הכנסת השתים-עשרה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 124

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום רביעי. כ"ו בחשוון התשנ"ד (10 בנובמבר 1993) שעה 00;09

נכחו;

חברי הוועדה; אי בורג - היו"ר

ד' איציק

י י בא-גד

ש' יהלום

א' יחזקאל

ע' מאור

מוזמנים; דייר ד' גורדון - יו"ר המזכירות חפדגוגית, משרד החינוך

די בלין - משרד החינוך והתרבות

בי ניסים - " " "

מי קירשנבאום - מנכ"ל רשות השידור

אי סוקולוב - מנהלת מוסדות חינוך, הטלוויזיה החינוכית

דייר די גורן - אוניברסיטת תל אביב

דייר ע' אלידע - " חיפה

פרופ' שי ליימן- " בר-אילן

י' ויגודסקי - המיכללה למי נהל

ר' דינור - האוניברסיטה הפתוחה

דייר די כספי - מנהל ביה"ס לעובדי הוראה בכירים

אי שפירא - מנכ"ל ביה"ס הדתי לתקשורת "מעלה"

י י רביב - מנהל ארגוני - " " "

י י רקנטי - מנכ"ל ביה"ס לתקשורת

י י כהן - יועץ תקשורת עצמאי

אי מלכה - מועצת התלמידים הארצית

ת' פרומין - " " "

עי צמרת - " יי "

מזכירת הוועדה; יי גידלי

קצרנית; אי אלפיה

סדר-היום; לימודי תקשורת.



לימודי תקשורת

היו"ר אי בורג;

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את הישיבה.

לימודי תקשורת. אני רוצה להגדיר את מהות הישיבה. יש

מעט מאוד תהומים שבהם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת אומרת: אני רוצה להציב

נושא מסויים על שולחן הביצוע של תכנית הלימודים. בסופו של דבר, תכנית

הלימודים, נקבעת על ידי משרד החינוך והתרבות. ועדת החינוך והתרבות של הכנסת

יכולה לבקר, מלשון בקורת או מלשון בקרה, אבל לא ליזום. אבל, דווקא ישיבה זאת,

עניינה, כן יוזמה, ואעשה זאת בדהילו ורחימו, בגלל הבנת הפונקציות של תפקיד

ועדת כנסת, ותפקידו של משרד ממשלתי.

אני מאוד מוטרד מנושא תקשורת ואסביר. אני חי כל הזמן בתחושה שנגד עינינו

קורה שינוי עמוק מאוד בדפוסים של תצרוכת תרבות, וכמעט, בלי בקרה ובלי הכנה של

האזרח לקראת הדבר הזה. אני לא רוצה לתת לכם כאן נאום, מה קורה לילד בעידן ה-

,M.T.Vשמזווית הצילום שאתה מצלם את מייקל ג'קסון והופך אותו לכרים עבדול

ג'אבר, מבחינת הגובה של הצילום. למדנו בארכיטקטורה שאדם קטן מול מבנה גדול יש

לזה איזה שהיא משמעות של אדם עלי אדמות, ויש לי מחשבה נהדרת על הביולוגיה

בעידן המודרני.

כל השנים, חלק מן התרבות החינוכית- שבה עסקנו, עסקה בספרות ובטקסטים

קלסיים של ספרות. לפעמים השיעור בספרות היה החטא ולפעמים הוא היה עונשו, אבל

עסקנו בכל הדברים האלה, וזה היה הלק מן הקלסיקה שאדם צריך ללמוד.

היום, כאשר אנחנו מדברים על תקשורת, אני בעצם מדבר על שני דברים: האחד -

איך מלמדים, ואיך לומדים טקסטים תקשורתיים קלסיים, אם זה בתחום הסרט,

הדוקומנטציה, העתונות, בתוך מערכת בית-ספרית, על כל שנותיה ואגפיה? והדבר השני

-איך לומדים ליצפות? לעיין? לברור ולהתמודד עם העושר האדיר הזה שרובץ לפתחנו?

נכון, הנושא הזה לא עומד במרכז סדר היום החינוכי. אבל, לדעתי, אחד

השינויים בתחום הלימודים, לקראת העשור הבא, עניינו יהיה, המרכזיות הגדלה

והולכת של החשיפה של התוצר החינוכי של הילד, של התלמיד, לעושר התקשורתי שבפניו

אנחנו עומדים.

ראיתי היום במוסף הספרים של "הארץ" - אבל לא הספקתי לקרוא - שדווקא עכשיו

הולכת להיות עדנה לספר. אני מפקפק בכך. מכל מקום, נושא הדיון הוא, כפי שאמרתי,

לימודי תקשורת, כאשר בסופו של דבר הכוונה היא להביא לכך שהנושא הזח ילבש צורה

ויהיה חלק מתכנית הלימודים של משרד החינוך והתרבות, ולכן נמצאים כאן יושב ראש

המזכירות הפדגוגית, ד"ר דוד גורדון ואחרים.

אחד - מה יש? שניים - מה ייעשה? ואז נפתה

את הדיון. בבקשה.

היום, יש תכניות ללימודי תקשורת, הם לימודי בחירה, ועל כך תספר הברתי,

דורית בלין, המפקחת על לימודי התקשורת. יש גם לימודי תקשורת כלימוד בחברה ובכל

שכבות הביניים. יש פריחה והתעניינות רבה בנושא והרבה מאוד בתי ספר בוחרים

להשתתף בתכניות האלה.



ופה אני מתחבר לפתיחת שלך. בדיונים שקיימנו בזמן האחרון במשרד, הגענו

למסקנה שזה לא מספיק, בגלל העובדה, שהיום, הטלוויזיה, היא אולי יותר מרכזית -

לפחות מבחינת זמן - מאשר בית הספר. עוד מעט נגיע למצב שילדים יצפו בטלוויזיה

יותר ממה שהם ישתתפו בשיעורים בבית הספר.

ההשתתפות בבתי הספר כל כך נמוכה?

ד"ר א' מרכוס;

הסקרים שנעשו בארץ הוכיחו שילד, בסוף כיתה חי, ראה 4,000 שעות טלוויזיה

יותר מכל השעות שהוא למד, וזאת, במידה שאף מורה לא היתה בשמירת הריון; לא היתה

שביתת מורים; חמורים הגברים לא גוייסו למילואים, והילד עצמו לא חלה.

היו"ר אי בורג;

4,000 שעות זה לא מה שהוא ראה, זה 4,000 יותר.

ד"ר אי מרכוס;

נכון, יותר מכל השעות שהוא למד. ומדובר ב-11,000 מול 15,000 שעות..

דייר די גורדון;

אנחנו מוכרחים להתמודד עם העובדות האלה. מכיוון שאיננו חושבים שהצפייה

הזאת היא צפייה מושכלת, אינטליגנטית ועם הבנה של ההשפעה האדירה של המדיום הזה,

הגענו למסקנה שהכרחי שלימודי תקשורת ייהפכו ללימודי חובה במערכת החינוך. זאת

החלטה שקיבלנו לפני כמה חודשים. במסגרת הדיונים שהיו לנו הגענו למסקנה שהתחום,

פיתוח אוריינות תקשורתית. לדעתנו דבר זה חייב להיות

חלק משמעותי של מערך הלימודים בבית הספר, כנושא חובה, בכל גיל ובכל השכבות,

מכיתה אי עד סוף חטיבת הביניים. החטיבה העליונה לא נכנסת לזה. יש לנו מחשבות,

ויש כל מיני החלטות שעוד לא נתקבלו. אנחנו חושבים שעד לסוף כיתה טי הלימודים

האלה חייבים להיות חובה.

באופן בלתי תלוי בישיבה היום, קיימנו לפני כמה ימים ישיבה והטלנו על

דורית בלין, המפקחת על הנושא, להכין תכנית אופרטיבית, איך נשלב את לימודי

התקשורת בכל ההקשרים שקיימים במערכת? בתוך הלימוד של מיקוד הלמידה? בתוך

החינוך הבלתי פורמלי? בתוך שעות כמקצוע מוגדל, שמבטיח שכל תלמיד במדינת ישראל,

מהי תקשורת ההמונים? איך היא משפיעה עלינו?

איך אני, כאדם, יכול להגיב לנושא הזה בצורה אינטליגנטית, וכן הלאה.

גם בדיון אחר שקיימנו, חשבנו שחשוב מאוד ורצוי מאוד שהטלוויזיה עצמה, על

כל ערוציה, תנסה גם היא להיות חלק מהחינוך לצריכה ביקורתית של עצמה. למשל,

בטלוויזיה החינוכית, בתכנית "תיק תקשורת", חשבנו, וקיבלנו החלטה שצריך לעניין

לנושא הזה גם את הגורמים המסחריים, להגדיר סוג זה של תכנית ולבקש שזה ייעשה,

כדי שהשפעות של הטלוויזיה על ילדים תהיינה השפעות חיוביות.

איזה תכניות יש בעולם?

לשאלה הי/אח. אני מציע שתשיב דורית בלין.

ב-בי.בי,סי יש תכניות להבנת הצפייה והתקשורת,

דייר די גורדון;

חשבנו שאם אפשר היה לשכנע את הערוצים - לא רק בשידורים חינוכיים אלא

באופן כללי - שזה דבר מאוד רצוי מבחינת ההשפעה התרבותית האדירה של הטלוויזיה

עלינו.

דייר אי מרכוס;

לפני שלוש שנים התקיים בטולוז כנס בנושא הזה מטעם יונסק"ו. השתתפו בכנס

הזה, ציונה פלג, אנוכי ועוד כמה אנשים. התברר, שב-70 מדינות יש נסיונות שונים

לתכניות לימודים, והם מפותחות מאוד בארצות הברית, קנדה, אנגליה ובעיקר

באוסטרליה שעשתה הרבה מאוד בתחום הזה.

עי מאור;

אדוני היושב ראש, ברשותך, אני רוצה להעיר הערה ברמה הפילוסופית על מהות

הדיון הזה. אני יודעת שאהיה במיעוט, אבל אני לא יכולה שלא להעיר אותה.

מה שמפריע לי הוא שאנחנו הופכים לסוציאליזטורים בתוך המערכת שהיא

בעייתית. במערכת שבה האלימות מופיעה על פני כל מקרן הטלוויזיה. כל נושא שוויון

בין המינים מוצג בצורה לא נכונה. הכסף וההון הם העיקר ולא הערכים. מצאתי לנכון

להגיד זאת. אני גם לא אשאר בישיבה, לא כמחאה, הס וחלילה, נגד הפורום הזה.

אדוני היושב ראש, אני מצפה שאנחנו, כוועדה - ובוודאי משרד החינוך - לא

נהיה חלק מהשיטה הלא נכונה של המיסחור, של התחרותיות ש זונחת כל דבר אחר, כי

אחר כך, יטילו עלינו את האשמה, למה הילדים שלנו לא יודעים ליצפות בטלוויזיה

באופן ביקורתי. שיטה שכל המהות שלה היא בדיוק הפוך מבקורתיות, לא יכולה להצמיח

מערכת חינוכית שתצליח להתמודד עם זה, ונהיה מוכשרים ככל שנהיה. אני לא רוצה

להיות שותפה למשחק האשלייתי הזה שניתן משהו לעשות. אני מציעה לא לשכוח מה

לשנות את ההווי יה עצמה, כי אחרת, מה שלא נעשה בתכניות

הטלוויזיה, התודעה של הילדים ושל כולנו, כבר ברורה לי.

היו"ר אי בורג;

תודה.

דייר אליעזר מרכוס, בבקשה.

דייר אי מרכוס;

בתור מי שמנסה שנים - דווקא בגלל הנימוקים שלך - מלבד עבודתי, גם לעבוד

בכיתה עם ילדים, ואתמול ישבתי עם קבוצה של מנהלים על הנושא הזה. אמרתי להם;

רבותי, המסר ש"דאלאס" או "שושלת" נותן לחברה הוא שכוחנות, כבוד, כסף ומין, הם



הכוחות שמכתיבים כל דבר בעולמנו. אם לי יש מסר אחר, אז במקום לשחק משחק של בת-

יענה ולטמון את הראש בחול - מה שהאנגלים אומרים, YOU CAN'T FIGHT THEM, JOIN

,THEMאני לא רוצה TO JOIN - אני רוצה להעלות את הדברים האלה ואת המסר האהר,

לדבר עם הילדים ולהראות להם שאלה הם המרכיבים. אהרת, מה אני עושה? אני מלמד

בעיה באחרית הימים, את סיפורי העיירה של פרץ, והילד רואה את זה הרבה יותר מכל

מה שהוא לומד בבית הספר, ואני אומר: זה לא עסק שלי, אני רוחץ בנקיון כפי, אני

לא מתעסק בזה.

לכן, המערכת החליטה כן להתמודד עם זה וכן לחנך צופה ביקורתי, וכן להביא

ילדים לידי סלקטיביות. אם הייתי יודע שזה יעלה היום, הייתי מביא לך מבית ספר

תל"י בגילה - בשנה שעברה לימדתי שם בכיתה הי - את התגובות של הילדים. עסקנו

דווקא בנושא אלימות, השונות בחברה, ובנושא השוויון.

היו"ר א' בורג;

תודה. העמדות ברורות.

עי מאור;

לא, הן לא ברורות. אני בכל אופן לא בת-יענה. אני מזמינה את הוועדה ואת

משרד החינוך להיאבק על מה שאתה אמרת, שלא יהיו בטלוויזיה רק כוהנות, כבוד, כסף

ומין, שיהיה הרבה פחות. לדעתי, זה התפקיד שלנו, כוועדת החינוך והתרבות של

הכנסת.

היו"ר אי בורג;

הגברת דורית בלין, בבקשה.

אני רוצה להתחיל את דברי בבעיה שיש לנו בין מה שנקרא בית הספר, לבין בית

הספר של הטלוויזיה. אני רואה בטלוויזיה סוג של בית ספר, וצריך לבדוק מה

ההבדלים בין שני בתי הספר שמדברים עליהם. אגע בשני דברים בסיסיים שנראים לי.

בית הספר שאנחנו רגילים אליו, הוא בית ספר שמחנך לרכישת ידע בצורה

ליניארית. זאת אומרת, מוסיפים נדבך לנדבך, שיעור לשיעור, מקריאה לקריאה, ממשפט

למשפט. למעשה, אנחנו צריכים לעשות את הדבר השני, והוא, לדחוק את הסיפוקים. זאת

אומרת, לספק את צרכינו לאט לאט, ולנסות לראות את הטיב ואת הדברים שאנחנו רוצים

להגיע אליהם.

בית הספר של הטלוויזיה עושה את הדברים בצורה לגמרי אחרת. הוא כן מקנה

ידע, אבל הוא לא מקנה את זה בצורה ליניארית, אלא בצורה לגמרי אחרת. אם נסכים

לזה שהוא מקנה ידע, אז הוא מקנה אותו בסיפוקים מהירים מאוד של הצרכים שלנו.

