הכנסת השלוש עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 109

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

שהתקיימה ביום ב', ט"ו באב התשנ"ג, 2.8.1993, בשעה 13:30

חברי הועדה: היו"ר א. הירשזון

י. בא-גד

ש. יהלום

. ש. אדן, ד"ר, יו"ר האגודה ע"ש יאנוש

קורצ'אק

י. כהנא, מחנך

י. גוטמן, פרופ', היסטוריון

ע. רונן, עין-חרוד

מ. חיטוב

י. גידלי

חבר המתרגמים בע"מ

ישיבה המוקדשת ליאנוש קורצ'אק



היו"ר א. הירשזון; ועדת החינוך ותרבות של הכנסת מתכנסת היום

לישיבה פומבית מיוחדת לציון 51 שנה למותו של

המחנך הגדול, יאנוש קורצ'אק. יו"ר הועדה אברהם בורג יושב שבעה על מות

אחותו, וביקשני להחליפו בדיון הישיבה. אני יודע עד כמה חשוב היה לו

להיות אתנו כאן היום. אני מבקש בשם כל הנאספים לשלוח לו מכאן ולכל

משפחת בורג היקרה את השתתפותינו באבלה, ומי יתן ולא יראו צער עוד.

אני מבקש לברך את עמיתי היושבים פה סביב השולחן: את ח"כ שאול יהלום,

את יו"ר האגודה על יאנוש קורצ'אק, ד"ר שבח אדן, שהתנדב להיות גם עוזרי

בישיבה הזאת ולכבוד גדול יחשב לי הדבר, את יהודה כהנא, את פרופ' ישראל

גוטמן, את עזה רונן, את משה חיטוב ואת כל אלה שבאו לכאן היום.

אינני מכיר דמות חינוכית, היסטורית, שמורשתה ומשנתה הם נצחיים כל כך

ואקטואלים כל כך כמו של יאנוש קורצ'אק. דורות של מחנכים, בני כל העמים

והגזעים, התחנכו ועוד יתחנכו על תורתו האנושית, ההומנית, האוהבת

והנאהבת. מעיין מורשתו של יאנוש קורצ'אק, אין לו התחלה ואין לו סוף.

הוא חובק עולם ומלואו. רבים רבים יסכימו אתי, שככל שעוברות וחולפות להן

השנים, כך הולכת ומתעצמת דמותו המרטיטה של קורצ'אק. לפעמים אני חש כי

תנועת המחנכים שחרטה על דגלה את החובה להפיץ את תורתו בכל בית, בכל גן

ילדים, בכל בית ספר ובכל פנימיה, ולמעשה בכל פינה שיש בה חיים ונשמה,

היתה במשך השנים לתנועה, הייתי אומר, דתית. כמאמינים אחרי מורם ורבם,

כך הולכים המורים, נכדיו, ניניו ובני ניניו. בעולם שאנו חיים בו היום,

שבו האינדיבידואליזם, האגואיזם, הרכושיזם והכסחיזם, הם כמעט ערכי יסוד

של החברה המודרנית, נצבת דמותו של יאנוש קורצ'אק כתמרור וכמגדלור של

אזהרה, לבל נשכח צלם אנוש מהו, לבל נשתעבד לטכנולוגיה ולבל נשכח את

"ואהבת לרעך כמוך". גם בימים אלה, שבהם מהדהדים ועוד ימשיכו להדהד הדי

זיכויו מחמת הספק של ג'ון דמיאניוק, שבה ועולה נגד עינינו דמותו,

להבדיל אלף אלפי הבדלות, דמותו העל-אנושית והאנושית כל כך של יאנוש

קורצ'אק. והוא מצווה לנו, לכולנו, לפוליטיקאים, לחוקרים ולמחנכים

להמשיך להלחם בכל גילויי האנטישמיות, בכל גילויי הגזענות, בכל הגילויים

של שנאת זרים, של הכחשת השואה, שהפכה והיתה לאופנה בכמה וכמה מדינות,

ואשר לא תצליח להכחיש את פועלו ואת דמותו הנערצת של יאנוש קורצ'אק.

הלקח שלנו, של הדוגלים במורשת קורצ'אק, ממשפט דמיאניוק הוא, שלא

להרפות, שלא להחריש ולא לחדול אף לרגע אחד ממרדף אחרי הפושעים הנאצים

החיים עדיין בזהות זו או אחרת, אחרי מכחישי השואה, אחרי האנטישמים

והגזעניים ושונאי הזרים בכל פינה. אני מבקש להודות לפעילי אגודת יאנוש

קורצ'אק, לאנשי ציבור, אנשי רוח, אנשי משרד החינוך ואחרים, שהתפנו מכל

עיסוקיהם ובאו היום להגיש דין וחשבון לעצמם ולכולנו, במלאות 51 שנה

למותו של המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק. אני מבקש להזמין את ראשון הדוברים

את יו"ר האגודה על שם יאנוש קורצ'אק, ולשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית של

משרד החינוך, את ד"ר שבח אדן, לדבר על האקטואליה במורשתו של יאנוש

קורצ'אק.

ש. אדן; מתוך מורשתו של קורצ'אק, בחרתי כמה נושאים

כדי לציין דרכם את האישיות הזאת. אדבר על

זכויות הילד, על האיזון שבין זכות ומחוייבות, על הערך של הסביבה

החינוכית כגורם מחנך, על שאלות במקום תשובות, ועל גישה אוניברסלית

הומניסטית לאנשים ולילדים. והכל, כמובן, במסגרת מאוד קצרה.

ב-1923 פורסמה, או חוברה, הצהרה ג'נבה על זכויות הילד על ידי חבר

הלאומים. עוד קודם לכך, בשנים 1915-1918 כתב קורצ'אק את אחד החיבורים

החשובים שלו, כיצד לאהוב ילד. וב-1929 הוא פירסס את הספר הבא: "זכות

הילד לכבוד". הוא קדם להצהרת ג'נבה, והדבר ידוע. בשנת 1989, כשפורסמה



אמנת האו"ם, וגם היא בג'נבה, והיא אושררה על ידי רוב המדינות, וביניהן

גם מדינת ישראל בשנת 1991, האנשים שדיברו אז נתנו את מלוא הכבוד לאותו

אדם אשר היה בין ההוגים הראשונים של זכות הילד לכבוד. כשקראנו בדברי

קורצ'אק, כבר מזמן, את הפסוקים האלה- "האם באמת הטינה שבנו לילד באה

בשל יקיצת השכם מדי, עיתון מקומט ובשל דמי שכר הרופא? אם האחד יסלח,

יבוא האהר וירבה להאשים ולשסות". ואז עמדה בפני הקורא השאלה, "לשסות

בילד". האם באמת בתוך המשפחה הילד זקוק היה להגנה? והדברים נראו לנו,

לקוראים, כדברים בלתי מבוססים, כהגזמה של נביא, של זועק חמס על דברים

שהוא פוגש בחיים. אבל מי שקורא את הכרוניקה של העיתונות, פוגש בכל

הסיפורים המעוררים פלצות על ילדים וגורלם במשפחות שונות, והסטטיסטיקה

טוענת ש-80% מכל מעשי האלימות כלפי הילד קורים בתוך המשפחה, הדברים

האלה הופכים את הזעקה הזאת לאקטואלית, הגם לרבים מאתנו בלתי מובנת עד

היום. ובצרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, הצהירו האומות המאוחדות כי

ילדות זכאית לתשומת לב ולסיוע מיוחד. הילד לשם פיתוח אישיותו המלא

וההרמוני, מן הראוי שיגדל בסביבה משפחית, אוירה של אושר, הבנה ואהבה.

הוא זכאי לאבחנה מלאה לקראת חיים עצמאיים בחברה ולחינוך וכו' וכו'.

קורצ'אק טוען כלפי כל ההצהרות האלה שכאן, והסגנון שלהן. סגנונן הוא

סגנון של שכנוע, של הסבר, של הטפה למשהו והצעה, ואילו הוא, הוא טוען

שכאן צריכים לתבוע, לא בחסד ולא כנדבה. אנו תובעים, ואני מצטט "הרחקת

הרעב, הקור, הרטיבות, חוסר אויר נקי לנשימה, דוחק וכו' וכו"'. לקיפוח

הילד לדעתו, אין לו אח בכל בעיות אירופה של ימינו. ושוב, "הילד זקוק

לעזרתנו, הוא גר וזר, אינו מבין את הלשון, אינו יודע את כיווני

הרחובות, אינו מכיר חוקים ומנהגים. כבוד לאי ידיעתו, כבוד לכשלונות

ודמעות". וכך דברים שהיו מדהימים לקורא בזמנו, הופכים לדברים

אקטואליים, שיש להם משמעות בימינו אלה.

הנקודה השניה, הוא מדבר הרבה על אהבה, אהבת הילד, והכרת זכויותיו. אבל

יחד עם הגישה, שבחינוך קוראים לה "גישה פרוגרסיבית", יש בה עוד נימה

אחת, אשר לא כל המחנכים הפרוגרסיביים זכרו, והנימה הזאת היא התביעה

לאיפוק, וריסון, ולמחוייבות. רק המחוייבות, היא המאזנת את החירות ואת

החופש. ורגישים במיוחד לכך היו אנשים בארצות מסויימות, אשר שם החינוך

הפרוגרסיבי הרחיק לכת, והם רצו במידה מסויימת לאזן אותו.

