הכנסת השלוש עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 189

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

שהתקיימה ביום ג', זי בסיוון התשנ"ד, 47.5.1994 בשעה 10:00

חברי הוועדה: היו"ר א. בורג

ד. איציק

י. בא-גד

ש. יהלום

א. יחזקאל

ל. לבנת

א. סלמוביץ

מוזמנים; מ. גולדמן, סגן שר החינוך והתרבות

י. אחרון, משרד החינוך והתרבות

מ. יבור, מנהל גף העלייה, משרד החינוך והתרבות

ר. שיפר, משרד החינוך והתרבות

מ. פרץ, ד"ר, משרד החינוך והתרבות

י. קרמר, משרד החינוך והתרבות

י. לביא, אחראי על קליטה ברשויות המקומיות,

משרד הפנים

מ. הר-אבן, משרד הקליטה

י. קדמן, ד"ר, מנכ"ל המועצה לשלום הילד

פ. סתווי, מנכ"ל האגודה לקידום החינוך

מ. דסה, נציב קבילות לילדים עולים, האגודה

הבינלאומית לזכויות הילד

י. רונן, מתאם משפטי, האגודה הבינלאומית

לזכויות הילד

י. הס, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

ד. מולא, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

א. נגוסה, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

ד. סיום, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

מ. ברג, הסתדרות המורים

ח. פלג, הסתדרות המורים

ח. לנדנר, האגודה לזכויות האזרח

ד. בריקסמן, האגודה לזכויות האזרח

י. אהרון, האגודה לזכויות האזרח

ש. בן-דור, ארגון צפון אמריקה למען יהודי

אתיופיה

ע. אקלום אמרה, העמותה לקידום המשפחה והילד



בקהילת האתיופית

ש. ילמה, העמותה לקידום המשפחה והילד בקהילה

האתיופית

ד. מהרד, העמותה לקידום המשפחה והילד בקהילה

האתיופית

א. ירדי, איחוד ארגוני עולי אתיופיה

ר. ג'קסון, איחוד ארגוני עולי אתיופיה

ס. וולף, גיוינט

י. בתדר, מנהל מחי חינוך (מלווה), מועצת

תלמידים ונוער ארצית

א. גססה, פנימיית חורב, מועצת תלמידים ונוער

ארצית

א. מהרט, פנימיית חורב, מועצת תלמידים ונוער

ארצית

י. פתאל, ראש המועצה חצרות ייסף (מלווה), מועצת

תלמידים ונוער ארצית י

א. וונדה, "שתיל", ארגון עולי אתיופיה

נ. מנגשה, "שתיל", ארגון עולי אתיופיה

ע. גרופר, ד"ר, סמנכ"ל עליית הנוער, הסוכנות

היהודית

י. שילה, הסוכנות היהודית

מזמרת הוועדה; י. גידלי

יועץ משפטי; מ. בוטון

חבר המתרגמים בע"מ.

אתיופים במערכת החינוך



אתיופים במערכת החינוך

היו"ר א. נורג; אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות

של הכנסת בנושא תלמידים אתיופים במערכת החינוך.

לפי תחילת הישיבה, ח"כ יהלום מבקש להעיר הערה.

ש. יהלום; יש פה משהו מאוד לא מובן. אני חושב שהאתיופים

לומדים במערכת החינוך, רובם במערכת החינוך

הממלכתי-דתי. אי אפשר לדון בנושא הזה מבלי שנמצאים כאן והוזמנו לכאן

נציגי מערכת החינוך הממלכתי-דתי. יש מנהל האגף לחינוך ממלכתי-דתי, יש

סגן, יש מפקח על החינוך היסודי. יש ראשי המערכת, ששייכים לנושא, חוץ

ממוטי סמט. מדובר על מערכת החינוך הממלכתי-דתי, שקולטת 90% ומעלה מילדי

אתיופיה, ולכן צריכים להיות כאן נציגים ממערכת החינוך הממלכתי-דתי, אם

רוצים לדון בעניין לעומק ורוצים לקבל תשובות. אם יש מישהו שמצדיק את

זה, הרושם שלי הוא שיש מישהו שרוצה כאן אולי לחבל בדיון או להפכו לדיון

לא אובייקטיבי או לא נכון. אדוני היו"ר, אני חוזר ואומר, לא יכול להיות

דיון על קליטת ילדי אתיופיה בלי אנשי המינהל לחינוך ממלכתי-דתי. הם

קולטים את הילדים, הם נמצאים איתם, להם התכניות, אז על מה אנחנו דנים,

אם הם לא נמצאים?

היו"ר א. בורג; אדוני סגן השר, ח"כ יהלום שואל לפי איזה נוה

הזמנתם את אנשי המשרד.

מ. גולדמן; הזמנו את מי שעוסקים בנושא הזה בממלכתי-דתי, בלי

לפגוע, ואכן נמצאים כאן.

אני מרכז את פרויקט 60 ומעבד את הנתונים של

התלמידים. אני עובד באגף הממלכתי-דתי. פרויקט

ה-60 הוא פרויקט של 60 בתי ספר קולטי עלייה מאתיופיה, שקיבלו תגבור

לשלב את הילדים מאוחר יותר בכיתות אינטגרטיביות. יחד עם מוטי ואחרים

אנחנו מעבדים את הנתונים בחמ"ד.

היו"ר א. נורג; נקודה זו מאחורינו.

לא מאחורינו, בנושא הזה אני חוזר ואומר, היו

צריכים להיות ראשי האגף לחינוך דתי.

מ. גולדמן; הם הוזמנו. מתי דגן ומוטי סמט. מוטי סמט נמצא

בשירות מילואים, ונמצאת פה מי שעובדת איתו צמוד

במשרד.

אני מבקש את ההערה הזאת. ולעניות דעתי הדיון הוא

לא דיון, כאשר ראשי האגף לחינוך דתי אינם כאן,

מדובר בראש האגף לחינוך דתי, בסגנו, במפקח הארצי על החינוך היסודי,

המפקח הארצי לחינוך העל-יסודי. אני מכיר את ההנהלה המצומצמת, עם כל

הכבוד לנציגים, אבל זה לא זה. אני מבקש מהיו"ר, שהיום לא יוסקו כל

מסקנות.

תודה רבה. אני מקבל את השורה האחרונה של ח"כ

יהלום. אדוני סגן השר, אני מבקש לברר, את הנחת

"30 בינואר 1994

אל: ד"ר שושני שמשון

מנכ"ל משרד החינוך והתרבות

א.נ.,

תשובות ותגובות למסמך שנשלח על ידיך מאת ח"כ אברהם בורג".

מה זה?

מ. גולדמן; אתה ביקשת לפני חצי שנה ממנכ"ל משרד החינוך.

לפי חצי שנה, אז למה אני מקבל את זה היום

בישיבה?

י. גידלי; זה עבר תוך שבועיים לאחר בקשת הבקשה.

זאת טעות שלי, אני לא זוכר.

אני מבקש להציג את הנתונים בפני חברי הוועדה.

במשפט אחד אני רוצה להגיד לח"כ יהלום ויו"ר

הוועדה. אנחנו לישיבה הזאת הזמנו את כל העוסקים

בכל הקשור לקליטה האתיופית במשרד החינוך והתרבות. מובן שגם משרדים

אחרים שהוזמנו נמצאים כאן. כך שאנחנו לא קבענו מי יבוא ומי לא יבוא,

והזמנו את האנשים שעוסקים בקליטת העלייה. מובן שלחמ"ד יש חלק מרכזי

וחשוב במשרד, ואנשי חמ"ד קבעו מי יגיע ומי לא יגיע, לא אנחנו קבענו

להם.

לגבי החומר שנמצא פה אצל החברים. נתבקשנו בחודש דצמבר להעביר את

הנתונים, ואכן במהלך חודש ינואר הנתונים הועברו לוועדת החינוך, התרבות

והספורט של הכנסת. אנחנו נקריא את אותם הנתונים, כדי שיהיה לנו מושג

לגבי מספר והיקף התלמידים שאנחנו עוסקים בהם במערכת החינוך. היום

במוסדות החינוך לומדים כ-16,862 תלמידים, וזה כולל את ילדי הגנים ולא

כולל את ה-4,200 שנמצאים במסגרת עליית הנוער, במוסדות. מספר התלמידים

הוותיקים כ-6,140, שהם לא זכאים. אתם יודעים שילדים זכאים בעלייה

האתיופית לשלוש שנים בשונה מהעלייה מחבר המדינות, ששם זה שנה. משרד

החינוך מהמכסה שלו מקצה שעות ומסייע, ואנחנו נשמע את התכניות השונות

כדי להשלים מה שאנחנו עושים במסגרת מערכת החינוך לעלייה האתיופית. מספר

התלמידים הזכאים היום סה"כ בשלוש שנים האחרונות הוא 7,319. מספר הילדים

בגני טרום חובה הוא 1,046. ואנחנו מטפלים בטרום חובה בעלייה האתיופית,

בשונה מהעליות האחרות. העלייה האתיופית מקבלת טיפול החל מגיל טרום

חובה. זה נכון לגבי הקרוואנים, ואנחנו עושים עכשיו את כל הסידורים, כדי

שזה יהיה נכון גם לגבי מגורי הקבע. מספר הילדים בגן חובה הוא 644. מספר

הילדים בגני חובה באתרי הקרוואנים הוא לא מדויק, משום שבחודשים

האחרונים היה שינוי גדול, כתוצאה מכך שעברו מקראוונים לישובי קבע. בסוף

חודש זה ניתן לכם נתון מסודר, ונעביר את זה לוועדה בכתב, כדי שנוכל

להערך בצורה נכונה לקראת תשנ"ה, במערכת החינוך ב-1 בספטמבר. מספר



התלמידים הזכאים האתיופים ביסודי היום הוא 5,407. מספרים התלמידים

האתיופים הלא זכאים - 3,737. מספר התלמידים מעולי אתיופיה בחטיבות

הביניים, זכאים - 1,132 תלמידים; ומספר התלמידים מעולי אתיופיה בחטיבות

ביניים לא זכאים - 523. מספר התלמידים מעולי אתיופיה בעל-יסודי זכאים -

1,983 תלמידים. מספר התלמידים מעולי אתיופיה בעל יסודי, לא זכאים -

1,860 תלמידים. מספר התלמידים מעולי אתיופיה בחמ"ד הוא 13,459. גם פה

יש שינויים. מספר התלמידים מעולי אתיופיה בחינוך הכללי - 799; יסודי -

396; חטיבות ביניים - 211; על יסודי - 192.

לומדים כיום במוסדות עליית הנוער כ-4,200 תלמידים עולי אתיופיה. הפיקוח

הוא של משרד החינוך, והעבודה נעשית באמצעות מחלקת העלייה מטעם עליית

הנוער של הסוכנות.

אני רוצה להיכנס לכותרות, ואחר כך ניכנס לפירוט מסודר לגבי הפעולות.

אנחנו עושים מספר פעולות במשרד החינוך כדי להתמודד עם הבעיות המיוחדות

בחינוך של התלמידים האתיופים. אחת הפעולות שאנחנו קבענו לעצמנו כבר

בתחילת שנת הלימודים תשנ"ד, זה קודם כל לצמצם.. למינימום האפשרי את כיתות

הקלט. זאת הייתה משימה כדי לעשות מאמץ גדול, ונעשה מאמץ גדול כדי

שכיתות קלט ייעלמו בכל מה שקשור לחינוך האתיופי."

היו"ר א. נורג; אני רוצה לדעת כמה אחוזים מילדי אתיופיה שלומדים

ביסודי עדיין נמצאים בכיתות קלט.

- אנחנו במשרד נערכים, והקמנו צוות היגוי בשיתוף

פעולה עם החמ"ד. אנחנו מנסים לעשות מאמצים

גדולים כדי לסייע לתלמידים להגיע לבגרות. השנה כבר עשינו שינוי באמצעות

האגודה לקידום החינוך, ואנחנו קולטים ילדים מחוננים מקרב העלייה

האתיופית. בנוסף לכך אנחנו מתמודדים עם הבעיה הקשה מאוד של המעבר

מאתרים למגורי קבע, ששם קבענו לעצמנו קווים אדומים כדי לא להגיע לכיתות

שיעברו את ה-30% ואת ה-20% ואת ה-10%, משום שהיום, אם אני לוקח כדוגמא

את קרית מלאכי, אז שם אנחנו נמצאים באחוזים גבוהים. אנחנו מנסים למצוא

דרכים לפתרון חליפי בישוב עצמו, ולא להמשיך את הנסיעות הארוכות של

מאתר חולדה נוסעים התלמידים לירושלים;

ואנחנו מנסים למצוא פתרונות כדי שהילדים ישתלבו ברדיוס נסיעה קצר כמו

רחובות, כמו גדרה. אותו דבר אנחנו רוצים לעשות באזור נתניה כדי לצמצם

את זמן הנסיעה של ילדים. אותו דבר באזור הצפון, מחצרות ייסף ילדים

נוסעים לרכסים או לקרית אתא. אז נכון שפתחנו כיתות אי באתר חצרות ייסף,

אבל אנחנו רוצים גם את זה לחסל ולהעביר ילדים לבתי ספר אזוריים שכנים.

אותו דבר בטירת הכרמל. יכולים להיקלט ילדים אתיופים, במקום שנסיע ילדים

מאתר חוף הכרמל. אנחנו מסיעים אותם למרחק גדול, בזמן שיש לנו שני בתי

ספר בטירת הכרמל, ממלכתיים דתיים. שם לא קולטים ילדים אתיופים, אלא

במספרים קטנים מאוד, ואנחנו רוצים ליצור את האווירה כדי לעודד קליטה של

ילדים בבתי ספר סמוכים לשכונות הקבע ולאתרים ולצמצם ככל האפשר את

הנסיעות הארוכות של ילדים, נסיעות של שעה, של 45 דקות, של שעה וחצי,

משום שהנזק הוא נזק כפול, גם לילד עצמו וגם להורים. אין למעשה כל קשר

עם מערכת החינוך של- אותם תלמידים שלומדים בבית הספר. הילדים לא מצליחים

להגיע לבתי הספר, המורים לא מגיעים לאתרים, יש נתק בין ההורים ובין בתי

הספר, ולכן אנחנו נעשה פעולה. בנוסף לכך, אנחנו מנסים להפעיל מסלול כדי

לתת את חופש הבחירה על פי החלטת הנהלת המשרד יהד עם הממי'ד, וזה נעשה

יחד עם העמותות ועם ראשי העדה כדי לא לפגוע בכל מה שקשור לנושאי דת.



אנחנו גם אמרנו שנהיה מוכנים, במידה שתלמידים ישתלבו בישוב עצמו

בממלכתיים, נפתח בתי כנסת, ניתן להם אפשרות של תכנית העשרה בכל מה

שקשור ללימודי דת כדי לא לפגוע בילדים האלה. אבל מצד שני צריך להתמודד

עם הבעיה הקשה של צפיפות גדולה מאוד של תלמידים בממלכתיים דתיים, משום

שהנזק הוא נזק כפול גם לילדים האתיופים וגם האוכלוסיה הוותיקה, שמחפשת

פתרונות מחוץ לבתי הספר. אפשר לראות את זה בעפולה עילית, בקרית מלאכי,

בקרית גת, ואפשר לראות את זה באותם חישובים שהורים ותיקים מבקשים לפנות

בהם את ילדיהם מבתי ספר, כתוצאה מכך ששם אנחנו רואים אחוזים גבוהים של

תלמידים אתיופים. אם אנחנו רוצים להבטיח גם אינטגרציה וגם שילוב נכון

של תלמידים אתיופים בבתי ספר ותיקים ובאחוזים על פי הייעוץ הפדגוגי

שנמסר לנו, אנחנו יכולים להתוות את המדיניות, אבל אנחנו פועלים על פי

ייעוץ פדגוגי של האנשים שעוסקים במשרד. ישנו צוות היגוי, שיוצא לדרך

בימים אלה, והוא ייפגש גם מחר.