אנחנו נתקלים פה בשני בתי ספר שונים לגמרי שלדעתי משלימים אחד את השני.

אני לא חושבת שאפשר לקבל את בית הספר של הטלוויזיה כמוחלט, בלי לדבר על בית

הספר הרגיל שאנחנו רגילים אליו, שבו אנחנו דואגים להשכלה רחבה, לנסיון להתמודד

עם דיסציפלינה, עם מחקרים וכן הלאה.

מצד שני, אנחנו לא יכולים להתפלא מאותו בית הספר שהוא מאוד מיידי, מאוד

חשוב לנו והוא תופס חלק גדול מחיינו. לדעתי, אי-אפשר להתעלם ממנו. השאלה, איך

אנחנו מגשרים בין שני הדברים שאמרתי כרגע, ולמערכת החינוך יש בעיה.



אני גם מורה בשטח ומלמדת קולנוע בתיכון. לדעתי, בית הספר של היום עובר

משבר מאוד גדול, ואני חושבת שזה בגלל הטלוויזיה. אני מגלה אי-שקט, חוסר משמעת,

חוסר כבוד, הדברים האלה קורים בבית הספר. אני לא מאשימה את הילדים, אני גם לא

מאשימה את המורים, אני מאשימה איזו שהיא מערכת מסויימת שקיימת היום ואנחנו לא

יודעים להתמודד איתח.

אי יחזקאל;

והיא הטלוויזיה?

ד' בלין;

והיא הטלוויזיה. זאת אומרת, המיידיות. הילדים רוצים תשובות מיידיות. הם

רוצים שהכל יהיה וידיאו-קליפים, רוצים שזה יהיה .M.T.Vמורה לא יכול להתמודד

עם ה .M.T.V-הוא לא יכול להתמודד עם זה. לו, יש משהו שהוא צריך להעביר בצורה

שיטתית.

ואני חושבת שיש לנו כאן איזה שהיא בעיה אמיתית, חינוכית,. מתודית, איך

אנחנו מגשרים על שני הדברים ששניהם הם צרכים של החברה שלנו.

ההורים, לא יכולים להיות גורם ביניים בין הטלוויזיה ללימודים?

די בלין;

גם להורים יש תפקיד בתוך כל המערכת, וכשדיברנו על הכנסת לימודי תקשורת

במערכת החינוך, אי-אפשר להתעלם מההורים.

היו"ר אי בורג;

4

?לדעתי, מבחינה חינוכית, שילוב בין הורים לטלוויזיה זה שילוב קטלני.

ד' בלין;

תלוי איך עושים את זה.

היו"ר אי בורג;

משאירים את הילד מול המסך עם ערימת במבה, מה זה איך עושים את זה?

ר' בלין;

סליחה, כבר הרבה שנים הטלוויזיה החינוכית מנסה להכשיר הורים.

אי יחזקאל;

מה שאת אומרת הוא, שבמאבק מול הטלוויזיה, ההורים הפסידו והטלוויזיה

ניצחה. אולי לא כל ההורים.

די בלין;

אני לא חושבת שצריך לדבר כרגע במפסידים - -



היו"ר אי בורג;

אנחנו נמצאים בעיצומו של עידן שהעוצמות שלו הם רזרבה יותר גדולות מהכלים

שיש לנו, כך בטכנולוגיה, כך ביידע.

די בלין;

אנחנו לא צריכים להתעלם מזה, אנחנו צריכים לחיות עם זה ולמצוא את הדרכים

של שילוב הדברים.

כבר משנת 1991 יצא משרד החינוך והתרבות עם תכנית לימודים לחינוך היסודי,

איך מתמודדים עם הנושא הזה בתוך המערכת. אני חושבת

שהתשובה הראשונה היתה שלימודים בתקשורת צריכים לפנות דבר ראשון אל הטלוויזיה

כבמוקד. אותה טלוויזיה שתופסת מקום מרכזי בחייו של הילד, ומוקד הלמידה שמקיימת

היום המערכת, זה החינוך לצפייה.

אם אנחנו מדברים על הבנת הנקרא, על מיומנויות, כיסוד שאנחנו צריכים

להקנות לילדים וגם לעצמנו, לדעתי, מיומנות של הבנת הניצפה, בחלק של אוריינות

והכנת התלמיד לאזרחות, הבנת התקשורת והסביבה שלו, חינוך לצפייה, היא מיומנות

בסיסית.

עכשיו, המיומנות הזאת, היא לאו דווקא מיומנות דיסציפלינרית, של שעה

במערכת שבה צריך ללמד את המקצוע. לדעתי צריך לראות את כל מערכת החינוך בפריזמה

של התקשורת, מפני שהיום, טקסטים ספרותיים באים הרבה יותר מהר דרך הטלוויזיה

והקולנוע מאשר דרך הספריה. אני חושבת שמהר מאוד אפשר להגיע אל הספרות, הקריאה,

דרך הקשר בין הספרות, למשל, והקולנוע, דרך הספרות והסדרות בטלוויזיה, שהיום הם

מקור בלתי נידלה להבנה של דברים.

אנסה לקצר, ואתאר לכם מה נמצא במערכת. מזה שנתיים עובדת תכנית לימודים

חינוך למדיה בגני ילדים. יש כ-500 גני ילדים בצפון

הארץ שמלמדים מדיה בגני הילדים. התכנית מציעה ללכת דרך הקונקרטי למופשט, כי

כמובן בגני ילדים אי אפשר לדבר איתם על מודלים ותקשורת. ההצעה היא, לעבוד שם

עם מצלמות וידאו, עם מצלמות סטילס, לעשות עם תלמידים מערכות - - - וכן הלאה.

.. שני מרכזים גדולים הוקמו בארץ, אחד בנהריה ואחד בקצרין. למעשה הם נותנים

שירותים של תקשורת לילדים בגיל הגן. הדברים שנעשים שם פשוט מדהימים. ואם אתם

שואלים לדעתי, צריך להתחיל לחנך למדיה כבר בגיל הגן. כי אם אנחנו נלמד את

הילדים שם ליצפות בצורה מבוקרת, להבין את השפה, להבין את התהליכים, אני חושבת

שלאט לאט יהיה לנו צופה הרבה יותר מבוקר.

בתי הספר היסודיים. האגף לחינוך יסודי מפעיל מערכת עניפה מאוד של 300 בתי

ספר יסודיים בארץ בהם מתנהלים לימודי תקשורת למיניהם. החל מאיזה מורה משוגע

לדבר שמלמד תקשורת בכיתה אחת, עד לבתי ספר שלימים, מכתה אי עד כיתה חי, בהם יש

לימודי תקשורת כמוקד למידה. ונעשים במערכת דברים נפלאים.

לדוגמה, אליעזר. ואני ביקרנו בבית ספר שהכניס תחנת רדיו חובבים, מעבדת

. סטילס, כדי להתמודד עם מהות הצילום, נקודת, המבט ויכולת שלנו לשליטה על

המציאות, עד להפקות סרטי וידיאו תיעודיים. כמובן שבתוך זה משתלב הקמת מערכת

עיתון בית-ספרי כמו שצריך, ולא החיבור השבועי שכתב התלמיד או איזה חידון

שמופיע. אלא בהחלט עיתון שיוצא בצורה סדירה פעם בחודש או פעם בשלושה שבועות,

והמערכת עובדת עם המחשבים של בית הספר, עם תמונות ויכן הלאה.



גם הרדיו תופס היום מקום מאוד גדול בבתי הספר היסודיים שהרי מערכת קריזה

ממילא קיימת בבתי ספר יסודיים. מספר בתי ספר הכניסו מוקד רדיו ותלמידים משדרים

רדיו בית-ספרי.

אני חושבת שהתהליך שקורה כרגע, למעשה, מכניס ענין לבתי הספר בגלל שהילדים

מדברים בשפה שלהם. הם מדברים בשפה שלהם ובשפה הזאת הם יכולים ללמוד את כל

המקצועות. הם יכולים להכין לתהנת הרדיו תכנית בגיאוגרפיה; הם יכולים להכין

תכנית הסטוריה ולעשות סרט תיעודי, למשל, עם נושא של ילדים בשואה. באהד מבתי

הספר, ילדים עשו סרט על ילדים בשואה. הם נסעו ליייד ושם", צילמו את סבא וסבתא

שעדיין היים, כדי לתעד את הסיפור, ואני חושבת שהיום זו בהחלט עבודה הסטורית

אמיתית, לאו דווקא עבודה עברית שכתובה.

לבתי ספר של חטיבות הביניים, יצאה תכנית שנקראת: חינוך לצפייה. חטיבות

הביניים הם בעייתיים מאוד למערכת החינוך. אין תקציבים, אין שעות, אין זמן, אין

כלום. השנה, נתקלתי בקשיים גדולים מאוד להכניס את הנושא בחטיבות הביניים, אף

על פי שבתי ספר שבהם יש עמותות של הורים הכניסו לימודי תקשורת, אולפנים שהם

בנו, וילדים שמפיקים במוצרים של תקשורת.

בבתי ספר תיכוניים הדברים עובדים כמה שנים. יש לנו היום כ-60 בתי ספר

תיכוניים שמלמדים תקשורת או קולנוע. שני תחומים שמוצגים, דרך אגב, בתכנית

הלימודים החדשה שיצאה. יש מסלול שנקרא עתונות כתובה ומשודרת; ומסלול של אמנות

הקולנוע והטלוויזיה. היחידה הראשונה נקראת מבוא לתקשורת המונים. החלטנו שמבוא

לתקשורת המונים זה נושא שצריך להגיע לכל תלמידי בתי הספר, לאו דווקא אם הם

נכנסים למגמה או לא. לכן גם הפרדנו את המבוא ליחידה הזאת, למצב שאולי נוכל

להכניס את זה לכל בתי הספר.

הבעיה הקשה ביותר מתחילה בסמינרים ובאוניברסיטאות מפני שהמקצוע הזה עדיין

אין לו הכרה אקדמית. המועצה להשכלה גבוהה עדיין לא הכירה במקצוע הזה שלי

התקשורת, ואנחנו לא מסוגלים להכניס את המקצוע הזה כי עדיין אין בי.אי. זו רק

שנה שניה שהתחילו את הלימודים. זה עדיין לא אומר שהם יקבלו הכרה אקדמית. זאת

בעיה, כי אם אנחנו רוצים להכשיר מורים לנושא הזה ולהקנות להם מתודות חדשות

ודרכים חדשות, אם אין הכרה אקדמית, סמינרים לא מכניסים את התחום הזה. אני

חושבת שזה אחד המילכודים שיש לנו בדרך ושצריך לפתור אותם בערוצים אחרים.

הקשר עם מוסדות אחרים כמו הטלוויזיה בכבלים, הטלוויזיה החינוכית וכן

הלאה, הולך וגדל, בעיקר לכיוון של הטלוויזיה החינוכית. אני באמת חושבת שבית

ספר 'זאת קהילה שחיה בתוך קהילה והתלמידים חייבים להיות שותפים בתוך הקהילה

הזאת, ועל אחת כמה וכמה שותפים בתוך התקשורת הקהילתית, אם זה בעיתון המקומי,

בטלוויזיה הקהילתית, וצריך להכשיר אותם, צריך לתת להם את היכולת לעשות זאת,

ואת הפה לדבר, כדי שיהיו אזרחים יותר טובים במדינה שלנו.

יש לתת הרבה יותר תקציבים. היום אי-אפשר לבטא את עצמנו בתקשורת בלי שיש

לנו מצלמת וידיאו או שולחן עריכח. יש כמה בעיות שצריך לפתור אותן כדי להכניס

את זה בצורה מסודרת. אבל בהחלט, יש מומנטום מאוד מאוד גדול במערכת החינוך

להכניס את התחום הזה לבית הספר.

אני רוצה לשאול קצת שאלות בתחום הזה.

נגיד שבשנה הבאה נלך ללימודי חובה בתקשורת. אני מקבל את הדברים, מן הסתם

זאת תהיה המלצה וכולם יסכימו. מה זה אומר?



די בלין;

ההמלצה שלנו היא מגני הילדים עד כיתה יי.

היו"ר א' בורג;

ומה יקרה?

די בלין;

יש כמה אפשרויות. כי תקשורת זו דיסציפלינה שנלמדת באוניברסיטה,

דיסציפלינה אקדמית. יש אנשים שרואים את הדיסציפלינה הזאת כשיעור שצריך ללמד

במערכת, יש לו מיומנויות, יש שפה מאהורי זה, יש ז'אנרים, יש תעודות, יש את כל

הדברים האלה. בההלט ניתן גם לראות את התקשורת כמשהו אינטר-דיסציפלינרי.

היו"ר אי בורג;

בהכירנו את בית הספר הישראלי המצוי שהוא מאוד אינטר-דיסציפלינרי, אבל

מאוד דפרטמנטליסטי. מה יקרה בבית ספר מרגע שזו תכנית חובה?

די בלין;

אני חושבת שבבתי ספר יסודיים ילמדו את זה במה שנקרא פריזמה של תקשורת, לא

כשיעור דיסציפלינרי או לסירוגין יהיו סימסטרים או קורסים בשיעורים

דיסציפלינריים, אבל כל מורה במערכת החינוך יהיה מחוייב לעבור את ההשתלמות על

עצמו בנושא של תקשורת.

ומה אני אשיג בסוף 12 שנות לימוד כאלה?

די בלין;

שהתלמיד יהיה אזרח יותר טוב בחברה, ושיהיה מסוגל להבין איך תקשורת עובדת,

שיוכל לבטא את עצמו, שיוכל להבין שתקשורת היא רק כלי ביטוי וצריך לדעת להתמודד

אתו. אני מלמדת בכיתות הגבוהות של התיכון, תלמידים לא יודעים מה התפקיד של

האזרח במדינה דמוקרטית, ועל אחת כמה וכמה מה התפקיד של התקשורת.

והמורים יודעים כבר?

אני לא יודעת, אני יודעת מה התפקיד שלנו לעשות. כשאני רואה תלמיד שאומר

שאולי צריך לעשות צנזורה על כמה דברים, ואתה מבין שהוא פוהד. הוא פוחד מפני

שהוא לא יודע מה יקרה אם לא תהיה צנזורה, הוא לא יודע איך להתמודד עם זה, וזה

מפחיד אותי מאוד. כי עם כל הערוצים, אנחנו הולכים לקראת התפוצצות מידע. לשל,

הוא חושב שצריך לעשות צנזורה צבאית מוחלטת. ואני שואלת אותו, מה קורה אם אתה

לוקח מצלמת וידיאו, ואתה נותן למישהו לצלם, סתם ככה. אפשר לשדר את זה? אסור

לשדר? יש אמון מוחלט בכתבים. הם יודעים את הכל, ואלה שיושבים כאן מכירים את מה

שאני אומרת. זה מפחיד אותי. וכאן אנחנו צריכים להכשיר את המורים ואת התלמידים.

