הכנסת השלוש-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 194

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום רביעי. כ"ב בטיון התשנ"ד (1 ביוני 1994). שעה 30;09

נכחו;

חברי הוועדה; ד' צוקר - היו"ר

י' דיין

ד' מרידוד

מוזמנים; יהודית קארפ - משנה ליועץ המשפטי לממשלה

לבנת משיח - משרד המשפטים

סנ"צ משה אלכסנדרוני - ר' מדור חקירות תאונות דרכים,

משרד המשטרה

סנ"צ אלי נוער מזוז - הלשכה המשפטית, משרד המשטרה

נצ"מ רחל גוטליב - סגנית היועץ המשפטי, משרד המשטרה

אברהם רובין - עוזר מקצועי למנהל בתי-המשפט

תמר מורג - המועצה הלאומית לשלום הילד

שמואל סף - לשכת עורכי-הדין

נאוה בירנבוים-דהן - " " "

יועצת משפטית; ד' לחמן-מסר

מזכירת הוועדה; די ואג

קצרנית; אי זכאי

סדר-היום; הצעת חוק סדר-הדין הפלילי (תיקון מס' 16), התשנ"ג-1993.



הצעת חוק סדר-הדין הפלילי (תיקון מס' 16), תתשנ"ג-1993

אני פותח את הישיבה. על סדר-היום: הצעת חוק סדר-הדין הפלילי (תיקון מס'

16), התשנ"ג-1993.

להזכירכם, בסעיפים האחרונים עסקנו בשאלת הערבויות והאופן שבו הן יוחזרו

וסיכמנו שיהיה נוהל שיחייב דיווחים בין המשטרה לבין בית-המשפט. גב' קארפ מוסרת

לי כי הצורה הטכנית בה תיעשה העברת האינפורמציה בין הרשויות טעונה בירור נוסף

והיא מציעה שיוזמנו לכאן עוד כמה אנשים כדי שזה ייעשה ברוח טובה ובהסכמה.

י' לוי;

את העקרון כבר סיכמנו אבל רציתי להציע שהדברים ייקבעו בתקנות ולא נדון בהם

עכשיו אלא כאשר התקנות יובאו בפנינו. בשביל מה לעכב את הרקיקה?

י' קארפ;

מנסיון, אני חושבת שעדיף שנגמור קודם את הליבון של הנושא.

היו"ר ד' צוקר;

גם המשטרה מסכימה?

סנ"צ א' מזוז;

כן.

סעיף 5 לתיקון המוצע מתבטל משום שהסעיף הקיים בנוסחו הוא הסעיף שנותן את

האוטומטיות, כלומר יישאר הנוסח של הסעיף הקיים.

מזכירת הוועדה תבוא בדברים עם משרד המשפטים ועם המשטרה לגבי הזמנת האנשים.

אנחנו עוברים לסעיף 6, תיקון סעיף 74. (קורא את הסעיף).

לי משיח;

סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, עיון בחומר החקירה, הוא הסעיף המסדיר את

האפשרות לסניגור לעיין בחומר יקירה לאחר שהוגש האישום. היום כאשר קיימת מחלוקת

בין התביעה לבין הסניגוריה בקשר למהותו של חומר כלשהו, האם הוא נכלל בחומר דקירה

ויש לאפשר את העיון בו, מובאת המחלוקת לבג"צ לפתרון. נאמר שזו לא הדרך הנאותה

ולכן עדיף לקבוע הסדר מפורש בחוק שיסדיר כיצד מביאים את החומר לעיון וגם יקבע אם

הוא חומר חקירה או לא. הדרך המוצעת כאן היא להביא את החומר לפני שופט, ככל האפשר

שופט שלא ידון באישום לאחר מכן כדי שלא יושפע.

י' לוי;

ההגיון אומר שזה צריך להיות דווקא אותו שופט.



ד' מרידור;

כדי ששופט שדן בתיק לא יושפע ויחליט שלא צריך להתיר את הגשתו.

י' לוי;

מאיפה הסניגור יודע שיש חומר לתובע? זה לא מובן.

די מרידור;

אולי הדליפו לו מהמשטרה.

אם התובע לא מתכונן להשתמש בחומר הזה בבית-המשפט, מת איכפת לו?

סנ"צ א' מזוז;

הנאשם חושב שזה לטובתו.

הנאשם אומר: יוקרו אותי וחומר החקירה לא מופיע בתיק, המשטרה לא נותנת את כל

החומר ועושה סנקציה.

י' לוי ;

האם יש פה התייחסות לשאלה אם החומר הושג בצורה חוקית או לא? האם יש צורך

בהתייחסות כזאת?

י' קארפ;

זה לא רלוונטי משום שלמעט האזנת סתר, לא קיים הכלל שחומר שהושג שלא כדין הוא

לא חומר ראייה.

די מרידור;

יש פה שני כמה נושאים. האחד - נועד להקל על בית-המשפט העליון כשלא רוצים

להעמיס עליו בג"צים בנושאים שאפשר לפתור אותם בדיון עצמו, השופט עצמו ישמע או

שופט סמוך לו. אני בעד זה שהדבר ייפתר בדרגה יותר נמוכה.

הנושא השני נוגע לשאלה האם זה צריך להיות השופט שדן בענין או שופט אחר.

מהו חומר חקירה. צריך לזכור שלתביעה, למשטרה

לצורך זה, יש יכולת פיזית לקבוע מהו חומר חקירה. השאלה היא מי יחליט מהו חומר

חקירה ואיך הוא ידע מהו חומר חקירה. יש פסיקה מסויימת שנגעה בנקודה הזאת פעם או

פעמיים לכן אולי כדאי להעלות את הדברים על הכתב כי יש שאלות קשות בדברים אלה. יש

מקרים בהם המשטרה לא מעוניינת שהנאשם ידע כל מיני דברים שנאספו ולכן היא מסתירה

אותם ממנו; למשטרה יש מקור מודיעיני שהיא לא רוצה לגלות אותו, ואולי זה לגיטימי;

יש לה חומר שנוגע גם לאנשים אחרים שהיא לא רוצה לסבך אותם; אולי היא לא רוצה

שיוודע לו שיש עוד אנשים ואז היא מוותרת על החומר שלא נוח לה למרות שאולי הוא

חשוב לנאשם. יש שאלות שקשורות לקריטריונים מהו חומר חקירה שמותר לנאשם לראות

מכיוון שבאופן מעשי הכל בידי המשטרה והיא מחליטה כראות עיניה על-פי הלכות שנקבעו

ומתפתחות מדי פעם פעם. אם אנחנו כבר דנים בנושא הזה, אולי כדאי לקבוע באופן

קונקרטי מהו חומר חקירה, מה מותר למשטרה להסתיר. אני חושב שהיא צריכה למסור הכל

פרט למקרים שקשורים בבטחון, או בבטחון מקורות בהם היא צריכה להסתיר חומר אבל צריך

לקבוע את הקריטריונים.

