הכנסת השלוש עשרה

מושב חמישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס'

מישיבת ועדת העבודה והרוווחה

שהתקיימה ביום ג', י' בטבת תשנ"ו, 2.1.1996, בשעה 10:00

חברי הוועדה; יו"ר י' כץ

ת' גוז'נסקי

יי לס

מוזמנים; דייר ב' לב, משנה למנכ"ל משרד הבריאות

עו"ד מ' איסרוב, משרד הבריאות

עו"ד י' קרנות, הלשכה המשפטית, משרד הבריאות

י' שופמן, משרד המשפטים

עו"ד ט' שטיין, משרד המשפטים

יי בריס, אגף התקציבים, משרד האוצר

דייר מי בורשטיין, סא"ל, ראש אגף רפואה, משרד הבטחון

יי וכטל, לשכה משפטית, משרד הבטחון

דייר גי סיגל, מדור ענף רפואה, משרד הבטחון

תנ"צ יי זיגלבוים, רמ"ח רפואה, משטרת ישראל

תנ"צ אי בר-גיל, משטרת ישראל

סנ"צ אי היימן, יועץ משפטי, משטרת ישראל

דייר ר' גולדשמיט, קרפ"ר, משטרת ישראל

עו"ד יי לוי, יועץ משפטי, קופת חולים כללית

דייר אי קורט, קופת חולים לאומית

עו"ד לי ופנר, לשכה משפטית, הסתדרות רפואית

עו"ד די אלכסנדר, לשכה משפטית, האגודה לזכויות האזרח

עו"ד עי שקולניקוב, לשכה משפטית, האגודה לזכויות האזרח

חי קורצמן, יו"ר פורום בריאות, שדולת הנשים

מי זיו, מנכ"ל האגודה למלחמה בסרטן

יי שא-נס, מנכ"ל הרשות להגנת הצרכן

בי סדן, מנהלת האגף למערכות מידע, בית חולים הדסה

עי כץ, יו"ר ארגון רופאי הילדים

עו"ד די בסדור, ארגון צרכגי בריאות

שי בראון, ארגון נשות הדסה

טי חלמיש, החברה לניהול סיכונים ברפואה

עי מרקס, בית חולים הדסה

גי נודלמן, אגודת משו"ב

אי פרץ, ארגון צרכני בריאות

עו"ד די שפי, בית חולים הדסה

עי בריק, יועץ משפטי, משרד לבטחון פנים

גי בר-אשר, יועץ משפטי, קופ"ח מכבי

אי פלאוט, קבוצת חשיבה לקידום זכויות החולה

מי היבנר-הראל, לשכה משפטית, משרד הבריאות

יי הלוי, בית חולים שערי צדק

ר' אפק, לשכה משפטית, משרד הבריאות

די דינאי, האגודה לרפואה ולמשפט

ר' אדלר

מי בוטון

מי פרנקל-שור

חבר המתרגמים בע"מ

1. חוק זכויות החולה. התשנ"ג-1993 -חכי"ם: שושנה ארבלי-אלמוזלינו,

2. חוק זכויות החולה. התשנ"ג-1992 -ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו

3. חוק זכויות האדם על גופו. התשמ"ט-1988 - ח"כ גדעון

4. חוק לתיקון פקודת הרופאים (סוד רפואי). התשמ"ט-1989 -ח"כ גדעון

גדות

5. חוק זכויות תחולת. התשמ"ט-1989 - ח"כ רן כהן

6. חוק תגנה על תחולת. התש"נ-1990 -ח"כ יאיר צבן



1, חוק זכויות החולה. התשנ"ג-1993 -חכי"ם: שושנה ארבלי-אלמוזלינו

מיכאל בר-זוהר, גדעון גדות, רן כהן. יאיר צבן

2. חוק זכויות החולה, התשנ"ג-1992- ח"כ שושנה ארבלי-אלמזולינו

3. חוק זכויות האדם על גופו, התשמ"ט-1988 - ח"כ מיכאל בר-זוהר

4. חוק לתיקון פקודת הרופאים (סוד רפואי). התשמ"ט-1989 -ח"כ גדעון

גדות

5. חוק זכויות החולה. התשמ"ט- 1989- ח"כ כהן

6. חוק הגנה על החולה. התש"נ-1990-ח"כ יאיר צבן

אנחנו פותחים את הישיבה. על סדר היום שלנו

חוק זכויות החולה. שילוב של מספר הצעות

חוק פרטיות. הצעה שדין הרציפות חל עליה. אנחנו מקיימים את הדיון בחוק

החשוב הזה, שנועד למעשה להיות מגילת הזכויות של החולה במדינת ישראל

בצורה מסודרת, סעיף אחר סעיף. אנחנו מכינים את החוק לקריאה שנייה

ושלישית. הווה אומר, שבכוונתי להביא את החוק הזה אחרי שיעבור ויקבל את

אישור הוועדה למליאת הכנסת עוד בתקופת כהונתה של הכנסת ה-13. עקפנו את

סעיף עשר לחוק מתוך מגמה לקדם את יתר הנושאים, ומאחורי הקלעים לנסות

ולגבש הסכמה לגבי זכות החולה למות בכבוד, או יש הקוראים לו המתת חסד,

ואחרים קוראים לו בשמות אחרים. אלה שמעורבים בהכנת החקיקה יודעים

שמדובר בסעיף עשר לחוק, ואני מקווה שנצליח להגיע לפשרה שכולנו נוכל

לחיות איתה והיא תאפשר לנו לחוקק חוק, אי אפשר לומר מושלם, כיוון שאני

מניח שיש נושאים שעדיין טעונים הבהרה, שנויים במחולקת, אבל ליצור יצירה

שהכנסת תוכל להתגאות בה.

אני רוצה להודות לצוות ועדת העבודה והרווחה ששוקד באופן מאוד אינטנסיבי

בהכנת ניירות העבודה ברשותו של עורך דין משה בוטון, היועץ המשפטי שלנו,

שמכינים לקראת כל ישיבה סט שלם עם הערות של כל הגורמים שביקשו להעיר

לגבי סעיפי החוק. זה ללא ספק מאפשר לנו לקדם את חקיקת החוק בצורה יותר

יעילה. אנחנו הגענו לסעיף עשרים לחוק. זה הסעיף שאנחנו פותחים בו. אני

מקווה שבשתי ישיבות נצליח להשלים את החקיקה ולהגיע לסעיף עשר המיוחל עם

גירסה מוסכמת או כמה גירסאות שאפשר יהיה להכריע ביניהן.

זאת הזדמנות טובה להודות לכל המשתתפים על התרומה שלהם. לא תמיד יש

סבלנות לקיים דיון יסודי, רציני, במסגרת כזו גדולה, אבל חשבתי שהאיזון

ההדדי הזה הוא חשוב מאוד כדי לגבש את יוזמת החקיקה.

הפצנו חוברת נוספת להערות מסעיף עשרים

ומעלה. יש לנו שלוש חוברות. אני אקרא את

הסעיף ואחר כך נשמע את הערות הגורמים.

"מטופל זכאי לקבל מן המטפל או המוסד הרפואי מידע רפואי המתייחס אליו

וכן העתק מן הרשומה הרפואית, למעט מידע הנוגע לאדם אחר, ולמעט רישומים

אישיים של המטפל.

ב. מטפל רשאי למסור למטופל מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס אליו, אם

לדעת המטפל עלול המידע לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של



המטופל, או לסכן את חייו. במקרה זה ימסור המטפל את המידע לרופא מטעמו

של המטופל ויודיע על כך בכתב לוועד למידע רפואי".

אגב, הוועד למידע רפואי מופיע אהר כך בסעיף 26, מי שרוצה יכול לבדוק את

זה כבר במקביל.

"ג. חבר בצוות מטפל רשאי למסור למטופל רק בתחום עיסוקו בתיאום עם

האחראי על הצוות. לעניין זה תחום עיסוק כפי שהוגדר בחיקוק או בהנחיות

המינהל".

עד כאן לשונו של סעיף עשרים.

אני מעריך שאני אדבר גם בשמם של מספר

גורמים שיושבים כאן, שנפגשתי איתם בהקשר

לפסיקת בג"צ שהיתה לאחרונה שעשתה מהומה לא קטנה בכל הנושא של מסירת

מידע. מעבר לזה, בכל מה שקשור לתפקוד בית החולים ובעיקר לדרד שבה הוא

עושה בקרה על עצמו. בתי חולים ממנים ועדות בדיקה פנימיות. בצבא זה נקרא

בשם תחקיר מבצעי. לא תחקיר שאחר כך עומד למשפט הפרקליט הצבאי, אלא

תחקיר מבצעי שבו אנשים יכולים לדבר, לפתוח את כל הפרטים מבלי שכל הזמן

נמצאת מאחוריהם המחשבה שכל מלה שלהם נרשמת בפרוטוקול שלבסוף יגיע לבית

משפט.

פסיקת הבג"צ שחייבה את בית חולים "הדסה" למסור לחולה את הפרוטוקול ואת

התוצאות של ועדת חקירה או ועדת בדיקה פנימית, גרמה לכך שלא יהיו ועדות

חקירה פנימיות מהיום הזה ואילד במוסדות רפואה. כי אף אחד לא יעשה פתיחה

מוחלטת של כל הדברים, מפני שכל מה שהוא אומר הוא ידע שזה עלול להגיע

לספירות שלא אליהן הכוונה. אני יודע שהנושא הוא מאוד עדין, כי מצד אחד

אנחנו רוצים לתת לחולה את מלוא המידע, ומגיע לו. מצד שני אנחנו נביא

לשיתוק כל מערכת הבקרה הפנימית. אני מציע שהחוק ימצא דרך לאזן את הדבר

הזה. אני גם מציע את הדרך. יש מושג חדש שנקרא "ניהול סיכונים". מי

שמכיר וקורא את המאמרים ואת ההתבטאויות וכך הלאה, ואני גם משבח את

הנציגים של חברת ביטוח מדנס שעוסקים בנושא זה. אני מציע להכניס לתוך

החוק את המוסד הזה של ועדה לניהול סיכונים, ולפתור מסעיף עשרים את אותה

ועדה. זה מושג חדש שצריך להתחיל להתרגל אליו. אנחנו רוצים שאותה ועדה

תפעל בחופש פעולה מוחלט ולא תחת אימתו של סעיף ולא בגרירה לבתי משפט.

אחרת הפעילות הזאת החשובה והמבורכת, שדרך אגב ניזום על ידי חברות

הביטוח שהולכות להתמוטט מרוב תביעות, היא תתמוטט וחבל. לכן אני מציע

להכניס לחוק את המושג "ניהול סיכונים", ובסעיף עשרים להבהיר שמדובר

בתחקיר מבצעי פתוח. אשתמש בלשון הצבאית, לא במשהו שיש עליו את אימתו של

החוק והפרוטוקול. בצורה כזאת נוכל לקדם, גם לטובת החולים, למרות שזה

נשמע כאילו כנגדם, יצירת סטנדרטים נכונים לפעולה של בית חולים.

לס התייחס כמובן לפסק הדין שניתן על ידי

כבוד נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק,

בעניין הסתדרות מדיצינית "הדסה" נגד המשיבים ומשפחת גלעד. פסק דין

מרתק. הוויכוח באמת היה האם לחסוך את הדוח של ועדת הבדיקה, ובית המשפט

העליון התייחס בצורה מאוד רחבה לשיקולים בעד ונגד. מעניין לדעת

שהטיעונים שהעלה ח"כ יי לס עלו גם במשפט. השורה התחתונה שבית המשפט

"נראה לי כי ועדות פניות לבתי חולים לבדיקה עצמית תתקיימנה בלי חיסיון

שכן הדבר מתבקש ממהות מקצוע הרפואה, ומהמחויבות האתית והמשפטית שאדם

נוטל על עצמו בהיותו רופא". ועוד כהנה וכהנה.

אינני בטוח שהציפיות של בית המשפט העליון אכן יתבצעו, אני בהחלט שותף

לחשש הזה. בסעיפים 25-24 יש הסדר, אפשר כמובן לקיים עליו דיון מפורט

יותר מאוחר, הוא מתייחס ספציפית לנושא.

האס אנחנו מתייחסים להערה של ח"כ י' לס,

משום שאנחנו מסכימים לכל מלה שנאמרה

ואנחנו רוצים להרחיב את הדיבור בעניין.

אני מציע שכאשר נגיע לסעיף 24 ו-25 נייחד

עליהם את הדיבור. סעיף עשרים מדבר על

מסירת מידע למטופל בבחינת דרך המלך. הוא נוגע יותר לרשומות הרפואיות

וכדומה.

