הכנסת השלוש עשרה

מושב חמישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 326

מישיבת ועדת חחינון והתרבות

שהתקיימה ביום ב', כ"ט בשבט תשנ"ו, 19.2.1996. בשעה 10.30

חברי הוועדה; היו'יר די איציק

י' אחימאיר

אי אסעד

י' בא-גד

ע' מאור

סגן השר, ו' חאג' יחיא

ו' גבאי, יועץ ליו"ר החינוך למגזר הערבי

שי ווייש, לשכת דובר משרד החינוך

אי לרנר, יועצת שר החינוך

יי קדמן, המועצה הלאומית לשלום הילד

אי דויטש, יועצת משפטית ברשות להגנת לצרכן בהסתדרות

מי שכטר, מנחת קבוצות הורים, מכון אדלר

ד' באטוט, מזכיר, הנוער העובד

ש' קינן, מזכיר מחוז, הנוער העובד

א' זינגר, יוי'ר ועדת ביקורת, מודיעים

יי בטינגר, מנהל מסחרי ידיעות אחרונות

ר' פלד, יוי'ר האיגוד הישראלי לפרסום

עי שכטר, יועץ משפטי, רשות השידור

צי לידר, דובר רשות השידור

אי נדב, מנהל קול ישראל

א' ישראלי, יו"ר האגף לקידום מעמד האישה בחברה, נעמ"ת

בחברה.

שי שהם, מנהלת בית ספר

אי מצגר, מנהלת הפיקוח על הפרסומות, הרשות השנייה

לטלוויזיה ולרדיו

שי קינן, מזכיר מחוז ירושלים, הנוער העובד והלומד

די במברגר-אנוש, רכזת קידום מדיניות וחקיקה, שדולת

הנשים בישראל

מי זאבי, מפקחת רשת המוסדות לחינוך העל-יסודי, אמונה

די מורג, סגנית יועץ משפטי, משרד החינוך





ת' סטוליוב, מנהלת השיווק, הטלוויזיה החינוכית

א' בצלאל, מזכ"ל מועצת העיתונות בישראל

ש' שבת, מועצת תלמידים ונוער

מ' ממן, מועצת תלמידים ונוער

י' כהן, מועצת תלמידים ונוער

מ' כהן, מועצת תלמידים ונוער

ש' קנטור, יועצת בהתנדבות לענייני פרסום אנטי נשי,

נעמ"ת

ג' שטחל, מנהל בית חינוך תיכון עירוני ג', ירושלים

א' כהן, מנהל מדרשיית עמליה, ירושלים

א' ולנר, עורך עני"ם, מזכ"ל ועדת העורכים

א' להב, מכללת דוד ילין

א' טוליציאנו, דוברת שדולת הנשים

א' שבו, רכזת חינוך, שדולת הנשים

י' קוטיק, מחנכת ומרצה בחינוך טכנולוגי

מ' לגון, מורה בגמלאות

ו' קאופמן, מורה בגמלאות

נ' שפירא, ממלאת מקום נשיא מועצת העיתונות

ע' הופמן, חברת מועצת העיר ירושלים

י' שטיינר

מנהלת הוועדה; ח' פריידין

חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

פרסומת פוגעת בתקשורת



פרסומת פוגעת בתקשורת

בוקר טוב לכם. אני מתכבדת לפתוח את ועדת

החינוך של הכנסת. אני מבקשת להביע צער

עמוק על מספר ילדים שנפגעו היום. אני מבינה שיש גם הרוגים וגם פצועים.

שמעתי ששר החינוך והתרבות הורה לאנשי משרדו לבדוק מה קרה שם. אני מאוד

מקווה שלפחות במה שקשור להתנהגות של הנהגים וכו' לא היתה שום פשלה ושום

תקלה. אני מאוד מבקשת שתעבירו אליי אחר כך את הממצאים, כי אני רוצה

לדעת.

מה שקרה שם הוא, שנהג סמיטריילר במהלך

סיבוב - אחוריו פגעו ביותר משלושת רבעי

אוטובוס, החל מהנהג ועד לחלק האחורי שלו. הוא נדחף לדופן ההר. יש שלושה

הרוגים, 33 פצועים. סגן השר נמצא שם כעת עם צוות של פסיכולוגים ועובדים

סוציאלים לטיפול בילדים בבית חולים פורייה.

מכאן אנחנו שולחים ברכת החלמה מהירה

לפצועים.

הנושא שלנו הוא כאמור פרסומת פוגעת בתקשורת האלקטרונית, הכתובה והאחרת.

אני רוצה לומר שאיגוד מפיקי הסרטים בטלוויזיה שלח לכאן מכתב האומר.-

"אנחנו לא נגיע לישיבת הוועדה בנושא פרסומת פוגעת בתקשורת, שתתקיים

מחר, מכיוון שכרגע האיגוד החליט לא לנקוט עמדה בנושא. אשמח להיות

מוזמנת לישיבות נוספות בנושאים שנוגעים לתחום ההפקה".

האמת היא, שהנושא עלה בישיבת הכנסת. יצחק קדמן, יושב ראש המועצה

הלאומית לשלום הילד, אתה גם כתבת לי מכתב בעניין. העניין שלנו קצת יותר

רחב מהתחום של הילדים דווקא, והייתי רוצה שתציג כאן את מה שאתה רואה

ואת מה שאתה עושה במשך השנים האחרונות. בבקשה.

יי קדמ(; אני לא יכול להציג כאן את מה שאני עושה,

כי הייתי יכול לקחת את כל זמנה של הוועדה,

ואני לא רוצה לעשות את זה. לכן אני רק על קצה המזלג אומר איך אני רואה

את הבעיה, יש מספר תחומים מאוד בעייתיים מבחינתם של ילדים, כאשר אנחנו

מדברים על תקשורת בכלל, ופרסומת בפרט ובמיוחד. אני אזכיר כמה מהם. בחלק

מתכניות הטלוויזיה בערוצים השונים ישנן תכניות, שמראש הערוצים החליטו

שהן לא מתאימות לילדים. יש סימון מתאים. בדרך כלל זה נדחה לשעות

מאוחרות יותר, מתוך הנחה שבשעות אלה אין צפייה של ילדים, של ילדים

קטנים. דא עקא שאחד הפטנטים כדי למשוך את תשומת הלב לאותם סרטים או

תכניות זה מה שנקרא הפרומו. בפרומו לוקחים את הקטעים הכי עסיסיים בדרך

כלל מתוך מה שאמור להיות משודר בשעה מאוחרת, מתוך סרט שעליו שמו סימן

שהוא לא מיועד לילדים. אבל את הקטע העסיסי של הפרומו מקרינים במשך כל

שעות היממה. כך שכל התכלית של סיווג מראש, שסרט זה או תכנית כזו איננה

מיועדת לילדים, הולכת לאיבוד. אם אתה מקרין את הפרומו אחרי הצהריים,

ולוקח את הקטע שיש בו הכי הרבה אלימות או הכי הרבה מין, אז במה פתרת את

הבעיה כשסיווגת את הסרט מראש ודחית אותו לשעה מאוחרת? הבעיה הזו נוגעת

למספר ערוצים. אנחנו מקבלים בענין הזה כל הזמן תלונות מהורים. זה סוג

אחד של בעיות. אני בעניין הזה כל הזמן במגעים עם הערוצים השונים.

כשנפתרת בעיה זמנית עם ערוץ אחד, היא צצה בערוץ אחר. היא קיימת היום

בכבלים במידה רבה מאוד. אני חושב, שיחסית זאת בעיה שקל להתגבר עליה,



אילו היתה לעניין זה יותר תשומת לב, ואילו היו מחליטים שגם פרומו לסרט,

שמראש הוגדר כלא מתאים לילדים, לא ישודר בשעות צפייה של ילדים. אני לא

חושב שצריך חקיקה בשביל זה, צריך בשביל זה שכל ישר, וצריך להחליט שככה

עושים את זה. כל עוד לא יעשו את זה, לא יעזור לנו שהסרט עצמו מוקרן

בשעות מאוחרות.

הסוג האחר הוא הרבה יותר רציני. מדובר בפרסומת שמיועדת לילדים ולבני

הנוער עצמם. קהל היעד הוא ילדים ובני נוער. אני מדבר גם על התקשורת

הכתובה וגם על התקשורת האלקטרונית, שחלקה כוללת, הייתי אומר, אפילו

פורנוגרפיה קשה. את נתת דוגמה של חצי קרימה, ויש דברים הרבו7 יותר

רציניים. באחד מעיתוני הילדים הופיעה פרסומת לנעליים, שמי שמפרסם את זה

היו נער ונערה ערומים לגמרי. ככה מוכרים נעליים. וזה מתפרסם כמודעת

פרסומת בעיתון של ילדים ונוער. בפרסומות אחרות יש הרבה מאוד אלמות

סמויה, ואפילו דברים שהם בגדר עברות על החוק. פרסומת, שבה ילד קטן נוהג

על טרקטורון, זה בניגוד לחוק. הוא גם בלי קסדה בנוסף לכול. אגב, זה א

פרסומת לטרקטורונים, זו פרסומת למשהו אחר לגמרי. אבל גם אם המפרסם לא

התכוון לזה, הוא נותן לילדים רעיונות, שזה בסדר שילד בגיל מאוד צעיר

נוסע על טרקטורון. לא מזמן היה לצערנו מקרה מאוד טרגי, שהסתיים במותו

של ילד שנהג על טרקטורון. בניגוד למה שנאמר, לילד הזה, לצערי הרב, לא

היה רישיון, לא יכול היה להיות לו רישיון, כי הוא היה צעיר מכדי שיהיה

לו רישיון על טרקטורון.

בפרסומות אחרות יש דברים שהם אולי לא בגדר סקס ואלימות, אבל בגדר של

מסרים אנטי-חינוכיים מובהקים. אני רק אתמול שלחתי ליושב ראש הוועדה

פרסומת עכשווית של חברה שמשווקת מכוניות אמריקאיות, נדמה לי שברולט.

וכל הפרסומת מבוססת על ילד. אתם יודעים שילדים לא קונים מכוניות, ודאי

לא שברולט קוולייר קופה, אבל מודעת הפרסומת בחרה להציג במרכז את הילד,

וכל המודעה נועדה ליצור קנאה בין ילדים: "אז מה, גם לאבא שלי יש שברולט

קוולייר!", "אבל לאבא שלי יש קופה". מה פלא שהילד הזה משוויץ, ומה יעשו

כל אותם ילדים שלאבא שלהם אין שברולט קוולייר קופה? ומה הקשר בין ילדים

לבין המוצר הזה? למה צריך למכור מכוניות באמצעות ילדים?! פעם אמרתי,

שמה שאולי הצליחו ארגוני הנשים לעשות בהצלחה מסוימת, שהורידו את הנשים

הערומות מעל מכסי המנוע של מכוניות כמקדמות מכירות, עבר עכשיו לילדים.

היום, כל מוצר, לא חשוב שהוא לא קשור בכלל בילדים, מפרסמים עם ילדים;

כל דבר, יש לי פה תיק מלא: בנקים, חברות שיכון. לכל מוצר שהוא מדביקים

ילד. אתן לכם שוב דוגמה, שלשמחתי השכילו להבין והורידו אותה. חברת

שופרסל החליטה יום אחד שהיא עושה מבצע למכירה מוזלת של ירקות ופירות.

לקחו ילדה קטנה, איפרו אותה בתור אשה מבוגרת, שמו לה תכשיטים, וחלק

מהתכשיטים היו זר של אגסים, מעין חזייה של קישואים ועוד כל מיני דברים

כאלה. כך מכרו מבצע של פיחת וירקות מוזלים.

פה נגעתי בעוד עניין מאוד קשה, וזה הנושא שהוא היום מאוד מאוד רווח,

הטשטוש המכוון בפרסומת בין ילדות

לנשים. לוקחים ילדות קטנות, 12 זה כבר זקנה בלה, ומעצבים אותן במכוון

כנשים קטנות, כדי שהגבול יהיה מאוד מבולבל; והן היום הלהיט בפרסומת. לא

חשוב מה המוצר. הטשטוש המכוון הזה הוא מאוד מסוכן, מאוד מסוכן. היו לנו

לאחרונה מקרים שהסתיימו בצורה מאוד קשה עם אותן דוגמניות צעירות. היה

מקרה של אונס בחיפה על ידי צלם דוגמנות. היה מקרה אחר. הוא לא חשב שהיא

בת 18, אבל אם מציגים אותה כאישה בשלה בפרסומת, אז גם המציאות לפעמים



מתבלבלת. בכל הנושא הזה, לצערי הרב, אני חייב לומר, הורים משתפים

פעולה. רק לאחרונה התפרסמה כתבה גדולה מאוד על ילדה בת 12 שמשמשת

כדוגמנית. אני יכול לומר לכם בוודאות, שההורים לא רק לא מודאגים, אלא

דוחפים את הילדים שלהם לעשות את זה. אגב, בהערת סוגריים אני רוצה לומר,

שהתפתח שוק אדיר, שוק עבודה של העסקת ילדים בפרסומת. אנשים שרואים

תמונה מן הסוג הזה, וחשוב לי להדגיש את זה, אומרים "מה הבעיה? ראינו

ילד בפארק, אמרנו לו - תעשה פרצוף-, באנו, צילמנו", זה לא עובד כך. כדי

להגיע לתמונה אחת בפרסומת הילדים האלה מצטלמים שעות על גבי שעות,

וכשאני אומר ילדים, זה כולל תינוקות בני שנתיים, ולכן אמרתי ש-12 זה

כבר מבוגרת. יש לי עדויות מאנשים מתוך המערכת בפנים, שצלצלו אלי ואמרו

לי, "אני לא רוצה להזדהות, כי אני כורת את הענף שאני יושב עליו. אבל

אני לא יכול לראות את זה, שלוקחים ילדים קטנים ומעסיקים אותם משבע

בבוקר עד תשע בערב. הם לא הולכים לבית הספר באותו יום, וזה לא יום

אחד". בחלק מהמקרים זה כולל מכות שהילדים מקבלים, מפני שהם לא עומדים

בביקורת, או כל מיני דברים אחרים. לפעמים הם לא עומדים כמו שצריך,

ונמאס כבר לצלם כמה פעמים. ההורים, כפי שאמרתי, לצערי הרב, משתפים

פעולה. הם דוחפים את הילדים.

