הכנסת השלוש עשוה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 193

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

שהתקיימה ביום ג', כ"א בסיוון התשנ"ד, 31.5.1994, בשעה 11:00

נבחו;

היו"ר ד. צוקר

י. דייו

י. לוי

ד. מרידור

א. פורז

א. רביץ

כ. שלו, די'ר, משרד המשפטים

י. קרפ, עו"ד, משנה ליועמ''ש, משרד המשפטים

ד. איש-שלום, עו"ד, משרד המשפטים

ג. ויסמן, עו"ד, משרד המשפטים

נ. רקובר, פרופ', המשנה ליועמ''ש לממשלה, משרד

המשפטים

א. מזוז, סנ"ץ, לשכה משפטית, משרד המשטרה

ח. כספי, רס"ן, עוזר הפצ"ר ליעוץ וחקיקה, משרד

הבטחון

ש.ז. פלר, פרופ', הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה

העברית

ד. לחמן-מסר

ד. ואג

חבר המתרגמים בע"מ.

1. הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק בללי), התשנ''ב-1992

2. הצעת חוק גביית חובות (ביצוע צווי מאסר) (הוראת שעה)

(תיקון מס' 2) התשנ''ד-1994



הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי). התשנ"ב-1992

נסיים את הדיון בסעיף 3-49 ונכריע.

לבקשת המשרד נחזור על סעיף 49, סעיף שלא סוכם בנושא הספורט.

סעיף 49-א רבתי - הגנה על רשות שופטת.

סעיף 52-א רבתי - עונש שהופחת.

סעיף 48 - צריכים נוסח סופי.

סעיף 6-49 :"עשה אותו תוך פעילות ספורטיבית שאינם אסורים לפי דין לפי

הכללים הנוגעים בהם".

הסעיף הזה נובע מהתפיסה, שהאדם שמסתובב ברחוב

צריך לדעת מה הוא החוק ולא לחכות לפסיקת בתי

משפט או לעיין באלפי הדפים או בדיסקים השונים של חברות חדשות. חשבנו

שצריך לטפל בסוגיה שלא מוסדרת היום בדין. היא מוסדרת בפסיקה בספרות. יש

פעילויות שהן עבירה, גם כשהן נעשות בהסכמה, אבל נעשות תוך פעילות

ספורטיבית מקובלת ומותרת בחברה. למשל, אגרוף, מקובל ומותר, אבל בזה

חובלים באדם, לא רק תוקפים אותו. גם אם יש הסכמה עדיין יש פה עבירה. לא

הכל צריך להיות נתון ליועץ המשפטי לממשלה, ואפילו לא למבקרת המדינה,

וגם כשהם חלוקים ביניהם. יש דברים שהחוק צריך לומר בעצמו ולא לשיקול

דעתו של פרקליט המחוז או פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה או שוטר

או מי שמחליט. משחקים כאלה מותרים ומקובלים בחברה על פי גיל. הם לא

צריכים להיות אסורים מכוח הדין, לא צריך לבקש מהיועץ המשפטי לממשלה,

שעל פי שיקול דעתו יחליט אם לאסור או להתיר. לכן, כתבנו את פיסקה 6

לסעיף 49, שאדם לא ישא באחריות פלילית למעשה שעשה תוך פעילות ספורטיבית

או משחק שאינם אסורים לפי הדין לפי הכללים הנוגעים בהם.

מדובר על פעילות ספורטיבית או משחק. יש פעילות שהיא ספורטיבית והיא

איננה משחק. שיעור התעמלות הוא אינו משחק. פעילות ספורטיבית של קרב

פנים אל פנים (קפ"פ), למשל, זה דבר שיכול לפגוע ולגרום חבלות.

לפי הכללים הנוגעים בהם - אם אדם תוך כדי משחק עושה דבר

שאסור במשחק, אז אסור לתת לו את ההגנה כי הוא לא נהג לפי הכללים

הנוגעים במשחק. השאלה היא מה קורה, אם מישהו עושה עבירה במשחק כדורגל,

והוא עושה את זה במסגרת המשחק או עושה דבר שאסור במסגרת המשחק. יש גם

סנקציה מיידית. "עבירה מקובלת" היא עבירה שעושים אותה 50 פעם במשחק

ומקבלים מיד תמורתה איזה סנקציה פשוטה. לעומתה ישנה עבירה שהיא באמת

עבירה, משהו רציני. הרעיון הוא שצריך לעשות לפי הכללים הנהוגים בהם,

ולא לעשות דבר במסגרת המשחק שהוא בכלל מחוץ לכללים הנהוגים.

השלישי הוא "שאינם אסורים לפי דין": אנחנו לא רוצים להכיר באופן

אוטומטי בכל משחק שמישהו אי פעם יחליט לשחק. יכולה להתפתח בחברה תרבות

ספורט שהיא מאוד לא מקובלת על הסביבה, ואנחנו לא רוצים להתיר אותה,

מכיוון שהעובדה קוראים לזה משחק שיש לו כללים משלו אינה צריכה לחייב

אותנו לקדש את הכללים שלהם. למשל, רולטת כביש. צריך להאמין שהכל בארץ



הזאת מותר, פרט למה שאסור. אם אדם משחק משחק, מותר לו לשחק משחק, ואם

רוצים לאסור אותו, אז נא לאסור אותו במפורש. תרבות של הימורים אסורה

לפי החוק. יש דברים אסורים. הדרך הנכונה לאסור משחקים מקובלים בחברה

היא לא על ידי אמירה, לא רוצה, לא מקובל עלי, אלא לאסור במפורש את

העניין הזה. לכן הצענו שאינם אסורים לפי דין.

היו"ר ד. צוקר; פעולה שהיא על פי הכללים הנוהגים, האם זו תהיה

עבירה פלילית או לא? משחק כדורגל, עבירה אלימה

באופן מיוחד, האם אפשר להביא את השחקן שעובר את העבירה לדין פליליז

ד. מרידור; בוודאות כן, כי הוא לא פעל לפי הכללים הנהוגים

במשחק.

לא כל מי שעבר מה שנקרא במשחק עבירה, מיד נחשב לעבריין. יש פה עניין של

סבירות. מעשה שהוא לא ממש עבירה במובנה הפלילי, אלא על גבול העניין

הזה. אלה דברים שאפשר לקבוע על פי שיקול לדיון. אם מישהו שובר לשני את

הרגל או את היד, אז הוא לא פעל במסגרת הכללים, והוא צריך לעמוד לדין

ואין לו הגנה. במקרים השונים נשאיר את השיקול דעת.

י, לוי; הבעיה פה היא הגבול והפיקוח על הגבול והמסר

והשחרור מכל דין פלילי בספורט, כאשר חלק מהספורט

שלנו הוא ספורט אלים וחלק לא. יש ספורט טבעי וסביר וטוב, גם בתחרותי,

ויש ספורט אלים. לא שמעתי שהעמידו אי פעם שחקן כדורגל לדין על זה שהוא

שבר את צלעותיו של השני. לאחרונה היו פגיעות בשחקני כדורגל, ששברו

צלעות ושברו רגל, ולא הועמדו לדין. מה שמפריע כאן הוא שענפי ספורט

הולכים ומתפתחים, התקנונים גם כן מתפתחים, ואין שום השגחה, אבל המילה

י'לפי דין" היא רק לגבי המשחק עצמו. אז נניח שהאיבקות היא על פי דין,

אבל אין לאף אחד שום השגחה על התקנון. אין כאן דרישה שתקנון המשחק יהיה

על פי דין. פעמים אני רואה ענפי ספורט שבעיני הם רחוקים מאוד מלהיות

סבירים אבל כל העולם חושב שהם סבירים.