אני מחזק את הדברים של חבר-הכנסת מרידור. בכל מחלקה של תביעות ושל הפרקליטות

אתה מתמקח עם הפקידה מה מגיע לך ומה לא מגיע לך. הפסיקה היא מסורבלת ויש

פסקי-דין שלא ברור מהם מהו חומר החקירה, שופט אי אומר כך, שופט בי אומר אחרת.

כפתרון אני מציע שתהיה רשימת מסמכים, בלי התוכן שלחם, שחייבים להציג אורנה. היום

גם את זה לא מציגים. בכל תיק חקירה יש שני מסמכים כלליים: 1. יומן התיק, כשעל

הכריכה עצמה יש טבלה ובה אמורה להיות מפורטת רשימת המסמכים. 2. יומן חקירות,

שאותו לא מוכרחים לראות אותו.

למה? הסניגור צריך לקבל מידע כמה שעות הוא נחקר ובאיזה שעות הוא ניקר, אולי

הוא לא ישן חמש שעות; יש תרשומות פנימיות של פרקליט לשוטר, שוטר לשוטר.

שי סף;

1. רשימת מסמכים מסודרת שאותה יקבל הסניגור אבל אז

נדע שקיבלנו 20%, 80% או אפילו100% מהמסמכים שיש בתיק. 2. ההגדרה מהו חומר

חקירה. חלק מפסקי-הדין היום הם ליברליים ורחבים ואני מבקש לאמץ אותם כאן. למשל,

כל דבר שאיננו חושף מקור מסויים. אחד הדברים שמאחוריו מסתתרת המשטרה הן שיטות

החקירה אבל אין שיטת חקירה שלא מוכרת לסניגוריה. למשל, לא מעניין את הסניגור מי

שם את מכשיר ההאזנה אבל יש אישור מהיועץ המשפטי ואז מסתירים את העובדה שהיתה

האז נת סתר.

גם אם זה חסוי זה לא מפסיק להיות חומר חקירה. יש שאלה מהו חומר חקירה מבחינה

מושגית ואני לא חושבת שיש מחלוקת על זה שכל מה שנצבר אגב החקירה, גם חומר

מודיעיני, שייך לחקירה מבחינה מושגית. מה מתוך חומר החקירה מגלים או לא מגלים

היא שאלה נפרדת. יש מסלול של חיסיון, יש מסלול של תרשומות פנימיות ועוד כל מיני

פריטים מתוך החומר שהצטבר בתיק או בתיקים אחרים, שלפי הכללים לא מראים אותם. אלה

שתי סוגיות שונות.

אני מדבר על אותם מסמכים שהמשטרה אומרת שהם אינם שייכים לחומר החקירה - בלי

אישור היועץ המשפטי - כי בדרך כלל מגישים את חומר החקירה לסניגור, אבל המשטרה

אלה הוראות פנימיות, שיטות חקירה שאותן לא מגלים.

אני לא רואה הבדל בין נושא שאני רשאי ליוקור עליו, כולל שיטות חקירה, לבין

מקרה שאני רשאי לקבל עליו מסמכים. מדוע כאשר אני חוקר שוטר, אני רשאי לחקור

אותו: מה אמר לך הממונה עליך? האם חשדתם בזה? האם לא האזנתם? למה אני לא

רשאי לקבל חומר כזה באופן אוטומטי?

אתה זכאי לקבל אותו.



ש' סף;

דבר נוסף. כאשר נותנים לך תיק, הוא מלאכותי, בשפה המקצועית. כלומר, היתה

חקירה נרחבת, היו שם 60 חשודים, בודדו אחד מהם ועליו מגישים כתב אישום, שולפים לך

תיק נקי שאין בו הוראות רגילות שאנחנו מכירים כמו מברקים, ואומרים לך: זה חומר

החקירה. אתה לא יודע אם זה קשור לחומר חקירה אחר, הרבה פעמים המידע הראשוני או

ההמשכי הוא כוזב לחלוטין ובחקירה נגדית חשוב לי לדעת את זה אלא שזה נמצא בתיק

הראשי ולא מגלים לך את זה. לכן חייבת להיות הוראה שכל חומר חקירה שהיה קשור

אי-פעם לפרשיה מסויימת צריך לדעת שהוא קיים.

היו"ר ד' צוקר;

אתה קובע את הכלל, אבל מה המשטרה רשאית לא לינת?

אתה לא י ודע.

סעיף 78 בחוק אומר שהוראות סעיף 74 - הסעיף המתיר את העיון - אינן חלות על

חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין. יש לנו את פקודת הראיות

המאפשרת לשר הבטחון להוציא צווי חיסיון, יש חומר שהוא חסוי.

מה שחסוי - נרשם.

לא נרשם.

גבי גוטליב, איך אתם נוהגים היום - מה הן ההוראות לגבי חומר שנמסר ולגבי חומר

שאיננו נמסר.

כפי שנאמר כאן, המושג "חומר יקירה" הוא עמום אבל יש עליו פסיקה של בית-המשפט

העליון. על בסיס הפסיקה הזאת יהודית קארפ ומיכה קירש עשו קלסיפיקציה של סוגי

החומר המצוי בתיק החקירה, ועל-פי זה נקבע גם מסמך ראשוני, ההודאות שנגבות מהאיש;

מסמך מינהלי שנוגע לתכתובות פנימיות; ומסמך עיבוד של החומר. בעקרון, חומר חקירה

הוא חומה ראשוני בלבד, כולל חומר מי נהלי, למעט תרשומות פנימיות. חומר עיבוד

שמעבד על דרך של תקצירים את מרז שקיים בתיק לא נכלל בתוך זה, למיטב זכרוני. לפעם

הבאה אני מוכנה להביא את הנחיית אח"ק שנכתבה על בסיס אותה חוות הדעת שהיא לפני

כעשר שנים.

בפסקי-הדין של בית-המשפט העליון, במיוחד בפסק-דין האחרון בענין סיקסיק,

הרחיבו את ההגדרה. למעט חריגים, המדיניות היא לאפשר לראות כל חומר חקירה, לרבות

מה שנקרא פעם תיק מודיעין, הקלסיפיקציה היא לא מהותית. אנחנו מתייחסים לכל חומר

כחומר וקירה ככל שהוא קשור לתיק, לפי זה מוגשות לשר המשטרה בקשות לתעודות

החיסיון. בגלל שההגדרה היא כל כך רחבה, כמות הבקשות לתעודות החיסיון היא בקו

עולה כי הצורך בהוצאת תעודה כזאת הולך וגובר. אני לא יודעת על איזה תעודות של

היועץ המשפטי שהזכיר עורך-דין סף מדובר, על כל פנים, הבסיס לאי-הצגת חומר יקירה

הוא אך ורק תעודת חיסיון של שר המשטרה.