הדבר הנוסף, שמאפיין מאוד את גישתו ואת מורשתו, הוא הערך הדומיננטי של

הסביבה החינוכית. את הסביבה החינוכית צריך לארגן בצורה כזאת, שהיא

תועיל, שהיא תחנך, שהיא תסייע. כדוגמא קטנה אני מצטט משהו מדבריו-.

"כשבאים נערים אל חדרי, אני מעמיד במקום בטוח את המנורה ואת השעון

המעורר, אינני רוצה שיהיה להם צער ולי נזק. מוטב להרחיק את הדיוטא בעוד

מועד מלכעוס אחר כך על הדיו שנשפכה". כך הוא מארגן את הפנימיה, כך הוא

בונה את חברת הילדים, כך הוא מגיב על מעשים שונים.

לכך אני מוסיף עוד משהו. אני הייתי אומר לגבי המורשת שלו, שאין הוא איש

של תיאוריה. לא תמצאו בדבריו מיון של תופעות. הרי אם תמצאו אנשי מדע,

הדבר הראשון שהם מטפלים בו הוא למיין תופעות ולעשות קטגוריות, ואחר כך

קטגוריות-על, וכן הלאה. אצלו אין קטגוריות ואין מיון. אצלו יש שאלות.

הוא שואל, והשאלות האלה מולידות שאלות נוספות. אין לו מן המוכן תשובות

מלאות, מספקות, ברורות. הוא יחד עם הקורא, נאבק בבעיה. ובכתבים שלו

"שמא, אולי, יתכן, נדמה לי".

והדבר הנוסף האחרון הוא ההומניסט שבכל דרך מחשבתו. יש לו גישה

אוניברסלית לכל. גם בחייו, גם בעבודתו, הוא שימש גשר בין עמים. למשל,

היה מחנך בבית יתומים יהודי, אבל יומיים בשבוע הוא היה היועץ לבית

יתומים פולני. הוא היה הגשר בין הפולנים והיהודים, למוד אכזבות, אבל אף

פעם לא איבד את כל התקווה שלו. האקטואליות של הגשר הזה בין עמים, היא



למשל, כאן, אצלנו. לא מזמן לפני שנח תורגמו כמת פרקים מתוך ספריו

לערבית. את הפרקים האלה מורים במכללה לחינוך על שם ילין, הם תהודה בין

התלמידים הערבים. אלה אשר לא תמיד הבינו מדוע הם צריכים ללמוד את

ביאליק או שטרניחובסקי ואחרים. הם הבינו יפה, שכאן לפניהם תוכנית אשר

נותנת להם תכנים אוניברסליים כלליים. הגישה הומניסטית שלו לעולם,

והאמונה למרות הקושי הגדול, למרות ההתמודדות המתמשכת, הגישה הזאת, היא

המאפיינת את קורצ'אק.

קורצ'אק הוא אחד מגדולי המחנכים, גם בתולדות החינוך הכללית וגם בתולדות

החינוך בישראל. הלימוד, ההשראה ממורשתו, עשוייה לתרום רבות לנו

ולחברתנו.

רוצה להודות לד"ר שבח אדן על דבריו המאלפים,

ולהזמין את מר יהודה כהנא, שהיה מחנך שנתיים

לפני עלותו ארצה במוסד של קורציאק, שידבר על המחנך קורצ'אק, על

זכרונותיו.

י. כהנא; נתבקשתי להעלות 15 דקות של זכרונות מבית

הילדים של קורצ'אק. המפגש הראשון שלי לא היה

עם קורצ'אק עצמו, כשבאתי אל בית הילדים. המפגש הראשון שלי היה עם סטפה

בילצ'ינסקה, סגניתו של קורצ'אק, שהיא הגשימה את תורתו הלכה למעשה.

הוזמנתי לבוא אל בית הילדים יומיים לפני התחלת שנת הלימודים. סוף חודש

אוגוסט. כשבאתי, בית הילדים היה ריק, רק הגב' סטפה בילצ'ינסקה קיבלה את

פני, ואמרה לי שקורצ'אק נמצא עם הילדים בקייטנה. בכל שנה היה מבלה, היה

מנהל את הקייטנה של הילדים במשך חודשיים. באותו זמן סטפה בילצ'ינסקה

קיבלה את החופשה שלה, כי בשאר החודשים של השנה, היא עבדה מ-6:00 בבוקר

עד 22:00 בלילה, גם בשבתות וגם בחגים. היא אמרה לי, שכשקורצ'אק יבוא

בעוד יום, הוא ידבר אתי, ישוחח אתי, ואז יוחלט אם אני מתקבל לעבודה או

לאו. בינתיים היא אמרה לי שאעלה אתה לקומה שהיתה שם הפנימיה של

המחנכים, הראתה לי את החדר, שאס אתקבל אגור בו. אמרה לי שבבית הילדים

אין עובדי נקיון, ואולי אני מסכים לנקות את החדר בינתיים. הובילה אותי

עד סוף הפרוזדור, בסוף הפרוזדור היה חדר קטן ובו כל מיני כלי ניקוי,

שהיו כאלה שראיתי אותם פעם בחיים. מטאטים, וסחבות, ונוזלים. לקחתי את

הכל, נכנסתי לחדר, והתחלתי בעבודה. ניקיתי את השמשות, את אדני החלון,

את הרצפה, את הקירות, כל מה שאפשר היה. כעבור שעתיים בערך באה סטפה

עמדת במבחן, נתקבלת לעבודה. לימים למדתי, שהחינוך

לעבודה היה אחד מהעקרונות החשובים במשנתו של קורצ'אק. לחנך לעבודה זה

לחנך לנקיון, לסדר, לדייקנות, לאחריות. הרגלים חשובים לילדים שאחרי

שהיו עוזבים את בית הילדים היו נכנסים לחיי עבודה. אם קיבלו עבודה

בתקופה ההיא, בתקופה ממושכת של אנטישמיות וחוסר עבודה. הדבר היה קשה.

קורצ'אק לא הבדיל בין עבודה גופנית לעבודה רוחנית. ניתן כל הכבוד לכל

אחד, לאיש הפשוט, כמו לאיש הרוח. הוא כתב שם ביומן מן הגטו, "ניקוי טוב

של שולחן שווה לא פחות מעמוד כתוב במחברת". כעבור יומיים, כשיצאתי

מחדרי לפרוזדור של הפנימיה, נתקלתי בקורצ'אק, ו"ערב טוב" "ערב טוב",

הוא נעצר, כמובן גם אני ומתחיל לשוחח אתי כאילו הכיר אותי מאז ומתמיד.

שואל אותי, אם שמעתי מה קרה בקייטנה. אמרתי לו ששמעתי, שהיתה שם

התנגשות בין ילד לבין אחד המחנכים. הוא סיפר מה קרה. בזמן שהוא לא היה

בקייטנה, אחד הילדים, שמו היה איציק, נתקבל לבית הילדים בגיל יותר

מבוגר, 9-10. בדרך כלל הילדים היו מתקבלים בגיל 6-7, הוא היה ילד קשה.

איציק הפריע לילדים לשחק, פיזר משחקים, לא נתן להם לעשות מה שרצו.

ההערות והאזהרות של המחנך, אדון ייז'י לא עזרו. ייז'י תפס את איציק,



הוא כתב את זאת אחר כך לקורצ'אק במכתב: "תפסתי אותו, השכבתי אותו על

הברכיים, הרבצתי לו מכות נאמנות, אחת שתיים שלוש וכן הלאה". כשקורצ'אק

קיבל את המכתב, כך הוא סיפר, התרגז, ואמר שכתב לייז'י מכתב, שמחנך שמכה

ילד, שאני מנשק את ידיו, את ראשו, איננו יכול להשאר בבית הילדים. ואדון

ייז'י היה צריך לעזוב. ופה אומר קורצ'אק, וזו הנקודה המעניינת אולי:

"אילו היה לאדון ייז'י שכל, היה מביא את כל העניין לבית המשפט של

הילדים, הם ודאי היו מזכים אותו". ובאמת, אילו היו מזכים אותו, קורצ'אק

לא היה מתערב, ואדון ייז'י היה ממשיך לעבוד, לפי החלטת בית משפט של

הילדים.

פה רמזתי על מוסד אחד של הנהלה עצמית של הילדים, בית המשפט, ועוד אגע

במוסד הזה בקצרה. בכל אופן, קורצ'אק יצא מהנחה, שאי אפשר לחנך ילד בלי

לשתף אותו בחינוכו. אי אפשר לחנך ילדים בלי לשתף אותם בחינוכם,

באחריותם לחייהם. לשם כך הקים קורצ'אק חברת ילדים. הנהלה עצמית של

ילדים, שלה היו מספר מוסדות אוטונומיים, המוסד העליון של בית הילדים,

זו היתה מועצת הילדים. מועצת הילדים מנתה 20 ילדים שנבחרו לשנה שלמה,

והיו להם סמכויות רבות. הם יכלו לשנות חוקים, הם יכלו לחוקק חוקים

חדשים לחברת הילדים. הם היו האינסטנציה העליונה, אם ילד ערער על מה

שפסק בית המשפט של הילדים. הם היו ממנים חונכים, ילדים יותר מבוגרים,

רציניים, שהיו מטפלים בילד חדש. אולי אגע בזה אחר כך. ודבר חשוב, מועצת

הילדים עמד לרשותה 1/2% של תקציב כל בית הילדים. מועצת הילדים יכלה

להשתמש בסכום הזה להוצאות שונות, לפעולות תרבותיות, ספורטיביות

ואחרות.

