הכנסת השלוש-עשרה
מושב שלישי
נוסח לא מתוקן
פרוטוקול מס' 135
מישיבת ועדת החינוך והתרבות,
יום בי. כ"ט כסליו התשנ"ד. 13.12.93. בשעה 00;11
ישיבת ועדה של הכנסת ה-13 מתאריך 13/12/1993
חינוך יהודי בתפוצות
פרוטוקול
נכחו; חברי הוועדה
א' בורג - יו "ר
י' בא-גד
א' הירשזון
מי שטרית
אי סלמוביץ
מוזמנים; מי מאיר - מנהל לשכת הנהלת משרד החינוך והתרבות
י' בן-ארי - עי שר לענייני דתות
הי הופמן - מרכז מלטון. האוניברסיטה העברית
שי כרמן - " " " "
זי מנקוביץ - " " " "
שי שטמפפר - יי " " "
מי שטיינהרט - אוניברסיטת חיפה
די סיזנווין - אוניברסיטת תל-אביב
ד' שרס - " "
די צוריאל - אוניברסיטת בר-אילן
די הרמן - מנכייל רשות החינוך, הסוכנות היהודית
י' ורניק - ראש המחלקה לחינוך ותרבות יהודים בגולה
אי קונפורטי - מנהל האגף לתרבות. הסוכנות היהודית
יי שרייבר - מנהל מדור חינוך, הסוכנות היהודית
אי שיף - הסוכנות היהדית
די אייזן - עמיתי ירושלים
פי בריל - יי "
די קסטנבאום-פולי עמיתי ירושלים
שי שמחוביץ - " "
גנט אביעד - קרן קרב
אי אינפלד - המכונים הציוניים
ג' אלעד
אי בקר - קונגרס יהודי עולמי
הי הופמן
אי חזנוביץ - בני ברית ישראלי
לי לאור - מנהל מכון רפדס-ירושלים
לי נצר - בית התפוצות
ני ציון
די רזניק
ת' שטמפפר
ד' שרס
אי שפר
קבוצת פרלמנטרים יהודים מרחבי העולם
קבוצת חניכי פו"מ
מזכיר הוועדה; יי גידלי
קצרנית; טי קוטלר
סדר-היום; חינוך יהודי בתפוצות.
חינוך יהודי בתפוצות
היו"ר אי בורג;
אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות של הכנסת.
יש לנו בישיבה שני סוגי אורחים, וכולם מתקבלים בברכה. מצד אחד תלמידי
וחניכי פו"מ, בית-הספר הצה"לי לפיקוד ומטה. האורחים שלנו מחוץ לארץ- שחשבו
שהיתה הפיכה צבאית -זה עוד לא זה. זה יקח קצת זמן. וכן יש לנו את אורחי הכנסת
ואורחי הפורום ישראלי, חברי פרלמנטים יהודיים מרחבי העולם, שהם: פאולינה גמוס
מונצואליה, עמנואליס זינגריס מליטוואניה, רותה מריאשה מלטביה, רוברטו שטיין
מגואטמלה, קרייג לוינטון מבריטניה הגדולה.
החלטנו שאין לנו דבר יותר ראוי מאשר לקיים את הישיבה בנושא זה בנוכחות
הפרלמנטרים היהודיים. לכן אני מתנצל בפני כל האנשים שההתרעה של הרגע האחרון,
הזעיקה אותם לכאן. היה עדיף לנו לעשות את התהליך קצת חפוז, אבל לקיים אותו
דווקא בנוכחות הזאת, על פני לא לקיים אותו כלל.
הערכתי שאנחנו נמצאים עכשיו על סיפו של עידן חדש. חלק מן החברים שנמצאים
פה היו בשנים האחרונות בכינוס הקהילות יהודיות של צפון אמריקה. היוב כינסו
הקודם שהיו, מסתובבים ברחבי הקהילות היהודיות בעולם, ומרגישים שמשהו משתנה
ומשהו זז. משהו משתנה לכל מיני כיוונים. מצד אחד ברור שמעמדה של ישראל איננו
כאותו מעמד של 1948. שלילת הגולה במובן שהגולה פסולה ואיננה קיימת וצפויה
להיעלם ודאי גם הוא איננו דבר שאני יכול הלגיד שיש רבים שמאמינים שדבר כזה
הולך לקרות. התייצבו ומתייצבות בעולם קהילות יהודיות עם הבעיות שלהן ועם
החיים הפנימיים שלהן. בתור מדינת ישראל אתה מוצא את עצמם בפני פרדוכס. מצד
אחד, האתגר הציוני אומר
¶
עליה, הטובים עולים. עולים גם במובן של לעבור ממקום
נמוך למקום גבוה. ומצד שני, אתגרים של חינוך יהודי, המשכיות יהודית, התמודדות
עם אתגרים שאומרים שרוצים את הכוחות הטובים, את כוחות העליה שיישארו בקהילה.
השאלה היא מה יחסה של מדינת ישראל ויחסן של הקהילות, היחס ההדדי, יחסי
הגומלין, זו שאלת מפתח בשנים הקרובות לגבי יחסי הגומלין שבין ישראל לבין
התפוצות. אני חושב שבדיאלוג הזה, שבו ישראל היא פקטור מרכזי מאד בכל החינוך
היהודי בתפוצות, ישראל שהיא כל כך חשובה במערך החינוך היהודי בתפוצות, לא
ערוכה - ישראל הפוליטית, ישראל המימסדית, ישראל השלטונית - לדיאלוג הזה.
זו פעם ראשונה שוועדת הכנסת דנה בנושא הזה, זו פעם ראשונה שבאים לכאן
אנשים שמייצגים קשת רחבה - אני לא חושב שהספקנו לכלול את כל הקשת - שהולכת
מהגופים המשטריים בפועל של מדינת ישראל, קרי משרד החינוך, עד הגופים
הוולנטריים ביותר, קרנות, גופים, אגודות, דרך המכשיר הרשמי של היחסים שבין
ישראל לבין התפוצות, הסוכנות היהודית ורשות החינוך, ועד לגופים שעוסקים בנושא
של חינוך בפועל, כמו ארגוני מורים, מרכזים קהילתיים בקהילות בתפוצות.
מטרת הדיון היום היא משולשת
¶
לשים מעט נתונים על השולהן, ליצור את
ההיכרות ואת הפורום ולמסד את התהליך לקראת הפגישות הבאות בנושא הזה. למה אני
חושב שנכון לעכשיו הזעקה היא זעקה כל כך גדולה? כשם שמדינת ישראל עדיין איננה
ערוכה לאותה שיחה, לאותו דיאלוג, גם ביהדות התפוצות יש משבר גדול מאד בכל
הנושא שנקרא חינוך יהודי והערכות לנושא הזה.
העם היהודי בגדול משקיע בכל שנה כ-1.5 מיליארד דולר בחינוך יהודי
לגווניו. מתוך זה, האפיק המרכזי, שהוא אפיק הדיאלוג המרכזי של ישראל עם
התפוצות, הסוכנות היהודית, רשות החינוך, זה כ-40-42 מיליון דולר, סכומים
שהפרופורציה שלהם היא פרופורציה שאומרת שהספקטרום יותר רחב מאשר המכשיר
המרכזי, הרבה יותר פלורליסטי.
בצפון אמריקה, למשל, 75% תלמידי ה ,DAY SCOOL-אנשים שמקבלים חינוך יהודי
סדיר בבתי-ספר יהודיים, מקבלים זאת בבתי-ספר אורתודוכסים, כאשר הקהיליה
האורתודוכסית היא בקושי בין 12% ל-15% מכלל יהדות צפון אמריקה.
אחוז הנשירה - אין לי ביטוי אחר - של יהודים שמקבלים מגע עם איזושהי
מסגרת של חינוך יהודי, עולה בצורה דרמטית לאחר גיל הבר-מצווח - בת-מצווה. דו"ח
וורמס על יהדות בריטניה מצביע על כך שקרוב ל-90% מהסטודנטים היהודיים שלומדים
במסגרת החינוך העל-תיכוני או העל-בית ספרי, לא מקבלים שום מגע עם מסגרת של
חינוך יהודי כלשהו.
יותר מחצי מהמורים היהודיים במערב אירופה לא מקבלים שום השכלה יהודית
מעבר לחינוך שהם קיבלו בבתי-הספר התיכוניים. הם חלק די גדול ודי ניכר מן
המורים.
כמה נתונים נוספים בכוון הזה
¶
אחד מכל חמישה, כ-17% מהמורים בDAY SC00L-
בצפון אמריקה, אין להם השכלה של קולג'. מעט ממהצית המורים היהודיים בבתי-הספר
המשלימים, יש להם רק חינוך תיכוני יהודי.
בצפון אמריקה יש כ-30 אלף מישרות הוראה, מתוכם כ-3000 מישרות
אדמיניסטריביות בתחום החינוך היהודי. ובאותה שעה, משהו כ-100 סטודנטים יהודיים
בגרו בשנות 1989-1990-1991 מכל התכניות להכשרת מורים בנושא יהדות בצפון
אמריקה. הביקוש לכוח ההוראה הוא כוח הוראה, לפחות בתחום החינוך היהודי, הוא
ענק וההיצע לא יכול לספק אפילו את תחילת תחילתו.
אני לא רוצה לדבר כרגע על ההפרשים הניכרים שיש במשכורות בין מורים בחינוך
היהודי לבין מורים בחינוך הכללי, לרעת מורים בחינוך היהודי.
t
אם אני רוצה לסכם את כל הדברים האלה יחד, ויש לי עוד כמה נתונים שאביא
אחר כך, אני חושב שאנחנו מדברים על מעגל קסמים שצריך לפתוח אותו, שיש בו ששה
מרכיבים
¶
הערכב האחד הוא איכות ההוראה. היהודי בתפוצות, כמו היהודי בארץ ישאף
לתת לילד שלו את החינוך הטוב ביותר שרק אפשר. אם אין את המורים הטובים ביותר,
מערכת החינוך לא תהיה מערכת החינוך הטובה ביותר. התלמידים שבאים לא מייצגים
ודאי את כלל הקהילה היהודית ולא מייצגים את מה שהקהילה היהודית מסוגלת לתת
לטובת החינוך היהודי.
תכניות הלימודים קיימות, בחלקן הן פשוטת מלאכת קודש, מהשליחים של תנועות
הנוער ועד המורים הישראליים בשנות שבתון שנמצאים שם - תכניות הלימודים אינן
מספיקות. רק בשנה האחרונה או בשנתיים האחרונות, מתחילות הקהילות היהודיות
להביט חזרה לתוך עצמן ולדבר על נושאים כמו JEWISH ,JEWISH CONTINUITY
,EDUCATIONהמוטיבציה של הקהילות שמטרום מלחמת העולם השניה לא היתה מוטיבציה
להשקיע בחינוך היהודי, מתחילות עכשיו לפנות פנימה ולשקול איך מקצים יותר
משאבים, איך מקצים יותר אנרגיה לטובת החינוך היהודי בתפוצות.
אני לגמרי לא בטוח שהכתובת היא כנסת ישראל. אני בטוח שצריכה להיות כתובת
בישראל. כתובת שאםשמעתי אל נכון את דבריו של ראש הממשלה בכינוס היהודי האחרון
של התפוצות היהודיות, שתנסה לעבד לפרטים מעשיים את הגדרת השותפות בינינו לבין
יהדות התפוצות. כתובת שתנסה לדהוף קדימה תכניות, תנסה ליצור שידוך ודיאלוג בין
הפוטנציאל האדיר שקיים כאן במכונים, באוניברסיטאות, בגופים, במיפגשים, לייצא
את זה החוצה, ומצד שני להביא הנה את האנשים שאנט הוכשטיין טוענת במחקר שלה שאל
את האנשים שמקבלים את האימפקט הגדול ביותר של החויה הישראלית. החוויה
הישראלית, מקרן קרב, עבור למליץ וכלה ברשות החינוך. איך הופכים את החוויה
הישראלית לחוויה שיותר יהודים בתפוצות יוכלו לגעת בה, מבחינתי שותפות מלאה
פירושה, שיהודי התפוצות מותר להם להיות מעורבים בהרבה דברים שקורים בארץ, אני
רוצה להילחם בהתבוללות.
