הכנסת השלוש-עשרה

מושב חמישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 392

מישיבת ועדת העבודה והרווחה

יום שלישי, ל' בתשרי התשנ"ו (24 באוקטובר 1995). שעה 10:00

חברי הוועדה: י' כץ - היו"ר

י' לס

י' שפי

ד"ר ב' לב - משנה למנכ"ל משרד הבריאות

כ' שלו - יועצת משפטית של משרד הבריאות

י' קרנות - סגנית היועץ משפטי של משרד

הבריאות

ש' פיריאנטה - משרד הבריאות

דייר י י לוטן - משרד הבריאות

דייר שי שפירא - משרד הבריאות

ט' שטיין - משרד המשפטים

ע' להבי - משרד התחבורה

ב' טל - משרד התחבורה

ע י לוריא - מנכ"ל מד"א

י' גור - יו"ר מד"א

עו"ד ע' אסנת - יועץ משפטי של מד"א

י' אלרואי - יו"ר שח"ל

עו"ד חי מלצר - שחייל

י י רוכלי - שחייל

ד"ר ח' גורדון - קופ"ח כללית

י י כהן - קופ"ח לאומית

ג י צחר - קופ"ח לאומית

דייר שי שרירא - קופ"ח מאוחדת

מ' בוטון

א' אדלר

צ' ספרן

הצעת חוק שירותי. אמבולנסים, התשנ"ד-1994.



היו"ר י' כץ;

אני פותח את הישיבה.

הצעת חוק שירותי אמבולנסים. התשנ"ד-1994

הזמנו חלק מן הגורמים הפרטיים, אבל בגלל תקלה טכנית קבוצה של גורמים פרטיים

שפנתה בשעתו, כאשר פורסם שהחוק מונח על שולחו הוועדה, לא הוזמנה. הבטחתי שלא

נקיים הצבעה על החוק עד שלא נשמע גם את טענותיהם, אבל זה איננו מונע מאתנו להתחיל

בדיון בחוק.

נשמע מה המטרות העומדות מאחורי החוק, מדוע נולד הצורך לחוקק חוק מיוחד לגבי

שירותי אמבולנסים ומה קיים, וכל זה בבחינת מבוא לדיון בחוק.

אני רוצה להודות לוועדת העבודה והרווחה וליושב-ראש על שהם מעלים את החוק הזה,

שהוא חשוב, ומן הראוי היה לקדם אותו.

אמבולנסים מופעלים על ידי מד"א, פעולתם מוסדרת על ידי חוק מד"א, והחוק הזה בא

להסדיר את פעילותם של האמבולנסים האחרים. במדינת ישראל יש סדר גודל של עד כ-200

אמבולנסים נוספים, שאינם בבעלות מד"א. מטרת החוק למסד את מסגרת הפעילות של

האמבולנסים האלה, לאפשר קביעה של סטנדרטים, רישוי ופיקוח על השירות ואת התנאים

למתן השירות של האמבולנסים האלה. נכון להיום המצב הוא שמשרד הבריאות הוא זה

שממליץ בפני משרד התחבורה על אישור רישוי לאמבולנסים, אך אין הוראות מחייבות

בנושא תנאי מתן השירות על ידי האמבולנסים. במסגרת החוק והתקנות ניתן יהיה להגדיר

את נושא ההכשרה והכשירויות שנדרשות להפעלה המקצועית ואפשר יהיה לקבוע סטנדרטים

בני פיקוח שיהיו באחריות משרד הבריאות.

הנושאים העיקריים שהחוק הזה בא להגדיר הם: קודם כל רישוי על ידי משרד

הבריאות; תנאים למתן הרישוי הזה; האפשרות להתנות את הרישוי בהתאם לצרכי

האוכלוסיה ולתת את השירותים בפיזור גיאוגרפי שיבטיח שירות בזמינות נרחבת; החובה

לקיומו של מוקד שיופעל ברציפות לאורך כל שעות היממה; החובה לתת שירות ואי התנייתו

בתשלום מראש; סמכות לקבוע מחירי מכסימום על ידי משרד הבריאות כדי למנוע גבייה

מופקרת; חובה של הצגת תעריפון מחייב; איסור שימוש באמבולנס שלא למטרות שאליהן הוא

יועד; מסגרת לבירור תלונות וכללי ענישה; כמו כן החובה למתן שירות בפגיעה המונית

ולמערך חירום למלחמה. כל אלה דברים שאמורים להיות מוסדרים במסגרת החוק הזה

ואנחנו רואים בו ברכה.