תודה.

דייר אליעזר מרכוס, בבקשה.



דייר אי מרכוס;

אני מאוד שמח על הדיון. אני רוצה רק להזכיר שבוועדה הזאת, בימי חבר-הכנסת

נחמן רז, היה דיון שבעזרתו ניסינו לדחוף את ענין המערכת, והוא עזר לנו מאוד,

כי במשך שנים המערכת התעלמה מן הענין. שלוש שנים לפני שנכנסתי למזכירות

הפדגוגית, העליתי בוועדת הקבע את הנושא והוחלט עקרונית על תכניות לימודים.

כשהגעתי למזכירות הפדגוגית, שום דבר מזה לא בוצע. אני שמח לפחות שאולי תרומה

אחת תרמתי ששלוש התכניות האלה יצאו בשנים שהייתי שם, בעידודם של השרים נבון

והמר.

היו"ר אי בורג;

למה זה לא יצא? איפה זה נתקע?

דייר אי מרכוס;

איפה זה נתקע? תראה, גם המערכת וגם המורים מפחדים מזה, שבעצם גדלים ילדים

שאין להם שפת אם אחת אלא שלוש. בשתיים, הם יותר טובים מהמורים, גם במחשבים וגם

בטלוויזיה, והמורים מרגישים חוסר בטחון. גם המערכת הרגישה חוסר בטחון להתמודד

עם הבעיה הזאת. ללמד עוד פעם את אותו שיר או אותו סיפור, המורה הרגיש בסדר.

הוא עושה את זה כבר 20 שנה, ועל כל שנה נותנים לו תוספת משכורת, למרות שהוא

עושה את מה שהוא עשה בשנה הראשונה.

לעומת זאת, להתחיל להתמודד עם טלוויזיה וכלים אחרים שצריך ללמוד ולהכיר

את המדיום, וזו שפה, והילדים צומהים לתוכה. אתה לא צריך להסביר להם מה זה

קלוז-אפ ומה זה פלש-בק, וכל המונחים האלה. הילדים מחברים את הפאזלים האלה מגיל

מאוד מאוד צעיר. הבעיה היתה לחבר את המערכת למורים. היה לי מזל שישראל היה

יועץ תקשורת שם.

היו"ר אי בורג;

עכשיו הם לומדים מושג חדש בטלוויזיה, טוק-שאו, זה הדבר היחיד שיש.

דייר אי מרכוס;

י וזה הדבר, שעל פי כל הסקרים, הילדים בכלל לא צופים בו. מכל התכניות

הדוקומנטריות, היחידה שהילדים צופים בה, זה תצפית ושבשבת. זאת הוכיחו כל

הסקרים, ואני מדבר על סקרים של הטלוויזיה החינוכית; על סקרים שעשינו בבית הספר

לעובדי הוראה בכירים; ועל סקר ישן יותר של גבי סלומון ועקיבא כהן. דוקומנטציה,

כפי שהיא מוגשת היום, לא מעניינת את הילדים, ולא טוק-שאו.

שי יהלום;

חדשות גם לא?

דייר אי מרכוס;

כמעט שהם לא רואים חדשות, כולל חטיבת הביניים. בחטיבה העליונה, וכאן, על

פי כל הסקרים, בנים מקדימים את הבנות. אגב, זה כך גם בארצות אחרות. בנים

מקדימים להתעניין בנושאים הפולטיים. בנות, יותר מאוחר. בנות למשל, רואות יותר

מגזינים מעורבים, מגזינים משפחתיים ודרמות.



אני רוצח לספר לכם. הדבר שדחף אותי להתחיל לעסוק בנושא הזה היה למחרת

ביקור סאדאת כאן בכנסת. חברי לעובדי חחוראה ואני ערכנו סקר ב-18 בתי ספר

בירושלים, תיכוניים וחטיבות. שאלנו את חילדים במה חתחיל השיעור הראשון אחרי

הביקור של סאדאת? לטוב או לרע זה היה אירוע פוליטי אולי הכי חשוב שאירע בוודאי

באותו עשור. בבית ספר אחד, בית ספר פלך בירושלים, על פי הנחייה של פרופ' אליס

שלווי, כל המורים התחילו את יום הלימודים בדיון על מה שקרה יום קודם בכנסת, על

המשמעויות והסכנות. בכל 17 בתי הספר האחרים, הילדים ענו: היה שיעור כימיה, מה

פתאום אתה שואל? היה שיעור הסטוריה. ולא דיברו על ביקור סאדאת.

לכל האנשים שמודאג ים ומתרפקים על התקופה שילדים קראו. אז אנחנו יודעים

שילדים קראו חרבה פחות את טולסטוי וביאליק מאשר את חסמבה ואת דני דין. וכל

האידיאליזציה שעושים, זאת אומרת, לילד יש כל מיני צרכים, אנחנו צריכים ללמד

אותו להכיר ז'אנרים, להכיר את השפה, להבחין בין יצירה אמנותית לבין יצירת סרק,

כאשר לכולנו יש צרכים. יש לנו צרכים להימתח ולהפיג מתח, וכל מיני צרכים,

והנסיונות להילחם בזה.

עכשיו, יש לזה הרבה מאוד השלכות. למשל, לטלוויזיה יש הרבה סכנות והרבה

מעלות. למשל, התכנית "בשידור חוקר" שודרה בין השעה 8:00 ל-9:00, אחר כך היתה

הפסקה לחדשות והמשיכו. התכנית שיחזרה שלושה מקרי אונס. למחרת השידור, שתי

עובדות במוסד שאני ניהלתי באו עם הילדים שלהן כי הילדים לא רצו ללכת לבית

הספר. בת שהיתה מזועזעת וילד בכיתה גי שרצה לדעת אם זה יכול לקרות לבנים או

לא. באותו בית שממנו באה העובדת לא מדברים על דברים כאלה, והיא ביקשה ממני

שאני אדבר עם הילד. אחר כך פנינו להנהלת הטלוויזיה ודחו את שידור התכנית לשעה

9:30 מפני שבשעה 8:00 ילדים קטנים עדיין רואים טלוויזיה. אמנם אלוהים אוהב את

ילדי הגן, כמג שאביחי אומר, אבל ילדי הגן, לא מן הראוי שישוחזרו בפניהם שלושה

מקרים של אונס בשעות שכל המשפחה צופה בטלוויזיה.

בתחילת הדיון דיברת על סקר לפיו ילדים רואים טלוויזיה 4,000 שעות יותר

משעות בית ספר. רואים 15,000 שעות בערך, ב-8 שנים. יש לי שאלה. נגיד שאני,

בתור ילד, צריך להכין שעתיים ביום שיעורי בית. אבל נשארה לי רק חצי שעח פנויה

כי אני כל הזמן צופה בטלוויזיה?

יופי של שאלה, קלטתי את דעתך.

לא, השאלה היא, מה מתוך השעתיים שיעורים אתה בוחר לעשות בחצי שעח?

זה בדיוק מה שאני שואל. אני שואל את שאלת המשפך, זאת אומרת, אם הפתח גדול

והמוצא קטן, אז אין מושפעת מזה מערכת הלימודים?.

אמר לי ילד בכיתה וי ש"ערב חדש" זו מזימה של המורים, כדי שבחצי השעה הזו

הם יהיו מוכרהים לעשות שיעורים, ועכשיו עוד הוסיפו את ההדשות באנגלית, אז יש

40 דקות. התמונה הטיפוסית היא שילד אומר לאבא שלו, בשעה 5:00, אבא בוא תעזור

לי להפוך שבר פשוט לשבר עשרוני, ואבא אומר לו: שקט, עכשיו "ערב חדש". וכאשר



בשעה 5:40 האבא אומר לילד בוא, עכשיו אני אעזור לך, אומר לו הילד: שקט, עכשיו

יש תכנית זו וזו שעליה אני לא מוכן לוותר. זה בהחלט מאפיין את המציאות. 40

הדקות האלה הן הזמן שילדים פורסים את כל הספרים, ומהר מהר מכינים את השיעורים

כדי לא להפסיד הלילה. וכל מי שיש לו ילדים מכיר את זה.

יש בעיות והשלכות מאוד רציניות לכל העבודה שלנו. למשל, בעיית הקשב

והריכוז. בארצות הברית הוכיחו שילדים, אחרי רבע שעה, עשרים דקות, מתחילים

להתנועע בחוסר שלווה. יש פירסומת והולכים אז למקרר ולוקחים תפוח ומכים את האח

הקטן, חוטפים מהאה הגדול, זאת אומרת, יש אקשן מחוץ לטלוויזיה. עכשיו, בכתה,

כשנותנים את אותו שיעור פרונטאלי, 45 או לפעמים 90 דקות, הילד מתחיל לנוע

בחוסר סבלנות. ועכשיו, עם הערוץ השני, והפרסומות העסק הזה יבלוט הרבה יותר.

דבר שני, אני מחפש כבר 5 שנים - ועשיתי בסקר הזה עם הרבה מאוד ילדים -

ילד אחד בבית ספר תיכון שקרא את היומן של צירצ'יל, את ששת הכרכים, לא מצאתי.

לעומת זאת, כשהטלוויזיה נתנה את הסרט של אייזקס על מלחמת העולם השניה, סרט

אדיר שקדמו לו 15 שנות מחקר, או את התכנית של יגאל לוסין "עמוד האש", עשתה

להכרת ההסטוריה והציונות אצל ילדי ישראל פי אלף מכל הספרים שהוצאנו.

היו"ר אי בורג;

מה זה אומר?

ד"ר אי מרכוס;

זה אומר . שהיום אני יכול לתת, עם סידרה של עשרה סרטים, בת עשר שעות על

מלחמת העולם השניה, את מה שנותנים היומנים של צירצייל, ועלייתו ונפילתו של

הרייך השלישי, ועשרות ספרים. ואחר כך, לצאת משם אל המסמך, אל הדיון, אל

הוויכוח, אל הדילמות ולהפוך את בית הספר למשהו יותר חי. שימו לב למלה בית ספר.

זה מתחיל להיות אנכרוניזם, כי אנחנו עברנו מעידן הדפוס לעידן הטלקומוניקציה.

היו"ר אי בורג;

כדאי לתרגם את בית הספר לוידיאון.

י

צריך להתרגל לזה שאנחנו בעידן הטלקומוניקציה. שמחתי מאוד על מה שד"ר

גורדון אמר לגבי ההתקדמות שחלה בשנה האחרונה. הקושי של המערכת ושל המורים זה

לעבור מעידן הדפוס לעידן הטלקומוניקציה.

היו"ר אי בורג;

אני רוצה למקד את הסקירה הזאת. למרות שאני מקבל חלק גדול מן הדברים, כי

הם בתוך התבנית של הדיון, צריכה להיות לדיון כזה או למחשבות כאלה גם הכרעה

מעשית. אתן דוגמה של סוגי הכרעות מעשיות. האם למשל, האגף לתכניות לימודים,

צריך להשקיע, ובמקום לייצר ספרים סילבוסים של ספרים, לייצר סילבוסים

ויזואליים. סילבוס זה אומר שהשוק אוסר לייצר בעצמו.

דוגמה נוספת. יש גופים שהם מעין גופי סמך של המדינה, נגיד הטלוויזיה

הלימודית. אז היום הטלוויזיה היא זכיין. אבל אם יש גוף שמקבל; 34- ,32 מיליון

שקל בשנה מן המדינה, האם חלק מהתפקיד שלו הוא לייצר את אותם סרטים שאתה מדבר

עליהם? האם הוא עושה זאת? והאם הוא עושה את זה נכון?



ד"ר אי מרכוס;

זה אולי פרס סופר על תכניות לעתיד, אני, לעת עתה, ראיתי רק עמוד שלם

ב"הארץ" של פרסום למפרסמים.

מה שאני חושב, שאמנות צריך ללמד בעזרת עשייה אמנותית, ותיאטרון צריך ללמד

בעזרת זה שאתה עובד על מהזה. אני עבדתי גם על תכנית הלימודים בתיאטרון - כי

אני בא משם - על מרכיבי התיאטרון דרך התנסות התלמידים. אני הושב שהאמצעים

הוויזואליים, האמצעים של וידאו, סרטים שמלווים בערכות עבודה, וכמובן קשר בין

לימוד תיאורטי, התנסות והרגלי צפייה שהם שלושת המרכיבים של התכניות, של כל

התכניות ושל כל רמות הגיל, אני הושב שהם הכרהיים. מי שירצה לעסוק בזה ולמצוא

הומרים, ואני בעד לצאת אל השוק ההופשי בנושא הזה.

אולי גם ישראל יוכל להוסיף משהו לענין כי הוא עוסק בזה, אני בעד לצאת אל

השוק ההופשי, אני לא חושב שהאגף לתכניות לימודים ערוך לזה, יש גורמים אחרים

שיותר מנוסים בזה או רוצים להתנסות בזה.

היו"ר אי בורג;

אתה אומר; לצאת אל השוק ההופשי. מה זה אומר מעשית, האם השוק יצטרך להפיק

את החומר?

ד"ר אי מרכוס;

לצאת לשוק החופשי, זאת אומרת שלפי הסילבוס שאושרו, לכל קבוצת גיל תהיינה

תכניות שגם תמחשנה דברים, ספרי לימוד, חומרי למידה אחרים, שקופיות, ספרים

שעובדים על צילומים, הדרכות שקשורות לצד הטכני, וערכות שתהיה להן

היו"ר אי בורג;

ואז, לצורך הענין, מוטי קירשנבוים יתמודד עם ייעמוד האשיי שלו שיש לו עליו

קופירייט, הוא יתמודד ויגיד, אני מנסה למכור את זה לבית הספר?

י' כהן;

רשות השידור כבר עשתה את זה.

דייר אי מרכוס;

לא רק בארץ, גם בגולה מכרו את זה, וזה עזר מאוד לחינוך הציוני, גם בגולה.

לצערי זו היתה היצירה היחידה שיכולת להשתמש בה. אבל, זה יוצא מהכלל שלא מעיד

על הכלל.

היו"ר א' בורג;

מוטי קירשנבוים, בבקשה.

מי קירשנבוים;

אני חושב שאתה עוסק פה בתקשורת ובלימודי תקשורת בצורה מאוד כוללנית. אני

חושב שכדאי לחלק את הדברים ולהגדיר קודם מה בדיוק אתם רוצים. אם רוצים לימודי

תקשורת שבהם אתה' מלמד את המקצוע, אתה מלמד איך להיות במאי? איך להיות מפיק?

איך לעשות סרט? זאת אופרה אהת. אם רוצים לעשות את זה כחינוך חובה זה סיפור

אהר. המושגים פה מעורבבים.



אם רוצים לעשות לימודי תקשורת כחובה, בהם אתה באמת רוצה לתת מושגים, איך

ליצפות בתקשורת? איך לעכל תקשורת? לימודי צפייה. וזאת, אני מניח, המטרה

העיקרית, יש לך פה בעיח רצינית מאוד. הבעיה היא רצינית לא בגלל הצורך הנוראי

לדבר הזה, ובאמת יש בו צורך. הבעיה היא שאתה עוסק במדיום שמשתנה במימדים

גדולים מאוד ומהר מאוד.

