הכנסת השלוש-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מטי 196

ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שני, כ"ז בסיון התשנ"ד (6 ביוני 1994). שעה 13:00

(ישיבה פתוחה)

נכחו; חברי הועדה;

ד' צוקר - יו"ר

א' גולדשמידט

א' זנדברג

י' כץ

י' לוי

ד' מרידור

ג' פת

א' רביץ

נ' בלומנטל

א' דיין

ד' מנע

שר המשפטים די ליבאי

ימימה גבאי - משרד המשפטים

ורדה אומוכסקי - לשכת נשיא המדינה, סגנית היועצת המשפטית

אביבה גיתאי - " " " הי ועצת המשפטית

מרסל חפץ - " יי יי

מאיר גבאי - לשכת עורכי הדין

דייר עמנואל גרוס- אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למשפטים

פרופ' לסלי סבה - האוניברסיטה העברית

יועצת משפטית; ד' לחמן-מסר

מזכירת הוועדה; ד' ואג

קצרנית; אי אשמן

סדר-היום; מדיניות החנינה



מדיניות החנינה

אני פותח את ישיבת הועדה. על סדר היום: מדיניות החנינה. אני רוצה להציג

שאלות, לא אתן תשובות, ומאד אבכןש גם מהשר וגם מהדוברים האחרים להתייחס אליהן. סדר

הדברים יהיה כזה, השר יפתח את הדיון, אחרי כן נשמע שלושה חברי כנסת שנרשמו לדיון

ולכל אחד מהם זוית ראיה מיוחדת בנושא - חבר-הכנסת יצחק לוי, חבר-הכנסת אלי דיין

שהגיש הצעת חוק בנושא זה והיא עברה כבר קריאה טרומית, וחבר-הכנסת דוד מנע שיש לו

גישה שו נה.

אנחנו נעסוק היום בסמכויות החנינה של נשיא המדינה, שמעוגנות בחוק יסוד: נשיא

המדינה, ובהן סמכות לא רק לחנינה אלא גם הקלה בעונש, הפחתה והמרה. הסמכות איננה

סמכות בלעדית של הנשיא, היא צריכה גם חתימת קיום של שר, בדרך כלל חתימת שר

המשפטים, ובעני נים של מי שנשפטו בבתי דין צבאיים - שר הבטחון הוא הנותן את חתימת

הקיום. זו הזדמנות בשבילנו לבחון את מוסד החנינה, העקרונות על פיהם הוא פועל, ולא

להתמקד רק בשאלה היותר פיקנטית של עונש חובה. השאלות שאני מבקש לעסוק בהן בהקשר

זה הן השאלות הבאות.

א. האם המוסד הזה הוא רק מוסד של חסד ורחמים, או שהפך ברבות השנים למוסד

שבחלק מהמקרים מחליף את שיקול הדעת של בית המשפט ולעתים אפילו ממלא פונקציה של

דיון חוזר.

ב. מי נותן את החנינה או את השינוי בעונש? אם הנשיא עצמאי בשיקוליו, אם הוא

יכול להיות עצמאי בשיקוליו על פי המבנה הנוכחי של המוסד הזה, או שמא זו אחריות

משותפת - אני מציג את הדברים באופן מאד קיצוני - שבה הנשיא בעצם ממלא תפקיד פסיבי

והוא פועל על סמך ערכאת ערעור, שהיא משרד המשפטים. זה ניסוח קשה, בוטה, אבל אולי

הוא מאפשר התייחסות טובה יותר לשאלה.

ג. מתי אנחנו עוסקים בחנינה או בהקלה או בהמרה של העונש? האם באמת רק

כשמתגלות עובדות חדשות או נסיבות חדשות הקשורות באשם או במי שהורשע, או שצריך

להיות פרק זמן מינימלי שרק אחריו מותר לדון בחנינה, בהקלה או בהמרה של עונש.

ד. מהשאלה השניה בענין עצמאות הנשיא, עולה השאלה על מי האחריות. אם יש דיון

ציבורי, ויכוח ציבורי, תמיהות ציבוריות, על מי רובצת האחריות? האם האחריות רובצת

על משרד המשפטים או שר המשפטים, האם על נשיא המדינה? האם החלוקה הקיימת אינה

פותחת פתח לדבר, שיש אומרים שכבר קרה בעבר, שהחנינה תושפע ממרכיבים של כוח,

השפעה, נגישות פוליטית, כסף, כל אחד מהדברים שעלולים לשבש את העקרונות שלפיהם

המוסד אמור לפעול.

ה. סוגית הפומביות. האם יש טעם, האם יש מקום לפרסם נימוקים לחנינה, ובכך

לקיים סוג של בקורת על השר ועל הנשיא, או שמא תהיה בזה פגיעה קשה ברצון של מוסד

החנינה לריהביליטציה והוא מבקש לשמור על חלק מהדברים הרחק מעיני הציבור. היכן

נמצא האיזון בין שני הצרכים הללו?

ו. השאלה הבאה עלתה כבר מזה זמן לדיון ציבורי, שבו שותף גם שר המשפטים והוא

יוכל לקחת חלק בדיון היום. אני רוצה להציג את השאלה במלוא הבהירות. עמדתי ידועה,

אבל בשלב זה אני רק מציג את השאלה. אם בפשע מסוג רצח, שבו אין לשופט שיקול דעת,

לא פתחנו בעצם הליך אוטומטי שכל המערכת כבר התרגלה אליו, שיגרתי, שאחרי עונש מאסר

עולם הנשיא קוצב את העונש. האם הליך החנינה עושה את בית המשפט העליון לא לערכאה

עליונה אלא לערכאה שלישית שאחריה יש עוד ערכאה שלפניה אפשר לערער ולשנות הכרעה?

האם עונש חובה, שבו אין לשופט שיקול דעת, לא גרם לזה? האם שינוי עונש חובה של

מאסר עולם לא יקל על מוסד החנינה בענין עבירות שבהן דנים למאסר עולם ויאפשר למוסד

החנינה לחזור למקורו - סמכות של יוסד, התחשבות בגילויים חדשים או בנסיבות חדשות,

ולא חלק מהליך אוטומטי שיגרתי.



אלה השאלות. אני מקווה שלא הבעתי יותר מדי את עמדתי בנושא זה אבקש משר

המשפטים להתייחס לשאלות הללו. אדוני השר, בבקשה.

אדוני הנכבד יושב ראש הועדה, הברי הועדה והברי הכנסת הנכבדים, וכל

המוזמנים, לעונג לי לבוא לכאן ולדון אתכם בנושא מוסד החנינה. אני רוצה להבהיר

בתחילת דברי שאני מדבר בשמי בלבד, ולא בשם מוסד ההנינה. כידוע, הסמכות להון

עבריינים ולהקל בעונשים היא של כבוד הנשיא המדינה. אני זומנתי לכאן כשר, ואני

מכבד את ההזמנה ובאתי, אבל דברי משקפים את דעתי בלבד ולא את דעתו של נשיא

המדינה.

ראשית, אני מבקש להבהיר שבשום מקרה מאז אני מכהן כשר המשפטים לא המרצתי

ולא נעשה שימוש במוסד החנינה לפני שאדם הורשע בדין. אני אומר זאת כי לפחות

מקרה אחד זכור לכם שהיה שימוש כזה, והוא היה נתון במחלוקת.

שהוכרעה בבג"צ.

שר-המשפטים די ליבאי;

שנית, אינני רואה במוסד החנינה דרגה של ערעור על פסק דין כלשהו בערכאה

כלשהי. מוסד החנינה הוא לא שלב בסולם הערעורים ולא כלול בהירארכיה השיפוטית

והוא מעבר לה. הוא מעבר לעולם הדין, הוא בתחום מידת החסד והרחמים.

שלישית, לשאלתך, אדוני היושב ראש, הסמכות הוקנתה בחוק שלנו לנשיא המדינה.

הסמכות היא שלו ושיקול הדעת הוא שלו וההחלטה היא שלו.

אי רביץ;

מי כתב את הנייר שהונח על שולחננו?

שר-המשפטים די ליבאי;

אינני יודע. אין לנו קשר לנייר הזה. לא קראתי אותו.

היו"ר ד' צוקר;

מונח לפניכם נייר של היחידה לריכוז מידע של הכנסת, והכותרת שלו "הנינות".

שר-המשפטים די ליבאי;

בישראל הסמכות היא של נשיא המדינה. במדינות רבות הסמכות יוחדה לראש

המדינה, אם זה מלך או נשיא, ובמדינות דמוקרטיות מקובל שהוא פועל לפי המלצה של

שר משרי הממשלה. גם אצלנו נקבע שכל חתימה של נשיא המדינה על חנינה טעונה

חתימת-קיום של שר בממשלה. הנינה או הקלה בעונש שנקבע בדיונים משפטיים שנערכו

בבתי משפט אזרחיים טעונה חתימת-קיום של שר המשפטים, ואילו חנינה או הקלה בעונש

שנקבע בהליך משפטי שנערך בבית דין צבאי או בבית משפט צבאי טעונה חתימת-קיום של

שר הבטחון.



אני רוצה לומר לכם, חברי הכנסת הנכבדים, אמנם מאז כניסתי לתפקיד לא בדקתי

ולא בחנתי בדיוק, אבל העברתי לכבוד נשיא המדינה מאות הוות דעת על בקשות הנינה.

אני מעיין בבקשות ומעיין בחומר שאוספים במדור החנינות, שבראשו עומדת גב' ימימה

גבאי ואתה סגל, שכרגיל איננו מספיק ויש עליו עומס רב.

מה זאת אומרת חוות דעת, אלה המלצות?

בדרך כלל בקשות החנינה מופנות ישירות לכבוד נשיא המדינה והן מגיעות

ללשכתו. לשכת הנשיא מעבירה כל בקשה אל לשכת שר המשפטים או מדור החנינות של

המשרד. לצורך הענין, לשכת שר המשפטים. לשכת שר המשפטים, על פי הנחיות שעוד

אתייחס עליהן, אוספת את כל החומר המשפטי הקשור באותה בקשה: תיקי בית-משפט,

חומר משירות בתי הסוהר שכולל דוה סוציאלי על המבקש, הוות דעת המנהל והאחראים,

דוחות רפואיים. אנחנו מקבלים תמונה מלאה ואת כל הנתונים על האסיר ועל בני

משפחתו וכל הכרוך בכך. אם המבקש אינו אסיר, אנחנו מקבלים מידע וחומר עליו

ממשטרת ישראל וכן התייחסות לבקשה. אם יש מקום לכך, אנחנו מקבלים חוות דעת

משירות המבחן או מגורמים טיפוליים, כגון אלה שמטפלים בשיקום מסמים וכיוצא

באלה. ככלל, נאסף חומר רב על המבקש והתייחסות של גורמים שיונים ורשויות שונות

לבקשה.

פונים גם לקורבן לברר מה קרה לו מאז נפגע?

