הכנסת השלוש עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן;



פרוטוקול מס' 186

.מישיבת ועדת החינוך והתרבות

שהתקיימה ביום ב', כ"א באייר התשנ"ד, 2.5.1994, בשעה 10:05

נכחו;

חברי הוועדה; היו"ר א. בורג

ד. איציק

י. בא-גד

ש. יהלום

א. סלמוביץ

א. רביץ

מוזמנים; שר החינוך והתרבות, פרופ' א. רובינשטיין

ש. שושני, ד"ר, מנכ"ל משרד החינוך והתרבות

ר. אוטולונגי, מנהלת האגף היסודי, משרד החינוך

והתרבות

ב. אמיר, סמנכ"ל ומנהל המינהל הפדגוגי, משרד

החינוך והתרבות

ב. נוי, ממונה על פניות תלמידים במזכירות

הפדגוגית, משרד החינוך והתרבות

ר. קציר, מנהלת האגף לחינוך יסודי במינהל

הפדגוגי, משרד החינוך והתרבות

א. רוקח, משרד החינוך והתרבות

ב. שטיין, משרד החינוך והתרבות

ב. אוד, מנהל בית ספר נשר

ש. גילאי, מנהלת בית ספר תיכון עין כרם

ז. גלידאי, מנהל בית ספר מקיף דנצינגר, קרית

שמונה

ס. ז'ק, מנהלת בית ספר מקיף אי, באר שבע

ח. זהור, מנהל בית ספר רמב"ם ממ"ד, בית דגן

ח. חאג' יחיא, מנהל ביה"ס תיכון טייבה

ס. חליל, מנהל בית ספר תיכון עירוני נצרת



א. טוקאן, מנהל בית ספר התיכון שפרעם

ר. מאדי, מנהל בית ספר אל מותנבי

ש. מויאל, מנהלת בית ספר ויצמן, לוד

ש. רחב, מנהלת בית ספר תיכון אזורי גליל מערבי

ד. פיירמן, מנהלת בית חספר בן צבי, עכו

ק. צוהר, מנהל בית ספר עמל, חדרה

ר. קופינסקי, מנהלת בית ספר תיכון, רמלה-לוד

ב. קרינר, מנהלת בית ספר רגבים

ש. שמר, מנהלת בית ספר קורצ'אק, קרית שמונה

י. שראל, מנהל בית ספר חטי"ב דתית, רחובות

ר. שרגיל, מנהלת בית ספר שיפמן

מ. שריר, מנהל בית ספר דקל וילנאי, מעלה אדומים

מ. חובב, ד"ר, ראש אגף תקון, משרד העבודה

והרווחה

ז. אהרוני, נצ"מ, ראש מדור עבריינות נוער,

משטרת ישראל

ע. פיינברג, הסתדרות הפסיכולוגים

י. קרני, חבר הנהלה, הסתדרות המורים

י. קדמן, ד"ר, מנכי"'ל המועצה לשלום הילד

ש. לחמן, יו"ר ארגון הורים

ד. אפשטיין, מנהלת בית ספר סליגסברג

ז. עמרמי, מנהלת בית ספר אגרון

ג. שטחל, מנהל בית ספר בית חינוך, ירושלים

י. אשבל, מקיף צפת, מועצת תלמידים ונוער ארצית

ר. לוזון, מתנ"ס צפת, מועצת תלמידים ונוער

ארצית

א. צוקר, מועצת תלמידים ונוער ארצית

ת. גומפל, ד"ר, אוניברסיטה עברית

י. מיירס, ד"ר, אוניברסיטה עברית

מזכירת הוועדה; י. גידלי

נרשם ע"י ; מתרגמים בע"מ.

כנס מנהלים בנושא אלימות בבית הספר



כנס מנהלים בנושא אלימות בבית הספר

היו"ר א. בורג; התחלנו את הדיונים בנושא זה עוד במשב הקודם של

הכנסת, ומיקדנו אותם במקרה היוצא דופן, החריג

בעוצמותיו, של רצח נהג המונית בהרצליה. לאחר המקרה הזה, עסקנו כאן

בוועדת החינוך, בהבטים מהבטים שונים של הסוגייה הזאת, שנקראת האלימות

בחיינו, שחלק ממנה בא לידי ביטוי גם במערכת התקשורת. כינסנו ישיבה עם

ראשי המדיות, תוך ניסיון שהדבר לא יראה כצנזורה או כהתערבות פוליטית

בתוך מערכות של חופש הביטוי וחופש ההקשבה וחופש השידור, ועסקנו בשאלות

של מימונים יותר נכונים של אלימות, של שעות אחרות של הקרנות, של אזהרות

והתראות מה הוא סרט אלים ומה לא, איזה תכניות ראויות ואיזה לא. במוקד

הדברים עמד המאבק בנושא ה .WWF-האלימות מופיעה בהרבה מאוד תחומים של

החיים שלנו, החל מ"מבט" ששם מופיעה האלימות האובייקטיבית, מדובר

בדיווחים על הרג בבוסניה, למשל, זה לגיטימי, וכלה בסרטים שבהם כמות

ההרוגים היא באמת רבה. אבל יש גם דברים יומיומיים קטנים. אני רוצה

להקריא קטע ממכתב, שמבחינתי הוא אומר את הכל: אחד ממאות המכתבים שבאים

"ברצוני לגולל בפניך פרשת יסורים של ילדה בת שמונה

שעלתה מרוסיה לפני שנתיים וחצי... מתחילת שנת הלימודים הילדה מוכה

בכיתה. רגליה מכוסות בכתמים כחולים. מכיוון שהילדה מאוד לא ספורטיבית,

האם לא חשבה שאלו הם סימני מכות, היא חשבה שהילדה לא שמה לב לדרך, והיא

נופלת. הילדה לא סיפרה כלום (זהו פקטור שאנחנו מכירים במערכת, את קשר

השתיקה מצד הילד, שלא נעים לו ושהוא מפחד מההשלכות ומצד ההורה שלא שם

לב לסימנים, והחברים מסביב, שלפעמים משתפים פעולה ולפעמים פסיביים).

הילדה התחילה לספר שבכיתה לא אוהבים רוסים, הילדה מאוד סגורה" וכוי.

המכתב הזה הוא באמת נוגע ללב. מבחינתי הוא סמל קטן של תופעה הרבה יותר

גדולה, שמשתרעת מהאלימות בהרצליה, רצח נהג המונית, בצד הקיצוני, ועד

הילדה בת השמונה, שיש לה סימנים כחולים על הרגליים. המוטיבציה לעשות את

הכינוס הזה, עלתה בשיחה שהיתה ביני ובין השר, לנסות לפגוש את האנשים

שמתעסקים עם הדברים האלה, ולהשמיע בפניכם חלק מהדברים שאנחנו חשים.

חשוב לנו לשמוע מכם איך אתם מתמודדים עם הסוגיות, במה יכולה המערכת

הציבורית שממונה על מערכת החינוך לעזור לכם, ומהדיאלוג הזה לראות איך

אנחנו ממשיכים את השיחה הבאה.

אני יוצא מתוך כמה הנחות, קודם כל

שיש גידול כלל עולמי באלימות נוער.

בהשוואה לארצות אחרות, ישראל עדיין ברמה נמוכה ואת ארה"ב אני לא לוקח

כנקודת כנקודת התייחסות בכלל. אני יוצא מתוך הנחה שככל שהחינוך הוא

יותר אוניברסאלי, דהיינו לא סלקטיבי כפי שהוא היה בעבר, תופעת פתלוגיות

שקיימות בקרב בני נוער נכללות ממילא גם במערכת החינוך. אני עושה הבחנה

חדה מאוד בין תופעות פתולוגיות כאלה לבין המקרים של אלימות שאנחנו דנים

בהם. המקרה שקרה בהרצליה הוא חמור ביותר, אבל הוא לא קשור למערכת

החינוך, מכיוון שהטיפול במקרה הספציפי הזה שייך למערכת הרפואית-נפשית.

אבל יש לנו תופעות של אלימות . מדאיגות מאוד. אני יוצא מתוך הנחה נוספת,

שבית הספר הוא רק חלק מהמציאות, כיוון שילדים רואים טלוויזיה, קוראים

עיתונים, נמצאים בחברה, חיים בעולם.

בנושא ההשפעה של אמצעי התקשורת יש לי עמדה משלי, שעצבתי לעצמי לאחר

שקראתי שעל ילד בריא בנפשו, שום דבר לא משפיע. אבל על ילדים פגיעים,

שזה אחוז קטן, חשיפה לאלימות בידורית היא בהחלט גורם משמעותי ביותר.



אני עושה גם הבחנה בין האלימות הבידורית לבין בוסניה או הטרור בארץ.

כשאתה רואה פיגועים במלחמה בבוסניה, ולא כל שכן בישראל, אין הזדהות

נפשית עם התוקפן והאלים. הלוואי ולא היו מלחמות והלוואי ולא היו

נפגעים, אבל שידור הטלוויזיה הוויזואלי, שמראה את הדברים הקשים ביותר,

הוא לא חינוך שמראה את האלימות כדבר נויטרלי או חיובי. לעומת זאת,

האלימות הבידורית, הסרטים שמראים בהם קטל סדיסטי של אנשים עם חיוך על

השפתיים, הם יכולים להשפיע על אותם ילדים פגיעים שיש להם מרכיב בעייתי

באישיותם, ורק דרוש מצת קטן כדי להניע אותם לדרך אלימות. אני אומר זאת

מכיוון שאני רואה תופעות דומות במדינות מערביות באותה תקופה. לראשונה

אולי בהסטוריה שלנו, אנחנו רואים מעשי רצח בידי ילדים קטנים, תופעה שלא

היתה ידועה, ואשר קיימת בעת ובעונה אחת במספר מדינות. אנחנו רואים

במדינות שונות, כולל במדינות דמוקרטיות ליברליות לא פחות מאנשים

מסוימים שמגינים על חופש הביטוי כאן, שיש הגבלה של סרטים אלימים

וסדיסטיים לפחות בשעות השיא. אפילו באנגליה ישנה חקיקה נגד קלטות

וידאו, להפצה, עם סיווג ומיון ועם סנקציות פליליות חמורות ביותר. קיימת

גם הפנייה של הנשיא קלינטון והצעת החוק בקונגרס, וכן מה שנעשה בשבדיה,

באנגליה ובצרפת. אלה מדינות דמוקרטיות, ליברליות לא פחות מחלק מהתומכים

בחופש הביטוי בארץ.

אבל כרגע, אני יוצא מתוך הנחה שלישית. יש ויכוח בין הפסיכולוגים. נניח

שאני ניטרלי לגבי הוויכוח הזה. לגבי כל הדבר מעמידים עלות מוגי תועלת.

מה אני מקרין בהעדיפי את ההשקפה של הפסיכולוגים הטוענים שיש כאן נזק

חברתי והשפעה? איזה מחיר חברתי שלמתי? באיזה ערך חברתי פגעתי? אם אני

אומר, כפי שאני תבעתי משתי הרשתות, לא לשדר בשעות צפיית ילדים את

הסרטים האלימים, האם אני פוגע כאן בערך חברתי? בערך דמוקרטי? בערך

שמונע מהחברה לבצע את התהליך הדמוקרטי וחילופי הדעות של השוק החופשי

בדעות פוליטיות? פגעתי לכל היותר באינטרסים מסחריים מוגבלים. אז נניח

שיש סיכוי של אחד לעשרה שעמדתי נכונה, ועמדת המקרינים לא נכונה,

שממשלות צרפת, שבדיה, אנגליה, אותם חברי קונגרס באמריקה, הם הצודקים,

ולא הפסיכולוגים שחושבים שאלימות סדיסטית היא מכשיר לפורקן יצרים. הרי

באי קבלת העמדה שלהם אני נוטל על עצמי סיכון עצום. איך אנחנו מכריעים

בעניני חברה ומדיניות, לפי עלות-תועלת? המחיר של הסרטים האלימים האלה,

גם אם הוא שנוי במחלוקת, הוא מחיר משמעותי. לעומת זאת, המחיר של דחיית

הסרטים האלה לשעות המאוחרות, או מצידי גם ויתור עליהם בכלל, הוא לכל

היותר פגיעה ברווחיות חברות הכבלים ובאיזה יצר תחרות של הרשתות

הציבוריות. לכן עם כניסתי לתפקיד פניתי לשני השרים הממונים, לעשות

מעשה, לקבל החלטה גם של מועצת הכבלים, גם של הרשות השנייה, וכמובן של

1. אין אלימות בידורית מהסוג הזה שאני מדבר עליה, כולל סרטים פופולריים

שמוצגים בציבור, אלא בשעות שלאחר צפיית ילדים. כל סרט כזה הוא עם

אזהרה קבועה, כלומר לא באה ויורדת חליפות, ועם הודעה גם לציבור

ההורים בלוח המשדרים. זאת הצעה אלמנטרית. אני מוכן להביא את החומר

שאספתי ממדינות חוץ, כולל אנשים בעמדה במקצוע פסיכלוגיה ומדעי

ההתנהגות, שהתגייסו לעניין הזה ורואים בו מכה גדולה מאוד שאחראית

לאלימות ילדים.