אני אספר לך סיפור, לפני זמן לא רב התפרסמה מודעה בעיתון, שלמבצע

פרסומי דרושים ילדים בלי 9-4. מועמדים מתאימים מתבקשים לבוא לבית הסופר

בתל-אביב ביום זה בשעה כזאת. לא התעצלתי, הלכתי לשם. אני חייב לספר לך,

כדי שתבין. אני הייתי המום. זה היה במרתף. לא היה איפה להמתין. חדר

המדרגות היה מוצף בהורים וילדים קטנים. הילדים חלקם בכו, כי היה להם חם

ומחניק. על הדלת היה שלט, כמו בקופת חולים, למי שבא להירשם, כדי שאפשר

יהיה לדעת מה התור. לא היה כתוב למה זה, לא היה כתוב מי החברה שעורכת

את זה. פילסתי את דרכי בין הילדים. דיברתי עם ההורים. הם באו מאילת ועד

קריית-שמונה, מכל הארץ. אף אחד לא ידע לשם מה זה. נכנסתי, התקרבתי

לדלת. פתחה את הדלת בחורה צעירה, ושאלה מי הבא בתור ברשימה. היא חשבה

אולי שאני אחד ההורים. שאלתי אותה בשביל מה הפרסומת. היא אומרת "אנחנו

לא יכולים להגיד לך". ואז ראיתי מחזה מדהים: כשהגיע תורם של הילדים

להיכנס, ההורים לא הורשו להיכנס. אמרו להורים "חכו פה, רק הילד נכנס".

אחד אחרי השני הורים שלחו פנימה את הילד. הם לא ידעו למה זה, הם לא

ידעו מי החברה שעומדת מאחורי זה, ובלבד שהילד שלהם יזכה בתהילה הגדולה,

שאחר כך אפשר יהיה להגיד לשכנים, "ראיתם את הילד שלנו מופיע בפרסומת?".

השאלה שלך היא אכן נכונה. יש פה, לצערי, שיתוף פעולה פורה מצד ההורים.

למה? מפני שהיום אנחנו כולנו עבדים של הרייטינג ושל הפרסומת, ומי

שמופיע בפרסומת הוא הכוכב. הילד מתגאה בהישגיו הלימודיים, ביכולת שלו,

בהתנהגות שלו?! הוא משוויץ, כי לאבא שלו יש שברולט קוולייר קופה. זה

קנח המידה. ובאווירה כזאת לא פלא שהורים משתפים פעולה, לצערי.

אני אומר לכם שוב, השוק הזה הוא שוק פורח היום. אגב, לעניות דעתי, זה

בניגוד לחוק, אלא שרבים ממשרדי הפרסום וממשרדי הדוגמנות שמעסיקים את

הילדים האלה טוענים, שחוק עבודת נוער לא חל עליהם, כי הם לא מעסיקים

ישירות. כשאני הגשתי תלונה נגד ילדה שהועסקה בדוגמנות, וכתבה, היא

רואיינה בעיתון, שמשמונה בבוקר עד תשע בערב היא הייתה צריכה לעבוד שם,

והיא לא הולכת לבית הספר ימים על גבי ימים, לצורך העניין הזה, קיבלתי

תשובה שחוק עבודת נוער לא חל על הדוגמנים הצעירים האלה, מכיוון שמשרד

הפרסום הוא לא המעסיק שלהם. הוא כותב לסוכנות הדוגמנות, הוא מזמין מהם,

והוא משלם לסוכנות הדוגמנות. אין יחסי עובד מעביד בינו לבין הילד.

סוכנות הדוגמנות ענתה, "גם אנחנו לא המעסיקים שלו. אנחנו עושים פה



שירות תיווך". אף אחד הוא לא המעסיק. הילדים האלה עובדים הרבה פעמים

בתנאי עבדות, ואנחנו כצרכנים מקבלים אחר כך את התוצאות, אנחנו לא

יודעים מה עומד מאחורי זה.

גברתי היושבת ראש, הייתי יכול להמשיך עוד ועוד, גם על התקשורת הכתובה

והפרסומת המתבצעת בה, גם על התקשורת האלקטרונית. קורים שם דברים מאוד

חמורים, והשדה הזה הוא שדה מופקר לחלוטין. יש פה הרבה מאוד אינטרסנטים

לעניין. אין גם בדרך כלל מי שמתלונן. לכן גם צורת הטיפול בזה מאוד לוקה

בחסר.

סגן שר החקלאות, ואליד צאדק, פנה, אל מר

"נכבדי, הנדון: מסרים מיניים פוגעים ושימוש במילים בוטות וגסויות.

לעתים מתגברת התחושה המעיקה, שהטלוויזיה הישראלית, הערוץ הראשון, הולך

ומתחקה אחר הערוץ השני. נראה לי שלא נקבע קו תחתון שאין לרדת ממנו.

השבוע צפיתי מספר פעמים בתכנית, שבה שחקנית לבושה באופן מעורר

קונוטציות מיניות שואלת את השחקנים 'מי רוצה בפה? מי רוצה בטוסיק?'

ושאר גסויות וביטויים מעוררי שאט נפש, כגון אלה, שלדאבוני, כבר אינם

מהווים חריג בטלוויזיה לאחרונה. ברור לאדוני, ששידור דברים וולגריים

בשעות צפייה מוקדמות, כשילדינו צופים בטלוויזיה, רק פוגע בחינוך

ובציפור הנפש של הגיל הרך, ומהווה דוגמה רעה.

אבקש מכבודו להשיבני, באם אתם מודעים לנזקי תכניות רדודות כמו

'החמישייה הקאמרית', 'הקומדי סטור' ושאר תכניות המתיימרות לבדר, אך

אינן אלא פארסה עלובה ומעושה ברדידותה ובנמיכות רמתה. אני מבקש לידעני

בדבר מדיניות הטלוויזיה בנדון".

אני מוכרחה לומר שאני לא כל כך יודעת למה דווקא הוזכרה החמישייה

הקאמרית. זו תכנית באמת מוצלחת, וסטירה מן הטובות שיש. דווקא אותם

להכות?! סוף סוף יש לנו משהו מקורי, שכל כך רצינו בטלוויזיה, סוף סוף

הם כבר עשו משהו, אז אנחנו יורדים עליהם. אני לא כל כך יודעת למה דווקא

זה, אבל חבר הכנסת ואליד צאדק, הבמה שלך.

בוקר טוב לכולם. קודם כול אני חייב להגיד,

שהטלוויזיה ורשות השידור עושים ככל האפשר

בכדי לשפר ולקדם את השידורים ואת התכניות שלהם. אני מלא הערכה למה

שעושים. אבל זה לא מונע ממני ומאחרים להטיח ביקורת מסוימת על כמה

מהתכניות, וכל אחד וטעמו. אני אישית חושב שהביטויים שהזכרתי, ואני לא

רוצה לחזור עליהם, פוגעים בטעם הטוב של הצופים. למרות שביטויים אלה

שגורים בפיהם של ילדים ושל מבוגרים, אני חושב שאנחנו לא צריכים לבוא

ולחזק אותם ולתת להם לגיטימציה. קיבלתי אתמול מכתב, שלא נראה לי בכלל.

אני אקרא את המכתב, שמדבר בעד עצמו:

"המדובר בתכנית סטירית הנחשבת לאחת המוצלחות ששודרו בערוצי הטלוויזיה,

והתשדירים שאתה מתייחס אליהם מהווים תשדירי קידום לתכניות החמישייה

הפופולארית. זה נכון שבחלק מן השידורים יש מעט גסויות. אבל נדמה לי,

שילדינו משתמשים זה מכבר במילים גסות הרבה יותר.



מכל מקום, איננו סבורים כי התשדירים הנ"ל חרגו מתחת לקו האדום. על

החתום מנהל הטלוויזיה, יאיר שטרן."

כתבתי ליושבת ראש הוועדה בכדי לדון בזה, ואולי מהדיון הזה יצמח משהו,

אולי נרטן את עצמנו בביטויים כאלה, מה עוד, שכל הביטויים האלה שנויים

במחלוקת. יש כאלה שאומרים, חובתנו לא לדבר, ויש כאלה שאומרים, יש לנו

רשות לעשות ולדבר על העניין הזה.

אני בסופו של דבי רוצה להגיד שחופש הביטוי הוא נחלתנו, צריך להיות

נחלתנו, אבל יש גבול לכל דבר.

דניאלה במברגר-אנוש משדולת הנשים בישראל.

הדברים של יצחק קדמן שארגוני הנשים כבר

גרמו לכך שיפסיקו לראות את הנשים העירומות על מכסי המנוע, היו מאוד

אופטימיים, הלוואי והיינו כבר בשלב הזה. עם ילדים רק התחילו, אבל,

לצערי, זה לא על חשבון הנשים בתקשורת. עדיין בכל עיתון, בכל טלוויזיה

יש שימוש בגוף של אישה בעירום או בדרך אחרת, שמביעה בעיקר מיניות בולטת

במיוחד. אלה מוצרים ללא כל קשר לנשים, לגוף האישה או אפילו לבגדים

שקשורים לאישה, אם נניח שבבגדים ניתן להשתמש בצורה כזאת. אני חושבת שזה

כמעט נושא נדוש, כי זה באמת כבר נאמר כל כך הרבה פעמים, אבל הירידה

בשימוש בזה היא מועטה ביותר. ענת הופמן ועוד כמה נשים לקחו על עצמן

לעשות סיווג של המודעות.

אני רוצה לשאול שאלה. אני לא בא להגן. האם

מישהו הכריח אישה להופיע בעיתון או

בטלוויזיה ולעשות את מה שהיא עושה? הרי זה לא ילדות. על ילדים וילדות

ההורים אחראים. פה, לצערנו הרב, אנחנו כולנו קוראים עיתונים וצופים

בטלוויזיה ורואים את זה. מישהו הכריח אישה בת 18 ומעלה?

בניגוד למה שקורה עם ילדים, אני הרבה פחות

מוחה על הפגיעה באישה עצמה שהופיעה

בתקשורת. אני יותר מוחה או מוטרדת מהמסר שזה נותן לציבור או לילדות

שרואות את זה, או לאנשים או גברים שרואים את זה. אני מדברת על המסר של

כל התפיסה של האישה, ואתה יכול להסתכל בפרסומות דרכים. אדם חשוף להן

אפילו מבלי להרגיש, הדימוי הוא של אישה כאובייקט מיני. זה מה שנתפס

בציבור. אני לא מודאגת כל כך מאותה אישה. זה באמת לבחירתה החופשית, חבל

שהיא בחרה בזה, אבל לא ניכנס לכל הסיבות למה ואיך החברה דחפה או לא

דחפה אותה לכך. הנקודה היא באמת החשיפה לציבור שמסתכל. וזה באמת בניגוד

לבעייתיות שיש בילדות.

ראשית, נציג את הפן של הילדים. אני רואה

את הילדים הרבה שעות ביום יום יום, ואני

מבקשת לומר שהדפוסים הטלוויזיונים שגורים בפיהם למעלה ממה שאתם מתארים

לעצמכם. חלק מהם אני מזהה, וחלק מהם אני לא מזהה. אצל ילדים הגבולות

אינם ברורים. זה הגיל בו אנחנו מציבים את הגבולות, וזה הגיל בו אנחנו

מעבירים חלק מן הערכים. לעתים ילד מזמין אותי לצפות בהתנהגות מסוימת או

במשהו שנאמר, ואני רחוקה מלהזדהות, כי זה קשה מאוד להזדהות, אבל אז אני

מבינה, שהוא לא מודע אפילו לעובדה שדבר זה איננו ראוי או איננו תורם.

הוא לא מודע, מפני שאחרת לא היה מזמין אותי לצפות בדברים האלה. כך שאני

חושבת שהתמונה בתוך בתי הספר, אצל הילדים הצעירים, היא הרבה יותר קשה



מבחינת הפנמת המסרים. הילדים מפנימים את המסרים, מפני שהם משודרים

לעתים כל כך קרובות. הם אחר כך מציגים אותם בלי שום בעיה. זה היבט

אחד.