צריך להיות פיקוח. או שאנחנו אומרים שהתקנונים צריכים לעבור אישור

כלשהו, ואז זה בסדר. אם רוצים על פי הכללים הנהוגים, זה דבר שנותן פתח

לכל התאחדות ספורט או לכל קבוצה או לכל מי שרוצה לבוא ולקבוע את

הכללים. אנחנו לא יכולים לבוא ולתת כאן צידוק לדברים שאין לנו שליטה

עליהם, או לדברים שאין שום מדד של סבירות, גם כאשר הסבירות בספורט שונה

לגמרי מהסבירות בחיים הרגילים. שופט צריך לומר, שאם בחיים הרגילים,

ביום יום, אני נותן לך מכה הגונה בפנים אז זה סבירות שזו עבירה גמורה

וזאת תקיפה חמורה, אבל אם אני נותן לך את אותה מכה הגונה במסגרת

ההיאבקות אז זה הופך להיות סביר. מכיוון שכך קבעו, שאחד נותן לשני

מכות.

אני מבין שצריך להיות גבול מסויים, אני מעדיף להשאיר את זה לפסיקה ולא

לקבוע כלל. אם יקבע הכלל, אני אציע בכל אופן, כאלטרנטיבה שנייה למחיקת

"לפי דין" יוסיפו את ההערה: כולל אישור תקנון

המשחק. כלומר לא רק אישור המשחק עצמו אלא כולל אישור תקנון המשחק, כולל

כל שינוי, כך שתקנון המשחק יצטרך לעבור דרך היועץ המשפטי או מישהו

אחר.



מכיוון שההגדרות הן מאוד כלליות ורחבות ואנחנו הולכים לתת פה צידוק

למעשים מאוד חמורים, כאשר הקריטריון היחיד הוא שמספיק שיהיה לזה צידוק,

אני לא סומך על אותם אנשים שיקבעו כללים כמו שצריך. ואין כאן שום

סבירות, כי הסבירות בספורס היא רחוקה מהסבירות בתחום אחר, אלה בכלל לא

אותם מדדים של סבירות. הסבירות לא קשורה לסבירות של 52, זו סבירות אחרת

לגמרי. כי מראש רף האלימות שם הוא גבוה מאוד. מראש רף הסיכון הוא גדול

מאוד.

למרות שהשאלה היא האם לאסור את הספורט הזה או

לא. כשאמרנו "לפי הכללים הנהוגים בהם", בעצם

הכנסו פה את מה שכתוב בסעיף 31. הסכם, במשחק כזה צריך לעמוד בכללים ולא

להיות נוגד את ערכי הציבור, אחרת הוא לא חוקי. למשל, הסכם שבו יהיה

כתוב שעד שהאיש מת המשחק לא נגמר, זה הסכם בלתי חוקי.

אני מציע להכניס פה את אותו קריטריון, שהוא השלישי. אני מוכן להשאיר

שיקול דעת לשופט.

(היו"ר ד, צוקר; אני רוצה שכאשר נשקפת סכנה אמיתית לבריאותם של

אנשים, שתהיה אפשרות לבוא ולומר, עד כאן.

"ובלבד שלא נוגד את תקנת

הציבור".

ד. איש שלום; סטיות קלות מהתקנון שהן מאוד מקובלות לא יכנסו

לעניין של סבירות, אלא לעניין של הכללים הנהוגים

בהם בפועל. זאת אומרת, כל מיני עבירות שנעשות במשחק כדורגל והעונש שלהן

מאוד ידוע. לעומת זאת, תקנת הציבור, זאת תהיה חפיפה עם האסורים לפי

דין.

ש.ז. פלר; אם מבטלים את סעיף 6, אז הסדר נשאר ברור. ח"כ

. לוי שואל, מה פירוש הדבר הכללים הנהוגים בהם? יש

כללים נהוגים. אם זה לא מספיק אפשר להוסיף, כללים נהוגים וסבירים. אני

רוצה לשמור על המונח סביר, למטרות הרבה יותר חשובות. יש כאן שתי מערכות

של סינון, כאשר מדובר בדבר שהוא מותר והשני בתוך המותר, תתנהג לפי

הכללים הנהוגים שם. ולי נדמה שכבר כאן ניתן להבחין בין מה שראוי להיות

מכוסה על ידי ציבור ובין מה שאי אפשר לעבור עליו וצריך להפעיל את החוק

הפנימי.

י. לוי; גם בית המשפט מוגבל, אם יבוא מישהו לבית משפט

ויגיד שמותר היה לרכוב על סוס בלי קסדה, וזה

התקנון ואלה הכללים המקובלים, בית המשפט לא יוכל להאשים את המאמן. בית

המשפט יקבע את הנורמות.

נ. רקובר; היהודים מאוד רגישים לעניין של סכנת חיים, ומשום

כך הם לא התירו דבר רק משום שכך זה מקובל. למשל,

ציד חיות, ישנה תשובה מאוד מענינית של יחזקאל לנדאו, הנודע ביהודה,

לשאלה ששואל אותו אדם עשיר, אשר יש לו אחוזות והוא רוצה ללכת לצוד שם

חיות, כפי שנהוג בחברה שבה הוא חי. הוא בוחן את הדבר מכמה בחינות, אם

מותר להרוג חיות, כדי להנות מהריגתן. אגב, לפי החוק החדש אסור אמנם

להתאכזר לחיות, אבל מותר לצוד חיות כדי להינות מהריגתן. יחזקאל לנדאו



בוחן את הדבר מבחינות שונות של חגישח היהודית, הוא גס מדבר על כך שהדבר

הזה נוגד את הגישה היהודית מעיקרה, ולאחר מכן הוא מגיע לנקודה שלנו,

והיא הנקודה השייכת ממש לסעיף קטן 6, ואומר שאסור לאדם להכנס לסיכון

בשביל הבידור. יש פעמים שאדם נכנס לסיכון מסויים, הבנאים שעולים לבניין

ומסכנים את עצמם, ופעולות אחרות שאדם עושה בשל פרנסתו. הבחינה צריכה .

להיות מאוד מדוקדקת, מתי מותר לאדם לסכן עצמו. בידור אינו אחד מהם.

ולכן, הוא אוסר את הדבר ומביא מקורות מהתלמוד שהוא לא יכול לקבל היתר

לדבר הזה והוא מבקש מאותו אדם שיאזין ויחוס על עצמו ויזנח את הרעיון

לצוד את החיות.

לגבי הפרטים של הסעיף הקונקרטי. הנימוק שנאמר, שבעצם הסעיף הזה מדבר

במשחקים מותרים, הוא דבר נכון באופן חלקי, משום שהמשחקים האלה מותרים

במובן זה שהם לא נאסרו, ולא שהמחוקק נתן דעתו והתיר אותם. הם לא הותרו

במפורש, אבל הם לא נאסרו. ולכן, השימוש באזכור ההיתר ביחס לזה, הוא

בערבון מוגבל, משום שהדבר לא נבחן בכתב אלא שהוא קיים. מלאכת המחוקק

היא לא מהירה כל כך כמו המציאות, המציאות היא הרבה יותר מהירה, הרבה

יותר דרמטית. ולכן, גם האלמנט "שאינם אסורים על פי דין" אינו עונה, או

עשוי לענות במרוצת השנים, כשיהיה דבר זוועתי, שהמחוקק יזדקק לזה. אבל

בוודאי שבפער הזמן עד להזדקקות המחוקק, המילים: "אינם אסורים על פי

דין", אינם עונים על מציאות שהיא מהירה יותר מאשר פעילותו של המחוקק.

לגבי פעילות ספורטיבית, שיש בה סיכון מועט, על כך ישנן כמה תשובות מכמה

מלומדים מהדור האחרון, שאמרו שהדבר הזה הוא דבר שאנשים לוקחים על עצמם

וזה מקובל כשהמדובר הוא בסכנה מזערית. אבל הגבילו את הדבר לסכנה

מזערית, כאשר הסיכון הוא לא מזערי, כמו במרוצי מכוניות, דומני שהמקורות

היהודים לא היו מתירים את הדבר הזה. גם לא היו מתירים פעולות כאשר יש

כוונת זדון לעושה הפעולה. גם כשכוונתו היתה כוונת זדון, זה יכלל בסעיף

שישה, כל עוד לא נוציא אותו מכלל ההגנה שניתנת לו בסעיף שישה.

