - בלי הבדל

של 60 יום או 90 יום - תסוכל כוונת החוק כי לאנשים לא יהיה תמריץ להירשם אחר-כך

ויהיה חשש לעבירה פלילית.

בהצעה הזאת צמצמנו את מספר המאגרים שצריך לרשום ורק אותם מאגרים שאינם נוגעים

למידע רגיש אינם חייבים הובת רישום. יש לנו מעט מאגרים שאנחנו רוצים שהם יישמרו

ועל פני הדברים תהיה כאן פגיעה בפרטיות אבל זה לא מאגר כזה.

ד' רביב-ברסון;

האם רק מאגרים הכוללים מידע רגיש חייבים ברישום?

די דרור;

יש תנאים מצטברים, "מידע רגיש" הוא אחד מהם.



ד' לחמן-מסר;

אבל כולם עונים על הקריטריון שהם מכילים 1,000 אנשים.

ד' רביב-ברסון;

1,000 זה כלום. לא כתוב פה שום דבר לגבי חובת הרישום.

ד' לחמן-מסר;

לארביט בוקס דאטה יש מאגר גדול ויש לה אינטרס. אנחנו רואים את איזון

האינטרסים בכללותו, את המאגרים הגדולים והקטנים כאחת. לכן הפתרון שהוצע כאן אינו

פוגע יתר על המידה מבחינת תקופת הזמן והוא מאזן בין הזכויות. אני מצטרפת לדברי

חבר-הכנסת דן מרידור, הטענה של פגיעה בחוק יסוד: חופש העיסוק או בחוק יסוד: כבוד

האדם וחירותו נראית לי מרחיקת לכת.

אם בית-המשפט היה פוסק בנקודה הזאת לא היתה בעיה אבל אנחנו יודעים שמי שיפסוק

יעשה זאת על סמך "יסוד סביר להניח" וכך יכולים לפסול לנו רישום של מאגר, אני

טוענת שזו פגיעה בזכות הקניין.

אז לא צריך רשם.

לא אמרתי שזה בזדון. רשם, לדידי, בייחוד שלא נדרשת ממנו שום השכלה משפטית או

מי שממונה על מירשם, הוא לא מי שמהליט לגבי זכויות בני-אדם,

זה לא תפקיד שהוטל עליו ולא תפקיד שיש להטיל עליו.

יש רשם בית-משפט, רשם מפלגות.

אני חושבת שרשם צריך להיות בעל השכלה משפטית.

סעיף 16(א)(1) פרוץ לגמרי ומאפשר לעשות הכל בכל. אם תפקידו של הרשם לשמר דבר

אחד, אין ספק שהעיניים שלו יראו רק את הנקודה האחת ולא את המכלול, לכן יש

בתי-משפט. בלוח הזמנים כפי שהוא כתוב היום אני לא מונעת מרשם להוציא צו מניעה

לאיסור השימוש. האינטרס של כולנו הוא שמאגרים מסוג מסויים יירשמו אבל אם תתירו

את השימוש עם הגשת הבקשה לרישום, הבקשות יופיעו ויומצאו לרשם אבל השלבים הבאים של

הבדיקה לא יכולים להיעשות על חשבונו של בעל מאגר המידע. אם הצעת החוק הזאת תישאר

במתכונתה, הרשם יחליט בצורה מסויימת ובסופו של דבר כעבור שלוש שנים בית-המשפט

יקבל החלטה שהקביעה של הרשם היתה שלא כדין וכי הגבילו את השימוש באותו מאגר שלא

בדין. האם לאותו אזרח שנפגעה פרנסתו יש זכות פיצוי ממישהו? - לא. יש פה אפשרות

קלה לפגוע באנשים.

די מרידור;

אם הרשם הוא המחליט הרי הרעיון שהרשם יהיה בעל השכלה משפטית הוא נכון כי הוא

דן בזכויות יסוד ובאיזון ביניהן.



דבר נוסף. אם הרשם הוציא צו האוסר או הדוחה בקשה לרישום והוא זה שיהיה רשאי

גם להחליט בבקשה במקום להתיר שימוש עד הערעור כי הוא ישקול את איזון האינטרסים,

אני חושב שיש בעיה אבל זו לא פגיעה גדולה באינטרסים. צריך לתת לו

שהוא יהיה האיש המחליט, או בית-משפט.

די דרור;

היתה הצעה אחרת, שבית-משפט שמערערים עליו יוכל לעשות את זה בהחלטת ביניים.

ד' רביב-ברסון;

אם אתם כבר הולכים לכיוון הזה לא די שהרשם מנמק זאת אלא הוא חייב לשמוע את

הצד האחר ולהגיד על סמך מה הוא פוסק.

אני מצטרף לעמדה של החברים האחרים כאן. משעה שמחליטים על רשם בכל תחום שהוא

אנחנו קובעים מגבלה על חופש העיסוק. מאחר שעסקנו בנושא של פגיעה בחופש העיסוק

הוספנו בסעיף (ב1) להצעת החוק של הממשלה גם את החובה לתת טעמים מיוחדים שיפורטו.

ד' דרור;

רק לגבי השהיית הרישום.

י' לוי ;

גם על סירוב.

ד' דרור;

נותנים אופציה לרשם ואם אחרי התקופה של 90 יום הוא רואה שיש בעיה מסובכת

יוצאת דופן, מטעמים מיוחדים שיירשמו הוא יכול להשהות את התקופה מעבר ל-90 יום.

ההבחנה היתה בשאלה אם הדחייה היא מעבר לתקופה הראשונית ואז זה צריך להיות

מטעמים מיוחדים, לגבי הסירוב זה צריך להירשם כלשעצמו.