מ' מאיר;
אני הממונה על התחום הזה במשרד החינוך. עצם הגדרה של ממונה על התחום
הזה במשרד החינוך, מעלה איזושהי שאלה ואיזושהי דילמה, מה מקומו של המימסד
ישראלי ומה צריכה להיות מידת המעורבות שלו בנושא החינוך היהודי בתפוצות,
המדיניות המוצהרת הפורמלית היא, שמשרד החינוך והתרבות עוסק בכל הנושאים
הקשורים לחינוך בתוך מדינת יראל, והמנדט של ההסתדרות הציונית העולמית הוא
לעסוק בתחום חינוך שמחוץ לגבולות המדינה, אני יודע שיש בעיה, שיש הסדר או הסכם
ביחס למזרח אירופה וברית-המועצות. כל מוז שאני אומר, אינני מתייחס לחלק הזה של
הענין. שם יש הסדר אחר.
במה אנחנו עוסקים או מוכנים ורוצים לעסוק? אנחנו רוצים לעזור ול"ייצא" את
הפוטנציאל שקיים אצלנו באמצעות אותם הגופים שנזקקים לכך. ואכן, משרד החינוך
והתרבות שותף בקרנות החינוך שעוסקות בענייני החינוך - כמו התכנית המשותפת
לממשלת ישראל ולהסתדרות הציונית העולמית, או קרן פינקוס וכדומה - שותפת לאו
דווקא בצד חכספי תמיד, ובענין זה יש תמיד בקשות וטענות ודרישות, אבל בהחלט
שותפה רעיונית ושותפה גם בהשקעת משאבים ואנרגיה בצורה זו או אחרת.
יחסית יש הרבה פניות מבתי-ספר, ממנהלי בתי-ספר, לעתים קרובות ממערכות
שונות מחוץ לארץ ישירות למשרד החינוך, בבקשות סיוע בנושאים של תכניות לימודים
וכדומה. בפועל משרד החינוך פעיל היום במעט מאד יחסית בהכשרת מורים. משרד
החינוך, בפעולח משותפת עם ההסתדרות הציונית העולמית, שותף לתכנית הלימודים,
ובסופו של תהליך מעניק תעודת מורה המוכרת גם על ידי משרד החינוך והתרבות, אם
אותם אנשים מגיעים ארצה בסופו של דבר. אבל כל מה שאני אומר זו טיפה בים.
מבחינה כמותית זה שואף לאפס.
אנחנו שותפים היום גם בפרוייקט ממוחשב של תכניות לימודים וחמרי למידה
שקיימים במערכות החינוך גם בחוץ-לארץ וגם אלה בארץ במשרד החינוך, ובמידה שהן
תואמות ומתאימות, כמובן שמחנכים יוכלו לנצל אותן.
אנחנו שותפים בלתי-ישירים בכך שמערכת החינוך מספקת בצרוה בלתי-ישירה מאות
רבות של מורים למערכות החינוך בחוץ-לארץ. אלה מורים של מערכת החינוך שיוצאים
לשליחות באמצעות הגורמים לא של משרד החינוך ומעוסקים על ידי מערכות חינוך
בחוץ-לארץ. אני חושב שזו אולי התרומה המרכזית שאנחנו בעצם נותנים בפועל.
לפני כשנה וחצי-שנתיים אנחנו קיימנו יום עיון משותף של גורמים שונים
שעוסקים בחינוך בחוץ-לארץ. ביום העיון הזה דנו בפרובלמטיקה ועל הבעייתיות של
הזהות היהודית, של שיתוף הפעולה, מה מותר לנו, מה אסור לנו, מה אנחנו יכולים
לעשות וכדומה. השאלות הן שאלות רבות. תשובות, לצערי הרב, הן מועטות.
די הרמן;
אני נציג הרשות המשותפת לחינוך יהודי ציוני, שהוא גוף משותף לסוכנות
היהודית ולהסתדרות הציונית העולמית ומאגד בתוכו את כל מחלקות החינוך, קרנות
החינוך והיחידות העוסקות בחינוך היהודי בתפוצות ובארץ עבור התפוצות.
אני מבקש להוסיף לנתונים. הנתון המענין ביותר הוא שבשנת הלימודים הנוכחית
הגענו לשיוויון מספרי בין הילדים בגיל החינוך בישראל לכלל הילדים בגיל החינוך
בגולה. התחזיות מראות שבעשור הקרוב נגיע ליחס של 55% מבני הגיל המתאימים תושבי
ישראל, אזרחי ישראל ו-45% בתפוצות.
בארץ, כל ילד יהודי זוכה על פי הגדרות שאנחנו משתמשים בהן בתפוצות,
בחינוך יהודי. הוא לומד עברית, לומד הסטוריה ישראלית, לומד תנ"ך, לומר את כל
התכנים שלו היינו יכולים לתת אותם בתפוצות, היינו מאד שמחים. יש ויכוחים בארץ
לגבי התכנים האלה, אבל ודאי וודאי שאי-אפשר לטעון- שיש נער או נערה שגדלים
בישראל שאינם זוכים לחינוך יהודי כלשהו.
בתפוצות, במקרה הטוב, רק מהצית מבני הגיל המתאים זוכים להינוך יהודי
כלשהו, והרוב המכריע של אותו חינוך יהודי, הוא חינוך רדוד. לעתים מזומנות אותו
חינוך הוא לא רק רדוד, הוא גם קנטר-פרודוקטיבי. הוא מביא לכך שהמתחנך מתנכר
לתכנים במקום לאמץ אותם. צדק היושב-ראש כשאמר שהרוב הגדול מפסיקים לקבל כל
הינוך יהודי שהוא בהגיעם לבר-מצווה.
כלומר, בטווח הגילים, שהוא טווח הגילים החשוב ביותר מבחינת עיצוב
אישיותו, עיצוב תדמיתו, עיצוב האני של המתחנך, אצל הרוב המכריע של היהודים
הגדלים היום בתפוצות, אין שום תשומות יהודיות. לא פלא שבארצות כמו ארצות-הברית
מוצאים שיעור נישואי תערובת שעולים על 50%.
בתפוצות יש שני דפוסים של חינוך פורמלי. האחד הוא חינוך בבתי-ספר יומיים,
בהם לרוב תכנית הלימודים מתחלקת לשניים. קצת למעלה מחצי מוקדש ללימודים על פי
תכנית הלימודים של כל מדינה ומדינה, והיתרה לתכנית לימודים יהודית בעברית
ויהדות. -זח תלוי גם בזרם החינוכי, אם יש לימודי ישראל, לימודי ציונות. רוב
בתי-הספר היומיים שקיימים היום בתפוצות הם בתי-ספר יסודיים והטיבות ביניים ולא
בתי-ספר על-יסודיים. זאת אומרת שגם במקומות בהם קיימים אותם בתי-ספר יומיים,
למרבית הלומדים בהם אין אפשרות להמשך לימודים בחטיבה העל-יסודית.
היו"ר אי בורג
¶
עשיתם אי-פעם בדיקה מה אנשים שגמרו בית-ספר כזה יודעים מעברית, למשל? מה
השימוש של השפה? האם שווה הלשקיע בזה אנרגיה בכלל?
די הרמן;
תלוי במדינה. יש ארצות שבהן הידיעה בעברית היא יוצאת מן הכלל, כמו דרום
אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה. יש ארצות שבהן ההישגים בעברית הם מתחת לכל
ביקורת.
היו"ר א' בורג;
שווה לשקול לא להשקיע בלימוד עברית? אני לא הייתי מבזבז על זה זמן.
ד' הרמן
¶
יש על זה ויכוח. בסופו של דבר, מי שיקבע את זה הם המוסדות עצמם במקום. יש
לחצים גוברים בחטיבה העל-יסודית בארצות שונות, בענין מיקומה של הוראת העברית.
בלחץ הורים שרוצעים להקדיש יותר שעות לימוד ללימודים כלליים, שמגבירים את
סיכויי התלמידים להתקבל לאוניברסיטאות טובות, יש הפחתה במספר השעות שבהן נלמדת
העברית. יש בתי-ספר שכבר הפכו את לימוד העברית לרשות.
היו"ר אי בורג;
אבל אתה לא מתנה את מתן השירותים שלך בזה שבקוריקולום יש עברית.
די הרמן;
לא מתנה.
א' הירשזון;
כאשר הקהילה מתנה, גם אתה מתנה.
די הרמן;
על פי רוב היומיים עברית נלמדת. איך היא נלמדת ועד כמה היא נשארת עם
מישהו, זו שאלה אהרת. אין היום בית-ספר יהודי שלא מלמד עברית, לפחות ברמה
הבסיסית ביותר. אבל בתי-הספר היומיים האלה הם המיעוט בחינוך היהודי הפורמלי.
רוב החינוך היהודי הםפורמלי הם בתי-ספר של יום ראשון, שבהם לומדים ארבע-חמש
שעות בשבוע, בדרך כלל עד גיל בר-מצווה. הנתונים שמסרת על טיב המורים מתייחסים
בעיקר למורים במערכת הזאת. ראוי לציין שבכמה ארצות מערביות, שיעור היורדים
שנכנסים לתפקידי הוראה הוא גבוה ביותר והם דווקא אלה שמטים את הנתונים שנתת
לכיוון הגרוע - העדר הכשרה, העדר השכלה גבוהה וכך הלאה. המיומנות העיקרית שהם
מציעים לשוק הזה זו ידיעת השפה העברית. שם נלמדת העברית, כי אצל רבים מהם זה
הדבר היחיד שהם מסוגלים לעשות. תכנים יהודיים רבים לעתים קרובות אין להם.
רוב היהודים שזוכים לחינוך יהודי כלשהו מקבלים אותו באותם בתי-ספר
משלימים. שם גיל הפרישה מהחינוך היהודי הוא סביב גיל 13. לצד החינוך הפורמלי
יש גם מערכת בלתי-פורמלית, ובה נהוגים המסגרות הבאות: ממשיכות לפעול תנועות
הנוער. בתפוצות עצמן יש תערובת של תנועות נוער חלוציות. כל תנועות הנעור
שפועלות בארץ מיוצגות גם בתפוצות. מספר חבריהן קטן. מגמה של הקטנה שהיתה במשך
שני עשורים אחרונים, כנראה נפסקה ואנחנו מתחילים לראות עליה קטנה בחברות
בתנועות הנוער, בעיקר באירופה.
לצד תנועות הנוער פועלים ארגונים, בדרך כלל מקומיים. בארצות-חברית יש
ארבעה ארגונים גדולים שקשורים בזרמים הדתיים ושני ארגונים מקומיים שאמורים
להיות לא מזוהים מבהינת זרם דתי, זה ארגון הנוער שלבני ברית וארגון הנוער
שפועל ליד יד-הדסה. הארגונים אלה גדולים יותר. בכל אחד יש סדרי גודל של 30
אלף חברים. אבל כשמהברים הכל יחד, זו טיפה בים לעומת המספר הכולל של החניכים
האפשריים.
הפעילות השניה שהיא מאד משמעותית היא פעילות של מחנות קיץ או מחנות בכלל.
בעולם היהודי היום יש קרוב ל-40 אלף חניכים במחנות קיץ וחורף, ויש מגמת גידול.