כשאנחנו מדברים על תקנת הציבור, עלינו לזכור שבינתיים יש לנו חוק כבוד

האדם וחרותו. ובעניין זה ראה ערך, סעיף קטן 3, של החוק שלנו. אדם רוצה

להתאבד בנסיעה באופנוע בלא קסדה, באיזו זכות אתה מתערב? שאלה משפטית

מאוד חשובה, ואני לא יודע איך בתי המשפט יפסקו כאשר יגיע הדבר לחרות,

לאוטונומיה של האדם על גופו, באיזו מידה ואיך השופטים יפסקו בנקודה

כזאת, האם האוטונומיה תאסור, שאפילו אם המחוקק יאסור את הדבר, עשוי בית

המשפט לפסול הוראה חוקית משום שהדבר נוגד את האוטונומיה של האדם להחליט

מה יעשה בגופו, ולכן אי אפשר להתערב, ולכן לתקנה מועטת תהיה בוודאי

איזושהי תועלת אם יכניסו מגבלות נוספות, על סיכון מזערי או תקנת הציבור

או כל אלמנט נוסף. אבל שלא נשלה את עצמו, שהדברים שיקבעו כאן, שיבחנו

לאור זכויות הפרט, ישארו על עומדם.

מסעיף קטן 6, לפי הסיפא שבו, מתעוררת תמיד השאלה

לגבי חריגה מהכללים. עצם חריגה מהכלל היא חלק

מהמשחק שיש לגביו סנקציות מסויימות. לכן, אני רוצה להציע נוסח אחר,

"עשהו תוך פעילות ספורטיבית או משחק שאינם

אסורים לפי דין או שאינם בניגוד לתקנת הציבור", אם הדין קובע שהם

אסורים, אז אני כבר לא צריכה את תקנת הציבור, "ולא חרג באורח בלתי סביר

מהכללים הנהוגים בהם". אני מרחיבה כאן במידה מסויימת, כי אני לא יודעת

איך אתם בוחנים. הבעיה היא בחריגה.



י. קרפ; לגבי חוק צער בעלי חיים, מתעוררת השאלה האם משחק

מסוג כזה, שמוגדר כספורט, משום שאדם כאילו נאבק

בתניו, האם הוא לא בניגוד לתקנות הציבור.

אנחנו מעמידים להצבעה. הצעה אחת היא: עשהו תוך

פעילות ספורטיבית או משחק שאינם אסורים לפי דין

ואינם נוגדים את תקנת הציבור לפי הכללים הנוגעים בהם. מולה יש ההצעה של

י. לוי למחוק את הפיסקה. מי בעד ההצעה כפי שהקראתי אותה! מי נגדהז יש

לנו שתי גרסאות, א' וב'.

י. לוי? יש כאן עוד הצעה- "עשהו תוך פעילות או משחק

ספורטיבים (חשוב להכניס את הספורטיבי) שהותרו על

פי דין (לא שאינם אסורים על פי דין) לפי הכללים תנהוגים בהם ובלבד שאין

בכללים אלו פעילות הכרוכה בסכנת חיים". יש פה שלושה אלמנטים: ראשית,

אני מכניס את הכל למסגרת ספורטיבית, כי יש כל מיני משחקים. יש משחקים

בכסף, יש משחקים בדברים אחרים. אני מציע גם לעשות את זה בהצעה שלכם, אם

לא תקבלו את כל הצעתי. אם הצידוק פה הוא צידוק שמכוון לעניינים

ספורטיביים, אז יש להגדיר גם את המשחק, כמשחק ספורטיבי. דבר שני, צריך

שיהיה היתר לעניין, שזה לא יהיה משחק של שני ילדים כמו רולטת כביש. פה

אין הכוונה להתיר רולטת כביש, ורק אחרי שיהיה אסון, לבוא ולהתווכח אם

המשחק היה אסור או לא אסור. דבר שלישי, הוא שאין בכללים אלו פעילות

הכרוכה בסכנת חיים, כלומר, יש לעשות גבול מסויים לסבירות, לכללים. יש

לקבוע רף מסויים, והרף הוא סבירות גבוהה לסיכון חיים.

(היו"ר ד. צוקר; מי בעד הצעתו של י. לוי ירים את ידו. מי נגדה?

זה יכנס כהסתייגות. בכל הנוסחים אנחנו מכניסים

משחק ספורטיבי.

ד. לחמן-מסר; בזה הוצאנו את רולטת תכביש, הרשת וכל יתר

המשחקים שאינם משחקים ספורטיביים. זה טוב.

ד. מרידור; יש משחקים שלא קשורים לפעילות בכלל. משחק קלפים

הוא משחק, והוא לא פעילות ספורטיבית ויש בו הרבה

עבירות.

ש.ז. פלר; משחק כולל בתוכו את המושג של פעילות.

היו"ר דר. צוקר; אנחנו חוזרים לסעיף 3-49.

י. לוי; בדיון בישיבה הקודמת, שבעצם גלש ל-4, היה ויכוח

בין הגב' קרפ לבין פרופ' קרמינצר, לגבי מה

משמעות הסעיף. האם מדובר פה בדבר שולי או בדבר עקרוני או מהותיו פרופ'

גור-אריה וגב' קרפ הסבירו ואמרו, שאין כאן ענייך עקרוני ואין כאן כל

שינוי, כלומר לא באים באמצעות הסעיף הזה להכריע הכרעה עקרונית, אין כל

הכרעה בעניין של זכותו של האדם בגופו. פרופ' קרמינצר אמר, לא כך, יש

כאן הכרעה בסיסית, עקרונית, זכותו של האדם לגופו. לפי זה, אני עכשיו

מבין את 4 אחרת. אני מבקש רשות להגיש הסתייגות ל-4, כי לא הבנתי את

הדברים. אם פרופ' קרמינצר לגבי סעיף 3 אומר, שבסעיף 3 צריך הסכמה כדי

להציל חיי אדם, ואם הוא בר נתינת ההסכמה ואם הוא לא מוכן שתציל אותו,

אין לך רשות להציל אותו מכיוון שהוא בר נתינת ההסכמה, הרי שמכאן אפשר



להשליך על 4, שזח הצד השני של המטבע בנושאים רפואיים, שאם בא אדם ותובע

ואומר, זאת טובתי, כי כך כתוב כאן, ורופא יחתום לו שזאת טובתו, הרי

שרופא יוכל לקצר את חייו.

עומק הסעיף לא היה ברור לי בוועדת המשנה, והוויכוח שהתווכחתי אז עם

יו"ר הוועדה היה הרבה יותר טכני, גם מהותי אבל הרבה יותר מצומצם מאשר

היום. לאחר שהבנתי את רוחב סעיפים 3 ו-4, יש כאן שתי אפשרויות לוועדה,

או לבוא ולהגיד, אנחנו כן קובעים הלכה עקרונית, והלכה עקרונית זו נקבעת

אגב סדר חדש בחוק הפלילי. ואני אומר שאם הם מודעים לה, אין למחוק או

לפתוח את הדיון בצורה הרבה יותר רחבה, עם הזמנת אנשים. אני מתאר לעצמי

שיש רוב נגד ההסתייגות שלי, אבל פה מדובר בדבר הרבה יותר חד מאשר הבנתי

אותו. ולכן, אני פונה לוועדה, לבוא ולמחוק את סעיפים 3 ו-4, ולא לדון

בהם בגלל שמדובר בדבר מאוד מאוד בסיסי, שאגב, בחוק יש לו התיחסויות

שונות. בית המשפט בכל דין דן ומוציא פסקי דין שעדיין אין דרך ברורה

בעניין הזה, וגם בחוק הזה אנחנו רוצים לבוא ולקבוע דרך. כלומר, חייו של

האדם בידיו ואנחנו תלויים בהסכמתו כדי להצילו. וזו קביעה מאוד קטגורית,

מאוד ברורה, שאם הוא בר נתינת הסכמה, אין לנו רשות להצילו אלא בהסכמתו.