לענין שיטות חקירה. יש נושאים שלגביהם מוצאות כענין שבשיגרה תעודות חיסיון

על תעודות חקירה אבל זה נוגע לאמצעים טכניים כמו האזנות סתר, זאת על-פי החלטה

שהתקבלה לפני שנים על-מנת לא לחשוף שיטות חקירה טכניות ולמנוע אפשרות שימוש בהן.

אבל על שיטות חקירה של שוטרים ותישאול אין תעודות חיסיון.

מיקום תצפית.

נצ"מ ר' גוטליב;

מיקום תצפית הוא לא שיטת חקירה. הטעם להוצאת תעודת חיסיון למיקום תצפית הוא

בדרך כלל סיכון חיי אדם, כאשר התצפית היא בביתו של אדם והוא נותן הסכמה למשטרה

לתצפת מביתו. למשל המקומות שמהם ניתן לתצפת באזור הצפון הם מקומות מוגבלים ואז

מוצאת תעודת חיסיון על מקומות אלה מפני שאין להם אלטרנטיבה, או אם נעשה שימוש

במיתקנים צבאיים ועוד שיקולים מסוג זה. כל בקשה לתעודת חיסיון נבחנת לגופה, למעט

הנושאים הטכניים.

די מרידור;

יש הנחיות, יש חוות-דעת של גבי קרפ מלפני שנים. אני מציע שלא נמשיך בדיון

בחוק כי אי-אפשר לדון בו בלי הנייר הקיים. נבקש מהפרקליטות ומהמשטרה להביא את

הנייר הקיים ואז נראה אם התוכן נראה לנו או לא ואם צריך להכניס את עיקריו לתוך

החוק או לא כדי שזה לא יהיה נתון רק לשיקול-דעת של הנחיות שמשמעותן פחותה גם

מבחינת התנהגותו של השוטר בקרית-שמונה או בבאר-שבע. אני לא בטוח בזה אבל אני

רוצה שהחומר יחיה לפנינו, החוק הזה הוא משנת 1965 ובינתיים היתה התפתחות והיועץ גם

פסיקה.

גב' גוטליב, לפי הדברים שלך, הכל הוא או חומר הזקירה או חומר שאי-אפשר לגלותו

בגלל תעודת חיסיון של שר המשטרה.

או דברים אחרים שלא בהתאם להנחיית אח"ק.

אם סבר התובע כי חומר אינו חומר חקירה, מה אפשר יהיה לקבל - אותו חומר שלגביו

הוצאה תעודת חיסיון?

לא.

זאת אומרת, שניתן לקבל רק אותו חומר שאנחנו עוד לא יודעים מהו, חומר שהוא לא

חומר חקירה והוא לא חומר שיש עליו תעודת חיסיון.

אם יתברר שהוא חומר חקירה אולי יהיה צורך להוציא עליו תעודת חיסיון.



ד' לחמן-מסר ;

אמרתם שכמעט 85% הוא חומר חקירה, 10% הוא חומר שיש עליו תעודות חיסיון. יש

עוד 5% חומר שיש סימן שאלה איך להגדיר אותו?

סנ"צ א' מזוז;

סיכומים פנימיים שהאחד מכין לשני.

לפעמים יש תיק שהוא תולדה של תיקים אחרים ואז מתעוררת בעיה. בעקבות פסק-דין

סיקסיק, בו דובר על מדובב בתיק אחר, בא השופט חשין בטענה מדוע לא גילו אותו בתיק

הזה, כלומר, הקישור בין תיק לתיק הוא בעייתי ונתון לשיקול-דעת לפעמים בתום לב.

הפתרון שנמצא פה הוא טוב.

יש שאלה אחרת והיא שאלת הפער בין ההנחייה לבין מה שמתרחש בשטח והפתרון הוא

באמצעות מתן הכלי לעורך-הדין להתמודד על הסוגיה הקונקרטית.

עד עיקרי של התביעה מעיד בתיקים סמוכים אבל אי-אפשר לקבל את זה, לפעמים אלה

הודעות חשובות מאוד.

נ' בירנבוים-דהן;

יש טיוטות שלא נמצאות בתיק ויש הבדל בין טיוטה לנוסח מחודש.

נצ"מ ר י גוטליב;

אם זה לא בתיק זה לא בסדר.

י' קארפ;

זה ענין של הליכה על קו התפר. האם לגבי התיק של פלוני אספו את כל החומר

הנוגע לו לתוך התיק או לא, זה לא ויכוח בשאלה מהו חומר חקירה.

לא פעם נשמעת מצד נאשמים טענה שהעלימו חומר, ראיות ועדויות שלא נמצאות בתיק.

מתייחסים לכך בהסתייגות בגלל הפה שטוען כך אבל ייתכן שהוא מסר גירסה נוספת והיא

לא נרשמה, ניקר לא פעם או פעמיים אלא שש פעמים וחלק מן הדקירות לא רשומות, יש פה

אפשרות למגמתיות ולהעלמה. לכן, לפחות צריכה להיות רשימת ניירות.

הנייר לא יופיע ברשימה.

שי סף;

חומר שיש עליו תעודת חיסיון, אני יכול להתמודד אתו בבית-המשפט אבל חומר

שהמשטרה אומרת שהוא לא קיים, הרבה שופטים אומרים: אל תעסיק אותי בזה. כדי שהכלי

הזה יהיה יעיל אני זקוק לשלושה דברים: 1. רשימות של כל המסמכים בתיק.



ד' מרידור;

כולל המסמכים הלא רלוונטיים וכאילו אינם חומר חקירה.

שי סף;

2. לאיזה תיקים קשור תיק החקירה. 3. הנחייה ברורה מהו הומר חקירה. כאשר

החוק יהיה ברור לא יהיה מקום לפרשנויות. למשל, יש מברקים שעברו מתחנה לתחנה

ולפעמים טוענים שאלה שיטות רוקירה של המשטרה ואתה לא יכול לקבל אותם; לפעמים חוקר

אחד הולד הביתה ואומר לחוקר שני: תחקור את א', ב', ג' ותן לי את התוצאות. את

המסמך הזה לא נותנים לי.

