הכנסת השלוש-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 13

מישיבה של ועדת החינוך והתרבות

יום רביעי. אי תשוו התשנ"ג; (28 באוקטובר 1992). שעה 00;09

תברי הוועדה;

א' בורג - היו"ר

אי אסעד

יי בא-גד

אי הירשזון

שי יהלום

מוזמנים;

עי סלע - מ"מ מנהל המינהל הפדגוגי, משרד החינוך והתרבות

עי מיכאל - מנהל האגף לחינוך מיוחד, משרד החינוך והתרבות

ר' אש - סגן מנהל האגף לשירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך והתרבות

די ורדי - ממונה על יישום חוק חינוך מיוחד ושילוב, משרד החינוך והתרבות

ני ננר - סגנית מנהל גף חינוך מיוחד למינהל ותקציב, משרד החינוך והתרבות

ר' קציר - מנהלת אגף לתינוך יסודי, משרד החינוך והתרבות

ב' נוי - מנהל הקו הפתוח לתלמידים, משרד החינוך והתרבות

א' בלר - משרד האוצר

ר' פינצי - משרד האוצר

ש' פרקש - מנהל אגף שיקום, משרד העבודה והרווחה

מי וינטר - מנהל השירות לילד ולנוער

ג' פלדמן - הסתדרות המורים

די ויצמן - הסתדרות המורים

י' קדמן - המועצה לשלום הילד

שי סבירסקי - ארגון ה.ל.ה

מי אליעזר - ארגון ה.ל.ה

שי זיוד - ארגון ה.ל.ה

ס' בני - ארגון ה.ל.ה

חי בלייבס-דיין - ארגון ה.ל.ה

שי בן-אור - ארגון ה.ל.ה

א' סומר - ארגון הורים ארצי

חי יגודה - ארגון הורים ארצי

עי מועלם - ארגון הורים ארצי

ר' זוהר - עוזר יו"ר המועצה הארצית של אגודת מיח"א

זי גורני - סגן מנהלת שמע

די לוין - מנכ"ל ניצן

יי גלבוע - מנכ"ל אקי"ם

שי שקד - מועצת תלמידים ארצית

עי ארליך - מועצת תלמידים ארצית

מזכירת הוועדה; יי גידלי

יועץ משפטי; מי בוטון

קצרנית; ת' שפנייר

סדר היום; קשיים ביישום חוק התינוך המיוחד.



קשיים ביישום חוק החינור המיוחד

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות בנושא -

הקשיים ביישום חוק החינוך המיוחד. קודם אציג את הנושא

בקצרה, לאחר מכן אבקש מאנשי המשרד להציג את המצאי, כי את הרצוי אנחנו יודעים -

דרושים היום 250-200 מליון דולר ליישום החוק; לאחר מכן האורחים שרוצים, יביעו

את דעתם בנושא ואז ייפתח הדיון. בפתח הישיבה אני רוצה לברך ברכת הדרך וברכת

הצלחה את חה"כ שאול יהלום, שיעמוד מישיבה זאת ואילך בראש ועדת משנה למעקב אחר

יישום תוק החינוך המיוחד ובעיות נוספות שיתעוררו בנושא. אני מברך אותו בברכה

מיוחדת, משום שהיוזמה להקמת הוועדה באה מצידו - זו ועדה שאין בה הילה ואין בה

כותרות אלא רק הרבה מאוד עבודה שחורה ודאגה לזולת - ועל כך אני חושב שכל

האנשים הנוגעים בדבר צריכים להודות לו. שאול, בהצלחה!

ביולי 88' חוקקה הכנסת את חוק החינוך המיוחד. זהו חוק שבא לתקן מצב קשה

מאוד שהיה קיים קודם, ואני מוכר לקבוע בצער שמיום חקיקתו ועד היום - באמת

כאילו לא נחקק. מר עזרא מיכאל, מנהל אגף החינוך המיוחד, הודיע לי שבשנה היוצאת

התקציב היה 7 מליון שקל - עם כל הכבוד, זה עלה תאנה זעיר לערווה ענקית. זה

פשוט כאילו אין חוק - במובן הזה אני בטוח שיש איזשהו סעיף בחוק שמבטיח את הדבר

הזה, אבל אינני מבין איך מישהו עוד לא עתר לבית-הדין הגבוה לצדק בטענה מדוע

החוק לא מיושם במדינה, אלא אם כן אין עילה - אני לא מבין בצד המשפטי. זאת בושה

וחרפה! עלינו לבדוק מה אנחנו יכולים לעשות באופן פרלמנטרי, אם כי אני לא מאמין

שהרבה, חוץ מהלחץ שנצטרך להפעיל באופן מתמיד.

יש מסורת, שאני אף פעם לא מבין אותה, להתעלם מן החריג ולומר שבהריגותו

הוא גם לא ראוי ליחס. אני חושב שהדוגמא הבוטה והבולטת בחריגותה - אבל מסמלת -

היא הילד הקשור בשרשראות ברהט, תמונה שזיעזעה את המדינה לפני שנה או שנתיים.

אפשר לומר שאלו בדואים וזה ברהט וזו מנטליות, אך בסופו של דבר זה סמל להתעלמות

של מערכת שלמה מהאדם החריג. הורה או בן משפחה לעולם לא יכול להתעלם מן החריג.

כואב לו כל יום, נדרשת ממנו תשומת-לב כל יום, רגשות האשם מלוות את ההורה או

המשפחה כל יום, לפעמים האהבה לילד הזה גוזלת הרבה תשומת-לב מילדים אחרים. זה

קשה, קשה מאוד. ואומר משהו עוד יותר רחב מבחינה מערכתית, ולא מבחינה אישית -

הרבה מאוד פעמים מערכת החינוך לא מבינה שילד חריג בכיתה יכול לבנות כיתה או

להרוס כיתה. בהתעלמות וביחס לא ראוי, כיתה יכולה להסתובב סביב החריגות;

ובשימוש נכון בעובדת ההריגות, ברצון ליצור אינטגרציה, לקלוט, לרחם - זאת לא

מילה מיותרת במערכת החינוך - להיות נדיב, להיות רגיש, להיות פתוח, כיתה יכולה

להיבנות. אבל הדברים האלו הם יותר פדגוגיים ואמונציוליים ופחות מעשיים. אנחנו

עומדים בפני מצב שציבור שלם של עשרות אלפי משפחות - אם יש 63 אלף ילדים

חריגים, אנחנו מדברים על לפחות 50 אלף משפחות, כי יש משפחות שיש בהם שנים -

שחיות מזה ארבע שנים באשליה ובאחיזת עיניים, שכנסת ישראל ומדינת ישראל הולכים

לסייע להם במצבם, ולא היא.

אני לא רוצה כרגע לקבוע את עמדתי לגבי הוויכוח שנעשה טיפול בתוך הכיתה

או מחוץ לכיתה, זה בדיוק עניינה של ועדת המשנה לבדוק איך נעשה, מה הרמה, מה

הקריטריונים, מי נכנס, מי יוצא. דבר אחד אני רוצה לשמוע - וזה בעצם הנושא

המרכזי של הדיון - איפה עומד העניין הזה בסדר העדיפויות של מזרד החינוך. זה

חוק שנופל כולו בתחום הביצוע של המשרד, ואני רוצה לשמוע איפה אתם עומדים לגבי

ההיערכות לשנה הקרובה. אלו הערות הפתיחה שלו. יותר מאוחר, בסיכום, גם אגיד כמה

מילים לגופו של עניין. מר עקיבא סלע, תפתח בבקשה.

עי סלע; כפי שנאמר כאן, חוק החינוך המיוחד אושר בכנסת בשלהי

1989 - הוא אושר אמנם עוד ב-1988, אבל הוא נדחה בשנה

מיד עם קבלתו - והתחיל להתבצע למעשה בשנת 1990, שנת הלימודים תשנ"א. עבור הכנת

החוק משרד החינוך הכין הצעת תקציב בסדר-גודל של כ-200 מליון שקלים במונחים של

אז, כשזה מתפרש על 7 שניס. דובר על כ-20 מליון שקל בשנה הראשונה, 20 מליון

בשנה השנייה, ובשנה השלישית, תשנ"ג, אמורים היינו לקבל 55 מליון ש"ח. התקציבים

שקיבלנו לצורך יישום החוק הם; 7.5 מליון בשנת 90, 7.5 מליון בשנת 91' וסדר-

-- גודל דומה ב-92'.

הוצאתם את הכל?

הוצאנו הכל, ויותר מזה. כלומר, נוצר מצב שכדי ליישם את

החוק היינו צריכים לקחת רק קטעים קטנים מתוך התוכנית

הרחבה. בשנה הראשונה כמעט ולא יכולנו לבצע החוק, להוציא את המשך הפעלת הניסוי

שנערך עוד קודם בירושלים ובאזור ראשון לציון, וכל הכסף הושקע בהמשך הניסוי

הזה. בשנתיים האחרונות הפעלנו מספר מצומצם של נושאים מתוך החוק, ולא יכולנו

לבצע את החוק כלשונו ולא על-פי לוח הזמנים שהצבנו. אציין את ארבעת הנושאים

המרכזיים שאנחנו הפעלנו עד היום בכסף המועט שהיה לנו. כפי שאמרתי, הנושא

הראשון הוא המשך הפעלת הניסוי בירושלים ובאזור ראשון-לציון, רחובות, נס ציונה,

כאשר גם שם - למרות שהיינו אמורים להפעיל את כל סעיפי החוק, כולל הרחבת

הגילאים והפעלת השירותים הנלווים - עד היום איננו מפעילים את כל פרטי החוק,

אלא רק את מה שהופעל בזמנו ניסוי, שזה קטעים מסויימים מתוך החוק.

והיום המסגרות בירושלים ובראשון לציון הן עדיין מסגרות

ניסוי או שזה כבר עבודה מלאה?

טי טקיבא; הן מסגרות של עבודה מלאה, אבל עדיין לא מכסות את כל

סעיפים החוק. למשל, גילאי 21-18 או גילאי 3 עוד לא

נכללו במסגרת, גם במקומות הניסויים. הנושא השני שהפעלנו במסגרת התקציבים

שהועמדו לרשותנו - שיחררנו תקציבים מזעריים להצטיידות בשירותים פרה-רפואיים,

כשלמעשה כל השירות הזה אמור לעבור -

אני מבין שזה רק במוסדות שילדים יוצאים אליהם, לא בתוך

כיתות האם.

נכון. זה במוסדות המיוחדים שהילדים יוצאים אליהם, וגם

שם קשה לי לומר שההצטיידות מניחה את שביעות רצוננו. יש

הרבה מאוד דרישות, כולל הפעלת כוח אדם בשירותים פרה-רפואיים, ובזה כמעט ולא

התקדמנו. הנושא השלישי - הוקמו מרכזים טיפוליים לילדים מתקשים במספר מקומות

בארץ מתוך תקציב החינוך המיוחד שניתן לנו לביצוע החוק. הנושא הרביעי והעיקרי

שבו השקענו כספים בשנה האחרונה - שילוב תלמידים מתקשים - בכיתות אי-בי וקצת

בכיתה גי - בכיתות רגילות. אנחנו רואים כאחת המשימות המרכזיות של החוק את

שילוב התלמידים של החינוך המיוחד בכיתות רגילות - התחלנו בכיתות הנמוכות

והתקציב לא מאפשר לנו היום להמשיך ולגדול. לדעתנו עיקר הכספים שצריכים להיות

מושקעים בתחום הזה הם לא כל-כך עבור ההצמדה של המורים לחינוך מיוחד בכיתות,

אלא עבור הכנת מערכת השתלמויות וקבלת התלמידים על-ידי המורים הרגילים בכיתות

הרגילות.

