הכנסת השלוש עשרה

מושב רביעי



נוסה לא מתוקן



פרוטוקול מס' 280

מישיבת ועדת החינוד והתרבות



שהתקיימה ביום ב' י"ד בסיוון התשנ"ה, 12.6.1995, בשעה 10:00

נגחו;

חברי הוועדה; היו"ר ד' איציק

די אלול

ש' יהלום

אי רביץ

מוזמנים; יו"ר הכנסת ש' וייס

ע' כהן, מנהל מינהל לחברה ונוער, משרד החינוך

והתרבות

מ' דורון, מפמ"ר להסטוריה, משרד החינוך

והתרבות

נ' קרן, ד'יר, משרד החינוך והתרבות

צ' טובה, מנהל אגף נוער וקהילה במינהל חברה

ונוער, משרד החינוך והתרבות

א' זמורה, משרד החינוך והתרבות

ש' בן משה, תא"ל, קצין חינוך ראשי, צה"ל

א' שטרן, אל"מ, מפקד בה"ד 1, צה"ל

י' רון-טל, אל"מ, מח"ט 460, צה"ל

מ' גריזנברג, אל"מ, מפקד מרכז הנדסה באלי"ש,

צה"ל

מ' שלם, מנהל מחלקת החינוך, יד ושם

א' גולדברגר, יד ושם

מי ינון, יו"ר רשות השידור, רשות השידור

י' שטרן, מנהל הטלוויזיה, רשות השידור

מי רז, רשות השידור

ש' קור, רשות השידור

י' פרנקל, רשות השידור

א' קרא, רשות השידור

ח' שפיגל, רשות השידור

ע' מועלם, רשות השידור

א' כהן, רשות השידור

ד' בטוט, מזכיר סניף הנוער העובד והלומד

בירושלים

צוערים אשר השתתפו בסיור

יחידת דובר צה"ל

תלמידי בי"ס רנה קסין, ירושלים

תלמידי בי"ס תיכון נעמ"ת פתח תקוה

תלמידי בי"ס סליגסברג, ירושלים

יי גידלי

חבר המתרגמים בע"מ

הקשר והיחס של הנוער לשואה



הקשר והיחס של הנוער לשואה

היו"ר ד' איציק; ראיתי את הסרט "בשם הדורות שאחר" לא ביום

השואה. יושב פה מנהל הטלוויזיה, יאיר שטרן,

שבחר לפי דעתי בתבונה ובשכל, להקרין להקרין את הסרט הזה. נמצאים פה

חברי ועד המנהל של רשות השידור.

הסרט הוקרן בערב יום השואה, ואני צפיתי בסרט חודש אחרי, ואני מוכרחה

לומר שמזמן לא ראיתי סרט על השואה, שהתחברו בו תבונת עין, חדות העין,

רגישות הלב, וקול נפלא של מנשה רז.

שלושה האלמנטים יחד, עשו את הסרט הזה אחר, שונה ממה שהורגלנו לראות.

צה"ל, שבתבונה רבה היה שותף מרכזי לעניין, נמצא כאן היום, אבל אתם

תשמעו פה גם את הצוערים שהשתתפו בסרט.

אנחנו פותחים בסרט.

הקרנת סרט

מ' רז; אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להגיד תודה לכל

השמות שראיתם בסוף הסרט, בעיקר לאייל, שהיה

תענוג אמיתי לעשות את הסרט הזה יחד איתו, ויחד עם דניאל ויוחאי, ושירה,

גם טובה שנמצאת איתנו כאן.

כשעושים סרט בוחרים את התמונה שמדברת יותר מכל תמונה אחרת. ואנחנו,

שעברנו על החומר שצולם לפחות 6,000 פעם, אני חושב שהתמונה שלי בסרט

הזה, זה היד של מוקי, שנמצא גם איתנו כאן היום, שמונחת על טובה, באתר

בירקנאוו. ויד של חייל אחר שמונחת על טובה. זה בשבילי הסמל החזק ביותר

של הנוכחות של המדים של צה"ל במחנות ההשמדה.

ש' וייס; אני רוצה לבטא רגש של תודה למנשה רז, לטלוויזיה

הישראלית.

הסיפור האישי המדהים של טובה הוא, לדאבוננו, מוכר לי. אבל הסיטוצאיה

הזאת של המפגש בין העוצמה האדירה של צה"ל, לבין הדומייה של חוסר

האונים, זה דבר מחניק.