י' לוי;

בין אם נגיע להגדרה של חומר חקירה או לא, נזדקק לסעיף הזה ואנחנו נכנסים פה

לדיון ארוך ומסובך. יש אפשרות ללכת על שתיים-שלוש נוסחאות כלליות ולהגיד; 1. כל

המסמכים שנמצאים בתיק החקירה. 2. אם התיק קשור לתיקים אחרים. ובזאת לסיים. אם

לא - אנחנו צריכים להיכנס לדיון רחב.

ההצעה שלי היא לאשר את הסעיף כמות שהוא - אני עדיין לא שלם עם כך שזת ייעשה

בפני שופט אהר - ולהמשיך הלאה כי בכל מקרה נזדקק לסעיף. יושב-ראש הוועדה יקבל את

החומר, יראה אותו ויביא לנו המלצה אם להיכנס לעומק הענין או לקבוע שתיים-שלוש

נוסחאות כלליות. אני רוצה שתהיה מסננת של יושב-ראש הוועדה"

אני לא רוצה לעכב את הדיון, אני מסכים שנאשר את זה אבל נקיים דיון כי אלה לא

דברים קלים.

י' קארפ;

אם יוחלט כאן על קיום דיון, אני מציעה שבמקביל לחומר שתביא המשטרה, עורך-דין

סף ירכז לנו את הנקודות שהן בעייתיות, לדעתו, מתוך נסיונו בקבלת חומר יקירה.

נצ"מ ר' גוטליב;

בסעיף 6(ב} כתוב: "יורה לתובע להתיר לויי, היחס בין הוראה זו לבין תעודת

חיסיון לא ברור. בסעיף 78 כתוב: "גילויו אסור לפי כל דין" אבל שם מדובר על

בית-המשפט ואילו כאן אנחנו נמצאים בשלב טרום בית-משפט. אני מבקשת ממשרד המשפטים

לסייג את זה, אלא אם הוצאה בענין זה תעודת חיסיון על-פי סעיף 45 לפקודת הראיות.

סעיף 77 קיבע סנקציה כאשר תובע לא מראה חומר. הסנקציה מגבילה רק אותו אבל אם

מה קורה אם הוא לא מראה חומר שממילא הוא לא רוצה להראות? חסרה לי סנקציה כלשהי.

לפי סעיף 77 המפסיד הוא הנאשם כי התביעה לא הראתה את החומר ולא השתמשת בו אבל

ייתכן שהנאשם היה נהנה מהראייה.

נניח שיש האזנות סינר שהושגו בדרכים בלתי קבילות והן לא ישמשו חומר חקירה -

אסור להשתמש בהן.



נצ"מ ר' גוטליב;

אין לנו "פירות העץ המורעל" אלא בחוק הזה. גב' לחמן-מסר צודקת, לא נתנו את

הדעת לשאלה איך זה מתייחס להגדרת חומר חקירה.

י' קארפ;

חובת הגילוי היא לא רק על הומר שהוא קביל בבית-משפט.

נצ"מ ר' גוטליב;

מכיוון שזה הומר שהושג בעבירה אסור לאף אהד להאזין לראייה כזאת ולכן היא

אסורה בגילוי , אינני חייבת לגלות אותה.

די מרידור;

נניה שלמשטרה יש האזנת סתר שהושגה לא כדין שהיא מאוד לטובת הנאשם, הרוצה

אני רצחתי. לא יביאו את זה לידיעת הנאשם. אני חושב שאיזון

האינטרסים מחייב ההלטה אחרת.

לדעתי זה נפתר בתיקונים החדשים לחוק האזנת סתר.

נתנו לבית-משפט שיקול דעת אולי להשתמש בזה בכל זאת וזה פותה פתה לנאשם.

כל עוד בית-המשפט לא החליט, זה לא הומר הקירה.

דוגמה נוספת של הומר שהגיע למשטרה שלא בדרך הישרה: לפעמים שוטר עושה מעשה

שלא ייעשה והחומר מוצא.

זה מחזיר אותנו לשאלת ההגדרה מהו הומר הקירה.

השאלה היא: מאותו הומר שאיננו הומר הוקירה, מהו החומר שלא צריך להציג אותו.

דבר נוסף. בסיפא של סעיף (ב) כתוב: "לעיין בהומר שבמחלוקת". הסניגור יכול

יש לכם הומר הקירה נוסף. הוא לא מתייחס להומר ספציפי שלגביו יש לו

ידיעה. ברגע שאומרים "הומר שבמהלוקתיי ממקדים זאת להומר ספציפי שיש עליו ידיעה.

נכון. אי-אפשר שכל נאשם, או סניגור, יבוא מראש לשופט ויגיד: אני חושד שיש

חומר. הוא צריך להתמקד על ענין מסויים, על רוקירה שנעשתה, קלטת.



סנ"צ א' מזוז;

הסעיף הזה לא יתפרש כך שלסניגור יהיה המסמך עצמו והוא יבקש לראות מסמך זה

וזה. הפירוש הסביר יהיה שכאשר נאשם יגיד שחקרו אותו עוד פעמיים, הסניגור יגיד

שהוא מבקש את ההודעות של שתי החקירות הנוספות שנעשו. השוטר יכול להגיד שאין

חומר, או שהחומר לא שייך לתיק הזה, לדעתי, זה הומר במחלוקת.

ד' מרידור;

לא נרשמה הודעה.

אם הוא ישקר, כל מה שנכתוב בהוק לא יעזור.

י' קארפ;

יושבת ועדת גולדנברג בנושא של הרשעה על סמך הודאה, נקודות הסיכום של מהלך

החקירה וההשלכות שלה. אציע לשופט גולדנברג שבמסגרת הדיונים של הוועדה יעלה גם את

הסוגיה הזאת.

אני מעריך את הוועדות - אני לא אומר זאת בזלזול - אלא שהמנדט של הוועדה של

השופט גולדנברג הוא על הודאה. כאן מדובר על אנשים שמורשעים לא לפי הודאות אלא על

סמך עדויות.

הוועדה הזאת לא מתמקדת בהודאות אלא בוהנת את דרך פעולתה של המשטרה כדי למנוע

ככל האפשר שיינתנו הודאות-שווא.

אני מסכם את הנקודה. לפני הישיבה הבאה ימציאו לנו משרד המשפטים, הפרקליטות,

והמשטרה את ההוראות הפנימיות שמהן אנחנו יכולים להגדיר מהו חומר חקירה.

לא ביקשת לדעת מהשב"כ מהו חומר החקירה שלהם.

החוק הזה הל גם על השב"כ? כשאנחנו מחוקקים אותו, נתייחס גם לזה.

תמציאו לנו את החומר לפני הישיבה הבאה ואביא זאת בישיבה הבאה לפני חברי

הוועדה. כדי לקצר את הדרך, אתם יכולים להציע לנו נוסח שלפיו נוכל להגדיר מהו

חומר חקירה וגם לגרוע ממנו את היוצאים מן הכלל, על סמך ההוראות הקיימות.

