הכנסת השלוש עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 205

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

שהתקיימה ביום ב', י"ח בתמוז התשנ"ד, 27.6.1994, בשעה 10:00

נכחו;

חברי הוועדה; היו"ר א. בורג

י. בא-גד

ח. דיין

ש. יהלום

ל. לבנת

ה. מחמיד

מוזמנים; מ. קירשנבאום, מנכ"ל רשות השידור

א. נדב, מנהל הרדיו, רשות השידור

צ. לידר, דובר, רשות השידור

י. סיאס, שדרן, רשות השידור

ח. אלמוג, עורכת, רשות השידור

א. ברנסצורפר, מפיקה, רשות השידור

א. גנור

ד. דיין

י. סיאס

ל. צלויה

מזכירת הוועדה; י. גידלי

חבר המתרגמים בע"מ

תכניתו של יוסי סיאס ברדיו



תכניתו של יוסי סיאס ברדיו

אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך והתרבות של

הכנסת בנושא תכנית הרדיו ברשת ג', ששמה המפורש

הוא "כל יום הוא יום יפה". בדרך כלל, להוציא פעם אחת שגרמה למתח מסוים

בין ועדת החינוך לבין רשות השידור, ועדת החינוך ממעטת מאוד לעסוק

בנושאי רשות השידור, למרות שזה תחום האחריות שלנו מתוך הרצון שלא תהיה

תחושה של התערבות והכתבה ורדיו - מטעם ודברים מן הסוג הזה.

יוסי סיאס זה בגדר תופעה. מפני שבעצם כל תכנית,

ולא משנה אם אתם דנים בתכנית "כל יום הוא יום

יפה", לכל תכנית שהוא עשה היה בד"כ אופי מוגדר מבחינה חברתית. עם

העיתונות זה די קשה בהתחלה, מפני שגם העיתונות וגם הרדיו היו די ציניים

וסקפטיים לגבי סוג של תכנית שכזו. והיום, כשזה כבר בגדר תופעה מקובלת,

שהתקבלה בחברה, גם העיתונות מוכנה בחלקה לפרגן לה, וגם עובדים אחרים

ברדיו מסוגלים לפרגן לזה.

מבחינת מספרים, אני לא יודע בדיוק. אולי את זה יציג יוסי סיאס. אני לא

יודע אפילו אם יש לך נתונים לגבי כמה בעיות נפתרו. אני כמנהל רדיו נאלץ

מפעם לפעם להגביל את מספר הנכנסים לרדיו, כדי שהעבודה שם בנוסף לתכנית

של יוסי סיאס תימשך. בפעם האחרונה הוא עשה לאנשים, שיש להם בעיות

כלכליות או חברתיות ברית מילה, לשני זוגות כאלה. אז אנחנו ברדיו היינו

צריכים להתגבר על תופעה של כ-200 איש שזרמו אלינו בלילות יש לנו בעיה

עם השכנים שם של הרדיו, שמגיעים לבניין בשעה שתיים, שלוש וארבע לפנות

בוקר. הם מתקבצים שם כדי לנסות להיעזר ביוסי סיאס, שיפתור להם את

הבעיות. בלילה כל העופות המוזרים של החברה מצליחים להגיע. זה לא קל.

בהתחלה הייתה רק ביקורת. היום יש לנו בעיות של אנשים שלא מוכנים כ"כ

לארגן את זה.

אנחנו נמצאים בלבו של אזור חרדי, וכל אותה אוכלוסיה שמגיעה בשעות האלה

- קשה לי, למרות כל הניסיונות שלנו, להשתלט עליה. זו לא בדיוק אוכלוסיה

שיושבת בשקט ומחכה בתור מחוץ לבניין או בתוך הבניין עצמו, אלא היא

גורמת לרעשים שם. האוכלוסיה בסביבה, עם כל הניסיון להסביר להם את

חשיבות התכנית, צודקת גם בזה שהיא לא מוכנה כ"כ לוותר על שעות השינה

שלה. אנחנו מנסים לפתור את הבעיה הזאת. זו תופעה ייחודית. קשה לומר שיש

הרבה תכניות רדיו מהסוג הזה. ניסינו בדרך של כתבים סוצאיליים, שעשו

תכניות כאלה, שהמטרה בהן היא חברתית: מביאים לאולפן מישהו מהעובדים או

השרים שנוגע לדבר הזה, אנשים מתקשרים, וכו' אבל זה לא דומה. זה לא

באותה מידה. תנסו ללמוד את התופעה הזאת מיוסי סיאס עצמו. אנחנו לא

מצליחים למצוא דבר שדומה ליוסי סיאס.

. יש רדיואים בעולם עם דברים דומים?

נדמה היה לאנשים, ובגלל זה מתחו ביקורת על

התכנית של יוסי, שזו תכנית מציצנות וחטטנות

לשמה כדי לחשוף מסכנות. מבחינה זאת, זאת תכנית ייחודית. התופעה הזאת לא

קיימת.

איפה נשמעה ביקורת?