די מרידור;

אי-אפשר לומר שהסירוב צריך להיות מטעמים מיוחדים, כתוב פה "פעולות בלתי

חוקיות או כמסווה להן", אפשר להגיד שצריך לנמק את הסירוב.

היו"ר ד' צוקר;

אם לא כתוב בברור שיש צורך בנימוק הטעמים לסירוב לרשום, צריך לכתוב את זה.

רשות מינהלתית שמקבלת החלטה חייבת לנמק אותה, זה המצב המשפטי ולכן אין צורך

לכתוב את זה.

ד' רביב-ברסון;

אני לא מדברת רק על נימוק, נניח שהגיע אלי מידע סודי שאנחנו לא יודעים מהו

והרשמת החליטה לסרב על סמך זה שהוא מידע סודי, האם היא לא חייבת לשמוע אותנו לפני

הסירוב?



ד' מרידור;

אין לה ברירה אלא לתת לאיש אפשרות של תגובה במעין שימוע לפני שהיא מחליטה

בעניינו. צריך לבדוק אם מותר לסרב או אסור לסרב בגלל ידיעה סודית שלא יודעים

מהי.

ד' לחמן-מסר;

למשל רשם ההברות לא צריך לעשות שימוע.

לי הורב;

כי לרשם ההברות יש שיקול-דעת מוהלט והוא יוצא דופן במערכת. לרשם בו אנהנו

דנים אין שיקול-דעת מוהלט.

היו"ר ד' צוקר;

גבי דרור, אני מבקש מכם לבדוק את האפשרות של הכנסת ההובה לשימוע.

די דרור;

על-פי הפסיקה, שמיעה יכולה להיות גם בכתב. יהיה מוזר אם נכתוב פה עקרונות

מינהליים רגילים קיימים שאנחנו לא כותבים אותם לגבי פקידים אהרים שממלאים תפקידם

על-פי דין.

גם לא כתיבת הנימוקים?

היו"ר ד' צוקר;

ברור שהנימוקים יינתנו בכתב וכל כללי המשפט המינהלי יישמרו.

ד' רביב-ברסון;

אם לא כותבים את זה, זה איננו מובן מאליו.

די מרידור;

גם כשיש הובת שימוע אין הובת שימוע בעל-פה, יכולה להיות אפשרות לתת זאת בכתב.

יש שאלה אהרת; האם כדי שאוכל להשמיע את טענתי אני צריך להגיד מה הן הסיבות

לשימוע? זו שאלה שאפשר לפתה אותה בפסיקה אבל אני לא בטוה שאם לא נכתוב זאת זה

ברור לגמרי. אני הושב שהובה לתת לאדם להביע עמדתו, בלי כתיבת הדברים זה לא ברור.

היו"ר די צוקר;

גבי דרור, הברי הכנסת הושבים שיש צורך לכתוב זאת ואני מבקש שתבדקי את הענין.

אם תשתכנעי שזה מובן מאליו, לא נכניס את זה בהוק.

לנושא אהר. הההלטה שלא לרשום צריך שיהיה לה אופי משפטי, או על-ידי משפטן או

אצל היועץ המשפטי לממשלה.



ד' מרידור;

אנחנו רוצים לזרז את ההליכים ולכן מספיק שהסמכות תהיה לרשם שהוא משפטן.

היו"ר ד' צוקר;

אם כך, לגבי זהותו של הפוסל אנחנו מקבלים את ההצעה של חבר-הכנסת מרידור שזה

יהיה רשם שהוא משפטן.

נושא אחר נוגע לפרק הזמן השני.

ד' רביב-ברסון;

יש בעיה גם לגבי פרק הזמן הראשון.

י' דיין;

גבי בר-סלע אמרה שכדי לקבל מרווח שלא יהיה צורך לחרוג ממנו, היא מבקשת

שבמקרים חריגים זה יהיה 90 יום.

די מרידור;

אפשר להשאיר מרווח לחאריך את זה, כמו שכתבנו, ההחלטה המקורית לא צריכה להיות

90 יום, זה הרבה זמן.

בישיבה הקודמת שמענו את הרשמת שאמרה כי אם נצמצם את הזמן ל-30 או ל-60 יום

היא תשלח כמעט לכולם הודעות על השהייה כי היא לא תספיק. לא נותנים לה פקידים

תספיקי. היא ביקשה שיתנו לה 90 יום כדי שהיא לא תצטרך להמציא טעמים

מיוחדים, אחרת היא תעבור על החוק.

כאשר גבי בר-סלע תהיה כאן נצמצם את פרק הזמן, אני לא רוצה לסכם את הנקודה

הזאת שלא בנוכחותה.

גבי רביב-ברסון, יש עוד נקודות שאת רוצה להעלות?

כן. בסעיף 8(ב) כתוב: "לא ישתמש אדם במידע שבמאגר מידע אלא למטרה שלשמה

הוקם המאגר או למטרה שלשמה נועד המידע." לדוגמה, יש רשימת רופאים של קופת-חולים

מכבי, רשימה שנועדה לשימוש המבוטחים או הקופה עצמה, לשם כך הוקם המאגר הזה. יש

כנס של כירורגים ומישהו לוקח את המאגר הזה ורוצה להשתמש בו לצורך פרסום הזמנות

עשית שימוש שלא כדין כי המאגר הזה הוקם לצורך מטרה אחרת

ולא למשלוח הזמנות. זה סעיף דרקוני. כל עוד המטרה היא לא בלתי חוקית אני לא

מבינה את ההגבלה על השימוש במאגר הזה.

הסוגיה הזאת נדונה בפסיקה. בפסק-הדין המפורסם שלכם ארביט-דאטה עלתה השאלה מה

מהות ההסדרה של הגנת הפרטיות במאגרי מידע ולא סתם נקבעה המטרה לשמה נועד המידע.

