הכנסת השלוש-עשרה

מושב חמישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 320

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום שני, חי בשבט התשנ"ו (29 בינואר 1996). שעה 30;10

חברי הוועדה: ו-' אלול - היו"ר

י' בא-גד

עי דראושה

שי עמור

מוזמנים; י' קולודנר - מנהל השירות הפסיכולוגי יעוצי,

משרד החינוך והתרבות

שי קריגר - אחראית על מניעת השמוש לרעה בסמים ובאלכוהול

אי צדוק - נציגי השחקנים

עי דורון - " "

מי סגל - " "

י' קרני - הסתדרות המורים

מי ערן - מועצת תלמידים ארצית

שי אהרוני - מורה, מגדל העמק

אי וייס - מועצת תלמידים ארצית

מי מלה - מועצת תלמידים ארצית

פי אברהן - מועצת תלמידים ארצית

ע' שמש - מועצת תלמידים ארצית

מי אורן - נעמ"ת

אי ישראלי - מנהלת בי"ס

א' פרץ - הלובי ההברתי בכנסת

י' שפירא - יועץ חינוכי לוועדה

מנהלת הוועדה; חי פריידין

קצרנית; עי הירשפלד

סדר-היום; הקרנת הסרט "לילה לבן" בבתי-הספר.



הקרנת הסרט "לילה לבן" בבתי-הספר

היו"ר ר' אלול;

בוקר טוב לכולם. אני שמח לקיים דיון על הקרנת הסרט "לילה לבן", ואני רוצה

להכניס אתכם לענין. לפני כשנה הגיע אלי השהקן ארנון צדוק לכנסת ואמר לי: התחלתי

לצלם סרט בכלא רמלה בנושא סמים. תבוא לצילומים. הגעתי פעמיים לצילומים וביליתי

שם כמה שעות עם האסירים ועם השחקנים, ראיתי את האסירים משינתפים בהפקה, ושאלתי

אותם מה זה עושה להם. לשמחתי ולתדהמתי הרבה, אמר לי אחד האסירים, שארנון ואני

זו פעם ראשונה בחיי שאני שותף למעשה חינוכי.

אני רוצה להגיד לכם שבאותו רגע הפכתי להיות שותף של ארנון לסרט. לעשות סרט

היום עולה כסף, ובמיוחד סרט על סמים, כי אין מי שיממן סרט על נושא כזה. יש מעט

מאד אנשים שמוכנים לנדב כסף לסרט שהוא לא שלאגר, סרט שלא יעשו לו הקרנת בכורה

במקום גדול והוא יוצג 40 שבועות בבתי הקולנוע הגדולים בארץ. המטרה שלו היא

חינוכית.

הסרט הוקרן בכנסת. אני ביקשתי להקרין קטעים מהסרט כאן היום, אבל לדאבוני

הרב, תקלה טכנית מונעת מאתנו לצפות בקטעים האלה.

אנחנו יוקרנו אותו בכנסת וצפו בו לא מעט חברי כנסת. אני ראיתי את הסרט הזה 3

פעמים. פעם אחת בערב של הרשות למלחמה בסמים בראשון-לציון, פעם שניה בהקרנת בכורה

בסינמטק, וכאן בכנסת.

לפני שאגיד את דעתי בענין הזה, נשמע את היוצרים וגם את אנשי משרד החינוך -

ערן דורון הוא אחד היוצרים של הסרט - מדוע עשיתם את הסרט הזה? מה הדריך אתכם

כשעשיתם את הסרט הזה?

י י בא-גד;

אם אפשר במלה איות, למי שלא רואה כל-כך הרבה סרטים, מה התוכן של הסרט?

עי דורון;

הסרט מבוסס על הספר "צ'רלי כבר נקי" שכתב אסיר שהשתחרר לפני מספר חודשים מבית

הסוהר, והוא מתאר חברות בין שני אסירים בין כותלי כלא "ניצן", אחד גומל את חברו

מסמים, עם סוף אופטימי. האיש יוצא מהסמים. זה על רגל איות.

אני רוצה לספר לכם איך הגענו לסרט הזה. ארנון ואני מפיקים סרטים הרבה מאד

שנים. מאחורי כ-30 סרטים ישראלים, אמריקאיים ואירופאיים, וארנון עשה כ-40 סרטים,

גם כשחקן. מדי 3 - 4 סרטים אנחנו "חוטאים" בסרטים שאנחנו יוצרים אותם, מעבר

לשיקולים פיננסיים, מהלב.

הסרט הזה ספציפית נוצר בדרך מאד מוזרה. לפני כשלוש שנים הפקנו סרט שנקרא

"מנת-יתר", שמבוסס מעט מאד על ספור חייה של מונה זילברשטיין, אבל מהר מאד בתוך

העשייה התרחקנו מספור חייה והתרכזנו בספור של נערה תל-אביבית מצהלה שמידרדרת

לסמים.

מיותר לציין שעל אף הבקורות הקשות שספגנו בזמנו, משרד החינוך נתן הוראה לרכוש

אותו עבור הרשות למלחמה בסמים.

את הסרט הזה המשכנו להקרין בשכונות. מאחר שהשכונות לא יכולות לשלם כסף עבור

הקרנת סרטים, וארנון ואני עשינו לעצמנו מטרה להסתובב עם הסרט בשכונות ובבתי סוהר

ולהקרין את הסרט "מנת-יתר", הגענו לשכונה והקרנו אותו לבני נוער. בסוף ההקרנה היו

מחיאות כפיים בלתי-רגילות, ואז יצא במקרה, על אף הרקע החינוכי שלי כמדריך חבורות

רחוב שהייתי בן עדות אשכנז היחידי במקום, פנה אלי ילד בן 15. 16, ואמר לי: טוב,



זה בסדר לצפון תל-אביב, אבל מה עם סרט עלינו? האמת היא שלא כל-כך הבנתי את השאלה.

מה זאת אומרת סרט עלינו? הוא אמר: מה אתנו? מה עם האנשים שלנו? למה אתה

מראה על צהלה? למה אתה לא מראה על אופקים, על נתיבות, על שכונת התקוה או על יפו?

כי כביכול ההברקה הגדולה של "מנת-יתר" היתה שגילינו לעולם שיש סמים גם בצהלה, ואז

הרשות למלחמה לסמים ומשרד החינוך התנפלו עלינו - סוף--סוף מצאו מכשיר למגר את נגע

הסמים בצהלה ובצפון תל-אביב.

דרך אגב, לארור 3 שנים הרשות למלרומה בסמים הקרינה אותו בפני קרוב למיליון

צופים, מה שחסך מהרשות למלחמה בסמים וממשרד החינוך 10 מיליון שקל.

ברגע שנאמרו הדברים האלה מפי אותו ילד, ארנון צדוק קם ואמר: רבותי, אני

מבטיח לכם אישית, ברגע שתבוא לידי ההזדמנות אני אעשה סרט עלינו. וזה מה שקרה.

נפל לידינו הספר "צ'רלי כבר נקי", שמדבר על גבור - לצערי מעדות המזרה - כפי

שלמעלה מ-%80 מהאסירים בבתי הסוהר בישראל הם מעדות המזרה, נרקומנים, והפקנו את

הסרט הזה במגמה לעשות משהו. אני לא מאמין שיש יוצר בעולם שאין לו פנה המה אחת

לעשות משהו גם מהלב, מעבר להפש קומדיות לעשות כסף. את הסרט הזה עשינו בפירוש

מהלב. אני לא מתבייש בזה. אני קורא לזה גם ציונות, ואני לא מתבייש בזה.

רק ציונות, או הומניות יותר מציונות?

זה אותו דבר.

זה לא אותו דבר. ציונות מדברת לעם היהודי. הומניות מדברת לבני אנוש, אל כל

אדם. כשמדברים על מאבק נגד סמים, זה ענין הומני, הברתי, שכולל את כולם.

אתה צודק.

אני לא ציוני, אני לא רוצה להיות ציוני ואני לא יכול להיות ציוני. לכן בוא

נעשה את זה יותר הומני, אוניברסלי, כלל-ישראלי.

בתוך זה יכול להיות גם ציוני.

בתוך זה, אבל לא רק. %20 מאוכלוסיית מדינת ישראל הם אזרהים ערבים, ולצערי

הרב 30% מצרכני הסמים הם ערבים.