רציתי להתייחס למלים האחרונות בסעיף קטן

אי, שאומר "למעט רישומים אישיים של

המטופל". אנחנו בדעה שמידע אובייקטיבי הוא רכושו של החולה בעצם. הוא

זכאי לקבל אותו, בכל עת, בין אם זה במהלך הטיפול או לאחריו בצורת סיכום

מחלה. יש באותה פסיקה של בית משפט עליון יש התייחסות ואבחנה בין מידע

אובייקטיבי ולמידע סובייקטיבי, ואנחנו חושבים שמידע סובייקטיבי צריך

להמשיך להיות חסוי מאותו עקרון שהעלה ח"כ י' לס. המידע הסובייקטיבי הוא

מידע שחולל או הרישומים האישיים כוללים הערכות שונות במהלך הטיפול של

החולה, ואם הערכות כאלה לא יהיו הסויות אלא יהיו גלויות למטופל, אם כל

הטיפול היה במהלכו תקין לגמרי וכולם יצאו מרוצים כמובן שאף פעם לא תהיה

בעיה. אבל ברגע שתהיה בעיה והרישום האישי, שהיווה בעצם כנייר עבודה של

אותם רופאים שמטפלים בחולה, שברישומים האלה מעלים מספר אפשרויות

אבחנתיות, מספר דרכי טיפול, ובסופו של דבר מגיעים למסקנה על דרך טיפול

אחת מן המוצעות, הרי שאם זה יחיה גלוי ותהיה תביעה משפטית, אותו עורך

דין יוכל להאחז ברישומים האישיים האלה, ולכן אנחנו מבקשים להשאיר את זה

כמו שזה.

נתחיל מהוועדה שלנו, חיסיון של מסמכים

שהוכנו לצורך התדיינות משפטית. סעיף כזה

מוכר בארץ אלא שהוא צמצם את תחולתו.

בארצות הברית למשל קיים חיסיון כזה גם אם המסמכים הוכנו לצורך הגנה

משפטית, ולא רק לצורך הגנה משפטית. לעומת זאת באנגליה החיסיון הזה מוכר

כאשר המסמכים הוכנו, והמטרה הדומיננטית היא לצורך התדיינות משפטית. בית

המשפט העליון בשבתו כבג"צ אימץ את הגישה האנגלית וקבע שחיסיון כזה של

מסמכים שהוכנו לצורך התדיינות משפטית, כאשר המטרה הדומיננטית היא

התדיינות משפטית, חיסיון כזה מוכר בארץ. לעומת זאת חיסיון אחר, וזה

אותו חיסיון שהעוסקים בזה סעיפים 24 ו-25, חיסיון של מסמכים שהוכנו

במסגרת ועדה לצורך בקרה רפואית, חיסיון כזה, אמר בית המשפט, לא מוכר

בארץ. גם אינני מתכוון להכיר בו מהסיבה שיש בזה משום הרחבה של הפגיעה

באוטונומיה של הפרט. העקרון המנחה בפסק הדין הזה היא זכותו של הפרט

לדעת, ואי אפשר לחסום את הזכות הזאת מסיבות שהן אינן חשובות מספיק.



אנחנו סבורים שהסיבה של בקרה רפואית היא סיבה חשובה מאוד, ומן הראוי

שהיא תטופל בחקיקה.

לעניין סעיף עשרים אנחנו מציעים להכניס תוספת, הסעיף מדבר על כך שמטופל

זכאי לקבל מידע וכוי, למעט אם הוא נוגע לאדם אחר. למעט רישומים אישיים

של המטופל. אנחנו מבקשים להוסיף גם למעט מידע שהוכן במסגרת ניהול

סיכונים לשם הערכות להתדיינות משפטית. זה בהמשך לדבריו של ח"כ יי לס.

ניהול סיכונים זוהי מערכת שהוקמה לצורך הדיפת תביעות משפטיות מצד אחד,

מצד שני לצורך איכות הטיפול הרפואי שניתן לחולים. הוקמה על ידי המערכת

הרפואית בארץ ובעולם. זה מערך מוכר ותרומתו חשובה ביותר, הן לצורך

שיפור איכות הטיפול הרפואי, הן לצורך הפקת לקחים והן לצורך הערכות

להתדיינות משפטית, על מנת להקטין את הגל הגואה של תביעות.

אני רוצה להצטרף לדבריו של ח"כ י' לס וקצת

להרחיב את דבריו של עורך דין לוי בנושא

ניהול סיכונים. ראשית, ח"כ י' לס, הפגיעה כתוצאה מפסק הדין של השופט

ברק וחבריו היא לא רק בוועדות בדיקה פנימיות בבית חולים. אני אומר פה

כחודשיים לאחר פסק הדין, שכל תמצית העשייה הרפואית בבית החולים, שסובבת

סביב דיונים פתוחים על האפשרויות השונות שקיימות אצל כל חולה,

האפשרויות האבחנתיות, האפשרויות הטיפוליות, כל המערכת הזאת שהיא

מאושיות החינוך הרפואי ומאושיות העשייה הרפואית נפגעה קשות בעקבות פסק

הדין. מכיוון שרופא פשוט חושש. דיוני בוקר רגילים בחדר לידה שדנים במה

אירע באותו לילה בחדר לידה, ושתרומתם לחולה עצמו ולזכויותיו ולטיפול בו

לא תסולא בפז, מתקיימים היום בחשאיות, רופאים מפחדים לפתוח את פיהם, זו

בוודאי לא התכוננות לקראת דיון משפטי, כך שאין צל של ספק שפה צריך לבוא

תיקון תחיקתי.

כשמדובר בניהול סיכונים, אולי במסגרת המלה סיכון, זה סיכון שנשקף לחולה

מפני נזק שעלול להגרם לו על ידי המערכת הרפואית שהוא בר מניעה, ושכל

תכלית התהליך הזה שנקרא "ניהול סיכונים" הוא לפתח מערכת מורכבת שחוקרת,

דורשת, לומדת ומסיקה לקחים בתחום של מניעת אותם נזקים שאנחנו בז'רגון

הרפואי קוראים להם נזקים יתרוגניים לחולה, מתוך שלא לשמה בא לשמה, וגם

זה משרת אותנו בנושא התגוננות מפני תביעות משפטיות. אנחנו הרופאים קצת

מתביישים בזה שהקמת המערכת אושרה על ידי המבטח שרצה מנעול בטחון מפני

גל של תביעות. אבל אין ספק שכשהמערכת הזאת מתורגלת ומתבצעת בצורה כנה

וגלויה, לא בעלת גוון הטיוח שניסו לייחס לה גורמים מסוימים, אלא באמת

חקירה ודרישה מדוע ארע נזק לחולה, וניסיון למנוע אותו, חשיבותה לא

תסולא בפז. לכן אני מציע גם בסעיף עשרים.

הניתוח שלך מצא חן בעיני, היה לפני כמה

זמן מקרה כזה בבית חולים העמק, שהיה כנראה

פשוט יחסית לחקירה ובדיקה, טעות במזרק. אבל איך אתה פותר את הבעיה של

אותה משפחה שבאה ומודיעים להם שנגרם נזק בלתי הפיך, או שלא עלינו בן

המשפחה נפטר במהלך הלילה, הם לא יודעים שום דבר, הם לא רופאים, אין להם

השכלה רפואית, ויש להם הרגשה, אותה תחושת תסכול, שמונעים מהם לדעת

וחוסמים להם את הגישה, והם אומרים אולי המשענת היחידה שיכולה להיות זה

באמת דברים שנאמרו על ידי הרופאים. יש פה עניין של איזון אינטרסים. אתה

יכול לומר יכול, להיות שאנחנו מקפחים זכויותיהם של מספר מקרים, אבל

אנחנו עושים את זה כדי שבאלפי מקרים הטיפול יהיה יותר טוב, הלקח ילמד



ממה שקרה בלילה, כמו שאתה אומר. השאלה היא מה אתה מציע בכל זאת במקרים

כאלה.

כשמודיעים למשפחה אין בעיה. אני מניח שאתה

רצית לשאול אותי מה קורה כאשר לא מודיעים.

האם תחת המסווה של חקירה, דרישה וניהול סיכונים, יכול להיות גם טיוח.

העצה היא מאוד פשוטה, היא לא תמיד מיושמת. אנחנו מחנכים את הרופאים

לכתוב בגיליון את כל העובדות האובייקטיביות. במקרה של עפולה, היה צריך

לכתוב בגיליון שהיה קשר זמנים מובהק בין מתן זריקה לחולה לבין מותו של

החולה. העובדות האובייקטיביות שמתרחשות במחלקה לגבי החולה צריכות להכנס

לגיליון. מחשבות על האפשרויות השונות, על הסיבות השונות, שמעלה חבר זה

או אחר בצוות, ושהיום לפי פסק דין ברק עלולות להפליל אותו, עליהן צריך

לחול חיסיון. ואני חושב שניהול רשומה רפואית, כפי שמתחייב מתורת הרפואה

וכפי שאנחנו מחנכים את הרופאים, יענה על הבעיה שהעלית.

אני בספק אם יש פתרונות בשחור ולבן לבעיה

הזאת, ולמעשה גם הנשיא ברק הודה שיש

פתרונות שונים במדינות שונות לאותה בעיה, ונתן סקירה מאוד קצרה של משפט

השוואתי עם חוץ לארץ, שהראה שיש גישה מאוד לא אחידה במדיניות של

מחוקקים במדינות שונות, לגבי שאלת הדוחות של הוועדות הפנימיות,

והדיונים הפנימיים. חלק מטילים על זה חיסיון, חלק לא מטילים חיסיון,

בסייגים מסוימים, כך שאין שום בטחון שיש פתרון אידיאלי לבעיה שהיא קשה

מטיבה.

לגבי סעיף עשרים עצמו, הסיפא של סעיף קטן אי, שמדברת על למעט רישומים

אישיים של המטפל שכבר התחילו לגעת בה, למעשה מעלה אותה בעיה שכבר דנו

בה בהרחבה בקשר לסעיף 19, שמגדיר מהן רשומות רפואיות, וגם שם מחריג מהן

רישומים של המטפל, אם כי שם המלה אישיים איננה. משום מה פה היא כן

מופיעה. אותם טיעונים שעלו שם יפים גם לענייננו. אלה למעשה אותם

שיקולים שצריכים להנחות אותנו בשאלה מהם רישומים אישיים של המטפל, האם

ראוי להחריג אותם מחובת הגילוי או לא, הם יפים גם פה, הכל נאמר כבר.

מבחינה ניסוחית ברגע שרשומה רפואית הוגדרה בסעיף 19 עם החרגה מסוימת

לעניין רישומים של מטפל, אין צורך לחזור פה על אותה החרגה, כי ממילא

סעיף עשרים מאפשר לגלות רק את אותה רשומה ועוד כפוף לאותה הכרזה שכבר

צוינה. זה לא פותר אותנו מהצורך להתייחס לעניין האם ראוי להחריג ומה

צריך להחריג מהרשומה. אני שוב מפנה לכל מה שנאמר ולצורך החסכון לא

נחזור עליו.

סעיף קטן ב' לדעתי הוא הרבה יותר בעייתי. סעיף זה מדבר על אותן

סיטואציות מוכרות וידועות, שאין ספק שצריך לפתור אותן לגבי מקרים שבהם

יש בעיה במסירת המידע, כי היא עלולה לפגוע במטופל, במצבו הבריאותי או

מצבו הנפשי או לסכן את חייו או כל אותן סיטואציות שלמעשה הסעיף מונה.

המנגנון שהסעיף מציע להתמודד עם הבעיה הזאת הוא לא מוצלח. משום שהוא

נותן לנו כל מיני סיטואציות שלדעתי לא מכוסות כראוי, למשל, מי יקבע מי

זה הרופא מטעמו של המטופל, מי יחליט על זה. הרבה פעמים המטפל שצריך

למסור את המידע לא יודע כלל על רופא מטעמו. האם זה אומר שהמטופל צריך

להסמיך רופא שבאופן כללי ישמש לו כתובת להמצאת מידע למקרים שבהם אסור

לתת לו את זה. הרי אם מבקשים ממנו שיסמיך רופא, ממילא מגלים לו בעצם

שיש מידע שאסור לו לדעת. איך ידע המטופל שעומדים לשלול ממנו גישה לחלק



מהמידע באופן שיאפשר לו לדוגמה לחלוק על השלילה הזאת. יש מערכת של

ביקורת על העניין, מי יבדוק אם באמת השלילה מוצדקת, או האם מלתו של

הרופא היא המלה האחרונה ואין אחריה ולא כלום. יש בעיה במנגנון שנוצר

פה. אנחנו הצענו להעביר את הנושא הזה לאותה ועדה למידה רפואי שמופיעה

בסעיף 26, וסברנו שבמקום להתחיל להסתבך עם השאלה מי זה רופא מטעם

המטופל ומי יחליט מי זה הרופא מטעם המטופל, ואיזו אחריות זה מטיל על

הרופא מטעם המטופל, מה הוא אמור לעשות עם המידע הזה, האם הוא אמור

לשמור אותו אצלו, האם הוא אמור להחליט אם להעביר אותו הלאה או לא.

