הכנסת השלוש-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 187

מישיבת ועדת התוקה, חוק ומשפט

יום רביעי, ח' בסיון התשנ"ד (18 במאי 1994) , שעה 11:00

חברי הוועדה: ד ' צ ו קר

א' זנדברג

י' לוי

י' דיין

יהודית קרפ - משנה ליועמ"ש, משרד

המשפטים

לבנת משית - משרד המשפטים

נצ"מ ר' גוטליב - עוזרת היועץ המשפטי, משרד

המשטרה

נצ"מ אמירה כוכבא-שבתאי - ראש מתלקת תקירות, משרד

המשטרה

אברהם רובין - עוזר מקצועי למנהל בתי-

המשפט, הנהלת בתי-המשפט

יוסי גבאי - מתמחה, הנהלת בתי-המשפט

שמואל סף - לשכת עורכי הדין

ד' ואג

ד ' לחמן-מסר

ח' צנעני

הצעת חוק סדר-הדין הפלילי (תיקון מס' 16),

התשנ"ג-1993.



הצעת חוק סדר-הדין הפלילי (תיקון מס' 16),

התשנ"ג-1994

אני פותח את ישיבת הוועדה. על סדר יומנו הצעת תוק סדר-הדין

הפלילי (תיקון מס' 16), התשנ"ג-1993. אני שמת שגם תבר-הכנסת אליעזר

זנדברג נוכת, ואני מקווה שהוא יוכל להישאר איתנו עד סוף הדיון. נדמה

לי, שזה חשוב, כדי לקבוע פרקטיקה, שאחם מנוסים בה יותר מחבר-הכנסת

יצתק לוי וממני. תברת-הכנסת יעל דיין לא היתה בישיבה, על נושא זה,

בפעם הקודמת. יהודית קרפ ולבנת משיח, תקנו אותי אם אני טועה, אך נדמה

לי שסיימנו את סעיפים 1 ו-2 בהצעת התוק והתבקשתם להגיש נוסת. אני

מציע, שלבנת משיח חציג את הנוסת המוצע. אם אין לנוכחים הערות יוצאות

דופן , נקיים דיון כבן שעתיים. לבנת משית תציג את סעיפים 1 ו-2 באופן

מלא, כלומר גם את התיקון שעשינו וגם מה שהצעתם ואישרנו ונוכל לעבוד

לסעיף הבא.

החלק השני של סעיף 1, שאנו הצענו בעניין זה להחליף את הנוסח

שהוצע בדף הכחול, מתייחס לאפשרוח של מינוי סניגור בנושא של דיון נוסף

ובנושא של משפט חוזר, דבר שלדעתנו איננו מוסדר היום ושראוי שיוסדר.

הנוסת, שבהצעה הכתולה, לא נקט בלשון ברורה והתבקשנו להעביר את הנוסת

המוצע. העברנו לכם, ב-2 במאי, נוסת, שבו אנו מציעים הוספת סעיף קטן

(ה): "(ה) בית המשפט יהיה רשאי למנות סניגור לצורך דיון בבית המשפט

בבקשה לדיון נוסף או למשפט חוזר וכך לצורך הדיון בדיון הנוסף או

במשפט החוזר אם נתקיימו במבקש התנאים האמורים בסעיף קטן (א)(1) עד

(3)" - בו מדובר במינוי תובה - "או (ג)" - בו מדובר במינוי רשות -

"ובית המשפט ראה שיש ממש בבקשה; ובלבד שלא ימונה סניגור אלא לאתר

שמיעת היועץ המשפטי לממשלה או בא כותו".

האם נראה לך, שהביטוי "לצורך דיון" כולל גם הכנה לקראח דיון?

לא. אנו בכוונה לא כללנו זאת.

כלומר, לא קיבלתם את הבקשה. אם זכור לכם, במהלך הדיון , התעוררה

השאלה מי יעזור לנאשם בהכנה.

נכון. היתה כאן בקשה, שזה ייכלל.

ברצוני לומר מה היו הקוים הכלליים, שהינתו אותנו בהצעה כפי

שנוסחה עתה מתדש. תתילח, ברצוני להתיתס לשאלה, שעלתה כאן, בעניין

הערעור, ולומר שאנו סברנו, לאתר בדיקת התוק, שאין צורך לומר דברים

כלשהם מפורשים לעניין הייצוג בערעור, כי התוק עצמו בסעיף 16 קובע

ש"סניגור שמינהו בית-המשפט ייצג את הנאשם בכל הליך לפי שופט או בית-

משפט, לרבות בערעור, זולת אם הורה בית-המשפט אתרת". סעיף זה מנית

נורמליזציה כלשהי של הליך, שעורך-דין מייצג נאשם, ניתן פסק-דין



בערכאה אחת, הנאשם או המורשע עדיין בקשר עם עירך-הדין ועורך הדין הוא

שמגיב על פסק-הדין ומייעץ לנאשם אם להגיש ערעור או לא להגיש ערעור

והוא שומע מה יש לנאשם להגיד.

אבל, אולי הקשר הסתיים. - זו אחת השאלות שעלו כאן .

אבל, האמירה היא, שהמינוי שלו הוא גם לצורך ערעור. הקשר לא

מסתיים מכוח מה שכתוב בתוק. אם התוק מצא לנכון לומר, במפורש, שהמינוי

הוא גם לצורך ערעור, משתמע מכך שהמינוי הוא לצורך הערעור. הקשר לא

מסתיים, עד שלא מגיעה נקודה זו למיצוי.

כשאנו דנים במשפט חוזר או בדיון נוסף, אנו דנים בהליך שאיננו

הליך נורמלי, כלומר הוא איננו תלק ממערכת ההליכים הרגילים. לכן ,

הכללים, שצריכים לתול עליו, צריכים להיות כללים שמביאים בחשבון את

העובדה שיש את הכלל של סופיות הדיון וההנתה היא שלאתר שמוצו כל

ערכאות הערעור זהו סוף דבר, אלא בנסיבות יוצאות דופן מאד. לנסיבות

יוצאות הדופן הללו לא נכון להצמית מנגנון אוטומטי, שמברר אם הן

קיימות. אנו תושבים, שזו ראיה מוטעית לראות את ההליך הפלילי כאילו

הוא לא מסתיים לאתר כל שלבי הערעור, אלא עדיין אנו צריכים לדאוג

לנאשם, כלומר לדאוג לכך שמישהו יתשוב בשבילו האם יכול להיות שיש מקום

להגיש בקשה למשפט חוזר או לדיון נוסף, שאלה הליכים תריגים מאד ויוצאי

דופן מאד ואינם מכוונים לסדר העניינים הרגיל של ההליך הפלילי. בחתתשב

בראיה הזו של יציאת הדופן של ההליכים האלה יתד עם הכלל של סופיות

הדיון, אנו קבענו, למעשה, עקרון כפול - הסתמכנו על העילות למינוי

עורך-דין , אך לא עשינו אותן עילות תובה במקרה שיש עילות תובה למינוי

לעניין ההליך הפלילי עצמו. החוק מבחין בין מקרים שנאשם הוא תירש וכו'

לבין מקרים אחרים. ברצוני להפנוח את תשומת לב הוועדה לעובדה, שאנו,

כאן, מבתינת עילות המינוי, תרגנו מהקיים, בזה שלא עשינו מינוי חובה

ועשינו את כל המינוי כעניין של שיקול דעת של בית-המשפט.

דבר שני הוא, שאנו לא חשבנו, שבהתתשב בעקרונות הכלליים, שרואים

בהליך הליך מיוחד, לבקשה לדיון נוסף ולו', אנו צריכים לדאוג למנות

סניגור לאדם שרוצה לבחון את עניינו ולראות האם יש מקום לדיון נוסף או

לא. לעומת זאת, אנו תושבים, שאם אכן עניינו של אדם מגובש, במובן זה

שהוא מגיש בקשה לבית-משפט לבקש את הדיון הנוסף...

השיבי על שאלה, שכל חברי הוועדה שאלו אותך בפעם הקודמת: מי יתן

לו יעוץ, לגבי השאלה האם כדאי לו לבקש דיון נוסף או לא?

מי יגיש את הבקשה לבית-המשפט?

ברצוני לומר כאן, באופן מאד מתון וצנוע, שהיתה כאן בקשה של 3

תברי-הכנסת, אלי גולדשמידט, דן מרידור ואנוכי, שהשתתפו בישיבה

הקודמת, לגבי שלב ההכנה. בשלב ההכנה זה נכון בידיעה שמדובר בהליך

תריג ובידיעה שמדובר במספר מוגבל ומצומצם של מקרים, והיתה בקשה שיהיה

מישהו שיתן לו את היעוץ, שהרי אין לו מושג אם יש טעם בכלל לבקש דיון

נוסף או לא.



אני מוכרחה לומר לכם, שההנחה, שאלה הם הליכים חריגים, היא הנחה

שתופרך, אם אנו ניתן לבית-משפט שיקול דעת לשקול אם למנות עורך-דין .

הרי זה לא אוטומטי. מדובר על שיקול דעת של בית-המשפט.

אבל, כיצד בית-משפט יפעיל את שיקול דעתו, אם בא אליו אדם בלי שום

דבר ואומר שהוא רוצה סניגור כדי שייעץ לו אם יש מקום למשפט חוזר.

בצורה כזו אנו הופכים זאת להליך אוטומטי. אני מוכרתה לומר לכם, שיש

לנו הליכים של בקשות לעיכוב הליכים, ואלה הם הליכים פתותים ותופשי ים,

שאין עליהם אגרה ואין שום עילות מיותדות שמגבילות אותן, וזה הפך

להיות חלק מההליך הפלילי. יכול להיות, שאם הקונצפציה היא לא לגמור

בהליכי ערעור אלא לומר שלאתר ערעור אנו פותחים את הדרך לכל מורשע

להפעיל הליכים של בקשה למשפט חוזר, אזי אנו צריכים לדעת את כל

גם ההשלכות הכלכליות, התקציביות והארגוניות וגם

ההשלכות של זה על הקונצפציה על דבר שנגמר בבית-משפט, כלומר של הליך

שממצה את עצמו.

במילים אתרות, את מציעה שלגבי אותו אתד, שצריך למנות לו סניגור,

אנו מונעים ממנו מראש את אפשרות הדיון הנוסף, כי הוא לא מסוגל להגיע

ולא יודע להגיש. את מונעת ממנו מראש את האפשרות הזו.

איננו מונעים ממנו מראש. אני רק אומרת, שאנו צריכים להסתכל על

המערכת כפי שהיא קיימת. כיום, אין לכל בן-אדם, שרוצה להביא את עניינו

לבית-משפט בכל ערכאה שהיא, זכות שהמדינה תמנה לו סניגור. אנו עדיין

פועלים במערכת, שאין לנו סניגוריה ציבורית, ויש לנו רק מקרים מאד

מוגדרים ומאד מסוימים, בחם המדינה מקימה לאדם עורך-דין . נשאלת השאלה,

מה קורה לבן-אדם, שהוא לא בדיוק מתוסר אמצעים

והוא לא נכנס להגדרות של "מתוסר אמצעים"?

זה נתון לשיקול הדעת של בית-המשפט.

לא. בית-משפט לא ימנה לו עורך-דין , אם הוא לא נכנס להגדרת "מחוסר

אמצעים", עם כל צערנו, כי כך המערכת שלנו פועלת. אין לו עורך-דין לא

להליכים מיוחדים של משפט חוזר ודיון חדש, אלא להליך הרגיל שלו. אנו

צריכים להכיר בכך, שזו דמותה של המערכת, כל זמן שאיננו משנים אותה.

אנו אומרים, שבראיית המכלול הכללי של המערכת, אנו תושבים, שהמדינה לא

צריכה להקים עורך-דין לאדם, כדי שהוא יעשה דיג האם יש מקום לעשות

משפט חוזר או האם אין מקום לזה.

למעשה, ברצוני להפריד בין שתי קבוצות. אמר חבר-הכנסת יצחק לוי,

הייתי רוצה שיהיה מצב, שבו אדם יידע על האפשרות שיש לו.

אני חושב, שהסכנה הגדולה, אם אפשר לדבר על סכנה, היא לגבי אותם אנשים

שכלל אינם מודעים לאפשרות, מכיון שאיש לא מייעץ להם או מפנה דעתם



לענין . - זהו מצב אחד וקבוצה אחת. המצב האחר הוא מצב, שבו בית-משפט,

במסגרת שיקול האם למנות עורך-דין לבקשה כזו, אולי שוקל שיקולים יותר

במקרה כזה, מכיון שאין סיכוי לדברים, לא אמנה.

הוא לא יכול לשקול, משום שלא מודיעים לו שום דבר, כי עומד אדם

שלא יודע לטעון על עצמו, כמו שאתם אומרים, והוא לא יודע האם יש מקום

ללך או לא.