וזה דבר גורף ביותר שאנחנו הולכים לקבוע כאן.

הדיון הזה כאן הוא דיון מקוצר של מה שהיה בוועדה המשנה, כאן הובאו

העמדות והן לא בוררו באותו רוחב שבוררו בוועדת המשנה. האספקטים הרחבים

מאוד שנידונו כאן לא נידונו בוועדת המשנה.

היו"ר ד. צוקר; אני חושב ש-3-49, יותר מכל סעיף אחר, נידון פה

בעומק הרחב ביותר.

לפי תפיסתי את הפרשנות הנכונה לסעיף 3, גירסה

א', אין בו אותו מטען כבד שפרופי קמינצר הטעין

עליו בישיבה הקודמת. אני מפרש אותו בפרשנות יותר מצומצמת, ואסביר את

הדברים. מדובר רק על אותן עבירות שהופכות להיות עבירה באין הסכמה.

חבלה, למשל, לא קשורה לכאן בכלל. זה סוג עבירה שגם אם האדם מסכים, אסור

לך להרוג אותו. פה מדובר רק במקרים שעבירה מתקיימת כאשר אין הסכמה והיא

נדרשת. הדוגמא הקלאסית היא תקיפה, שכתוב שם שאחד האלמנטים של העבירה

הוא העדר הסכמה של הנתקף. הטענה במקרים האלה היא, שאתה לא יכול לקבל את

הסכמת האדם הנידון, כי הוא בלי הכרה, ואם בנסיבות העניין לא היה בידו

להשיג הסכמה, רואים אותו כאילו נתן הסכמה. הסעיף הזה לא מתייחס, למקרים

שההסכמה לא נדרשת בעבירה עצמה. במקרים האחרים, סעיף 4 מתייחס אליהם.

בסעיף 4 נאמר, שכאשר אדם עושה מעשה שאחרת היה עבירה, בלי קשר אם צריך

הסכמה, אם הוא נעשה בהסכמה, תוך טיפול רפואי, שתכליתו טובת האדם זולתו,

הוא פטור, או אין אחריות פלילית. פה ההסכמה היא לא האלמנט של העבירה

שאני מוותר עליו, אלא אלמנט של ההגנה או של הסייג, אבל ההסכמה מוגבלת

רק למקרים של טיפול רפואי או פעולה רפואית. אני חושב ששני הסעיפים

נחוצים, ואינם קובעים את הקביעות הנוראות או המאוד חשובות שהוצגו.

השאלות הקשות שהתעוררו כאן תוך כדי הדיון, הן שאלות שתמשכנה להטריד את

הפסיקה בכל מקרה שיבוא, ולא נפתרות באופן ברור. לא כתוב כאן שצריך

הסכמה, או שבזמן שיש הסכמה אפשר לפגוע באדם. כתוב שאותן עבירות שהעדר

הסכמה הוא תנאי לקיומן, מניחים את קיומה של ההסכמה בתנאים מסוימים.



יש בעיה אחרת בסעיפים האלה, בחלק מהמקרים יש חפיפה מסויימת בין תנאי

הצורך לתנאים האלה. זו טענה אחרת שלא העלה אותה י. לוי היום, והיא טענה

קיימת. השאלה הזו נגזרת מהפירוש הנכון שינתן להקף הצורך, יש ויכוח מה

בדיוק ההקף הנכון. מכיוון שלא הייתי רוצה להשאיר את זה לפרשנות אפשרית

רחבה, שלא לצורך, אין שום נזק בכתיבת הסעיף הנוגע בסיטואציה מאוד

ספיציפית, גם בעניין הרפואה, וגם בעניין הזה שצריך הסכמה, גם אם אי

אפשר להשיג אותה בתנאים האלה. אני מציע את שני הנוסחים בנוסחים האלה.

ח''כ י. לוי, לא פעם אחת אמרתי שיש לך אינטואיציה

משפטית מצויינת. תפעיל את האינטואיציה שלך, תוך

תשומת לב למה שאני אומר כאן, ומה שכתוב בסעיף. לא כתוב שום דבר אחר

מאשר שמדובר בעבירה שמותנית בחוסר הסכמה. ההיפותיזה היא שהאדם אינו

יכול להסכים וגם לא מישהו בשמו. האדם הוא מחוסר הכרה, ואינך יכול

במהירות הנחוצה, בלחץ הנחוץ, להשיג מישהו בשמו. אז מה אתה מציע? להשאיר

אותו באמצע הכביש מבלי להזיז אותו? הרי כדי להזיז אני זקוק להסכמה.

י. לוי; הטענה שלי הפוכה.

ש.ז. פלר; לא, ההיפותיזה היא רק כאשר אין יכולת לקבל את

ההסכמה. לעיתים אנחנו דנים תוך התעלמות ממה

שהוצע כאן. מביאים לך לחדר המיון אדם מחוסר הכרה, ואתה צריך לפתוח לו

את הקנה כדי לתת לו לנשום, אז מה אתה מציע?

היו"ר ד. צוקר; לגבי סעיף 3 יש לנו שתי גירסאות, גירסה א',

שנימק אותה ד. מרידור, וגירסה בי שאותה נימק חי'כ

לוי. מי בעד גירסה אי, כפי שהציג אותה דן מרידור? שלושה. מי בעד גירסה

בי כפי שהציע לוי? שניים. נרשום לך את זה כהסתייגות.

מי בעד לחילופין של יצחק לוי ירים את ידו? שניים. מי נגד? שלושה, נרשם

כהסתייגות.

י. קרפ; כדי להבהיר שמדובר רק באדם שעושים בו את הפעולה,

דרוש באופן מיידי לשם הצלת חייו של

אותו אדם.

היו"ר ד. צוקר; דבר נוסף, הסכמנו עם הצעת השר להשמיט את המילה:

"לוי'.

י. קרפ; הרעיון הוא שאנחנו יוצרים הנחה של הסכמה. כאשר

אי אפשר לברר את הסכמתו של אדם, כאשר הדבר דרוש

באמת להצלת חייו, למניעת נזק חמור, אנחנו מניחים את הסכמתו. יש בסעיף

י'או למען בריאותו", שהיא תוספת מאוד רחבה ובלתי מוגדרת והיא

לכאורה יכולה להשתמע גם ללא מצב של חרום.

"למניעת נזק חמור לבריאותו".

כדי להבהיר, אנחנו מחליפים את ''למען בריאותו",

ל-"או למניעת נזק חמור לבריאותו".



י. לוי; לגבי סעיף 4, ההצעה היא זולת, אם מדובר בקיצור

חיי אדם. זו הצעה שאני רוצה להוסיף לסעיף 4.

יש כאן מספר חברים נכבדים, שמנסים בהזמדנות זו

להתייחס ולפתור את כל הבעיה שיש להם עם עניין

המתת החסד. אני מסרבת להכניס את זת הנה. עניין המתת החסד לא יכנס, לא

מתחת לשולחן ולא מסביב. זה דבר שמוכרע מדי פעם בפסיקה ויש ועדה שדנה

בזה. גם אם תכניסו את זה הנה, נניח שהיה לכם רוב בהצבעה, זה לא היה

תופס. זה היה תופס בניסוח אבל זה לא היה תופס בבית המשפט.

ח"כ לוי, "עשהו באדם בהסכמתו", זהו תנאי אחד,

שהוא סובייקטיבי של אותו אדם, תוך פעולה או

טיפול רפואיים, זה מגביל את תחום המעשה. "שתכליתם", זהו התנאי השלישי

והוא אובייקטיבי, לא מה שהוא מניע אותו. שתכליתם, טובתו או טובת הזולת,

הקריטריון הוא אובייקטיבי ולקריטריון האובייקטיבי לא יכול להתפס אותו

מקרה שהוא.- אני רוצה שיקצרו לי את החיים.

