הכנסת השלוש-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 47

מישיבת ועדת החינוך והתרבות

יום שלישי. כ"ז טבת התשנ"ג (20 בינואר 1993). שעה 00;09

חברי הוועדה: א' יחזקאל - מ"מ היו"ר

עי דראושה

אי סלמוביץ

מוזמנים;

ר' קידרון - מפקחת על תלמידי לקויי למידה, משרד החינוך והתרבות

אי חנוך - סגן מנהל האגף לחינוך העל-יסודי, משרד החינוך והתרבות

נ' פדהצור - יו"ר ועדת חריגים, משרד החינוך והתרבות

אי בלר - אגף התקציבים, משרד האוצר

דייר בי גרוס - שירותי אישפוז, משרד הבריאות

דייר אי לבנטל - ראש שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות

דייר שי חרמון - רופאת ילדים, בריאות הציבור, משרד הבריאות

ר' בר-גיורא - מנהל התחנה לטיפול בילד ובנוער, משרד הבריאות

ח' יגודה - ארגון הורים ארצי

בי גבירץ - ארגון הורים ארצי

אי פולק - מנהלת פניות הציבור, המועצה לשלום הילד

עי עינת - תחנת הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה

ג' פלדמן - הסתדרות המורים

ד' לוין - מנכ"ל ניצן

ר' קפלן מנהלת לישכת יו"ר הכנסת

א' סרויה, ת' אוחנה, מ' מזרחי - מועצת תלמידים ארצית

י' גידלי

ת' שפנייר

סדר היום; תלמידים דיסלקטים ולקויי למידה.



תלמידים דיסלקטים ולקויי למידה

אני פותח את הישיבה. אני ממלא את מקומו של חה"כ אברהם בורג ומתנצל בשמו,

הוא נקרא למקום חשוב מאוד אחר. אני מבקש לברך על הישיבה - הנושא שאנחנו דנים

בו היום הוא נושא שלהערכתי, גם כאבא, תופס תאוצה בשנים האחרונות. בעיניי

המודעות לנושא היא מאוד חשובה, ואינני מתבייש להודות אפילו בנושא האישי: יש לי

בת קטנה שאם לרגע היה נדמה לנו, כהורים, שהיא חלילה מתעכבת בלימודיה, ניגשנו

מהר לבדוק את כל הבדיקות האפשריות על-מנת לגלות אם יש קשיי למידה כלשהם. אגב,

נתגלו כמה קשיים, אבל בעיקרון, אני חש שהמודעות לנושא של בדיקת הילד עולה

בשנים האחרונות. אני חושב שהפתיחות בדיון הזה והחשיפה שלנו לציבור, תחזק לפחות

את ההתייחסות של ההורים. כי השקפתי היא, שההתייחסות הראשונית צריכה לבוא

בוודאי מצד ההורים, וחובת הבדיקה והעשייה מוטלת בעיקר על ההורים. לכן אני מברך

על הדיון.

אני מציע שקודם כל נתייחס אל הבעיה מנקודת המבט של מערכת החינוך, מכיוון

שנדמה לי שבמערכת החינוך עצמה - גם על סמך תופעה שנתקלתי בה - עדיין יש בעיות.

אני אומר זאת במלוא הזהירות, כי חלילה מלבוא בהאשמות בנושא כה רגיש וכאוב -

בסך-הכל למורים ולמורות יש עשרות תלמידים וקשה לאבחן ולעמוד בדקויות; תמיד יש

תחושה שמישהו נותר מאחור ואתה לא יודע בדיוק את הסיבה. אני חושב שמן הראוי

שנתחיל את הדיון מנקודת המבט של משרד החינוך, כי בסופו של דבר העניין מתגלה

בעת הלימודים. אני מעוניין לשמוע איך המשרד מנחה - אם הוא מנחה - את המורים

ואיך מאבחנים את העניין? האם יש התייחסות כלשהי לנושא ברמת הכיתה, בית-הספר,

הרשות והמשרד? האם יש מדיניות? האם יש חוזרי מנכ"ל שעוסקים בנושא? גבי רבקה

קידרון, בבקשה.

ר' קידרון!

אני מוכרחה לציין שמזה שנים אחדות, המודעות במשרד החינוך מאוד-מאוד גדלה

ונעשים מאמצים שבחוץ רואים את תוצאותיהם בצורת חוזרים של המנהל הכללי. הנושא

הזה הופיע לראשונה עוד לפני תש"ן, אבל מתש"ן כל שנה מופיעות הנחיות מתקדמות

יותר לגבי הסיוע וההתייחסות לתלמידים לקויי למידה, ובתוכם גם דיסלקטים; כי

הדיסלקטים הם קבוצה ייחודית בתוך הקבוצה הרחבה של לקויי למידה. עכשיו עומד

להופיע חוזר מיוחד על בחינות הבגרות לתלמידים חריגים, שבו קודם כל תהיה הגדרה

של כל סוגי החריגים שהחוזר מטפל בהם; שנית, יופיעו הנחיות כלליות לטיפול

בבעיות של הילדים האלה, לא רק בבחינות הבגרות, אלא גם במבחנים פנימיים, במבחני

משוב, במבחנים ארציים, במבחני כניסה לבתי-ספר במעבר מחטיבת-הביניים לחטיבה

העליונה ולגבי תלמידים אקסטרניים. כבר הופיעו פעם הנחיות כאלה, ועכשיו הם

יופיעו בצורה יותר משוכללת. בנוסף לכך, החוזר כולל הנחיות ספציפיות לגבי

נושאים ייחודיים, שבהם ההנחיות הכלליות אינן מספיקות. למשל, באנגלית הבעיה היא

שונה, מכיוון שלתלמיד דיסלקטי יש קושי רב יותר בלימוד שפה זרה מאשר לתלמיד

רגיל, ונדרשות התייחסויות שונות. כבר לפני שנתיים הופיעו הנחיות מיוחדות בנושא

הזה, ועכשיו שינינו ושיכללנו אותן לאור הנסיון. יופיעו פעם ראשונה בחוזרי

המנכ"ל, הנחיות מיוחדות לגבי בחינות הבגרות בלשון; זאת בעיה שחלק מהדיסלקטים

סובל ממנה, ויש שם הנחיות מאוד מפורטות לפי סוגי הבעיות של הילדים. כמו כן,

יופיעו הנחיות לגבי מבחנים במתמטיקה, שעד היום לא היו; ויופיע גם נושא

הדיסכלכוליה. זאת לקות ביכולת ללמוד מתמטיקה, החל מהשלבים הנמוכים, נושא שעד

עכשיו טיאטאו אותו מתחת לשטיח, ואם תיתן לי אפשרות, אני רוצה להעלות אותו.

ברשותך, אחר-כך אתן אפשרות להתייחסות ייחודית. קודם הייתי רוצה לשאול

שאלה - האם אהיה צודק, אם אומר שעל-פי תחושתי עדיין אין כללי התנהגות כוללים

לכל העניין של קשיי הלמידה וזה עדיין בהתהוות?

כן, אתת תהיה צודק, מכיוון שקשה מאוד לשנות עמדות של אנשים שעובדים כבר

שנים במקצוע. אני מוכרחת לציין שגם בנושא הזה יש שיפור בהתייחסות של מורים,

אלא שתשיפור לא מספיק. משרד עורך בעניין תזה קורסים שונים, עד כמה

שניתן - קורסים לשילוב הילד החריג בכיתה הרגילה, קורסים למורים יותר מתקדמים

לאיבחון לימודי טוב יותר של קשיי הילדים על-מנת להדריך את המטפלים איך לטפל

בהם. יש עוד הרבה מפעלים שמשרד החינוך עושה למען הילדים האלה, כפי שאפשר לראות

בחוזר האחרון שיצא, חוזר מיוחד שעוסק רק בנושא של לקויי למידה. למשל, שילוב

ילדים לקויי למידה בכיתות רגילות, החל מכיתה אי, עם שתי מורות בכיתה, בדרך

שמאפשרת לשלב את הילדים בהדרגה שילוב מלא. המטרה היא שאלה שיכולים, יעברו אחר-

כך ללימודים רגילים, ואלה שלא יוכלו, ימשיכו בחינוך מיוחד. ישנו גם העניין של

מרכזים טיפוליים, שמשרד החינוך מטפח.

היו"ר א' יחזקאל;

כמה מרכזים כאלה קיימים?

ר' קידרון;

אין מספיק, אבל אם לפני שנה היו 30 מרכזים, היום כבר יש 40 מרכזים. אם

היה תקציב, כבר היו מאה.

היו"ר א' יחזקאל;

כמה תלמידים שמוגדרים בקטגוריה של קשיי למידה אותרו? יש לך נתונים?

זה נושא שנוי במחלוקת במערכת, לא רק אצלנו אלא בעולם כולו. יש ארצות

שמגזימות, כמו ארה"ב, שטוענות ש-30% מהאוכלוסיה הם לקויי למידה. אנחנו בארץ

מדברים על 10%-15%, כאשר שליש מחם הם ילדים שלא יכולים בשום אופן להשתלב

בחינוך רגיל; שליש מהם - פחות או יותר - אלה ילדים שלא זקוקים להרבה עזרה,

מספיקה עזרה קלה כדי שהם ילמדו בחינוך הרגיל ואיש לא ירגיש בכלל שיש להם

בעיה; ושליש מהם זקוק לעזרה של מורה מיוחדת, שיודעת לתת הוראת מתקנת ויודעת

ללמד את התלמיד לנצל את הכישורים שיש לו. כמובן שזה מספר גדול, ועוד לא הגענו

לטפל בכולם, אבל משנה לשנה הולך וגדל מספר התלמידים שמגיעים אליהם.

אחת הסיבות שבגללן לא מטופלים כל הילדים, היא גם העדר מודעות של המערכת,

אבל גם העדר מודעות של ההורים, שגם הם לא מגלים דברים, לא מספרים שלילדים יש

בעיות. חלק אפילו מתביישים בכך, מכינים עבור הילדים את שיעורי הבית, ממש

כותבים בשבילם במחברת או שהם כו וגב י ם על דף והילד מעתיק. כמובן שכאשר מטאטאים

את הבעיה מתחת לשטיח, המערכת לא יכולה להבין מה קורה. אנחנו מנסים להגביר את

המודעות עד כמה שניתן, ואני מקווה שמשנה לשנה, אחוז הילדים שנשמט מידינו ילך

ויפחת.

הי ו "ר אי יחזקאל;

ברשותך, בואי נרד לפרטים. אנחנו מדברים על שיש לנו קצת יותר מ-40 מרכזים.

אני רוצה לשמוע קצת יותר אינפורמצית על המרכזים - מי הגורם המתקצב, מהו כוח

האדם במרכזים? כמו כן, ברצוני לדעת מה כוח האדם שעומד לרשותך כמפקחת? האם יש

לך מרכז מידע, וכל הדברים שאמורים להראות מהו פיקוח?

קודם כל, הפיקוח שלי הוא פדגוגי ולא מינהלי. יש מפקחים במחוזות, והם

מפקחים מבחינה מינהלית, אבל לא זאת הנקודה. אני מכירה את כל העובדים במרכזים

הטיפוליים ואני בקשר חדוק איתם; אלו אנשים שהתמחו בחינוך מיוחד ומקבלים

השתלמות נוספת. התקציב, לרוע המזל, מגיע בעיקר מהחינוך המיוחד; אם בפני המפקח

על החינוך המיוהד עומדת ברירה - האם לטפל בילדים שאין להם כיתה או לפתוח מרכז

טיפולי, טבעי הדבר שקודם כל יטפלו באותו ילד שאין לו מסגרת. לכן אני מודה

שהמרכזים הטיפוליים מקבלים פחות מדי תקציבים. אנחנו מקבלים מעט מתקציבי

הרווחה, ולטענתנו החינוך הרגיל צריך גם הוא לתרום, מכיוון שרוב ילדי המרכזים

הטיפוליים באים מכיתות רגילות. אני חושבת שהחינוך הרגיל לא יכול להתעלם מכך

שאלה תלמידים שלו והוא צריך להשתתף בתיקצוב. אם יהיה תקציב לא תהיה בעיה, כי

כוח אדם ישנו. אני רוצה לומר משהו, ובכך אגיב בעקיפין על מאמר נורא שהופיע

באחד העיתונים, בו הציגו את המורים של החינוך המיוחד באור מאוד שלילי. בין

היתר, בשנים שעברו עבדתי גם במכללה, ואני יכולה לומר שהסטודנטים לחינוך המיוחד

הם בראש אחד מעל לכל יתר הסטודנטים. המורים הטובים ביותר במערכת הם מורי

החינוך המיוחד.