2, אנחנו מחלקים את ההתייחסות שלנו לכמה ראשי פרקים:



א. עבודת פנייה עם כלל אוכלוסיית בית הספר.

ב. התייחסות לתוקף.

ג. התייחסות לנפגעים הישירים.

ד. התייחסות לכלל אוכלוסיית בית הספר לאחר הפגיעה.

ה. מעקב של משרד החינוך אחר פעולות אלימות מחוץ למערכת הדיווח של

בית הספר. הכוונה היא לקו טלפון, שאפשר יהיה למסור בו גם הודעות

אנונימיות. ומשרד החינוך יצטרך, באמצעות מערכת הפיקוח שלו

והמחוזות שלו, לבדוק תלונות כאלה, משום שאחת הבעיות הרציניות

ביותר זה המצב כפי שמתואר במכתב של הילדה הרוסיה, ויש קשר של

שתיקה סביב פעולות של אלימות. קשר של התוקף, של הנתקף, של הנהלת

בית הספר. ואנחנו יודעים מה הסיבה לכך. אנחנו גם יודעים, שילדים

טרם פיתחו את כל ה פלקסים נגד האינסטינקטים האלימים שלהם.

יש זכויות ילד, גם הילד התוקף. כנגדן יש גם הזכות הבסיסית של כל ילד לא

לפחד ללכת לבית ספר. זה מתחיל מגן ונמשך לבית הספר היסודי ומגיע

לחטיבות העליונות. זאת זכות בסיסית. איך אנחנו מפשרים בין שתי הזכויות

האלה? קודם כל מוכרחים להגן על הזכות של התלמיד לא לפחד ללכת לבית

הספר. מה שקרה באריאל, שהכנסנו שומר ראש לכיתה כדי להגן על ילדים, זאת

תופעה אנטי חינוכית. אני מציע שאנחנו נלך לפשרה הזאת, שבמקרה של אלימות

קיצונית, או אלימות מתמשכת, תהיה סמכות בידי המנהל באישור המפקח להשעות

את הילד מהשתתפות בלימודים, עד לדו"ח של קצין מבחן או מחלק הנוער,

כלומר עד לטיפול של הרשות המוסכמת מחוץ לבית הספר. צריך לדרוש מקציני

המבחן שיפעלו במהירות בעניין הזה. אני לא רואה דרך אחרת, איך אנחנו

יכולים להגן על האוכלוסיה של הילדים. הפתרון שנקטנו באריאל היה פתרון

רע מאוד, וחברי כנסת תקפו אותו ובצדק. לנו לא היתה ברירה, יש לנו

מגבלות של החוק היום.

הדבר השני זה עניין חובת דיווח למשטרה, כפי שמנוסחת או כפי שננסח אותה

מחדש. השאלה היא איך נחזק את העניין הזה של חובת הדיווחי אחד הדברים זה

להגדיר במדויק מתי צריך לדווח למשטרה. הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות

זה פעולות הסברה בקרב המנהלים, וסיפוק המידע בעניין מכשיר הטלפון

למתלונן, שיש להשתמש בו בזהירות, דהיינו רק במקרים שבהם ישנה באמת

אלימות רצינית, ולא מכות בין ילדים. מה שקרה בנהריה הוא מקרה חמור

בתוצאותיו, אבל זהו מקרה שמתרחש בבתי ספר. אנחנו צריכים לרכז כאן את

הפעולה החינוכית שלנו, את הפעולה המניעתית, וגם את העירפול. אנחנו לא

רוצים למצוא הלשנות בבתי ספר, אבל אנחנו רוצים ליצור מצב שילדים

והוריהם לא יחששו להתלונן על פעולות אלימות, ואני לא מדבר על מכות, אני

מדבר על תופעות חמורות מאוד, ובעיקר על אלימות חוזרת ונישנת של ילד

שהוא- אימת הכיתה.

הרצון שלנו הוא לכלול את מקסימום הילדים במערכת החינוך, ויש לו מחיר

כבד מאוד. לפני עשרים שנה ילד כזה לא היה בבית ספר, ואנחנו לוחצים על

המנהלים שלנו לקבל ילדים פרובלמטים. שיבחתי המנהלת בחטיבת הביניים

בהרצליה, משום שהיא בעצם מילאה אחר רוח ההוראות שלנו, משום שאנחנו לא

רוצים שילדים כאלה ישארו מחוץ למערכת החינוך. אנחנו רוצים להציל אותם,

וכנגד כל ילד שלא מצילים, יש גם ילדים שעולים על דרך הישר.



הנקודה האחרונה היא הכנסת נשק קר לבית הספר. סכינים, סכינים קפיציות

ובכלל נשק קר. בחוזר החדש שלנו יהיה איסור מוחלט להכנסת נשק כזה, וגם

תהיה סמכות של המנהל להורות לילד שירוקן את תיקו ואת כיסיו כדי לוודא

שאין לו נשק קר. במקרה שהוא לא ייענה תהיה סמכות למנהל להוציא אותו

מבית הספר. השאלה היא מה לגבי חיפוש על תלמידים מועדים, האם נאפשר

סמכות חיפוש כזאת או לא. אצלנו, בתוך מערכת החינוך, בהנהלת משרד

החינוך, יש הרבה מתנגדים לסמכות חיפוש כזאת, מהחשש שגם בגלל האוירה

בארץ, מיד תהיינה טענות של התעללות מינית או פגיעה גופנית או כל מיני

דברים כאלה. אגב, יש לנו סכינים בבתי ספר, גם בכיתות נמוכות, זאת לא

תופעה שקיימת רק בבית הספר התיכון. אלה הדברים שאנחנו מתחבטים בהם.

חשוב שתהיינה פעולות שהן פעולות של מניעה, התייחסות לתוקף, התייחסות

לנפגעים הישירים כי המצב היום הוא, שכל פעולות ההסברה כרוכות במשהו

שקורה לאחר מעשה, כמו שהיה במקרה הנורא בהרצליה, שמיד באו המפקחים

והיועצים כדי לעזור לכיתה להתגבר על הטראומה. ואני חושב שבית הספר הזה

בהרצליה עשה פעולות יוצאות דופן, כולל המפגש בין תלמידי הכיתה למשפחת

הנרצח.

ש. שושני; משרד החינוך והתרבות הוציא חוזרים גם ב-87' וגם

ב-92' שעוסקים האלימות. אם יש למישהו רעיונות,

איך אפשר לשפר את החוזרים האלה, או מה חסר בהם, וצריך להיות בהם, יואיל

להעביר את הערותיו אלינו. אנחנו נתחשב בהערותיו.

קריאה; החסר בהם הוא שבעיקר לא קוראים אותם. אולי

המנהלים קוראים אותם, אבל אל חלק גדול מהמורים

החוזרים האלה לא מגיעים כלל.

א. סלמוביץ; האם יש היום חובת דיווח בבתי ספר על מקרי

אלימותו

ש. שושני; כן, יש. הבעיה היא בדרך כלל איננה החוק

וההוראות, אלא האכיפה. חוקים ותקנות ישנם, יש

הוראות.

י. קרני; בשנת 79' עמדה בראש ועדת החינוך, מי שהיום שרת

העבודה והרווחה, א. נמיר, והיא הגישה מסקנות

לכנסת על נושא התנכלויות, אלימות והשחתת רכוש בבתי ספר. מי שקורה את

החומר שפורסם בשנת 79, רואה שחלק גדול מהדברים בעצם חוזר על עצמו

בווריאציות יותר מוחצנות. חזרנו עכשיו מסיור בהולנד ובצרפת ובדקנו את

הנושא של פרסומים באמצעי התקשורת, ובנושא של קלטות. אני חושב שהמצב

שלנו בישראל גרוע ביותר. גם אם נצליח לשכנע את רשות השידור ואת האנשים

שממונים על הנושא של חוק רשות השידור להזיז את "התכניות המסוכנות", מה

הועילו חכמים בתקנתם י הרי מדינת ישראל מפוצצות בכל מיני חנויות סקס

למיניהם. מי שמשלה את עצמו שהתלמידים שלנו לא מבינים במה מדובר, טועה.

לכן, יש להתייחס לנושא בכל חומרתו ובכל הקפו. לנושא של הווידאו הביתי

והשימוש בקלטות פורנוגרפיות יש השלכות, וזו רק חלק מהתמונה.

הסתדרות המורים דנה מספר פעמים השנה בנושא אלימות כללית במערכת החינוך.

גם כלפי מורים, גם כלפי תלמידים, וגם כלפי אוזלת ידה של המערכת לעצירת

גורמים עוינים שנכנסים בתוך מהלך הלימודים. למרות שיש חוק הבטחת מוסדות



חינוך, יש לנו היום שומרים, מאבטחים עם נשק ועם הוראות, ראינו מקרים

קשים ביותר. גילינו שאפשר לחכנס באופן חופשי לכל בית ספר. היו מקומות

שפרצו עם סוסים ועם אלות ועם סכינים ועם כל מיני אמצעי תקיפה, כי

המערכת חסרת הגנה.

הנושא של הדיווח למשטרה הוא חשוב ביותר. הסתדרות המורים פנתה למשרד

החינוך והמליצה על הקמת ועדה ציבורית ברשות שופט. בוועדה הזאת יושבים

כיום כמה גורמים מתוך מערכת החינוך, כולל ועד ההורים הארצי, כולל

גורמים ממשטרת ישראל. אני מבקש ממשרד החינוך להצטרף לוועדה המכובדת

הזאת. בינתיים משרד החינוך לא מינה נציג, ואולי גם לא מוכן להשתתף.

אנחנו לא מאמינים בחוזרי מנכ"ל בלבד, ובפרסומים. ההשפעה שלהם, היא

זמנית ושטחית ביותר. לכן, צריך לחשוב על מערכת של פעילויות. הגשנו

לכבוד השר ב-17.2 תזכיר. אנחנו היינו מעונינים להרחיב את הפעילות לא רק

מבחינת מערכת החינוך, תלמידים, מורים. למערכת הזאת ישנם שותפים רבים,

הורים, ציבור רחב, אנשי מקצוע. אני חושב שאם נתמודד עם הבעיה ביחד אולי

נצליח גם לשנות דברים.

השר התחיל עם תכנית המניעה בנושא של אמצעי

התקשורת, ואני רוצה להמשיך בהלך רוח הדברים

הללו. אני חושבת שברשות בתי הספר אין מספיק גורמי מנע.

יש לחייב קודם כל את הרשויות במה שנקרא בשפ"י, פסיכולוגים קליניים. לא

יתכן שישנם ערים שאין בהם בשרות של שפ''י בצורה המקסימלית המקצועית

ביותר.

צריך לדעת היכן ילדים אלימים מטופלים.

צריך לבדוק עד כמה המשטרה ערוכה לתת שרות מקצועי לבתי ספר. אני נתקלתי

בדברים האלה ואני חושבת שצריך להיות בדק בית רציני בתחום הזה. מפלג

הנוער הפך להיות מאוד סוציאלי, ובבתי הספר יש שרותים סוציאלים, ייעוצים

פסיכולוגים נהדרים. אני חושבת שצריך לתת את הדעת מה תפקידה של המשטרה

במערכת החינוך.

אנחנו מדברים בעידן של אוטונומיה למנהלי בית הספר, אבל לא נותנים למנהל

בית הספר את הקרדיט האמיתי, שכאשר הוא קובע מדיניות בבית ספרו, כל

הגורמים הנוגעים בדבר, אכן ילכו עם המדיניות שלו. קובעת. אם אני טוענת

לאחר תהליך מסויים שתלמיד xלא צריך להיות בבית הספר שלי, צריך שיתנו

לי את הכלים להוציאו למסגרות מתאימות, אולי לפרק זמן מסוים, אולי לעבוד

במסגרת משפחתית, אבל שיתנו לי את הקרידט שלי, כיוון שמלכתחילה אני כן

עובדת עם הילד בבית הספר.

אין מספיק גורמים משקמים מקצועיים שנותנים את שרותיהם בבתי הספר. צריך

לחייב את בית הספר בחוק, ליצור תכנית מניעת אלימות, כשם שמחייבים

תכניות אחרות. לא יתכן שבית הספר, על פי רצונו, יעשה פעולה או לא יעשה

פעולה לפי שיקוליו שלו.

ג. שטחל; החינוך לא קיים מכוח עצמו, הוא ביטוי לאותם

דברים שנמצאים מחוצה לו.



בדברים שלכם לא הזכרתם צדדים נוספים באלימות כמו גניבות, פריצות או

מעשי ונדאליזם, שגם הם קיימים במערכת החינוך ובחברה בכלל. אני סבור

שאורח חיים מסויים בבית הספר, יכול לשנות בהרבה מעבר לחוזרי מנכ"ל, עם

כל הכבוד לחוזרי מנכ"ל, ואתן דוגמא: בחינוך הדתי, אם אני קורא אותו

נכון, אין מקצוע ששמו יראת שמיים, אבל אם דברים מסוימים יעשו בצורה

טובה על ידי אנשים טובים, התוצאה הסופית תהיה יראת שמיים. כנ"ל לחינוך

לאזרחות. אני סבור שבאורח חיים מסויים, עם הקפדה על קטנות כגדולות,

אפשר להגיע להשגים טובים בבית ספר. לגבי מקרים יוצאי דופן או חריגים,

תטפל בהם מערכת שהיא מסייעת למשרד החינוך, ולאו דווקא נמצאת בתוכו.