ח"כ י. דיין צודקת, אנחנו לא דנים בעניין של

המתת חסד. השאלה היא כאן מה יהיה משקל הסעיפים

האלה בקביעת הפסיקה לגבי דעתו של המחוקק. בוודאי שהסעיף הזה אינו

מתכוון לעניין המתת חסד. אבל כאשר שופט יצטרך לראות כל מה שיהיה כתוב

בחקיקה בעניין הזה ולאזן את דעתו, הרי שהסעיף הזה יהיה נוטה לומר

שטובתו והסכמתו חד הם. וכך אני מבין את הסעיף. מכיוון שהם כרוכים יחדין

ומכיוון שבשום חוק לא מוגדר מה היא טובתו של אדם, לכן, במקרים

מסויימים, יבוא שופט ויגיד, כאן טובתו של אדם, כיוון שזה גם הסכמתו,

כלומר, שיש כאן דברים מצטברים, על כן, יהיה פה סעד, אנחנו נותנים תמיכה

חוקית לעניין הזה. מכיוון שאני מקבל את פרשנותו של פרופ' פלר ב-100%,

אז אני מציע שנכתוב את הסעיף קצת יותר בהרחבה.

ש.ז. פלר; לפני כעשר שנים, במשרד המשפטים, העלה זמיר,

היועץ המשפטי לממשלה דאז, את המקרים שבהם מדובר

בטובת האדם או זולתו, וזה לא עניין דווקא של בריאות וזה לא עניין דווקא

של שלמות הגוף, יש גם דברים אחרים. אינני רוצה לפרט אותם. תכליתם כסוג

פעולה היא טובתו או טובת הזולת. אם אנחנו מכניסים את כל הקוריוזים

שאנחנו חושבים שמסתתרים כאן אנחנו מקלקלים את כל הבניין של החוק הזה.

ד. מרידור לגבי ההערה האחרונה שהציע ח"כ לוי, מדוע זה לא

מספיק, למרות שלכאורה זה נותן תשובה, למה עושים

טיפולים לבריאות, לשלמות הגוף. אז כמובן שאם יש צורך מיידי לדברים

האלה, יש לנו הגנת הצורך. יש הרבה מאוד מעשים שהם חדירה לגוף האדם,

ניתוח פלסטי לדוגמא, שבהן לא מדובר בהצלת חיים, אבל זה שיפור איכות

חייו בעיניו. הוא חושב, למשל, שהוא יחיה יותר טוב אם יעשו לו ניתוח

בפנים.

לא כתבנו שפעולה או טיפול רפואי מתבצעים על ידי רופא, זה ביצוע יותר

רחב, יש אח יש חובש, יש פעולה רפואית שעושה מישהו שאיננו רופא, או חלק

מצוות של פעולה רפואית. הביטוי פעולה וטיפול הם ביטויים די רחבים,

ובלבד שהכל נכנס תחת רפואי. גם מוהל נכלל בהגדרה זו, למרות שהוא איננו

רופא. הוא עושה את זה בהסכמת ההורים, שהם הסכמת הילד.

הצעה אחת היא הגירסה הכתובה כגירסה א', בהצעה

השנייה מציע י. לוי להוסיף "למעט אם מדובר

בקיצור חיים". מי בעד הניסוח המקורי ירים את ידו מי בעד הצעת י. לויז

תרשם לח"כ לוי ולח"כ רביץ הסתייגות בסוגייה זו, התקבלה ההצעה שכתובה

כגירסה א'.

הצעה נוספת היא להוסיף בסעיף "ובלבד שהטיפול

נעשה על ידי מישהו מוסמך לכך". כי הסעיף הזה לא

מדבר על מקרה חרום, הוא מדבר על מקרה רגיל, ובלבד שהטיפול, או הפעולה,

נעשו על ידי מי שהוסמך לכך.

יש ביטוי "רפואי", שכתוב אחר כך במפורש. מה זה

טיפול רפואי? אני לא רואה את כל הסיטואציות ברגע

זה, ואני לא יודע מה הפירוש מוסמך. יש אצלנו במדינה מקצועות שצריך

להסמיך בהם אם אתה עוסק בהם. יש הרבה מקצועות שהם על יד הרפואה, אבל

איו צורך בהסמכה. צריך להזהר בזה.

סעיף 4 מדבר שלא בשעת חרום, לעומת סעיף 3. ולכן,

בעוד שבסעיף 3 הגישה היא שכל אדם יכול לטפל,

בסעיף 4 מדובר בסעיף צידוק, כלומר שנעשתה עבירה על אדם, חבלה, חיתוך,

אבל צריכה להיות סבירות שמדובר בטיפול שאני רשאי לעשות אותו. כי אם אדם

יבוא ויגיד לי, לטובתי כרגע, כרות לי רגל. ונניח שיש לו נמק ברגל והוא

מביא אישור מרופא שצריך, אבל זה לא מצב חרום. למה לתת צידוק כל כך רחב?

למה לפרוץ את הצידוק?

ההגדרה של טיפול רפואי זה לפי פקודת הרופאים, לא

יתכן לקחת ולהעתיק נוסח שלא יהיה לפיו. זה לא

יקרא טיפול רפואי.

היו"ר ד. צוקר; מי בעד ההצעה של י. לוי שיאמר בסיפא: "ובלבד

שהטיפול נעשה על ידי מישהו מוסמך, או מי שרשאי

לכך", ירים את ידו. מי נגד? ההצעה לא התקבלה, זה הפך להסתייגות.

הצעתי השלישית היא למחוק את הסעיף.

מי בעד הצעתו של י. לוי למחוק את הסעיף? מי

נגדה? ההצעה לא התקבלה, תהפוך להסתייגות.

סיימנו את סעיף 49.

ד. איש- שלום; שר המשפטים ביקש להחזיק את ההגנה שקיימת היום

בחוק, מתוך חשש שזה יפריע להם למהלך התקין של

עבודתם.

ד. מיידור; כשאדם עושה את המעשה במסגרת סמכותו, יש לו הגנת

צידוק. הסעיף מדבר על מצב שהוא עושה את זה לא

במסגרת סמכותו.

י. קרפ; הנושא עלה משום שקיים סעיף כזה היום בחוק

העונשין, ולפי ההצעה שלנו היא מדלגת על הסעיף

הזה במשמעות שהיא שוללת את ההגנה המיוחדת שניתנת לשופטים. אומר שר



המשפטים, כדי לאפשר למערכת בתי המשפט לפעול בלי חשש שבין על דרך של

התנכלות ובין שלא על דרך של התנכלות, אלא משום ניצול תקלות שנגרמות

במהלך השיפוט, בין מתוך טעות, בין מתוך פרשנות לא נכונה של חריגה

מסמכות. להחלטות של שופטים יש משמעות שנופלת מגדרי עבירות. בין בהפעלת

עונש מאסר, בין צו מעצר. המשמעות של ההחלטות של בתי המשפט היא פגיעה

בזכויות אדם.

אנחנו לא צריכים לקחת את הנתונים הקיצוניים ולהגיד, שאנחנו נותנים הגנה

לשופט שהוציא צו מעצר נגד המאהב של אשתו, משום שהפרקטיקה מראה לנו שכל

השנים לא עלה הצורך לעשות שימוש בדבר הזה. אבל כשאנחנו אומרים שלא עלה

הצורך, אנחנו לא צריכים לחשוש מלקיים את הסעיף הזה בתור עיר מקלט

לשופטים שנוהגים שלא כדין, משום שלא היו סיטואציות כאלה בפועל.

אם יש שופט בבית משפט בעיר גדולה בארץ והוא מנצל

את סמכויותיו ועוצר עו"ד?

אז תדון בשופט הזה כפי שאתה דן במסגרת בחינת

הכישורים שלו להיות שופט, עם כל המסקנות שאתה

יכול להסיק, אבל אל תדון בשופט הזה על ידי זה שתאנוס עליו את החוק

הפלילי. נגד השופט הזה יגישו תלונה ויסיקו את המסקנות שמתבקשות והוא

יפסיק להיות שופט.