גם במליאת רשות השידור, גם במוסדות רשות

השידור. היום יש יותר פתיחות לזה. הרי בסה"כ

יוסי סיאס האדם הוא לא משפטן, והוא לא עובד סוציאלי, והוא לא עוד הרבה

דברים אחרים. כשמסתכלים עפ"י האות הכתובה זה לא מתאים בדיוק, והיו לא

מעט בעיות, למשל עם יצחק קדמן, שמטפל במועצה לשלום הילד, שלא בדיוק

תמיד הדברים עונים לו על הפתרון המקצועי. היו לא מעט מקרים שבהם רצו

שיצמידו לו עובד סוציאלי, שהוא יפנה לער"ן, ומשהו כזה. הייחוד שלו הוא

בכך שהוא מטפל בדבר הזה מראשיתו ועד סופו. יש בזה הרבה בעיות. זה סוג

חדש של שילוב לא מוכר.

קודם כל אני שמח, ואני אומר תודה על המעמד הזה.

זה מרגש. כ"כ הרבה שנים ברדיו, ופתאום אתה מבין

שכל הציניקנים שעשו עליי מדורים והפכו אותי לאיזה שהיא בדיחה, מבינים

שזה רציני.

סיימתי קורס קריינות. את המשרה שלי ברדיו, אני יצרתי. זה התגבר, זה הפך

להיות איזה דבר שלפעמים אני לא יודע מה לעשות איתו. סקרי ההאזנה כל

הזמן גבוהים, ועל זה אנחנו לא נדבר. דרך התכנית יש משהו, שאני לא יודע

להסביר. ברדיו יש הרבה תכניות מקצועיות, שפסיכולוגים שונים כמו ב-"תפוח

ועץ" ענו לשאלות מאזינים. אני מרגיש שהרדיו במשך שנים ארוכות לא דיבר

אל סוג קהל כזה. כשאני אומר סוג קהל כזה, אני לאו דווקא מתכוון לאנשים

כמו דליה, שיושבת לצדי. בעצם זו אישה שחיה לה באיזה שהוא מרתף בירושלים

על יד בית הכנסת, והיא בודדה לעצמה, והיא נעזרת בחנות שלנו מדי פעם.

היא התארחה בליל הסדר. מאזינים כמו דליה הם אנשים שהרדיו, אני חושב, לא

דיבר אליהם במשך הרבה הרבה שנים. היו תכניות מסוימות, תכניות מקצועיות,

תכניות של אקטואליה, ופתאום אנשים כאלה מצאו את עצמם בתוך תכנית ברדיו,

והם משתמשים בה.

לגבי הנושא של מציצנות, נכון שזו תכנית שחושפת סיפורים, אבל למרבה

הפלא, למרות שאני לא איש מקצוע, ואני לא מתיימר להיות כזה, אנשים

מצליחים להיעזר בה בצורה מאוד מאוד ספונטנית וטבעית. ז"א זה איזה שהוא

שידוך, שנוצר ביני לבין המאזינים. הוא יוצר לנו משפחתיות מסוימת: אנשים

שיכולים לבוא אלי הבייתה, אנשים שאני יכול לבקר אותם. אנחנו בשבוע הבא

מתכננים יום כיף למאה ילדים, ילדים מסכנים, שלא הצליחו לממן קיטנה או

מנוי לברכה. ישנה מסה של אנשים שמצליחים להיעזר בתכנית.

אדם שאיננו במסגרת העשרה אחוזים או האחוז וחצי,

האם יש איזה שהיא דרך שהוא יכול להגיע לזה?

נניח יומן החדשות.

אני לא אשב כאן ואספר את כל הסיפורים שעברנו

בכ"כ הרבה שנים, אני רק יכול להגיד שהבאתי כאן

כמה דוגמאות.

לבנה צלויה, תושבת בת ים. זאת אישה שמצאה את אמא שלה לאחר 42 שנה

באישור המועצה לשלום הילד.

היא ילדה מאומצת?

כן.

לבנה צלויה - לאחר שנוצר בינינו הקשר כל הזמן

עוזרת לי לעזור לאנשים. ואני מתכוון לליל הסדר למשל. התארהנו אצלה על

הגג 110 אנשים, על גג ביתה, ישנו שם, ועשינו אוכל והכול. לבנה היא

עוזרת בחנות. מנהלת את המתנדבים, שולחת סחורה וכו' וכו'.

המפעלים האלה הם דברים שנוצרו מלחץ המאזינים. ז"א הרעיון של החנות

לדוגמא, הגיעה אלי אישה בגלל שחסרים לה טיטולים וכו' וכו'. נכנסתי

לסיפור, והבנתי שהיא זקוקה לעזרה ראשונה. ואז החלטנו לפתוח חנות, שתספק

את העזרה הראשונה לאנשים האלה, שצריכים שמן לקראת שבת, שצריכים בגד

לחורף.

היו"ר א. בורג? איפה החנות?

החנות ממוקמת בבניין האחים ישראל בתלפיות,

בקומה השלישית. זו חנות שקיבלנו אותה, בעצם,

בהתנדבות. אנחנו מבקשים מהמאזינים, ממי שרוצה, להעביר לשם בקבוק שמן,

כדי שהאחר ייקח אותו. פריט לפריט. זה עובד בצורה יוצאת מן הכלל.

כמה אנשים בערך באים לחנות?

אלף משפחות נתמכות בחנות מכל הארץ.