יש ביננו בעלי כישרון פואטי וספרותי שמסוגלים לבצע הרבה מאוד דברים

במילים. קיים אין אונים מול העוצמה והמימד השטני של התופעה הנאצית. אני

מבין שגם הדור הצעיר ביקר במקום. וטובה באה משם, וגם אני בא קצת משם.

טובה אמרה בקטע מסויים, אני לא רוצה נקמה, כשהיא נכנסה בלובי של המלון.

זה הצד האינטלקטואלי. היא אישה נאורה. אבל בפעמים אחדות היא גם אמרה

דבר הפוך, ואני מבין אותה. יש רגש של נקמה. אין פה במי להתנקם,

לדאבוני.

במצבים כאלה, רגש של נקמה, הוא רגש אנושי.

אנחנו בתורת הענישה, ותורת המשפט טוענים שהחופש בא להרתיע, ולהרחיק את

הפושע מסביבתו שלא יוכל להזיק, וליצור נורמות, ואולי גם לתקן את הפושע.



אבל בעונשים יש גם איזו שהיא סימטריות. מול אנשים שיצרו שיצרו, וביצעו

אותה, שבאמצעותה פיתחו תעשייה של מוות, אני חושב שזה נדיב מצד האנשים

החיים, שישאירו אותם בחיים.

אני, למשל, מבין מאוד את יצר הנקם של אותם יהודים, שבזמן השואה ואחריה

ניסו לחסל את מי שאפשר לחסל מהפושעים האלה. כמובן שאנחנו עושים את זה

באמצעות מדינה ומשפט. אני באופן אישי מתנגד לאורך כל הדרך לעונש מוות,

אבל לגבי נאצים, לא.

הכאב הוא שאין פה במי לנקום.

כאשר פעם ראשונה הייתי באושוויץ, זה היה זמן קצר לאחר שחרור המחנה,

בדרך, מעיירה שבה שוחררנו על ידי הצבא האדום, עשינו טרנספר מרצון,

מעיירה שהפכה מפולינאוקריאנה, אל פולין. ואשוויץ היא צומת רכבות. זה לא

במקרה שבחרו את אושוויץ, כי בין היתר היא צומת רכבות. זה טעם את

הלוגיסטיקה הנאצית. את הדייקנות, את כושר התכנון הזה. הכל היה זרוק

במחנה, זה ביקור ראשון.

אח"כ ביקור מאורגן ב-1985 יחד עם חלק מתאומי מנגלה, ושחזור הק"מ

הראשונים של צעדת המוות. אנחנו הצטרפנו לשם, גם ח"כ ד' שילנסקי, שהוא

בעצמו מגטו שבלי, ומחנה ריכוז שטוציו, ודכאו. אני הצטרפתי אז לקבוצה.

עשינו טכס. ואז היינו צריכים להסתיר את דגלי ישראל. אנחנו הסתרנו אותם,

אבל עוד היו לנו כל מיני הוראות טכסיות לא להבליט את היותינו קבוצה

מאורגנת מישראל.

הייתי מבולבל לגמרי מהחיזיון, ואמרתי לגרמני שאם עכשיו היתה לי פצצה

אטומית ביד, הייתי מפיל אותה על גרמניה. אבל במחשבה שנייה, זה דבר נורא

מה שאני אמרתי, אני לא מתכוון לזה. אבל אני רוצה בזכות האמירה לבטא את

התחושות שלנו.

אני חושב שאנחנו צריכים לקיים יחסים עם הדור הצעיר בגרמניה, ועם הדור

שנולד אחרי השואה, ולבנות איתם עתיד חדש, ולהלחם יחד נגד תופעות של

אנטישמיות, ושנאת זרים, וגזענות, ולגייס כל כוח ליברלי בעולם כדי לבנות

עולם חדש. אבל ככה הרגשתי באותו רגע.

ואני מתאר לעצמי מה הדבר עורר בליבם של קצינים וחיילים של צה"ל, בחלקם

כבר קצינים שהיו שותפים למלחמות, וחשו את תחושת העוצמה שיש לנו. וגם

החבריה שהם בקורס קצינים. כבר חלק עבר קרבות, ומצבים קשים. התחושה הזאת

של אין אונים מול הסופיות.