אנחנו חוזרים לקטע של הדיוור הישיר. יש הבדל בין זה שאני מוסרת את הפרטים שלי

לצורך מטרה מסויימת, למשל להיות הורה בבית-הספר, זה עדיין לא מקנה לבית-הספר זכות

לקחת את הפרטים האישיים שלי, מספר הטלפון, מספר הילדים ושמו של בעלי ולמסור אותם

לצורך מטרה אחרת בלי שידעתי על זה מראש ונתתי את הסכמתי. בנושא של הגנת הפרטיות



מגולמת התפישה שלא תיפגע פרטיותו של אדם ללא הסכמתו וההסכמה ניתנת כאשר אדם יודע

לאיזה שימוש נועדו הפרטים. הוזכרה גם הדוגמה של חברות במועדון המנויים של המשביר

לצרכן, כאשר את מוחקת את המטרה, ברגע שאני, נותנת את הסכמתי להיות חברה במועדון

הזה אותם פרטים שמסרתי יכולים לשמש לכל מטרה.

די דרור;

המטרה היא אחד היסודות של חוק הגנת הפרטיות, לא רק בפרק על מאגרי מידע

ממוחשבים אלא גם בפרק על פגיעה בפרטיות שהוא אחד הסעיפים החשובים ביותר, סעיף קטן

(9): "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירותה לאחר, שלא למטרה שלשמה

נמסרה", כלומר, כל מידע הולך למטרה שלו ומי שקיבל את זה איננו רשאי להשתמש בו

למטרה אחרת כי מה שאתה מוסר לחברת הביטוה זה לצורך ענין מסויים וחברת הביטוח לא

יכולה להשתמש בזה לצורך ענין אחר. אפשר גם לפצל את המטרות או לאחד אותן.

א' רביב-ברסון;

אם כבר יש הגנה על זה מכוח חוק יסוד, בשביל מה להכניס את זה כאן כשאתם

מעוותים את זה. גב' דרור, את דיברת על מאגר שהוא לא בידיעת הכלל. לדוגמה, מאגר

המידע של קופת-חולים מכבי יכול לענות, בשינויים מסויימים, על ההגדרה של 8(ג)(1)

בנוסח הלבן. סעיף (ב) לא מתייחס למקרה של הרישום אלא למטרה כשסעיף (ב) מתייחס גם

לסעיף (1). כשאמרתם שאין חובה לרשום, לא אמרתם שסעיף קטן (ב) לא יחול במקרים

האלה. הייתי הולכת לקראתכם צעד אחד אם הייתם אומרים שסעיפים (א) ו(ב) לא יחולו

לגבי המקרים הבאים, מקרים שתמנו אותם.

ד' לחמן-מסר;

את אומרת; תרחיבו את סעיף (ג)(1} על סעיף (ב) והרעיון שלא ישתמש אדם במאגר

של מידע, היוצא מן הכלל שלו יהיה; למעט מאגר שאין בו אלא מידע שפורסם. את

מתכוונת למרשם האוכלוסין?

ד' רביב-ברסון;

מרשם האוכלוסין, רופאי קופת-חולים, לשכת עורכי-הדין. הרשימה של לשכת

עורכי-הדין לא מיועדת לכך שישלחו לי כרטיסים לקונצרט. כפי שאמרתי, סעיפים קטנים

(א) ו(ב) בסעיף 8 לא יחולו אלא במקרים שתמנו אותם.

ד' לחמן-מסר;

למשל, המידע שפורסם לגבי הסרט המגנטי עורר ויכוחים. בתחילה אמרנו שאם אדם

מתיר לפרסם את פרטיו ללשכת עורכי-הדין הוא לא רוצה שזה יהיה לכל דיכפין אבל יכול

להיות שאתה קורא את הסרט האופטי. צריך שניתן דעתנו על זה.

לסעיף 8(ג)(1). אתם אומרים שלא תחול חובת הרישום "על מאגר שאין בו אלא מידע

שפורסם לרבים על-פי סמכות כדין או שהועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין". אתם לא

מדברים על מקור הסמכות ולכן מספיק לכתוב "כדין" כי כל דבר שהוא לא אסור הוא

"כדין".

די דרור;

הכוונה היא למרשם שמתנהל על-פי חוק.



די מרידור;

לא חשוב אם יש הסמכה למישהו, נאמר כאן: "מידע שפורסם לרבים". אם זה נעשה

על-ידי איש ציבור?

היו"ר ד' צוקר;

מה עמדת לשכת עורכי-הדין?

לי חורב;

לא היינו בטוהים במלה "סמכות". אנהנו רוצים מהשבה נוספת.

ד' מרידור;

מסתובב מידע רב ובגלל חוק יסוד: חופש הביטוי כמעט הכל מותר לפרסם. השאלה היא

אם אנחנו רוצים שכל מה שיפורסם יהיה במאגר המידע. כאן מדובר על כד שכל אהד מפרסם

משהו ואני עושה מזה מאגר מידע על-ידי זה שאני משתמש בכל יתרונות המיחשוב. אם

הולכים להרחבה צריך לשקול אם היא נכונה ואם השינוי מהותי.

י' לוי ;

אתה נלחם בחיים.

ד' לחמן-מסר;

בעתון "גלובס" מפרסמים איזה הברות נמצאות בקשיים ואני עושה מזה מאגר מידע.

נקודה נוספת. בסעיף 8(ג)(2) הוועדה עושה הבחנה בין מידע רגיש לבין כלל

המידע, אומרים שאלה הדברים שצריך להגן עליהם. זו הגדרה טובה ונכונה אבל בעצם היא

שום דבר. אם זה לא מידע רגיש לא תחול עליו חובת הרישום, על זה הוסיפו עוד שתי

התניות שהופכות את זה לשום דבר: האחת - מאגר שאינו עולה על 1,000 גורמים; השניה

- שזה איננו שייך ללשכת שירות כהגדרגתה בסעיף 17א.