וכמה תורמים בערך?

י. סיאס; זה תלוי. ברגע שאני רואה שהמדפים מתרוקנים

מטיטולים ומטרנות, אני אומר - אם אתם עושים

שבת, ואתם יודעים שיש לנו חנות, אז תעבירו לשם איזה בקבוק-. אם כל אחד

יעביר איזה פריט, אנחנו נמלא הרבה משפחות.

היו"ר א. בורג; ואתה מצליח להחזיק צרכים של אלף משפחות?

י, סיאס; כן. ועוד איך.

וכמה מתנדבים יש?

בחנות יש שבעה עד עשרה מתנדבים, והם עושים

משמרות. שניים בכל משמרת. והחנות פתוחה כל יום

בין תשע וחצי לשעות הערב. מדי פעם אנחנו עושים מבצעים, כמו בכל חנות

רגילה. בתחילת השבוע חילקנו מעדנים לילדים.

אבל זה לא בכסף נכון?

י. סיאס; כלום לא בכסף.

אם אני אבוא, ואני יגיד שאני צריך מטרנה,

תיתן לי כי אני נזקק?

תצטרך להביא המלצה.

המלצה מאיפה?

מעובדת סוציאלית, ואנחנו בחנות גם נראיין אותך.

בד"כ האנשים האלה לא זקוקים להרבה תחקיר. פשוט

רואים שהם צריכים, שהם שייכים. זה עוזר לי לתכנית, כי רוב אנשי הלילה

שבאים אלי, או הבוקר - אני בכלל לא מדבר איתם בשידור, אני מפנה אותם

ישר לחנות.

זו חנות אחת שפתוחה בירושלים. רוב הבגדים שם הם בגדים מיד שנייה.

ליל הסדר הוא עוד איזה שהוא דבר שנוצר בעקבות זאת שראיתי שכמה

ממאזיניי, שאני מרגיש אליהם קרבה גדולה מאוד יהיו לבד. אז לביתי לא

יכולתי להזמין אותם, כי אנחנו חיים בדירה קטנה. אז אמרתי בואו ניקח

מקום, ונעשה ליל הסדר משותף. בלילה הזה האיחוד המשפחתי כ"כ גבוה, אני

מרגיש שייך לשם. האישה שלי, שיושבת כאן, האישה שאני אוהב והילדים -

אנחנו מצטרפים אליהם, ואנחנו יחד איתם בליל הסדר. זו כבר שנה רביעית.

העבודה היא מאוד מאוד קשה. בעצם אין משרה כזאת ברשות השידור. היא נוצרה

מלחץ מאזינים, מאיזה שהוא הכרח לעשות את זה למען החברה, למען הקהילה

וכוי.

אני חייב לציין את אמנון נדב, מנהל הרדיו. נורא קשה להגיד מילה בפני

אדם, אבל הוא כל הזמן היה איתנו ותמך בנו ועזר לנו, והוא האמין בהיגד

הרדיופוני הזה. אני אומר לו תודה, מפני שאני חושב שיכול מנהל רדיו

להיצמד לחוקי היסוד ולבטל לנו הרבה הרבה דברים יפים, והוא תמך בנו.

מתוך היופי הגדול שאנחנו מספרים ככה כמה אנחנו יפים, אני רוצה לומר

שאני מרגיש ששמונה שנים של סקרי האזנה הכי גבוהים בתחנה, שמשרתת צורך

חברתי ממדרגה ראשונה, מראות שרדיו כן יכול לעזור, בתנאים המשפחתיים

והחברתיים שהוא יוצר - מאזינים למאזינים.

לפני עשר שנים נפתחה "קול המוסיקה". זהו שירות לאיזה שהוא מיעוט

באוכלוסיה, מיעוט מכובד. רשת א' משדרת ל-0.2 או 0.6 אחוזי האזנה. אין

לי שום בעיה עם זה. גם למיעוט כזה צריך לשדר תכניות. אבל נדמה לי, ואני

אומר כאן בפה גדול, שיש כאן מקום לתחנה, לרדיו קהילתי חברתי, שיש לו

כבר כל הנתונים להיות רדיו שיאזינו לו, שיעזור.

אם אנחנו מדברים על קשר בין משלם האגרה לבין רדיו שמשרת אותו, אז נדמה

לי שזאת תשובה טובה מאוד מאוד. אני הכנתי איזה שהוא סרט קצר. "סרט" זאת

מילה גסה. אני לא אהבתי שאנשים מצלמים אותנו, לדוגמא במסיבת פרידה,

במצלמה ביתית, וניסיתי להראות לכם ארבע תמונות מתוך הרבה הרבה דברים

שנעשו, שלא תיעדנו בכלל. בקשר לחנות ולליל הסדר - צריך לראות את זה

ולהכיר את האנשים קצת כדי לדעת על מה אנחנו מדברים.

האם "המשפחה", שאתה קורא לה "משפחה", היא

סטטית, או שכל הזמן יש זרימה של אנשים, איך אתה

רואה אותה?



נניח שהיו 100 איש בסדר, נניח שעושים את הסדר בעוד חצי שנה, אז יהיו

100 על 100?