אלו הנושאים המרכזיים שביצענו. בתקציב שאומרים שיעמוד לרשותנו בשנת

התקציב הבאה - מדברים על 12 מליון שקל - אנחנו מתכוונים בעיקר להמשיך את נושא

שילוב התלמידים, אנחנו מתכוונים להרחיב במעט את השירותים הפרה-רפואיים ויש

אפשרות שנחיל את חחוק על גילאי 5-3, אחרי שנבדוק מה מספר התלמידים שאנחנו

אמורים לכסות בגילאים אלו. הערה אחרונה לצורך הפתיחה - השאלה שהועלתה, איך

הסכמנו לקבל את התקציבים המועטים לביצוע החוק, כך שלכאורה החוק לא מתבצע

כלשונו? ובכן, יש תקדים לכך בחוק אחר שחוקק בכנסת - חוק יום חינוך ארוך - שגם

שם דובר על מספר שנים לביצוע כולל בכל הארץ, והתקציבים שהועמדו לרשותנו לא היו

בפרופורציה של מספר השנים. בעניין של חוק יום חינוך ארוך זה אפילו הובא בזמנו

לבית-המשפט, והטענה של הממשלה היתה, שהחוק לא מחייב מתן תקציב פרופורציונלי

בהתאם לשנים, אלא הוא מחייב לגמור עד סוף מספר השנים שהוא נותן. זאת אומרת,

שאפשר תיאורטית לתת בשנים הראשונות פחות ובשנים האחרונות יותר. אני לא רואה

איך זה ייעשה מבחינת האפשרויות התקציביות של המדינה, אבל זו התשובה המשפטית

שניתנה גם לגבי חוק החינוך המיוחד וגם בחוק יום חינוך ארוך.

בחוק ההסדרים לא שונה שום דבר מבחינת השנה המסיימת?

מבחינת השנה המסיימת לביצוע החוק - שנת תשנייז - לא

שונה שום דבר לגבי חוק החינוך המיוחד. עוד הערה - היתה

ביקורת על משרד החינוך שהוא לא נערך לביצוע החוק כלשונו; למרות שההנחיה



שקיבלנו מאגף התקציבים באוצר היא להכין סדרי גודל כפי שהיה בעבר, אנחנו הגשנו

לפני כהודש והצי הצעה תקציבית ליישם את חוק החינוך המיוהד בהיקף של 60 מליון

שקלים לשכה הקרובה, כאשר ההגיון מאחורי ה-60 מליון שזה פחות או יותר משלים את

מה שלא קיבלנו בשנים הקודמות.

היו"ר אי בורג; לאן זה הגיע במו"מ בין משרד החינוך לאוצר? ל-12 מליון?

עי סלט; לא. התקציב של ה-60 מליון הוגש אחרי שנודע לנו על ה-12

מליון, וזה עדיין בדיונים פנימיים של האוצר.

אביקם בלר, נציג האוצר, אתה יכול לעדכן- אותנו איפה זה

עומד?

כרגע אנחנו בוחנים את ההצעה.

זאת אומרת שהיא בהליכי קבורה מתקדמים?

האמת היא שרן פינצי יותר מתעסק בנושא, והוא עוד מעט

יגיע לכאן.

בסדר. נחכה לו. מר עזרא מיכאל, בבקשה.

אתה שאלת את עקיבא סלע האם כל התקציב מנוצל. אני חושב

שהמצב היום - וכך היה גם בשנים הקודמות - שכל מה

שאנחנו קיבלנו מנוצל, ותמיד נשארים צרכים שאין עליהם מענה במערכת החינוך.

במסגרת ההקצבות, כפי שאמר מר סלע, אנחנו ניסינו להיערך בהתאם, וגם הכנו יחד

תוכנית לביצוע החוק למשך ל שנים. בהכנת התוכנית השתתפו הארגונים הוולונטריים

וועד ההורים הארצי לחינוך מיוחד. התוכנית הוכנה ב-1989 והתחשיב הוא בעלות של

1989-90. מה שקרה בהמשך - אף פעם לא ידענו מה הסכום שעומד לרשותנו ומה אנחנו

עומדים לקבל. כלומר, נוצר מצב שהיינו צריכים מדי שנה להיערך לתוכנית חדשה,

בגודל הסכום שידענו עליו. אני אישית לא ניהלתי מו"מ ולא מנהל מו"מ בנושא

תקציבים, אלא מקבל את ההודעות מהאנשים שלי במשרד ופועל על-פיהן. כפי שנאמר,

ייעדנו את עיקר המשאבים שלנו לשתי קבוצות אוכלוסיה - אוכלוסיית בתי-הספר

לחינוך מיוחד, שהיא האוכלוסיה הקשה שזכאית לקבל קודם-כל את כל המשאבים. מאידך,

התפיסה שלי היא שילובו של הילד ההריג במערכת הרגילה, ולמען הנושא אני עושה

רבות יחד עם אנשיי; דבר זה קצת מתנגש עם המציאות הלא קלה, שכאשר אני מקבל

משאבים אני מייעד אותם לאוכלוסיות הקשות. לכן אני מייעד מהמעט שעומד לרשותי גם

לנושא השילוב, אותו דווקא אנחנו צריכים להגביר ולהעמיק.

באשר לסעיפים שעקיבא סלע ציין, באמת בין הסעיפים שניסינו לייעד להם את

התקציב - זה תקני-הוראה על-מנת לקיים את ההפעלה התקינה של הילדים בכיתות, על

סוגיהן.

כמה תקנים יש לכם היום?

אנחנו מתרגמים את התקנים לשעות. עלות של שעה שנתית היא

בערך אלפיים שקלים. אם מדובר ב-7 מליון שקל, יוצא בערך

3,500 שעות, כאשר חלק מהתקציב מיועד גם לציוד פדגוגי. השנה היו לנו כ-3,150

שעות ואת יתר התקציב ייעדנו לציוד פדגוגי ולצרכים שונים להפעלת הכיתות.

כלומר, אם מדובר על בערך 3,000 שעות שימושיות - כי חלק

מהתקציב הולך לדברים אחרים - שמתחלקות ל-60 אלף ילדים,

זח יוצא כ-20 שעות לילד?

החישוב שלנו הוא לכיתה, לא לילד. יש בערך 35 שעות

לכיתה.

זה לגבי כיתה מיוהדת. איך אתה משקלל לילד בודד בתוך

הכיתה?

גם לכיתה משולבת יש לנו נוסחאות של מספר שעות -

לפי הנוסחאות, כמה שעות בערך יש לילד בכיתה משולבת?

טי מיכאל; 3 שעות שבועיות לילד.

זאת אומרת ששלוש פעמים בשבוע הוא יוצא מהכיתה למורה

טיפולית?

לא. אני אסביר. הילד לא מקבל את השעות האלה אישית, אלא

הכיתה מקבלת תוספת על-ידי שנכנסת מורה נוספת לכיתה.

למשל, אם מצטרפים לכיתה הרגילה 3 ילדי חינוך מיוהד, נוספת מורה עם עוד 9 שעות,

שעוזרת בטיפול בילדים האלה כשיש עבודה עצמית.

והמורה הזאת נוספת לבית-הספר או לכיתה?

היא אהראית על כל התלמידים המשולבים.

יש להם גם תוכנית נפרדת מחוץ לכיתה, או רק בכיתה?

כל מקרה נדון לגופו. אם יש ילד שצריך לקבל טיפול יתודי

- הוא מקבל אותו מחוץ לכיתה. השאיפה שלנו - של התינוך

הרגיל - היא שהוא יקבל את מירב הטיפול בתוך הכיתה, בחברת הילדים הרגילים.

זו לא מתכונת הכיתה הטיפולית שהילד יוצא למספר טיפולים

בשבוע וחוזר לכיתה הרגילה. מדובר כאן בילדים שעל-פי

חוק עברו ועדות השמה והיו אמורים ללמוד בכיתת לקויי-למידה נפרדת, ובמקום

להפריד אותם מהכיתה הרגילה - החלטנו להתחיל מקבוצה של 8 תלמידים שתלמד בתוך

הכיתה הרגילה, בתוספת מורה לחינוך מיוחד שתקבל 3 שעות עבור כל ילד, ותעבוד יהד

עם מוזנכת הכיתה הרגילה. במשך הזמן, חלק מהילדים משתלבים, לאחר שמכינים להם

תוכנית לימודית אישית שעונה על הצרכים שלהם. כיתות השילוב הוא פרוייקט שאני

התחלתי בו לפני 13 שנים בהרצליה ושם הוא הוכיח את עצמו. אני רוצה לספר קצת על

הנסיון שלנו בשנתיים האחרונות - בשנת הלימודים תשנייב 50% מהתלמידים שלמדו

בכיתה אי משולבת, עלו לכיתה בי ולא היו צריכים יותר סיוע של החינוך המיוחד,

כלומר הם השתלבו בכיתה רגילה. %50 מהילדים היו צריכים להמשיך ללמוד בכיתה בי

משולבת, מתוך הנחה שחלק מהם ישתלבו לגמרי בסוף כיתה בי ואלה שיזדקקו לתמיכה

נוספת, יקבלו אותה גם בכיתה גי.

אחזור לנושא השירותים הפרה-רפואיים. אכן הילדים מקבלים שירותים פרה-

רפואיים במסגרת בית-הספר לחינוך מיוחד; אך גם ילדים שלומדים בכיתות מיוחדות

בבתי-ספר רגילים מקבלים שירותים פרה-רפואיים - לא במידה מספקת - במסגרת מרכזים

טיפוליים שאנחנו הקמנו כדי לטפל בילדים אלה. מסגרת נוספת שמטפלת בנושא השילוב

היא המרכז הטיפולי, שקם לתת מענה לילדים שמתקשים בתוך הכיתה הרגילה - מבלי

לאבחן את הילדים הללו לחינוך המיוחד, הם מופנים למרכזים האלה על-מנת לקבל סיוע

בתחום הלימודי. על-ידי כך אני יכול לאפשר לילד ליהנות מתוכנית לימודים אישית,

אשר בדרך-כלל מערבים בה גם את מחנכת הכיתה הרגילה, והילד מקבל את הסיוע כשהוא

עדיין לא שייך לחינוך המיוהד. אנחנו מעודדים ומרחיבים הקמת מסגרות כאלה, כאשר

ההנחה שהן משרתות בלעדית את הילדים המתקשים בחינוך הרגיל.

אנחנו רוצים להמשיך את נושא השילוב גם בשנת הלימודים הבאה בהיקף

התקציבים שיעמוד לרשותנו. במסמך שחילקתי לכם, תראו שאת עיקר המשאבים בשנת

הלימודים הנוכחית ייעדתי לנושא השילוב. אילו היו לנו יותר שעות, יכולנו להפנות

אותן להגברת נושא השילוב.