רצינו לפטור עוסקים קטנים שיש להם רשימות.

אבל לא עשיתם כלום. אס אתם רוצים להגן על המידע הרגיש תגידו שהרשם צריך

לשקול ואז יתפנה לו זמן לבדוק אם מדובר על מידע רגיש.

אם יש מאגר מידע של 500 איש והוא רגיש, זה חייב רישום?

כדי שזה יהיה חייב רישום צריך תנאים מצטברים: שהוא יהיה רגיש ושזה יעלה על

1,000. משתמע כאן כאילו מידע אחר הוא לא רגיש.

לפי זה כל בעלי המוסכים צריכים להפציץ את הרשם בבקשות.

די דרור;

בסעיף 2 בנוסח הכחול הצענו: "לשימוש אישי שאינו למטרות עסקיי.

יש לי משרד עורכי-דין.

די מרידור;

אם כתוב שם כמה שכר טירחה ה"בים לך זה מאגר מידע של עסק.

ד' רביב-ברסון;

אתם צריכים לעשות הבחנה בין מידע רגיש לבין מידע לא רגיש מבחינה זו שחובת

הרישום תחול רק על מידע רגיש ובלי קשר להיקף המאגר. כל הסעיפים יחולו על כל

המידע מלבד חובת הרישום.

די מרידור;

צריך להרחיב את ההגדרה. יש מצבים כלכליים, למשל, אם הוא מכר את מניותיו

וקיבל הלוואה של 24 מיליון שקל, כמו מוזס, זה מידע חשוב ואנשים לא רוצים שמידע

כזה יסתובב.

ד' דרור;

גם על מידע שהוא לא רגיש כהגדרתו בחוק.

די מרידור;

הבעיה היא הרישום וגבי רביב-ברסון אומרת שכדאי לעשות זאת לפי ההוק.

ד' דרור;

כשמדברים על לשכת שירות זו לשכה רגישה, יש לה הצטברות של מידע והיא גם יכולה

להצליב מידע.

ד' רביב-ברסון;

אפרט את השגותי במכתב שאפנה אליכם.

היו"ר ד' צוקר;

נשמע את נציג איגוד הבנקים.

ר' לוי;

אנחנו חושבים שצריך להכניס חובה לשמור על סודיות המידע שבטיפולם של הגורמים

השונים, זה מופיע וגם בחוקים אחרים.



די דרור;

זה מופיע בחוק עצמו בסעיף 16.

ר' לוי;

להגדרה של לשכת שירות הצעתם את כל המקרים של שירותי עיבוד נתונים ושהרשם יקבל

מידע עליהם; אנחנו רוצים שהרשם לא יקבל מידע עליהם.

די דרור;

1ה עניו רגיש ומוטב שהוא ייכנס לחוק.

ד' מרידור;

אם הרשם ידליף מידע תוכל להעמיד אותו לדין, לפי האינפורמציה. יש עבירה בחוק

בטחון המדינה המדברת על מסירת מידע שלא כדין שדינה מאסר שנה. הרשם הוא עובד

ציבור וחובתו לא להדליף. תגידו אם אתם רוצים להוסיף אלמנט נוסף למהות העבירה.

די דרור;

שם מדובר על אנשים פרטיים שעוסקים בכל מיני תחומים, פה מדובר על עובד מדינה.

ר' לוי;

אפשר לעשות זאת אולי לפי פקודת מס הכנסה.

בסעיף 13 בנוסח הכחול הגדרתם את לשכת השירות; "אדם המספק שירותים של עיבוד

נתונים אוטומטי של מידע שלא לצורכי עצמו או לצורכי תאגיד שלשכת השירות היא

בשליטתו". צריך להרחיב ולהגיד שלשכת השירות היא השולטת באותו גוף.

ד' רביב-ברסון;

אתם התייחסתם לחברת-בת.

די דרור;

אם יש חברה שמקימה חברת-בת, יעצנו להוציא אותה.

רי לוי;

יש מקרה של בנק וחברות-בנות של הבנק. הבנק עצמו מרכז את כל המידע אבל הוא לא

יהיה לשכת שירות כי המידע משמש לצרכיו הוא ולצורכי חברות-הבת שלו, הוא לא מספק

שירות למישהו אחר.

ד' לחמן-מסר;

לחברת כלל יש חברות-בת כמו כלל-ביטוח, כלל-סחר, כלל-פארם. יש לי פוליסת

בכלל-ביטוח ואין לי אינטרס שהפרטים שלי יעברו לכלל-פארם.

ד' רביב-ברסון;

את לא יכולה לקרוא לזה לשכת שירות.



ש' גלייזנר;

לשכת שירות הוא גוף שנותן שירותים לקבוצה של גופים היצוניים. במקרה שאותה

לשכת שירות נותנת שירותים לעצמה או לארגון ספציפי אחר ששולט על לשכת השירות,

יש לנו בנק שבו יחידת מחשב, יחידת מחשב זו נותנת

שירותים לבנק ולחברות-בנות, הווה אומר, לשכת השירות נמצאת בחברת-האם. כל החוקים

נשמרים כדת וכדין. אם פתרנו בעיה אחת למה שלא נתייחס באותה מידה למקרה הזה.

די מרידור;

תאר לך שההסתדרות היא לשכת השירות ואז היא מגיעה גם לקופת-חולים, ל-55 הברות

של ההסתדרות, למועצות פועלים. לפי מה שכתוב כאן יוצא שההסתדרות היא לא לשכת שירות

אבל אני אומר שהיא כן לשכת שירות. הרעיון שגוף נותן את השירות לעצמו הוא כאשר

הוא עוסק באותו ענין, פחות או יותר.