יש אנשים שהשתפר מצבם, אז הם לא יבואו לליל

הסדר הבא. ישנן חברויות, שנוצרו עם האנשים בינם

לביו עצמם. אני יודע לגבי דליה, למשל, שנוצר בינה לביני קשר. גם בתוך

האנשים ששמחו יחד נוצרו חברויות של כל מיני אנשים בודדים. בליל הסדר

הבא אני מצפה למאה חדשים.

והם מתקשרים לתכנית?

י. סיאס; הם מאזיני התכנית. הם באים לליל הסדר, כי שם הם

מרגישים הכי נוח.

מ. קירשננאום; אפשר לתקוף את כל הנושא של סיאס בפרמטרים של

ציניות, ואין שום בעיה עם הנושא הזה. עשו את זה

במשך השנים, כנראה בהצלחה לא כ"כ גדולה, כי בכ"ז סיאס עלה, והתופעה

התפתחה עוד יותר. צריך להבין, זאת לא תופעת רדיו נורמטיבית. זו תופעת

רדיו חריגה מאוד, לא רק בקנה מידה ישראלי, אלא בקנה מידה עולמי.

ההקבלות הכי גדולות שיכולתי למצוא לדבר כזה זה דווקא לא מתחום הרדיו.

הוותיקים ודאי קראו את "הומלס" של קרליבך, וזוכרים מה עושה התיאטרון

בהודו לקהל, איזה סוג של יחסים הדדיים נוצרים בין השחקנים, בין העלילה

ובין הקהל, ואיך הכל מתחיל להתערבב ואיזה סוג של קהל בא לתיאטרון הזה,

לתיאטרון הכפרי, אז אתה מתחיל לקבל דברים שהם דומים.

צריך להבין א', אי אפשר לשפוט את זה בהשוואה לשום דבר אחר, גם לא

מבחינת רייטיג, מבחינת סקרים. זה לא הדבר החשוב. זה דבר שהוא מאוד מאוד

ייחודי. כשהוא צמח, הוא היה מאוד קונטרוברסלי, מאוד מעורר מחלוקת. יש

פה פרובלמטיקה. אי אפשר להתעלם ממנה. לא רק אקדמאים, שנמצאים במגדלי

שן, מצביעים עליה. הבעיה, לדעתי, עם סיאס זה דווקא טוב לבו. בגלל הצורה

שבה הוא מנהל את התכניות הוא יוצר תלות של אנשים בו. כשאתה יוצר תלות

של אנשים בך, הבעיה הכי גדולה היא מה קורה כשאתה נוטש, מה יקרה אם אתה

פתאום עזבת כאלה, שבעצם פיתחו איזה שהיא תלות אליך?

קודם כל אני מוכרח להגיד שסיאס הוכיח מספיק תבונה גם במשך השנים לא

להפקיר פצועים בשטח. אבל עדיין הסכנה הזו קיימת. אני בטוח שיוסי סיאס

בעצמו מודע לסכנה הזאת. אני בטוח שזה גם מדיר שינה מעיניו, משום שזה לא

רק שאתה עוזר לאנשים שנזקקים, שזקוקים לעזרה שלך, אלא אתה צריך להתמיד

בזה.

סיאס הפך, אמנם, להיות "מוסד", אבל הוא לא מוסד. הוא שדרן רדיו. ואני

לא בטוח שלאורך ימים הוא יוכל לספק את הצורך הזה שיש לאנשים שמפתחים

תלות כלפיו. אז אי אפשר להתעלם מהפרובלמטיקה הזו, ולבוא ולומר שהטענות

של האקדמאים, של העובדים הסוציאלים וכל זה, הן טענות מתוך קנאה. יש פה

גם פרובלמטיקה, שצריך להבין אותה.

יחד עם זה, צריך לשפוט את זה לפי ההישגים של היום, של כל יום שעובר.

וההישגים של כל יום שעובר הם עצומים. בלי שום ספק. יוסי סיאס דרך

המיקרופון נותן שמחת חיים לכאלה שוויתרו על השמחה הזו מזמן, שלא האמינו



שיכולה להתעורר בהם בכלל שמחת חיים כזו מחודשת. הוא נותן להם שביב של

תקווה. הוא נותן להם ראייה אחרת, גם של מצבם, גם של אחרים. ומבחינה זו,

אני משבח מאוד את הדבר הזה. אני שמח מאוד כמנכ"ל רשות השידור, שיש לנו

גם סוג כזה של תכנית. אי אפשר להפוך אותה לז'נר של תכניות. היא יכולה

להיות תכנית אחת כזו, וצריך להבין עוד דבר. הסוג החריג הזה הוא גם זה

שהופך את החיים שלנו להרבה יותר מעניינים, גם בשידור. החיים שלנו הרבה

יותר מעניינים, משום שיש סוג כזה שהוא לא נורמטיבי, שהוא באמת חורג.

כל התופעה של החנות, וכל זה, אחרי שטענו שרשות השידור לא יודעת לשווק.

אני חושב שזה יפה, שצומח כזה דבר סביב תכנית. בד"כ מה צומח סביב תכניות

רדיו, תכניות טלוויזיה? חולצות עם התמונה של הכוכב או כל מיני דברים

מהסוג הזה. ופה מה שצומח זה דבר מעשי מאוד, זה מוסד, זה חנות, זה דבר

מאוד מאוד חיוני.