זה נתון נכון.

אני רוצה לחזק את מה שאמרת. לפני שבועיים הייתי בפריס עם הסרט והוא הוקרן

לפני נציג משרד החינוך והתרבות הצרפתי שרוצה לרכוש את הסרט עבור משרד החינוך

הצרפתי.



ע' דראושה;

כל הכבוד.

ע' דורון;

ושם הם לא ציונים גדולים.

לגופו של ענין, ערכנו הקרנות של הסרט מטעם מטעם הרשות למלחמה בסמים לפני נוער

בוגר, מגיל 16 ומעלה, ובפני צעירים בני 21 עד 30, והתגובות שקיבלנו היו

בלתי-רגילות. התגובות היו בשלושה מישורים: 1. הסרט מציין עובדה מאד ברורה.

במדינה ו בחברת שאין בה סליחה אין לה ובקומה. הסרט הזה בההלט מציג את כל נושא

הסליחה בחברה. 2. בניגוד לדעת נציגי משרד החינוך - כפי שהובהר לי, ואולי לא

קיבלתי את הדברים כמו שצריך - מי שרוצה יכול לצאת מסמים, וזה מסר חשוב מאד. מי

שנכנס לסמים הוא לא אדם מת. הוא אדם שיכול לצאת, אם נותנים לו עזרה.

י' קרני;

למה אתה אומר בניגוד לדעת משרד החינוך?

עי דורון;

המסר השלישי של הסרט מתייחס בהחלט לאותה אוכלוסיה שבה נגע הסמים הוא מאד קשה,

וזו אוכלוסיית שכונות המצוקה בישראל, ואני כמדריך חבורות רחוב לשעבר וכאיש חינוך

לשעבר, זה הסרט שבגאון ובגאווה אני עומד מאחוריו ורוצה ושואף וחולם שכל נער ונערה

בשכונות ישראל יראו אותו, כי הוא יעשה להם משהו חיובי מאד. הם לא ירצו להגיע

למקום שהסרט מתאר ולא ירצו להגיע למצב של האנשים שמתוארים בו.

היו"ר ר' אלול;

תודה רבה. מעוזיה סגל, בבקשה.

מי סגל;

לצורך הענין הזה אני מנהל תוכנית משותפת למשרד השיכון ולמשרד הרווחה אגף

שיקום שכונות - שנקראת "18 פלוס", שזו תוכנית לטיפול בצעירים במצוקה, ובין השאר

אני ממונה על כל תוכניות הסמים בפרוייקט השיקום.

אני ראיתי את הסרט הזה ביום חמישי, פעם ראשונה. הראינו אותו לקבוצה של

עובדים בתל-אביב, של אגף החינוך של מחי החינוך וקידום נוער ולאגף הרו ורדו.

אי צדוק;

כמה אנשים הייתם שם?

מי סגל;

היו שם כ-80 איש. כיוון שארנון ביקש ממני לבוא לכאן ולהביע את דעתי, מאז יום

חמישי חשבתי די הרבה על הסרט. הוא ביקש ממני לחשוב בעיקר על כיוון האם הסרט

מתאים לנוער נורמטיבי או נוער במצוקה כדי שיצפו בו ואולי ילמדו ממנו משהו בהמשך

דרכם.

בשבילי הסרט הוא לא בעיקר על נושא הסמים, על נושא הגמילה. הסרט הזה הוא

בעיקר על מערכת יחסים. יש שם כמה מערכות יחסים. מערכת היחסים הרלבנטית לענין

הזח היא בין שני אנשים. האחד הגיע במקרה לכלא, מה שאנחנו אוהבים לקרוא "לפלף",

"יאפי" כזה, והשני הוא נרקומן כבד, עבריין מועד עם קווים עברייניים מאד קשים.



בדרך-כלל כשמדברים עם אנשי משטרה הם נוהגים להגיד: זה אבוד. אתה באמת מאמין

לו? משהו מסוג ההתבטאויות האלה. דרך אגב, מתוך הנסיון שלי וגם בביקורים במעונות

סגורים של בני-נוער, מצבים כמו בסרט קיימים במציאות. זאת אומרת, אלה לא דברים

שהובאו יש מאין. דברים כאלה קיימים.

אם מדברים על חבר'ה שהיו בבתי סוהר, ובעיקר על נוער או צעירים שהיו במעונות

אלה, הדברים האלה קיימים, עם מערכת מאד לוחצת, ובמערכת המאד לוהצת הזאת אנחנו

רואים דבר יפהפה שהוא דוגמה לכל מה שרק יכול להיות, איך בחור אחד, שהוא מהשנואים

בכלא, יושב עם עבריין קשה, מצליח ליצור אתו מערכת יחסים כל-כך טובה, כל-כך אמיצה,

שמביאה את אותו עבריין להיגמל מסמים ולרצות להיות אדם חדש בחברה, שלו לא מערכת

היחסים הזאת אני לא מאמין שהיא היתה קיימת.

אל תשכחו, כשאנחנו מדברים על נוער בבתי-ספר הפיתוי לסמים נמצא בשער בית-הספר.

אני מאמין שרוב הנערים לא מגיעים לזה, אבל מספיק ש-1, 2, 3 א ו10 מגיעים ומספיק

שאנחנו שומעים noקורה במסיבות האסיד ומי משתתף בהן, אז מצבנו לא טוב, וזה הכל

השפעה של הבית והשפעה של החברה. אלה שני דברים שקשורים זה

בזה.

אני רוצה לשאול אותך שאלה. מה לפי דעתך זה יכול לגרום לילד בן 15 מבית

טוב?

זה יכול לגרום לו, לדעתי, בעיקר לחשוב, להתלבט עם עצמו. אם עושים את זה

בצורה נבונה, אם לוקחים סרט כזה ומביאים אותו לכתה, עם נרקומן לשעבר - ואני מדבר

על גיל 15 שהוא גיל מאד קריטי - ומקיימים על זה דיון רציני ומעמיק, הילד הזה יכול

לצאת מחוזק מאד כשהוא הולך אחר-כך החוצה ועומד מול אותו "פושר" שרוצה למכור לו

סמים, כי הוא רואה מה זו מערכת ירוסים, למי צריך להקשיב, איך צריך להקשיב, מי פה

הרע ומי הטוב, למרות הפיתוי של ארוחה, מקלחת וכו', ומה יוצא מזה, לעומת החברות

המורכבת, המסובכת, המסוכנת עם בחור שניסו לרצוח אותו אפילו. הוא יכול לצאת מאד

מחוזק, עם ראייה מאד מפוכחת ואובייקטיבית יותר מאשר מישהו שיתן לו הרצאה באיזה

שהוא מקום, שהיא תיאורטית לחלוטין.

אני יכול להגיד לך מנסיוני האישי, שאדם כמוני, נכה צה"ל קשה, מופיע בפני

ילדים בבתי-ספר, אז יכולה להיות רתיעה גדולה מאד מלהתמודד עם נכות כל-כך קשה. אני

קטוע שתי רגליים ויד. הופעתי גם בפני כתות נמוכות יותר, גילאי 11 ו-12, והזמינו

אותי פעם לכתה גי, ואני רוצה להגיד לך שהתגובות של הילדים הן נהדרות. אני נותן

לילדים האלה קרדיט בכל גיל וגיל, על אחת כמה וכמה לאלה שאני מטפל בהם, כי אם לא

היינו מטפלים בנתינת קרדיט להבנה וליכולת שלהם, וליכולת שלנו להשפיע עליהם, לא

היי נו מגיעים לשום דבר.

הילדים רושופים יום-יום לדברים כאלה. בתי בת 7. כבר מגיל 4 רואה "פאוואר

ריינגרס". לגיל הזה החשיפה הזאת קשה מאד.

להיפך, הבעיה שלנו היא לראות סרט עם הדרכה. ילד רואה בבית כל סרט שהוא רוצה,

בלי הסבר, בלי הדרכה.

אני אומר שהילדים היום נחשפים לדברים הרבה יותר חמורים ממה שאנחנו רואים, כי

הסרט עשוי בצורה עדינה.



היו"ר ר' אלול;

במשפט אחד, מה אתה ממליץ?