היו"ר א' יחזקאל;

גם לי נראה שהסטטוס של מורה בחינוך במיוחד הוא יותר גבוה בעיני הציבור.

ר' קידרון;

הלוואי שאתה צודק. היה מאבק מאוד גדול, כי החינוך המיוחד התחיל את צעדיו

בצורה מאוד קשה. אבל היום, לאט-לאט, החינוך המיוחד רוכש לו יוקרה, ובצדק, כי

טובי הסטודנטים שהולכים להוראה מנסים להיות מורים בחינוך המיוחד.

הי ו"ר אי יחזקאל;

אגב, המורים האלה גם מתוגמלים בצורה מיוחדת?

ר' קידרון;

הם מקבלים )?7 תוספת במשכורת.

הי ו"ר אי יחזקאל;

את דיברת על ציבור שבין 5Xל-^15. ברשותך, הייתי רוצה להתרכז כרגע ב-%5

שלא יכולים להשתלב בחינוך הרגיל. מה קורה ברגע שתלמיד מאותר כקשה-למידה ברמה

הזאת? אלי, כחבר ועדת החינוך באזור שלי, הגיעו לא מעט תלונות על תלמידים.

למשל, יש תלמידה שמסתובבת מספר ימים ולא מגיעה לשום מקום, כי בית-ספר מסויים

לא רוצה ובית-ספר לא מקבל.

ר' קידרון;

ראשית, כל תלמיד שמופנה לחינוך מיוחד חייב לעבור ועדת השמה, שמורכבת

מאנשי מקצוע ומאנשי ציבור, כפי שהתפרסם בהוזר חמנכ"ל. ההחלטות שם נעשות לאחר

בדיקה מאוד רצינית. אני מוכנה לקבל שיש מקרים שהבדיקה איננה מספיק יעילה, כי

אנחנו עובדים עם בני-אדם, אבל בדרך כלל ההתייחסות היא מאוד רצינית. מבקשים

חוות דעת מפסיכולוג; עכשיו על-פי חוזר המנכ"ל על ליקויי-למידה, יהיו חייבים גם

לקבל חוות דעת מנומקת של מאבחן דידקטי - כלומר מורה שהוסמך לאיבחון דידקטי -

על-מנת לראות את המצב הלימודי של הילד ולא רק בעיות התנחגות או בעיות רגשיות.

ההורים מוזמנים לוועדת ההשמה, יש להם את כל האפשרות להביע את הסכמתם או

התנגדותם. התהליך מאוד מורכב, אבל מאוד בדוק, בכיוון של לא לגרום עוול לילדים.

אתה יודע כמוני, וכולם פה יודעים, שבאיבחונים יש גם טעויות. אני הכרתי ילדים

שאובחנו כמפגרים, אך כעבור כמה שנים הוברר שהתיפקוד שלהם היה ברמת פיגור אבל

אינם מפגרים, והעבירו אותם מהחינוך המיוחד לחינוך הרגיל.



עבור הילדים המתקשים ביותר, יש כמה אפשרויות במערכת - יש כיתות מיוחדות

בבית-ספר מיוחד, לאותם ילדים שזקוקים גם לטיפולים פארא-רפואיים,שבבית-ספר

רגיל לא יכולים לתת אותם. כמו כן ישנן כיתות מיוחדות בתוך בתי-ספר רגילים,

בדרך שמאפשרת לתלמיד שהתחיל להתקדם, להשתלב בכיתה הרגילה. כאן יש בעיה - אם

הכיתה שבה צריכים לשלב את הילד כבר הגיע למקסימום, ל-41 תלמידים, אז אין מקום

לשילוב. זו בעיה מינהלית קשה שאנחנו מנסים להתמודד איתה, אבל לא נעסוק בזה

כאן. בנוסף לזה, ישנן כיתות טיפוליות, שהילדים באים אליהן לשעות אחדות בשבוע

כדי לקבל עזרה מן המורה הטיפולית. וקיימים המרכזים הטיפוליים שהזכרתי קודם,

שפועלים בשעות אחר-הצהריים. כלומר, המערכת שלנו בנויה, לפחות תיאורטית, כדי

לטפל בכל שכבות הילדים. לאחרונה התחלנו גם לפתוח מרכזים לתלמידים בחטיבות-

ביניים ובחטיבה העליונה. יש לנו נסיון בראשון לציון, של מרכז טיפולי בבית-ספר

תיכון, שמטפל בשיפור כשרי למידה ובשיפור קריאה וכתיבה בשעת הצורך. הבעיה היא

שמחוסר תקציב, מספר השעות הוא מאוד קטן.

משרד החינוך הגה תוכנית חדשה שעדיין לא פורסמה, אני מקווה שלא יכעסו עלי

שאעלה אותה - לפתוח מרכזי איבחון מיוחדים כדי להוריד את המכה של האיבחונים

הפרטיים, שעולים הון תועפות, ויותר מזה - חלק מהמאבחנים הם אנשים לא מוסמכים.

אחת הסיבות שבגללן בחוזר המנכ"ל על ליקויי למידה, הופיעה הגדרה מי רשאי להיות

מאבחן דידקטי - והיתה לי מלחמה של שש שנים עד שהצלחתי להכניס את זה - היתה כדי

להכות את המרכזים שעובדים בהם שרלטנים: בחורה גמרה סמינר, למדה חינוך מיוחד,

מיד היא פותחת מרכז טיפולי ומאבחנת. כדי להילחם נגד התופעה הזאת, אנחנו מכינים

קבוצה של מורים שמקבלים הכשרה מיוחדת של 240 שעות, בנוסף לידע שיש להם בחינוך

מיוחד, עם פיקוה על האנשים האלה.

היו"ר אי יחזקאל;

יש מרכזים שבכל אופן הייתם ממליצים עליהם? הרי יש כאן בעיה - אני חושב

שהדבר האלמנטרי הראשון שהיה צריך לעשות, כבר באותו יום ראשון חגיגי של כניסת

הילד לכיתה אי, זה להביא למודעות ההורים שיש אפשרות חלילה, שכבר במהלך השבועות

הקרובים, הילד שלהם ימצא את עצמו בספסל האחורי.

קריאה;

זה צריך להיעשות כבר בגן!

אני בכוונה אומר כיתה אי, כי זה הרגע שאתה מקבל את העובדות כהווייתן.

הבעיה היא חשיפת העניין למודעות ההורים, אבל זה לא נעשה, ואם אחר-כך מתגלים

קשיים - אם אתה הורה איכפתניק - אתה נכנס ללחץ ומתחיל לחפש תשובה; האם התחושה

שמקננת בליבך היא נכונה או לא. מכיוון שכרגע לא קיימים מרכזי איבחון מטעם משרד

החינוך ואתה מחפש עזרה באיזושהי צורה, אתה מגיע לאותם מרכזים פרטיים.

קודם כל, יש משהו גם בגנים. שוב, זה לא מספיק, אך הכל עניין של תקציב. יש

גננות סי"ח - סיוע לילד חריג. הגננות הללו עובדים לפי שעות בגנים אחדים,

ומטפלות בילדים שאובחנו כחריגים. אני התחלתי מבית-הספר, אבל למעשה יש מערכת

שלא שייכת למשרד החינוך אלא למשרד הבריאות - המרכזים להתפתחות הילד - ושם

מנסים לאבחן בגיל צעיר. שלא תהיה טעות; לא כל מקרה ניתן לאבחן בגיל צעיר; מי

שחושב כך, הוא פשוט לא איש מקצוע עד הסוף. מפני שלדיסלקטים, לדוגמא, יכולות לא

להיות בעיות מוטוריות בכלל וגם לא בעיות התנהגותיות נראות לעין, התנהגותם

יכולה להיות לגמרי רגילה, עם מנת מישכל גבוהה. הכרתי תלמידים עם מנת מישכל של

130, 140 ואפילו 150, שאיש לא ידע שיש להם בעיה, עד שבסוף כיתה אי, כאשר

כביכול גמרו ללמוד את הקריאה, התגלה שהם לא הצליחו ללמוד לקרוא; הם הסתדרו, כי



הס תפסו בעל-פה מה שהיה כתוב בספר. לפעמים זה מתגלה רק בכיתה ב' וג', ופגשתי

מקרים שהתגלו רק בכיתה ה', כי הילדים הצליחו "לרמות" את עצמם ואת המערכת.

ובכן, מערכת האיבחון חייבת להתהיל באמת בגיל צעיר, אבל חייבת להיות אפשרות

לאבחן בגיל בוגר.

המרכזים שמשרד החינוך ביקש תקציב עבורם, אלה מרכזים לבית-הספר התיכון, כי

ש0 הבעיה הקשה ביותר. הגילאים הצעירים פחות או יותר מכוסים - יש השירות

הפסיכולוגי החינוכי, יש המרכזים להתפתחות הילד, יש בבתי-הספר יועצים ומורים

טיפוליים, שיש להם כלים כדי לאתר בעיות ולהפנות לאיש המקצוע, ועוד. אדוני

היו"ר, ביקשת ממני לוזת שמות של מרכזים שעושים איבהונים - קודם כל חלק מהמרכזים

הטיפוליים עורכים איבהונים, אך לא כולם, כי אנחנו לא חושבים שכל אחד יכול

להיות מאבחן; ויש מרכז מיוחד, שנקרא מרכז ארצי להדרכת מורים והורים ללקויי

למידה, שהוקם בשיתוף עם אגודת ניצן בגלל סיבות תקציביות, כי למשרד ההינוך לא

היה תקציב לכך. המרכז הזה פועל, והוא זה שמכשיר מורים ודואג להפצת המידע.

אנחנו עושים מה שניתן מעבר לגבולות התקציב, מפני שחלק מהאנשים עובד מעל ומעבר.

היו"ר אי יחזקאל;

אני מעריך שאתם עושים עבודת קודש. יש לי עוד שאלה - מהו כוח האדם שעומד

לרשותך? איך עובדת השיטה מבחינתך?

במכללות לחינוך ובאוניברסיטאות, בחוגים לתעודת הוראה, יש מסלולים לחינוך

מיוחד שמכשירים את המורים לעבודה עם ילדים עם בעיות מיוחדות; אנחנו קוראים לזה

ילדים עם צרכים מיוחדים, כדי לא להגדיר יותר מדי, כי אחרת נכנסים לסבך. במסלול

לחינוך מיוחד לומדים שלוש שנים, כאשר בשנה הראשונה מכירים הסטודנטים את החינוך

הרגיל, כדי שיידעו לאן צריך ואפשר להוביל חלק גדול מהילדים. במהלך השנים הללו

הם מקבלים גם הכשרה מעשית בכל מיני צורות. אחת הצורות היא, שהם עובדים עם

מורה בכיתה לחינוך מיוחד, ואחר כך הם עובדים באופן חצי עצמאי יומיים-שלושה

בשבוע, תלוי במכללה. בנוסף, יש מעבדות לימודיות בהרבה מאוד סמינרים - במכללת

לוינסקי היינו חלוצים בנושא הזה, וכל המכללות הולכות בעקבותינו. פתחנו מעבדות

לימודיות, אליחן מובאים ילדים מן החינוך המיוחד וגם מן החינוך הרגיל שיש להם

קשיי למידה בצורות שונות - בחשבון, בקריאה וליקויי-למידה כלליים. הילדים באים,

ותלמידות הסמינר עובדים איתם יומיים בשבוע. לכל תלמידה יש ילד שהיא אחראית

לקידומו במשך כל השנה. על-ידי זה האנשים יוצאים גם עם נסיון מעשי וגם עם ידע

תיאורטי. בנוסף, יש שנה די ל-B.E.D שטובי התלמידים נקלטים בה. במסגרת זאת יש

קורסים נוספים שעוסקים בנושא, לדוגמא"הילד הרב-בעייתי" במכללת לוי נסקי; יש

קורסים בעוד מכללות, בשמות שונים.