אנחנו חייבים במסגרונ קליטת התלמידים האתיופים במגורי הקבע להתייחס לכל

הפעילות הרחבה של כל הטיפול החברתי, ולכן שותפים לזה גם משרד הקליטה,

גם משרד הבינוי והשיכון. קיימנו דיונים מוקדמים עם הסוכנות היהודית

במסגרת עליית הנוער. מעבר לפעילות שלנו, י שעליה אנחנו מדברים היום

בישיבה כאן, יש לא רק על תלמידים אתיופים, אלא על כל הקליטה האתיופית

שמשרד החינוך אחראי עליה. נכנס כרגע גם מנכי'ל האגודה לקידום החינוך,

ד"ר פלטי סתווי, והוא יודע איזה מאמצים אנחנו עושים באמצעות האגודה בכל

מה שקשור לקליטת תלמידים מחוננים. נמצא כאן ד"ר מאיר פרץ, שהוא מ"מ

מנהל האגף לחינוך מבוגרים, והוא יפרט את מה שאנחנו עושים בכל מה שקשור

לאולפנים בשילוב העולים האתיופים במערכות החינוך והיציאה לחיים

האזרחיים ושילוב נכון של ההורים עם התלמידים, משום שישנה בעיה של ילדים

שאין להם שום קשר עם ההורים, ואנחנו מחפשים דרכים לאפשר מסלולים נכונים

ולסייע במעט, אבל סיוע שיש לו חשיבות גדולה מאוד. כמו שאנחנו פועלים

יחד עם עליית הנוער, אנחנו מנסים השנה לקראת פתיחת שנת הלימודים תשנ"ה

לעודד הישארות ילדים יחד עם ההורים, בבית ההורים. עברנו ממגורים זמניים

בקרוואנים למגורי קבע, אז היום ישנה אפשרות שתלמידים בחטיבות הביניים

ובחטיבה העליונה בכיתה טי; או באותם המקומות, בהם יש חטיבות ביניים,

בכיתה זי; יישארו עם ההורים בבית ההורים, ולא ננתק אותם כבר בגיל 13 או

בגיל 14 מההורים, בגיל צעיר. אנחנו עושים את זה, משום שאנחנו רואים בזה

חשיבות גדולה מאוד. זח גם יסייע לנו בטיפול בפנימיות, שילוב של ותיקים

עם עולים אתיופים, שילוב עליות נוספות כמו העלייה מחבר המדינות, שתשתלב

בתוך בתי הספר האלה. שילוב עולים שבאים מחבר המדינות בעלייה האתיופית

וגם באוכלוסיה הוותיקה יסייע לנו בפנימיות של עליית הנוער, של האגף

לחינוך התיישבותי, של האגודה לקידום החינוך. על הפעולה הזאת נשמע פירוט

לאחר מכן מיחיאל שילה.

אנחנו גם פועלים במסגרת תכניות מיוחדות, כמו פרויקט ה-60. אנחנו כבר

קבענו וסיכמנו, ויצא חוזר למחוזות ולמנהלי בתי חספר. אנחנו מאריכים את

שנת הלימודים בשלושה שבועות כדי לאפשר תכניות. אנחנו נמצאים- עכשיו

בחודש מאי. הוצאנו חוזר בסוף השבוע, שמאפשר לבתי הספר להמשיך לעבוד

שלושה שבועות בחודש יולי. זו תכנית שתואמה ונעשית באמצעות משרד החינוך,

בתי הספר, המחוזות, לתלמידים מאתרי הקרוואנים. זה מאפשר לסייע לתלמידים

להשתלב לקראת המעבר למגורי הקבע ולבתי ספר רגילים. את כל הפירוט לגבי

מה אנחנו עושים ואיך אנחנו עושים נשמע מהממונים. כל אחד בהתייחסות

לדברים שהם עושים.

כפי שאני מבין, אדוני סגן השר, זח צילום מצב

לרגע זוז, ואלת הכנות לשנת הלימודים בתשנ"ה.

בתשנ"ה, כפי שאני מבין, כל עולי מבצע שלמה מפסיקים להיות זכאים, כי

עוברות כבר שלוש השנים ממבצע שלמה. אני שואל, האם אתה יכול להגיד לי,

בהפרש הזכאות הזה, כמה זה מעביר מהמספרים כאן? כי אני הושב שזה רוב

הילדים.

האם בעצם בשנה הבאה אנהנו נוכל לקבל נתונים

סטטיסטיים על הישגים מקסימליים, אפס, אפס, אפס,

כי אף תלמיד הוא לא זכאי והוא הופך להיות תלמיד רגיל כמו תלמיד יליד

הארץ?

זאת אומרת שאם האוצר יצא ההוצה מהמימון של 1.75 שעות?

אנהנו כרגע לא מפסיקים, אנהנו ממשיכים את תשנ"ה

ביהס של תשנ"ד, באותה מתכונת.

היו"ר א. בורג; אני רוצה לתעל את הדיון, כדי שנעסוק בארבעה

1. הנושא של כיתות קלט, איפה זה עומד,

לאן זה הולך, מה המגמות. הקונספציה אמרה, בשנה הראשונה שהם באו, מכיוון

שיש פערים כל כך גדולים נרכז בתוך בתי הספר הקיימים את התלמידים

האתיופים בכיתה אחת נפרדת, ובשנה. שאחריה הם ישתלבו במערכות הכלליות.

לפי הנתונים שעולים כאן, שמייד נברר אותם, השנה הראשונה היא שנה מאוד

ארוכה, שעוד לא גמרנו איתה. 2. מה היחס הסטטוטורי והקונסטיטוציוני בין

מוסדות עליית הנוער ובין מערכת החינוך הישראלית. זה מדינה בתוך מדינה?

אני רוצה לדעת מה מערכות היחסים. 3. כל נושא ההישגים של תלמידים יוצאי

אתיופיה מכיתה א' ועד האוניברסיטה. 4. ההיזקקות של תלמידים יוצאי

אתיופיה לתשתיות של ספרי לימוד, אמצעי למידה וכולי, ובמידה שהם לא

קיימים, מה עושים וכיצד מטפלים בדברים האלה. אלה ארבעת הנדבכים שבהם

אנחנו נתחיל את הדיון, אם נגיע דרך זה לדוחות, מה טוב.

אני מבקש להתהיל בנושא כיתות הקלט.

במסמך שיש לנו מצוין היכן יש והיכן אין כיתות

קלט. בעיקרון יש לנו במחוז תל אביב כיתה אחת,

במחוז הדרום 20 כיתות בגלל הניוד. ומעבר לזה, אני רוצה להוסיף נתון

שאין לכולם. יש לנו כבר במחוז חיפה 7 כיתות קלט של הפלאש מורה. זה היה

נושא שהיה במחלוקת לקלוט או לא לקלוט.

בסעיף 2-א כתוב: "המונח - כיתת קלט, כמעט שאינו

קיים, אלא מדובר ב-20% מכלל תלמידי מבצע משה.".

20% זה לא "כמעט לא קיים". אני ביקשתי נתון: מכלל תלמידי היסודי, שזה

כ-5,000 תלמידים, כמה נמצאים בכיתות קלט!

אני לוקח 27 כיתות ומכפיל בממוצע 20 תלמידים

בכיתה, סה"כ 540 תלמידים. כיתות קלט הן רק בבית

ספר יסודי. אני אומר נתונים שמתאימים לינואר ולא להיום.- מדובר על 27

כיתות.

הבסיס המספרי שאנחנו עובדים עליו הוא לפי מספר

התלמידים האתיופים הזכאים והוא 5,400. ואני מניח

שכולם פחות או יותר ממבצע שלמה. מתוכם כתוב 20% מכלל תלמידי מבצע שלמה

לומדים בכיתות נפרדות. 200/0 זה 1,000 תלמידים.

אני חושב שהנתון הזה של 20% לא נכון.

נניח שיש כיתת קלט אחת, אני רוצה לשאול שאלה, יש

כאן כמה משפטנים, האם על פי חוקי מדינת ישראל.

הבסיסיים זה חוקי או לא חוקי להחזיק כיתת קלט על פי מוצא.

ראשית יש העיקרון הכללי של שוויון, שמלכתחילה

מחייב שלא תהיה הפרדה מהטעמים האלה. נוסף

לעיקרון הכללי יש הסוגיה הספציפית, אמנם לא על רקע עולי אתיופיה, אלא

על רקע הבחנה בין ספרדים לאשכנזים. יש חקיקה ספציפית שמתייחסת לנקודה

הזאת, שקובעת בסעיף 3-ב לחוק חינוך חובה: רשות חינוך מקומית או מוסד

חינוך לא יפלו מטעמים עדתיים בכל אחד מאלה" ואחד מהטעמים זה: "קיום

כיתות נפרדות באותו מוסד חינוך".

מעבר להיבט החוקי, אף אחד, לפחות אנחנו, לא היינו יוצאים בזעקה מרה אם

בשנה הראשונה לא היינו הולכים על לשון החוק, כאשר יש איזושהי מטרה

חיובית מלכתחילה לקלוט אנשים ולהביא אותם לאיזושהי רמת מינימום כדי

להיכנס למערכת. הנקודה היא שאותה שנה ראשונה כבר הפכה לשלוש שנים, וזו

תקופה ארוכה מדי להחזיק אנשים בצורה נפרדת על בסיס עדתי, בוודאי אם זה

הולך להימשך בשנת הלימודים הקרובה. כך שמעבר להיבט המשפטי, יש פה גם

היבט חינוכי.

בהקשר של כיתות קלט, אני מבקש לשאול, אם אפשר

לברר מח בעצם מקבלים שם הילדים.

קודם נדון בהיבט החוקי, אחר כך בהיבטים אחרים.

אני רוצה להבהיר, כשמדברים על כיתת קלט, זה לא

רק כיתת קלט לתלמידים אתיופים, אלא זאת כיתת קלט

לתלמידים עולים. באותה מידה זה יכול להיות גם עולים שמגיעים מחבר

המדינות, וזה גם יכול להיות עולים שמגיעים מדרום אפריקה. יש שש כיתות

של תלמידים מהונגריה, מחבר המדינות ומברזיל.

אני מניח שפה מדובר על סוג אפליה. אני מבין שאין

איסור על קיום הליך דידקטי כזה או אחר שמושפע

למשל משפה. אז כשיש לקבוצת עולים שפה מסוימת, מה אומר היועץ הוולונטרי

על השאלה אם אפשר או אי אפשר לקיים שיעורים תוך העיזרות בשפה הזאת.

כתוב בפירוש על כיתות נפרדות מטעמים עדתיים.

מדובר פה על שנה ראשונה.

אם היו אומרים שהתלמידים האלה לומדים היכן שהם

לומדים, ואני מוציא אותם לאחוז מסוים מן הזמן

כדי לתת להם תגבור בנושאים כאלה ואחרים ומחזיר אותם לכיתת האם, אז



חייתי מסתדר עם זה, אין לי שוס בעיה. אבל כאשר אתח אומר, על כל הדברים

כולם, מא'-ת', נחזיק אותם מחוץ למסגרת, אז זה לא רק תגבור.

בקיבוץ לביא יש חמש כיתות ה', 20 תלמידים

ישראלים ו-80 תלמידים שעלו מאתיופיה אתמול. האם

ניתן לבנות חמש כיתות הטרוגניות?

אם בשנה ראשונה או באיזשהו פרק זמן קצר, ניצור

כיתה שכל כולה לומדת באמהרית ולא בעברית, אז

מדובר באמת על אבחנה מטעמי שפה, כיתה לומדת בשפה אחת. גם זה לא ברור

לי. זה רלוונטי לשנה אחת, והמטרה היא שהתלמידים ישתלבו במערכת החינוך

וילמדו בעברית. הבחינות שלהם בעתיד הן בעברית. אילו זה היה רק שנה

ראשונה לא היינו נכנסים להיבט הדבקני של שיקולים אלה.

ש. ?הלום; הנושא החוקי, עם כל הכבוד, הוא לא רלוונטי בכלל

לדיון. לא שמעתי שמישהו עשה צעקות ואמר שזה חוסר

שיוויון, ומה פתאום נותנים למחוננים מקצועות ,ומדע, ויום אחד הם באים

לבית ספר מיוחד. כל החוק נגע בשאלה האם אנחנו מפלים מטעמים עדתיים;

ובעניין הזה, החוק פועל, ולמשרד אסור לעשות דבר, לא בשנה הראשונה ולא

יום אחד. לנושא הזה לא שייך החוק, כי החוק לא דן בזה ולא התכוון לזה.

כאן צריך לדון רק מבחינת טובת הילדים, ומבחינה פדגוגית צריכים לבוא

מומחים. אם יתברר שילד לא תפס את השפה, וזה לא משנה 60% או 70%, אז מה

הוא ילמדו הוא לא יבין מה שנעשה. אז אם יתברר שהילד לא תפס את השפה וזה

קורה, אז צריכים לתת לו טיפול עד שהוא יתפוס את השפה. וברגע שהוא יתפוס

את השפה, מייד צריך להעביר אותו לכיתה. וצריכים לבדוק אם נותנים לו את

מלוא המאמצים לקבלת השפה.

אני מרכז תכנית בנושא חינוך. אני לא איש חוק,

ואני לא עו"ד, ולכן אני לא אדבר על ההיבט החוקי.

אני רוצה לדבר על ההיבט המעשי, מה קורה בשורה התחתונה לילדים האלו. הרי

לא ייתכן שילדים יישארו בכיתת קלט למשך שלוש שנים. וצריך לשאול את

השאלה, איזה מורים לימדו אותם? איזה הדרכה הם קיבלו? ומה הכישורים שיש

להם? כי אני לא פעם נתקל בכך שלוקחים ילדים ושמים אותם על פי התכנית של

כיתה א', אף על פי שהם בגיל ילדי כיתה וי, כי הם לא יודעים עברית, ואין

תכנית מובנית שמתאימה לקבוצה הזאת. ובמקום לקחת את התכנית הכי. טובה,

תכנית מובנית, מתאימה לקבוצה הזאת, עם המורים הכי מתאימים, לוקחים את

הילדים האלו ונותנים להם את המצוי. אני חושב שהתוצאה היותר גרועה,

אדוני היו"ר, היא שכמה מהעולים האלה בסופו של דבר מופנים לכיתות

טיפוליות ולכיתות מיוחדות, כי האחוז של העולים מאתיופיה שנמצאים בכיתות

הטיפוליות, יחסית, פרופורציונאלית, לכמותם באותם בתי ספר הוא גבוה

ומדאיג, וכולנו יודעים מה התוצאות וההלשכות של הדברים האלו על העתיד של

מה עושים בתחום ההורים, בתחום ההדרכה וההכוונה

להורים להכרת מערכת החינוך והמסגרות החינוכית, כדי שההחלטה וההכוונה של

הילדים שלהם תהיה מבוססת על עובדות ועל דברים קיימים? אתה לא יכול

לצפות מהורה שלא הסבירו לו מה זה בית ספר מקצועי או בית ספר עיוני או

מגמות עיונית ומקצועית להחליט בסוף שנה איפה יהיה הילד שלו. אני חושב

שהדברים הם יותר מורכבים. שלוש שנים בכיתות קלט זה לדעתי מדהים. זה רע

מאוד. שנה ראשונה, אני יכול לבלוע, אבל אם בשנה הראשונה לא עשו את

המקסימום ולא הביאו אותם בשנה שנייה לכיתה אינטגרטיבית, משולבת, לדעתי,

זה כישלון, וצריכה המערכת לבדוק את עצמה. אני בעמדה של שואל. אפילו עוד



לא הגענו לשלב של מאשימים, כי אני חושב שלא יאחר היום ונבוא בשאלות

הרבה יותר מאשימות מאשר שאלות מכוונות ועוזרות.

נדמה לי שהקטע המשפטי הוא בחזקת לברך, אך לא

בהכרח, יכול להיות שהוא יימצא מקלל. אני חושב

שאתה כיו"ר ועדה או אנחנו, כחברי הוועדה, צריכים לקבל את התחושה

שהאתיופים הם לא בשולי חינוך. כלומר, כל דבר שאתה משתמש בו ככלי הוא

כדי להבהיר באמת שלא נוח למישהו במשרד החינוך להעמיד את האתיופים כמעין

שמורה חינוכית, שלא מטפלים בה כראוי. לכן, העניין של שנה, שנתיים או

שלוש הוא נגזרת של כל התהליך הזה. השאלה היא איך את ה מצליח להוריד.

אנחנו עוברים לנושא של מה קורה בכיתות הקלט-,

הקליטה והקלט של תלמידי אתיופיה בתוך מערכת

החינוך. אני רוצה שמישהו מהמשרד יציג לי איך נעשה הדבר הזה.

ח. לנדנר; כל הילדים עברו מבחנים, בהתחלה, כשקיבלו אותם.

י. אהרון; על ידי ועדות השמה, כיוון שרק השנה יש הכלים כדי

לעשות להם אבחונים רגילים כמו לכל התלמידים.

הילדים בשנה הראשונה לא עבת שום ועדה. חילקו את

הילדים האלה לכיתות, פחות או יותר על פי הגיל.