מ' סגל;

אני ממליץ למשרד החינוך ולרשות למלחמה בסמים שיקחו את הסרט הזה בשתי ידיים,

שיצרפו לו נרקומן לשעבר שיודע את העבודה, שיודע לדבר, שמודרך על-ידי מי שצריך

להיות מודרך, יעברו מבית-ספר לבית-ספר, ולהערכתי יצילו הרבה מאד ילדים מלהגיע

לסמים.

היו"ר ר' אלול;

תודה רבה. רשות הדיבור לארנון צדוק. בבקשה.

אי צדוק;

אין לי הרבה להוסיף מעבר למה שמעוזיה סגל ודורון ערן אמרו. דבר ראשון, כשאתה

הולך לעשות סרט, זה צריך להיות בידור טוב. זה צריך להיות סרט שאתה רואה אותו וזה

עושה לך משהו. או שזה מרגיז אותך, או שזה מצחיק אותך, או שזה נוגע בך. זה עושה

לך משהו. אם כילד ראיתי את ב"שפל" של גורקי, שזה הרבה יותר קשה מהסרט הזה, אז זה

"בשפל של צ'רלי".

אני הייתי בהצגה שעשו נרקומנים בכלא השרון. ההצגה נפתחה בזה שהנרקומנים

עומדים ומברכים את הקהל שבא. עומד הראשון ואומר; ערב טוב לכם, קוראים לי דני.

אני שמח שבאתם. אני מקווה שתיהנו מההצגה. ואז כל החבריה שלו צועקים; אוהבים

אותך דני.

בא השני ואומר; שלום, קוראים לי דודו, אני נרקומן. אני אומר לכם שאני

נרקומן, למרות שאני נקי כבר כמה זמן, אבל אני לא יכול לשקר את עצמי. כל בוקר

כשאני מתעורר אני נרקומן ואני יכול להבטיח שכל יום אני איאבק. אני לא יכול

להבטיח שאני אצליח.

ואז הגיע השלישי ואמר; ערב טוב, קוראים לי אורי. תודה רבה שבאתם. אני נורא

שמח שבאתם ביום ההולדת שלי. אני היום בן 33 יזה פעם ראשונה שאני מדבר. בגיל 33-

אני זוכר את התחושה הזאת מהנעורים שלי, שגם כן הייתי מלא בדברים. כשהייתי רוצה

להגיד משהו היתה יוצאת לי נהמה. לא היה לי כלי בכלל להסביר אפילו כמה אני אוהב.

כשהאדרנלין שלי היה מפוצץ והייתי רוצה להגיד למישהי שאני אוהב אותה, היה יוצא לי

ה-ה-ה-ה. לא היה לי כלי בכלל להתחיל לדבר.

איורי בירור קצר מסתבר שהבחור הזה שלמד לדבר בגיל 33 הוא כבר דור שלישי של

ילדים שאנחנו דפקנו להם את הצורה. דפקנו את הצורה להורים שלהם. זה לא במקרה

ש-98% מהאסירים הם בני עדות המזרח. בהקרנה שהיתה בכנסת, שלצערי אני לא רואה פה

את דליה איציק ועוד אנשים, אני אמרתי לכבוד חבר-הכנסת שאול עמור שסבא שלי סיפר לי

שלא במרוקו ולא נתונים ולא בתימן לא רק שלא היו שני פושעים, לא היה פושע אחד.

ופה, 80% מתוך %98 האסירים בתוך הכלא יושבים על עבירות סמים, הם משלנו. זאת

עובדה. הסרט הזה נוצר למענם.

לפי דעתי משרד החינוך צריך להיות משרד חינוך ולא משרד להקניית יידע. רוב

הזמן הוא אחראי על החינוך של כולם, לא על החינוך בצפון, לא על החינוך בדרום. הוא

אחראי על החינוך של כולם, גם של מבוגרים.

כשאמרו לי שהסרט קשה, תהיתי מה יותר קשה, לצפות בסרט ולדבר עליו בצורה נוקבת,

או לממן צ'רטרים לגואה. קשה לצפות בסרט, עם דיון נוקב, עם לשים את הדברים על

השולחן, עם נרקומן שיעמוד מול הילדים?



נכון שצד אחד של זה צריך להיות מהפחד, אבל אסור שזה יהיה רק מהפחד, כי צריך

לבוא גם הצד השני של האהבה, כי אם זה רק מפחד זה לא שווה כלום. מה הקושי הגדול

לראות את לב-לבה של הבעיה? אני קראתי לזה פעם, ותסלחו לי, פי הטבעת של הגהינום.

שם, בתוך הכלא, לב-לבה של הבעיה של הנרקומנים - כן. אם הייתי יכול, במקום הסרט

הזההייתי עושה לכולם סיבוב במסדרון ומושיב אותם מול האנשים, וזה היה הרבה יותר

יעיל. הכוח של הקולנוע הוא בזה שהוא יכול להיכנס לשם במקומם ולצאת משם עם ספור.

קשה לי יותר להגיד עכשיו דברים מעבר לזה כשאני לא יודע מה הטענה.

היו"ר ר' אלול;

תיכף נשמע.

אי צדוק;

אם אני אשמע טענה, תרשה לי אחר-כך להגיב.

היו"ר ר' אלול;

רשות הדיבור ליוסף קולודנר, מנהל השירות הפסיכולוגי. בבקשה.

י י קולודנר;

אני מנהל השירות הפסיכולוגי יעוצי. בתוך האגף הזה יש גם מחלקה או גף למניעת

שמוש לרעה בסמים, שאותו מנהלת הגב' שפרה קריגר.

ראשית-כל אני מברך על הדיון. זו פעם ראשונה שאני משתתף בדיון על הסרט. אני

ראיתי את הסרט לא פעם, וביקשתי שכל העובדים המקצועיים יראו את הסרט, והם ראו

אותו, וקיימנו דיונים בתוך שפ"י וגם עם רשות הסמים. אני לא בא לכאן עם דעה אישית

שלי אלא לאחר שקיימנו דיונים בענין.

ראשית-כל, אם אפשר, אני רוצה לרכז את ההערות שלי לתוכני ות החי נוכיות שלנו

בבתי-הספר ולא על הסרט. אני האחרון שאותו צריכים לשאול אם הסרט טוב או לא טוב.

דרך אגב, זה היה סרט מרתק, וזה מאד נדיר שאני יושב לאורך כל הסרט. אין לי שום

דבר נגד הסרט. אני חושב שזה סרט חזק, טוב, ואף אחד לא יוצא נגד הסרט כסרט.

אינני יודע אם זה המקום לדבר על אשכנזים ולא-אשכנזים. אין לנו במערכת החינוך

סרטים לאשכנזים וללא-אשכנזים. אני מקווה שגם הסרט הזה לא ייראה כך שהוא מדבר רק

אל אוכלוסיה מסויימת.

במשרד החינוך ראינו את הסרט "מנת-יתר" ודנו בו. לפני הדיונים אצל ד"ר שושני

היו המלצות. ראינו את הסרט הזה ככלי חשוב וטוב ומצוי ין, ועד היום ולעוד 10 שנים

הוא יהיה כלי להעברת המסר של מניעת שמוש בסמים, וזה כלי טוב מאד.

אי צדוק;

אני חושב שזה יעבוד 10 שנים.

י י קולודנר;

לפחות. זה סרט טוב שמתקשר לעבודה החינוכית, כי מדובר על נער שנקלע למעגל

הסמים. כל הספור הזה הוא מאד חשוב בתוך מסגרת של תוכנית חינוכית למניעת שמוש

בסמים.

הוזמנתי לכאן כדי להביע את דעתי. הסרט הזה לא נמצא במסגרת תוכנית חינוכית

למניעת שמוש בסמים, ולכן לא ראינו מקום להכניס אותו לבתי-הספר.



היו"ר ר' אלול;

כשהמנכ"ל אישר את הסרט, הוא ראה אותו?

י' קולודנר;

כן. הוא ראה את הסרט לפני האישור. הוא לא היה מאשר אותו, כך אני מקווה, בלי

חוות-דעת של אנשי המקצוע.

עי דורון;

אם לא היתה הקרנה של הסרט עם רביו, זכרונו לברכה, הוא לא היה מגיע. מאתר

שההקרנה היתה בהשתתפות ראש הממשלה, היו קפיצות גדולות מאד של כל מיני מנכ"לים,

והוא היה ביניהם. עם כל הכבוד לראש הממשלה.