אוסיף קצת רקע, כי ברור שהנושא יעלה, וזה במסגרת של חוק יסוד: חופש העיסוק,

משום שהחוק שלפנינו יש בו הטלה של חובות רישוי שלא קיימות היום ולכן צריך אולי

להסביר קצת את הרקע המשפטי כאשר המסגרת היא סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק, הקובע

שאין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית

ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. אנחנו סבורים שהחוק שאנחנו מציעים לכנסת הוא

חוק שמגלם איזונים ראויים בין הערך של חופש העיסוק לבין הצרכים להבטיח שירות

באיכות נאותה.

היום המסגרת המשפטית היא פקודת התעבורה. זאת אומרת, משרד התחבורה הוא המשרד

שנותן רישוי לכלי רכב, ובעצם המסגרת המשפטית היום מתייחסת לציוד של כלי הרכב, אבל

אין שום מסגרת משפטית שמתייחסת לשירות כאשר מדובר בשירות רפואי, משום שבהובלת

חולים ונפגעים יש בעצם מרפאה ניידת ואין היום שום סטנדרטים לגבי השירות הרפואי

והסטנדרטים של מתן השירות לאנשים שנזקקים לשירות, כולל למשל תעריפים, כשאנשים

נמצאים במצוקה ואפשר לעשוק אותם ולהפקיע מחירים בקלות.

גם לגבי מד"א אין תעריפים?

מלבד פקודת התעבורה יש ההוראות בחוק מד"א. סעיף 3 בחוק מד"א קובע את מטרות

האגודה, ובין היתר - לקיים לטובת כלל התושבים שירותי עזרה ראשונה וכל תפקיד נוסף

שייקבע בתקנון האגודה. סעיף 49(3) בתקנון האגודה קובע שתפקידים נוספים יכללו הסעת

חולים, יולדות, פינוי נפגעי תאונות, פצועים, ופינוי הרוגים ונפטרים.

כל הנושא של שירות האמבולנסים לא מוסדר מבחינה משפטית, וההוק הזה מציע את

המסגרת המשפטית. אנחנו רוצים להבטיה את הרמה של השירות הרפואי, אנחנו רוצים

להבטיח את הזמינות של הרכב שמקבל את הרשיון, אנחנו גם רוצים שיהיו לנו הכלים, שאם

לא עומדים במתן השירות, בסטנדרטים של מתן השירות, שנוכל לשלול את הרשיון, להתלות

את הרשיון. כל זה נמצא בתוך החוק, ועונה, לדעתנו, על המבחנים של סעיף 4 לחוק

יסוד: חופש העיסוק.

עו"ד ח' מלצר;

לנו נודע על הדיון באקראי רק שלשום ואתמול זומנו לדיון, לכן לא היה סיפק

בידינו להכין תזכיר ממצה לוועדה, אבל מאחר ששמעתי שממילא חלק מן הגורמים שהם

רלוונטיים אינם כאן, נרשה לעצמנו, לדיון הבא, להגיש את התזכיר בכתב ולמלא את

החסר.

אין ספק שהיום רוצים להסדיר בחוק הזה פעילות שקודם לא היתה

מוסדרת ולא היתה טעונה רישוי, ולאור שני חוקי היסוד- גם חוק יסוד: חופש העיסוק,

כבוד האדם וחירותו, השאלה שהכנסת צריכה תמיד לשאול את עצמה היא אם

בכלל צריך חוק כזה. בשני החוקים הללו המבחן הוא אותו מבחן שהוקרא על ידי דייר

כרמל שלו, וחוק שרוצים לחוקק אותו לאור שני החוקים האלה צריך לענות על שלושה

שהוא יהלום את ערכיה של מדינת ישראל; שהוא נועד לתכלית ראויה; שהוא

פוגע במידה שאינה עולה על הנדרש בעקרונות שמובטחים בשני חוקי היסוד - חוק חופש

העיסוק וחוק כבוד האדם וחירותו, ואני מכוון לנושא של זכות הקנין.

עם הנושא הראשון אין בעיה, אבל נראה לי שיש כאן בעיה מאד רצינית במבנה החוק,

כפי שהוא בא לידי ביטוי בהצעת החוק, לגבי שתי המטרות האחרות - האם הוא נועד

לתכלית ראויה והאם הוא מכסה את הענין במידה שאיננה עולה על הנדרש. אשר לשאלה האם

הוא במידה שאינה עולה על הנדרש: נראה לנו שבמטרות הלגיטימיות שמוצהרות בהצעת החוק

יורים בתותח כדי להרוג זבוב. החוק אומר שהמטרה של החוק להסדיר את הפיקוח על נושא

האמבולנסים הפרטיים. אנחנו היינו החלוצים של שירות מיוחד, שהנושא של אמבולנסים

פרטיים הוא רק חלק ממנו. החברה שאני מייצג כאן, חברת שחייל, נותנת שירות כולל

לחולי לב או לאלה שיש להם חשש למחלת לב, והשירות הכולל הוא מהרגע של האיבחון עד

הרגע של החשש. רק אם מסתבר שיש באמת התקף או רושש רציני להתקף, אז מזעיקים

אמבולנס. זאת אומרת, המרכיב של האמבולנס הוא רק חלק מהענין.