כמו כן, יש קורסים להסבה מקצועית, למורים שעבדו בחינוך רגיל ומעוניינים

לעבור לחינוך מיוחד. הם מקבלים השתלמות מיוחדת של 50-400 שעות, כדי להפוך

למורים לחינוך מיוחד, ואני חושבת שזו תופעה מאוד חיובית, מכיוון שלמורה שעבד

גם בחינוך הרגיל יש ידע שאין למי שעבד רק בחינוך המיוחד.

גבי קידרון, את הגדרת את עצמך כמפקחת פדגוגית ולא מינהלית. אך לי יש שאלה

בתחום חאירגוני - האם אין מערכת שמאתרת את הילד ברמה המהוזית או הארצית ומטפלת

בו לאורך זמן? חשוב לי לדעת - האם יש בידיכם הכלים שמאתרים, מלקטים ואוגרים את

הילדים שסובלים מקשיי-למידה.

התשובה לשאלתך היא בעייתית ביותר, מכיוון שיש בציבור הרחב קבוצות די

גדולות של אנשים שמגלים התנגדות חריפה לאיבחון הילדים. הם לא מוכנים לזה.

באמת יש כאלה?

יש ועוד איך! יש אפילו ארגון שעוסק בזה באופן פעיל, אמנם זו לא המטרה

הראשית שלו, אבל זה בין יעדיו. תפיסתם אומרת שצריך לתת לילד להתפתח ולגדול.

היו"ר א' יחזקאל;

אבל מה עושים אם הילד לא מתפתח?

אני מסבירה לך שישנה פה בעיה. ישנה בעיה נוספת, שבאמת לא כל ילד חייב

לעבור איבחון. יש הרבה ילדים שיש להם בעיות והם מסתדרים. אני מכירה ילדים

לקויי למידה שיש להם כוחות נפש מאוד חזקים ויכולת התמודדות, ועזרה קלה עוזרת

להם. למה לשים עליהם סטיגמה מלכתחילה? אני חושבת שצריך לאבחן רק כשחושדים שיש

איזושהי בעיה, ולא לעשות איבחונים כלליים לכולם.

היו"ר א' יחזקאל;

לא דיברתי על איבחונים כלליים, אלא על איתור ויכולת ללקט ולאגור.

יש אפשרות לעשות זאת, כי לפני שהילדים עוברים מהגן לבית-הספר, הפסיכולוגים

יושבים עם הגננת ומקבלים ממנה מידע מיהם הילדים שזקוקים לתשומת לב מיוחדת:

כלומר, מנסים לאתר אותם. בבית-הספר יש מעקב של המורים, כל מורה חייב לעקוב אחר

התלמידים שלו ולראות למי יש בעיה. זה עניין של חינוך המורים ומתן כלים, ואנחנו

עובדים על זה.

אני עדיין מגיע למסקנה, שנראה לי שבקטע הזה אנחנו מאוד חלשים.

ר' בר-גיורא;

אני פסיכולוג קליני ומנהל התחנה לטיפול בילד ובנוער במשרד הבריאות, ויש

לי שתי הערות לסדר-היום. אני מאוד משבח את הנוסח שאתה בחרת כשדיברת על קשיי-

למידה, ואני מוחה בכל תוקף שבעולם נגד השימוש בביטוי ליקויי-למידה, במיוחד

כשזה יוצא מפי סמכות מרכזית במשרד החינוך. פירושו של ליקוי הוא מעוות אשר לא

יוכל לתקון, אך כל בעיה בלמידה היא בחזקת קושי, עד שלא יוכיחו שהיא ליקוי. לכן

כאשר משרד החינוך מדבר על ליקויי-למידה אפריורי מראש, זה נראה לי בין לא

מקצועי לבין לא יפה. קשיי-למידה, כפי שניסה היושב-ראש, הוא הביטוי הנכון.

זה שנוי במחלוקת, כי הביטוי קשיי-למידה כולל גם סיבות רגשיות, גם טעונות-

טיפוח, ואנחנו מדברים על ילדים שיש רקע נוירולוגי משוער לקשיים שלהם. נכון

שמעוות לא יוכל לתקון, אבל מעוות אפשר לעקוף ואפשר לתת לילדים כלים אחרים

להתמודד, וזה מה שאנחנו עושים.

עיוורון זה ליקוי, בעיית למידה - עוד לא הוכיחו שזה ליקוי.

אני מציעה שאת הנושא הזה נשאיר לוועדת מומחים, ולא לוועדת החינוך של

הכנסת.

אני מקבל את ההערה שלך ומסכים שזו לא סמנטיקה, ואם יהיה לנו זמן - נדון

בזה. אני נותן את רשות הדיבור למר לוין. מנכ"ל ניצן.

אני רוצה למקד שתי נקודות, בהמשך למה שאמרה רבקה קידרון. נקודה ראשונה,

כדבריי אייצג את ההורים לילדים לקויי-הלמידה ואת הילדים, ואין לנו בעיה עם

החינוך המיוחד. לדעתנו, אותם ילדים שמגיעים לחינוך המיוחד, אחרי שעברו את כל

התהליכים של ועדת השמה, מטופלים ואינם מעוררים דאגה. לניצן יש קטע לא קטן של

טיפול גם בהם, אבל זה קטע שמשרד החינוך לא מחוייב לטפל בו - תוספת למה שהילד

מקבל בבוקר, יותר בנושא של הכנה לחיים, לחיברות; אגב, גם פה בית-הספר עושה

כמיטב יכולתו, ומשרד החינוך נערך לכך יותר ויותר. כפי שאמרתי, תלמידי החינוך

המיוחד אינם אלה שמדאיגים אותנו. אני חושב, כפי שאמרה רבקה קידרון, שהם זכו

במיטב המורים בישראל, יש מודעות לכך ובתי-הספר ערוכים לכך. הקושי הגדול המאוד

שלנו הוא לגבי אותם ילדים שיושבים, וצריכים לשבת, בכיתות הרגילות; שאין לנו

שום עניין להעביר אותם לחינוך המיוחד, שאנחנו לא רוצים שיגיעו לוועדות השמה

ושלטענתנו על-ידי השקעה קטנה, החיסכון והתועלת שיהיו לחברה הישראלית אינם

ניתנים למדידה. מדובר בילדים מוכשרים, שיכולים ללמוד בחינוך הרגיל, אך הם

זקוקים לעזרה; מכיוון שהם לא מקבלים את העזרה הזאת, הם נכשלים ובסופו של דבר

נפלטים מהמערכת בכלל או מגיעים לחינוך המיוחד, והם לא צריכים לשבת שם. הם

צריכים לשבת בחינוך הרגיל, אך המערכת לא ערוכה לטפל בהם. התשובות שניתנות לא

מספיקות.

כשאני אומר שהמערכת לא ערוכה, אני רוצה להתחיל מהמורים. אין לי טענות אל

הם עושים מה שלימדו אותם, ולא לימדו אותם - על כל פנים

בשנים שעברו, יכול להיות שהיום זה משתנה אך אני עדיין לא רואה זאת - לא לימדו

אותם להתמודד עם ילדים חריגים בכיתות שהולכות ותופחות. היום כבר מלמדים גם

43-42 תלמידים בכיתות עם עולים חדשים. כשיש בכיתה כזאת שניים או שלושה ילדים

שזקוקים להתייחסות מיוחדת ולהקלות - לא לרחמים ולא לוויתורים - אבל לאיזושהי

התחשבות במצבם, בלתי אפשרי לצפות שהמורה העמוס, שיש לו כיתה מאוד הטרוגנית,

יתן את התשובות. אני חוזר; זה מתחיל בהכשרת המורים שלדעתי לא למדו איך להתמודד

עם זה, וזה נגמר בקשיים של בית-הספר כמערכת עמוסה, לחוצה ולא מתוקצבת מספיק,

שלא ערוכה לתת את התשובות. לכן זה תלוי מאוד ברצונם הטוב של מנהל בית-הספר, של

היועצת ושל המורה בכיתה.

ושל ההורה להיות "נודניק".

די לוין;

חוזר המנכ"ל שיצא בחודש האחרון - ורבקה קידרון דיברה עליו - בפירוש נוקב

בחובתו של בית-הספר לתת את התשובות.

האם חברי הוועדה יוכלו לקבל את הוזר המנכ"ל הזה?

אני אדאג שתקבלו אותו.

מבחינתנו, החוזר הזה נותן תשובות ברמה הפורמלית, אך אני עדיין שואל את

עצמי מה יקרה בשטח ואיך בית-הספר ייערך כדי לתת את התשובות הללו. אבל לפחות

נעשה צעד קדימה - היום כבר מודיעים לבית-הספר שאם יש ילד כזה, שאובחן כהלכה

על-ידי גורם מוסמך, בית-הספר צריך להתמודד. אני מברך על הצעד הזה.

אגודת ניצן נכנסת לאותו קטע של ילדים שיכולים ללמוד בחינוך הרגיל, אך

זקוקים לעזרה; ואנחנו אומרים אלף פעמים - אנחנו לוקחים את הנושא כולו כפיקדון,

ונשמח למסור אותו למשרד החינוך ולמרכזים הטיפוליים ברגע שיקומו מסגרות

חילופיות. היום ניצן מטפלת בערך ב-6,000 ילדים לשנה ברחבי הארץ; חלקם מתחדשים

כל שנה, ויש המון פניות. אגב, מספר הפניות מכפיל את עצמו כל שנה, בגלל

המודעות. חלקם תופסים "טרמפ" על הנושא כדי לקבל הקלות, וצריך מאוד לעמוד על

המשמר. לא כל מי שפונה, בהכרח ראוי להקלות, אבל פונים רבים שזקוקים לעזרה. אני

מצהיר שאנחנו רואים כמעט את כל מה שאנחנו היום, כפיקדון. אנחנו לא מחפשים

אימפריה, אלא נכנסנו לקטע שבהרבה אזורים בארץ הוא חלל ריק. פשוט אין תשובות.

אבל ניצן גובה תשלומים.

די לוין;

ניצן גובה תשלומים, כי אין לנו תמיכה אחרת.

תשלומים נמוכים!

די לוין;

אגודת ניצן לא מסובסדת על-ידי שום גורם ממלכתי. בקטע של המבוגרים שאנחנו

מטפלים - זה לא הנושא שלנו - אנחנו מסובסדים על-ידי המוסד לביטוח לאומי ומשרד

העבודה והרווחה. בקטע של מערכת החינוך, אם אנחנו מקבלים משהו, אלו גרגרים;

אגב, אני לא מדבר על מרכז ההדרכה המשותף, שהוא באמת מפעל משותף - לא שם הבעיה.

הבעיה היא בכרמיאל, בערד, בירוחם, בחולון, בבת-ים, בראשון לציון, שאין סיוע.

ואז, כשניצן פונה כשנורר לאומי ומבקשת תרומות כדי לעזור לילדים שהמערכת, בתוקף

חוק, בעצם היתה צריכה לתת להם תשובות, כולם מרגישים עם זה רע - גם משרד

החינוך, גם ניצן, וגם ההורים צריכים לשלם על מה שלדעתם הם לא היו צריכים לשלם.

איך אתה מסביר שהמערכת צריכה לטפל בהם מתוקף חוק?

די לוין;

משום שחוק החינוך המיוחד מחייב את המדינה לפתור את הבעיה. נושא התקציב

נדון פה בשבוע שעבר; כדי להחיל את הוק החינוך המיוחד במלואו בתשנ"ד, ביקש משרד

החינוך 60 מליון שקל. אביקם בלר מהאוצר, שיושב כאן, יודע כמה באמת עומד

לרשותנו - הרבה פחות מחצי. זה ויכוח שחוזר ונשנה, ואיש עוד לא יודע כמה בעצם

הקציבו וכמה צריך להקציב. כיוון שהנושא לא מתוקצב, נכנס נכנסת כדי לתת תשובות

כמיטב יכולתה, וזה נושא יקר - אנחנו משלמים 350 משכורות בחודש לאנשי מקצוע.