החלטנו שזה עניין יותר לוועדה למידע רפואי, שאנחנו בהחלט חושבים שראוי

להקים אותה, ושהמטפל לא צריך להחליט באופן טופי מה יקרה. הוועדה למידע

רפואי תדון מיוזמתה, תבדוק את הנושא ותחליט אם להעביר את זה או לא. אבל

במקביל צריכה להיות דרך שהמטופל ידע שהמידע שהוא קיבל הוא לא שלם,

ושהוא יוכל, אם ירצה, לחלוק על שלילת הזכות שלו לראות את המידע. אחרת,

המצב יהיה כמובן בלתי נסבל כי לא תהיה ביקורת על שלילת המידע מהמטופל.

ח"כ י' לס השווה את זה לז'רגון צבאי,

ובעצם השאלה היא מהותית, הכמעט תאונה,

מרובה על פני התאונה. היתרון של ניהול סיכונים הוא שבכמעט תאונה אף אחד

לכאורה לא צריך לדעת מזה, חוץ מהצוותים הרפואיים שמזה יפיקו לקחים

שמשמעותם המונעת היא אדירה. והסיכון הוא כל כך גדול בכך שאנשים ימנעו

מלדווח על כמעט תאונה. צא וחשוב מה יקרה. לכן השאלה שלך לפרופסור הלוי

לגבי המשפחה הקונקרטית פחות רלוונטית.

אני רוצה לחזור להחלטות לדחות את הדיון על

זה לסעיפים 24 ו-25, אבל צריך להדגיש

שסעיף עשרים עוסק ברשומה הרפואית לפי הגדרה של רשומה רפואית בסעיף 19.

פסק הדין של הנשיא ברק בעצם אומר שכרגע הדין שותק, לכן הוא לא מוכן

ליצור על ידי פרשנות שיפוטית את החיסיון. מנסחי ההצעה הזאת סברו שיש

מקום לחיסיון. אילו החוק כפי שהוצע היה כבר בתוקף, הרי השופט ברק לא

היה כותב את פסק דינו מפני שהחיסיון היה קיים. השאלה היא לא האם אנחנו

צריכים להגיב על פסק הדין או לחשוב איך אנחנו עוקפים אותו כפי שהוצע,

אלא האם יש מקום לחשוב מחדש על אותה הצעה, שהוועדה שהכינה את הצעת החוק

הזו גרסה את החיסיון המאוד מאוד רחב. יש אלה שמצרים על כך ואנחנו ודאי

נשמע הצעות מסתייגות מסעיף 24 ו-25, אבל אני מציע שאז נדון ולא נערבב

את השאלה של הרשומות הרפואיות.

אני מתייחסת לסעיף קטן ג', "חבר בצוות

מטפל רשאי למסור למטופל מידע רפואי". אני

מציעה להחליף את זה, לשנות את זה לחייב, כי לפי סעיף קטן אי המטופל

זכאי לקבל.

חייב רק בתחום העיסוק שלו. לא במסגרת

החובה למסור. החובה מופיעה בסעיפים

הקודמים.

אני רוצה לגעת בנקודה שהעלינו בכתב ושעוד

לא הוזכרה פה, והיא ההגדרה של המטופל

לצורך קבלת מידע. למטופל יש הגדרה בסעיף 1, אני לא בטוח שאותה הגדרה

טובה למקרה של קבלת מידע. אזכיר שני מקרים שיכולים להיות בעייתיים

בסוגיה הזו של קבלת מידע. אחד זה כשהמטופל הוא קטין. האם הקטין הוא זה



שגם יקבל את המידע. זאת שאלה שנוגעת לכשרותו המשפטית של קטין. אנחנו

היינו מציעים שייקבע שמסירת מידע היא פעולה משפטית כמשמעותה בחוק

הכשרות. זה יפתור את כל הבעיות.

הנקודה השנייה, שהיא גם כן דוגמה, יכולה לעשות בעיות למשל בטיפולי

פוריות. בטיפולי פוריות יכול להיות המקרה שבו המטופל פיזית הוא רק הגבר

או האשה, אבל הטיפול הוא למעשה טיפול זוגי, מפני שכל הבעיה היא בעיה

זוגית, לכן לצורך קבלת מידע על הטיפול שניתן יש מקום שההגדרה תהיה יותר

רחבה, וגם אם רק האשה היא זו שטופלה פיזית, גם הגבר, בן הזוג, יהיה

זכאי לקבל מידע על הטיפול שניתן.

אתה מציע באופן מאוד מוצלח לגבי קטין.

ניקח למשל את המקרה של נערה בת 16, שצריכה

לעבור הפלה, האם המידע ימסר להוריה ולא ימטר לה. אנחנו צריכים את

ההגדרה שלך שעד גיל 18 וישות משפטית זה עומד בניגוד מוחלט לשורה שלמה

של חוקים שהיום מאפשרים לבני נוער לקבל מידע ולהחליט בגורלם, וזה כיוון

מאוד מרחיק לכת.

את מתפרצת פה במקרה לדלת פתוחה, מפני

שהחריג היחיד שאומר שלקטין מותר לתת הסכמה

ולא צריך את הסכמת הוריו הוא בדיוק לגבי הפלות בחוק העונשין. מזה צריך

ללמוד את הכלל לגבי כל טיפול רפואי בעצם.

דובר פה על סעיף קטן בי, עלולה להיווצר

כאן סיטואציה של פטרנליזם. לאמור, האם

הרופא יחליט בעצמו למי למסור את המידע, שמא יגרם לחולה נזק גופני או

נפשי בלי שיש ביקורת עליו. ברגע שאין ביקורת על הנזק הפוטנציאלי שעלול

להיגרם לחולה, זה פותח פתח להרבה מאוד דברים לא רצויים, כי עלול

להיווצר נזק נפשי או כלכלי לחולה והוא יכול לתלות את ההמנעות שלו

ממסירת מידע בקטע שלחולה יכול להיגרם נזק נפשי. מה ההגדרה של נזק נפשי,

קטן, גדול, סתם דיכאון, סתם מצב רוח רע. לכן, לדעתי צריך את כל הסעיף

הזה להגדיר אותו, לצמצם אותו, ולתת לחולה, כי זה חוק זכויות חולה בסופו

של דבר ולא חוק זכויות רופא. לכן צריך לתת את הפתח הגדול ביותר שיכול

להינתן לחולה לקבל מידע על מצבו.

אני מבקש מאלה שמעירים הערות שיציעו הצעות

ספציפיות. זאת אומרת, אם יש הצעה לצמצם אז

להציע איך לצמצם. להציע לנו איזושהי הגדרת נוסח. אם את חושבת שההגדרה

היא רחבה מדי וצריך לצמצם את האפשרות של אי מסירת הפרטים למטופל, אז

להציע מה את כן מציעה. אבל זה בתור הערת אגב לכולם. זה לא מתייחס

ספציפית להערה שלך.

בסעיף קטן א' אנחנו מציעים להוסיף אחרי

מטופל, מי שהוסמך על ידו כדי שגם מי

שהוסמך על ידי המטופל יוכל לקבל מידע בשמו.

בעניין רישומים אישיים של המטפל, אני מצטרפת לדברים שאמר עורך דין

דינאי. ההסדר צריך להיות מקביל להסדר בסעיף 19.



צריך גס להוסיף לסעיף הזח או סעיף קטן נפרד או לאחד מהסעיפים הקיימים,

שמטופל לעניין סעיף זה לרבות מי שהיה בעבר מטופל, כי כרגע הגדרת מטופל

היא רק מי שמקבל טיפול בהווה. צריך להיות ברור שמי שקיבל טיפול בעבר

יהיה רשאי לקבל מידע בעניין אותו טיפול.

סעיף קטן ב' הוא מאוד בעייתי לדעתנו, מטעמים שכבר הוזכרו כאן. נותן

שיקול דעת מאוד מאוד רחב לרופא המטפל למנוע מידע מהמטופל, וזה פותח פתח

לשיקולים פטרנליסטיים. אנחנו כן מכירים באותם מקרים מאוד מאוד חריגים

שבהם יכול להיות מוצדק למנוע מידע ממטופל מחשש לגרימת נזק, אבל אנחנו

חושבים שצריך לצמצם מאוד את שיקול הדעת שניתן כאן. אנחנו הצענו הצעה

מפורטת, ועיקרי ההצעה שההחלטה תתקבל על ידי הוועדה למידע רפואי לא על

ידי הרופא המטפל.

יהיו 500 איש שיקבלו מכל בתי החולים בארץ

או מכל הרופאים את האינפורמציה, הם ידונו

האם לחתוך או לא לחתוך? איך זה יהיה באופן מעשי?

ח"כ ת' גוז'נסקי אומרת, אנחנו רוצים לחוקק

חוק שאפשר לחיות איתו. שיהיה בבחינת גזירה

שהציבור יכול לעמוד בה. השאלה אם כל מקרה צריך לבוא לוועדה, רק לכנס את

הוועדה הזו יקח שלושה ימים.

לגבי מקרי חירום, ההצעה שלנו אומרת

שהוועדה למידע ארצי היא זו שצריכה לקבל את

ההחלטה ככלל, אלא בנסיבות שבהן הדבר בלתי אפשרי ואז ההחלטה תימסר לרופא

המטפל, ואלה צריכות להיות נסיבות.

מה עמדתכם לגבי מסירת מידע לקטין?

החוק הזה יצטרך להתייחס לכשרות של קטין

בעניין קבלת מידע רפואי. אני יודעת שיש

הצעות להוריד את גיל הכשרות לעניין זה ויש הצעות לגיל 16, ואני חושבת

שההסדר צריך להיות מקביל. כלומר ברגע שהקטין הוא זה שכשיר לקבל בעצמו

או לקבל במשותף עם הוריו את ההחלטה על הטיפול הרפואי, אז הוא כמובן גם

כשיר לקבל את ההחלטה.

לשאלה האם זה מעשי שהוועדות האלה יצטרכו לדון במסות של מקרים, הכוונה

היא שלא יהיו מסות של מקרים. הכוונה היא שזה הסדר מאוד מאוד חריג, שזה

דבר שנעשה במקרים מאוד חריגים ולא כדבר שבשיגרה.

נוסף לזה יש בעיה, הבעיה שהעלה עורך דין דינאי, השאלה אם אומרים למטופל

שנמנע ממנו מידע או לא. אם אומרים לו שנמנע ממנו מידע, יכול להיות שבכך

אנחנו בעצם משיגים את המטרה של למנוע ממנו נזק. ההיפך, הנזק של חוסר

ודאות הוא עוד יותר גדול, מצד שני אם לא מעבירים את המידע שנמנע ממנו,

בעצם אין מי שיערער על ההחלטה. אנחנו מציעים פתרון ביניים שהעובדה

שנמנע מהחולה מידע, ואותו מידע שנמנע מהחולה ימסר לאדם שהוא מקורב

לחולה, כלומר לקרוב של החולה שצריך להגיד מי זה בחוק. אנחנו מציעים שכל

אדם שמתאשפז, בהסכמה לאשפוז יתן שם או שמות של אנשים שהוא מסמיך שיימסר

להם מידע, ובכך בעצם אדם שמצהיר שהוא מקורב לחולה ושיש להניח שהאינטרס

שלו הוא טובת החולה, הוא יוכל גם בייעוץ שלו לחולה האם להסכים לטיפול



או לא, הוא יהיה מודע לאותו מידע שנמנע מהחולה ובכך המידע יובא בחשבון

בשיקולים אם להסכים לטיפול. וגם הוא יוכל להחליט אם ההחלטה עצמה

מוצדקת, אם יש מקום לערער על ההחלטה למנוע מסירת מידע.

לעניין המבחן לקיום נזק אצל החולה ממסירת המידע, אנחנו מציעים לקבוע

שהנזק ממסירת המידע יהיה צפוי בהסתברות גבוהה כדי לצמצם בנוסף.

סעיף 20 ב' בעצם מסתמך על שני חוקים שכבר

קיימים היום ומסדירים את העניין. אותו

נוסח, רק כל אחד לפי תחומו. האחד זה בחוק לטיפול בחולה נפש, והשני הוא

בחוק הגנת הפרטיות. בשני המקומות האלה הרעיון הגלום בסעיף 20 ב' יש בו

את האסמכתא. לפי ההערה שכרגע שמענו מעורכת דין אלכסנדר, לא תמיד יש

שיתוף פעולה בין בני המשפחה לחולה, ומי יתקע לידינו שאנחנו מוסרים את

המידע לאדם שהחולה באמת התכוון אליו כשהוא היה בריא, וכשהוא היה חולה

הוא לא התכוון למסור לו.

כדי שלא לסבך את המערכת שממילא עובדת 24 שעות, ולא להכניס אותה לקשיים

מיותרים, הרעיון הזה שהרופא הוא תמיד האובייקטיבי והמטופל הוא זה שיגיד

איזה רופא, ואליו תמסר האינפורמציה. מה שיוטל על אותו רופא הוא שיקול

הדעת לא אם למסור את המידע לחולה, אלא איך למסור אותו. באותה צורה

שהיות שהוא מכיר אותו יודע איך לעשות את הדברים.