מוסד שני היה בית המשפט של ילדים. המטרה של בית המשפט, של הקודקס

שקורצ'אק חיבר, היתה לא להעניש ילדים, אלא לחנך ילדים, לכוון אותם,

לייעץ להם. כל הסעיפים עד סעיף 100 היו סעיפים של סליחה ובקשה לשנות את

ההתנהגות, ואחר כך היו סעיפים גבוהים יותר. זה היה כל העונש. עונשים

אחרים בבית הילדים לא היו. עונש של מכות, מניעת אוכל, בידודו של ילד,

כל אלה היו אסורים. כשהצטברו הסעיפים למספר רב של סעיפים, הדבר גרם

אחריו איבוד של זכויות מסויימות, ובמקרה הגרוע ביותר, אם ילד אחרי הרבה

טיפולים בו, קיבל סעיף 1000, פירושו של דבר שהיה צריך לעזוב את בית

הילדים. הדבר הזה כמעט שלא קרה. אבל קורצ'אק שוב פה מגלה את הבנתו, את

אהבתו לילד. גם ילד שקיבל את סעיף 1000 והיה צריך לעזוב את בית הילדים,

יכול היה כעבור שלושה חודשים לפנות בבקשה לקבלו מחדש.

אם כן, קורצ'אק הקים חברת ילדים פתוחה, צודקת, דימוקרטית, שיוויונית.

חברת הילדים הזאת ומוסדותיה, האקלים החינוכי שזרם בבית הילדים, הם

שחינכו את הילדים. מובן שנוסף להשפעה הזאת של החברה, של הקבוצות בתוך

החברה לילד, חשוב היה היחס, חשובים היו יחסי הגומלים בין הילד למחנך,

שאם הם היו יחסים טובים, הרי המחנך השפיע על הילד, והיתה גם השפעה של

הילד על המחנך. הילד חונך על ידי המחנך, המחנך גם התחנך על ידי הילד.

המחנך שאף לשנות את הילד, וגם השתנה בעצמו. זה במקרה הטוב. שני

הגורמים, האלה, חברת ילדים, השפעת חברת הילדים ומוסדותיה, והקשרים

שהתרקמו בין הילד למחנך, הם הם שקידמו, חינכו ושיקמו את הילדים.

שמו של בית הילדים של קורצ'אק, יצא מעבר לגבולות פולין. ביקרו למשל שם

בשנות ה-30 שני אנשים ידועים. האחד הרמן כהן, שהיה מיסד האסכולה

הניאוקרטיאנית והשני היה גדול הפסיכולוגים של תקופתינו, ז'אן פייז'ה.

שניהם, הביעו את הערכתם הגדולה לרמה החינוכית הטובה, שהיתה בבית

הילדים. פייז'ה כתב ספר על מטרת החינוך, ובספר הוא מזכיר את הביקור הזה

אצל קורצ'אק, והוא אומר, שממה שהוא התרשם ביותר, היה משיקומם של ילדים

על ידי ילדים. זה כבר מה שאמרתי קודם. כיצד חברת הילדים השפיעה וחינכה

את הילדים.



פרשת אדון ייז'י שהזכרתי לימדה, כי ההתייחסות של קורציאק להנהלה העצמית

של הילדים, לאוטונומיה של מוסדות של חברת הילדים, ההתייחסות היתה

רצינית, עקבית. מועצת הילדים לא היתה חותמת גומי של המנהל או של

ההנהלה, כמו מה שקורה בבתי ילדים או בבתי ספר, ששם ישנה כביכול, ישנה

הנהלה עצמית של ילדים.

אני לא אקרא רשימה, אלא אספר את התמצית שלה. וזה יביא אותנו לעיקרון

השלישי בשיטתו החינוכית של קורצ'אק, אחרי החינוך לעבודה, חינוך

לדמוקרטיה, לעצמאות, להנהלה עצמית. אבל לפני כן אני רוצה לספר בקיצור.

באחד הימים, אחרי ארוחת הצהריים, יצאתי לחצר, נעמדתי על מפתן חדר האוכל

והסתכלתי כיצד הילדים התרוצצו ושיחקו. הבנים בכדור ובתופסת, הבנות

בקלאס וכן הלאה. בצדה של החצר, על הספסל ישב קורצ'אק והחזיק על ברכיו

אחד מהילדים הקטנים. שמו היה שימק, מי יודע אם הוא ישנו פה עכשיו.

הסתכלתי בתמונה הזאת. לקורצ'אק היתה הבעה של צער בפניו. הוא ליטף את

הילד, הוא לחש לו משהו באוזן, בוודאי אמר לו, בני, בני, כפי שהוא היה

רגיל לעשות את זאת. שימק היה בן 6 או בן 7, והתקבל בבית הילדים לאחר

שהתייתם מאביו. כשעמדתי והסתכלתי על הנעשה מסביב, פתאום אני רואה ילד

מהקצה השני של החצר רץ בכל המהירות אלי, מתקרב אלי, נדבק אל ברכי. זה

היה שרולק. שרולק היה ילד לא יפה, שימק היה ילד יפה וחביב. הסתכלתי

בקורצ'אק, קורצ'אק בי, החלפנו מבטים ושנינו הבנו מה שקרה. כשראה שרוליק

שקורצ'אק האב מלטף, לוחש משהו לשימק, נתקף קינאה, גם הוא היה זקוק

לאהבה, וחיפש נחמה לפחות אצלי. והמקרה הזה, הסיפור הזה, מדגים לפנינו,

מביא אותנו לעיקרון השלישי שעליו התבססה שיטתו של קורצ'אק, ואולי

העקרון החשוב ביותר, לא רק אצל קורצ'אק אלא בכל חינוך, ובכל מקום שבו

נמצאים הילדים, והוא - אהבה לילד.

כאשר קורצ'אק את ספרו, כיצד לאהוב ילדים, הוא היה עוד יחסית צעיר,

אינני יודע אם כבר החליט אז להקים משפחה או טרם החליט להקים משפחה,

בסופו של דבר לא הקים. הוא פונה שם לאמהות ואומר להן, אם אתן לא תדענה

להביא את אהבתכן לילדיכם בנשימה, בליטוף, בחיבוק, יבוא יום ותקבלו אתן

והילדים חשבון, שהוא יקר מאוד.

מובן שיש הבדל בין הבעת אהבה, ביטויים לאהבה במשפחה, לבין ביטויי אהבה

בפנימיה. אבל לגבי המחנך, זה תלוי בסוג הילדים, זה תלוי בגיל הילדים,

כיצד להביע להם את החום, את הרגש, את האהבה. בוודאי, גם בפנימיה יכול

מחנך לעשות זאת, ומחנך טוב אכן עושה זאת. בצחוק, וליטוף, ושימת יד על

הכתף, ולחיצת ידיים, ומילת עידוד, הילד ירגיש מה חש המחנך כלפיו. בלי

היחס הזה, קורצ'אק היה אומר, מחנך, שאינו אוהב את הילדים, או מחנך

שהילדים אינם אוהבים אותו, אין לו מה לעשות בקרבם.

עכשיו, אחרי שנים רבות, הבנתי על ידי החניכים לשעבר של קורצ'אק, ויש

כעשרות אחדות מהם בארץ, הבנתי שמה שקורצ'אק וסטפה לא יכלו להספיק

לעשות, לתת, לחבב, לבטא את חיבתם לילדים, סוף כל סוף היו למעלה מ-100

ילדים, כמחציתם בנים, מחציתם בנות, יכלו לעשות המחנכים, 20 אנשים

צעירים, בנים, בנות, סטודנטים. כולם פחות או יותר השתייכו לתנועות

נוער, התכוונו לעלות לישראל, רצו ללמוד מה. זה ילד, וכיצד מחנכים ילד,

וזה היה המקום הטוב ביותר, אני חושב, לא רק בפולניה, אלא בכלל. אנשים

צעירים אלה יכלו למלא את הצורך הזה של הילד, בייחוד של היתום, בחום,

בחיבה, ברגש, בקירבה. עשינו את זאת, אבל הבנתי אחר כך מתוך שיחות עם

החניכים לשעבר, שלא עשינו מספיק. יכולנו לעשות הרבה יותר, ולא עשינו,

כי לא היתה מודעות לכך, כי אולי לא הדריכו אותנו בכיוון זה די הצורך.