הרמטכ"ל בביקור קודם באושוויץ אמר, הגענו לכאן מאוחר מדי. זה מסכם את

התחושה האיומה.

טובה אמרה באיזה שהוא רגע, מה שאנחנו מידי פעם אומרים, והיא סבלה הרבה

יותר ממני, שגם בתוך אלה שעברו את השואה, יש אין סוף של דרגות של סבל,

ללא גבול.

היא אמרה וביטאה, אני כאן. לא ניצחתם אותנו. הם לא ניצחו. אנחנו חיים.

והיא הראתה, הציגה את הקצינים, בחורים, בריאים בגופם, בנפשם. ובחורות,



בריאות בגופן ובנפשן, ויפים, יפי נפש, ויפי תואר. אבל ביננו זה לא

נכון. הם ניצחו. הם רצחו לנו 6,000,000 אחים ואחיות.

אגב, הם גרמו למותם של כ-60 מליון בני אדם באירופה. אבל הם תכננו רצח,

ותיאור של רצח במודע, בכוונת המכוון, וביצעו את זה, באופן שיטתי,

והיהודים והצוענים. זה היה טוטאלי לגבי שתי הקבוצות האלה.

הם ביצעו את זה. 6,000,0000 בני אדם. אם לא היתה שואה, העם היהודי היה

מונה היום כ-30 מיליון איש. תארו לעצמכם. הם רצחו לא רק את אלה שהם

רצחו, האם רצחו את אלה שלא נולדו. כי הם רצחו אותם כשהם היו בבטן

אימם.

בדאבון לב הם ניצחו.

אנחנו כמובן בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה, עשינו את המאמץ הצבאי

והמדיני לכונן מדינה, היא לא רק נועדה לקיים את החיים שלנו, לחיים

טובים עד כמה שאפשר, אלא לשמור על החיים שלנו, והם שמרו במידה רבה על

החיים של העם היהודי.

גם היהודים שחיים בגולה, יודעים שיש להם בית. אין זה אומר שאין כאן

סכנות, כי יש מלחמות, נהרגים, ויש פעולות טרור. אני מקווה שבעתיד

תהיינה פחות. אבל יש ישות לאומית. יש כוח. יש לנו כוח להגן על רוב עצום

של בני אדם יהודים.

אני לא נמנה עם אלה שחושבים שאפשר לעשות שת של שואה. זה לא רציני, זה

לא יעזור לאיש. על מותו של איש אחד, ישו, קמה דת שלמה. הדת החוקית, או

הבלתי חוקית של הדת שלנו. אנחנו עליהם ולפניהם. על מותם של מיליון וחצי

ילדים חפים מפשע, היה אפשר לחולל פה מיליון וחצי דתות. ויש איזו שהיא

אווירה של יצירת דתות.

העולם התרבותי מתמודד עם העניין הזה. כותבים על זה אין סוף מחזות. הם

מתלבטים בשאלות האלה. בחלקם עושים גם חשבון נוקב של בני עמם. בחלקם

עושים את זה אחרי שנלחצים לעשות את זה, חלק מראשי המדינות שבאים לכאן.

הסרטים האלה, הם לדורי דורות. יהיו בארכיונים שלנו, נציג אותם. נציג

אותם כמו סרט פסח. ולגבי הסרט של שיפלברג, "רשימות שינדלר", השאלה אם

זה מדוייק, או לא מדוייק, לא רלוונטית בהקשר הזה.

אומרים לי שכבר כ-300 מיליון בני אדם ראו אותו. ואחרי שהם ראו אותו הם

אנשים אחרים. אני מאמין שהם אנשים אחרים.

כשאני פתחתי בעניין הנקם, רציתי באמצעותו לתת ביטוי לקושי העצום להישאר

בני תרבות, מול הברברים האלה. בזה שאנחנו מרגישים רגש של נקם, ולא

נוקמים, ובונים עולם חדש, זה הנצחון האנושי שבתוכינו. כך אני רואה את

זה.

ואני באופן אישי מודה לטלוויזיה הישראלית, ולך מנשה, על מלאכת מחשבת,

זה סרט נוקב. וגם טובה זכתה שהסיפור האישי, הנורא מכל שלה, ישמש גם לקח

ומופת לכל הדורות הבאים.

ההחלטה על שידור הסרט בטלוויזיה, היתה של מנהל

הטלוויזיה, יאיר שטרן.