אני רוצה להזכיר שהחוק הוא חוק זכויות

החולה, ולא פוליסה וההגנות על הרופא,

וברור לנו שההגנות על הרופאים, האם מסוגל לקבל החלטות כל עוד לא הוכח

ההיפך.

לעניין חוות הדעת האישית שלו הוא נגוע בסובייקטיביות הוגנת. אבל הוא

נגוע. לבוא ולהגיד הערכה מוחלטת כזאת, שהוא היחיד האובייקטיבי בתוך

הסיטואציה הזאת, אני הייתי מאוד נזהרת.

לנו יש המלצה. אנחנו אומרים שהזכות לקבל מידע וחובת המסירה בקטע הזה

צריכה להיות כזאת שהרף של הגנה על החולה והמטופל צריך להיות מאוד

גבוה.

דבר שני, שהעניין של סעיף ב' שמגדיר אדם או שולל ממנו כזכות משפטית

אפילו לעניין אחד קטן כזה או אחר שהוא מנוע מלקבל את המידע. קודם כל,

צריך לצמצם את הכוח שבידי המטפל, ואנחנו המלצנו שיהיה ממונה עליו. בתום

היוועצות עם מישהו אחר. כיוון שהעניין של הוועדה, ודרך אגב צבי התייחס

לעניין של סעיף 26, ואנחנו אומרים שאם עניינה של הוועדה הוא אך ורק

לעניין של סירוב של מטפל למסור מידע רפואי, אנחנו מציעים לבטל את הסעיף

הזה. אלא אם כן אותה ועדה תקבל יותר תוכן, יותר סמכויות, והסעיף הזה

ידון לגופו.

לחזור לב'. אנחנו מבקשים שיהיו שני דברים, תוך התייעצות עם ממונה, ואם

ישנה אכן החלטה אחרי כל שיקול הדעת הנוסף הזה, אנחנו חושבים שרופאים הם

הגונים בדרך כלל, אבל לא תמיד הם רואים את כל התמונה וצריך עוד אחד

מעליהם לשיקול במצבים חריגים.



אני מסכימה עם עו"ד דינאי שהחולה או המטופל ובני משפחתו צריכים לדעת

שיש מידע שלא נמסר. זו זכות בסיסית.

אנחנו חוזרים לסעיף אי ואנחנו מסכימים עם מה שנאמר קודם, שכמו בסעיף

19, הרישומים האישיים, אנחנו לא מדברים על כתיבה אישית כזאת או אחרת של

המטפל. אנחנו התייחסנו לזה בהרחבה בישיבה הקודמת, אם החומר שנכתב, אף

על פי שהוא כתוב ברישומים האישיים, נוגע לנושא של איכות הטיפול ושיקול

הדעת, זכותו של המטופל במקרים חריגים. זה עולה לדיון כשיש תקלה. באותו

ענייו שני הצדדים צריכים לעמוד לבדיקה הוגנת.

בהערות האלה לא מופיעות שום הערות של הצבא

שכן הועברו של הפרקליטות הצבאית. לכן אני

בסעיף 20 ב' אני רוצה להפנות להוראה אחרת שמופיעה בתקנה 12, תקנות

שירות הבטחון, שיש לה בהסדר זהה, שאומרת שכאשר יגרם לנפגע נזק בריאותי,

אם ימסרו מימצאים באותו מקרה ימסר המידע לבא כוחו של המטופל, שהוא עורך

דין, ולרופא המטפל בו. זה לנושא אפשרות נוספת בנוסף לרופא המטפל, לבא

כוח של הנפגע. כי הרי אנחנו מדברים פה בסיטואציה על מידע שבמצב רגיל

היו מוסרים אותו. רק בגלל הנזק הבריאותי שייגרם לא ימסרו אותו לנבדק

עצמו או לחולה עצמו.

אני רוצה למנוע אי בהירות בנושא של החריג

לעניין ניהול סיכונים שהוצע פה. סעיפים 24

ו-25 אינם פותרים את מכלול הבעיה של ניהול סיכונים. אחד הדברים החשובים

כדי לאפשר פעילות סיסטמטית של ניהול סיכונים היא דיווח על ארועים

חריגים. עלול להתעורר ויכוח עם המטופלים, האם הדיווח על ארוע חריג הוא

חלק מהרשומה הרפואית או אינו חלק מהרשומה הרפואית. בשל האפשרות

להתעוררות דיון כזה מעלים הרופאים את החשש לדווח בניהול סיכונים על

ארועים חריגים, וזו היתה אחת המכשלות הגדולות ביותר על דרך הכנסת

הפעילות הזו של ניהול סיכונים לשטח. כיוון שכך, ההצעה היא בסעיף עשרים,

שהוא סעיף הדן במה שזכאי המטופל לקבל, להחריג את האפשרות לקבל דיווחים

למערך ניהול סיכונים, ומסמכים המוכנים במסגרת הפעילות של ניהול

סיכונים, כי לא הכל נעשה באמצעות ועדות בדיקה. יש דיונים שמתקיימים

במסגרת ניהול סיכונים. רופא יכול להיות מוזמן למנהל הסיכונים, או שמנהל

הסיכונים מבקש ממנו תגובה בכתב. לא הכל נעשה במסגרת ועדות פנימיות,

ולכן סעיפים 24 ו-25 אינם פותרים את הבעיה, וההצעה היא לכלול במסגרת

סעיף עשרים חריג. במקום למעט מידע הנוגע לאדם אחר שנראה לי מיותר ולא

מובן פה, אפשר היה להוסיף בסוף הסעיף, לאחר "וכן העתק מהרשומה הרפואית"

למעט דיווחים למערכת ניהול סיכונים ודיונים או מסמכים המוכנים במסגרת

ניהול סיכונים.

נשמעו פה הרבה מאוד הערכות ודעות של אנשים

שמייצגים את המערכת. בשטח המשרד שלנו עוסק

הרבה מאוד בייצוג של תובעים בתביעות של רשלנות רפואית. מי שלא עבר את

הוייה דולורוזה של ניסיון לקבל מידע רפואי, רשומה רפואית בבית חולים או

בכל מוסד אחר, לא יודע על מה הוא סח, והתחושה שלי שחלק ניכר מהאנשים

שנמצאים פה לא יודעים על מה הם מדברים. אני לא מדבר על הסתרה והעלמות

ועל קבלה של אינפורמציה חלקית ואיומים בבג"צ ואיומים ופנייה. לבוא היום

וליצור נדבך נוסף של אפשרות חוקית שלא להעביר אינפורמציה, באמצעות מה

שקרוי אותה ועדה לניהול סיכונים, שכל כולה היא יציר הביטוח, שכל כולה

היא יציר של הגוף שאומר אני רוצה להתמודד יותר טוב עם תביעה משפטית



נגדי. זו הוועדה הזו. ואם אנחנו נכניס אותה לחוק אפשר לקרוא לילד בשמו

ולומר אנחנו מצמצמים תביעות משפטיות על רשלנות רפואית. זה דבר שלגיטימי

שהכנסת תעשה. אבל אם זו לא הדרך שבה בוחרת הכנסת, אני חושב שגישה כפי

שהוצעה פה, לרבות על ידי ח"כ י' לס, אני מציע שתשב איתנו בניסיון אחד

או שניים לאיתור חומר רפואי, ואז הוא ידע על מה הוא מדבר. אז או שבכלל

פוסלים את האפשרות או מצמצמים אותה להגיש תביעות בגין רשלנות רפואית,

או שלא יוצרים את היציר הזה באמצעות הסתרה של מידע של ועדה לניהול

סיכונים. ארחיב את הדברים האלה כשנגיע לסעיף 24, אבל לאור הדיון פה

חשבתי שחשוב שזה יאמר.

לא צריך להיות שום הבדל בין מסירת מידע

ומידע שנמצא במאגרי מידע לבין מידע שנמצא

ברשומה רגילה. לגבי מאגרי מידע ישנו הסדר. רופא רשאי מטעמים רפואיים

לסרב למסירת כל מידע. שמענו פה גם על תקנות השיפוט הצבאי. אני חושב

שצריך את כל ההסדרים האלה.

נשמע פה לא פעם הנציג או מיופה הכוח. כל אדם, עורך דין או חבר, יהיה מי

שהוא מסמיך אותו.

הכוונה היא שהחולה ידע שלצרכי מידע הוא

יכול לתת שם של קרוב משפחה או מיופה כוח.

נכון שמבחינה משפטית, אבל כשהוא בא להתאשפז הוא לא חושב על חוק

השליחות.

אתה כבר עונה לטענות, אנחנו נשקול את

הדברים האלה וכשנגיע לוועדה אנחנו נחליט.

אנחנו עוברים לסעיף 21, שמירת סודיות

רפואית.

"מטפל חבר בצוות מטפל ועובד מינהל ישמרו בסוד כל מידע שהובא לידיעתם

תוך כדי מילוי תפקידם בין בחיי המטופל ובין לאחר מותו.

ב. מטפל או במוסד רפואי מנהל המוסד, ינקטו את האמצעים הדרושים כדי

להבטיח שבני אדם העובדים עמם או בשירותם ישמרו על סודיות העניינים

המובאים לידיעתם במהלך עבודתם".

אנחנו בסעיף הזה מתייחסים אך ורק להערות

שנמסרו לנו, ושנמצאים כאן. ההסתדרות

הרפואית בישראל מציעה להוסיף סעיף קטן גי, שבו יאמר שרק לעובדים שהמנהל

יקבע כמי שחייבים לטפל ברשומות הרפואיות תהיה גישה לחומר.

אנחנו לא רוצים שזה יהיה גורף, שכל עובד

במוסד יוכל לגשת לרשומה הרפואית, שזה כולל

החל מהטלפוניסטית וכלה ברופא המטפל. אנחנו רוצים שיהיה ברור בדיוק מיהם

העובדים המוסמכים שלהם תהיה נגישות, ולא כמו שקורה היום אפילו בקופות

החולים, אתה נותן את הכרטיס המגנטי ואתה בא לשלם מס וכל ההיסטוריה שלך

עולה על המחשב. לכן אנחנו מבקשים שיהיו הסדרים ברורים לפי סיווגים, מי

רשאי לגשת לחומר.

האגודה לרפואה ולמשפט בישראל מציעה להבהיר

מי רשאי לוותר על סודיותו הרפואית של

נפטר, האם יורשיו הקרובים, אלמנתו וכדומה. מי מנמק את זה?

מה שאמרה עו"ד ופנר מופיע בסעיף 19, ושם

המקום לדעתי לקבוע את הגישה לרשומות. יש

שם הוראות ספציפיות. באשר לנושא של ויתור על סודיות, סעיף 21 אי. כדרך

אגב מכניס פנימה סוגיה שלא מוסדרת עד היום למעשה בחקיקה הישראלית, והיא

איזה זכויות יש לנפטר אם בכלל, מבחינת האם יש כזה דבר סודיות רפואית של

נפטר. זה דבר שהוא פרובלמטי מאוד, וכדרך אגב כתוב ובין לאחר מותו,

לדעתי זו לא דרך לטפל בסוגיה כל כך מורכבת. רצוי לדון בה בנפרד ולקבוע

האם ובאיזה דרגה יש זכויות לנפטר כנפטר, ולא ליורשיו במובן הקנייני של

המלה. זו בעיה מורכבת ביותר. אני לא חושב שנעשה לה צדק אם נדון כבדרך

אגב בפרוצדורות של שמירת סודיות.

החברה לניהול סיכונים ברפואה. יש להבהיר

כי הסודיות היא על מידע רפואי ולא על מידע

בכלל.

זו המאטריה שאנחנו דנים, כי אחרת למידע

איו כל הגדרה פה.

את רוצה שיהיה כתוב כל מידע רפואי?

כן, הסוד הוא על מידע רפואי. יש חוקים

אחרים שמטפלים בנושא של זכות לפרטיות.

החוק פה אמור לדון במידע רפואי, ויש חוקים אחרים שמגדירים עניין של

זכויות לפרטיות. לכן המחשבה היתה שמידע הוא רחב.

עמותת תבי, לסעיף קטן א' להרחיב את תחולת

הסעיף כלהלן. אחרי "ועובד מינהל" יבוא

"וכל אדם אחר הפועל מטעם ו/או עבור המוסד הרפואי".

יש אנשים, כמו סטודנטים ומתנדבים, שעושים

עבודה ברוכה בתוך המסגרות אבל הם נחשפים

למידע ועליהם לא חלים איסורים של בעלי תפקידים, וזאת הדרך.

להערה של מידע רפואי לעומת מידע בכלל, אנחנו מאוד מבקשים להשאיר את

מידע בכלל.

צה"ל מציע "לאחר מותו של מטופל יבואו

יורשיו במקומו לעניין סעיפים 20א' ו-22,

אלא אם הורה המטופל אחרת בהוראה שמסר למטפל".

ההצעה קובעת חיסיון, אבל זה יוצא שאחרי

אדם נפטר יש יורשים והחיסיון קיים גס

לגביהם. מה שאנחנו מציעים הוא שהיורשים החוקיים יוכלו להכנס בנעליו של

המטופל. אלא אם כן הוא קבע שהם לא יהיו זכאים לדעת פרטים. הוא יכול

למלא טופס שלא ימסרו פרטים למשפחה, אם הוא חולה איידס ולא רוצה שידעו

שהוא נפטר מאיידס.