אין מה לדבר היום על מושגים של "עמוד האש". אין מה לדבר היום במושגים של

"עולם במלחמה" ושל סדרות כאלה. היום, יכול להיות ISSUEלא חסדרה "עולם במלחמה"

אלא עצם זה שאם אתה בכלל משדר דבר כזה. עצם השידור הופך לדויות .ISSUE

לטריוויאליזציה טוטאלית של המדיום וולגריזציה טוטאלית של הערוצים. תשכחו

מהאלמנטים החינוכיים, לא יהיה להם שום נתיב. אין גם מח ללמד איך לברור מתוך

הדבר הזה את האלמנטים החינוכיים. אסונות הופכים להיות חומרים בידוריים.

הוולגריות של המכנה המשותף, לא רק בערוץ השני או בכבלים, גם אצלנו, היא זו

שנותנת את הטון בכל הדבר הזה.

יש התפתחות טכנולוגית עצומה. בכמה מקומות בארצות הברית, כבר היום, אזרח

חשוף ל-500 מקורות של תמונות נעות. זאת אומרת, אזרח אחד, חשוף ל-500 תחנות

שידור. צריך להבין מה חמשמעות של הדבר הזה. אצלנו בארץ, חשופים כבר ל-50, 40

60 תחנות. בתוך ש ים מעטות הכבלים יהיו דבר די טבעי, והחשיפה שלנו תהיה דרך

לוויינים וצלחת קטנה על החלון. גם אנחנו נהיה חשופים למאה, מאתיים מקורות של

תמונות שבהם ניצור איזה שהוא סדר או ניצור איזה שהם מכנים משותפים שהיו כשהיה

הערוץ הראשון, המונופוליסטי. הטלוויזיה לא תהיה עוד חווייה קולקטיבית. אז היא

תהיה חווייה קולקטיבית לתכנית של דן שילון שבה יהיה מספר צופים גבוה, אבל,

במסות שלה היא תפסיד - - -

היו"ר אי בורג;

ולא תהיה עדיפות לתכניות דוברות שפת אם?

תהיה עדיפות מסויימת. תראה היום, הצעירים רואים M.T,Vהיא לא בשפת

אמם. גם הילדים שלי אומרים שמה שמעניין אותם זה V.T.M וכדורגל. הדברים האחרים,

תכניות לימודיות או תכניות נוער שניסינו לעשות, או כל הדברים האלה מעניינים

אותם הרבה פחות. אבל, צריך גם לשקול מה הם הערכים החינוכיים הגדולים שאתה -

אתה יכול למקד את זה? נניח שהיום, במצב שאתה מתאר, 30 ערוצים, היינו

עושים את "עמוד האש". מה יהיה לדעתך אחוז הצפייה? עשרים אחוז? שלושה אחוזים?

אחוז נמוך. עשרים אחוז זה דבר שכל תחנה תרצה לשאוף אליו.

למה אתה מתכוון. צפייה נמוכה?

תשמע, יכול להיות ש"עמוד האש" זו סידרה שכן יכולה להגיע לעשרה, לעשרים

אחוז, לא יותר. סרטים דוקומנטריים, בכלל, אתם צריכים להבין שברייטינג הם



נמוכים ביותר. התכנית של מיכאל קרפין "מבט שני" שלכל הדעות היא תכנית טובה

ומעניינת, מגיעה ל-16% ברייטינג, וזה עוד לפני שהתחיל הערוץ השני. לא בדקנו את

זה מול הערוץ השני. צריך להבין שהסדרות הדוקומנטריות, הסדרה שיגאל לוסין עשה

על ספרד, היתה נמוכה מאוד ברייטינג, ממש נמוכה. עכשיו, לא רק אצלנו, בכל העולם

חומרים דוקומנטריים הם נמוכים מאוד ברייטינג, מייצרות אותם תהנות ממלכתיות

שלהם יש ענין לייצר את הדברים האלה, מתוך מודעות שעושים את זה לקהלים קטנים

משום שמול כל סרט דוקומנטרי, כל חידון הכי טפשי, הכי טריוויאלי, ואצלנו בעיקר,

תרבות הנונסנס הרי הולכת ומשתלטת, הטריוויה, הנונסנס והוולגריות הם שנותנים את

הטון בעסק.

היו"ר אי בורג;

בוקר גוב.

מ' קירשנבוים;

דווקא שמעתי שגידי גוב היתה תכנית טובה.

היו"ר אי בורג;

זו היתה תכנית נונסנס אמיתית.

מי קירשנבוים;

זו העילית שבעילית. אתה צריך לראות את הדברים האחרים, לא רק בערוץ השני,

גם אצלנו יש את הדברים האלה. אתמול ראיתי אצלנו איזה קטע קטן מתכנית על קליפים

שזה פשוט תפלות שאי-אפשר לתאר, אני לא מדבר רק על הערוץ השני, וכנראה

שברייטינג זה מצליח, משום שיש את התפלות הזו יש לה הדים, אבל גם זה לטווח קצר.

לכן, אני. אומר, כשרוצים לעשות חינוך חובה בנושא תקשורת, אני חושב שזה

חשוב, אבל, אני אומר לכם שאתם בבעיה רצינית. אילו היה לנו מצב נתון של מדיום,

של תקשורת, אם היינו עושים את זה לפני עשר שנים, לפני 15 שנה, לפני 20 שנה,

היו איזה נקודות התייחסות. פה נקודות ההתייחסות משתנות לחלוטין.

היו"ר אי בורג;

ולכן, לא להתחיל להתעסק עם זה?

מי קירשנבוים;

קודם כל לא להגדיל את הציפיות בנושא הזה.

אבל אתה מאמין שבעזרת חינוך אופטימלי אפשר להשפיע שאדם יעדיף את "עמוד

. האש" על משהו אחר או שיסתכל בטלוויזיה ולא יאמין לעתונאים ויבקר אותם?

מי קירשנבוים;

אין לך שום סיכוי להשפיע בחינוך שחוא יראה את "עמוד האש" ולא את ה.M.T.V-

ד"ר די גורדון;

זאת לא המטרה.

למה זאת לא המטרה?

א' סומולוב;

כי אפשר להפוך את "עמוד האש" לחומר למידה. במקום לבקש מהתלמיד לקרוא ספר,

להפוך אותו לחלק מהמרי למידה ושהוא יצפה בזה לא באופן וולונטרי, אבל הוא יצפה

בזה. יש סבירות שהצפי יה תהיה גבוהה יותר מאשר לקרוא את הספר. לא תקציר של ספר

מה שהיום עושים תלמידים.

שי יהלום;

את מדברת על תלמידים, אנחנו מדברים פה על כל העולם. השאלה, אם אני יכול

להשפיע, קודם כל, על מעבר מתכניות. במקום שיראו את הזבל של הקליפים, שיראו

תכנית יותר טובה. זאת שאלה ראשונה.

היו"ר אי בורג; .

שאלה שניה, כאשר הוא רואה תכנית מסויימת, אם אני יכול לתת לו כלים שיידע

ליצפות. וכשהוא קורא "ידיעות אחרונות" שהוא ידע איך לקרוא אותו.

מ' קירשנבוים;

לדעתי, הלימוד חשוב יותר בכיתות היותר גבוהות, לא בגן ילדים. בנושאים

האלה שאתה מדבר עליהם, ללמוד לקרוא עיתון. ללמוד להסתכל על טלוויזיה. להבין

למה העיתון עושה את העמוד הראשון כמו שהוא עושה אותו? למה הוא מבליט את מה .

שהוא מבליט? מח הם הגורמים התחרותיים שמשפיעים על צורת האינפורמציה שהוא מביא -

לך? על בחירת האינפורמציה? על ההבלטה שלה? ואתה בעצם לא רק חלקוה של הדבר הזה,

אתה גם הקרבן שלו. דברים כאלה, גם בטלוויזיה וגם ברדיו - בהחלט כן. צריך ללמד

למה אנחנו לוקחים אסונות והופכים אותם לבידור. אנחנו הרי מתחרים בעסק הזה.

אתמול היתה דוגמה יוצאת מן הכלל לדבר הזה. דן מרגלית, לקח אסון של אשה, בשביל

שקוקה קולה ירוויחו יותר כסף. ורשות השידור, בשביל להתחרות בדן מרגלית, הביאה

עם מני פאר, חולי סרטן והשתמשה בדיוק באותו דבר. זאת בדיוק הוולגריזציה של

החיים, שאנהנו באמת לוקחים אסונות כבידור. ברגע שאנחנו עושים את הדבר הזה צריך

להבין שהסרט הבא על מלחמת יום הכיפורים, בעוד חמש שנים, יצטרך להיות ערוך כמו

וידיאו-קליפ. הוא יהיה בכלל בשפה של הטלוויזיה הטרוויאלית, הויזואלית הזו,

באמצעים האלו.

לכן, אלה דברים שצריך ללמד אותם. הבעיה היא שצריך ללמד אותם בזמנים שבהם

המדיום עצמו עובר את המהפכה הכי גדולה שלו מאז שהוא הומצא. מאז שהמציאו את

הטלוויזיה, שהתחילו את הטלוויזיה, בסוף שנות הארבעים, לקחו דפוסים מהרדיו,

צילמו אותם והעבירו" אותם לטלוויזיה. במשך שנים על שנים, הדפוסים האלה היו מקור

התייחסות, ואז, חיה מקור התייחסות, אם נתייחס למערכת החינוך מול טלוויזיה, ספר

מול סרט, כל הדברים האלה היו נקודות התיחסות.

צריך להבין שהיום נשמטה הקרקע מהדבר הזה, זה כבר איננו. היום זה עולם אחר

. לגמרי, מתוקשר אחרת. לא רק שאתה עורך התכניות של עצמך, בעוד עשר שנים אתה תהיה

בעל התחנה של עצמך. יהיה פה רדיו אזורי. מדברים היום על עשר תחנות, רוצים

להגדיל את זה כבר למאה. לכל שני אנשים יהיה פטיפון עם מיקרופון, יהיה להם

רדיו, הם יתקשרו, הם יעשו תקשורת המונים).



ר' בלין;

היום יש רדיו בבית ספר שמשדר.

מי קירשנבוים;

ודאי. גם אנחנו, כרשות שידור, שותפים בשני פרוייקטים חינוכיים, בעמק

הירדן ובאשל הנשיא, של ללמד רדיו, לתת את התכניות שלנו וההדרכה שלנו וכדומה.

היו"ר אי בורג;

אם נסכם את הרוח שעולה מדבריך, אז אתה יותר בצד של הרמת הידיים בנושא

הזה.

מ' קירשנבוים;

לא, לדעתי יש ערך ללמד תקשורת, לא בגן ילדים, משום שהלימוד מגן הילדים או

בכיתות הנמוכות הוא לימוד שבא על מנת לחנך את הילד לטעמים יותר טובים, לברירה

יותר טובה, שידע לברור את הדברים, שידע להסתכל על הדברים, אבל אלה הערכים

שרוצים להשיג בחינוך כזה.

היו"ר אי בורג;

בעוד שאתה אומר?

מי קירשנבוים;

בעוד שאני אומר שצריך לעשות את זה בגיל קצת יותר מאוחר וללמד אנשים לקרוא

עיתון ולהסתכל על טלוויזיה. פשוט ללמד אותם. ?

י י בא-גד;

מהו גיל מאוחר?

מ' קירשנבוים;

בגיל תיכון.

קריאה;

לדעתי זה מאוחר מדי.

מי קירשנבוים;

חטיבת ביניים.

היו"ר אי בורג;

תודה.

זה הזמן לעבור לטלוויזיה החינוכית, אפרת סוקולוב, בבקשה.



אי סוקולוב;

קודם כל, אני מסכימה שבראש וראשונה צריך לתת תכניות מצו לנות. אני גם

חושבת שנכון להתחיל ללמד את לימודי התקשורת בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה.

לעומת זאת, לילדים הקטנים והצעירים, פשוט לתת טלוויזיה טובה וברוח הזמן. היא

לא יכולה להיות אנכרוניסטית, היא חייבת להיות מתאימה לתקופה, למה שילד מתחבר

היום ואוהב לראות. אבל, היא צריכה להיות בקריטריונים, באופן אבסולוטי טובה -

ואני חושבת שאנחנו עושים את זה טוב לילדים צעירים - כדי שאנהנו באמת נחנך

אותו, ונרגיל אותו ליצפות בדברים טובים, ואז, במילא הוא יברור. אם אני גם

משאירה משהו לטעמו של הילד ונותנת לו איזו שהיא קרדיט, אני חושבת שאם ניתן לו

דברים טובים הוא ידע, במשך הזמן, לברור את המוץ מן התבן.

עכשיו, בקשר להוראת התקשורת בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה, ללמד לקרוא

עיתון וללמד ליצפות בטלוויזיה. אנחנו, דרך התכנית "תיק תקשורת" - ודן כספי

שיושב לידי הוא היועץ של התכנית - מלמדים באמת לקרוא עיתון ולהבין ליצפות

בטלוויזיה. התכנית רצה כבר שנה שניה והפקנו 113 תכניות שהמטרה שלהן, באמת,

קודם כל להגיע לקהל הרחב, ובתוכם התלמידים, ההורים ובית הספר. מה שעשינו כעת,

לקחנו וביררנו מתוך התכניות האלה את אותה קבוצת תכניות שיכולה להיכנס ממש

למערכת הלימודים, בהתאם לתכנית הלימודים שנבנתה באגף לתכניות לימודים. יחד עם

דורית בלין ישבנו על הנושא הזה, והפקנו לבתי הספר, ערכנו מחדש את "תיק

תקשורת", כאשר התמקדנו בנושאים של תקשורת ופוליטיקה, הון ותקשורת, דמוקרטיה

ותקשורת, אתיקה עתונאית, איך אנחנו מבינים תשדירי פרסום ופרסומות? הבנה של

הזינרים הטלוויזיונים השונים, מתי עושים תעמולה? מה הם המרכיבים של תעמולה?

ואנחנו מתעכבים הרבה מאוד על תרומתה של המדיה בהבניית המציאות.

את אומרת שזח קיים כבר למעלה משנה. התכניות האלה כבר נוסו באיזה שהוא

מקום?

הן נוסו, לא, למעלה משנה. 113 תכניות של "תיק תקשורת" כבר שודרו באוויר

הפתוח.

המורים שלנו משתמשים בזה בצורה פתוחה כרגע, הטלוויזיה פשוט מארגנת את זה

כרגע בתור תיק לימודי.

אי סוקולוב;

וזאת בגלל הצורך שעלה מהמערכת. אנחנו מקיימים חרבה מאוד השתלמויות מורים,

מורים פנו אלינו ואמרו שהם נעזרים הרבה מאוד בתכנית שתלמידים אוהבים ליצפות

בה.