שואלים אורחים מחוץ לארץ, והם רבים, ובאים מארצות שונות, מה הם מוצאים

בקורצ'אק שהם כל כך נוהים אחריו ואחרי משנתו, וכי אין פדגוגים גדולים

בארצות השונות, וכי לא היו פדגוגים גדולים? על כך הם עונים תמיד '



אישיותו, אישיותו המיוחדת המקורית, הבלתי רגילה של קורצ'אק, היא המהלכת

קסמים על אנשים. גם משנתו ואישיותו משתקפת במשנתו. אם אני צריך להזכר

בקורצ'אק עצמו, עומדת לפני הדמות של אדם צנוע, צנום, לבוש תמיד בחלוק

חאקי ירקרק, קרח, זקנקן צהוב קטן. אבל מה שבלט בו, זה העיניים, עיניים

כחולות, חודרות, חכמות, שלא פעם זיק של הומור או של שובבות ריצד בהם.

התכונה הבולטת ביותר שאני מצאתי אצל קורצ'אק והרושם הזה לא פג עד היום

הזה, זו הצניעות של האיש, הענווה של האיש, פשטות ההליכות שלו, הכבוד

שהוא רכש לכל אחד, אם זה ילד, אם זה מבוגר, אם זה שכיר יום ואם זה אדם

בעל תואר מפוצץ. וצריך לומר, באותו זמן הוא כבר היה ידוע, היה מפורסם

בעולם כולו, והתנהג בפשטות ראויה לציון.

קרה משהו בבית הילדים, אירוע שהוא יותר ממלים יכול להסביר ולתאר את

מידת צניעותו וענוונותו של האיש, של קורצ'אק. המיניסטר להשכלה של

פולין, המיניסטר להשכלה, למדע, לתרבות, היה חברו של קורצ'אק לספסל

הלימודים, והוא העניק לקורצ'אק פרס ספרותי. הרי ידוע שקורצ'אק גם כתב

ספרים, לא רק על חינוך. ולשם כך עשו מסיבה צנועה בבית היתומים, נתפסו

אנשים, מכירי קורצ'אק, והמיניסטר פתח בנאום על קורצ'אק ועל הישיגיו,

באמצע דבריו קם קורצ'אק ועזב את האולם, את החדר. המיניסטר סיפר אחר כך

שהוא נבוך, ואמר לעצמו, נו, הנה שוב איזה התנהגות מוזרה של הנרי

גולדמידשמידט, שהוא הכיר אותו בשם זה בבית הספר. כשהוא גמר לדבר, נכנס

קורצ'אק, ניגש אליו, מבקש את סליחתו ואומר לו, עזבתי את החדר באמצע

הנאום שלך, כי לא יכולתי לשאת את השבחים שהערפת אלי. אני יודע כמה מעט

עשיתי ואני יודע כמה הרבה אני צריך עוד לעשות. לחצו ידיים, התחבקו,

ובזה נגמר העניין.

לקורצ'אק היו עוד תכונות אחרות ראויות לציון. הוא היה דמוקרט. דמוקרט

בהשקפותיו, ביחסיו לאנשים, והקים חברת ילדים דמוקרטית. הוא היה איש

אמיץ, נזכיר רק את התנהגותו בגטו. הוא היה היהודי היחיד שסירב לענוד את

הסרט הלבן עם המגן דוד הכחול. פעמיים נשלח לכלא, ופעמיים כמעט שילם

בחייו על כך. פעם ראשונה היה לו מזל שנשלח לכלא של עבריינים

קרימינליסטים. פעם שניה נשלח לפביק, ואנחנו יודעים שלפביק נכנסים,

ומפביק לא יוצאים. קורצ'אק האיש האוטנטי, הוא היה הוא, כל ימי חייו,

במותו ועד מותו ובמותו האוטנטי. אומרים, בן אדם שאינו חובש מסכות בהתאם

לצורך ולנסיבות, היה הוא. היה לו חוש הומור, ובחוש ההומור הזה הוא

הצליח לא פעם לפרק מתחים ולישב קונפליקטים. קורצ'אק שנא סנובים, שנא

אנשים מתנשאים, שנא אנשים צבועים, שנא אנשים דוגמטיים. כפי שהמרצה לפני

ד"ר שבח אדן ציין, הוא היה איש השאלות, איש הספקות, איש הדילמות, איש

הקונפליקטים. על כל אלה הוא התגבר בכוח רצונו, בעקשנותו, פרט לקונפליקט

אחד, והוא נבע מכך שהוא נולד במשפחה יהודית, והתחנך על ברכי התרבות

הפולנית. והפולנים לא יכלו לסלוח לו, כנראה, שגדול המחנכים הוא יהודי.

ממנו צריכים ללמוד מחנכים כיצד לחנך, ולחנך אחר כך לאור תורתו את

הילדים הפולנים.

יחסו של קורצ'אק לבית הספר. אנחנו נמצאים בוועדת החינוך. פה מדברים

הרבה על בית ספר, על המורים, על תעודות, על תעודות בגרות, לבטל, לא

לבטל. בקצרה אני יכול לומר, שקורצ'אק לא אהד את בית הספר, והוא לא

נשתנה הרבה מימיו ועד ימינו אנו. קורצ'אק הגיע למסקנה, שבית הספר הקיים

אינו טוב לילד, והנזק שהוא גורם לו עולה על התועלת. בספרו "ילד

הטרקלין" הוא מאשים את ההורים ששולחים ילדיהם לבית הספר, שעיקר מטרתו

להכין לדיפלומה, לתעודת הבגרות, והוא שואל אותם, את ההורים, "מה נתתם

לי? לילות חונקים נעדרי שינה בתקופת הבחינות, לימודים חונקים מדי יום

ביומו ומדי שנה בשנה. לימודים נשכחים, נלעסים מחדש ושוב נשכחים לתמיד".

והוא פונה לציבור ואומר, "הוי רבותי, רבותי, רתמתם מליוני תינוקות מבית



רבן לאמות של הריחיים, והילדים המסכנים מסובבים אותו סחור סחור מיום א'

ועד יום א' ואחר שנות סבל ומחאה אילמת, חסרת כוח הם מתמעטים והולכים".

קורצ'אק אמנם ביקר את בית הספר, אבל אף פעם לא ביקר את המורים. הוא

אמר, המורים והילדים הם קורבנו של בית הספר. הוא היה חסיד גדול של בית

ספר, שאנחנו קוראים לו עכשיו בימינו, בית ספר אלטרנטיבי, פתוח,

דמוקרטי, והקים לתקופה מסויימת, קצרה יחסית, בבית היתומים היהודי בית

ספר כזה. בדרך כלל הילדים והמשיכו ללכת לבתי ספר שונים בעיר. הוא הקים

למשך שנתיים בית ספר כזה בפנימיה הפולנית.

אני מסיים ואני רוצה לצייו, לצערינו, קורצ'אק פחות פופולרי בייחוד אצל

המורים אצלנו מאשר בארצות אחרות. סמינר עם קורצ'אק ישנו באוניברסיטה

בירושלים, בבית מדרש למורים בבית הכרם, וזה כמעט הכל. המאמצים של

האגודה על שם קורצ'אק הם להגיע לכך שבסמינרים למורים, במכללות למורים

ילמדו את קורצ'אק, כשם שמלמדים פדגוגים אחרים, והם עדיין נתקלת בקשיים.

אולי ועדת החינוך תעזור לנו להתגבר על הבעיה הזאת.

היו"ר א. הירשזוו; אני מבקש להודות למר יהודה כהנא. בדבריו

החיים כל כך הוא הצליח להחיות מחדש את

יאנוש קורצ'אק, ולעיתים היה נדמה שהוא נמצא פה עמנו, ולהזמין את פרופ'

ישראל גוטמו, ההיסטוריון, שידבר על הארכיב של קורצ'אק מן הגטו.

גבירותי ורבותי, אינני לא מתיימר להיות

מומחה לקורצ'אק, אם כי יש אנשים שאני קורא

את ספריהם ויש ספרים שאני קורא וחוזר וקורא בהם. קורצ'אק הוא אחד

מאותם המחברים שאני קורא, גם כאשר אינני חייב להתכונן לדברים שאני עושה

בהם עבודה שוטפת, ואני קורא אותם מתוך תחושה של צורך פנימי אישי, ומתוך

רצון לחזור וללמוד דברים. מה שמפתיע אותי תמיד בקורצ'אק הוא, שאני קורא

אותו, פעם ופעמיים, ותמיד מוצא קורצ'אק חדש בדברים שאני קורא.

אתם יודעים שקיימת אגדה של קורצ'אק. אם להשתמש במונח, נדמה לי שקורצ'אק

עצמו פעם השתמש בו, "אגדה קשה" של קורצ'אק. פעם נשאלו תלמידים שלנו

בארץ בבחינות בגרות מה ידוע להם על קורצ'אק, והדבר שכולם ידעו, זה על

דרכו האחרונה של קורצ'אק, והיא הפכה לאגדה. זה האקורד האחרון לאיש זה.