אין יום שלא מגיעים בו לבתי הספר מוכרים, מפיצים של העיתונות

הכתובה. פעמיים ביום מגיעים, וכולם עם אישורים למיניהם. גם את זה לא

ניתן להפסיק. הם מעוניינים להיכנס לכיתות ולמכור את העיתון ישירות

לילדים. הלק ממנהלי בתי הספר אכן מסרבים להכניס אותם, אבל חלק ממנהלי

בתי הספר, הצעירים יותר, ברגע שהסוכנים מציגים אישור שמותר להם להיכנס,

מכניסים אותם, ואז נעשית המכירה ישירות לילדים. אין לך סוכן יותר טוב

מהילדים, שמגיעים הביתה ולוחצים על ההורים שההורים יקנו את העיתון.

כל התופעות הללו, כשרואים אותן בשטח, הן הרבה יותר חמורות מאשר

ההסתכלות מן הצד של המבוגר על התוצאה כולה.

נשמעת פה נימה גם של אנשים בחינוך, שממילא

דברים קורים, ממילא הילדים משתמשים

בגסויות וכך הלאה, ממילא יש אי-שוויון בחינוך, ממילא יש הפרה המונית של

חוקי עבודה. האם באמת כך אנחנו צריכים להתייחס? יש אפשרות אחרת שאומרת

- נכון, זה באמת כך, ואנחנו צריכים לתקן זאת-. זאת השאלה העקרונית

שעומדת בבסיס הדיון הזה, ואני מציעה שאנחנו נתייחס לזה כך. יש פה דברים

שאפילו אני מתביישת להראות.

עלינו להפריד בין הפרסומת לבין התכנית של

החמישייה הקאמרית. אלה שני דברים שונים.

הפרסומת היא באמת פרסומת מאוד פוגעת, מאוד, לי על כל פנים זה גרם לא

לראות עוד את התכניות. לתכניות אני לא יכולה להתייחס. הן ירדו לרמה

מאוד נמוכה, לא הייתי שולחת את הנכד שלי לצופים, אם הם כאלה כפי

שמציגים אותם היום.

השימוש באלימות ובמיניות והחיבור ביניהם

ביחס לילדים ולנשים הם מקור הבעיה. והם

אינם מתקשרים לחלוטין למותג או למוצר שאותו עומדים לפרסם. החיבור שבין

הדברים הללו מזמין תקיפה. אתן לכם דוגמה אחת. הפרסומת משתמשת בתמונות.

אחת הדוגמאות לפרסומת באלכוהול היתה זוג רגליים של אישה, מאוד דרמטי,

ובין הרגליים בקבוק בירה, שהקצף יוצא ממנו. כלומר יש כאן מיניות. החלק

החמור ביותר גם לגבי ילדים וגם לגבי נשים זה דה-הומניזציה של גוף האישה

או של גוף הילד. כלומר, משתמשים בקטע מסוים של הגוף, לא באדם שלם, לא

בדוגמנית, אלא בקטע מסוים של הגוף, שיש לו שדר, ויש פה דה-הומניזציה

קשה. אני סבורה שכל מי שיושב כאן מאוד ער לבעיה.

אני רוצה להתייחס לנושא של הפתרונות. כמו שדליה איציק אמרה קודם, אפשר

לומר "ממילא זה קורה", ולהשאיר את הדברים, ושהשוק יקבע את הקצב. אפשר

לומר בצד השני של הרשת, שאנחנו חייבים לעשות משהו בחקיקה, ולקבוע

נורמות חדשות באמצעות חוק, ולכפות אותן. אני סבורה ששני הדברים אינם

טובים. החלק הראשון - ברור שאני סבורה שהוא לא טוב. וחקיקה איננה טובה,

משום שהיא כופה, מצנזרת, ואין לה גבול אחר כך. קשה מאוד לקבוע את

המסמרות לגבי הגבולות. אני סבורה שצריך ללכת על קוד של אתיקה, שבו

מחתימים את המפרסמים למיניהם. את הקוד האתי הזה, במערכות החינוך השונות

- תנועות נוער או מערכת החינוך הפורמלי - צריך לשדר ולהחתים. ההחתמה



היא לא כל כך משמעותית במו העבודה על זה. יש להפוך את הקוד האתי הזה

לתקינה פוליטית. ברגע שזה תקינה פוליטית מנדים, ואז יותר קל.

איגוד המפרסמים באנגליה, ובצפון אמריקה, החתים מתוך הסכמה הדדית את כל

החברות המפרסמות ואת התעשיינים המפרסמים, על קוד אתי בנושא של פרסומת

לאלכוהול.

אני שוב אומרת, זה לא סוגר הרמטי, אבל אין צל של ספק שזה עושה הרבה

מאוד ברמה החינוכית.

יוספה, אני רוצה רגע להתייחס לדברים שלך.

אני מיואשת, ואני מאוד לא רוצה שתהיה

חקיקה. הייתי פעם בוועד המנהל של רשות השידור בתקופות בהן מאוד התערבו

בענייני אנשי המקצוע, ואני חושבת שזה מאוד לא נכון. הטעם שלי הוא לא

הטעם של בא-גד, והטעם של בא-גד הוא כנראה לא הטעם שלי, ומי יקבע

גבולות? ופעם יש שלטון כזה ופעם שלטון אחר. בשביל זה יש אנשי מקצוע

אמונים על המלאכה, והם יודעים את התורה. לעתים אנחנו חושבים שהם לא כל

כך יודעים את התורה, עובדה שאנחנו דנים בנושא. אני מדברת גם על

פרסומאים וכוי. אני נורא לא הייתי רוצה להתערב בחקיקה סביב הסוגיה

הזאת. אני מאוד מפחדת מהאמנה שאת מדברת עליה. עשינו אמנה נגד אלימות.

היה קמפיין אדיר. וראית את בני הנוער, אז אני פשוט בוכה על העניין הזה.

נכשלנו. אני מסתכלת על חברת הפלאפון, זו פשוט חוצפה שאין כדוגמתה. זה

גובל בוולגריות מהסוג הכי נמוך שיכול להיות. אני לא כל כל יודעת מה

צריך לעשות, אני מודה, ואני מפחדת ממה שיקרה דווקא אולי בגלל אנשים

כמוני, שכל הזמן מנסים למנוע דיונים כאלה. אני לא כל כך רציתי לקיים את

הדיון, בעיקר לא סביב הסוגיה של החמישייה הקאמרית. יש לי הרגשה שסטירה

חלק מהעניין זה שהיא כל הזמן מעוררת. אולי צריך לשדר אותה בשעה יותר

מאוחרת. אולי יש לזה קונוטציות אחרות. לכשעצמה היא תכנית יפה מאוד, אף

אחד ייקח להם את זה. אני גם מציעה שלא נתבלבל בין המושגים לבין מה

שאנחנו רוצים. אבל אני קצת מיואשת. אני מבינה מה שאת אומרת, אני בבסיס

מסכימה, אבל אני מרגישה שאס לא נעשה משהו דרסטי יותר...

אני מבינה את התחושה. אני אומרת שכבר היום

במסגרת החוק, למשל חוק רשות השידור,

במסגרת החקיקה יש כל כך הרבה מגבלות, שרמת היישום, שוב, כפי שאת אומרת,

טעונת שיפור.

יש ממרה באידיש, ונאמר אותה בעברית, "אם

זה לא היה הטיפש שלי, הייתי צוחק איתכם".

אני לא יודע כמה מכם קראו השבת וידוי של רוצח צעיר בעיתון "מה בפתח",

במקומון של עיתון פתח תקווה. ייתכן שזה היה בעוד מקומונים. ראיינו את

אחד הרוצחים של נהג המונית בהרצליה. אני רוצה לומר לכם, קראתי את זה

מכל הצדדים, ולא האמנתי שיכול בכלל לקרות דבר כזה. היו שם תיאורים

מזוויעים על מה שנערים עושים משך חודשים בבית ספר. אני בטוח שאם מורה

היה לוקח את המחברות, מיד היה יודע, שהילד הזה בכלל לא פותח מחברת,

שאין לו אף שיעור, ושהוא לא עושה כלום. זה לא יכול להיות אחרת, כי הראש

שלו היה כל הזמן בתעלולים שהוא ראה בטלוויזיה, ושמגיעים לדרגת שפלות.

יש שם תיאור מזעזע אחד, שאני לא מאמין עד עכשיו שזה נכון! שיצאו למסע,

הפשיטו את המורה, ועשו בגופה מה שעשו, שהיא שכבה בלילה. אחרי זה המורה

התעוררה, ורצה אחריהם, ולא כתוב מה עשו אחרי זה. זאת אומרת, אני באמת



רוצה שתבינו. לכאורה יש ויכוח ביני לבין דליה איציק, אבל אין ויכוח.

אני רוצה נורמות אחרות, אבל במציאות הקיימת, אני אומר, בואו ניקח את

המינימום האנושי. מדובר פה על הורים, על ילדים, על פרסומת. אני רוצה

לומר לך, דליה, לפני מספר חודשים התכנסנו כאן ודיברנו על מודעות מין

בעיתונות. גם אז אמרת, - אנחנו לא רוצים חוק, אנחנו רוצים שמועצת

העיתונות תגיע איתנו להבנה, ובאמת נגמור ברוח טובה-. קחי את העיתון של

אתמול, של שלשום, ותראי מה זה רוח טובה. יש שם מודעות מין. אני לא

יודע כבר מה יכול להיות יותר גרוע מזה.

לכן, עם כל הכבוד למועצת העיתונות ולאתיקה ולהבנה ההדדית, יש לי הרושם

שנפרצו כל הסכרים. אני קורא כאן לכולנו כאנשי חינוך, כאנשים מבוגרים,

כהורים לילדים. יש לי שכנה בבניין ממר"צ. אתם יודעים שיש לה הרבה נגד

הרב בא-גד. תמיד היא מקנטרת אותי. היא פנתה אליי, - אולי תעשה משהו,

הבן שלי, דבר ראשון אחרי שהוא לוקח את העיתון הוא מתחיל לקרוא בעמודים

האחוריים, ואחר כך הרוס לו כל אחרי הצהריים, הוא לא עושה שיעורים-.

אמרתי - למה את פונה אליי? הרי זה נורמה שלכם-.

את תופתעי לשמוע שבית דתי אמיתי לא מכניס עיתונים כאלה. אנחנו מסתפקים

ב"הצופה". אנחנו מכבדים את "הצופה" וגם את עיתון "הארץ". לכן אני מבקש,

לא המלצות ולא המלצות חינוכיות לעיתונות ולטלוויזיה, אלא הצעת חוק,

אפילו אם נצליח להעביר את זה בקריאה ראשונה בלבד. צריך הצעת חוק שתגדיר

במדויק מה מותר ומה אסור. ועל זה עוד יהיה לנו ויכוח קשה. אבל הדבר

הולך ומחריף, ומוכרחים להשיג נורמה לכל דעת מחנך שהוא בעולם.

אני רוצה להגיד, שהרדיו לקח על עצמו כמה

נושאים, והוא עושה את זה באופן יוצא מן

הכלל בהצלחה. סוגיית הנשים מקבלת חלק נכבד מהתכניות שלכם, דליה יאירי

ו"הכול דיבורים". ויש לכם נשים שאין להן תסביכים, שבאופן הכי ברור והכי

בהיר מעלות את זה פעם אחר פעם. גם את נושא תאונות הדרכים אתם לוקחים.

אפילו התכנית שלך היא תכנית שמטפלת באופן רחב יותר בהרבה מאוד נושאים,

שעומדים על סדר היום הציבורי, בלי לפגוע ברייטינג. אומרים לי שהרייטינג

מאוד מאוד גבוה. אגב, בשנים האחרונות הוא הרבה יותר גבוה, מה שמוכיח

שאפשר לקחת נושאים ולטפל בהם, בלי לפגוע במספר המאזינים, שאני מבינה

שהוא מאוד חשוב בעידן התקשורתי. ואני חשבתי, שאולי היה כדאי להציע

שתקחו פרסום פוגע, ותבדקו מה זה עושה, ותטפלו בזה באופן מתמשך, רציף,

קבוע בתכנית שלכם. ואני חושבת שגם כאן יכולנו להתברך בהצלחות שיש לכם

במקומות אחרים.

אני לא רוצה להיכנס לבעיות. הטיפול בחינוך

מיני, בחינוך לחיי משפחה, בחינוך למודעות

נשים ירד מאוד בגיל. היום כבר פונים לילדים בני תשע ועשר, אני חושבת

שאצלנו בארץ צריכים לעבוד על זה, להכניס את התכנים האלה מאוד לעומק,

לעבוד עם המורים, לעבוד עם התלמידים ככל האפשר. בתקופה האחרונה שלי

עבדתי בחטיבת ביניים עם הילדות שבאו עם הבטן החשופה, והן יפהפיות בגיל

14-13, תאמינו לי, אתם יודעים את זה. בכל אופן, במערכת כזאת, גם המחשבה

של לכסות או ללכת בצורה צנועה יותר היום כבר לא מקובלת. אני יודעת

שקיימים מערכות ותכנים ותכניות לימוד, צריך להעמיק ולעבוד עליהם.