חבר-הכנסת לוי, אתה מערער בנקודה של זהות השופט.

יכול להיות שלא יודעים מי השופט שידון באישום. לפי הסעיף, מייד עם הגשת כתב

האישום יש קשר בין הסניגוריה לתובעים וזה יכול להיות עוד לפני שנקבע שופט. אז

אין בעיה. אבל אם נקבע שופט, ההגיון אומר שטוב שזה יחיה אותו שופט.



נ' בירנבוים-דהן;

עדיף שהבקשה תידון בפני שופט שלא דן באישום. מהסעיף עולה שההומר לא בהכרח

נחשף בפני השופט. ייתכן שהסניגור לא יודע מה בדיוק יש בחומר החקירה אבל כאשר הוא

מגלה אותו מסתבר שאלה דברים שאינם לטובת הנאשם ואף-על-פי-כן התביעה לא מצאה לנכון

להשתמש בחומר הזה והוא איננו מהווה חלק מכתב האישום, בגלל סיבות אחרות. הנאשם לא

ירצה שהחומר הזה יהיה מראש בידי השופט שדן בתיק בשלב שטרם הוחלט אם החומר רלוונטי

או לא רלוונטי. לכן עדיף שזה יהיה שופט אחר.

י' לוי;

קיבלתי.

די מרידור ;

סעיף (ד) אומר: "בעת הדיון בבקשה יעמיד התובע את חומר החקירה שבמחלוקת

לעיונו של בית-המשפט בלבד." זה שינוי דרמטי, זה לא היה עד היום ואני בעד זה,

השופט הדן יראה כל חומר על השב"כ מתחילתו ועד סופו.

י' לוי;

זה נורזל קיים במעצרים מינהליים. השופט רואה את החומר. -

יש תבדל גדול. החומר שמובא לפני השופט במעצרים מינהליים הוא חומר שהתביעה

מעוניינת להביא אותו כדי לעצור. פה מדובר על חומר שמראה מה שיטות החקירה, שהן

ספק לגיטימיות במשטרה או בשב"כ, ועליו יש מחלוקת. נניח שיש אמצעי חקירה שאני לא

רשאי לגלות אותם פה - תשאלו את ג'יבריל רג'וב ואת מוחמד רחמן והם יספרו מה שיטות

הרוקירה של השב"כ וכל זה יבוא לפני כל שופט שלום שני.

להוציא תוספות שייתכן ונוסיף אחרי הדיון הבא בשאלת ההגדרה של חומר וקירה,

אנחנו מאשרים את סעיף 6 כלשונו.

אנחנו עוברים לסעיף 7. (קורא את הסעיף).

ל' משיח;

סעיף 94 להוק סדר הדין הפלילי מדבר על אפשרות של חזרה מאישום. האפשרות הזאת

ניתנת בדרך כלל לתובע ופה אנחנו מאפשרים לשופט לגרום לביטול האישום. מובן שהדבר

ייעשה בהסכמת התובע ובהסכמת הסניגור או הנאשם.

די מרידרר;

בשינוי גדול מהמצב הקיים. המצב היום הוא שאם התובע חוזר בו אחרי ההקראה -

חזרה בו פירושה זיכוי. אם זה נעשה לפני כן, אין לכך משמעות של זיכוי ואפשר לחזור

מחדש. פת מבקשים לאפשר לתובע לחזור בו, אמנם בהסכמת הנאשם, בלי שיהיה בזה זיכוי.

י' קארפ;

בתור מי שדנה בעיכובי הליכים אני רוצה להוסיף שהרבה פעמים מוגשות בקשות שהן

על סמך הסכמה. הבקשה לעיכוב הליכים באה משום שכל הנסיבות לא מצדיקות החלטה של

זיכוי בבית-משפט אבל יחד עם זה יש אינטרס של הנאשם ושל התביעה לא להמשיך בהליכים.

עיכוב הליכים הוא לא הדבר המתאים לסיטואציה הזאת כי מה שמשתמע כאן הוא שאפשר לחדש

את ההליכים, מותנה אולי בעבירה אחרת של הנאשם. זה לא נכנס לקטגוריות של שיקול



הדעת הרגיל, אלת החלטות שמתקבלות משום שאין לנו פרוצדורה אחרת שמתאימה למצב הזה.

כאן מוצע שזה יהיה בבית-המשפט אבל אין בטחון שהתובע יחזור בו והנאשם נתון לסיכון

שההליך יימשך והוא יכול להיות מורשע משום שאין שום בטחון שהוא יזוכה. אלה

אינטרסים גמישים ויכולים לעבוד לשני הכיוונים. אנחנו רוצים לאפשר את גמר ההחלטה

לענין המשך ההליכים, או הפסקתם, עם מירב האפשרויות ולא תחת אילוצים שההחלטה לא

להמשיך בתיק משלב מסויים משמעותה זיכוי כשהנסיבות בתיק אינן מצדיקות זאת.

אם יש זיכוי ונתגלו ראיות חדשות, אין אפשרות להגיש תביעה?

נ' בירנבוים-דהן;

אם יש זיכוי על אווזה עבירה - לא.

אנחנו חוששים משימוש מניפולטיבי ולא צודק של התביעה במקרים מסויימים. יש

מקרה שהתביעה מתחילה לנהל תיק ועד התביעה המרכזי איננו, או שהוא נפל. התביעה

בלי העד הזה אני גמורה, אז היא מציעה לנאשם: נחזור בנו מן האישום.

אחר-כך משיגים את הראייה הנוספת ומגישים אישום מחודש. זה החשש שלנו. כאשר רוצים

להגיע למצב שהסעיף הזה מדבר עליו, הנאשם חוזר בו מן הכפירה, התביעה חוזרת בה מן

האישום, בזה נגמר הענין וכאילו התיק מתבטל לפי ההקראה. הפרוצדורה הזאת קיימת

בפועל.

אם התביעה רוצה לחזור בה במהלך המשפט ואחרי כתב אישום, היא צריכה לפנות ליועץ

המשפטי ולבקש עיכוב הליכים.

הבקשה היא של הנאשם.

אם לא מוצאים עדי תביעה הבקשה היא של התביעה.

המדיניות שלי היא לא לעכב הליכים.

בתי-המשפט זועקים על הזכות שיש לבית-משפט אזרחי שאין לבית-המשפט הפלילי.