למעשה קורצ'אק לא היה יחיד, כפי שאנחנו יודעים, שהלך עם הילדים

לקרונות. היו עוד דמויות רבות כאלה, שבחרו ללכת עם הילדים, ולא בדרך

אחרת. אבל האגדה הזאת היתה גם לסמל, סמל שיש בו כוח. לאגדה הזו הלבישו

סיפורים שונים, כמו שרגילים להלביש סיפורים על אגדות. דומני, ולא

אתיימר לומר, שאני מבין בהלכות חינוך, ודאי שלא אפסוק דברים והלכה

חינוכית של קורצ'אק. דומני שהעיקר בהלכה הזאת, זה לא זה שהוא תבע,

שהזכויות של הילד יהיו מעוגנות בחוק. ולא זה שהוא רצה לחנך את ההורים,

כיצד עליהם לטפל בילדים. דומני שקורצ'אק ראה בגיל ילדים גיל אוטונומי.

הילד, בהבנה שלו, בתפיסה, בכתיבה שלו, איננו אובייקט אלא סובייקט. הוא

ראה בגיל הילדות ערך בפני עצמו, הווי, שהוא חלק של חתך של חברה, של

ציבור, שיש להתייחס אליו באותה דרך כמו לציבור מבוגרים וכבר נאמרו

דברים פה ברוח זו. נכון גם מה שאמר שבח פה, קורצ'אק כנראה לא היה איש

התיאוריה הסיסטמטית. אני אינני יודע אם הוא אהב מאוד ניסוחים, הגדרות

חותכות. קורצ'אק העדיף וכנראה לא רק העדיף, וזה היה צורך פנימי שלו,

לעשות את הדברים הלכה למעשה, לנסות את הדברים בהם האמין, ולהם הטיף

בחיים ממש. בעבודה שלו, בעצם הם היו חלק של החיים שלו. אינני יודע אם

אי אפשר לומר, שקורצ'אק היה ילד מבוגר, נדמה לי שהיה לו משהו כזה בכל

דרך חייו עד תום. הוא העריך מאוד את הנאמנות הזאת, את הזהות הזאת, את

החפיפה שבין האמונה והתיאוריה והביצוע והמעשה והמימוש של הדברים, הלכה



למעשה. מכאן גם ההתפעלות שלו, הקירבה שהוא חש לתנועה חלוצית בארץ,

לתנועת נוער יהודית, מכאן הקשר העמוק שנוצר, וההערכה העמוקה שרכש

קורצ'אק לתנועה זאת.

קורצ'אק לא היה קדוש, שגילגל עיניים לשמים. הוא אולי אהב כל אדם, אבל

לא דיבר באדיבות על כל אדם. אפשר למצוא הרבה חרפות וגידופים על חשבון

כל מיני אנשים שלא אהב אותם, או לא העריך אותם, או שהם הצליחו להרגיז

אותו. הוא לא חסך מהם את שבט כתיבתו ולשונו. בייחוד לא אהב עסקנים,

שחיו על חשבון הילדים ולא היה בהם הזיק הזה של הזדהות, תקראו לזה,

אהבה. מה שהיה לקורצ'אק כנראה, חשוב ביותר, היה תחושה של הילד. לא

להסתכל עליו, אלא גם לחוש קצת משהו שמתרחש בפנימיותו. הגידופים האלה,

ההתנגחות הזאת, הבעיה הזאת, באה לידי ביטוי חריף ביותר, קיצוני ביותר,

בשנים הטראגיות של קורצ'אק בגטו.

קראתי לא פעם אחת את כל מה שנשאר מקורצ'אק בגטו. והנה קראתי את הדברים

החדשים האלה שנתגלו, ואני מבין שהגיעו אליכם לבית לוחמי הגיטאות. זה

צרור דברים, זה ארכיון מלא, למעשה, חדש, שלא ידענו עליו, וגם עכשיו רק

מעט אנחנו יודעים. כיצד התגלגל, מה עבר עליו, איך הוא הגיע לידינו.

והנה מתגלה צד בקורצ'אק, שלפחות אני לא הכרתי ולא ידעתי, והוא היה

בשבילי בבחינת חידוש והפתעה גדולה. מכיוון שמה קרה עם קורצ'אק בגטו,

אין לתאר סתירה גדולה יותר מאשר קורציאק וגטו. קורצ'אק וחברה בגטו.

קורצ'אק היה איש לחימה, קורצ'אק לא היה איש שראה את עצמו רק מטיף,

מלמד, מסביר. במעשיו הוא ראה את עצמו כאיש לחימה, כאיש נאבק, והנה הוא

עומד כדובר של עולם הילד, בתוך הגטו. קשה לו היה קם לפני כן, והנה

בגטו, כל מוקדי האהבה, כל חדורות הבטחון של בית, של אוטוריטה של הורים,

של מערכת חינוך של בית ספר, כל זה לא קיים. אנחנו בוודאי בצדק נאמר,

שיהודים היו בוודאי, ואני מאמין בזה, טובים יותר מאשר היה עם אחר נוהג

באותם התנאים ובאותם המבחנים. אבל המבחן היה כזה, שהוא הרס את האנושי

באדם, וכאשר נהרס האנושי, הסובל ביותר, המדוכא ביותר, הוא שזקוק לחום

האנושי הזה, הוא שמתחנך לאור החום האנושי הזה. והסתירה הזאת היתה סתירה

נוראה. ראיתי הרבה מאוד את קורצ'אק בזמן הגטו. אף פעם לא דיברתי אתו.

והייתי תמיד בטוח שקורצ'אק בעצם ניתק את עצמו מהכל, וכל מה שנשאר לו

בגטו זאת הגנה על בית הילדים שלו. הוא הקים מעין חומה סביב בית הילדים

שלו, וכל מה שהשקיע היה לספק לילדים האלה אוכל, נקיון, לבוש, קצת חום,

חום במובן הזה של חורף חורפי, ולדאוג לזה שילדים האלה לא יסבלו מהמועקה

הנוראה של הגטו. ליצור מעין מובלעת בתוך המציאות הזאת, ויותר לא עניין

אותו. הוא היה מוכן להאבק שוב, להתחנן בפני האנשים, להתקשר עם מי שרק

ניתן, לפעמים התקשרות מוזרה, רק בשביל לספק את הצרכים האלמנטריים של

הילדים. כך ראיתי אותו, וחשבתי שהוא אטום בפני העולם החיצון. נכון

שידענו גם מקודם, שבשלב מסויים קורצ'אק אמר, פנה ואמר, שהוא רוצה, שהוא

תובע שיעשה משהו ביחס לבית. המחסה לילדים ברחוב ג'לנה 39 בוורשה. זה

בעצם היה בית איסוף של ילדים, שהיו מוצאים אותם ברחובות, מביאים אותם

לשם. הם היו מוזנחים לגמרי, מופקרים לגמרי, ולמעשה, כמו שהוא בעצמו אמר

לא פעם, זה היה בית מוות, בית גסיסה של הילדים האלה. הוא אמר שאין לשאת

את זה, והוא רוצה לבוא, והוא רוצה לעבוד שם ולנסות לשנות את המציאות

הזאת בתוך בית הילדים הזה, בית מחסה זה.

ידענו את הדברים באופן כללי. והנה, מתוך התעודות האלה שנמצאו, מתגלה

קורצ'אק אחר. ראשית כל אנחנו יודעים מה הוא עשה בבית ילדים זה, בבית

מחסה זה, איך הוא פועל. יש לנו פרטים על הפעילות החינוכית שלו, או

נסיון לעשות את כל הרפורמות האלה, לשנות את המציאות בתכלית. לבית

יתומים בגטו של קורצ'אק ואפילו לא של קורצ'אק, לא כל כך היה קל להתקבל

לשם. בבית היתומים של קורצ'אק היו 200 ילדים בתקופת השיא בגטו. ואז



שוב, הייתי בטוח שקורציאק אינו מוכן לקבל ילדים יותר, אינו מוכן להעמיס

ולהרחיב את האחריות שלו, ואת המאבק שהוא ניהל, על קיום בית הילדים

בתנאים ובצורה כפי שהיה קיים בגטו. אבל מסתבר שגם זה איננו נכון. הוא

דיבר על זה שצריך להגדיל אותו, והוא מוכן להגדיל, ותבע יותר ויותר

עזרה. אבל לא רק לילדים האלה של בית המחסה שימנו 500 ילדים, אלא גם

לילד בתוך הגטו, על המציאות שלו, על החיים שלו, על הזכויות שלו, המשיך

להאבק, והוא הלך למוסדות, והוא הלך לצ'רניכוב, והוא הלך לקפנר, שהיה

ממונה על מוסד ההספקה, והוא הלך לאשתו של צ'רניכוב, שהיתה מחנכת, והוא

הלך למוסדות, שהיו ממונים על הטיפול בילד, ובכל מקום עשה את המעשה הזה

הולך וחוזר, של מאבק עקשני, ואמר לאנשים האלה דברים קשים מאוד. אני

חושב שהוא היה סבור, שבשום דרך אחרת לא יוכל לזעזע אותם, והוא היה

מזעזע אותם. קורצ'אק, שאני חשבתי, ששלוש שנים האלה היו בשבילו שנים של

אטימות, של סגירה, בתוך העולם הזה, עליו היה מופקד, מתגלה כקורצ'אק

אחר. ואני חושב שהשנים האלה חשובות כל כך, מכריעות כל כך, זורקות אור

שונה וחשוב בהבנתו של האיש.