אני לימדתי הרבה מחזורים של תלמידים, וכתבתי

דברים שלא הייתי יכול לכתוב אותם עכשיו, אבל

מעולם לא התייחסתי לסעיף 23 שקיים עכשיו, וזה היורש של 23 לחוק

העונשין. בשום ספר אין דיון בדבר, לא נתקלתי בשום קובץ פלילי בעולם

הנאור והפחות נאור. אין דבר כזה. הדבר הוא גם עלבון למערכת המשפט. לצאת

מן ההנחה הזאת ולומר שיש צורך בהוראה כאשר ההוראה שקיימת לא הופעלה

ואין צורך. מה אנחנו מסבירים כאן? איך ליצור כאן קרחונים כאשר האקלים

אינו מתאים לקרחון? אז אני שואל מפני שליבאי יודע שיש 23 בחוק הקיים,

אבל מי התייחס לזהל

אנחנו כאן מדברים על מצב שיהיה אם לא תהיה ההגנה

הזאת, ואנחנו רוצים להניח שבמקרה שהוא באמת

קיצוני ובאמת נדיר, אנחנו נעמיד שופט לדין לא על דין משמעתי על מעשה

שהוא עשה בתור שופט, אלא על העבירה הספציפית שהוא עשה, ואז השופטים

יצטרכו לפרש לגבי עצמם מה גבול החסינות שלהם.

את כל החסיניות של ח"כ צריך קצת לצמצם.

הסעיף הזה נועד לתת שקט נפשי לשופטים, כי בעצם

ההגנה, כל עוד הם פועלים במסגרת תפקידם בתום לב,

יש כל ההגנות האחרות. אבל אי אפשר על ידי סעיף לעשות הגנה כזאת גורפת,

כי פה יצא מצב ששופט שיש לו ריב שכנים או משהו כזה, יכול לעשות שימוש

בסמכותו באופן לגמרי מופקר, לצוות על מאסר של מישהו, ופה תהיה לו

חסינות מוחלטת. זה דבר שהוא לא סביר.

אני מציע, כדי שהווליום יהיה וליום וההשלכות לא יהיו מוגזמות, שנוסיף

את המילים "בתום לב".



י. לוי; אני מציע שאנחנו נבחן את השופטים לאחר שנחוקק את

החוק הזה בלי הסעיף הזה, אם תתחיל תסיסה במערכת

המשפט או אם החבריה יהיו פחות רגועים או אם עושים מעשה ומבקשים וליום.

אם תבוא בקשה לווליום נחוקק את החוק.

אני מחזיקה פנייה של השופט בר-אופיר לגבי רשמי

ההוצאה לפועל. אני לא בטוחה אם זה שיפוטי או

מעיו שיפוטי, כי הם מפעילים גם נושאי משרה מעין שיפוטיים. לכן, אם

מדברים על הבעיה, זה באמת החלטות מעין שיפוטיות וזה מרחיב, מה דינו של

בורר שפעל גם הוא בתום לב ונתן החלטה שיפוטית והתברר שהוא חרג

מסמכויותיו.

אין עבירה כזאת.

לכן, אם מקבלים את ההערה של ח''כ פורז, דהיינו

אלמנט תום הלב, ואם מרחיבים אותה לכל מי שנותן

החלטה שיפוטית ולא נושא משרה שיפוטית, הרי שהסעיף הוא רחב מאוד והשאלה

האם זה נכון לחוקק את זה בצורה הזאת.

ד. מיידוי; הסעיף מיותר. אבל אני אסכים להצעת פשרה.

ממה הם חוששים? מהנאשם? מדובר על אישום פלילי

שהמדינה צריכה להגיש. הטרדה אזרחית לא נמנעת כאן, פה מדובר על עבירות

פליליות.

ג. ויסמן; "אדם בית משפט או בבית דין או אחד מחבריהם, או י

שהוא ממלא כדין חוקותיו של אדם כאמור וכל אדם

אחר חייב לבצע פעולות שיפוט לרבות בורר, לא תוגש נגדו תובנה על עוולה

שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

ההטרדה שאדם יכול להטריד היא בתביעה אזרחית.

הוא לא מטריד מכוח חוק אחר. פה אין סכנה שהעציר

יטריד, הסכנה היא שהיועץ המשפטי יטריד. כי תביעה שמגיש נגד שופט, רק

היועץ המשפטי לממשלה יכול להגיש אותה. זה נראה לי קצת מוגזם.

אם רוצים ללכת לפשרה כדי לא לריב עם השופטים, הייתי כותב "תום לב"

ומוריד את הסיפא.

ח"כ שהחסינות שלהם אולי רחבה, מעשה במילוי תפקידו, השאלה היא אם זה

במילוי תפקיד או לא, זו שאלה פרשנית שצריך לטפל בה. אם הוא ירה במישהו

תוך דיון בכנסת, הוא עשה את זה במילוי תפקידו? אם זה במילוי תפקידו אז

יפרשו מה זה תפקידו. אם יגיע יועץ משפטי כזה שמעמיד לדין שופט על דבר

שלא הגיוני שיקרה? לכן, אני מציע למחוק את הסעיף. אם שר המשפטים עומד

על זה בתוקף, מכיוון שהסעיף קיים, אז להוסיף את התוספת של א. פורז.

א. רביץ; מאחר שאנחנו עוסקים בסוגייה שבעצם אף פעם לא באה

לידי מימוש, לא היו דברים כאלה, אני חושב שזה לא

הגיע בכלל לניסיון להתמודד עם החוק, אני רואה את זה כאחד הסעיפים שהם

שייכים למשפחה של מסר ציבורי, כמו הרבה חוקים שאנחנו מחוקקים בגלל שיש

בהם מסר. המסר הוא שלילי לחלוטין. כל הסעיף הזה מיותר. אם באמת יש



בעיה, לחץ של שר המשפטים, אז אני מצטרף למח שהציע ד. מרידור, למחוק את

הסייפא ולהוסיף את התוספת של א. רביץ.

אנחנו מצביעים, האם אנחנו כוללים או לא כוללים

"נושא משרה שיפוטית לא

ישא באחריות פלילית למעשה שעשה בתום לב במילוי תפקידיו השיפוטיים". מי

בעד לכלול סעיף בנוסח שקראתי ירים את ידו? שניים. מי נגד לכלול סעיף?

ארבעה. ירשם כהסתייגות שר המשפטים.

נעבור לסעיף 52-ב'.

ההצעה מדברת על הסעיף הקיים בחוק העונשין שמדבר

על חריגה מתנאים של צורך והגנה עצמית, רק במובן

של חריגה מהסבירות. כל יתר התנאים מתקיימים והמעשה היה בלתי סביר

בנסיבות העניין. באותם מקרים ההצעה היא שכאשר מדובר בעונש חובה ובעיקר

חושבים על רצח, יהיה שיקול דעת לבית משפט לתת לו עונש נמוך מעונש מאסר

עולם חובה. פה אנחנו מצרפים גם את מה שאין בחוק הקיים וזה כורח, משום

שבחוק הקיים אסור לזה להיות הגנה חמורה או מוות, כדי שההגנה בכלל תקום.

אבל מעבר לתוספת של כורח מדובר בסעיף הקיים למעשה היום.

יש שאלה הרבה יותר רחבה של עונש חובה, והיא לא

נוגעת בהכרח לשאלת הכורח והצורך וההגנה העצמית.

יש מקרים קשים מאוד של המתת חסד. אם שר המשפטים, שהציע את ההצעה, רוצה

לקבוע שעונש חובה לא יהיה יותר עונש חובה, אפשר יהיה לסטות ממנו, אז

אפשר לקבוע את זה באופן כללי. אני לא בטוח אם זה טוב או לא טוב, צריך

לעשות על זה דיון רציני מאוד. שר המשפטים חשש שאם הוא יביא את זה

לכנסת, אז הוא ישמע נימוק שלא כל כך הבנתי אותו, ושמעתי אותו אומר את

זה. אבל לקבוע שהסטייה מעונש חובה מוטלת רק במקרים אלה ולא במקרים

. האחרים, לא נראית לי קונטיסטנטית משום דבר. באופן תיאורטי, לפי ההצעה

הזאת, מדובר על אדם שהיה במצב, שהיתה סכנה לרכושו והוא בתגובה ירה והרג

מישהו, רצח אותו. אני לא חושב שצריך לתת לו הקלה ולהגיד שהוא יכול לקבל

רק שנתיים מאסר ולא מאסר עולם, כי הוא הגזים. אלא אם רוצים לומר שבכלל

לא נותנים לו עונש כי זה המקרה של הגנה עצמית.