לשני דברים החוק כן נתן מענה - היום אני יכול לומר שוועדות ההשמה והערר

פועלות בצורה מוחלטת בכל היישובים. אבל נכון שיש הרבה מקרים ולא תמיד יש מענה

להחלטות ועדוח ההשמה בגלל הבעיות התקציביות. כמו כן, צעדנו כברת דרך בנושא

- הכנת תוכנית לימודים אישית לילד - כולנו דוגלים בכך שההתייחסות לילדי החינוך

המיוחד צריכה להיות אישית, על-פי תוכנית לימודים אישית. מעבר לכך, אנחנו רוצים



להרחיב את נושא השירותים הפרה-רפואיים דווקא לאותן אוכלוסיות קשות, שהיום

מקבלות מענה תלקי ולא מלא. אם מדברים על הנקודות שהתקדמנו בהן, יש עוד שני

תחומים שנתנו להם מענה כמעט מלא: מר סלע, לילדים בגילאי 5-3 מהאוכלוסיות הקשות

ביותר - קרי ילדים עם פיגור שכלי, ילדים אוטיסטיים וילדים נכים - אנחנו נותנים

היום הם לומדים מגיל 3 במערכת החינוך המיוחד, בבתי-ספר בגנים

מיוחדים. השנה גם ניסינו לתת מענה לגילאי 18-16, אך כרגע זה מענה חלקי.

תוכניתנו לקראת השנה הבאה לתת לתת מענה מוחלט לאוכלוסיות הקשות בגיל 18-16

בחינוך המיוחד, ואם התקציב יגדל - נרחיב את זה עד גיל 21.

בעיות שעדיין לא מצאו את פתרונן: כפי שאמרתי יש החלטות ועדות השמה אשר

אין להן מענה בגלל בעיות תקציב. כמו כן, יש לנו בעיה תקציבית בסעיף שנקרא

"סייעות טיפוליות", ולא תמיד אנחנו יכולים להעסיק סייעות כאלו. הסייעת

הטיפולית בדרך-כלל מופנית לכיתה לחינוך מיוחד או לילד בודד, ולאחרונה הולך

וגדל מספרם של הילדים הבודדים שהם במצב קשה מאוד וזקוקים לסייעת צמודה - רוב

התקציבים והתקנים שקיבלתי השנה לנושא הסייעות הטיפוליות, הופנו לילדיס בודדים.

בעיה חמורה ביותר היא תוספת פיקוח לחינוך המיוחד.

כמה מפקחים יש היום?

יש לנו היום 14 תקנים של מפקחים בחינוך המיוחד, וזה

מצב שהיה קיים עוד לפני 10 שנים.

כמה תלמידים בממוצע יש למפקח אחד בחינוך הרגיל?

מפקח אחד ל-400-300 כיתות.

ובחינוך המיוחד יש מפקח אחד ל-12-10 אלף ילדים?

אני יודע שבחינוך המיוחד היה למעשה מפקח ל-60 כיתות.

המדד הוא על-פי מורים ולא על-פי מספר התלמידים, כי

הטיפול של המפקח הוא בדרך-כלל במורה.

מה היחס בין מספר המפקחים למספר המורים בחינוך המיוחד?

בחינוך המיוחד המצב הוא הרבה יותר חמור, כי מספר

המורים פר תלמיד הוא הרבה יותר גדול.

בקיצור, נסכים על זה שהמצב לא טוב.

היום המצב הוא שמפקח מטפל ב-300 מורים בחינוך המיוחד.

כשאני נכנסתי לפיקוח, לפני 19 שנים, היו לי 60 כיתות,

שזה בערך 150 מורים. כאשר עברתי לתפקיד החדש, היו לי 350 כיתות.

בהצעת התקציב של ה-60 מליון ביקשנו להכפיל את תקני

הפיקוח.

אסור לשכוח שמפקח על חינוך מיוחד לא עובד במתכונת של

מפקח בחינוך הרגיל, שעובד ביישוב מסויים - אצלנו יש

פיזור על פני כמה ישובים.

אני מנכ"ל אקייים. בקצב שבו מתנהל ישום חוק החינוך

המיוחד - לא רק שהוא לא יבוצע תוך 7 שנים, הוא לא

יבוצע תוך 15 שנה. במחירי 1988 כל.שנה צריך היה החינוך המיוחד לקבל 60 מליון

שקל; כפי ששמענו, הוא קיבל סכומים זעומים. על-פי מה שמסרה לנו שרת התינוך

והתרבות ומנכייל המשרד - ואכן עקיבא סלע מסר זאת - יתקבל השנה סכום של 12

מליון. בפגישה שלנו עם שרת החינוך ומנכיילה לפני כשלושה שבועות, הם אמרו לנו

.שבנוסף ל-12 מליון שהמשרד קיבל, ביקש המשרד תוספת של 15 מליון בלבד, כך שלא

ברור לי מאין נולד הסכום של ה-60 מליון. אם משרד החינוך התעשת והוא אכן מבקש

סכום כזה, אנחנו מברכים על כך.

אביקם בלר, איזו הצעה מונחת על שולחנכם?

אני ראיתי רק את הבקשה של 60 מליון.

היו"ר א' בורג; עוד מעט יבוא רן פינצי ונברר את העניין.

דבר שני, כפי שהזכיר עקיבא סלע, אכן התוק לא אומר כמה

לבצע כל שנה. אבל אס התוק יבוצע בקצב שהוא מבוצע השנה,

ובשנה השביעית יתנו למשרד החינוך 2 מיליארד שקל, לא יהיה לו מה לעשות עס הכסף.

אס לא תיבנה תשתית, נדבך על גבי נדבך, לא יהיו מה לעשות בכסף.

אתה רוצח שאגיד לך את הדברים ביתר אכזריות? בשנה

השביעית יגישו הצעת חוק להאריך את זה בעוד שבע שניס.

אין אינטרס ליישם את החוק חזה, הוא פשוט צביעות ודמגוגיה. היה עדיף שלא יחוקק

מאשר חוקק, כי האשליה במקרה הזה היא יותר קשה מאשר לעבוד בקושי, לגרד סעיף פה

וסעיף שם. עוד אומר זאת בסוף הדבריס.

בפגישה עס שר האוצר לפני חודש וחצי, הוא מסר לנו על-פי

נתונים שקרא ממסמך שהוכן על-ידי אגף התקציביס, שבשנת

הלימודים שאחרי הבאה יש תוספת של 4 מליון, ובשנה שאחריה תוספת של מליון. זה

פחות מבדיחה. זאת אומרת, מישהו החלט לקחת את חוק הכנסת ולהרוג אותו, אבל

בגסיסה איטית, לא במכה. עוד דבר חמור שקורה - ובינינו הוא מהחמורים ביותר -

שאין אפשרות ליישם את החוק בצורה שיטחית. הצעתנו, שגובשה בשעתו עם עזרא מיכאל,

היתה לקחת קבוצות גיל ולחסל את הפרשה. הרעיון הוא לקלוט בשנתיים הראשונות את

אלה שהסכנה היא שי יפלטו מהמערכת - גילאי 18-16, 21-18 - ואחר-כך את גילאי

6-3, ובאופן שיטתי ללכת על-פי קבוצות גיל, ולאותן קבוצות גיל שתטופלנה לתת

הכל, וכך תהיה ביקורת על מה שנעשה. אם היוס נעשה בדיקה מה עשה משרד החינוך בכל

הכספים שקיבל, קודם כל נגלה שחלק מהכספים הלך לביצוע חוק החינוך הרגיל, מפני

שגם לביצועו לא הועמדו מספיק אמצעיס. זאת אומרת, אם אומר מר סלע שהם קיבלו 7.5

מליון שקל, לא כל ה-7.5 מליון הלכו לחוק החינוך המיוחד, לפחות חצי - אם לא

למעלה מזה - הלכו להשלמת תורים במשרד, בנושא החינוך המיוחד כמו שהוא היום.

תסביר לי איך עובדת גזילת התקציב הזאת.

נניח שבבאר-שבע חסרות לעזרא מיכאל שתי מורות לתלמידי

חינוך מיוחד, ששייכים לחוק תינוך חובה. במקום שמדינת-

ישראל תעמיד תקציב, כמו שהיא מעמידה לכל ילדי ישראל, למימון אותן שתי מורות -

היא לא עשתה זאת. בהעדר אלטרנטיבה, לוקח משרד החינוך מתוך ה-7.5 מליון של

יישום חוק חינוך מיוחד - שצריך לתת תוספות אחרות, כגון טיפולים פרה-רפואיים -

ומממן את המורות הללו.

לדעתנו הוועדה בראשותך תעשה דבר חשוב אם תגרום לכך שמשרד האוצר, משרד

החינוך וממשלת ישראל ייאלצו לקבוע שיטה ליישום החוק. אם רוצים לבדוק מה קרה,

צריך להקים ועדת חקירה במשך שנתיים שתבדוק באיזה חור משרד החינוך הכניס כספים,

איזו בעיה קיומית הוא קיים בכספי החינוך המיוחד, כיוון שלא הועמדו לרשותו

אמצעים אחרים.

הערה אחרונה - ההרגשה הכללית כאן היא זעם כלפי האוצר. אני מוכרח לומר

שיש לנו "בטן קשה" מאוד על משרד החינוך והתרבות. אנחנו חושבים שבנושא שלנו

שסדר העדיפויות בתוך המשרד הוא מעוות. אנחנו קוראים ששרת החינוך מגייסת כספיס

מכל מיני מקורות, מבטלת יחידות, מחדשת יחידות ומעבירה כספים בעשרות מליוני

שקלים למטרות שונות, ומטרה אחת נעדרת מכל הרשימה הזאת - החינוך המיוחד. אנחנו

חושבים שצריך לבוא לאוצר שיגדיל את התקציב, אבל זה לא די - תייב לבוא שינוי

היערכות אמיתי בתוך משרד החינוך, והתרבות עצמו; צריך לגייס בתוך המשרד משאבים

נוספים שישנם - אני לא מדבר על משאבים שאינם - ולהעבירם לחינוך המיוחד.

אני מנכ"ל המועצה לשלום הילד. קודם כל אני רוצה לברך

אותך על קיום הדיון הזה. אינני רוצה להיות ציני, אבל

אתה כבר היושב-ראש השלישי של ועדת החינוך שמקיים את אותם דיונים. חלק מהאנשים



שיושבים פת כבר משעממים את עצמם בחזרה על אותם דברים בפעם המי-יודע-כמה. אני

אומר זאת בתחילת דברי מפני שזה חלק מהעניין, לא מפני שזו הערה צדדית. הטענה

היא לא לוועדת החינוך אלא למצב שהגענו אליו, שאנחנו יושבים בוועדת חינוך עם

יושב-ראש שלישי ודנים באותם עניינים. יש פה אנשים שנתנו שעות רבות לנושא הזה -

הזכיר לי יאיר גלבוע שהיו כאן דיונים עניינים-מהותיים האם להתחיל את החוק על-

פי חתך גילאי או חתך גיאוגרפי, אך בסופו של דבר כולם היו טחינת מים, כי מה זה

משנה במה להתחיל אם אין די תקציב? אני אומר את הדברים מפני שיש לי הרגשה שאיש

לא התכוון מלכתחילה ליישם את החוק. הוא התקבל בהצעת פשרה של הרגע האחרון

בהסכמת האוצר שיעשו אוחו מודרג בשבע שנים, ואני חושב שגם אז לא התכוונו ליישם

את החוק ומיד הביאו הצעה בחוק ההסדרים הכלכליים שאומרת שהחוק לא יתחיל להיות

מיושם אלא יוקפא. אני שותף למה שאתה אומר, אדוני היו"ר, שברגע שנגיע לערב

תשנ"ז תוגש הצעת חוק להאריך אותו לעוד 7-5 שנים, מפני שבכלל אי-אפשר יהיה

לעמוד בזה. נחיה ונראה, אך יש לי הרגשה שזה המצב אליו נגיע.