העבודה של אנשי המקצוע לא נעשית בהתנדבות, וגם לא צריכה להיעשות בהתנדבות.



היו"ר א' יחזקאל;

אבל אתה יודע שכתוצאת מכך, הרבה ילדים לא מגיעים אליכם; להורים אין

מוטיבציה, כי כשבדקנו את העלויות הכלכליות, ראינו שמדובר בלא מעט כסף. אני לא

בא אליכם בטענה, אתם עושים עבודת קודם, אני רק אומר שאני יודע שהרבה נותרים

בצד.

חלק גדול מהילדים שמגיעים לניצן לא משלמים בכלל. יש לנו ויכוחים גדולים

בנושא, ואני כאיש חינוך לא אוהב את העניין הזה - לדעתי צריכים לשלם אפילו

משהו סמלי, שישלמו עשרה שקלים לחודש. חלק מהילדים משלמים, אבל בטך-הכל, יחסית

לשוק החופשי, התעריפים שלנו נמוכים. אבל אי-אפשר לא לגבות, משום שאין- מי שישלם

את מה שאנחנו עושים. אני רוצה לחזור על מה שאמרה רבקה קידרון - צריך היה להטיל

חלק מהאחריות התקציבית גם על החינוך הרגיל, ולא רק על תקציבי החינוך המיוחד.

כי הילדים הם ילדי החינוך הרגיל - ואנחנו רוצים שחם יהיו כאלה - אך עד כמה

שאני יודע, החינוך הרגיל לא שותף בכלל לתיקצוב ולאחריות.

אם אני מסכם את הדברים שלך, אתה אומר שאין תיקצוב לעניין שלכם, ואם יש -

הוא בגרגרים. למעשה, גם אין לכם הכרה פורמלית. גבי קידרון, הרי את אמרת שאתם

רוצים להקים מרכזים פדגוגיים, אז למה לא להשתמש בקיים, כלומר במרכזים של ניצן?

קודם כל משתמשים. המרכז הארצי מוכר על-ידי משרד החינוך ככתובת מקצועית,

אבל המשרד עוד לא קיבל תקציב לכך. ברגע שיהיה לנו תקציב להקמת מרכזים, החלטנו

שנשב ונדון באיזו צורה לעשות זאת - אולי זה יהיה בשיתוף עם ניצן, אולי באופן

עצמאי, העניין הזה עדיין בחיתוליו.

אני מקווה שעד אז עוד תהיה לנו אפשרות לדון, אבל בעיקרון אני אומר,

שמכיוון שיש כבר מי שנהנה משם טוב ואמין ויכול לתפוס תאוצה - כדאי להשתמש בו.

אני אומר לך גם ככלכלן, שלא קל להקים מערכת חדשה שתרכוש אמינות.

אושרת סרויה ממועצת הנוער, האם במועצת הנוער יש לכם נציג שאת יודעת שהוא

דיסלקטי או קשה-למידה?

כן. אני רוצה לחזק את העניין של התקציב, כי יש הורים שלא פונים לאיבחון

משום שזה מאוד יקר. איבחון פרטי עולה בסביבות 700 שקל. אני יודעת את זה, כי

לאחותי יש בת---

אני ממש שמח שאת אומרת "אחותי", ואני אומר "בתי". אני עצוב שזה קיים, אבל

אני שמח שהמודעות שלנו לעניין הולכת ותופסת תאוצה, וזה מצויין.

גם אס מישהו רוצה לעזור לילד שלו - ולפי דעתי אין תורה שלא ירצה לעזור

לילד שלו - הסכום העצום הזה פשוט מרחיק, כי לא לכולם יש אפשרות להשקיע סכומים

כאלה. לאחותי, למשל, שהיא גרושה ומפרנסת יחידה, לא קל לשלם מחיר כזה, ובכל זאת

היא לקחה את הבת שלה לאיבחון.

לאחר מכן המאבחנת הגישה את תוצאות המבחנים למחנכת של הכיתה, והסבירה לה

איך להתייחס לילדה וכיצד לתת לה את הטיפול הנכון. היא נתנה לה הדרכה מפורטת

לגבי כל דבר, ולפי דעתי זה מאוד חיוני.

ע' עינת;

אדוני היו"ר, אני רוצה להתחיל מהנקודה ששימחת אותך לפני רגע. אתה אמרת

שאתה שמח שהמודעות עולה, ושומעים שהילד של השכן והבן-דוד שלי, ובעצם בכל מקום

שמעלים נושא כזה, אחרי חמש דקות מתרוממות אצבעות של הרבה מאוד אנשים שאומרים

'גם אצלי'. אני חושב שהניצחון בעניין הזה הוא גדול, מפני שלפני 15-12 שנה כמעט

ולא היתה מודעות. זה טוב וזה רע. משום שעל פניו, מה שהצטייר פ,ה לפחות מדבריה

של רבקה קידרון שאני מעריצה גדולה של העבודה שלה, שהמערכת של משרד החינוך

הולכת לקראת פתרון משמעותי ומהותי, כאשר הקושי היחיד הוא קושי תקציבי. כלומר,

לו היה לנו מספיק כסף, היינו פותרים - עד כמה שאפשר, פתרון של עקיפה - את

הבעיות. ולא היא, לצערי הרב. אינני מדברת כאיש משרד החינוך וגם לא כאיש שיש לו

אינטרס אישי בנושא, אני רוצה לדבר על העניין בלבד. אני רוצה להגביל את עצמי

ולדבר על המיקטע שקוראים לו דיסלקטים, שגם לגבי השם הזה יש ויכוהים - אני לא

יודעת בדיוק מה זה. כשאנחנו מדברים על דיסלקטים - וזה כתוב בחוזר המנכ"ל -

אנחנו מדברים על אותם ילדים שלא סובלים מליקוי או קושי ביכולתם העיונית ויכולת

הלמידה, שלא סובלים מבעיות נפשיות שמפריעות להם בהשתלבות ולא סובלים בגלל

טעונות טיפוח, אלא יש להם קושי או ליקוי שמתמקד במיומנויות הטכניות של תלמידה,

בדרך כלל בקריאה או כתיבה; כלומר, הם תלמידים לכל דבר זולת המיומנויות הללו.

לכאורה, משרד החינוך אישר וקיבל וקבע בחוזר חמנכ"ל שמונח לפניך, בניסוח

ברור מאוד, על מי מדובר ומה הגישה העקרונית של משרד החינוך לגביהם. אני לא

רוצה לדבר עכשיו על פרקטיקה - מי עוזר להם ואיך עוזרים להם - אבל עקרונית דין

הילדים האלה כדין ילדים קצרי ראייה בתקופה שלא היו משקפיים, או ילדים עם

מיגבלה גופנית שזקוקים להקלה מסויימת בשיעורי התעמלות. דינם כדין ילד שהוא

מעולה בכל, אבל יש לו שיתוק ביד והוא לא יכול לכתוב. יש סוגים שונים של הקלות,

שהם לא מהותיות ללמידה, משום שאדם יכול להיות גאון בהיסטורי ה ולא להיות מסוגל

לכתוב. לכאורה המערכת הולכת לקראתם, אבל השאלה מה קורה כשהם מגיעים לרגע שבו

הם צריכים לקבל את ההקלה. אחרי שהם התלבטו במשך שנים וקיבלו עזרה פרטית

ואיבחונים כי לא היתה להם ברירה, מפני שלא ניצן ולא משרד החינוך מסוגלים

עדיין, בגלל בעיות שלהם, להיענות לצרכים האלה. ואני לא כל-כך נגד המכונים

הפרטיים, כי אין לנו פתרון. ודאי שיש שרלטנים - בכל תחום יש שרלטנים - אבל

בואו נדבר על אלה שאינם כאלה, על אלה שעובדים באמת; כאשר עדיין אין תשובות,

מוכרחים לפנות למי שפונים.

אם כן, הילדים עוברים את דרך הייסורים הזאת, עם מורים פרטיים,. עם

שיעורים, עם איבהונים, עם מאמץ נפשי אדיר שלא ליפול בדרך - אני לא יודעת אם

אתם יכולים לתאר לעצמכם מה זה להשתלט על מאות עמודים של קריאה, כאשר הקריאה

הטכנית היא ברמת של כיתה בי או גי; כמה מסירות נפש של הורים צריכים לשם כך!

בדרך-כלל רוב העומס נופל על האם, כשלעתים קרובות המערכת טוענת שהיא משוגעת

והיסטרית. אחרי מסע הייסורים הזה, כשהילד מצליח לעמוד בכל המערכת ולהגיע

לבחינת הבגרות הנכספת, והוא צריך לקבל אישור לבחינת בגרות בעל-פה, יש בעיות,

לא מאשרים לו. כי חזקה עליו ועל הוריו ועל מי שנתן לו את האישור, שכולם פחות

או יותר רמאים, רוצים לנצל את ההזדמנות. מפני שמה שאתה אמרת, שיש יותר מודעות



ויש יותר מכשירים לאיבחון, אומר שיש עלייה במספר התלמידים שיודעים שיש להם

בעיה מוגדרת. אבל זה עולה על האחוז שמשרד החינוך ההליט לאשר. זה כאילו שהיו

מחליטים שעל-פי הסטטיסטיקה מותר שכל שנה יהיו 5,000 איש חולי שפעת, ואם יש

5,001 - החולה הנוסף הוא לא יקבל טיפול, כי הוא עבר את הסטטיסטיקה. כשאני באה

ימתוך 175,000 נבחנים בשנה, יש 5,000 שביקשו

אישורים לפטורים מסויימים. זאת קטסטרופה, זה לא יכול להיותו ודאי 3,000 מתוכם

הם רמאים - הם והוריהם ומי שנתן להם את האישור'.

כדי למנוע את ה"רמאות", כל פעם שמתחלפים המפקחים הקובעים - סליחה, אני

יודעת שאנשים לא יאהבו את דבריי, אבל אני לוקחת את הסיכון - ואף אחד מהם,

בצניעות אמיתית, לא טוען שהוא מומחה; אבל היות והוא לא מומחה, הוא רוצה לקבל

תסקיר שיוכיח לו שאני כשולחת לא רמאית, שהילד לא רמאי ושההורים לא רמאים. הוא

דורש ממני לתת תסקיר עם כל הסוגים של האיבחונים שישנם - אלה שעולים 180 שקל,

אלה שעולים 300 שקל ואלה שמשרד החינוך לא יכול לתת. אם אני צריכה להעביר כל

ילד כזה מבחן 10, זה לוקח - בלי כל המבחנים ההשלכתיים מסביב, מבחן וכסלר נטו -

כשעתיים וחצי של בוחן שבוחן אותו בעל-פה, כי הרי הילד לא יודע לקרוא ולכתוב.

אחר-כך צריך לבוא פיענוח, אז מכון שעושה את זה באחריות מלאה, מקבל כסף לפי

מספר השעות שהוא עובד. יוצא מזה, שהילד וההורים, חוץ מכל העבודה והכספים שהם

מוציאים, צריכים לשלם גם את זה. עכשיו, צריך להושיב אנשים - ואנחנו כבר הושבנו

- שקיבלו עוד שעות כדי שיוכלו להיענות לטפסים הרבים.