ככלל לא פונים לקורבן. אבל לעתים הייתי מעונין לדעת מה עמדת משפחת הקורבן

לבקשה להפחית את העונש. היו כמה מקרים כאלה, בהם מקרה אחד מפורסם מאד, אני לא

רוצה להזכיר אותו כאן מטעמים של שמירה על צנעת הפרט. אמרתי שאם יביאו לי גם

התייחסות של המשפחה שנפגעה מן העבירה לבקשת החנינה, זה יסייע לנו בשיקול

הדעת. יש התייחסות שונה של משפחות שנפגעו, ביהוד לאחר שחלפו שנים.

את מכתב הלווי אתה מסכם בהמלצה?

כן. מכתב הלווי מסתיים בדרך כלל בחוות דעת, כלומר בנקיטת עמדה בענין, מה

אני הייתי ממליץ לפני כבוד הנשיא, בהתחשב במכלול השיקולים ובהתחשב בנימוקים

שאני נותן.

זאת אומרת שסמכות הנשיא איננה מושלמת ללא היוזמה של השר.



שר- המשפטים ד' ליבאי;

זה ענין של נוהל. האם זה נדרש? אני מוכן להקדים ולומר, כבוד נשיא

המדינה יכול לומר שהוא רוצה לרכז בלשכתו את הבקשות והוא רוצה למנות סגל בלשכתו

שיעשה את העבודה, הם יאספו שם את כל ההומר ותבוא עליהם ברכה. זה המון עבודה.

אם כך יהיה, הרי רק כאשר נשיא המדינה יהליט לתת הנינה או להפהית עונש הוא

יעביר אלי אותו מקרה, אלה מקרים מעטים, אני אלמד אותם לאשורם, אחווה דעה ואומר

אם אני מוכן לקיים את חתימת הנשיא ואם לא, עם כל המשמעות של הדבר.

סדר כזה רצוי מבחינתי. מבחינה אגואיסטית ומבחינת המשרד זה רצוי כי זה

שינוי הסדרים יוריד מעלינו נטל עצום, הכל יעבור ללשכת הנשיא, ובמקום לטפל

במאות ואלפי בקשות, נטפל בבקשות אחדות. אבל אין בקשה כזאת מלשכת נשיא המדינה

ולא מכבוד נשיא המדינה. הוא יודע שאני פתוח להסדר כזה ומוכן לקבל אותו, כי לא

חסר לי מה לעשות. האמינו לי, לשר המשפטים לא חסר מה לעשות יום יום ולילה לילה.

אני יכול לומר לכם שאני קם באמצע הלילה וקורא תיקים, כי אני לא שקט, אני רוצה

להיות משוכנע. בבוקר ובלילה ובשעות-לא-שעות אני עובר על תיקי חנינה, קורא את

הבקשה, מתייחס לחומר ובודק אותו.

אם אתם חושבים שמאחר שיש מאות בקשות יש מישהו שחותם כחותמת-גומי, טעות

בידכם. לא שר המשפטים ולא כבוד נשיא המדינה.

אי גולדשמידט;

באם אין כאן שיבוש מסוים מבחינה קונסטיטוציונית? הנשיא הוא שצריך לחתום

על חנינה ולהעביר את החלטתו לשר לחתימת קיום. פה הולכים בדרך הפוכה.

שר-המשפטים ד' ליבאי;

זו דרך שנקבעה לפני שנים בגלל סיבה מסוימת ולבקשת נשיא המדינה. לצורך

הענין רואים את מדור החנינות של המשרד ואת לשכת הנשיא למעשה ובפועל כיחידה

אחת. תיאום הפעולה והשיתוף ביניהם הוא כל כך מלא שבפועל אין לראות בהם שתי

יחידות. אתה יכול לקהת את העובדים ממשרד המשפטים ולשייך אותם ללשכת הנשיא, כל

כך גדול התיאום ביניהם. אני מדבר בשמי, אני משוכנע שגם השר הקודם דן מרידור

יוכל לאשר שזאת התחושה. אין אלה שתי לשכות עוינות.

מאות חוות דעת העברתי, ובמחילה מכבודכם, נמצאים כאן גם נציגי תקשורת,

הראו לי מקרה אחד שהיה מאז נכנסתי לתפקיד - אני מניה שאני יכול לומר אותו דבר

גם על קודמי אבל אינני רוצה, כי אולי יש התייחסות לפרשה אחת שעמדה במחלוקת -

אבל הראו לי מקרה אחת בתקופת כהונתי שעורר בקורת ציבורית, אם תואילו להשמיט את

ענינו של שאנסי שעלה בבג"צ, כי בענין זה לא היתה לי שום נגיעה כשר משפטים.

לאחר שבזמנו ייצגתי אותו כעורך דין, פסלתי עצמי לחלוטין. הבאתי את הענין

לממשלה, לפי חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, על דעת מבקרת המדינה, לגבי שורה של

ענינים של מי שאי פעם היו לקוחותי אמרתי שאין לי שום מעורבות ולא תהיה לי. ולא

היתה לי. לכן הענין של שאנסי הוא ענין נפרד, שם לא פעלתי כשר משפטים. פרט

לענינו של שאנסי, הראו לי מקרה אחד מאז נכנסתי לתפקידי שמתן חנינה או אי מתן

חנינה עורר בקורת ציבורית. לא תמצאו.

מדוע? הדברים נשקלים בחרדת קודש וברצינות, אני מביא בחשבון שבכל מקרה

יכולים לשאול אותי מדוע המלצת או לא המלצת על חנינה, מדוע כבוד הנשיא הפעיל או

לא הפעיל את הסמכות. אני רוצה שתבינו שמתייחסים לענין בזהירות רבה. אין נטיה

להתערב בשיקול הדעת ובגזר הדין של שופטים אלא אם הנסיבות הן כאלה שהדבר ייראה

ברור לכל מי שהמקרה ידוע לו או שניתן להסביר אותו.



אני חושב שהדיון היום נסוב בעיקר על הפעלת סמכות ההנינה כלפי מי שהורשעו

בעבירות רצח ונידונו לנגאסר עולם. אם תשאלו אחר כך שאלות על מקרים אחרים, ברצון

אענה לכם.

אני רוצה לתת כמה נתונים. מדיווח שקיבלתי משלטונות בתי הסוהר ליקטתי את

הנתונים הבאים לתקופה עד לפני שנים-שלושה חודשים. מספר האסירים שנשפטו למאסר

עולם ומרצים היום את עונשם בבתי הסוהר בישראל ובשטחים הוא 388.

כמה מהם בישראל וכמה בשטחים?

שר-המשפטים ד' ליבאי;

בשטחים 88, השאר בישראל.

הותיקים שבין האסירים יושבים משנות ה-70. יש בידי טבלה, שמות ותאריכים.

יש אסירים שיושבים משנת 1971, משנת 1975, משנת 1978, משנת 1979, שיושבים

עדיין בבתי הסוהר לאחר שנדונו למאסר עולם.

אני חוזר, 388 אסירים שפוטים למאסר עולם במדינה ןבשטחים, מהם 142 בלבד

נקצב עונשם.

יש אסירים שעוד לא הגיע המועד לקציבת עונשם.

לא נקבע בחוק מועד לקציבת העונש, לא חמש שנים ולא מועד אחר. כבוד נשיא

המדינה יכול לקצוב את העונש יום אחרי מתן גזר הדין. מותר לו לעשות זאת בכל שעה

שימצא לנכון.

אפילו לפני כתב אישום.

נכון. ל-142 נקצבה תקופת המאסר. 236 נדונים למאסר עולם טרם נקצב עונשם,

הם עדיין מרצים מאסר עולם.

אני מביא את הנתונים, כי התקבל רושם בציבור שנכנסים למאסר עולם ואחרי חמש

שנים מקבלים כרטיס ללכת הביתה.

לפי המספרים, חסרים 10.

אני יכול לבדוק את הנתונים. אני עשיתי את החשבון בעצמי לפי רשימה שנמסרה

לי. עשיתי את החשבון הבוקר, בלחץ של זמן, ויכול להיות שטעיתי בחשבון לכאן או

לכאן. אבל אני חושב שהנתונים שהבאתי נותנים סדרי גודל.

אמרתי, יש אסירים שיושבים כבר יותר מעשרים שנים רצופות במאסר עולם.

יי לוי;

השאלה אם הם כלולים באסירים שלא נקצב עונשם.

בדרך כלל, כן. אלה שיושבים כבר עשרים שנה ויותר בדרך כלל נקצב עונשם.

כדי לתת תמונת מצב, בכלא אילון יושבים 122 אסירי עולם, מהם 96 עונשם טרם

נקצב; בנוה תרצה - 8 נשים, מהן 5 עונשן טרם נקצב; בניצן - 23 אסירי עולם

שעונשם טרם נקצב; בשאטה - מתוך 29, 20 עונשם טרם נקצב; במעשיהו - 56 אסירי

עולם וכולם עונשם נקצב.

יש אסירי עולם גם ותיקים שעונשם לא הוקצב אף פעם. הידועים שבהם: שמעיה

אנג'ל - אני מרשה לעצמי לומר את שמו כי קוראים עליו גם בעתון - שנידון על יותר

מעבירת רצח אחת, ולא הוקצב עונשו. שלמה חלאווה נדון למאסר עולם שהצטבר לעונשי

מאסר קודמים. לאחר שבית משפט קבע שבעת היותו בחופש ביצע רצח, גזר עליו מאסר

עולם נוסף לעונשי מאסר מצטברים אחרים, ולא הופחת עונשו. על האסיר רמזי חאלד

הוטלו שני מאסרי עולם מצטברים. לאחרונה פורסם שמו של האסיר צבי גור, שהורשע

בהטיפת ילד, ועונשו אף פעם לא הופחת. הזכרתי את האסירים הידועים שעונשם לא

הופחת, אבל לפי הנתונים שנתתי לכם יש הרבה אסירים שעונשים לא הופחת, לא

יחידים.

היו"ר ד' צוקר;

חסר לנו לוח הזמנים. השאלה היא מתי קוצבים את העונש וכמה זמן יושבים

במאסר אלה שעונשם לא נקצב. יכול להיות שבין אסירי עולם שעונשם לא נקצב יש

אסירים שנדונו רק בשלוש או בחמש השנים האחרונות.

שר-המשפטים ד' ליבאי;

אין כל כך הרבה אסירי עולם חדשים בכל שנה.

לשאלה של חבר-הכנסת גולדשמידט, הצטערתי מאד כשקראתי בעתונים כותרת כמו;

נשיא המדינה לא יפעל כאוטומט. דבר כזה יוצר רושם כאילו מישהו ביקש מנשיא

המדינה לפעול כאוטומט, או שאי-פעם בעבר איזה נשיא פעל כאוטומט. זה לא נכון.

למיטב ידיעתי, זה לא היה וזה לא המצב היום. אף נשיא לא התבקש להיות אוטומט.