כשאדם נפטר באים בני משפחתו ומבקשים לדעת

ממה הוא נפטר ומה קרה ומה היו הנסיבות,

ואם לא יהיה סעיף בחוק שמאפשר זאת לא יוכל למסור להם מידע ולא נוכל

לעמוד בפניהם ונהיה חייבים למסור להם את המידע. לכן הניסוח שהוצע כאן,

או כל ניסוח אחר, סביר בעיני, אבל שיאפשר לנו לעשות זאת.

אנחנו בסעיף 21 שאומר שגם לאחר שאדם נפטר חלה על הרופאים סודיות רפואית

כלפי הנפטר, ואין לנו דרך למסור לקרובי משפחתו את נסיבות מותו.

אני מבין שההצעה שצה"ל מציע, כפי שכתוב

כאן, היא ההצעה שמקובלת עליכם. למישהו יש

הסתייגותו

מה שפה נאמר זה רק קצה קצהו של הקרחון של

הבעייתיות של הנושא של מה קורה עם מידע

לגבי נפטר. צודק דוקטור בורשטיין לגבי המצב הרגיל והשיגרתי, שבני משפחה

רוצים לדעת ממה נפטר, וברור שלא יעלה על הדעת להסתיר את זה מהם, אם כי

יכול לבוא המדקדק ולומר מי הם בני המשפחה הרשאים לדעת דברים כאלה, גם

זה לא כל כך ברור.

אני לא חושב שזה דבר שאפשר לתמצת אותו בשתי מלים. צריך לקבוע קודם כל

מה ההיקף של סודיות של מידע לגבי נפטר. זה דבר בפני עצמו. שנית, למי

מותר למסור מידע כזה. נאמר פה יורשים, אני מצטער לומר שזה לא פותר שום

בעיה. בן אדם יכול לצוות בצוואתו ליורשים חלקים שונים מעזבונו, לא נהוג

לכתוב בצוואה מה קורה עם מידע רפואי.

צודקת ח"כ ת' גוז'נסקי, יכולים להיות מצבים אבסורדים. יורשים זה דבר

מקרי. אדם רגיל כשהוא מדבר על יורשים מתייחס לעניינים ולחפצים ריאלים

לעניינים של קניין. סודיות רפואית זה לא מסוג הפרטים שאנשים כותבים

לגביהם הוראות בצוואות. סודיות רפואית דרך אגב לא ניתנת לחלוקה, בשעה

שקניין אפשר לחלק. לא יתכן באופן גורף שאפשר לומר סודיות ולוותר על כל

יורש שהוא, כי לפעמים יכול להיות יורש בדבר שולי מאוד ולא מתקבל על

הדעת שהוא יוותר על כל הסודיות של הנפטר.

קורה כמובן גם שיש מצב שהנפטר לא מותיר אחריו צוואה, אז יורשים על פי

דין.

שאירים זאת החלטה ערכית, ואני חושב שעדיין צריכה להיות לזה הרבה חשיבה.

אם הכוונה היא להמשיך בסודיות וצריך לקבוע באיזה היקף לגבי מידע של

הנפטר, דומני שראוי היה לאפשר ויתור כזה לבני משפחה וצריך לחשוב, אני

לא מתיימר לזרוק הצעות מהשרוול, האם צריך לפחות שני בני משפחה, באיזו

דרגת קירבה, הדברים הם בכלל לא פשוטים. אני לא חושב שאפשר באופן סכמטי

לפתור את העניין באיזו הוראה קצרה.

ההבדל הוא שאנחנו נצטרך לבוא בעוד חודש,

כשנגיע לכנסת עם הצעת חוק. יש באמת אפשרות

אחת להגיד, אנחנו לא יכולים, לא מסוגלים לחוקק חוק אידיאלי, אבל נדמה

לי שבסוגיה הזו אפשר לקבוע עמדה. אני מקבל את הגישה שלך, שפה קשה מאוד

להחליט החלטה גורפת, כי אתה יכול להחליט החלטה על שאירים ויש הגדרות

שאירים בהוקים מסוימים, במיוחד בחוקי הביטוח הלאומי, מצד שני מי יתקע



לך כף שהנפטר רצה להעביר דווקא את המידע הזה לשאירים. אולי הוא היה

ברוגז איתם או איננו מעוניין למסור את המידע.

אני יכול לתת שיקולי הנחיה מה צריך לדעתי

להיות ההסדר. הוא צריך להיות מונע מהשאלה

לאילו מטרות בדרך כלל צריך את המידע על הנפטר. להגשת תביעה בקשר

לנסיבות פטירתו, צריך לשקול מיהם אלה שזכאים להגיש תביעה כזו. זה כולל

תלויים לא רק יורשים.

בגלל זה הזכרתי את המונח שאירים.

המונח הנכון יותר לדעתי בהקשר זה הוא

התלויים, וגם יכולים להיות יורשים, אם הם

ירשו זכויות לפיצויים האלה.

אפשרות אחרת לברר מידע לגבי נפטר היא בנסיבות אחרות לגמרי, נסיבות

שמעניינות רק את המשפחה. אלה שני דברים שונים לגמרי וצריך לדעתי למצוא

הסדר לשניהם.

תואיל בטובך ותעביר אלינו הצעות בכתב

לגבי הסוגיה הזו.

אני חושב שהנושא הוא יותר מסובך. מאותו

רגע שאנחנו מדברים על ויתור סודיות

רפואית, אני כאזרח או החולה מוותר על סודיות. אם אני לא יודע ממה אני

חולה, ויש מידע שאני לא הגעתי אליו, אני חותם על ויתור הסודיות שלי

המוכרת לי, ולא חותם על כל מה שכתוב בתיק הרפואי. אז יכול מאוד להיות

שבאותו רגע שמוסיפים "רשאי לוותר על סודיות רפואית של הנפטר" מגיע שלב

שאתה כיורש מקבל את המידע, שאפילו אותו איש שנפטר לא ידע במה הוא חלה.

את הסוגיה הזאת צריכים לקחת כסוגיה, לפתור את הבעיה של ההגדרה של ויתור

סודיות רפואית, ואז לכלול את הנושאים האחרים תוך הבירור הזה.

הקטע המשפטי המקובל, שבמות אדם עוברות

הזכויות והחובות שלו אל יורשיו החוקיים.

יורשים חוקיים יכולים להיות יורשים על פי צוואה. יורשים חוקיים יכולים

להיות יורשים על פי דין, כאשר אין צוואה.

מצד אחד אנחנו לא יכולים לחסום את מסירת המידע לאחר מותו של אדם לצרכים

חיוניים. מצד שני אנחנו לא יכולים לעשות הפקר מהמידע הזה. לכן מסתבר

שגם בפרקטיקה המקובלת, הגישה שלפיה מסירת המידע נמסרת לכל אחד, לא צריך

את כל היורשים. כל אחד מהיורשים החוקיים זכאי בפני עצמו לקבלת המידע,

לעשות בו שימושים כפי שימצא לנכון.

בעניין ההערה שלך לגבי האגודה לצער בעלי חיים, בזה הביע המנוח את רצונו

לא למסור מידע לאף אחד מבני משפחתו.

שמענו את מיגוון הדעות, אנחנו לא מתכוונים

כרגע לקבל החלטה.

סעיף 22, ויתור על סודיות.

"א. מתבקש אדם לוותר על סודיות המידע

הרפואי הנוגע לו, להלן סודיות רפואית, ינתן לו מידע מלא על הצורך

בוויתור, ואם סירב תוסבר לו משמעות הסירוב.

ב. ויתר אדם על סודיות רפואית יהיה הוויתור תקף אך ורק כלפי אדם שחלה

עליו על פי חוק החובה לשמירה על סודיות רפואית.

ג. ויתר אדם על סודיות רפואית לא יהיה תוקף לוויתור אלא ככל הנדרש

לעניין המסוים שלמענו ניתן הוויתור.

ד. הוראות סעיף 21 יחולו בשינויים המהוייבים על אדם שהגיע אליו סוד

רפואי על פלוני".

איו לנו הרבה הערות לסעיף הזה. האגודה

לזכויות האזרח מציעה כמה תיקונים.

מה שיש לנו כיום זה לדרוש, ואנשים גם

נותנים ויתורי סודיות רפואיים גורפים לכל

זמן, לכל עניין. זה מה שנהוג ואנשים נעתרים לדרישות האלה ונותנים

ויתורים מאוד גורפים.

אני לא חושבת שיש טופס ססנדרטי אחד. יש טפסים סטנדרטים של חברות ביטוח,

של קופות חולים, יש סוגים שונים, אבל באופן כללי הם מאוד גורפים. כדי

לגרום לכך שוויתורים על הסודיות הרפואית יהיו באמת למידע מסוים ולעניין

מסוים, אנחנו מציעים להוסיף כמה סעיפים.

ראשית, שוויתור על סודיות רפואית יעשה בכתב וייחתם בידי המוותר.

שנית, ויתור על סודיות רפואית יציין מפורשות את סוג המידע שאותו מתיר

המוותר למסור, את המוסדות או האנשים להם הרשה המוותר למסור את המידע,

ואת המטרה לשמה רשאים מקבלי המידע לעשות בו שימוש.

ויתור על סודיות רפואית יציין את תאריך חתימתו. תוקפו של הוויתור יפקע

כעבור שישה חודשים מיום חתימתו, אם לא צויין בוויתור מועד פקיעה מוקדם

יותר.

ההערה היתה שלא ברור בדיוק למה מכוון

הסעיף, מי מבקש מהאדם לוותר. כי אנחנו כבר

לא מדברים על מטופל למעשה, ואם אנחנו מדברים על חוק זכויות המטופל,

אנחנו מדברים על מישהו משיהו שמבקש מאדם כלשהו לוותר על סודיות, לא היה

נהיר לחלוטין על מה מדובר. מדובר על מישהו שבא למקום עבודה לעבוד.

מדובר על מישהו שרוצה להגיש תביעה. אם כך אז לא מדובר בזכויות של

המטופל, אלא מדובר באופן כללי אם אדם מתבקש לחתום על ויתור סודיות, לכן

היה נראה לנו לא ברור מה מקומו של הסעיף בחוק פה. אבל אם להתייחס לסעיף

כמטפל בכל מקרה שאדם התבקש לחתום על ויתור, על סודיות רפואית, ההערה

היתה לסעיף ד' שאי אפשר להחיל את הוראות סעיף 21 על כל מקרה שבו מגיע

סוד רפואי, למישהו מכוח ויתור על סודיות רפואית. רק לדוגמה, אם זה מגיע

לצורך ניהול משפט שמגיש מטופל נגד מוסד אי אפשר להגיד שזה שקיבל את

המידע צריך כרגע לשמור עליו בסוד, כי זה מיועד לצורך ניהול המשפט. זה



עובר ליועצים רפואיים, זח עובר לעורכי דין, זה מוצג בבית המשפט. כיוון

שכך, אם מטפלים בסוגיה מאוד גורפת של כל מקרה שאדם מוחתם בחייו על

ויתור על סודיות סעיף ד', צריך להיות מיותר או מוגבל באיזושהי צורה.

אני מבינה שהוויתור על סודיות רפואית הוא

המשך של הסעיף שאומר שצריך לשמור על

סודיות רפואית. פירוש הדבר שאותם מטפלים בסעיף קודם נדרשו לשמור על

הסודיות. אז בא הסעיף הזה ואומר, אתם תשמרו על סודיות אלא אם כן המטופל

ויתר לכם וכוי. יחס ברור מאוד בין מטפל למטופל, לא שייך למעבידים ולא

שייך לגרושתו ולא שייך לכל מיני אנשים אחרים שיחתימו אותו על כל מיני

סעיפי סודיות רפואית. זה לא שייך לחוק הזה. אם רוצים להחתים אדם על

מערכת יחסים ביניהם, זה דבר אחר. אבל פה יש יחסים ברורים מאוד, מטופל -

מטפל. המטפל חייב בסודיות רפואית, אלא אם כן המטופל הרשה לו להפיץ את

מידע וכוי.

כשאדם הולך להיבדק בוועדה רפואית בעניין

נכות זה שייך לחוק הזה, מפני שפונים לרופא

שטיפל באותו מטופל שעומד בפני הוועדה הרפואית ומבקשים ממנו את החומר

הרפואי כדי לקבוע מה אחוז הנכות.

בסדר, אז יש מטפל ויש מטופל, הוועדה

הרפואית עושה לטובתו של המטופל. לוויתור

על הסודיות הרפואית יש מבחן. הוא צריך להיות לטובתו של המטופל, לאינטרס

של המטופל או לאינטרס של מחקר רפואי, שזו גם כן מטרה מאוד נעלה. חוץ

משתי המטרות האלה רשאי אדם לא למסור.