גם בשלב הבא הוא לא יידע לטעון אם הוא רוצה לחזור על הדיון

מה יעשה בית-המשפט? האם הוא יקח את התיקים של הערעור ושל הערכאה

השניה ויראה האם יש מקום לבקשתו?

חיא הנותנת. לכן , הסעיף הזה הוא חסר ערך - - -

- - -אם אין את שלב המעבר הזה. יהודית קרפ, אתם מתחילים משלב ב',

אך מה עם שלב א ' ?

אינני יודע מדוע פירשת את סעיף 16 אתרת, אך זהו סעיף קטגורי. לא

כתוב בתוק על הליך ''חריג" או "יוצא דופן", אלא על כך שבכל הליך בבית-

המשפט יהיה מינוי סניגור. הסעיף, המוצע היום, מקטין את תתולתו של

סעיף 16, ואינני יודע מדוע. מי קבע זאת?

סעיף 16 מדבר על ערעור. כתוב בסעיף 16: ''לרבות בערעור".

אם בסעיף 16 נאמר "לרבות ערעור", זה כדי לתת דוגמא. סעיף 16 מדבר

על כל הליך בפני שופט בבית-משפט, וזה מה שאני מבין מתוך הנסיון

שהצטבר אצלנו. למעשה, מרגע שמינה עורך-דין, עורך-הדין הזה ממשיך

להיות עם האיש הזה ונמצא איתו. אם העציר לא אמר אתרת, הוא נשאר איתו

עד לחליך הבא וגם עד סוף הדורות.

"אלא לאחר שמיעת היועץ המשפטי לממשלה". עם

כל הכבוד, לשם מה צריך לשמוע את היועץ המשפטי? האם יבוא יועץ משפטי

ויגיד, למשל, ''לן , אני מסלים שתמנה לו סניגור"?! אם אנו מדברים על

ההליך עצמו של משפט חוזר, זכות היועץ המשפטי להישמע ובודאי שכן . אבל,

לגבי עצם מינוי הסניגור זה משהו אתר. כמו כן , ההליכים האלה הם הליכים

מיוחדים מאד, וישנם מעט עורכי דין, עורכי-דין פליליים, שיודעים

להבחין ביניהם. האם אנו מצפים ממנו, מהאדם הקטן , שיבין זאת?! יש משפט

חוזר או דיון נוסף, כאשר היתה התפתתות יוצאת דופן .

רציתי להבהיר, שלעניין המשפט החוזר ישנה פרוצדורה שקיימת היום.



כיום, אסירים פונים ליועץ המשפטי לממשלה, כי ליועץ המשפטי לממשלה יש

מעמד בעניין של משפט חוזר. גם הוא יכול להגיש. לכן , הדרך השגרתית

היום היא אכן זו שבה האסיר פונה ליועץ המשפטי ומבקש לבתון את הראיות,

שהוא חושב שהן מהוות יסוד למשפט חוזר.

עורך-הדין שלו פונה, ולא האסיר.

אבל, סביר להניח, שהיועץ המשפטי לא רואה עצמו, בהכרח, כסניגור של

הנאשם. נניח, שהוא פונה בעצמו. האם היועץ המשפטי של הממשלה רואה את

עצמו כסניגורו של האסיר? התשובה לשאלה זו היא: לא.

הוא לא סניגורו, אך מליון שיש לו מעמד בהליך של הגשת משפט חוזר,

הוא בוחן את הראיות שמביאים בפניו.

אבל, היועץ המשפטי הוא ראש התביעה.

אבל, הוא יכול להסכים.

זה עדיין לא היצוג הנאות, כי אחרת היינו מבקשים שבכל הליך היועץ

המשפטי ייצג את האסיר. נצא מהנתה, שהסניגוריה הציבורית תקום.

היא לא תקום.

בודאי, שהיא תקום. אנו נמצאים בסוף העבודה על נושא זה.

גם אנו עובדים על זה.

מדוע אתה תושב שהיא לא תקום.

באיזו ועדה מדובר? האם מדובר בוועדה של משרד המשפטים?

לא. מדובר בוועדה בלשכת עורכי-הדין , שעוסקת, במקביל, בנושא.

יש ועדה של משרד המשפטים.

לשכת עורכי הדין לא ונקים סניגוריה ציבורית.

לא ציפינו, שלשכת עורכי-הדין תקים סניגוריה ציבורית. בעניין זה,

שאתם תזמו את הסניגוריה הציבורית, ציפיותי צנועות.

ברצוני להסביר משהו בעניין יצוג היועץ המשפטי לממשלה. נשאלת

השאלה מדוע הכנסנו אותו ומה יש לו לומר כאן . השאלה הבסיסית, שהשופט,

שצריך להגיד אם למנות סניגור או לא, צריך לשאול את עצמו היא האם יש

ממש בבקשה, כי הוא לא ימנה סניגור אם אין שום רקע לבקשה. השופט,

ששומע את הבקשה, איננו במצב שהוא מכיר את התיקים ואת נבכי הדיונים

ויודע לקרוא על סמך התומר האם יש אחיזה או אין אחיזה. אנו תשבנו,

שהיה ראוי מאד, שנציג היועץ המשפטי לממשלה יעזור לבית-משפט להבין .

אבל, לפחות תסכימו שיהיה סניגור.

לצורך הדיון יש לו סניגור.

זה לא כתוב.

בפועל, מה שאת אומרת איננו נכון. האם כדי למנות סניגור, הוא בודק

את סיכוייה של הבקשה? - מה פתאום?

מה מונע מכל אדם להגיש, באופן אוטומטי, לאחר הערעור, בקשה למשפט

תוזר?

מדוע שיידע לטעון נכון ומדוע שהוא יידע לכתוב הנמקה?

הוא לא צריך לכתוב אותה נכון .

האם הוא רק נותן פתק ליועץ המשפטי לממשלה? מדוע אתם רוצים שאנו

נשתכנע מזה?



אני אומרת זאת, משום שאתם חושבים, שאם בית-משפט בכלל לא צריך

להשתכנע שיש סיכוי כלשהו לבקשה שלו, אז הוא לא צריך לכתוב שום דבר.

וזאת, לא בשלב של מינוי סניגור.

הוא פשוט אומר: אני מבקש משפט חוזר.

מדברייך, אגיע למסקנה מרחיקת הלכת שאין צורך בסניגורים בכלל.

נבקש מהיועץ המשפטי, שיבדוק את מצב הנאשם. אומנם אני מגזים, אך לא

בהרבה.

לא. אני, בפירוש, אומרת, שיש צורך בסניגורים. אני, בפירוש,

אומרת, שהמערכת שלנו לוקה עד היום בכך שאין יצוג לנאשמים בעניינים

קריטיים הרבה מעבר לשאלה של המשפט החוזר. כל מה שאני אומרת הוא,

שכשמסתכלים על המשאבים של המדינה, השאלה היא למה מדינת ישראל נותנת

סניגור. אנו אומרים, שאנו נותנים סניגור לעניינים, שהם הרבה יותר

בדוקים, לעניינים שיש להם קצה תוט כלשהו להוכיח את עצמם ולהראות שיש

להם טעם, שאם לא כן אנו ניצור הליך אוטומטי של בקשות.

את בעצמך אומרת, שכיום הוא הליך חריג.

אם הוא חריג, הרי כנראה שמדובר בעניין חמור וחריג.

כיום, לרוב האנשים ישנם סניגורים ואמצעים, ואף על פי כן זהו הליך

חריג. כלומר, הסניגורים עצמם לא מזדרזים ללכת להליך הזה, אם אין להם

ביסוס.

יהודית קרפ ולבנת משית, ברצוני לנסות לסכם משהו. חישבו על מה

שאומר. בפעם הקודמת היו כאן עוד שני חברי-כנסת, שהביעו אותה עמדה כמי

זו שנשמעה כאן עתה. מדובר בהליך תריג, לא משום שזהו caseקל ולא משום

שזהו עניין מובן מאליו, אלא משום שכנראה התקיימו נסיבות מסויימות או

שהמשפט הוא בעל אופי משפטי כה מסובך שיש צורך בהליך חוזר. בהליך כזה

אתם מצפים שהוא יגיע לבד למסקנה או להפעיל את היועץ המשפטי לממשלה.

לדעתי, זה לא הגון , מבחינת הכללים האלמנטריים של נתינת אפשרות לאדם

להגן על עצמו. אני יוצא מתוך הנתה, שהוועדה צריכה לקבוע כאן נורמה,

שגם אם היא לא מתקיימת עתה, היא תתקיים כאשר הסניגוריה הציבורית

תקום. אני יוצא מתוך הנחה, שהמליאה אישרה פעם אתת את הסניגוריה

הציבורית. שר המשפטים עובד על זה באופן רציני, ואפשר עתה לשבחו

בעניין זה. אני מקווה, שהוא יעמוד בלוח הזמנים, ואז אנו אכן נגיע כאן

להישג משמעותי. הבה נקבע את הנורמה, והסניגוריה הציבורית תצטרך להכנס

גם במקרים המועטים שהסעיף הזה עוסק בהם.

אני מבקשת להצהיר הצהרה, הכפופה לאישור משרדי, כי אינני יודעת

מהן האימפליקציות התקציביות שלה. אם כך הוא הדבר, אני מציעה, שנתקן

אח סעיף 16, כך שלאחר המילים "לרבות בערעור" נלתוב "לרבות בבקשה

למשפט חוזר ולדיון חוזר". אבל, ברצוני להסב אח תשומת הלב לכך, שזה

יתול באמת על כאלה שבית-המשפט כבר מינה להם סניגור, ואיננו פותחים

פתח למנות סניגור במקרים אחרים. אם לא מינו לו סניגור, זה לא כאן .

כלומר, בסעיף 16 אנו מוסיפים 3 מקרים. לסיכום: במקרים, שמונה

לנאשם סניגור, יתן סעיף 16 ביטוי לכך שידובר לא רק על "לרבות בערעור"

אלא גם "לרבות בקשה לדיון נוסף ובקשה למשפט חוזר".

יש להוסיף גם את המילים: "ובדיון בהם".

היכן את כותבת, שבית-המשפט רשאי למנות לו סניגור לדיון הנוסף?

באותו סעיף, כלומר בסעיף 16.

לא. זה מה שהערתי ואמרתי שאני לא כותבת. אני אומרת, שאם אנו

מדברים במערכת שהקימה לנאשם סניגור, משום שנתקיימו בו התנאים, אז

אותו סניגור יטפל בענייניו וילווה אותו עד הסוף.

בנוסח, שהצעת, הסניגוריה נעצרת בבקשה לדיון נוסף.

לא. הצעתי להוסיף גם את המילים: "ובדיון בהם".

האם גם סעיף 17 צריך תיקון להתאמה? האם ישנה משמעות לעובדה

ששינינו את סעיף 16, ולא את סעיף 17?

זה לא שייך לעניין זה.

זה כן שייך. אם אנו רואים מינוי סניגור כמתייתס להליכים עד

סופם, אזי אנו צריכים לתקן את סעיף 17.

כלומר, גם זה צריך להיכלל. 'אם כך, סעיף 17 יתוקן , כדי שגם הליכי

הבקשה לדיון נוסף ולמשפט חוזר ייכללו.

רציתי להוסיף, שעשויים להיות מקרים של משפט חוזר. למעשה, משפט

חוזר הוא מסכת ראיות חדשה שהתגלתה, וזו למעשה העילה המקובלת. זה יכול

להיות לאחר 4-3 שנים שאדם יושב על רצח או לאחר 20 שנה, עד שכחבו לו

על כך ולפתע זה מתגלה. היום, כשהוא ניהל את המשפט לבד, הלל בסדר.

אבל, קורה שלאתר שהוא ישב 5 שנים בכלא, מצבו הכלכלי התדרדר לחלוטין

ובינתיים גם יש לו אולי מתלה כלשהי. האם הוא לא יוכל להנות מהסניגור

הממונה? למעשה, זה מה שאתם אומרים לאן. יש לי הרגשה לא טובה בעניין

זה.

אתה מתאר סיטואציה, שבה לאדם התגלו דברים, כלומר ישנן ראיות

תדשות ולו'. במקרה כזה, הוא מגיש את הבקשה.

אבל, הוא לא יודע אם הראיות הן מספיק טובות. למשל, ננית, שבשלב

זה הוא שומע שבמשפט אתר, שכרגע מתנהל, התגלה הנשק שטענו שהוא גנב

אותו והוא רצת בו. הוא אומר, שזה מוכית את תפותו , ושואל: האם זה טוב?

אינני יודע למי לפנות וכיצד לפנות. אני מבקש מבית-משפט למנות לי

סניגור למשפט חוזר. בעבר היה לי כסף והיתה לי משפחה, ומאז התגרשתי

ואין לי כסף וכו'. מה יקרה במקרה כזה? האם הוא לא ייהנה מזה?

איננו יכולים להקים מערכת כלשהי, שהיא עצמאית מבחינת המינוי. אם

לאתר זמן אתה אומר שמסתברים לו דברים, סימן שהוא מסוגל לדאוג לעצמו

או שיש מישהו שפועל בשבילו.