דווקא מערכת החינוך לקחה על עצמה בתכנית

שוויון בין המינים לסלק סטריאוטיפים



מיניים. שר החינוך, שפנינו אליו יחד עם שדולת הנשים, היה מאוד שותף

לחינוך לשוויון בין המינים. הספרים עברו סריקה, והאיורים עברו סריקה.

כבר לא רואים את האבא עם תיק ג'יימס בונד ואת האמא מכינה סנדביציים.

אני חושבת שאולי גם כאן היה צריך לעשות משהו במערכת החינוך. אני פשוט

עוד לא יודעת מה לכמה ולמה. אני מודה.

אני קודם כול רוצה לפתוח באמת בהערכה מאוד

גדולה לארגוני נשים, שלאורך כל השנים

נאבקו על זה, ולדוקטור יצחק קדמן ולמערכת החינוך, שחושפים את הנושא. כי

מבלי להביא את המידע ובלי המודעות מלאכתנו היתה קשה יותר. עם זאת,

אנחנו יודעים שבשנים האחרונות קרו שני דברים בעצמה מאוד גדולה, ששינו

את כל המאזן. התקשורת היא לא אותה תקשורת. אנחנו עדים לתחרויות

ולפרסומת שנכנסה לערוץ השני ולמקומונים. העולם נראה אחרת. אנחנו יודעים

שנושא השיווק הכלכלי קיבל תפנית עצומה. נוסיף לזה את הרקע ההיסטורי ואת

זה שבעצם קרה משהו עם הגוש הקומוניסטי. זה השפיע על כל דפוסי החשיבה

והראייה. לפי דעתי, זה מביא אותנו לצורך בריסון ואיזון. אין ויכוח על

החשיבות של עיתונות פתוחה ושל רייטינג ושל שיווק. אבל מוכרח להיות

איזון ובקרה. בישראל אנחנו אולי כמו בדברים אחרים עוברים מטלטלת אחת של

תפיסה מאוד מאוד ריכוזית למטולטלת שנייה של דברים שקיימים בהגבלה

בארצות אירופאיות. אני חושבת שאנחנו לא נוכל לסייע בידי ארגוני הנשים

ובידי משרד החינוך ובידי ארגונים שעוסקים בנוער ובילדים, מבלי למצוא

בקרה ואיזון.

לכן אני הייתי מציעה שהוועדה תקבל חוות דעת מה קיים במערכת החקיקה של

היום, האם היא מספקת, יכול להיות שההצעה של דוקטור יוספה שטיינר היא

נכונה, יכול להיות שלא. אני לפחות זקוקה ליותר חוות דעת. ברור לי

שאנחנו לא יכולים להישאר רק בחינוך והשפעה ושיחות. ייתכן שהבעיה היא

בחקיקה, ייתכן שבאכיפה, ייתכן שבאמנה. אני מעריכה את סגן השר ואליד

האג' יחיא שהעלה את הנושא. נקבל חוות דעת לגבי דרכי הטיפול, כי גם אני

עוד לא מוצאת את המנוף האמיתי, שבאמצעותו אנחנו יכולים אכן להשפיע.

סגן השר ו' חאג' יחיא; האם יש בין הנוכחים מישהו שיודע מה קורה

בעולם מבחינה זול מכיוון שאנחנו עוברים

תהליך של אמריקניזציה, אירופיזציה, מה שתקראו לזה. אולי מישהו התמודד

עם זה בעולם.

אפרת ישראלי, אני יושבת ראש האגף לקידום

מעמד האישה בנעמ"ת, ובעברי הלא רחוק מנהלת

בית ספר. אני מדברת כמי שמייצגת את כל הגופים האלה ולא מוצאת שום

ניגודי אינטרסים. יש בעיה, וצר לי מאוד וכואב לי הלב לומר, שהבעיה היא

באמת בעיה נדושה, ואולי התחושה היא, שבגלל שהיא נדושה והיא חוזרת על

עצמה, והיא קיימת, לא מוצאים לזה שום פתרון, אז אולי אין טעם ואין צורך

לעסוק בה, ולא היא.

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן. הייתי במסיבת סיום של בתי בסוף כיתה ו'

בבית ספר, וראינו שם כל מיני קטעי מערכונים שהציגו הילדים, ומאוד רחב

לבנו כהורים. בין הקטעים היה הקטע של להפשיט תפוז. נוכח פני האומה, מה

שנקרא, ולאיש זה לא צרם, אולי צרם, אבל אף אחד לא העיר על כך מלבדי.

כשאני הגעתי והערתי על כך גם למנהלת בית הספר וגם למחנכת, כמעט ולא

הבינו למה אני משביתה את השמחה. אני בהחלט חושבת שאם דבר כזה קורה, אכן



מה שעשתה חברת הכנסת דליה איציק יחד עם משרד החינוך והשדולה הוא הדבר

הראוי! טיפול בשוויון בין המינים, טיפול בסטריאוטיפים. ההכנסה של זה

בצורה מאוד חזקה לתוך מערכת החינוך היא נכונה, היא טובה, וצריך להקפיד

עליה יותר ויותר כל הזמן. אני חושבת שצריך לסייע מאוד, וכאן אני מגיעה

לתקווה, שבידי מערכת החינוך לתת את האמצעים ואת הכלים, משום שאנשי

החינוך הם אלה שמעצבים את פני הדור הצעיר. טיפול בסטריאוטיפים צריך

להתחיל מגיל צעיר, לכן אני רוצה לתת עוד דוגמה. הייתי השבוע ביום האם,

יום המשפחה, יום האישה, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה במעון של ילדי

בן השלוש, וקיבלתי חומר. לא נעים לי להגיד, שבני משפחתי צחקו עליי, כי

אמרו "אמא תופרת כפתור, ואמא עושה עוגה". צדקה מי שאמרה שהדברים לא

צריכים להתחיל בגיל מבוגר. אנחנו צריכים להתחיל את זה מגיל צעיר, מצד

אחד במערכת החינוך, אבל אני לא פוטרת אותנו כמבוגרים וכהורים מאחריות.

פה אני נכנסת לנושא של נעמ"ת. נעמ"ת כארגון נשים מכיר בחשיבות הבעיה.

ללא ספק, מה שאמר כאן יצחק קדמן מקובל וחשוב לאין ערוך. הנושא של שימוש

בילדים באמצעי הפרסומת הוא דבר שלפעמים או ברוב המקרים אנחנו לא יכולים

ואסור לנו לתת לו יד. הבעיה שלנו כציבור שמייצג נשים היא הרבה יותר

קשה, כי לגבי ילדים יש קונצנזוס. לגבי נשים, שזו קבוצה שמהווה 50%

מהאוכלוסייה, בהצגתן כטפשות, כמטומטמות, כלא מסוגלות לעשות כל מיני

דברים, כפגיעות, כתלותיות. ולא חסרות פרסומות כאלה מהזמן האחרון:

בפרסומת לכלי בית לאישה אין ראש, יש לה צלחת על הראש, למשל. אני לא

מדברת על אותה פרסומת של חברת טלפון, שבה הגבר הולך עם מכשיר פלאפון,

אבל עם תיק ג'יימס בונד ביד, והוא איש עסקים מכובד, אבל לאישה הוא

אומר, "תתפשטי, אני כבר מגיע". הוא אומר את זה במעלית, והטלפון מאפשר

לו לתת לה התראה מראש, כדי שהיא תהיה מוכנה לקראתו. זה פשוט לא יאומן.

אני בהחלט חושבת שאנחנו כארגון נשים, שמחנך מבוגרים, שומה עלינו לחזק

את המודעות לנושא בקרב ציבור המבוגרים. אל נחשוב שכולנו פה, אם אנחנו

יושבים פה בכנסת, ואנחנו בתוך הדיון, ואנחנו בהחלט מסכימים עם הדברים

הנכונים שנאמרו פה, גמרנו את מלאכתנו. כל אחד ואחד מאיתנו שייך לארגון,

לגוף. כל אחד צריך לחזור הביתה ולהגיד מה אנחנו הולכים לעשות. מערכת

החינוך עושה את שלה, מערכת חינוך המבוגרים חייבת לעשות את שלה. אנחנו

נתקלים יום יום בסיטואציות, בהן ציבור הנשים, שאנחנו באים אליהן עם

חוברת של נעמ"ת (שנכתבה בעזרתה האדיבה של מתנדבת שלנו בשם שירלי קנטור,

בחורה צעירה שזה כעת בעורקיה), לכל רחבי הארץ, לא מעוניין לשמוע. כשהן

שומעות, הן לא מסוגלות להבין איך הן נתנו לדברים כאלה לעבור יום יום,

מבלי שהן תהיינה מודעות לעניין, ומבלי שהן תמחינה.

אני רוצה לומר שיחד עם זה יש לנו - הורים, מורים, מחנכים ומבוגרים,

תקווה שבבית אנחנו מחנכים נכון בעזרת כל השותפים. הבת שלי קמה ואומרת:

"אמא תשמעי, יצאה עכשיו פרסומת לאבקת כביסה, היא נאמרה רק בגוף נשי. את

לא חושבת שגם גברים מכבסים? למה הם מתייחסים רק לנשים?!, זה באמת דבר

פעוט, אבל הוא סטריאוטיפ, וברור שהוא פוגע בציבור שלם. אנחנו בהחלט בעד

החרמה. לצערי, כשהציבור הדתי מחרים, יש לו יותר כוח. כשאנחנו קוראים

לנשים להחרים, לצערי הרב, אין היענות מספקת, ואני כואבת את זה. אני

חושבת שאם אנחנו נפתח את הדברים ונפתח את המודעות, אולי ציבור הנשים,

כשאנחנו נכריז חרם על מפרסם מסוים ועל מוצר מסוים, ישתף איתנו פעולה;

ולאחר יום הפרסומות ירדו.



אני חושבת שאנחנו תומכים בחקיקה. יש עדיין חקיקה בנושא של החוק להסתה

נגד גזענות. הנושא של מין לא נזכר. צריך להכניס את הנושא של המין, ועל

סמך זה אפשר יהיה לתבוע. אני מאוד מקווה שחברת הכנסת דליה איציק תסייע

לנו בנושא הזה, ושזה יעבור אליה.

אנחנו גם הגשנו מספר פעמים תביעות. זה נסגר מחוסר עניין לציבור. המשטרה

לא טיפלה בתביעות מן הסוג הזה, משום שבאיזשהו מקום, כנראה, עד שחברת

הכנסת דליה איציק ועד שהוועדה לא יתחילו לטפל, וזה לא יעלה על סדר היום

בצורה מאוד רצינית, יהיה חוסר עניין.

דבר אחרון, ניסו לעשות אמנה. יש אמנה במשרד המסחר והתעשייה בין מפרסמים

ובין פרסומאים ובין ארגוני הקונים. אין לזה כל משמעות, לצערי. אין לזה

שום שיניים במציאות. אני לא צופה לזה שום עתיד מזהיר. הדרך היחידה, כמו

שאמרתי, היא שזה יהיה על סדר היום הציבורי כל הזמן, שזה יהיה בחקיקה,

ושמערכת החינוך למבוגרים ולצעירים כל הזמן תטפל בנושא.

א' אסעד; הדבר החמור ביותר, לדעתי, זה הנושא שהציג

דוקטור קדמן של השימוש בילדים. זה החמור

ביותר. שמענו תיאור מדהים על הורים שמביאים את הילדים לאותם מקומות.

אני חושב שכאן ההורים עוברים על החוק. זו הנקודה המרכזית. הם עוברים על

החוק. הרי יש חוק חינוך חובה. חוק חינוך חובה מחייב את ההורים לשלוח את

הילדים לבתי הספר. אם הורה לוקח את הבן שלו, בן עשר או שמונה או תשע,

והוא עומד במשך שעות כדי להיכנס שם לריאיון, והוא לא יודע על מה הוא

הולך להתראיין, הוא מונע מהילד או מהילדה שלו ללכת לבית הספר. וכמובן,

אם הילד או הילדה מתקבלים, זמן רב צריכים ללכת ולהופיע במשך שעות,

מהבוקר עד הערב, אז ההורים עוברים על החוק, פשוטו כמשמעו. מישהו צריך

לטפל בזה. לדעתי, אם משרד החינוך יודע להפעיל את שלטונות החוק, שיפעילו

את החוק נגד אותם הורים שעושים את זה.

לגבי מה ששמענו ממנהלת בית הספר, שושנה, שהם הרי בית הספר זה שטח פרטי.

איך יכולים להרשות לאותם מחלקי עיתונים או מוכרי עיתונים להיכנס לתוך

בית הספר?! הרי פה חייב משרד החינוך להיכנס לעובי הקורה. אני לא יודע

איזו המלצה תצא מכאן.

יש אישורים ממשרד החינוך. העיתונות,

"מעריב לנוער" ועיתונים נוספים שקשורים

לילדים ובני נוער, אינם דווקא עיתונים שיוצרים פרסומת פוגעת בילדים או

שמשתמשים בילדים.

א' אסעד; אבל גברת שושנה שהם אמרה איזה עיתונים

נכנסים לתוך בית הספר.

מי שמופיע במסגרת בתי הספר או בחצרות בתי

הספר אלה אותם עיתונים, שמוצעים על ידי

גורמים כמו רשות שמורות הטבע או הגנת הצומח. אלה עיתונים חינוכיים,

כולל "מעריב לנוער". לא מגיעים לשם סוכנים של "פלייבוי" ולא של עיתונים

אחרים.