י' קולודנר;

אני רוצה לספר מה אנהנו עושים במערכת ההינוך ואולי זה יסביר קצת למה לא

המלצנו בפני המנכ"ל לרכוש את הסרט ולהכניס אותו בתוכניות החינוך.

אנהנו עוסקים בחינוך למניעה ולא לגמילה. נושא הגמילה סותר, בשבילי במערכת

החינוך, את המניעה. אנחנו לא רוצים להעביר לילדים מסר שאם נקלעים אפשר לצאת,

וזאת למרות העובדה שאנחנו מכניסים לתוכנית שלנו נרקומנים, הם שותפים למסגרת

הכוללת של התוכנית. יש להם מגע עם אנשים שכן יצאו וקוראים להם נקיים, והם נקיים,

והתלמידים נפגשים אתם ושומעים מהם.

גמילה איננה מניעה. יש כאן סתירה. המסר העיקרי בסרט הזה הוא שמישהו יצא,

כנראה בהצלחה ממעגל הסמים. אני לא רוצה להכניס את זה בתוכנית הכוללת שלנו.

שנית, אני לא מתנגד להביא דברים קשים בפני הילדים. הם יראו את זה בלי משרד

החינוך ועם משרד החינוך. זה לא משנה. יש דברים עוד יותר קשים שהם רואים בתוך

משרד החינוך. עולם בית-הסוהר שהוצג בסרט, עולם אכזרי, בשביל הילדים שלומדים

במערכת הוא דבר מאד מנותק, שחינוכית קשה מאד להזדהות אתו. השכונה בסרט "מנת-יתר"

היא דבר לא מנותק. הסמים והמוכרים אינם מנותקים, אבל בית הסוהר כן מנותק,

ומבחינה חינוכית קשה לחבר בין זה לבין העולם היותר נקי ויותר בריא שהילד נמצא בו.

יש מעט מאד ילדים במערכת שיש להם קשר עם בית-הספר, אם האבא בפנים או האח.

אי צדוק;

כמה כאלה יש לפי דעתך?

י י קולודנר;

אינני יודע, מעט מאד.

אי צדוק;

בכל מחזור יש 10,500.

י י קולודנר;

יש תוכניות, אבל אני מוכן להתחייב שיהיו הרבה יותר תוכניות מכוונות לילדים

אלה, שהם בסיכון הגבוה ביותר שיש במערכת, אבל זה לא ייעשה בבית-הספר אלא מחוצה

לו. אנחנו עובדים על תוכניות לאתר את הילדים שיש להם קשר עם האנשים שנמצאים

בבית-הסוהר.



היו"ר ר' אלול;

באופן קטגורי אתם נגד ההקרנה?

י י קולודנר;

אני מדבר עכשיו לא כמייצג את מנכ"ל המשרד אלא בתור מנהל השירות הפסיכולוגי.

הדרך הבריאה והטובה להעביר מסר, בייחוד למיגבגרים, היא הזדהות עם גבור. זה

יכול להיות הזדהות עם שהקן כדורגל, זמר, או כל אחד אהר. בסרט הזה יש גבורים, אבל

הגבורים האלה הם לא הגבורים החיוביים שהילד יכול להזדהות אתם. גבור אהד התעלל

בבתו ולכן הוא בבית-הסוהר, ולא מפני שהוא לקה סמים. הגבור השני ניסה לרצוח את

אשתו, אם אינני טועה. כלומר, שני הגבורים הם לא הגבורים שאני הייתי מביא לרבע

מיליון תלמידים שנמצאים בכל שכבות בתי-הספר העל-יסודיים כגבורים שאני רוצה שהם

יזדהו אתם, כאקט חיובי.

חשבתי הרבה אחרי שראיתי את הסרט, והוא עשה לי הרבה, אבל כמי שאחראי על כלל

החינוך, כאמור, אני חושב שההומוסכסואל שאנס את הילד הקטן והאומלל, זה לא מסוג

הדברים שהיינו רוצים שהתלמיד יזדהה אתם. הם יראו את זה בבתי הקולנוע, אבל

כשהומוסכסואל אונס ילד תמים, זו סצינה קשה מאד.

אתה מדבר על כל גיל?

דובר סיעת העבודה;

מי שם אותך לצנזור על הילדים האלה? אתה אומר שהסרט השפיע עליך לטובה, שחשבת

על זה, אז תן גם להם את הזכות הזאת.

י י קולודנר;

זה סרט חזק שמקומו במסגרת תוכנית למניעת שמוש בסמים. אני עוסק במניעת שמוש

בסמים. לא הייתי מכניס את הסרט לבתי-לספר. הייתי אולי ממליץ להקרין אותו מחוץ

לבית-הספר, לנוער מנותק, למתנ"סים, ואולי לאלה שיותר קרובים לנושא.

היו"ר ר' אלול;

בשכונות?

י י קולודנר;

יכול להיות, אבל לא בתוך העיר. לא במערכת החינוך.

היו"ר די אלול;

תודה רבה. גב' קריגר, בבקשה.

שי קריגר;

אני רוצה להוסיף שני דברים. כפי שמר קולודנר אמר, אין לנו שום דבר נגד הסרט.

הדעה המקצועית המגובשת של היחידה שלנו כלפי הסרט היא שזה סרט מרתק, הוא נגע בי

מאד, אבל לא מבחינת הסמים, אלא מבחינת הראייה של החוויה וההיים בתוך הכלא. ואם

זה המסר של הסרט, הוא הועבר. אינני יודעת אם זה צריך להיות המסר בתוכנית למניעת

שמוש בסמים, והמסר של הסמים לא היה המסר העיקרי פה. התייעצנו גם עם אנשי הרשות

למלחמה בסמים וגם דעתם זהה לדעתנו, שהסרט נוגע, אבל המסר של הסמים הוא לא בדיוק

המסר שהיינו רוצים להעביר לנער שיראה את הסרט.



זו שאלה שאין לי תשובה עליה, אבל זו שאלה חינוכית מאד חשובה - האם כל דבר

שקורה בהברה ושמישהו מביא לבמה בעולם האמנותי, האם כל זה צריך להיכנס גם למערכת

ההינוך? ל עמים יש צנזורה על סרטים, פורנוגרפיה מסויימת שלא מראים

היו"ר ר' אלול;

אונס שקורה בשכונות.

עי דורון;

זה לא קורה? צריך להסתיר את זה, אם זה קורה.

שי קריגר;

יש בסרט סצינות שאני הושבת שאני כאיש הינוך אהראי בצד המקצועי שלי לא הייתי

מביאה לתוך מערכת החינוך. אני מרגישה מאד הזקה בנושא הזה. כל ילד שירצה לראות

את הסרט, שיילך, עם אמו, עם אביו, או עם אחיו הגדול. אבל אני חושבת שמערכת

החינוך יש לה המסרים החינוכיים שלה ואני צריכה לשמור עליהם, עד הגבול שאני יכולה.

היו"ר ר' אלול;

תודה רבה. נשמע עכשיו את אחד התלמידים שבאו אלינו ממגדל העמק.

מ' מלח;

אני תלמידה בכתה י', בת 15.5- מהדברים ששמעתי הבנתי קצת את הרקע. אני חושבת

שיש מקום להראות את הסרט בבתי-ספר, וכמו שאמר ארנון צדוק, להביא גם נרקומן שידבר

אתנו. כי כשהנוער, לפחות זה שאני חיה אתו, שומעים ורואים מה קורה עקב זה שנכנסים

לענין של הסמים, מה קורה אחר-כך ואיך זה מתפתח, זה כבר מונע מאנשים להתקרב לסם,

כי הם יודעים שזה לא שווה את זה.

אני הושבת שככל שיראו יותר סרטים וככל שיהיו יותר מודעים לנושא, הם לא

יתקרבו לסם.

אפשר להגיד שכל תלמיד יילך אהרי הלימודים בזמנו הפנוי לראות את הסרט, אבל יש

כאלה שאין להם האפשרות, אבל אם זה יהיה מטעם בית-הספר, כשזה כללי, יש יותר

מודעות, ולדעתי זה חשוב מאד.