להיפך, כל נשיא התבקש להפעיל סמכות זו במירב שיקול הדעת העצמאי שלו.

אין גם שום יסוד לטענה כאילו אחרי חמש שנים באופן אוטומטי קוצבים את

תקופת המאסר. לא היה ולא נברא. מה יש? יש כללים לעבודת מחלקת החנינות, כללי

טיפול.

היו"ר ד' צוקר;

הכללים ידועים, הם פורסמו?

תוכלו לקבל את הכל. הכללים נקבעו בשנת 1988 על ידי המנהל הכללי של משרד

המשפטים, כנראה על דעת שר המשפטים דאז. זהו נוהל הטיפול בבקשת חנינה במשרד

המשפטים, כפי שסוכם במשרדנו בתיאום עם לשכת נשיא המדינה, והוא בתוקף מפברואר

1988. כבוד הנשיא דאז ושר המשפטים דאז סיכמו נוהל. אני לא מסתיר מכם, שבתקופה

האחרונה אני מנהל שיהות עם כבוד נשיא המדינה לגבש נוהל שיהיה תואם את המדיניות

שלו, שאני אוכל לקבל אותה ולהיות שותף לה.

בנוהל משנת 1988 כתוב כך: בהתאם לסיכום בין נשיא המדינה ושר המשפטים - 1.

דרך כלל לא ייקצב עונש מאסר עולם של מי שהורשע ברצח על רקע פח"ע. 2. דרך כלל

לא ייקצב עונש מאסר עולם אלא לאחר 10 שנים מיום המאסר של מי שהורשע ברצח והוא:

(1) רצח אדם שנחטף; (2) רצה תוך התעללות בקורבן; (3) רצח על רקע עבירת אונס

או עבירת מין אחרת. (כלומר, כמדיניות או כקריטריון, במקרים מעין אלה יאמרו

לשכת שר המשפטים ולשכת נשיא המדינה, עד שהאיש לא ריצה מאסר עשר שנים אנחנו לא

שוקלים ברצינות הפחתת עונש, אלא אם זה חריג כזה, שכמובן נוכל גם להסביר אותו

ציבורית ולהגיד למה במקרה זה חרגנו מהכלל שקבענו לעצמנו.) 3. דרך כלל לא

ייקצב עונש מאסר עולם על רצח אלא לאחר 5 שנים מיום המאסר.

מכאן שעד שלא חלפו חמש שנים להיותו של האסיר במאסר, למעשה לא דנים בבקשתו

לגופה אלא אומרים שטרם הגיעה השעה לשקול ולדון, למעשה זו לחיה על הסף. מעבירים

את החומר לכבוד הנשיא, נותנים לו את כלהאפשרות להחליט גם אם זה מקרה חריג אם

לא, אבל המדיניות היא שלפני שעברו חמש שנים טרם הגיעה השעה לדון בבקשה.

אבל מזה שלא דנים לפני שעברו חמש שנים אין להסיק שלאחר שחלפו חמש שנים

נותנים מיד הפחתת עונש. לא היה ולא נברא. אני מדבר לפחות על תקופת כהונתי,

ואני חושב שכך גם קודם לכן. אדם יכול לשבת במאסר שש שנים או עשר שנים, ולא

לקבל הפחתת עונש. התקופה של חמש שנים נקבעה ככלל למען אחידות הטיפול, וגם

האסירים יודעים את זה. בדרך כלל הם לא ממהרים להגיש בקשות, הם יודעים שאם אין

נימוק מיוחד אין טעם להגיש בקשה לפני שריצו מאסר חמש שנים.

אני מבקש לחזור ולהדגיש, כל מקרה נשקל לגופו גם על ידי כבוד נשיא המדינה

גם על ידי שר המשפטים וכל מי שמטפלים בבקשות החנינה. אין בענין הזה שיגרה ואין

בענין הזה שטנץ. זה ייעודו של מוסד החנינה, שיפעיל את השיקולים לגבי המקרה

הנדון.

עכשיו אני בא להכחיש עוד דבר אחד שבא זכרו בעתונים ונובע, לפי דעתי,

מחוסר ידיעה או מידיעה מוטעית. אין שום יסוד לטענה כאילו מפחיתים או קוצבים

תקופת מאסר למי שנדון למאסר עולם ל-24 שנים או ל-21 שנים. אני מדבר על תקופת

כהונתי. והא ראיה, באתי לשוחח עם כבוד הנשיא והיו לפניו המלצות אחדות שלי

להפחתת עונש, בטרם הבנתי שכבוד נשיא המדינה מתלבט בנושא ושוקל את הענין באופן

שהוא שוקל, במקרה אחד המלצנו להפחית עונש ל-33 שנים, בשני מקרים ל-27 שנים.

בין ההמלצות שהיו על שולחן כשבאנו לפני נשיא המדינה לא היתה המלצה להפחית עונש

לא ל-21 שנים ולא ל-24 שנים. אין יסוד לסיפור שכל הפחתה היא ל-21 שנים, כדי

שאדם ישתחרר אחרי 14 שנים, או שכל הפחתה היא ל-24 שנים או ל-26 שנים. דנים בכל

מקרה לפי נסיבותיו.

אדוני נותן לנו דוגמאות פרטניות. אני שואל על המדיניות, על הכלל, על

המאקרו, לא על המקרים שהיו בשנה האחרונה.



שר-המשפטים ד' ליבאי;

אני לא רוצה להשיב בשם קודמיי. מדיניות משתנה. אין דפוסי מדיניות שבאים

מן השמים והם גם לא נקבעו בחוק. האחריות היא קודם כל של נשיא המדינה, כבוד

נשיא המדינה הוא שצריך לקבוע מהי המדיניות שלו, שיוכל גם להסביר אותה לציבור,

ולפי ההוקה שלנו שר המשפטים אחראי פרלמנטרית בפני הכנסת ובפני בג"צ על השימוש

בסמכות החקיקה. כיוון שנשיא המדינה לא בא לכנסת להסביר ולא לבג"צ, הוא לא

שפיט, אנהנו שומרים על כבודו, בפועל האחריות רובצת על שר המשפטים. אבל זה לא

מפני שהשר מחליט אלא מפני שזה הסדר השלטון, כך גם בחתימות אחרות והחלטות אהרות

של נשיא המדינה. הכל צריך להיות על דעת הנשיא, ורצוי מאד שיהיו תיאום והבנה

בין הנשיא ובין שר המשפטים באשר להפעלת מוסד החנינה. אנחנו מקיימים בינינו

שיחה רצינית ביותר, אם מותר לי להגיד מאלפת, על קביעת המדיניות, שיתכן שתביא

גם תיקון בכללים. אולי נקבע לא חמש שנים, אולי שבע שנים, אולי פחות, אינני

רוצה כרגע לומר, כי אני רוצה לומר דברים שיהיו כבר מוסכמים. אולי נקבע נורמות

מסוימות להפחתת עונש, אבל בשום פנים לא אוטומטיות. אין כאן מקום לאוטומטיות.

היו"ר די צוקר;

אם אדוני דיבר על אחריות שר המשפטים, עד כמה זה מחייב גם בענין פומביות

הכללים שעל פיהם אתם פועלים וגם בענין הנמקת ההחלטה בבקשות אינדיבידואלית, זאת

בעיה יותר קשה מבחינת האיזון עם צנעת הפרט.

שר-המשפטים די ליבאי;

אני עצמי חסיד הפומביות דרך כלל. אני גם לא מאמין שאפשר לשמור דברים

בסוד. דווקא אלה שיש אתם בעיה ייצאו החוצה, יתפרסמו. כל האסירים יודעים שאסיר

פלוני יוצא בחנינה, זה לא סוד. בבתי הסוהר הדואר עובד ביעילות. ככלל, אני

חושב שאין להעלים ואין להסתיר מן הציבור גם מעשי חסד של נשיא המדינה. אלא מה,

כאשר דנים בענין ומכירים אותו מקרוב יודעים עד כמה השיקולים, בין שנותנים ובין

שלא נותנים חנינה, קשורים בפרטיות של אדם, בנסיבות אישיות שלו ושל בני

משפחתו. לא קל להתחייב לגלות את כל נימוקי הבקשה או כל הנימוקים ששקלנו ובגללם

נענינו לבקשה, כי כולנו רוצים גם בהגנה על צנעת הפרט ולא כל דבר אפשר לפרסם.

במגבלות של שמירה על צנעת הפרט במקום שזו נדרשת לגופה ושל שמירה על

בטחון המדינה, זה עקרון שיהיה מקובל בבית הזה, יש לעתים מקרים שבטחון המדינה

וטובתה מחייבים לא לפרסם, במגבלות אלה - אינני רואה מניעה להביא את דבר הפחתת

העונש או השימוש בסמכות החנינה ואת הנימוקים לידיעת הציבור. אבל בנושא הזה לא

יקבע שר המשפטים. זו לא סמכותו של שר המשפטים, זו סמכות כבוד נשיא המדינה.

ולכן השאלה אם לפרסם, מה לפרסם, מתי לפרסם, עד כמה לפרסם, לפי דעתי היא

בסמכותו של נשיא המדינה.

היו"ר ד' צוקר;

נוכל לקבל את הכללים של מנכ"ל משרד המשפטים?

אין מניעה. הבאתי אותם הנה. אם נקבע כללים חדשים, אני מעונין שהכללים

האלה יהיו מובנים וידועים.

י י כץ;

דרושים תיקוני חקיקה לצורך עיגון פרסום כזה?

כלל לא. יש סמכות לנשיא המדינה. אין שום צורך לעגן משהו בחקיקה. ככלל,

אין תופעה שהעתונות חטאה בתחום הזה או פעלה בצורה מזיקה. אין תופעה שדורשת

תיקון בחקיקה, ואתם יודעים שגישתי העקרונית היא שלא להגביל את חופש העתונות

בחקיקה. מוטב לא לחוקק בתחום הזה.

אחת הבעיות שמטרידות אותי היא שגם אם בא נשיא חדש ומביא מדיניות משלו

להפעלת סמכות החנינה, וזה לגיטימי, עדיין נותרת השאלה איך לפעול בענין אסירים

מאחר ששינוי המדיניות עלול ליצור פערים, שלתחושת הצדק והשוויון קשה להשלים

עמם.

אתן דוגמה שאנחנו מתלבטים בה, לפחות אני מתלבט בה בהקשר של מאסר עולם.

אני מדבר על מקרים ידועים שפורסמו. יונה אברושמי מרצה מאסר עולם מפברואר 1984,

בשל רצח וניסיון לרצח בהפגנת שלום-עכשיו, מותו של אמיל גרינצוויג ז"ל ופציעתם

של תשעה אנשים אחרים. הוא יושב בבית סוהר עשר שנים, עונשו לא הופחת ולא נקצב

על ידי נשיא המדינה. לעומת זאת, דוד בן-שימול מרצה עונש מנובמבר 1984, כמה

חודשים אחרי אברושמי, בשל רצח וניסיון לרצח, הוא שילח טיל לאוטובוס של ערבים

וגרם מותו של אחד הנוסעים ופציעתם של כמה נוסעים אחרים בתגובה על שנשפך דמם של

יהודים בידי אנשי טירור ערבים, שרי המשפטים המליצו בפני נשיא המדינה דאז הרצוג

להפחית מעונשו, פעם ל-22 שנים ופעם שניה ל-17 שנים. עונשו הועמד על 17 שנים

ועוד קיבלתי פניה מחברי כנסת רבים להשתמש בסמכות החנינה ולהפחית עוד את עונשו.