אבל, חברים, זה לא העניין. נניח ששושנה

שהם היא מנהלת שיודעת את התורה, והיא לא



מרשה בשעריה לחלק, אז על יד השער יעמוד מישהו. זה לא העניין. העניין

הוא איך אנחנו מונעים ואיך אנחנו עושים את העיתונים האלה ללא

לגיטימיים. ואולי כמו שיוספה שטיינר אמרה, יש להפוך את כל העניין ללא

לגיטימי במובן של תנועה שתקום ותוציא אותם מהוץ לגבול, אולי אפילו לא

בחקיקה. יצחק קדמן, ממש מכלום הפך דברים בעשר אצבעות. הוא לקח נושא

וטיפל בו. והלוואי שהיה לנו יצחק קדמן לקשישים ולזקנים, ששודדים אותם

והורגים אותם יום יום בצורה פושעת ומזעזעת כזאת. הוא לקח נושא, והוא

מטפל בו פעם אחר פעם. ואני מלאת הערכה אליו. וכך זה בחינוך. חינוך זה

תהליך ארוך טווח. אני אמרתי מתוך יאוש, שאני קצת חלוקה בדעתי או לא כל

כך גיבשתי דעה מול המעמד שלי כמחוקקת, האם עלינו ללכת לחקיקה ולהגיד

"די, הם לא הבינו את הדרך הזאת, הם יצטרכו להבין בדרך אחרת". לעומת זאת

יש משהו, שהוא באמת יותר חינוכי - תנועה המונית של מחנכים וסופרים

יוצרים, יוצרי דעת קהל, עובדים סוציאלים, פסיכולוגים, אנשים שאכפת להם.

בזה אני עדיין לא גיבשתי עמדה סופית.

אני לא מדבר על חוברות ועיתונים חינוכיים

שאתה הזכרת. אני מדבר על מה שגברת שושנה

שהם אמרה. אני חושב שמשרד החינוך חייב להוציא חוזר לכל בתי הספר ולכפות

את דעתו, שלא ייכנסו עיתונים מהסוג הזה לתוך בתי הספר.

הערה אחרונה, יוספה, רק שלא אשמע פה כאילו אני בעד הפרסום האלים והמיני

של גוף האישה. זה באמת כל מה שמתפרסם היום. הכול מכוון למה שאת הזכרת.

אבל אני שאלתי, דוגמנית או סתם בת 18 והלאה שמופיעה, אף אחד לא הכריח

אותה. מובן שאיגוד המפרסמים או מי שמפרסם משתמש בזה לצרכיו. אבל הוא את

חובתו מלא בכך שהוא משלם את הכסף. לצערי, החברה הישראלית הופכת לחברה

חומרנית, וכל אחד מוכן למכור את גוף בנו או את התינוק שלו בשביל כספים

או בשביל פרסום. זה חמור מאוד בחברה הישראלית בכללותה. המלחמה היא לא

רק דרך חקיקה, אלא דרך חינוך מהיסוד ועד למעלה.

אנחנו בחינוך מאמינים שאסור להתייאש,

לעולם, זה הכוח של חינוך. אני נבהלתי קצת

מהתגובה של יאיר שטרן, ואני אתייחס לזה בשני משפטים. זה הדהים אותי.

אפשר גם להגיד "אנחנו טועים". גם אדם במעמד שלו יכול, ולא להגיד כל

הזמן, "אנחנו בסדר, אנחנו בסדר".

מחר ראש חודש אדר. יש תפילה נהדרת, שאנחנו מבקשים חיים שיהיה בהם יראת

שמיים. אז מישהו אמר, אני מתפלל כדי שלאחרים תהיה יראת שמים. נראה לי

שאותו מחבר תפילה בסוף התפילה כאילו חזר בו ואומר, חיים שתהיה בנו אהבת

תורה ויראת שמים. כי אם זה לא בנו, למה אני אומר את זה? גם יאיר שטרן,

שאני מכבד אותו מאוד, יכול לבוא ולומר - ניסינו, אמרנו, פרצו את כל

הגבולות-. יש כאן המון דוגמאות. אני אומר לכם, בחינוך, שום דבר לא

יבהיל אותנו. אנחנו עוסקים בחינוך הרבה ופועלים, ומשנים מטבעות

ומכניסים בכל הכוחות, כי אחרת לא היינו מחנכים.

שמעתי את כל הטיעונים ואת כל הטענות, אבל

נדמה לי, שיש פה הרבה התחסדות בכל הדיון

הזה, משום שאיפה שאתה לא פתוח עיתון, רדיו, ערוץ כבלים אתה מוצא את

הבחורה בחזייה או את הפרסומת של הילד, או את הפרסומת של האישה או של

הגבר עם כל הקונוטציות האלה. החברה הישראלית כנראה צורכת את זה. החברה

הישראלית כנראה רוצה את זה, ועובדה שמפרסמים אומרים "אם אתה תלך על



פרסומת כזאת, יש סיכוי שהמוצר שלך יימכר יותר טוב". וכנראה שהמכירות

עולות, וכנראה שאנחנו כולנו צופים בזה, בין אם זה בפרסומת או ובין אם

זה בסרט כחול ובין אם זה עיתוו שאנחנו קונים, משום שבשער האחורי שלו

תמיד תמצא היום, ב"ידיעות" וב"מעריב", את הבחורה בפוזה כזאת או אחרת.

וזה עונה על צורך. עובדה שרק כך העיתונים יכולים להצליח. אני לא יודע

אם פה יש מקום לחקיקה. אני לא יודע מה עצמתה של חקיקה כזאת, באיזו מידה

היא תמנע את זה ומה היא תמנע, זה חלק ממצב כללי ששורר בחברה, ומושפע גם

מהעובדה שהעולם היום הוא כפר אחד קטן. אנחנו רואים את הכבלים. גם שם

איו גבול כמעט למה שמראים ולמה שחושפים וזה משפיע, וזה מקרין גם עלינו

לא רק בפרסומות, אלא גם בכתבות האלה, ובכלל בהתנהגות של החברה שלנו,

שהיא חברה חומרית.

אני הייתי פונה מטעם הוועדה למפרסמים וגם למפורסמים, לאלה שרוצים

לפרסם, לאלה שרוצים להתפרסם, למצפון החברתי החינוכי שלהם, שלא יתפתו

להצעה שמציע להם המפרסם ללכת על פרסומת נועזת, פרסומת חושפנית, עם

קונוטציה מינית או כזאת המשתמשת בילדים. צריך לנסות לדבר איתם,

וכשאנחנו רואים פרסומת כזאת צריך להוריד את הפרסומת ולא להתפתות

לפרסומת מרחיקת לכת כזאת. אבל מי שחושב שבאמצעות חוק או שביתת קונים או

הפגנות כאלה או אחרות אנחנו נעצור את זה או נמנע את זה פשוט טועה. צריך

לפנות בצורה בוטה ונמרצת מטעם הוועדה, מטעם הכנסת, למפרסמים נקודתיים,

להוריד, למתן את הפרסומות הבוטות האלה שלהם. לא הייתי מציע לנסות להציע

הצעת חוק בתחום הזה.

הבעיה שלנו זה לא המפרסמים. לפעמים באים

ומפרסמים מעל גיל 18.

דליה, היתה האשמה חמורה נגד משרד החינוך,

כאילו שיש היתרים למכירת עיתונים. אם אפשר

לשמוע אותם, כאשר אומרים שבהיתר נכנסים לחצר בתי הספר.

הבעיה היא שההורים משתמשים בילדים ואיפה

שיש כסף וממון, אם לא יהיה חוק, זה לא

ייעצר. יש להחיל את החוק נגד ההורים שמשתמשים בילדים.

אני לא יודעת אם אפשר לספר, יצחק קדמן,

שאנחנו שנינו הזדעזענו מאיזו תכנית

בטלוויזיה, לא חשוב באיזה ערוץ. יושבת שם ילדה קטנה ומתגרדת במפסעה

שלה. כל הקהל מתגלגל מצחוק, והיא מתגרדת באופן מאוד ברוטלי. זה צולם

כמובן במצלמה שלא רואים. אחר כך, כשאני פונה, אז אומרים לי "אבל ההורים

הסכימו". כשפונים אחר כך להורים, הם אומרים, "אמרו לנו שאנחנו נזכה".

סגן השר ואליד צאדק שאל קודם מה קורה

בעולם. יש שתי מדינות בהחלט מפותחות בדרום

מזרח אסיה ששם יש בקרה וצנזורה על פרסום, סינגפור ומלזיה. יש להן הרבה

יתרונות. בדמוקרטיות הליברליות המערביות אין צנזורה על סוגיות מהסוג

הזה, ויש לזה מחיר. אנחנו נחליט באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות. ברגע

שהתירו פרסום בחברה שהפכה להיות צרכנית וצרחנית, ומטפחים רמת חיים

לשמה, לא למען לשפר דברים אחרים, אלא רמת חיים למען רמת חיים, צריך

לקחת כמה דברים בחשבון. כמה דברים בסיסים ויסודיים בחברה שלנו טעונים

שיפור.

אני רוצה לומר, זה שני היבטים. אמנם אני

בקטע הפוליטי, ודליה איציק יודעת את זה,

אבל אני גם מצטלמת בפרסומות, ואני יכולה לומר לכם בדיוק מה קורה בשטח

כשמדובר על ילדים. אני הייתי מספר פעמים, הצילומים מתחילים בשש בבוקר,

לפעמים הם נמשכים עד תשע, אפילו 12 בלילה. ההורים מביאים את הילדים.

בזה אני מחזקת את דבריו של יצחק קדמן. ההורים מביאים את הילדים, בני

ארבע, חמש, יש אפילו פיצקלך יותר. הילדים נמצאים שם בלחץ, מפני

שכשעושים את הצילומים זה לא סרט טלוויזיה שהוא יותר קליל, אלא זו

פרסומת שתהיה מוצגת בטלוויזיה כדקה. דקה זאת זה 24 שעות צילום, פחות או

יותר. ומתעסקים בכל זווית וזווית. ילד יכול לשבת בתנוחה מסוימת או

לחזור על אותו צילום מספר פעמים. זה די מתסכל אותו. באיזשהו שלב הוא

כבר אומר "אמא, אני רוצה ללכת הביתה". אבל הוא לא יכול ללכת הביתה כי

הוא שם מהבוקר, והוא כבר בצילומים, והוא לא יכול לנטוש את המקום. גם אם

ילד מודיע באותו בוקר, "אמא, אני לא רוצה ללכת לצילומים", הוא כבר לא

יכול לחזור מדבריו, מפני שאתמול בערב או יומיים לפני כן, ההורים סיכמו

שהילד כן יבוא, ואם הוא לא יבוא הוא יקלקל את כל ההפקה. לא חותמים

חוזה.

אורלי, תודה רבה. זה באמת פן נוסף של הסבל

של הילדים שכרוך בעניין הזה. איש לא מתחשב

בהם.

נ' שפירא; אני כאן כממלאת מקום נשיא מועצת העיתונות,

בכובע של מועצת העיתונות, לשעבר יועצת ראש

הממשלה למעמד האישה ומרצה באוניברסיטה. הקמתי את המקצוע "מעמדה המשפטי

של האישה". יש לי פה שני כובעים, אבל היום הוזמנתי כנציגה של מועצת

העיתונות. אני גם בתחום זכויות אדם ותחומים אחרים, והכול משתלב.

אנחנו חיים בחברה שיש בה אלימות, יש בה מודרניזציה, יש בה מיניות

פוגעת. זו החברה שאנחנו חיים בה. הדמות הזו משתקפת גם בתקשורת, היא

משתקפת בכל מערכי החיים. אולי התקשורת משקפת את החברה. בואו לא נתקיף

את התקשורת - פרסום ודברים אחרים. היום יש עליהום עצום על התקשורת, אבל

התקשורת עונה לחברה. אני לא באה לומר שזה חיובי וטוב בעיניי, להפך.

בחלק מהתופעות שדיברו עליהן נאבקתי זמן רב. אני חושבת שיש לנו מאבק

מה פני התרבות של החברה הזו; איך אנחנו נאבקים; איך אנחנו

מבצעים את המאבק התרבותי הזה - האם על ידי צנזורה ושוב צנזורה? אני

חוזרת לדברי ואליד צאדק, הוויכוח ניטש בעולם כולו, תמיד עומד חופש

הביטוי לעומת הגבלות כנגד פגיעות. אני לא אומרת שאין לנו חוקים, אני לא

אומרת שאין שום כלים. האמינו לי, עברתי את כל הנושאים האלה. הבעיה היא

הרבה יותר רצינית, יש פה מלחמת תרבות בהמון כיוונים. גילינו את זה אחרי

רצח רבין ז"ל. בעיקרון, בואו נצא מנקודת המוצא שחופש הביטוי הוא ערך

מאוד חשוב, שכשנתחיל להגביל אותו, לא נדע איפה הגבול. היום דבר אחד

פוגע, מחר דבר שני פוגע. היום זה ימין, מחר זה שמאל, נשים, ילדים וכוי.