אני מציע לא לשפוט את התכנית הזו יותר מדי בפרמטרים סוציולוגיים, משום

שאז ניכנס באמת לפרובלמטיקה, ולא נכון לעשות את זה. גם לא צריך לשפוט

את זה בפרמטרים שידוריים נטו. זו מוטציה. זה איזה סוג של דבר אחר שקם

וצמח, וצריך רק להיות ערים לדבר אחד, ויוסי סיאס בעצמו צריך להיות ער

לדבר אחד, עד איפה אפשר למשוך את החוט בסוג כזה של תכנית. כי הוא תמיד

צריך לזכור דבר אחד, שהאנשים מפתחים תלות גם לתכנית וגם אליו. כשמפתחים

תלות זה מחויבות נוראית מבחינתו. כשזה הופך להיות מחויבות נוראית

מבחינתו, הוא צריך מאוד מאוד להיזהר בנושא הזה של הקומיטמנט. כל אחד

שלמד פסיכולוגיה בגרוש יודע שכשאתה נותן שביב תקווה לאנשים, ונותן להם

פתאום טעם נוסף לחיים, ופתאום אתה מאכזב אותם באיזה שהיא צורה, הנפילה

יכולה להיות אפילו קשה יותר.

מבחינת רשות השידור, כמו שהמצב היום, אנחנו שמחים וגאים בתכנית של יוסי

סיאס.

ח. אלמוג; אני בצד שלי מאוד שומרת שלא תהיה תלות. אנחנו

נותנים לאנשים עזרה נקודתית, ועוזבים אותם.

מראש אנחנו אומרים - בזה אנחנו יכולים, בזה אנחנו לא יכולים-.

בוא נאמר שהם מכורים לתכנית, שהם חוזרים פעם

אחרי פעם.

ח. אלמוג; אלה כמו דליה, שבאים אלינו, הם לא רבים. היא

יודעת. אנחנו לא יכולים למצוא לה דירה.

דליה, למה את באה לשידור?

ד. דיין; אנשים דיברו על התכנית של יוסי סיאס. בליל הסדר

מישהי רשמה אותי לשם, וכאילו נולדתי מחדש. היו

לילות שישבתי בחדר המדרגות, בשלג, בגשם, בקור, הייתי מוכרחה להגיע

ליוסי סיאס. במשך יותר משנה אנשים שכנעו אותי. בכלל לא רציתי שיזהו

אותי. יש כאלה שזיהו אותי לפי הקול, לא לפי השם.

כמה פעמים את באה לתכנית?

אני רק פעם אחת דיברתי, ומפעם לפעם, אם יש לי

משהו, אני הולכת.

אם אני רוצה להתייעץ או משהו, אז שיזכו במצוות אנשים כאלה, עוזרים

הרבה.

הסיפור של דליה הוא הסיפור יוצא דופן?

יש הרבה אנשים שהם הומלס, או חצי הומלס, או עם

איזה שהיא בעיה נפשית. הם באים. אנחנו לא

יכולים להבטיח להם כלום. אנחנו מראש אומרים זאת. אבל לכל האנשים יש כבר

תיקים אצל העובדת סוציאלית, אצל הרופא. אנחנו לא חוליה ראשונה בחייהם.

מה יקרה אם מחר יוסי סיאס יורד מהאוויר?

ח. אלמוג; כלום. אז הם יחזרו לאנשים שמטפלים בהם בקהילה.

בד"כ זה עובד סוציאלי, עו"ד, רופא.

נוצר קשר ביניכם לבין ערוצי הטיפול האחרים?

ח, אלמוג; לא. אנחנו בין אדם לאדם, לא בין אדם לממשל.

לפעמים באה אישה אחת ואומרת - לבן שלי יש ליקוי

דיבור. בשנה הבאה הוא הולך לביה"ס, ואני לא רוצה שהוא ייכנס עם ליקויי

דיבור. יצחקו עליו, ובקופ"ח אמרו לי שאין דבר כזה אחות תקשורת-. אני עם

יוסי חושבים מה לעשות, מצלצלים לדובר קופ"ח, ואומרים לו שהאישה הזאת

מדברת כך. אנחנו שואלים - יש לך משהו להציע לה-? הוא אומר- - אני

אנסה-. אחר כך היא מתקשרת אלי, ואומרת לי ששלחו אותה לאחות תקשורת או

במוסד שלהם או מחוץ לו, ומשלמים. אנחנו לפעמים מתערבים, כשאנחנו רואים

שזה אבסודר או שאפשר לעזור. בדברים גדולים אנחנו לא יכולים לעזור.

אנחנו לא יכולים לתת שיכון, לא יכולים לתת לאנשים מערכת חינוך אחרת.

אבל האנשים האלה מדברים פעם ראשונה ברדיו, וזאת פעם ראשונה שטיפוסים

כאלה מדברים ברדיו. הם באים בכל סגנון שהוא, שומעים אותם, ונותנים

לעצמם קצת יותר מעמד, אם שמעו אותם בשכונה, בקהילה, במשפחה.

ש. יחלום; יש אנשים שבאים ואומרים - הבטחתם לנו-?