הוועדה תגיד לאיש שפנה אליה, אם אתה לא תמסור לנו את המידע הרפואי לא

נדון בעניינך, בבקשה תבחר. אל תמסור לנו מידע רפואי. אבל הוא ילך למטפל

שלו ויגיד לו, אני משחרר אותך מחובת הסודיות, אנא העבר את המידע

לוועדה. אבל זה שוב יחסי מטפל מטופל, אי אפשר אחרת. לא יכול להיות

שוועדה תעקוף את המטופל ותלך ישירות למטפל ותקבל ממנו מידע. לא יעלה על

הדעת. אין דבר גורף, או שזה לצורך בריאותו או לטובתו או לצורך מחקר

רפואי. אחרת זה תירוץ.

השאלה שנשאלת כאן היא האם במסגרת הזו,

חקיקת חוק זכויות החולה, אנחנו מתכוונים

גם להסדיר את הנושא של כתבי ויתור במערכת היחסים לא כנגד המטפל, אלא

במערכת היחסים שבין המטופל לבין חברות ביטוח, מעסיקים וכוי.

אם אנחנו לא נרשום על זה ויתור על סודיות,

שמירת סודיות רפואית, אז כל גוף שרוצה

לקבל אינפורמציה רפואית לא יוכל לקבל.

רק דרך המטופל.

ח"כ ת' גוז'נסקי, זה נכון כאשר מתייחסים

לתחום מאוד צר של העניין. אבל תעלי בדעתך

מצב שמישהו קיבל באורח זמני נכות גבוהה מאוד לביטוח לאומי. אחרי פרק

זמן מסוים רוצים לעשות ועדה חוזרת, והוא יודע שישתנו האחוזים שלו, זה

לא לטובתו, זה לא לטובת מחקר רפואי, אבל יש לזה ערך מסוים. הוועדה לא



יכולה לבטל את הנכות בלי שתהיה לה אינפורמציה רפואית. זו פסיקה הסרת

בסיס. צריך לראות גם את הערך של זה.

אם אין לך הוכחה שהוא נכה, אתה לא נותן לו

שום דבר.

הנכות קיימת מכוה האינפורמציה הראשונית.

אבל היא מוגבלת בזמן, היא זמנית תמיד.

התפיסה של ההצעה הזו היא שהמידע הוא רכושו

של המטופל. הוא רשאי לעשות מה שהוא רוצה.

הוא רשאי לעמוד על הסודיות, הוא רשאי להגיד אני משחרר את הרופא מחובת

הסודיות, הוא רשאי למסור לכולי עלמא. הוא גם רשאי להתראיין בטלוויזיה

ולספר על מצבו הרפואי. ההגבלות על ויתור על סודיות זה בעצם פגיעה

מסוימת באוטונומיה של הפרט. אומרים לו, בגלל שעושים שימוש לרעה ויחסי

כוחות לא שקולים בין מעביד למבקש עבודה, או בין מבצע, יש מקום לגישה

פטרנסליטית לבוא ולהגיד אנחנו מגבילים בצורה כלשהי, כמו שנעשה למשל

בנושא פרופיל רפואי או בנושאים אחרים. את זה צריך לעשות מאוד בזהירות,

לאו דווקא בחוק הזה. הוראה גורפת שאומרת שהוראות הסודיות יורחבו גם על

אדם שהגיע, אם אדם מוותר על סודיות רפואית כלפי כולם זה כבר לא סוד

רפואי. אדם שקורא בעיתון למשל דבר שאילולא הוויתור היה סודי, אבל אחרי

הוויתור הוא נחלת הכלל. בוודאי שזו הכוונה. יש סוגים של ויתור שנבלעים

בתוך הוויתור, גם ההנחה שמי שיקבל את זה יקבל רק לאותה מטרה. זה מעוגן

גם בחוק הגנת הפרטיות. ההגדרה של מידע רפואי היא הגדרה מאוד רחבה. יש

מצב שבו אדם אומר אני מוותר על הסודיות, לא משנה לי אם יפרסמו או ימסרו

גם לאנשים נוספים. לכן העקרון הוא שכמו שיש לאדם זכות לסודיות, יש לו

גם זכות לוותר על סודיות. אנחנו צריכים להיזהר כאשר אנחנו באים להגביל

את זכותו של אדם לוותר על אותה סודיות. יכול להיות שצריך לחשוב על

מצבים ספציפים של חוסר שוויון, כמו מצב שאדם מחפש עבודה. אני לא בטוח

שההגדרה המאוד רחבה הגורפת של סעיף 22 היא במקומה.

בקשר למה שהחל לומר עו"ד שופמן לנושא של

ההנחה הכללית, שלעצם המובן המשפטי יש

פוזיטיביות של הזכות, כלומר שאפשר לוותר עליה ולא צריך להגביל את

אפשרות הוויתור, אני רוצה להוסיף ולומר שבנושא שבו החוק כן ראה לנכון

להגביל את האפשרות של אדם לוותר על סודיות, למשל בתיקון מספר 6 לחוק

שירות בטחון, או בחוק שירות המדינה גימלאות, או בעוד מקומות דומים, אני

גם לא בטוח בסופו של דבר שהפתרון שנמצא לטווח הארוך יוכיח את עצמו, כי

צריך לזכור שבצד אותה מגבלה שאנחנו מגבילים בלהגן על האזרח מפני

האפשרות לוותר על הסודיות אנחנו עלולים להביא לתוצאה הפוכה, שבה אותו

מעביד פוטנציאלי שירצה לקבל עובד לעבודה, ולא יוכל לגשת למידע הרפואי

של אותו עובד בצבא, יעמיד אותו או יסרב בכלל לקבל אותו, למרות שחוסר

המידע הוא דווקא טוב לאותו מועמד, או שיעמיד אותו לשרשרת של בדיקות

מיוזמתו שעלולות לגרום לתוצאה הפוכה. כך שלא תמיד ההגנה הזאת שכרה

בצידה.

נדמה לי שיש בסעיף 22 כפי שהוא כמה ליקויים סגנוניים שלדעתי ראוי היה

לתקן. לדוגמה סעיף קטן ב', שאומר "ויתר אדם על סודיות רפואית יהיה

הוויתור תקף אך ורק כלפי אדם שחלה עליו על פי חוק החובה לשמירת הסודיות



הרפואית". לדעתי הוא מיותר. היכן שאין חלה חובה לשמירת סודיות אין גם

על מה לוותר. הוויתור הוא רק על סודיות שקיימת. היכן שאין חובה גם איו

על מה לוותר. לכן בי לעניות דעתי מיותר.

לגבי סעיף 22א', רצוי להבהיר, ינתן לו מידע מלא על הצורך בוויתור.

דומני שראוי להבהיר בצורה ברורה שהמבקש חייב להסביר לו את הצורך

בוויתור, ולא ינתן לו, לא ברור ממי. מי שמבקש הוא זה שאחראי גם לתת לו

את ההסבר.

זו אגב אחת הבעיות. הניסיון המעשי מלמד,

שמחתימים אותך על טופס סטנדרטי של ויתור

ואתה חותם עליו בלי לקרוא.

המוסד לביטוח לאומי זה עניין שבשיגרה. זה

מובא בטופס בספח שיש שם ויתור על סודיות.

אי אפשר בכל מקרה כזה לבוא אליו ולהסביר לו.

אפשר לצרף איגרת לאותו טופס סטנדרטי, לא

צריכה להיות בעיה גדולה לצרף איגרת

סטנדרטית באותה מידה שתסביר בקיצור את הדבר. אם אתם חוששים מסיטואציות

שבהן המטלה הזאת היא בלתי אפשרית, אפשר לקבוע למשל סייג, אלא אם כן

בנסיבות העניין הדבר מובן מאליו או דבר מתבקש מעצם הבקשה או משהו כזה.

לדוגמה, יש הלכה היום שאומרת שאדם שתובע עניין שנוגע לנזק רפואי שנגרם

לו, רואים אותו מוותר על הסודיות הרפואית שנוגעת לאותו עניין, למרות

שליתר בטחון תמיד מחתימים אותו על טופס ויתור. זה נראה מובן מאליו כי

הרי לא יתכן ביד אחת לתבוע דבר וביד שנייה להגיד, אני שומר את זה

בסודיות. זאת הלכה שקיימת כבר, אנחנו לא מחדשים שום דבר. אפשר להוסיף

את הסייג הזה לאותו סעיף, אלא אם כן בנסיבות העניין מובן. הבעיה עם כזה

סעיף היא, שהוא יוצר אי-ודאות מסוימת, כי אז לא ברור מה היקף הוויתור,

ואם בנסיבות העניין הוא ויתור לא ברור על מה הוא בדיוק ויתר. אם רוצים

את הוודאות כפי שאולי ראוי כשעושים כבר קודיפיקציה של נושא כזה מורכב,

אולי לא כדאי להכניס כזה סעיף, אבל זה עניין לשיקול דעת המחוקק.

בהתייחס לשאלה שלך, האם כדאי שהסעיף הזה

יכלל בחוק הזה או בחוקים אחרים, נדמה לי

שבהחלט כן. כי החוק הזה הוא חוק זכויות החולה ולא חוק יחסי מטפל מטופל,

משמע שמרגע שהמידע הרפואי שאמור להיות חסוי עבר לגוף אחר על מנת שאותו

גוף יעשה בו שימוש, אם זה בתהליך משפטי, אם זו פסיקה רפואית, אם זה כל

דבר אחר, רצוי מאוד שאם אנחנו רוצים לשמור על הזכויות של החולה ששם זה

יעצר או שזה באמת יצומצם לאותה מטרה שלשמה ניתן הוויתור. כלומר יהיה

מעקב בפאזה השנייה שלאחר ביצוע הוויתור, ולכן רצוי מאוד שזה יכלל בחוק

הזה, ולא בכדי אני מניח שמי שניסח את ההצעה קבע גם בסעיף קטן ג ' "ככל

הנדרש לעניין המסוים שלשמו ניתן הוויתור".

מכיוון שאנחנו עוסקים בסעיף של חוק זכויות החולה, מכיוון שהסעיף

חספציפי עוסק בוויתור על סודיות, אנחנו בדיעה שכדאי שיהיה איזשהו קטע

דקלרטיבי של הסעיף שאומר שלמרות כל מה שאמרו בסעיף, הכלל הבסיסי הוא

שמטופל אינו חייב לוותר על הסודיות. נדמה לי שזה חשוב שזה יופיע בסעיף

הזה. יכול להיות אפילו בתור סעיף ראשון.

הפרקליטות הצבאית לא התייחסה לסעיף הזה,

אבל בכל זאת אני רוצה להעלות פה נקודה

שאולי נבקש ממנה להתייחס. מועמד לשירות בטחון חייב במסירת מידע רפואי

לשלטונות הצבא על מנת לאפשר לצבא להגן על בריאותו במהלך שירותו. אני

חושב שצריך לוודא שהסעיף הזה לא יגביל את חובתו של אדם למסור מידע

רפואי על פי כל דין אחר.

הסעיף הזה לדעתי הוא במקום הנכון, הוא

צריך להימצא כאן, משום שמצד אחד יש למטופל

זכות על המידע הרפואי, מצד שני על פי רוב המידע הרפואי הזה נמצא אצל

המטפל, לכן זה צריך להימצא בחוק הזה כאשר בא המטופל ואומר, אני מרצוני

מוותר על הסוד הרפואי שלי לטובת אדם אחר, לטובת פלוני, הרי שבמקרה כזה

חייב המטפל למסור את המידע לאותו פלוני.

למעט סעיף 22ב'. נדמה לי שבסעיף 22ב' הזה ישנה טעות, בכלל לא צריך

להיות לדעתי "ויתר אדם על סודיות רפואית, יהיה הוויתור תקף אך ורק כלפי

אדם שחל עליו על פי חוק החובה לשמור על סודיות רפואית". זה ערבוב בין

שני דברים. אדם רשאי, הכלל הבסיסי הוא שקיימת סודיות רפואית. ניתן בשני

מקרים להפר אותה. כאשר אדם מוותר על הסוד הרפואי, זו לא הפרה כמובן,

וכאשר ישנה הוראת חוק שקובעת שחייבים למסור כמו שאמר.

סעיף 23 - מסירת המידע הרפואי לאחר.

"א. המטפל באדם רשאי למסור מידע רפואי

1. כאשר חלה עליו חובה על פי חיקוק למסור את המידע הרפואי.

2. כאשר מסירת המידע הרפואי למטרת הטיפול במטופל.

3. כאשר מסירת המידע הרפואי לאחר היא לטובת המטופל והמידע הרפואי לא

נמסר למטופל מכוח סעיף 20ג'.

4. כאשר נמסר ברשות המטופל המידע הרפואי לקרוב.

5. כאשר מסירת המידע הרפואי חיונית להגנה על בריאות הזולת, או קיים

צורך להן על בריאות הציבור, והצורך במסירת המידע הרפואי עולה על העניין

שיש באי-מסירתו, ובלבד שהוועדה למידע רפואי התירה למסור את המידע

הרפואי (הוועדה תדון בזה).