אני מדגיש שהפחתת העונש ל-17 שנים לא נעשתה על ידי, העונש הופחת על ידי כבוד

הנשיא לשעבר הרצוג בהמלצת קודמיי בתפקיד.

זאת הסיטואציה, אלה ואלה עשו מעשים חמורים ביותר, זה רצח וזה רצח, זה

יושב עדיין במאסר עולם ועונשו של זה הופחת כבר ל-17 שנה. גיל פוקס נדון למאסר

עולם בשנת 1985, בהפחתות עונש ירד עונשו ל-14 שנות מאסר והוא כבר השתחרר.

אני מביא את הדברים האלה רק כרקע, כדי להסביר ששינוי מדיניות של נשיא

המדינה הוא בסמכותו, אבל אני לא יכול להתעלם מפערים שעלולים להווצר, וגם הם

מחייבים תשומת לב.

אתה יכול להסביר לנו מה גורם להבדל בין שני המקרים שהבאת לפנינו? יש

השפעה ללחץ ציבורי?

היו"ר די צוקר;

כן. לדוד בן-שימול יש לובי גם בכנסת. אני יודע את זה כמי שהיה בין הפונים

בבקשה אל השר ואל הנשיא. ליונה אברושמי אין מי שיעמוד מאחוריו.

אני מציע לא להכנס כאן לפרטים. חילופי נשיא עלולים ליצור פערים גדולים

בגלל שינויים במדיניות, והשאלה אם אפשר להתעלם לחלוטין ממדיניות של נשיא קודם.

כמו גם חילופי ממשלה שעמם שינויים במדיניות.

ענין המחתרת היה הדוגמה הכי מובהקת להשפעה של לובי מהסוג הזה.

ביקשתי מהבר-הכנסת יצהק לוי להיות ראשון הדוברים משום שהוא מדבר בשם

קבוצת חברים המתנגדים לעונש חובה על רצח. חברי הכנסת שתמכו בו בישיבה הקודמת

היו אברהם פורז, אלי דיין, דן מרידור, אברהם רביץ ואנוכי.

יי לוי;

אני רוצה להתנצל שאחרי דברי אצטרך ללכת, אבל השעה היא שעת ישיבות סיעות.

אני מצטער ומתנצל.

אני רוצה לטעון בנושא עונש חובה אבל בהיבט של החנינה. דרך אגב, אני

הצגתי עמדת מיעוט בועדת החוקה בדיון שהיה ב-1990 בנושא מתן פומביות לשיקולי

חנינה. היא רשומה בנייר שקיבלנו לישיבה הזאת, סיכום עמדת הועדה בענין הפעלת

סמכות החנינה, פברואר 1990, ולא אחזור עליה. אני הסתייגתי מן ההמלצה הברורה

למתן פומביות. אני חושב שמתן פומביות צריך להיות חלק משיקולי החנינה, ולא

הנחיה גורפת או כלל.

אני רואה שלושה סוגי חנינות. סוג אחד הוא זה שמשתמשים בו בעיקר בשיקול של

הענקת חסד, אלה החנינות בענין רישיונות, מאסר לתקופות קצרות ומאסר לתקופות עד

חמש שנים וכו'.

סוג שני של חנינות, שכבוד השר לא התייחס אליהן, ואולי הוא גורמות לעתים

תסיסה ציבורית, אלו חנינות פוליטיות. כלומר, כאשר בגלל ארוע מדיני או דבר אחר

יש חנינה המונית או חילופי שבויים, ואז יש תגובה ציבורית ויש אומרים שיש לתת

חנינה גם על עבירות מקבילות. אני לא יודע מה סמכותו של הנשיא במקרים כאלה. אם

הממשלה מחליטה לשחרר כך וכך אסירים שהואשמו בעבירות פח"ע, בעבירות רצח וכדומה,

האם ניתן לתת במקביל חנינה גם במיגזר הישראלי או שהדבר בלתי אפשרי מבחינת

החוק. השאלה היא אם בענין זה הממשלה כבולה, היא היתה רוצה לשחרר באותה מידה גם

אסירים ישראליים אבל איננה יכולה.

הסוג השלישי, שאני רוצה להתעכב בעיקר עליו, אלה הנינות למי שנגזר עליהם

מאסר חובה. אדוני שר המשפטים, יש חוסר איזון באוטומטיות - בבית המשפט ההחלטה

היא אוטומטית, אצל הנשיא ההחלטה היא לא אוטומטית. זה אומר שבאותן עבירות בעצם

אין שיקול דעת לבית המשפט.

יש לי תחושה ברורה שהשופטים אינם מתכוונים שאדם שנגזר עליו עונש חובה

מאסר עולם יישב בבית סוהר עד סוף ימיו אלא במקרים מאד מיוחדים. כלומר, יש מעין

עיוות צדק בכך שמחד אנחנו אומרים לשופט, גזור לו מאסר עולם, אבל אל תחווה את

דעתך, כי אינך יכול לחוות דעתך, ומאידך אנחנו יודעים שהשופט היה בהחלט מבדיל

בין מקרה למקרה. במקרה של חטיפת ילד, התעללות בילד או עבירת מין חמורה, הוא לא

היה גוזר אותו עונש כמו ברצח על רקע חיסול חשבונות או על רקע אחר. אדוני שר

המשפטים, לא מזמן התחבטנו בועדה הזאת בענין הגבול הדק שיש לעתים בין רצח

בכוונה תחילה ובין הגנה עצמית, ובין רצח בכוונה תחילה ובין צורך או כורח.

הגבול הוא ממש דק, הוא יכול להיות שניה אחת או תנועה אחת של אדם. החוק היום

מחייב שאותו אדם יידון למאסר חובה, אין שיקול דעת לשופט.

אני חשבתי לתומי שיש אוטומטיות בקציבת העונש. חשבתי שלאחר מספר שנים התיק

בא באופן אוטומטי לדיון, גם אם האסיר אינו מבקש. אינני יודע אם יש מי שאינו

מבקש חנינה או הקלה, כולם בוודאי מבקשים מהיום הראשון, חשבתי שיש נוהל שלאחר

מספר שנים דנים בענין. הנוהל הזה, לעומת סוגי החנינה הקודמים, הוא כן נוהל

מעין שיפוטי. כלומר, זה לא ענין של נסיבות אישיות, לא של הענקת חסד, לא שנתגלו



עובדות חדשות. בעיני זה נוהל מעין שיפוטי, כלומר יש כאן השלמה של גזר הדין.

השופט קבע מאסר עולם מכיוון שלא היתה לו שום ברירה, באים שר המשפטים ונשיא

המדינה ומשלימים את גזר הדין שלו לפי הנסיבות, לפי הענין. בהוראות שקבעתם אתם

עצמכם שמתם עצמכם כשופטים, כי אתם הבדלתם בין רצח לרצח. אמרתם שברצח מסוג זה -

עשר שנים, ברצח מסוג אחר - חמש שנים.

שר-המשפטים ד' ליבאי;

אלה הוראות משנת 1988.

יי לוי;

אני מדבר על הנוהל הקיים. אני לא חושב שהנוהל הוא לא נכון. יכול להיות

ישתנה, אבל אני לא חושב שהוא לא נכון. אבל אני הושב שבניגוד לקיצור פסילה של

רישיון נהיגה או דברים אחרים שבהם אין נוהלים כאלה, הרי נשיא המדינה ושר

המשפטים מצאו לנכון לקבוע נוהלים בענין חנינה במאסר חובת. כלומר, בתחום הזה

אתם מעין אינסטנציה שיפוטית. אתם בוחנים מה מניעי הרצח, אתם בוחנים מה העבירה.

שר-המשפטים ד' ליבאי;

בית המשפט קבע.

כאשר אתם באים לדון בחנינה אתם בוחנים ואומרים אם הרצח היה בגין כך וכך

לא נדון בחנינה לפני שעברו עשר שנים, ואם כך נדון רק אחרי שעברו חמש שנים, ואם

כך לא נדון בכלל. אתם הופכים להיות אינסטנציה מעין שיפוטית.

אנחנו קבענו בועדת חוקה ששיקול הדעת בהענקת חנינה אינו אמור להחליף את

שיקול דעתו של בית המשפט. כאן הוא כן מחליף, מכיוון שבית המשפט איננו יכול

להטיל אלא מאסר עולם.

היו"ר ד' צוקר;

אבל השופט יכול להיות יותר רגוע, כי הוא יודע שאחריו יש עוד אינסטנציה

מעין שיפוטית.

י י לוי;

נכון. בא כבוד נשיא המדינה עזר וייצמן ורוצה לשנות מדיניות, הוא אומר

שיחמיר בחנינות, או שלא יתן עוד חנינות וכוי. אני לא יודע בדיוק, כי לא ראיתי

פרוטוקול של דבריו, אבל לפי העתונות ולפי השמועה יש החמרה בחנינה. אני חושב

שהדבר הזה מחייב גם שינוי בחוק בענין עונש חובה. אם לא יהיה שינוי בענין זה,

יהיה עיוות של רצון בית המשפט. יכול להיות שבמקרים מסוימים יהיה גם עיוות

רצונו של המחוקק, כי כאשר אנחנו מחוקקים עונש חובה אנחנו עצמנו לוקחים בחשבון

שבסופו של דבר עונש החובה הזה ייקצב בדרך כלשהי.

אני רוצה עוד לציין שההבדל בין עונש חובה ובין עונש מוקצב הוא לא רק

בשנים אלא גם בתנאי מאסר. אני חושב שבענין הזה יש פגיעה גדולה בזכויות האסיר

מעבר למה שגזר עליו בית המשפט.

אתה צודק מאד. לא הגעתי לנושא הזה. הפגיעה היא לא בזכויות אלא בזכויות

שנובעות מתנאי המאסר.

י' לוי;

זה נוגע לביקורים, זה נוגע לחופשות ולדברים אחרים. אם תקופת המאסר לא

נקצבה, יכול אסיר לשבת בבית סוהר 25 שנים בלי ביקורים.

שר-המשפטים ד' ליבאי;

נכון. ללא ביקורים, ללא חופשות.