ח. אלמוג; אני דואגת מהצד שלי שלא להבטיח בכלל, כי אני לא

יכולה להעלות בשידור את פואד.

א. גנזי; ניסיתי להתגייס לצהי'ל. לא קיבלו אותי. אני

בהסתעפות אחרת שדיבר עליה מוטי קירשנבאום, שזה

מוסד אחר של יוסי. עכשיו הוא רוצה להקים עיתון לשידוכים לאנשים. אני

רציתי לעזור לו לערוך עיתון או להכין עיתון.

איך אתה יכול עם בעיות הראייה לערוך עיתון?

יש כאן ניגוד, נכון. יש לי בבית מכשירים

מיוחדים שמגדילים כל מיני מסמכים ומודעות.

ולוקח לי פי חמישה זמן לקרוא מודעה מאשר לכל אדם אחד. אבל יש לי הרבה



רצון לעזור או שאיפה לעשות משהו למען המדינה. אני חושב שיוסי מבטא פן

מאוד גדול בחברה הישראלית, אז הייתי מוכן מאוד לעזור לו.

איך הגעת אליו?

כמו כולם. שמעתי ברדיו שהוא פותח עיתון. אני

אוהב לעסוק בכתיבה. טלפנתי, דיברתי עם איילת,

ונוצר קשר.

ש. יהלום; אני מברך את יוסי ואת כל העוסקים בנושא,

המתנדבים. לפי דעתי, אם יוסי היה לוקח תכנית

מקצועית, הוא גם היה מצליח. אני רוצה לומר בסוגריים, שיש טיפ טיפה מזה

גם אצל יובב כץ, שהוא פרשה אחרת. הוא מתייחס בכבוד לפונים. זו הנקודה

המרכזית. יכול לפנות האדם הכי טיפש והכי אדיוט והכי מסכן והכי כלום,

והוא מסתכל עליו כאילו הוא מדבר עם מלך מלכי המלכים. הכבוד שהוא נותן

גם בשידור מלמד אנשים איך להתייחס. הכבוד שהוא נותן לאותו אדם שמתקשר,

זה הסוד, כי אותו אדם לא מתבייש להתקשר, ואדם שני לא מתבייש להתקשר.

הוא מתייחס אליו כאדם אל אדם. אנשים מרגישים שזו פעם ראשונה, שמתייחסים

אליהם כמו אל בני אדם שווים. ועל זה אני בעיקר מברך, מעבר לכל הדברים

היוצאים מהתכנית וכל העמותות וכל הדברים. אני מאוד מברך על התכנית.

היו"ר ודאי יסכם את העניין.

אנחנו נותנים את מלוא הגיבוי לרשות השידור ולרדיו על התכנית הזו, ואם

יש מישהו שמעלה טענות, אז אנחנו נותנים לכם את מלוא הגיבוי. בכל פעם

שתרצו, אפשר לבוא לכאן ולהעלות את הדברים ולשמוע את זה עוד פעם. במידה

שיתעוררו כל מיני בעיות או קשיים, תמיד נוכל לעזור, ותמיד כל אחד

מאיתנו, או כוועדה, נוכל לסייע. אין לנו אלא לברך על העניין ולהגיד

שבית המחוקקים איתך.

אני רוצה להצטרף לכל הברכות ולומר שאני אף פעם

לא פיתחתי תלות בשום תכנית. אבל בשעות היום אני

נוטה לשמוע את התכנית של יוסי סיאס מסיבה אחת פשוטה: אני חבר בוועדת

העבודה והרווחה ורוצה לקדם בעצם בעיות חברתיות קשות. בעצם, אני ניזון

מהתכנית הזו על מנת לקדם נושאים של חקיקה ובעיות של אנשים.

אני לא רוצה לתת כאן אין ספור דוגמאות, אבל אספר דוגמא אחת: אם הצלחתי

לשמוע שיש אמא שילדה את הילד השביעי, ואין לה במה לעשות ברית מילה,

והצלחנו דרכי לקדם גם ברית מילה עם כל מה שקשור לכך, בשבילי זה היה

סיפוק. דוגמא נוספת - אדם ששוכב כבר שבועיים ברחובות, קשיש, ערירי,

אלכוהליסט, שאף אחד לא מטפל בו: ואתה דרך התכנית הזו מצליח להגיע לאותו

רחוב ולקחת את הבחור הזה ולהכניס אותו לבית אבות, וגם אני מוכן להתנדב.

אתה נתקל בתכנית בבעיות של אנשים שפונים לרשויות מקומיות, ונתקלים בדלת

אטומה. כמו למשל אשה שעומדת בפני ניתוח לב פתוח עם חמישה ילדים, שאין

לה לאן להכניס את הילדים האלה. בהתערבות שלי שלחו לה גם כלכלה הביתה,

וגם פתרו לה את הבעיה שלה. יש לילדים האלה איפה להיות במשך אותם

שבועיים שהאמא תעבור בהם ניתוח, ומי יודע איך היא תסיים. היה מקרה של

אישה אחרי לידה, שקיבלה שטף דם במוח, ובעלה עמד חסר אונים ולא ידע מה

לעשות.