אני רוצה לדעת האם כאשר ילד בא למורה להתעמלות עם אישור מרופא אורתופד,

שיש לו ליקוי מסויים ברגל והוא לא יכול לרוץ - הוא צריך להביא גם מיפוי מוח

וגם מבחן IQוגם תולדות חיים?! יש פה איזה חוסר אמון יסודי, ואני רוצה להסביר

מדוע. אני חושבת שהבעיה היסודית נעוצה שוב בצד החיובי - הנושא צמח מהחינוך

המיוחד, התקציבים הם של החינוך המיוחד, אנחנו שמענו פה הרבה מאוד שבחים למערכת

ההוראה של החינוך המיוחד, שמענו שבסמינרים לומדים על זה בתוך המגמה לחינוך

מיוחד. זאת אומרת, כל הקונוטציה של הנושא מעוגנת, במודעות שלנו, בחינוך המיוחד

ובמה שרבקה קוראת, בצדק, סטיגמה. כי חינוך מיוחד נחשב כדבר לא טוב; אנחנו גם

קוראים לוועדה שקובעת ועדת חריגים. ובכן, היות וכולנו פוחדים מחריגות ונוקעים

משונות, הילדים האלה שייכים אצלנו בראש לחינוך המיוחד. אומרים לי: 'שטויות, הם

אינטליגנטים, איך זה יכול להיות? הרי הם עצלנים', או 'אני בדקתי אותה, אמרת

שהיא לא יכולה לכתוב, אבל היא כתבה לי כמה שורות מאוד יפה'. כמה שורות - לא

במבחן, לא בלחץ, לא בכמות. אני רוצה לומר שיש אי-אמון יסודי ואי-מקצועיות

יסודית בתוך מערכת החינוך, שקובעת - למרות חוזר המנכ"ל היוצא מן הכלל, למרות

המגמה היוצאת מן הכלל.

עכשיו נעבור אל אנשי משרד הבריאות. נשמע מספר דוברים, ואחר-כך נחזור לקטע

האישי. כי אני חושב שהקטע הזח הוא מאוד השוב וצריך לחשוף אותו כמה שיותר.

אני רוצה להצטרף ולשבח את מה שנאמר כאן על הדיסלקציה, כי תדעו לכם

שהצירוף של דיסלקציה וקשיי למידה בתוך שק אחד הוא לא חוכמה גדולה. אשר

לדיסלקטים, אני רוצה להצטרף לדברייך, גב' עמלה עינת. למען אלה שאינם אנשי

מקצוע, אני רוצה לצייר פה בשתי דקות את ההרגשה של ילד דיסלקטי. תארו לכם מורה

'אתם תקראו מעמוד 273 עד עמוד 320 ותענו על שאלות 17, 18,

19, 20, ובזה הוא גמר את השיעור. אם בכיתה של ארבעים ילדים, ישנם שני ילדים

שהם דיסלקטים או קרובים לזה, הם אומללים באותו הרגע, כי ללמוד את חוכמת העולם

דרך הקריאה, ואהר-כך להוכיח את בקיאותם בהוכמת העולם דרך הכתיבה - עבורם זה

אסון. לו במקום זה היו הולכים בשיטה של הפריפטאים באתונה שהלכו ודיברו, או של

חכמינו שלמדו תורה בעל-פה, ומורה וחכם היה מספר לחם - הם היו שומעים ומבינים,



היו שואלים אותו שאלות, ואחר-כך היו מספרים לו מה הם יודעים; בשיטה כזאת הם

היו יכולים להיות הטובים שבהכמים. תלמידים כאלה, שמכיתה ט' עד י"ב אומרים להם

לקרוא מעמוד 273 עד 320 ולענות על שאלות 20-17, הם אומללים בגלל המערכת, ולא

בגלל מר גורלם.

כאן אני רוצה להציע הצעה, כדי שייצא משהו מעשי מהישיבה הזאת. אתם יודעים

שכל מי שכותב ספר לימוד, ומקבל אישור מוועדה של משרד החינוך שספרו יהיה ספר

לימוד, זוכה בכמה כתרים - כתר חוכמה, כתר מוניטין וגם בכתר מוניטרי... אני

שואל מדוע - כמו שמשרדים אחרים לא מרשים שיהיה מוסד ציבורי בלי שירותים לנכים,

והם לא סומכים על רצונו הטוב של הקבלן - מדוע משרד החינוך לא מחוקק חוק שכל מי

שמגיש הצעה לספר לימוד, יגיש על-ידו גם קלטת שבה כל הספר מוקרא. ההוצאה לא

תהיה גדולה, יהיה מסטר ואחר-כך אפשר לשכפל את זה לילדים עיוורים ולילדים

דיסלקטים, והם יוכלו לשמוע. ההצעה הקטנה הזאת שלא עולה פרוטה, ואף אהד במשרד

החינוך לא חשב עליה, מצביעה על כך שנוח למערכת שמרנית להמשיך לעבוד כמו במאה

ה-19, למרות שמצד שני מנפנפים שהמודעות גברה ויש מרכזים, אבל איש עוד לא חשב

על הדבר האלמנטרי ביותר - לאפשר לילדים האלה לשמוע את החוכמה במקום לראות

אותה. גם קלטת וידיאו יכולה להיות טובה.

ההצעה השנייה שלי - מובן שיש הצפה של צורך לבדוק האם יש פה קשיי למידה

ומה נגזר מהם, אך צר לי לומר שהאיבחונים הללו הם החלטורה הלאומית של

הפסיכולוגים החינוכיים. ספק רב אם אין צורך, לאור המודעות הגוברת, שתהיה ועדה

אינטר-דיסציפלינרית של נוירולוגים, פסיכולוגים קליניים ופסיכולוגים חינוכיים,

שתקבע מהו הסטנדרט של איבחון נחוץ, ובאופן כזה - גם אם השירות הציבורי יתן את

זה וגם אם זה ייעשה באופן פרטי - לפחות תהיה בקרה. כי כל זמן שאין ועדה שקובעת

סטנדרטים, לדעתי האישית רק נוירו-פסיכולוג יכול לעשות איבחון כזה כהלכה, ואני

מציע שתהיה ועדה שתקבע מה האיבחונים הנהוצים לשם קביעת כל מיני דרגות בקשר

לסוגיה של קשיי למידה.

אני רופאת ילדים, עובדת הרבה שנים בתחום של התפתחות הילד ואני כן חושבת

שאני מומחית בנושא. אינני חושבת שזה פורום לדבר על ליקויי-למידה ודיסלקציה,

שזה חלק קטן מליקויי למידה. אם רוצים פעם לדבר או לקיים אפילו יום עיון על זה,

אפשר לעשות זאת, ועושים את זה בארץ כל הזמן. אני רוצה להגיד שני דברים, שלדעתי

יהיה לגביהם קונצנזוס בין כל האנשים שיושבים כאן. דבר ראשון, העניין של

ליקויי-למידה דורש התערבות ממערכות שונות - התערבות רפואית, חינוכית. הרבה

פעמים פסיכולוגית ואפילו שירותים סוציאליים. באמת דרושה התערבות רב-מערכתית,

ואני אנסה לייצג את הצד הרפואי. דבר שני, רצוי לאתר את הבעיות מוקדם ככל

האפשר, כי אפילו שמשרד החינוך נותן תשובה בצורה של מסגרות, למסגרות הללו יש

סטיגמה והם יודעים את זה. המקום שאפשר לאתר בו את כל ילדי ישראל בגיל הרך - כי

כל ילדי ישראל מגיעים אליו - זה טיפות-חלב. אנחנו משתדלים - לא תמיד בהצלחה,

ואנחנו עובדים על זה יותר ויותר - לאתר את הילדים בגיל רך. אני הושבת שאפשר

לאתר את רוב הבעיות בגיל צעיר, ואפילו בעיות דיסלקציה, משום שלחלק מהילדים

הדיסלקטים יש איחור בדיבור. עם בדיקה טובה, אני מהמרת שאפשר לאתר 80% מהילדים.

אנחנו רוצים להכניס עכשיו לטיפות-חלב בדיקה לגיל 4 ,כדי לאתר מוקדם ככל האפשר;

דווקא המשאבים לבדיקה הזאת אינם גדולים, כי המקומות ישנם והאנשים ישנם.

האיבחון המוסמך ביותר של ילדים נעשה במכונים להתפתחות הילד. ועדה מטעם

משרד הבריאות הוציאה קריטריונים איך עושים איבחון נכון ומתי עושים איבחון נכון

- כי אכן צצים מיני-מכונים וכל מיני שרלטנים שנכנסים לתחום האיבחון -

והקריטריונים האלה מונחים אצל מנכ"ל משרד הבריאות. לסיכום, רציתי להגיד שהרופא

הוא חלק מהעניין, שהאיבחון צריך להיעשות בגיל צעיר, וחלק מהילדים גם מקבלים

טיפול ברטלין או טיפול אהר וצריכים לעבור בדיקות נוירולוגיות.

ברצוני לשאול אותך האם יש שיתוף פעולה בין המשרדים, ברמת בית-הספר, ברמת

העירונית וברמת של המדיניות. כי אני שומע שיש כאן הגדרות שונות שסותרות זו את

זו.

דייר שי חרמון;

זה נכון, ומבחינה זאת אני רואה בברכה שיושבים כאן נציגי משרד החינוך

ונציגי משרד הבריאות.

זה לא קורה הרבה?

בנושא שלי זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. יש עכשיו ועדה מטעם משרד החינוך

שמוציאה סילבוס לגיל שנתיים, וגם אנחנו, נציגי משרד הבריאות, יושבים שם. כי

ככל שהגיל יותר צעיר, יותר קוראים לרופאי הילדים, כך שיש מפגשים. ברמה

המקומית, יש מפגשים מאוד רציניים, בעיקר בין הגנים לבין המכונים להתפתחות

הילד, כי כל מכון י ודע מי השירות הפסיכולוגי והגנים הטיפוליים סביבו. ברמת

בית-הספר זה מתחיל להיות יותר מסובך, אבל יש קשר. למשל, אני עובדת בתל-השומר,

ויש לנו קשר עם בתי-ספר. אני לא יכולה להגיד שבכל הארץ יש קשר, ולא לכל בתי-

הספר יש קשר, אבל משתדלים שיהיה קשר כזה. בתי-הספר מקבלים את האיבחונים של

המכונים, כי הם מורכבים מאיבחון של רופא, בדרך כלל נוירולוג או רופא התפתחותי,

פסיכולוג חינוכי או קליני, הרבה פעמים עובד סוציאלי, מרפאה בעיסוק, קלינאי

תקשורת, ובהחלט כן צריך להיות קשר. יש עוד מה לעשות ויש דברים שצריכים לשפר

אותם, אבל לא נכון להגיד שאין כלום.

יש לי תחושה שבקטע הזה מערכת החינוך, במובן הפדגוגי ובחוזרי מנכ"ל,

מקדימה את הקטע הרפואי. זה נכון?

זה לא נכון, משום שאני בטוחה שהבעיות של הילדים לא צצות פתאום בכיתה ה',

אצל מעט מאוד ילדים זה יצוץ בכיתה ה'. רוב הבעיות מתהילות בגן, בבעיות

הסתגלות; הגננת מתחילה להגיד שהילד לא בסדר ואז האמא אומרת שהגננת לא בסדר.

זה בדרך כלל קורה עם ילדים שמפריעים או בולטים; כאשר הילדים שקטים, לא

מרגישים שיש להם בעיה ולא מגיעים אליהם.

אני נותנת קרדיט לגננות ולמורות, שהן באמת קיבלו הכשרה טובה - להוציא

יוצאים מן הכלל - וגננת טובה תדע לאתר בגן ילד שלא מספיק מסתגל, לא מצייר יפה,

לא עונה לה כמו שצריך ולא מרוכז. נוסף לזה, יש לנו בדיקות שיגרה; למשל, בכל

הארץ יש בדיקה בגיל שנתיים וחצי - שעכשיו תירגמנו אותה לערבית ואנחנו עובדים

במיגזר הערבי - כדי לאתר ילדי עם ליקויי-דיבור, כי אנחנו יודעים שליקויי-דיבור

מובילים לליקויי-למידה. נעשים המון דברים, צריך לחזק אותם וצריך שהם ייעשו בכל

המקומות.



ב' גבירץ;

אני מארגון הורים ארצי ואם לילד בן 8 וחצי, ואדבר פה כאם וכנציגת ארגון

ההורים. הילד שלי לומד בכיתה קטנה בבית-ספר רגיל. דיברתם הרבה על ילדים

שצריכים איבהון - האיבחון של הבן שלי עולה לי 800-500 שקל פעם בשנה, וזה לא

נורא, אבל אני משלמת למרפאה בעיסוק, למרפאה בדיבור ולפסיכולוג בסה"כ 1,500 שקל

כל חודש.