הי ו "ר ר' אלול;

לפעמים יש לנו הרגשה שאנחנו יכולים להחליט בשביל הילדים. אנחנו הופכים להיות

פטרונים של הילדים האלה. אבל כשאתה מסתכל ושומע את בני הנוער, הרי הם במילא

חשופים לתוכניות הטלוויזיה, למאמרים בעתונות, וגם לחדשות. רק אתמול בלילה ראינו

מה קרה עם האתיופים, ואני יודע מה זה עשה לנוער. בכל אופן זה הדיר שינה מעיניי.

לדעתי, יש לתת לילד חשיפה כזו לסרט, עם הסבר. להערכתי, זה מצריך אולי חשיבה

נוספת שלכם ואני חושב שכדאי שתבדקו את הדברים האלה, וטוב לשמוע מה חושבים

הנערים האלה.

רשות הדיבור לאתי פרץ, עובדת סוציאלית במקצועה.

א' פרץ;

מעבר לזה שאני יועצת מקצועית של הלובי ההברתי בכנסת, אני מלווה הזקיקות יחד עם

חבר-הכנסת עמור ואתך, היושב-ראש, ואני מלווה לקיקות אחרות בנושאים חברתיים, אני

מכירה את נושאי הסמים והעבריינים משני צדי המתרס. אני גם מכירה את בית הכלא שבו



הסרט צולם, אני מכירה את היושבים בו, אני גם מכירה את השכונות וגם העברתי מספר

שנים את הקורס השנתי באוניברסיטת בר-אילן של הרשות למלחמה בסמים, שבו כל הנושא של

היערכות קהילתות ועבודה בנושא של מניעה.

את הסרט ראיתי פעמיים. פעם אחת ראיתי והייתי בתוך "בום". פעם שניה ראיתי

אותו כדי להתייחס לסרט מפרספקטיבה מקצועית כזאת או אהרת.

אני רוצה להעיר כמה הערות לדברים שנאמרו על-ידי אנשי משרד ההינוך, ולא ברמת

הזהירות המקצועית שהם נאמרו כאן, שאני מאד מכבדת ומעריכה. יש רק שני משתנים שאני

הולקת עליהם. א. אתם לא בתוך ואקום.

דרך אגב, נשאלת השאלה אם כל מה שקורה ברחוב צריך להיכנס, להיות מעובד ולהידון

בכותלי בית-הספר או לא? אי-אפשר להשיב על כך כן או לא, כי זו שאלה הרבה יותר רחבה

מהדיון שמתנהל כאן. יש פה האלמנט של מה שאת אומרת. זו שאלה.

אבל דבר אחד אפשר להגיד באופן חד-משמעי: הרחוב נכנס אל בית-הספר ובית-הספר

נמצא ברחוב. אמנם בית הכלא איננו האכסניה שבה הנערים חיים, אבל לצורך המחשה

ועבודה על נושאים שקשורים בערכים, בשינוי עמדות, בשינוי התנהגויות או נורמות,

כולנו משתמשים במצב שבו אתה מביא אכסניות חיצוניות. זו יכולה להיות מדינה כלשהי

בעולם, זה יכול להיות אויר, יבשה, בית כלא וגן חיות. זה שבית הכלא איננו אכסניה

שבה הנוער חי - חד-משמעי, זה לא המקום הטבעי שלו, נכון. אבל חלק מהם נדונו להגיע

לשם.

ויש דבר אחד שאני רוצה להזהיר מפניו את כל הדוברים כאן. מדברים על קבוצות

בסיכון. כל תלמיד בבית-הספר היום, אם הוא ייחשף לסמים, הוא בסיכון זהה. לא הייתי

על הקבוצה הזאת צריך לעבוד במתנ"ס, בחבורות רחוב. עם

כל הכבוד לכם, אנחנו מדברים על דבר אחר. אנחנו מדברים על איזו שהיא נקודת זינוק,

שבה דרגת הסיכון וההסתברות. מזמן עברנו את המעטה השקרי שהסמים נמצאים באיזה שהוא

מידור גיאוגרפי.

לכן אני חושבת שיש צורך במאגר אמצעי המחשה, שהם כלי, לא מטרה. אם תמציאי לי

סרט יותר טוב, גברתי, אני הראשונה שאגיד לך: בבקשה.

מהסרט הזה אמנם אפשר לדלות את הדיאלוג, את הרעות ואת הערבות ההדדית ואת

היכולת להוציא מן הבוץ. אפשר להגיד בעקבות הסרט שכולנו יכולים להגיע לשם. הסרט

אפשר לצאת מזה. אבל הסרט הזה עושה עוד משהו. הוא מראה את התהום

שבה נמצא הנרקומן בזמן אמת. הסרט לא מטייח את האפסות, הוא לא מטייח את איבוד

הצלם, לא מטייח את אובדן האונות המינימלית שיכולה להיות לאדם שנקלע אל הסמים.

אם כן מחליטים לקחת את הסרט הזה, הייתי לוקחת את כל המורים והגננות ואנשי

החינוך ברמות כאלה או אחרות ועובדת אתם במקביל. כי השאלה איך להעביר את הסרט ומה

לקית ממנו חשובה לא פחות מההחלטה אם לקחת את הסרט. באשר לשאלה בענין

האכס-נרקומנים דעתי חיובית בהחלט.

אני מורה במקצועי, לימדתי 26 שנה בתיכון מקיף גילה בירושלים. עבדתי עם נוער

מתבגר, ואני יודעת שבבית ספרנו היתה תוכנית עשירה מאד למניעת סמים, וגם הראו

סרטים. לא ראיתי את הסרט הזה ולכן אני לא יכולה לחוות דעתי עליו. חבל שלא ראיתי

אותו. אבל הראינו סרטים, הבאנו נרקומנים, הבאנו הורים של נרקומנים, והילדים

בהחלט היו מזועזעים. זה קשה מאד לעמוד בסיטואציות האלה.

עם זה, אני חושבת שזה לא רק גורם מרתיע, זה גורם מחנך. לכן הייתי רוצה קודם

לראות את הסרט ורק אחר-כך להמליץ אם להראות אותו לילדים, כי אין לי מושג איזה

סיטואציות קשות יש בסרט ששפ"י מתנגד להן.



היו"ר ר' אלול;

הם לא כל-כך מתנגדים. יש להם התלבטות קלה.

מ' אורן;

הם אומרים שיש אי-אלו סיטואציות בסרט - - -

י י קולודנר;

זו היתה הערה צדדית.

מי אורן;

אני חושבת שבתי-הספר כבר לא מטאטאים את הבעיה מתחת לשטיח ואנחנו יודעים שזה

לא שייר רק לשכונות מצוקה ולאזורי מצוקה. זה שייך לכל האזורים, לאורך ולרוחב,

ואנחנו עוסקים בזה בבתי-הספר.

אני ממליצה להקרין את הסרט הזה בפני כל המורים של כתות יי, י"א י"ב, והמורים

שקרובים לתלמידים יהוו את דעתם, והיועצות של בית-הספר יחוו דעתן אם כדאי להקרין

את הסרט או לא.

קודם-כל תודה לבמאי, לעוזר במאי ולארנון צדוק. ראיתי בטלוויזיה קטעים

מהסרט. זה לא הסרט הראשון במדינת ישראל שראינו על נושא סמים. אחד הסרטים

המפורסמים ביותר היה סרט אמריקאי קלאסי "האיש בעל זרוע הזהב", בנושא סמים.

אני אגיד כמה דברים שאולי לא יהיו כל-כך פופולריים באזני משרד החינוך. היה

רצוי להתחיל את הדיון אולי מהגשת הדו"ח של הרשות למלחמה בסמים, שכל אחד שיושב פה

יידע איפה אנחנו עומדים.

דבר שני, היה צריך לצלם את כל הכרוניקות מחצי השנה האחרונה, על גילויים של

תחנות סמים.

של ילדים.

י י קרני ;

ברשותכם אקרא לקט מהתקשורת שהתפרסם בעתונות בימים האחרונים, ואני חושב

תיכון דה-שליט רחובות, בת-ים, קרית-אתא, קריות,

טבריה, תל-אביב, תיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, חטיבת ביניים באילת, צפת, חיפה;

ראשון-לציון, היא בכלל בירת הסמים. זה מתוך הכרוניקה של העתונים.

הרשות למלחמה בסמים הגישה דו"ח יותר מדוייק ויותר מפורט.

אנשי הרשות למלחמה בסמים הוזמנו היום אבל לא באו כי יש להם יום עיון באילת.