כאן ראוי לציין שהגידול הגדול שחל בשנתיים האחרונות בהשתתפות במחנות היקץ, חל
דווקא בגלל השתתפות ערה מאד בברית-המועצות לשעבר במחנות שם. בקיץ החולף השתתפו
11 אלף חניכים במחנות קיץ, ובקיץ הבא אנחנו מצפים להשתתפות של כ-20 אלף. זה
מאורגן על ידי הסוכנות ורשות החינוך. המדריכים יוצאים מכאן.
אנחנו מוציאים למחנות קיץ וחורף בכל העולם היהודי כ-800 מדריכים בשנה.
חלק גדול מאד מהם הם סטודנטים או בוגרי צה"ל שזה עתה גמרו תפקידי הדרכה, מורות
חיילות וכן הלאה. אנחנו מגייסים אותם ומכשירים אותם והם יוצאים לתקופות.
יש פעילות בלתי-פורמלית גם במסגרת של מרכזים קהילתיים. בשנים האחרונות
המרכזים האלה השתנו מאד. בהתחלה הם היו מרכזי ספורט, מרכזי מיפגשים, הרצאות.
היום יש בהם היבט של חינוך בלתי-פורמלי, בעיקר מבוגרים, הרבה יותר מאשר היה
בעבר. כל זה יחד מתייחס רק לכמחצית הפוטנציאל שקיים.
בעולם היהודי, בכל אחת ממדינות העולם, שיעור היהודים שזוכים להשכלה
גבוהה, הוא על פי רוב יותר גבוה מהשיעור הלאומי. יש מספר גדול מאד של סטודנטים
יהודיים. הפעילות היהודית בקמפוס בעולם היא מעניינת מאד. בעשור האחרון נפתחו
מחלקות ליודאיקה במאות אוניברסיטאות. כמחצית הלומדים במחלקות אלה אינם יהודים.
ו
היו"ר א' בורג;
מתוך 400 אלף סטודנטים יהודיים בצפון אמריקה, רק 25% מהם באיזושהי דרך
נזקקים לשירותים או משתתפים בפעילות של הלל. זה אהוז אפסי.
די הרמו;
וזה כולל תפילות בחגים. זה מאנם אחוז אפסי.
אשר לחוויה הישראלית - כל המחקרים אומרים שביקור מתוכנן היטב בארץ, אין
לו תחליף. אם הוא בא בזמן הנכון מבחינת התפתחות המבקר, אם הביקורים האלה
מתוכננים בצורה נכונה, אם הם גם כוללים מיפגש חיובי עם ישראלים, דבר שחסר
בהרבה ביקורים כאלה -השפעת הביקורים האלה יכולה להיות עצומה.
היו"ר אי בורג;
חסר מיפגש או חסר מיפגש חיובי?
די הרמן;
הסר מיפגש. כאשר יש מיפגש, הוא בדרך כלל חיובי.
היו"ר אי בורג;
קראתי מחקר שמקרב בוגרי הברנדייס בלוס אנג'לס שהגיעו לארץ, רק 3% נישאים
בנישואי תערובת. זה יכול להיות?
די הרמן;
זה מאד יכול להיות. ניתוח המחקר האחרון שנערך באוכלוסיה היהודית בארצות-
הברית, שערך דוד מיטלברג, מראה חד-משמעית את ההשפעה שיש ביקור בישראל. מבקרים
בפועל בארץ מעטים. במשך 1993 בסך הכל הגיעו למדינת ישראל בחוויה הישראלית -
וזה לא כולל בני ישיבות שבאים ללימודים - 14,555 מכל העולם וזה כולל הכל מכל
כל. מדובר מגיל 15 עד גיל 22-23.
היו"ר אי בורג;
כמה אנשים בגיל הזה היו תיירים יהודים בכלל, שלא השתתפו במסגרת פורמלית
של פעילות כזאת?
די הרמן;
אין לנו נתונים על זה.
היו"ר אי בורג;
איך ההתפלגות צפון אמריקה ושאר העולם?
די הרמן;
מצפון אמריקה הגיעו 6,820, מאירופה המערבית 3,380. אצל 64% מבין המשתתפים
בחוויה הישראלית שהגיעו מאירופה המערבית זה היה ביקור שני או יותר, בשעה שאצל
אלה שהגיעו מצפון אמריקה, על פי רוב זה ביקור ראשון.
היו"ר אי בורג;
מה היעד שלכם לעשור הקרוב?
די הרמן;
אנחנו מקווים להגיע ל-50 אלף בשנה. אנחנו מותקפים במקומות רבים על כך
שבארץ אין תשתית לקליטת מספרים כאלה. יש היום בארץ, בקטיגוריות המתאימות, 48
אלף מיטות. היתה בעיה עם אוטובוסים, אבל בעיה של אוטובוס אפשר לפתור. אינני
יודע אם נגיע ליעדים האלה. בכל מדינה ומדינה, ובעיקר במערב - שם יש בעיות
כלכליות שהקשו גם על הקהילה היהודית - עלות החוויה הישראלית היא גבוהה. אנחנו
צריכים לחשוב יחד מה עושים כדי לסבסד את הביקורים האלה. אחרת הם לא יתקיימו
במספרים יותר גדולים.
רשות החינוך איננה אחראית על החינוך היהודי בתפוצות. היא משרתת אותו
בשלושה מישורים. המישור האחד הוא בכוח אדם. כלומר, הכשרה בארצות השונות והכשרת
קאדרים בארץ, בדרך כלל של מחנכים בכירים. מישור נוסף הוא פיתוח והפקה ואפצה של
חומר לימוד לבתי-הספר ולחינוך הבלתי-פורמלי; שיגור מורים מהארץ. אנחנו מחזיקים
בתפוצות 450 מחנכים שליחים. מחציתם מורים בבתי-ספר, מחציתם מדריכים בחינוך
הבלתי-פורמלי ובארגון הפעילויות השונות של החוויה הישראלית, שהן פעילויות
שמתחילות בביקור של שבועיים ועוברות דרך תיכון מלא של שלוש שנים, וכוללות גם
את הלימודים באוניברסיטאות ובמכונים אחרים.
א' בקר;
אני מייצג את הקונגרס היהודי העולמי. הקונגרס חילוודי העולמי הוא ארגון גג
של הקהילות היהודיות בעולם ובעיקר מטפל בצד הדיפלומטי-פוליטי בזכויות האדם של
העם היהודי. כל זמן שיש יהודים בתפוצות, הארגון הזה משרת אותן, כשכל נושא
החינוך הוא אוטונומי בידי הקהילות. את זה חשוב להדגיש.
אתחיל בניתוח פוליטי של העם היהודי. מה פתאום אנחנו דנים בנושא הזה היום,
מה פתאום היום מדברים על משבר? הרי התבוללות יש הרבה זמן, בעיות של חינוך
יהודי גם כן קיימות הרבה זמן. מדוע דווקא עכשיו חלה ההתעוררות הזאת? אני חושב
שזה מגלגל הרבה יותר אחריות על גבי מדינת ישראל, כולל ועדת החינוך של הכנסת.
אין חידוש בגילויים. המשבר שהיום הוא חריף יותר, הוא משבר באג'נדה, המשבר
בסדר היום של העם היהודי. העם היהודי שהתרגל לחיות כל המזן ולטפח את הזהות שלו
ושל בניו נוכח אוייב חיצוני, היום נמצא באתגר שלא ידע אותו מקודם. למשל בנושא
של השואה, תפיסת נאצים והבאתם לדין - גם השרידים של השואה, ניצולי השואה, הם
פחות ופחות אתנו, העדויות פחות ופחות קיימות ב שטח. הנושא הזה כבר לא אותו
חישוק שהביא יהודים סביב הטראומטית הזאת שקשורה בשואה.
המאבק למען יהודי ברית-המועצות, שאנחנו בארץ לא כל כך מודעים לו, בתפוצות
היה אחד המוקדים המרכזיים לטיפוח זהות, גם הוא נושא שאבד עליו הקלח בגלל
ההתפתחויות ההיסטוריות. ותהליך השלום שמתקיים - לא חשוב כרגע מה המשמעויות
הפוליטיות - במזרח התיכון, משמעותו העיקרית היא שמדינת ישראל מובילה אותו.
יהדות העולם הפכה להיות יושבת יציע. יהדות העולם שהתרגלה להיות לובי מביא
ומכניס ומוביל ומשפיע - דבר שעשתה ביותר או בפחות הצלחה - היום יכולה רק
לעקוב, יכולה רק להסתפח אל התהליך. אין לה את התפקיד שהיה לה בעבר, במיוחד
בתפקיד של זהות. לכן מדברים על זה הרבה יום ולכן חוזרים לנושא החינוך.
אני חושב שמדינת ישראל כמדינה יהודית נושאת על כתפיה אחריות כבדה מאד
בתחום הזה. אני חושב שמבחינה פרקטית חבל מאד שלמדינת ישראל אין חיום שר בממשלה
שמופקד על נושא התפוצות. זה חלק מסדר היום של מדינת ישראל כמדינה יהודית. שר
לענייני התפוצות לא צריך להיותה סמכות שתכריע בכל בית-ספר, להיפך, המסגרת
צריכה להיות לא מונופוליסטית אלא פלורליסטית, אבל הוא בהחלט יכול להיות גורם
שיתן השראה ויהיה קטליזטור של תהליך כזה גם בתחום החינוך.
כיוון שממשלת ישראל עוד לא הגיעה למסקנה שזה היוני, אני חושב שהחובה
מוטלת על ועדת החינוך. אני מדבר על מדינת ישראל כמדינה יהודית והכנסת היא
הגוף הריבוני במדינת ישראל. היא צריכה לזרז את הממשלה לעשות את המעשה.
אני הושב שהמשבר כפול. אני חושב שעל ועדת החינוך לשקול את ההתפקיד ההדדי.
יש גם משבר זהות בתוך מדינת ישראל, אצל הצעירים בישראל. בחברה הישרלית יש
תופעות כמו הספר של מתי גולן, שקוראים לגט כריתות בין מדינת ישראל לבין
התפוצות. יש מסקנות שמעלה דייר יאיר אורון מסמינר הקיבוצים, מסקנות מזעזעות על
הנושא של העירנות והמודעות ותחושת הקשר של הצעיר הישראלי כלפי התפוצות. אני
חושב שהחובה של ועדת החינוך לטפל בנושא. אני בהחלט מסכים עם מר אורמן שהחויה
הישראלית הפכה להיות מכשיר מרכזי. היא גם מראה את הרדידות בתחום החינוך. ברגע
שאנחנו זקוקים למכשיר טראומטי של נסיעה והעתקת המוקד של החינוך לחברה אחרת -
אני מאד בעד זה - זה מראה את המשבר בהעברת תכנים ומסרים חיוביים בחינוך
יומיומי.
אני חושב שתפקיד ועדת חחינוך לטפח את נושא הזהות היהודית בתוך מדינת
ישראל ולדאוג במידה רבה, באמצעות הממשלה וגם בלעדיה, להגברת החינוך היהודי
בתפוצות. המימסד היהודי וההנהגה היהודית בעולם הפכו להיות יושבי יציע בתהליך
הזה.
מי שטרית;
אני מברך את היושב-ראש על זימון ישיבה זו. זה הנסיון הראשון שאני זוכר
לקיים בועדת החינוך של הכנסת דיון בתחום החינוך היהודי בתפוצות, שהוא בהחלט
חלק חשוב מאד מהצורך של מדינת ישראל ושל המוסדות האחרים העוסקים בכך, לתת
לנושא הזה ביטוי הרבה יותר חזק ממה שקיים היום.