בכיתות האלה, כיתות הקלט, התחילו ללמד אותם קריאה, כתיבה, חשבון, כל

הדברים הבסיסיים ללימוד השפה. לאחר זמן, לקראת חנוכה, המורים התחילו

לעשות מבדקים בכיתות, על פי מבחנים שנקבעו יחד עם המפקחים, והתחילו

לראות את מצב התקדמות הילד. בכל שלב, כשהילד התקדם והגיע להישגים

שאפשרו לשלב אותו בכיתה רגילה, העבירו אותו לכיתה רגילה בהתחשב בגילו,

מכיוון שילד בן 9 לא יכול לשבת עם ילד בן 6. נתנו לו את העזרה מחוץ

לשיעור עם מורות חיילות ובנות שירות לאומי. כל יום יצאה קבוצה עם

ההדרכה המתאימה, או להכין את יום המחר, או לקדם אותו, כדי שהילד יוכל

להרגיש טוב בכיתה. וזה לא שעה בשבוע, אלא יום יום, שעתיים-שעתיים וחצי,

והוא השתלב. ישנם מקצועות, כמו טפורט, אליהם הוא בכלל לא נכנט, אלא למד

עברית, למד קריאה. ,השתדלו לשלב את הילד גם מבחינה חברתית, ועד כמה

שאפשר לא לפגוע בו. לאחר השנה הראשונה, כשאחוז מטוים נקלט בכיתות

הרגילות, התחילו לאבחן ולראות גם בעיות אחרות בכיתה הרגילה. ילדים לא

התאימו בגלל בעיות התנהגות, בעיות מוטוריות, כל מיני בעיות שמתעוררות

גם אצל הילדים שלנו, ואז ישנה ועדת השמה, שתפקידה לראות אם הילד מתאים

למטגרת לא רגילה.

היו"ר א. נורג; האם אני יכול לנחש שהתלמידים האתיופים נמצאים

באחוז יותר גדול בוועדות השמה מאשר תלמידים

ילידי הארץ או ילדים שאינם אתיופים?

ח. לנדנר; לי אין נתון כזה.

י. קדמן; מבקרת המדינה כתבה את זה בדו"ח האחרון שלה. יש

יחסית הרבה יותר עולים בכלל שהופנו לחינוך

המיוחד, יחסית לחלקם באוכלוטיה. היא מתריעה על העניין הזה.

כאן נותן לנו המסמך נתון. הוא אומר לך את האחוז

המדויק. אם יש כאן איזושהי בעיה, אז אפשר לבדוק.

כתוב ש-3.5% מקרב ילדי אתיופיה נמצאים בחינוך המיוחד בערך 4% זה האחוז

בכל מדינת ישראל.

ח. לנדנד; כמובן שהילדים שנתקלו בבעיות לימודיות קשות ולא

יכלו להשיג את הרמה, ואי אפשר היה לשלב אותם

בכיתה רגילה, לא היתה ברירה, וטובת הילד ולא משום שיקול אחר, השאירו

אותם במסגרת המצומצמת, כדי לתת את המקסימום שאפשר.

היו"ר א. בורג; מה הפערים של הגילאים בכיתות? בכיתה של הילדים

שלי יש פערים של יותר מאשר שנתיים. ילדים

אתיופים יותר מבוגרים מאשר ילדים ישראלים. האם יש מדיניות שזה לא יעבור

גיל מסוים?

שנתיים זה ההפרש פחות או יותר. כל בית ספר עם

המועצה הפדגוגית שלו. והמחנכים וכל הצוות

החינוכי, יושבים ודנים לגבי כל ילד וילד. כל הזמן עושים מבחנים; ותנודה

יש כל הזמן. ילדים כל הזמן יוצאים וגם מתקבלים חדשים. יש עכשיו העלייה

מפלאש מורה, אז נכנסים לכיתות, שאנחנו קוראים להן היום לא כיתות קלט,

אלא כיתות אולפן. שם הם יושבים ולומדים, וכל אחד מתקדם לפי היכולת שלו

ומשתלב בכיתה הרגילה. יש לנו עדיין ילדים שגם בכיתה הרגילה צריכים

לחזור מדי פעם לכיתות האולפן, כדי שיעזרו להם. ויש לנו ילדים מצוינים,

שהגיעו מכיתות הקלט, והם בין התלמידים המצטיינים בכיתה הישראלית.

כלומר, זה דבר שתלוי גם בהישגי הילד עצמו. יש לנו בעיה בבתי ספר, שאי

אפשר לקלוט בהם את הילדים, מכיוון שעברו את ה-50% ו- 60%של ילדים

אתיופים בכיתה, למשל בקרית מלאכי. יש לנו כיתות שאין לנו אפשרות לשלב

אותם, על אף שהילדים יכולים מבחינה לימודית.

מ, גולדמן; בקרית מלאכי קורה מצב כזה, כתוצאה מכך שיש ריכוז

גבוה של תלמידים אתיופים. התלמידים הוותיקים

עוברים לחפץ חיים. בקרית מלאכי יש 2 בתי ספר ממלכתיים-דתיים, שבכל אחד

מהם מגיעים למצב של למעלה מ-50% תלמידים מאתיופיה, בכיתות א'-ח'. בבית

הספר של חב"ד לא קולטים ילדים אתיופים. פה נעשה מאמץ גדול של החינוך

הדתי.

חב"ד, על פי המבנה במדינת ישראל, על פי הסכם, הם

אוטונומיה בחינוך הממלכתי-דתי. זאת אומרת, הם

מתוקצבים ב-100% כמו הממלכתי-דתי. זאת אומרת,. יש בתוך המערכת

הממלכתית-דתית במדינת ישראל גוף, שמקבל 100% של תקצוב ומשתתף ב-0% של

המטלות בנושא הזה. איך אתה חי עם זה? שאול יהלום מצרף גם את ש"ס

לשאלה.

מאחר שאנחנו עברנו לסל תלמיד, וההקצבות נעשות על

פי מספר תלמידים בכיתה, ולא על פי כיתות בבתי

הספר, ודאי שזה מחייב אותנו לעשות מאמצים גדולים כדי לרכז תלמידים בבתי

הספר שלהם וכדי שלא נוכל לשאול את השאלה הזאת - מדוע ולמה הם לא קולטים

שזאת שאלה שצריכים לשאול. אנחנו מנסים בכל דרך למצוא פתרון, ולא

הצלחנו. ואני אומר בפירוש, לא הצלחנו שבתי ספר של חב"ד יקלטו תלמידים



אתיופים. לכן אמרתי בסקירה בפתיחת הדיון, שכתוצאה מכך שאיננו רוצים

ליצור מצב כמו זה שקורה היום בקרית מלאכי או עפולה עילית, אנחנו מנסים

למצוא פתרונות בשונה מאתרי הקרוואנים, שם אנחנו מסיעים את התלמידים. על

פי חוק חינוך חובה הורה חייב לקבל את הפתרון בישוב של המשפחה. מאחר

שבתי הספר הממלכתיים דתיים בקרית מלאכי נמצאים באחוזים גדולים של

תלמידים אתיופים, אנחנו הצענו הצעה לפני 4 חודשים, ששני בתי הספר

הממלכתיים בקרית מלאכי יקלטו תלמידים אתיופים תוך תיאום עם אנשי העדה

בישוב עצמו, שיאפשרו לפתוח שם בתי כנסת לאותם תלמידים ושעות נוספות

לחינוך דתי. לקראת תשנ"ה אנחנו נערכים. זה קרה כתוצאה ממעבר למגורי קבע

בשלושה-ארבעה החודשים האחרונים. אנחנו עושים את הפעולה.

יש בעיה. ההורים אינם מוכנים להעביר לממלכתי.

ברמלה למשל, ישבו ילדים בבית. הם עברו מאתר

הקרוואנים, מצריפין, לבית ספר מסוים, שהוא ממלכתי, וההורים שבתו עם

הילדים, ולא היו מוכנים לשמוע. יש לנו בעיה שהילדים לא הולכים לאן

שבדיוק מפנים אותם. י

יצא חוזר על דעת כולם' במשרד, בשיתוף עם הממלכתי

דתי. קודם כל יש החלטה של חופש הבחירה. זאת

אומרת, יש להורים אפשרות לבחור לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים. זה

קיים. אנחנו עושים פעולות ולא כפייה כדי לעודד תלמידים להגיע לבתי ספר,

גם לבתי ספר ממלכתיים. נכון שישגה התנגדות מסוימת, אבל לא התנגדות

כוללת של כולם. אנחנו מתמודדים עם הבעיה הזאת, ונעשה את הכל כדי לעשות

את מה שטוב לתלמידים האתיופים. זה מה שחשוב לנו. מי שירצה להמשיך

בממלכתי-דתי ימשיך בממלכתי-דתי, מי שירצה לעבור לממלכתי - אנחנו נסייע

לו, מבלי לפגוע לו בכל מה שקשור לנושאי דת. לנושאים האלה מצאנו נוסחה,

יחד עם הממלכתי דתי, כדי שנוכל להתמודד עם העניין, ואני מקווה שאנחנו

נתחיל לראות את ההתחלות כבר בשנת הלימודים תשנ"ה. אנחנו עושים מאמץ

גדול בתיאום, משום שאנחנו רוצים לצמצם ככל האפשר את הצפיפות, משום

שהנזק הוא נזק. ילדים ותיקים מעפולה עילית נוסעים ללמוד בבתי ספר מחוץ

לעפולה. בטבריה נוסעים ללביא, ובקרית מלאכי נוסעים להפץ חיים; ואנחנו

פה רוצים למצוא דרכים, כדי שיבטיחו גם הישגיות בלימודים וגם פתרון

חברתי, שיהיה פתרון נכון.

אני רוצה להתייחס לשאלה מה נעשה בכיתות הקלט.

נאמר פה על ידי חברים שמה שנלמד שם זה קריאה

וכתיבה בסיסיים. המערכת הממלכתית-הדתית לקחה על עצמו משימה לקלוט את

העדה, במילים אלו זה כתוב במסמכים, ולכן, מה שיש להדגיש זה בעיקר דיני

תפילה, מזוזה. ולא שאני מפחית בדברים אלה, אבל השאלה שלי האם זה מה

שיקדם אותם בשנה הראשונה וישלב אותם בכיתה רגילה? אלו הדברים שכתובים

במסמכים האלה, ואני מוכן להביא אותם. יש פה הבדל של שמיים וארץ בין מה

שנאמר פה למה שנעשה בשטח.

האם אתה טוען שהחומר הנלמד הוא חומר שבא על

חשבון מיומנויות יסוד, או האם אתה טוען שהחומר

הנלמד לא עולה בקנה אחד עם ערכי המסורת של העדה?

ש. ילמה; לא ולא. אני טוען שהחומר הנלמד הוא לא חומר

שנועד להביא את הילדים להשתלב בכיתות הרגילות.

אני שומע כאן תיאורטית על ילדים עולים, אבל בשטח

כשאני מסתובב בכל אתרי הקרוואנים, בפנימיות,

בבתי ספר, לא מקובל ללמד עולים מאתיופיה עברית במשך שלוש שנים. בגבעת

המורח, בעפולה, יש 'בנות אתיופיות, שלומדות בלי אף ילד ישראלי אחד או

מארצות אחרות. שנה שלמה הן לומדות כך. אין איטגרטציה שם, שלוש שנים. זה

לא מקובל. שנה זה בסדר. אני לא יודע אם זה עליית הנוער ששולחת את כל

ילדי אתיופיה ומרכזת אותם במקום אחד. הן לומדות שם תפירה, ספרות. פשוט

מאוד. זו שלוחה של הרב גרוסמן. אנחנו מעריכים אותו, אבל במעשה זה לא

יוצא כלום. בפנימיה אחרת דיברתי עם הבנות בכיתה י"ב. הן אמרו לי שהן

לומדות בנפרד, אז שאלתי למה. הן אמרו שלא נותנים להן חופשית. לישראלים

נותנים, לאחרים נותנים, אנחנו בכיתה ט' למדנו ביחד, בכיתה ז' למדנו

ביחד עם הישראלים.

כאשר אנחנו מדברים על חינוך, עלינו לזכור שאנחנו

עוברים תהליך קליטה. בתהליך הקליטה אנחנו לא רק

מתמקדים בחינוך, אלא בתחום החברתי. אז לכן, כאשר הילדים מגיעים לתחילת

דרכם לתחום החינוכי, אנחנו צריכים גם לשלב .את ההורים בתחום החינוך.

אנחנו מדברים על אינטגרציה ומעורבות כבר בתחילה, כבר בשלב האולפן. אם

החינוך טוב, אם החומר הוא טוב, הוא בעצמו מביא לנו אינטגרציה. אבל אם

החינוך ממקד אותם, מצמצם אותם באותה כיתה, באותה קבוצה כלימוד אולפן,

הוא שוב מחזיר אותם אחורה.

היום אנחנו נמצאים במצב קשה מאוד, אפילו חמור. איך וכיצד רואים את זה?

הילדים נשלחים לבתי ספר או לפנימיות. שם, הילדים לומדים בנפרד. אומרים

שהילדים מעורבים בכיתות מעורבות. כיתות מעורבות דורשות טיפול מיוחד על

מנת לקדם את הילד בתחום החינוכי.

אני יכול להביא דוגמא שאני ראיתי. נכון שהילדים

היותר מבוגרים אומרים שבגלל שהם לא למדו

באתיופיה, הם צריכים להיות בכיתה נפרדת. ובגן ילדים? הנושא של

הלימוד... אם אנשים באמת, המחנכים, אם היו מתרכזים בצורה הנכונה, אז

כמו שהילד יודע את השפה, הוא היה יכול גם להשתלב באנגלית ובמתמטיקה.

אני יודע שיש ילדים שבאו במבצע שלמה, שיודעים עברית יותר ממני, אבל

בחשבון ובאגלית הם אפס. מקצים ללימודי תורה וכדומה יותר זמן, והנושא של

להשתלב בעבודה - זה ברמה נמוכה מאוד.

נושא החיילות שעוזרות בשעות הפנאי, בשעות שהם חוזרים לבית: רוב הזמן

עובר במשחק. נכון שגם המשחק חשוב, אבל זה לא עונה על הציפיות, ולכן

צריכים גם להתמקד בנושאים האלה. ולפעמים נראה לי כאן כאילו לא יודעים

את המציאות בשטח.

ד. מולה; אני עובד סוציאלי באתר צריפין. רוב הדברים

שנאמרו כאן נכונים לגבי מה שקורה בשטח. אני

לפעמים אומר, שכאשר אנחנו דנים על עדה, צריכים להתייחס לא רק לעדה

כיחיד אלא כרוב, מפני שמדובר בעצם באוכלוסיה מגוונת, שבאה ממקומות שבהם

היו בתי ספר ולמדו, אפילו ברמה גבוהה. אבל אני רואה בשטח מה שעושים. גם

במסגרת עליית הנוער יש בעיה מבחינת מיון. יש הפניה קולקטיבית. ילדים

שהם ברמה טובה, אפילו בכיתות יסודי, כשהם מגיעים לכאן, משום שהם עולים

מאתיופיה ממקמים אותם עם אותם עולים, עם אותם גילאים, באותה כיתה. אז

יש בעיה של בזבוז.



היו"ר א. בורג; ' אתה אומר שילד אתיופי נשלח אוטומטית לכיתת קלט,

למרות שיכול חיה להיות בכיתה יותר גבוהה.

.Tמולה; שמעתי כאן שיש מבחן כניסה. אני לא יודע איזה סוג

מבחן, אם המבחן הזה תואם את היכולת של הילד.

צריכים כמובן לבדוק שמית את ההפניה של הילדים על פי הרמה שלהם, לא על

פי זה שכולם באותם גילאים, וכולם עולים מאותה מדינה. אטור לגרום לאותם

ילדים בזבוז ממש. יש כאלה שהיו יכולים להתקדם ולהשתלב אפילו ברמה טובה,

ומקפחים אותם.

לגבי בית הספר הממלכתי-דתי. אני נתקלתי בעבר, מפני שאני עובד ליד רמלה,

בכך שבתי ספר מסוימים לא רצו לקבל את הילדים, משום שהם אמרו - אתם

שייכים למסגרת הזאת, לא לנו-. זאת אומרת, כבר בשטח אתה רואה את ההפרדה.

גם כאשר אתה חוזר להורים, אין להם הרבה מודעות.