אגב, לשאלחך - אנחנו בדקנו את עניין הבג"צ, וזה מאוד מסובך, מפני שלפחות

מבחינה משפטית, אם נקבע שהחוק ייושם הדרגתית בשבע שנים, אפשר לעשות חצי אחוז

בשש וחצי שנה ו99.5% בחצי השנה האחרונה.

אבל לפי מה שאומר מר גלבוע, אפשר להוכיח שאם אין

הדרגתיות -

כאשר אתה הולך לבג"צ וטוען טענה כזאת וכזאת, האם אתה

יכול להוציא התחייבוח של המדינה שבסוף השנה השביעית

היא כן תיתן את הכסף ואז להשתמש בזה בתום שבע השנים?

המדינה יכולה להצהיר שהיא תכבד את החוק, ואני מניח שזה

מה שימסרו בבג"צ, וזה אומר - אלא אם לפני תום שבע

השנים הכנסת תשנה את ההסדר הזה - שאחרי שבע שנים תהיה עילה למישהו לבוא לבג"צ

ישבע השנים תמו. אני לא מקבל את מה שאני צריך לקבל על-פי החוקי ואז

המדינה תעמוד במצב לא נעים.

במקומכם הייתי שוקל בכל זאת ללכת לבג"צ, אפילו בשביל

לקבל את ההצהרה הזאת.

אולי זה נכון, אבל אנחנו בדקנו בבג"צ, ומה שנאמר לנו

שוב ושוב, שמבחינה משפטית - אני מדגיש: לא מבחינה

עניינית מהותית - לבג"צ כזה אין סיכוי.

בבדיקה המשפטית שערכנו נאמר לנו שזה כאילו אנחנו

תובעים שהממשלה תופיע בפני בית-משפט ותגיד שהיא תכבד

את החלטות הכנסת. אמרו לנו שהסיכוי שזה יקרה הוא לא רציני.

אני רוצה למחות פעם נוספת - ומחיתי על כך אין-ספור

פעמים - על כך שמדברים בחוק הזה על ניסוי. אני עוד לא

שמעתי על אף חוק אחר במדינת-ישראל שהפעלתו נקראת ניסוי. חוק מבצעים ולא עושים

עליו נסיונות. עצם העובדה שלהפעלה ההדרגתית הראשונית קראו ניסוי, אומרת דרשני.

ילך טוב - ממשיכים, לא טוב - מבטלים את העניין. אין מה

לדבר פה על ניסויים אלא על יישום החוק. זאת הערה שאולי למישהו נראית סמנטית,

אבל היא חלק מהמכלול של ההתייחסות לעניין.

איפה כתוב בחוק ניסוי?

זה לא בחוק עצמו. בתיקון לחוק מדובר על ניסוי.

דבר שני, קצת התפלאתי על דברים שאמר עזרא מיכאל ידידי.

אני יודע שאתה כואב את עניין החוק לא פחות מכל אחד אחר

שנמצא בחדר הזה, אבל כשדיברת, לרגע שאלתי את עצמי האם אנחנו חיים באותה מדינה

. - שמעתי ממך על טיפולים פרה-רפואיים וכל מיני דברים נפלאים, שאני לא יודע איפה

הם מתרחשים. דיברת על הילדים החריגים הקשים מגיל שלוש, ואני יודע שמההורים



האלה דורשים לשלם הרבה מאוד כסף על דברים בסיסיים שכלולים בחוק. בכדי שהאבסורד

יהיה מושלם - מי שדורש את הכסף, זה משרד העבודה והרווהה. רק לדוגמא: קבוצת

הורים שיש להם ילדים חריגים קשים ביותר שנמצאים בבית איזי שפירא ברעננה - מוסד

נפלא - צריכים לשלם סכומי עתק למשרד העבודה והרוותה על כך שהילדים שלהם שוהים

במקום אחרי שעה 13:00. אני כבר לא מדבר על טיפולים פרה-רפואיים חלילה, אלא על

עצם השהייה! למרות שהחוק קובע שילדים בחינוך מיוחד ישהו יותר מאשר שוהים

הילדים הרגילים, ההורים נדרשים לשלם על כך למדינה. נכון שלא משרד החינוך גובה

את זה, אלא משרד העבודה והרווחה, ואני לא רוצה להיכנס לתסבוכת האבסורדית הזאת.

עי מיכאל; שיהיה ברור, משרד החינוך נותן תקנים לבית איזי שפירא.

עד טעה 13:00! אחרי שעה 13:00 ההורים משלמים למדינה

כסף על מה שהחוק קובע שהם צריכים לקבל מהמדינה, ואני

יכול לתת דוגמאות נוספות. ברצוני לומר בצורה הבוטה ביותר - החוק לא מיושם. אם

יש פה ושם ניצנים של דברים יפים ביוזמת האגף לחינוך המיוחד, יבורכו; אבל להגיד

שהחוק מיושם, אפילו הדרגתית - זה לא נכון, וצריך להגיד את זה כצורה הכי ברורה.

א) אני רוצה לומר, במיוחד לוועדת המשנה וליושב-ראש שלה -

שבכך הבטיח לעצמו הרבה שנים בכנסת... - ביישום החוק יש גם בעיות שאינן

תקציביות, ובעניין הזה, עזרא מיכאל ידידי, תרשה לי לחלוק עליך. אני מתכוון

לדרך הפעולה של ועדות ההשמה ושיתוף ההורים - אני מקבל מכתבים מהורים שאיש לא

הודיע להם על ישיבת ועדת ההשמה, שלא זימנו אותם, שלא יידעו אותם על זכותם

לערער, שקיבלו הודעה בטלפון ולא בכתב - אלו לא דברים שעולים כסף, אלו דברים

שהחוק מחייב ואינם מיושמים בשטח. גם ארגונים אחרים שעוסקים בנושא יוכלו להעיד

על אינספור הורים שפשוט לא מתייחסים אליהם, ופה אי-אפשר להאשים את האוצר.

ב) הערה שמיועדת אולי לחברי הכנסת ואולי לאוצר: מעבר למה שאמר יאיר

גלבוע, שגם בתוך משרד החינוך אולי ראוי לעשות סדר עדיפות - יש מקורות כספיים

למדינת-ישראל. אני יודע שאומר דבר שנוי במחלוקת אבל אני מוכרח לאמרו - בעוד

חודשיים עומדת המדינה, על-פי החלטת הממשלה, לתת 200 מליון שקלים לכל מי שנוסע

לחו"ל מינואר ואילך, אני מתכוון לביטול מס נסיעות.

אתה יודע כמה בונים על ה-200 מליון הללו?

יי קדמן; יכול להיות, אבל לא הגיוני לחלק אותם מתנה לכל מי

שנוסע לחו"ל. עוד לא קיבלתי הסבר אחד מדוע בנסיבות

הכספיות של מדינת-ישראל, צריך עכשיו לבטל את מס הנסיעות.

היו"ר אי בורג; אתן לך הסבר אחד. כשאני או שר או מנכ"ל נוסעים לחו"ל,

אנחנו משלמים 5 אגורוח; אך הזוג שחסך שישים שנה בשביל

לנסוע לטיול לחו"ל, הוא זה שמשלם. עיקר הנטל מוטל על אנשים קשי-יום שמגיע להם

פעם אחת ליהנות.

אני מארגון ה.ל.ה. אני שמח שיצחק קדמן פתח את הנושא

לפני שהגיע תורנו, כיוון שהיתה לנו הרגשה שאנחנו במקום

הלא נכון. אנחנו מייצגים ציבור גדול מאוד של הורים שמחפשים כל דרך להימלט

מהחינוך המיוחד. כלומר, הורים שילדיהם נשלחים או עומדים להישלח לחינוך המיוחד

שלא על-פי רוח החוק. אלו לא הילדים הקשים שארגון אקי"ם מטפל בהם, אלא ילדים

רגילים שבגלל בעיות של התרשלות בלימודים או בעיות התנהגות, מועברים לחינוך

המיוחד כפתרון פדגוגי. זה ודאי לא עניין של כסף אלא של מדיניות פדגוגית של

משרד החינוך. התופעה הזו איננה חדשה, אנחנו פעילים בנושא הזה כבר שנה רביעית,

ובמהלך ארבע השנים האחרונות הגיעו אלינו לפחות אלפיים פניות של הורים, שביקשו

סיוע - אם ביציאה מהחינוך המיוחד ואם כאשר הם נקראים לבוא לוועדת השמה, ואנחנו

מסייעים להם סיוע כעין משפטי. כמה, בעיות אופייניות; יצתק קדמן הזכיר שהורים לא

מודעים לזכויותיהם - הם לא מוזמנים לוועדות השמה, ולא אומרים להם שזכותם לתת

ולקבל איבחון פסיכולוגי אלטרנטיבי לזה של שפ"י; כמו כן, יש מנהלים לא מקיימים

ועדות השמה אחת לשלוש שנים כנדרש, גם כאשר הורים לא יוזמים את הפנייה וכיו"ב.

1

ברצוני לומר שעם האמצעים הדלים שיש לנו - אנחנו אירגון קטן - במהלך ארבע



הטניס האלה הצלחנו למנוע העברה טל מאות ילדים לחינוך המיוהד או להחזיר להינוך

הרגיל ילדים שהיו בחינוך המיוהד, הן בכיתות מיוהדות בבתי-ספר רגילים והן בבתי-

ספר מיוחדים.

הילדים שעוברים את התהליך שאתה מתאר אותו - כלומר

חריגות בולטת בכיתה, הפניה לאיבחון, ועדת השמה והוצאה

למסגרות המיוחדות - הוא תהליך שנעשה במסגרת החו7ן הקיים. מה היה קורה אם היינו

מציעים הצעת-חוק לביטול חוק התינוך המיוחד?

למען האמת, אני חושב שההשפעה היתה שולית, מכיוון

שהבעיה היא האינטרפרטציה של אותה מסגרת שקרויה החינוך

המיוהד. השאלה היא פדגוגית - האם להתייחס לבך כמסגרת לילדים מהסוג שארגון

אקי"ם מייצג, או לילדים שבגלל בעיות של התנהגות והתרשלות בלימודים, לא יכולים

להיות בכיתה רגילה.

באיזשהו מקום צריך לנענע את העץ הזה, זה פשוט מטורף!

אני מבין את התיסכול של יצחק קדמן - בן-אדס יכול

הוא בא לכנסת ישראל ופוגש, כבר יותר מארבע שנים, את כל האנשים

שאמורים ליישם את החוק הזה, כל פעם הוא חושב שהנה זה הולך לקרות וכל פעם מרמים

רבותי, אני לא רוצה להיות שותף לרמאות הזאת. הרי

משרד החינוך ממילא יצטרך להתמודד עם הילדים האלה במסגרת כזאת או אחרת, ממילא

אני שומע שחלק ניכר מהתקציב הולך לטיפולים שחלקם שייך למסגרת חוק חינוך החובה,

וחלקם האחר נעשה ממילא באמצעות משרד העבודה והרווחה. בואו נעשה את הפרובוקציה

הכי גדולה ונבטל את החוק! אני לא מציע הצעה, אני רוצה ללכת עד הקצה כדי לדעת

עד איפה לחזור.