לפני שש שנים גם אני ערכתי ביקור במחנות,

בקבוצה אחרת. וזה היה אחרי שבמשך עשרות שנים,

הורי שהם יוצאי פולין, סרבו, ועד היום מסרבים לבוא לבקר בפולין. ומי

שפתח בעצם את העניין הזה, זה דווקא הדור הצעיר, הנכד, הבן הצעיר שלי

הוא היה הראשון מכל השבט שלנו, שיצא עם קבוצת נוער לבקר בפולין. מאז

כתוצאה מזה, אני גם נפתחתי לרעיון הזה.

אבל נסיעה אחת הספיקה לי, והסרט הזה החזיר אותי עוד פעם לנסיעה הזאת,

שיש בה צירוף מעניין ומיוחד דווקא בעידן שלנו, שבו כבר נושבות רוחות

אחרות, מבחינת ערכים והאידיאלים, והקשר הזה האמיתי בין מה שקורה בארץ

בדור הצעיר, בין הכוח העברי שקם והיה עוד חשוב להשתמש בביטויים האלה.

כבר בסרט אנשים פחדו להשתמש בקלישאות. הקלישאות האלה, הן אלה שמחזיקות

אותנו כאן.

ואני חושב שהתרומה של סרט כזה, היא תרומה חשובה להמשיך דברים שאנחנו

בצעירותינו, בכלל לא התמודדנו איתם. אנחנו היינו דור ביניים כזה, שעוד

לא ידענו, וההורים שלנו לא ידעו איך להתמודד עם העניין הזה של השואה.

ולא עלה על הדעת לבקר במחנות הריכוז, והשתנה משהו מבחינת הכוח הנפשי

שלנו ללכת ולבקר במקומות, וראינו את ההתמודדות הזאת כהתמודדות קשה.

אבל כנראה שאחרי שני דורות היא בכל זאת אפשרית. ואני חושב שעשתה טוב

הטלוויזיה שהיא לוקחת לעצמה במשך שנים רבות להנחיל את כל הנושא הזה של

השואה והגבורה, במיוחד עכשיו כתקשורת ציבורית, שיש לה יחוד משלה. זו

אחת התרומות שלה בתחום המיוחד הזה, שמשקיעים בו כ"כ הרבה כוח נפשי, כוח

יצירתי, וגם משאבים.

אני רוצה להודות למנשה, שהוא מוותיקי ומבכירי הטלוויזיה, ליאיר, ולדובר

צה"ל, ולמפקד בי"ס לקצינים, אלי, שאני מכיר אותו מילדותו, כילד קטן,

וכשכן, היה לי הכבוד לראות אותו מוביל את החבורה הזאת לאן שהוא הוביל

אותה, ומחזיר אותה בשלום ובגאווה הביתה.

א' שטת; אני לא יודע איך זה של קצין במדים מותר לחלוק

על יו"ר כנסת, אבל אני ארשה לעצמי. לפחות

בהגדרות של התחום המקצועי שלנו.

הרעיון הזה של המשלחת הזאת, ודווקא של צוערים לפולין, נבע משתי חוויות

שאני חוויתי בביקור קודם בפולין, הם אלה שהביאו אותי לעניין הזה.

אני אתחיל מהחוויה השנייה.

הייתי שם עם ההורים שלי, וגם זה סיפור בפני עצמו, שנים לא היו מוכנים

לדבר כמעט על כלום. לא יודע למה. אולי אפילו מתוך איזו שהיא תחושה של

השפלה אישית, שאולי בסוף עכשיו שמתחילים לראות את הדור שלנו, מורים

בבתי ספר, מנהלים, מנהלים של מפעלי תעשייה, קצינים בצבא, אז אני חושב

שיש איזה שהוא שיקום של הכבוד הזה, שיוצר גאווה, ומאפשר דיבור על

הדברים האלה.



אבל בביקור בבריקנאו, שכבר הלכנו לאותו מקום, ויש שם עוד איזה מחנה

שנשאר, לי כבר לא היה כוח. אבל אמא שלי ביקשה שנכנס.