היה סקר צפייה?

היה סקר. נדמה לי שחוח דיברה על סקר לפני שנה, אבל זה לא היה צריך להיות

לילדים, זה היה אז לקהל, זה לא היה מכוון במיוחד לבתי הספר. אבל, אנחנו נמצאים



הרבה מאוד בשדה ומורים ביקשו שאנחנו גם נכתוב חומר כתוב בנושא הזה, כרגע הוא

נמצא בכתיבה, וגם נערוך להם את האייטם בצורה כזאת שהם יוכלו להיכנס איתם בצורה

מסודרת לבתי הספר. אז זו דוגמה נהדרת לצורך של מורים מהשדה ולכן גם קצת קשה

לי, כי זה נושא לדיון אחר. כמו שערוץ 2 הוא נושא לדיון אחר, והתקציב של

הטלוויזיה החינוכית, ומה היה כתוב בעיתון לגבי הפרסומת, אלה נושאים לדיונים

אחרים. אני חושבת שגם היחס אל המורים הוא גם נושא לדיון אחר, מפני שכאן עולה

המון המון כעס על מורים שהם לא יודעים, והם לא רוצים. אבל, לפחות מהנסיון שלנו

בלהגיע אל המורים, הם עובדים מאוד קשה וצריך לחשוב איך להגיע אליהם, כי הם

מאוד מאוד פתוחים היום, בהרבה מאוד מקומות, ללמוד וללכת הלאה עם הדברים.

אתם עושים השתלמויות למורים?

אי סוקולוב;

אנחנו עושים הרבה מאוד השתלמויות למורים. אנחנו מגיעים אליהם לכל קצווי

הארץ, והם מגיעים אלינו מכל קצווי הארץ. מורים מקדישים הרבה מאוד זמן כדי

להגיע להשתלמויות אחרי יום עבודה, כדי ללמוד ולדעת יותר. אז אולי את כל זה היה

צריך להגיד דייר גורדון, אבל אני רוצה לתת להם את הכבוד במקום שמגיע להם.

עכשיו, אם באמת אנחנו נמצאים היום בהרגשה שהם לא בשיא יכולתם, זה נושא

לדיון אחר. מי הולך ללמוד חיום הוראה? מה עושים כדי לגרות את האנשים הטובים

ביותר להגיע להוראה? זה נושא לדיון אחר.

אי מרכוס;

הם גם לא למדו את הנושא. צריך ללמוד אותו.

אי סוקולוב;

והם גם לא למדו את הנושא, והם היום רוצים ללמוד את הנושא. הם נורא סקרנים

היום והם רוצים.

היו"ר אי בורג;

מוטי טוען שאי-אפשר ללמוד.

אי סוקולוב;

אם הבנתי נכון את מוטי, אז בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה, כן כדאי

להכניס את הנושא. מעניין לשמוע את התלמידים שיושבים פח, מה יש להם להגיד על

הנושא הזה.

יי בא-גד;

את לא חושבת שחטיבת הביניים הוא גיל מוקדם קצת. אני מבין, חטיבה עליונה.

הרגלי צפייה בטלוויזיה נרכשים כבר בגיל הגן. בחטיבת הביניים זה כבוי מאוחר

מדי.



אי סוקולוב;

אני חושבת שחטיבת הביניים זה לא מאוחר מדי, השאלה מתי אתה יכול לעבור

ולהבין את המטקוגניציה שלך. זאת אומרת, אתה רואה, צופה, וכולנו צופים. עכשיו,

כשמנסים ללמד אותך ולהסביר לך איזה תהליכים אתה עובר בזמן צפייה, ואיך אתה

מבין את הצפייה, אתה צריך להיות בשל לזה, אתה צריך להבין על מה מדברים אליך.

אז אני לא רוצה לחתוך ולהגיד, חטיבת הביניים. אני לא מומחית להגיד אם צריך

להתחיל בכיתה ז' או בכיתה וי. אבל, אני חושבת שילד צריך להיות מספיק בשל כדי

להבין איך הוא מבין, ואת זה מתכוונים להסביר לו.

לגבי שאלה אחרת שהתעוררה כאן, אם האגף צריך להשיג תכניות או לצאת להפקה

פרטית או לצאת אל כל מיני אנשים בחוץ. אני חושבת שהבעיה היא לגמרי אחרת.

הטלוויזיה החינוכית מפיקה ומשדרת, רוכשת ומשדרת לבתי הספר תכניות מעולות.

במקומות שאנחנו נמצאים בתוך בתי הספר, בהשתלמויות המורים, ועובדים עם המורים.

דרך אגב, זה לא מספיק להפיק ולשדר, מערכת ההדרכה היא מאוד מורכבת. אנחנו

צריכים לבוא אל המורים, להדריך אותם. מורה חושש, מחר הוא לא מתחיל לעבוד עם מה

שאתה משדר לו היום. הוא צריך להבין את הרציונל של הסידרה, איך היא מתהברת

לתכנית הלימודים? איך היא מעשירה את תכנית הלימודים? איך הוא יכול לתת לילד

לעשות עבודה אישית, על ידי זה שהוא מכוון אותו לצפייה בטלוויזיה? איך הוא יכול

לחלק את הכיתה ההטרוגנית לקבוצות, כדי שיוכלו לעבוד באמת לפי תחומי ענין.

החומר הוא אדיר, ואנחנו מקבלים פידבק מעולה מאלה שאנחנו עובדים איתם, ויש היום

רבים כאלה.

הבעיה היא בכלל אחרת. הבעיה היא טכנית. הבעיה היא שאין מיכשור בבתי ספר.

מורים רוצים להשתמש, ומה שיותר. אני יודעת שמכוונים את התלמידים לשעות השידור

שלנו, בבוקר, ובשעות אחר הצהריים. ילדים צופים, עושים שיעור בית באמצעות

צפייה, מפני שיש היום הרבה יותר ילדים שבגלל כל מה שדובר כאן, קולטים חומר

ויזואלי הרבה -'יותר בקלות, הרבה יותר במהירות מאשר יישבו ויקראו את הספרים.

מבחינתי זה חבל, אבל זאת עובדה. אז גם הסטוריה וגם גיאוגרפיה וגם מקצועות

נוספים ורבים אחרים, מפנים את התלמידים לשעות השידור שלנו, גם לבוקר וגם אחר

הצהריים, וילדים צופים ומכינים שיעורים.

יש לכם סקרי צפייה? ומה הם אומרים?

יש סקרי צפייה. לא הבאתי אותם איתי, אבל אשמח לשלוח אליך.

היו"ר אי בורג;

אני מאוד רוצה.

.

אשלח ברצון.

הבעיה היא שאין מיכשור בבתי הספר. זאת אומרת, שאם בבית ספר יש מכשיר

טלוויזיה אחד או במקרה הטוב שניים, ווידאו אחד, אז יש בעיות טכניות. קשה להביא

את הכיתה.



היו"ר אי בורג;

בבית הספר בו אני מלמד, יש שני מכשירי טלוויזיה ובשנתיים האחרונות, גנבו

כבר חמש פעמים את הווידאו. אתם עדיין משדרים ב-9:45 תכנית זו או אחרת, ואני

רואה את השיירות של הילדים במסדרונות. זה בלתי אפשרי. אני אמרתי את זה כבר,

אתם רוצים להגיע לבתי הספר? רק באמצעות קלטות. אתם לא יכולים להגיע באמצעות

שידור לבתי ספר. אי-אפשר זה לא שימושי.

א' סוקולוב;

הרבה ממה שאתה אומר הוא נכון, והרבה מאוד בהכללה. זה נכון שגונבים

מיכשור, זו אופרה אחרת וצריך לדבר על זה במקום אחר. אני לא יודעת מה אפשר

לעשות נגד התופעה הזאת.

אבל, עובדתית, אני יכולה לציין, שבאותם בתי ספר, היום אנחנו נכנסים

אינטנסיבית ל-500 בתי ספר במדינה שאנחנו פשוט עובדים בתוכם, מעבר לכל

ההשתלמויות הנוספות שאנחנו עושים ברחבי הארץ.

זה ה-500 ההם?

ד' בלין;

כן. זאת אומרת, הטלוויזיה החינוכית ולימודי תקשורת הולכים ביחד, אבל זה

לא בדיוק אותו דבר.

זה לא בדיוק אותו דבר, זה מתחבר בנקודות מסוי ימות.

500 בתי ספר, גם יסודי וגם תיכון?

אי סוקולוב;

חטיבה. לתיכון אנחנו לא נכנסים לתוך בית הספר.

רגע, ל-500 חטיבות ביניים?

ל-500 בתי ספר שהם יסודי וחטיבה ביחד, ברחבי הארץ.

נניח שזה 20% מכלל בתי הספר בארץ?



אי סוקולוב;

משהו כזה.

אני רוצה להסביר למה אני מתכוונת כשאני אומרת, נכנסים אינטנסיבית. אנחנו

מקבלים סל שעות ממשרד החינוך והתרבות. את הסל הזה אני מחלקת, אנחנו מכשירים

אנשים, ומחלקת אותם בחזרה למערכת. על ידי זה שהמדריכים נכנסים לבתי הספר.

אנחנו מאמינים בהחדרת שינוי דרך הגישה /המערכתית. כל שנה אנחנו מוסיפים קבוצה

של בתי ספר, בכל אחד מהמחוזות בהם אנחנו מתמקדים בצורה מאוד אינטנסיבית. כרגע,

אנחנו נמצאים בכ-500 בתי ספר במדינה. באותם בתי ספר - ועל זה יש לי תיק אדיר

גם של מכתבים של מנהלים - הגיעו ממצב שהיתה טלוויזיה אחת ווידאו אחד, למצב שיש

היום בבתי ספר או לפחות מכל קומה, חמשה מכשירים, על גלגלים, ומכשיר וידאו שנע

בין הכיתות ומשתמשים בו בצורה מאוד מאורגנת.

זה מאוד מדאיג, מתוך כל 5 בתי ספר, רק אחד עובד רצינית עם הטלוויזיה

החינוכית? . ?

הלוואי והייתי יכולה להגיד במאה אחוז שמתוך כל 5 בתי ספר, באחד אנחנו

נמצאים בו בצורה אינטנסיבית.

שי יהלום;

זה אומר שעובדים רציני ומדריכים את המורים, ושאר הארבעה

שאר הארבעה, המורים מגיעים להשתלמויות ועובדים. אם משרד החינוך יקצה לנו

10,000 שעות סל, נגיע להרבה יותר בתי ספר. זה מה שאנחנו מסוגלים לעשות.

ש' יהלום;

איך קובעים את הקריטריונים?

אי סוקולוב;

אנחנו עומדים בקשר עם הנהלת המחוז ועם המפקחים. אנחנו מגישים תכנית ובה

אנחנו מבקשים מהפיקוח שימליץ על בתי ספר שבהם יש פתיחות לנושא ושכדאי להשקיע

בהם. כי אם אתה צריך לבחור אחד מתוך חמשה, אתה צריך ללכת למקום שיש בו רצון

להיפתח לנושא. בהתחלה היינו ב-100 בתי ספר והתרחבנו. אנחנו מגיעים לכל מנהל

בכל בית ספר כזה, מסבירים לו בדיוק על מה אנחנו מדברים, נבחרים נציגים מבתי

ספר, וכך אנחנו נכנסים.

לפי התיאור הזה, בדרך כלל, זה נוטה לכיוון בתי ספר מבוססים.



אי סוקולוב;

לא בהכרח.

שי יהלום;

גם הנושא של המיכשור.

היו"ר אי בורג;

נקבל את התמונה כשנקבל את רשימת 500 בתי הספר.- תביאו לנו את הנתונים,

ובפעם הבאה שנדון בזה תהיה לי תמונה ברורה יותר.

אי סוקולוב;

אעביר לכם את הפריסה שלנו. אנחנו עובדים הרבה מאוד באזור הדרום. אנחנו

נמצאים בשדרות, בקרית-גת, בירוחם, בדימונה. דייר מליץ, מנהל המחוז, שיתף פעולה

בקטע הזה, ויכולתי להיכנס בצורה מאוד מאסיבית לאזורים האלה. אני צריכה שיתוף

פעולה של מנהל מחוז, אני צריכה שיתוף פעולה של מפקחים. במחוז הדרום אנחנו

ממוקדים בעיקר באזורי הפיתוח. אנחנו מגיעים גם לאזורי פיתוח במחוז הצפון, שם

העבודה שלנו יותר מצומצמת כי יש פחות תמיכה ממנהל המחוז ובדבר הזה אי-אפשר

ללכת לבד.

י י בא-גד;

למה צריך שעות תקן? למה כל מורה, במקצועו, לא יכול להיכנס בשיעור שלו, עם

כל הכיתה, להסביר, להדריך ולכוון.

כל מורה יכול להסביר?

י' בא-גד;

אם מורה לא יכול להסביר טלוויזיה חינוכית, צריך לפסול אותו.

י' כהן;

לא כל מורה הוא מורה לחשבון.

יי בא-גד;

אני מתכוון שכל מורה במקצוע שלו.

אי סוקולוב;

אני חושבת שיש כאן אי-הבנה. אנחנו לא נכנסים ומלמדים את התלמידים. אנהנו

מכשירים את המורים, והמורים זקוקים להכשרה. למה אנחנו משלמים להם דרך שעות סל?

כי זאת חדרך היחידה.



שי יהלום;

חבר-הכנסת בא-גד, אתה כבר 20 שנה מנסה להכניס את שיטת הסוגיות, ואתה רואה

כמה זה קשה. שיטה חדשה זה קשה. קשה להכניס שינויים במערכת.

אי סוקולוב;

הסיבה שאנחנו משלמים דרך שעות סל, מפני שזאת הדרך שמשרד החינוך משלם

למורים שלו.

החשיבה היום היא מאוד מאוד רצינית בכיוון של המולטי-מדיה. מפני שאם אנחנו

רוצים היום להיכנס נכון עם הטלוויזיה ועם המחשבים - כמו שצריך להיכנס בעידן

הזה - צריך לעשות את החיבור ביניהם. והחיבור ביניהם היום זה באמצעות מולטי-

מדיה.

אלה התכניות הנוכחיות שלנו.

היו"ר אי בורג;

תודה רבה.

חברת-הכנסת דליה איציק, בבקשה.

כמה שעות תקן מקצה משרד החינוך והתרבות לענין הזה?

אי סוקולוב;

בשנה האחרונה קיבלנו ממשרד החינוך 1,200 שעות סל לפריסה בכל הארץ.

כמה צריך להכשרת מורה? לכמה מורים מספיקות 1,200 שעות?

אי סוקולוב;

אנחנו מתפרסים איתם ב-500 בתי הספר שאנחנו נמצאים בהם ובקורסים שאנחנו

מקיימים בהרבה מאוד מקומות בשעות אחר הצהריים.