כשמדובר בחינוך היהודי בעולם, מדברים על מערכת שמשקיעה מיליארדים בבתי-
הספר היהודיים ברחבי העולם. התרומה הממשית של מדינת ישראל, באמצעות ההסתדרות
הציונית והסוכנות היהודית בעולם, היא בעצם "פינטס" בים הזה של הכסף. לפני
שניטם אחדות נעשה נסיון בסוכנות היהודית ואוחדו מהלקות החינוך השונות שהיו בה
למחלקה אחת שהיא מחלקה לחינוך היהודי, שבראשה דוד הרמן. המגמה של אותה פעולה
היתה לשים בסל אחד את כל המשאבים שיש בידי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונות,
במטרה לנצל בצורה האופטימלית ביותר כל שקל או כל דולר, לצורך חינוך יהודי
בגולה, וליצור תיאום וקואורדינציה הרבה יותר טובה בפעולות החינוך בין הגופים
השונים שפועלים בעולם היהודי בתפוצות.
הרשות אכן קמה ופועלת ויש לה הנהלה משותפת להסתדרות הציונית ולנציגי
הסוכנות היהודית בעולם. הוקמו ועדות אזוריות לחינוך היהודי ברחבי הגולה,
שאמורים לתת את התשומה שלהם לגבי המתרחש בחינוך באותם אזורים. הרעיון הוא
שאותה רשות חינוך תקבל את האינפורמציה מהשטח ותגיב בהתאם למצב העניינים.
לצערי הרב האמצעים שעומדים לרשות רשות החינוך הזו, עדיין מאד מאד
מוגבלים. תקציב 1994 עומד כמדומני על 40 מיליון דולר, וזה בערך 7%-6% מתקציב
הסוכנות וההסתדרות הציונית נכון להיום. בדקתי מה הוציאו המוסדות היהודיים על
חינוך יהודי בגולה בעשר שנים אחורנית, בין השנים 1979-1989, מסך הכל תקציביהן
ליעדים ולמטרות השונות. מצאתי שמכלל תקציב הסוכנות היהודית, במשך עשר השנים
הזה הסוכנות היהודית הוציאה בסך הכל 3% מתקציביה לחינוך יהודי בעולם.
באותו זמן שאלתי, אילו היו צריכים להחליט על סדר עדיפויות אמיתי בחלוקת
תקציבי העם היהודי, האם החינוך היהודי בגולה היה מקבל רק 7%-5% מסך הכל
התקציבים. לדעתי השאלה היא רטורית. התשובה שלילית. צריך להשקיע הרבה הרבה יותר
בחינוך יהודי בעולם. אמרתי שלדעתי צריך לפטור את הסוכנות היהודית ואת מדינת
ישראל מכל מיני מטלות שהיום הן לא מעניינן והן לא צריכות להתעסק בהן. למשל,
התיישבות, אולי גם לא עליית הנוער, אם הממשלה תיכנס לנעליים שלהלן ותאכלס את
הפנימיות ותממן את אחזקת הילדים בפנימיות. על ידי כך, לתת לפעול בתחומים
הרלוונטים לסוכנות היהודית, עליה - גם לא קליטה - וחינוך יהודי בגולה.
אם יש תחום או נושא שבאמצעותו אנחנו יכולים ללגיע אולי לכל ילד בעולם
ולהחדיר בו תודעה יהודית ציונית וישראלית, זה החינוך ביהודי בגולה. לצערי הרב,
בענין זה לא עושים די. אנחנו רחוקים מאד מלתת תשובה אמיתית במערכת החינוך.
חברי יודעים מה המצב בחינוך היהודי בעולם, איך המערכות סובלות מחסור אמצעים.
יש בתי-ספר שבמקרה הטוב יש בהם שליח מורה אחד. בדרום אמריקה הרבה מן המורים
שמלמדים עברית הם יורדים. כיוון שאין תקציבים לממן שליחים, בתי-הספר המקומיים
לוקחים ישראלים שירדו שילמדו עברית. אין להם ברירה יותר טובה. אילו היה תקציב
לממן שליחים במספר יותר גדול וליצור תכניות לימוד יותר מתקדמים ואמצעים יותר
מתקדמים, ודאי שנוכחותה של ישראל בחינוך היהודי היתה הרבה יותר רצינית, הרבה
יותר דרסטית, ויכולנו להגיע לכל ילד וילד.
עליית יש ברירה אפשר להביא לא באמצעות שליחים ולא באמצעות דחיפה של
העולים לכאן. אני אומר שמי שלא רוצה לבוא, שלא יבוא. שלא יעשה טובות. לא
תפקידי לרוץ אחריו ולא לשכנע אותו. בעיקר לא בעולם החופשי. אני רואה את זה
אחרת. יכול להיות שאיבדנו את דור ההורים, כי הם לא רוצים לבוא. מארצות-הברית
לא רוצים לבוא אנשים. נגיד תודה רבה, אבל אל נאבד את דור הבנים. אני חושש
שאנחנו מאבדים את דור הבנים לא רק על ידי אי-בואם לארץ אלא אנחנו עלולים לאבד
אותם גם כיהודים.
דווקא חינוך יהודי יכול להשאיר את דור הבנים יהודים, ואולי באמצעות החויה
הישראלית ופעולות הנוער והחלוץ, הבאתם של עשרות אלפי ילדים לארץ לחויה
ישראלית, נמשוך אותם חזרה לארץ. נביא את הבנים, בעקבותיהם גם ההורים יבואו.
בתוך הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריך לחול שינוי דרסטי בהקצאת
המשאבים. אני מדבר על יציאה ממחלוקת שלמות, התיישבות, עליית הנוער ועוד,
והקצאה של 150 מיליון דולר לשנה לחינוך יהודי. אז אפשר לטפל ברצינות במטלות של
ההינוך היהודי, שהן ענקיות. יש אזורים שלמים בעולם שאנחנו בכלל לא שם. אם
אנחנו יכולים לעשות היום משהו, זה להביא לכך שהסוכנות היהודית תעשה את זה, ואז
היא תהיה הרבה יותר רלוונטית לעם היהודי, אפשר להגיע לכל אהד, לשמור על הזהות
היהודית של אנשים שם, וגם לרתום אותם למערכת הזו של מדינת ישראל וטובת העם
היהודי.
לגבי מקורות כספיים מעבר לסוכנות היהודית, כפי שידוע ישנה ועדת תביעות של
השואה מגרמניה. זו ועדה שבוקבלת בכל שנה הרבה מאד כסף. עכשיו היא תקבל הרבה מאד
כספים - מיליארדים - בעקבות כסף ונכסים במזרח גרמניה. לצערי הרב יושבת שם ועדה
אוליגרכית משנות תרת"ח, שממשיכה לחלק את הכסף כראות עיניה, בטענה שחם נציגי
הפליטים של השואה. מה פתאום? המרכז היהודי העולמי, נציגי הפליטים של השואה, זו
מדינת ישראל. חלק גודל מהכסף הזה צריך לבוא ליעדים האלה, במקום לעשות כל מיני
מצבות ומחקרים ומילגות ומי יודע מה. לא להאמין כשרואים למה מחלקים את הכסף.
צריך לשים יד על הדבר הזה ולבקש מועדת התביעות להקצות אהוז נכבד מתוך הכספים
האלה לחינוך יהודי בגולה, כי זה שימור העם היהודי. זו התשובה האמיתית לשואה -
המשך הזהות היהודית והקיום היהודי ושמירת הגהלת היהודית בכל מקום.
יכול להיות שאנחנו ממשלה עניה. אבל אם הסוכנות לא תירתם לענין, אני אמליץ
בפני הממשלה שהיא תנקוט פעולה. שהיא תיכנס לחינוך יהודי בגולה, במכוון כדי
שהיא תהיה שם, כדי שבמקום שאין איש, תהיה איש. לדעתי הממשלה יכולה לעשות את זה
בקלות, על ידי כך שאומרים לסוכנות היהודית לרדת מהעץ הזה ואנחנו נעשה אותו.
במקומות שיש כסף, עושים פעולה נהדרת. עצם העובדה שמגיעים לארץ כל שנה,
במסגרת פעולות הנעור והחלוץ, למעלה מעשרת אלפים נערים, כ-15 אלף ילדים יהודיים
שבאים לארץ ושוהים בקורסים - זו עבודה נפלאה. מתוך סקר אני יודע שהחוויה
העמוקה ביותר והמרשימה ביותר של ילדים יהודיים היתה החויה הישראלית. אם מישהו
מהם עלה לארץ לאחר מכן, זה היה בגלל אותה חויה שביקר בארץ וראה בצורה בלתי-
אמצעים מה זה ישראל.
יש עוד סקטור אחד שלא מקבל טיפול, גם לא על ידי הסוכנות או ההסתדרות
הציונית, ואלה היורדים או ילדי היורדים. ילדי היורדים הם פוטנציאל ממשי אמיתי
של ישראלים שמתגעגעים ארצה, שהלכו לשם נגד רצונם, משום שההורים שלהם החליטו.
רבים מהם חפצים לחזור. תנועת הצופים, מפעילה באמצעות תנועת צבר בארצות-הברית
פעולה יוצאת מן הכלל, בכסף קטן מאד, ומצליחה להביא לארץ כל שנה מאות נערים
כאלה. חלקם מתגייס לצה"ל ולאחר מכאן קושר כאן את עתידו, מתחתן עם יהודי/ה בארץ
ונשאר לחיות פה. גם לזה צריך לינת תשובה.
לכאורה הממשלה מטפלת בי ורדים. בתחום חזה לא עושים דבר. תנועת צבר לא
מקבלת מהממשלה לצורך החינוך בחוץ-לארץ, שום דבר. זה יוק. גם לזה צריך לתת
תשובה, אם על ידי המסגרות היהודיות ואם על ידי ממשלת ישראל.
אי אינפלד;
אני רוצה להצטרף למברכים את היושב-ראש על היוזמה. אני חושב שיש סמליות
רבה מאד לזה שועדה של הכנסת הריבונית של מדינת ישראל עוסקת בנושא של החינוך
היהודי בתפוצות. אני חושב שזה אומר משהו מאד מאד חשוב לגבי דמותה היהודית של
מדינת ישראל. אני חושב שזה עונה למשהו מאד מאד חשוב לגבי הבנת מטרות הציונות,
שבאה לא רק להקים מדינה אלא לפתור בעיות העם היהודי. אחת הבעיות המרכזיות היום
זה המשך קיום העם היהודי.
אני חושב שאנחנו נמצאים בעיתוי מיוחד במינו. צדק מר בקר כשדיבר על כך
שהבעיות שבפניהן אנחנו ניצבים אינן חדשות, אבל בפעם הראשונה יש היום שינוי
מהותי בסדר היום של העם היהודי. אני חושב שבפעם הראשונה יש דאגה אמיתית לנושא
המשך קיום העם היהודי, מתוך 77 התונות שמתקיימות בארצות-הברית, 52 הן כאשר צד
אחד יהודי. לכך יש מה להגיד לגבי המשך העם היהודי והצורך בחינוך היהודי.
הייתי נוכח בנאום הבלתי-רגיל שנשא ראש ממשלתנו ב CJF-במונטריאול השנה.
הוא דיבר על הקמת סדר חדש של יחסים בין ישראל והגולה, ואני חושב שהוא צודק. זה
העיתוי לענין הזה. הוא דיבר על שני מובנים. גם על הסדר החדש מבחינת הציפיה של
העם היושב בציון מיהדות הגולה, לשותפות יותר רצינית, לא רק על ידי תרומות אלא
על ידי השקעה, על ידי קשירת גורל, אבל אם מדובר על שותפות - אני חושב שמדינת
ישראל חייבת לקחת על עצמה את האחריות לשותפות בדאגה להמשך קיום העם היהודי
בגולה. לכן יש להרחיב את מערכת הגורמים העוסקים בתחום הזה של החינוך היהודי
בגולה מעבר לאלה שעוסקים בתחום הזה היום. אינני חושב שזה יכול להשאר אחריות של
גורם אחד בלבד.