בית-המשפט נוכח שהוא מבזבז את זמנו על עבירה שטותית, בגלל מדיניות מסויימת התביעה

לא יכולה לחזור בה והסניגוריה לא רוצה לחזור בה בלי זיכוי. לדעתי, הסעיף הזה

צריך להיות בלא הסכמה של הצדדים. כאשר, למשל, יש תיק שנמשך 6-4 שנים על עבירה של

החזקת סם, שבית-המשפט אולי יפסוק תנאי כלשהו אחרי זמן מפני שלא איתרו עד ואז

דוחים, וכן הלאה, אז בית-המשפט אומר: כמה זמן אפשר להמשיך עם השטות הזאת. אבל

אני לא יכולה לחזור בי ולתת זיכוי בעבירה של סמים - אנחנו נתקלים

בזה יום יום - אז בית-המשפט הפלילי אומר: למה אין לי סמכות כמו לבית-המשפט

האזרחי למחוק את התביעה?



ד' מרידור;

בהסכמת הצדדים?

ש' סף;

בבית-משפט אזרחי הוא לא חייב הסכמה.

ד' מרידור;

יש סעיף בתקנות שמדבר על הוסר מעש, זה דבר אהר, שם התובע יכול להגיד: אני

מהדש זאת, אל תמהק את התיק, והשופט לא יכול לחייב אותו למהוק את התביעה.

ש' סף;

לא היינו רוצים שהזכות פה תעבור לתביעה. אפשרות אהרת היא שיהיה פה סיכון

כפול אפילו אם התביעה לא רוצה זיכוי. אני חושב שאם נמצאים בשלב הראיות ושני

הצדדים מסכימים, צריך שיהיה פה סיכון כפול שאי-אפשר להעמיד לדין פעם שניה.

סנ"צ א' מזוז;

אם יהיה מעשה בית-דין, נחזור למצב הקיים. לענין השימוש המניפולטיבי שהוששים

ממנו, זו לא זכות של הצדדים מכוח עצמם אלא באישור בית-משפט. בית-המשפט רשאי

להפעיל שיקול-דעת ובמקרה שנאשם לא מיוצג הוא יכול להסביר לו את המשמעויות ולמנוע

עד כמה שאפשר שימוש מניפולטיבי כזה.

השאלה הבסיסית היא מה הן ההשלכות של עיסקות טיעון ומה התרומה שלהן בהבאת

הנאשם להודות בדברים שהוא לא עשה כאשר הוא נמצא על צומת של ההלטות. צריך להביא

בחשבון שלא כל המרכיבים ידועים לו. יש מחקרים שמראים שאחוזים מסוימים מסכימים

לעיסקות טיעון למרות שהם לא עשו את המעשה.

השאלה היא אם אנהנו צריכים למנוע התפתחות של אפשרויות ההלטה מסוגים שונים של

בית-המשפט או של התביעה, או שאנחנו צריכים למנוע עיסקות טיעון בגלל החשש שהן

מנוצלות למניפולציות כשניתן להניח שבאחוז מן המקרים אכן יש מניפולציה. להערכתי,

כפי שהשיטה שלנו פועלת, על הבעייתיות שבה והמסות שבה, אנחנו צריכים לחשוב חשיבה

שמקדמת את יכולת ההחלטות בכל מיני צמתי החלטה בצורה יותר חופשית ובלי לרושוש

מההשלכות האפשריות הקיימות ממילא במערכת המניפולציות אלא אם ההצעה מאפשרת באופן

בולט רק מניפולציה. אני מציעה להתייחס להצעה שלנו כהצעה שמקדמת אפשרויות גם של

הנאשם וגם של התביעה. העובדה שתלינו זאת בהסכמה אומרת שהתביעה לא יכולה לשחק

באופן חד-צדדי בענין זה במקרים שבהם אין לה מספיק ראיות וכשהנאשם יודע שאין לה

ראיות.

שי סף;

רק התביעה יודעת שהעד נסע לחוץ-לארץ כי היא זו שנמצאת אתו בקשר.

י' קארפ;

אנחנו מדברים על הליך בפני בית-משפט והוא יודע מה היו ההליכים.

היו"ר ד' צוקר;

איך הוא ידע על הנסיעה הזאת לחוץ-לארץ? הוא לא ידע.



ד' מרידוד;

אם יתקבל הסעיף הזה לא יקדו דבדים דרמטיים והסעיף הראשון לא יוכל לפעול אף

פעם. בלי להיות בטוה בזה, הפסיכולוגיה של תובעים היא: למה ליגת לו את כל שללו,

מספיק שיש לו הצי תאוותו בידו ושילך הביתה. לא מטריד אותי שהנאשם לא יזוכה בגלל

תהושתו שהוא נקי, אותי מטרידים המקדים - אולי הם לא דבים - שבהם עלולה להיעשות

מניפולציה. אני מציע להוסיף סעיף ולקבוע שבמקדה שהאיש יועמד לדין מהדש אהדי

תקופה מסויימת, תהיה לשופט סמכות לקבוע שלא היה צודק להביא אותו מהדש לדין

בנסיבות הענין. כלומר, יחיה איזה שהוא מבהן כשהשופט יוכל להגיד - מה שהוא לא יכול

להגיד היום - שבמקדה כזה, אהדי שפעם אהת ביטלתם את האישום לא תוכלו להעמיד אותו

לדין מחדש אלא אם הנסיבות מצדיקות את זה, ביטוי מיוחד. איך נדע שהתביעה עושה

מניפולציה? אם יעמידו אותו לדין מהדש אהדי תקופה מסויימת. זה ההבדל בין

דס-יודיקטה לבין אי-קיומו של רס-יודיקטה.

אני מוכן לקבל את הדעיון של מד סף, נכון שמצד אהד זה ימנע זיכויים במקום

שהיום יש זיכוי על-ידי זה שהתביעה חזרה בה, אבל אולי זה יוסיף מקדים שהתביעה

תסכים לבטל את כתב האישום כשהיום היא לא מסכימה כי היא לא מוכנה לזיכוי. בדדך

כלל אני מעדיף את הנאשם על פני התביעה, כך צדיך לעשות במדינה דמוקדטית. לא איכפת

ל י שכל היתר יישאר.

מבחינת אינטרס חציבוד אני לא חושבת שזה מגונה שתביעה שנמצאת במצב שעד תביעה

עיקדי נעלם צדיכה להביא לידי הפסקת המשפט עם זיכוי משום שבקונסטלציה הנוכהית היא

לא יכולה לאתד את העד.

די מדידוד;

אז למה זה בהסכמת הנאשם? תאפשדי לתביעה לדהות את זה בשנתיים.