6. כאשר מסירת המידע הרפואי למוסד הרפואי המטפל או לעובד מעובדיו לצורך

עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו על פי דין, וכן לצורך בדיקה של

תלונות מטופלים.

7. כאשר מסירת המידע הרפואי נועדה לפרסום בבטאון מדעי ולא נחשפו פרטים

מזהים של המטופל.

8. כאשר מסירת המידע היא למטרות מחקר בהתאם לכללים שיקבע השר.

9. כאשר מסירת המידע היא לחבר בצוות המטפל או לפי הכללים שיקבע המנהל

למטרות הוראה.



ב. מסירת מידע כאמור בסעיף קטן אי לא תעשה אלא במידה הנדרשת לצורך

העניין, לצורך המנעות מירבית מחשיפת זהותו של המטופל.

ג. לא יגלה אדם לאחר כל מידע רפואי שנמסר לו מכוח סעיף קטן אי אלא לפי

חיקוק או לצורך מילוי תפקידו וביצוע עבודתו.

לסעיף 23א'3 אנחנו חושבים שצריך להגדיר,

אני מניח שהכוונה פה היתה לסיטואציה של מי

יקבע מה זה טובת החולה, כאשר למשל החולה אומר אני לא רוצה. האם יכול

להיות מצב שהרופא חושב שזה לטובת החולה, אבל החולה אמר אני לא רוצה

שתמסור מידע, זו בוודאי הסתייגות שצריכה להיות פה. אני מניח שהכוונה

היתה לסיטואציה כמו חולה שמגיע לחדר מיון, כאשר ברור לכולנו שהצוות

המטפל מוסר לקרובים שלו מה מצבו ומה קרה לו.

לסעיף קטן 4, כאן אנחנו לא מבינים בדיוק את נוסח הסעיף או את ההגיון

שבו. כאשר נמסר ברשות המטופל המידע הרפואי לקרוב. אם נמסר ברשות המטופל

למה רק לקרוב, שיהיה לכל אדם. ברגע שזה ברשותו המפורשת אין צורך להגביל

את זה.

לסעיף קטן 5, אנחנו חושבים ראשית שצריך להגביל. זה מתייחס כמובן גם

לסעיף 4, אנחנו חושבים שצריך להגדיר במפורש מה זה קרוב. יש גם קרוב

רחוק.

נקודה נוספת היא שאנחנו חושבים שהסעיף ראוי שיתקיים רק אם תקבע בו אותה

הערה שמצויה היום בסוגריים. זה סעיף שהוא חיוני לחברה, הוא לא בהכרח

חיוני לחולה עצמו, ולכן כיוון שיש פה פגיעה שעלולה להיות פגיעה חמורה

בזכותו של המטופל ראוי שהאפשרות למסור מידע לאחרים תתקיים רק אס הוועדה

למידע רפואי אכן התירה את מסירת המידע. לכן חשוב שההערה שבסוגריים תקלט

בסעיף.

הערה נוספת היא לסעיף קטן 7, נדמה לנו סעיף זה הוא בעצם מיותר. מידע

רפואי הוא רק מידע שמתייחס באופן ספציפי לאדם מסוים. אם מתפרסם במחקר

שהיו עשרה חולים שסבלו ממחלה מסוימת, ושלא נכתבו פרטים מזהים, כיוון

שהגדרה של מידע רפואי נמצאת בסעיף 1 אז סעיף זה למעשה מיותר.

ההערה האחרונה שלנו היא ההערה שצריך לכלול אותה בתוך סעיף קטן 9, והיא

גם כן נועדה רק ליתר בטחון שהאפשרות תהיה למסור מידע לתלמידים,

לסטודנטים לרפואה וכך הלאה, שספק אם הם מוגדרים כחלק מן הצוות המטפל.

אבל אנחנו יודעים שרפואה זה בעקרון מקצוע שלומדים אותו בדרך של שוליה,

שבו הסטודנטים, החל מן השנה הרביעית, עוברים יחד עם הרופאים ליד מיטת

החולה וכך לומדים. לכן חשוב שהאפשרות תהיה למסור את המידע גם לסטודנטים

לרפואה.

לסעיף 1/23 המטפל באדם רשאי למסור מידע

1. כאשר חלה עליו חובה על פי חיקוק או על פי צו של בית משפט. ישנו

חיקוק שמורה במפורש, מחייב או מתיר מסירת מידע לאחר, וזה משהו אחר

לגמרי.



נדמה שלי שבסעיף 23 נפלה טעות סופר, זה צריך להיות מכוח סעיף 20ב' ולא

20ג'.

סעיף 4, כאשר נמסר ברשות המטופל המידע הרפואי לקרוב, אנחנו מבקשים

להוסיף "או לאחר שעבורו ויתר המטופל על הסודיות הרפואית". לא צריך

להיות בהכרח קרוב, אלא כל אדם אחר שלמענו הוא ויתר על סודיות רפואית או

עבורו.

סעיף קטן 6, כאשר מסירת המידע הרפואי היא למוסד הרפואי המטפל או לעובד

מעובדיו לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו על פי דין, וכן לצורך

ביקורת. יש ויכוחים שלמים עם הנושא האם מבקר רשאי להגיע למסמכים

הרפואיים. בוודאי על פי תפיסתנו שהוא חייב להגיע לטובת הכלל.

כלומר עורך דין שמטפל בתביעה שמטופל הגיש נגד המוסד גם זכאי לקבל את

המידע הזה לצורך הגנה. דברים אלה חייבים לדעתי להיות מעוגנים בסעיף הזה

במפורש.

כבר כיום ישנם ויכוחים עם האגודה לזכויות האזרח בנושאים הללו, לדעתנו

חשוב שהמבקר, מי שמטפל בתלונות היועץ המשפטי, מי שמטפל בתביעות או

בתלונות יוכלו לקבל את המידע הזה בלי מורא שמא עברו על סודיות רפואית.

לגבי סעיף 9, כאשר מסירת המידע היא לחבר בצוות המטפל, כאן צריך להיזהר,

לא תמיד החבר בצוות המטפל זקוק למידע הזה לצרכים של המטופל. לכן כאן,

כאשר מסירת המידע היא לצורך הטיפול במטופל, כלומר לחבר בצוות המטפל לא,

או לפי הכללים שיקבע המנהל וכן הלאה.

להוסיף סעיף 10 ברוח הדברים שאמרתי קודם, "מידע רפואי המתייחס למטופל

שנפטר ניתן למסור לכל אחד מיורשיו החוקיים או למנהל עזבונו על פי

סמכויותיו".

לגבי סעיף 23, בתחילה כתוב המטפל הייתי

מרחיב גם למוסד רפואי, כי בדרך כלל גם

באופן פרקטי הבקשה מופנית לא רק למטפל אישית, אלא למוסד ולרשויות

הרפואיות שלו וצריך להרשות גם למוסד למסור את המידע הרפואי. כי אם

מטילים בסעיפים אחרים חובות על המוסד כמוסד, ולא רק על המטפל כמטפל,

הרשות צריכה להיות גם למוסד הרפואי.

לא הייתי כותב רק המטפל באדם, אלא הייתי אומר המטפל ומוסד רפואי רשאי

למסור מידע רפואי. ברור שהוא מטפל באדם ולא בבעל חיים. המלה באדם היא

מיותרת לעניות דעתי.

לגבי סעיף 3/23 הייתי מציע במקום להתחיל להתפלמס לגבי לטובת המטופל או

לא, לומר בקצרה "כאשר מסירת המידע הרפואי לאחר היא על פי סעיף 26".

כי אנחנו התחלנו נושא של אי-מסירת מידע לחולה יועבר בצורה כזו או אחרת

לוועדה למידע רפואי, והוועדה יכולה להחליט למסור את זה למישהו אחר

במקום המטופל. הבעיה של מי במקום המטופל יקבל וכוי. אז צריך להיות ברור

שיש לה רשות לעשות כן, ולצורך ההרמוניה צריך להיות ברור שכשמדובר

ב-3/23 הכוונה לאותה סיטואציה. מסירת המידע הרפואי לאחר היא לפי סעיף

26. לדעתי יוצאת הסדר ממצה למצבים האלה. אני לא רואה אגב אפשרות שבה



ימסר מידע לאחר שהוא לא במקרה באותן נסיבות של סעיף 26 או 20 ו-26

יחד.

לגבי 23/א/4 כבר נאמר על ידי קודמי שאין צורך להגביל את הרשות לקרוב.

אני הייתי מציע ניסוח כללי במקום לדבר על קרוב או אחר, יותר פשוט, כאשר

ניתנה רשות המטופל לפי סעיף 22 כשהוא מדבר על איך ניתנת הרשות, אולם

בכפוף להגדרות על פי כל דין. זה באשר לאותם דינים בודדים שמונעים או

מגבילים את האפשרות של המטופל לתת רשות. לדוגמה תיקון מספר 6 לחוק

שירות הבטחון.

23/א/5, יש ניסוח קצת ארוך לגבי מסירת מידע רפואי להגנה על בריאות

הזולת או צורך לבריאות הציבור. הייתי מציע לרשום במקום זה שהוועדה

למידע רפואי קבעה, לפי בקשת מטפל או מנהל, כלומר המנהל כפי שנקבע זה

מנהל משרד הבריאות, או אדם שיש לו עניין בכך, כי מסירת המידע הרפואי

חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירת המידע הרפואי

עולה על העניין שיש באי מסירתו.

אני מציע שהנושא הזה ימסר לשיקול דעת הוועדה למידע רפואי שהוקמה לפי

סעיף 26 ולא ישאר לאיזון מקרי לפי הנסיבות. אני גם מציע שוב להרחיב את

האפשרות לבקשה כזאת גם לאדם שיש לו עניין בכך. לא ברור, דרך אגב, לפי

הסעיף מי אמור לבקש את הבקשה, למי יש המעמד לבקש את הבקשה. אני מציע

שיהיה מוגדר גם מי, שזה בקשת המטפל, או המנהל או אדם שיש לו עניין

בכך.

לגבי סעיף קטן 8, הייתי עושה שינוי בנוסח, זה מופיע כבר למעשה כאן.

הייתי מסביר מדוע אני מציע להשאיר את זה לוועדה למידע רפואי. אפשר

להתווכח מתי טוב שהכללים יקבעו על ידי השר ומתי טוב שכל מקרה ידון

לגופו על ידי הוועדה למידע רפואי, ולא כללים שיקבע השר. אני גם בספק אם

השר מסוגל בכללים לקבוע מתי ראוי ולא ראוי במחקר לתת מידע. נדמה לי

שראוי שהוועדה תבדוק כל מחקר לגופו, הדברים הם מאוד יחודיים לכל מחקר,

וצריך לקבוע עד כמה ראוי לגלות מידע בכל מקרה. אני בספק אם אפשר לקבוע

כללים לזה.

לגבי סעיף קטן 9, הצעתי שינוי מסוים בנוסח, זה מופיע בכתובים.

באשר לסעיף גי באותו סעיף 23 גם פה הדבר מופיע, אני חושב שזה מדבר בעד

עצמו.

הנושא שאנחנו מעלים פה לעניין הסעיף הזה

הוא גם מצב שבו נשלחים חיילים לטיפול או

לבדיקות מחוץ לצבא. הצורך של הצבא בקבלת המידע על הבדיקות ועל הטיפולים

ועל התוצאות בין היתר גם כי אנחנו משלמים, וגם במסגרת קבלת תיקון.

לכאורה יכול לבוא מוסד שעשה את הטיפול.

גם היום באים פסיכולוגים ומכריחים אותם להעיד בתביעות גירושין, כי אין

חסיון כל כך. פה קובעים חיסיון. אנחנו רוצים שנוכל לקבל את הדברים, כי

יכול לבוא מוסד שיקבל את הכסף ויגיד יש אצלי חיסיון, אני רוצה שהחייל

יסכים.

סעיף 23 לא דן במסירת מידע רפואי לצרכי

חקירה. נכון הוא שמסעיף 1 שמדבר על חובה

על פי חיקוק אנחנו יכולים להסיק שפקודת הפרוצדורה הפלילית הזו מחייבת

כל אדם להשיב לשאלות בחקירה משטרתית, אבל זה לא ברור. מה שאנחנו מבקשים

זה להשוות את המצב לחוק חולה נפש. שם יש סעיף שדומה מאוד לסעיף 1 ובכל

זאת נוסף סעיף ספציפי לעניין מסירת מידע לצרכי חקירה. 42/א/3 זה חובה

על פי חוק ו-5 זה לצרכי חקירה. בחוק חולי נפש.

סעיף 42/א/3 אומר "כאשר קיימת חובה או רשות בחוק לגלות את המידע".

לטענת שכרות, כל מיני טענות שמועלות תוך

כדי חקירה. אליבי. מחלות מסוימות שעולות

תוך כדי חקירה. נרקומנים שהם בצעו או לא בצעו, לא יודעים איפה הם היו

באותה עת כיוון שהם היו בטיפול רפואי.