צריך לסייג זאת לגוף שעוסק באותם תחומים.

התופעה נכונה. הבעיה שמטרידה את גב' לחמן-מסר נוגעת לשאלה עד כמה יחולו

ההגנות הכלליות של החוק. מתוך הנחה שיחולו חהגנות הכלליות אין פגם ברעיון פה אבל

כדאי לעשות בדיקה נוספת אם יש נקודה שבה עלולה להיות בריחה החוצה.

הנקודה הבאה נוגעת לדיוור ישיר, סעיף 17יא(ג) בנוסח הכחול: "כל אדם זכאי

לדרוש, בכתב, מבעל מאגר המידע המשמש לשירותי דיוור ישיר או מבעל מאגר המידע שבו

מצוי המידע שעל-פיו בוצעה הפנייה". ההגדרה של "פנייה" מופיעה בסעיף 17יא(א)

והיא: כל פנייה בדיוור ישיר. אני יכול לראות מצב שמחלקת שיווק בבנק פונה לאדם

בנושא של תכניות חסכון - זו פנייה בדיוור ישיר - ואותו אדם מתנגד לכך שהמידע

אודותיו יעבור למחלקת תכניות חסכון באותו בנק. ייווצר מצב שהשירות של הבנק יימצא

לוקה ואני מבין שלא זאת כוונת החוק. כוונתכם היא להגביל פניות בשירותי דיוור

ישיר ולא כל כך בדיוור ישיר. כדי להימנע ממצבים כאלה אני מציע לתקן את סעיף

17יא(א) ובמקום "כל פנייה בדיוור ישיר" יבוא: כל פנייה בשירותי דיוור ישיר, עם

כל ההגבלות שיחולו בסעיפים האחרים.

אם אני לא מעוניינת בכל השירותים של הבנק? אני רוצה את בנק הפועלים, למשל, רק

לצורך חשבון עו"ש? אתה אומר שהעובדה שגוף נותן מגוון גדול של שירותים נותנת לו

רשות להשתמש בפרטים שהוא קיבל לצורך שירות אחד גם לצורך שירות אחר.

זה אותו שירות, אותו אדם יוכל לענות: לא, תודה.

כאן מוצע להתיר ללקוח לומר לבנק: אל תשלחו אלי.

אולי זה דבר שאי-אפשר לעמוד בו.



היו "ר ד' צוקר;

מה זאת אומרת? אני לא רוצה לקבל את ההודעות האלה.

ד' רביב-ברסון;

אפשר להגיד שאם מוחקים אותו לגמרי ממאגר המידע זו גם כו היענות. הוא אומר:

אל תיתנו דיוור ישיר לפלוני. אני לא יכולה לזכור את זה אבל אני יכולה להגיד לו

שאני מוחקת אותו לגמרי מהמאגר,

ד' לחמן-מסר;

מר רם לוי אומר שהבנק לא נותן שירותי דיוור ישיר אבל מעצם עבודתו הוא עושה

דיוור ישיר.

י' לוי;

הכוונה היא שזה יחול על כל חברה שנותנת שירותי דיוור ישיר אבל לא יחול על

חברה שעושה דיוור ישיר. אז זה לא כולל את הבנק.

י' דיין;

זה צריך להיות בידי הלקוח. הסעיף הזה לא מגביל את הבנקים. אני חושבת

שמוכרחים להתיר את הדיוור הישיר אם זה באותו גוף.

י' לוי;

הגוף הזה יכול להיות לא רק בנק, זה יכול להיות גם במשביר כשאת קונה שם דברי

מכולת ומקבלת פרוספקטים על טלוויזיות, ואת לא רוצה את זה.

רי לוי;

נקודה נוספת נוגעת לסעיף העונשין, סעיף 17 בנוסח הכחול. יש כאן שורה של

עבירות שחלק מהן עבירות טכניות. כתוב שם: "העושה אחד מאלה, דינו - מאסר שנה".

אנחנו מציעים לאמץ את הקיים היום בסעיף 5 לחוק העיקרי, שבו ייאמר: העושה אחד

מאלה במזיד, דינו - מאסר שנה. אנחנו מבקשים להוסיף את המלה "במזיד".

"במזיד" זו דרגה קשה להוכיוה ויהיה קשה להרתיע.

אפשר לכתוב "ביודעין".

כל עבירה היא ביודעין.

אני מתייחס לסוגיה שעלוזה בפעם הקודמת לגבי "המחזיק". בהמשך למה שהציע מר

חורב כי הכוונה היא לההזקת מידע דרך קבע, בהתחשב באחריות של בעל המאגר לגבי

המחזיק, אני מציע להוסיף עוד שני משתנים: א. המחזיק מקבל את המידע מבעל המאגר

באופן קבוע; ב. הגדרה של היקף המידע שהוא מקבל, פארמטר של גודל, כדי שתהיה לבעל

המאגר שליטה כלשהי לגבי המחזיק. יש לכך שתי מטרות: האחת - לפתור את הבעיה של

גופים ציבוריים כאשר מידע עובר מגוף אחד לשני ואז תהיה על כך בקרה; השניה - הסכמה



של הפרט. ההגדרה של "המחזיק" באה משום שלא היה דבר יותר מפורט לגבי לשכת שירות.

לסיכום אנהנו מציעים להוסיף שלא רק שהההזקה תהיה דרך קבע אלא יילקח בחשבון ההיקף

של המידע כדי שיהיה ברור שמדובר על העברה של המאגרים ואולי כדאי לציין שזה לא

חד-פעמי.

ל' הורב;

מצוי בשליטתו דרך קבע, או על בסיס של קבע.

היו"ר ד' צוקר;

נשמע את נציגת רשות הדואר.