שמואל סף, אני מנסה לחשוב כאן האם אנו לא צדים יותר מדי באותה

הטלת תכה, והאם לא כדאי להשאיר זאת לדיון בנושא סניגוריה ציבורית.

כיום, בית-המשפט לא מנוע מלקבוע רק בשלב הערעור סניגור. נניח,

למשל, שאדם ייצג את עצמו בהליך הראשון , והסתבר לו שזה לא עזר לו

ובשלב הערעור הוא כן רצה סניגור.

האם זה מכוח סעיף 16?

בודאי.

חאם זה יפריע לו להבא לבקש מכוח סעיף 16?

אם אחם מגבילים זאת רק "סניגור שמינהו", הרי שצמצמתם, כלומר אתם

למעשה עוצרים את העניין .

אני מצטערת, אך גם היום סעיף 16 מדבר על "סניגור שמינהו", כלומר

זה לא הסעיף שמכוחו אתה עושה זאח.

אם כך, יכול להיות שהוא העלה caseאתר. יכול להיות, שזה סעיף אחר.

אם כך, על איזה סעיף מדובר? אם לבית-המשפט יש סמכות עצמאית למנות

סניגור לאדם שהוא תולה נפש, באותה מידה אותה סמכות עצמאית יכול

שתופעל במקרה הזה. אז, יש פרשנות רתבה במקרה מסויים.

בסדר. אם זה כך, זה אפשרי. אני הבנתי אתרת.

ניתן לחיים לתמרן את עצמם.

מהי הצעתכם לתיקון סעיף 2 שבהצעת החוק?

בסעיף 2 קראנו לעגן את הפרקטיקה, שקיימת היום בקשר להעברת אדם

בדיון בבקשת מעצר עד תום ההליכים, כאשר לרוב מוגשות בקשות וכתבי

אישום ובקשות להארכת מאסר עד תום ההליכים בו בזמן , ואז אין לסניגור

זמן להתכונן לנושא. על כן , בהסכמה, שני הצדדים מבקשים דתיה, כדי

שסניגור יוכל ללמוד את התומר, ואז קובעים את הדיון למועד אתר, כאשר

אדם נמצא במעצר. - זה נושא, שאנו עיגנו בתלקו השני של סעיף קטן (ה).

אנו מציעים להשאיר את הסעיף כפי שהוא מוצע בתלקו השני ולמחוק את

הרישא.

הרישא, שמתחילה במילים "בקשה למעצר" ומסתיימת במילים "מועד

הדיון", נמחקת בהסכמה.

בנוסף, אנו מציעים לתקן בתיקון עקיף תיקוק אתר, פקודת סדר הדין

הפלילי (מעצר ותיפוש) (נוסת חדש), החשכ''ט-1969, כדי לאפשר לתובע

להגיש אישום תוך תקופה שנקובה ל-5 ימים, והתקופה הזו תהיה הסיבה

להתזקת התשוד במאסר. פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר ותיפוש) דנה בכל

חארכות המאסר לפני הגשת כתב אישום.

כלומר, ל-5 ימים נוספים.

כן .

זה נעשה, לאחר דיון ארוך, שהיה בוועדה בפעם הקודמת, לגבי המשמעות

של תוספת חמשת הימים.

האם זה לא תיקון בחוק סדר הדין הפלילי?

יש חוק סדר הדין הפלילי, שדן בהליכי בית-משפט, וישנה פקודת סדר

הדין הפלילי, שדנה בחיפושים ובמעצרים בלי הגשת האישום. הפקודה זה

מעצרים פקטו-

-עד הגשת כתב האישום. ואז, אנו צריכים את החיבור. אנו מציעים

"(ג1) הודיע שוטר כי תובע עומד להגיש כתב אישום ולבקש

מעצרו של החשוד עד תום ההליכים, רשאי שופט, אם נוכח כי יש עילה למעצר

עד תום ההליכים כאמור בסעיף 21א(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסת

משולב), התשמ"ב-1982, להאריך את המעצר מטעמים אלה לתקופה שלא תעלה על

חמישה ימים. בית-המשפט י.היה רשאי להאריך תקופה זו, מטעמים מיותדים

שירשמו לתקופה נוספת שלא תעלה על חמישה ימים, אם נוכח שנבצר מהתביעה

להגיש את האישום ואת בקשת המעצר עד תום ההליכים בתוך התקופה הקבועה

בתוק".

האם מדובר בתקופה אחח?

כן .

כמו כן , באנו להזהיר ש"אין באמור בסעיף קטן זה כדי לחרוג

מהתקופות ומהתנקים הקבועים בסעיף זה.". כלומר, באותו סעיף ישנן

תקופות שקבועות למעצר עד הגשת האישום, שזה 15 יום + 15 יום, ותנאים,

שהם כאלה שאם מבקשים לחרוג מהתקופות האלה יש צורך באישור היועץ

המשפטי לממשלה. אנו לא התכוונו לתרוג מהתנאים או מהתקופות הקבועות

בתוק. כלומר, כל ההסדר של 5 ימים + 5 ימים, אם יש צורך בו, יהיה בתוך

כל התקופה הזו.

אני מציע, שנאשר זאת. זה נעשה בהתאם לסיכום שסיכמנו כאן בוועדה.

בזמנו, אחה דיברת על 15 יום. מה שנשאר היום הוא, שלמרות שהנאשם

מבקש לעיין בחומר, הוא עדיין מצווה להישאר במעצר לתקופה שלא תעלה על

חודש. זכור לי, שדיברנו על סעיף 21.

לדעתי, הסיפא בפקודה מתקנת זאת באומרה: "לחרוג מהחקופות ומהתנאים

הקבועים בתוק זה". כלומר, זה או במסגרת ה-15 ימים או במסגרת ה-30



ימים.

אלה הם שני חוקים שונים. היא מדברת כרגע על סעיף 21 לגבי מעצר עד

תום ההליכים - דחיה לצורך לימוד החומר, ונדמה לי שלגבי זה היה ויכוח.

הסעיף השני עוסק בפסד"פ, שזהו חוק אחר לגמרי.

דיברנו על העובדה, שבגלל שאדם רוצה לעיין בחומר, ביח המשפט צריך

זמן והוא ישאר במעצר על מנח לאפשר לעצמו לעיין בחומר. הוועדה התלבטה,

וחברי הוועדה העלו שאלות האם זה ראוי ונכון שזה יהיה-

-חודש.

חעלו שאלות האם זה ראוי ונכון שזה יהיה כך, או שמספיק לתת 15

יום.

זה לא מספיק. ישנם תיקים גדולים, שלוקח זמן לצלמם. לפעמים, לוקח

שבוע ימים לצלם חיקים של 5-4 קלסרים, כי המכונוח לא חמיד עומדות

לרשותך. כמו כן , עליך לשבת וללמוד את התיק לבד, ולאתר מכן אתה הולך

ללמוד אותו יחד עם האסיר. בנוסף, חודש ימים בחקופת חגים הוא בכלל זמן

לחוץ מאד.

אם כך, נשאיר זאת: חודש.

חדברים האלה הם לפי בקשת הסניגור.

ברצוני להתייחס לסעיף הקודם, ואינני בא להתנגד או לתמוך, אלא

ברצוני להצביע על השלכה מסויימת שיכולה להיות לסעיף זה שכרגע אושר.

יתכן, שזה יגרום להגברת דיונים. אם היום קיבלו, נניח, 15 יום ובתוך

15 יום גם הגישו כתב אישום, הרי שאחרי הסעיף הזה ברגע שתסתיים החקירה

החשוד יאמר שברצונו ללכת או שיגיש בקשה וכו', ואז תוגש בקשה נוספת

מיוחדת, שהיא בקשה די גדולה יחסית כי יש לבדוק את עילות המעצר לפי

סעיף 21א רבתי. יש לקהת זאת בתשבון . אין זו הארכת מעצר רגילה, שהיא

בדרך כלל יותר קצרה, אלא זה לפי סעיף 21א.

גם היום יש פרקטיקה של פונים. המשטרה אמורה לפנות, והיא פונה,

ברגע שנגמרת תביעה.

אני תושב שיכול להיות, שאם הסעיף הזה יתקבל, זה יהיה יותר

אוטומטי, ואני מסב את תשומת הלב לכך.

אבל, אנו רוצים שזה יהיה אוטומטי.

אמרתי, שאינני מתנגד ואינני תומך, אלא מסב את תשומת הלב.

[קורא סעיף 3, בהצעת התוק: "בסעיף 38 לתוק העיקרי - (1) בסעיף

קטן (א), המילים 'וטרם הוגש כתב אשום על התשוב בעבירה' - יימתקו. (2)

במקום סעיף קטן (ב) יבוא: '(ב) המועד להגשת העררים לפי סעיף זה הוא

ארבעים ותמישה ימים מיום מתן ההתלטה, והוראות סעיף 201 יחולו,

בשינויים המחוייבים.".]

סעיף 38 דן בנושא של הגשת ערר למעצר. כיום, על פי התוק, על פי

הסעיף הקיים, יש הבדל בהגשת ערר לגבי מאסר בטרם הוגש כתב אישום ולאתר

הגשת כתב אישום. כאשר טרם הוגש כתב אישום, ישנה אפשרות של הגשת ערר

מבית-משפט שלום למתוזי וממתוזי לעליון, וזהו ערר בזכות כל פעם.

כלומר, ישנם שני עררים בזכות. כאשר מוגש כתב אישום, יש אפשרות של

הגשת ערר בזכות אתת, ואילו אם רוצים להגיש ערר על התלטת בית המשפט

המתוזי, ננית, לבית המשפט עליון , לאחר שכבר היחה החלטת בית-משפט

השלום, אז יש צורך בקבלת רשות. הוועדה לסדר דין פלילי, בראשות השופט

דב לוין , התליטה שאין היום מקום לאבתנה בין שני סוגים האלה, כלומר

בין הגשה בזכות או ברשות. היא הציעה, ששני עררים בזכות תמיד יהיו

אפשריים גם לפני הגשת כתב אישום וגם לאתר הגשתו. ברות זו אנו מציעים

את התיקון בסעיף קטן 3(1).

סעיף קטן 3(2) מדבר על קביעת מועדים. ליום, אין מועדים להגשת

עררים, כי הפרקטיקה היא אכן שאלה דברים שמוגשים מהר מאד משום שמדובר

בהחזקת אדם במעצר. יש הבדל בין הגשת ערר לבין הגשת בקשה לעיון חוזר.

הגשת ערר מוגשת לערכאה העליונה, ואילו הגשת בקשה לעיון חוזר מוגשת

לאותה ערלאה שדנה כבר בבקשה הראשונה. כאשר התליט שופט על מעצרו של

אדם ואם השתנו בינתיים הנסיבות מאז שניתנה החלטתו, ההליך הראוי כאן

הוא בקשה לעיון תוזר. ואז, ניגשים לאותו שופט. מטעמים שונים, יש

להגיד, שלעיתים במקום לנקוט בהליך הזה, אנשים בותרים להגיש ערר כי

אין מועד שמגביל את הגשת הערר, כדי להגיע לערכאה העליונה.

חאם ישנם מועדים לעיון נוסף או לדיון תוזר?

אין מועדים, משום שזה תלוי בנסיבות.

אם כך, גם כאן אין מועדים.

נכון . אבל, לעיתים, קורה שבותרים בהגשת ערר לערכאה העליונה, כי

לא רוצים לתזור לאותו שופט, כאשר הטעמים הם טעמים של שינוי נסיבות

שהם מכוסים בסעיף שדן בעיון חוזר.

האם זה סעיף 201?

לא. סעיף 201 דן בהארכת מועדים. מדובר על סעיף 37. העיר נשיא

בית-המשפט העליון שהוא מבקש למנוע את השימוש "לרע" בסוגי הליכים אלה.

אם נקבע מועדים לערר כפי שיש מועדים להגשת ערעור, והוא הציע לאן את

המועדים, אזי אנו נימנע מהתופעה הזו.

ישנה כאן הגבלה מסויימת. יכול להיות, שמבחינת בית-המשפט ישנה בזה

נוחות, אבל מבחינח הנאשם ישנה בעיה. אינני יודע אם זה הרוב, אך בכמות

גדולה מאד של מקרים, לגבי בקשה למעצר עד תום ההליכים, הנאשם ניגש או

שהוא ניגש עם סניגור ממונה או סניגור אחר, שלדעתו ההליך פשוט והוא

בטוח שהוא ישתחרר. לפחע, הוא מקבל את ההפתעה - הוא נעצר. ואז, לפניו

עומדות היום 3 אפשרויות: אפשרות ראשונה היא להגיש ערר. אפשרות שניה

היא, שאם היה שינוי נסיבות יהיה עיון חוזר. אם זה לא יתקבל, יהיה ערר

על העיון החוזר. - למעשה, אלה הם 3 מקרים שונים. בעיון החוזר אין

הגבלת זמן .