כל הפעילות הזאת בכלל לא מוסדרת בחוק, אבל מצד שני החוק הזה פוגע בכל

הפעילות. כל הרעיון של השירות מהסוג הזה - אנחנו הראשונים שקמנו בתחום הזה, אבל

אנחנו לא החברה היחידה - הוא שהחברה פועלת על עקרון של מנויים לחולים שחלו במחלת

לב או שיש להם אינדיקציה למחלת לב, ואילו כאן כל החוק מדבר רק בקטע של שירות

האמבולנס והכלל הוא שאין תשלום מראש לגבי השירות הספציפי.

כתוב שלא רשאים להתנות.

עו"ד ח' מלצר;

לא רק שלא רשאים להתנות, אלא שלא רשאים ליטול תשלום מראש בעבור השירות.

אצלנו כל השירות מבוסס על הוראה מראש. זה שירות שפותח בישראל, מבחינה זאת היינו

חלוצים בכל העולם, מכל העולם באים עד היום לראות את השירות בארץ, ועכשיו מחקים את

הקונספט הזה במקומות נוספים בעולם. מה שעושים כאן - מוציאים את הקונספט הזה מחוץ

לחוק ורוצים להגביל דבר כל כך חיובי, ואני עדיין מדבר מנקודת ראות של חוק יסוד:

כבוד האדם וחירותו, מבחינת זכות הקנין.

באים ואומרים בחוק הזה שמדובר בגופים פרטיים. גופים פרטיים צריכים

להתחרות בטיב השירות, במחיר השירות וכך הלאה, אבל פתאום נותנים כאן תקרה של מחיר,

שזה מנוגד לכל התפיסה והמגמה של הפרטה מצד אחד, ושל הורדת הפיקוח על המחירים מצד

שני. זה נוגד את תפיסה שמבוטאת בחוק יסוד: חופש העיסוק.

אנחנו קיבלנו רשיון לכל הארץ, לכן יש גם בעיה עם הוראות המעבר,

אבל באים ואומרים - מי שיקבל אזור אחד, יתנו לו גם באיזור אחר. אנחנו באים

מותר לעשות דבר כזה כאשר נותנים משאב של המדינה, למשל תדרים ברשת

סלולארית, אבל כאן לא נותנים שום משאב של המדינה, לא מבטיחים לאף גורם שום

מונופול בתחום שלו, ורוצים לחתערב גם במחירים וגם בהתנייה כדי להפוך את השירות

ללא רווחי.

לכל אורך החוק הזה התפיסה היא להתערב בצורת ניהול העסק, ואני

לא מדבר מבחינה רפואית. גם היום אנחנו בפיקוח של משרד הבריאות. היו על זה הרבה

דיונים לפני שקמנו, כשקמנו ומאז ועד היום, וכל הזמן אנחנו בפיקוח. הדברים עובדים

גם בלי החוק ועובדים טוב, לכן כשבאים לשנות, צריך לחשוב בשביל מה.

הדבר האחרון - שעת חירום. גם בשעת חירום יש לנו הסדר עם מד"א. התפיסה בחוק

באה לגרוע מההסדרים הקיימים, היא באה לומר: בשעת חירום יקחו את האמבולנסים, אבל

על פיצויים לא מדובר מלה וחצי מלה.

דיברתי במישור העקרונות של חוק יסוד: חופש העיסוק, וחוק יסוד: כבוד האדם

וחירותו. הכנסת צריכה להיות מודעת, שאם העקרונות של החוקים האלה לא עומדים במבחן

- החוק כולו או הסעיפים הקונקרטיים שמתנגשים בעקרונות לא יכולים לעמוד.

הדברים שהשמעת היו דברים כבדי משקל, ובוודאי אנחנו צריכים לקחת אותם בחשבון.

נאמרו על ידי דייר שלו כמה דברים מאד חשובים, שיופיעו כנראה בתקנות, ואני חושב

שהדברים הם משמעותיים וחייבים, כשמחוקקים את החוק, לקחת אותם בחשבון.