קרה לי לא פעם, ובוודאי אינני היחיד שהדבר הזה קרה לו, שחשבתי לי, מה

היה קורצ'אק אומר אילו היה פה, כאן בתוכנו. אבל לא רק בתוכנו, אלא אילו

היה רואה כמה מוציאים ספרים שלו בשפות שונות, כמה עושים כינוסים

לכבודו, כמה יש אגדות ואגודות, כמה פסלים עשו מקורצ'אק, כמה מחזות

וסרטים, והרי נאמר כבר כאן, שהוא צנוע כל כך. קראתי, שאי אפשר היה

לעשות לו חליפה חדשה, מכיוון שהוא לא היה מוכן. הוא אמר, מה זאת אומרת,

רק תריסר שנים יש לי חליפה, ואני כבר צריך להחליף אותה? והיה צריך לקחת

מקופה של בית הילדים, או שבתוך הגטו, הוא אומר, יסלחו לי הילדים, יסלח

לי הציבור, שאני משתמש בנפט הזה למאור, ואינני יכול, אני מוכרח לכתוב

את הדברים האלה שאני כותב, והנה זה עולה כסף. קורצ'אק היה בוודאי מופתע

לראות כל זה. שמענו שקשה היה לו לבלוע שבחים מופלגים. מה היה אומר על

כל זה? קשה מאוד להגיד מה היה אומר, אבל נדמה לי שהיה אומר, כל זה חשוב

או לא חשוב, אבל אם זה עוזר לילדים, זה חשוב.

אני רוצה לקרוא מכתב אחד שנראה לי חשוב מאוד, שכתב קורצ'אק לילדים

שאליהם בא כמחנך אורח, והיה אתם חודש אחד בחורף של שנת 1942. את הדברים

הוא כותב באפריל, בימי פסח של שנת 1942.אותם יודעים, בפסח בשנת 43'

נהרס הגטו בוורשה ובעצם בא הקץ על הקהילה היהודית בוורשה, שהיתה קהילה

גדולה באירופה. כמה חודשים לפני יולי של אותה שנה 42' מתחיל הגירוש

הגדול מוורשה, כלומר אלה ימים קריטיים של חודשים אחרונים בחייו, בחיי

הילדים, בחיי הגטו. והוא כותב להם כך- "אני כותב אל ידידי מרחוב ג'לנה.

היום ערב סדר שני, אמור הייתי לבוא אליכם הערב, אך אינני מסוגל ומשום

כך אני כותב, כדי שתדעו שאני זוכר אתכם ומאחל לכם כל טוב. אני משתוקק

בכל לבי שהקיץ המתקרב ייטיב עמכם. אך אינני יכול לבוא מפני שאני זקן,

עייף, חלש וחולה. הייתי אצלכם ביום, באתי לאסיפה שדנה מה לעשות כדי

שתהיו בריאים, כדי שלכל אחד מכם תהיה מיטה משלו, כדי שהתנאים במוסד

שלכם לא יהיו גרועים מתנאי המוסדות האחרים. כאשר חזרתי הביתה ירד גשם,

וכבר קודם לכן הייתי מצונן, התעייפתי, מפני שזאת דרך ארוכה, ביקשתי

לשכב, אך היו אצלנו אורחים לסדר, כך שלמרות כאב הראש, כאב גב, רגליים

וידיים, ולמרות השיעול המענה, לא יכולתי להכנס למיטה אך העמדתי פנים של

בריא ועליז, כדי לא לגרום אי נעימות לילדים ולאורחים, ושוב התעייפתי,

ובלילה לא הצלחתי לישון. יודעים אתם, כמה זה רע כאשר כואב משהו, כאשר

אדם קם בקושי, ובקושי מהלך על רגליו, כאשר קר לו, ויש לו צמרמורת

ושיעול, לא נעים להיות זקן, אך מה לעשות, זאת דרך העולם ואין שום

ברירה. והמקום הטוב ביותר והמעשה האחד שיכול להביא מרגוע לזקן זה לשכב,

ולקרוא, ולחשוב על אנשים טובים, ועל כך שבעתיד העולם יהיה טוב יותר,



ואנשים יהיו טובים יותר. איש לא יחטוף מרעהו, איש לא יכה ולא יציק לאף

אחד. אולי בסדר הבא, נהיה כולנו יחד. אני מאוד משתוקק לכך, אולי בעוד

שנה נגור יותר קרוב, זה היה יכול להיות נוח, מפני שעכשיו הדרך מרחוב

ג'לנה עד לרחוב שנה, ארוכה מאוד, בינתיים אי אפשר לשנות דבר. אבל גם

השנה אני יכול לאחל לכם כל טוב ולהזכר בחודש שבילינו יחד, כשעוד היה

חורף קשה ואפל. בירכותי לכם, יקירי, אני מאחל לכם חיים, בריאות ושמחה,

וכל זאת אני מאחל לכם מכל עומק הלב".

תודה לפרופ' ישראל גוטמן. אני מבקש את ידידי

חבר ועדת החינוך שאול יהלום לומר מספר

דברים.

ש. יהלום; ברשות היו"ר ח"כ הירשזון, חברי הנשיאות.

לדבר בפורום הזה על קורצ'אק, כאשר רוב

האנשים כאן עוסקים בתורתו, עוסקים בהפצתה, מתעמקים בה, יהיה עזות או

יומרנות. כבר שמעתי מהדוברים עד כמה מסוכן לעשות זאת, ועד כמה קורצ'אק

שנא אנשים שמתיימרים לדעת יותר ממה שהם באמת יודעים. באמת לא אעשה זאת.

קודם כל אני רוצה, ואני בטוח שזה גם בשם היו"ר, ואני בטוח שאנחנו

מבטאים בזה עמדה לא רק של ועדת החינוך, אלא של מערכת החינוך כולה,

להודות לכם על העבודה רבת השנים שאתם עוסקים בתורתו של קורצ'אק,

מתעמקים בה ומפיצים אותה. את עיקרי חשיבותה שמענו, וודאי כולנו יודעים

אותה, אבל זעיר ממנה שמענו בשעה האחרונה, ואין לי ספק שנשמע גם בהמשך.

אנחנו יודעים בוודאי, שיש הרבה מחנכים דגולים שהיו, הרבה בעלי תואר

שהיו, אבל יש בקורצ'אק משהו שהוא מחשמל, מרטיט, מרעיד את נימי הלבבות,

דבר, שכל מי שנפגש עם דמותו, עם תורתו, מרגיש עומק שמרעיד אותו, הוא

מוכרח להתייחס אליו. והשאלה שבאמת צריכה להשאל היא מה הדבר הזה. המישור

הראשון, זהו המישור של תורתו החינוכית. שמענו מפי שלושת הדוברים,

שבנוסף לזה שהם עסקו והעלו את זה בצורה הכל כך מעניינת, והכל כך מרתקת,

ואני בטוח שגם הבאים אחריהם יעשו כאן, זה לזכותם, אבל לא רק בעצם הצגת

הדברים, אלא הדברים עצמם, מהותם, תוכנם היו כאלה, שכל מחנך בימינו מוצא

בהם את האקטואליה של ימינו, כאילו נכתבו הדברים היום.

המישור השני, שאולי הוא היותר חשוב, הוא מה שמלמד אותנו קורצ'אק: אי

אפשר להסתכל על החינוך כעל קריירה. כדי להצליח בחינוך אתה חייב להקריב

את כל חייך. וזה מתחיל בזה. אמר פרופ' גוטמן, יכול להיות שהאגדה

האחרונה, שהוא הקריב את חייו יחד עם תלמידיו, עשו זאת. אבל אני לא מכיר

הרבה רופאים שהפכו להיות מחנכים. זוהי הקרבה של הדרך הראשונה. הוא יכול

להיות רופא. נדמה לי אפילו שהוא התחיל בזה. ואחר כך, משום שהוא ראה מה

קורה עם הנוער, עם נוער המצוקה, הפך להיות מחנך. נדמה לי שפעם עשו

בישראל סקר של הסולם, מה התדמית, מה הפרופיל שהאזרחים מסתכלים על בעלי

מקצועות. הם ראו שהרופאים בפסגה, והמחנכים באיזשהו מקום למטה. יוצא

שאדם מקריב את הקריירה כאשר הוא עוסק בחינוך. לאחר מכן, ההקרבה היא

עצם חייו, לא רק יום ולילה, אלא הוא מוותר על דברים שכל אחד מאתנו בדרך

כלל איננו מוותר, כולל משפחה. ההקרבה האחרונה היא הקרבה, אם אפשר

להוסיף לאגדה, להוריד לאגדה, הרבה של החיים ממש. בגללה אתה מחנך.