אלה הם שני הליכים.

בסדר. מדובר על ערר על העיון החוזר. בעיון החוזר אכן אין הגבלת

זמן ואין בעיה. לגבי ערר, אינני יודע אם זה מה שימנע ממנו להגיש ערר

דוקא תוך 45 יום. להערכתי, העובדה, שאנו מגבילים את הזמן, איננה

לטובת הנאשם. אינני יודע למי עוזרים כאן . לנאשם לא עוזרים.

האם אתה מוכן לפתת את שאלתך האם אתה מסופק אם זה מה שימנע ממנו

להגיש ערר?

נשיא בית-המשפט העליון ביקש, שאם נגביל את הזמן סביר להניח שלאתר

3 חודשים הוא לא יגיש ערר אלא עיון חוזר. למעשה, נחסמת בפניו האפשרות

של הערר. לכן , הוא מציע, שזו תהיה הדרך להראות לעורכי-הדין את הדרך

הנכונה לפעול בהליך. למעשה, זה מה שהוא מבקש. אני אומר, שזו יכולה

להיות מטרה אחת. אבל, מטרה שניה, שנפגמונ או נפגעת מזה, היא מקרה שבו

הוא מיוצג אדם, והוא במעצר, והוא מחפש עורך-דין אתר, למשל במקרה של

תיק גדול. לפעמים תיפוש עורך-דין לוקח שבועות, כי כל אחד רוצה שכר

טירחה אחר, והמשפחה אוספת כסף וכו'.

נניח, שמדובר לא על מקרה של מעצר אלא מקרה אחר. כמה ימים יש כדי

לערער?

מתום המשפט 54 יום.

אם כך, כאן זה אותו דבר.

אבל, זה לא אותו מקרה.

מה זה משנה אם זה למעצר או לעניין של מליון דולר? זה אותו דבר.

שמואל סף, מדוע זה שונה? אם תשכנע אותנו שזה שונה, אז יש טעם

למשהו.

לדעתי, זה שונה בשני אלמנטים. ראשית, משפט יכול להיות גם ללא

מעצר.

חאם אתה אומר שהשוני הוא במשך הזמן שדרוש לנאשם?

כן . אני אומר, שמשפט יכול להיות גם בלי מעצר, ואז ה-45 יום הם

כדי למצוא מישהו על הכסף והעונש שהוא קיבל ולו'. אבל, כאן, אנו

מדברים על אדם שנעצר מאתורי סורג וברית, והוא נעצר בדרך כלל לפני

שנידון עניינו. כלומר, כל המעצרים האלה זה לפני שנקבע אם הוא אשם או

לא. יכול להיות, שהתקוות שלו והציפיות שלו במהלך הישיבה הזו של מעצר,

תקירה ואתר כך מעצר עד תום ההליכים, הן שונות לחלוטין . יכולות להיות

כאן טעויות שיפוטיות. חבה נאמר כך: אדם, שמנהל משפט, כבר יודע פחות

או יותר לקראת היכן זה הולך. הוא כבר יודע להכין את עצמו לערעור

ולו', וכבר יש לו מערך מסביבו. אדם שיצא מהבית והוכנס לכלא ותוך 20

יום הוגש כתב אישום נגדו ועוצרים אותו עד תום ההליכים לאחר שבועיים,

אז לפתע הוא מנותק. כלומר, כדי להתארגן , כדי לאסוף כסף וכדי לחפש

עודך-דין שיהיה מוכן ליצגו בעדד, הוא צריך יותר זמן מאשר מי שמנהל

משפט במשך חודשים או שנים.

אתה מתאר מקדים, שיתכנו, אך הם תדיגים, כי בדדך כלל, התגובה על

החלטת מעצר היא ערר מיידי משום שרוצים לתקוף את ההחלטה הזו. אתה מתאר

סיטואציה, שבה אדם לאחר נסיונות ארוכים מצא עורך-דין. אם הוא מצא

עורך דין, וישנן נסיבות מאד מיותדות בעניין ואתה מגדיר זאת כנסיבות

מיוחדות ואלה מקרים נדירים מאד, אז, לדעתי, עורך-הדין גם יכול ליצגו

בבקשה להארכת מועדים, אם באמת הפרוצדורה צריכה להיות פרוצדורה של

ערר. כלומר, אינני תושבת, שהדלת נסגרת לתלוטין. אבל, בדרך הרגולרית,

אנו קובעים את הדרך מתוך התאמה למציאות, כי אין לנו דבר כזה שאנשים

מגישים את הערר שלהם לאתר 3 תודשים כי הם לא מצאו עורך-דין .

סליתה, אך אני יכול להראות לך הרבה מקרים.

חארכת מועדים זה בסעיף 201.

זה מאפשר להאריך מעבר ל-45 יום. אבל, אז, הנימוקים הם שונים

לחלוטין וצריך לחת סיבות מיוחדות מאד ולשכנע את בית המשפט.

גם כאן זה קי ים - לא?

זה לא נסיבות מיוחדוח.

אינך מתאר את המציאות שקיימת. אתה אומר שלאילו כל העררים מוגשים

אחרי כל כך הרבה חודשים כי האדם לא מצא עורך דין . זה אבסורד.

הפרקטיקה היא, שמגישים מיד עררים.

אבל, כרגע, אנו פוגמים בזכות שקיימת. אני אומר, שצריכים להיות

זהירים מאד. הרי היום זה קיים. יש לו זכות גם לאתר 60 יום להגיש ערר.

סליתה, אנו רוצים לעצור את העניין הזה. למעשה, אנו

פוגמים בזכות הקיימת. אני שואל האם התועלת מצדיקה את מה שאנו עושים.

אני חושבת, שהחועלח מצדיקה זאח, מתוך ראיה שאיננו סוגרים את הדרך

ואת חדלת בפני מקרים שהם אכן מיוחדים לאפשר להגיש בצורה של ערר. אבל,

לשם כך צריך סיבות טובות.

נניח, שהיה מדובר ב-45 יום או ב-60 יום. האם זה היה מספק אוחך?

לא. זה לא היה נגמר אף פעם.

האם מה שאמרתי היה מספק אותך או שלדעתך לא צריך שום הגבלה נוסף

על כך?

ראשית, המצב היום הוא, שאין הגבלה, ואת זה אנו רוצים לשנות, בגלל

בקשה כלשהי, שיכול להיות שהיא מאד מכובדת ומאד עניינית, אך עתה אנו

רוצים לשנות את מצב הנאשמים לרעה שכן זה מה שנעשה עתה בתיקון הזה.

שנית, לטעמי, יש להגביל כמה שפחות. מדובר על נאשם שיושב בכלא ורוצה

לערער.

גם לאחר שנה ושנתיים?

בפועל, זה לא שנתיים, אך 60 יום קיים. הייתי אומר, שאף באחוזים

נכבדים מאד 7%, 8% או 10% מהעררים על מעצר עד תום ההליכים, ולא מעצר

רגיל שלן במעצר רגיל יש ערר לאתר יום, ישנם לאחר 60 יום, 65 יום או

70 יום.

כלומר 10% עוברים את ה-45 יום?

לדעתי, כן . לא עשינו סטטיסטיקה, אך התחושה האישית היא שכן.

בעקרון , עמדת יהודית קרפ נראית לי הגיונית. מעבר לזה, אני תושב

על הצד האתר. אני מנית, שאם מוגשים עררים במקום שצריך לבקש עיון

תוזר, בית המשפט שולח את המערער לבית-המשפט הקודם. ואז, למעשה הכפלנו

את ההליכים ויצרנו גם ציפיה מסויימת שלא מתקיימת. אני יודע,

מהפרקטיקה הצבאית דוקא, שכאשר נאשם מודע לזכויותיו ואומרים לו

מפורשות מהן זכויותיו לגבי אפשרויותיו להגיש ערעור, ערר וכדו', הוא

מקפיד על כך מאד. כלומר, אם אנו ניצור את אותו סד של זמנים, אני לא

משוכנע שזה יהיה לרעת הנאשם, כי אם הוא יידע שיש לו 45 יום או 60

יום, תהיה לו משמעת עצמית כלשהי לזרז את העניין . אם הוא יושב לתינם,

הסיכוי שלו להשתחרר יותר מוקדם טובים יותר. אבל, אני מצטרף

לשאלת חבר-הכנסת יצחק לוי האם זמן של 60 יום יכול להועיל.

מה עושים עם ה 10%-שלא מגישים בזמן ?

אם איננו רוצים להגביל את זכויות האסירים ואנו מקבלים את הטיעון

שאכן לאדם בתוך הכלא קשה יותר לנהל את העניינים של מציאת סניגוד וכו י

ויש לו קצת קושי, אזי הבה ניתן לו 60 יום.

תאם תקופת זמן של שבועיים מעלה או מורידה?

אם ישנם אכן 10%, כפי שנאמר, לא הייתי רוצה לפגוע בהם. אינני רואה

את הבעיה.

זו היתה הנתה, ולא עשיתי סטטיסטיקה.

זה לא יעלה ולא יוריד. הספיקות שלי הן לגבי השאלה האם באמת זה



יעיל.

אם נעזור לחצי מתוך אותם 10%, עזרנו במשהו. לסיכום: סעיף 3(2)

ישאר במתכונתו הקיימת, להוציא את העובדה שבסעיף קטן (ב) ייאמר: " 60

ימים מיום מתן ההחלטה".

[קורא סעיף 4, בהצעת החוק: "בסעיף 54 לחוק העיקרי, בסופו יבוא

'לא ציווה בית המשפט כאמור, רשאי הוא לתנות את השתרור במתן

ערובה'.".]

ברצוני להקדים ולומר, שלמעשה, זהו סעיף שבא לשקף את הפסיקה שישנה

היום, שהחליטה שזו הפרשנות של הסעיף. עתה, אנו כותבים זאת במפורש.

הסעיפים, עליהם אנו מדברים, סעיפים 53-51 לתוק, קובעים תקופות מאסר

מירביות עד להגשת אישום. בסעיף 54 ישנם נושאים של הגשת אישום, שמיעת

המשפט ומתן פסק דין , שמופיעים בשלושת הסעיפים האלה. לפי החוק הקיים,

אם בית-המשפט איננו מצווה על הארכת המאסר, משתתרר האדם בלי שישנה

אפשרות שהשתרור יהיה מותנה בערובה. כלומר, אם המערכת לא הספיקה להגיש

את האישום וכל הפעולות באותם סעיפים בתוך המועדים הקבועים שם, על

האדם להשתתרר. ישנם מקרים, שלא יתכן שאדם ישתחרר סתם, בלי שתהיה

אפשרות להטלת ערובה. כפי שאמרתי, זוהי היום הפרשנות של בית-המשפט

לסעיף הקיים, ואנו רק מעבירים זאת בסעיף הזה.

חסר כאן פן אתר. כאן אנו מדברים רק על מקרה, שבו בית-המשפט

העליון התבקש להאריך את המעצר, לא קיבל את הבקשה ואז משתררים אותו

בערבות. אני תושב, שהתיקון הזה בסדר. תסר לנו אלמנט לגבי מצב שבו זה

לא מגיע לבית-המשפט. על פי הפסיקה הקיימת, אם עברו 60 יום ואיש לא

עשה שום פעולה, ביום ה-61 היה עליו להשתחרר אוטומטית. אינני יודע אם

כאן לא נעשה עוול אם לא נוסיף גם שם את הערבות. וזאת, מפני שבפועל לא

משתחררים, ואני יודע מה שאני אומר.

מדוע?

בתום 50 יום ישנה פקודת מעצר. בתום 60 יום אם לא הוגש כתב אישום,

אתה הולך למפקד בית המעצר ומשחרר את האיש כי הפקודה פקעה. ואז,

מתחילים להרים טלפונים ולרוץ, ואיש לא משחרר אותו. מתתילים לדבר עם

מפקד המחוז, והפרקליטות רצה באותה יום או באותה שעה לבית-המשפט

ומוציאה או מגישה בקשה כלשהי ביניים, כדי שהאיש לא ישתתרר. כלומר, זו

היתה כאן תקלה. התוק אומר ש-60 יום זה המכסימום,

ובפרקליטות מישהו טעה ולא עשה דבר, ולכן אוטומטית יש לשתרר את האיש

אך לומר את גובה הערבויות.

מי יחליט על כך? האם מפקד בית המעצר יחליט על כך?

לא. מגיעים לבית-המשפט.

אבל, ממילא מגיעים לבית-המשפט.

מה שיקרה הוא, שלמחרת יגישו בקשה והוא ייעצר שוב.

שמואל סף אומר, שאם תהיה ערבות לא יבקשו מעצר נוסף והמשטרה תהיה

רגועה יותר כי כאילו היא אומרת לעצמה: הוא לא בורת לי - הוא כאן .

שמואל סף רוצה כאילו להקשות, כדי למנוע מעצר נוסף.

הם מבקשים מעצר שוב, ועוצרים אותו.