נכנסנו, והיתה שם קבוצה של ילדים מגרמניה, עם מדריך מפולין. הוא הסביר

איך ישנו פה, ואיך גרו פה, ובשלב מסויים אמא שלי תיקנה אותו. אני עמדתי

בצד אחד, כדי לצלם את הקבוצה. ואז הוא שואל בגרמנית את הגברת, מאיפה את

יודעת? אז היא אמרה לו, אני הייתי פה, וזה הבן שלי, ובאנו מישראל. אחרי

זה כבר אפשר לדבר על הכל. אם זה הבן שלי, ואנחנו באנו מישראל, אז כל מה

שאומרים אחי'כ מיותר.

והדבר השני, שבכניסה לאושוויץ יש ציטוט מהחלטה של ועידת ואנזה, שהיא

הועידה שהחליטה על הפתרון הסופי. כתבתי לרמטכ"ל בהתחלה שאני חושב כקצין

שיש טעם לנסוע, שצריך לשלוח משלחות, ואני מוכן לקבל שאפשר לומר על זה

"עוד נצחון כזה, ואבדנו".

בהחלטה שהיתה שם היה כתוב שצריך את הפתרון הסופי, כיוון שמי שנשאר עד

עכשיו, עד ינואר 1942 זה כנראה הגרעין החזק, ואם לא ישמידו אותו, ממנו

יקום העם (ראה ניסיון ההיסטוריה).

אז אם אנחנו היינו שם עם מדים, ואתם יושבים פה במדינת ישראל, בכנסת,

תלמידים של בתי ספר, יחד עם חיילים וקצינים, וזאת היתה הגדרה של פתרון

צבאי, של רעיון צבאי שהיתה לו משימה, אז בשבילי זה נצחון.

מ' רז; כשהבאתי את הסרט למנהל הערוץ הראשון, ליאיר

שטרן, וביקשתי ממנו לצפות בו, ביקשתי שיאמר אם

אפשר לשדר אותו בטלוויזיה. התגובה שקיבלתי היתה תגובה של אין התלבטות.

זה ישודר בטלוויזיה.

י' שטרן כל מי שראה את הסרט הזה, יהיו לו דמעות

בעיניים, כמו שהיו לי, ולשכניי כאן. אני חושב

שאין עם בעולם שעושה סרטים כאלה, כי אין אף עם בעולם שעבר אירוע כזה,

כמו השואה. זה משהו יחודי לעם שלנו.

נותנים פה שבחים לטלוויזיה הישראלית, אבל הסרט הזה הוא יצירה של יחידת

ההסרטה של דובר צה"ל. ומגיע להם כל הקרדיט. מנשה עשה את זה במסגרת

שירות מילואים שלו, וזו היתה היוזמה של הטלוויזיה הישראלית. אנחנו רק

שימשנו בית, או אכסניה לסרט הזה. כך שאני לא רוצה להתהדר בנוצות לא לי.

ומגיע כל הקרדיט לצה"ל, וליחידת ההסרטה שלו.

חשבתי שזה יהיה נכון מאוד, אם אנחנו נהיה אלה שנקרין את הסרט, כי כפי

שראיתם, זה סרט שחובה להראות אותו לרבים, וכמובן שלא היתה התלבטות

להקרין אותו אחרי שצפיתם בו פעם ראשונה.

בחרתי להקרין אותו בתאריך ה-26.1, ערב טקס 50 שנה לשחרור אושוויץ. זה

היה בתחילת השנה הנוכחית, ערב הטקס שהיה בפולין, בחרתי להקרין אותו

אצלנו בטלוויזיה. אני בטוח שאנחנו נקרין אותו בשידור חוזר.

כפי שאמר מיכה ינון, יש לנו מגמה של הנחלת המורשת הזאת, של השואה

והגבורה, ואנחנו עוסקים בכך בכל ימות השנה, ולא רק ביום הזכרון לשואה.



מחר בערב נקרין בשידור חוזר סרט שנקרא "רשימות ונדה", אני ממליץ לדור

הצעיר לראות אותו. זה סרט שעוסק בילדים יהודים שבתקופת השואה הוסתרו על

ידי גויים פולניים, והיום הם לא יודעים מי המשפחות שלהם, והיום הם

מחפשים, וחלקם מוצאים, גם בעזרת הטלוויזיה, את שמם האמיתי ואת משפחתם

האמיתית.