מצד אחד ילדי העדה באופן קולקטיבי, באופן מוחלט אפילו, שייכים למסגרת

הזאת ולמסגרות אחרות, ובתחומים אחרים יש בעיות של חוק דת, בעיות שקשה

לתאר. כפי שאמר מ. גולדמן, יש בחירה חופשית, אבל אני אישית חוויתי את

הדבר הזה, יש התנגדות מוחלטת של הממסד הדתל בעליית הנוער, כאשר ילדים

רוצים לעבור למסגרות אחרות. יש התנגדות קשה, שסותרת את הבחירה

החופשית.

דובר הרבה על כיתות קלט ועל חופש הבחירה ועל

האינטגרציה של הילדים וכולי. כשהכניסו את הילדים

האתיופים בשלבים הראשונים או בשנה הראשונה לכיתות קלט, התכוונו לטובה,

התכוונו שהם ילמדו ואחרי כן ישתלבו בבתי ספר הרגילים. אבל, כפי שנאמר,

ואני רוצה לתמוך בדברים שנאמרו פה, הילדים האלה לא היו צריכים להישאר

יותר משנה בכיתות האלה. ויותר מזה, הבעיה חמורה יותר. אנחנו כל הזמן

דגלנו בזה שהעולים מאתיופיה צריכים להשתלב בחברה הישראלית בכל המקומות.

עוד כשהכניסו עולים ומשפחות ראשונות, ב-81'-82י, בבאר שבע, ברחוב

החידה, התכוונו להכניס בזמנו 8-7 משפחות, עד שבסופו של דבר זה הגיע

ליותר מ-30 משפחות. מאז אנחנו התנגדנו ליצור שכונות אתיופיות. היום

אנחנו רואים, בשנה האחרונה במיוחד, בכל הערים, כמו שנאמר פה, בקרית

מלאכי, יש למעלה מ-1,700-1,600 אנשים. העיר הזאת חלשה, והאוכלוסיה שם

לא מקבלת אותם ביד פתוחה. אין בתי ספר, לילדים האלה אין חופש בחירה,

והנושא הזה נמשך. הבעיה היא יסודית יותר, והכוונה של כל הקולטים, של

משרד הקליטה, של משרד החינוך של כל הגופים האלה, היא לרכז את האוכלוסיה

האתיופית, בערים מסוימות. זה יהיה הרבה יותר חמור ממה שיש עכשיו, אם זה

בחינוך הילדים שלהם, אם זה בתחום העבודה, אם זה בתחום החברה

והאינטגרציה והכל. לכן, כל הקולטים צריכים לשים דגש ולהיות ערים לכך

שהדברים האלה נמשכים במצב הזה.

היו"ר א. בורג; אני מניח שבפרק הזה, ביסודי, בכיתות הקלט, נאמרו

רוב רובם של הדברים. אם יש למישהו משהו להוסיף

על הדברים שנאמרו, בבקשה.

י. הס; הילדים בכיתות הקלט, עדיין לא שאלנו את השאלה

איזה תנאים פיזיים יש לכיתות האלה ומי זה שמלמד

אותם ולפי מה.



י. ברודר; אני מחצרות ייסף. תלמידי בתי הספר היסודיים

בחצרות ייסף לומדים ב-35 בתי ספר שונים. נעשה

אבחון לכל הילדים, כ-450 ילדים, והשוו לממוצע של בית ספר ישראלי. המבחן

היח מבחן מותאם לילדים האתיופים, וכן השתתפה קבוצת ביקורת. הממצאים

מראים על פער גדול ופער גבוה מכיתה א' עד כיתה וי. מסקנות המחקר הזה הן

שצריך לעבוד בשלוש רמות בגיל היסוד: 1. רמת הבנת הנשמע. 2. הבנת הנקרא.

3. חשבון. הילדים העולים, שרובם בחצרות ייסף, כ-80% הם אתיופים.

הממצאים הם שמכיתה א' עד כיתה ו' יש פער גדול, משמעותי ומובהק בין

ילדים ישראלים לבין הילדים האתיופים. הפער הוא קבוע מכיתה אי עד כיתה

וי, מה שמשאיר איזה אור בקצה המנהרה.

1. תגבור לימודים. אנחנו יושבים באתר קרוואנים. ילד אתיופי, לאחר שהוא

חוזר חזרה לאתר שלנו על מנת לאכול, כל התגבור הנוסף נשאר בבית

הספר. הילדים האתיופים שלומדים בישובים בסביבה לא נהנים ממנו.

אנחנו "משנוררים" מכל מי שאפשר רק על מנת להביא למצב שנוכל אחר

הצהריים, מעבר למה שנאמר כאן, לבנות שירות לאומי וחיילות, לתת

תגבור לימודי כדי לחבר את הילדים לשפת בית הספר. יש לנו בעיה בנושא

הזה.

2. המסקנה השנייה עובדת על הנושא. של הדימוי העצמי של העולים. אם אנחנו

לא נחזק אצלם את הצדדים שהם חזקים בהם ונעלה את הדימוי העצמי שלהם,

נדמה לי שיהיה לנו קשה לחבר אותם לחברה הישראלית וללימודים. ובנושא

הזה גם קשה לנו, כי אם אנחנו מדברים על הצד החברתי, אנחנו רוצים

אחר הצהריים שהם ישתלבו בפעילות דרמה. הם חזקים מאוד בנושא הזה.

ובפעילויות ספורט. אבל מאחר שאחר הצהריים הם לא יכולים לבוא

לחזרות, משרד החינוך לא מעמיד הסעות אחר הצהריים לשילובים חברתיים

כאלה או אחרים, אנחנו לא יכולים לשלב אותם בפעילות דרמה, פעילות

ספורט, שבה הם יכולים להתבטא חזק. לחילופין צריך לתת להם תגבורים

במקום עצמו. אנחנו משתדלים. קיבלנו כל מיני עזרות על מנת להקים

קבוצות כדורגל ודברים אחרים על מנת לחזק את הדימוי שלהם.

3. המסקנה המשמעותית ביותר - חיזוק התא המשפחתי. מדובר בסדנאות

להורים, ללמד את ההורים איך לתמוך בילדים שלהם וליצור סביבה

לימודית בבתים שלהם, בסביבה שהם גרים בה, על מנת שיוכלו לתמוך

בילד.

ש. יהלום; האם אתה יכול לתת לנו במשפט אחד את הרושם שלך

לגבי כל מה שנאמר? בסך הכל מערכת החינוך ב-35

בתי ספר עושה לדעתך את מה שדרוש, כמובן באמצעים שהיא מקבלת, או יש

מחדלים ויש ילדים בכיתות קלט, שלא היו צריכים להיות שם, וילדים סתם

נמצאים בחינוך מיוחד? אני לא מדבר על מקרה אחד או שניים, אלא' באופן

כללי, הממוצע.

התרשמותי הכללית בהסתייגות קטנה, כי אני רק

מתוך הסיורים שלי אני רואה

שבתי הספר ברובם משקיעים את נשמתם כדי לעזור לילדים. בחלק מהרשויות,

שאנחנו באים איתן במגע, שהן רשויות כשלעצמן לא חזקות, הילדים של חצרות

ייסף הם נטל עבורם. הם אומרים - מה אנחנו צריכים את הילדים שלך, יש לנו



את הילדים שלנוז - ואחד הפתרונות שאני רואה, וזה מה שעלה כאן קודם

בנושא של ועדות ההשמה למיניהן, זה לעשות ועדות השמה כדי לשים אותם

בכיתה מקדמת, כדי לשים אותם בבית ספר לחינוך מיוחד וכל מיני תרגילים

מתרגילים שונים. אני לא שולח אצבע מאשימה. אני מתאר תמונת מצב. כשצריך

פסיכולוג בבית הספר, יש לבית הספר פסיכולוג על פי תקן. הם אומרים, לא,

חצרות ייסף, אתם תשלמו עבור פסיכולוג, הוא לא ילד שלנו, אבחונים אתם

תעשו. הלכתי לבית ספר יסודי בשבוע שעבר, וישבתי שם, ועברתי ילד ילד עם

המורים, ושמעתי שיש ילד שהוא 100 בחשבון יחסית לכיתה. אני מדבר על ילד

שברמת הכיתה הציונים שלו הם הגבוהים ביותר בחשבון. המורה אומרת לי:

בהבנת הנקרא הוא נהדר, ואני מחכה ל"אבל", ואז בא ה"אבל", הוא לא קורא.

אז אמרתי, סליחה, שנתיים אצלכם, ילד בכיתה ב', סוף כיתה בי, לא קורא?

אז איך את יודעת שבהבנת הנקרא הוא טוב? אז היא אמרה שהיא מקריאה לו את

השאלות והוא עונה. שאלתי אם מישהו מהם חשב פעם אולי לשלוח אותו לבדיקת

ראייה. אולי הוא נפל בין הכיסאות. זה פעם שלישית במשך חודשיים שאני

מקבל תשובה של "נפל בין הכיסאות". זה קטע שאסור לנו לאפשר אותו ואני

מקשר אותו חזק מאוד לקטע של ההורים. לילד שלי לא היה קורה כזה דבר, כי

אני הייתי יודע את זה למחרת.

היו"ר א. בורג; אני רוצח לשאול את אנשי המשרד בנושא הזה. נשאלתם

1. שאלת המיון, איך נעשים מיונים לתלמידים בתוך המערכת, קביעת רמה.

2. חומר הלימודים ורמת הלימודים. חומר הלימודים - על חשבון מיומנויות

יסוד. רמת הלימודים - האם לא הייתה יכולה להיות גבוהה יותר?

3. תשתיות - האם יש אפליה בתשתיות בין תלמידים עולים לבין תלמידים

ותיקים?

4. ועדות השמה, זאת אומרת, האם ועדות השמה לא משמשות בעצם פילטר

כלפי מטה, שבאמצעותו פולטים תלמידים על מנת לא לאפשר להם להשתלב

במערכת הרגילה?!

5. מהו התגבור לחינוך הבלתי-פורמלי לילדים האלה, שאין להם מתנ"ס ליר

הבית ואין להם כל הדברים הנוספים שילד אחר מקבל?

אני אתחיל בתכניות לימודים. המחלקה לתכניות

לימודים במשרד החינוך חיברה תכנית לימודית

מיוחדת וייחודית לכיתות קלט. העברנו אליך בחודש ינואר את התכנית כולל

שלושת מבחני האבחונים לכיתות ג'-ד'-ה' בהבנת הנקרא וחשבון. כך שתכניות

לימודים ייחודיות כן יש, ואני קצת מסתייג מההערות של המומחים שישבו

מאחור וייצגו בצורה מאוד מעוותת את הטיפול בילדים האתיופים. אני ממליץ

לסייר יחד איתם במערכת החינוך של החמ"ד, ולראות גם את נקודות האור

היפות. בכל מערכת, גם במערכת הישראלית, ישנם ליקויים, ומתגברים עליהם

עם הזמן.

לגבי תשתיות, אני חושב שיש תשתיות זהות לאתיופים העולים ולישראלים

הוותיקים. לגבי ה-1.75 - מקצים את זה לכל תלמיד בבית הספר. ישנה בעיה

לגבי תלמידים מוסע, כאשר ישנה הפרדה או הקצאת שעות לבית הספר ולאתר.

ואתה מדבר על חצרות ייסף. אני חושב שזה אחד מאתרי הקראוונים שפועלים



ופעלו יפת מאוד. לפי הביקור שערכנו שס אצל מר יהודה פאטל, ראינו שגם

תכנית הלימודים הייחודית של עופרים עובדת יפה מאוד. תכנית עופרים זאת

תכנית לימודים ייחודית לטובת הילדים מעולי אתיופיה שמסייעת להם, בשונה

מתכנית הלימודים הקיימת, גם בהבנת הנקרא כדי לתגבר ולהעשיר את השפה

ולהשתלב כמה שיותר מהר בכיתות אינטגרטיביות. שם ראינו דוגמאות יפות של

גן וכיתות, שנמצאות באתר עצמו.

לגבי הכשרת מורים - ישנה הכשרה הן מוסדית והן במהוזות לגבי מורים

שמלמדים את התלמידים העולים. נערכו השתלמויות הן במחוז והן בירושלים,

שהייתה בה השתלמות כלל ארצית. כיום אנחנו מסיימים השתלמות שנמשכה כל

השנה בשיתוף עם הג'וינט, ואני חושב שתוצרים של כל ההשתלמויות האלה וגם

תכניות לעתיד יוצאים בימים האלה בדפוס.

לגבי המיון - אי אפשר היה בשנה הראשונה, מייד עם עליית הילדים, לערוך

אותו. הילדים מגיעים, אין להם שפה, יש להם קשיי קליטה קשים מאוד, כך

שלא ניתן בשנה הראשונה למיין. ובגלל הפתאומיות הזאת, הקליטה שהייתה

קליטה קשה בהתחלה, לא ניתן היה אפילו לעבוד ,נכון עם הילדים האלה. זאת

אומרת, השנה הראשונה לא הספיקה כדי לקלוט אותם נכון במערכת ולתת את כל

הטיפול ההולם. וזה לקח עוד שנה, ורק בשנה השנייה היינו צריכים להתגבר

בנושא הגילאים, בנושא היכולת, בנושא המיון. כאשר ביקשנו מהחינוך המיוחד

- תנו לנו בבקשה את הכלים כדי למיין את הילדים, מי מתאים לחינוך המיוחד

איך אתה מדבר בסגנון הזה? הרי בשעה שאין שפה, אז

גם אין הכלים למיין ולאבחן אותם. וכעת, כאשר החמ"ד פנה לגורמים שונים

וביקש מהם מחקרים, וביקש מהם גם את הכלים למיון, הוא קיבל, וקיבל גם

הקצאה כדי לאבחן למעלה מ-1,200 תלמידים. כשאני מדבר על עולים, אני מדבר

לא רק על עולי אתיופיה, אלא גם העולים שהגיעו מחבר העמים.

מה לגבי איכות הלימוד? דובר על לימוד מצוות

וכולי על חשבון מיומנות.

י. אהרון; אני חושב שנעשה פה עוול. אני סיירתי עכשיו בשישה

בתי ספר, ואני מוכן לקחת את הצוות שיושב מאחורי

לבקר בהם. כל אחד הולך לראות מה שהוא רוצה לראות.

אני באמת מציע שתלכו לשישה בתי ספר שאתם בוחרים,

ותעבירו לנו מכתב משותף מה מצאתם.

' אני רוצה לתת דוגמא כואבת. אני קיבלתי מכתב מדסה

אני חושב, מחיפה, ושם כתבו לי: ישנם שני ילדים

ברמלה, שהגיעו בחודש ינואר, ועדיין לא נקלטו במערכת החינוך. הפנייה

הייתה לשר החינוך, למנכ"ל משרד הקליטה ולעוד מנכ"ל, אבל הם אף פעם לא

פנו לעיריית רמלה. מה קורה עם הילדים האלה?

קשה מאוד לדבר בצורה כל כך כוללנית, וכל כך לא אחראית.

יש לנו ילדים רבים, למעלה מ-1,200 ילדים, שעלו בשלוש שנים האחרונות

וניגשו לבגרות. חלקם הגדול גם הצליח. אנחנו מדברים על ילדים ועל ילדות

שנכנסו דווקא למסגרות של סייעות, אחיות וכולי, זה לאחר מיון שנעשה.

האם בפרק הזח, אדוני סגן השר, אני יכול לדעת,

שבתשנ"ה לא יהיו כיתות קלט?

זאת השאיפה שלנו. לגבי תלמידים שהגיעו בשנת

תשנ"ד או תשנ"ג, בתשנ"ה אנחנו נקפיד שלא תהיה

כיתה אחת. לגבי תלמידים שהגיעו במהלך תשנ"ד, יש צורך בשלב ראשון. אנחנו

נקפיד שזה לא יהיה יותר משנת לימודים אחת. כאלה שהגיעו במהלך תשנ"ד,

יועברו במהלך תשנ"ה לכיתות רגילות.

ח. לנדנר; באתרי הקרוואנים ברובם יש לנו מרכזי למידה אחר

הצהריים. אנחנו עוזרים לילדים עם שיעורי הבית,

(במימון המועצה בדרך כלל).

היו"ר א. בורג; כלומר, המשאב ללימוד הלא פורמלי לא מגיע אל

האוכלוסיה. אם את נותנת 1.75 וזה נשאר בבית ספר,

והוא נותן אקסטרה, אז את לא שותפה.

מ. גולדמן; אני רוצה פה לתקן, כדי שלא ייצא הרושם שמשרד

החינוך עומד מהצד, ודורשות המקומית מגדילה את

הגרעון שלה. אנחנו מעמידים חיילות, שבבוקר עובדות בבתי הספר.