שמואל סף, אמור לי אם הבנתי נכון . אתה אומר, שאם הגיעו 60 יום

ופקע תוקף צו המעצר, אתה יכול ללכת הביתה. אבל, על כך אתה אומר: לא.

אתה יכול ללכת הביתה, ומותר להטיל עליך ערבות כלשהי כדי למנוע

מהמשטרה חשש שמא הוא יימלט והיא תבקש מעצר פעם נוספת.

אני אומר, שמכיון שבית-המשפט עצמו נבהל בנושא הזה, שאדם משתחרר

ללא ערבות...

זה לא בסעיף הזה.

הוא לא אמר שזה בסעיף הזה. הוא אמר, שאם כבר מסדירים את הנושא של

התניה בערובה, כדאי להסדירו גם בסיטואציה נוספת כאשר תקופת המעצר

פקעה והאיש אמור להשתחרר. הוא מציע, שגם במקרה הזה ניתן יהיה להוסיף

סעיף קטן נוסף באותו סעיף, לפיו המשטרה תהיה רשאית ללכת לבית-המשפט,

למדות שפקעה תקופת המעצד, ולהורות שהשחרור יהיה מותנה בערובה.

האם זה גם כאשר אין עילת מעצר?

סעיפים 53-51 קובעים שתדור, כשלא הסתיימו הליכים מסוימים, וכן

מופיעות בהן תקופות זמן של 90 יום, 60 יום או שנה לפי הנושאים. עתה,

אסביר מה קורה בפועל ובפרקטיקה. אם פקע תוקף הצו, עורך הדין , שדואג

ללקוחו, רץ לבית-המעצר ומבקש לשחרר את לקותו כי זה לא חוקי להשאירו

שם. בבית המעצר איש לא יעז לשתררו, ויתתיל מירוץ שדים. במקרה החמור,

שבו הוא כן משתחרר, למחרת מוגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים מתדש. הם

היתה פאשלה, חיתה תקלה, לא הספקנו ולו'. ואז, שוב הוא נעצר

מתדש. גם בית-המשפט נבהל מכך, שאדם, שחשוד באונס כבד או בשוד או

במשהו אתר, לפתע ישתחרר ללא שום ערבות ויכול להיעלם לעלות על מטוס

ולברות מהארץ. לעומת זאת, אם נקבע פרוצדורה קבועה, שביום ה-61 עורך-

הדין לא ילך לבית-המעצר אלא לבית-המשפט ויאמר לשופט שעברר 60 יום ולא



התחיל המשפט, והוא מבקש לשחררו בערבות, המצב יהיה אחר.

או שהוא מבקש להאריך מעצר.

כמה פעמים זה קרה לך בשנה האחרונה, בעקרון? בעקרון , מבחינה

מעשית, לדעתי, נדיר מאד שזה קורה. כיום, המערכות ממוחשבות והן

מתריעות על לל מעצר של מישהו ועל התקופה שהוא צריך להיות במעצר..

נניח, שלא סיימו את הלנת כתב האישום. - האם זה קורה הרבה?

הוא מדבר על אפשרות של תקלה, כשאיש לא שם לב לכך שיש להאריך את

התקופה להגיש בקשה או לעשות משהו אתר. אני שואלת על כך, ואינני רוצה

לדבר באופן היפותטי כלשהו. בעקרון, לא זכור לי ולא ידוע לי על מקרים

כאלה שקרו.

האם לא זכורים לך מקרים שקרו?

אני מתכוונת לזמן האחרון .

מה זה חשוב?

אותו הגיון , שאומר שישנה אלטרנטיבה לבית-משפט, שהוא לא מאריך את

המעצר ושיש לשתרר לאתר שנה בערובה, עומד גם כאשר הוא לא מאריך את

המעצר משום שלא הוגש כתב אישום.

האפשרות הזו מצויה היום בשיקול דעתו של בית-המשפט.

אבל, האפשרות הזו היתה קיימת על פי פסיקה של בית-משפט, ועתה אנו

מעגנים את פסיקת בית-משפט, שהיא במקרה ניתנה לעניין שנה. אבל, היא

היתה יכולה להינתן לאתר 60 יום. לכן , אם אנו כבר מעגנים זאת, אז הבה

נעגן זאת במיכלול הרתב. - יש בזה הגיון .

אם אתה מגלה זאת ביום ה-60, בעקרון, יש לשנותו מיד. אם אתה מזמין

אותו למחרת לבית-משפט, המעצר שהוא נמצא בו, עתה, בלילה, הוא בלתי

חוקי. לכן , הפתרון שלך, שמואל סף, צריך להיות בטוות המעצר החוקי, ולא

אתרי. בזמן שאתרי אין לי שום סמכות ושום דבר להתזיקו ולהביאו עד לבית

משפט. הוא חייב להשתתרר באופן אוטומטי. אם עורך-הדין רוצה למנוע כאן ,



בעקרון , מצב שאם קרתה תקלה אני לא אוכל מחר ללכת להאריך את התקופה,

לא זו הדרך לעשות זאת.

ש' סף .י

לדעתי, זו הדרך.

נניח, שהיום בשעה 12:00 עברו 90 יום, ותלה תקלה ולא הביאו אותו

לבית-המשפט. במקרה כזה, אני חייבת לשחררו, ואם לא משתררים אותו זה

מעצר לא חוקי וזה לא בסדר.

אני מסכים איתך.

אבל, אינך יכול להגיד: אני אזמין אותו למשפט למחר. האם עד אז אני

כן אחזיק אותו? הרי אין לי סמכות להחזיקו. אם אתה רוצה דיון נוסף

מחדש, אין לך עניין כי הוא כבר שוחרר. אני מוכנה לתשוב ולבדוק זאת.

ישנה כאן אי הבנה. בתיקון שלנו קבענו תיקון כולל לגבי שלושת

הסעיפים ולא רק לגבי הסעיף של הארכה ראשונה. מה לא ברור בנוסח

שניסתנו? סעיף 54 עוסק בהארכת מעצר לפי סעיפים 53-51.

אבל, בדברי ההסבר אתם קובעים, שסעיפים 53-51 זה רק לגבי בית-משפט

עליון . לעומת זאת, שמואל סף מדבר על כל בית-משפט.

אם כך, הבה נדלג על דברי ההסבר. יכול להיות, שיש לנו טעות בדברי

ההסבר.

זה כתוב בסעיף עצמו.

אבל, זו הסמכות. אין לבית-משפט אתר סמכות להאריך תקופות בשלושת

הסעיפים האלה אלא לבית-המשפט עליון . אנו דנו, במיכלול אחד ובנשימה

אחת, בכל המקרים שבהם לבית-המשפט ישנה סמכות להאריך את המעצר למרות

שלפי החוק אותו אדם צריך להשתחרר משום שלא נתקיימו תנאים מסויימים-

אנו אומרים, שבכל מקום, שבית-משפט עליון יכול להאריך מעצר והוא בוחר

לא להאריך את המעצר, הוא יכול להתנות את השתרור בערבות.

אבל, מדוע מדובר רק על בית-משפט עליון?

יהודית קרפ, שמואל סף מסכים איתך בעניין זה, אך הוא מדבר על



סיטואציה אחרת.

עד כאן הבנתי. אני מדבר על מקרה, שבו לא הוגשה בקשה כלל. למשל,

הגענו ליום ה-61 והמשפט לא התל. מה עושים במקרה כזה?

משחררים. זה בלתי חוקי להחזיקו.

אני מסלים איתך, אך, לצערי, לא משחררים אותו אם עורך-הדין לא

הולך לבית המעצר.

כאן זה לא מקום התלונה. במקרה כזה, הגש תלונה.

אם כך, הפרקטיקה היא לא נכונה, וצריך לתקנה. המשטרה צריכה ללכת

לבית-המשפט, רק אם ברצונה להאריך את המעצר.

לאיזה בית-משפט עליה ללכת?

לבית-משפט עליון , כי הסמכות נתונה רק לבית-משפט עליון . אם היא לא

הולכת לבית-משפט, ישנה תובה על המשטרה לשחררו.

זה בסדר, אך שמואל סף מדבר על מקרה אתר, שבו יש או תקלה או אי

הגשת כתב אישום.

הייתי מבקש לא לחזור אתורה.

אני מתנצל שעלי לעזוב את הישיבה. למעשה, אני רואה את הבעיה, כמו

שאמירה כוכבא-שבתאי אמרה, בכך שעליך להתמודד עם קצין שלא ממלא את

הוראות התוק. למעשה, זוהי הבעיה שלך. עוזה, אתה מנסה לעקוף זאת ולומר:

על מנת למנוע את המצב, שאותו קצין יתעורר בבוקר ויגרום למצב תמור

יותר ע"י זה שהוא יפעיל את הלחץ על הפרקליטות להאריך, ברצוני מראש

לאפשר לי, עורך-הדין , לבוא לבית-המשפט ולקבל אישור לערובה כלשהי.

בצורה כזו גם יהיה אפשר להרגיע את המשטרה.

אני תושש, שזה לא יוביל לתוצאה חיובית, מנקודת מבטך, מליון שאם



תיזום הליך בבית-המשפט, סביר להניח שכבר עוררת את כל הדובים שרובצים;

אם להם ישנה מדיניות של הארכת מעצר או רצון להאריך את המעצר, הם יעשו

האם, לדעתך, יש נזק או יש הבדל מהותי אם

כבר מלכתתילה יותנה השחרור בתום התקופה בערובה? במקרה כזה, כשתבוא

לבית המעצר תוכל להפקיד את אותה ערובה ביום ה-60 ולשחרר אח העציר.

בצורה כזו, אתה, אולי, מחליש את מידת ההתנגדות והנוגדנים שיש למפקד

בית-המעצר בשחרור, שאחריו אין שום דבר. במקביל, אתה חוסך אח ההליך

בביח-המשפט, שהוא גם מסבך את המערכת מסביב ומסרבל, וגם, לדעתי, מעורר

צד שני שעומד מולך באופן שימנע את האפשרות להאריך את המעצר.

כל התיקון הזה הוא תיקון בפרקטיקה. בפסיקה מדובר על כל מיני

נוהלים, ומבקשים זאת עתה בתוק כדי לשפר את המערכת, כמו שבפועל זה

מתבצע. בית-המשפט העליון , לכאורה, לא היה מוסמך לשתרר בערובה, אם לא

קיבל את הבקשה. אז, התיקון הזה בא לתקן זאת. אני אומר, שיש פן נוסף

לאותו אירוע והוא כאשר לא מגיעים לבית-משפט עליון , אלא למשל כאשר

נגמרה התקופה ואף אתד לא ניגש לשם. בתום ה-60 יום לא קרה דבר, ובית

המעצר לא ער לעניין הזה, כי מקבלים שם צו מעצר עד להודעה תדשה או צו

מעצר עד תום ההליכים. כלומר, יש לשוטר פקודה, ש'תופשת' עד שמישהו

יגיד לו שזה לא טוב. השוטר לא בודק מדי יום אם הפקודה בתוקף. הוא גם

לא עוקב אתרי זה.

היא אומרת לך, שכן בודקים והמערכת ממוחשבת.

יש לנו התראות.

נניח, שהיתה תקלה וזה לא עבר.

אם כך, אדוני, הוא ישותרד. אני רוצה תלונה על כל מקדה כזה.

מה שקודה בפועל הוא, שכיום עורך-הדין דץ לבית המעצר ואומר, שקרתה

תקלה והוא מבקש לשתרר את האיש. מפקד בית המעצר איננו חוקר או איש

תביעות. הוא מתחיל להרים טלפונים, וכל המערכת נכנסת לתזזית כדי לבדוק

מה קרה וכו'. אם אינך מספיק חכם והגעת ב-10:00 בבוקר, אז עד השעה

14:00 הם מגישים בקשה מתודשת להאריך וכו'. אם לא, הם רצים לשופט תורן

הביתה. לכאורה, לטעמי, אין בחוק הסמכה לחזור ולעצור את האדם. הפסיקה

כן עוצרת אותו. כלומר, בפועל, בית-המשפט עוצר אותו, שכן מגישים לאתר

יומיים בקשה למעצר עד תום ההליכים, ועוצרים אותו מחדש. הפסיקה קובעת

שגם הסמכות מתודשת. זה קיים, והפסיקה מדברת על זה. בית-המשפט גם אישר

את זה, שלאחר שהאיש שוחרר לבית-המשפט יש זכות מחודשת לעצור אותו לפי

בקשת התביעה.

על אלו שלבים אתה מדבר: המעצר ראשון או המעצר לאחר הגשת כתב

אישום? אתה מרתיב זאת לפנים אחרים.

הסעיפים 53-51 עוסקים במעצר, במקרים שהמערכת כשלה ולא עמדה במה

שהיתה צריכה לעשות.

נלון . מדובר שם על שתרור באין אישום, שחרור באין משפט ושחרור

באין פסק דין .