יש הבדל אם מדברים על אלימות כתופעה, לבין גילויים בודדים בבית ספר

מסויים. בבית ספר שלומדים בו 1500 תלמידים, בית ספר הטרוגני, מכל קצוות

האוכלוסיה, סביר להניח שיהיו כל מיני וריאציות של התנהגות זו או אחרת.

אם זה חורג מעבר לפרט הבודד, זו בעיה מערכתית,

היו"ר א. בורג; רוב הילדים שלנו במערכת החינוך הם ילדים טובים.

אנחנו עוסקים עכשיו בתופעה החריגה, שסביבה

נוצרת תופעה יותר רחבה, אלה הילדים המפחדים והשותקים, והאדישים וההורים

וכל המערכת שמסביב, שלפעמים כולה מתעוותת בשל חריג אחד זה או אחר.

אנחנו עוסקים לא כל כך בתיאור הסוציולוגי של הקף התופעה, אם גונבים

מהשידות או גונבים מהארונות, למרות שאנחנו רוצים לדעת איזה סוגי

תופעות, אלא איזה אמצעים, איך מתמודדים, תכנית בית ספרית, תכנית

מערכתית, שילוב, קמפיין ציבורי, מעורבות הורים, סמכות מנהלים, את סוג

הדברים האלה אנחנו רוצים לשמוע מכם.

ב. קריינר; יש לנו אוכלוסיה מאוד מגוונת של ילדים

פרובלמטיים, ילדים עזובים, מוזנחים, משפחות חד

הוריות, משפחות אומנה, ילדים שהגיעו ממוסדות. יש לנו אוכלוסיה של ילדים

עם מעמד בינוני, בינוני-גבוה גם כן. המגוון של החינוך המיוחד הוא רחב

מאוד, אבל לצערי הרב כולם תחת גב אחד. אם זה ילדים עם יכולת תקינה

ועיקובי למידה, אם זה ילדים עם פיגור קל וכולי. יחד עם זה, אני חושבת

ששיפור אקלים בית ספרי, אווירה של פתיחות, של שותפות, של מעורבות, של

אכפתיות, לא רק של הורים אלא גם של תלמידים, של המערכת בכלל, שרותי

רווחה, מפלג הנוער, מועדונים וולונטריים, ובעצם כל הקהילה, אם היא

מתגייסת לעבודה משותפת היא מביאה לירידה משמעותית באלימות. לא רק למדנו

את חוזר מנכ"ל, אלא גם קיימנו כמה ישיבות בבית הספר, ישיבות פדגוגיות

בנושא האלימות. ובית הספר הוציא. חוברת שמתארת את הבעייתיות באלימות.

אחד הדברים החשובים ביותר בכל המסגרות, היא לאתר מה היא הבעיה לזהות

אותה. יש סוגים שונים של אלימות. יש אלימות תגובתית, יש אלימות

אינסטרומנטלית ויש אלימות שמושפעת מתקשורת. צריך לזהות קודם כל מי הוא

הילד, מה הבעייתיות, איזה סוג אלימות זאת ומה הם דרכי הפעולה. יש צורך

לעשות תצפיות כיתתיות, יכול לעשות את זה פסיכולוג בית הספר, או יועצת

בית. הספר. יש תכניות מניעה. יועצת בית הספר שלנו עשתה עבודת מסטר, 22

מערכים בנושא של מניעת אלימות, תוך צפייה בסרטים, כולל סרטי אלימות,

כאשר המגמה היא בעצם לתת לתלמיד את האפשרות של ההזדהות והעלאת הרגשות,

אבל יחד עם זה, פתירה של אלנטרנטיבות אחרות חיוביות, לא אלטרנטיבות של

אלימות. יש גם חוברת שהוציאו היועצים הבחירים של המחוז בנושא של אלימות

ומניעתה. אני חושבת שאין תרופת פלא לכל הבעיות וצריך לאתר, לזהות ולטפל

בדרכים הנכונות, תוך שיתוף פעולה של הקהילה.



ש. שמר; מתוך נסיון שלנו, של עבודה מאוד רצינית עם

ילדים בעייתיים בבית הספר, הגענו למסקנה שאותו

ילד אלים, הוא אלים בגלל שאמא שלו אלימה ואבא שלו אלים והסבא שלו היה

אלים ויש שם בעיה. אנחנו מטפלים כרגע במסגרת מאוד מצומצת של 12 שעות

עבודה, הפננו למורה ותיקה, בקבוצות קטנות ולפעמים בבודדים, את הילדים

שקראנו להם - "קשיי חינוך", שהם לא מאפשרים ללמד בכיתות. ואותם הילדים

הגיעו אליה והם ממשיכים להגיע 3-2 פעמים בשבוע. ילדים סוחבים על הגב

דברים מאוד מאוד קשים. ישנה ילדה שצריכה לקום בשתיים עשרה בלילה ולטפל

באחים הקטנים שלה. וילדים אחרים מתעוררים בלילה, כי שומעים את המכות

בין ההורים, וכן הלאה וכן הלאה. הילדים האלה לא מסוגלים ללמוד. הם באים

מאוד עצבניים לבית הספר, אין להם איפה לפרוק את זה. למחנכת לא רוצים

לספר, שמא כולם ישמעו, והם מאוד עצבנים ומכים. עכשיו יש להם איזשהו

מפלט, יש להם לאן לגשת, למי לספר, למצוא לפעמים את הכלים איך להתמודד.

במקרים מסויימים אנחנו מתערבים מאוד מאוד בעדינות במשפחה. אני לא אומרת

שאנחנו פותרים את כל הבעיות, אבל יש הרבה מאוד ילדים, שבצורה כזאת

הצלחנו להרגיע אותם ויש פחות אלימות. קודם כל צריך לנסות את הכל, לטפל

בילדים, להגיש להם את העזרה, ואם אחרי הכל יש מישהו שהוא באמת בריון,

אז אנחנו זקוקים לעזרה של משרד החינוך, של המשטרה, של כל מי שמסביב, על

מנת להרחיק אותו, כי אז באמת אין ברירה.

אני מבקשת שני דברים- א. לאפשר לנו להעסיק מורה שמטפלת בבעיות האלה

בצורה תקנית, ולא כפי שעשינו אנחנו, שלקחנו את זה מסל הטיפוח.

ברגע שלילדים יש מה לעשות בהפסקות, יש להם תעסוקה,

יש להם אקטואליה בבוקר ודנים על הדברים, שיהיה זמן קבוע לדון עליהם,

ולא לחכות לפעם בשבוע, וגם אז אם יש בחינה נורא דחופה, דוחפים אותה

לשעת חברה. אנחנו צריכים לזה גם משאבים, ברגע שהילדים עסוקים, שומעים

אותם, יש מועצת תלמידים, זה עוזר להוריד את רמת האלימות.

אנחנו קיבלנו הדרכה ממר אריה רוקח, ולאחר מכן יצאנו לעצמאות מסוימת,

ואנחנו ממשיכים להשתלם עוד ועוד בנושא. ככל שמשרד החינוך יוכל לעזור

ולהמליץ לנו איך לעשות דברים בכל בתי הספר, בנושא השתלמות מורים בעניין

אלימות, זה יכול לעזור לנו.

ש. רהב; הגעתי לבית הספר לפני שמונה שנים, אחרי שבית

הספר כמעט התמוטט. אחת הבעיות היתה האלימות

מהחוץ אל הפנים. בית הספר שלנו הוא מאוד הטרוגני, גם מבחינת האוכלוסיה

וגם מבחינת מקומות השיוך שלהם, אנחנו עובדים עם חמש מועצת אזוריות

ומקומיות, כולל מועצה מקומית שהיא זמנית: חצרות יסף. והתמונה הראשונה

שראיתי, היא תלמידים שבאו מעיירה מסוימת, עם שרשראות, ובסוף היום יתר

תלמידי בית הספר, שזה צי של 30 אוטובוסים, מחסלים איתם חשבונות בשער

בית הספר. אני חושבת שהתמונה הזאת הבהירה לנו כצוות שאנחנו, מנהל בית

הספר והצוות שלו, הם האנשים שיעשו וידחפו לכל הפעילויות שאז לא דברו

עליהם והיום מדברים. בית הספר שלנו לא תלוי באף גורם היום. יש בו 14

מורים, שהתפקיד שלהם לטפל בתוך המערכת בחריקות והחריגות שעשויות להביא

לבעיות של אלימות כזאת או אחרת.

אנחנו - 940 ילדים, 96 מורים. 14 מטפלים בכל בעיות שעשויות לצוץ, החל

מילד שלא רואה, ילד חרש, ילד דיסלקטי. זה צוות בין מקצועי, ברשות שני

פסיכולוגים שאני מעסיקה אותם על חשבון השכר שלי, כי לא קבלתי תקן, משום

שהתקן של הפסיכולוג האזורי לא מספיק, כדי לטפל בכל בתי הספר. החלטתי,



שאני כמנהלת חייבת לתת פתרון ולא לסמוך, לא על המשטרה ולא על הרשות

הסוציאלית ולא על שאר הגורמים. והיה ונצטרך למצוא גם מוצא כלפי חוץ,

ניצור את הקשר. מספר הבעיות שבית הספר שלי מוציא החוצה כלפי חוץ הוא

מינימלי, כמעט אפסי. יצרנו מסגרות שונות לימודיות, אם זה יוזמות, החל

מכיתה ז/ בשטח הלימוד החברתי, בשטח הסיוע. אנחנו פולשים לבתי ההורים.

החודשיים של החופשה הגדילה מיועדים אצלנו לביקורי מורים בבתי הילדים.

המושבים בקו העימות הצפוני קטנים, מפוזרים מאוד, והתנועה מבית הספר

אליו אורכת לפעמים שעה. הילדים שלנו צריכים כבר בעשה 7:00 לצאת כדי

להיות בבית הספר בשעה 8:00.

דבר נוסף שרציתי להעלות הוא ההתמודדות הפנימית של המורים בתוך הכיתות.

יש מורים שמעדיפים להשאיר את הבעיה בתוך הכיתה ולא להוציא אותה החוצה.

המורים יודעים שלהסתיר זה רע מאוד, ולכן אני נגד הכרזת אלימות כפרויקט

בבית הספר. אני חושבת שפרויקט לתקופה מסוימת מתחיל ברעש גדול, לא

מטופל לאורך זמן ולאחר מכן גם ישכחו ממנו. למיטב הבנתי להכריז על טיפול

באלימות בבית הספר, זה איזשהי כניעה שהיא כמעט בבחינת כריסה, משום שגם

על פרויקטים אחרים שהם מאוד חשובים אנחנו לא מכריזים. שמעתי אתמול

ויכוח, האם שנת הלימודים הבאה צריכה להיות שנת שלום או צריכה להיות שנה

של כבוד האדם. מה זאת אומרת שנת כבוד האדם? האם זה לשנה אחת? אלימות זה

לשלושה חודשים? הבעיה צריכה להיות מטופלת כל הזמן בכל הרמות, לא לקרוא

לזה במילה "אלימות". יש בעיה ויש לטפל בה.

האלימות למיטב ידיעתנו והבנתנו מתחילה כבר ב-7:00 בבוקר, כשהילד עולה

לאוטובוס ומשעמם לו. הוא נוסע שעה לבית הספר, הוא גם עייף, כי הוא קם

מאוד מוקדם. הקמנו ועדה והחלטנו החלטות, שבנסיעת התלמידים לבית הספר,

אנחנו נעסיק ונקנה אפילו טלויזיות קטנות עם קלטות עם מדריכי נוער

מהמושבים, שיסעו עם הילדים. הילדים יבואו רגועים לבית הספר, הם גם ידעו

שאחרי הלימודים, כשהם נוסעים הביתה, לא מזומנת להם שעת חום. אנחנו נמזג

את כל האוטובוסים, ותהיה להם פעילות גם בדרך הביתה.

ב. אוד; אלימות קשורה בכל מערכת החינוך, היא קשורה

במערכת הבית-ספרית. אני מדבר קודם כל על צעדי

מניעה. מתוך הנסיון שלנו, האקלים הבית-ספרי מאוד משפיע, דברים כמו

פתיחות התלמידים, ידידות התלמידים, אוזן קשבת, שיתוף התלמידים ושיחות

איתם, זה מצד אחד. מצד שני, בית הספר צריך לעסוק בתחומים נוספים כדי

לתת לילדים אפשרות להוציא את המרץ שלהם. הוא צריך לפעול גם מחוץ למסגרת

הספציפית של הוראה, שהיא מייגעת מבחינות מסוימות, ולעסוק בנושאים

חברתיים. ואי אפשר לעסוק בנושאים חברתיים בתוך שעות הלימודים, בתוך

מסגרת השיעורים, לכן צריך לקיים פעילויות אחרי הצהריים. אנחנו בית ספר

קהילתי, שעושה פעילויות אחרי הצהריים ובערב. ילדים מתפתחים בכל מיני

תחומים, כמו דרמה ותיאטרון ונושאים אחרים. משרד החינוך יזם את הפרויקט

של בתי ספר קהילתיים, תיכוניים. אנחנו היינו בית ספר תיכוני קהילתי

ראשון במחוז חיפה, ולצערי התקציבים הולכים ומצטמצמים. התחלנו עם תקציב

מסויים והיום ההשתתפות של משרד החינוך היא מאוד מצומצמת, וחבל מאוד.