והדברים האלה אומרים למעשה, שלא תצליח בחינוך, אם לא תקריב למען החינוך

את עצמך. למעשה כל אחד מאתנו, וזה מה שמרטיט ומחשמל, יודע את זה: אם

היה לו מחנך שהקריב את עצמו, אפילו במעט, הוא נשאר ברישומנו, ואם היה

מחנך שעשה את זה כקריירה, עם כל מה שהוא השקיע בעניין הזה, כמעט ששכחנו

ממנו. לכן אנחנו כולנו מרגישים את הדבר שכל כך חסר לנו, את הדמות

האישית, את המופת, את ההקרבה, אשר כמעט שאינה קיימת היום. כולנו



שיודעים ושואפים לכך, מצפים לסמל של קורצ'אק שיחדור בתוך חברתנו, בתוך

מערכת החינוך שלנו, ותעלח מעלה לפסגות, שהיא בוודאי ראויה להם.

תודה לכולכם, תודה לעוסקים בעניין, יישר כוחכם, המשיכו בכך. אני מתנצל

שאינני לא יכול להמשיך יותר, בגלל ישיבה אחרת שכבר נקראתי לה. תודה.

היו"ר א. הירשזון; תודה לח"כ יהלום. אני מבקש את בת עין חרוד,

הגב' עזה רונן, לספר לנו על ביקוריו של

יאנוש קורצ'אק בעין חרוד.

ע. רונן; הכרתי את קורצ'אק כשהייתי ילדה בת 9 בערך.

הוא ביקר אז בעין חרוד, וראה בה את ביתו.

ככה הוא התייחס, ככה הוא כתב, והיה קשור למקום בכל נימי נפשו. בעצם,

הוא נסע לראות קיבוץ בהשפעת סטפה. סטפה היתה לפניו, והיא כל הזמן

"נדנדה" לו.- אתה מוכרח לנסוע לראות, יש שם משהו, שזה בדיוק לפי הערכים

שלך. וקורצ'אק כל הזמן דחה, דחה, סוף סוף הוא הגיע לעין חרוד והיה

שלושה שבועות בלבד. בשלושה שבועות אלו הוא לא הסכים לנסוע לשום מקום.

ראיתם כבר תייר שיצמד למקום אחד, קטן, צעיר ולא יסכים לנסוע לשום מקום?

היו לו הרבה חניכים וידידים, והזמינו אותו, והוא הרגיש באיזה חוש, כפי

המיוחד שיש בארץ ישראל מצאתי אותו, זה הקיבוץ המתהווה.

קורצ'אק באמת בצניעות שלו, כשהוא היה על האניה, כתב לחברים מכתב, וזה

היה מכתב של בקשת סליחה. והוא אמר, שהוא רוצה לבקש סליחה. על מהל על זה

שלא האמין שיכול להיות מקום בעולם כמו שמצא בעין חרוד. הוא כתב מכתבים

רבים. המהפך הציוני של קורצ'אק בעצם חל בביקור שלו בעין חרוד. היו לו

לבטים כל חייו אם הוא יהודי, אם הוא פולני, ויכולים להרצות על זה בלי

סוף ובלי גבול. אבל המהפך היסודי חל אחרי הביקור הזה בעין חרוד.

בעובדה, הוא קשר קשרים עם הקיבוצים. אני מצאתי תמונה באשדות יעקב, שהיה

קיבוץ צעיר מעין חרוד. קורצ'אק רצה לעודד אותם, ושלח להם לבית הספר

הקטן, שהתחילו בו, מיקרוסקופ ואת התמונה הזו. ואחרי שנים רבות, בזכות

ביקור שלי בפולין וסיפור על הביקור, אחת החברות אמרה לי: את יודעת יש

לנו תמונה קורצ'אק שלח. גילינו את התמונה הזו, שהיא יחידה בעולם, ואיש

לא ידע עליה. עובדה, קורצ'אק במו ידיו שלח אותה.

יש תמונה של קורצ'אק מצולם ליד דקל בעין חרוד. מכל העולם מגיעות משלחות

הם רוצים לבוא לעין חרוד, הם קראו על הקיבוץ, כי קורצ'אק כתב כל כך

הרבה על מה שהוא ראה. הם מבקשים להצטלם על יד הדקל של קורצ'אק. הדקל

הזה עוד קיים. מצחיק, אבל תשאלו את חברי עין חרוד, איפה הדקל של

קורצ'אק, והם לא ידעו. אבל מכל העולם אנשים שלומדים את קורצ'אק באים

כדי להצטלם על יד הדקל של קורצ'אק. אני בכוונה מחריפה את זה כדי לומר

את דעתי. באנו היום לכנסת. האמונה שלי היא שזה מוסד שיש לו תפקיד

במדינה הזו, ויש לו גם תפקיד כלפי מערכת החינוך, אם מדברים על ועדת

החינוך. ואני מבקשת אותך להעביר זאת, ואני אומרת את זה בצורה הכי

חריפה. התמזל המזל שהקיבוץ המאוחד בזמנו לקח את הדמות של קורצ'אק תחת

חסותו. התמזל עוד מזל, שבית לוחמי הגיטאות חי והוקם בזכות התמיכה של

התנועה הקיבוצית, של הקיבוץ המאוחד. שני אלו לקחו תחת חסותם את הדמות

של קורצ'אק ונוצרה אגודת קורציאק, אלמלא בית לוחמי הגיטאות, אינני

יודעת מה היה קורה בכלל. זו אגודה וולונטרית. יכולות להיות אגודות

וולונטריות רבות ולעשות דברים רבים, אני לא מאמינה רק בממסדים. אבל

כשאנחנו חושבים על הגודל של הדמות הזו, חשוב לטפל בה לא בשביל להנציח,

לא בשביל אנדרטות ולא בשביל תמונות. כל הערכים שהיום דיברו עליהם, זה

מעט, כי אי אפשר בשעתיים להכניס את הערכים הבסיסיים שהיו לקורצ'אק, וכל

זה לא מגיע בכלל למערכת החינוך. יש בורות אדירה. בשביל להגיע לכלי



התקשורת, בשביל להגיע למערכת החינוך, אנחנו צריכים הרבה יותר ממה

שאגודה וולונטרית יכולה לעשות. בדרך כלל אין לי בכלל תכונות לקנא, אבל

בפולנים אני מקנאת בכל מה ששייך לקורצ'אק. ראיתי שם תנועת נוער ושמה

צופי קורצ'אק, ואני קוראת על תחרויות שהם עושים, ועל כל מיני חידונים

ותחרויות כפטנטים חינוכיים שמביאים עוד ועוד נוער ועוד ועוד לדעת. זה

קורה בפולין. נתנו שם תוכנית על קורצ'אק. אני עצמי שמעתי בשעה 20:00

בערב תוכנית של שעה. איפה אנחנו פה נזכה לדבר כזה, האם מישהו יכול

להגיד ליל לאט לאט עוד ארצות נתפסות ועוד ארצות נתפסות ואנחנו, אפשר

להגיד, איננו מצליחים לפרוץ את המעגל של אלה שהם פשוט אוהבי קורצ'אק,

ואלה שהם אנשי אקדמיה. אבל זה לא מספיק.

ועדת חינוך של הכנסת צריכה ביחד עם אנשינו לחשוב מה לעשות. יותר מדי

שנים עברו. הייתי מורה הרבה שנים, ניסיתי ואפשר לעשות, בלי כפיה, אלא

באהבה.

מאחר שאינני רגילה רק להטיף לאחרים, ובדרך כלל אני רגילה שמה שאני

יכולה לעשות בעשר אצבעות, קודם כל אני אעשה, ייסדנו משהו מאוד עממי.

חשבתי על הדמות של קורצ'אק, דווקא בגלל המרטירולוגיה, זה שהוא נהפך

כמעט קדוש. האגדה הזו היא זה דבר גדול, אבל זה לא מספיק. מוכרחים

להוריד את קורצ'אק אל העם. מוכרחים לעשות שילד יגש בספריה ולא יפחד

לקחת ספר, ולא יחשוב, שזה שייך רק ליום השואה. ייסדנו בעמק משהו מאוד

יפה ומצליח, תחרות עפיפונים ארצית הנערכת פעם בשנה לזכרו של יאנוש

קורצ'אק. מגיעים אלפי אלפי אנשים. בכל שנה פשוט רן לבי, כשאני רואה אלף

מכוניות במעיין חרוד, כשהשם קורצ'אק כתוב באותיות ענק בדרכים, מעל

הבמה. כל מי שמקבל תעודה, על שלו התעודה כתוב סיפור קורצ'אק, מה פתאום

עפיפונים וקורצ'אק? - כל אחד ישאל. התמזל מזלנו ומכתבו האחרון של

קורצ'אק שהגיע לעין חרוד כאילו ביד שר ההיסטוריה, היה ביום שהטנקים

הגרמנים שעטו לעבר וורשה, וכל העולם הרגיש שהתחילה המלחמה. ביום הזה

היה מונח המכתב התמים האחרון שהגיע מקורצ'אק לארץ ישראל. והיה כתוב בו,

שילדים צריכים לשחק בעפיפונים, וצריכים ליצור, ויכולים לעשות עפיפונים

יפים, ויכולים להמציא בלי סוף דברים. הוא אמר, שילדים ליד נהרות משחקים

בסירות, אבל אצלכם ישנה הרוח. ובכן, עפיפונים. בסוגריים הוא הוסיף, ואם

יהיו אנשים שיגידו שקורצ'אק קצת השתגע, כי העת איננה מתאימה, כי הרי

כולם הרגישו שהמלחמה בפתח, תאמרו להם, שילדים לעולם חייבים לשחק. זה

מפעל שאנחנו עשינו, וממשיכים בו. השנה תהיה ה"עפיפוניה" מס' 7, זה דבר

מאוד עממי. אינני משלה את עצמי, שדרך המפעל הזה ננחיל את כל הערכים

של קורצ'אק. זה משהו שנעשה בעשר אצבעות אבל לכם אני קוראת לעשות את

זה עם בולדוזר, לא בעשר אצבעות.