היו"ר א. בורג; מכובדי, סגן. השר, הביקורת איננה על מה שאתם

עושים. על מה שאתם עושים אנחנו מברכים. הבדיקה

היא האם מה שאתם מקצים מגיע ליעדו. האם ניתן לעשות יותר? זאת הייתה

השאלה שיעקב שאל. אין ויכוח על הטוב.

י. פתאל; נשאלה קודם השאלה למה נדחים הילדים יוצאי

אתיופיה בבית ספר רגילים וגם כשהם באים לשכונות

קבע. זה מה שאנחנו עושים אחר הצהריים. אנחנו מנסים לגשר על הפער בינם

לבין הוותיקים. אני כבר שנתיים פונה למשרד החינוך - אנא סייעו לי-.

אפילו ההסתדרות עוזרת לי, ומשרד החינוך עד היום לא מוכן לתת לי שעות

הוראה בשעות אחר הצהריים והערב כדי לסגור את הפער הזה בין הילדים האלה

לבין הילדים הוותיקים.

היו"ר א. בורג; אני רוצה לעבור עכשיו לחינוך שאיננו יסודי. אני

1. במערכת התיכון בכלל.

2. כל הנושא של עליית הנוער, כל מערכת היחסים הזאת.

מ. גולדמן; הטיפול בכל התלמידים שנמצאים בחטיבות הביניים

ובחטיבה העליונה או בעיקר בחטיבה העליונה, נעשה

באמצעות עליית הנוער, האגף לחינוך התיישבותי. עיקר בתי הספר שעליית

הנוער מפעילה, זה באמצעותו. ישנם בתי ספר במספר ישובים כדוגמת נצרת

עילית. יש לנו כבר התחלות של השתלבות תלמידים בבתי ספר מקומיים, וזאת

השאיפה שלנו לקראת תשנ"ה.

היה נתון לפני מספר שנים עם העלייה האתיופית הגדולה, בתי הספר

הפנימיתיים קלטו בעיקר תלמידים שבאו באמצעות מחלקות הרווחה של הרשויות

המקומיות. משרד החינוך ועליית הנוער חיפשו דרכים כדי לסייע לתלמידים

מחוסר מקום באתרים עצמם. הם חיו במגורים זמניים במשך 5-3 שנים. עליית



הנוער לקחה על עצמה לקלוט כחלק מהמשימות שלה, והמשימה של עליית הנוער

זה לקלוט תלמידים עולים שמגיעים לארץ. העלייה האתיופית נקלטה במוסדות

של האגף לחינוך התיישבותי ומוסדות של עליית הנוער קלטו את הילדים.

במוסדות האלה רואים שאחוזים גבוהים מתלמידי הפנימיות הם תלמידים יוצאי

אתיופיה. ישנם בתי ספר שזה מגיע ל-70% ו-90%, ישנם בתי הספר שבהם זה

מהווה 30% -50% לצערי הרב, (ואני גם אתייחס למסמך שהכנו במשרד כדי

לעבור לשלב המעשי לקראת השנים הבאות), מהניסיון שלמדנו בשנים האחרונות

ראינו שעיקר המסלולים בפניומיות האלה הם מסלולים מקצועיים, ושם לא

הביאו את התלמידים לבגרות. לבנות היו מסלולים לטקסטיל ולמזון ולבנים -

מכונאות והכשרה והכנה לקראת שילובם בצבא, בתיאום עם חילות הצבא . שדרשו

כוח אדם צעיר, שיכול לקבל את הסיוע. ישנם גם הישגים שאפשר להראות

אותם.

אני יכול רק להצטער, כשמדברים על חינוך דתי, שהאולפנות והישיבות

התיכוניות קלטו מעט מאוד תלמידים. היום אנחנו יכולים לדבר אולי על

מאות. בעבר זה היה עשרות. משום שגם שם הייתה דלת סגורה. עיקר המאמץ

היה, שיפ נחו שם את הדלתות, כדי לקלוט יותר תלמידים אתיופים שמסיימים.

כבר בתשנ"ד ראינו התחלה בכיוון החיובי, ואני מקווה שלקראת תשנ"ה נגדיל

את המספר. אבל, לצערי, מדובר במאות. יש כ-6,000תלמידים ומדובר על

כ-10% שהולכים לאולפנות וישיבות תיכוניות. מרבית התלמידים הולכים

למוסדות פנימיתיים של עליית הנוער והאגף לחינוך התיישבותי. השנה אנחנו

היטלנו על האגודה לקידום החינוך. לעשות מאמץ גדול. יש בקרב העלייה

האתיופית תלמידים מצוינים. אסור ליצור כאן דימוי שהתלמידים בעלייה

האתיופית חלשים. יש להם פוטנציאל. 90% הלכו לפנימיות של עליית הנוער.

זה היה נתון. הייתה עלייה גדולה, וניסו לתת פתרונות. לא הייתה אפשרות

לקלוט את הילדים בקרוואנים של 30 מטר ושל 24 מ"ר או בקרוואנים כפולים.

ולכן נעשה מאמץ, ועליית הנוער נרתמה למשימה החשובה ביותר, כמו האגף

לחינוך התיישבותי, כמו פנימיות חשובות, ואני יכול להביא לכם דוגמאות,

וישנם הישגים. אפשר לראות הרבה דוגמאות יפות מהדרום ועד הצפון. יש

עבודה יפה שנעשית בשטח. כשראינו שהתלמידים האלה לא הגיעו להישגים

במסלולים העיוניים, המשרד לקח על עצמו ונערך בשנה האחרונה, והגענו יחד

עם עליית הנוער להבנה. אמרתי עוד בדיון על בתי הספר היסודיים, .שאנחנו

א. שהאולפנות והישיבות התיכוניות יקלטו

מספר גדול יותר של תלמידים. ב. לעודד, מאחר שהם עוברים למגורי קבע,

הישארות הילדים בבית הוריהם. אנחנו קיימנו דיון יחד עם משרד הקליטה,

ומשרד הקליטה יוצא בפעולות הסברה בימים אלה כדי להסביר להורים את כל מה

שקשור להישארות בקרבת ההורים, כדי לאפשר להורים לבחור את הבחירה לאיזה

בית ספר רוצים להגיע. אנחנו גם מגייסים 30 אקדמאים מקרב האוכלוסיה

האתיופית כדי לרכז את המאמץ במערכת החינוכית העל'תיכונית והיסודית בקרב

העלייה האתיופית. אנחנו נעודד באותם ישובים, ששם יישארו תלמידים, ללמוד

בבתי ספר ללא צורך לעבור לפנימיות. נתגבר את בתי הספר בשעות, נתגבר את

בתי הספר עם סייעים, נתגבר את בתי הספר בתכניות מיוחדות ובתקציבים

מיוחדים. יש לנו בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה, וגם את זה העלינו לדיון

יחד עם שר הקליטה. פה זה עבר בלי שאנחנו שמנו לב, וזה דבר חשוב ומרכזי.

היו"ר יודע איזה חשיבות יש לסל הקליטה ולכל נושא רכישת הספרים, המחברות

ומכשירי הכתיבה. אנחנו עומדים בסוף שנת לימודים. בחודשי הקיץ יש להיערך

לקראת פתיחת שנת הלימודים. זאת האחריות שלנו יחד עם משרד הקליטה. אנחנו

מתכוונים להיפגש עם אגף התקציבים כדי לתת פתרון מסודר. יש לנו שתי

1. לגבי הרשות בח הילדים נשלחים לבתי הספר 2. לגבי העברה

לרשות אחרת, שלא מקבלת את התשלום. הרשות השולחת מקבלת את ההשתתפות, ולא



תמיד הרשות השולחת מעבירה את הכספים. אנחנו צריכים להתמודד גם עם

העניין הזה.

לעודד יותר ויותר ילדים שיישארו בבית ההורים, מאחר שעברנו למגורי קבע.

אנחנו לא רוצים ליצור מצב שילד ינותק מהוריו כבר בגיל 13. לנתק אותו

בגיל 13 זה אומר שהוא כבר לא חוזר הבייתה. הוא מסיים את התיכון, הולך

לצבא, ולאחר הצבא מקים את ביתו שלו, ואנחנו מנתקים אותו מגיל 13.

ואנחנו רוצים להשאיר אותו ולאפשר לו את האפשרות השווה לכל ילד אחר

בישראל.

אנחנו עושים פעולת הסברה גדולה מאוד לילדים האלה. אנחנו בדיונים עם

הרשויות המקומיות בימים אלה כדי להיערך לקלוס את הילדים האלה בבתי הספר

התיכוניים המקומיים, כדי לעודד אותם לקלוט את הילדים האלה. זה משימות

לא קלות. אנחנו עושים את המאמץ לאפשר לרשויות לקבל את כל הדברים

שעות, סיוע לפעילות חברתית אחר הצהריים. נכון שזה לא היה

בעבר.

היו"ר א. בורג; יש לי שאלה בעלת שלושה פרקי משנה: אם אנחנו

הקדשנו כאן כמעט שעה וחצי לנושא 27 כיתות קלט

בחינוך היסודי, ומסתבר לי שכל החינוך התיכוני כולו הם קלט אחד גדול. זו

1. האם יש תכנית עם נורמות שאומרת, שבתאריך זה וזה, בשנה זו וזו, אני

אגיע למצב ש-X ילדים מהתלמידים העולים מאתיופיה יהיו בתוך מערכת

התיכון הישראלית הוותיקה? אם יש תכנית כזאת, תוצג בפנינו.

2. במסגרת הקיימת, כל עוד לא כל התלמידים עובדים והם נמצאים בתיכון

קלט בעליית הנוער, אני באופן עקרוני חושב שיש לי ויכוח עם ח"כ

יהלום. אני מבין מה התפקיד של עליית הנוער, אני לא בטוח שאני רוצה,

שילדים שגומרים את החינוך הממלכתי כבר בארץ, עוברים לחינוך שהוא

מחוץ למדינה. אם היית אומר, שהם מתחילים בחינוך שהוא חוץ-מדינתי,

שהוא חוץ-ממלכתי ועוברים לחינוך הממלכתי, הייתי קונה את זה. אבל

להתחיל בממלכתי ביסודי ולעבור אחרי כן לחינוך חוץ ממלכתי, יש כאן

איזה כשל הגיוני, שאני פשוט לא מבין אותו.

3. האם אני כחבר וועדת חינוך עם חברי ועדת החינוך יכול להיות סמוך

ובטוח שנורמות הלימודים ונורמות ההישגים שחלות על תלמידים במערכת

החינוך הכללית הוותיקה חלות גם במוסדות עליית הנוער? או שמה שיעקב

ציין שיש פערים מובנים עד כיתה ו' וכולי, ממשיך ומונצח בתוך המערכת

התיכונית?

אנחנו כאן נכנסים ותוקפים נושא, כאשר בציונות

קיימים דברים ברורים. קיימת בסוכנות מחלקה

לעליית הנוער. הרי יש כתבות בלי סוף על מה שנעשה באתרי הקרוואנים

ברובם, ואיזה פשע ואיזה זנות ואיזה סמים יש בכמה מהם. ואתם יודעים את

הבעיה. לילד יש קרוואן בסך הכל ואין לו ספרייה ואין לו מתנ"ס ואין לו

שום דבר. אז באים ואומרים, שעליית הנוער פותחת את שעריה לילד הזה, שהוא

מקבל את הדברים בפנימייה.

אדוני סגן השר, אתה מודח שכיתות הקלט נכשלו

כישלון חרוץ. בשנח חראשונח ישנח אולי סיבה לכיתת

קלט. בשום אופן אין שום סיבח בשנח חשנייח. אני שואלת אותך, אם אתח

מבטיח לנו כאן שבשנח הבאה ב-1 בספטמבר, לא תהיינה יותר כיתות קלט לא

ביסודי ולא בעל-יסודי.

לגבי היסודי - עניתי והתייחסתי. לגבי העל-יסודי

- אני לא יכול להתייחב, משום שבעל-יסודי, כמו

שאמר יו"ר הוועדה, זאת תכנית שאנחנו צריכים לקבוע אותה ל-4 שנים.

תלמידים שנמצאים היום בכיתות ט' או י' עד י"ב יסיימו את בתי הספר שלהם

בעליית הנוער.

אנחנו בשלב השאלות. יישאלו השאלות ותינתנה

תשובות. השאלות יישאלו לגבי מערכת החינוך. הבעיה

שלנו איננה עם עליית הנוער. הבעיה שלנו היא עם האחריות של מערכת החינוך

הישראלית על התלמידים, שהם אזרחי ישראל מרגע עלייתם.

מ. גולדמן; אני רוצה להתייחס נקודה נקודה. במהלך תשנ"ד

מרבית התלמידים האתיופים היו באתרים זמניים,

באתרי הקרוואנים, ונעשה מבצע גדול באמצעות משרד הקליטה ומשרד הבינוי

והשיכון להעביר אותם למגורי קבע. עד כה עבת כ-30%. עד שנת הלימודים

תשנ"ה נגיע ל-55%. מקרב האוכלוסיה- של ה-55% אנחנו מעודדים את תלמידי

כיתה טי. כיתה טי ולא, כיתה ז', משום שמרבית התלמידים בממלכתי לומדים

בבתי ספר יסודיים, ולא בחטיבות הביניים, ושם אנחנו מעודדים ונעודד המשך

לימודים בבתי ספר מקומיים.

אני ילד ותיק, ואני גומר כיתה חי, האם אני יכול

ללכת למוסד של עליית הנוער?

רק באמצעות מחלקת הרווחה.

זאת אומרת, שאתה מחליט אוטומוטית, בהגדרה, שכל

ילד שהוא עולה חדש מאתיופיה צריך לעבור דרך

מחלקת הרווחה?

לא. רק אם הוא עובר דרך הרווחה, ומה שאמרתי

נכון לילד ותיק.

ש. יהלום; תפקידה של עליית הנוער לטפל בהורים. וברגע שהיא

מטפלת בהורים, זה לא שייך לרווחה. בשנים שלא

הייתה עלייה הייתה שאלה אם לסגור את כל עליית הנוער וכל המוסדות. מדינת

ישראל והסוכנות הגיעו להסכם שבשנים האלה הן ילקטו ילדי מצוקה. לכן

עכשיו, כשהגיעה העלייה מאתיופיה, ירד מאוד הנושא.

אני רוצה לבדוק האם אני יכול להנהיג ללא כפייה

את הנורמה שילד, עולה כוותיק חייב להירשם לבית

ספר במקום מגוריו אוטומטית, לא בעידוד. רק אם הוא יגיע למחלקת רווחה

וכולי, הוא יגיע למקום אחר.

פעולת ההסברה שלנו בקרב האוכלוסיה האתיופית

מיועדת לחזק את מה שאתה אמרת. קודם כל, הבחירה

הראשונה שלו זה להירשם לבית ספר מקומי או בשכנות לישוב. לא בכל ישוב יש

בתי ספר תיכוניים. המאמץ שלנו הוא בעיקר לגבי החדשים, לגבי אלה שמגיעים

לכיתה זי או לכיתה חי. הרשויות המקומיות צריכות להתמודד, ובעיקר, לצערי

הרב, זה קורה באותן רשויות חלשות ולא ברשויות החזקות. הרשויות בקרית

מלאכי או בעיר פיתוח אחרת לא מסוגלות להתמודד עם קליטת התלמידים

האתיופים בלי סיוע ממשלתי. ולכן אנחנו בונים מודל מיוחד, (וקיימנו על

זה דיון), שיאפשר לקלוט את מרבית הילדים בבתי ספר תיכוניים. אי אפשר

להתעלם מכך שמשפחות חד הוריות ומסוג אחר או יתומים - הפתרון שלהם הוא

קליטה בפנימיות. וזה לא קשור רק לעלייה האתיופית. יש לנו בעיות כאלה,

ויושבים כאן אנשים שיודעים את זה, אנחנו מתמודדים. שמחתי לפני כשבועיים

במסיבת סיום של בית ספר כדורי, כשבני היה בין תלמידי יב', שסיימו שם,

בכיתה שלו היו גם תלמידים אתיופים, שהוכוונו על ידי הרשויות המקומיות

וההורים להגיע ללמוד שם. חלק הופנו לשם באמצעות עליית הנוער, חלק הופנו

לשם באמצעות מחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות, ואנחנו יודעים שהסיוע

של עליית הנוער הוא לא רק נטו של עליית הנוער. לא ניצור פה איזה דימוי

כזה.