הגידול בחינוך המיוחד מ-12 אלף ילדים ב-1980 לסביבות

60 אלף ב-1990 הוא בגלל הגדלת מסגרות החינוך המיוחד,

ללא קשר לחוק; החוק בא להסדיר את הליכי ההשמה. הגידול הזה חל בעשור שנות ה-80,

לפני שחוקק החוק, כך שזאת שאלה של מדיניות פדגוגית - מה אנחנו עושים עם ילד

שמתרשל בלימודים, האם הפתרון בשבילו הוא חינוך מיוחד או טיפול יותר נאות

במסגרת הכיתה הרגילה? פה אני חייב לברך על הניסוי שעזרא מיכאל סיפר עליו,

ואנחנו היינו רוצים שהניסוי יהפוך למדיניות כוללת ורשמית, ושלא יעבירו כלאחר-

יד של אלפי ילדים למסגרות מיוחדות.

כלומר, נורמליזציה - כן; פליטה לא. רן פינצי, המצב הוא

שרוב המשתתפים בישיבה שהביעו את דעתם עד כה, לא

1) שמדינת-ישראל רוצה ליישם את החוק הזה; 2) שמדינת-ישראל מתכוונת

בתום שבע השנים להעביר את מלוא הסכום הדרוש להפעלת החוק. אם יש חוק שעלותו

ידועה -

לא ידועה.

ההערכה מדברת על 200 מליון, אז אפילו אם תגיד שלאחר

מויימ הגעתם ל-150-120 מליון - למרות שאתה יודע שאני

מגזים כלפי מטה בעוד שהייתי צריך למשוך כלפי מעלה - זה עדיין הרבה יותר ממה

שנתתם. בשנה הקודמת העברתם 7 מליון, השנה 6 מליון ובשנה הבאה 12 מליון. במסגרת

התקציב הזה, במשך שלוש ומשהו שנים, הצליחו להפעיל שני מקומות בארץ - ירושלים

וראשון לציון. האם אתה חושב שעם התקציבים שאתם מעבירים אפשר ליישם את החוק, או

האם יש לכם מדיניות שבע-שנתית מחי החוק הזה יקבל את מלוא התיקצוב שלו?

יש חוק מדינה שאומר שהחוק הזה צריך להיות מיושם תוך

שבע השנים. כוונת האוצר למלא את החוק. בתום שבע שנים

החוק י יושב במלואו.

זאת אומרת שבשנה האחרונה תעבירו 150 מליון שקל?

אינני יודע אם זה עוד 15 מליון. עוד לא התקבלה תוכנית

מוסכמת של כל היקף התוכניות שרוצים לבצע במסגרת החוק.

קיבלתם תוכנית ל-60 מליון שקל.

ר' פינצי; לפני שלושה ימים קיבלנו תוכנית של 60 מליון, שהיא

תוכנית חלקית ואיננה מציירת את התמונה המלאה לאן רוצים

להגיע בסופו של תהליך. גם היום בשנת התקציב 92' אנתנו עומדים על היקף של 36

מליון שקלים לתוק התינוך המיוחד, לישום כל מה שהם ביקשו, כולל הניסוי.

היו"ר אי בורג; זה מצטבר או שנתי?

מצטבר. כל תוספת היא לבסיס. החוק מיושם במדרגות. הבקשה

של עקיבא היא תוספת של 60 מליון פר שנה, ובמצטבר - 200

מליון שקל בתום שבע שנים.

היו"ר אי בורג! עקיבא סלע, כמה כתוב בסעיף החוק?

ר' פינצי; זה לא מופיע בסעיף, מאחר וכל שנה מתווספת התוספת

השנתית בסעיף ישום תוק חינוך מיוחד; במהלך השנה, אחרי

שנסגרת התוכנית במשרד החינוך - מיד נוספה תוספת, אז יש תקנה שנקראת רזרבה

לישום חוק חינוך מיוחד וברגע שמשרד החינוך מגיע לתוכנית מוסכמת, לוקחים את

הכסף מהתקנה הזאת ומפזרים בתוך תקנות החינוך המיוחד הקיימות, שיש בהן קרוב

ל-400 מליון שקל. כלומר, זה מצטרף לאותם 400 מליון שקל של החינוך המיוחד,

ומיועד להרחבת השירותים לחינוך המיוחד. עד היום, 1992, בלי התוספת שתונח בעוד

שעה על שולחן הכנסת לחוק תקציב 93, יש כבר כ-36 מליון שקלים בתוך התקציב

ליישום החרק. אני מדבר רק על התוספות שנצברו ליישום החוק, בלי כל התוספות של

גידול טבעי ותוספות אחרות שניתנו במסגרת הרגילה.

היו"ר אי בורג; זה פחות מעניין אותנו, כי זה לא יפתור את הבעיה.

עד היום אין תוכנית מוסכמת? משרד החינוך טוען שצריך

300-200 מליון שקל. אתם לא מקבלים את המספר הזה?

ר' פינצי; ה-200 מליון שקל הם מבית מדרשו של האוצר. במשרד האוצר

היו דיונים על עלות החוק, וסוכם שאם מיישמים את החוק

בהנחות מסויימות זה עולה 200 מליון שקל. זה כלל את הבינוי וכל מיני דברים

אחרים. היות ומשרד החינוך מופקד על העניין הזה, הוא נדרש להכין תוכנית מה הוא

רואה לנכון לבצע.

שי יהלום! ה-200 מליון שקל הם במחירי 88', שהם במחירי היום כ-300

מליון שקל. כשאתה אומר 36 מליון זה במחירים של היום.

זאת אומרת שהיום, ארבע שנים לפני תשנייז, מיושמים בערך 10 אחוזים מהחוק.

ר' פינצי; זה לא כולל את הפיתוח בחינוך המיוחד שנכלל ב-200 מליון

שקל; לא ספרנו את זה ב-36 מליון כי זה נכנס בצינור

אחר. ה-200 מליון היא הנחה שלנו - של אנשים שלא מתעסקים בנושא - מה אנחנו

מניחים שיעשו. היו ויכוחים בינינו לבין משרד החינוך פה בכנסת, וחברי-הכנסת

אמרו: ימה האוצר מהלך אימים עם המספר הזה?י. עד היום איננו יודעים מה רוצים

לעשות עם התקציב המיועד. לפני שלושה ימים, אחרי שהכנת התקציב נגמרה, קיבלתי את

דרישות משרד החינוך לשנה הזאת. הדרישות לשנה בהיקף של 60 מליון עדיין לא

מציירות את התמונה המלאה, מה רוצים שיהיה בתוך שבע שנים - כמה שעות לימוד

נוספות, אלו שירותים נוספים. לא קיבלנו תמונת מכלול שלמה, המוסכמת על משרד

החינוך. קיבלנו פעם אחת תוכנית ממר עזרא מיכאל וגבי ניצה ננר, ומשרד החינוך

התכחש אליה ואמר שזו לא התוכנית. מצד שני, אם בודקים, רואים שלא כל ה-36 מליון

שניתנים היום הולכים ליישום סעיפים החוק, אלא לדברים אחרים. אם רוצים לעשות

מיקוד מאמץ וליישם את החוק ככתבו וכלשונו - צריך להפנות לכך את כל המשאבים

שניתנו למשרד ליישום, והמציאות איננה כזאת. היות והגוף הממונה והמקצועי אומר

שאלו הצרכים, אני לא מתווכח איתם, הם יודעים הכי טוב, אבל זה לא נקרא ישום

החוק. אפשר כמובן להתווכח לאן לקחת את העודפים, ולהעביר אותם ליישום הסעיפים

הרלוונטיים. לסיכום, בשנת התקציב 1993, במונחים שנתיים, יש תוספת של 12 מליון

שקל ליישום החוק.



א' סומר; אני נציג ארגון הורים ארצי. ראשית, אני רוצה להעמיד פה

עמדה קצת שונה מזו ששמעתי עודם ממר סבירסקי, של הורים

שלא רוצים שילדיהם יגיעו לחינוך המיוחד. במקרה הספציפי שלי, הכנסתי את בני במו

ידי לחינוך המיוחד, כאשר המערכת לא רצתה זאת, ועל כך אני מודה -- ההתקדמות של

הילד בזכות החינוך המיוהד היא פלא פלאים. לעצם העניין, אני חושב שהבעיה

העיקרית ביישום החוק זה הדירוג הנמוך של החינוך המיוחד בםדר העדיפויות של משרד

החינוך - אנחנו נמצאים אחרי הלימודים הרגילים, אחרי הממ"ד, אחרי המיגזר הערבי

ואחרי המוסדות השונים שאנחנו שומעים שהם מקבלים כספים. אני לא שמעתי, מאז הקמת

הממשלה, שיש דבר כזה חינוך מיוחד. הוא לא מוזכר - לא בתקשורת ולא בשום מקום;

לכן לא פלא שהורים מפחדים מ"המפלצת" שנקראת חינוך מיוחד, כי הם לא יודעים מה

זה. הורה לא יודע שברגע שיביא את הילד שלו לחינוך מיוחד, הוא לפחות יעזור לו

להתקדם, ואם יראה שהילד איננו מתאים - הוא גם יכול להעביר אותו חזרה. אין

מודעות ציבורית לנושא הזה, וזו אחת הסיבות שגורמות לבעיות עם ההורים.

כפי שאמרתי, גם המשרד עצמו לא מתייחס בצורה רצינית לחינוך המיוחד, ואתן

בחודש יולי נפגשנו, ארגון ההורים הארצי, עם שרת החינוך וצמרת

משרדה, והעלינו בעיות קשות מאוד של החינוך המיוחד. המנכ"ל שהיה התחייב, בהסכמת

השרה, שעוד טרם פתיחת שנת-הלימודים, נוזמן לדיון על הבעיות שהעלינו. עד היום

לא הגיעה פנייה כזאת. ב-1.9.92, מאחר ולא זומנו לפגישה, הוצאתי מכתב נוסף לשרת

החינוך; עד עצם היום הזה לא קיבלתי מענה. זו ההחייחסות כלפי החינוך המיוחד,

ובגלל שלא מתייחסים אליו - קיים הקושי ליישם את החוק.

לגבי שעות פרה-רפואיות, ישבה ועדה וקבעה ממוצע שעות שילד צריך לקבל פר

נכות - בערך שעתיים שבועיות לילד. יש לי את הנייר שהוציאה הוועדה הזו, ואני

מוכן להעביר אותו אליך, אדוני היו"ר. נכון לשנה זו, יקבל יקבל בבית-ספר חינוך

מיוחד 0.6 שעות של טיפולים פרה-רפואיים. ההתייחסות היא מזערית, הילדים לא

מקבלים מה שצריך וברור שכתוצאה מכך יש שוק שחור אחר-הצהריים, וההורים במצב

קשה. מה שכן, אני רוצה להודות לעזרא מיכאל, שעושה כל שביכולתו כדי לעזור

לחינוך ה-מיוחד.