איך מבטיחים לגבי מידע שנמסר במסגרת הזוז

אני חושב שבאותה מידה שחוק הטיפול בחולי

נפש עוסק בסוגיה הזאת ודן בה, בעוד שם

דנים במקרים הרבה יותר רגישים של חולי נפש, כאן זה קל וחומר שאנחנו

דנים.

הדוגמה שניתנה זאת לא הדוגמה הבעייתית, כי

אם האדם מעלה טענת הגנה אז אפשר להכנס

ולבחון אותו בתור ויתור או ויתור על סודיות מכלל. הבעיה שאותנו מאוד

מאוד יכולה להטריד אם המשטרה מבקשת לקבל מידע מהמטפל שכמובן אין לו

רצון והנחקר לא מעוניין במידע הזה, ואנחנו לא רוצים להפוך את המטפלים

שיצטרכו להעביר את כל המידע שיש להם למשטרה, ואני מציעה שלא יורחב

התיקון מעבר לזה. מעבר לזה אי אפשר לבקש שמהיום והלאה הרופאים יצטרכו

להעביר את כל המידע, את התיקים.

הוא טוען שהוא חולה סוכרת ובאותה עת שהוא

נהג היה לו שוק.

אם הוא טוען אז זו לא הבעיה שמפריעה, בגלל

שאז יש לך ויתור מכלל. אנחנו דואגים למקרה

שהוא לא טוען את זה אלא שהמשטרה תבוא ותגיד, ויהיה לנו ויתור. כשהוא

טוען שכרות אז יהיה ויתור על זה.

אם הכוונה היא שכאשר עוצרים נחקר באמצע

הלילה, מביאים אותו לתחנת המשטרה, לפרק

זמן מסוים ניתן לעצור אותו ללא כל חתימה של שופט או אישור של שופט,

והוא נחקר. הנחקר טוען, אני חולה במחלת לב מסוימת וכוי. אז זה הגיוני

שצריך לברר את המידע הזה. אבל אני אתן דוגמה קיצונית יותר. אם זה יהיה

דבר אוטומטי, גורף, אז עלול נחקר כזה לגלות כמה רגישיות אם הוא חותם על

ויתור על סודיות רפואית, והמשטרה יכולה לנצל את זה לרעה לצורך החקירה

שלו. זאת אומרת, יודעים שהוא רגיש לנושא א' בי ג', אולי יש לו אלרגיה

לנושא מסוים, ואז ישימו אותו בתנאים כאלה שהאלרגיה הזו תבוא לידי ביטוי

ויהיה לו מאוד קשה. אנחנו צריכים למצוא את שביל הזהב, בכלל בכל הסעיפים



שדנו בהם היום צריכים למצוא את שביל הזהב בין דבר שאפשר לחיות איתו,

לביו השמירה על הפרט ומניעת חטיפת מידע, רמיסת כבודו, ניצול לרעה של

רגישויותיו הרפואיות, ומצד שני כבר אמרנו לתת למערכת לתפקד כאשר צריך.

הדוגמה של שכרות היא דווקא דוגמה מצוינת. אתה השוטר מוסמך לעשות בדיקה

כדי לגלות אם האיש שיכור או לא, אני מניח שהנושא הזה מותר בחקיקה

הספציפית בפקודת התעבורה.

נושא זה מוסדר בפקודת הפרוצדורה הפלילית

עדות. נאמר שם שכל שוטר מדרגת מפקח ומעלה,

או כל קצין אחר שמורשה בצו לחקור עבירה, מוסמך לקבל כל מידע וזה כולל

מידע רפואי. זה מצומצם לצורך חקירה בעבירה. זה מוסדר על פי חיקוק. אני

רק לא בטוח שלמשטרה הצבאית יש חיקוק מקביל כזה שמתיר למסור לה, זה צריך

להיות בחוקים ההם ולא בחוק הזה.

לזה יש תשובה מאוד פשוטה. אף על פי שקיים

סעיף 2 בחוק הפרוצדורה, קבעו גם בחוק

לטיפול בחולי נפש את אותו דבר. בסעיף קטן אי קבעו שיימסר מידע בכפוף

לקיומו של חיקוק, ובסעיף קטן 5 קבעו אף על פי כן לצרכי חקירה ימסר

מידע.

בחוק לטיפול בחולי נפש מדובר שם בין השאר

על אשפוז בכפייה, ושם לפעמים נעזרים

בכוחות משטרה ולכן יש לזה מקום שם, אבל ביתר החוקים האחרים, בחוק הזה

בכל אופן לא צריך שנכלול את כל החיקוקים שמסמיכים לקבל מידע.

שמענו את ההערות, ניקח אותו בחשבוו, אסור

לנו בשום פנים ואופו לאפשר שהחוק הזה,

שצריך להיות מגילת זכויות החולה, ינוצל לרעה. זה יכול להיות על ידי

גורם משטרתי וזה יכול להיות על ידי גורם אחר.

סעיף קטו א/2, כאשר מסירת המידע הרפואי

למטרת הטיפול במטופל צריך להצהיר על סעיף,

יש לו את ההערות שלו איו למשהו עקרוו כללי.

ב-א/2 הייתי מציעה למחוק את הה"א, גם המשך

טיפול לקהילה אנחנו רוצים שיתאפשר לרופא.

23/א' אומר שהמטפל רשאי, כאשר בחיקוק הוא יחוייב. אני לא חושבת שהוא רק

רשאי, אלא חייב.

סעיף 23/6, לכאורה אפשר לבוא ולומר כי

מסירת מידע רפואי למוסד רפואי או המוסד

המטפל בו, לכאורה אנחנו נופלים בהגדרה הזאת שאנחנו אדם מטפל, אבל הבעיה

היא שאיו הגדרה בחוק למוסד רפואי ואני לא בטוח. המרפאות של הצבא או

הקרפ"ר לא מוגדרים כמוסד רפואי, אנחנו לא נופלים שם בחוק. אולי צריך

לתקו את הפקודה, אבל צריך להסביר שמוסד רפואי לרבות קציו רפואה ראשי.

אנחנו בדעה שאת המילה "מירבית" בסעיף קטו

בי צריך להשמיט. אני לא יודע מה זה המנעות

מירבית, היא לא מוגדרת פה דיה, היא לא ברורה דיה. אנחנו בכלל בדעה



שהעקרון הוא שזהות המטופל לא תמסר. ממילא אם אנחנו נמצאים באותן

סיטואציות שנסקרו פה על ידי האחרים של פנייה ישירה על מנת לקבל

אינפורמציה לגבי מישהו, השם קיים במילא. באותם מקרים בהם מועברת

אינפורמציה, בין אם וה לצורך מחקר ובין אם זה לצרכים אחרים, אומרים

שצריכה להיות המנעות מוחלטת מחשיפת זהותו של המטופל, כי אחרת ניתן יהיה

לפרש את הדברים אחרת דרך אותו מונח שנקרא מירבי.

לגבי סעיף קטן ג', שהוא בעצם פאזה שנייה של חשיפת מידע רפואי, כי אנחנו

מדברים על "לא אדם לאחר כל מידע רפואי שנמסר לו מכוח סעיף קטן א"'

משמע, דרך אותם תשעה סעיפים קטנים אנחנו בדעה שבמקרה כזה גילוי

האינפורמציה יהיה רק לפי חיקוק ולצורך מילוי תפקידו וביצוע עבודתו.

כלומר לא כחלופות אלא כמצטבר, בגלל שאנחנו לא עוסקים בדיוק באותם מקרים

שסעיף קטן אי מדבר עליהם.

ההצעה שלנו בסעיף 32/ב, שבמקרים המתאימים

תוך המנעות מחשיפת המטופל, כי סעיף 23/א

מטפל במצבים רבים, לא רק מטרות מחקר והוראה, ולכן יש מצבים שבהם חלק מן

האינפורמציה היא גם שמו של המטופל וצריך לכתוב שזה יהיה במקרים

המתאימים, ולא המנעות מוחלטת מחשיפת זהותו של המטופל. זה לא יעמוד

במבחן המציאות במקרים בהם דן הסעיף.

גם לגבי סעיף 23/ג אי אפשר לדרוש דרישה כזו אולי לפי חיקוק, משום

שהסעיף הזה מטפל בכל מיני מצבים, למשל סעיף 23/א/6 מטפל גם במצב של

צורך בבדיקת תלונות מטופלים. אז במצב כזה אתה מונע העברה של המידע

לגורמים שמטפלים. בתלונות של מטופלים, וזה בלתי אפשרי לדרוש דרישה כזו.

אנחנו מדברים על אדם שהגיעה אליו האינפורמציה למשל לצורך טיפול בתלונות

של מטופלים.

אני רוצה לגעת בסעיף 23/א/6, וזה בהמשך להערות של עו"ד לוי, היועץ

המשפטי של קופת חולים, להוסיף לסעיף קטן 6 את האפשרות שהמידע ימסר למי

שמוסמך גם. ההצעה כתובה - "כאשר מסירת המידע הרפואי למוסד רפואי המטפל

או לעובד מעובדיו או למי שהוסמך על ידי המטפל או על ידי המוסד הרפואי

לצורך עיבוד המידע, תיוקו, דיווח עליו על פי כל דין וכן לצורך לימוד

ובדיקה של ארועים חריגים, תלונות או תביעות מטופלים".

בעניין חשיפת השם, אני חושבת שפה זה צריך

להיות מוחלט לגמרי, זאת אומרת אם אין

אישור של המטופל אז לא יהיה שם. אין דרך אחרת. צריך לשכנע אותו שזה

לטובת הרפואה, לטובת החברה.

הרבה פעמים המסרים מלווים צילומים, ונניח אפילו שהצילום הוא מהכתפיים

ומטה, כלומר לא מזהים את האדם, אבל זה בכל זאת גופו של האדם. אני חושבת

שגם במקרים כאלה שהמחקר מלווה בצילומים צריך להיות אישור של המטופל

בשימוש ציבורי בצילומים של גופו, כי אחרת יכול להעשות בזה שימוש,

מישהו כן יגלה את הזהות שלו כי הוא הכיר אותו או לא הכיר אותו וכוי.

אני חושבת שפה צריך להסדיר את זה, ואני רוצה לשאול בהקשר הזה. אני

יודעת שכל מיני מוסדות, מכוונות מאוד טובות, מפיצים צילומים של אנשים

שיש להם בעצם היבט רפואי. אני אביא כדוגמה, מקלטים לנשים מוכות. מצלמים

את הנשים, את גופן עם החבלות ואת כל מה שקשור, שזה בעצם על הגבול

הרפואי כי זה יכול אחר כך לשמש למטרות ומפרסמים את המידע הזה. בכל



המקרים האלה צריך להיות מאוד ברור שצריכה להיות הסכמה של המצולם, של

האדם שבו המידע לגביו הופץ, כדי שלא יעשה שימוש מאחורי גבו.

אני מניח בשליפה מהמותן שהנושא השני

שהזכרת צריך להיות מוסדר בחוקי צנעת הפרט,

חוק ההגנה על צנעת הפרט.

להערה של ח"כ ת' גוז'נסקי לגבי האיסור

המוחלט. דומני שסעיף 23/א/5 מסביר מדוע זה

בלתי אפשרי. סעיף 23/א/5 מדבר לדוגמה כאשר מסירת המידע הרפואי חיונית

להגנה על בריאות הזולת. המצבים שהסעיף הזה בא למנוע, בין היתר, אותו

מקרה מפורסם של אותו פסיכיאטר שיודע שאחד המטופלים שלו עתיד לפגוע

במטופלת, ואז כחלק מהההגנה על אותה מטופלת הוא צריך למסור את המידע.

כלומר שלכן המנעות מוחלטת מחשיפת השם איננה יכולה לחול על כל עשרת

הסעיפים כי הגנת על בריאות הציבור, פקודת בריאות העם מחייבת נקיטת

צערים להגנה על בריאות הציבור תוך התייחסות לחולה ספציפי או לאדם

ספציפי, כך שההמנעות מוחלטת.

זה נוגע למניעת עבירה, ומניעת עבירה זה

שייך לחוקים הפעילים שבהם עוסקת המשטרה.

התווכחנו הרבה על איידס האם נעשה רשימות של חולי איידס ונתלה אותן

ברבים, שכל אחד ידע מיהו חולה איידס ולא יגיע איתו למגע. אלה שאלות

מאוד רציניות.

נושא המחקר מוסדר בתקנות או בצו הגנת

הפרטיות. שם נאמר שמסירת מידע לצרכי מחקר

מותרת, ואם נאמר גם איזה פרטים מותרים. יש מספר סודות שאפשר למסור אותם

לצרכי מחקר, כך שלא צריך להסדיר את זה בחוק הזה.

אני מקבל את עמדת היועץ המשפטי שלנו

שסעיפים 24 ו-25 אלה סעיפים שרצוי לדון

בהם יחד, ומאחר שקיימנו דיון די ארוך, די ממצה, די מעייף, נבוא בכוחות

רעננים לסעיפים האלה שהם חשובים מאוד. תודה רבה לכל המשתתפים, הישיבה

נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:05