י' קרני;

הרשות למלחמה בסמים אומרת שני דברים. 1. הכפלה במספר המשתמשים בסמים בשלוש

השנים האר)רונות בין תלמידי בתי-הספר. 2. ואני אומר זאת לארנון צדוק, שלא תהיה

כל-כך בצד העדתי. הוא אומר כי תלמידים שאביהם יליד אמריקה ואירופה משתמשים יותר

בסמים מאשר אלה שהוריהם מישראל, אסיה ואפריקה. את זה אומר הדו"ח של הרשות למלחמה

בסמים. במלים אחרות, זאת מכה של מדינת ישראל, וזה לא רק עניו של נרקומנים כבדים

שיושבים בבית-הספר, כי לפני שהוא נרקומן הוא תלמיד שאמור ללמוד בבית-ספר ולהתחנך

במשפחה ובבית-ספר.

מערכת החינוך אחראית על מה שקורה בבתי-הספר והיא צריכה להיות אחראית על נגה

שקורה בפרמטרים עולים בנושא של שמוש בסמים, ואני יודע שיש תוכניות. חסרה לי כאן

גבי לקט, שעובדת עם גב' קריגר ומר קולודנר.

יש לי הרגשה שמשרד החינוך לא רוצה לראות את המציאות, או שהוא נוקט במדיניות

שמוטב שמישהו אחר יתעסק בזה. זאת אומרת, הבעיה לא די חריפה, לא די אקוטית.

יסבירו, ידברו על זה במתנ"סים. אני אומר שצריך להודות על כל סרט שיש. צריך

לעשות ספריה של סרטים שעוסקים בנושא סמים, והתמכרות לסמים, שסופה פי הטבעת של

הגיהנום, כפי שנאמר כאן.

אם נבנה תוכנית חינוכית, נציל הרבה מאד אנשים שהיום יושבים בבית-הסוהר. הדור

השני והשלישי לא צמח בחלל ריק.

היו"ר ר' אלול;

מר קרני מדבר לא בשם עצמו אלא בשם המחנכים והמורים שעובדים עם ילדים. לכן

אמרתי שאולי שפטתם צד אחד שלכם, אבל לא הסתכלתם מה הנוער חושבים המורים

שעומדים בכתות. לכן כדאי שתראו את הפסיפס הזה.

י' קרני;

משרד החינוך יכול לתת הנחיות, יכול לארגן אירועים, ויכול להגיד: זאת

מרור 98, מיצבים, לייזרים - מי שהיה פה בתערוכת

החינוך התרשם מעושר בלתי-רגיל של הישגים במערכת החינוך. אבל יש לי הרגשה שבאיזה

שהוא מקום אנחנו קצת עוצמים את העיניים מלראות את הפינות האפלות שהן אלימות,

פשיעה, נרקומנים וכל החלק הבלתי-סימפטי והבלתי-נעים לחברתנו.

אני חושב שוועדת החינוך והתרבות, באמצעות הסרטים, באמצעות תוכניות לימודים

ובאמצעות קריאה יכולה גם לחייב לשנות סדרי-עדיפויות, ואני חושב שזאת המטרה של

המפגשים האלה, ואולי עוד כמה מפגשים.

תודה רבה. אחר-כך נמצה את הדיון עם קבלת החלטה מאד מעשית.

לפני-כן אני רוצה לשאול את מר קולודנר שאלה שמטרידה אותי פ;אד. כמה אנשים יש

בצוות שלכם בשפ"י? האם יש לכם בצוות פסיכולוג נציג שכונות? כי לי יש הרגשה שהיתה

הקלה מאד בערב שהוקרן הסרט "מנת יתר", כשאמרו: צפוניים. כשמדובר בסרט של

דרומיים, יש לי הרגשה שהרקע של האנשים

הדיון פה צריך להיות על הסרט ולא על כל התוכניות שלנו.



היו"ר ר' אלול;

לי יש הרגשה שאם היו אנשים שמעורבים בזה אצלכם במאגר, שמכירים את האוכלוסיות

של הדרומיים, את אוכלוסיות המצוקה, את אוכלוסיות השכונות, ההרולטה היתה שונה.

אולי אני טועה, אבל אני מאד זהיר בהערכה.

י י קולודנר;

לפי הדיבורים האלה אני אצטרך לשלוח לכאן אדם מעדות המזררו שייצג את האגף

שלנו, כי אני דובר במבטא אמריקאי.

היו"ר ר' אלול;

לא אמרתי את זה. אני עוד לא דיברתי. אני רק מנחה את הדיון. חבר-הכנסת

עמור, בבקשה.

שי עמיר;

הופתעתי לטובה לראות כאן את התלמידים שלי ממגדל העמק, ואת המורה שלומית שהיא

גם מחנכת של בני.

יש לי רק בקשה מחבריי משפ"י. גם אני עובד סוציאלי. אדרבה, תפנה אותנו,

נשמח. הבקשה היא הדדית, שגם אתם תהיו פתוחים לרחשי הלב של אנשי החינוך - פחות

פתוחים לרחשי הלב של הפוליטיקאים - ושל התלמידים, כי הם החשובים ביותר והם מבטאים

את האמת. אני מקווה שלפחות תקחו את זה בחשבון, למרות שבאתם עם עמדה מגובשת

מראש.

לגופו של ענין, יש צביעות גדולה מאד בממסד הישראלי, לא רק במערכת החינוך. ממש

כפילות בהתנהגות של הממסד. כבר שנה וחצי אני נלחם להגיש הצעת חוק, שהיא אולי לא

סימפטית לכמה בני-נוער, להגביל את שעות הצפייה בסרטים אלימים במיוחד - פיסית,

מינית וכו'. לא אמרתי צנזורה אלא שפשוט ישדרו את הסרטים האלה אחרי השעה 11

בלילה. אבל לא ניכנס לזה.

עובדה שהממסד עדיין תוקף ומתנגד, מטעמים מסחריים, רייטינג וכיוצא באלה דברים.

דברים איומים שהם מזיקים חד-משמעית. בארצות-הברית הנאורה ובאירופה יש הגבלה

בענין הזה, ואילו אצלנו אין הגבלה. וכשמדובר על סרט - לא אקרא לו חינוכי - סרט

שיש לו מסר ברור, זה לא. זו ממש צביעות. זה ממש זועק.

לגבי המסר, גמילה, התלמידה מורן אמרה את זה בצורה הברורה ביותר. האם אפשר

להפריד בין גמילה למניעה, בין אחרי ללפני? הרי הא בהא תליא. הסרט עצמו הוא כזה

טראומטי שהוא למעשה מתחבר למניעה שאתה מדבר עליה. ילד שרואה סרט כזה טראומטי

יחשוב פעמיים אם להתקרב בכלל לסם. לכן, יש קשר בין שני הדברים האלה.

כפי שאמרה אתי פרץ, אפשר לשלב תוכנית חינוכית לנושא הסרט. זאת אומרת, עם

ליווי מקצועי, עם מדריכים וכו'. אם זו תהיה סתם הקרנה של סרט, ייתכן שיהיו

נזקים מסויימים. דרך אגב, אני לא רואה שום נזק, אבל הקרנת הסרט צריכה להיות

מלווה בהדרכה.

לבסוף, את הנושא של המלחמה בסמים אנחנו לא תוקפים בצורה האינטנסיבית ביותר

והמדינה תשלם מחיר כבד בענין הזה. יכול להיות שעל-ידי הקרנת קטע קטן של הסרט

בליווי הסברה נמנע נסיעה של צעירים לגואה ונגרום להם להישאר בארץ.



א' ישראלי;

אני רוצה להתייחס למשהו שנראה בעיניי מאד מאד עקרוני במערכת החינוך וזה הנושא

של זכות הבחירה או יכולת הבחירה שיש לאנשים שמעורבים בעשייה החינוכית במערכת

החינוך. אני מדברת ברמת תלמידים, מורים, ברמת בית-הספר כולו וברמת ההורים שהם

עוד צלע אחת של המערכת החינוכית, ובל נשכח אותה. כל איוד מהגורמים האלה יש לו

דעה, יש לו כושר שיפוט, הוא חלק מהחברה, הוא מסוגל להביע את דעתו. מה שמערכת

החינוך צריכה לעשות זה לתת את הכלים, לתת את האפשרות, לתת את הזמן ולפתוח לכל

הגורמים את הדלת כדי שיוכלו להביע דעתם על מה שקורה אתם, עליהם, כאן ועכשיו.