שי יהלום;

לא הבנתי. 1,200 זה בערך שעתיים לכל בית ספר, זה הכל?

אי סוקולוב;

לא, 1,200 שעות הסל מנוצלות על ידינו לצרכי הדרכת המורים. המנחים שלנו

נכנסים לבתי הספר.

שי יהלום;

1,200 השעות ניתנות למדריכים ומנחים.

אי סוקולוב;

כן.

די איציק;

אבל ההדרכה עצמה היא על חשבון שנת ההשתלמות של המורה או על חשבון גמול

השתלמות של המורה, כי אתם מקבלים את השכר של המורה.

אי סוקולוב;

מה פתאום? אנחנו לא מקבלים פרוטה.

די איציק;

מורה שמשתלם זה על חשבון דמי ההשתלמות שלו?

אי סוקולוב;

לא. מורה שמשתלם, מקבל תוספת גמול השתלמות על 224 שעות.

שי יהלום;

אם היו לכם 2,400 שעות, היו 1,000 בתי ספר?

אי סוקולוב;

כן.

די כספי;

אני מבקש להשלים משפט על הטלוויזיה החינוכית. התחלנו עכשיו בפרוייקט חדש

לילדים. הכוונה להכין תכניות חדשות לילדים עד לחטיבת הביניים. הרעיון הזה

קיים ב-בי.בי.סי כבר שנים, והוא יכול להוסיף לסוציאליזציה הכללית של הילדים,

להבנת המציאות והבנת החדשות.



היו"ר א' בורג;

רענן דינור, בבקשה.

ר' דינור;

מוטי קירשנבוים אמר שיש פה בעצם שני נושאים. אני הושב שיש ארבעה נושאים,

והשוב להגדיר אותם משום שאחרת הבלבול בין התהומים יכול לבלבל גם אותם,

הנושא האחד שהוזכר על ידי מוטי היה נושא התקשורת כמקצוע. אני הושב שזה

נושא לא סבוך, ולדעתי, יש גם כמה הישגים מאוד יפים בארץ. אני לפחות ראיתי

והתרשמתי ביותר,

הנושא השני הוא החינוך לצפייה ביקורתית. גם הנושא הזה נראה לי לא סבוך

במיוהד.

הנושא השלישי הוא הנושא של קולנוע וטלוויזיה כעבודת צוות, או שימוש במדיה

של הפקת קולנוע וטלוויזיה כאמצעי חינוכי, גם זה לא נראה לי נושא סבוך.

הנושא הרביעי שנראה לי סבוך ביותר, הוא, קולנוע וטלוויזיה, ובכלל, מדיה

ויזואלית כאמצעי חינוכי. לדעתי, הדברים הנאמרים כאן הם נאיביים ביותר. אני

חושב שאין סיכוי אמיתי למדיה ויזואלית בבית ספר אלא אם נעשה שינוי, ושינוי

גדול בבית הספר עצמו.

מוטי דיבר על השיפה ל-500, 600 ערוצים ויזואלים. ומה לגבי הנושא של

מקורות מידע ומקורות מחשב? מה לגבי העובדה שהמחשב כשלעצמו הוא מדיה ויזואלית

ממדרגה ראשונה, והתלמידים והילדים מתחילים לחשוב אייקוניזציה. באייקון אהד הם

מבינים מה שמורה בזמני היה מרצה במשך שעה.

תסתכלו מה קורה בפרסומות? בתחילת עידן הטלוויזיה הפרסומת היתה בת דקה.

אחרי זה היתה תקופה שהפרסומת היתה בת חצי דקה, ולא הבנו פהות. ועכשיו, בערוץ

השני, יש חברה שעוסקת בפסיכומטרי. ב-12 שניות מעבירים את כל המסר. זה כבר עולם

אחר.

אבל, מן הצד השני, יש גם מגמה בפרסומת העולמית לעשות הצי שעה פרסומת. זה

לא הולך רק לצד הזה. זו תכנית דוקומנטרית פרסומית.

ר' דינור;

אני מדבר על כיוון אחר. אני לא מדבר על תעשיית הסלוטימה של פרסומת, אני

מדבר על יכולת ההבנה של הילדים היום, באמצעות מה שאני קורא אייקוניזציה. הרבה-

יותר אינפורמציה משאפשר לדחוס לנו בכל מועד אחר.

המציאות הזו של הרבה ערוצים, המציאות הזו של המון מאגרי מידע, ולזה

להוסיף עוד תחום אהד וזה הנושא של טלוויזיה אינטרקטיבית. להגיד לכם את האמת,

אני לא יכול לאכול את זה עד הסוף. אני רק יכול לפנטז ולדמיין מה המשמעות של

טלוויזיה אינטרקטיבית.

היו"ר אי בורג;

ברור מאוד איך זה עובד, אתה לא יודע את הגבולות שלה, אבל אתה יודע את

הכיוונים,



ר' דינור;

בהחלט כן. אני מקבל את הניסוח חזה.

עכשיו, אם אני לוקח את כל הדברים האלה ביחד ושואל את עצמי: האם כניסה של

כל אלה לבית הספר יתנו את התמורה? מה פתאום. יש פה מהפכה מסוג אחר לגמרי. צריך

לשנות את חתפיסה של בית הספר, מבית ספר שאנחנו רגילים אליו לבית ספר מתוקשר.

זה בית ספר שיודע לעבוד עם החומרים האלה. שיטת הלימוד תהיה, שיטה אפרונטלית,

היא שונה לחלוטין והמורה הוא מורה אחר.

ולכן, אני חושב שמאוד ריאלי לטפל ברצינות בשלושת הנושאים הראשונים.

בנושא הרביעי צריך להתחיל בטיפול ממקום אחר בכלל, מהמקום של התאמת בית הספר

הישראלי לטכנולוגיה שבחוץ. צריך להבין שהמקורות של הדיון הזה לקוחים בכלל

ממקום אחר. אם רוצים לשנות את בית הספר, ובגדול, וליצור איזה שהוא איזון בין

העולם שבחוץ לבין בית הספר, אז יש מקום לכל הדברים שנאמרו כאן. אחרת זה מגוחך.

מה חמשמעות של שני מכשירי טלוויזיה, שלושה מכשירי טלוויזיה ואלף קלטות, סליחה,

זה דיון שהיה רלבנטי לפני עשר שנים, הוא לא רלבנטי יותר. בשלושת הנושאים

הראשונים שהזכרתי, אפשר לעשות ניסים ונפלאות. הנושא הרביעי, זה דיון אחר,

משאבים אחרים, נקודות מוצא אחרות.

בקיצור זה לא יקרה.

אני חושב שעל אפנו והמתנו זה יקרה, משום שהמערכת הממסדית לא תיתן לזה

מענה, וכנראה שהשוק המסחרי יתן לזה מענה, ואז זה סיפור אחר.

דייר דינה גורן, בבקשה.

ניסיתי לעשות קצת סדר בנושאים שעלו בדיון. נושא אחד זה כל הסוגייה של

אוריינות תקשורתית שמתחלקת למעשה לשניים; אחד - האם בית הספר שמחנך בעצם את

האנשים למה שהם יעשו אחרי שיגמרו את חוק לימודיהם - וכאן צריכוז להיכנס השאלה

של אוריינות - לא בזמן שהם תלמידים, אלא לאורך זמן, וזה שייך במידה מסויימת

למה שנאמר פה לפני רגע. שניים - השאלה של אוריינות בגיל בית הספר. אלה שתי

שאלות צמודות, אבל נבדלות.

דבר נוסף, הכישורים, וכאן אני מבינה שנעשים דברים. עורכים עיתונים,

מקימים תחנות רדיו וכו', משחקים בכאילו. אם זה אמצעי ללמוד ולקדם את האוריינות

בזמן הלימודים ולאחר מכן, אז טוב. אבל, אני לא חושבת שאפשר להקנות את

הכישורים, בפועל, בצורה רצינית במסגרות של בית הספר. להערכתי, זה רק אמצעי

לימודי, או שבשלב יותר גבוה אפשר לעשות את זה כלימוד מקצועי, אבל זה רק ברמה

של בית ספר תיכון.

כשהאזנתי לדיון חשבתי בטעות שהנושא הוא לימודי תקשורת ברמה האקדמית שזה

נושא בפני עצמו ומשפיע גם על כל הדיון או צריך להשפיע. לא מדוייק מה שנאמר כאן

שעדיין אין הכרה אקדמית ברמת הבי.אי. זה התהיל. אבל יש פה חסר גדול מאוד. נדמה

לי שזה נושא שצריך לקבל דחיפה מאוד רצינית,' ולאור כל הדברים שנאמרו פה,

ובמקומות אחרים, צריך להכשיר קאדר הרבה יותר גדול של אנשים מומחים בגישה



האינטר-דיסציפלינרית לנושא של מומחים לתקשורת, וזה כבר היה צריך להיעשות

שלשום. נדמה לי שבמערכות האקדמיות יש גורמים ששמים מקלות בגלגלים של התהליך .

הזה, מתוך השקפה שמרנית קיצונית, וזה הבל מאוד.

נושא נוסף, מאוד נכבד, הוא ניצול המדיה השונים לצרכים לימודיים, ומוטי

הצביע על הבעייתיות שלו נוכה ההתפתחות הטכנולוגית. כדי .ללמוד דברים אהרים,

ספרות, הסטוריה, מה שלא יהיה -אני לא מומחית להוראה - ברור שהאפשרויות פה הן

ממש נהדרות. אני הושבת שהרבה יותר זול לשים לא 5 מכשירי וידיאו אלא 50 מכשירי

וידאו, בכל כיתה מכשיר וידאו, ושהטלוויזיה הלימודית או גורם אהר, או בשיתוף,

תהפוך עצמה לבית הפקה של תכניות. במקום תכניות לימודים כתובות, שיוציאו קלטות,

וברור שיותר טוב, יותר קל ויותר מהר ללמוד גיאוגרפיה בקלטת מאשר בספר.

אוסיף ואומר, לדעתי, השקעה במדיום חשוף, כמו הפקת תכניות וידיאו בקנה

מידה עצום לצרכי הוראה, היא לא גדולה ואפשר לעשות את זה. כלומר, השקעה בהכנסת

מכשירי וידיאו לבתי ספר.

יש עוד משאב מאוד מאוד חשוב ולא בדיוק מתקשר למה שאמרתי עד כאן, הוא

מוזנח לחלוטין ונדמה לי שצריך לטפל בו, וזה הערוץ הקהילתי בכבלים. פה, אפשר

לעשות דברים נהדרים שיקדמו את כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם ויותר מזה. אבל,

עד כמה שאני מבינה, החוק קובע שזה צריך להיעשות וזה לא, ובמידה וזה נעשה, זה

לא נעשה טוב ולא מקדם את הנושאים.

לענין אוריינות תקשורתית, אני חושבת שהתחום הוא לא רק הטלוויזיה. מטבע

הדברים כשאנחנו אומרים תקשורת אנחנו חושבים על טלוויזיה. אבל עתונות כתובה,

והחינוך, מה שפה נאמר ביהס ל"תיק תקשורת" וכוי, זה צריך להיעשות בקנה מידה

הרבה יותר גדול, אולי בשיעורים לאזרחות או בשיעורים מיוחדים.

ותרשו לי פה נימה אישית. אני מאוד מתרגשת מהדיון הזה, כי לפני עשרים שנה

כבר התחלתי לדבר על הדברים האלה, לפני שרוב האנשים חשבו שבכלל יש פה נושא.

הספר הראשון שלי היה ספר מבוא לקורא המשכיל - פעם היה דבר כזה - רציתי לקרוא

לו, בכותרת משנה "מסננת ללוקשים", אבל בסוף, קראתי לו "תקשורת המונים". בעצם,

מה שניסיתי להסביר שם לאנשים שלא מתוך המקצוע, זה איך התקשורת יכולה לעבוד

עליהם, ואיך להתגונן מפני המניפולציות הללו.

תודה.

אמנון שפירא, בבקשה.

אי שפירא;

אתם יודעים שהציבור הדתי בארץ מתחלק לאותו סוג של חרדים שהתנערו. הם לא

שותפים לדיאלוג מהסוג הזה. לבין ציבור דתי-ציוני, מודרני שמחפש דרך להשתלב בו.

אנחנו מייצגים פה בית ספר לתקשורת וטלוויזיה יימעלה" שנוצר לציבור דתי-לאומי,

אבל אנחנו נעשה אותה טובה יותר, או טובה לפי סולם הערכים היהודי שאנהנו קרובים

אליו.

יש לנו שתי מצוקות עיקריות בענין הזה, ואני מדבר על אותם דברים שהם

משותפים לנו, כי המצוקות, שלי בענין הזה, הן במידה רבה גם שלכם. המצוקה

הפילוסופית הבסיסית היא עצם קיומו של המדיום כמדיום פאסיבי. יהדות בשבילי זאת

אקטיביות. אם בבוקר הנחתי תפילין עשיתי מעשה כהלק ממצוות מעשיות. אני לא נותן

לחיים לזרום על ידי, אני לא מחכה למשיח, אני עושה מעשה.



עצם קיומה של הטלוויזיה שמאלצת אותי ליצפות בה, פאסיבית, מן הצד, בעצם

קיומה הוא אנטי-תיזה להיותי יהודי, גם בן אדם. אילו יצויין באופן תיאורטי שכל

הטלוויזיה, על כל ערוציה, תשדר תורה שבכתב ותורה שבעל-פה ותנ"ך מהבוקר עד

הערב, מבהינה זאת זה לא פתר לי בעיה. בבית מדרש, כשאני לומד יש דיאלוג, הוא

הי, הוא דינמי, הוא עם זרימה ויש עשייה ויש יצירה מהשבתית. גם אם הטלוויזיה

תעשה תכניות של תושב"א, והייתי צריך ליצפות בהן כפאסיבי, זה היה עדיין אנטי-

תיזה לקיומי. אבל, אין ברירה, קיבלתי את זה, ואני נשאר עם בעיה שאין עליה

תשובה ובעצם, מבהינה זאת, גם לכם יש בעיה.

נקודה אחת שהייתי רוצה לעמוד עליה. ב"מעלה" אנחנו מנסים לעשות זאת, ואני

הושב שזה צריך להיות אולי הדבר העיקרי שמשרד החינוך והתרבות צריך לעבוד עליו

היום. אני רוצה לפתח מנגנוני בקרה בשיטה לצפייה מודרכת. הדבר החשוב ביותר היום

שצריך ליצור יוזמה מחשבתית בלתי רגילה, זה איך לחנך אנשים צעירים ואנשים

מבוגרים לבקר את המכשיר הזה. אנחנו בעדו, הוא ידיד והוא אויב. אני צריך ללמוד

לקבל אותו בדבריו החיוביים, ואני צריך ללמוד להתגונן בפניו.