פ' שר;

לנושא של הדיוור הישיר יש השלכה קשה על פעילות רשות הדואר. ההסתייגות שלנו

בעבר התקבלה וזאת על-מנת שניחשב כגוף ציבורי ולכן ההוראות לגבי הדיוור הישיר לא

חלות על רשות הדואר במילוי תפקידיה על-פי דין.

די דרורי.

ההסתייגות התקבלה במהלך הכנת התזכיר לא מתוך מחשבה על רשות הדואר דווקא אלא

מתוך סיבות אהרות,

די מרידור;

תמיד היה לי ויכוח גם עם רשות הדואר, הם רצו לעשות דברים שהשוק הפרטי יכול

לעשות יותר טוב, אבל יש להם סמכות למכור מעטפות, בולים למרות שזה לא עלה להם דבר,

לא הנכסים ולא דברים אחרים. אני התנגדתי לכך כי לא רציתי לפגוע בבעל חנות הסידקית

בתל-אביב או בירושלים. לא חשבתי לעומק בענין הדיוור הישיר אבל אני לא רוצה שהם

יתחרו בנושא של הדיוור הישיר כי אז יש להם יתרון עצום בתחרות, יתרון שאין לאדם

אחר. דבר שהשוק הפרטי יכול לעשות אין סיבה שרשות הדואר תעשה אותו.

די דרור;

המטרה של הוראה 17יג בנוסח הכהול האומרת: "סימן זה לא יחול על גוף ציבורי"

לא היתה כלפי רשות הדואר, להיפך. הכוונה היתה שהגופים הציבוריים הקלסיים שעובדים

לצורך מילוי תפקידם על-פי חוק כמו, נניח, המוסד לביטוח לאומי, יוכל, ככל שדרוש לו

למילוי תפקידו, להתכתב עם האנשים. הנושא שהעלה חבר-הכנסת מרידור לא קיים פה אלא

מעצם המבנה המיוחד של רשות הדואר שהכיר בו המחוקק כשמצד אחד היא גוף ציבורי, מצד

שני היא מתחרה על פלח של השוק הפרטי.

י' לוי ;

בסעיף 17יג כתוב: "סימן זה לא יחול על גוף ציבורי". איזה סימן? איזה הקלות

יש לגוף ציבורי שאין לגוף הפרטי?

רק הסימן של הדיוור הישיר.

אדנה לא יכול ללכת לביטוח הלאומי ולבקש מידע מהמאגר.



י' לוי ;

למה לא לעבור על הסעיפים המיוחדים שנוגעים לביטוח הלאומי? למה זה צריך להיות

כל הסימן? למה לתת פטור גורף כזה לביטוח הלאומי או למס הכנסה או לגוף ציבורי

אחר? אני מציע שנעבור על הסעיפים ונראה במה ראוי לתת פטור ובמה לא ראוי לינת

פטור.

פ' שר;

מדובר על ביצוע תפקידנו על-פי דין.

לשיטתכם, על-פי דין, זה לתת שירותי העברת דואר לבנק הדואר, זאת אומרת, כל

המעטפות שאני מקבלת שכתוב עליהן שכדאי לשלם בהוראת קבע אינן מכוח שירותי הדיוור

הישיר של רשות הדואר אלא זה דיוור ישיר של בנק הדואר?

בוודאי. אנחנו לא רוצים להיחשב כעוברים על הוראות החוק בכך שאנחנו מעבירים

את הדואר, אין לנו שום מעורבות בתוכנם של דברי הדואר, אנחנו רק מעבירים אותם.

לי חורב;

זה פטור ספציפי.

האם אפשר לייחד את זה ולומר שכל השירות שאתם עושים בהעברת דברי דואר יהיה

פטור וכל הדברים האחרים שאתם עושים לא יהיו פטורים?

די דרור;

מה שמציע חבר-הכנסת מרידור מזכיר חברות ממשלתיות שיש פעולות שהן עושות

כפונקציה ציבורית ויש פעולות שהן עושות בשוק הפרטי. צריך להעביר כאן קו כלשהו

אבל אינני יודעת איך נעשה את זה.

י' לוי;

אני מציע שנקיים דיון לגבי סעיף 17יג.

היו"ר ד' צוקר;

אני מודה למשלחות. נמשיך את הדיון.

סעיף 8(ג) בנוסח הכחול. דיברנו על מידע רפואי שצירפנו לו מידע פסיכולוגי, כן

דיברנו על הרצון להגן - בנוסח הכחול - על ההתייעצות ההופשית בין עורך-דין ללקוח

על מסמכים שהוכנו לקראת הליך משפטי גם אם אינם חוסים תחת החיסיון של עורך-דין.

זה סעיף המדבר על זכותו של כל אדם לעיין במידע שיש עליו ולתקן אותו אבל יש

"מידע המתייחס למצב בריאותו של אדם לא יוצג אלא

באמצעות רופא; הרופא יהיה רשאי למנוע מידע ממבקש מטעמים רפואיים בלבד". הצענו

ראשית, שהרופא יהיה מטעמו של המבקש, זאת אומרת, שהמוסד

אני מציג לרופא שלי, והיו דברים מעולם.



שנית, הרחבנו זאת למידע הפסיכולוגי שמטפל באותה בעיה. האגודה לזכויות האזרח

העירה הערה נכונה שהתקבלה על דעת כולנו: מדוע להמשיך בגישה הפטרנליסטית האומרת

כי המידע לא יוצג אלא באמצעות רופא? הכלל הוא שזה צריך להיות כמו כל מידע אהר ורק

אם קיים חשש שזה עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של אדם, ניתן

יהיה לסרב למסור את המידע הזה אלא רק לרופא מטעמו של המבקש. זה עולה בקנה אהד עם

הצעת חוק זכויות החולה ולכן ניסחנו מחדש את סעיף (ג). בהצעת חוק זכויות החולה,

בסעיף 20 כתוב: מטפל רשאי שלא למסור למטופל מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס אליו

אם לדעת המטפל עלול המידע לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל

או לסכן את חייו. במקרה זה ימסור המטפל את המידע לרופא מטעמו של המטופל ויודיע

על כך בכתב לוועדה לבדיקה רפואית.