הפרק הראשון, ששודר כבר, ישודר בשידור חוזר מחר. ושבוע אחרי זה אנחנו

משדרים סרט המשך ל"רשימות ונדה", שבו יש עוד גילויים של ילדים שהיום

כמובן כבר מבוגרים, שמצאו את זהותם, לאחר חמישים שנה. ובמשך הקיץ,

ביולי-אוגוסט, אנחנו נקרין את הסידרה הבריטית המעולה "עולם במלחמה",

שמסכמת את מלחמת העולם השנייה. שמונה פרקים בחודשי הקיץ, ואני ממליץ

לכם גם לראות.

ליאור; הייתי מצולם פה בכמה זוויות של המצלמה.

המשלחת לפולין בשבילי, היתה מסר שאני רוצה

להעביר אותו לאנשים הצעירים, שמי שיכול שיהיה חלק פעיל באחריות הזאת

שזה לא יקרה יותר. מנשה אמר שאנחנו נשבענו שלעולם לא יקרה עוד, לא

נשבענו כי היינו בטוחים, אני חושב שזו חובה של כל אחד מאיתנו, וזה

מתבטא בעיקר בשירות הצבאי, ואח"כ במילואים, שכל אחד מאיתנו יהיה חלק

פעיל באחריות שזה לא יקרה יותר.

העולם שלנו מלא בזוועות, וגם עכשיו בבל מיני מקומות בעולם, יש שואות

שונות, ומי שיגן עלינו, זה רק אנחנו, ואף מדינה אחרת.

אסף; רציתי לדבר פה על היחסים שלנו עם העמים האחרים

עכשיו, בהווה ובעתיד.

המשלחת שלנו נפגשה גם עם נוער פולני בזמן הביקור בפולין. וגילינו שיש

לנו דווקא מן המשותף איתם, ויכולנו לדבר איתם.

כשדיברו אמרו שאולי אחת המגרעות של המשלחות זה שאולי נחזור פאשיסטים או

קיצוניים, עם ניכור כלפי העמים האחרים.

הסוגייה הזאת מאוד מפריעה לי. נפגשתי עם גרמנים גם במסגרת אחרת מטעם

בית הספר, ולהיפך. אני חושב שהמסע לפולין גרם לי להבין טוב יותר,

להרגיש את העבר שלי, ולדעת שזה חלק ממני. אבל אני לא חושב שבעתיד תהיה

לי בעיה עם עמים אחרים. ואני ממש חושב שצריך להמשיך עם המשלחת של

השלום. זה חלק מאוד חשוב מההתגבשות שלי בתוך העם. כי כיום מדברים על

הנוער האמריקני שגדל פה. אני חושב שהנסיעה לפולין עזרה לי להתקשר

להיסטוריה שלנו.

מ' רז; אסף, מי שאמר שחוזרים מפולין פאשיסטים, לפי

דעתי מנותק ומרוחק, וממעיט בערך של כולנו.

יי שוטצקי; אני מבית ספר עירוני ג', דור שלישי לניצולי

שואה.

הדגישו פה הרבה מאוד את משלחות של צה"ל לפולין. אני רציתי לדבר קצת על

משלחות נוער.



לפי דעתי יש המון עוצמה במשלחות של צה"ל, והן צריכות להמשיך. אבל גם

למשלחות נוער יש הרבה עוצמה.

אני נסעתי ב-25.4 השנה עם המשלחת. וכשעמדנו 1,200 בני נוער עם הדגלים

במקלחות, ובתאי גזים, גם לנו היתה הרבה מאוד עוצמה. אני חושבת שזה מאוד

חשוב. ובכלל הנסיעה היתה מאוד חשובה, כי עכשיו חזרנו, יש לנו אלבומים,

יש לנו גם סרט וידיאו מאוד מרגש. לעמוד שם זה נותן את התחושה הכי

אמיתית, שפשוט א"א לתאר אותה במילים. מאוד קשה. אני חושבת שצריך לנסוע,

וצריך לזכור.

ע' כתו; צריך לנסוע, וצריך לנסוע. מכיוון שהיום במקום

כזה הרבה מאוד רגשות עובדים.

אני צבר, דורות רבים בארץ. לא גליתי. משפחתי לא גלתה. ויום אחד מי

שמסובב את העולם מזמין אותנו לסיור בפולין, כדי לעסוק בכנס של

הקורצ'קים. ארגון גדול.

הגעתי לשם. לא יכולתי להיכנס לכנס. זה היה בשבת, שבו קראו את פרשת יוסף

ואחיו, "את אחיי אנוכי מבקש". סיירתי יחד עם הפולנים, ורק אח"כ נשאתי

את ההרצאה בכנס.