האגף לחינוך התיישבותי ובתי הספר הקיבוציים קולטים גם הם ילדים

אתיופים, כמו שהם קולטים גם ילדים מחבר המדינות. אנחנו בתחילת הדרך,

מספר קטן של תלמידים. יש לנו היום כ-250 תלמידים בפנימיות ממלכתיות,

והמגמה היא להגדיל את המספרים, כמו שהמגמה היא לקלוט ילדים מחוננים

באמצעות האגודה לקידום החינוך ולשלב אותם באוכלוסיה הוותיקה.

ההבטחה שלנו היא לטווח של שלוש שנים. אני התייחסתי לבתי ספר היסודיים,

משום שאני לא יכול לדבר על תלמידים שלומדים בכיתה י'. מילד בכיתה יי לא

מונעים.

ד. איציק; כן מונעים ממנו. אתה יודע שמונעים, ואני אתן

הרבה דוגמאות לכך שמונעים.

המאמץ שלנו מושקע באלה שלא נכנסו.

אנחנו קבענו לעצמנו שבתוך שלוש שנים נוריד את

מספר התלמידים שהולכים לפנימיות מקרב אוכלוסיה האתיופית למצב של שליש

מהתלמידים במקום 90% של היום. אני אמרתי שאנחנו לא רוצים ליצור נתק

מבית ההורים כבר מגיל 13.

אנחנו צריכים ללמוד מהנסיון של העבר. אני מציע שנביא נתונים לוועדה

בעוד כחודש, לאחר שנשב עם אגף התקציבים ועם מרכז השלטון המקומי. אני

רוצה שנקבע דבר מסודר עם נתונים. אנחנו ישבנו עם עליית הנוער, עם צוות

משותף שלנו ושלהם, משום שעליית הנוער קיבלה על עצמה משימה חשובה מאוד

יחד עם משרד החינוך, לקלוט תלמידים גם מחבר המדינות בתכנית "נעלה 16".

גם על זה נקיים דיון מסודר כאן. אני לא רוצה ליצור מצב שיגידו שהבאנו

את העולים מחבר המדינות או תלמידים במסגרת "נעלה 16", וילדים אתיופים

נשארו באתרים ובמגורי קבע. גם את זה צריך לזכור. אנחנו צריכים לדעת

שמדינת ישראל קיבלה על עצמה הרבה מאוד מטלות ויש לה משימות בדרך. ואם

אנחנו רוצים להתמודד עם המשימות הקשות והחשובות, יש לנו עבודה מאוד



קשת. שמחתי שיש לנוי שיתוף פעולת יפת מאוד עס כל תארגונים, משרד תקליטת

מצד אחד, משרד החינוך מצד שני.

בחור מפנימיית חורנ; למדתי שנתיים בקרית חינוך מעלות, ולא הלך לנו

טוב. חזרנו על מח שלמדנו. מחזירים לנו את המבחן

שלנו. שלוש פעמים עשינו את המבחן. נמאס לנו ונמאס לי. אני רק נמצא פה

חודשיים-שלושה בישיבת חורב. הפסדתי את כל השנה. עכשיו אני במכינה. אני

יותר מבוגר מהכיתה, ואני לומד עם אלה שבאו מהפלאש מורה, והם בגיל

13-12, והם נמצאים איתנו. הם גם כן חדשים, נמצאים בקושי שנה. ואנחנו

נמצאים שלוש שנים, וזה ממש דבר לא טוב. כמה מהתלמידים שנמצאים בעליית

הנוער לא מתקדמים בכלל. קרית חינוך זה של עליית הנוער. בדרך כלל

התלמידים שנמצאים בעליית הנוער לא מתקדמים בכלל.

אני חושב שהנתונים בסדר ונראים יפים, אבל אני

חושב שזאת עטיפה כל כך קטנה, שרוצים לעטוף בה

דבר כל כך גדול. מדברים על האגודה לקידום החינוך - לפי מה שמפרסמים

במשרד הקליטה, נדמה לי ש-70 לומדים שם, הכמות היא טיפה בתוך הים.

לגבי אבחנה של ילדים וועדות השמה. אנשים בוחנים ועושים אבחנה. זה לא

נעשה בכל המוסדות. אנשים לא מכירים את התרבות, ולא מכירים מי אלה עולי

אתיופיה. בבית מחנכים אותך להיות ילד שקט, שיושב בצד, שלא מפריע הורים-,

בבית אתה ילד טוב. בכיתה אתה נתפס כילד שיש לו בעיות שכליות, ואם הוא

יושב כל הזמן בכיתה- בשקט ולא דוחק רגליים וידיים ומדבר, בסוף הוא הולך

להיות ילד לא טוב. מי שמאבחן אותו לא יודע את התרבות של העדה. כאן יש,

לדעתי, דבר מאוד גרוע שקרה. הגיעו עולים מאתיופיה מ-79' עד 81'. אפשר

ללכת היום לבתי ספר ולמצוא אנשים שמחנכים שם מעל עשר שנים, ולא יודעים

את הרקע ואת התרבות של העולים מאתיופיה. אני פגשתי מורים שאמרו שאף פעם

לא היו להם השתלמויות, ואני גם לפעמים נותן במקומות מסוימים השתלמויות,

ואנשים נדהמים לשמוע דברים חדשים, אחרי שכבר עשר שנים הם מלמדים עולים

מאתיופיה.

לגבי הפנימיות, אנחנו שמענו על התכנית. אני לא יודע אם התכנית הזאת

תפתור את הבעיה. המצב הקיים הוא מצב נתון. אחוז גדול מאוד מעולי

אתיופיה לומדים בעליית הנוער, והאחוז הזה מנותק מהתרבות שלו ומהבית

שלו, מנותק מההורים שלו. הרב בא-גד אמר קודם - מה רע להם בפנימייה!!-.

אנשים שאומרים את זה הם אנשים שחושבים שהבית שלהם לא טוב, שעדיף להם

בפנימייה. מי שחושב שהבית הוא דבר טוב, ולא משנה באיזו פנימייה תהיה,

לעולם לא יגיד שהפנימייה היא יותר טובה מהבית. בעליית הנוער המצב הנתון

הוא ניתוק מוחלט בין ההורים לילדים, וצריך לשים כרגע אנשים מהעדה שגם

יעבדו על השילוב של הבית, הקשר של התלמידים הללו עם הבית שלהם, לא לשים

אותם על אי בודד ולהגיד להם - אנחנו נעשה אתכם ישראלים יפים, ומה שהיה

לכם זה יפה ונכון, וההורים שלכם לא יודעים-. לא נביא אותם לאסיפות

הורים, לא נעשה להם סיורים פה. יכול להיות שגם בגלל האווירה המסוימת

השוררת שם ילדים מתביישים להביא את ההורים: את האבא הזקן שלא יודע

עברית ויתחיל לשאול בדברים שהוא לא מתמצא. פה צריך לעשות פעולה, ואנשים

צריכים לעבוד על הקשר הזה עם ההורים ועם הפנימיות. ובכלל בפנימיות,

כולנו יודעים, ההכוונה היא למקצועות, ולא למגמות העיוניות. היום בהרבה

בתי ספר הגיעו למסקנה, שעדיף להשקיע בתלמידים 4-3 שנים בתיכון, במגמות

עיוניות, ולהשאיר להם את העתיד פתוח. אם ירצו ללמוד באוניברסיטה או

במכללות, העתיד יהיה פתוח בפניהם. מה שקורה הוא שמכניסים אותם למסגרת



אחת, מקצועית. הם משתחררים מהצבא ורוצים ללמוד, והנתונים שלהם לא

מאפשרים זאת, ואז מנסים לבנות כל מיני מכינות, לעקם נתונים וקריטריונים

וכולי. אני אומר שזה דבר שלא צריך להימשך, צריך להפנות אותם למגמות

העיוניות. מי שיצליח יצליח, ומי שלא יצליח במגמות העיוניות, לפחות

העתיד יהיה פתוח לפניו. ואם אחרי זה הוא ירצה ללמוד מקצוע, הוא יוכל

לעשות מכונאות רכב בשמונה חודשים. לא צריך לשבת ארבע שנים בכיתה וללמוד

מכונאות רכב. את זה צריך למנוע. צריך להפנות כמה שיותר למגמות עיוניות.

המצב הוא מצב פסול, ואנחנו לא בשלב של להאשים, אנחנו מציעים. אבל אם

המצב הזה לא ישתנה, יהיו אנשים שיכתבו על זה ספרים ויתפרסמו, ויראיינו

אותם בטלוויזיה, אבל המצב יהיה שהעדה לא תהיה משולבת לעוד הרבה דורות.

הקליטה של הילדים האתיופים, ההחלטה לקבל אותם,

אדוני יו"ר הוועדה, התקבלה לא על דעת עליית

הנוער, אלא דווקא על ידי הגופים הממלכתיים, קרי ממשלת ישראל. ולאורך כל

השנים, מאז 1981 ועד היום, אנחנו במאבקים תמידיים של משרד הקליטה, של

משרד החינוך, של הרשויות המקומיות ושל ההורים ושל הארגונים של כל

העדות, לקלוט כמה שיותר ויותר ילדים אתיופים לתוך המערכות הפנימיתיות.

איו רק הצלחות בפנימיות, ואין רק הצלחות בחינוך, יש גם כשלונות. ואנחנו

לומדים כל יום מהכשלונות. אי אפשר היום לצייר איזושהי תמונה. אם הייתי

יושב כאן מהצד, הייתי אומר - איזה עוול עשינו לילדים האלה-. אני אומר

לכם עם יד הלב, ואני עובד במערכת הזאת כבר 20 שנה, ואני מטפל בנושא

האתיופי כבר 11 שנה, ואני סיירתי באתיופיה, הייתי חודש ימים לפני מבצע

אילולא עליית הנוער הייתה קיימת בזמן מבצע

משה ומבצע שלמה, היו צריכים להקים אותה ולקיים אותם רק בשביל העניין

הזה. ואני אתן גם דוגמאות.

במערכת הזאת לומדים היום כ-5,000 בני נוער, והיו מספרים גם יותר

גדולים. אנחנו לחמנו במשך כל השנים לא לקבל באופן אוטומטי כל ילד.

1,500 ילדי מבצע משה הגיעו ללא הורים, מגיל 0 ועד גיל 20. עליית הנוער

חויבה לקבל אותם ישר מהמטוסים. אז מי שעסק בעניין הזה יודע: ממבצע משה

ועד מבצע שלמה הגיעו מאות ילדים במשך כל חודש ללא הורים. היינו צריכים

לקלוט גם אותם לפנימיות. במבצע שלמה, כאשר הגיע הגל של 15,000 או

18,000 עולים, לא היה איפה לקלוט את כולם, לא במערכת החינוך. ואז ביקשו

מאיתנו, במבצע שלמה, 2,500 בני נוער, מגיל 12 ועד גיל 19, ו-21 נקלטו

במערכות החינוך. לכן המספרים נוצרו כפי שנוצרו.

עד עצם היום הזה, כולל השנה הזאת, יש עלינו לחץ לא רק של הרשויות, אלא

של ההורים ושל הארגונים כדי לקלוט את ילדיהם בפנימייה. והפנימייה

פתוחה, ועליית הנוער פתוחה לכל הילדים.

אני מבקש את התייחסותך לשני דברים: לרמת

הלימודים ולהסללה.

י. שילה; הדבר הזה נוצר גם במבצע משה וגם במבצע שלמה

וביניהם. הייתה בזמנו החלטה שהילדים האתיופים

יתחנכו במערכת הדתית. אנחנו כבר שנים שואלים את ההורים מה הם רוצים,

חינוך דתי או חינוך כללי. בערך, אם אני מדבר על 500/0 + מקומות שילדים

מרוכזים בהם, הייתי מדבר על 8-7 מקומות שבהם מרוכזים למעלה מ- 70% ילדים

עולים מאתיופיה מתוך 55-50 מקומות חינוך.



על פי הממצאים החינוכיים והמצב הלימודי של הילד, על פי הישגיו של הילד

עצמו, כ-60% מבני הנוער לומדים במערכת המקצועית.

אם כך, לעולם הם לא יצאו מהמעגל הזה.

אם אתה תבוא ותגיד, המבנה שאני בניתי הוא מבנה

שמיועד למשוך את כל המערכת כלפי מעלה, לכיוון העיוני והבגרות, אתה תמצא

את עצמך תוך חצי שנה או שנה עושה סקר ומוצא את כל התלמידים מוכווני

בגרות. אם אתה תבוא מלכתחילה ותגיד: אני החלטתי שאני עושה את הילדים

האלה תופרות וכל מיני דברים מהסוג חזה - אתה תייצר ילדים מהסוג הזה.

אתם עושים בכיתה טי את המבחן. כאשר מדובר בילד

ישראלי רגיל, ההנחה אומרת שהוא מגיל 0 ידע עברית

ולמד בבית. אבל ההתקדמות של ילדי אתיופיה, מאחר שהם עולים חדשים ורובם

בסדר גמור, היא בקפיצות גדולות מאוד, ואז יכול להיות שביא' הוא הגיע

לעיוני, אחרי שהוא יודע עברית וכוי. אבל אם אתה כבר בכיתה טי קובע את

גורלו, אז בזה חיסלת את העניין עד כיתה יב'. זאת הנקודה שזה לא דומה בה

לילד ותיק בארץ.

כל בתי הספר שהילדים מוכוונים אליהם הם בתי ספר

מקיפים, שיש בהם גם מסלולי בגרות, גם אם הם

בחלקם טכנולוגיים, הם טכנולוגיים במגמות מסמ"ת שיש בהן בגרות. הם כולם

בפיקוח משרד החינוך. מקודם הובן כאילו שיש איזושהי מערכת חינוכית

ייחודית של עליית הנוער. עליית הנוער מפנה את הילדים ומממנת את החזקתם

בפנימייה. מרבית הילדים האלה לומדים במגמות בגרותיות. אם אנחנו מדברים

על השנתון שמסיים היום, שיש בו כ-450 תלמידים. מתוך 450 התלמידים האלה

כ-60% לומדים במגמות שניגשות לבחינות בגרות.

אני מאוד מצטער, אבל זה לא נכון. 73% לומדים

במגמות מקצועיות.

היום, עם הרפורמה בחינוך הטכנולוגי, החינוך

הטכנולוגי זח לא חינוך של הכשרת מקצועית.

כולם ניגשים לבגרות. אני יכול לדבר על המספרים של שנה שעברה. זכאים היו

בערך 22%.

אם יש לך מערכת שהיא מוכוונת לבגרות - 60% ממנה

על פי הנתונים שלך. עכשין אתייחס ל- 60% בתור

100%. רק 20% מהם עוברים, אז או שמשהו לא בסדר בבחינות הבגרות, או

שמשהו לא בסדר בתלמיד.

אתה מדבר על מערכת החינוך הישראלית, שממוצע

ההצלחה בבגרות בה הוא 34% - הממוצע הארצי. אני

מדבר כרגע על כאלה שהשלימו במכה ראשונה את כל הבחינות. חלקם - יכול

להיות שישלימו אותן גם בשלב מאוחר יותר.

כמה מהבחינות הן עיוניות וכמה מקצועיות?

זה לא משנה. היום, עם הרפורמה בחינוך הטכנולוגי,

אתה מדבר על מערכת שהיא ברובה מערכת מודולרית.



המספרים האלה נמצאים בעלייה מתמדת, וצריך לקחת בחשבון שאנחנו מדברים על

ילדים שבחלקם הגיעו ארצה בגיל יחסית מבוגר. אנחנו אמנם שלוש שנים אחרי

מבצע שלמה, אבל אנחנו קלטנו ילדים במבצע שלמה בגיל 14-13, שבעצם רק

התחילו את מהלך הלימודים הסדיר שלהם, כשהם הגיעו ארצה. גם במבצע שלמה,

עם כל מה שדובר פה על מערכת של לימודים שהייתה באתיופיה, עדיין למעלה

מ-70% מהילדים האלה הגיעו לכאן, ולא למדו במסגרת מסודרת שם.

אני מדבר על ה-40%, לא על ה-60%. השאלה שלנו

הייתה למעשה, מדוע לא תבנו מערכת בגלל הקפיצות

הגדולות של ההתקדמות, שנניח בשנתיים הראשונות מתוך ארבע השנים, כולם

לומדים תכנית עיונית, תכנית רב-תכליתית, ואז הם יכולים לעבור.

כבר השנה בתשנ"ד, גם בכיתה טי וגם בכיתה יי,

עדיין הילדים האלה לא מכוונים למסלולים

מקצועיים. הם לומדים, לימודים כלליים, מתוך הנחה שלקראת כיתה יא' כל אלה

שיוכלו יגשו ללימודים עיוניים. אני מדבר על תכנית שהיא לא תכנית

עתידית, אלא תכנית שהיא כבר מתקיימת השנה. רק אלה שבכיתה יא' יסתבר שהם

לא מסוגלים לסיים לימודים עיוניים לבגרות, יוכוונו למסלול מקצועי.