אני חושב שיש שינוי מהותי בעיתוי גם מבחינה אחרת. ברור היום שהאמצעים
הכספיים הכלכליים של העם היהודי כבר אינם נמצאים בידי הפדרציות ולא בידי
המגביות שמגיעות למדינת ישראל. בעשור האחרון ריבוי הקרנות המשפחתיות הוא בלתי
רגיל בארצות-הברית. קיים ריבוי של קרנות משפחתיות של אמצעים כספיים בלתי-
רגילים, שחייבים לנסות לרתום גם אותם לחינוך היהודי. יש התקדמות רבה בעשור
האחרון בענין הזה. נציין את הפעולה של קרן קרב או של קרן מנדל או של אחרים
בחוף המערבי.
קיימים הרבה מאד מיליוני דולרים שניתן לדעתי לרתום לחינוך היהודי, בתנאי
שזה ייעשה על ידי גורם המסוגל ליצור את האמון אצל אותם הגורמים.
מצד שני, במדינת ישראל קיימים אמצעים רבים, לא כספיים, מאגרי אנוש שלא
מנוצלים היום למען החינוך היהודי בגולה. האוניברסיטאות אינן מנוצלות די הצורך,
מכונים פרטיים במדינת ישראל אינם מנוצלים די הצורך. אין גורם המנסה לרכז את
האמצעים הקיימים במדינת ישראל.
רשות החינוך מנסה להעמיד לרשות הפעולה הזאת את מיטב היכולת ואמצעי
הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. אבל היא איננה מצליחה לרכז ולהעמיד בפניה
גולה את מיטב הכוחות של מדינת ישראל. אני רואה בפגישה הזו תחילה של דרך שבה
המדינה או גורם במדינה ינסו להיות גורם בנושא הזה.
אני חושב שהבעיה המרכזית מבחינת כוח האדם, זה הנושא של הכשרת כוח אדם
בכיר לחינוך היהודי בגולה. לא יאומן עד כמה המדבר שם הוא מדברי מבחינת היעדר
כוחות. אני יודע על גורם חינוכי מרכזי שהקימה קרן מנדל, שהיה צריך למנות מנהל
למפעל חינוכי עצום, ובסופו של דבר נאלצו לפנות למדינת שיראל ולקחת מישהו מכאן,
כי הם לא קיימים. אנחנו חייבים לטפל בענין הזה גם מבחינת הכשרה בארץ לתפקידים
כאלה בגולה , ולא להסתמך רק על יכולות של שליחים הנשלחים לתקופות קצרות.
אני לא חושב שיחול שינוי מבחינת היחס של מדינת ישראל לנושא החינוך היהודי
בגולה, אם לא ישתנה משהו מבחינת היחס ל מדינת ישראל לגולה בכלל. בזה אני מאד
מברך את ראש הממשלה על המסר הציוני החדש שהוא מסר באותו CJFכאשר הוא דיבר על
רה-ארגון של הדבר הזה.
אני עוסק גם בחינוך יהודי במדינת ישראל. אם נבדוק מה המסרים שאנחנו
מחנכים עליכם את ילדינו, שהופכים אחר כך למבוגרינו, ואחר כך למנהיגנו בנושא
הגולה - אני חושב שהמסר הוא שליהודי בגולה מותר לעשות אחד משלושה דברים עליה,
או לסבול מאנטי-שמיות, או שהם יכולים להתבולל. אם הם לא עושים אהד משלושת
הדברים האלה, יש לנו בעיה עם זה.
העובדה היא, שיהדות הגולה היום לא עולה, לא כולה מתבוללת ולא כולם סובלים
מאנטי-שמיות, ואנחנו חייבים לפתח יחס אחר לגולה, והיחס האחר הזה גם יסייע
מבחינת היכולת של המדינה לסייע לשותפות הזו עם הגולה, וגם יביא לפתיחות יתר
מצד יהדות הגולה ליהנות משרותנו, ועל ידי כך נוכל גם לקרב אותם למדינה.
הי הופמן;
אני בא מהאוניברסיטה העברית. אני רוצה להצטרף לאלה שרואים במיפגש הזה לא
רק דבר חשוב כשלעצמו, אלא אנחנו אני חושב שזו אבן דרך שמציינת מיפנה ביחסים
בתוך העם היהודי, בין הגולה לבין ישראל. גם ראש הממשלה בדבריו ב-CJF
במונטריאול, כאשר הוא קרא להגדרה מחדש של היחסים בין ישראל לבין התפוצות, גם
הוא חש את התהליכים שמתרחשים לדעתי כבר כמה זמן. בעצם יש פה פרדוכס מסויים.
כאשר מדינת ישראל קמה, וגם שנים לפני זה, העם היהודי התגייס והקים מערכת ענפה
ומפוארת כדי להגן ולחייב את הקיום וההשרדות של מדינת ישראל. למעשה, המגבית
וחלק גדול מהארגונים היהודיים קיבלו את הרציונל שלהם מזה שתפקידם הוא להבטיח
את ההישרדות של מדינת ישראל כמדינה, בהתהלה דרך ואחר כך כמדינה שמאויימת מכל
הצדדים.
היום בעצם כללי המשחק השתנו לחלוטין. כאשר אתה מסתכל מה הם הדיונים
במיפגש כמו ה ,GA-העם היהודי היום מתעסק בהישרדות של עצמו ובעצם קורה למדינת
ישראל להתגייס לצרכים של ההשרדות הזאת. וכאשר אנחנו מקשיבים לדבריו של דוד
הרמן, והוא מציין את המשאבים שיש נם בתוך רשות החינוך, וכאשר אנחנו מסתכלים
סביב החדר הזה, בגורמים האוניברסיטאים והפרטיים שנמצאים במדינת ישראל, למעשה
היום מדינת ישראל יכולת להעמיד לחינוך היהודי בגולה משאבים יותר מתוחכמים,
בעלי איכות גבוהה יותר לפעמים ממה שהגולה עצמה יכולה להעמיד לעצמה. בחדר
נמצאים כמה תלמידים שהם חפו"ם של החינוך היהודי בגולה. תכנית עמיתי ירושלים,
זה חפו"ם של החינוך היהודי לגולה, מתקיימת דווקא במדינת ישראל. תכנית מחנכים
בכירים, שזו הדרגה השניה בחינוך היהודי, מתקיימת בשלוש האוניברסיטאות במדינת
ישראל.
אני חושב שטוב מאד עשה יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות, שיזם מיפגש, כשתחת
הכנפיים הממלכתיות של כנסת ישראל, אנחנו מתחילים לשאול את השאלה איך כל
הגורמים בארץ שהיום עוסקים בחינוך היהודי לגולה, או יכולים להתגייס ולהרתם
לחינוך היהודי בגולה, יכולים בעצם למצוא במה משותפת, מקום להדברות, מקום
לתכנון אסטרטגי משותף, כדי שלא נבזבז את המשאבים שלנו.
צויין הנושא של הכשרת כוח אדם, שאולי הוא הנושא המרכזי. מדינת ישראל
עוסקת עבור אותה אוכלוסיה, עבור כמעט אותי מספר של ילדים יהודיים, במערכת
עצומה של הכשרת כוח אדם בכל הרמות. יש דיפרנסיאציה שלמה מהכשרת מורים לבית-ספר
יסודי עד ההוראה באוניברסיטאות.
אם מסתכלים על מערכת החינוך לאותו מספר ילדים בגולה, אנחנו רואים מערכת
שלפי המחקר של אריה דוידסון, אם אתה מוציא את העולם החרדי - מכשיר פחות ממאה
אנשים בשנה ל-30 אלף תפקידים.
לדעתי לאור הנסיון שלנו, לאור כוח האדם שיש לנו וגם האפשרות של הגורמים
בארץ לפעול יחד כדי לבנות איזושהי תכנית אסטרטגית, כדי שלא נעבוד כל אחד לבדו,
אם הרשות המשותפת לחינוך יהודי של הסוכנות היהודית תהיה בחוד החנית של העשיה
הזו, זו יוזמה מאד מבורכת.
די מיטלברג;
זו פעם שניה בחיים שלי שאני נמצא בכנסת ופעם ראשונה היתה גם היא בוועדת
החינוך של הכנסת. הנושא הקודם היה ירידה של בני הארץ, בנושא זהות יהודית
והמשכיות יהודית, שאני הרציתי עליו בפני ועדת הכנסת אז. אני מציג את זה כי אני
השוב שהמשכיות יהודית, זהות יהודית, מחוייבות יהודית, היא בעיה משותפת של כלל
ישראל. הישראלים כאן, והיהודים שם. ובמיוחד, כאשר נכנסים לעת שלום, אני מקוות,
בתקופה זו הנושא של יחסי ישראל-תפוצות, הנושא של המשכיות יהודית וזהות יהודית,
תהיה בעיה משותפת של יהודים בישראל ובתפוצות.
אנחנו מצליחים לדכא את עצמנו. הדכאון הזה בא לפעמים כשאנחנו מציגים את
נתוני ההתבוללות ונישואי תערובת. אחרי שאנחנו מפרסמים את זה מספיק פעמים,
היאוש גובר על החשיבה. אני לא רוצה שהיאוש יגבר על המסקנה ושאנחנו נסיק שאין
מה לעשות. אני חושב שיש יסוד גדול לאופטימיות, כל עוד שתהיה נכונות לפעולה.
לכן גם אני מצטרף למברכים את היושב-ראש על זה שהוא כינס את הישיבה - בתנאי
שיהיה לזה המשך ושיהיה לזה מימוש.
אני נמצא כאן היום בשני כובעים. האחד, ניתחתי את הנתונים שכולם מרבים
לדבר עליהם, שמציגים את נושא נישואי תערובת בצפון אמריקה. הנתונים האלה נכונים
בקונטכסט מסויים, אבל יש שם עוד נתון שאפשר לראות אותו בבירור, שנישואי
התערובת האלה מצטמצמים והולכים בכל קבוצה וקבוצה של אוכלוסיה יהודית בצפון
אמריקה, בהקשר לשאלה אם הם היו אי-פעם בארץ או לאו. כלומר, אם היה להם חינוך
יהודי או לא היה להם חינוך יהודי.
המימצא אומר, שגם אם אתה אורתודוכסי, גם אם אתה קונסרבטיבי וגם אם אתה
רפורמי וגם אם לא אף אחד מאלה, וגם אם קיבלת חינוך יהודי - אם גם היית בארץ
וגם קיבלת חינוך יהודי, הסיכוי שלך להתחתן עם לא-יהודי הוא הרבה יותר מצומצם.
זה כשלעצמו מימצא מאד חשוב.
לזה צריך להוסיף את העובדה, שבין בני הגיל המתאים לנו לענין זה, גיל 18-
34, רק 20% מאותם יהודים אי-פעם היו בארץ. הסיכוי ש-% 60 לא יגיעו אף פעם. אני
מדבר על צפון אמריקה.
היו"ר אי בורג;
אני מכיר שלושה מספרים. סטיב כהן מדבר על 7% ו-15%, אחד של אנט הוכשטיין
שמדבר על 30%, ועכשיו אחד שלך שמדבר על 20%. הבעיה הגדולה שלנו היא, שמעט מדי
אנשים מגיעים לישראל מאוחר מדי.
ברור לנו לחלוטין שלכל סקטור של החברה היהודית בצפון אמריקה, הביקור עושה
אתה אפקט שלו. מצד שני, אנחנו יודעים שאחוז עצום מכל ההישגים של ההסתדרות
הציונית והסוכנות היהודית והעבודה שאני עצמי עושה, עם כל ההצלחות המצומצמות
האלה, אנחנו לא מגיעים למספר שראוי שנגיע אליו, כדי שהאפקט הזה יהיה. רוב
האנשים מגיעים בגיל מבוגר- מדי, אחרי שבחרו את בחירת החיים שלהם גם לגבי בן זוג
וגם לגבי אופן החיים היהודיים והבית היהודי שהם הקימו או לא הקימו.