אם נותנים לתלמידים אפשרות להתקדם בתחום הלימודי זה מונע תסכול, מונע

יאוש, וכמובן מצמצם את האלימות. ככל שהמסגרת תהיה יותר פתוחה גם

מהבחינה הלימודית, זה יסייע לעניין האלימות.



צריד בהחלט גם להקפיד על משמעת. צריך להקפיד בקטנות, לא רק בגדולות.

שעות רבות עמלנו למצוא את התלמידים ששברו את הכסאות. היתה אצלנו בהתחלה

אלימות נוראה, היום אין בכלל. לא קיימת תופעה של נזק לרכוש, היום בית

הספר שלנו הוא מטופח מאוד, יש בו תערוכות שתלמידים עושים, ולא שוברים

ולא קורעים וזה נדיר מאוד.

יש לקבוע את האחריות של המנהל. אתם מדברים על חובת הדיווח למשטרה

ולגורמים אחרים, אצלנו בבית ספר הנהגנו חובת הדיווח למנהל. המנהל גם

חייב להיות מעורב בעניינים של אלימות. קבענו הדרגתיות בטיפול, כי המנהל

לא יכול לטפל בכל דבר. יש דברים שמטפל המחנך, יש דברים שמטפל מרכז

השיכבה, והמנהל מטפל בדברים כמו אלימות קשה בין תלמיד לתלמיד, או

אלימות כלפי מורה.

אני חושב שמשרד החינוך צריך להמשיך במאמץ לפתוח כיתות קטנות. בכיתות

גדולות, הצפיפות היא כמובן גורם שלישי.

לגבי הדיווח למשטרה, צריך להזהר מכפיפות יתר של מוסדות החינוך למשטרה,

שלא נגיע למצב כפי שראיתי בארה"ב. אני חושב שאת עיקר הסמכות ואת עיקר

ההכרעה צריך להשאיר בידי המנהל. בית הספר נראה בכל התחומים, כולל בתחום

האלימות, כפי שנראה מנהל בית הספר. זה תלוי הרבה מאוד במנהל, צריך לחזק

את סמכות המנהל.

הדבר הראשון שעשינו בשנת 80' היה לאסור על תלמיד להביא סכין וכלי נשק

קרים לבית הספר, וזה עובד מצויין. זה מאבק מתמיד. היו תקופות שחפשנו

בתיקים, התנצלנו בפני התלמידים והסברנו להם והם קיבלו את זה.

מאוד חשוב שיהיה פסיכולוג בצוות בית הספר. אין לי פסיכולוג לחטיבה

העליונה. יש לנו פסיכולוג שמשרת אותנו לחטיבת הביניים. יש הכרח להגדיל

את השרות הפסיכולוגי.

י. קדמן; חשוב מאוד שתצא הוראה בחוזר מנכ"ל מפורש, שאין

להכניס סכינים וכל כלי משחית אחרים לתוך בית

הספר. מפני שחלק מהילדים הם לאו דווקא ילדים אלימים או תוקפנים. יש

ילדים שבאים עם תירוץ או סיבה, שזה יעזור להם להתגונן, ואצל ילדים

אחרים זה פשוט הופך להיות אופנה, סכין יפנית בכיס האחורי.

לגבי הענין הזה של חיפוש, אני מציע שאנחנו נזהר לא לשטוף את התינוק עם

המים המלוכלכים. אני לא מציע שתצא איזשהי הוראה גורפת שאפשר יהיה לעשות

חיפוש על גופם של תלמידים. קודם כל הוראה כזאת היא בלתי חוקית לחלוטין.

למי שבודק בבתי קולנוע, ניתנה סמכות על פי החוק לבדוק. אני גם לא רוצה

שנהפוך את כל התלמידים בבית הספר לנשוא חיפושים על גופם, זה יכול

להתחיל עם סכינים, מחר מישהו יגיד שהוא מחפש סמים. קרה לנו מקרה שמורה

החליטה שילדה רוסיה לקחה לה את הכסף מהארנק. היא עשתה חיפוש על הגוף

שלה, ואחר כך התברר שהמורה פשוט שכחה את הכסף בבית. אני לא מציע שנתחיל

עם חיפושים. אם יש מקרים יוצאי דופן, ואם יש חשדות לגבי מישהו מסוים,

יש דרכים אחרות, יש משטרה ולה יש את הסמכות החוקית לחפש.

עד עכשיו, כל מה ששמעתי על אלימות מערכת החינוך, התייחס לתלמידים, אני

רוצה להסב את תשומת לבכם, גם לתופעה שאמנם היא חריגה, אבל היא קיימת,

של אלימות קשה של אנשי מערכת החינוך כלפי תלמידים. המדובר הוא במורים



וגננות. לפעמים זה תוצאה של שחיקה, או של אנשים שלא מתאימים להיות

במערכת ונקלעו אליה. לפעמים זאת תגובה, ולא מכבים שריפה עם דלק, וגם לא

משתיקים תופעה של אלימות של תלמיד על ידי אלימות של מורה. היה מקרה של

מורה, שהואשם במעשים מגונים בתלמידות שלו. הילדות היו בנות 10, הן מאוד

פחדו, והמנהלת הבטיחה להורים שהמורה יושעה מבית הספר. למחרת המורה בא

לבית הספר, הוא קיבל הדרכה מהסתדרות המורים. המורה הורשע בתהליך משפטי,

שארך שנה וחצי, בתקיפת תלמידות ולא במעשים מגונים. מורה אחרת העידה

לטובתו. קודם כל היא שיקרה בבית משפט, כך קבע השופט, מתוך רצון להגן על

"קורה לעיתים שמורה נותן סטירה לילד, שכן ילד

הוא גוש של יצרים". פניתי למשרד החינוך ובקשתי לדעת אם עושים משהו נגד

המורה הזאת. מקרה אחר, זה מקרה של מורה, שלא היתה היחידה, שהשתמשה במקל

כדי להכות תלמידים. כל הוויכוח היה סביב השאלה כמה מכות היא נתנה ומה

היה עובי המקל. זה מופיע בדו"ח של מפקח שבדק את זה. הדבר החמור הוא

שבית הספר סילק את הילדים, בגלל שהאמא הגישה תלונה במשטרה בביטול

התלונה במשטרה ובית הספר היתנה את שיבתם בביטול התלונה. המפקח כותב:

"הנסיון של הנהלת בית ספר ליצור זיקה בין ביטול תלונתה של האם במשטרה

לבית חזרתם של הילדים לבית הספר הוא מוטעה".

רוב המורים אינם אלימים, ורוב המורים עושים עבודה מסורה ועוסקים

בחינוך, אבל יש קבוצה של חריגים גם בקרב המורים שמשתמשים באלימות. אם

לא מטפלים בזה כמו שצריך פוגעים בכבודם של המורים האחרים.

א. צוקי; חיפוש הסכינים על הגוף איננו הפתרון. אצלנו

בבית הספר אין מקרים קיצוניים של אלימות בכלל,

זהו בית ספר די קטן, 600 תלמידים בסך הכל. יכול להיות שבאים עם סכינים,

אבל לא משתמשים בהם. לגבי החיפוש הפיזי ממש על התלמידים, אני חושבת שזה

יוצר הרגשה של בית סוהר לתלמידים. נשאתם נותנים את הסמכות הזאת למנהל

לחפש על תלמיד, אז אתם נותנים לו גם את הסמכות לחפש על תלמידים שבעצם

לא עשו כלום, וזה יוצר אווירה של עוינות בין המורים לתלמידים ובין

התלמידים להנהלה. הפתרון צריך לבוא מהכיוון ההפוך. צריך ליצור מערכת

שבה אנחנו נסמוך מספיק על המורים, נהיה מספיק קרובים להנהלה ולמורים,

ונוקיע מתוכנו את האלימות. לא כמו היום, שיש גיבוי של התלמידים

לתלמידים האלימים בתוכם, בגלל שהם מגינים עליהם מפני המורים, כי הם

בעצם לא רואים במורים בני ברית. הם רואים בהם אויב. הם לא ילכו להלשין

על תלמיד שמרביץ, צריך ליצור מצב כזה שאנוזנו נרגיש מספיק בטוחים, מספיק

פתוחים, במערכת דמוקרטית, כדי שתלמיד יוכל לגשת למורים ולהגיד התלמיד

הזה עשה ככה וככה. אנחנו רוצים ליצור מערכת כזאת שהתלמיד האלים יפחד,

כי הוא ידע שהחברים שלו לא מוכנים לאלימות ושאם תהיה להם בעיה הם יפנו

להנהלה.

טיולים הם זמן מועד לפורענות, גם בגלל החיכוך של ה-24 שעות בין

התלמידים וגם בגלל הלחצים והעייפות, כי הם לא ישנים בלילה. חזרנו עכשיו

מטיול של 4 ימים ולא היה בו שום אקט של אלימות, אבל אלה דברים שקיימים,

מבוגרים נגד ילדים, מקובלים נגד לא מקובלים.

י. אשבל; גם אני הייתי בטיול השנתי, באותו בית ספר,

ואצלנו כן היו תופעות של אלימות. אצלנו האלימות

נבעה ממאבק בין מעמדות ובין עדות. ועובדה שהכריחו את שני הנערים

שהתקוטטו לישון באותו חדר, והיה מאבק ואז מישהו שלף סכין. תלמידים

אחרים הלכו לקרוא למורים. בתור מורה מלווה או בתור מנהל בית הספר הייתי



מחזירה אותו הביתה מהטיול, ובעצם לא נעשה כלום. הוא המשיך איתנו

בטיול.

היו"ר א. בורג; האם היה צפוי שהוא ישלוף את הסכין, או שזאת

היתה הפתעה בקרב התלמידים?

י. אשבל; אף אחד לא ציפה שהוא יוציא סכין. התופעה הזאת

לא נדירה.

היו"ר א. בורג; האם בפאבים או בדיסקוטקים הילדים נוקטים בדברים

שהם יותר אלימים מאלה שהם נוקטים בהם בבית

הספר? האם יש מישהו מהמערכת הבית ספרית שיש לו מושג מה קורה?

י. אשבל; בודאי. אני חושבת שאלה הזמנים שמועדים

לפורענות. צפת, למשל, זה מקום קטן, יש מעט

מאוד דברים שמעסיקים את בני הנוער, מלבד שני מועדונים. זהו גיל שעדיין

אין רשיונות נהיגה ואין לאן לנסוע, וילדים מוצאים את עצמם מועסקים

בשטויות.

ה. זוהי; בית הספר הוא מקום שלומדים בו, ואני רואה, לאו

דווקא בבית ספרי, על אירועי אלימות בשיעורים

רגילים מצד מורים שדורשים בצורה תוקפנית את שיעורי הבית או את הבחינות.

הם לא הוגנים במערכת הדרישות שלהם. דוחים בחינות בלי הסבר מספיק

"תתאמן בבית לדפוק מסמר כי אתה לא מוצלח

בזה", בשעה שהמערכת לא מכשירה אותו בשיעורי מלאכה או בציור או באמנות

ושוללת ממנו שיעורי מוסיקה ואפיקי פורקן. אני חושב שמורים צריכים להיות

רגישים מאוד, כאשר הם מלמדים כיתה של 40 תלמידים. הייתי בחו"ל וראיתי

בתי ספר עם 800 תלמידים, וחצר מאוד קטנה, ותלמיד לא יגע בחבר שלו,

בבלגיה לדוגמא, ואילו בארץ, בית ספר עם 300 תלמידים וחצר רחבה, ובכל

זאת יש אלימות בכל הסקטורים. ביקרתי גם במאה שערים וראיתי במקומות

הצפופים שלהם, בהפסקות, אחד תלוי על השני. כלומר, יש משהו במנטליות

שלנו שגורמת לנו להידבק אחד לשני. חופש הפרט משמעותו גם בזה שלא כל אחד

מעוניין שיגעו בו פיזית וילטפו אותו ויצבטו אותו. מניעת האלימות

מתאפשרת על ידי שתי אפשרויות, או שטוב לתלמיד בבית הספר, או שהוא מפחד

מבית הספר. לדעתי, שני הדברים כאחד, אצלנו פה, לא מתקיימים. לתלמיד

שלנו לא מספיק טוב בבית הספר, והוא לא מספיק מפחד מאיתנו. בחרתי בבית

הספר בבית דגן את הטיפול באפשרות שלילד יהיה טוב יותר. אני מסכים עם

ד"ר קדמן שיש אלימות של מורים, גם אלימות קיצונית. אנחנו מטפלים

באלימות של תלמידים, על ידי זה שאנחנו קוראים בשיעורי אקטואליה

עיתונים. השבוע התפרמו כמה מקרים של אלימות, שמורה אמרה לילד לעמוד ליד

פח זבל כי הוא שווה זבל. אנחנו קוראים את הדברים מאוד בביקותיות, אבל

אני חושב שאנחנו מראים לתלמידים שהאלימות היא לא תופעה של תלמידים, היא

לא נובעת מגיל, אלא היא נובעת מיצרים אל אנושיים גם של אנשים מבוגרים,

לפעמים יצרים של נקמה, שגם הם מנת חלקם של המורים, אנחנו אמורים לרסן

את עצמנו ולהשתדל כמה שיותר לכבד זה את זה, וזה מה שאנחנו מקווים

לעשות.