אני חושב שלא המחוקק הישראלי ולא בית המשפט הישראלי ולא ממשלת ישראל ולא

נשיא המדינה לא התכוונו לזה. לכן הדבר הזה צריך למצוא תיקונו בחוק. אני חושב

שאי אפשר להשאיר את הדבר כך. אי אפשר להשאיר את הדבר לרצונו ולשיקול דעתו

ומדיניותו של נשיא זה או אחר. עם כל הכבוד לכל אחד מנשיאי המדינה ועם כל

ההערכה אליהם, זה ענין של זכויות אדם, זה ענין למדיניות שצריך לקבוע המחוקק.

כפי שאמר היושב ראש, יש קבוצה של חברים בועדה שרוצים לבחון מחדש את נושא

עונש החובה. אני לא יודע אם נציע לבטל אותו לגמרי, אולי בדברים מסוימים.

אם מפחידים אותנו ואומרים שאם נדון בשינויים בחקיקה עלולה הכנסת להטיל

עונש מוות, אין לזה יסוד. כנסת ישראל לא תטיל עונש מוות, כך אני מאמין.

שר-המשפטים די ליבאי;

אם הסיעות השונות יקבלו החלטה כפי שאתה אומר, בוודאי שאין חשש.

י' לוי;

אדוני השר, ראשית, יש בחוק עונש מוות אבל הוא לא מופעל. בדרך כלל התביעה

לא מבקשת לגזור עונש מוות, הוא לא מופעל על ידי בתי המשפט אלא במקרים בודדים

לגבי הנאצים ועוזריהם, הוא לא מופעל בבתי דין צבאיים. כלומר יש מדינית של אי

הפעלת עונש מוות גם לתביעה וגם לבתי המשפט. הכנסת לא תחוקק חוק שיטיל עונש

מוות. היו מספר נסיונות להרחבת עונש מוות במקרים חמורים ביותר, וחוץ מחברי

כנסת אחדים היתה בכנסת התנגדות משמאל ומימין. היה כמעט קונסנסוס נגד עונש

מוות. אני עצמי, שנחשב קיצוני בדעות, פנאטי וכוי, תמיד הצבעתי נגד עונש מוות.

היו"ר די צוקר;

מאז 1948 לא היה בכנסת רוב בעד עונש מוות.

יי לוי;

אינני חושב שהשיקול צריך למנוע לפחות בחינת הענין והתקדמות לקראת חקיקה.



שר-המשפטים ד' ליבאי;

אני שמח מאד לשמוע את דבריך. אתה אומר דברים שמבחינתי חם מרגיעים, כי יש

לי חשש רציני שכאן ייעשח ניסיון לשנות את חעונש חמירבי על עבירות רצח. אם ניתן

שיקול דעת, עלולה מיד לבוא תביעה גם להחמיר. ויש כבר חברי כנסת שהגישו הצעה

לתת שיקול דעת לבית המשפט ויחד עם זה להרשות לבית המשפט לגזור גם עונש מוות,

להחזיר את עונש המוות על עבירות רצח. אתה יודע עד כמה הדבר סבוך ובעייתי.

י' לוי;

אמרתי את הערכתי, שדבר כזה לא יעבור בכנסת.

אדרבה, נשמע נציגי סיעות נוספות. הצד השני ידוע לכם, אני עומד בכנסת

פעמים רבות ומתנגד בתוקף לשלול שיקול דעת מבתי המשפט, אני מתנגד לעונשי חובה

ולעונשי מינימום.

אני מדבר כאן בשם סיעתי.

ו

אדוני שר המשפטים, אני יכול עוד להרגיע אותך ולומר גם בשם סיעתי, אנחנו

נתנגד לכל ניסיון להטיל עונש מוות.

היו"ר ד' צוקר;

רשות הדיבור לחבר-הכנסת דוד מנע, שהוא אחד המציעים של הצעה שונה.

אני מביא הצעה שלי בענין, זו לא הצעה סיעתית ואני לא בטוח אם אצליח

להעביר אותה. אני חושב שאם במדינת ישראל מתחילים לדבר על חקיקת עבירה של רצח

בנסיבות מקילות, צריך להתחיל לדבר גם על רצח בנסיבות מחמירות. בלי קשר לנושא

החנינות של נשיא המדינה, אני הגשתי לכנסת לפני ארבעה חודשים הצעת חוק - - -

שעדיין לא עברה במליאה.

מה שטוב לארצות-הברית של אמריקה אולי טוב גם למדינת ישראל. הצעתי לשקול

הטלת עונש מוות על המבצע רצח בנסיבות מחמירות. בעבירות כמו רצח של ילד, מעשה

אונס שאחריו רצח, שוד קשישים שאחריו רצח, אני הושב שמה שטוב לארצות-הברית,

הדמוקרטיה הגדולה בעולם, יכול להיות טוב גם למדינת ישראל. הגיע הזמן להתחיל

לחשוב בכיוון הזה, אני לא אומר שמהר נחוקק את זה. שר המשפטים הציע לחשוב בעתיד

על חקיקה בענין רצה בנסיבות מקילות. גם אני מציע את הצעתי כחומר מחשבה לעתיד.



סמכות הנשיא בחנינה היא מכוח היותו נשיא מדינה, כמו סמכות של מלך, ראש

מדינה. מגוחכת בעיני טענתו של הנשיא, שמביאים אליו תיק חנינה, ואם הוא לא מכיר

את התיק - איך הוא יכול לתת חנינה? הרי ידוע שבדרך כלל הנשיא חונן על פי

המלצת שר המשפטים. יש שהנשיא מקבל ויש שאינו מקבל המלצה של שר המשפטים, בדרך

כלל הוא מקבל את המלצת שר המשפטים.

קראתי הבוקר בעתון שנשיא המדינה לא דן בחנינות, שר המשפטים לא מעביר אליו

בקשות כי הנשיא לא חותם. יש פה מעין משבר תחיקתי, שהרי הנשיא היום לא דן

בחנינות. הנשיא לא כפוף לבג"צ.

שר-המשפטים ד' ליבאי;

חבר-הכנסת מנע, לא זה המצב. הנשיא מוצף בבקשות חנינה, הוא דן בבקשות

באופן שוטף כל הזמן. אתה מדבר רק על סוג מסוים של בקשות. לא שלא הועברו בקשות

מסוג זה, אבל יש כמה מקרים שאני מעכב בשל שיחותי עם כבוד הנשיא בימים אלה.

הענין נמצא בדיון והוא יסוכם. הרי אנחנו לא חייבים רק להתכתב, מותר לנו לשוחח

על סמך החומר, וזה מה שאנחנו עושים. אני נהנה מאד לשוחח עם כבוד הנשיא.

די מנע;

אדם הורשע ברצח והוטל עליו מאסר עולם, לפני שנתיים קצבו את עונשו, הורידו

שליש על התנהגות טובה וכדומה וחננו אותו. אדם אחר שהורשע ברצח יושב בבית סוהר

ובקשת החנינה שלו לא מובאת לדיון. לבג"צ הוא לא יכול לפנות כי אי אפשר להגיש

עתירה נגד הנשיא. הוא לא יכול לפנות למבקר המדינה, כי הנשיא לא כפוף לבקורת.

לכן אני חושב שיש כאן מעין משבר.

אם ניקח לדוגמה את פרשת שוקי באסו בכפר-סבא, הפרקליטות הבינה שזה רצח

בנסיבות מקילות, היא נהגה בחכמה והגישה כתב אישום על הריגה.

היו"ר ד' צוקר;

איפשרו להם לעקם קצת את החוק. המעשה היה מעשה רצח והוגש כתב אישום על

הריגה.

די מנע;

עובדה שהפרקליטות הגישה כתב אישום על הריגה. זאת אומרת שבפרקליטות לא

אטומים לרחשי לב הציבור.

אני טוען שברגע שפותחים פתח לרצח בנסיבות מקילות, יש חשש שמעשה רצח יהפוך

לדבר שבשיגרה. היום רוצח יודע שהוא צפוי למאסר עולם וישב 18 שנים בבית סוהר,

כי הנשיא בדרך כלל קוצב את העונש ל-24 שנים ומזה מורידים שליש. אבל אם אדם

שהולך לרצח במה שנקרא נסיבות מקילות, בן את אביו או מקרה אחר, אם יידע שיישב

10 - 13 שנים בבית סוהר, האצבע על ההדק תהיה קלה יותר. כל בן שאביו התעלל

באמו, התעלל הרבה באמו, ילך וירצה את אביו. אם היום חוששים מהעונש החמור, מחר

האצבע תהיה קלה יותר על ההדק. לכן אני רוצה להכביד, שאנשים יידעו שעל מעשים

כאלה הולכים למאסר עולם.

אני מציע ששר המשפטים יביע עמדה נחרצת יותר בנושא רצח בנסיבות מקילות.

שמעתי וקראתי את עמדתך, אדוני שר המשפטים, אתה נגד, גם נשיא בית המשפט העליון

נגד השינוי. אני מבקש שתביע עמדה יותר נחרצת. אתה אמרת שהכנסת תעשה את שלה.

אני הייתי רוצה לדעת מה הממשלה אומרת, אם היא נגד או בעד.

נגד בגלל החשש שמא בהזדמנות זו תעבור הצעה כמו שלך. זו הסיבה להתנגדות,

לא סיבה אחרת.

שלא יתקבל רושם שכבוד נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים אינם מעונינים

שלבתי משפט יהיה מלוא שיקול הדעת. אנחנו בעד שיקול דעת לבתי המשפט. לא נקטנו

עמדה לגבי הליך חקיקה מסוים עקב חששות מסוימים.

חבר הכנסת מנע, אם לא יוגשו למליאה הצעות כמו שלך, נשיא בית המשפט העליון

ושר המשפטים תומכים בעמדה שחבר-הכנסת לוי ייצג אותה בשם קבוצת חברים.

אני רוצה לגשת לענין מכיוון אחר. מקובל להתייחס לחנינה כמעשה חסד, אכס

גרציה, לא מכוח חוק אלא מכוח סמכות של חסד. מבחינה היסטורית, ראש המדינה -

המלך, במקומות מסוימים ראש ממשלה, נשיא בארצות-הברית, שהוא איש פוליטי, יש לו

סמכות כזאת שהיא מכל כל הרשויות האחרות. במדינה מודרנית כשלנו אין דבר כ -זה -

חסד שאין לו כללי הפעלה. זו גישה מיושנת. לא יכול נשיא לומר כמו שאמרו פעם

קיסרי רומא; כך אני רוצה, כך אני מצווה.

כאשר הנשיא מפעיל את סמכותו, גם סמכות חנינה, צריך לפעול לפי כללים

מסוימים של מינהל מינהלי. אני לא נכנס לשאלת השפיטות, בענין זה יש מחלוקת בין

השופט ברק והשופט שמגר. אבל ביסודו של דבר, הנשיא צריך לשמור על סבירות, צריך

לשמור על יחס שוויוני בנסיבות שוות. אם יש שני אנשים שנסיבותיהם שוות לחלוטין,

נסיבות המקרה, נסיבות אישיות, שיקולי מדיניות, נשיא איננו רשאי לתת חנינת לאחד

ולא לתת לשני בגלל צבע עיניו, בגלל עדתו, דתו, מינו וכו'.