מדובר על אדם שלכאורה עבר עבירה פלילית, אדם רצח, ירה במישהו וגרם

למותו. מתי הוא יכול לצאת נקי? במקרה של הגנה עצמית, שמופיע היום בסעיף

46, אנחנו אומרים, שאם הוא עשה את זה, כשנשקפה סכנה מיידית לרכושו, או

לרכוש זולתו, כדי למנוע זאת הוא ירה בו למוות. למה אולי לא תהיה לו

הגנה היום? מפני שהוא עשה את זה לא בניגוד לסעיף 46 בניסוחו, אלא

בניגוד סעיף 52, שכתוב שסעיף 46 לא יחול אלא אם המעשה היה סביר בנסיבות

העניין. בא סעיף 52-א ואומר, שגם אם לא היה סביר, עונש מוות אמנם לא

ניתן לו, אבל אנחנו עוד נוכל להוריד לו את העונש. זאת אומרת, אדם עשה

מעשה לא סביר, הוא הרג אדם, קטל נפש בגלל מעשה גניבת רכוש בסה"כ, אבל

מאסר עולם הוא לא יקבל. אם רוצים לתת שיקול לבית משפט בעונש מוות, זאת

שאלה טובה, אבל בסעיף הזה, זה ישמע כללית לגמרי על נסיבות הרצח ולאו

דווקא במקרה הזה. ולכן, לא נראה לי שנכון לעשות מעשה חלקי של מתן הקלה

או רשות לשיקול מה הדין ועונש מוות, דווקא על מקרים שאדם חרג מהסביר

ופגע בו אדם וגרם למותו ברצח, מפני שהוא רצה להגן על רכוש, הוא רצה

להגן על דבר שהוא לא ראוי להגנה. לדעתי הסעיף הזה לא ראוי. אני אשמח אם

לא יתקבל, אבל אם יתקבל אולי אגיש הסתייגות.

זאת היא פרשנות לא כל כך רחבה, ואנחנו דנים בכל

מה שיש בחוק הפלילי העכשווי.

העניין הוא אחר, אני מצטרף לדעתו של ד. מרידור מסיבות אחרות.

ראשית כל, הדוגמא היא מאוד מרשימה, אבל היא איננה ריאלית, כי אס

התקיימו כל יתר התנאים של רצח, אז הרצח לא התבצע ביתר התנאים של ההגנה

הפרטית. רצח זה בכוונה תחילה, תוך גיבוש מראש, כך שכאשר אדם רואה פתאום

לנגד עיניו את רכושו של הזולת, ומגן עליו באמצעי שהוא בלתי סביר ומביא

לתוצאה בלתי סבירה, זה לא רצח. זו הריגה.

אני תומך בהצעה הזאת משתי סיבות אחרות. נדמה לי שזהו חשש שווא, שאם

תעלה השאלה של ביטול עונש מאסר עולם חובה, שמייד יבקשו עונש מוות. עונש

מוות קיים והטילו אותו, אין כאן שום חשש, וצריך להעלות את השאלה לבטל

עונש מאסר עולם חובה, מפני שזה מביא לעיוות הדין, לעיוות החוק

ולצביעות. אם המדובר בהורדת העונש, זאת אומרת, אחריות מופחתת, האחריות

המופחתת איננה נדרשת רק כאשר יש עונש חובה. האחריות המופחתת יכולה

להיות מחויבת כאשר העונש אינו חובה, אבל במקום שהמקסימום יהיה 20 שנה,

שיהיה 10 שנים אם אדם בצע את המעשה מתוך פרובוקציה.

בפסיקה התעוררה השאלה של אחריות מופחתת לאו דווקא בקשר לשלושת הסייגים

האלה, אלא על אי שפיות דעת. כאשר אדם הוא על סף אי-שפיות הדעת.

במשרד המשפטים אנחנו עוסקים עכשיו בניסיון לנסח

אותן סיטואציות מיוחדות שיאפשרו חריגה מעונש

החובה מתוך הגדרה הסיטואציות, כדי שזה לא יהיה ביטול גורף שלנו של

חובה, אלא הגדרת הנושא של גבול אי השפיות, הגדרת סיטואציות מסוימות של

מצוקה, כמו, למשל, המקרה שהיה עם הבחור שרצח את אביו בסיטואציה מאוד

מיוחדת.

אין פה מחלוקת בין אלה שמדיינים על אי קיומו של הסעיף הזה לגבי התכלית

שהוא מקיים, אלא שהשאלה הנשאלת, אם אנחנו עושים את זה כפי המוצע עכשיו,

כוללים את הסעיף שקיים בחוק, או שאנחנו מבטלים בהחלטה של מחדל לא לחוקק

את הסעיף היום, ואנחנו נגיש הצעה שהיא הצעה מסוג אחר יותר מקיפה.

אנחנו מציעים לא לבטל את הסעיף שקיים היום בחוק, משום שהוא מתמודד עם

חלק מהסיטואציות שבהן יש מקום לחרוג מהרעיון של עונש חובה.

הרי החוק הזה דן גם באי שפיות הדעת, מתוך חוסר

שליטה, או אי שפיות הדעת השכלית. באותה מידה

שאותו חוק מתייחס לאותם סייגים של 46-47, תתייחסו למה שדנו כאן, ואז

תהיה איזשוהי הכללה הגיונית. מדוע דווקא באי שפיות הדעת אין נוגעים

ואין אומרים שום דבר, ולמקרים האלה, שלא היה להם זכר בפסיקה,

מתייחסים?

העובדה שההצעה לא הופיעה באופן חלקי או מלא, או

בחלק הכללי של חוק העונשין, לא מעידה על זה

שמציע ההצעה לא חשב שאנחנו צריכים לא להתייחס לנושא של עונש החובה,

משום שהשאלה של ההשלכות של עונש חובה ושל החריגה מעונש חובה, מופיעה

אצל מציע ההצעה בדרכי ענישה ולא פה.



אבל כיוון שאנחנו לא עובדים עדיין על דרכי ענישת, חשבנו שיחיה לא נכון

לשנות מחמצב הקיים היום, שנותן תשובה, אמנם חלקית, אבל תשובה, ולמחוק

אותה באופן מכוון, כדי שכאשר שירחיבו, אנחנו נחזור ונוסיף.

אני מצהירה בשם משרד המשפטים, שאנחנו יושבים ודנים עכשיו על המיכלול של

הסוגייה הזאת, אבל עד שאנחנו נגיע ועד שנחוקק, אני מציעה לא לשנות

מהמצב הקיים.

סעיף 44 רחוק מ-46. סעיף 44 דן באי שפיות דעת,

ו-46 מתחיל לדון בשלושת המקרים האלה.

א. פורז; באופן עקרוני אני מתנגד לעונשי מינימום. אני

חושב שהמציאות יוצרת סיטואציות שבהן שיקול הדעת

צריך להשמר ולא לכבול. לכן, גם בעניין של עונש חובה על רצח, בהרבה

מקרים מעוותים את העובדות, כדי ליצור סיטואציה שהיא לא רצח אלא הריגה,

כדי לאפשר הטלת עונש.

השאלה שנשאלת היא, האם כדי לעשות את התיקון הגדול, אנחנו נבטל את מה

שכתוב פה, שהוא מוצדק, כי אולי הוא חלק מהתיקון הגדול, או לעשות את

התיקון הקטן.

יש הצעת חוק פרטית, שכבר עברה, על אחריות מופחתת

ועל עונש מופחת. אומר א. פורז, אם העובדה שאשים

לכם מעצור תיאלץ אתכם להתחיל לרוץ מהר, אני אשים לכם מעצור. אני אומר, .