כשחזרתי יחד עם חבריי שיושבים פה, יוסי שהוא מנהל המשלחות ועוד חברים

שבאולם, לא יכולנו להישאר שם. שאלנו את עצמנו את השאלות שעולות וצפות

כאן. והצלחתי לשכנע את אחד השרים, שנצא במשלחת ניסוי.

הגענו. ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. היה לנו ניסיון של התק"ם. אבל

לצאת בראש משלחת משרד החינוך עם מטוסים, ולנחות וללכת, וחיפשנו את

הדרך.

היום יש לנו שטרות, גם באולם הזה. שמעתי ממפקד בה"ד 1 שהוא שואל מי היה

בפולין, ו-40% מהחניכים הרימו את ידיהם. אנחנו מדברים פה על נקמה. אני

מדבר על ההנהלה. להנחיל משהו לדור.

כשקבענו את המטרות במסע לפולין, דיברנו על תהליך למידה קשה. תלמידים לא

אוהבים אותו. להכיר, לדעת. כשמגיעים לפולין כשיאו של תהליך לימודי,

חינוכי, ערכי, חברתי, ואלה מילים מפוצצות, אנחנו מבקשים לדבר על אלף

שנות יהדות. ואולי על הדבר הקשה ביותר, על מראה שואה. ללמוד על השואה,

זו דרך אחת. אבל לראות את השואה, זו דרך אחרת.

והפרק השלישי, שו אנחנו מקדישים לא מעט זמן, זו השיבה הביתה. מה ראיתי,

מה קניתי. ומכיוון שהמשלחות הממלכתיות מספרם לא גדול, סך הכל כ-3,000

היום, השר הגדיל אותם לשנה. כל אחד מהם הוא שליח.

וכשבאים ליד ושם, וניגשים להיכל הילד, וכשרואים את האורות המהבהבים, זה

בעצם מה שאנחנו אנשי החינוך הבלתי פורמלי רצינו להמחיש. שיהיו הרבה

מאוד נורות, שימשיכו להבהב, שימשיכו את אלף שנות היהדות. שיתנו משהו

לגבי הזכרון, שלא ישכח.

ואחרי כל אלה, כשאנחנו שבים הביתה, צבא, משפחה, אורח חיים, אנחנו

צריכים לבנות איזו מדינה טובה יותר, אנושית יותר.



ילד אמר, אני חוזר יהודי יותר טוב, ישראלי יותר טוב, אבל גם הדגיש

בן-אדם יותר טוב. זה בעצם שכרו של החינוך.

יש לנו תפילה, לכל אותם אלה שיצאו, אנשי היהדות ואחרים, כשחוזרים

מפוליו, זה "שומר ישראל, שמור שארית ישראל, ואל יאבד ישראל" זה לדור

הצעיר.

גיל: אני מבית ספר עירוני ג' בחיפה.

היו איתנו שלושה אנשי עדות, עובדיה, מרים וברכה, שהם ניצולי שואה.

והמסר שהם העבירו לנו, זה שאנחנו הדור האחרון, זכו לשמוע את הסיפור

שלהם ממקור ראשון, ולכן זה חשוב שאנחנו נקשיב ונזכור, ונעביר את זה

הלאה.

הם הדגישו כל הזמן שאנחנו מעבירים את העתיד הלאה. ואני חושב שזה חשוב

שכמה שיותר בני נוער יסעו לפולין, כדי לעבור את החוויה המרגשת הזאת.

לשמוע כמה שיותר עדויות. ועד כמה שהם יוכלו להחזיק מעמד, לנסוע לפולין.

זה מסע מאוד קשה, גם מבחינה פיסית, וגם מבחינה נפשית. ולכן, לדעתי זה

מאוד חשוב שיסעו כמה שיותר בני נוער כל שנה, ולהשקיע את כל המאמצים,

שהעדויות האלה יגיעו לעוד בני נוער.

נועם; אני מבית הספר עירוני ג' בחיפה.

אני חושב שהדבר החשוב ביותר שהמסעות האלה מעבירים, זה הרגש שבעניין. כי

על העובדות לומדים בבית הספר, כחלק מתוכנית הלימודים, ולומדים מספרים,

ולומדים כל מה שקרה שם. אבל לומדים את זה בין ארוחת צהריים, לבין

תוכנית בטלוויזיה. המספרים האלה לא מקבלים משמעות.