היו"ר א. הירשזוו! תודה לגב' עזה רונן, אני מבקש את מר משה

חיטוב לקריאת סיפור מתוך העזבון של

קורצ'אק.

מ. חיטוב; דברים שכתב יאנוש קורצ'אק לעיתון הילדים

במוסדו, על הילדים ברחובות שלוסקה וטברדה.

"יתכן ותשמעו כיצד אם אומרת, למעני לא הייתי עושה זאת, אני עושה זאת

למען הילד. היא אשה הגונה, אף פעם לא לקחה דבר של מישהו אחר, אבל עכשיו

גנבה למען ילדה הרעב. גנבה לחם או שומן, בגד או נעליים מפני שהילד שלה

היה רעב ויחף. לא לעצמה. מהלחם הגנוב לא טעמה אף לא חתיכה אחת, היא

היתה מעדיפה למות ברעב מאשר להכניס לפיה חתיכת לחם גנוב או לחם נדבה.

אבל זה למען הילד. הילד שלה, שהוא עצם מעצמה ובשר מבשרה. מתקבל הרושם

שאם כזאת ראויה לשבח, מפני שהמעשה השלילי שלה איננו פשע, אלא הקרבה



עצמית וגבורה. מי יודע. גם אני לא עושה זאת בשביל עצמי, אני עושה זאת

למען הילדים, אין לי ילדים משלי. אני זאת למען ילדים עזובים, חסרי קורת

גג, וזכותי לתת משהו משלי למי שהוא רעב יותר ואומלל יותר ממני. קורה גם

שמישהו גונב למרות שיש לו די. אבל הוא מבקש לעצמו יותר. מבקש להרבות את

רכושו, לאגור, ואך ורק לעצמו. אנשים כאלה לא מסוגלים להבין, שישנם

אנשים אחרים המלמדים אחרת, ונוהגים אחרת.

לפני זמן רב היה בוורשה כומר, שהיה אוסף כסף למען ילדים קטנים שננטשו

ברחוב, קוראים לילדים כאלה, תינוקות. משום שהם עדיין לא מסוגלים לעזור

אלה הילדים האומללים ביותר והזקוקים ביותר לעזרה,

מפני שהם הקטנים, החלשים וחסרי האונים ביותר. הוא היה עני בעצמו, ולכן

הלך אל העשירים. עד אשר עשיר אחד התעצבן שמבלבלים לו את המוח וסתר על

פניו. אך הכומר לא נעלב. הוא אמר, נתת לי סתירה ועכשיו תן משהו טוב

משלך לילדים.

ישנם אנשים הרואים בכומר הזה את הטוב באנשים. אפילו כלב מנסה להמלט

ממכות, בורח ומסתתר, אבל הכומר הזה לא חשב, לא על הכאב ולא על הבושה,

הוא חשב רק על התינוקות הרעבים.

ישנם אנשים האומרים שאין שום הבדל אם מישהו גונב ומבקש נדבות לילדיו

שלו, או לילדים אחרים. העיקר שהוא עושה זאת למען ילדים שהוא מכיר

ומחבב. ואת מי שאני מכיר ומחבב הרי הוא גם קצת שלי.

ואם אפילו אינני מכיר אותם ולא ראיתי אותם מימי, אבל אני יודע, שהם

קיימים מפני שכך נאמר לי, ואם אני נותן או אוסף כסף למען ילדים זרים

אלה, הרי גם הם הופכים להיות הילדים שלי.

מדוע אני כותב על כך, לשם מה להזכיר דברים קשים ומטרידים, אם לא נוכל

למנוע אותם? אני כותב משום שאפשר לשנות משהו. נכון שאנו מוכרחים לקחת.

אבל אנחנו יכולים גם לתת. וזו אף חובתנו, אם רק ניקח מבלי לתת, נהיה

ככל האנוכיים האוהבים רק את עצמם והדואגים רק לקרוביהם בלבד. איננו

יכולים לתת לחם גם לא גריסים, לא פחם ולא בגדים, כי אין לנו, אך יש

משהו, שאנחנו יכולים לתת, ומחובתינו לעשות זאת, משום שדבר זה יש לנו

בשפע.

הייתי במוסד ברחוב שליסקה וסיפרתי לנערות סיפור על החתול במגפיים.

הייתי במוסד ברחוב טברדה וסיפרתי לנערים סיפור על ענקים. הם נהנו מאוד,

וגם אני הייתי מרוצה שיכולתי לתת משהו לילדים, לילדים אחרים, ולא תמיד

אך ורק לילדים שלי. ועלה בדעתי שהמבוגרים מבין הילדים שלנו בני גיל

הביניים, חברי חוג העבודה, או חוג הנועזים, יכולים לתת ולמלא את חובת

העסקתם בעבודה עם ילדים מפנימיות אחרות, להנעים את זמנם. אולי בהתחלה

כדאי לפנות למוסדות ברחובות שליסקה וטברדה, שם מספר הילדים קטן יותר,

ולכן גם מספר עובדי הצוות קטן, והמבוגרים עסוקים מאוד, ואין להם זמן

לספר אגדות, ולא יכולים להתפנות כדי לשעשע את הילדים. אחרי הסיפורים,

אפשר לארגן משחקי שח ודמקה, משחקים אחרים ומלאכת יד, ואולי אפשר לקבל

לזמן מה

את חדר המלאכה. אינני יודע, אתם רבים יותר ואולי יהיו לכם רעיונות,

מחשבות, והצעות אחרות.

מי יכתוב למנהלי המוסדות הללו, מי יתנדב ללכת ולארגן שם את שעת הסיפור,

מי יהיה הראשון? תחילה מדובר רק בשבתות ובילדי מוסדות שמהם אסור לצאת

ולבקר את המשפחות. הרבה שאלות מסוג זה מנקרות בראשי ואולי לכם הילדים,

ישנן התשובות.

כתבתי את הרשימה הזאת לעיתון, מפני שאני רוצה שלא נהיה אנוכיים,

אנוכיים כל כך, כאלה שרק לוקחים ולא נותנים שום דבר. שום דבר לזולתם.



היו"ר א. הירשזון; תודה רבה למר משה חיטוב. נעבור עכשיו לראות

קטעים מהסרט על קורצ'אק, הסרט הוא של

אנדז'יי וידה.

גבירותי ורבותי, ראשית אני מבקש להודות לכל אחד מכם, על שנתן לי שעתיים

מעניינות ביותר לצאת מהשיגרה של החיים, ואולי לעסוק בדברים האמיתיים.

אני מבקש בשם כולנו להודות לכל אחד מהדוברים, על שבכישרון רב הצליח

להחיות לנו את דמותו רבת הפנים של יאנוש קורציאק המחנך הדגול. ראינו פה

את יאנוש קורצ'אק ההומניסט, יאנוש קורצ'אק האוניברסלי, יאנוש קורצ'אק

הפשוט, העניו, האמיץ, המורה, אבל המורד, אפילו במוסכמות של הלימוד

היומיומי, ומחפש איך צריך ללמד, אבל מעל לכל את יאנוש קורצ'אק המחנך,

שמבין שניתן בידו אולי הדבר העדין ביותר, והוא נפש הילד המורכב העדין

ביותר. בנפש הזאת של הילד צריך לטפל בעדינות מרובה, כי היא חשובה,

ואותה צריך לשמר, ונפש הילד הזאת תבנה את האדם בעתיד.

באתי לוועדת החינוך ולחינוך בכלל לא מהצד הפורמלי של החינוך, אלא דווקא

מהצד הלא פורמלי. אולי אני טועה, אבל אני חושב שהיה חשוב ליאנוש

קורצ'אק, שדבריו יגיעו לנוער, אולי לאו דווקא מהצד הפורמלי, אלא דווקא

מהצד הלא פורמלי של החינוך. היום במדינת ישראל ההוראה גוברת הרבה פעמים

על החינוך. חשוב שכל מורה ומורה יהיה לו הדבר המאזן בין הוראה לבין

חינוך, בין מה שהילד צריך לדעת, ולמה שהילד צריך להגיע, לבין אותה נפש

עדינה שניתנה בידיו. אני מבטיחכם נאמנה גם לגב' עזה רונן, אולי דרך

ההקלטה, שהדברים שנאמרו פה היום, לא נפלו על אזניים אטומות והם יגיעו

אל ועדת החינוך. ובהכירי את יו"ר הוועדה אני בטוח שנעשה מאמץ כדי לטפל

בהם, ואת הנכס שמצא פה אצלנו לשמר ולהעביר הלאה.

אני רוצה להודות שוב לכולכם, תודה רבה.

הישיבה ננעלה נשעה 15:35