החינוך שאנחנו אמורים לתת צריך להיות חינוך אטרקטיבי, הרבה יותר ממה

שאני שומע היום, ואני חושב שהמגמה היא כזאת. אנחנו מציעים ללמד כמה

מקצועות דרך ההגשמה העצמית וההצלחה של הילד. כאשר הוא ילמד על משה



רבינו, אז הוא ימצא בו הגשמה עצמית, שלמרות שמשה לא רצה ללכת לשליחות

אלא נשלח בכוח הוא עשה זאת, והוא ימצא נקודות הזדהות עם משה. כנ"ל

בשופטים, בתורה, בחגים. דרך היהדות ודרך מקצועות העברית, ההומניסטיקה,

אנחנו נמקד את הלמידה במשך שלושה חודשים ונהפוך את הלימוד יותר רלוונטי

לילד בכיתה ד'. לו השיעורים היו יותר חווייתיים, השעות שהתלמיד מבקר

ומבלה בבית הספר יהוו לו אתגר.

היו"ר א. בורג; ראינו כאן שניים-שלושה סוגים של דינמיקות

שמביאות את הילד להתפרצות. האטמוספרה הטובה

בכיתה היא חל2, אבל לאן אתה מתעל את זה?

ח, זוהי; אני משתדל שאפיקי הפורקן של התלמידים יספקו

אותם גם למשך אחר הצהריים. יום הלימודים הארוך

הוא תנאי חשוב להורדת אלימות משתי בחינות. יש דרמה ואלקטרוניקה, ספורט

ואמנות וכולי, ואחנו מאפשרים הרבה שיעורי העשרה. זו צריכה להיות תכנית

מספקת לילד, שלא יבוא הביתה ויצפה במשך שעה בטלויזיה ובזאת הוא יסיים

את יומו. אנחנו גם מתערבים בזה, עם פעילות ערב של הורים.

בשנתי הראשונה כמנהל, ילדים הלכו בשעה 14:00 הביתה, ולא יכולנו לשבת עם

ילד. ברגע שבית הספר מלמד עד 16:00 אחרי הצהריים, אפשר לומר לילד

שבהפסקה כלשהי גרם לאיבוד כדור או לנזק, שישאר שעה נוספת לצורך שיחה.

כשבית הספר יותר שקט. אפשר להודיע שבוע מראש להורים, שילד שהאלימות שלו

היא קיצונית ישאר ביום מסוים בבית הספר לשיחה חינוכית.

ז. אחרוני; בתפקידי, אני נפגשת לא מעט עם מנהלים, ואני

רוצה להציע כמה הצעות לגבי יחסי משטרה ומערכת

א. אני לא יודעת כמה מהנוכחים כאן נפגשו כבר עם אנשי משטרה,

לפחות במגזרי הנוער בשיחות של החלפת אינפורמציה, כדי ללמוד איך עובדת

המשטרה, מה סמכויותיה, מה מותר לה לעשות, ומה אסור לה לעשות, ובעיקר מה

מדיניות המשטרה בטיפול בנוער. אני מעריכה שבכוחה של הידיעה הזאת לפתוח

הרבה מאוד נתיבים והרבה מאוד מסלולים לעבודה משותפת בין מערכת החינוך

למשטרה. דבר נוסף שאני נתקלת בו מאוד הוא האמביוולנטיות ביחסם של מנהלי

בתי הספר למשטרה. מצד אחד היה מאוד נוח שהמשטרה תפתור את כל בעיות

המשמעת שיש בבית הספר, כולל את הוצאות תלמידים מהכיתה וכבר היו פניות

כאלה ולמשטרה ולא כל כך הבינו למה המשטרה מסרבת להם. מצד שני כשיש

בעיות רציניות בבית הספר, קיים חשש לשתף משטרה מכמה סיבות, כמו חוסר

הרצון של מנהל להפליל תלמיד שלו, הסקנדל שיהיה לו עם ההורים, התקשורת

וכוי. אחת הבעיות היא באמביוולנטיות ביחס למשטרה, בחוסר ההבנה או הידע

של איך אפשר לשתף את המשטרה כגוף שיכול לסייע. אני לא רואה במשטרה

פתרון סופי. המשטרה איננה הגוף שיכול להגביל בכוחות עצמו את הנושא של

אלימות הנוער. אני חושבת שההורים שותפים, כי הילדים הרי גם בבית. אני

מעריכה ששיתוף פעולה של הורים עם בית הספר ועם המשטרה יכול לסייע הרבה

מאוד בהתמודדות, לא רק עם תלמידים שכבר אלימים, אלא עם אותם ילדים שרק

התחילו בזה. למשל, נושאים כמו ונדליזם, קריעת עבודות מהקירות, אלה

דברים נראה אולי שהם לא כל כך נוראים מבחינת המשטרה, אבל אנחנו

מתייחסים לזה מאוד בחומרה. קשה לי להעריך שאתם מצפים שהמשטרה בסיטונות

תפתח תיקים לילדים, שאתם דיווחתם עליהם.

במדיניות שלנו בפירוש אין פתיחה מאסיבית וסיטונאית של תיקים. אנחנו

שוקלים לגופו של עניין, וכמובן זה תלוי מאוד באיזו אווירה אנחנו מדברים



ומי הוא הילד, ובנושא הזה, בית הספר הוא שותף מסוים, ובוודאי לא השותף

העיקרי. בתי ספר שמבקשים להיות מעורבים, או יודעים שילד במעצר או בקשר

עם המשטרה מעיפים את הילד מבית הספר, ולעתים קורה ששוטר הנוער בעצמו

פונה למנהל ואומר, נכון שיש לתלמיד תיק על התפרצות או משהו כזה, יש

מערכת אכיפת חוק מסוימת במדינה, אבל הנושא של העפה מבית ספר הוא לא חלק

בעניין הזה.

אני מאוד מציעה הידברות ברמה המקומית בין מנתלי בתי הטפר למשטרה.

ת, גומפל; אנחנו במחקר, מחלקים את הילדים שמעורבים במעשי

ילדים שהם אלימים

בעצמם; משתפי הנעולה; הקורבנות; הילדים הנייטרלים; כאשר כל קבוצה עוברת

את הקטגוריה מהיוזמים למגיבים. אני חושב שזה מאוד חשוב לזכור את החלוקה

הזאת.

אנחנו שומעים מאנשים בשדה שיש אינטרס נגדי לדווח בקשר לאלימות. אף אחד

ממשרד החינוך לא יאמר שאני מנהל בגלל מצויין שדווחתי שיש לי בעיה של

אלימות בבית ספר. מנהלים מפחדים שיגידו שהם לא מוצלחים כי בקדנציה שלהם

הבעיה הזאת עלתה. זה נכון גם לגבי המחנכת, שלא מוכנה לדווח הלאה. כך

שאנחנו בקשר עם המנהלים ואנשי חינוך, אנחנו חייבים להגדיר את הנושא לא

בתור טיפול בבעיה של אלימות, אלא בפיתוח של כישורים חברתיים. כי מפחדים

מהענין השיווק.. יש גם חשש שהורים ישמעו שבבית ספר שלהם יש בעיה של

אלימות ויפסיקו לרשום את הילדים שלהם לבית ספר.

מדובר פה על רצף, שמתחיל מהתנהגות מתורבתת, ועובר לתוקפנות ולאלימות.

קשה לומר איפה הקו שמפריד בין כולם, אבל תמיד נוכל להתמקד על שלושה

ילדים שהם האלימים בכיתה. הקבוצה של הילדים משתפי הפעולה, או בתור

יוזמים או בתור מגיבים, היא הקבוצה הגדולה. אנחנו גם מנסים לעבוד הרבה

עם מורים. אנחנו מנסים להגיד להורים, שמה שאנחנו מבקשים מהם זה גיבוי,

שיגידו לילדם שלא טוב להכות בבית הספר. אבל שמענו לפני כמה שבועות

הורה, שאומר, אנחנו לא נגיד לילד שלנו לא להרביץ בבית ספר, כל עוד

שאנחנו לא מרגישים שבית ספר עושה משהו. אחרת הוא יהיה פרייאר של כולם

וכולם ירביצו לו. אז יש פה מילכוד, שמנהל לא רוצה לדווח הלאה, מורה לא

מוכנה לדווח הלאה והורה לא מוכן לשתף פעולה.

מ. חובב; היתה לאחרונה ועדה משותפת של משרד החינוך ומשרד

העבודה והרווחה והמשטרה, הגענו להסדרים של

החלפת מידע ושיתוף פעולה. אני מציע שהם גם ישתמשו יותר בכלים הסביבתיים

במקרה של התייעצות.

י. שראל; עד עתה דובר על טיפול בתופעות אלימות, והדברים

חשובים מאוד כשלעצמם. אבל כדאי לחשוב על עיקור

של שורשי האלימות. כלומר ממה היא נובעת, ולא כיצד לטפל בה.

את הטיפול בשורשי האלימות ניתן להגדיר במלים "חינוך לערכים". כלומר,

ברגע שהדברים יוחדרו למערכת החינוך, בכל התחומים ובכל מקצועות הלימוד,

ויושם דגש על כבוד האדם, על איסור של פגיעה של אדם בחברו, על התחשבות

בזולת, גם במקרה של כעס, וגם במקרה שהתלמיד ראה תופעות חמורות בבית,

אני חושב שהדברים האלה יחד, יוכלו להוריד את סף האלימות לרמה נמוכה



מאוד. לעקור לגמרי, אי אפשר, אבל זה יוכל לעקור את השורשים ולהביא את

זה למצב די סביר.

מנחם; (מנהל תיכון מקצועי ביפו). אני בהחלט מתנגד לכך

שאסור שבית הספר יעסוק בנושא של אלימות בפרויקט

של שבוע, חודש, חודשיים-שלושה ואפילו שנה. אבל אסור לנו להתעלם מהדברים

שיש אחרי בית הספר. מה קורה עם אותם תלמידים שמסיימים את הלימודים? הם

הולכים לחברים, הם הולכים למועדון, הם הולכים לפאבים, יש להם מספיק

גירויים שיכולים לגרום להם לאלימות. אנחנו בית ספר של רשת נעמ''ת, של

208 תלמידים. התלמידים שנמצאים אצלי בבית הספר, הם תלמידים שנפלטו

ממערכת החינוך, לא מצאו להם מקום אחר, הם מגיעים אלינו ואנחנו מנסים

להשאיר אותם בתוך המסגרת. יש אלימות בבית הספר, אלימות מילולית, של

קללות, של חוסר סבלנות להקשיב למורה, גם לתת תשובה במהלך השיעור.

ואנחנו עשינו פרויקט בבית הספר והפרויקט הוא לא של חודש, אלא פרויקט של

ארבע שנים, אשר למעשה הוא מטפל בשלוש רמות: רמת התלמידים; רמת המורים;

רמת ההורים. הכנו מערכי פעולה לשעת מחנך, לכיתות ט' עד יב'. קיימנו

בבית הספר סדנא של 10 מפגשים, וזה מעט מאוד, במטרה ליצור אקלים בית

ספרי תומך ומעודד של התלמידים. קיימנו גם קבוצת הורים. אני חייב לומר

שזאת היתה בעיה. לא כל ההורים מהאוכלוסיה שהתלמידים מגיעים אלי, והם

תלמידים מדרום תל אביב, מבת-ים, מחולון, לא כולם רוצים לצאת מהבית

ולהגיע לבית הספר, כי זה לא כל כך מעניין אותם, אבל הצלחנו לגבש קבוצה

של 30 הורים, אשר נפגשים עם פסיכולוג ומנסים להתמודד עם בעיות של גיל

ההתבגרות. עשינו את זה במסגרת שעות מחנך. בנוסף לפרויקט שעשינו במשך

תקופה יש נושאים אחרים, שהמערכת מחייבת אותנו לפעול ולטפל במסגרת שעות

המחנך. בנוסף לכך יש בעיות של כיתה. מה שאני מציע הוא, שכמו שחשוב ללמד

הסטוריה, כמו שחשוב ללמד מתמטיקה, שתוקדש שעה שבועית במערכת, שעת חברה,

לדון בנושא אקטואליה, בנוסף לשעת המחנך. היום מחנך מקבל 4 שעות, שמתוך

זה שעה אחת בכיתה ושלוש שעות מחוץ למערכת. למה שמחנך לא יתן שעתיים

בכיתה? אני לא עושה כן משום שהסתדרות המורים מתנגדת.