איך הוא יכול לסכן את חייו בלי שהוא גורם נזן חמור לבריאותו הגופנית? יכול

להיות שהוא ימות מדבר אחר, לא מבעיה בריאותית אלא מבעיה נפשית. זו רק הערה

לדיוק, לא איכפת לי שזה יישאר כך.

אפשר להוריד את שתי המלים "הגופנית" ו "הנפשית" ולהשאיר רק את המלה

"לבריאותו".

אז זה מתפרש כבריאות גופנית בלבד.

ניקח את תנוסח מחוק זכויות החולה.

הוספנו את סעיף ג(1): "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע בחיסיון לפי סעיפים 48

עד 51 לפקודת הראיות" - אלה החסיונות המקצועיים ולא היה ויכוח על כך.

לאיזה מצבים זה אמור להתייי1ס? כאן מדובר על אדם שמבקש מידע לגבי עצמו,

החסיונות האלת מתייחסים לגבי צד גי, עורך-דין ולקוח, או רופא ומטופל. אין חיסיון

מפני המטופל, יש חיסיון של מידע במקרים אחרים.

המחשבה היתה בעיקר על חברת הביטוח.

זה נוגע בחלק השני המדבר על הכנת מידע לקראת הליך משפטי.

את אומרת שהחסיון הוא של האדם עצמו והוא תמיד יהיה הלקוח של השירות הרפואי,

של כוהן הדת או של הפסיכולוג. האם לא יכול להיות-אחרת?



י' לוי;

אין לקוחות של כוהן הדת. אם איש הדת יודע פרטים על מישהו מסויים תוך כדי זה

שהוא מטפל בעניו אהר ואותו אדם שלישי בא לאיש הדת ומבקש את הפרטים?

די אלכסנדר;

זה מתייחס לבקשה של אדם למידע על עצמו.

די דרור;

יש לפעמים הפרעה פסיכיאטרית שהוא רוצה להתנכל לצד גי.

די מרידור;

נניה שאני קליינט של עורך-דין ואני מסרתי לו אינפורמציה על מישהו אחר, אני

רוצה שזה יהיה חסוי .

אני מדבר על מצב שבו אין יחסי לקוח ונותן שירות.

די דרור;

אשה מספרת לפסיכולוג על הצרות שלה עם בעלה, זה מידע אודות הבעל.

די מרידור;

החסיונות הקבועים פה הם על-פי פקודת הראיות, יש חסיונות נוספים שהפסיקה קבעה

אותם לגבי עתו נאי ובנקאי ולדעתי גם לגבי עורך-דין. יש בפקודת הראיות נוסח שקובע

מה מותר לעורך-דין ומה אסור לו. יש נוסח אחר שמופיע באיחוד לשכת עורכי-הדין סעיף

90, קיים גם ה-COMMON LAW שקבע חיסיון יותר רחב. לדעתי לא הכל מוצע בשני הסעיפים

האלה. אני רק מציין שיש חסיונות שלא כתובים בפקודת הראיות אלא הפסיקה קבעה אותם

וזו הרחבה דרך פרשנות. לכן צריך לקבוע כאן שזה לא פוגע בחיסיון אחר על-פי דין,

לאו-דווקא אלה שבפקודת הראיות.

השאלה היא אם רוצים את החסיונות האלה בכל מחיר, זה מחיר גבוה שמשלם אותו האדם

שלא מקבל מידע על עצמו.

די מרידור;

צריך לחשוב על זה. אני יכול להגיד את זה לגבי כל אהד, למה בעניו זה כוהן דת

שווה לעתונאי, אני לא רואה הבדל בין עורך-דין לעתו נאי מבחינת מקור החיסיון. לכן

צריך לכתוב; חיסיון על-פי דין, ולפי תפישתי, דין כולל את הפסיקה.

ד' לחמן-מסר;

ההסתברות שעתו נאי ישים את המידע שיש לו עלי בתוך מאגר מידע היא שולית.

לי חורב;

היום היא קיימת.



ד' לחמן-מסר;

איך עתון עושה מאגר מידע? תחת השם דו מרידור הוא מביא את כל המאמרים שנכתבו

פעם על דן מרידור, זה מאגר מידע. האם אפשר להגיד שבתוך המאגר הזה עתונאי יכול

למצוא אותם פרטים חסויים שהעתון קיבל?

די מרידור;

מאמרים זה לא דבר חסוי, המקור שמסר את האינפורמציה הוא חסוי. שני החסיונות,

גם לבנקאי וגם לעתונאי הם יחסיים ולא מוחלטים, יש מערכת איזונים מתי אפשר לדרוש

את גילוי המידע ומתי אסור. אני לא רוצה לקבוע נע-! גובר על בנה, את זה הדיו יקבע,

אני רוצה לקבוע שלא ייתכן שבגלל שמידע כלשהו נמצא במאגר מידע ולא במקום אחר,

פתאום אפשר לקבל אותו ואילו על-פי דין אחר אי-אפשר לקבל אותו, כאילו הוא יכול

לקבל את המידע אוטומטית.

הי ו"ר ד' צוקר;

האם בנוסף לכוהן הדת, לפסיכולוג

ולעורך-הדין אנחנו מרחיבים את העקרונות הללו גם לגבי מקצועות אהרים בעתיד.