בפרקטיקה, במקרים מסויימים, שנכון שהם בודדים אך הם קורים, לא

רצים לבית-המשפט העליון ולא מבקשים הארכה. עורך-הדין ביום ה-61 או

ביום ה-91 מתייצב בבית המעצר ומבקש לשחרר אח האיש כי הסתיים המועד

החוקי. ואז, מחחילה כל ההילולה. באים לשופט לאחר יום או יומיים

ומבקשים מחדש את המעצר. כלומר, אולי משחררים אוחו, אך למחרת מגישים

בקשה לשופט. גם השופט לא מרגיש נוח, אם האיש משחחרר ללא ערבוח, ויוחר

קל לו לעצור אותו מחדש.

אבל, האם הוא עוצר אותו מוזדש, למרוח שהם לא הגישו כתב אישום?

כן , או שמגישים למתרת. הם מבקשים הארכת מועד. הם עושים זאת

בפועל.

למה תגרום הצעתך?

היא תגרום לכך, שבמקום לעסוק בפרוצדורה כזו, שלדעתי היא לא בסדר

ולא טובה, עורך הדין ביום ה-61 ילך לבית-המשפט ויאמר: אדוני השופט,

60 יום הסתיימו, המשפט לא התל ואני מבקש לשחררו בערבות. ואז, בית-

המשפט תהילה ינזוף מעט במשטרה מדוע החזיקו אותו בניגוד לחוק, וגם כן

יאמר לשחררו בערבות.

האם יהיה לו קל יותר לשחררו?

בודאי.

האם אתה אומר, שבפועל יהיה קל יותר לשופט לשתררו בערבות, והיום

הוא איננו משחררו למרות שהמערכת כשלה?

נכון .

שמואל סף, בפרקטיקה, בפועל, הצד השני לדיון הזה יהיה המשטרה או

התביעה - נכון ?

לא. אין צורך בצד שני. אני מתייצב לפני השופט, מציג את המקרה

ואומר שהסתיימו ה-60 יום. הוא נותן הוראה במקום.

השופט ירגיש טוב יותר, אם יתן שחרור בערבות.

ליצד הוא הוא יתן צו כזה, בלי לשמוע את הצד השני? הרי יכול להיות

שישנה טעות.

בודאי שהוא נותן צו כזה" אני, בעצמי לקחתי לבית המעצר הוראת

שתרור מיידי וזה נעשה גם בהוראת מפקד המחוז.

נראה לי, ששופט יעדיף לשמוע גם את הצד השני, כדי לוודא שכל

עובדות הן נכונות.

מדוע שהוא לא יתן צו אם עברו 60 ימים?

הוא נותן זאת. אתה רץ לבית המעצר ומשחרר את האיש. וזאת, אם ניתן

לו סמכות. לכאורה, היום אין לו סמכות.

האם היו לך מקרים, בהם שופט לא שיתרר למרות שעברו 60 או 90 ימים?

שמואל סף אומר, שהוא שיחרר, אך למתרת עצר אותו שוב.

נכון. למתרת תידשו את המעצר.

לא מדברים עתה על בית משפט עליון , אלא על בית משפט.

מדובר גם על שופט בבית-משפט שלום או בבית משפט מחוזי. למתרת תידשו

זאת.

כתוב, שלא יישב על אדם אותו עניין .

אולי מדובר על עניין אחר.

אולי הגישו לחב אישום על עבירה אחרח.

יכול להיות, שבלילה עשו כתב אישום אתר.

אם זה מעצר עד תום ההליכים, זהו עניין אתר.

אני שואלת, כי מאד מעניין אותי לדעת מה קורה. אתה מספר על

פרקטיקות, שלדעתי, הן בניגוד לתוק.

ש' סף;

אני מסכים איתך.

אם אתה אומר שזה מה שמתרתש בבית-המשפט, זה טעון דיוק. אני באמת

רוצה לדעת מהן הסיטואציות שקרו.

ישנן כאן 3 אפשרויות, ואשיב לך על לל שלושתן .

שמואל סף, לישיבה הבאה הבא 2-1 תיקים כדי שנלמד את הפרטים ונראה

במה מדובר.

אין בעיה.

אולי תוכל להביא מקרים קונקרטיים.

שמואל סף, כל הרעיון הוא שמישהו מבית-משפט יבוא ויספר מה קורה.

לכן , אני מציע שהוא יביא מקרה או שניים, בהם עסק, ללא שמות. נלמד

את הענין , כי אני רואה שישנה הרבה אי בהירות בכל הנושא הזה.

כדאי, שיביא מקרים. אני מצטערת, אך לא ידוע לי על מקרים כאלה.

אני גם לא כל כך מבינה עדיין בדיוק במה המדובר.

לבנת משית תציע הצעת תיקון כלשהי, שאני מבין שהיא ברוח דבריו של

שמואל סף. אמירה כוכבא-שבתאי, אם את מבקשת, אני מוכן לא לסכם זאת

סופית. שמואל סף, הבא לישיבה הבאה מקרה או שניים כדי להמחיש, למשל,

ליהודית קרפ, את ההליך שמתבצע כאן .

אני מציעה, שבסעיפים 51, 52 ו-53 לאתר המילים "ישותרר מהמעצר"

נוסיף את המשפט "אולם רשאי בית-המשפט לשחררו בערובה". - למעשה, זה מה

ששמואל סף מציע.

זה בדיוק כך.

אבל, זה גם תואם את מה שמוצע אצלנו.

מדוע אני צריכה את בית-המשפט?

הברירה היא בין שתרור לגמרי לבין שתרור בערובה.

לדעתי, הרבה שופטים נופלים כאן, בתקנה הזו, ומשחררים בערובה,

למרות שאין להם סמכות לאחר 60 יום ערעור.

אני עדיין שואלח כיצד יביאו אותו לבית-המשפט. אם היום בשעה 12:00

מעצרו מסתיים, קצין יכול לשתררו עתה בערבות. מתי נביא אותו לבית-

משפט? האם נביאו לבית המשפט מתר בבוקר?

לא צריך להביאו. עורך הדין בא לשם.

נניח, שעתה צהרים. האם הנאשם יהיה במעצר וילך לבית-משפט?

כן .

הוא יגיד: הנה, היה צו מעצר מתאריך זה וזה, והוא עדיין לא שוחרר.

בבקשה לתת צו לשחררו.

נכון .

זה יכול לגרום, אולי, לתקלה, במובן זה שאם יש בו-זמנית הליך בבית

המשפט העליון להאריך אז השופט לא יודע על זה.

לא מגישים זאת ביום ה-90, אלא לפחות שבוע מראש. אתה יודע על כך

ואתה מוזמן לדיון 3-2 ימים ואף שבוע קודם לכן. לא מתלים ליום האחרון ,

וכמעט ולא קורה שאתה מוזמן ביום ה-91 לדיון .

נבדוק זאת.

הסברתם שסעיפים 51, 52 ו-53 עוסקים בבית-המשפט העליון.

סעיף 54 עוסק בבית-משפט עליון . אמרו, שיש טעות.

האם אמרו שיש טעות בדברי ההסבר?

סעיף 54 עוסק בבית-משפט עליון . אתה בא לבית-במשפט עליון , כדי

להאריך.

אמירה כוכבא-שבתאי ורחל גוטליב, אנו עם ההצעה של לבנת משיח,

שלפיה בסעיפים 51 ,52 ו-53 בנוסף למה שכתוב היום בסעיף 54 יתווסף בהם

המשפט "אולם רשאי בית המשפט לשחררו בערובה". איננו מסכמים דבר עדיין .

שמעתם את חברי הכנסת ואת האתרים וראיתן לאן נוטה הרות. תישבו על כך,

ואימרו לנו בפעם הבאה אם זה בסדר מבחינתכם. אינני רוצה לכפות כאן שום

דבר. כמו כן , אמרנו, ששמואל סף יביא לנו דוגמאות לדבריו.

יש לי תחושה, שאת התיקון הזה גם צריך להכניס לסעיף 54 בדרך אחרת.

כלומר, בסעיף 54 אפשר להבדיל בין שני מקרים, במקום לתקן את סעיפים

53-51. וזאת, מפני שכולם עוסקים בבית המשפט העליון .

אבל, זה רק סמכות של העליון.

אנו באים לעליון רק כדי להאריך.

חערתו של חבר-הכנסח יצחק לוח לא היתה לגופו של עניין אלא לגבי

השאלה הילן לשים זאת. דוידה לתמן-מסר, רישמי את סעיף 4 לסיכום סופי

לפעם הבאה. אנו נחזור לסעיף זה. רחל גוטליב ואמירה כוכבא-שבתאי, אם

תרצו, תחזרו אלינו.

[קורא סעיף 5, בהצעת החוק: "בסעיף 55(א) לחוק העיקרי, במקום 'ואם

ניתן בה ערבון - יוחזר' יבוא ' ואם ניתנו ערבון או ערבות - יוחזרו,

לפי בקשת התשוד או הערב'".]

זה תיקון שבא על פי בקשת הנהלת בתי-המשפט. סעיף 55 מדבר על שחרור

מערובה באין אישום. בסעיף 55(א) נאמר: "תשוד ששוחרר בערובה ולא הוגש

עליו כתב אישום תוך מאה ושמונים ימים מיום שחרורו בערובה, יופטרו,

הוא וערביו, מערבותם, ואם ניתן בה ערבון - יוחזר, זולח אם הוארכה

תקופת הערובה לפי סעיף קטן (ב)". זהו סעיף מנדטורי. אם לא התקיימו

התנאים הקבועים בסעיף קטן (א), יש להחזיר את הערובה באופן אוטומטי.

בית-המשפט חזר על פרשנות זו וקבע, שזוהי פרשנות של החזרה אוטומטיח של

הערובה. כאשר מדובר בערובה שהיא ערבון כספי המופקד בבית-משפט, להנהלת

בתי-המשפט ישנה בעיה טכנית לגרום להחזר אוטומטי. הוא מבקש, שתבוא

בקשה מטעם האדם, שצריכים להחזיר לו, כדי שיוכל לפחות לבדוק אם הוגש

אישום.

ננית, שראובן שוחרר בערובה. ישנם כמה תנאי ערובה, ואחד מהם היה

שיפקיד ערבון כספי במזומן בקופת בתי-המשפט אלף ש"ח. אותם אלף ש"ת

נשארים בגזברות בית-השמפט בתשבון של בית המשפט. אם לא הוגש כתב אישום

תוך 180 יום, הוא זכאי לקבל זאת תזדה אוטומטית. - הסעיף בתוק קובע

זאת היום. לדבר הזה ישנם שני פנים. כיום, אנו, בבית-המשפט, פשוט לא

יודעים על כתב האישום.

מה פירוש הדבר? ננית, שראובן הלך לבית המשפט ואמר שהוא רוצה אלף

ש"ת חזרה.

למעשה, הוא צריך לקבל זאת בדואר, אפילו בלי ללכת לשם.

איננו יודעים על כתב האישום. גם המשטרה לא יודעת על כך, כיון

שהוא נעצר ביתידת תקירות ויחידת התביעות היא שהגישה או לא הגישה את

התביעה.

האם אין קשר בין שתי המחלקות? האם יש ברוגז ביניהן?

לא. כדאי, שיחשבו על זה.

צריך לבדוק זאת.

האם אין מערכת מיו1שוב שבה יש איתות בנושא זה?

יש מיחשוב, אך ללא איתות. כאן אין התראה. מעצר זה דבר תשוב.

אין התראה, שהרי זהו כסף של מישהו אחר.

אנו, כבית-משפט, לא יכולים, לדעת אם מוגש כתב אישום או לא. יכול

להיות שהוא נעצר בבית-משפט אחד, וכתב האישום הוגש בכלל לבית-משפט

אחר.

אתם המערכת הכי פחות ממותשבת.

אנו נמצאים בתהליכים. התיקון מציע, שברמה העקרונית המצב ישאר כפי

שהוא. כלומר, ברגע שלא הוגש תוך 180 יום, ודאי יופטרו הוא וערביו.

ואז, אותו ראובן צריך לבוא ולבקש את אלף הש"ת מבית-המשפט.

ואז, הם יפנו גם לקבל את דעת התביעה, שהרי הם לא יודעים אם הוגש

או לא הוגש כתב האישום והם בודקים זאת.

ותוך כמה זמן תתנו את אותם אלף ש"ת? כיצד אדע שזה לא יקח עוד 180

יום?

זה לא יקת 180 יום.

אינני מבין מדוע הוא לא יודע אם הוגש כתב אישום או לא. האם על

האזרח לבוא ולברר האם הוגש נגדו כתב אישום?

במדינה בלי מכשירים, העניין ברור לי.

אני מסכים להצעה הזו בתנאי אחד - שזה יהיה בחוספח ריבית והצמדה.

זה קי ים. ישנן תקנות.

זה קיים. חבר-הכנסת יצחק לוי, לוח הזמנים הוא החשוב כאן.