מעבר לדיבורים על המאקרו - ואני מצ7טרף לכל מה שנאמר פה עד עכשיו על ידי
חברי וידידי, אנחנו חייבים לשבור את המעגל של הביצה והתרנגולת ולא לשבת לבכות
כל המזן. השאלה היא איפה אפשר לשבור את המעגל הזה. אני לא טוען שזה ככלות הכל.
אני לא אומר שזה הדבר היחיד שצריך לעשות. אבל אני מציע שננסה ליזום עם כל
הכוחות שעומדים לרשות מדינת ישראל - אני מדבר על יהדות המערב בשלב זה - לחטוף
את הציבור של הצעירים לפני בניית ביתם. בכל שנה מסיימים את הקולג' 40-50 אלף
איש, יוצאים לאוניברסיטה, לאן? עוד לא למקום עבודה שלהם, עוד לא לתואר שני
שלהם. רובם לא נשואים כי הם דוחים נשואין לגיל 33 ומעלה מזה, עוד לא מגדלים
ילדים. בארצות-הברית מתחילים לקיים מנהגים יהודיים כשמתחילים לגדל ילדים.
כלומר, בדרך כלל בני אדם מפסיקים את העיסוק היהודי שלהם מגיל 13 שלהם עד
גיל 13 של הילדים שלהם. יש כאן ספער של כמעט 20 שנה שהם יוצאים מהקהילה
היהודית והמנהגים היהודיים. זה נכון לגבי רוב האנשים. האנשים האלה נמצאים
בהתלבטות מוארכת מגיל 18, שרבים מהם לא נמצאים בביתם אלא במקום אחר, עד גיל
28-30. הם אנשים רחוקים בדרך כלל, יחידים בדרך כלל, עם קצת הכנסה פנויה בדרך
כלל, עם נכונות בדרך כלל לעשות שינוי.
מי שרוצה לשנות את מערכת בית-הספר בעשור הבא, חייב לגרום לכך שמערכת
ההורים הפוטנציאליים של העשור הבא, ירצו לעשות מהפך במערכת הבית-ספרית. לא
מספיק שמחנכים כאן יררו את השינוי הזה. לא מספיק שהסוכנות, ואפילו ממשלת
ישראל תרצה לעשות את השינוי הזה. חובה שציבור הורים עתידי בעשור הבא ירצה
לעשות את המהפך אצלם בקהילה ובבית הספר. לזה אפשר לשאוף אם נביא לכאן במאמץ
משותף 50 אלף בשנה של בני גיל הקולג', אני מוכן להצטמצם לפחות, להויה מרכזית.
אני מהמר שאם היו עושים דבר כזה היטב, זה היה יכול להפוך את כל הסטטיסטיקות.
התכניות שאני מנהל, בין אם זה פרוייקט אורן, למשל, שהוא במימון רשות
החינוך היהודי ובתמיכתה, של התנועה הקיבוצית שעומדת מול האתגר הזה, להביא נוער
בגיל זה לקיבוצים, למסגרות חינוכיות שונות, אשר יצרו בהם חוויה חינוכית
ורגשית בבת אחת, גם אם לא קיבלו חינוך, גם אם מעט חינוך, וודאי אם קיבלו הרבה
חינוך, ניתן לצפות שאנשים אלה ייצאו עם זהות יהודית מוגברת, עם סיכוי גדול
יותר שימשיכו חייהם כיהודים, עם סיכוי גדול יותר שירצו שיהיו יותר בתי-ספר
יהודיים, שילדיהם עצמם יבואו לישראל וישתתפו בחינוך יהודי.
גי אביעד;
לדעתי, מדינת ישראל אינה צריכה לעסוק בבעיית נישואי תערובת. היא יכולה
להיות שותפה לדאגה. מדינת ישראל כמדינה, לא ממשלת ישראל ולא ועדת החינוך
צריכות לעסוק בבעית נישואי תערובת בכל מקום. יש מוסד אחד, הסוכנות, שמופקד על
הבעיה הזאת. אולי צריך לעשות רפורמה אדירה בתוך הסוכנות ולבטל פעילויות שונות
ולהקדיש את רוב הכספים, את כל התקציב, לחינוך יהודי, ולהחזיר את השטח חזרה
לקהילות בארצות-הברית. ממשלת ישראל צריכה לדאוג לאזרחיה. כמובן שמדינה ריבונית
אהראית על אזרחיה ותו-לא.
אני שותפה לכל הדאגות לגולה. אני חושבת שמצויין שראש הממשלה, כסמל של
מדינת ישראל, דיבר ב GA-על החינוך היהודי. אני לא חושבת שזה תפקידה של ועדת
החינוך, מלבד לשמוע. דיון כזה מאד מבורך, אבל לקפוץ מזה ללקיחת אחריות על
הנושא הזה, לדעתי זה רחוק מאד. זו שבירת כלים בסך הכל. אולי זה בא מאוירה של
המשבר בהמשכיות היהדות. את כל זה ידענו. כל מי שקרא את יחזקאל קאופמן, את אחד
העם, ידענו שזה יקרה. הגיע הרגע היותר חריף עכשיו, אבל לדעתי המדינה לא צריכה
להתערב בתהליכים סוציולוגיים עדינים שקורים במילא. צריך אולי לגרום ולדרוש
ועדת חקירה על הסוכנות ולשאול למה היא לא עושה דבר בענין זה. לדעתי זה לא נושא
של ועדת חינוך ותקציבים של ממשלה לא צריכים ללכת לחינוך יהודי בתפוצות. אם כן
- אני רוצה לדעת על זה כשאני מצביעה בפעם הבאה.
היו"ר אי בורג;
אני רוצה להודות לחברי הפרלמנט היהדויים שצריכים לעזוב אותנו כדי להמשיך
בתכניות שלהם. תודה רבה על הנוכחות שלכם. אני יודע במה קשה לשבת בישיבת פרלמנט
בלי לדבר, אבל אני מקווה שממעט הדברים ששמעתם, התרשמתם מצורת עבודת הוועדה
והנושאים שבהם אנחנו מעוריבם. תודה רבה לכם ובהצלחה.
תודה רבה גם לאנשי פו"ם. בהצלחה.
יי ורניק;
אני שמח שהיה פורום בו הזדמן לנו לשבת יחד. אני חושב שבהחלט יש צורך
בפורום בו אפשר להיפגש וללבן בעיות ולדבר. במיוחד כשחסרות לנו הזדמנויות לבוא
ולדבר יחד. זה לא ענין של מי אחראי על מה. אני מסכים עם מה שאמר מנחם מאיר.
אתם יודעים שהיתה ועדת עדיפויות של הסוכנות, ושם דנו בעדיפויות. בגלל זה היו
שינויים והוסיפו עוד 4 מיליון דולר לתקציב, ודנים איך יכולים לשנות. אני חושב
שאנחנו צריכים את האומץ להתמודד גם בסוכנות וגם בעוד מוסדות, כדי לעשות הרבה
יותר בנושא הזה. זה מאד יומרני מצדנו לחשוב שאנחנו יכולים לשבת פה בלי השותפים
שלנו מהגלות ולפתור את כל הבעיות שלהם בלעדיהם. אני חושב שבעבר סבלנו מזה הרב,
כי חשבנו שאנחנו יכולים לשבת במקום אחד ולהכין תכניות לימודים בלי המורים, בלי
האנשים המעורבים בקהילות האלה.
כשאנחנו יושבים פה ומדברים, חסרים לנו השותפים. אני יכול להחליט על חויה
ישראלית, אני יכול להגיד שזה מאד נחוץ. הייתי רוצה לראות את זה יותר. אבל אם
אין לנו את ההזדמנות לשוחח אתם ולבנות פורום משותף, אני דואג.
אני מתפלא ומאוכזב - אולי זו המציאות כנסת - מזה שאין הרבה כנסת בישיבת
הוועדה. אני רואה את הבעיות בחינוך בארץ. החינוך היהודי הציוני מאד חסר לי פה
במדינת ישראל. אם לא נתמודד עם החינוך היהודי הציוני פה, גם אנחנו מפסידים. אם
רואים בכך חשיבות, אני מברך על עבודה יהד. צריך גם ללחוץ, גם ללמוד אחד מהשני.
אני בעד זה.
אני לא יודע איך רוצים לפעול יחד. יש כל כך הרבה דברים שצריך להתמודד
אתם. חויה ישראלית לא מספיקה, אם לא נגיד מה עושים כשהם חוזרים לארצותיהם. אם
אין לנו תשתית לקלוט את אלה שחוזרים מחו יה ישראלית, מה עשינו? באו לארץ לחודש
וחצי, הם קיבלו משהו, אבלאם אין מסגרת, לא לסטודנטים ולא לאחרים שחוזרים, מה
עשינו? היו בארץ, אולי פחות מביניהם יתבוללו, ואני שמח על זה. לא מפה נוכל
לסגור את זה.
אני מעלה עוד דבר שמאד מדאיג אותי. היושב-ראש שאל בתחילת הישיבה אם יש
בכלל ערך ללימוד העברית. אני דואג מאד ללשון העברית. זה דבר שמאחד את כלה
יהודים בעולם ודרך הלשון מקדמים אותם למדינת ישראל ולמקורות שלהם. אני מנסה
להתמדוד עם הנושא הזה בכל מיני בחינות. אני בדעה שמוכרחים להתמודד ולא לקבל את
המציאות שהיא בשפל היום בעולם. צריך למצוא דרכים לשנות את זה, ואת זה לא נוכל
לעשות לבד אלא עם אחרים.
אנחנו צריכים להשוב לא רק על הילדים אלא על חינוך למשפחות, להורים. לפי
דעתי איננו מתמודדים מספיק בכל הנושא הזה.אני מברך על הישיבה הזו. אני רואה
ערך בכך שניפגש. אבל אם רוצים להמשיך ולדבר, יש לעזור למוסדות שעושים את זה,
להגיע לתיאום, וגם למצוא את המקורות כדי לחזק אותם.
נבין עוד דבר, המטרות של הסוכנות היהודית הן לא לפתור את הבעיות של חינוך
יהודי בעולם, אלא להכניס חינוך ציוני, הוראת ישראל, הוראת עברית, זיקה למדינת
שיראל. הזיקה שלנו, האחריות שלנו היא לא אחריות לחינוך יהודי בעולם. אני חושב
שאיננו צריכים להיות יומרניים לחשוב על זה, כי זה לא אחריות שלנו ולא נצליח
בכך.
א' שפר;
אני מודה לגינט אביעד שהשמיעה את העמדה שלה. זה נותן לי הזדמנות נהדרת
לחלוק עליך באופן מוחלט וטוטלי. עצם הכינוס בנושא חינוך יהודי בתפוצות בכנסת
ישראל, אומר שאו לכנסת או ליושב-ראש שלה יש לו ענין בחינוך היהודי בתפוצות
והוא מרגיש את עצמו מחוייב לזה, הוא מרגיש את עצמו שותף לזה, והממשלה גם
מרגישה כך.
בשבוע שעבר כינס ראש הממשלה בלשכתו את ועדת התיאום בין ההסתדרות הציונית
העולמית לבין הממשלה, תשעה מכל צד. בפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, עסקו גם
בחינוך היהודי בתפוצות. ראש הממשלה גילה ענין. לממשלה יש ענין בחינוך היהודי
בתפוצות, ולדעתי יש לזה ערך ממדרגה ראשונה. יש ערך ממדרגה ראשונה, שמדינת
ישראל ממלכתית הריבונית, על פי הצהרת הקיום שלה, הצהרת העצמאות, לוקחת אחריות
לא רק על הקיום הפיסי - שאת זה היא עושה בדרכים שונות - אלא גם על חיקום
הרוחני של העם היהודי. זה ביסוד ההשקפה. יש לזה ערך ציבורי אידיאולוגי ממדרגה
ראשונה.