די לויו; אני מנכייל ניצן. שתי הערות - בהמשך לדברים של יאיר

גלבוע ודברים אחרים שהושמעו פה כלפי משרד החינוך -

הארגונים הוולונטריים וועד ההורים מעמידים את עצמם לרשות משרד החינוך, כדי

להיטיב את תנאי הילדים. כולנו רואים את עצמנו כלוחמים למען הילדים. השאלה נגד

מי להילחם. כשאנחנו מגיעים למסקנה שאנחנו נלחמים נגד משרד החינוך, העניין לא

ברור. אני מבין שצריך להילחם נגד האוצר, זה לגיטימי - האוצר יושב על הקופה,

תפקידי לשמור על הכסף ולחלק אותו כפי יכולתו, אך משרד החינוך צריך להיות שותף

שלנו ולהוליך מאבק כדי לדרוש את הכסף. התחושה שלנו שמשרד החינוך לא דורש או לא

דורש מספיק. אנחנו לא צריכים ללחוץ על משרד החינוך כדי שילחץ על האוצר;

להרגשתנו זה צריך להיות מובן מאליו. כשאני שומע פה את עזרא מיכאל, ידידנו

הוותיק - וכולנו מסכימים שהוא עושה כמיטב יכולתו - מספר מה כן עשו, אני קצת

מופתע, כי אני חושב שכאן הוא היה צריך לומר מה לא עושים ומה חסר וכמה קשה וכמה

כואב; לכולם פה כואב, ואת זה כמעט לא שמענו היום.

עי מיכאל; זה מופיע במסמך שהגשתי לכולם.

די לויו; לא קיבלתי את זה, אבל למי ששומע אותך פה היום, נראה

שכל המאבק שלנו מיותר כי כמעט הכל מסודר. וכולנו

יודעים שכמעט שום דבר לא מסודר, וכולנו נאנקים, ואתה יותר מכולנו.

היו"ר א' בורג; בואו נעשה את הדברים בצורה מסודרת. המהות טל דיון

מהסוג הזה היא, שאתה מציב נושא על השולחן, המשרד מציג

את עמדתו ומדווח מה קורה ומה לא קורה, עולה מסכת שלמה של עמדות - חלקה תומכת

וחלקה מתנגדת, הרי כל אדם רואה את. המציאות אחרת - ומה שמשמעותי אלו שני דברים;

הסיכום של הישיבה ותחילת העבודה לישיבות הבאות. זכותו - וגם חובתו - של מר

מיכאל, בפעם הראשונה שהנושא עולה בוועדה הנוכחית, לתת דיווח איפה זה עומד. אין

מקום לדאגה - אינני חושב שיש פה אדם אחד שלא הבין מה תמונת המצב.

מכיוון שעזרא מיכאל הוא בהחלט שותף - וכולנו מרגישים

בזה - הייתי מצפה לשמוע כאן את הכאב, והכאב הוא נורא.

הערה שנייה, בהמשך לדבריו של שלמה סבירסקי - כפי שאני מבין, הוויכוח של ארגון

ה.ל.ה הוא לא עם החוק וגם לא עם רוח החוק, אלא עם דרך הביצוע. כי ברוח החוק

בפירוש נאמר שהמגמה היא להשאיר את הילדים עד כמה שאפשר בחינוך הרגיל, ואני

חושב שכולנו מעוניינים שהילדים ישולבו בכיתות רגילות, בתנאי - והתנאי הזה כמעט

לא מתקיים - שיינתן סיוע למערכת, כדי לסייע לילדים להישאר בחינוך הרגיל. לא

יתכן מצד אחד לומר שהילד לומד בכיתה הרגילה ונעשים מאמצים לא להעביר אותו

לחינוך המיוחד, אבל מצד שני הוא לא מקבל סיוע כדי להסתדר בכיתה הרגילה - לא

שיעורי- עזר, לא תקציבים - ואני מדבר על ילד שלא בהכרח עבר ועדת השמה, ילד שאם

רוצים שיישאר בחינוך הרגיל צריך לתקצב את זה. אנחנו, אגודת ניצן, מטפלים

בילדים בחינוך הרגיל בין השאר, כדי שלא יגלשו לחינוך המיוחד, ואנחנו עושים את

זה על גבם של ההורים, מתקציבי "שנור" וכמעט לא מתקציבי מדינה.

היועץ המשפטי של הוועדה מסב את תשומת לבי שזה החוק

גופו ולא רוח החוק. תיכף נדבר על היישום.

די ויצמן; אני נציגת הסתדרות המורים, וברצוני להתייחס לנקודה שלא

מיישמים אפילו במםגרת חוק חינוך החובה. נשארים ילדים

שעברו את כל ועדות ההשמה ואת ערעורי ההורים - אני לא רוצה להיכנס עכשיו לנושא

של ערעורי ההורים, זה לא נכון שילד שסתם מתרשל בלימודים מופנה לחינוך מיוחד -

אני מדברת עכשיו על ילדים שההורים הסכימו, שעברו את הוועדות וכל מה שצריך, אבל

ההחלטות לגביהם לא יושמו מחוסר תקציב. סיפר כאן אחד החברים שהוא בעצמו ביקש

להכניס את בנו לחינוך המיוחד - יש לו מזל שהיה תקן והילד שלו התקבל. יש ילדים

כאלה שנשארים בתוך הכיתה ולא מקביל את הטיפול שהם זקוקים לו. כמובן שלא מדובר

על כולם, אבל הם קיימים ויוצאים נפסדים.

היו"ר אי בורג; אין כאן הכללות - יש מקרים כאלה ויש מקרים כאלה.

אני מדברת על מקרים שכל הצדדים - כולל ההורים - הסכימו

שמגיע להם טיפול של חינוך מיוחד מסוג זה או אחר,

ומחוסר תקנים ומסיבות תקציביות המשרד לא נותן את הטיפול המגיע. אז כמובן,

הילדים והוריהם שרצו בכך, נפגעים.

חי יגודה; אני מטפלת בחינוך המיוחד כבר עשר שנים, וליוויתי גם את

הכנת חוק החינוך המיוחד. מאז שהחוק אמור היה להיכנס

לתוקף, מאז שיישמו את ועדות ההשמה, גדל החינוך המיוחד, ולפי נתונים של משרד

החינוך בערך 12 אלף ילדים בחינוך המיוחד הם ילדים חריגים פרופר והשאר, כ-50

אלף, הם ילדים שנזקקים באיזשהו אופן לעזרה של החינוך המיוחד. כלומר, יש שתי

קבוצות ילדים - יש ילד שצריך ללמוד בחינוך המיוחד בגלל שאין לו משהו אחר, ויש

אלפי ילדים שעם עזרה בחינוך הרגיל, הם לא היו נכנסים לחינוך המיוחד וכל ההסעות

היו נחסכות. אנחנו כן מעוניינים בחוק החינוך המיוחד, אבל לילדים שזקוקים לכך,

ואנחנו רוצים להוציא את הילדים שהם חינוך רגיל שמקבלים תקציב מהחינוך המיוחד.

אגף השיקום במשרד העבודה והרווחה, שאני מנהלו, אחראי

למעשה על הטיפול בכל אוכלוסיית המוגבלים, למעט מפגרים,

חולי-נפש ואוטיסטים. במסגרת האחריות הזאת, בשנים האחרונות, היתה לנו תקווה

גדולה שחוק החינוך המיוחד ייושם. יש לחץ על שירותי הרווחה, בעיקר במה שקשור

בשירותים פרה-רפואיים - נניח לרגע את השירותים הסוציאליים - שאנחנו רואים בהם

שירותים בסיסיים, שנותנים את אותותיהם בכל מהלך החיים של הילד. אני לא חושב

שצריך לדבר כאן על החשיבות של האיתור המוקדם והאיבחון המוקדם וההתערבות

הטיפולית המוקדמת. ברור לכל אחד שככל שאנחנו מתערבים בגיל מוקדם יותר, כך

הסיכויים של הילד להשתלב בעתיד בחברה רגילה הם גדולים יותר. בשנים האחרונות

עשינו מאמצים עליונים כדי לתקצב ש,ירותים להרבה מאוד מסגרות - יחידות להתפתחות

הילד, גני-ילדים, מעונות יום, מסגרות של הארגונים הוולונטריים - וזאת על חשבון

שירותים אחרים שהמשרד שלנו צריך לתת. היום אנחנו מטפלים בלמעלה מאלפיים ילדים,

בעיקר עם נכות קשה מאוד, ואני מניח שזאת אותה אוכלוסיה שאליה התכוון עזרא

.מיכאל, כשדיבר על אוכלוסיה שנמצאת בסדר עדיפות גבוה. אני רוצה שתדעו - למעלה

מאלפיים ילדים עם נכויות קשות ביותר מטופלים על-ידינו. זאת אומרת, שאנחנו



נותנים להם שירותים פרה-רפואיים בתוך המסגרות שהם נמצאים בהן. זה כולל גם את

ירושלים - בירושלים לבד יש 500 ילדים שמקבלים סיוע באמצעות שירותי הרווחה.

לגבי ההערה של יצהק קדמן, משרד העבודה והרווחה פועל על-פי תקנות

שמחייבות הורים להשתתף על-פי טבלת זכאות בהתאם להכנסותיהם. מאחר וחלק גדול

מהמסגרות אכן מסתייימות בשעה 13:00-12:00, אנחנו - שירותי הרווחה עם הארגונים

הוולונטריים - התחלנו לפתח מסגרות של אחר-הצהריים: מועדוניות, צהרונים.

העלויות הן כבדות, ובאות על חשבון שירותים אחרים.

אני רוצה לחזור על הצעה שהועלתה בעבר - צריך לזכור שחלק גדול מאוד

מהעוסקים בשירותים פרה-רפואיים במסגרת משרד החינוך עובדים על תקני הוראה. זאת

אומרת שמרפאה בעיסוק או מרפאה בדיבור פיזיותרפיסטית, שמספר השעות התקני שלה

הוא 40, עובדת למעשה 24 או 28 שעות. יכולנו היום להכפיל את מספר השעות של

העוסקים בשירותים פרה-רפואיים, אם נשחרר אותם -

תעצור כאן רגע. עקיבא סלע, זאת עובדה? שלמה פרקש אומר

שרוב העובדים הפרה-רפואיים עובדים על תקן של הוראה ולא

על תקן של עובד פרה-רפואי, ולכן במקום לתת 40-38 שעות, הוא נותן 24 שעות.

לא רובם, מדובר על כל אלה שעובדים במשרד החינוך, אבל

זה לא מכסה את כל העובדים הפרה-רפואיים.

אנחנו מדברים על אלה שעובדים במשרד החינוך. בכמה אנשים

כאלה מדובר?

היום יש לנו בערך 8,000 שעות. אם נחלק את זה ל-24, זו

מסה רצינית.

אלה אנשים עם תעודת הוראה.

אני פשוט רוצה לחזור על הצעה שהועלתה בעבר - להעסיק את

העובדים הפרה-רפואיים על-פי התקן של עובדים בשירותים

אלה. אנחנו יודעים שהבעיה היא השכר: מאחר והשכר והתנאים המורים גבוהים במקצת

מאשר התנאים של העובדים בשירותים הפרה-רפואיים, הם מעדיפים לעבוד בתקני הוראה.