אני חושב, שוב, שזה כשל של המערכת שמטילים על האזרח הקטן . מה

שקורה היום בפועל הוא אכן מה שאתם מתארים כאן . בפועל, בית המשפט לא

מחזיר אגורה, אם לא מוגשת בקשה ואם לא חתם על זה שופט. זה מיותר

וזוהי תקלה. התקלה היא הרבה יותר גדולה. התיאור שלך, בסיפור על

ראובן , הוא מאד תמים, אך זה לא כך. פעמים רבות או ברוב המקרים, קורה

מקרה שמי שמפקיד את הכסף זה לא הנאשם עצמו. אם אביו הפקיד את הכסף,

אין בעיה. אבל, אם זה שכנו, תברו או מעבידו, שלאחר 6 תודשים הוא כבר

לא עובד אצלו בכלל, ישנה בעיה. האיש הזה לעולם לא יידע אם הוגש כתב

אישום או לא, וגם לא פותתים בפניו את התיק. אסור לתת לו מידע, כי יש

על זה סודיות. הרבה פעמים כספים כאלה מונתים במשך שנים בבית-משפט.

אלי הגיעו מקרים לאתר 3- שנים, שבהם ביקשו ממני לברר לי אם הוגש כתב

אישום או לא?

זהו חסכון לא רע.

זהו חסכון למדינה. מה שמגיע לו זה כמעט הקרן שהוא הכניס 3 שנים

קודם. אבל, אין מדובר רק על זה. מדובר גם על מקרה בו המשפט הסתיים,

שגם אז אנו עושים חצי דרך. המשפט הסתיים והאיש קיבל את עונשו, ועדיין

אלף הש"ח מונחים שם להבטיח את הופעתו למשפט. אין צורך בהם ויש

להתזירם. גם אז אין נוהל קבוע ואוטומטי. דוקא, מבחינתנו, גישתנו היתה

לאלץ את בתי-המשפט כן לקחת אותו אוטומטית.

אבל, גם לגבי מה שאתה מלנה "אוטומטית", אף אתד לא יודע מה יהיה.

בפרקטיקה, אם אין שום מערכת טכנית, טכנולוגית, שמסוגלת להודיע מקצה

אחד לשני, על דברים אלה, אזי כל מה שתכתוב לא יהיה חשוב.

אם כך, זהו תמריץ ליצירת מערכת. אולי זה כן יעזור. ברגע שאתה אומר

את הדבר הזה לפי בקשת הממשלה, פירושו של דבר שלעולם לא יהיה תמריץ כי

תמיד יתכו לבקשה. לכן , אני תושבת שיש לעשות את שני הדברים. יש לשפר

את המצב ולאפשר לאדם בצורה מסודרת להגיש בקשה ואז להחזיר לו אח זה.

כלומר, את זכותו להגיש את הבקשה בודאי שלא נוטלים לו, אך לא צריכים

לתייב זאת. אינך יכול להתנות את התזרת הערובה בבקשה.

בשלב זה, כל מה שלא אסור, מותר.

למעשה, מה שאומרים הוא שההצעה היא רגרסיה בזכויות האזרח. וזאת,

בגלל כשל של המערכת, שהיא לא אשמה בו שכן אין כסף. איננו באים להאשים

מישהו, אך זוהי רגרסיה בזכויות האזרח.

שמואל סף, מה ברצונך להציע לנו?

הפקדת הכספים נעשית באחת משתי האפשרויות: בהליך המעצר הרגיל,

כשהתתנה החוקרת היא זו שביקשה והיא יודעת לעקוב אתרי התיק, או כשבית-

המשפט מבקש זאת במסגרת הליך של בית-משפט כמו מעצר עד תום ההליכים או

דברים כאלה. בשני המקרים אין בעיה לדווח. השוטר או התובע, אם זה

פרקליטות או אם זה תובע משטרתי, ממלא בסוף המשפט פרטים רבים מאד. אני

מציע, שבין יתר הדברים, עליהם הוא מדווח, הוא ידווח שהמשפט הזה נגמר.

- זה כל מה שצריך הוא לדוות.

אין זו הסיטואציה עליה אנו מדברים.

ישנן כאן שתי סיטואציות, שאתת מהן היא כאשר לא הוגש כתב אישום

תוך 180 יום.

דבר קודם על הסיטואציה הזו.

בסיטואציה הזו התתנה ביקשה או תוקרים ביקשו ערבות ובית-המשפט נתן

"הוא ישותרר רק אם". ברגע שהתתנה מגישה כתב אישום,

חיא מחייבת זאת.

אנו מדברים על מצב, בו היא לא הגישה כתב אישום.

לא. הרי הם אומרים "איננו יודעים".

אבל, זה לא שייך לתוק הזה.

אל תדבר איתי על מקרה שבו הוגש כתב אישום. תתילה, דבר איתי על

מקרה בו לא הוגש כתב אישום. התרכז בסעיף, עליו אנו מדברים.

מדובר על מקרה בו יש כשל של המערכת.

הטענה היא, שאם המשטרה תודיע על כל הגשת כתב אישום, ברגע שבמשרד

המשפטים תוך 180 יום לא הגיעה ההודעה על הגשת כתב אישום, הרי

שאוטומטית זה מוחזר.

זה לא מותזר.

כיום, לא. ליום, החוק קובע שיש להחזיר את הכסף אוטומטית. הם לא

מבצעים את התוק הזה.

אני רואה בעניין הזה תובה של בית-המשפט; כמו במספר דברים אחרים,

שיש לנו ויכוחים לגבי השאלה חובה של מי זה לעשות דבר מסויים, אני,

בכל אופן , רוצה לראות בזה את החובה של בית-המשפט, ולא של תתנה או של

תביעת הפרקליטות.

וזאת, כאשר אין לך ויכוח איחנו לגבי הזכוח לקבל מיד למחרת את

הסכום צמוד עם ריבית והכל.

אין לי שום וילות, ובלבד שהונתה לדעת מישהו, שתתליט עתה עליו,

שאכן הזכות קמה, כלומר שעברו 180 יום ולא הוגש כתב אישום.

אפשר לעשות זאת במכונת תישוב ולראות אם היום הוא היום ה-180.

זה לא כה פשוט לבדוק. ננית, שהוא מגיש את הבקשה באילת, שם הוא

היה בתופש. מישהו, אני, אתה או מישהו אתר, צריך לבדוק זאת ולהגיד

שקמה לו הזכות.

(יו"ר הוועדה, ד' צוקר, יוצא מחדר הישיבות.)

האט ישנה מערכת ממותשבת כלשהי רב-תחומית, שבה יש קשר בין המקומות

השונים שמופקדים על הדברים?

עדיין לא. לעתיד לבוא, אנו נעשה מיתשוב של המזכירויות בכל הארץ,

ואחר כך נעשה מה ''מימשק", כפי שזה נקרא בשפח המחשבים, למשטרה. ברצוני

לדייק ולומר, שגם כשאומרים שייעשה מימשק למשטרה, השאלה היא להיכן. יש

מימשק מוגבל ליחידה מסויימת, נניח, לביקורת גבולות, ויש מימשק לכל

המשטרה. אלה דברים מסובכים, וכמובן שיש לבדוק את תועלתם מול עלותם.

כיום, אין את זה.

אם הפקדתי ערבוונ בבית-משפט, אין שום התראה שאני אקבל אח הכסף.

כלומר, זה נתון לי. נניח, שהפקדתי ערבות על שם מישהו אחר. הוא קיבל

כתב אישום וטרח לומר לי זאת או לא קיבל כתב אישום וטרח לומר לי זאח.

במקרה כזה, עלי לספור את הימים, לבדוק אם עברו מאז 180 יום, לגשת לשם

ולבקש את הכסף. - האם כל זה נעשה תחח הכוחרת "אוטומטי"?

כן .

לדעתי, כל מה שאנו עושים כאן הוא יפה מאד, אך ברצוני לדעת מהו

התתשיב הכספי. ברצוני ללכת לקראת תקציב 1995 ולהתתיל לראות מהו המצב

כאן. אם נעשה חקיקה ל-5 שנים, שכל פעם תוסיף כאן יונה וכאן צב וכוי,

לא נצא מזה. אנו מדברים כאן על תקציב, ולא על פילוסופיה של המשפט.

עברנו את הסיפור הזה איתך, אדוני, בנושא ההעדה בעבירות מין , ובאורח

פלא הסתבר שכולם מסכימים שקורבן לא יעיד בפני האשם ושהכל מתרכז בכסף

ובכמה יעלה לנו לקבל מעגלים סגורים ולכמה בתי-משפט. משרד האוצר אישר

זאת. ואז, החקיקה, שנעשחה בדיונים אקדמאי ים, לפתע הפכה להיות פשוטה

והיתה הסכמה מוחלטת. קיבלנו הרצאה מלומדת כיצד זה נעשה בעולם, שיש לו

תקציבים, והסתבר שאין כאן עניין עקרוני כלל. לכן, אני מבקשת, ממי

שאתראי היום על זה, לדעת על מה אנו מדברים מבחינה חקציבית. אינני

מדברת על מי חשוב כל בתי-המשפט, אלא על הקטע הזה שקשור בכספים, שהם לא

תמיד של הנאשם אלא של, נניח, סבו החולה, שבהיעדר הכסף הזה איננו הולך

לניתוח וכו י .

לבקשתך, העניין ייבדק. אבל, גם מערכת מיחשוב, שנקים בבתי-המשפט

תצטרך לקבל מידע, ואת המידע היא תצטרך לקבל מהאזרח או מהמשטרה. אין

לנו מידע עצמאי שלנו, וזו הבעיה שלנו. מישהו צריך לומר לנו, שלא הוגש

כתב אישום. אני צריך, שהמשטרה תאמר שהיא לא הגישה כתב אישום.

זה לא נכון מה שאתה אומר.

(יו"ר הוועדה, ד' צוקר, חוזר לחדר הישיבוח.)

ביקשתי לקבל הערכה תקציבית לגבי השאלה כמה עולה מיחשוב הקטע הזה,

כדי שמה שנקרא ''אוטומטי" אכן יהפוך להיות אוטומטי. ברצוני לקבל הערכה

תקציבית זו, במינימום ובמכסימום, ואני מבינה שאת זה אפשר להשיג.

ראשית, אני מתנגד לסעיף זה בחוק. בין אם נמצא תיקון ובין אם לא

נמצא תיקון , אינני חושב שאנו צריכים ללכת כאן רגסיבית בעניין .

מדוע אי אפשר להפקיד את הכסף

במערכת שיש לה כבר מערכת מיחשוב? אם למשטרה יש מערכת כזו ולבתי-משפט

- אין , אזי תפקידו במשטרה. הבה נשתמש במערכות הקיימות.

אומרים לך, שיש כאן משהו עקרוני.

זה עקרוני לחלוטין . בית-המשפט מקבל אח הערבוח. המשטרה, בשום פנים

ואופן , לא מקבלת זאת.

חאם גם המשטרה תחליט כמה כסף יהיה?

לא. בית המשפט יחליט על כך.

האם הכוונה היא, שהמשטרה תהפוך לבעל עניין כלכלי בזה?

המשטרה איננה בעל עניין .

לא. בית המשפט יתליט. הבה ניקח מערכת ממלכתית, שיש לה מחשב,

ונשתמש בה.

תעבוד עם בנק כלשהו - זה כבר יותר טוב.

בדיוק. המשטרה איננה בנק.

לא זו הבעיה.

יושב-הראש, בבקשה, תן זאת לבנק ישראל ואמור שיהיה להם חשבון

פקדונות של ערבויות. אבל, אם ישנן מערכות כלכליות ממלכתיות, מדוע לא

להשתמש בהן ?

בנק לא יפתור את הבעיה כאן .

זה לא יפתור את בעיית המידע, שהיא הבעיה שנמצאת כאן .

אבל, אז האחריות היא על המערכת. הבנק יודע, שתוך 180 יום הוא



מחזיר את הכסף.

זה לא יכול להיות.

אני אומר זאת, כי הנהלת בתי-המשפט אומרת שהיא לא מעודכנת בעניין .

זה לא יכול להיות. גם הבנק לא יודע אם הוגש כתב אישום או לא.

הבעיה היא זרימת המידע למי שמחזיק את הכסף. מיד נציע הצעה כל כך

קטגורית, שלא תהיה ברירה אלא להגיש עתירה לבג"ץ יכרית את המדינה

לעשות משהו.

הכסף מופקד במסגרת תיקי מעצרים ויש לו מספר X, ולכתב האישום יש

מספר אתר. מישהו צריך לשדך בין שני המספרים. המשטרה היא היתידה

שיודעת לעשות זאת. בית המשפט לא יודע זאת. כל מה שהמשטרה צריכה לדווח

הוגש כתב אישום בתיק מעצרים אי שמספרו אי. בזה,

נגמר כל הסיפור. אם משרד המשפטים לא מקבל דיווח תוך 180 יום, הוא

יתזיר את הכסף.

הכוונה היא להנהלת בתי-המשפט.