יש הרבה מקרים כאלה, שאני לא יודע אס אדם מסוגל לעמוד ולשמוע את אותה

בעיה בלי להתערב או לנסות לטפל.

התכנית הזו היא פשוס תכנית, שאני באופן אישי מברך עליה. אני רואה

שהתכנית הזו היא פתה לפתרון לפעמים, במה שהרשויות המקומיות לא מצליחות

לקדם ולעשות. גם אנשים שרוצים לעזור מאזינים לתכנית הזאת, לכן אני רואה

בה תכנית חיובית. ואני רק יכול לקדמה בברכה.

אני פותח, כמובן, בברכות חמות, ומצטרף להתרשמות

ממעשי החסד שלך, שראינו פה, ושהביאו אותנו עד

כדי התרגשות ודמעות.

אני רוצה להבדיל בין שני דברים, בין התכנית ומעשה החסד, ובין רדיו. הרי

יכול אדם לעשות אותו דבר בלי תכנית רדיו. הרדיו הוא רק מקדם, נותן את

האפשרות. יש הרבה אנשים במדינת ישראל שעושים מעשי חסד, רק אין להם הכלי

להיות מקושרים באמצעותו להמונים. אם שני הדברים האלה יתאחדו יחדיו, אני

חושב שזו מטרת הרדיו. לשם כך יש רדיו, יש כלי תקשורת; במילה אחרת: זו

התקשורת במלוא מובן המילה.

תקשורת זו לא רכילות. תקשורת זו לא לשון הרע. תקשורת זה לא לחזור עשר

פעמים ביום על מה אמר רבין ומה ענה פרס, ומה אמר מישהו מהימין, ומה אמר

מישהו מהשמאל. אתמול מהבוקר הכינו אותנו לאירוע ההיסטורי, דו"ח ועדת

שמגר, ב-12.10, ב-12.15 דקות. צריך את המידע במידה מסוימת. אבל אני

חושב שהיא מוגזמת מאוד, ואני חושב שפשוט אין לכם מה לעשות עם שעות

השידור הרבות.

אני לא אומר לבטל לגמרי תכניות כאלה. אני רוצה לתת עוד דוגמא לתכנית,

כל בוקר ברשת א' ב-9 בבוקר אנשים פונים ומעלים

את הבעיות, ונמצאים שם מומחים מביטוח לאומי למשל. הם משתדלים לענות

לשאלות, פונים למאזינים. צריך לחזק את התכניות האלה. ככל שיהיו לנו

יותר תכניות כאלה, עם ישראל ייראה אחרת. נפסיק קצת עם הפוליטיקה, כי לא

זה מרכז החיים. נרד אל העם. נרד למעשה חסד. וככל שנרבה בזה, נקרב ודאי

את ביאת המשיח, ובזה כולנו מעוניינים.

אני רוצה להתחיל דווקא מהדברים של מוטי

קירשנבאום, שעניינם מוטציה. אין ספק שהרבה מאוד

פעמים החריג מבחינה שידורית יכול להיות בולט בשל חריגותו; ואם הוא הופך

להיות חלק מנורמה, אז הוא הרבה פחות אפקטיבי. אמרת שאין דוגמא כזאת

בעולם. מי שמקשיב לתכניות הרדיו והטלוויזיה של הפריג'רס הדתיים, ביחוד

בארה"ב, שומע רבדים עמוקים מאוד, דווקא עבודה קהילתית מן הסוג הזה.

ואני לא אומר את זה בצד השלילי, אלא בצד החיובי. זה שיש לזה ערכים

נוספים רעים ובעייתיים זה עניין אחר, אבל תקשורת מן הסוג הזה קיימת,

והיא עובדת. אני לא מספיק בקי בניואנסים, ומה קורה שם, אבל אין ספק שזה

ז'נר שיש לו מקום, כי עובדה שהוא מצליח. מה עושים איתו, זו השאלה

הבאה.

אני מסכים לחלוטין לדבריו של ח"כ יהלום, שמנתח את האופי ואת הגישה ואת

היחס, שהם נדירים מאוד במקומותינו בכלל, אבל הם ודאי נדירים כאשר אנחנו

עוסקים באוכלוסיה מן הסוג הזה. זאת אוכלוסיה, שמרגע שאנחנו רואים אותה

כנזקקת, אנחנו גם נוטים להאשים אותה במצבה - הוא מסכן, הוא אשם שהוא



מסכן-. אתה מתייחס אליו בהתייחסות מסכנית. והמבט בגובה העיניים, או אם

אנחנו מתעסקים ברדיו, המבט מגובה האוזנים, זה הגובה שמתייחסים בו

ברדיו, והוא באמת שונה, הוא מביע התייחסות אחרת, והיא חיובית.

אני רוצה לקחת את כל התשבוחות שנאמרו כאן, ולנסות לשאול שאלה ששאלתי את

אמנון נדב לפני שנה וחצי או שנתיים. הדיבור היה בזמנו על ערוץ תרבות.

באת ואמרת לי - תראה, אין לזה ביקוש', ואני אמרתי לך - אם תיתן לזה את

המשדרים הראויים ואת הפרומו הראוי ואת המשאבים הראויים, ותריץ במקביל

במשך שנה-שנתיים את ערוץ התרבות מול ערוץ האקטואליה, תראה שזה יתאזן.