היו"ר די צוקר;

או לוביותו...

די מרידור;

נכון. התפיסה כאילו המעשה הזה של חסד איננו כפוף לשיקול דעת מינהלי,

איננו כפוף לכללים של יושר, צדק, סבירות, היא תפיסה שעברה מן העולם. נכון

שהיא עדיין מקובלת בלשון העם, כאילו הנשיא עושה מה שהוא רוצה.

מכאן נגזרות מסקנות שונות, לא אעמוד על כולן, אולי אגע רק באחת מהן. כדי

שמעשי חסד יהיו כאלה שאמרתי וגם ייראו כאלה, צריך לקבוע הנחלות פנימיות. מותר

לקבוע מדיניות ולשנות מדיניות. בתקופה שכהנתי במשרד המשפטים קבעתי שבעניני

סמים אינני ממליץ על הקלה בעונש, פרט למקרים חריגים ביותר. בארבע השנים שאני

עסקתי בנושא היו אולי שנים-שלושה מקרים של הקלות בעניני סמים, בגלל נסיבות

חריגות מאד. אני חשבתי שכך צריך לנהוג, אולי צדקתי, אולי טעיתי. מותר לנשיא

המדינה לומר, ברצח - -

היו"ר ד' צוקר;

בתנאי שהדבר יהיה ידוע ופומבי.



ד' מרידור;

אגיע לזה. הרעיון שיש מדיניות איננו סותר את מה שאמרתי קודם, שצריך

שהמדיניות תהיה סבירה, שוויונית, הגונה וכל שאר הכללים של משפט מינהלי, שכל

רשות מינהלית וגם הנשיא חייבים בהם. הוא לא יכול לנהוג בראובן אחרת מאשר

בשמעון אם כל הנסיבות שלהם שוות, או אם ההבדל ביניהם איננו רלוונטי לחנינה.

קווי הנחיה הם רצויים וראויים, גם קוים אדמיניסטרטיביים, מתי דנים, איך

דנים, למה להקדים ענינו של ראובן לענינו של שמעון - אם זה רק בגלל לובי, זה לא

שיקול רציני. אם נקבעו קוי הנחיה, בשנת 1988 על ידי הנשיא הרצוג והשר שריר,

הדרך היא נכונה, אני לא מדבר עכשיו על הכללים עצמם. צריכים להיות כללים, צריך

לפעול לפי כללים גם כדי שהדברים ייעשו בצורה מסודרת וצודקת. בלי כללים הכל

פרוץ, והרבה יותר קשה לשמור על סדר בעבודה ועל תחושת שוויון שהיא חשובה. הנשיא

ושר המשפטים ממונים, בין היתר, על תחושת הצדק של הציבור בענין הזה, שלא תהיה

תחושה שנעשה עוול, אחד יצא זכאי בחנינה ושני יצא חייב בלי הסבר אמיתי.

אני בא עכשיו לצד הפוליטי שהוזכר כאן, הלובי. היו חנינות בישראל שהרשות

המבצעת היתה מעונינת בהן. פרשת כפר קאסם היא הדוגמה הקלאסית. דוד בן גוריון,

שנחשב משום מה כאיש שהצדק נר לרגליו, רצחו שם עשרות וקבוצה של אנשים נדונו

לתקופות מאסר ארוכות, אבל כולם יצאו אחרי שנים ספורות מבית הסוהר.

פרשת השב"כ היא דוגמה עוד יותר מובהקת. מטעמים של השלטון, אנשים נחונ ו

עוד בטרם הורשעו. החוק מדבר על חנינה לעבריין.

בארצות הברית - חנינתו של הנשיא ניכסון על ידי הנשיא פורד. הנשיא פורד,

איש פוליטי, חנן את חבר מפלגתו שכיהן כנשיא לפניו. אני לא יודע אם בארץ זה

היה עובר. אני חושב שאנחנו במצב הרבה יותר טוב מאשר מדינות אחרות, שם

הפוליטיקה היא לפעמים חלק מהחנינה.

חלוקת העבודה בין נשיא המדינה ובין שר בממשלה, שברוב המקרים הוא שר

המשפטים, היא חלוקת עבודה שמפרידה קצת בין אחריות ובין סמכות. הסמכות היא של

הנשיא לבדו, הוא המחליט, והשר יכול לתת חתימת קיום. הסמכות לפי החוק היא של

הנשיא, אבל האחריות, אחריות מוגבלת אבל היא היחידה שקיימת, האחריות הציבורית

היא של השר שמופיע לפני הכנסת ומנמק, אם הוא מוצא לנכון לנמק, כמו ששר המשפטים

בא לכנסת ומנמק את ההלטות היועץ המשפטי לממשלה להעמיד או שלא להעמיד לדין,

למרות שהוא לא יכול לקבוע מה יעשה היועץ המשפטי. יש חלוקה בין סמכות לאחריות,

שבדרך כלל לא אוהבים אותה, אבל היא הפתרון היחידי האפשרי במקרים שלא רוצים

שהשיקול יהיה פוליטי אבל רוצים שתהיה אחריות. יש כאן הסדר ייחודי, אבל אני

חושב שההסדר לגמרי לא רע והוא עובד לא רע במשך השנים.

נשאלה כאן שאלה בענין סוגים של חנינה. נכון שיש מקרים שעונש חובה מפריע

מאד, לאו דווקא רצח. אדם שנשלל רישיון הנהיגה שלו, כעונש חובה, והוא נכה שזקוק

לרכב. אדם צריך לנסוע לטיפולים רפואיים, לדיאליזה, ואין לו כסף לקחת נהג. זה

מקרה חריג מאד, והחוק לא יענה על הכל. יש המקרה הקלאסי של נסיבות חדשות לאחר

הארוע. יש גם שינוי בנסיבות עקב שינוי בחוק, והיום אנחנו מסדירים אותו בחוק

העונשין, בחלק הכללי. היה חוק שאסר מפגשים עם אש"ף. אדם עבר על החוק, הורשע

וישב בבית סוהר שנה. עכשיו החברה חושבת שמעשה כזה איננו עבירה שראויה לענישה.

בית המשפט כבר לא יכול לשנות עונש שהטיל, אבל הנשיא יכול לומר שהוא פוטר אדם

כזה מהמשך הישיבה בכלא או מקל בעונשו.



במקרים מסוימים יש שיקול לאומי, והדוגמה הקלאסית היא חילופי שבויים. נניח

שמחר יש הצעה שנקבל שבוי שלנו בחזרה תמורת שחרור אדם שיושב בישראל במאסר עולם,

והמדינה רוצה לשחרר את השבוי גם במחיר הזה. בית משפט לא מסוגל לשנות את העונש,

גם אם הוא רוצה. צריך להתערב מישהו מעל בית המשפט, משיקולים אחרים.

לאור כל הדוגמאות הנכונות להן נועד מוסד החנינה, במובן של חסד, עובדות

חדשות וכו', האם הוא מקיים את תפקידו היום או שמא ברבות השנים הוא הפך לדבר

אחר, לחלק מהליך שיפוטי.

חוץ מזה שהמשותף הוא מידת העונש, שבית משפט מטיל עונש ומוסד החנינה מטפל

בעונש, מוסד החנינה הוא לא הליך שיפוטי משום בחינה שהיא.

אתה מדבר על הכוונה ואני מדבר על התוצאה.

מוסד החנינה מתערב ומשנה את העונש, שהוא תוצאה של ההליך השיפוטי. ולכך

נועד מוסד החנינה. הוא עצמו איננו הליך שיפוטי.

ד' מרידור;

הוא הליך מינהלי ויש בו קני מידה מוסריים, משפטיים, מינהליים.

דוגמה נוספת. נניח שיש שיקול מודיעיני, לשחרר אדם כדי שיסתובב בשוק

הסמים או בשוק אחר. המשטרה מעונינת בזה. גם דברים כאלה יכולים להיות, זה

מקובל. החלטה לא פשוטה, אבל יש שיקול לגיטימי שבית משפט לא יכול לשקול.

אנחנו מדברים בעיקר על רצח והייתי מבקש נתונים. השר דיבר על מקרים

ספציפיים, אני שואל שאלה אחרת. אולי אפשר לקבל נתונים לעשר או עשרים שנים

אחרונות, כמה שנים בממוצע אנשים ישבו בפועל על רצח. אגב, בענינו של צבי גור,

רוצחו של אורון ירדן, גם הנשיא הקודם חיים הרצוג סירב לקצוב את עונשו. עובדה

שהאיש יושב 13 שנים בבית סוהר ולא נקצב עונשו.

היוייר די צוקר;

חבר-הכנסת מרידור, אתה תסכים שהמקרים בהם לא נקצב העונש אחרי חמש שנים

הם יוצאי דופן וברוב המקרים כן נקצב העונש?

די מרידור;

כן. אם הנשיא יהיה מוכן ואם השר מוכן, אולי נוכל לקבל סטטיסטיקה כדי

שנדע, כשאנחנו שוקלים אם להקל בענישה אם להחמיר בענישה, כמה שנים בממוצע

יושבים בפועל במאסר. יש לא רק קציבה אחת, כל כמה שנים יש עוד קציבה. הוזכר כאן

המקרה של בן-שימול, אבל הוא לא יחיד. יש הרבה אנשים שנקצבו 30 שנה, אחר כך 25,

20. אני זוכר את בני גיעבר מועדי שרצחו את חבר הכנסת אבו-רביע, הם ישבו בסך



הכל עשר שנים כי אחרי כמה קציבות היה עונשם חמש עשרה שנים והם השתחררו אחרי

עשר שנים. האם המאסר הממוצע בארץ על רצח, בפועל, אחרי ניכוי השליש, הוא עשר

שנים? האם הוא 12, האם הוא 15? אינני יודע. מענין לעשות גם השוואה עם מדינות

בנות תרבות ולראות איפה אנחנו עומדים.

אסור כמובן להקל ראש בענין, רצח הוא נטילת נפש - המעשה הנורא ביותר.

אפילו במקרה של באסו, אדם הלך והרג במתכוון אדם אחר. אין עבירה נוראה מזאת,

אי אפשר להתייחס לרצח בקלות ראש ולהגיד, טוב, יישב חמש שנים, שבע שנים. רצח זה

דבר חמור מאד. יחד עם זה, צריך לזכור שעשינו שינוי בחוק, בהצעת השר ליבאי,

שבהגנת כורח, צורך או הגנה עצמית, אם כל התנאים מתקיימים אבל האיש המתגונן

פועל מעבר לסבירות, מותר יהיה לפסוק לו פחות מעונש החובה.

די מנע;

אם יש פתרון היום, למה צריך לעשות שינוי בחוק?

זה רק במקרים של הגנה עצמית או הגנת צורך וכורח.

אם יש עונש חובה, אני בעד אחריות מופחתת.

אולי נמשיך ברוח הדברים האלה ולא נקבע בחוק רצח בנסיבות מקילות.