אני מדבר לא רק על צפייה של שעה אחת ולספר סיפור מה מסתתר מאחורי

הטלוויזיה. אלא על תכנית רב-שנתית, יצירתית מאוד שתיתן בלב צעיר ומבוגר את כלי

הבקרה ואת המנגנונים, על מנת לראות איך להתמודד איתו על מנת לא לקבל אותו כדבר

אלוהים חיים. לצערי, שוב, ציבור חרדי שאני חלוק עליו מאוד, מייצג את היהדות

כיהדות ללא ספקות. העולם הוא עולם של ספקות. העולם הוא עולם של שאלות. כיהודי,

אני קודם כל ספקן, התנ"ך ספקן, התלמוד ספקן, מעלים שאלות שאין עליהן תשובות.

אני מרצה באוניברסיטה, בלי ספקות, בלי לשאול שאלות, המדע לא יצעד צעד אחד

קדימה. זה המשותף בין יהדות אמיתית - להבדיל מחרדית - לבין מדע.

הטלוויזיה מרגילה ילדים לקבל אמיתות מוחלטות, ראינו בטלוויזיה. ואני רוצה

שילמדו להטיל ספק, שילמדו לשאול שאלות, ואני מצפה שמערכת החינוך תמצא דבר

יצירתי מפני שלמיטב ידיעתי גם בעולם אין מנגנונים כאלה. -

אתמול ראיתי את הפרסומת בערוץ 2. עקבתי בענין אחרי פרסומות בארצות הברית,

ראיתי כל כך הרבה יצירתיות בענין הזה, הדינמיות, המקוריות של הדבר הזה. אין

ספק שהמוח היהודי יכול להיות יצירתי מאוד בענין הזה, ואני מצפה שמה שלא נעשה

בעולם כולו, ייעשה בארץ, מה שאני קורא, מנגנוני הביקורת, מנגנוני ההתנגדות,

מנגנוני שיקול הדעת, מנגנוני הספקות, מנגנוני השאלות. אולי זה גם יתן תשובה

לשאלה הראשונה של מה שקראתי פאסיביות. כשאדם יתרגל, בתכנית רב-שנתית מודרכת

שאין כמוה והוא יצטרך להכין אותה, והוא יראה תכנית טלוויזיה, ויהיה לו דיאלוג

עם עצמו או דיאלוג עם מוטי שערך את זה, איזה לוקשים מוטי מאכיל אותו, מה מסתתר

מאחורי זה, איזה מסרים גלויים ולא גלויים יש כאן, אולי זה יאפשר להיות יותר

אקטיבי בענין הזה.

אני חושב שאנחנו התחלנו מה שנקרא צפייה מודרכת בטלוויזיה. אני מבין שגם

המערכת הכללית התחילה אותו. לדעתי, צריך להיות משהו הרבה יותר רחב, עמוק

ומעמיק בדבר הזה. .

תודה.

חבר-הכנסת בא-גד, בבקשה.



י' בא-גד;

אני מדבר אחרי אמנון שפירא ואני מתלהב מדבריו. בכל התכניות בטלוויזיה,

אנחנו נגררים ולא גוררים, וזו הבעיה. אנחנו רוצים לחקות את המדיה העולמית.

אנחנו לא יוצרים שום יצירה מקורית ישראלית. אני לא מדבר רק בשטח היהדות, אלא

בכלל, כל יצירה שהיא, בכל שטח שהוא בעולם. אני לא מדבר על היחס לתרבות ומורשת

ישראל שזה לקוי וכמעט שואף לאפס. מה שיותר משוגע בטלוויזיה זה יותר טוב. למעשה

כל הטלוויזיה היא היום בידור ולא הוראה, ואני מדבר כרגע על הטלוויזיה

החינוכית.

אי סוקולוב;

סליחה, אתה מכיר תכניות של הטלוויזיה החינוכית? כי בדרך כלל בשעות היום

אנחנו עובדים ולא כל אחד רואה אותם.

י' בא-גד;

תתפלאי לשמוע שאני מכיר ואצלי בישיבת נחלים יש מקום נרחב לטלוויזיה

החינוכית, ותלמידים צופים בה ויש טלוויזיה ניידת ויש חדר טלוויזיה ויש לי את

כל הדברים.

די איציק;

י' בא-גד;

לא, לא, חברת הכנסת דליה איציק, אתם הורסים את הדור, הורסים את הנוער.

די איציק; . .

מי זה אתם?

יי בא-גד;

אתם, פירושו של דבר, כל אלה שתומכים במדיה החינוכית ולא רק טלוויזיה

חינוכית אלא כל המדיה החינוכית.

די איציק;

אם הטלוויזיה היא גורם הרסני, למה אתה מכניס אותה לישיבה שלך? אתה באת

אלי ושיכנעת אותי שאני אחתום לך על זה שיהיו יותר שעות טלוויזיה מהכנסת. על מה

אתה מדבר? אתה בעד שעות הרס?

י י בא-גד;

רגע, את מדברת עכשיו על טלוויזיה מהכנסת. כן, שיראו אותך ואותי. זה חשוב

מאוד.

לדעתי, חבל שמדיום כה חזק וכה נפלא, במקום להפוך להיות למדיום חינוכי,

הופך להיות למדיום הרסני. אני פותח עיתון וקורא; עליה גדולה באלימות הנוער;

דוקרים בסכינים; הורסים; משתוללים; שוברים רכוש; זרקו תינוק מהחלון, וכוי וכוי.

זה הכל בהשפעת הטלוויזיה. ואני קורא לכם, האחריות שלנו היא כבירה, האחריות

שלנו היא על חינוך דור חדש למדינת ישראל. אין תחליף לזה, ואם אנחנו נמשיך בדרך

שהחילונו, בדרך הזו של מה שיותר לשעשע את הילד ולא לדרוש ממנו כל מאמץ

אינטלקטואלי, ולא להציב לו אתגרים, ולא להעמיד כל מיני תהיות ושאלות, ולא



לרצות לעבוד בטלוויזיה עם דפי עבודה שהוא חייב עליהם תשובה, וכו' וכו', אני

חושב שלא רק שאנחנו מחטיאים את המטרה, אנחנו הורסים את הדור.

היו"ר אי בורג;

יפה ויגודסקי, בבקשה.

אני רוצה להתייחס לדבריהם של מוטי ושל אליעזר. הנתון שאליעזר העלה כאן

בתחילת הדיון שלכל ילד בבית ספר יסודי יש 4,000 שעות לימוד בטלוויזיה יותר

משעות לימוד בבית ספר, מוכיחה בצורה חד-משמעית שאנחנו מדברים בעצם שהצרכנים

המשמעותיים לגבי אמצעי תקשורת זה, הם בעצם התלמידים. ואם המצב הוא כזה, לדעתי,

אנחנו חייבים לתת להם את הכלים המתאימים, כצרכנים, להשתמש באותם אמצעי תקשורת.

כי אם אנחנו לא ניתן להם את הכלים, אז יקרו כל אותם דברים שנאמרו.

יש כאן חלוקה בין חינוך לצרכנות נכונה, ובין הוראה של דיסציפלינה, ואני

מקבלת את הנושא הזה. אני בהחלט חושבת שיש מקום לשני הדברים האלה. אבל, אני

חושבת שאם אנחנו לא נתחיל בגיל צעיר בחינוך לצרכנות, יהיה לנו קשה להתחיל

בחינוך לדיסציפלינה.

רק בכמה מלים לגבי עיסוקי בתחום של תקשורת. אני מנהלת את המכללה להוראת

טכנולוגיה, אותו מוסד שאליעזר נתן לו את הזכות להכשיר מורים לתקשורת, ואני

מנהלת את המרכז הטכנולוגי בתל אביב שלקראת שנת הלימודים הבאה הוא יתפצל למרכז

תקשורת שיבואו אליו תלמידי חטיבות הביניים והחטיבה העליונה, ללימודי תקשורת

כדיסציפלינה.

אני מוכרחה לומר לכם, מתוך הנסיון הקצר שלנו, ויש לנו השנה 10 כיתות מבתי

ספר תיכוניים שונים בעיר שניגשים לבחינות בגרות, ברמות שונות של שלוש וחמש

יחידות בחטיבות הביניים. אם התלמידים האלה היו מקבלים איזו שהיא אוריינות

לתקשורת בשלב צעיר יותר הנושא של דיסציפלינה היה הופך להיות הרבה יותר פשוט

והרבה יותר קל. אנחנו מתחילים מאיזה שהוא מיטען שהם מביאים איתם שלדעתי הוא

מיטען שלילי. כלומר, קשה להם יותר להיכנס לתוך הדיסציפלינה עם מטענים אלה. אם

היו להם את הכלים האלה קודם, לדעתי, להפוך את הנושא הזה לדיסציפלינה וזיה קל

יותר.

אני מוכרחה לומר לכם, שהילדים בשתי קבוצות הגיל, גם חטיבות הביניים וגם

החטיבה העליונה, מגלים התעניינות בלתי רגילה. הם מגלים עולם שהם חיו בו אבל הם

לא ידעו איך, להשתמש בו. בעצם, גם בהוראת הדיסציפלינה הם סופגים את שתי הפנים,

גם את הפן של הצרכן וגם את הפן של איש המקצוע, במקרה הזה, של הספק.

אני חושבת שהילדים האלה, במקום לשבת עם השלט ולעבור בין הערוצים, יישבו

מול ערוץ ויתנו לו את הציונים, כי יהיו להם את הכלים לתת את הציונים. זה גם

לגבי טלוויזיה וגם לגבי עתונות. אתה נכנס היום לכיתות, אתה שומע איך ילדים

קוראים עיתון אחרת. פשוט קוראים אותו אחרת. זה אותם דברים שמוטי דיבר עליהם של

להפוך זוועות לבידור. הילדים האלה כבר מתחילים לקלוט את הדברים. כלומר, יש להם

ביקורת על איך עתונות מציגה את הדברים, איך טלוויזיה מציגה את הדברים, ואני לא

בטוחה שלולא זה שהפכתם את זה לאיזה שהיא דיסטיקלינה, שצריך לשפוט אותה, לתת לה

ערכים מסויימים, לתת להם את הכלים לשפוט, אם הם היו מסוגלים לעשות את זה.

אני מוכרחה להגיד לכם, יש להם שעות במערכת, יש להם תכנית לימודים. אגב,

יש לנו בית ספר דתי, צייטלין, בתל אביב, שתלמידי י"א שהתחילו השנה ובשנה הבאה

הם יהיו בכיתה י"ב, ניגשו ל-5 יחידות בגרות בתקשורת, כיתה של בנים וכיתה של

בנות. 5 יחידות בגרות בתקשורת, 3 עיוני ו-2 מעשי.



ש' יהלום;

כמה בתי ספר יש בסך הכל?

י' ויגודסקי;

יש לי השנה 10 כיתות.

, יש בארץ 60 בתי ספר שלומדים על פי התכנית הזאת.

י' ויגודסקי;

הילדים האלה לומדים 8 שעות תקשורת בשבוע. יש להם מעבדות ואולפנים פתוהים,

והם מגיעים מעבר לשעות העבודה. לומדים עד 5 אחר הצהרים, והם נשארים עד שעה שבע

ושמונה בערב כדי להמשיך ולעבוד, וזה מאוד מעניין אותם.

.

תודה.

פרופסור שמואל ליימן, בבקשה.

פרופ' ש' ליימן;

לגבי מה ששמענו. קודם כל, לגבי הפאסיביות. התיאוריה הזאת כבר הוכחה לפני

שלושים-ארבעים שנה. היום כאשר יש את - - - מצד אחד, והטלוויזיה מצד שני,

לדעתי, צריכים פחות ללכת על הטלוויזיה כפי שהיא היום, ולהשקיע, במערכת החינוך,

הרבה יותר במולטי-מדיה, כי זה בעצם הדיר הבא. לא מדובר בעוד שלושים שנה, מדובר

בעוד שבע עד עשר שנים. אותם ילדים שהיום בכיתה בי, בעוד שבע שמונה שנים, בשנת

אלפיים, הם כבר יהיו מול המחשב. לדעתי יש מקום לחשוב על פחות מכשירי טלוויזיה

בתוך בתי הספר ויותר מחשבים אישיים או לפחות בקבוצות.

הערה שניה לגבי מה שרמזה דייר גורן, ברמה של השכלה גבוהה בלימודי תקשורת

עם מקצוע. יש כאן בעיה רצינית כאובה מאוד - במיוחד כראש היחידה לעתונאות

ולתקשורת באוניברסיטת בר-אילן - שהיא בעיה כלל ארצית. המועצה להשכלה גבוהה,

מאחר שיש לה השלכה גדולה מאוד מאוד - נקרא לזה מסורתית - בשל רמתה, אינה מוכנה

בשום פנים ואופן לאפשר קורסים מקצועיים בתכנית לימוד לתואר כלשהו. יש לנו

בירושלים תכנית מעולה, מבחינה עיונית ונגהקרית, ברמה של תואר שני, ואני שומע

עכשיו גם ברמה של תואר ראשון. אצלנו בבר-אילן, יש לנו גם כן מחקר מדעי המדינה,

גם מעין מורחב, לתואר ראשון וגם לתואר שני. אני מנהל יחידה של פוסט בי.אי.

והוא לימודי תעודה, הוא לא תואר, הוא לא מוכר כתואר. מאחר שיש לנו שילוב

ואיזון בין קורסים מקצועיים וקורסים עיוניים, ברגע שאתה מכניס יותר מקורס אהד

מקצועי בתוך תכנית לימודים כלשהי, נגמר העסק, אתה כבר לא יכול לתת תואר, אתה

חייב לתת רק תעודה.

עכשיו, מה המשמעות? המשמעות היא שהסטודנטים לוחצים, לא רק שהם רוצים, הם

גם צריכים את הצד המקצועי, אפילו אם סטודנט שלי חוזר בחזרה בסופו של דבר לבית

ספר ומתחיל ללמד. אז אם הוא קיבל תואר שני, הוא יודע את כל התיאוריות, כיצד

התקשורת משפיעה וכו' וכו'. אבל, מבחינת הלכה למעשה איך עושים את הדברים, הוא

לא יודע, אלא אם כן הוא עבר קודם כל את התעודה. אז אצלי, שנתיים לימוד לאחר

בי.אי. ואז יש לו עוד לפחות שנה אחת לקראת תואר שני. ברוח הגישה של שר החינוך



דהיום, שהוא גם כן אמר את זה ליושב ראש המועצה להשכלה גבוהה, לפרופסיוניזציה

של הלימודים האקדמיים, אני הושב שיש מקום להתחיל לדיווק במועצה לגישה שקיימת

בחוץ לארץ, אם כי, לאו דווקא בתואר ראשון אלא יותר בתואר שני.