אני נציגת ועד הורים ארצי, נפגעי החינוך המיוחד. לפי

דברי גורמים בכירים במשרד החינוך, %20 מכלל הילדים

שנמצאים בחינוך המיוחד, אינם שייכים אליו, אלא צריכים להיות במסגרות רגילות;

ו%80 מתוך ה-%20, הם בני עדות המזרח. רציתי להעלות כמה נקודות חריגות בנושא

ועדות ההשמה, חריגות של איבחונים פסיכולוגיים ושל מודים בבתי-ספר. כדי להגיע

לוועדת השמה, הורה צריך לקבל זימון בכתב פרק זמן סביר לפני המועד, והוא לא

מקבל. קודם לכן הילד אמור לעבור איבחון פסיכולוגי אצל הפסיכולוגית, והמצב הוא

שהילד עובר את האיבחון ללא ידיעת ההורים או שהוא לא עובר בכלל. לאחר מכן,

כשההורה כבר מגיע לוועדת השמה, מנסים לשכנע אותו ולהסביר לו עד כמה טוב החינוך

המיוחד לילד, וכמה טוב לתת לילד רטאלין ואומרים שי יהיה בסדר, תוך שנה-שנתיים

הילד ייצא מהחינוך המיוחד'. הילד מגיע לחינוך מיוחד, וצריך לברך אם הוא לומד

את ה-א"ב, כי הילדים הללו לא לומדים אפילו את היסודות שלומדים בכל בית-ספר

רגיל. לא מעניין את המורים אם הס ילמדו או לא, כי ממילא הילדים הללו הם חלק

נפרד מהמערכת. אני מדברת מנסיון אישי, קבעו שבני יהיה בחינוך המיוחד כי הוא

דיסלקטי, ואחר-כך גם התברר שהוא לא דיסלקטי. נתפסים להורים חד-הוריים,

למטופלות לישכה, ויש לי תיעוד על כל זה.

האם את טוענת שכאשר אין את היכולת או כשלא נוח לטפל

בילד במסגרת הרגילה או כשרוצים להתפטר, אז הפתרון הכי

טוב זה עיר מקלט שנקראת החינוך המיוחד?

כן. מעבר לכך, ברגע שהילד סוף-סוף זוכה, אחרי מלחמות

מתישות של ההורים, להגיע לחינוך רגיל, תמיד יהיה מישהו

- הפסיכולוגית, המנהל, או הצוות החינוכי - שידגיש לילד: 'אתה תחזור לחינוך

המיוחד, אתה לא משלנו'. ולא משנה אם זה ילד בעל מנת-מישכל של 135.



החריגות ממשיכות גם אחרי תוצאות ועדת ההשמה - ההורים לא מקבלים את

התוצאות מפורטות בכתב, אלא מכתב שהילד מועבר לבית-ספר ,xואין סיבה. כשאתה

מתחיל ללחוץ על ועדות ההשמה, ולומר שאינך מעוניין הילד יהיה בחינוך מיוחד,

'את בהריון, עוד מעט יהיה לך עוד אחד ולא יהיה לך זמן לדאוג

לילדי ו' הילדה שלך בגלל מפגרת לפי הצורה החיצונית שלך' - דברים כאלה נאמרו

להורים. הזלזול בהורים הוא מזוויע; העובדה שההורה איננו איש מקצוע, לא מצדיקה

יחם כזה. אני מבקשת שוועדת החינוך תבדוק את ההשמה של החינוך המיוחד לגבי כל

חחריגים.

ר' אש; אני עובד כפסיכולוג ראשי במשרד החינוך, ומייצג כאן את

השירות הפסיכולוגי והיועצים. רציתי להתייחס לדבר שאמר

יצחק קדמן - ושמעתי את זה בעוד מקום - שיש חלקים בחוק שלא עולים כסף. דבר

ראשון, ועדות השמה עולות כסף. הזמן שלי ושל כל אחד שמששתף עולה כסף, ובזמן

האחרון יושבי-ראש ועדות השמה מתלוננים שהם לא יכולים לעמוד בקשיים שמשרד

החינוך מציב בפניהם בקשר להעברות לחינוך מיוחד. חשוב להדגיש שיחד עם ועד

ההורים הארצי, כפי שהציגה חיה יגודה, הקשינו על עצמנו בקשר להעברות ילדים

לחינוך מיוחד. אתן לכם כמה דוגמאות - אנחנו מזמינים הורים לוועדות ערעורים,

ולפי החוק לא חייבים לעשות זאת. זה עולה לנו פי ארבע מבחינת זמן, וזמן זה כסף.

בנוסף, אנחנו מבקשים ממנהל בית-הספר למלא טופס בו הוא צריך להסביר לנו מה עשה

למען הילד, איך ניסה לעזור לו לפני שהעביר אותו לוועדת ההשמה לקבל המלצה. אומר

לכם בכנות מה עוד עולה זמן - אנחנו מקבלים הרבה תלונות מאחד הארגונים שמיוצגים

פה, וחלק מהזמן שלנו הולך על בדיקת התלונות שלהם.

זה אומר שלא צריך להיות ארגון, או שטוב שהוא קיים?

אני רק אומר שגם זה לוקח זמן. אנחנו בדקנו חלק גדול מן

התלונות שהגיעו אלינו - היו טענות שההורה לא הוזמן

לוועדת ההשמה, אמרו שלא מתייחסים להורים. אני בטוח שיש מקרים כאלו, אבל אם בין

8,000 השמות בשנה, יש מקרה אחד או שניים שהורה לא הוזמן לוועדת השמה, אינני

יכול לכך להתייחס ברצינות. אני אומר זאת על-סמך בדיקה. גם אני הייתי פה עם

יצחק קדמן בכנסת הקודמת, כשקיבלנו 20 שמות, וזה פשוט לא היה נכון.

כמו שנאמר על-ידי מנכ"ל ניצן, יש לנו כאבים. אנחנו מרגישים יחד עם

ההורים שאין מספיק זמן - אם אני רוצה לתת להורה לדבר שעה, אני לא יכול - אני

יכול לתת לו לדבר רק 10 או 15 דקות, וזה קורה במיוחד במקומות שבהם קולטים הרבה

ילדים מהחינוך המיוחד, למשל ירושלים וראשון לציון, בגלל שיש בערים האלה הרבה

מסגרות.

אני סגן מנהל של גבי אהובה מגן, מנהלת שמע, שלא יכלה

להגיע לכאן. לא התכוננתי לדבר, אבל אני חייב להגיד

תודה לחינוך המיוחד. אני רוצה להגיד שבעשור האחרון חל מהפך משמעוחי בהישגים

ובשירותים שניתנים לילדים החרשים וכבדי השמיעה. היום התלמידים שלנו משולבים

היטב ומצליחים להגיע להישגים נפלאים - הם עומדים בבחינות בגרות בהצלחה,

מתנדבים לצבא ולומדים באוניברסיטה ובמוסדות על-תיכוניים. כל זה הושג בעשור

האחרון, תודות לחינוך המיוחד. אני מדבר בשמם של אלפי תלמידים והוריהם.

אני מארגון ה.ל.ה, וברצוני לדבר על הילדים שנשארו בבית

מתחילת השנה. הנתון של זה עדיין לא מדוייק, רשומים

אצלנו בערך 22 ילדים שהוריהם פנו אלינו, שעדיין נמצאים בבית ואין להם מסגרת

לימודית, אמא אחת יושבת כאן, שהבן שלה נמצא בבית מתחילת השנה. לפני סוכות

כתבתי מכתב לשרה שולמית אלוני עם העתק לך ולמבקרת המדינה, ועדיין לא קיבלתי

שום תשובה. אני חושבת שמנהלי בית-הספר רואים את הילדים האלה כחריגים, אך מדובר

בילדים רגילים שכן יכולים להיות במסגרת הרגילה. אני מבקשת שהעניין הזה ייבדק,

כדי שלילדים האלה תהיה לפחות מסגרת לימודית.

אני מנהלת הקו הפתוח לתלונות התלמידים. בהקשר של

ה.ל.ה, המנ"ל מינה אותי בשנה שעברה לברר מדוע הילדים

יושבים בבית. הדברים בוררו - חלק מהילדים יושבים בבית שלא באשמת משרד החינוך;

ומי שישב בבית באשמת משרד החינוך, חזר ללימודים. והשנה הם לא פנו אלינו, ואני

חושבת שיש דברים בגו.



היו"ר אי בורג; הדברים האלה ילובנו בוועדת המשנה. רן פינצי, יש בחוק

הישראלי כמה חוקים נותני זכויות, המעניקים זכות

לאוכלוסיה כזאת או אחרת. על-פי ההגיון - אינני יודע אם אני מדייק מבחינה

משפטית - כאשר האזרח בא לקבל את זכותו המוקנית לו על-פי חוק, הוא לא צריך

לסבול ממיגבלה תקציבית. האם יש עוד חוק נותן זכויות במדינת-ישראל, כמו חוק

חינוך מיוחד, שבו המדינה מגבילה בחוק ההסדרים את מתן הזכויות לאזרח?

חוק ההסדרים לא מגביל את יישום החוק.

הוא מגביל את מתן השירות בגובה התקציב.

מי בוטון; בהחלט. חוק ההסדרים במשק המדינה הגביל את קבלת הילדים

לחינוך המיוחד וועדות ההשמה במסגרת התקציב שהוקצב

לאותה שנה לצורך העניין הזה. לפי מיטב ידיעתי, זה לא קייס בשום חוק שמקנה

זכויות לאזרחים. אם אזרח מילא אחר כל התנאים הקיימים בחוק, הוא זכאי לקבל מה

שמגיע לו על-פי אותו חוק, ובשום חוק לא נאמר "ובלבד שיהיה תקציב לעניין". אני

מדבר על זכויות פרופר שמוגדרות וברורות בחוק. זה נעשה בחוק ההסדרים במשק

המדינה כדי למעשה לא לאפשר - כמובן משיקולים תקציביים - את ביצוע החוק במלואו,

פרט להדרגה שנקבעה.

זה נעשה כדי לא לאפשר לעבור על חוק אחר - חוק יסודות

התקציב - שהוא חוק באותה רמה.

האם יש עוד חוק כזה?

אני לא יכול להשיב כרגע.

האם ועדת המשנה תוכל לקבל תשובה לשאלה הזאת?

כן.

בחוק ההסדרים, עד כמה שזכור לי, כן היתה הגבלה.

ההגבלה הזאת נעשתה בזמנו לאחר שהיתה פנייה לבית-המשפט

של גורמים שרצו לממש את ההשמה. ועדת השמה קבעה שהילד

רשאי לקבל חינוך מיוחד, והאוצר אמר שאין לו תקציב. כשפנינו לאוצר, הכניסו את

המיגבלה הזאת בחוק ההסדרים, שוועדות ההשמה לא יכולות להחליט מעבר לתקציב שנשאר

להן.

כפי שאני מבין, הסעיף האחרון בחוק החינוך המיוחד קובע

שהוא יוחל בהדרגה, שלבים-שלבים - זה כבר מופיע בחוק,

ובשביל זה לא היה צריך את חוק ההסדרים. אלא בא חוק ההסדרים ואומר: גם על מה

ששר האוצר כבר הסכים שהחוק יוחל עליו - למשל אם הוא יסכים שהחוק יוחל על

ירושלים - אני לא מרשה, אלא אם כן ועדות ההשמה מגיעות לאיזשהו גג תקציבי. זה

זו הגבלה על הגבלה. רן פינצי, לגבי כל חוק במדינה שנותן זכויות

- כמו חוק הביטוח הלאומי שעל-פיו אדם זכאי לקיצבה מסויימח - אינני חושב

שהשיטה היא לא לקבל את החוק כדי שלא יתנגש בחוק יסודות התקציב, אלא אתם צריכים

לשבת באגף התקציבים ולתקצב בדיוק כמה שצריך.