ע, אקלים אמרה; יש טעויות מאוד בסיסיות בנושא הקליטה שלנו.

ואנחנו יכולים לדון פה מהיום עד מחר, ואף אחד לא

מבטיח לנו שההבטחות שאתם מקבלים נאכפות על ידי אלה שמבצעים את הדברים

בשטח. אם אנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו יכולים לראות שורה של החלטות

שהתקבלו במשרד החינוך ולא נאכפות בבתי הספר. אני יכול להגיד שיש חוזר

של משרד החינוך שאומר - לא יעלה מעל 25% מכלל האוכלוסיה בבתי ספר של

העלייה שלנו. והיום יש בתי ספר שיש בהם עד 80% ועד 70% וכו', והם

קיימים. נאמר שיש תקציבים בנושא של קניית הספרים או דברים אחרים

שמופנים לרשויות המקומיות, והתקציבים האלה נבלעים באותם גרעונות שיש

לרשויות המקומיות, ומי שנפגע זה הילדים שלנו. לילדים שלנו אין ספרים,

אין מחברות ואין כלום, והם יושבים ובוהים בכיתה ולא קולטים שום דבר.

יש נושאים אחרים שהוחלטו פה, ואף אחד לא מבצע בשטח.

אני בעצמי בוגר עליית הנוער. אני למדתי בימין אור, ואולי בתקופתי

ההתייחסות הייתה אחרת לנושא שלנו. וגם האחוזים שהיו בפנימיות היו

נמוכים יחסית, והיום, כבר ציינו, לאן האחוזים מגיעים.

ש. יהלום; - בן כמה אתה?

ע, אקלום אמרה; אני בן 25.

ש. יהלום; אתה יכול להגיד איך אתה מתאר את התקופה, את

הפנימייה, האם הפנימייה עזרה לך או הפריעה. תן

לנו את ההרגשה. האם אתה חושב שבבית היית מקבל יותר?

ע. אקלים אמרה; יש תחומים שהיא עזרה לי בהם, ויש תחומים שאם אני

מסתכל אחורה, מאוד מפריעים לי היום.



ש. יהלום; י אם היום היית צריך לחזור על החיים שלך, אתה חושב

שזה הפתרון הטוב שניתן בנסיבות הקיימות או

טעות?

הדברים הם לא מוחלטים. יש דברים שקיבלתי

בפנימייה, והם טובים, ויש דברים שנמנעו ממני

כתוצאה משהותי במסגרת הזאת. אחד הדברים זה הנתק המוחלט שיש מההורים.

זהו דבר, שאולי היום לא נותנים לו חשיבות, אבל יש לו השלכות מאוד

חמורות על הילד עצמו, על היכולת שלו לתקשר עם ההורים ועם הילדים

במשפחה, עם הקרובים וכולי.

ישנם ריכוזים מאוד גבוהים בעליית הנוער, והמגמות הן מגמות שהיום אין

נגרות וטבחות ומכונאות. כפי שאמרו פה, אפשר

ללמוד דברים אלה במספר חודשים, ולא צריך לשחות 4 שנים בשביל ללמוד את

המקצועות האלה.

אני למדתי במגמה עיונית.

יש עוד נקודה שפה אולי אנשים לא מתייחסים אליה. יש אוכלוסיה שמשום מה

לא מתייחסים אליה, וזו האוכלוסיה הוותיקה, שהגיעה במבצע משה ולפני כן

ובין השנים, עד מבצע שלמה. זאת אוכלוסיה שההנחה הממסדית היא שהיא נקלטה

בצורה טובה, והיא אמורה לתפקד כגלל האוכלוסיה. ואנחנו רואים מצב שבו

האוכלוסיה הזאת לא' נקלטה בצורה טובה, ואין אף מוסד או גוף שמתייחס

אליה, ויש לה עדיין צרכים מאוד ספציפיים בנושא החינוך. זה ילדים שהיום

אנחנו מטפלים בהם ושמוגדרים כנערים בסיכון. זה נגע חברתי שהולך ומתפשט,

ואנחנו עומדים פה ומזהירים. התאוצה היא תאוצה מאוד גדולה. צריך לעצור

את זה בזמן. צריך לשים לב לזה. אני חושב שהפסיפס הזה של החברה הזאת,

שהגיעה בין השנים האלה, הוא חלק מכלל החברה הישראלית, וצריך גם פה לתת

התייחסות, ואנחנו צריכים לעצור את הנגע הזה. אני וחברי שיושבים פה

מטפלים בכ-50 ילדים בבית ספר אחד, תיכון בבאר שבע. אני לא יודע מה קורה

בשאר הערים. אנחנו מאוד זועקים בנושא הזה. יש נושא של חינוך מיוחד

שהזכירו אותו, שאני לא רוצה לחזור עליו. הכלים בהם מאובחנים הילדים

האלה לא נכונים. הכלים שקיימים במערכות המאבחנות אינם תואמים לתרבויות

שונות. אלה כלים מערביים, שלא בודקים את העולם שבו גדל הילד. אני לא

יודע איזה מבחנים נותנים פה במשרד החינוך, האם אתם נותנים להם שאלות

שבודקות ידע כללי בקולנוע, ידע כללי בפיסיקה?! הילדים האל הממבצע שלמה

גדלו במרעה, וקיבלו תוכן עולם שונה לגמרי.

פ. סתווי; נכנסו לנושא הזה של בני העולים מאתיופיה רק השנה

בעצם בקטע הפנימייתי. כמו שמ. גולדמן אמר,

הרעיון היה לפעול בקרב העדה הזאת, כמו שהאגודה פעלה או פועלת אצל בני

העולים של שנות ה-50 וה-60 וכך הלאה. זאת אומרת, הכוונה היא לאתר את

הילדים המוכשרים על מנת לשלב אותם השתלבות של אמת, של ממש, במוסדות

המובילים במערכת החינוך בישראל. מצאנו, באמת להפתעתנו ולשמחתנו, שיש

בהחלט פוטנציאל מבטיח של ילדים כאלה. השנה התחלנו, בזהירות רבה, עם 78

ילדים, והם נמצאים עד היום. בתשובה לשאלה, ח"כ יהלום, למ ה לא יותר:

הסיבה היא לא רק תקציב. בסך הכל האגודה לקידום החינוך מטפלת היום

בכ-3,000 תלמידים ישראלים. בשנה הבאה אנחנו מתכננים לשלש את המספר (78

תלמידים). לזה צריך לגשת בזהירות, מפני שאנחנו רוצים למנוע כל אפשרות



שמוסד יעשה כיתות או הקבצות. זה א-ב, ובאמת יותר ב-7-6 ילדים בשנתון

אנחנו לא מכניסים באותו בית ספר, על מנת שהילדים אכן ישתלבו השתלבות של

ממש. הם באמת משתלבים בבתי הספר היותר טובים של מערכת החינוך היום, גם

בחינוך הממלכתי דתי וגם בחינוך הממלכתי. דרך אגב, כ-40% מהם הלכו

לחינוך ממלכתי. בשנה הבאה אנחנו מדברים על מספר של עוד 200 תלמידים

כאלה.

התחלנו בכיוון שני לפני כשנה, וזה כיוון הרבה יותר מעודד. במסגרת

המכינות הקדם-אקדמיות בשנה שעברה הכנסנו קבוצה של 60 יוצאי צבא

לאוניברסיטת חיפה. כל השישים סיימו. 48 מהם השתלבו באוניברסיטה, ו-12

מהם הן בנות שהשתלבו בבית ספר לאחיות. השנה המספר הוא כבר 200, שלומדים

במכינות הקדם-אקדמיות. כל צעיר משוחרר צה"ל, ולא חשוב באיזה מגמה הוא

למד, אפילו במגמה מקצועית ללא בגרות, כל צעיר כזה יכול להשתלב במכינה

ולסיים את השכלתו התיכונית ולמצוא את מקומו אחר כך באחד הנתיבים, גם על

פי בחירתו וגם על פי יכולתו. למכינות אנחנו נותנים גישה לכל משוחרר

צה"ל, בלי יוצא מן הכלל. יכול להיות רק מיון במגמות מסוימות, למשל

לטכניון הוא לא יכול להתקבל, אם הוא לא עמד בתנאים מינימליים. אנחנו

פחות לוקחים מראש בחתך יותר נמוך, מפני שהמכינה נותנת טיפוח.

קריאה; . אבל הם לא נמצאים במכינות הטכנולוגיות. לפחות

ממה שאני יודע, בבן-גוריון, ה-30 האלו כולם

במכינה למדעי החברה והרוח. זאת. אומרת, משום שהם לא היו במגמות

העיוניות, הם לא יכולים ללמוד מתימטיקה, פיסיקה, אנגלית ב-5 יחידות.

פ. סתווי; המכינות הן לא רק של שנה. יש גם של שנתיים

ושנתיים וחצי. כך שאם הבחור בא עם חסך גדול

וגבוה מאוד, הוא ילמד יותר משנה אחת.

ד. איציק; אדוני יו"ר הוועדה, אני רוצה ברשותך להשתמש

במושג שאתה אמרת, ואני באמת באמת לא מתכוונת

להקניט. אני הולכת לומר דברים חריפים. אני חושבת שעשו עוול נורא לחינוך

הממלכתי הדתי במדינת ישראל, שהטילו עליו משימה שהוא כמעט לא יכול לעמוד

בה. החינוך הממלכתי-הדתי במדינת ישראל סובל סבל רב מכמה נתונים, שמשום

מה איש לא זעק עליהם, איש לא מדבר עליהם. האם לא הביאו בחשבון שהולכים

להעמיס על החינוך הממלכתי-דתי עלייה, שיש לה פוטנציאל אדיר, אבל היא

הייתה עלייה לא פשוטה וצריך להגיד את הדברים על השולחן?! בחינוך

הממלכתי הדתי, אחוז מקבלי תעודת הבגרות הוא מן הנמוכים ביותר, אחוז

האינטגרציה הוא מן הנמוכים ביותר, אחוז הילדים שהולכים לחינוך המיוחד

הוא מן הנמוכים ביותר, אחוז ההנשרה הוא מן הגבוהים ביותר. כל הנתונים

האלו לא עמדו בפני שרי החינוך דאז, אגב זה גם יצחק נבון וגם זבולון

המר, שלפי דעתי, לא ראו את המפה נכון, ועשו עוול נורא גם לחינוך

הממלכתי דתי וגם לעלייה. מי שעשה שגיאה נוראה - אסור לו עכשיו להעמיק

אותה. אני לא רוצה לדבר על החינוך החרדי, ובוודאי לא רוצה לדבר על מה

שאנחנו קוראים "מוסדות פטור" כאלה ואחרים, שהם בינם לבין עצמם לא עשו

אינטגרציה, שהם בין קבוצות לקבוצות לא עשו אינטגרציה, שהם עדיין לא עשו

אינטגרציה בין ספרדים דתיים במדינת ישראל לבין ליטאים, לבין אחרים.

ואני לא רוצה לומר פה דברים חמורים יותר. אין שום סיבה בעולם שהם יקבלו

אתכם. יש שם גזענות נוראה. שיהיה לכם ברור, הם לא יקבלו אתכם ולא

אחרים. שם המשחק שלהם זה הפרדה ועוד פעם הפרדה ומיון, ולכן אל תצפו,



ותגידו את זה לחברי העדה שלכם. לכו רק למקומות שרוצים אתכם, אל תלכו

למקומות שכופים על המקומות לקבל אתכם.

כמו תמיד בדיונים אלה, אתה עושה עוול לאנשים בחינוך הממלכתי-דתי, שחלקם

עשו עבודתם נאמנח. בסך הכל החינוך הממלכתי-דתי, כמו שאמרתי, לא יכול

היה לקלוט אתכם. ולכן צריך באומץ לב לבקש משר החינוך, וועדת החינוך

צריכה להתמקד סביב העניין הזה. אגב, גם בחינוך הממלכתי יש הרבה כאלה

שהם רחוקים מלהיות צדיקים, וגם שם יש כל מיני אנשים שחושבים בצורה

גזענית כזו או אחרת. סך הכל צריך לדרוש היום ממ. גולדמן, ובאמצעותו משר

החינוך להעביר את כל הנושא לחינוך הממלכתי. החינוך הממלכתי-דתי איננו

יכול לשאת בנטל הזה. הכלים שעומדים לרשותו אינם כלים. הוא נכשל כישלון

חרוץ בנושא הזה. מי שרוצה להעמיק את השגיאה, שימשיך לדבר פה על נתונים,

ויהיה פח דיון נהדר, ואיש לא יבדוק בשטח אם הדברים מיושמים. לעולם לא

יקבלו אתכם בתוך החינוך הממלכתי-דתי באינטגרציה. תראו מה קרה שם. ש"ס

הייתה פעם בחינוך הממלכתי-דתי. זאת הייתה מפגלה ציונית במהותה, שהייתה

שייכת לחינוך הממלכתי-דתי. מה עשו להם שם? אמרו להם, אתם תעלו כיתה,

אבל לא בבית ספרנו. אנחנו לא מוכנים לקבל אתכם בבתי הספר שלנו, .והקימו

שם כל מיני מסגרות' וכל מיני שמות נהדרים: "נועם" וכל מיני שמות כאלה.

המכנה המשותף של כל זה הוא להוציא את הילדים החלשים ולהוציא את הילדים

החזקים מתוך הילדים החלשים. ואז מה עשתה ש"ס! הם הקימו בתי ספר שלהם,

אנחנו לא רוצים שתהיו איתנו. אין שום סיכוי שישלבו אתכם.

אני בוודאי עושה עוול להרבה מאוד אנשים, שהם טובים וצדיקים והכל. באופן

כללי, אני מדברת. אין שום סיכוי שתהיו חלק אינטגרטיבי בתוך המערכת

הזאת. ולכן, קודם כל צריך לפזר מייד את כל כיתות הקלט, גם ביסודי וגם

בעל-יסודי. זאת החלטה שצריכה להתקבל. זאת החלטה שצריכה להיות החלטה

גורפת. אני רוצה לנסות לסמוך עליכם, שאת אותן קבוצות קטנות, שהן במילא

נזקקות למסגרות של קלט מכל מיני סיבות, אתם כבר תמיינו. אבל אנחנו

היינו צריכים לדרוש מכם כאן, שאת כל כיתות הקלט ביסודי ובעל יסודי

תפרקו כאן ומייד. אני רוצה לומר, שמספר השעות שניתנות לבתי הספר לילדים

אתיופים הוא בלתי אפשרי. אי אפשר להגיע להישגים במספר השעות המצומצם.

על כל מורה צריכים להיות שלושה תלמידים ולא יותר. ועל כל מורה יש קרוב

ל-15 תלמידים, ולפעמים גם יותר. ולכן הפער הזה תמיד יישאר פער של

שנתיים-שלוש, כל זמן שלא נתגבר את שעות הלימוד.

אני רוצה להגיד משהו לחיילות בשירות הלאומי, שעושות עבודה מצוינת. יש

מי בצבא ויש מי במשרד החינוך, שמשום מה החליט שהדבר הזה מיותר, אז משום

מה משחררים.

מ. גולדמן; לא, יש תיקון. גם שירות לאומי יהיה בהיקף שהיה

בשנה שעברה וגם חיילות.

ד, איציק; אני חושבת שצריכה לצאת מפה גם קריאה, שסוף סוף

יתנו לחיילות בשירות הלאומי הרגשה שהן עושות

עבודה טובה, והן באמת עושות עבודה טובה! צריך לשלוח אותן לאותם מקומות

כמו חצרות ייסף, שמשתדלים שם לעשות עבודה טובה בכיתת עלייה.

לגבי הטיפול המשפחתי. אני לא שמעתי כמה ילדים מתאבדים בעדה האתיופית.