י' קארפ;

הנאשם יכול לקחת על עצמו סיכון, אם עד התביעה לא יימצא - לא יהדשו את ההליכים

וזה יהיה הדווה שלו, אבל אם עד התביעה יימצא אהדי זמן למה צדיך להגיד שהנאשם צדיך

להיות מזוכה, או אי-אפשד להעמיד אותו לדין למדות שיכול להיות שמדבדים בעבידות

המודות? אנחנו מכניסים את התביעה לאילוצים שלא נכון לעשות אותם מבחינת אינטרס

הציבוד. אם הנאשם בטוח שהוא יצא זכאי, שלא יסכים.

די מדידוד;

ובינתיים ישלם לעודך-דין 100,000 דולד לעוד 20 ישיבות?

י' קארפ;

אנחנו צדיכים להסתכל על המעדכת מזווית הראייה של אינטרס הציבוד, אני לא חושבת

שאנחנו צדיכים לצאת מזווית הדאיה של הצד השני בגלל שבמקדים מסויימים יכולה להיות

מניפולציה. אני הושבת שלא יהיה נכון לתת לבית-משפט את התפקיד של ההלטה בתביעה,

בהגשת כתב אישום או באי-הגשת כתב אישום, יש לנו הפדדה מושגית מבחינת השיקולים של

בית-המשפט והשיקולים של התביעה. לבית-משפט אין מדהב השיקולים של הגשת כתבי

אישום.

בחוק העונשין שייכנס לתוקף בעוד כשנה וחצי - כך יש לקוות - יש סעיף שנותן

לבית-משפט סמכות לזכות את הנאשם על בסיס זוטי-דברים, דה-מינימיס, כשהוא מחליט שזו

טחינת מים ואין טעם להמשיך בנסיבות הענין. יש פה צעד נכבד לתת לבית-משפט שליטה

על המצב לא מבחינת התביעה אלא על התוצאות של ההליכים. אני מזכידה את זה משום ששם

אנחנו מתייחסים למקדים שהם דה-מינימיס, אנחנו לא נותנים זאת לבית-משפט כשאלה

אינטרסים ציבוריים נכבדים. באנלוגיה זה נכון גם לגבי הנושא כאן.



ד' מרידור;

לא יוגש אישום מחדש אלא באישורו בכתב של היועץ המשפטי.

המצב לא מאוזן. לדעתי, הסעיף הזה נועד להקל רק על התביעה, אין בו שום הקלה

על הנאשם כי התהליך קיים היום. התביעה היא בעלת הכוח והאמצעים. היא הביאה אדם

לדין אבל החליטה לעצור מסיבות שהנאשם לא יודע אותן והיא מציעה לו בונוס. יש נאשם

שלא יקפוץ על זה? היא תוכל לעשות זאת בכל שלב של המשפט? בשלב ההגנה פתאום מגיע עד

הגנה וממוטט את כל הליך התביעה והתביעה יודעת שהיא הולכת לקראת סוף הענין, אז

יש באמתחתי עוד המון דברים, נרד מהענין עכשיו.

התביעה לא יכולה להגיד בשלב ההגנה: יש באמתחתי המון דברים. יש שלבים של

משפט, אני לא חושבת שהתביעה יכולה לשלוף שפנים מסוג כזה.

המצב הוא לא מאוזן ולכן אני מציע לבטל את הסעיף לרולוטין, או שתהיה בקורת

כלשהי על חידוש ההליך.

חבר-הכנסת מרידור ועורך-דין סף העלו את השאלה של הנמקת הבקשה, על בסיס מה

מאשר השופט את הביטול. כפי שהסעיף מנוסח, אין נימוקים, כתוב: "רשאי בית-המשפט

לבטל אישום". בוודאי לא התכוונותם שלא יהיו נימוקים אבל אם הנימוקים יהיו דברי

אמת וילוו בתצהיר מסו י ים של החוקר בו ייאמר: עד נסע לחוץ-לארץ, אולי די בזה.

התביעה צריכה להגיד למה היא מבקשת ממך להסכים לביטול כתב האישום והיא אומרת לך

אי, בי, גי. אם אחר-כך יתחדש המשפט מטעם די שלא היה בין הנימוקים הקודמים, יש

הוכחה שלא גילו את כל האמת.

הם נתנו את הנימוקים א', ב', ג' שהצדיקו ביטול כשהם לא ידעו שהוא ביצע עבירה

אחרת. אחר-כך התברר שהוא עשה עבירה אחרת.

אני מכבדת את נסיונם של עורכי-הדין, בוודאי נסיונם בשטח גדול משלי. מנסיוני

בטיפול בעיכוב הליכים, האחוז היותר גדול לבקשות לעיכוב הליכים בסיטואציות כאלה

הוא מצד הנאשמים, לא התביעה פונה ליועץ המשפטי לממשלה ומעלה סיטואציה שהיא לא

יכולה להמשיך במשפט.

לא בזה אנחנו עוסקים.

בדיוק בזה אנחנו עוסקים.



ש' סף;

יש מעט בקשות אחרי תחילת המשפט, רוב הבקשות הן לפני תחילת המשפט.

י' קארפ;

ארגה טועה. זה דבר די יומיומי שיש בקשה של נאשם לעכב את ההליכים. התביעה,

משום שהיא חושבת שלא מגיע לו להיות מזוכה אבל יש משהו בטענות שלו, אומרת שהיא

מסכימה לעיכוב הליכים. זה לא עניו נדיר. אני רוצה לתקן את מצב הדברים. לא צריך

להציג זאת כאינטרס בלעדי של התביעה, זה לא נכון.

באשר לנושא של התנייה בשיקול-דעת לחידוש התביעה, אנחנו מוכנים לקבל עצמנו

תהליך של אישור של מישהו.

י' דיין;

האם רוב הבקשות הן מצד התביעה או שכפי שאומרת גבי קארפ יש הרבה בקשות גם מצד

נאשמים? האם זה יותר מ-10%?

י' קארפ;

אני דיברתי על סיטואציה שאחרי ההקראה. אני לא יודעת איך נוהגים המשנים

האחרים בענין של עיכוב הליכים אבל כאשר מבקשים אצלי עיכוב הליכים מטעמים שאי-אפשר

לאתר עד, בהבדל ממקרים שנאשם לא ניתן לאיתור, כענין של כלל אני לא מעכבת הליכים

כי אני לא חושבת שלצורך זה נועד עיכוב הליכים. יש זכות לנאשם להיות מזוכה אם

התביעה לא יכולה להביא את העדים שלה.

י' דיין;

בסעיף הזה צריך להכניס אלמנט של הגנה על הנאשם ולא להעמיד אותו במצב שהתחילו

אישום והפסיקו אותו. לכן חשובה מערכת הבקרה לגבי הידוש ההעמדה לדין. אני לא

מכירה את האפשרויות.

היו"ר ד' צוקר;

הציעו שזה יהיה היועץ המשפטי או מישהו אחר.