ר. לוזון; אני רוצה לדבר על הקשר בין שתי מערכות החינוך:

החינוך הבלתי פורמלי והחינוך הפורמלי. על פניו

נראה שאין קשר בלן המערכות, והן אפילו מתחרות לפעמים זו בזו. אם נחבר

את המערכות, שיפעלו ביחד, נוכל אולי לעזור קצת למנוע את הנושא של

האלימות עוד מראש. כי בחינוך הבלתי פורמלי, רואים את הילד במצב אחר,

במקומות אחרים. המדריכים החברתיים רואים אותם בפאבים. לפעמים האלימות

מתחילה אצלם מחוץ למסגרת בית ספר. אני חושב שאם ניצור מערכת כזאת שתוכל

לשלב את כל הגופים ביחד, גם עובדים קהילתיים, גם מדריכי נוער, וגם

הנהלת בית ספר, יהיה אפשר להגיע לזה.

דבר נוסף, החינוך הבלתי פורמלי הולך ונהיה יקר מדי ולא כל הילדים

יכולים להגיע לכל מיני סוגים של פעילויות, מה שיוצר את ההפרדה גם בתוך

בית ספר. מצד אחד הוא תלמיד לא כל כך טוב בכיתה, מצד שני הוא גם לא

יכול ללמוד פסנתר, הוא לא יכול ללמוד כינור והוא לא יכול להשתתף בחוג

לכדורסל. לכן הוא יוצר איזה תבנית שמתפרצת החוצה באלימות, וזה מתחיל

מגיל היסודי. בקללות, בזריקת אבנים ושבירת חלונות, ואחרי זה מגיעה

לתקריות שאנחנו מדברים עליהם.

ד. אפשטיין; בבית הספר אצלנו, אנחנו פחות או יותר מתמודדים

עם האלימות הפיזית. אבל האלימות המילולית לא



פחות מאיימת בבית הספר, דווקא דרך ההורים. כשהורים מגיעים לבית הספר

ואומרים כל מה שעולה על דעתם בחדר המנהל ומחוץ לחדר המנהל, ואין בעצם

דרך להוציא אותם מבית הספר, זה דגם ומודל לחיקוי לכל הילדים שנמצאים

בבית הספר. אני רואה את הקושי בהתמודדות באלימות המילולית. עם אלימות

פיזית אנחנו מתמודדים. אם תלמידים באים להדר ההנהלה ואומרים שיש איזה

ריב, אנחנו עושים את הכל לטפל בזה. ילדים מרגישים, והורים גם מידי פעם

אומרים את זה, שבטוח לשלוח את הילדים לבית הספר, כי יודעים שהטיפול בו

יהיה מקסימלי. בנוסף לזה יש לנו פרויקט שנתי של אימוץ של כיתות י' את

כיתות ז'. כיתות י' נכנסות לכיתות ז' ומעבירות שיעורי חינוך, וישנה

אינטראקציה בין הגילאים שנותנת איזשהו מעמד אחר לילדים הקטנים. זו לא

השנה הראשונה שלי בחינוך, ועדיין אין לי תשובה ואני לא מבינה איך כל

שנה האלימות יורדת לגיל יותר צעיר. עד לפני שנתיים, יכולנו לומר,

שבכיתות ט' או י' ישנה אלימות, ועכשיו בפירוש אפשר לומר שכיתות ז'. ואם

אנחנו עושים איזשהי אנאליזה בבית הספר אצלנו, אני לא יכולה למצוא מה

הסיבה שזה יורד ובמהירות כזאת. אני מוכרחה להגיד שאני לא פועלת תמיד

לפי חוזר מנכ"ל. אם יש משהו עוד לפני הבירור, אני מרחיקה את הילדים

מבית הספר והילדים יודעים וכן ההורים שזה דפוס, ובמובן מסוים הם אפילו

מברכים על זה. לגבי האלימות המילולית אין לי תשובה.

ר. קופינסקי; לא הססתי לפנות למשטרה בכל מיני עניינים של

ואנדליזם, והתשובה, לאחר זמן, לאחר שפניתי לקבל

תשובה, היתה שזה נסגר מחוסר עניין הציבור. אחרי די הרבה שנים במערכת,

אני לא יודעת מה מענין את הציבור. שאלתי מפקדי משטרה, אנשים שונים,

כשהם היו ברגע של אמת, והם השיבו לי, שיש להם נושאים יותר חשובים על

הפרק, הם לא יכולים לתרום לכך. מאז שהקמנו את הגדר בבית ספרנו, הרבה

בעיות נפתרו. לפני שנתיים-שלוש, שאז כן אפשר היה לחדור לבית הספר, נכנס

איזה בריון לבית ספרנו, והתחיל להשתולל, פתח דלתות, זרק אבנים. הצלחתי

לקרוא לסגן שלי ולאיש התחזוקה, והם השתלטו עליו בכח די רב. הזמנו

משטרה, והם הגיעו בזמן והדבר הראשון שהם אמרו לי, שהם נוהגים אלי

בכבוד, והם לא עוצרים אותי, ושבצעתי מעצר לא חוקי. לשאלתי מה הייתי

צריכה לעשות, לתת לו שישתולל? תשובתם היתה שהם לא יכולים לתת לי הנחיות

מה הייתי צריכה לעשות בכיוון הזה, אבל הם אומרים לי שזה היה בלתי חוקי.

אחרי כמה חודשים היו דקירות, ואז המשטרה באה ושוב נסגר התיק או מחוסר

ידע ומחוסר עניין.

לגבי אלימות הורים, הבעיה בין משטר וסדר לבין הרצון להיראות ליבראל בכל

מחיר, הומניסט בכל מחיר, ההליכה הזאת בין שני הכוחות האלה היא די

מסובכת. לפני כמה חודשים, התעמתו שתי חבורות של י' וי"א, בהפסקה, לאחד

מהם היתה קסדה, כי הוא רוכב על אופנוע, והוא הטיח אותה בחבר, החבר קצת

נשרט, לא קרה שום דבר מיוחד, אבל טיפלתי בזה טיפול שורש, אני לא מתפשרת

על הדברים האלה, זו הדרך שלי. התלמיד קיבל את הטיפול הרפואי ושלחנו

איתו מכתב, כפי שצריך, הביתה והזמנו את ההורים לקחת אותו. אחרי כמה

זמן, קיבלנו תלונה ממשרד החינוך. כי אנחנו יודעים שיש המון קווים

פתוחים לתלמידים, זה מפורסם בהרבה מקומות. השאלה היתה למה הילד עוכב

בחדרי כך וכך שעות. רגלו לא דרכה אצלי, אבל זה לא משנה. כשהרמתי את

הטלפון להורה, ושאלתי למה התלוננתם, הרי הבעת כזאת שביעות רצון, כל כך

היית מרוצה, אז הוא אמר לי, אמת לי ממקום העבודה, שאם אני אגיש תלונה,

אני אקבל את ההחזר של דמי הטיפול בבית החולים. צריך שמשטרו של בית ספר

יהיה יותר ברור, יותר נחרץ ופחות עם עמימות. אני חושבת שבכלל הבעיה של

משטר דמוקרטי, זה עמימות. אומרים דברים אבל לא כל כך נחרצים. המשטר



צריך להיות מאוד ברור, ואצלי זה בא לידי ביטוי גם בדברים לא כל כך

פופולריים, למשל, תלבושת אחידה. בקיץ זו חולצת טי-שירט, הכי פופולרית

שיש, בכל מיגוון הצבעים שיש, אבל עם הלוגו של בית הספר, יש אצלנו 1300

תלמידים, ואני מזהה מיידית את תלמידי בית הספר. זה מכניס אותם לאווירה

מסוימת. בבוקר הם לא הולכים לדיסקוטק והם לא הולכים למקום אחר, הם באים

לבית ספר. אנחנו מקפידים על איחורים והעדרויות. אם ילד מאחר, אז רכז

השיכבה, שהוא לא רק רכז של פעילות חברתית, הוא בעצם מיני-מנהל, קורא לו

לשיחה, ואם התופעה חוזרת 5 פעמים, ההורים מזומנים לשיחה.

אצלנו, בסקטור הערבי, יש דגש גדול על מעמד

המורה ועל איך הוא נתפס בעיני התלמידים. אני לא

יודע כמה המורים היום הם דוגמא לחיקוי בקרב התלמידים שלהם. חלק מהמורים

היום מגיעים לבית הספר כי הוא חייב הוא צריך לעבוד, להעביר לו חומר כמה

שהוא יכול וזהו זה. אנחנו יודעים שיש מורים שהם לא שבעי רצון נניח

מהמשכורת שלהם, אבל הם יכולים לעשות הסבה ולצאת. מה שקורה, שהם נשארים

במערכת ומחפשים עבודה אחרת. היו מורים שנכנסו לעבוד כמוכר פלאפל או

מלצר או בתחנת דלק, ואני אומרים דברים שהם קיימים בשטח, וחלק מהתלמידים

הולכים וקונים שם. אז כשאני צריך אחר כך לחנך לערכים, לחנך לערך של

השתייכות לבית הספר, כמוסד שאתה צריך להיות גאה להשתייך אליו. אם יש

בינך לבין אחד התלמידים בעיה, וזה קורה, אז אתה יכול לפנות למחנך

ולמנהל והוא יכול לפתור אותה, לשים נורמות כאלה. אז אם המורה הוא לא

הדוגמא, לא מודל לחיקוי, התלמיד לא מרגיש שאם הוא מסתכסך עם תלמיד אחר

הוא ירצה לבוא לאותו מורה. המורים הופכים להיות חסרי אונים.

אחת הבעיות שאנחנו נתקלים בה במסגרת מוסדית היא

הבעיה של החריגים. נכון שרוב התלמידים מתנהגים

בסדר, וכל התכניות עוזרות ותורמות להרגעה כללית, אבל נשארת אותה הבעיה

של החריגים, הילדים הבודדים שאין להם פתרון. אין לנו כח אדם מקצועי

מספיק, אין מספיק פסיכולוגים בשירות, אין מספיק יועצים ואנחנו נשארים

חסרי אונים. זכותו של הילד להשאר במסגרת, וללמוד בבית הספר, וזכותם של

ההורים להשאיר את הילד במסגרת, אבל איפה זכותה של כיתה שלמה, כאשר הילד

משגע מורה, משגע כיתה שלמה? איפה זכותם של כל 30 או 40 הילדים בכיתה?

מספיק שישנם בבית ספר שלם חמישה כאלה בשביל לתת אווירה מאוד לא

חינוכית, מאוד אלימה, כי אין לי מה לעשות איתם. וילדים גם מקבלים

לגיטימציה, כי אותו תלמיד מנבל את הפה, הוא מתחצף, הוא שובר, הוא מכה

ואין מה לעשות איתו. אפשר להרחיק אותו מקסימום לארבעה ימים. להרחיק

אותו לבית, זה גם כן לא פתרון, כי יש אזורים קשים. ככל שהרמה

הסוציו-אקונומית של אזור מסויים נמוכה, יש גם בעיות יותר גדולות, יש

לגיטמציה מהמשפחות לאלימות מילולית ולאלימות בכלל. זאת אומרת, לא הילד

אלים, גם ההורה אלים. ההורה מסוגל לבוא לבית הספר ולקלל ולנבל את הפה

ואין מה לעשות עם זה. לאותם ילדים בודדים, זה לא מספיק התכניות היפות

שיש לי ולחברים שלי לעבודה, ואנחנו עובדים בשיטות עבודה מאוד מתקדמות,

אבל לאותם ילדים בודדים זה לא פותר את הבעיה. גם יום חינוך ארוך לא

פותר את הבעיה, כי אותם ילדים מתקשים לשבת ולהתרכז ארבע שעות, ומתקשים

עוד יותר להחזיק אותם שש שעות, ואז אני כמנהלת בעונש. קשה לי להחזיק

אותו ארבע שעות, וביום חינוך ארוך אני צריכה להחזיק אותו 6 ו-7 שעות.

ואין לי כלים. אני צריכה גם כח אדם שיחזיק אותו בזמן שהוא מורחק. אני

מאוד מכבדת את חוזר המנכ"ל, ואנחנו קוראים אותו, ואנחנו בהחלט מחפשים

כל הזמן איפה אפשר להתגבר על כל הדברים האלה. וגם כשפונים, במקרים מאוד

קשים של אלימות, התיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור.



ע. פיינברג; אנחנו מדברים על תופעה, רב תחומית, רב ממדית,

שמעורבים בה מספר משרדי ממשלה, מספר פרוטקציות.

זאת תופעה מורכבת וקשה. אני מנהלת השרות הפסיכולוגי בהרצליה, ונתקלו

בהרבה שאלות סביב האירוע שקרה בהרצליה שקשורות בשאלה איך משקמים ילד עם

הפרעת התנהגות קשה בתוך בית ספר, כאשר המידע שבית הספר מקבל והמידע

שהשרות הפסיכולוגי מקבל, שיכול לאפשר בניית תכנית טיפולית, הוא מאוד

מאוד מוגבל. כי היום ההורים יכולים שלא להעביר אינפורמציה שיש להם על

ילד, מאיבחונים שעשו, וקציני מבחן מנועים מלהעביר מידע על ילד לבית

הספר או לגורם טיפולי בתוך בית הספר, כך שבית הספר בנה תכנית שיקום

לילד, בעצם בלי מידע על מצבו האמיתי של אותו ילד. היום מערכת החינוך,

במדיניות המשרד, אמורה לשלב ילדים עם חריגויות כאלה ואחרות, איזה

אמצעים יש לה כדי לעשות את זהי שאנחנו יודעים היום שרוב ילדים שנמצאים

בפיקוח של קצין מבחן יושבים בתוך מערכת החינוך הרגילה, והערוץ הזה של

קשר בין המערכת וקציני המבחן ופקידי הסעד הוא לא זורם מספיק טוב. אנחנו

רוצים לעזור לילדים האלה, לבנות להם תכניות טיפוליות אמיתיות שיאפשרו

להם באמת להשתלב, זה לא יכול להעשות בלי שתהיה זרימת אינפורמציה הדדית

ועבודה של צוות בין-מקצועי, שתוכל לתת את האפשרות לילדים האלה להקלט

ולהשתלב ולהשתקם כפי שהיינו רוצים.