אל תשים מעצור, יש הצעות חוק שעברו במליאה, יש עוד כמה שאנחנו נשים

אותם עכשיו במליאה, ובזה אנחנו נאיץ את המשרד לעשות את זה, ואתה תראה

שמייד המשרד יגיש נוסח.

ההצעה שלי היא להשתמש בהצעות הפרטיות כדי ללחוץ על המשרד, לאשר את זה

במתכונת המצומצמת.

אם זה בחזקת האצה, מה מונע, אם כך, להכניס את

סעיף 44?

י. לוי; בעיקבות הדיעות האחרונות שהשמיע נשיא המדינה

בדבר אי מתן חנינות ואי קיצור זמן המאסר זה בלתי

אפשרי לבטל את עונש החובה. כל שופט שמקציב עונש חובה יודע שהנשיא אח"כ

יבוא ויקצור. היום כל העסק תקוע. ולכן אני בעד ביטול עונש החובה. אני

מצטרף לדעתו של היו''ר. לא בגלל שאין לנו היום הצעה כללית, אנחנו לא

נעשה שום תיקון. בואו נתחיל בכך ונאיץ במשרד המשפטים דרך הצעות חוק

פרטיות או בדרכים אחרות.

לגבי השאלה של י. דיין, זה מאוד מסורבל, כיוון

שהדברים לא כוונו להגדרה וכיוון שיש להם השלכות

על הגבול שבין סיטואציה של אי נשיאה באחריות פלילית לבין סיטואציה של

אי הפעלת עונש חובה, הדברים הם מורכבים.

ד. מיידוי; אני מבין שיש רוב ל-52-א, אז אני מציע הסתייגות.

שיהיה כתוב ב-52-א: "עבר עבירה אדם, שדינו עונש



חובה, רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, להטיל עליו עונש קל ממנו". בלי

שום הסברים נוספים.

אם פרופ' פלר צודק בנימוקיו, אז זה סעיף מיותר ואפשר לוותר עליו.

אם הוא לא צודק, אני מפחד מזה שקיומו פה, ירגיע את הרוחות. יש מחלוקת,

שר המשפטים חושב אחרת, והוא אמר לי בפומבי, שהתוצאה תהיה שלא יעבירו

שום דבר.

עמדה ששר המשפטים הצהיר עליה בפומבי, שהוא חושב

אחרת משיקולים טקטיים, הוא לא יציע הצעה לוותר

על עונשי חובה באופן גורף. יחד עם זאת, אנחנו בתוך משרד המשפטים קיבלנו

מהשר מנדט לנסח הצעה.

אני לא כל כך מבינה מה החיוניות להצביע היום ולגמור את הסעיף חזה. אני

חושבת שעל חוק שדנו בו כל כך הרבה זמן, אפשר לקיים עוד ישיבת. אנחנו,

במשרד המשפטים, נראה מה אנחנו יכולים לעשות.

אנחנו, במליאת הוועדה, בעצם דנו בעיקר בדברים

שיש להם הסתייגויות. לא דנו בסעיפים אחרים. אני

כחבר המליאה רוצה לדון בעוד כמה סעיפים.

ד. מרידור; דנו ארוכות בחוק הזה, ועדת המשנה וגם ועדה

במליאתה, והגשנו לחברים, ובקשתי כבר לפני שמונה

חודשים, שנגיש גרסאות שונות למליאת הוועדה. סעיף 52-א רבתי התקבל כפי

שהוצע פה היום. אני מגיש הסתייגות. החוק לא יבוא למליאת הכנסת בשבוע

הקרוב, אלא בעוד שבועיים. אני מודיע, שאם משרד המשפטים יגיש בתקופה של

שבועיים הצעה שתהיה לי סבירה, אני אוריד את ההסתייגות.

אנחנו נצביע על 52-א. אם יש לו רוב, תהיה

הסתייגות של שניכם שתמשך באותם תנאים ששתצבתם.

בשבועיים הקרובים, בלי קשר להצעת החוק הזאת, יתקיים דיון כאן בוועדה על

סמך הצעת חוק שעברה במליאה.

במידה ונחליט להעביר את זה לראשונה, שהמשרד ידע שהתחלנו במסלול זה.

מי בעד 52-א בנוסח כפי שהגישה הממשלה, ירים את ידו? ד. מרידור

הסתייגות. אני אאשר לחברים אחרים להצטרף לאותה הסתייגות אחר כך.

ברגע שהחוק יעבור במליאה הוא משפיע באופן מאוד משמעותי על שורה ארוכה

של סעיפים של נושאים בחוק העונשין ובחוקים אחרים. יש פה גם עבודה עצומה

שצריכה להתבצע או שלבי ביניים, עד אשר דברים ייושמו ויושפעו ממת שאנחנו

נעביר.

לכן, אנחנו נביא את החוק למליאה רק כאשר מונח לפנינו מכתב משר המשפטים

שמבהיר לנו את המשך הטיפול של המשרד במה שמשתמע עם העברת החוק במליאה.

יש פה שורה שלמה של פעולות.



אני תובע תשובה מהשר במליאה ובפני הוועדה מה המשרד מתכוון לעשות.

קריאה; אני לא מבינה למה צריך הצהרה רשמית של שר

המשפטים שאנהנו מתכוונים לעשות חוק מעבר, זה

ברור לנו שאי אפשר ליישם את החוק הזה בלי חוק מעבר.



2. הצעת חוק גביית חובות (ביצוע צווי מאסר)

(הוראת שעה) (תיקון מס' 2). התשנ"ד-1994

הצעת חוק גביית חובות, ביצוע צווי מאסר, הוראת

שעה - תיקון מסי 2 - אנחנו זקוקים לחוק הזח, משום

שהכנת חוק הוצאה לפועל מתעכבת. א. גולדשמידט עושה עבודת ענק, והיא לא

תיעשה במהירות כפי שהובטח למליאה. יש פה הצעה להאריך את זה עד ל-1

בינואר 95. זאת הצעה שמשמעותה היא המשך ביצוע מעצרים כפי שהוא מתבצע

היום, ולא לפי מה החוק החדש מציע. מאחר שיש פה כמה אנשים שעניין ביצוע

צווי המעצר הללו הם מאוד קשים להם, אני מציע לדחות את זה עד אוקטובר,

לקצר את זה לפחות בחודשיים, ובכך נביא גם גאולה למשפט העברי.

כ. שלו; הדיונים בוועדת המשנה מתארכים מעבר למה שציפינו.

אני גם צופה שהוועדה במליאתה שוב תקרא את

הסעיפים ושוב תעמיק בהם, ואני מציעה לתת לנו את הזמן. הסמכויות האלה

כלולות בתוך תיקון 14, ממילא אם יחקק החוק, החוק הזה בטל. זו כבר פעם

שנייה שאנחנו באים לוועדה עם בקשה להארכה. אנחנו מציעים לתת לנו כמה

זמן שאפשר. אני רואה את הבעיות שעולות בקריאת הסעיפים, ובכל פעם שמישהו

קורא את הסעיף הבעיה עולה מחדש וצריך להתמודד איתה.

יש פגרת קיץ ואנחנו צריכים לרכז מאמץ לגמור את

זה עד פגרת הקיץ, גם בוועדת המשנה וגם במליאה.

יש כאן כמה חוקים שסותמים את עבודת הוועדה. אחד מהם היה החוק הפלילי

שסיימנו, והשני זה החוק הזה, שאנחנו גוזלים הרבה מאוד שעות מהוועדה

לצורך החוק הזה. אני מציע עד ה-1 בנובמבר.

היו"ר ד. צוקר; בזה אנחנו לוקחים על עצמנו התחייבות, שמשמעותה

עבודה גם בפגרה וגם כאשר תדון בזה מליאת הוועדה.

זה שק שאנחנו שמים על עצמנו ומקבלים על עצמנו.

הישיבה ננעלת בשעה 35;13