חיכיתי לזה - זו פשוט משהטת תשלומים! אני אומר זאת על-סמך ידע אישי.

בעלי יוצא לעבודה ב-5:00 בבוקר וחוזר ב-8:00 בערב, כדי לאפשר לנו את

ה"שמנת" הזאת. קופת-חולים לאומית משתתפת ב-20 ש"ח לכל שיעור, קופת-חולים כללית

בכלל לא מכירה בזה.

תלוי באיזה גיל.

אני מדברת על גיל בית-הספר. עד גיל בית-הספר הבן שלי היה בגן טיפולי

וקיבל ריפוי בעיסוק וריפוי בדיבור. מאז שהוא הגיע לבית-הספר, יש לו הצי שעה

בשבוע עם מרפאה בדיבור, וזו טיפה בים. אני פונה אל נציגי משרד החינוך ומשרד

הבריאות - הגיע הזמן שתעשו יד אהת, כדי שהילדים יקבלו את כל הטיפולים הפארא-

רפואיים בתוך בית-הספר, ושההורים לא יכרעו תחת נטל התשלומים עבור טיפולים

פרטיים. אני יכולה להרשות לעצמי, אבל יש הורים שלא יכולים להרשות לעצמם. אם יש

ארגונים כמו הל"ה שצועקים הצילו, שלוקחים ילדים טעוני-טיפוח ומגדירים אותם

כהינוך מיוהד - הם צודקים, כי מצד אחד הם לא יכולים לשלם את הטיפולים הפרטיים

ומצד שני הם לא רוצים שהילד שלהם ילך לחינוך מיוחד, כי הוא צריך להיות בחינוך

רגיל ולקבל את הטיפול בחינוך הרגיל.

עי עינת;

יש הורים שיש להם שניים-שלושה ילדים כאלה, ואז העול הוא כפול ומכופל.

בי גבירץ;

לכן אני חושבת שבתוך מערכת החינוך הרגיל צריך להיות תקציב לחינוך מתקן,

וגם משרד הבריאות צריך להשתתף בעניין הזה.

ד"ר בי גרוס;

אני מייצג את שירותי האישפוז במשרד הבריאות. לגבי הטיפולים הפארא-רפואיים

- לפני חצי שנה ישבה ועדה משותפת למשרד הבריאות ולאגף לחינוך מיוחד במשרד

ההינוך, כדי לקבוע את הסטנדרטים וכמות הטיפולים הדרושה בכל המקצועות - ריפוי

בדיבור, ריפוי בעיסוק ופסיכולוגים. אני הייתי יו"ר הוועדה, יהד עם מר עזרא

מיכאלי מהאגף לחינוך מיוחד. הגשנו המלצות לסטנדרטים לטיפול פארא-רפואי בכל

המסגרות - החינוך המיוחד והחינוך הרגיל, כי גם ילד שנמצא בחינוך הרגיל, זכאי

לטיפולים כאלה. ההמלצות הועברו לאגף לחינוך מיוחד של משרד החינוך, אבל הם

מתקשים ליישם אותן. הבעיה היא כמובן תקציבית.



ח' יגודה;

אני מארגון הורים ארצי. כמו שאמר ד"ר גרוס, הוועדה קבעה סטנדרטים שנותנים

את המינימום ולא את מה שהילד צריך, אבל זה כבר נושא אחר. לנושא הדיון, כל מה

שנאמר כאן היה נכון ואינני רוצה לחזור על כך. הארגון שלנו מאוד רוצה ללחוץ על

החינוך הרגיל לקחת יותר אחריות על מה שקורה. אנחנו מטפלים בחינוך המיוחד,

ואנחנו מעוניינים רק בילדים שזקוקים לחינוך המיוחד, אבל אימצנו את הילדים

הדיסלקטים ולקויי-המידה, בגלל שהם נפלטו מהחינוך הרגיל, שלא מטפל בהם.

זה כמו שמאשפזים נרקומנים בבית-חולים לחולי נפש.

חי יגודה;

אנחנו רוצים להחזיר את הילדים לחינוך הרגיל, וששם יטפלו בהם. דיברו כאן

על ועדות ההשמה. מדוע ההורים צריכים להגיע לפורום של ועדת השמה, כאשר הילד

בסך-הכל צריך כמה שעות עזרה של מורה מתקנת? להרבה הורים אין כסף לתת את זה

באופן פרטי, אבל הם מסרבים ללכת לוועדת ההשמה, כדי שהילד לא יקבל את הסטיגמה

של החינוך המיוחד. זה חייב להיפסק, בחינוך הרגיל חייב להיות מרכז לימודי בכל

בית-ספר. 40 מרכזים זה לא מספיק! בכל בית-ספר צריך להיות מרכז טיפולי, שילדים

יוכלו לבוא לשם אחרי שעות הלימודים ולהכין את השיעורים בעזרת מורים מוסמכים.

זה יעזור לאוכלוסיה די גדולה של ילדים.

לגבי המורים, אפילו בקרב המורים של החינוך הרגיל, יש זלזול כלפי החינוך

חמיוחד. נכון שיש שיפור, אך צריכה להיות יותר מודעות.

אני מקבלת הרבה פניות מהורים שילדיהם מאובחנים בגיל ההתבגרות, גיל 16-15,

והם שואלים לאן הם יכולים לפנות כדי לקבל עזרה. אני שואלת מה קרה לחינוך הרגיל

שחיכו כל-כך הרבה זמן? יכול להיות שהילד היה שקט ולא הפריע, אז היה יותר נוח

להתעלם וכך הוא העביר את השנים. אבל היום, כשאולי יש יותר מודעות, וההורים

רוצים לעזור לילד - אין להם לאן לפנות.

אני יו"ר ארגון המורים לחינוך מיוחד. אני יושבת כאן ומקשיבה, וזה נשמע לי

כעין בומרנג. מדברים כל הזמן על תקציבים - כל זמן שלא יוקטן הילדים בכיתות, כל

זמן שלא יתחילו מזה באופן שורשי ביותר, לא נוכל לדבר כאן על שום דבר. כי

לדעתי, כל הצרות מתחילות מזה שמספר הילדים בכיתה הוא כל-כך גדול, וכמו שאמר

דייר לוין, אי-אפשר להאשים מורים שהם לא מכירים את התלמידים ולא יכולים לעמוד

על טיבם. זה דבר בסיסי, שממנו צריך להתחיל בכל משא-ומתן שיהיה בוועדות החינוך.

אני מסכימה מאוד עם ד"ר חרמון, אבל לפי דעתי צריך לחוקק חוק, שכל ילד יעבור

איבחון יסודי כאשר הוא מגיע לגן.

אנחנו מכניסים עכשיו בטיפות-חלב בדיקת סינון בגיל ארבע, ואנחנו באמת

רוצים שאת, כנציגת המורים, תעזרי לנו בעניין. יש יתרון בכך שהבדיקה נעשית

בטיפות-חלב ולא בתוך המערכת, כי זו דרך להכניס בדיקת סינון שאינה מאיימת.

אני עדיין מורה בשטח, בחינוך מיוחד, ואני עובדת בבית-ספר מיוחד מאוד,

בית-ספר ברושים בתל-אביב; יש בו ילדים אינטליגנטים עם IQגבוה, שיש להם בעיות

התנהגות, וביניהם פתאום התגלה ילד שצריך להגיע לחטיבה דיסלקטית. גם אצלנו לקח



זמן עד שגילינו ועלינו על הבעיה שלו, ועכשיו הוא נמצא בבית-ספר של תע"ש ומאוד

מצליח. כפי שאמרתי, כל משא-ומתן בוועדת חינוך צריך להתחיל מהקטנת מספר הילדים.

לגבי האיבחון שאני מדברת עליו, אני לא מומחית בנושא הרפואי ואינני יודעת מהו

הגיל הנכון לעשות את זה, כדי להקדים את הרפואה למכה.

מה לדעתך מספר הילדים הרצוי בכיתה?

המספר האידיאלי הוא 30-27, אבל יש רצוי ויש מצוי, אז לפחות שלא יהיו יותר

מ-35 ילדים בכיתה. אם נקטין את מספר הילדים בכיתה ל-30, נחסוך הרבה מאוד כספים

בכל התחומים - גם בעיות לימודיות וגם בעיות פשיעה.

אני רוצה להתייחס גם לכיתה המשולבת שרבקה קידרון דיברה עליה - זה פרוייקט

שהתחיל בסך-הכל לפני שנתיים-שלוש. אתמול ישבתי בוועדת חינוך של תל-אביב בנושא

הזה, ויצאתי שם בקריאה שכל מורה מחינוך רגיל שתעבוד בכיתה משולבת, תתחייב קודם

כל לעבור קורס של חינוך מיוחד, כדי שבין שתי המורות שעובדות בכיתה הזו יהיה

שילוב-עבודה והבנה. הלוואי והיו הופכים את הקערה על-פיה במכללות, ומה שנקרא

היום חינוך מיוחד היה כללי, וממנו היו יוצאים לחינוך רגיל וכו'. אם היו עושים

זאת, הרבה דברים היו נמנעים במדינה - פשע, סמים - היו מצילים הרבה נפשות.

אי פולק;

אני מנהלת פניות הציבור במועצה לשלום הילד. אנחנו מקבלים המון פניות

בתחום החינוך, לגבי בעיות הסתגלות במערכת. הרבה פעמים זה באמת עניין שההורים

מתקשים לקבל שלילד שלהם יש בעיה והם זקוקים לעזרה. אבל אני חייבת לומר שמה

שאנחנו מוצאים בשטח הוא, שאנשי מערכת החינוך, עד למפקחים, מאוד-מאוד הגנתיים

כלפי המערכת. זאת אומרת, הם דוחים על הסף את הפנייה של ההורים, גם כשזה נכון

וגם כשזה לא נכון, דחייה די פוגעת, גם אם הבעיה היא יותר בבית או אצל ההורים,

צריך להתייחס לצרכים של ההורים, ולא עושים את זה מספיק. אין עובדים סוציאליים

במערכת, ניסו להוציא את כל העובדים הסוציאליים מהחינוך המיוחד. למשל, בבית-ספר

ברושים בירושלים היתה עובדת סוציאלית; כאשר היא עזבה, לא הכניסו אחרת במקומה.

רק אחרי הפגנות וצעקות, הכניסו עובדת סוציאלית חדשה. אבל זה לא נקרא סדר

עדיפויות. ההורים צריכים להיות בדרגה גבוהה בסדר העדיפויות של מערכת החינוך

המיוחד, וצריך לחשוב איך לעזור להם. אני במועצה לשלום הילד, פונה לכל המפקחים

ומקבלת תמיד אותן תשובות, ומכתבי התשובה להורים מאוד פוגעים.

רבקה קידרון, אני רוצח לשאול אותך שאלה - האם יכולה להיות אחריות

פונקציונלית בכל בית-ספר? נניח שהמנהל היה מטיל על מורה - לצורך העניין הטוב

והרגיש ביותר מנקודת מבטו - לרכז את כל נושא האיתור והליקוט ברמת בית-הספר?

בכל בית-ספר צריכה להיות יועצת. בחלק מבתי-הספר הוציאו את היועצים בגלל

סיבות תקציביות, ואני מדגישה את זה - היו יועצים והיום יש רק בחלק מבתי-הספר.

זה דבר חמור ביותר, כי היועצת היא איש מקצוע, ובידיה צריכים להיות מרוכזים

הדברים האלה.

אני רוצה לדבר על הדיסכלכוליה. זה נושא שפוגע בהמון ילדים, שלא יכולים

לקבל תעודת בגרות, למרות שיש להם הישגים מאוד יפים בכל המקצועות מלבד מתמטיקה.



היו"ר א' יחזקאל;

אני מצטער, אך הזמן לא מאפשר. נתייחס לזה בסיכום.