אני חושבת שכל הגישה הזאת של הפטרונאז' היא גישה מאד מאד לא חינוכית בעיניי.

לא ייתכן שמערכת החינוך תנקוט בגישה כל-כך לא חינוכית.

לצערנו, הגישה של הפטרונאז' היא גישה שאנחנו מתמודדים אתה גם במערכות ארורות.

יכול להיות שנגה שקרה אתמול עם בני העדה האתיופית לא היה קורה אם לא היתה תחושה של

פטרונאז' באיזה שהוא משרד ממשלתי אחר.

לכן אני מאד ממליצה, וזאת מבלי לראות את הסרט, רק ברמת העקרון הייתי ממליצה

לתת אפשרות לבית-הספר להחליט, למורים להחליט, וגם לתלמידים וגם להורים. זאת

אומרת, לעשות פה מערכת של שיקול וקבלת החלטות כדי שאנשים יוכלו להחליט יחד אם הם

מעוניינים ורוצים להתמודד.

אני לא מתייחסת לפן של החשיבות של ההתמודדות, של הערך של זה, של חשיבות הנושא

וכו'.

י י קולודנר;

רציתי לציין עובדה אחרת. נכון שהאמצעים והפעולות נגד סמים הם לא בסדר עדיפות

גבוה במשרד החינוך, אבל כדאי שתדעו שיש תוכנית-אב שאושרה עכשיו להרחבת הנושא,

ולמרות הקיצוצים של כמה מאות מיליוני שקל במשרד בשנה הבאה, המנכ"ל אישר השבוע

תוספת של מיליונים רציניים לפיתוח העבודה בבתי-הספר בנושא הסמים.

המשרד מכיר בעובדות, אנחנו מודעים לבעיות בכל החברה ואנחנו מנסים להתמודד

אתן. יתר-על-כן, לא רחוק מפה מתקיים עכשיו דיון בוועדת הסמים בראשותו של

חבר-הכנסת רפאל איתן, שם דנים היום על טבריה.

זה ספור לא נעים.

י י קולודנר;

הספור כנראה לא נכון, אבל דנים שם על הבעיות האלה יחד עם האנשים שלנו.

אני מבקש מכבוד היושב-ראש לדבר על הסרט. אני שומע ומקשיב, ואני רוצה להמשיך

לשמוע על הסרט ולא על דבר ארור.

מי סגל;

אי-אפשר לקיים דיון על הסרט בלי לשייך אותו במקום הזה למערכת החינוך.

גמילה היא גם סוג של מניעה. במחקרים רבים תקרא שגמילה היא סוג של מניעה

ואי-אפשר בשום פנים ואופן להפריך בין מניעה, גמילה והסברה. בכל המקומות בארץ

שהייתי, והסתובבתי בכל תוכניות הגמילה בארץ, במקומות שבהם יש רק גמילה, בלי מניעה

והסברה, זה כשלון טוטאלי.



א' ישראלי;

אפשר מניעה והסברה, בלי גמילה.

מי סגל;

אי-אפשר, הכל קשור.

כיוון שאני מאמין שמערכת החינוך תפקידה גם להשוף את הנוער לבעיות חברתיות

עמוקות בצורה מבוקרת ורצינית, צריך לחשוף אותם גם לענין הזה, כולל הסרט הזה, כדי

שהם ייצאו מהוסנים. כי להגיד משהו כמו: שיילכו ויראו את הסרט בחוץ, שם אין לנו

שליטה - אני לא רוצה להגיד שזה חוסר אחריות. להיפך, סרט כזה הם צריכים לראות

בתוך המערכת, עם הדרכה נכונה, ואז הם ייצאו יותר מחוזקים מאשר אם יראו את הסרט

בחוץ.

ע' דורון;

קודם-כל נתון. נכון להיום יש לנו דרישה מאד-מאד הזקה מארגון המתנ"סים - ואני

מדבר על עשרות טלפונים כרגע - לקבל את הסרט. הבעיה היא שלארגון יש מתנ"סים

במקומות כאלה שהם לא יכולים לשלם עבור ההקרנה. אני יכול לבוא למשקיעים שלי

אל תרוויחו, אבל אני לא יכול להגיד להם לעשות זאת

חינם. עשינו 30 הקרנות חינם.

דבר שני, סוף סוף הקולנוע הישראלי יצר יצירה מקומית, עם גבורים מקומיים, על

גמילה מסמים, ולא משתמשים בסרט מהסוג הזה, כשאתם לוקחים סרט אמריקאי "יומן

נעורים" ומקרינים אותו בבתי הספר בהיסטריה.

סליחה, הוא מוקרן לא לפי המלצה של היחידה שלנו. יש מספר המלצות. אותה בעיה

יש עם הסרט הזה, עם המלצות מקצועיות, גם למנכ"ל, סביב הסרט. אם בית--הספר מחליט

לעשות את זה, אני יכולה להמליץ, אבל אני לא יכולה ללכת למנהל בית-הספר ולהגיד:

אתה עשית פשע.

יש לי הפתעה בשבילך, גברתי. הסרט הזה מומלץ לבתי--ספר. תבדקי בבקשה מי חתום

על המכתב הזה, אולי המנכ"ל שלך. זה סרט אמריקאי שאין לו שום קשר לבעיה הישראלית,

לחיים בשכונות, לנו, והוא מוקרן הרבה מאד, בתשלום של 10 שקלים.

הייתי רוצה לראות את האישור שאתה מדבר עליו.

המסר ברור.

נשמע עכשיו את המורה שלומית אהרוני, בבקשה.

רציתי לחזק את הדברים שאמר מעוזיה סגל, כי מאד תטריד אותי העובדה שתלמידים

יראו את הסרט ללא הכוונה של מורים.



אני רוצה לומר לכם מהו תהליך קבלת ההחלטות בבית-הספר שלנו לגבי צפייה בסרט.

אנחנו לא מקבלים אך ורק את הבקורת של האנשים שממונים על נושא הבקורת של סרטים,

ובוודאי לא מקבלים אך ורק את האישור של משרד החינוך. בבית-הספר, כשזה נוגע

לסרטים חינוכיים כמו הסרט שמדברים עליו, המורים והמחנכים תמיד צופים בסרט יחד עם

היועצים והפסיכולוגית של בית--הספר, ולאחר דיון בפורום של מחנכים והיועצות של

בית-הספר אנחנו מחליטים אם להקרין סרט זה או אחר. כשאנחנו מקרינים את הסרט הזה

לתלמידים, יותר מאורי- אנחנו דנים אם בסרט הזה יצפו התלמידים שלנו.

זאת אומרת, מאד חשובה לי הנקודה שיש הדרכה צמודה לתלמיד, כיוון שהתלמידים

האלה יכולים לקבל כל מיני אינפורמציות או מטרות שאנחנו לא רצינו שהם ישיגו דרך

הסרט הזה.

יש כאן חשש של משרד החינוך שהתלמידים שלנו יזדהו עם כל מיני דמויות שליליות

בסרט. אני רוצה להגיד לכם שאותן דמויות, לצערי הרב, הן לפעמים השכנים שלהם, הם

אבא של ההברה או הדוד של החבר. אלה דברים שהתלמידים שלנו, עם יכולת הניתוח הטובה

שלהם יכולים להחליט מה טוב להם ומה לא טוב להם, מה הם מקבלים מהסרט ומה הם

מוציאים החוצה.

פי אברהן (תלמידה);

אני רוצה להוסיף בקשר לגיל. אני חושבת שנער, שהוא מספיק בוגר להשתמש בסם,

הוא מספיק בוגר בשביל לראות את הסרט או בשביל שהחברה הסובבת אותו תראה את הסרט

ותלמד ממנו.

מישהו פה דיבר על גבור חיובי וגבור שלילי. אני חושבת שהנוער גם צריך להיות

מודע לדברים השליליים שיש ולא תמיד צריך לראות סרטים עם גבורים חיוביים, סרט

שנגמר טוב, כי לא רק זה יש לנו. הם צריכים להיות מודעים לכך ולדעת איך להתמודד

עם זה.