י' לוי;

האם הסעיף הזה מתייחס למידע שיש במאגר או לכל מידע?

ד' דרור;

יש פה חוסר קונסיסטנטיות. היה חשוב למחוקק לעגן בפרק על מאגרי מידע את זכות

העיון והמידע אודות האדם עצמו. הפרק כאן עוסק במאגרי מידע ממוחשבים של עיבוד

נתונים אוטומטי, זה לא אומר שלאדם איו זכות עיון על מידע אודותיו. קיימים

עקרונות חוקתיים לגבי חופש מידע.

י' לוי;

מה ההבדל ביו מידע שנמצא במאגר לבין מידע שלא נמצא במאגר?

די דרור;

לא צריך להיות הבדל.

אז למה את צריכה הוראות מיוחדות לגבי מידע שנמצא במאגר?

ד' דרור;

אתה מציע להשמיט את סעיפים 13 ו-14? המצב המשפטי הקיים, ככל שהוא משונה, הוא

שקיימת לאדם זכות לקבל מידע אודות עצמו. זה מעוגן בפסקי-דין.

י' לוי;

בשביל מה את צריכה את זה? האם למידע שנכנס למאגר יש דינים אחרים?

ד' דרור;

יכול להיות שכאשר חוקקו את החוק ב-1981 לא בטחו בפסיקה שמעגנת בצורה מספיק

חזקה את הזכות למידע של אדם אודות עצמו. אנחנו נמצאים במצב נתון ואי-אפשר להוריד

את הסעיפים האלה. .



י' לוי ;

אני לא מציע להוריד את הסעיפים אלא לכתוב סעיפים שמתייחסים למידע ביו אם הוא

בתוך מאגר ובין אם הוא לא בתוך מאגר.

ד' דרור;

אני מציעה למקם את זה בחוק חופש מידע שאנחנו עובדים עליו.

ב' שייזף;

אני מזכירה שבשנת 1981 היו ערים לכך שבגלל הטכנולוגיה יש למאגרי מידע

ממוחשבים תכונות של נזילות ומעבר ממקום למקום. לכו ההדגשה היום יותר יישובה מאשר

אז. . .

ל' חורב;

החוק הזה לידתו בנסיבות אחרות לגמרי. כאשר ישבו על המדוכה להכינו, איש לא

נתן את הדעת על מאגרי מידע, מחשב וכל כיוצא בזה. המחשבה היתה על בעיות של פגיעה

בפרטיות, מה שקראנו אז תופעת הפאפאראציי, העתונות החודרנית ודברים מסוג זה.

לימים, כשהחוק כבר היה חוק, עלה הנושא של האח הגדול ואז הכניסו את הנושא פה. אני

טענתי אז שזו אפליה לרעה של כל המערכות הממוחשבות, בדיוק כפי שאומר חבר-הכנסת .

יצחק לוי. אם הדברים צריכים הגנה על הפרטיות, מה ההבדל ביו מידע בכרטסת ידנית

לבין מידע שמתרוצץ על דיסק? התוצאה היא שיש א-נומליה. לטעמי, אין ספק שמה שכתוב

כאו חל על המאגרים הממוחשבים, אני לא בטוח שמזה אנחנו למדים שעקרונות כלליים

יחולו גם על כרטסת ידנית.

אני לא יכול לתת הצעה משפטית מגובשת אבל אי-אפשר להשאיר זאת כך שחלק מהדברים

מופיעים בחוק וחלק מהדברים מופיעים בפסיקה.

ד' לחמן-מסר;

אם נקבל את התיקון, לא ייגרם נזק, אבל אם משרד המשפטים יצטרך לבדוק איפה למקם

את הדברים ולשנות, זה סיפור מסובך. בתיקו ו המוצע יש דברים חשובים ודחופים

למערכת, גם הנושא של הדיוור הישיר וגם הנושא של לשכות השירות. אולי כאשר יבוא

לדיוו חוק חופש המידע ניתו יהיה לשנות את מה שמופיע כאו ולעגו זאת שם. בינוניים

זה לא מפריע כשזה מופיע פה.

י' לוי;

זה לא מפריע אבל זה לא שלם וזה לא טוב.

די דרור;

זה לא טוב כי זה חלקי. אתה אומר כי איו סיבה שעקרונות מהותיים ילכו לפי

הטכנולוגיה אבל אני לא מציעה למחוק את הסעיפים הללו.

לא אמרתי שצריך למחוק. חיפשתי דרך להרחיב אותם אבל לא בחוק הזה וכיום איו לי

אכסניה בשבילם.



ד' דרור;

למעט האסתטיקה החקיקתית אני לא חושבת שיש בעיה להגן על ערכים מהותיים כי

בית-המשפט מפרש בצורה רחבה את זכות העיון של אדם על מידע אודותיו. אין חשש

שבית-המשפט יפרש כי מכלל ההן אתה שומע לאו .

י' לוי;

אני מציע שלגבי הסעיפים של עיון ומידע נרחיב קצת עכשיו ונכתוב שמדובר במידע,

בין אם הוא נמצא במאגר ובין אם הוא אינו נמצא במאגר. כאשר יבוא חוק המידע, אחד

התיקונים בו יהיה בענין הזה.

היו"ר ד' צוקר;

אני מאמץ את הבקשה של הבר-הכנסת יצחק לוי בשם כולנו ומציע לקבוע את העקרון

ברמה יותר מכלילה עד אשר תימצא האכסניה המתאימה כי אני לא יודע מתי זה יקרה. לכן

נכתוב שמדובר כאן על מידע מכל סוג שהוא בלי להרחיב בצד הטכנולוגי.

י' לוי;

סעיף זה מתייחס לכל מידע, בלי המלה "מאגר".

היו"ר ד' צוקר;

בסדר.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 00;11