ז. עמרמי; בתי הספר היסודיים צריכים לדווח ללשכות הרווחה.

לצערי הרב, אנחנו מרגישים שהדברים לא נענים.

אנחנו לא יכולים להכנס למשפחות שיש שם בעיות, ויש צורך לעשות את זה דרך

לשכות הרווחה, אבל ברוב המקרים, אנחנו נשארים עם הבעיה בבית הספר.

תכניות חינוכיות יש לנו, ואת זה אנחנו עושים, אבל אנחנו לא יכולים

לעשות תכניות חינוכיות להורים. אני מבקשת ממערכת החינוך גיבוי כמנהלת

כלפי הורים, שתובעים אותנו כשאנחנו עושים דברים נכונים, על פי שיקול

דעתנו ונעזרים בחוזרי מנכ"ל. אני אומרת את זה על סמך נסיון שלי של

עינוי דין במשך שלוש שנים, שהייתי צריכה להתמודד עם אב עו"ד,

אינטליגנטי, משום שהשעתי את בנו מבית הספר, על מעשה אלימות. ולמעשה, אף

אחד מהמערכת לא עמד לימיני, שלוש שנים ההסתדרות לא נענתה לי. אחרי שהיה

פה מהפך בירושלים, פניתי עם נציג ההסתדרות ליועץ המשפטי של משרד

החינוך, והוא זה שנתן, אחרי שלוש שנים, את האינפורמציה איך לפעול

ובמקרה זה זכיתי. אני חושבת שלא הייתי צריכה לחכות שלוש שנים.

י. בא-גד; אנחנו נגד מכות ונגד אלימות ונגד פגיעה בתלמיד,

אבל אנחנו גם נגד הפקרת המורים וגם נגד שתמיד

נצטרך להוכיח שהוא לא ירק עלי אלא שזה גשם. אני פונה אליך, המנכ"ל,

ואני אומר שיש דמוקרטיות מופרזת בהוראות של חוזר המנכ"ל, בהוראות של

משרד החינוך, ברצון שלכם למצוא חן בעיני הסביבה. אתם רוצים להיות

פופולרים, רוצים להתאים לרוח הזמן, והורסים את החינוך על ידי הדברים

האלה. הציבור והציבור מרגיש שאנחנו לאט לאט מאבדים את השליטה. אם מנהלת

צריכה להתמודד עם אבא עו"ד שלוש שנים, אז כבר הראש שלה לא יכול להיות

בניהול. מנהל שהוא מסור, הוא עובד 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, אין לו

יום ואין לו לילה, וכל בוקר יש קשיים חדשים, איזה טלפונים הוא יקבל, מי

מהמורים לא יגיע ואיזה מילוי מקום הוא יצטרך וכיו"ב. יש פיחות במשמעת

ויש עלייה במתירנות כדי למצוא חן בעיני הציבור. אנחנו יודעים את

מלאכתנו ועושים אותה.

תלמיד שלי בראש העין, ירון וסקן ז"ל, ילד הודי, שטיפחתי אותו 6 שנים,

עד שהלך לצבא והיה לתפארת, בא מישהו עם סכין ותקע בגופו כי הוא התווכח



על המים של הבית. ויש את הנערים בהרצליה, והנהג בנתניה, שבוויכוח על

מקום חניה, הוציא אקדח וירה, וגם יריות חובבנים ברמת גן ותל אביב,

והאמא מגינה ואומרת שהוא לא התכוון לזה, הוא רק ירה. אני מביא רק

דוגמאות מהשבועיים האחרונים, הרי הדוגמאות הם למכביר. ולכן, בהפקרות

כזו, לא תועיל משטרה. אני פונה ודורש, להפסיק את האווירה הזאת, לתת

למנהלים לנהל, לתת למורים לעבוד בכיתות, למנוע אלימות של עובדים, אנחנו

צריכים גם לשמור על התלמידים מפני אלימות. הבה ניקח קצת דוגמא מהחינוך

הערבי. בקרנו בשנה שעברה ביריחו, וראינו בית ספר לילדות, שם עדיין כבוד

המורה לא נרמס. עדיין נותנים לו את האפשרות לצעוק לפעמים או להרים יד

לא כמכה. אני 40 שנה מחנך, לא נגעתי בילד. אבל תלמיד שיאמר לי, אסור לך

לגעת בי, הוא יקבל ממני שתי ססירות לחי, ואני אלך למשפט אם צריך. אנחנו

מחנכים. ואנחנו צריכים להיות מחנכים ומי שלא מתאים לחית מחנך, תנו לנו

אפשרות לפטר אותו. לא צריך שהחוק יהיה נוקשה שלא נוכל לגעת במורה. מצד

אחד, מי שלא מחנך בבית הספר לא צריך להשאיר אותו שם, אבל למחנך יש לתת

את כל הגיבוי, וגם לדעת להתמודד עם הורים, כי בסופו של דבר הורים באים

ואומרים תודה רבה שלא שמעתם לנו.

א. סלמוביץ; אני רואה במערכת החינוך גורם מרכזי שצריך לטפל

בתופעה של האלימות ולמצוא את הפתרונות למניעתה.

הזכירו פה מעורבות של הורים. בדרך כלל, ילד אלים בא ממשפחה אלימה, כך

שאת הפתרון אי אפשר תמיד למצוא בשיתוף פעולה עם ההורים. יש מעגלים אין

סופיים שאי אפשר למצוא להם פתרונות, משום שילד כזה בא ממשפחה אלימה

ואחר כך הוא עצמו הופך להיות הורה אלים וכן הלאה, ואני חושבת שמשרד

החינוך צריך למצוא לכך את הפתרונות.

ב-13 באוקטובר 93', העלתי הצעת חוק דיווח על מקרי אלימות במוסדות

חינוך. והדברים ששמעתי פה היום רק חיזקו אצלי את הדיעה שאכן יש מקום

לחוק הזה. הצעת החוק שלי עברה בקריאה טרומית, חרף התנגדות הממשלה,

למרות שהצעת החוק הזאת לא עולה אפילו פרוטה אחת, והוכחתי את זה במהלך

הדיון במליאה. פה ציינו תגובה של מר לישנסקי ממשרד החינוך, שכותב שאין

מקום להטיל חובת דיווח בכל מקרה ומקרה ויש לסמוך גם על שיקול הדעת של

מחנכים בהתאם לנסיבות המקרה. אני יודעת שישנם מקרים שבתי ספר מטאטאים

מקרי אלימות אל מתחת לשטיח, מכיוון שזה פוגע במוניטין של בית הספר.

הסכנה הזו גוברת במיוחד נוכח הצעת התכנית שלך, אדוני מנכ"ל משרד

החינוך, בגין הרחבת אזורי הרישום. כשנכנס לתכנית הזאת, זה יגביר את

התופעה של הסתרת דברים מן הסוג הזה, משום שזה יפגע במפורש במוניטין של

בתי הספר. אני מבקשת שהצעת החוק הזאת תעלה לדיון במסגרת ועדת החינוך.

אני מקווה מאוד שהשבוע תונח גם הצעת חוק נוספת שלי, בה אני מציעה להקים

רשות למלחמה באלימות. יכול להיות שאם הצעת החוק הזאת תעבור, יהיה פה

שיתוף הפעולה שדברו עליו קודם בין הגורמים השונים במשרדים השונים

שצריכים לטפל בתופעה, ואולי ינתנו גם פתרונות לאלימות במוסדות החינוך.

מכל מקום, אני מצפה ממשרד החינוך, שיגבש תכנית כללית לטיפול במניעת

האלימות בבתי הספר. אני חושבת שרק על ידי דיווח לועדת מעקב כזו, במשרד

החינוך, ניתן יהיה לאתר מוקדי אלימות ולטפל בהם בצורה שיטתית ומסודרת.

כי אם זה נתון לשיקול דעתו של מחנך או מנהל בית ספר כזה או אחר, אנחנו

יכולים להקלע למצב שמשרד החינוך לא יוכל לאתר מוקדי אלימות כאלה וגם לא

יוכל לטפל בהם.

בנהמה קרה מקרה אלימות נוראי, שהחדירו חוד של עפרון לאיבר מינו של

תלמיד, שהגיע למצב קשה ביותר, הוא לא מתפקד. משרד החינוך התעלם והתנער



מאחריותו לטפל בילד, עד היום אין עוד כתובת שנושאת בהוצאות הטיפול בילד

הזה, ואני מעלה את הנושא הזה כדוגמא לצורת הטיפול. בעקבות התערבות שלי

מינו ועדת הקירה שהגיעה למסקנות כלליות, כאלה ואחרות. אני לא אומרת שזה

לא חשוב, אבל זה לא פתר את הבעיה של המשפחה שנמצאת היום במצוקה כל כך

קשה ולא יכולה לממו הוצאות טיפול בילד הזה. יש הפניה לחברת הביטוח, אבל

זה כרוך בהליכים משפטיים שהמשפחה לא יכולה לממן אותם. אני מאוד מבקשת

אפוא שאם קורה מקרה כזה, שעל פניו נראה שיש פה אחריות של משרד החינוך,

כי זה קרה במהלך שיעור בכיתה, שמשרד החינוך יקח אחריות ולא ינסה להתנער

מדברים כאלה.

ש. יהלום; אני מאוד סקפטי אם בכוחנו לפתור את בעיית

האלימות, ודאי לא לטווח קצר. אני מניח שאם משרד

החינוך יחנך תלמידים להיות יותר טובים, אז כשהם יהיו הורים הם גם יהיו

יותר טובים ולא יבואו לבית הספר לצעוק על המורה ועל המנהל. הבעיה היא

באמת בעיה חברתית, שאינני יודע עד כמה המערכת יכולה לפתור. חברי כנסת

משדרים אלימות מילולית, אז בוודאי שלאבא מותר להתנהג כך כלפי מורה. וזו

תופעה שקיימת גם בתקשורת ובסרטים ובמנהיגות הציבורית. יש כאו זעקה של

המנהלים, שאין להם המכשירים לטיפול יחידני בנערים האלימים האלה, זה

זועק לשמיים וזה לא יכול להיות. אם יש חמישה ילדים שמשגעים את הכיתה

ואת בית הספר כל המערכת מתרופפת. אז זה אפילו יותר חשוב להגדיל לזה

תקציבים מאשר תוספת שעות. כי אם בבית ספר הזה יש 5 ילדים אלימים, ביום

לימודים ארוך, האלימות תהיה כפולה. זאת אומרת, זה מוציא אותם משלוותם

פי שניים. בפחות שעות אבל באווירה יותר נעימה ומקצועית ילמדו יותר טוב,

והשכר יהיה יותר גבוה מההפסד. יש טענה שאין מספיק עובדים סוציאלים

ופסיכולוגים, והרי כולנו באותה עמדה נגד הוצאת הילדים האלה לבתי ספר

מיוחדים ולפנימיות צריך בכל זאת לטפל בקהילה, ולכן כאן חייבת לבוא

פעילות מאסיבית, לתת אמצעים טיפוליים אמיתיים והטובים ביותר. ויש אנשי

מקצוע טובים במדינה שיטפלו בילדים האלה. נוסף לכך, צריך לפתח את הנושא,

שכבר מפותח במשרד החינוך, ולהכניס תכניות לבתי הספר הקהילתיים לחינוך

ההורים.

המורים והמנהלים צריכים לדעת שיש להם אדם מיוחד, נניח בלשכת היועץ

המשפטי של משרד החינוך, שמטפל במקרים מיוחדים כך שהמורים יידעו שיש להם

גב משפטי, מול הפחד הזה שיתבעו אותם ההורים.

ש. שושני; האלימות היא אסון למערכת החינוך, משום שהיא

עומדת בניגוד לכל תהליך חינוכי שמחייב הגיון,

חשיבה, רגש. האלימות היא הרס מערכת החינוך. ולכן, אנחנו מצווים להלחם

התופעה הזו. אני במפורש מבקש להבחין בין אלימות לבין מריבות, וההבדל

הוא מהותי וכמותי. השאלה המרכזית שמעסיקה אותנו במשך כל השנים, האם

מתרחשים בין כותלי בתי הספר שלנו אירועים, שמי שיבצע אותם מחוץ למסגרת

הבית-ספרית, יעצר על ידי המשטרה ויוגש נגדו כתב אישום. במלים אחרות,

האם מתבצעת פשיעה בין כותלי בתי הספר במערכת החינוך. אני מכיר קצת

מחקרים וקצת סקרים, ומה שאני אומר עכשיו, יאמר על סמך ידיעה

ואינפורמציה שאסף אריה רוקח במשטרה, על סמך תצפיות, על סמך הקשים בלתי

מבוססים מבחינה סטטיסטית. אני אשאל את השאלות הבאות, כדי שלכולנו תהיה

? האם נמצאים תלמידים בבתי הספר העל יסודיים, שאלצו את חבריהם בכוח או

באיומים למסור לידיהם כסף או חפץ אחר?