אתה לא יכול להשוות את זה, כאשר הרמות הן לא אותן רמות-.

אני חי בתחושה, אני יודע שאנחנו לא נגיע לזה בישיבה הזאת, ולא נצא מזה

אני מניח שכשניפגש כאן בעוד שלוש, ארבע, חמש שנים, עם כניסת הרדיואים

המקומיים ועם כניסת הרשתות הקהילתיות לפעולה, נמצא את עצמנו במצב של

ערוץ חברתי או בצורך בערוץ חברתי. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שיוציאו

את יוסי סיאס מרשת ג', אחרי שזה נכנס ללוח משדרים מסוים באופי שלו. נהג

מונית, לצורך העניין, הוא חשוב, כי הוא נחשף להרבה שעות רדיו, והוא

חושף הרבה אנשים אצלו, באותו "חוג בית נוסע" לתכנית. להוציא היום את

יוסי סיאס משם זה לא נכון, כי זה המקום שבו הוא יכול לתת את מקסימום

האימפקט לאנשים. אין ספק שזה ערוץ של אנשים שלא רוצים את האקטואליה

הכבדה אלא, רוצים את המשהו שלא יבלבל את המוח, ומדי פעם הם כן רוצים את

הכניסה לרדיו.

אני חושב שאם יהיה ערוץ קהילתי, שאני לא יודע מתי הוא יהיה, חלק גדול

ממנו יהיה תכניות אינפורמטיביות, וחלק ממנו יהיה מוסיקה מן הסוג שאנשים

רוצים להקשיב לה בהתאם לתכניות. והחריג בה, משרד הסעד שלה או משרד

הרווחה שלה, יהיה תכנית מרכזית, שהיא קולב, שעליו אתה תולה את האופי של

ערוץ שלם, ערוץ חברתי, ערוץ קהילתי. הקולב הוא תכנית או תוכניות מן

הסוג הזה. זה באמת יכול להיות רדיו אחר.

אני חושב שהתפקיד של הרדיו הוא כן לדווח על האקטואליות, והוא כן מייצר

תרבות, והוא כן לתת שירותים קהילתיים. והדוגמא של יוסי סיאס תעיד שהדבר

הזה ניתן. סוגיית התלות - אני לא נכנס אליה. אני לא מספיק בקי בה. אני

יודע כמה אנשים תלויים בתכנית של מוטי קרישנבאום. כל פעם שהוא מופיע,

זה יוצר תלות עצומה בתכניות שהוא עושה. אם יש איזה שהיא סכנת נפשות של

קפיצה מגגות לרגל יציאתו לשנת שבתון של יוסי סיאס, אז אני הייתי מבטל

את השבתון במדינה. מעבר לזה, אני חושב שאפשר לבדוק את האפשרות להרחיב

את סוג התכניות הזה. אולי לא יוסי סיאס עצמו, אלא עוד אנשים, עוד

נישות, עוד פניות, כדי לראות יותר מאוחר את כל הדברים האלה מתקבצים

לכלל ערוץ רדיו שמשרת את מאזיניו ואת פוניו. הרדיו הוא לא רק של מאזיני

ערוץ 7 וקול המוסיקה. הרדיו הוא של כלל האוכלוסיה, ויש אנשים שנעזרים

ברדיו, שהם אוכלוסיית יעד לא פחות חשובה מן האנשים שנהנים מן הרדיו.

ההנאה היא שירות, והשירות הוא שירות.

אני מכל מקום רוצה להודות לכל מי שעסק במלאכה הזאת בשנים האחרונות

ובתקופה הזאת, שלא עשה כמיטב יכולתו על מנת לסרס את התכנית הזו. יש לנו

איזה שהיא נטייה שמה שעובר את גובה הדשא של 25 ס"מ גובה, כולם אחידים

ברצון למלוק לו את הראש. באמת, יישר כוח גדול, גם על המשאבים, גם על

האנרגייה.

לא רק שלא הייתה כוונה לפגוע בתכנית, אלא להפך.

אני יכול לגלות לכם שאנחנו משתעשעים ברעיון

לעשות משהו טלוויזיוני-סיאס. הבעיה שגם לו עצמו יש חששות אמיתיים, וגם

לנו יש חששות. ברגע שזה יצא מהפורמט הרדיופוני ויעבור לפורמט

טלוויזיוני, יכול להיות שאנחנו נביא נזק לכל העניין. אנחנו לא רוצים

לסכן את תכנית הרדיו בכישלון טלוויזיוני.

עשינו פיילוטים, והקלטנו חומר. הכוונה לא לעשות שידור ישיר, לא להביא

אנשים במצב מביך. הקליטו שעות על שעות של הרבה חומרים מהדבר הזה. אבל,

ההתלבטות העיקרית היא מפני שאנחנו לא רוצים כי כישלון התכנית בטלוויזיה

יביא גם לכישלונה ברדיו.

יוסי סיאס, תודה רבה. חדוה ושאר העוסקים במלאכה

מרשות השידור, אמנון, צבי, איילת, המתנדבים

חברי הכנסת, יישר כוח גדול ותודה רבה. בהצלחה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:20