יש מקרים נוספים, לדוגמה המתת חסד, שלא נכללים בהגנת צורך וכורח. יש עוד

מקרים, שלא אפרט עכשיו, שנוכל להסכים שמבחינה מוסרית הם לא רצח רגיל, בין

שנקרא לזה אחריות מופחתת ובין שנקרא לזה מקרים מיוחדים. לדעתי, צריך לטפל

בסוגיה, וקיבלנו זירוז על ידי המחלוקת הקיימת היום, לפי העתונות, בין נשיא

המדינה ובין שר המשפטים. מחלוקת לגיטימית, כי בסופו של דבר הנשיא הוא המכריע

כי בידיו הסמכות. השר יכול להמליץ או להתנגד, אבל הוא לא היוזם העיקרי.

אני חושב שכדאי שנעסוק בנושא, אבל לא ניתן חופש מלא להכריע בכל מקרה כפי

שרוצים. אני מציע שנכתוב משהו על מקרים מיוחדים, נסיבות מיוחדות, ביטוי כללי

שאומר שעדיין רצח הוא רצח, העונש על רצח הוא מאסר עולם, אין קלות דעת בענין,

ובכל זאת אם בית המשפט חושב שהמקרה שלפניי הוא חריג מאד יכול לקבוע עונש אחר.

שיקול דעת בנסיבות מיוחדות.

כן. אפשר לדון.

חבר-הכנסת דן מרידור, שאלתי היא באיזו מידה אתה מייצג את הדעה של סיעת

הליכוד.



די מרידור;

אני מביע כאן את דעתי.

חבר-הכנסת מרידור, חשוב לי לשמוע את הערכתך. באה לכאן עכשיו גם חברת

הכנסת נעמי בלומנטל, שעמדתח דומה לשלך ונדמה לי שלכן באה. חשוב שתיתן לנו

הערכה על הדעות בסיעת הליכוד.

ד' מרידור;

אני מביע כאן את דעתי. גם מעל דוכן הכנסת, בהיותי שר המשפטים, לא פעם

הבעתי התנגדות לעונש מוות. אני לא יודע מה הדעות בליכוד, אני לא מתיימר לדבר

בשם הליכוד. לא בדקתי את הדעות בליכוד, אני יודע שיש דעות שונות.

אני רוצה להפנות את תשומת לבכם למאמר של כבוד השופט ברק, שהתפרסם אתמול

אבל נכתב לפני כחודשיים, והוא קובע לפחות את האפשרות שעונש מוות נוגד את כבוד

האדם. באמריקה נדון הנושא כמה פעמים בבית המשפט העליון.

יש לנו בחוק יסוד זכות אלמנטרית לחיים. עונש מוות בוודאי סותר את הזכות

לחיים. לא צריך להזקק לכבוד האדם לענין זה.

יש קבוצת חברים בליכוד שלא ינסו בהזדמנות חגיגית זאת לקבוע עונש מוות

בחוק?

ד' מרידור;

בוודאי. השאלה היא אם יש קבוצת חברים שכן ינסו. אין לי תשובה. לא בדקתי.

יש חברים החושבים כמוני, יש חברים החושבים אחרת.

בוודאי יש קבוצת הברים שלא ינסו.

די מרידור;

אבל יש גם קבוצת הברים אחרים שאולי שכן ינסו.

שר-המשפטים די ליבאי;

אולי כדאי לערוך משאל אישי בין חברי הכנסת ולא לקחת סיכון.

א' זנדברג;

נראה לי שיש הקבלה בין התפתחות מוסד החנינה, לפי הסקירה שקראתי, ובין

מוסד השימוע, במובן זה שפעם זו היתה נחלתם של מעטים ולאט לאט גדל מספר הפונים

ומגבשים כללים בנושא. אני הושב שעקרונית צריך לגבש כללים כבסיס, למרות

שהגמישות היא אחד הדברים החשובים ביותר במוסד החנינה.



רציתי לשאול את השר לגבי מדיניות חנינה, אם אמנם תעלה ההצעה שתומכים בה

חברי כנסת רבים. דהיינו, אם לאחר תיקון החוק יוכל בית משפט להטיל על רצח עונש

אחר מאשר מאסר עולם, האם משרד המשפטים עומד לשנות את המדיניות שלו המתבטאת

בהמלצה לנשיא המדינה בענין הזה.זו נקודה שצריך לתת עליה את הדעת כבר היום.

הרי גם אלה שהציעו את הצעת התיקון אין כוונתם לאפשר לאותו רוצה ליהנות פעמיים,

והמטרה היא בעצם לחסום את דרכו בבית המשפט, לפחות ככל שהדבר נוגע לנסיבות בהן

בוצעה העבירה.

אני עצמי תומך בדעה שאין לקבוע עונשי מינימום. יחד עם זאת אני חייב לומר

שהדעה שלי בענין עבירת רצח מתנדנדת. אני חושב שעצם הקביעה שעל עבירת רצח יש

מאסר עולם יש בה אלמנט חשוב של הרתעה, ולא מפני שאני תומך בדעה ההפוכה המבקשת

להחמיר את העונש ולקבוע עונש מוות. כשאנחנו מדברים על ענישה, הרתעה היא אחת

המטרות החשובות ביותר אם לא החשובה ביותר. גם היום יש דירוג מראש של עונשים על

מקרים שבהם אדם מצא את מותו, יכול להיות שצריך למצוא שלב ביניים. אבל יש לי

חשש שאם נאמר שבכל מקרה רצה אפשר להטיל עונש פחות ממאסר עולם, נגרום נזק בטווח

הארוך.

לא השתתפתי בישיבה הקודמת שבה נדון הנושא. אני מבקש עוד לבחון את הנושא

לפני שאקבע עמדה סופית.

אני רוצה להרחיב את השאלה ששאלתי את השר בתחילת דבריו בענין קבלת קורבן

עבירה או קרובי משפחתו כאשר שוקלים בקשה לחנינה. אני רואה בזה דבר חשוב מאד.

אני לא מדבר רק על מקרה של רצח אלא גם על מקרים אחרים גדולים כקטנים. אני

התרשמתי שאין צד שני לבקשת האסיר להקל בעונשו, אין צד שני לבקשת הפושע לחון

אותו. נשיא המדינה ושר המשפטים מגבשים עמדה שבעצם באה במקום העמדה של בית

המשפט, הם המכריעים בבקשה, מצד אחד עומד האסיר שביקש, ואין עמדה של הצד השני.

נכון שפרקליטות המדינה אמורה לייצג את האינטרס הכללי של הציבור - - -

גם השר.

א' זנדברג;

האינטרס הכללי של הציבור שבא במקום נקמה. אבל כיוון שהשר הוא הממליץ,

ולפי התרשמותי ברוב המקרים הנשיא מקבל את ההמלצות, המצב הוא לא שהנשיא הוא

הגורם המכריע והפרקליטות עומדת מול האסיר.

שמעתי כאן שמדי פעם מביאים בחשבון גם את הקורבן או את משפחתו.

גם את פרקליטות המדינה. יש מקרים שאני מפנה לפרקליטות המדינה ומבקש חוות

דעת, כי חשוב לשמוע את הפרקליט שהופיע בתיק וליווה את ההליכים. כל זה מופיע

בנוהלים.

אי זנדברג;

אני סבור שטוב שזה יהיה דבר שבשיגרה בעבירות מסוימות, לא עבירות תעבורה,

ליידע את הקורבן או קרוביו שהאיש שביצע את העבירה מבקש מהנשיא שיחון אותו,

בעיקר כשלא מדובר במקרה חריג כמו הדוגמאות שהביא חבר-הכנסת מרידור, חילופי

שבויים וכדומה. ברוב המקרים לא יודעים במערכת מה קרה לאותו אדם מיום שהעיד

במשפט הפלילי או מרגע שמסר עדותו במשטרה. אני חושב שיש אלמנט שמזניחים אותו



ושחשוב להביא אותו בחשבון, גם מפני שבעונש יש גם אלמנט של נקמה, במובן הרחב

ביותר. הפרקליטות מייצגת את הגורם שבא במקום הנקמה. כדי להביא בחשבון את

האלמנט הזה ולמנוע נקמה פרטית, אני הושב שטוב נעשה אם באופן שוטף נביא בחשבון

גם את השיקול הזה.

שר"המשפטים די ליבאי;

אמרת שאתה מתנגד לעונש מוות?

א' זנדברג;

כן. אם מדברים על עבירות רצח בכלל, אני לא מתייחס לנושא תבטחוני אלא רק

לעבירות פליליות רגילות.

אי רביץ;

אדוני השר, אני לא יכול להשתחרר מהרושם של המחקר שעשו עבורנו אנשי המחקר

של הכנסת,

אני לא ראיתי את הדפים האלה.

בסעיף 4 כתוב: יימוסד החנינה יועד לקיצור עונש לאסירים, שנתגלו בעניינם

עובדות חדשות שלא היו ידועות במהלך המשפט. במשך השנים הפך מוסד החנינה למעין

מוסד שיפוטי עליון"

אני לא מסכים כמעט עם אף מילה.

חבר-הכנסת רביץ, הדיון כאן הוא עם שר המשפטים, לא עם המחלקה לריכוז מידע

של הכנסת.

מדוע אני חוזר ומעלה את השאלה? אני משתדל להבין את נשיא המדינה,

ולהערכתי המקרים שמפריעים לא הם לא המקרים של עשיית חסד, שם השיקולים הם לא

מסוג השיקולים הקשורים במשפט עצמו. אם מתעלמים מהמשפט ורואים אדם במצבו

הנוכחי, הרפואי, הסוציאלי, מצב משפחתו, והייתי מוסיף גם תיקון מידותיו, כלומר

התנהגתו בבית הסוהר, אני יודע שיש גם חזרה בתשובה, גם חזרה בתשובה לא במובן

הדתי, הוא לא הופך להיות איש דתי אלא הופך להיות איש אחר, לדעתי, זה אחד

השיקולים החשובים ביותר במתן חנינה. חנינה מסוג זה לא צריכה להכביד על נשיא

המדינה. הוא מקבל נתונים ממשרד המשפטים. בעצם אתם מהווים אותה ועדה שהוא היה

ממנה אילו הכל נעשה במסגרת לשכת הנשיא, כפי שאמר שר המשפטים. כדי להיות שקט

בענין זה, אני מבקש לדעת שסעיף 4 שהקראתי הוא מינימלי, לפחות. כנראה שבכל זאת

יש משהו.



יש לנו מוסד אחד שהוא קשה מאד, ואני לפי השקפת עולמי אינני יודע מדוע.