אני איש המימסד, הסוכנות. יש לזה יותר ערך מהמאמץ שהסוכנות עוה בענין זה,
והיא עושה מאמץ אדיר.
שמעתי את הנאום של היושב-ראש בעצרת במונטריאול. על מחציתו חלקתי. זה חלק
מההוכחה שיושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת מגלה ענין בנושא מרכזי של העצרת
הכללית של הפדרציות בצפון אמריקה, זו המנהיגות הארגונית. זה היה ביטוי לכך
שאנחנו מתעניינים בהמשכיות של העם היהודי. ראש הממשלה לא פירט מה סדר היום
החדש, אבל בשבוע שעבר יכולנו לשמוע מה הוא חווב גם בנושא חינוך יחודי. זה יחזק
לדעתי את ההנהלה הציונית, אם היא תתאם את פעולתה על הממשלה גם בחינוך היהודי
בתפוצות.
לצערי - וכאן יש מקום לוועדה הזאת - הממשלה פרשה משתי תכניות שהכנסת ברכה
עליהן, תכניות שהן ביסודן חינוך יהודי בתפוצות. האחת היא קרן פינקוס. הממשלה
חייבת הרבה כסף לקרן הזאת. היא פרשה מעשית מאז תקופת השר ארידור, לא בגלל
עניינים פוליטים, משותפות פעילה בתכנית המשותפת לחינוך יהודי בתפוצות בסך 2.5
מיליון דולר.
התקציב הפנוי הכי גדול לחינוך יהודי בתפוצות שמוצא לחינוך ישיר,. זורם על
ידי עמותה שחבר-הכנסת בורג ניסה לערער עליה ולא הצליח. התקציב הזה הוא הגדול
ביותר, בסכומים של 7.5 מיליון דולר לשנה. היום אנחנו עמדים בפני מציאות שאנחנו
מתחננים להשאיר את החלק שהוקדש לחינוך ציוני בוריאציות שונות, שזה בערך 15%.
אני מציע שתחזרו לתכנית המשותפת. אגב, ההצעה לתכנית המשותפת הובאה למליאת
הכנסת באופן חגיגי. במציאות היא חוסלה. יש כאן כסף ליוזמות חדשות, ולנציגי
הממשלה - שהם נציגי משרד החינוך - יש אפשרות להשפיע על הוצאת הכספים הללו.
היום הם באים ותורמים את תרומתם, אבל אינם שותפים.
להערכתי, השקעת משרד האוצר ב-2.5 מיליון דולר לשנה לחיינוך יהודי
בתפוצות, זה סמל וביטוי להתחדשות שמאפשרת פריצת דרכים.
למה אפשר לצפות? מעורבות גוברת והולכת של ועדת החינוך של הכנסת. ועדת
החינוך צריכה לתאם עם מי שעושה. הכוונה להגביר כוח. אני חושב שרשות החינוך
תפסה את הדגשים, וזה הויה ישראלית הוכשרת כוה אדם להוראה. אנחנו מדברים על 53
אלף מורים יהודים בכלל החינוך היהודי בכל העולם לעומת 90 אלף בישראל, כולל
בתי-הספר המשלימים. לפי כל העדויות, מ-% 80 עד 90% מהמורים היהודיים בחוץ לארץ
לא קיבלו הכשרה להוראה.
כ-25% מהמורים בחינוך היהודי הם יורדים. הייתי במקום שבו 70% מהמורים הם
יורדים. לזה יש ערך ציבורי. השאלה אם אתם מוכנים להעמיד לדיון את השאלה. אני
מציע לנסות להתמודד בשאלה, אם אנחנו מוכנים לתת לגיטימציה למורים שהם יורדים
מוצהרים. אם לא נעשה את זה, הם לא מוזמנים להשתלמויות, יש עליהם איסור, קרן
פינקוס לא מכירה בהם עד עכשיו. את זה אנחנו לאיכולים לעשות. הכנסת יכולה להתת
לגיטימציה למורים שאינם יורדים מוצהרים על פניהם. למשל, אנשים שירדו בילדותם
עם הוריהם.
יש בעיה עם החויה הישראלית. יש אנשים שמאמינים שזו הצלה לכל המכאובים.
התהילו להאמין ששהיה של שבועיים בארץ תציל את הילד שלהם מנישואי תערובת. זה
מופרך מיסודו. אבל כדאי להצטרף למגמה הזאת. שנה בארץ בוריאציות שונות, היא
אפקטיבית ביותר בכל קנה מידה. לכן צריך להכין תשתית. גם זה ביצירת אוירה של
כנסת. אם כל אלה שאנחנו רוצים אמנם יגיעו, אין איפה לקלוט אותם.
די רזניק;
אני מצטרף לכל השבחים והברכות ליוזמה הזאת ומקווה שתהיה לה המשך. צריך
להזכיר שהישיבה הזו מתקיימת בחנוכה. הרי השורש של חנוכה הוא חינוך.
נכון ש-^75 מהתלמידים שלומדים בבית ספר יהודי, לומדים בבית ספר
אורתודוכסי, בחסות ארתודוכסית. אבל בתי ספר אלה במיוחד מחוץ לערים הגדולות
רגישים לאוכלוסיות שלהם. זה בחסות אורתתודוכסית אבל גם הם יודעים ש-% 50
מהתלמידים אינם באים מבתים אותודורסיים, אבל כדי לשמוך אותם לחינוך פרטי הם
אינם יכולים לדחות את אורח החיים של ההורים.
בנוגע למורים וקריירות ומשכורות למורים, יש משבר בקריירות בחינוך בכל
העולם המערבי פחות או יותר, אולי גם בארץ. למשוך נוער לקריירה הזאת ולהכשיר
אותו נכון, זו בעיה מערבית כללית.
היו"ר א' בורג;
אבל משכורת מלאה של 30 שעות בצפון אמריקה היא 19 רלך דולר לשנה ו-25
בפבליק סקול.
די רזניק;
צריך להשוות את זה לבתי-ספר פרטיים אחרים. זה יותר טוב מבתי ספר של
הקתולים למשל. בהשוואה לבתי-ספר פרטיים אחרים השכר טוב. נוסף לזה, יש הרבה
מורים שמוכנים להרויה 4000 דולר פהות בשנה, ולצאת בסוף היום בלי סכין בגב.
בהשוואה לסיכונים במערכת הציבורית, זה יותר טוב.
בנוגע לנשירה, אי-אפר לשמוח לעובדות, מצד שני רק עכשיו אנחנו מתהילים
להבין נכון מה זה הינוך יהודי. חינוך יהודי הוא בעצם חוג והוא וולנטרי. הנשירה
מכלפעולה וולנטרית היא גבוהה, כולל שעורים בפסנתר ודברים אחרים.
לעתיד, אני מקבל חלק מהדברים שאמרה ג'נט אביעד. אני חושב שאנהנו במלחמת
התשה משותפת על מה הוא החינוך היהודי בעולם המודרני, גם בארץ וגם בהוץ לארץ.
בפני האתגר הזה, בנושא של מהו החינוך היהודי בעולם המודרני והחברות השונות, יש
הרבה ללמוד אחד מהשני. כמו שיש חומרי לימוד מחוץ לארץ שיכולים להצליח כאן,
ההיפך גם הוא נכון בודאי. הזדמנויות כאלה חסרות לנו. אני מקווה שיהיה המשך
ושנוכל להתמודד יחד ונמשיך במבצע הזה.
ג' אלעד;
אני מברך על היוזמה לכנס את ועדת החינוך והתרבות. העובדה שמספר חברי
הכנסת כל כך קטן, היא אולי אחד הסימפטומים לדברים שאבי בקר דיבר עליו. אולי
אנחנו התגשמות התחזית של קלציקין האם אנחנו במאת רוצים את הפער הזה בזהויות,
או שאנחנו נאבקים נגדו.
אם אני מסכם את הדברים שנאמרו, אולי זה יישמע קיצוני - אנחנו אחראים
לשיקום העם היהודי. העובדה של התכנסות הוועדה יחד עם דבריו של ראש הממשלה,
נותנים כיוון חדש, שצריך לומר אותו בריש גלי, לעצמנו קודם כל - שיקום העם
היהודי . זה צריך להתבטא בהליכה לעבודתו של יאיר אורון, ולעשות משהו בתחומה
סמינרים למורים במדינת ישראל. אין היום חינוך של מורה במדינת ישראל שיאמר
לכיתתו באיזושהי צורה, פעם אחת בגיל היסודי ופעם אחת בגיל התיכון, שיש מערכת
ציונית שיקומית של העם היהודי. את זה צריך לתרגם למערכות של תכניות לימודים
וסמינרים. זה לא נעשה. אם ועדת החינוך של הכנסת יכולה להיות זרז לענין זה, זה
יהיה דבר גבדול מאד.
ד' שרס;
זו פעם שניה אני בכנסת. לפני כמה שנים הייתי בוועדת העליה. מאז יש לי
ספקות לגבי פוליטיקאים. שאלתי את גאולה כהן מה יהיה, והיא אמרה: נוציא משהו
לעתונות. אני בעד זה שייצא משהו לעתונות, כי אם אין הד ציבורי לבעיות, אין בהן
טיפול. אבל אנא, אל תסתפק בכך. צריכה להיות פרופורציה בין ההד הציבורי לעשיה.
האתניות והלאומיות משתוללות בעולם. יש סמינרים ומחקרים בנושא, רק בסוכנות
עוד לא שמעו על זה ויש הרבה חובבנות בענין. אנחנו מדינה עצמאית שבקרבה נמצא
מיעוטו של העם היהודי. רובו מפוזר בקהילות אתניות, במצב הטוב כקהילה ולא
כבודדים. אחדותו של העם היהודי חשובה. לא יכול להיות שמדינת ישראל מעליו, אלא
לשירותו. שוחחנו כמה פעמים עם אורון ונמשיך בדיון זה. אם הנוער היהודי בישראל
רואה בשירות בצה"ל ובדיבור עברי את מהותו היהודית, יש לנו בעיה. כי עכשיו בא
צל"ש חדש - ציונות לקראת שלום. מה תהיה היהדות אם "חלילה" יהיה עידן של שלום?
אנחנו צריכים לחשוב בקטיגוריות הרבה יותר עמוקות.
מדינת ישראל הגליינית כמטרה, היא מצמצמת; מדינת ישראל ככלי של העם היהודי
להמשך אחדותו וקיומו, היא חשובה. מי הדמית המרכזית בהרבה מן הקהילות? לא יושב
ראש ולא נציג של אף אחד מהמוסדות, אלא שגריר ישראל. באים אליו כמו אל הרב.
למנהיגות הפוליטית בישראל יש הרבה כוח בעם היהודי. אם יש לה סמכות, היא
צריכה גם לגלות אחריות. טוב שהוועדה הזאת דנה. אבל אנחנו צריכים בירור רעיוני.
היה לנו דיון בפורום עולים שאיכפת להם עם השר ליבאי. השר ליבאי, שהיה נפלא,
כצבר אופטימי וטוב, אמר דברים מצוי ינים. כשהגענו לענין של יחסי מדינת ישראל עם
העם היהודי, הוא חזר לפורמליות של מדינה עם הסוכנות ומה יגידו בארצות-הברית אם
מדינת ישראל תתעסק בחינוך או בעליה.
הפורמליזם מצמצם ופוגע באחדותו של העם היהודי. גם החולשה של מוסדות
ציוניים.