מי מזרחי;

אני ממועצת הנוער. אני מוגדר כקשה-למידה, בגלל בעיות מוטוריות במהירות של

כתיבה. בגן עשו לי איבחון, כי ההורים ביקשו איבחון כדי להשאיר אותי עוד שנה

בגן ולבדוק מה אפשר לעשות. בהתחלה הגננת אמרה שלא צריך, אך בסוף שלחו אותי

לאיבחון אצל נוירולוג, והוא קבע שאין לי כלום ואני בסדר גמור. כך זה נגרר עד

כיתה הי, ואז ראו שיש לי בעיות במהירות של כתיבה וזה המשיך להיגרר. כשהגעתי

ללימוד שפות, למשל, היה לי מאוד קשה. עברתי לחטיבת-ביניים, וכשעברנו מערבית

מדוברת לערבית ספרותית, לא יכולתי ללמוד את השפה הזאת בגלל שהציור של האותיות

קשה יותר, והיום אני לומד צרפתית שהיא פחות שימושית מערבית, ואני לא כל-כך

מצליח בזה. נחסמו בפניי הרבה דלתות.

הרגשתי היא, שאין רצף - יש קצוות, אך אין רצף מההתחלה ועד הסוף. אין

דיווחי רצף ואין איבחוני רצף, ולדעתי זה לא טוב.

הבעיה היא המורה. אני מסכים עם הנקודה שנציגת הסתדרות המורים התמקדה בה;

הקטנת מספר התלמידים בכיתות - לפחות מ-40 ל-35 - צריכה להיות המגמה של כל

מערכת החינוך, אבל לגבי הילדים קשיי-הלמידה והדיסלקטים, העניין הזה מאוד

קריטי. אני חושב שהבעיה קשה יותר בשכבות החלשות - בעיירות פיתוח, בשכונות עוני

וביישובים הערביים. אם אעלה את נושא היישובים הערביים, אני חושב שהבעיה שם

יותר חמורה וממוצע הילדים קשי-הלמידה חוא הרבה יותר גבוה. רווחים אצלנו בתוך

המשפחה ---

יכול להיות שאצלכם גם יותר מדחיקים את זה?

עי דראושה;

מדחיקים, אבל בדרך-כלל הילדים הללו נפלטים מהחינוך, ובהעדר מסגרות, הם לא

בדרך-כלל לא נקלטים במסגרת אחרת ומגיעים לשוק העבודה, לעבריינות, לסמים,

לזנות, הנזק הרבה יותר חמור; יש ראיסים שמחכים לילדים חללו, ומושכים אותם

לכיוונים שליליים. לצערי הרב, משרד החינוך לא הקציב את התקציבים הדרושים ולא

היקצה את הכלים הנחוצים לטיפול בבעיה. תמיד 'אין תקנים'. אני בעצמי טיפלתי

בבעיה הזאת כמה פעמים, אבל הגישה אטומה לגמרי - חושבים שאם מדובר בילדים

ערביים, אפשר לסבול את התופעה.

זה ממש עיוות של המציאות.

התוצאה היא - כאשר אנחנו מדברים על נשירה של 55% מהתלמידים הערביים

מבית-הספר התיכון - שכמעט כל התלמידים קשי-הלמידה נפלטים. אין אף תלמיד כזה

שזוכה לסיים בית-ספר תיכון, ורבים מהם נפלטים כבר בבית-הספר היסודי ובחטיבת-

הביניים. 15% מאלה שנפלטים ממערכת החינוך בחטיבות-הביניים, הם בדרך כלל ילדים

עם קשיי-למידה. בהעדר מסגרת שתקלוט אותם, הם על תקן של אנאלפביתים; הם אפילו

לא יודעים לצייר את האותיות הערביות ולא לקרוא את האותיות. זו תופעה חמורה



ביותר, ואני חושב שהוועדה הזאת צריכה להוגי יחס לנושא, לדרבן את משרד החינוך

להקציב את התקציבים הדרושים, לפעול להקטנת מספר התלמידים וגם להקצות התקנים

הדרושים לטפל בבעיה,

ברצוני לשאול את הרופאים: יש לי התחבטות, ואני רוצה לשמוע את דעתכם - האם

דיסלקציה זה עניין גנטי?

דיסלקציה זה מין משהו מעניין, אנשים מאוד אוהבים להגיד דיסלקציה, אבל

בעצם צריך לדבר על ליקויי-למידה. דיסלקציה זה באמת חלק מליקויי-הלמידה, וגם

היא מאוד מורכבת. יש נטייה לחשוב שהעניין של ליקויי-למידה הוא משפהתי, כי

אנחנו לא יכולים לדבר על משהו גנטי, איננו יודעים את הקוד הגנטי, ודאי לא ברמה

של כרומוזומים. לכן אנהנו אומרים שיש משהו משפחתי. אני יכולה להגיד מהנסיון

שלי שזה הרבה יותר נפוץ אצל בנים, זה נפוץ כמעט פי תשע בבנים. הרבה פעמים אני

רואה ילד שבא אלי והאמא מאוד מודאגת, והאבא אומר 'שטויות, זה כלום. גם אצלי זה

היה כך'. מסתבר, שהאבא הוא בדיוק כמו הילד - המורים הוציאו אותי מבית-הספר -

שאלתי את השאלה הזאת, כי בדיוק התשובות האלה ניתנות. אחשוף עכשיו קטע

אישי - לי היתה בעיה, עד כיתה מסויימת לא ידעתי א"ב בעברית. עד היום כאשר

מבקשים ממני לחזור על הא"ב, אני לא יודע. ועכשיו, לבת שלי יש בעיות למידה.

אני רוצה להגיב על מה שנאמר פה לגבי המיגזר הערבי. נכון שבמיגזר הערבי

הנושא הזה התחיל הרבה יותר במאוחר, אבל בשנים האחרונות המיגזר הערבי, יחסית,

קיבל הרבה יותר תקציבים. חה"כ דראושה, אני מציעה לך להיפגש. עם אחסאן בשארה.

בישיבת המפקחים הוא הודה בפירוש, שאין לו טענות משום שהוא קיבל יותר תקציבים

ממי גזרים אחרים.

פגשתי אותו בשבוע שעבר, ואני מכיר את הבעיות. אין תקציבים ואין משאבים,

וכל שנה מקצצים בתקנים.

גב' קידרון, סיכמנו שבתחום שאת אמונה עליו - ואנחנו באמת מעריכים את

עבודתך-גם במיגזר היהודי אין מספיק תקציבים. אני לא רוצה להתייחס כרגע

לפקידים של המיגזר הערבי במשרד החינוך, אך לצורך העניין בואי נאמר שסביר להניח

שהמיגזר הערבי, שבדרך כלל מופלה לרעה, מופלה מבחינה תקציבית גם בנושא הזה.

בנושא הזה האפליה עוד יותר גדולה מאשר בתחומים האחרים.

אני מוכנה להיפגש איתך ועם אחסאן בשארה, כדי לדון בנושא הזה.

אני רוצה לחזור להערה שלי בקשר לקשיי וליקויי למידה, כי זה שייך לעניין

שאנחנו מדברים עליו, כמו שאנחנו רואים, גם דייר חרמון וגם אני ממשרד חבריאות

אבל יש לנו חילוקי דעות. אני רוצח לתת לכם דוגמא על קשיי למידה שאינם גנטיים,

וחם מסוג אחר לגמרי, ואתח אף פעם לא יודע מראש אם הם כאלח או אחרים. מעשה בילד

שלא חיה יכול בשום פנים ואופן להבחין בין סימני חניקוד העבריים - פתח, קמץ,

חיריק חיו אצלו אותו הדבר. הילד הזה היה בטיפול, ואחרי שהתברר לו עניין כלשהו

שמאוד העסיק אותו ושאיננו שייך בכלל להפרעות בלמידה, בקשר להבדלים בין גבר

לאשה, פתאום זה הצליח לו עם הנקודות. הוא אמר למטפלת שלו: יאה, לפי מה שתלוי

לאל"ף בין הרגליים יודעים אם זה אל"ף של אבא או אל"ף של אמא'. מאותו רגע

שנפתרה אצלו בעיה שהיתה בכלל בתחום האמוציונלי, הוא התחיל לנקד ולקרוא נכון.

ישנם גם ילדים כאלה, וזה לא צודק לקרוא להם לקויי-למידה.

ר' קפלן;

שמי רות קפלן, ואני אם לילד דיסלקטי. אם הוא ישמע שאני אומרת 'ילד', הוא

ודאי יכעס אלי, כי הוא כבר גמר בגרות, בממוצע של 8, למרות ועדת החריגים ולמרות

מסגרת בית-הספר; הוא סיים את הצבא, גם שם הוא היה צריך להיאבק כדי לקבל כושר

קרבי גבוה, והוא גמר את הסיירת. בכל אופן, לא הייתי מעיזה להופיע פה כאשר הוא

היה עדיין במערכת החינוך. עכשיו אני כל יום מברכת על כך שאני לא צריכה לקום

בבוקר ולראות מה יש לי ללמוד היום ואיזה עמודים אני צריכה לסכם, כדי לעזור לבן

שלי להכין את שיעורי חבית שהוא צריך לעשות.

אני רוצה לתת שני נתונים נוספים - ראשית כל, אני עובדת סוציאלית במקצועי;

שנית, אני עובדת כנסת, והייתי מזכירת ועדת החינוך. ואם לי היה קשה, תארו לכם

כמה קשה לכל האחרים. כשאני מדברת כרגע, אני ממש מתרגשת, למרות שאני מרצה

במקצועי, כי ההשפלות שאני עברתי כאם, כהורה, מבלי שאיש התכוון, מבלי שהמורים

התכוונו, מבלי שהיועצת התכוונה כשבאתי והיא אמרה לי 'את אמא מתערבת' - עובדה

שאני עדיין מתרגשת וחשה את זה. אמנם זה היה לפני 15 שנה, כך שמערכת החינוך עוד

לא היתה בנויה לכך ולא הכירה את העניין. במקרה, בגלל המקצוע שלי, קצת למדתי על

זה. אני זו שגרמתי שתהיה תוכנית בטלוויזיה על הנושא הזה ב"שמיניות באוויר" -

המפיקה באה לביתי וראתה ב-11:00 בלילה אותי מסכמת היסטוריה ואת בעלי מסכם

'תגידו, מה זה?', אמרנו לח: 'קדימה, צאי עם זה לתקשורת,

תעשי משהו!'.

אני חושבת שהדבר המרכזי שצריך להיות מודעים לו, זה ראשית כל שלהורה יש

חלק בחינוך הילד. אני מסכימה עם מה שאמרה אליס פולק, ההורה הוא לא נודניק,

איכפת לו. ודאי שלפעמים הוא מגן, אבל בואו תעזרו לנו! אני, עם היכולת שלי -

ואני לא מצטנעת - פחדתי לבוא לבית-הספר. כתבתי מכתבים למורה, שמא אגיד איזושהי

מילה וזה יפגע בבן שלי. לכן הצבתי לי משימה - אני נוסעת לסמינרים למורים, אני

מדברת בפני הכיתות ומסבירה מה זה להיות אמא לילד דיסלקטי. אני מספרת להם הכל,

ואומרת להם שיתייחסו להורים. אבל תדעו לכם, גם הסמינרים מזמינים אותי למסלול

של החינוך המיוחד. אבל זו גם דרך, זו התחלה, ואני מניחה שגם אגודת ניצן עושה

את זה. .

אני חושבת שהדבר המרכזי זו העבודה היומיומית. המאמץ הבלתי נלאה להגיע

לאיזושהי רמה. אני לא מדברת על ההוצאות הכספיות, כפי שאמרתי אני יכולתי, אבל

אחרים לא יכולים. אני מצאתי מסגרת משגעת בירושלים שחצילה אותנו.