היה ויכוח ציבורי גדול מאד בענין רצח הנער דני כץ. שר המשפטים נקט עמדה ברורה

מאד בענין, שהיתה מעין מהפיכה. אני חושב שבצד מוסד החנינה, כדי להקל ולנטרל

ממוסד החנינה כל אותם מקרים שמדובר בהם בסעיף 4, שאכן מתגלים פרטים חדשים,

צריך להיות חרבה יותר קל להחדיר את התיק לבית המשפט לדיון מחדש. למה לנו לעשות

עבודה קלה ולא נכונה במקרים כאלה ולומר: בסדר, התגלו עובדות חדשות, קשה מאד

להחזיר את הענין לבית המשפט, נביא את הענין לנשיא המדינה עם המלצה.

שר-המשפטים ד' ליבאי;

גם לפי המלצה של הועדה הזאת, מינינו ועדה בראשתו של שופט בית המשפט

העליון גולדברג לבחון את הנושא. העילות למשפט חוזר הן מצומצמות מאד, ויש שאלה

איך לנהוג באמות מידה חוקיות בתהיות ושאלות שמתעוררות ביחס לאשמתם של אנשים

ושזה יהיה בקטגוריות יותר משפטיות שיפוטיות.

ושיהיה הרבה יותר קל לפתוח תיק מחדש.

נכון. שתהיה מסילה ברורה. כל זה נמצא בטיפול ובבדיקה.

ברשותך, עוד הערה אחת. אמרת שאתה מבין את כבוד הנשיא, גם אני מבין את

כבוד הנשיא והיה לי גם העונג והזכות לשבת ולשוחח אתו. מבלי להכנס לפרטים ובלי

לגלות דבר, יש ענין אחד מהותי, ובזה כבוד הנשיא צודק על פניו כשהוא משווה

עבירות רצח ליתר העבירות, והוא שבכל עבירה כבר ישב בית משפט ושקל מידת עונש

והביע דעתו ונתן קריאת כיוון, שנה, חמש שנים. בעבירות רצח בעצם משאירים לנשיא

את העבודה ההתחלתית. בית משפט נמנע ממנו לתת אפילו איזו קריאת כיוון, והנשיא

צריך להתחיל לדון לא לפי נסיבות מיוחדות שבמיוחדות לשנות גזר דין במקרה

קונקרטי, הוא צריך להיות הראשון שקובע את אמות המידה לענישה. כאן הקושי

המיוחד. יש כאן בעיה מיוחדת.

מדברים שנשמעו בועדה יכול היה להתקבל רושם כאילו השר נחקר בנושא וכאילו

עיננו צרה במתן חנינה לבני אדם. אני רוצה להביע את דעתי. אין עיני צרה במתן

חנינה לבני אדם. אם אדם חזר למוטב ואפשר לראות מעבר לכל ספק שהאיש שינה את

דרכו, אני נוטה לו חסד, אני רוצה לתת לו הזדמנות נוספת לחיים. מה שהפריע

לחברים בועדה וגם לי הוא החשש מפני אוטומציה בחנינה, כאילו אין שיקול דעת.

לא מינה ולא מקצתה. אני מקווה שבענין זה הנחתי את דעתכם.

כן. לפחות מבחינתי, יתן הנשיא חנינה כפי שהוא מחליט, כמובן לפי

קריטריונים.

אני כמובן מצטרף לדעת חברי, שיש לאפשר גמישות ושיקול דעת לבתי המשפט, שלא

יהיה עונש חובה. אבל אני מתנגד למה שאמר חבר-הכנסת זנדברג, שאם נעשה את זה

יהיה עלינו לבטל את מוסד החנינה.



היו"ר ד' צוקר;

אני לא בטוח שהוא אמר שצריך יהיה לבטל. אולי צריך להתאים.

היו נימות כאלה. אני חושב שמוסד החנינה עומד בפני עצמו, יש לו כללים

משלו, כללי חסד, ובבית המשפטי יש כללי דין. אלה שני עולמות נפרדים.

אני מברכת על כך שהועדה דנה בנושא. אני הגשתי הצעת חוק בענין רצח בתוך

המשפחה בעקבות התעללות ממושכת. לאחרונה נתקלו במקרים מסוג 1ה. לא אחת ראיתי

שופטים שהם עצמם מחפשים צידוקים שלא מן הדין ונסיבות מקילות על מנת שלא יצטרכו

לפעול לפי חוק שמאפשר להם לגזור רק מאסר עולם. מאחר שאין לשופט שיקול דעת הוא

מחפש דרך, ויש שהשופטים כאילו רומזים שכדאי שהנאשם יאושפז בבית חולים לחולי

נפש, ואתה רואה שהשופט כאילו מתפלל שהרופאים יחליטו בענין. לא השופט ולא

הנשיא, אלא פסיכיאטרים יקבעו אם אדם יכול להעמיד לדין. מתוך רצון של השופט

לעשות חסד ולא להשתמש בסמכות שניתנה לו בחוק, הוא מחפש צידוקים כדי להקל.

אני חושבת שהגיעה השעה לתקן את החוק, ולכן אני מברכת על כך שועדת החוקה

חוק ומשפט ושר המשפטים דנים מחדש בכל הנושא של שפיטה על עבירות רצח. אני תומכת

מאד בקביעת דרגות שונות של רצח. יתכן שבשלב ראשון אפשר להיות מצד אחד מאד

נוקשים ולא סלחנים, אבל בכל זאת לאפשר לפחות עוד דרגה אחת של רצח.

עכשיו נוספו גם טיעוניו של נשיא המדינה. נראה לי שכאשר אנחנו מצביעים

בכנסת ובוחרים נשיא, אנחנו לא די ערים לסמכויות הנרחבות שיש לנשיא בנושא

החנינה ולא תמיד מביאים את הדברים האלה בחשבון. בדרך כלל יש לפנינו רק שני

מועמדים לנשיאות, יותר לי לומר, אני לא בטוחה שהם דווקא האנשים המתאימים ביותר

לתת בידיהם סמכויות כל כך נרחבות בנושא חחנינה. הייתי מעדיפה שהסמכויות האלה

יהיו בידים של שופטי ישראל ופחות בידיהם של נשיאי ישראל.

היו"ר די צוקר;

אני לא מסכם את הדיון. לפי בקשת נשיא המדינה, המשך הדיון יהיה בבית

הנשיא, ב-20 בחודש. את הדיון יפתחו נציגי האקדמיה.

אני רוצה רק להתייחס לשתי נקודות. אדוני השר, אני רוצה לחלוק על הקביעה

הקטגורית שלך שאין מדובר באוטומטיות. אני מוכן להחליף את המילה אוטומטיות

בשיגרתיות. אם אני לוקח את המספרים שהבאת, בלי ספק אפשר לומר שאחרי חמש שנים,

על פי אמות המידה שנקבעו ב-1988, הרוב הגדול יזכו לקציבת עונשם.

שר-המשפטים ד' ליבאי;

אבל לא אוטומטית.

היו"ר די צוקר;

כמעט מעשה שיגרה. עוד לא אמרתי שזה רע, אמרתי רק שאחרי חמש שנים כמעט כל

אחד, אלא אם כן הורשע בפח"ע - - -

נאמר כאן שיש פגיעה בזכויות של אסיר, ביקורי קרובים, חופשות. הוא סגור

בתוך כלוב. זה לא דבר אנושי, ואנחנו לא אכזרים. הא בהא תליא. אחרי חמש שנים יש

נטיח לקצוב את חעונש, כדי לאפשר לאסיר לעבור לקטגוריח אחרת בבית סוחר.

לאחר שהייתי שותף ליוזמה שחבר-חכנסת יצחק לוי ביטא אותה בשם קבוצת

חברים, ואחר כך רבים הצטרפו אליו, אתה יכול לשער מה עמדתי. כל שאני טוען הוא

שזה יהיה לא נכון לומר שהתהליך איננו כמעט שיגרתי.

אפשר גם לומר שכל תהליך השיפוט הוא אוטומטי, לוקחים תיק, דנים בתיק,

פוסקים, גוזרים.

בשנה יש ב-40 מקרי רצח. בחמש שנים - 200 מקרים. יש 263 אסירים שעונשם טרם

נקצב, כלומר כמעט כל מי שנגזר עליו מאסר עולם וישב יותר-מחמש שנים נכנס להליך

חזה. ואם הוא לא נדון על פח"ע, או מקרים מיוחדים כמו רצח אורון ירדן, יותר

מאשר סביר להניח שעונשו ייקצב ואחר כך יופחת.

בזה עדיין לא אמרתי מה עמדתי, אמרתי רק שצריך לדעת מהו התהליך, על מה

מצביעים הנתונים ואיזה מסקנות מסיקים. זה הדבר הראשון, רציתי לחלוק על קביעה

מסוימת.

דבר שני חשוב -יותר. אני מקבל שחקיקה מסוג זה מחייבת זהירות, לא בגלל

המהות, שבה תומך רוב גדול בכנסת, חברים מכל הסיעות שהענין חשוב לחם. אני מסכים

עם השר שצריך מאד להזהר שמא בוו הזה יתלו ענין אחר. אני חושב ששמעת כאן כמה

דברים מעודדים. אני מסכים שצריכה להיות זהירות גדולה ומופלגת, ובענין הזה

צריכה להיות הידברות עם סיעות ועם חברי כנסת, אני מקבל זאת על עצמי, נעשה את

זה, כדי שנוכל לעשות את מעשה החקיקה על קרקע מוצקה שלא נתונה לזעזועים, כדי

ששעה שאנחנו עושים מעשה אנושי וראוי על דעת רוב חברי הבית הזה, שגם איננו פוגם

ביכולת ההרתעה של הענישה, נעשה את השינוי באופן מאוזן וזהיר, ואני מקווה מאד

שנעשה אותו ביחד עם הממשלה.

אם תביא לכך שהצעת החוק תגיע למליאה בלי הסתייגות בנושא הזח, כדי שאי

אפשר להפתיע אותנו בקבלת הסתייגות בהצבעה בקריאה שניה ובקריאה שלישית, אפשר

חיה ללכת בבטחון. בבית הזה, בנוכחות שיש במליאת הכנסת...

תהיה הסתייגות. אני לא תומך בה, אבל אין לי ספק שתהיה הסתייגות.



היו"ר ד' צוקר;

יש סמכויות ליושבי ראש ועדות ולחברים אחרים בבית, שמענו כאן הצהרות של

חברים בועדה. אני אומר גם לחבר-הכנסת דוד מנע, אנחנו לא עוסקים בגרילה

פוליטית, מדובר בענין כל כך משמעותי שהייתי מבקש שכאשר לא לנצל את ההזדמנות של

דיון בשיקול דעת בנושא אחד להציע הצעה אחרת שאין עליה קונסנסוס.

לא הצעתי עונש מוות למחבלים. בכוונה הפרדתי בין הדברים.

אני מקווה שההצהרות של חברי הכנסת, גם מהליכוד וגם מהסיעות הדתיות, נפלו

על ארזים כרויות של השר.

אנחנו מפסיקים עכשיו את הדיון. נמשיך אותו בבית נשיא המדינה ביום 20

ביוני. תודה רבה. הישיבה נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 14:50)