? האם קיימת תופעה של גניבות בבית הספר מן התיקים, מן השולחנות, מן

המורים?

? האם קיימות תופעות של פגיעה פיזית בין התלמידים?

? האם מתבצעות גניבות רכוש מתוך בית הספר?

? האם יש בבית הספר תלמידים המאיימים על מורים בפגיעות גופניות ומורים

שמאיימים על תלמידים בפגיעות גופניות?

? האם נמצאים בבית הספר מורים שמפחדים להתעסק עם תלמידים המעורבים

בקטטה או בהתפרעות מחשש שיפגעו הם עצמם?

? האם קיימת תופעה של השחתת הרכוש הציבורי, ריהוט, ציוד, גניבות?

ניתן לומר בבירור שמתרחשות תופעות כאלה בתוך כותלי בתי הספר, יש פשיעה

בתוך מערכת החינוך, בבית הספר או במוסדות שמסונפים לבית הספר. יש לנו

נתונים, כפי שדווחו לקציני משטרת ישראל על אלימות בקרב בני נוער בשנים

92' ו-93'. על פי הדיווחים שדווחו למשטרת ישראל יש תופעות של חבלה

גופנית חמורה. יש תופעות של תקיפה בנסיבות חמורות, יש תופעות של תקיפה

רגילה, יש תופעות של תקיפה עובדי ציבור, יש תופעות של נשיאת סכינים לא

בתוך בית הספר, שבעקבותם אירע איזשהו אירוע ונפתחו גם תיקים במשירת

ישראל. ב-1993, על פי הדיווחים שאסף אריה בשירות הפסיכולוגי שממונה

אצלנו על מניעת האלימות, בתוך בית הספר היו 850 תופעות שאני מכנה אותם

תופעות של פשיעה, ומחוץ לבית הספר, כפי שדווחו למשטרה, 4354 מקרים,

סה"כ המקרים שדווחו או הנתונים שנמצאים בידי משטרת ישראל על תופעות של

פשיעה בתוך בית הספר ומחוצה לו - 5204. מדובר גם בבתי ספר חריגים וגם

בבתי ספר ממלכתיים דתיים, בכל מערכת החינוך. או לא עוסקים בשאלה מה הם

הגורמים והסיבות לפשיעה, אלא בשאלה מה ניתן לעשות. יצא חוזר אחד ב-87',

מאיד מפורט. זהו חוזר מעולה. יצא חוזר ב-92', שהוא אולי מקל, אולי הפעם

נחמיר. מה שחשוב זה לומר את האמת על היקף הבעיה. לא להסתיר. ואנשי

החינוך צריכים להיות הראשונים שמשמשים דוגמא בעניין הזה.

נקודה שנייה שעלתה כאן גם בדברי הדוברים, זה חוקי משמעת, תקנונים, כללי

משחק מאוד מאוד ברורים, אבל הבעיה זה לא החוקים והתקנות, אלא הפיקוח,

היישום, זאת נקודה מרכזית בכל העניין.

שמחתי לשמוע כאן על מקוריות בדרכי ענישה בתופעות השונות. בתי הספר

צריכים להיות יותר יצירתיים בעניין הזה של מקוריות בדרכי ענישה מצד

אחד, ובעידוד תלמידים שנלחמים בתופעה מצד שני.

העניין של הקשר עם ההורים, נראה לנו יסוד מאוד חשוב בכל התהליך הזה, כי

ללא ההורים, המערכה כמעט אבודה.

אנחנו בונים תכניות במשך כל השנים כדי לארגן את בית הספר, כדי שיבטיח

קבלה של תלמידים יהודיים, יענה ויתאים את עצמו לצרכים של התלמידים,

ימנע תופעות של שנאה, של קיפול.

אנחנו עומדים להוציא חוזר חדש, ואנחנו רוצים לשפר אותו. אני מאוד מבקש

מכל מי שהשתתף היום בדיון, שיעיין בחוזרים שיצאו ב-87' ו-92', ואם הוא



רוצה להעיר הערה שיכולה לשפר את המצב, לעומת מה שהיה שם, אנחנו ממש

נודה לו.

ש. יהלום; אדוני המנכ"ל, מה התשובה שלך לנושאים שהועלו

כאן על תוספת כח אדם טיפולי מקצועי?

ש. שושני; התשובה היא שלילית.

היו"ר א. בורג; זו פעם ראשונה שאנחנו מקיימים ישיבה שלמה עם

דרג המנהל של מערכת החינוך, כאשר עיקרה של

הישיבה היא שמיעה ולא השמעה. הדברים שעלו כאן מעידים על כך שמצד אחד

התופעה נפוצה, מצד שני שישנה התמודדות ברמת המיקרו, ברמת המערכת הקטנה

הסגורה עם התופעה הזאת, ואני מאוד שמח גם על עצם הזימון, גם על הדברים

שנאמרו כאן וגם על דרך הדיון ועל רמתו.

האלימות היא סרטן חברתי, והחברה שלנו היא חברה שנגועה במחלה הזאת. אם

זה ממאיר או לא, אני לא יודע, סופו של התהליך יעיד על תחילתו. ברור לי

שאני לא מוכן לוותר על המאבק. שם המשחק בדיון הזה ובכל הדיונים האחרים

היה "המאבק בנגע האלימות". אני מקבל את זה בהרבה מאוד תחומים אחרים של

מערכות חיינו, שמערכת החינוך לעולם לא תצליח במקום שבו החברה נכשלה,

אבל בנושא הזה ישנה סיטואציה יהודית שבה מערכת החינוך יכולה להיות

הסטרטר שיכול להניע הרבה מאוד מערכות חברתיות מחוץ לבית הספר. כלומר,

ליצור תהליך שבית הספר הוא מנוף להרמתם של עולמות אחרים, דווקא בשל

היותה מערכת ממוקדת, מגודרת, תרתי משמע. הנושא הוא ודאי איננו נושא

נקודתי. אלימות פה ואלימות שם הם לא פרויקט. צריך שהנושא יטופל במשך

15-10 שנה על ידי המערכת שמתיימרת למלא את תצוכן המלה חינוך, שהיא מלה

שלפעמים נראית לנו יומרנית. מערכת חינוך שלא מתמודדת עם תופעות האלימות

מבחינתי היא לא מערכת חינוך.

לפני חצי שנה ראיתי בוושינגטון דבר מדהים, בית ספר אינטגרטיבי, במובן

הקשה ביותר שרק אמריקה יכולה לספק, שכולו עוסק בנושא שנקרא- Conflict

Resolution, והמטרה היא ישוב סכסוכים. הילד חוזר הביתה לשכונת המצוקה

שלו, ויודע לשנות את התנהגותם של האחרים איתם הוא בא במגע לפי הטכניקות

של ישוב הסכסוכים שהוא למד בבית ספר. אחד הדברים שצריך לתבוע מבית ספר,

ודאי מבתי הספר הקהילתיים, כחלק ממערכת ההשגים שלהם, זה דיווח מה קרה

לאורך זמן בקהילה שבתוכה אתה פועל, בנושא הזה של אלימות. אם לבית ספר

יש השגים נפלאים, אבל האווירה השכונתית והחברתית והקהילתית לא השתנתה,

נכשלת, ואם נכשלת, מישהו צריך לשלם, אבל זה צריך להיות מוגדר כיעד

שבודקים אותו במערכת ההשגים, ובית ספר נבחן על פי השגי בגרות שלו,

שייבחן על פי מספר הרישומים הפליליים שלו ועל פי מספר האירועים

המדווחים.

אנחנו עוסקים בסוגים שונים של אלימות, יש אלימות שאנחנו נוטים להתייחס

אליה בסלחנות, משום שהיא מוצדקת כי זה דור שני ושלישי לילדים מוכים

ולמשפחות מכות וכולי, ועד לאלימות שהיא פחות או יותר אלימות נורמטיבית,

משמע אם זה לתת סטירת לחי, זה ללכת עם סכין, ואנחנו מדברים על כל שכבות

האוכלוסיה. מכיוון שנשים מוכות נמצאות בכל שכבות האוכלוסיה, אז ודאי

שאלימות במשפחה נמצאת בכל שכבות האוכלוסיה, ולכן ההתמודדות היא איננה

בשכונת מצוקה או בשכונת יוקרה, אלא בכל מערכת החינוך. ואני קורא לעיתים

על מערכות של צדקה וחסד בבתי ספר שלכאורה באים מאוכלוסיות ירודות. יש



נקודות תורפה שהן נכונות כמעט תמיד. אני מניח שאם פעם יעשו מחקר, יסתבר

שיש שעות בתוך בית ספר, שהן יותר מועדות לאלימות מאשר שעות אחרות.

יסתבר שיש מקצועות שרום יותר מועדים מאשר מקצועות אחרים. ויסתבר שיש

נקודות כמו טיולים, כמו הסעות, כמו סופי שבוע, שהן נקודות שאותן נצטרך

לאתר. ואם יסתבר ששעה 10:30 בבית ספר היא שעה שבדרך כלל יש. בה יותר

אלימות, אז יהיה צורך להתמודד עם זה.

למרות שכולנו טרחנו כדי שהמערכת תהיה נפלאה, והיא באמת נפלאה, אני חושב

שיש שני כוחות חזקים מאוד שעומדים לרשותינו שאנחנו לא משתמשים בהם

נכון. האחד, דברו זה ההורים, לחנך את ההורים לשוחח עם הילדים שלהם.

העובדה שהורה איננו יודע לדבר עם הילדים שלו, יוצרת מצוקה. הוא לא מבין

מה זה הכוויות או הפצעים על הרגליים, הוא לא יודע שלפעמים ילד נמצא 6-4

שעות מחוץ לרשותו במציאות של טראומה. הילד המסכן העלוב, שרודפים אותו

ומבודדים אותו והוא לא מדבר, שותף לקשר ההשתקה. בסיפור של הרצליה, אחת

האמהות, כאשר היא באה למפגש הראשון עם הילד שלה, היא שאלה אותו: "למה

עשית את זה, היה חסר לך כסף?" אם זאת הדינמיקה של ההידברות ביניהם, אז

אני כבר מבין אטמוספירה. יש מועצות נוער. הרבה פעם באים אלי תלמידים

ואומרים שנורא מייאש בארץ, הכל סגור, אין להם, בתור נוער, סיבה לעשות

מהפיכה, לעשות שינוי. המאבק באלימות יכולה להיות מהפיכה שהנוער, דרך

מערכת החינוך, ינחיל לחברה הישראלית. הרי אנחנו עובדים היום על מגילת

זכויות התלמידים. בכל בית ספר צריכה לחיות חוקת בית ספר, מה מותר

לתלמיד ומה אסור לו. נאמני החוקה הם אינם המורים, אלא התלמידים,

והתלמידים צריכים לדעת שאם הם יפגעו בחוקה ישללו מהם את הזכויות. ואם

חלק מהאמנה שכל תלמיד כורת עם בית ספר ביום כניסתו לבית הספר זאת אמנת

אי-האלימות, והחברים האחרים יגידו לו, אם אתה מוציא סכין, אז ימנעו

מאתנו טיול שנתי או משהו דומה זה ירתיע אותו. נשתמש במנוף האמנה של

התלמיד או חוקת בית הספר, להפוך את התלמידים לנאמני הדמוקרטיה הבית

ספרית.

אם אנחנו הולכים לקוטב היותר דמוקרטי, יותר דמוקרטי זה יותר זכויות

פרט, יותר הבעה עצמית, ועידן פרוידייני במערכת החינוך של הבעה של הפרט

את עצמו, על מצוקותיו ועל רצונותיו. שימוש נכון במערכת היעוץ

הפסיכולוגי יכול לחולל נלאים בתוך בית ספר. פסיכולוג לא חייב לטפל בילד

הבודד. הוא יכול לעזור למורה להיות הנשא של הדיבור הפסיכולוגיסטי. בית

ספר התקדם בעשרים שנה האחרונות התקדמות אדירה מבחינת תשתית ומבחינת

מערכי הלימוד.

צריכות לצאת הוראות ברורות מה עושים לאחר מקרה אלימות. האלימות קרתה,

לא הצלחתי למונעה, מה אני עושה אחרי כן, אני מוציא אותו ל-4 ימים? אני

קורא להורים? את מי אני מערב בזה? מבחינת הוועדה, אנחנו נחדש את הפנייה

לראשי מדיות, נזמן את שרי הממשלה הנוגעים להוציא תקנון מחייב לגבי זמן

שידורי אלימות בטלוויזיה. נתמצת את הדיון הזה, כמות שהוא, ונשלח אותו

לכל מנהלי בתי הספר במערכת החינוך כדי לקבל תגובות.

הישיבה ננעלת נשעה 53;12