אבל כמשגיעים לשם, ורואים את המקום, כשנכנסים פנימה, כשאתה נמצא במצב

של האנשים האלה, אז מרגישים מה שקרה שם.

היו לנו שתי יעל במשלחת, אחת פה, ואחת לא הגיעה. שתיהן הולכות עם צמות

מידי פעם. וכשהגענו לאושוויץ, יש שם מוזיאון של מברשות שיניים,

ומשקפיים, ומזוודות, ובין היתר יש שם שיער. כשאני נכנסתי לשם, הסתכלתי

לא הבנתי מה אני רואה. פתאום אני רואה, צמה של יעל.

וזה המחיש לי יותר מכל שאנשים היו שם, ואם אני הייתי שם, יעל היתה

יכולה להיות שם, וחבר שלי יכול היה להיות שם, פתאום מבינים שזה אנשים

הלכו לשם. ואת הרגש הזה א"א להעביר דרך ספרי לימוד. וכמה שאני לא אספר

לאחותי, או לחברים שלי שלא נסעו, הם לא יבינו את זה כמו שאני הבנתי את

זה.

מ' רז; לגבי הדברים שנאמרו בסרט, אז אולי אתה יכול

לראות את הצמה של יעל. אבל דבר אחד אתה בטוח,

אתה יודע שהצמח של יעל תמיד תשאר על יעל.

עכשיו אני הרבה יותר מצטערת ששר החינוך לא

כאן. הוא היה צריך לשמוע כאן את התלמידים, ועל

כל אותם אלה שקמו לחסל את המפעל הנפלא שאתה עומד בראשו, יש היום אולי

תשובה.



אני רואה את הסרט הזה פעם שנייה בקשב רב, ושמעתי פה את השקט שהיה כאן.

ושמעתי בעיקר את החייל שאמר, הלכתי לסבתא שלי קודם, לפני שיצאתי, והיא

אמרה אתה תחזור יותר אנושי. אני מאמינה שזה מה שקורה לנו. אנחנו לא

חוזרים לא יותר פאשיסטים, ולא יותר קיצוניים, ולא יותר לאומנים. אנחנו

חוזרים יותר בני אדם.

אני מאמינה שאין לנו שום רשות, ושום מנדט לא לשכוח, ואפילו לא לסלוח.

יש לנו רק מנדט אחד להמשיך ולהיות בני אדם, ולדאוג שזוועות כאלה לא

יתרחשו יותר בעולם, באף מקום.

אני גם רוצה להגיד שמה שיותר מאפיין את הריבון, לצה"ל, רשות השידור,

ועדת החינוך של הכנסת. זוהי בעצם מתכונת, אנחנו היום בישיבת ועדת

החינוך של הכנסת, אולי מתכונת מיוחדת, שונה, אחרת, רחבה, ואנחנו רוצים

מכאן שוועדת החינוך של הכנסת תקרא לשר החינוך, לרשויות החינוך, להגביר

לתגבר את המשלחות. אנחנו יותר ויותר לומדים עדויות. אני עצמי כמורה היה

לי קשה ללמד את נושא השואה. וכמה לפעמים שמעתי הערות מתלמידים, אוף עוד

פעם מספרים לנו את זה? כבר שמענו את זה. עוד פעם? ורק כשאתה הולך לשם

אתה רואה במו עיניך, ולמה עוד פעם ועוד פעם.

ועדת החינוך של הכנסת תבקש משר החינוך לקנות את הסרט, ואנחנו נדאג

שהסרט הזה יהיה חובה בכל ספריית בית ספר.

אני מודה מאוד לדובר צה"ל. ליחידת ההסרטה של צה"ל. לך, קצין חינוך

ראשי. לך, מפקד בה"ד 1. לכם הצוערים, וכל מי שהיה שותף לדבר הזה,

במיוחד לך, מנשה רז, שמצאת אותי כאן במסדרון, ושאלת אותי ראית את הסרט?

ואמרתי לא. והכרחת אותי לראות. ואני כ"כ שמחה שהכרחת אותי.

אנחנו נלווה את העניין. אנחנו נבדוק אם אכן הסרט הזה נמצא בספריית בית

הספר.

אני מודה לכם תלמידים.

הישיבה ננעלת בשעה 50;12