אמרו שיש פו"ם. אבל אין מכללה לבטחון לאומי. הרציתי כמה פעמים במכללה
לבטחון לאומי, העם היהודי היה גורם עוצמה של מדינת שיראל. אבל אנחנו ריכים שפה
חדשה. אם נוריד את הענין לענין של שירותים ובכך נצטמצם, אם נצטמצם בתקציבים -
לא נדליק את הנר של הנעור שאיכפת לו.
אני רוצה למתוח מלת ביקורת על סגן שר חחוץ יוסי ביילין. הוא חיה
בארגנטינה ואמר
¶
לא צריך מגבית, צריך השקעות. אם נרצה השקעות, במקום חברת
ערכים נחיה הברת ניירות ערך. איך נקרב את הנוער ואת ההורים שאנחנו רוצים?
אני מברך לא רק דיון מעשי אלא דיון עקרוני. אין דבר יותר מעשי מתאוריה
טובה. אני מקווה שלוועדה דו תהיה תאוריה לגבי אחריותה של מדינת ישראל לעם
היהודי כולו.
היו"ר אי בורג;
כאשר מדברים על המשכיות העם היהודי, מדברים גם על הישרדות העם היהודי.
אני מברך את כל אלה ששרדו לאורך הדיון. כל הזמן שחשבתי על הדיון הזה -
והתייעצתיעם המון אנשים שנמצאים פה - פחדתי שזה עוד יהפוך לעימותים ומנחלוקות
על רקע של מוקדי כוח וארגונים וכוי. למרות שיש כאן חילוקי דעות קיומיים מאד
לגבי חלק מן ברים שנאמרו, הסך הכל הוא סך הכל של: בואו ניתן יד ונלך קדימה.
אני רוצח לחשיב בכמה משפטים שעבורי הם מאד מסובכים. אני אומר את זה
כמשפטי נפש או משפטי רוח ולא כמשפטי מעשה ואני לא חד-משמעי בהכרעה שלי בחם.
האחד הוא לגבי שאלתה של ג'נט, שאלת הנאמנות הכפולה היא שאלה מאד מסובכת והיא
במקומה; שאלת הפורמליזם של דוד ליבאי היא שאלה מאד מסובכת. באופן עקרוני אתה
אומר שמדינת ישראל היא מדינה נורמלית בין המדינות. נכון.
מצד שני, אני יודע שבדור שלי, דור של אנשים שנכנסים לקטייגוריה מ-13 ל-
13, אני יודע שביני לבין הילד שלי, 20 השנה הבאוו; הוא השנים של או ניתוק או
קשר. אם דור ההורים שלנו היה דור שההורים נולדו לחוויה אין-מדינה, ואנחנו
איכשהו מדליקים נרות כמו ההורים ומדברים שמץ של אידיש שבורח כמו ההורים, והם
היו בתנועות נוער ואנחנו בבני עקיבא, ואיכשהו יש אסוסיאציות, בדור ש-50% -40%
לא משיקים לאיזושהי חויה פולקלוריסטית, שלא לדבר על דתית - יש בעיה איך הדור
של הבן שלי יישב בישיבה מן הסוג הזה.
לכן, פורמליזם או לא פורמליזם, הדיון יתקיים.
אין לי ספק ששאלת השאלות של הדור שלנו היא! היה ויכון שלום, וכולם רוצים
שלום כזה או אחר - האם וזעם היהודי יכול לשרוד ללא אוייב. זו שאלה שמאז המהפכה
הצרפתית, כל התשובות שהעם היהודי נתן היו תשובות שליליות. התשובה הציונית היא
תשובה פרטיקולריסטית בסופו של דבר, התשובה החרדית היא תשובה פרטיקולריסטית,
התשובה המתבוללת היא תשובה יותר מדי אוניברסלית, ותשובת האמצע שאינפלד נגע בה
- עליה, אנטישמיות והתבוללות - אין מאז המחפכח הצרפתית. אם יהיה כאן שלום,
הדור השלישי של ניצולי השואה וויזנטל לא יוכלו להחזיק את זה יותר מדי זמן
באויר.
הדבר המדהים בחוויה של יאיר אורון הוא, שהמכנה המשותף הרחב ביותר
והאינטנסיבי ביותר יבן פרחי ההוראה בישראל, זו חווית השואה. על בסיס נגטיבי
אי-אפשר לחחזיק את דור הבנים שלנו, לא בארץ ולא בהוץ לארץ.
יושבים כאן אנשים שמייצגים את התנועות הציוניות, יושבים כאן אנשים
שמייצגים פעילות ציונית בעצמם. בין אם נאהב את זה ובין אם לאו, מהשמרן הציוני
ועד הרדיקל הישראלי, אנחנו חייבים להתייחס למציאות בתור מציאות של יותר ממרכז
אחד לעם היהודי.אני אוהב את זה? אני לא בטוח. האם אני שמח שיש כשלון של
הציונות להעלות את יהדות המערב אני מאד עצוב. האם אני יכול להתעלם מן העובדה
שהפקולטאות לענייני יהדות בארץ ריקות כמעט מכל לומד - לא איכפת לי אם הוא דתי
או חילוני - והפקולטאות לדמעי היהדות בתפוצות המערב הן אלטרנטיבה מסויימת
הלשכלה יהודית? אני לא יכול להתעלם מזח שהמשאבים הולכים לשם, המחקר יוצא משם,
ההדשנות, הספריות הגדולות נמצאות שם. קשה לי עם זה, אבל זו מציאות שאינני יכול
להתעלם ממנה. אני חשוב שאין כאן מאבק בין שני תלמודים, אין כאן מאבק לעשות את
אותו דבר יותר טוב, את אותה הלכה יותר טוב.
זו אולי ההזדמנות שלנו. יש כאן הזדמנות של שני מרכזים, כשלכל אחד יש
אנרגיות וצרכים אחרים. לכן, היכולת להשלים אהד את השני היא הרבה יותר גדולה
מאשר לפני שנים.
ועדת החינוך, משרד החינוך ומערכת החינוך מתלבטים עם נושא החינוך היהודי
במערכת החינוך בישראל. ישנה ועדת שנער שלא מצליחה להמריא, מסיבות של מחלוקות
פנימיות. אני קושר קשר הדוק בין מצב החינוך והשכלה יהודית בתוך מערכת החינוך
הישראלית לבין מה שאני מסוגל לשדר החוצה.בחלק גדול מהמקרים יבואו אנשים
ממקומות אחרים ויגידו
¶
תראו את המערכת שלכם שהיא מערכת שלא מספקת את מה שצריך,
אתם רוצים לייצב אתה איכויות הנפלאות של מלטון סנטר?
זה שמלטון עושה עבודה נהדרת זה נכון, אבל קשה לקנות את זה, כי מערכת
החינוך הישראלית היא לכאורה זו שנותנת את ה LETTER OF CREDIT- שהוא מאד קשה.
אני קושר את הדיון בתכנים היהודיים של מערכת החינוך הישראלית בתכנים של כל
מערכת החינוך הכללית. אזמין את כולכם, אם אתם מעוניינים, לדיון בנושא הזה,
שיתקיים בינואר.
דיברו על תכנים. אני לא חושב ששפה, העברית, היא דבר בעל משמעות. אגיד כאן
אמירה רדיקלית אבל היא במסגרת הרוח הטובה ולא במסגרת חביקורת הנוקבת על
ארגונים. כשילד יהודי בישראל לא שמע מעולם את צירופי המלים "גמילות חסדים",
"תלמוד תורח", "ביקור חולים", "הכנסת כלח", "ערבות הדדית" - איכפת לי שילד
בתפוצות יודע מה זה נקניקיה? אני מפנה אתכם לאמירה מהאמירות האיכותיות
המדהימות ביורת שקראתי בימי חיי. נדמה לי שזה מופיע ב"דברים בגו", או בספר
השני של גרשון שולם "עוד דבר". יש מכתב של גרשון שולם מ-1924 לוולטר בנימין,
משהו על תחייתה או מרכזיותה של השפה בחיינו. הוא כותב לו: אלוהים לא ישאר אילם
בשפה שבה השביעו אותו אלפיים שנה לחזור לחיינו.
השפה העברית שטכנית אנהנו מלמדים אותה גם בבתי-ספר שלנו, אבל ודאי בחוץ,
היא שפה טכנית, היא שפה של מני ואלס. היא איננה שפה של תכנים. הייתי מעדיף
להשקיע חלק יותר גדול בהויה, בתוכן היהודי, שילד ילמד תלמוד באנגלית, מאשר
ילמד את המלה "מאי קא משמע לן" בעברית. אבל זה ויכוח שאפשר לנהל.
אני שם את זה בתוך הפרמטרים האלה, וכאן נפתח פתח להכנס לנושא יותר עמוק.
ביהדות המערב בכלל וביהדות צפון אמריקה בפרט, אנחנו צריכים לשים לב
לטרנספורמציה בנושא שנקרא יהדות. יש נושא גדול שנקרא "הדת האזרחית", "הדת
התרבותית". קחו את המושג בר-מצווה. הוא הוזכר כאן בכל מיני דרכים. יגידו לי
דוברי האנגלית, אם אינני טועה, "בר-מצווה", הפך להיות פועל באנגלית.
העובדה היא שאירועי המשפחה מן היהדות, חתונה, בר-מצווה, אבל, ליל הסדר,
הדלקת נר חנוכה - אירועים משפחתיים - תופסים מקום הרבה יותר גדול מאשר הם תפסו
בעבר ביהודיות של הזהות הקולקטיבית של יהדות המערב. כאשר מדברים על תכנים,
צריך ללכת לתכנים האלה, כי זו המגמה, לשם זה הולך.
כאשר אתם עושים את החינוך, קודם כל אל המשפחה. כל הזמן אל המשפחה. ומכאן
אני מגיע למיצוי משאבים. קיימים בארץ המון משאבים. קיימים בתפוצות המון צרכים
והמון מאבים. אין מיפגש, אין מספיק מיפגש. שאל אליעזר שאלה אמיצה, מורים
יורדים. עמדתי
¶
לחבק. יורדים - לחבק. אני נגד הביטוי של חוזה הציונות החדשה
"נפולת של נמושות". זה ביטוי שבעצם אומר: יש מחלקה ראשונה ומחלקה שניה ומחלקה
שלישית. הביטוי הזה לא קיים יותר בלאומיות היהודית המודרנית. היורד הוא חלק
מתהליך תזוזה שקהילה יהודית זה. אני מעדיף שהיורד הזה ייעלם לגמרי? לפחות
יישאר חלק מהאסוסיאציה היהודית ויפרה את הנקודות שבהן הוא נמצא. אני רוצה את
היורד בפנים. חלק מהם כבר 25 שנה ישראלים לשעבר ויש להם הרבה כסף. אם יש להם
כסף, הם ישראלים לשעבר, אם אין להם - הם יורדים...
נקודה שבה איננו עוסקים עכשיו זה נושא של חילופי מורים. אני חושב שלא
מיצינו די, לטובת לימודי אנגלית ולימודי ערכים ויהדות במערכת הישראלית, ולטובת
המערכת היהודית שם, את שנות השבתון של מורים במערכת החינוך בארץ ומורים במערכת
החינוך בתפוצות. הנושא הזה באחת הישיבות הקרובות נשקיע בו אנרגיה.
לקראת הישיבה הקרובה שאני מניח תהיה בטווח של חודשיים, אנסה לעשות איזשהו
מיפוי של המשאבים, של כל ערוצי המשאבים שמושקעים בחינוך יהודי, כדי שתהיה
לפנינו איזושהי מפה של פרופורציות, של כיוונים לאן הולכים הדברים.
נשלח מכתב סיכום של הישיבה. שלחו לי נושאים שלדעתכם צריכים לעלות בפורום
הזה. הנושאים שיזכו למירב הקונסנסוס, יהיו הנושאים שיועלו כאן לפי סדר
העדיפויות.
אני מודה לכולכם. חנוכה שמח.
- הישיבה ננעלה בשעה 13.1--