כן. אם הוא לא מקבל תוך 180 דיווח כזה, הוא מתזיר את הכסף.

ברצוני להציע משהו, ואינני אומר עתה את הניסות. ברצוני להציע עתה

את הניסוח הכי חד-משמעי, שאיננו משתמע אפילו לפן ורבע, אלא הוא משתמע

רק לפן אחד.

זה מה שכתוב בתוק ביום.

לא. עובדה שזה לא מספיק. אני מציע, שיהיה ברור, שמיד עם תום

המועד, שעד אליו לא קרה כלום או שהסתיים המשפט...

זה סעיף אתר.

אני רוצח, שנתקן את שני המקרים.

זה לא אותו דבר. יכולה להיות החלטה אחרת. ילול להיות שהוא נידון

במשפט ונאמר שהקנס ישולם מתוך הערבות. זה לא חייב להיות כמו שאתה

אומר. כאמור, זה לא אותו דבר, ואני מציעה לא לקשור את הדברים.

גם אני חושבת כך.

מדוע? בודאי, שאם הסתיים המשפט שלו, השופט יתליט מה קורה עם הקנס

והאם זה נלקח מתוך הערבות. אבל, אם נותר עודף של 100 לירות, שיחזירו

לו את זה מיד.

כאמור, אינני מנסת את מה שברצוני להציע עתה. לגבי שני המקרים, גם

אם היה כשל של המערכת או המערכת לא עושה את תפקידה וגם אם הסתיים

ההליך, ברצוני שנמצא ניסוח הכי חד-משמעי שיש שאומר שמיד לאתר מכן

הנהלת בתי המשפט אחראית על התזרת הכסף.

המקרה הראשון מופיע בסעיף 55 והמקרה השני מופיע בסעיף 56. כמו

כן , יש לומר שיהיו ריביח והצמדה.

מה שאני רוצה הוא, שזה ילך לבג"ץ.

השאלה היא: מהיכן היא תדע?

אינני מבין זאת. תקתו מישהו, שכל יום יטלפן לתתנות המשטרה וישאל

לגבי המקרים השונים.

לא.

האם אתה יודע מה עושים לאזרת שלא משלם מס הכנסה בזמן ?

בסדר.

מה זה "בסדר"? אותו לא שואלים אם יש לו או אין לו מתשב.

אין ברירה. ברצוני לתקן זאת.

אין לנו אפשרות לפתור את זה. אומרים ברגע זה, שהמשטרה לא מדווחת

באופן מיידי בזמן אמיתי להנהלת בתי המשפט ולהנהלת בתי המשפט אין

רישום מרכזי. הרי הבעיה היא לא רק בדיווח של המשטרה. אולי נגיד, ששר

המשפטים יקבע תקנות לעניין הנוהל.

מדובר על המשטרה או על התביעה, כי התיק יכול להיות בתביעה ולא

במשטרה.

אם שר המשפטים ינסח תקנות, האם זה לא משנה כלום?

לא, כי אני תושב שהאחריות היא על הנהלת בתי-המשפט.

עתה, אני אזרת, וממש לא מעניינת אותי הממשלה עתה. האזרח יודע,

שהוא מתעסק עם בית-משפט, הוא לא יודע שום דבר אתר והוא לא צריך לדעת

שום דבר אחר. הכחובח שלו היא מי שלקח את הכסף. עתה, אומרת לי הנהלת

אבל, אינני יודעת דבר. יכול להיות, שאנו צריכים לומר כאן

לחייב אח המשטרה לדווח להנהלת בתי-המשפט, אך כשהאזרח מכיר רק כתובת

אחת. - זה בסדר. אם כך, מבחינתי, שהניסוח יהיה שחובת הדיווח היא על

המשטרה.

וזאת, באותו בית משפט, שם הופקד הכסף.

יש לומר: המשטרה או הפרקליטות.

יש לומר: התביעה או המשטרה.

אם ברצונכם לתקן משהו בשלב ביניים כלשהו, אז, לדעתי, עד שתהיינה

מערכות, כמו שמציעים כאן תתלופנה שנים רבות. זה עניין של שנים רבות.

זהו תיקון אד-הוק.

לדעתי, בית המשפט יקבל את בקשת אותו אדם שרוצה, וכמו בהרבה דברים

אתרים פונים לעמדת התביעה. אנו יכולים, בהתלט, לקשר. באותה בקשת

מעצר, לפי התתנה, לפי המקום ולו', אני יכולה להשיב לבית המשפט תוך,

נניח, 3-2 שבועות.

כלומר, על כל שאילתא כזו את יכולה להשיב.

כן . אנו נצטרך לקבוע פרוצדורה. אנו נשיב לו אם הוגש או לא הוגש

כתב אישום. לכל היותר, אפשר שתהיה סנקציה שאם אנו לא נשיב תוך 30

הימים, זה יועבר אליו אוטומטית. אבל, אין מנוס מהתייחסות שלנו לבקשה

של האדם.

הכוונה היא לבקשה של בית-המשפט.

האם אתם מדברים עתה על שלב אוטומטי?

כן .

גם לשלב האוטומטי חסרונות רבים, ואני אומרת לכם שאלה הם חסרונות

מציאותיים. למשל, נניח, שלא הוגש כתב אישום או שהוא נגמר במקרה של

שלמה יצתק, שעובד במקום זה וזה. עברו הימים, ואוטומטית יודעים על כך.

עתה, אני הולכת לשלוח לו את הכסף. מה אני אשלת? למי אני אשלח?

שילחי את הכסף למי שנתן אותו.

אבל, יש קושי - עברו שנים, הכתובת שלו איננה כתובת והמקום איננו

המקום.

את טועה.

אינני טועה, כי אני חיה בדבר הזה כבר הרבה שנים.

את טועה, כי גם היום הוא שולח לכתובת של מי ששילם.

כיום, הוא בא ומבקש.

את טועה. טופס הדיווח מבית המשפט, לאחר שהגיעו כל האישורים של

המשטרה, הולך להנהלת בתי המשפט ונאמר בו, למשל: נא לשלם ליצחק כסף.

אני משאיר אח הצעת הסיכום שאומרת, שהמשטרה תהיה חייבת בדיווח

להנהלת בתי המשפט. האם יש לומר שהיא תדוות להנהלת בתי המשפט או לבית

המשפט ?

כדאי, שהיא תדוות להנהלת בתי המשפט, והנהלת בתי המשפט תסדד את

זה.

חתובה הבסיסית לא יכולה להיות על המשטדה. זוהי עדבות שהוטלה בבית

המשפט. אמדת "לדווח", וזה אומר שברגע זה התובה הוטלה עלי. אני מציעה

לומר: המשטרה והפרקליטות.

נכון. אפשר לומר: החביעה והמשטרה.

אמור: התביעה.

בשני המקרים שמנינו, גם כאשר הסתיים ההליך וגם כאשר לא הוגש כתב

אישום, תדווח התביעה, שזה כולל את שניהם, כלומר את המשטרה

והפרקליטות, להנהלת בתי-המשפט. מבחינת האזרת, צריך להיות ברור,

שהאזרת פונה לבית-המשפט.

הוא לא פונה.

סליחה. אנו מנסים לשנות זאת. הכתובת של האזרת היא בית-המשפט,

כלומר האחריות מוטלת על בית-המשפט ועליו לשלות את הכסף ולהתזיר את

הערבות. אינני רוצה לשנות זאת.

זה ברור, ואין בעיה. אתה אומר, שהמשטרה תאמר לנו, למשל: נגד

אברהם כהן לא הוגש כתב אישום. אנא התזירו לו את הערבות. ואז, אנו

נחזיר זאת.

הוא יגיד לכם רק: עברו 180 יום, ולא הוגש כתב אישום.

אין בעיה. זה הגיוני מאד.

זה כל מה שאנו רוצים.

אפשרות אחרח היא, שיודיעו אם הסתיימו ההליכים.

סעיף 56 משלים את החלק השני של מה שאמרת.

סעיף 56 עוסק במצב שבו הסתיימו ההליכים.

לי ברור, שזה לא יעבור.

נכון . אם כך, שילכו לבג"ץ וזהו.

אבל, תמצאו מישהו שילך.

מה לגבי זמן ביניים? נניח, ש-180 יום התמלאו והגשתי ביום ה-180.

כמה זמן יש לי כדי לעשות זאת?

תוך 15 יום.

חברת-הכנסת יעל דיין הציעה קודם לבדוק את המשמעויות הכלכליות של

עניין זה. לדבר הזה ישנה משמעות כלכלית גם לנו ואני בטוחה שגם

לפרקליטות. אפשר להעביר סרטי מתשב, למשל, וזה הדבר הכי פשוט לעשות,

אך אין למי להעבירם. להתתיל להטיל תובות של דיווח, פירושו כוח אדם.

אין מדובר רק במשטרה. ישנן רשויות תקירה נוספות.

אברהם רובין , אל תיקת זאת אישית, אך המצב בבתי המשפט מדהים.

אינני לוקת זאת אישית, אך יש מגבלות במדינה.

מידת המיתשוב של המשטרה איננה במשרד המשפטים או מקום אתר. יש להם

מיחשוב מעולה.

לא דנים כאן בעניין המיחשוב, אך בעיות המיחשוב של בתי-המשפט הן

קשות.

צריך להודות למשטרה בעניין זה. לגבי בקשת נתונים, אני מכיר

משרדים מעטים שנותנים כך נתונים.

אנו, בכל אופן , נישאר עם ההצעה הזו, בהנחה שבתוך 3-1 שנים אלן

המערכת הזו תהיה ממוחשבת. אנו מנסים להתאים את החקיקה הזו, כדי

שהממשלה תדביק את החקיקה ולא שהחקיקה תדדה אחר המצב המביך מאד שהנהלת

בתי המשפט מצויה בו. לבנת משיח ויהודית קרפ, אנו כחכח לניסוח שלכן

בפעם הבאה.

השאלה היא האם צריך לקבוע את חובת המשטרה בחוק.

אני חוזרת ואומו-ת, שאין מדובר רק במשטרה. ישנן רשויות תקירה

אחרות, שמשחררות בבית-המשפט בערבות, כגון מע"מ ומס הכנסה.

בסדר. זה יכול להיות גם הרשות לניירות ערך.

כלומר, אפשר לומר, שבצורה שאתה מציע זה חלקי בלבד.

המילה "התביעה" כוללת את כולם, כלומר את כל רשויות המדינה.

אבל, ישנה תקירה ללא תביעה. למשל, יכול להיות מקרה של אדם

ששותרד, ולא הוגש כתב אישום. - מדוע התביעה צריכה לעשות זאת?

אם כך, נבקש מלבנת משיח, שהניסוח יהיה מקיף, באופן שהוא יכלול

מהרשות לניירות ערך שיש לה סמכויות חקירה ועד כל האחרים.

ד ' לחמן-מסר(?):

החובע או הרשות התוקרת לפי הענין .

האם רשות ניירות ערך יכולה לקחת ערבות?

בודאי.

בשחרור בבית משפט יש סמכויות מעצר.

לא כדאי לכונוב "תובע", כשמדובר על תובע פרטני.

לא אמרתי מה אני כותב.

אפשר לכתוב, אולי, "תביעה", אך לא "תובע".

נראה, בפעם הבאה, מה יכתבו בנוסח. אני לא כותב זאת.

בהזדמנות זו, ברצוני להבין משהו לגבי שתרור וערובה ע"י המשטרה.

אם היא נעשית בהפקדת כסף, האם זה תמיד בבית-משפט? האם זה תמיד בקופת

בית המשפט?

זה בקופת בית-המשפט. ישנם כמה חשבונות בנק, שהצלחנו לקבל מבתי

המשפט. בהתתלה זה לא היה.

אבל, זה אומר, שחובת הדיווח הזו היא גם לגבי ערובה שניתנה בתהליך

של שתרור במשטרה, ולא רק שם.

_נכון. בכל מקרה, אני תושבת, שזה טעון בדיקה בישיבות, מעבר להתלטה

הסתמית עתה. זהו נושא די מורכב. זה כסף, שנמצא שם. תמיד מדובר על

קופת בית המשפט.

לגבי המשטרה, מדובר על בנק הדואר.

בנק ובית-משפט.

צריך, שכל אחריות תהיה מוגדרת. יש לומר מי יתזיר ומתי הוא יתזיר.

אולי יעשה זאת האוצר, ואולי - המשטרה.

מי, בסופו של דבר, נותן את הציק: המשטרה או בית המשפט?

הנהלת בתי המשפט.

אנו - אף פעם לא.

מי שהחזיק את הכסף זה הנהלת בתי המשפט בהתאם לדיווח של המשטרה.

האם מדובר גם על כסף שהופקד במשטרה במסגרת שחרור?

לא. מה שהופקד אצלי, ינתן אצלי.

שמואל סף, אל תאמר: "הופקד במשטרה".

אני נועל את ישיבת הוועדה.

תודה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:50.