לגבי ועדת חריגים - כאשר סוף-סוף הבן שלי אובחן כדיסלקטי, זו היתה בהחלט

הקלה, משום שיש רגעים שההורה אומר: 'אולי באמת הילד שלי הוא מפגר? אולי יש לו

ליקוי אחר?' זה מאוד מפחיד. אני לא אשכח את ההגיגה שהיתה לי ביום שהוא היה

באיבחון, לקראת המבחן הראשון בלשון. אני הכרתי את כל יושבי-הראש של ועדת



החריגים, אבל אף פעם לא ביקשתי משהו אישי. אני רוצה לספר לכם מקרה שהיה לנו:

הבן שלי רצה שיהיה לו 8 במתמטיקה, והוא למד לקראת זה 24 שעות ביממה. משום מה,

אינני יודעת למה, למתמטיקה צריך אישור מיוחד לוועדת חריגים, וסוף-סוף קיבלנו

את האישור המיוחד. עברו שבוע, שבועיים, שלושה, והבן שלי לא קיבל תשובה מוועדת

החריגים. ביום הבחינה הוא נכנס לאולם עם כולם, ואמרתי למנהל: 'אולי בכל זאת

תטלפן למנהל ועדת חריגים ותשאל מה קורה'. באמצע הבחינה, שהיתה מאוד קשה לילד

הוא לא יכול לקבל את ההקלות.

מה שאני רוצה לומר, שהחוויות הן יומיומיות. אתה קם בבוקר עם זה והולך

לישון עם זה. אני זוכרת שבתחילת השנה, כאשר היינו מקבלים את רשימת הספרים, לא

ישנתי בלילה - כבר חשבתי על 'מעמוד 280 עד 350, תקרא ותענה על שאלות'. נכון,

הייתי כותבת עבור הבן שלי את השיעורים, משום שאף אחד אחר לא עשה את זה! אני

מכירה את חנות הספרים תמיר, כי למדתי להיות מורה... למדתי איך שואלים שאלות,

הייתי מדמיינת את הבחינות שתהיינה לו. שוב, היום זה שונה.

לא הרבה.

אני בטוחה אצל חלק מהמורים זה שונה. אבל אם מערכת ההינוך לא תעשה משהו

בהכשרת המורים, ובעבודה היומיומית, ההשפלה שהורים כמוני עוברים - וגם הילד -

זה דבר בלתי נסבל, ואני רואה שההרגשה הזאת עוד לא עברה לי. אני באמת מאוד מודה

על הישיבה, אבל יש עוד המון מה לעשות, ותשתמשו גם באנשים כמוני.

אני מבקשת להעלות בקצרה את נושא הדיסכלכוליה.

אני מצטער, בעוד כמה דקות מתחילה ישיבת המליאה, אבל תהיינה עוד ישיבות

בנושא הזה. אני הושבת שהמטרה הראשונית של הישיבה - וצריך להודות על כך לחה"כ

בורג, יו"ר הוועדה - היא לעורר את המודעות, והיא בוודאי תפורסם ותעורר. אני

נתהיל ברמה של ההורים, מתברר שבאיזשהו מקום לכל אחד יש כבר את המכר

שלו, הקרוב שלו, ובכל קבוצה יש את אותו אחד שידוע כדיסלקטי או כסובל מקשיי

למידה. אני פונה להורים, וכולל גם את עצמי - לפעמים אני עסוק מאוד, אבל לא

אעבור את היום בלי לשאול את רעייתי: 'מה הילדה למדה? מה קורה? במה היא מתקשה?

איזה אותו היא מאבחנת?'. כלומר, חובת האחריות - אין גם הרבה ברירה - היא על

ההורים. אני לא מדבר כרגע על האלמנט התקציבי, ואנשים הוסכים לפעמים מן הלחם

על-מנת לדאוג ללימודי הילד, כי היום לשמחתי יש לא מעט שרואים את החינוך כחשוב

מאוכל. אני חושב שהמגמה הזו היא חשובה, כי ילד כזה שאיננו מאובחן, "גמור" לכל

ימי חייו. אינני רוצה שאנחנו נחסל את ילדינו בחוסר רגישותנו. אנחנו הורים עם

קריירות למיניהן, אך העניין הזה חשוב מאוד, וההורים הם הראשונים שצריכים לטפל

בכך.

לגבי מערכת החינוך. ראשית, אני חושב שהמודעות קיימת, יש גידול בעמוקת

ההתייחסות לנושא, אבל בנושאים התקציביים-הארגוניים, נדמה לי שמערכת החינוך

נוהגת בנושא הזה בצורה דיסלקטית. את הקטע הזה היא לא מבינה. היא לא מבינה

שלאשה כזו נפלאה ולעוד נשים שעושות את העבודה - ואינני משבח סתם - אין גיבוי!

הילד מגיע לכיתה אי, ופתאום הוא מרגיש הוא מוזנח ומושם בצד, בספסל האחורי. זה

קשה מאוד להורים וגם לילד. אני נלחמתי ולא ויתרתי עד שהבת שלי עברה לשבת

בשולהן הראשון בכיתה. העניין הזה היה בשבילי יותר מסמלי. כלומר, ההתייחסות

והמודעות ברמת בית-הספר צריכה להיות יותר גדולה. אני הושב שיש לטפל גם בנגזרת

התקציבית - אין ד' תקציבים לנושא הזה, ובעיני זה מחדל קשה. אני יודע שהכל זה



עניינן של סדר עדיפויות בתקציב, ואני חושב שמשרד החינוך צריך לתת על כך את

הדעת. אנחנו רוצים לגבות אותך, רבקה קידרון, יש לך פה פרטנרים שטוענים שלנושא

הזה צריך גם גיבוי ארגוני. צריך להיות איתור, ליקוט ואגירה. בחלומי אני רוצה

לראות ילד שמאתרים אותו מגיל צעיר - לא בסטיגמה של מסכן, כי הוא לא מסכן - אלא

טיפול שפותר את הבעיה, כמו המשקפיים שפתרו לי את קוצר הראייה בכיתה א'.

מהבחינה הזאת, חשוב לאתר את התלמידים הללו, ללקט אותם, לאגור אותם, לרשום

אותם, כי אני רוצה שהם יגיעו לצבא ולבגרות כאנשים נורמטיביים בחברה הישראלית.

אנחנו פשוט מייצרים פה אנשים חריגים לאלוהים. זה לא נכון, לא הגון ולא מקובל -

הם יכולים לתרום הרבה לחברה!

אני אומר את הדבר הזה, כי כל פעם מגיעים כאן למשוואה התקציבית. במיגזר

הערבי זה ודאי נכון -ראיתי ילדים שמתייחסים אליהם כאל מפגרים, וכשהם באים

לעבוד אצלנו, אני גם רואה איך הראיסים ואיך הקבלנים מתייחסים אליהם; הם אפילו

לא עומדים על דעתם, כי מגיל אפס אמרו שהם כבר לא ראויים.

מנצלים אותם מילדות.

זה ניצול של ילדים, שמעורר טעם מר.

אבל במיגזר הערבי לא קיימת מודעות של ההורים.

היו"ר א' יחזקאל;

כאשר מדברים על ההורים יש בעיה - בהתחלה יש הרצון להסתיר, אחר-כך הרצון

לא לדעת ולהתכחש, ואחר-כך בא הרצון לטפל וזה עולה כסף.

במיגזר הערבי יש גם בעיה סוציו-אקונומית. 60% מהם מתחת לקו העוני.

הנושא הכספי הוא באמת קשה. גם בניצן משלמים, אבל במיגזר הפרטי משלמים פי

שלושה, ארבעה וחמישה, וזה הופך להיות מס חודשי קבוע עד סוף הלימודים. זה תשלום

כרוני, זו מעמסה כרונית שהולכת ומתפתחת עם הזמן. לכן, למה להמציא את הגלגל

מחדש? בואו נשתמש כרגע בניצן, שאני מברך את עבודתו. יש לנו כבר משהו מן המוכן,

תמצאו איפוא מודל משוואתי שמתקצב את הנושא, וכשתביאו תקציבים, תביאו אותם

לניצן. כי אני שומע תגובות מעשרות הורים, שנעשית שם עבודה יפה, עבודה של אנשים

מקצועיים, עם הקפדה, עם מאור פנים, ולא מתייחסים לילד ולאמא כאל צמד נכים.

גי פלדמן;

למה אתה אומר "תביאו" ולא אומר "נביא", כולנו יחד?

היו"ר א' יחזקאל;

כי אני לא הרשות המבצעת.

גי פלדמן;

אבל אתה יותר קרוב מאיתנו לרשות המבצעת.

היו"ר א' יחזקאל;

הלוואי! העירו לי כאן הערה נכונה - יש ליצור אווירה שכאשר ילד לומד

בניצן, בבית-הספר שלו, במערכת הממוסדת, יקבלו זאת במאור פנים, ולא יתייחסו

לתלמיד הזה כאל ילד שנגרר במעלה ההר.

כשהבן שלי היה בשמינית, הוא למד לבחינות הבגרות - בהסכמת בית-הספר -

במסגרת הפרטית שמצאנו לו. זה התקבל, והוא הצליח בבגרות נהדר! (עד האישור

במתמטיקה שלא הגיע).

אני אומר שמערכת החינוך היא חלק מרכזי בנושא. כבר למדתי בימי חלדי הקצרים

בוועדת החינוך מה הם חוזרי מנכ"ל ואיך אפשר להתייחס אליהם כמכלול, כחלקים,

כמשפטים, ולעתים כדפים ריקים, ואינני מזלזל בחוזרי מנכ"ל. לכן אני שואל -

מכיוון שכבר התחיל תהליך מסויים, האם ניתן לאתר את כל הנקודות הקשורות לבעיית

הילדים קשיי הלמידה וההתייחסות אליהם, והאם ניתן להפיץ את זה לכל ההורים שבאים

עם ילדיהם לכיתה אי או לגן? כלומר, שמשרד החינוך ילקט ויאגור את המידע בנושא

הזה, וימסור אותו להורה שבא עם ילדו לגן או לכיתה א'. לדעתי זה יכול להיות

רעיון טוב. לגבי הצעתו של רמי בר-גיורא, לצרף קלטות לספרי הלימוד, אני חושב

שצריך להתייחס גם להצעות מן הסוג הזה ולגלות פתיחות.

אני יודע בוודאות - אני אומר את זה גם בשמו של הה"כ בורג - שגם אם הישיבה

הזו היתה אינטימית ולעתים אף מרגשת, הכוונה שהיא תהיה תכליתית. אני יודע גם

מטעמו שלו וגם מטעמנו, חברי הוועדה, שזו ישיבה ראשונה בנושא הזה בקדנציה

הנוכחית, אך בפירוש איננה אחרונה. עכשיו אומר משהו פוליטי ואל תכעסו עליי -

אני מקווה שכל הברי ועדת החינוך, מכל הזרמים, רוצים להתייחס לעניין הזה

ברגישות. יושב פה אביקם בלר מהאוצר, אם אנחנו לא נצליח לתגבר תקציבית את

העניין של החינוך, על כל בעיותיו, אני חושב שלא נעשה את תפקידנו באמונה מלאה.

גי פלדמן;

אני מבקשת לזכור שאחד הדגלים שהמערך יצא איתם הוא החינוך.

היו"ר אי יחזקאל;

לכן אמרתי שחה"כ בורג ואנחנו נמשיך ללוות את העניין. רבקה קידרון, אני

מאוד מבקש ממך; א) את חוזר המנכ"ל המיוחד. ב) אנא עדכני אותנו האם אפשר לממש

את ההצעה שלי לאגור הומר ולרכז אותו, ושבתהילת שנת הלימודים הבאה אולי יופץ

מידע לצרכנים, שמספרם הולך וגדל. שימו לב לסתירה - ככל שהמודעות גדלה, ומספר

הצרכנים גדל, המקורות קטנים. מכיוון שהמודעות גדלה, וזה טוב, ומספר הצרכנים

גדל, ואני שמח על כך - לא שהם לא היו קיימים קודם, פשוט עכשיו מאתרים אותם -

המערכת חייבת לתת תשובות רבות יותר, איכותיות, תקציביות ואירגוניות. במשפט הזה

צריך לסכם, ואני מאמין שלקראת תחילת שנת הלימודים הקרובה אנחנו נפנה אליכם

שוב, ונראה מה עשיתם, בעיקר בעניין האירגוני. תודה רבה.

יושבים פה חברים מאייס"ק, שזה ארגון בינלאומי חינוכי ללא כוונת רווח,

עצמאי, א-פוליטי, הכולל סטודנטים ובוגרי מוסדות להשכלה גבוהה, אשר עניינם

כלכלה וניהול. אני מודה לכם על ההקשבה. אני מודה לכולם. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 00;11.