עוד נקודה אחת שלא שמעתי כאן בדיון. מדברים על תקשורת המונים, לא על

עתונות, גם בבתי ספר ובמידה גדולה מאוד באקדמיה. לא מדברים על פרסום, שיווק,

יחסי ציבור, דוברות והסברה שאלה בעצם רוב רובם של כל התכנים שאנו רואים,

צופים, וקוראים בתקשורת. שני שליש מ"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" זה פרסום

ומודעות, ורק שליש חומר מערכתי, ואני לא מדבר על ערוץ 2 שנכנס עכשיו. כ-50%,

פחות או יותר של החומר המערכתי בעיתון בא בגלל יחסי ציבור ודוברות מאחורי

הקלעים. אם לא מכניסים, בגדול, את כל העסק הזה, במיוחד לצפייה נכונה ותקשורת

נכונה, אז בעצם פיספסנו חלק ניכר מכל ההבנה של הנושא הזה. אני לא אומר שאף אחד

לא עושה את זה, אני פשוט אומר שאל ניתפס לקונספציות מסורתיות שתקשורת המונים

זה טלוויזיה רדיו ועתונות. מבחינת התכנים, לדעתי, חשוב איך התכנים מגיעים.

תודה.

חבר-הכנסת שאול יהלום, בבקשה.

שי יהלום;

אני רוצה להצטמצם בשתי נקודות קונבנציונליות שקשורות למערכת החינוך. אני

רוצה להסב את דעת המזכירות הפדגוגית. הנושא הראשון זאת הטלוויזיה החינוכית.

מדאיג אותי מאוד שיש חוסר שוויון בין ילדי ישראל. אחד מכל חמשה בתי ספר, במקרה

הטוב, מקבל מכשיר וארבעה לא מקבלים. אני מאוד מאמין במכשיר הזה, ואני אומר את

זה לטובתו. זו בעיה.

לא התרשמתי מדברי נציגת הטלוויזיה החינוכית בענין הקריטריונים לבחירת בית

הספר אליו נכנסת הטלוויזיה החינוכית. יכול להיות שאין תקציב ופועלים רק ב-

500 בתי ספר שלדעתי זה מעט מאוד. אני התרשמתי שאין קריטריונים וזה הולך לפי

רצון הנפשות הפועלות בשדה. לעניות דעתי, רצון בשדה הוא לא קריטריון חינוכי, זה

קריטריון של נוחיות. אז אם מנהל המחוז הדרומי מודע לענין, יש את זה בארבעה

בתי ספר בעיירות פיתוח בדרום. אם מנהל המחוז הצפוני פחות מודע לזה, אז פחות

בתי ספר בעיירות פיתוח בצפון נהנות מזה. אני לא מבין, אין כאן שום מושג על

טעוני טיפוח, שזה לדעתי צריך להיות קריטריון, שיסבירו לנו? מדאיג אותי מאוד

שאין קריטריונים, צריך שיהיו קריטריונים מבוססים לענין הזה. אני מבקש

שהמזכירות הפדגוגית תיתן את דעתה על זה יחד עם הטלוויזיה החינוכית. זה דבר

ראשון.

הנקודה השנייה היא הנקודה של הכשרת מורים. דיברנו על "מסננת הלוקשים", על

צפייה מבוקרת וכל הדברים האלה. אני חושב שכל מורה בישראל צריך לקבל הכשרה

בנושאים הללו. כמעט כל מורה, באיזה שהוא זמן הופך למחנך, ולדעתי, הוא צריך

לקבל, גם בסמינר, מקצוע חובה שייקרא מבוא ל"לוקשים". אם זה באוניברסיטאות, אז

כמו שמלמדים מבוא לפסיכולוגיה, מבוא לדידקטיקה וכל הדברים האלה, ואני לא מדבר

עכשיו על תקשורת כמקצוע, אלא כמבוא, שיידע איך להתמודד עם חניכיו בדברים

ראשוניים אלמנטריים. לדעתי, בכוח מערכת החינוך ליישם את כל הדברים שאמרתי, וזה

יכול לעזור הרבה מאוד, אם לא לשילוב, אז לפחות להתייחסות של מערכת החינוך לכל

המדיה הזאת.

היו"ר אי בורג;

עידן צמרת, נציג מועצת התלמידים הארצית, בבקשה.



ע' צמרת;

שמעתי כאן הרבה דברים חשובים, אבל לא על ענין של צנזורה בערוץ השני.

נאמר כאן שהנוער לא צופה בסרטים דוקומנטריים. לא מזמן היה סרט דוקומנטרי בערוץ

השני ואחוזי הצפייה בו היו גבוהים, ובסרט הזה היו המון קללות ודברים כאלה,

בצורה הרסנית ממש. אני חושב שאת הסרט הזה היה צריך לצנזר. אני חושב שבגלל שאין

צנזורה, זו אחת הסיבות שהילדים מתנהגים ככה.

שאלתי היא האם מתכוונים להנהיג צנזורה?

היו"ר א' בורג;

בלתי אפשרי.

שי יהלום;

אתה ממליץ שתהיה צנזורה?

אי סוקולוב;

אתה היית רוצה שתהיה צנזורה?

ע' צמרת;

כן, כי בעקרון, צריכים לראות את זה כדי להבין,

יי כהן;

מי שראה בערוץ השני את הסרט שהוא מתכוון אליו, גם אני, באותו רגע אתה

מרגיש - - -

היו"'ר אי בורג;

אי זה סרט?

ע' צמרת;

עגיל בזין.

אי סוקולוב;

לדעתי, אם ילד יכול לבוא היום ולהגיד, תעשו צנזורה, משמע, שהוא יודע

לעשות צנזורה, וזה מצויין. זאת אומרת, בשביל זה צריך להכניס לימודי תקשורת

לחינוך ואזרחות כדי שיגידו, שלא תהיה צנזורה.

ע' צמרת;

בקשר לטלוויזיה החינוכית. לדעתי, אין מספיק תכניות לילדים, כמו, אקטואליה

ודברים חדשניים. יש כאילו הרבה דברים שתלויים במה שאין. ואם כבר יש, אז זה

הרבה שטויות והרבה דברים שלא מעניינים אף אחד.

היו"ר אי בורג;

תצי פרומין, נציגת מועצת התלמידים הארצית, בבקשה.



ת' פרומין;

כל הענין הזה שרוצים להכניס טלוויזיה לבתי ספר, הוא לא טוב. כי אני חושבת

שילדים רואים בזה אלילות כזאת, וכל מה שהם מדברים זה טלוויזיה, טלוויזיה. אין

להם שום דבר חוץ מזה. אולי לא צריך להוציא את הטלוויזיה מבית הספר אבל לא

להכניס יותר. אני חושבת שצריך להכניס יותר ספרים ולעודד קריאת ספרים, ולתת

יותר ביקורת על זה שרואים יותר מדי טלוויזיה.

אני רוצה לסכם את הדיון. אני מוכרח להגיד, ברור לי שיש תהום, לא ברור לי

העומק של התהום. אני יודע שיש בעיה ולגמרי לא ברור לי איך מטפלים בסיפור הזה.

מוטי אמר שאנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה. אני בכלל לא בטוח שבשלב הזה אנחנו

מסוגלים לקבוע מה יהיה פני החינוך לתקשורת, אם בפרופסיה ואם בהכשרה לביקורת.

לדעתי, היום, אנחנו לא מסוגלים לקבוע עמדה.

אני מניח שהתהליך, כפי שהוא יתפתח, הוא יילך מאוד לכיוון של מולטי-מדיה,

כפי שאמר שמואל, וכפי שאמרה אפרת. גם כאן, יש לי מחשבות וביקורות איך זה נעשה?

ומי עושה את זה? אבל, נעזוב את זה כרגע כי גם הנושא הזה עדיין לא בשל.

הדבר היחיד שאפשר להגיד, שבשלוש השנים האחרונות אנחנו חיים בעידן שהרבה

טכנולוגיות נפלו למקום. כלומר, סוג המעבדים, סוג המיכשור, המהירויות, האפשרות

לשלב, לעשות מה שנקרא I.C.Y.Vדרך המסך, ודרך מסך המחשב, ודרך המוניטור של

המחשב, ומסך הטלוויזיה מאפשר לנו דברים שבעוד שנתיים שלוש הדיון הזה יהיה

הרבה יותר ברור מהיום. היום הוא לגמרי לא ברור.

או מבולבל יותר.

אני לא חושב. אני חושב שהוא יהיה יותר ברור. אני חושב שהמצב יתייצב. יש

על זה דיונים שלמים. אחת מנקודות המיפנה המעניינות ביותר בטכנולוגיה זה

המיזעור. כלומר, תהליך שבקטע מסויים עברו למחשבה שהכל יכול להיות קטן וזה שינה

מימדים, של מוסיקה למשל, בווקמן או בדיסקמן או בווצימן. אותו דבר קורה עכשיו

בענייני המולטי-מדיה, אבל זה דיון פילוסופי אחר לגמרי על מולטי-מדיה וחינוך.

אני רוצה להתמקד בדברים שנאמרו על ידי נציגי מערכת החינוך, ועל ידי רענן.

אני לא יכול להתמודד בים הגדול הזה. אני יכול להתמודד עם דברים שעניינם לימודי

ביקורת. לימודי ביקורת הם לימודים אינטגרטיביים. אין מקצוע ביקורת. אבל, אם

אני מלמד ילד מאלף שחלק גדול מהוויית החיים זאת שאלת הספק האמוני של אמנון

ביום יום, ועל כל דבר אני רוצה לשאול שאלה. אם אני מקבל חומר כזה, אני רוצה

ללמד את הילד מי כתב אותו? מתי כתב אותו? מי חושב אחרו!? וכאן אני פונה

למזכירות הפדגוגית.

תשתמש בהערכה, לא בביקורת.



היו"ר אי בורג;

ביקורת לא במובן השולל לצורך הענין, אני לא רציתי להשתמש בטרמינולוגיה

הלועזית, אבל אשתמש בה כדי להבהיר, והמושג הוא ,ON GOING EVALUATIONשכל דבר

שאתה נוגע בו אתה בודק אותו, שאין דבר שאתה מקבל אותו תורה מסיני. אז אם אני

אלמד את הילד לשאול שאלה על חומר הלימוד, לשאול שאלה על הלוה, לשאול שאלה על

הגיר, הוא גם ישאל שאלה על הטלוויזיה.

עכשיו, איך עושים את המהשבה האינטגרטיבית הזאת, זה תפקיד שלכם, והיא לא

מתחילה בכלל בתקשורת כמדיום, היא מתחילה בתקשורת ביחסים שבין האדם לבין הסביבה

שלו, בין האדם לבין מי שמקנה לו את החומר. המשמעות של זה היא מרחיקת לכת, כי

זה עוד נדבך מעורער במעמדו של מורח בכיתה. אנחנו מדברים בעידן של טרנספורמציה

של תפקיד המורה; ממורה שהיה שבט לוי, "וראו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". אדם

שהוא מאגר היידע החברתי וזה התפקיד שלו, הופך להיות במקרה הטוב, בעידן המולטי-

מדיה, למי שמלמד ילד לשחות בתוך ים היידע, אבל המורה לא יודע את הכל. חלק

מהתהליך של לימודי הביקורת או הבקרה או ההערכה, זה בין השאר מה אני עושה עם

המורה.

אני מניח שלצד בתי הספר של המדעים והאומנויות, אנחנו נראה יותר ויותר בתי

ספר לתקשורת, בגלל ההתפוצצויות, בגלל הרצון של ההורים. אני מעריך שזו תהיה

המגמה הייחודית של העשור הבא. נדמה לי שבתיכון חדש, ובעוד כמה וכמה בתי ספר

פיתחו תכנית משלהם. לדעתי, הדבר הזח יתפרץ החוצה כמו פופ-קורן וזה יהפוך להיות

בתי ספר שעוסקים בתקשורת, וזה טוב, כי זה מאציל גם על בתי ספר אחרים.

אני צופה, ואני מקווה שאף אחד לא יכעס עלי על מח שאומר עכשיו. לדעתי,

חדיבור שאנחנו מדברים כאן על מולטי-מדיה הוא אבן הנגף והכשלון של "מחר 98". זה

דיון אחר שאנחנו לא מקיימים אותו כאן. "מחר 98" חושבים מחשבות בתחום מאוד

מסויים ומאוד צר. כשיחיה כאן הדיון אביע את דעתי על "מחר 98". אבל, העובדה

שהמשרד נכנס עכשיו למהפכה אדירה בתחום ציוד, עם קונספציה כמו פדגוגית מאחורי

הציוד הזה, ואין מהשבה הוליסטית איך עובדת כל המערכת מהביקורת ועד הצפייה, ומה

קורה, אני מפספס את כל המליונים שאני משקיע ב"מהר 98".

אני מבין שאתם במגמה לקראת לימודי חובה. כדי שהדיבור הזה לא יהיה רק הבעת

עמדה, האם אוכל לקבל, בפרק זמן סביר, לפני תחילת שנת הלימודים הבאה, את

המיתווה של איך ייראו לימודי החובה האלה. כי אם אני שומע את דברי האנשים פה

בוועדה, זח לא נושא מהיום למחר, זח לא לסגור בית ספר, לפתוח בית ספר, אבל אין

ספק שזה מהיום לעשור הבא, ולכן זה בוער לטפל בזה. לקבל את התכנית.

והנקודה הבאה, נתונים. אני רוצח נתונים על 500 בתי חספר. אני רוצה נתונים

על בתי הספר שאתם יודעים איפה הם נמצאים? מה קורה? מי יכול לפנות? מי נענה? מי

נדחה, אם נדחח? מה שחבר-הכנסת יהלום הגדיר בתור קריטריונים. אני רוצה לקבל את

הנתונים האלה כדי שהדיון הבא - הדיון הזה היה דיון פתיחה - כאשר הוא יתקיים,

יהיה על סמך בסיס נתונים.

עם כל הדברים האלה אני רוצה להגיד דבר אהד ובכך לסיים, אמר לי רענן דינור

- כשהתחלתי בכלל את הרעיון לקיים את הישיבה הזאת - תראה, כן תקשורת, לא

תקשורת, כן לימודים כאלה, לא לימודים כאלה, יש טכסטים ויזואלים שהם קלסיקה של

התרבות המודרנית. זה החטא ועונשו, זח "עמוד האש", אם זה חלף עם הרוח או "עמוד

האש" אני לא יודע כרגע. אבל חלק מתכנית הלימודים הפורמלית של שיעורי ספרות או

שיעורי תרבות בבית ספר - וזה חלק מהגישה התקשורתית שלנו עכשיו - צריכה להתעסק

בצורה מוגדרת ומובנית בקלסיקה של היצירות הויזואלית.

זה קיים בתכנית.

היו"ר אי בורג;

היום זח לא חלק מחובה. אם את שואלת אותי איך נראית בחינת בגרות, אני

חייתי רוצח שילד ייבחן על סרטים.

קריאה;

הוא יפסיק לראות.

חיו"ר אי בורג;

אולי. .

תודח רבה. ישיבה זו נעולח.

(הישיבה ננעלה בשעה 11:10)