אין לי נתונים על העניין. אני מודה שגם בירושלים הצלחתי בקושי לקבל

נתונים. יש לי תחושה שההתאבדות שם בקרב הילדים היא מן הגבוהות או

האחוזים הם מן הגבוהים. ואני מפחדת מאוד. אני מבקשת שתבדקו את הנתונים



האלה. הנתונים האלה צריכים לעמוד לנגד עיניכם. אני בתחושה שאחוז הילדים

המתאבדים בעדה האתיופית הוא יותר גבוה מהרבה מאוד סיבות. ועוד דבר אחד,

היו"ר, יש מתאם אדיר. רוב הילדים האלה מהעדה בדרך כלל נשלחים למקומות,

ששם הדירות זולות מאוד ובתי הספר חלשים מאוד, ולכן כל מי ששולח אותם

לשכונות האלה צריך לדעת שהוא גזר עליהם את החותמת ואת גזר הדין לעוד

30-20 שנה וגם על השכונה, ולכן זה מעגל שבחיים לא נצא ממנו. אני רואה

מה עשו לשני בתי ספר בירושלים. הלכו לשכונה ש-27% ממנה זה ילדים חד

הוריים, לא מבחירה. מדובר בילדות בנות 17-16 שנכנסו להריון ועשו את מה

שעשו, והשכונה הזאת היא שכונה מאוד קשה, והדירות שם מאוד זולות. כל

הילדים האתיופים הלכו לשם. אז מה עשינוז אז הם בבתי הספר האלה, ואנחנו

גזרנו את גורלם לשנים. זה מוקד העניין. אני רוצה לבקש ממך. אני חושבת

שהדיון פה היה ארוך מאוד וחשוב מאוד. ואני שמחה שעשינו דיון לעומק

יחסית לדיונים אחרים שאנחנו לא מספיקים בהם לטפל בדברים. אני חושבת

שצריך להביא לפה את שר הקליטה ואת שר השיכון, ושר החינוך צריך להטריח

את עצמו, עם כל הכבוד שיש לי למ. גולדמן, ויש לי כבוד אליו. צריך להביא

לפה את שלושת השרים ולעשות פה דיון עומק, אם לא רוצים להמשיך לדבר על

העניין הזה, ואם לא רוצים ספרים וכל מיני דברים כאלה לעוד 30-20 שנה.

ש. יהלום; אני מצטער מאוד על כל הדברים של ח"כ ד. איציק,

שהם דברים שנאמרים מתוך הסתה לכמה גורמים ביחוד

לחינוך הממלכתי-דתי, הסתה והשתלחות. אין בהם שום אמת, ואין להם שום

בסיס. הלוואי, ואני אומר הלוואי, לא שאני רוצה את זה, הלוואי והיה ניתן

כל ילדי אתיופיה לחינוך הממלכתי. אני מבטיח לכם, שהם לא היו קולטים

אותם, ולא היו עושים רבע מהמאמץ שעושה החינוך הממלכתי-דתי. הקליטה של

החינוך הממלכתי-דתי את ילדי אתיופיה זוהי הצלחה יוצאת מן הכלל. כל

הנתונים שנאמרו כאן מראים בסך הכל שהעדה נקלטה. יש הרבה בעיות, מתוך זה

שבכלל קליטת עולים זה הרבה בעיות. אם אנחנו קולטים היום את רוב ילדי

רוסיה, שהם ברמה סביבתית וברמה מדעית פי כמה יותר גבוהים מילדי

אתיופיה, והם נקלטים רובם בחינוך הממלכתי, אין בעיות? פי אלף יש יותר

בעיות. ילדים מתדרדרים ולא הולכים לבית הספר, יש ילדות רוסיות שעובדות

בזנות. על מה מדברים פה?! ילדי אתיופיה - אם לא היו בחינוך

הממלכתי-דתי, היו אלף משברים משפחתיים וסביבתיים. הרי נעשו מחקרים גם

אחרי זה ולפני זה. יש מחקרים של ד"ר וייל, שמראים שהחינוך הממלכתי-דתי

הוא המתאים ביותר, ותאמיני לי ששרים לא דתיים ואנשי עליית הנוער וממשלת

ישראל לא היו מחליטים את ההחלטה הזאת, אם לא היה צורך פסיכולוגי אישי

וסביבתי בעניין.

החינוך הממלכתי-דתי ' שווה בהישגיו לחינוך הממלכתי. אחוז הילדים בחינוך

המיוחד שווה בחינוך הממלכתי ובחינוך הממלכתי-דתי. מי שרוצה לראות את זה

יראה את זה בדו"ח מבקר המדינה מסי 33. נכון שאחוז טעוני הטפוח בחינוך

הממלכתי-דתי הוא פי 3 מאשר בחינוך הממלכתי על פי בחירה, וזאת היא באמת

בעיה של החינוך הממלכתי-דתי. אבל אנחנו פועלים לפי בחירת ההורים, ואין

לנו אלא מה שיש. והעובדה שמגיעים שם להישגים שווים מראה מה קורה בחינוך

הממלכתי-דתי.

סגן השר מ. גולדמן, אני אינני מבין במידה מסוימת. אתה ציינת לשבח את

האגודה לקידום החינוך, וקם מנכ"ל האגודה, ד"ר סתווי, ואומר לך: תשמע,

אנחנו מקפידים מאוד מאוד, שלא יהיו בבית ספר יותר מ-8-7 ילדים או 7-6

בשנתון. והוא קולט,2%- 2.5%, אז מה הטענה שלך, שאתה אומר ישיבות

ואולפנות ששם השנתון מגיע ל-15% בדרך כלל, כאשר אתהואה שהוא אומר לך,



ברגע שאני עובר 7-6 ילדים, אז כבר יש לי בעיות? אני לא מאשים. אני רק

אומר שצריכים לראות את הפרופורציות הנכונות. אי אפשר לבוא לחינוך

הממלכתי-דתי ולומר - תקלוט הרבה-. ברגע שהוא קולט הרבה יותר, אז זה

עובר שוב לכיתות קלט, שוב להקבצות, אז מה הועלנו בעניין?

דובר כאן על 55 מוסדות של עליית הנוער. אני יודע מידיעה אישית, שאף אחד

לא נכנס למוסדות של עליית הנוער בכפייה. את כל העולם מפעילים כדי

להיכנס לעליית הנוער, ובסך הכל מדובר במשפחות גרות בתנאים רעים, או כפי

שאמרה פה ח"כ איציק, במקומות זולים. אז הילד לפעמים ניצל בכך שהוא עובר

לפנימייה, בדרך כלל. ולכן צריכים להעריך מאוד חינוך פנימייתי, וזאת

עבודת קודש של 24 שעות ביממה. הילדים בדרך כלל מוצלים משם. אז יש

טעויות, ויש מקומות לא טובים, וזה בכל מדינת ישראל, אבל בסך הכל, המגמה

עצמה להוציא ילד מס1יבתו הרעה למקום שבו הוא מקבל, יש לה תשלום. אני לא

אומר שאין חסרונות בחינוך הפנימייתי. בכל אופן בחינוך הממלכתי-דתי

רואים איך שהילדים הכי עשירים והכי עם משפחות חזקות שולחים את ילדיהם

לישיבות ולאולפנות. אז זה מראה שבסך הכל זה לא הדבר הכי גרוע.

החינוך הממלכתי-דתי עשה עבודת קודש, וצריך להעריך אותו. יש בחירה

חופשית, וכל מי שרוצה לחינוך הממלכתי ילך בשלום. ואני מציע שיבדקו את

הילדים של החינוך הממלכתי, אם שם ההישגים יותר גבוהים. אינני חושב שיש

הבדלים. אני רק חושב שלא נסיק היום מסקנות, ואני מסכים לדיון נוסף.

אני רוצה מכאן לשלוח ברכה לכל העוסקים בעניין, שבסך הכל, בכל השטחים

עושים עבודת קודש. ואני מציע שכל הדברים שנאמרו כאן יטופלו, ביחוד

הנושא של ההסללה, שהוא חשוב מאוד בגלל הקפיצות המהירות ובגלל ההשקעה

שמשקיעים. לנושא של ההסללה ולנושא של האבחון צריכים לבוא תיקונים

מהפכניים. והדבר השני, האבחונים חייבים, כפי שנאמר כאן, להיות אבחונים

ששווים לנושא הזה של העדה, כדי שהם יהיו אבחונים נכונים ולא כלים

שמתאימים לילד שנולד עם שפת אם עברית.

אדוני יו"ר הוועדה, כל הנתונים מראים שנכון

לעכשיו, עדיין צומחת עדה שילדיה בסופו של דבר

מגיעים לאותו מצב מוגדר קלאסית של חוטבי עצים ושואבי מים. זו האמת

לאמיתה. עם כל הניסיונות וכולם טובים, בסטטיסטיקה, בנתונים האחרונים,

בסופו של דבר, בני ' העדה הזו, כבניהם של חלק מאלו התואמים של שנות

החמישים, מגיעים בנתונים האוביקטיביים לאותן תופעות. זאת אומרת, זה

מתחיל בקלט החלקי ביסודי, זה נמשך בקלט או בפלט מושלם בתיכוני, וזה

ממשיך לאגף האפסנאות בצבא. ובסופו של דבר אולי מישהו יוצא החוצה ומגיע

לכך שהוא עושה בגרות ומגיע לאוניברסיטה, וזה בודדים. עדיין אפשר לומר

שעם כל הניסיונות הטובים, יש לנו עדה שהולכת להיות חוטבי עצים ושואבי

מים וזו האמת לאמיתה.

לא הצלחנו לדבר על 50% ממה שרציתי שנדון. בשני

הפרקים העמקנו מאוד. אני רוצה לשים את הדברים

בתוך המסגרת, בתוכה אנחנו מדברים. עסקנו היום בשני פרקים:

1. כיתות בקלט ביסודי

2. מערכת הקלט בחטיבה העליונה בתיכון.



אני מתנגד לחלוטין באופן עקרוני למערכת של קלט. אני מתנגד גם לחלוטין

למערכת פנימיתית. לא הרי פנימייה של ילד שבא מבית מבוסס, שהולך בגיל 13

ללמוד בישיבה תיכונית, כהרי ילד שמנתקים אותו בשל תנאים סביבתיים כאלה

ואחרים מן ההורים. פירושו של ניתוק מן הסוג הזה זאת הצבעת אי אמון

בהורים, כאילו אנחנו אומרים לילד שההורים שלו לא מסוגלים, ואנחנו

מגדלים ילד בתוך חברה, שאין לו בה מודל את מי לחקות, כיצד להקים משפחה

בישראל. אלה שתי בעיות היסוד בחינוך פנימייתי. ולכן אני תמיד באופן

עקרוני נגד חינוך פנימייתי, אלא אם מישהו רוצה. היה כאן ויכוח, שהוא

עתיק יומין, חינוך ממלכתי-דתי מול החינוך הרגיל. אני מסכים כמעט ב-100%

לדברים של ח"כ ש. 'יהלום, אני חושב שלא היה מקום אחר בתשתית הקיימת

במערכת החינוך הישראלית מלבד החינוך הממלכתי דתי, אלא שלא שמו כאן את

האצבע, לא ח"כ יהלום ולא ח"כ איציק, על הבעיה של החינוך הממלכתי-דתי.

החינוך הממלכתי- דתי מאי עד חי, יש בו את המערכות הפחות או יותר

אינטגרטיביות שלו עם פי 2.5 טעוני טיפוח. הבעיה היא שבכיתה חי נוצרת

דיפרנסיציה כל כך גדולה שהעילית, גם הדתית וגם הלימודית הולכת לאותן

פנימיות, ואין תשתית מספקת של בתי ספר תיכוניים טובים בישובים עצמם,

שמסוגלים לקלוט את בוגרי מערכת החינוך הממלכתית-דתית. אני לא מדבר על

העולים החדשים, אלא על הותיקים. תוסיף לתוך זה את המערכת של העולים

החדשים, ובעצם הכפלת את כמות טעוני הטפוח בתשתית של בתי הספר

הממלכתיים-הדתיים. וחלק מן הטיפול המערכתי צריך להיות בכלל על נושאים

חיזוק מערך בתי הספר התיכוניים הדתיים בישובים. זאת בעיה מבנית.

היא איננה בעיה אידיאולוגית. הנקודה. הבאה, שלא נגענו בה, אני אומר אותה

ברמז, אני חי בתחושה כל הזמן שיש ניסיון של קולוניאליזם דתי בצד הדתי

כנגד עולי אתיופיה. הם אנשים דתיים עם הטרמינולוגיות והמונחים והיסודות

הדתיים שלהם כהוויתם, ויש המערכת הדתית, שבתוכה אני גדלתי כהווייתי. זה

לא נכון לקחת את המערכת שלי וללמד אותה כאורתודוקסיה, כאמת מוסכמת. יש

לי הרבה תלונות, ואין לי נתונים. מורים שמלמדים יהודים מאתיופיה אינם

יודעים את המסורות של הקהילה, אותה הם מלמדים. וכאשר עלתה כאן המחאה

קודם, היא אולי לא עלתה על הפרופורציה של הלימודים כמו על הסוג של

הפלורליזם בתוך המערכת. אני לא נוגע בזה כרגע, כי זאת סוגיה לאחת

הישיבות הבאות. הסוגיה היא בעייתית ביותר מבחינת כבוד האדם וחופש

אמונתו. אין בכלל, אורתודוקסיה, ודאי שאין אורתודוקסיה לגבי יהודי

אתיופיה.

הנקודה הבאה היא נקודה שבה אני לא רוצה לגעת כרגע. זה יהיה מאבק נפרד

של ועדת החינוך יחד עם מערכת החינוך-. תמרוץ בתי ספר חלשים ומורים ללכת

לבתי ספר חלשים בניגוד ובמאבק עם היוניוס, עם הסתדרויות העובדים, עם

הסתדרות המורים. יגידו מה שהם יגידו, אנחנו ניאבק בהם, ובשעת הדחק נלך

לחקיקה, ושישביתו את המערכת עד מחר בבוקר. נביא את זה להצבעת אי אמון

של מערכת החינוך כנגד המורים, כנגד הסתדרות המורים.

1. בשנה הבאה, להוציא תלמידי שנה ראשונה עולי אתיופיה, אין ביסודי

כיתות קלט למי שהוא מעבר לשנה אחת במערכת החינוך.

2. תוגש בתוך חודש לוועדת החינוך על ידי משרד החינוך תכנית לגבי

היציאה ממערכת הקלט התיכונית, קרי ממערכת הקליטה במסגרת עליית

הנוער והאגף לחינוך התיישבותי ומעבר למסגרת של בתי ספר בתחומי

הישוב, עם לוח זמנים ועם נורמות.



אני מבקש להוסיף לזה, שהנתונים אשר יוגשו, זאת תכנית אב, זאת תכנית רב

שנתית, היא איננה תכנית לשנה אחת, היא תכנית. של בין שנתיים לחמש שנים.

אני מבקש שלתכנית הזאת ייכנסו עוד שני פרקים.- 1. מדיניות מובהקת כולל

נורמות ועידוד של המשרד של הכוונה לעיוני במערכות החינוך העל תיכוניות.

הכוונה לעיוני ולא למקצועי, ובחירה. 2. קביעת נורמות שנתיות. אם השנה

היינו ב-16% משוקלל לפי מה שעלה כאן, אני רוצה כל שנה להוסיף עוד 5% או

עוד 100/0, כדי להגיע בתוך xשנים, ואני רוצה את מספר השנים נקוב להשוואה

לנורמה הארצית של תלמידים ותיקים בנושא הבגרות. אם הולכים לתכנית אב,

היא צריכה לכלול לא רק את התשומות לתוך המערכת, אלא גם את התפוקות של

המערכת, ולצערי, עדיין 'נמדדת מערכת החינוך בתפוקות של ציוני בגרות.

אני ארצה לקיים ישיבה נפרדת, לא כל כך ארוכה והמונית, עם מומחים על

נושא האבחון והמיון של מבחני מיון לתלמידים, שהם יוצאי הקהילה

האתיופית. יש לי הרגשה שיש כאן בעיה של תלוי תרבות. יש כאן בעיה של

בניית המבדקים והמבחנים וההשוואה שלהם למערכת הארצית.

אני חושבת שהארגון שלנו הוא הארגון היחיד שמנהל

תכניות להעשרה בתוך בתי הספר והארכת יום

הלימודים. כשאני מסתכלת על כל הדיון הזה, צריכים לבדוק מקום מקום. אני

עובדת בתוך בתי הספר. מדובר לא רק על המדיניות אלא גם על מה שקורה

בשטח, וצריכים לבדוק את זה נקודה נקודה.

ברצוני להתייחס לנושא של עליית הנוער. אחת הבעיות שלא נגעו בה היא

הבעיה הכלכלית. צריכים לבדוק את זה.

עליית הנוער מעמידה בפניהם אפשרויות מועטות מבחינת ההתקדמות שלהם. אם

דיברנו על כך שאינטגרציה היא מאוד רצויה, ואני כן מקבלת את זה, אני

חושבת שיש לבטל את כיתות הקלט.

הישיבה ננעלה בשעה 13:00