כך שזה מאוד מאוד מסוכן כשמתחילים עם צנזורה, ואני גם חושבת שיש חשיבות

לחשוף את המאבק הזה בלי חקיקה אוסרת. זאת אומרת, אם יש תופעות מאוד

מאוד שליליות, ויש, וכל הפרסומים הם נוראים, ניצול ילדים זה נורא,

דה-הומניזציה של האישה זה נורא. כולכם יודעים, זה נורא. אבל לא נילחם

בזה בחוק, כי זה קיים. בזה נילחם במלחמת תרבות, בעיתונות, בתקשורת.

ניאבק בזה, נעשה חרם כלכלי. והיו כבר מקרי חרם כלכלי של צרכנים, של

נשים, שהצליחו יוצא מן הכלל. יש דרכים רבות מאוד להיאבק בזה במישור של



יצירת הקמת התרבות של החברה בישראל, כולל משרד ההינוך. אני רוצה בכל

זאת לומר, יש לנו כלים. יש לנו עדיין כלים חוקיים, ואני, לצערי, חושבת,

שאנחנו לא מנצלים אותם כראוי. יש קודם כל חוק האוסר פרסום דברי תועבה.

החוק הזה, אני אישית, כשהייתי יועצת ראש הממשלה, השתמשתי בו. הרבה

מהפרסומים שהזכירו פה הם פרסומי תועבה: דה-הומניזציה וכל הנערות

הליווי. איפה המערכת החברתית הלוחמת לשינוי פני החברה? איפה היא במאבק

הזה? בבקשה, תפנו למשטרה, תבקשו חקירה, וזה מה שאני עשיתי, כשהיו סרטי

מחשב כחולים. כל המשחק היה להצליח להפשיט את הבחורה ולאנוס אותה בסופו

של דבר. אז אמרתי, שזה פרסום תועבה, ופניתי ליועץ המשפטי, ואמרתי שאני

מבקשת חקירה והעמדה לדין. אמנם הוא פתח תיק נגד המשחקים האלה. את אותו

דבר צריך לעשות.

אתה אמרת, קדמן, שאנחנו נפגשים הרבה פעמים, אמרת שהמשטרה לא פתחה תיק,

או אמרתם שהמשטרה לא סגרה תיק. מה הדרך למאבק ציבורי? הגישו בג"צ נגד

המשטרה. זו הדרך הלגיטימית להיאבק על פני התרבות במדינה הזו.

אני חושבת שהנושא הוא חינוך, מאבק ציבורי ותרבות, ולא צנזורה, ולא

צנזורה נוספת, כי הנושא של צנזורה די מפחיד אותי. היום זה נושא אחד,

שיש לו רוב בכנסת, מחר יהיה נושא שני, שיהיה לו רוב, ואני לא יודעת מי

מאיתנו יהיה קרבן.

דבר נוסף שאני רוצה להגיד הוא, שיש מכשיר נוסף. מעבר לחוק פרסום תועבה

יש גם מועצת העיתונות, שגם בה יש הוראות שאוסרות פרסום, שיש בו ביזוי

והשפלה של מגזרים חברתיים מסוימים. שוב, לציבור ולחברה שרוצה להיאבק,

לאותם אנשים שמעוניינים, יש כלי נוסף. תנו, הגישו תלונות, התלונות האלה

מקבלות פרסום. אני חושבת שאלה דוגמאות למאבק ציבורי תרבותי, שאינו

במישור של סתימת פיות. כך שאני נגד חקיקה מעבר למה שקיים. אני כן בעד

חקיקה או הוספה לחוק נגד אפליה וכו' או לחוק נגד הסתה. שם אני בהחלט

חושבת שזה היה עוול, שלא הכניסו את הנושא של נשים, אבל לא נגד צנזורה

בפרסום.

אני מראה את "להפשיט תפוז אחד", עכשיו יצא

"להפשיט תפוז שניים". "להפשיט תפוז אחד"

זה ארבע תמונות, שמראות את הגבר מקלף את התפוז. זה היה בערוץ 2. הדוגמן

מוריד מהתפוז את הקליפה. עם כל קליפה שהוא מוריד יורד משהו מהבגד של

הדוגמנית. כשהוא מוריד קליפה אחת, רואים לה את התחתונים, הכול בשחור

לבן למעט הקליפה של התפוז והבגדים התחתונים של הדוגמנית. רואים לה את

הישבן. בתמונת סטיל רואים לה את החזה, אי אפשר לראות את זה, כשזה רץ

מהר בטלוויזיה. בכל שנייה בטלוויזיה יש עשרים תמונות סטיל, ואני הוצאתי

את התמונות שבהן רואים שהפטמות בחוץ. זה לא נדמה לי, זה באמת קורה.

אנחנו אולי לא ערים לזה, זה לא נכנס אלינו בהכרה, זה נמצא שם. זה על פי

ניצה שפירא נחשב בצדק לפרסום תועבה. להראות פטמות בטלוויזיה הישראלית

בקונטקסט של פרסומת זה אסור. אבל זה מוצנע, זה מהיר, זה כן משפיע

עלינו, אבל אנחנו לא ערים לזה שזה משפיע עלינו. הגשתי תלונה למשטרה. זה

לקח ארבע שעות להגיש את התלונה, משום שכל שוטר במשטרת הבירה רצה לבדוק

אם באמת רואים את הפטמות או לא, מהשוטר הכי זוטר ועד מפקד התחנה, ואחרי

שלושה חודשים קיבלתי תשובה, שאין עניין ציבורי בפטמות החשופות של

"להפשיט תפוז אחד". בינתיים הפרסומת רצה את החודשים שלה, והם טוענים

שהיא העלתה ב-23% את צריכת התפוזים. אני חושבת שזה שהם הורידו את המחיר

של התפוזים גם שיחק שם תפקיד, אבל אחרי שלושה חודשים התברר שאין עניין



לציבור. ערערתי אצל היועמ"ס, וגם שם קיבלתי תשובה, שאין עניין לציבור.

אומרים לנו - לכו להגיש תלונה-, וכשמגישים תלונה, זה לוקח ארבע שעות

והמון גיחוכים והרבה מאוד תהושה שזו בעצם לא תלונה רצינית - אז מה, אז

מיליונים של ישראלים רואים פטמות בצורה מוסווית?-. היום זה פטמות של

אישה כביכול בוגרת, אנחנו לא רואים את הפנים שלה, אנחנו לא יודעים, אבל

מחר זה אברים אינטמיים של ילדים. אנחנו לא יודעים, כי זה מוצנע. הרי

כולכם ראיתם, אני חושבת שכולכם ראיתם את הפרסומת. שמתם לב שהפטמות

בחוץ?

הפרסומת הזו היא איקס.איקס.אף., פרסומת שהורדה מערוץ 2. אני חושבת שזה

בגלל המחאה שיצאה מהבית הזה. הפרסומאים טוענים שלא. בית חרושת שמן,

חברת כור, אנשים רציניים עומדים מאחורי הפרסומת הזו. רואים בפרסומת

הזו, שאורכה שלושים שניות, איך הרופא השיניים מתוסכל מאוד בגלל שמשחת

השיניים היא כל כך טובה ולא מגיעים אליו פציינטים. את התסכול הוא פורק

על האסיסטנטיות שלו. יש שלוש אסיסטנטיות ששרות ברקע, ויש אחת, היא

מסתתרת פה מאחורי שולחן הטיפולים, שאותה הוא מכה ארבע פעמים במהלך

הפרסומת. בשלושים שניות ארבע פעמים הוא מתאנה לה. זאת הפעם האחרונה.

בפעם האחרונה הוא כורך סביב הצוואר שלה את צינור הגומי. זו פרסומת

שהיתה לפני שנה בערוץ 2. הוא כורך סביב הצוואר שלה צינור גומי. בפעם

השלישית היא מתה או נראית חנוקה, נופלת משולחן הטיפולים. וכל הזמן שלוש

האחרות שרות מאחור. הרופא משתגע. כמובן שזה מקרה מאוד קיצוני, זה לא

מופיע בתור נורמה, אבל זה גורם לנו לצחוק על זה שבמקום העבודה מישהו

מכה נשים. זה גורם לנו לקבל בהבנה מסוימת, שכאשר גבר הוא מובטל, כשאין

לו פציינטים, הרי הוא שר תוך כדי זה", אני שונא את משחת השיניים, כי

היא הורסת לי את הפרנסה", כשלגבר אין פרנסה, הוא פורק את התסכול שלו על

מי שהכי קרוב. בשלוש פעמים לפני כן הוא חובט בה בדלת ועוד דברים.

"נשים עושות את זה פעם בחודש", זו פרסומת ל"עולם האישה". "את",

"לאישה", "עולם האישה" - נדמה לנו שמגזינים, שבועונים, ירחונים שמופנים

לנשים ולנערות נזהרים יותר בכבוד האישה, זה לא נכון. לפעמים נדמה לי

שיש יותר ישבנים ויותר שדיים ב"לאשה" מאשר ב"פלייבוי", מבחינה זו שיש

רעב וצימאון אצל נשים לראות איך שדיים באמת צריכים להיראות, איך

הירכיים באמת צריכות להיראות. אנחנו יודעים שכששואלים נערות מה דעתן על

הגוף שלהן, יש להן רשימות ארוכות מאוד של טעניות, רשימות יותר ארוכות

משיש לבנים. זה בעיקר על זה שהן לא סימטריות, לא מושלמות, ובעצם נורמת

היופי שמופיעה בשבועני הנשים, ירחוני הנשים, היא נורמה בלתי מושגת. אי

אפשר להשיג אותה. אין אישה שיכולה להיראות ככה. כולנו קצת. אפשר להשיג

את זה רק על ידי הרבה ניתוחים. באחת השיקופיות שאני לא אראה, רואים

אישה בת 57, את ג'יין פונדה. היא נראית כמו נערה בת עשרים. זאת נורמה

בלתי מושגת, ואם היא מושגת, היא מושגת כתוצאה מריטוש של הצילום והרבה

מאוד ניתוחים. אלה דברים, שאני לא בטוחה, שאנחנו מעוניינים לקדם אותם.

להיות יפה ונשית זה להיות חלקה, חלקה יפה

ונשית, להוריד את כל השערות. לנערה אסור שתהיה שערה בשום מקום בגוף,

והן שונאות את עצמן על זה שגדלות להן שערות.

רציתי אולי רק להתרפק על הדמות של האישה הישראלית, כפי שהיתה מוצגת

בתקופת קום המדינה. אם נשווה אותה לדוגמניות שאנחנו רואים עכשיו

היא מחייכת כמו בן-אדם, יש לה שני סנטרים, יש

לה שיער על הזרוע. הדוגמניות מסירות את השערות מהזרועות. יש לה שעון.

זאת אומרת, היא אדם שמגיע לאיזשהו מקום, אישה עובדת. את הדמות הזו



אנחנו כבר לא רואים. אנחנו לא נראות ככה. אבל כדי למכור תפוזים לאו

דווקא צריך להשתמש בשדיים בתור מקדם מכירות. אני חושבת שבישראל יש

פרדסניות מקסימות; יש הפרדסנית הכי זקנה בארץ. אפשר למכור תפוזים בלי

שימוש בשדיים כפירות. על השדיים בפירות יש לי הרצאה שלמה. יש לי מספיק

דוגמאות כדי לאכלס הרצאה של עשרות דוגמאות, איך ישראל הפכה להיות

המומחית. כי בחוץ לארץ, כשהופעתי עם זה, אנשים צחקו מאוד. הם לא האמינו

שזה קיים. ישראל כבשה את השוק של השדיים כפרי. וכל אחד חושב שזו המצאה

מקורית שלו. ב"להפשיט תפוז 2", שיוצא עכשיו, אנחנו רואים שתי נשים:

אחת, כביכול, יהודיה מודרנית, והשנייה מסורתית ערבייה. השיח ושיג

ביניהן הוא על השדיים. האחת חושפת, והשנייה חושפת בחלון, ואומרת "גם לי

יש" או משהו כזה, ואז שתיהן נעלמות אל האופק. השדיים מככבים בפרסומת

הזו.

ר' פלד; קודם כול, אני רוצה לתקן טעות, אנחנו לא

"איגוד המפרסמים", אנחנו "איגוד

הפרסומאים", האיגוד הישראלי לפרסום. שמי רזי פלד, אני יושב ראש האיגוד.

אגיד כמה דברים שהם אולי לא כל כך פופולאריים, אבל אני לא רץ לבחירות,

ולא לפריימריז, אז זה לא חשוב. לא אדבר בלשון של, אנחנו חיים במציאות

אני חושב שחלק גדול מהתמונה שהוצגה פה זה באותה מסגרת, שהפרסומאים

מנסים למשוך תשומת לב. אז גס מי שניסה להציג את העמדות שלו, ניסה להציג

אותן קצת בהגזמת יתר.

אני חושב שהורים שלוקחים את הילדים שלהם לצילומים, קודם כול צריך לפנות

אליהם. לא הפרסומאים אשמים, לא חברות ההפקה אשמות. דוקטור קדמן, אני

מברך על עבודתך, אבל אני חושב שבאיזשהו מקום הפנייה היא לא לפרסומאים,

היא להורים. אם יש לך טענות להורים על איך הם מחנכים את הילדים שלהם,

נדבר על ההורים ועל צורת החינוך של הילדים.