עוד שמעתי פה שמישהו מבית טוב, אחרי שיחות נפש אולי יתרחק מזה. אני לא

מסכימה עם זה, כי אני חושבת שלמשפחה יש חלק חשוב מאד בהחלטות ובהרנבגרות של הנער,

אבל החברה והסביבה שלו, האופי שלו יכול באמת לקבוע אם הוא ימשיך עם הסם או שהוא

יעזוב את זה ולא יתקרב אליו.

אני חושבת שחשוב מאד להקרין את הסרט הזה, בייחוד לתלמידי כתוב י', י"א, י"ב,

ואחר-כך הם יחליטו לבד אם הם ממשיכים עם זה או לא.

שי קריגר;

אני מסכימה עם הנוער, אני מקבלת מה שהנוער אומר, אנחנו עובדים עם הנוער,

הנוער הוא חלק אינטגרלי של תוכניות המניעה שלנו. בדרך כלל, דרך העבודה שלנו היא

לא להמליץ לא על הצגות ולא על סרטים, ואנחנו אומרים בדיוק מה שאת אמרת. הצוות

החינוכי בבית-הספר רואה את הסרט ומהליט. אבל יש דברים מסוי ימים שחשבנו לנכון כן

להביא חוות-דעת, וכאן באמת העברנו את חוות הדעת שלנו. מדובר על ספריה של סרטים.

יש ספריה מלאה ביחידה שלנו ובכל המרכזים הפדגוגיים בארץ של סרטים.

ע' דורון;

סרטים אמריקאיים.

שי קרי גר;

לא נכון. אני אשלח לך רשימה של סרטים גם ישראלים, גם על גמילה וגם על מניעה.

אני אקבל כל מה שתחליטו אבל חשוב לשמוע גם את חוות הדעת שלנו.



היו"ר ר' אלול;

אני רוצה להשתמש בדברים שאמרה התלמידה פז אברהן לסיכום הדיון. ידידי יהושע

קרני דיבר על ילדים שהשתמשו בסמים בבית-ספר דה-שליט ברהובות. אהוד הילדים הוא

תושב מזכרת בתיה. אמו פנתה אלי. הוא עצור באבו כביר. היא ביקשה ממני: תעשה הכל

לשחרר אותו, כי אם הוא יהיה שם עוד לילה הוא יהיה סוחר סמים.

דיברתי עם מפכ"ל המשטרה, והוא אמר לי: לא ידעת שיש ספור עם ילדים ממזכרת

בתיה? דע לך שהבחור הוא בן 15.5 והוא סוחר סמים. עיניי חשכו. דיברתי כמובן עם

מפקד הכלא מה עושים כדי להוציא אותו, כי לאחר שהוא יהיה 3 ימים באבו כביר הוא

ייצא משם מדופלם.

למדתי באוניברסיטה עבודה סוציאלית ומינהל ציבורי. אני מודה ומתוודה שאני לא

מקצוען כמוכם, אבל כשרואים את הילדים האלה ורואים מה קורה בשטח, שילדים בני 13.

14 ו-15 מסתובבים סביב בית-הספר, והם לא בודדים, לצערי הרב, אני אומר שעדיף לי

להראות סרט כזה לילדי כתות י"א-י"ב, עם המסר שיש פה גם אפשרות לגמילה, יש בזה

חשיבות עליונה שאפשר לגמול את האנשים.

לפעמים ההזדהות של הילדים האלה דווקא, כפי שלצערי הרב יש ילדים בני שכונות

"דרומיים" שמזדהים עם הכאב והם באים אתו הביתה, הם מדברים על הכל ברחוב שלהם.

ולמסר שיש אפשרות שייגרם נזק, אבל גם אפשרות לצאת מזה, גמילה, יש לזה משמעות.

אני רוצה לקרוא באוזניכם את הצעת הסיכום שהכנתי:

1. ועדת החינוך והתרבות מברכת את יוצרי הסרט "לילה לבן" שנתנו ביטוי לבעיית

הסמים בקרב אוכלוסיית המצוקה בישראל.

2. הוועדה דוחה את הטיעון שהצגת נושא הסמים יכולה להיעשות רק בהתייחסות לענין

השמוש והסחר. התייחסות לבעייה מנקודת המבט של גמילה - ראוייה ואפשרית כמו נקודות

מבט אחרות.

3. הוועדה שוללת כל נסיון לסגור את שערי בתי הספר בפני סרט שהקרנתו חוקית,

ומחייבת את העקרון של אוטונומיה חינוכית בית-ספרית. הוועדה מזכירה שיש להעדיף

צפייה מודרכת בתוך בית-הספר על צפייה מחוצה לו, ללא הדרכה.

4. הוועדה מציעה למשרד החינוך והתרבות להתייחס לסרט "לילה לבן", המתרכז

באוכלוסיית מצוקה, באותו אופן שהתייחס לסרט "מנת-יתר", העוסק באותה בעייה

באוכלוסיה חזקה.

5. הוועדה קוראת למשרד החינוך לפתח לאלתר חומרי הדרכה שיוצמדו לסרט "לילה לבן"

ושי ועמדו לרשות בתי-הספר שירצו להקרינו.

בסעיף הראשון של דברי הסיכום אמרת שהסרט נותן ביטוי לבעיית הסמים בקרב

אוכלוסיית המצוקה בישראל.

רבותי, אנחנו ממשיכים באותה דרך של דעות קדומות, של הדי .די .טי. בשנות

החמישים, של מה שקרה אתמול עם יוצאי אתיופיה, ועוד פעם אנחנו נותנים סטיגמה כאילו

הסמים הם רק נחלתן של שכבות המצוקה.

אבל זה הנושא של הסרט.



שי עמור;

אני מציעי לידידי חבר-הכנסת אלול, שהוא ודאי לוחם נגד דעות קדומות, לכתוב:

לגבי אוכלוסיות שונות. למה לומר אוכלוסיה במצוקה? הסמים היום הם נחלת הכלל.

היו"ר ר' אלול;

אנחנו מדברים על הסרט המסויים הזה, לא על סרט איור.

ש' עמור;

ההערה הזאת היא משמעותית ומהותית. הילדים שנסעו לגואה הם לא ילדי מצוקה, הם

ילדי שמנת.

היו"ר ר י אלול;

הסרט לא עוסק בגואה, הוא מצלם מצב מסויים.

א' ישראלי;

הסרט הזה מטפל גם ב"צפונים" וגם ב"דרומים".

י' קרני;

זה סרט לא רק לשכונות, זה סרט לכלל האוכלוסיה.

אי צדוק;

יש לי נסיון רב בזה, שהתחיל בסרט "מאחורי הסורגים 1" שדן ביחסים בין יהודים

לערבים. רצתי עם זה 10 שנים ותמיד כששאלו אותי אם הקולנוע משפיע הייתי אומר;

כן, אבל אני לא יכול למדוד את זה. כל דבר שעשיתי בנושאים כאלה ואחרים ראיתי שזה

משפיע, ואין לי כלים עכשיו להגיד לכם; הנה, זה ניצל, או זה ניצל.

סרט לבד לא פותר בעיות, אבל סרט הוא תותח הסברתי והוא "טריגר" לדיון אמיתי.

הילדים שבאו ממגדל העמק אפילו לא ראו את הסרט. חבר-הכנסת עמור, יש לך ילדים

נהדרים במגדל העמק. היה להם "טריגר" והם פתחו דיון.

לנגה הזכרתי את "מאחורי הסורגים"? לפני 10 - 12 שנה לא יכולתי להיכנס לכפר

ערבי ולהתחיל לדבר אתם. אבל הם ראו סרט והסרט פתח דברים אדירים. את השחקן מוחמד

בכרי הזמינו לבסיסים צבאיים. היו הפגנות של 2,000 אנשי כהנא מול 5,000 איש של

"שלום עכשיו".

יש לסרט כוח אדיר. הסרט הזה לא מוכרח להיות מדוייק, שתשב ועדה ותחליט בדיוק

מה להגיד ומה לא להגיד. הוא לוקח בעיה ומדבר עליה בצורה נוקבת. אסור לתת לסרט

הזה להשתולל לבד. אילו הייתי במקומכם, הייתי משתלט על הסרט, עם הדרכה מתאימה,

ונותן לאנשים לפתוח את סגור לבם.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה הסתיימה בשעה 12:00