מה יקרה אם לא נכלול את הסעיף הזה וסעיף 94 יישאר כמות שהוא.

המטרה הראשונית היתה למנוע סירבול ולגמור את הנושא בתוך זמן קצר.

היו"ר ד' צוקר;

בעיני, המחיר לנאשם הוא כבד.

י' קארפ;

אם לא מגיעים להסכמה בענין זה, התוצאה היא זיכוי. יכול להיות שאם לא נכתוב

את הסעיף הזה ולא ניערת לעיכוב הליכים, ימשיכו לנהל את התביעה. זה לא בדיוק

אינטרס ציבורי אם הנאשם מסכים שהתביעה שלו לא תנוהל.

את צודקת. אני מוכן ללכת לקראת ההליך הזה כי לדעתי יש בו גם פלוס לנאשם,

היום לא רוצים לזכות אותו, מהר יסכימו להפסיק את המשפט נגדו בלי זיכוי וב-90%

מהמקרים לא יהדשו אותו. אני מדבר רק על הידוש המשפט, זה ההבדל בין הזיכוי לבין

הפסקת המשפט באופן מעשי. צריך להבטיח את זה בדרך כלשהי אני יכול להגיד ליועץ

המשפטי להוסיף קריטריון של נסיבות מיוחדות לחידוש, בוודאי לא תסכימו.

היו"ר ד' צוקר;

אני מעדיף את מחיקת הסעיף הזה.

די מרידור;

לנאשמים יש יתרון מסויים. נניח שתובע יודע שהוא עלול להפסיד, הוא אומר שהוא

לא מוכן שהאיש יזוכה והוא רוצה שהענין יישאר פתוה, אני חושב שיש לנאשם אינטרס

שיפסיקו את המשפט נגדו גם אם אין בזה זיכוי מוחלט. לא הייתי מתנגד לזה ובלבד

שאי-אפשר יהיה לפתוח את זה מחדש כדרך שבשיגרה. אם לא רוצים שבית-משפט יחליט בזה

א. שהיועץ המשפטי ימליץ בכתב; ב. נימוקים מיוחדים. כך יש ביקורת

משפטית.

י' קארפ;

מקובל עלי שזה יהיה כפוף להחלטה של היועץ המשפטי לממשלה.

באשר לנימוקים המיוחדים. כענין של מדיניות, כאשר אנחנו מנסים להעלות רמה של

החלטה לדרג העליון, אנחנו מסתפקים בזה שאנחנו קובעים שזה יהיה היועץ המשפטי

לממשלה וברור שהוא לא יכול לפעול בלי הנמקה, גם ברור שאנחנו לא עושים אתו יוסד

כאשר אנחנו אומרים "משיקולים מיוחדים". אם צריך בקרה של היועץ המשפטי לממשלה על

ההחלטה לחזור ולהעמיד לדין, מכוח החוק, בוודאי שזה צריך הנמקה ממין ענין השיקולים

של היועץ המשפטי לממשלה. אני מתנגדת לכתוב "מנימוקים מיוחדים" משום שזה לא תואם

שום רקיקה שלנו בכך שאנחנו מבקשים אישור של היועץ המשפטי לממשלה ומכתיבים לו. אם

יועץ משפטי לא ינמק את ההחלטות שלו, ימצא את עצמו חייב לנמק את ההחלטות בבג"צ.

די מרידור;

היועץ המשפטי לממשלה הוא אדם מכובד בעינינו אבל לא יותר מכובד משופט. יש

הרבה מקרים שבהם שופט של בית-המשפט העליון חייב לנמק נימוקים מיוחדים. למה יועץ

משפטי לממשלה צריך להיעלב מזה, באופן תיאורטי?

היו"ר ד' צוקר;

אני בעד זה שהסעיף יימחק.

אם הוועדה תחליט למחוק את הסעיף, היא לא תעשה וחסד לא עם הנאשמים ולא עם

התביעה.

די מרידור;

לא נכון לעשות זאת בלי נימוקים מיוחדים.

הסעיף הזה יכול להיות טוב. תובע נמנע מלחזור בו מכתב אישום אחרי שהמשפט כבר

התחיל בי הוא לא רוצה שהמשפט ייגמר בזיכוי בין היתר בגלל סטטיסטיקה. התביעות לא

רוצות שבסטטיסטיקה יופיעו זיכויים. גם במשפטים שהם מי נימליסטיים התובע נזהר

א. אני לא רוצה לתת פרס של זיכוי לאיש; ב. אני לא רוצה על גבי את הקלון

של זיכויים בסטטיסטיקה.

מבחינה עניינית כדאי לאפשר לתובע לחזור בו אבל טוב שתהיה חסימה נוספת של

נימוקים מיוחדים. זה רע אם השיקול לחידוש הליכים יהיה איתור של עדים שקודם לא

היו , זה שיקול לא לגיטימי.

למה זה לא לגיטימי ?

נ' בירנבוים-דהן;

מכמה סיבות. נאשם לא יכול להביא עדי הגנה בשלב אחר ולפתוח את המשפט מחדש,

הוא יכול להביא עד הגנה ועד אליבי בזמן משפט ולמשפט מסגרת אחידה של זמן ומקום.

חבר-הכנסת מרידור הזכיר את עורך-הדין שגבה ממנו הרבה כסף, התיק נגמר, אי-אפשר

למשוך את עינוי הדין עוד ועוד אלא אם זה ענין יוצא דופן.

אני מסכימה אתך שיש גבול סבירות למהלך ניהול משפט. השאלה אם איתורו של עד

חשוד או לא יכול להיות לגיטימי או לא היא לא קטיגורית, הכל צריך להתפרש במסגרת

הגיון הדברים. אם אחרי עשר שנים מוצאים את העד, זה לא נימוק לחידוש ההליכים אבל

אם מוצאים אותו תוך שנה השאלה היא מה הומרת העבירה, מרך הנסיבות הכלליות. צריך

לשקול את ההשלכות על הנאשם בנושא זה.

היו"ר ד' צוקר;

אני מסכם את הנושא. כדי שהסעיף הזה יתוסף ויהפוך לסעיף קטן (ב) בסעיף 94

חידוש ההליכים יהיה טעון אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, והכל על בסיס

טעמים מיוחדים, או טעמים שיירשמו. אנחנו רוצים למנוע מצב שההחלטה של היועץ

המשפטי ונהיה פזרנית או מטעמים שהם אינם מיוחדים.

אני מציע: ומצא היועץ המשפטי כי יש סיבה חשובה, או אינטרס ציבורי חשוב.

הייתי מוסיף: באיזון עם האינטרסים של החשוד. היועצים המשפטיים יביאו בפנינו

את הנוסח לישיבה הבאה.

אני מודה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:55