נושא הדיון הוא "פרסומת פוגעת בתקשורת", אם אני לא טועה; זה שם הדיון.

לגבי האופנים בהן מופיעות הפרסומות השונות. אצל הפרסומאים, אמרה הגברת

נכון, קול הכסף מדבר. הפרסומאים משמשים כשליחים של המפרסמים במטרה לקדם

את המכירות שלהם. אם הפרסומאים יעשו פרסומת שתפגע בקהלים מסוימים,

הפרסומת הזו צריכה לרדת, והקופה של אותם מפרסמים לא תצלצל. כל עוד

הקופה מצלצלת, והעיתון מוכר יותר עיתונים, והמפרסם מוכר יותר מוצרים

שלו, כנראה שרוב האוכלוסייה, רוב העם שנמצא מחוץ לכותלי הכנסת, זה מה

שהוא רואה לראות, וזה מה שהוא רוצה לשמוע.

גם אם כן, אז מה?

גם לי יש ילדים, וגם אני חרד לחינוך שלהם,

ואני יכול להגיד במאמר מוסגר, שיש הרבה

מקומות ציבוריים שמופיעים בהם אישי ציבור מאוד מכובדים, שגם הם לא

מכבדים את המקום ואת המעמד שבו הם מופיעים, וזה מוקרן בטלוויזיה ומופיע

בעיתונות. זה קשור. בואו לא נחנך רק את הפרסומאים כי כנראה האוכלוסייה

הישראלית מעוניינת בכך. אני חושב שגם אתם יכולים קצת לשנות את הדרכים

שלכם.

אני לא ארד מזה, מכיוון שדברים אלה מופיעים בתקשורת ומופיעים בכל אותה

תקשורת.

בכל הכבוד הראוי, אל תטיף לנו מוסר. תציג

את העמדה שלך, הגד מה שיש לך להגיד, ואל

תטיף לנו מוסר.

ר' פלד; כשהפרסומאיס מכינים עבודת פרסום היום

בעידן המודרני, הם עושים סקרי דעת קהל. הם

קובעים לעצמם את קהלי המטרה, שאליהם הם רוצים לפנות. לפני שהפרסום

יוצא, הוא נבדק פעמים רבות בקבוצות מטרה או בסקרים. וכפי שאמרתי קודם,

כנראה שרוב האוכלוסייה היתה רוצה לראות צורה מסוימת של פרסום, ובגלל זה

הפרסום מוקרן. אני לא אומר שאין יוצאים מן הכלל. ישנם יוצאים מן הכלל

וביוצאים מן הכלל צריכים לטפל. האיגוד הישראלי לפרסום, שבראשו אני

עומד, קבע לעצמו לפני חמש-שש שנים כללי אתיקה חד-צדדיים, שעליהם חתומים

כל חברי האיגוד הישראלי לפרסום. יש לנו מוסד בוררות, יש לנו ועדת

אתיקה. לא ידעת, ואף פעם לא פנית אלינו, כי הלכת למשטרה. אם תפנו

אלינו, אני לא מדבר על האמנה, על האמנה אנחנו לא חתומים. אני לא חתום

על ערוץ 2 ולא עם איגוד המפרסמים ולא עם משרד המסחר והתעשייה. לחברי

האיגוד הישראלי לפרסום יש תקנון אתיקה, שמדבר על לגבי פרסום פוגע בקהלי

פרסום פוגע בילדים, פרסום פוגע בכל אחד מהאוכלוסייה. כל

אחד בציבור הישראלי יכול לפנות למוסדות האתיקה של איגוד הפרסום, להציג

את הבעיה שלו, לא במשטרה ולא בבתי משפט. הנושאים יובאו לדיון בפני ועדת

האתיקה, וועדת האתיקה תחליט מה שתחליט.

לצערי, אף אחד עד היום לא השתמש במוסד הזה.

בחמש השנים האחרונות מישהו התלונן?

לא.

ואתם לא חשבתם שיש משהו שלבד אתם רוצים

להוריד? זה הרבה מאוד מה שרזי פלד אומר

עכשיו.

אני אגיד לך בדיוק מה נוהל קבלת חבר

לאיגוד שלנו. נוהל קבלת חבר לאיגוד שלנו,

מעבר לזה שהוא צריך לשלם מיסי חבר, הוא לחתום על תקנון האתיקה ועל מסמך

הבוררים.

92% מסך כל תקציבי הפרסום במדינת ישראל מאוגדים בתוך האיגוד שלנו,

מדובר על 64-63 משרדים. יש הרבה מאוד גופים, ופה אני יכול לקרוא לכך,

כי אני חושב שזה המקום המתאים, שכמו שהקימו את חוק המתווכים, חוק בנושא

של תיווך דירות, שיעשו חוק הפרסום, ויגדירו מיהו פרסומאי. אין חוק

פרסום. ברגע שאין חוק פרסום, אז האיגוד הישראלי לפרסום הוא הגוף היחיד

שמנסה להחיל את החוקים שלו על הפרסומאים. היה ויעשו חוק פרסום, אני

אשלח את התקנון לוועדת החינוך.

במידה שיעשו או יחוקקו את חוק הפרסום, להערכתי, חלק גדול מהבעיות האלה

תיפתרנה, מכיוון שיהיה מול מי לדבר ואל מי לפנות. כי אנחנו לא יכולים

לשלוט ולהשתלט על כל משרד פרסום קטן או אדם שאין לנו קשר איתו.



לגבי הנושא של חברי האיגוד הישראלי לפרסום, יושבת פה גברת איילת מצגר

מהרשות השנייה, שהיא יושבת מולנו, ומחילה את חוקי הרשות השנייה על

הפרסומאים. ויש לנו עימותים יום יום, שעה שעה איתה. עד היום שודרו

בערוץ השני 4,500 פרסומות.

תן לי דוגמה של פרסום שלטעמך אנחנו לא

נאהב אותו?

ר' פלד; אין לי. כל מה שאני עושה הוא טוב. עשיתי

עכשיו פרסומת של גבינת קטיפה של "טרה",

שהביאה לעלייה גבוהה מאוד במכירות. שם שלוש בחורות רוקדות לצלילי

המוסיקה ואוכלות מן הגבינה. אתם יכולים לומר שגם זה פוגע. אבל אני רוצה

לסיים באמת בנקודה שמבחינתנו היא נקודה קריטית. יחוקקו את חוק הפרסום,

האיגוד לא יצטרך לעמוד לבד מול כל ענף הפרסום.

אולי זה בשביל לגמור את כל הפרסומאים

הקטנים שקצת נוגסים לכם.

הפרסומאים הקטנים, שלא מאוגדים באיגוד, הם

בסך הכול אחוז קטן מאוד מסך כל עוגת

הפרסום. הפרסומאים הגדולים שמאוגדים באיגוד משתדלים לעבוד לפי כללי

האתיקה של האיגוד. אבל אין ספק, שאם יוכלו גם לעשות חוק, אז הכול ייראה

הרבה יותר טוב, מכיוון שאתה אף פעם לא יכול לדעת מי יקום ומי הפרסומאי

ואיך הוא ינהג ומה הוא ירצה לעשות כדי להתבלט.

אנחנו מעוניינים בפרסום בולט, אבל לא בכל מחיר, ואני מקבל שיש מקרים

שצריך לטפל בהם. במקרים כאלה אנחנו נמצאים בדיונים קבועים עם הגברת

מצגר מהרשות השנייה. מאז שהתחיל הערוץ השני לפעול, קיבל הפרסום את

הזרקורים, והוא נהיה מאוד מעניין, ונפסלו לנו או תוקנו לנו או שונו לנו

הרבה מאוד פרסומות מסך כל 4,500 הפרסומות ששודרו בטלוויזיה.

בשנת 95' הגיעו לאישורנו קצת יותר מ-2,500

פרסומות, מתוכן קצת פחות מ-2% לא אושרו.

זאת אומרת, 48 פרסומות לא אושרו. זה לא מספר גבוה בכלל. יש ועדה שבודקת

כל פרסומת, לפני שהיא משודרת בערוץ השני.

"להפשיט תפוז" נפסל אחרי שאנחנו קיבלנו הרבה פניות מהציבור. אנחנו אמנם

אישרנו אותו בהתחלה.

רק אחרי שפונים אליכם, אתם בודקים.

אחד מן השניים, אם הפרסומות האלה מספיק

טובות, אז למה נכנעת אחרי שהציבור פנה

אלייך? אם הפרסומות האלה לא טובות, למה מלכתחילה לא פסלת אותן?

הרשות השנייה מנהלת פיקוח על זכייני ערוץ

2. אנחנו בעצם הגוף הציבורי שמפקח על

השידורים המסחריים של ערוץ 2. הפיקוח שלנו נגזר מחוק הרשות השנייה,

והפיקוח על הפרסומות נעשה במסגרת כללי האתיקה בפרסום, שמתייחסים להרבה

סוגיות. אחת מהן זו פגיעה ברגשות הציבור, פגיעה בטעם הטוב, רמיזות



מיניות, פרסומת לקטינים בהשתתפות קטינים. אנחנו מתייחסים ומגבילים את

אותם מקרים, שאנחנו חושבים שהם חריגים במיוחד. אנחנו לא תופסים את

עצמנו כגוף מצנזר, אנחנו לא חושבים שהמטרה של הרשות זה להוות צנזורה על

הפרסומות.

היו"ר ד' איציק; אני רוצה להגיד לך, שעלולה להיות לכם בעיה

קשה מאוד בבית הזה. תעבירי את זה למי

שממונה עלייך, שבבית הזה תתלכד עוד מעט קבוצה של חברי כנסת, שתטפל

בדברים באומץ לב. הערוץ הזה הוא ערוץ שהצליח לפי דעתי, אפילו מאוד

הצליח. אבל אף על פי כן הוא ערוץ שמסתכלים עליו בעיו בוחנת, כמו שאת

מבינה. והוא בכלל בעייתי במובן של כל האחוזים שבו. ולכן אני לא מציעה

שתאפשרו למחוקקים להתערב לכם. אני לא מציעה. אני לא מציעה שתרגיזו. אני

מרגישה את עצמי פסולה מלהעיד מכלי ראשון. אבל אני יכולה להגיד לך,

שהציבור פונה אליי בלי סוף פעמים. אני מודה ומתוודה, שיושב ראש ועדה

כידוע לך, הוא אמנם אביון, אבל הוא מלך. הוא מלך במובן הזה, שכשהוא

רוצה, הוא מעלה נושא לדיון. אם הוא לא רוצה, הוא גונז אותו. במובן הזה

אני מודה, שאני גנזתי הרבה פעמים דיונים כאלה. כי פעם ראיתי מה קורה

בבית דין כשיותר מדי מתערבים, ואיך מה שניצה שפירא אמרה זה נכון, איך

יכולים מהר לגמור את חופש הביטוי. אבל יחד עם זה, אסור שנקפל בתוך

המוסד הזה דברים שהם באמת פרצות אין-סוף. אם פסלתס, סימן שמשהו בראייה

שלכם היה לקוי, או שתחליטו שוועדה ציבורית רואה את זה.

אני חושבת שייאמר לזכותה של הרשות השנייה,

שהיא לא מהססת להודות, שיכול להיות שהיתה

לה החלטה שגוייה, באיזשהו שלב. כרשות ציבורית אנחנו לא יכולים להתעלם

מפניות ציבור. אנחנו יכולים לשקול לחיוב את אותן פניות או לא. קרה לא

פעם שפנייה מהציבור אפשרה לנו לראות פן נוסף של הנושא, שלא ראינו אותו

קודם. ואם מצאנו לנכון, החלטנו בהתאם.

יש מקרים מסוימים שאנחנו פסלנו תשדיר, לאחר שהוא כבר אושר. מעט מאוד.

פרסום זה לא מדע מדויק. גם אם תשבנה עשר

ועדות פרטיות, זה לא משנה. הן תשבנה

ותבחרנה את הנושא, הרי כל אחד רואה את זה בעיניים שלו. אני מקבל את

הגישה, שאם יש פניות ציבוריות לרשות השנייה, כמו שאם תהיינה פניות

ציבוריות למפרסם או לפרסומאי, אין ספק שיש שיקול דעת נוסף, ואנשים

יגידו, "אולי טעינו". הרי זה לא מדע מדויק. אנחנו לא יכולים לבוא

ולהגיד, שכל מה שאנחנו עושים הוא 1000/0 הצלחה. הרבה פעמים אנחנו קיבלנו

פניות של יצחק קדמן. ואני בטוח שפרסומאים שקלו את הפניות, ואמרו

"טעינו, שגינו, נתקן".

אנחנו מדברים על אותם מקרים חריגים ועל

ההרגשה שלנו שאתם לא יודעים את הגבולות.