הדבר דומה לחוק יום חינוך ארוך. חוק זה אומר שכל תלמיד

ליום חינוך ארוך; אך באה מיגבלת התקציב או מיגבלת שעות

לימוד שנקובה בחוק אחר.

אני לא מעוניין לקיים עכשיו ויכוח על כך. חה"כ יהלום,

אני מבקש שבישיבת ועדת המשנה תזמנו את היועץ המשפטי של

משרד האוצר או יועץ אחר, וחבדקו את הנושא המשפטי. אם יש כאן נקודה, יתכן

שאנחנו יכולים להתפרנס ממנה.

אני מקבל את האתגר שזרק לנו בהתתלה ד"ר יצחק קדמן,

שחבל על הדיבורים ואנחנו ניבחן במעשים. ניבחן על-פי

הדיון שיהיה בוועדת החינוך הבאה, האם כבר ידברו בה על הרבה שלבים הלאה. אני

רוצה להעיר לגבי הנקודה המרכזית שהובעה כאן על-ידי האירגונים הוולונטריים ועל-

ידי ההורים, שמה ששונה בחוק הזה מכל חוק אחר - למשל יום לימודים ארוך -

שהזעקות בשטח ניכרות. לא בגלל עצם העניין של החינוך המיוחד, שזו פרשה בפני

עצמה: לפעמים אטימות נוראה לאדם החלש - ראה בסוגריים עניין הספרייה לעיוורים,

מכל הדברים דווקא לזה אין תקציב, כאשר נותנים מאות מליונים לדברים אחרים. אבל

כאן נוצר מצב שאתה רואה מול העיניים שיושבות ועדות השמה, שהן רשות מוסמכת של

משרד החינוך, קובעות את הפתרון שהילד זקוק לו ואתה לא יכול ליישם זאת בגלל

בעיות תקציביות. מה שנאמר כאן לגבי עזרא מיכאל לא נכון, במסמך שהוא הגיש לנו

זה סעיף מספר 1 מתוך 12 נושאים שלא מיושמים. זה דבר נורא להורים, לסגל, למי

שהשקיע, כפי שאמר כאן הפסיכולוג ראובן אש - משקיעים זמן, מאבחנים, ובסוף אי-

אפשר ליישם.

הדבר השני שחשוב כאן, הן מסגרות ההמשך. יפה מה שאמר עזרא מיכאל ואני

משבח על הנסיונות שמותחלים בכיתות יי-י"א וכוי, אבל זו טיפה בים. אני לא מדבר

על יישום החוק בגילאי 21-18. מה קורה עד גיל 18? המסגרות לחינוך על-יסודי הן

מצומצמות, אפשר לספור אותן על יד אחת. ואז יש ילד שבאמת השקיעו בו והצילו

אותו, ברוב המקרים, עד כיתה חי-טי-י', ופתאום בכיתות י"א-י"ב הוא מתחיל להיות

מקרה סעד, כאשר היה צריך ליצור מסגרות עד גיל 18. זה דבר נורא ואיום; עוד לפני

יישום החוק לגבי גילאי 3 ו-21, צריך לדאוג לחינוך העל-יסודי.

כאן אני פונה לאוצר ולנציגו שנמצא כאן - וזה צריך להגיע לשר האוצר

ולמנכ"ל - מוכרחים להשתדל לגמור ביוזמת המשרד את התוכנית, שלא יהיה ויכוח על

התוכנית. אני מציע, אדוני היו"ר - והייתי רוצה לשמוע חוות-דעת של היועץ המשפטי

- כמו שחוק החינוך המיוחד התקבל בסופו של דבר ללא ויכוחים בין קואליציה

ואופוזיציה, כי היתה הרגשה בכנסת שצריך לקבלו, יתכן שאפשר לקבל תיקון לחוק על-

ידי הצעת חוק פרטית של חברי-כנסת, שאומרת ששנת הסיום תהיה אמנם תשנ"ז, ובלבד

שהיישום יהיה פרופורציונלי באופן הדרגתי משנה לשנוז.

אני רוצה לסכם את הדיון בשלושה פרקים: 1) הבעת עמדה

שמצטרפת, מילה במילה, לכל דברי הזעקה שנאמרו כאן.

2) פנייה למשרד בשם הוועדה. 3) העלאת הנושאים שהועלו כאן והפנייתם לוועדת

המשנה. לאור המעורבות של חה"כ יהלום והידע שלו בתחום הזה, אני חושב שאין לנו

בחירה יותר טובה ממנו ואני חוזר על ברכת הדרך.

למרות הנתונים המפליגים שיעד סוף תשנ"ד יהיו לנו 47.5 מליון ש"ח - זה

התכנון - יותר מאשר ה-37 שתיכננתי, אני לא יכול להשתחרר מההרגשה שהחוק הזה הוא

פשוט רמאות. לא יהיה כאן מיפלט - זה שתשתיות תקציביות אחרות עוסקות בקליטה של

המסכן, של הנידחה, המפגר והמוכה, של אדם שגורלו התאכזר אליו וזה שיש חריגים

בכיתה ומקומות אחרים מנסים לטפל בהם - הכל נכון, אך החוק הזה, כפי שהתכוונו

מחוקקיו שהסכימו עליו פה אחד, הוא אחיזת עיניים ורמאות אחת גדולה, והממשלות לא

מיישמות אותו. אל תבינו את דבריי לא נכון - התוק במתכונתו הנוכחית הוא אשליה.

אין סחטנים למסכנים. לחזקים תמיד יש מי שיסחט בשבילם, אבל

למסכנים אין; ואם יש איזשהו תפקיד לוועדה, זה תפקידה. אינני יודע איך עושים את

זה, התייעצתי בקצרה עם היועץ המשפטי על ההצעה שלך, חה"כ יהלום, צריכים "לתת

ראש", תשב כמה ישיבות, תגיע למסקנה ותהפוך הוועדה לסחטנית למען המסכנים. הדבר

היחיד שבא לך לעשות - זה לבכות. מי שמבקר מעט במוסדות ונכנס לכיתות ושומע

לפניות הורים ולזעקות בטלפון, מבין שהחוק הזה הוא לא חוק. הוא מילה יפה ולא

יותר. אני חושב שבשם כל הוועדה, אנחנו צריכים - ויתקיים גם דיון כללי בנושא

העדיפויות של המשרד - לקרוא כאן ולאלתר למשרד החינוך ולשרת החינוך להעלות את

הנושא הזה לראש סדר העדיפויות, אולי לא הראשון, אבל לדון בו במסגרת סדרי

העדיפויות של המשרד. לא איכפת לי.איך זה ייעשה, ובלבד שיתקיים דיון במשרד מה

הוא רוצה לעשות עם החוק הזה ולא להשאיר אותו כאבן שאין לה הופכין.

הנקודה הבאה מופנית לאנשים שנמצאים כאן ולא לשרה - אני חושב שהוועדה

- צריכה לקבל מכם, ובמהרה, תוכנית יישום רב-שנתית מלאה של התוכנית. אני לא רוצה

להגיע למצב שיבוא רן פינצי ויגיד: 'אני בעצם לא יודע מה אני מתקצב, ורק לפני



שלושה, ימים קיבלתי את התוכנית, אתרי שהתקציב נסגר וכבר הנתנו הצעת חוק על

השולחן'. אני רוצה שתגישו תוכנית מוסכמת של משרד החינוך איך התוק הזה צריך

להיות מיושם, כדי שתהיה תשתית לעבודת הוועדה, כדי שהיא תוכל כל פעם לבדוק את

המצב מול התוכנית המלאה, ולראות בכמה אחוזים אנחנו נופלים מהיעד, ומליאת

הוועדה תקיים ישיבות מעקב. לכן תגישו תוכנית, ואל תבנו כל פעם תוכניות אד-הוק.

לוועדת המשנה - אני תושב שהנושאים שעלו כאן היום לעבודת ועדת המשנה הם

1) בדיקה של כל ההיבטים הלא-תקציביים, מעבר לזמן, שניתן ליישם אותם

ואינם מיושמים. 2) צריכה להיעשות בדיקה מאוד-מאוד עמוקה - אני ממליץ כולל

ביקור וצפייה, אם אפשר בדרך מעט דיסקרטית או ריאיון של ועדות ההשמה - מה

הנוהל, איך מופנה ילד, איך נופלת ההחלטה מרמת הכיתה לרמת המנהל לרמת השירות

הפסיכולוגי, מה קורה בוועדת ההשמה; לבדוק את כל נוהל ההשמה מההתחלה ועד הסוף,

כי עלו כאן רמזי דברים שמצריכים בדיקה. 3) נושא שוודאי אין עליו תשובה, אבל

דיון בו יעורר את המודעות - הכתם על תלמידים שחוזרים למערכת הרגילה. כמה וכמה

פעמים בביקורים בבתי-ספר, כאשר אני מדבר עם תלמידים הם אומרים יאבל הוא חריג',

למרות שהוא כבר לא תריג; הוא היה צריך עזרה, היה לו קושי. בנושא הזה צריך

לעורר את המודעות בכל רמה, על-מנת שזה יתוקן. 4} צריך להיבדק נושא הילדים

שנשארים בבית. אני לא יודע אם זה 20 או 3 או 5, אך יש פנייה וזו מצוקה אמיתית.

אם הורה רוצה להשאיר בבית, אני רוצה להבין למה; אם הורה טועה אליבא דתפיסת

המשרד, יש לבדוק איך מחילים עליו את החוק; כי אם ילד נשאר בבית זה מצב לא

ראוי.

לפני שאני נועל את הישיבה - יש כאן נציגים של מועצות הנוער ומועצות

התלמידים. האם אתם עוסקים בנושא הזה? אי פעם דיברתם על כך?

שי שקד; דיברנו על כך, לא בקנה מידה ארצי, אלא בקנה מידה

עירוני. כל העניינים הכספיים כמובן לא נוגעים אלינו,

אבל אנחנו בהחלט צריכים לטפל בעניין של תלמידים חריגים או חריגים לשעבר בתוך

מוסדות החינוך.

היו"ר אי בורג; אתם יכולים לגבש את עמדתכם ולהציג אותה בפני ועדת

המשנה?

שי שקד; כן. חוץ מזה, אנחנו יכולים לעשות גם דברים משל עצמנו

בנושא הזה.

היו"ר אי בורג; האם יש אפשרות להקים נציגות של תלמידים בחינוך המיוחד?

שי שקד; בהחלט.

זה מתקיים אצל החרשים. הם משתתפים במועצת התלמידים.

גי פלדמן; אני מהסתדרות המורים. דובר כאן על הילדים החריגים

שמוחזרים למסגרות רגילות - יש קשיים גדולים מאוד עם

מנהלים שאינם מוכנים לקבל ילדים כאלה.

היו"ר אי בורג; הנושא הזה ייבדק. תודה רבה. ישיבה זו נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:50.

r