אני לא רוצה שתחשדו שאני בא להגן על הערוץ

השני. קודם כול, אני רוצה להודות ליושבת

ראש הוועדה על המחמאות לרשות השידור, על הפעילות שהיא עושה, וגם לסגן

השר שהחמיא לנו. אני חושב שאם נעשתה טעות כזאת או אחרת מדי פעם, אז

מתקנים אותה. כך זה לפחות בכללים שנוגעים לתשדירי שירות בטלוויזיה. יש

באמת כללים, שאוסרים שידור תשדירים שיש בהם פגיעה, שימוש בגוף האישה,



שימוש בילדים, כל מיני דברים מהסוג הזה. האמת היא שאין הרבה כאלה, כי

משרד הבינוי והשיכון או משרד המסחר והתעשייה לא משתמשים הרבה במוטיבים

כאלה בתשדירים שלהם, ואין צורך לפסול אותם. אבל אני רוצה לגעת בנקודה

עליה דיברה איילת מצגר, כי היא מאוד חשובה, היא נוגעת לתשדירי הרדיו

שלנו. שם אנחנו משדרים הרבה פרסומת.

צריך להבין, שיש מגבלה ליכולת שלנו לפסול פרסומות, שנובעת מהפיקוח של

בית המשפט העליון על הפעילות שלנו. לפני כמה שנים רשות השידור ניסתה

לפסול תשדיר פרסומת בגלל פגיעה בטעם הטוב, "לך תצטיין", ובית המשפט

העליון קבע שיש כאן פגיעה בחופש הביטוי המסחרי. בזה הוא בעצם כמעט סתם

את הגולל על הסעיף שמאפשר לנו לפסול פרסומות בגלל פגיעה בטעם הטוב.

האמת היא, שלא עשינו שום שימוש בסעיף הזה. אני משער שבעיות דומות יש גם

לרשות השנייה, כשהיא באה לפסול תשדיר בגלל פגיעה בטעם הטוב. הלכה מבית

המשפט העליון היא, שלא פוסלים פרסומות לשידור בגלל פגיעה בטעם הטוב על

פי אמות מידה פטרנליסטיות, שלוקחת על עצמה הרשות. צריך להבין את

הבעייתיות כאן ולראות את הדברים במכלול הרחב אני לא רוצה להישמע כאילו

אני מגן, חס ושלום, על הערוץ השני, אבל מתוך 4,500 פרסומות או 2,500 רק

48 נפסלו, ועל פחות מאצבעות יד אחת העירו להם ופסלו בשלב מאוחר יותר.

הרי צריך לראות את הדברים בקונטקסט של מסת השידור שיוצאת ממדינת ישראל,

וכמה מתוכה יש בה לפעמים פגיעה, שנובעת בסך הכול בטעות. הרי אף אחד

אינו מתכוון לפגוע, אלא שיש טעות ושינוי בתפיסות של החברה לאורך

השנים.

לעצם העניין שואליד צאדק העלה, הפרומו של

"החמישייה הקאמרית".

זו שאלה של סאטירה והומור, אני רוצה ראשית

להודות ליושבת ראש על דברי השבח וההגנה

ל"חמישייה הקאמרית" או לעיקרון שגלום בשידור הזה של רשות השידור. נאמרו

גם דברים בזכות חופש הביטוי, שאנחנו כולנו, כמובן, מהצד שלנו מצדדים

בהם. צריך לזכור שהומור, ובעיקר סאטירה, פוגעים לפעמים, קצת. אבל יש

לזה גבולות מסוימים. אני חושב שאנחנו לא עברנו בעניין הזה את גבולות

הטעם הטוב. לא ירדנו אל מחת לקו האדום שעליו דיבר סגן השר ואליד צאדק,

שאגב גם שיבח את רשות השידור בהקשר הזה, ואנחנו כמובן שמחים על כך,

ואנחנו נשתדל לשמור על המסגרות, הרמה והמינון הנכון והמתאים כדי להמשיך

ולא לפגוע באנשים בהקשר הזה.

אני רוצה להתייחס לנקודה שרזי פלד דיבר

עליה, שלא תישאר לא פתורה. אמרת שרוב

הציבור מוכן לקבל את הפרסומת כפי שהיא היום, ויש חריגים, וצריך לטפל

בהם. אם במקום להסתכל על פרסומות פוגעות בילדים ונשים היינו מסתכלים על

פרסומות אנטישמיות, פרסומות שיש בהן אלמנטים אנטישמיים, היינו אומרים

שבאוקראינה היום יש פרסומות עם אלמנטים אנטישמיים, והיינו יוצאים מן

הכלים מזה שהציבור שם מוכן לקבל את זה. מדינת ישראל היתה מיד מגישה

מחאה. היינו אומרים, אנחנו לא מוכנים לקבל את העובדה שזה עובר שם. אותו

דבר כאן. אנחנו התרגלנו לראות נשים וילדים באופן מבזה ומשפיל. עד כדי

כך התרגלנו, שזה נראה טבעי. לראות אישה עם תות על הראש זה נורמלי. זה

לא נורמלי, וזו אחריות שלכם להיות רגישים. עובדה, למשל, שאתם לא

משתמשים בדרך כלשהי כדי לבזות למשל את החייל הישראלי או להשתמש בשואה

או באלמנטים אנטישמים. אתם לא תגעו בזה. למה? כי זה פוגע בכולם. לפגוע



בנשים נתפס אצלכם כדבר איכשהו נורמטיבי. לכן אני רוצה להציע לאיילת

מצגר, שאולי חברות בשדולת הנשים יבואו להסתכל גם כן או לראות את אותך

פרסומות, שבהן יש לך שאלה. כי אנחנו התמחינו במשך השנים במאות דוגמאות,

ואנחנו רגישות קצת יותר. אולי נוכל להגיד על אלמנט מסוים בתוך הפרסומת,

שהוא צריך לצאת. כי שני אחוזים נראים לי אחוז קצת נמוך, בייחוד כשאני

רואה מה היבול. היבול הוא פוגע. "להפשיט תפוז 2" היא פרסומת פוגעת,

וראוי היה לא לאשר אותה.

איילת, תודה. שמענו שלא מצאתם אבל אחר כך

בכל זאת מצאתם. אז סימן שבכל זאת היה

משהו.

הועלו האשמות כנגד הכנסת חומר פרסומי לבתי

הספר בנושא הזה. קיימות כיום תקנות הגנת

הצרכן, פרסומת המכוונת לקטינים. חלק מהבעיות שהעלה דוקטור קדמן באות על

פתרונן כאן. לא הכול. בהחלט אני חושבת שיש מקום לעבור שוב על התקנות

האלה. חלק מאותן הערות מוצאות כבר את פתרונן בתקנות האלה. לא על זה

רציתי לדבר. אבל יש מקום לבדוק מחדש את התקנות האלה, יכול להיות שיש

מקום להוסיף עליהן. בתקנות האלה יש סעיף שאוסר פרסומת במוסדות חינוך,

לרבות משלוח מתנות לקטינים. חל איסור לנצל עזרי לימוד לצורך קידום

מכירות, אלא אם כן התיר מנכ"ל משרד החינוך את הכנסת הפרסומת לבתי הספר.

לגבי עיתונים, ככלל יש כאן אי הבנה, חל איסור, אנחנו לא מכירים עיתון,

למעט בשיעורי התקשורת, בהם ניתנה לכמה עיתונים זכות להיכנס לא לצורך

פרסומות אלא בשיעורי תקשורת. חל איסור על הכנסת מוכרי עיתונים לבתי

הספר. חל איסור לבוא לבתי הספר ולהחתים את התלמידים על עיתוני ילדים.

מנהל בית הספר יכול לשקול אם הוא רוצה להכניס עיתון כזה או אחר

לספרייה.

שמי שבו אילנית, ואני מרכזת חינוך בשדולת

הנשים. אני רוצה להזכיר עוד נושא אחד ברמה

של פתרונות. דיברו על יצירת קוד אתי אצל המפרסמים, אנשי המקצוע, אבל

אני חושבת שצריך ללכת לפלח הצרכנים. אצלנו בשדולה כתבנו תכנית לצריכה

מבוקרת של התקשרות, החל מעיתונות כתובה וכלה בטלוויזיה. בימים אלה זה

הוגש על ידינו למינהלת החינוך בירושלים. השאיפה היא לעשות פיילוט בבתי

הספר. התכנית מיועדת לתלמידים ולמורים.

זה נכון וזה ברוך לחנך את הילדים להסתכל

בעיניים ביקורתיות ולא להתרשם רק מאיך

שהמוצר מוצג, אבל אני רוצה שתדעי, למשל אתן לך דוגמה, במקומות שיש כמעט

קרטל ובמקומות שיש גילדות, אז זה לא כל כך פשוט. כי אחת הפניות השכיחות

שאנחנו מקבלים זה על עניין פרסומי תועבה בעיתונים. את אומרת - אז אל

תקנה "מעריב", או לא תקנה "ידיעות", אם כך, לא נשאר לצרכן עיתון. הוא

לא יעבור ל"הצופה".

אני לא אומרת - אל תקנה-, אלא - תסתכל על

זה במבט אחר, או מנקודת מוצא אחרת-.

אבל תדעי שיש כמה דברים שהם מאוד מאוד

בעייתיים. תגידי לו לא לראות את הערוץ

הראשון?

אולי תדע שיש לך מקום לביקורת.

זו הערה נכונה באופן כללי. אני חושבת שזה

חשוב מאוד. אבל דעי שיש כמה דברים עם

מגבלות סביב הסוגיה הזו, שאנחנו בבעיה בנושא.

אני רוצה להגיד משהו בענייני פרוצדורה, בקשר לחוק האידיש והלדינו, שעבר

בשבוע שעבר בקריאה שנייה. ועדת החינוך מקבלת את התיקונים שהוצעו על ידי

המועצה הציבורית ליישום חוק המועצה הלאומית לתרבות הלדינו. היא תעביר

אותם להכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית. חבר הכנסת דב שילנסקי, המציע,

מסכים. ועל כן אנחנו מבחינת כללי הפרוטוקול בסדר. אנחנו נצטרך למצוא

איך אנחנו מכניסים את זה. אולי אנחנו לא צריכים לקיים ועדה, אלא לשבת

עם משה, היועץ המשפטי, להושיב אותם, ואז לקרוא את זה רק לוועדה.

חברים, אני יודעת שזה מסוג הישיבות שאתה אומר, - ישבנו, אולי לא עשינו

שום דבר-. אני לא יודעת אם עשינו הרבה. אני לא יודעת אם לא יבואו ימים,

שנצטרך לעשות דברים באופן הרבה יותר בוטה, ואני מקווה שהם לא יבואו.

ועדת החינוך והתרבות מביעה את דאגתה העמוקה. לפחות אם הם יבואו, אני

אדע שמצפוני נקי. ועדת החינוך והתרבות מביעה את דאגתה העמוקה מהנתונים

והדוגמאות שהובאו בפניה בנוגע לפרסומים ולתשדירים שפגיעתם בנוער,

בילדים ובנשים ברורה. פרסומים אלה מצוינים כמעט בכל כלי התקשורת.

הוועדה ערה לצורך באיזון בין חופש הפרסום והשיקולים הכלכליים לבין

האינטרס הציבורי והחינוכי. הוועדה מציינת כי איזון זה מופר לרעת

האינטרס הציבורי והחינוכי.

הוועדה ממליצה שכל כלי תקשורת בנפרד יקיים במסגרתו ועדת מעקב, שתלווה

פרסומים מכל הסוגים, ותדאג לאיזונים הדרושים. אנחנו כמובן נתנדב ונשמח

לפרסם את תוצאות העבודה הזאת באופן שוטף.

הוועדה קוראת למשרד העבודה והרווחה לצאת יחד עם משרד החינוך, התרבות

והספורט, במסע הסברה בקרב הורים וילדים נגד העסקת ילדים וילדות בתחום

הפרסום, ובעיקר בפריטי פרסום פוגעים. אנחנו מבקשים כמובן מסע אכיפה של

חוקים קיימים של הביקור הסדיר בבתי הספר. אני גם אדבר עם שר המשפטים על

זה.

הוועדה ממליצה לארגוני הצרכנים לפרסם ברבים את שמותיהם של יצרנים

ומפרסמים הפוגעים באינטרס הציבורי, ולהגיע גם לחרם צרכנים במקרים

קיצוניים. הציבור ראה אותנו כאן, ואיך אתה אמרת, רזי, הציבור ישפוט.

אני מקווה שהציבור שמע וראה. הבן של שולמית אלוני, דוקטור נמרוד אלוני,

שהוא בחור מקסים ונחמד, פנה אליי כמה פעמים, והם הקימו תנועה. אמרתי

לו, יכול להיות שמה שרזי פלד אמר פה בצורה קצת צינית כלפינו, יכול

להיות שיש בזה הרבה אמת. רזי פלד אמר, - אתם הפוליטיקאים אולי איבדתם

מהמוסר שלכם, במובן הזה שאתם לא כל כך יכולים לדבר על פרסום כזה ואחר.

אולי גם אתם משתתפים-. לצערי, חלק מאיתנו משתתפים גם בפרסומות ובנושאים

שלא בדיוק מכבדים את העניין. אולי אנחנו איבדנו את התוקף המוסרי שלנו.

אבל אולי, אם יבואו אותם מחנכים שדיברו כאן, אותם אנשים שאכפת להם,

באמת תצמח תנועה מלמטה על-ידי יוצרי דעת קהל - סופרים, מחנכים,

עיתונאים שאכפת להם. אני מאמינה שהם בסוף ינצחו במאבק הזה. אני מאוד

מודה לכם. הישיבה נעולה.

הישינה ננעלה בשעה 12:40.