קודם כל, פיקוח מקצועי ושוטף על האמבולנסים. לא כל האמבולנסים הפרטיים של

חברת שחייל. יש כל מיני בעלי רשיון שהם לא חברת שחייל, ולא ייתכן שינוע אמבולנס

שנוסע לנסיעת חירום ולא יהיה לו חמצן באוטו מפני שהחמצן לא מולא מטעמי חסכון

וטעמים אחרים. לדעתי, כשמחוקקים חוק כזה צריך לתת לארגון ממלכתי, שפועל על פי

חוק, את הפיקוח על הדברים האלה, בדיוק כפי שמכבי האש אחראים על כל הנושא של מניעת

דלקות בבנינים חדשים. הנושא הזה חייב להיות ברור ומפורט לפני שמחוקקים את החוק,

כי אם לאי עושים את זה, טועים.



נושא אחר - השתלמויות שנתיות של הצוותים. היום רופאים עושים את ההשתלמויות

הקבועות שלהם, גם אם הם עובדים בקופת חולים, בבתי חולים כדי לשמור על הכושר

המקצועי שלהם. לא ייתכן שהצוותים לא יעברו השתלמויות. נהג אמבולנס ששלוש שנים לא

ביצע החיאה ותהיה לו החיאה - אני מודיע לכם: הוא לא יזכור איך עושים את זה. אם

לא יעגנו בחוק את ההשתלמויות השנתיות, זו תהיה טעות חמורה.

החוק הזה קובע שאסור להשתמש באמבולנס פרט למטרות של חולים, ואני

מביו שמדובר גם על נפטרים, שהם מוצר לוואי של חולים. אני חושב שזה רעיון מזעזע

שאמבולנס מסויים נוסע כרגע להעביר נפטר מבית מסויים לבית חולים וממשיך לקחת מאותו

בית חולים, לפעמים בלי לשטוף את האמבלונס, חולה מבית החולים הביתה. בנוסף לכך שזה

לא בסדר גם מבחינה יהודית - הלנת המת, אסור להעביר חולים ונפטרים באותו אמבולנס.

הדברים האלה חייבים להיות ברורים, ונדמה לי שגם הנושא המוסרי, גם הנושא הרפואי,

ובוודאי הדתי, חייבים להיות מעוגנים בחוק.

נושא אחר - שעת חירום. אם רוצים להעמיד את האמבולנסים לרשות מד"א בשעת חירום,

זה לא פתרון, כי גם למד"א, בשעת חירום, תהיה בעיה בכוח אדם. לדעתי , אם בשעת חירום

רוצים להקים מערך, חייבים לקיים אימונים משותפים, והדברים צריכים להיות מעוגנים.

לא ייתכן שבשעת חירום יבוא אמבולנס שלא יודע מה זה מד"א, לא יודע איך מד"א פועל

ויפריע למד"א בעבודה. הדברים האלה חייבים להיות מעוגנים בחוק.

נושא נוסף - זמינות. אני נוסע הרבה בכבישי הצפון. קורה לא פעם שבגלל כל מיני

הסדרים מקומיים מזמינים חברת אמבולנסים פרטית שיש לה אפילו מיני- ניידת טיפול

נמרץ, והחברה הפרטית הזאת, מטעמים כלכליים, או לא מטעמים כלכליים, רואה מונופול

על אותם נפגעים בתאונה. תחנת מד"א נמצאת במרחק של שני קילומטרים ולא מזמינים

אמבולנס של מד"א. אם חברת אמבולנסים פרטית לא מסוגלת, כשהיא מוזמנת, לעמוד בלוח

הזמנים שהיא קבעה, לא ייתכן שבאותם מקרים לא יזמינו אמבולנס אחר שיסייע, כי אני

חושב שהמחוייבות שלנו היא קודם כל כלפי האזרח, כלפי ההולה.

מי המזמין במקרה כזה את האמבולנס?

מזמינים שני גורמים - או המשטרה או עובר אורח.

האם לא באופן אוטומטי פונים למד"א?

באזור הצפון יש הרבה מאד חברות פרטיות שמפעילות פסבדו ניידת טיפול נמרץ,

וכשאחד השכנים מזמין אותם, הם לא מודיעים למד"א שיש תאונת דרכים. הנושא הזה חייב

להיות מעוגן או בחוק או בתקנות. חברת אמבולנסים שלא מסוגלת לעמוד בזמינות, חייבת

להזעיק באופן אוטומטי סיוע מחברה אחרת. אני ממליץ שזאת תהיה מד"א, אבל את זה אתם

תקבעו.

יש עוד תופעה שקיימת כיום בגלל ההפרטה במערכת הבריאות: קמות היום הרבה מאד

חברות שעוסקות בשירות רופא לילה, חברות פרטיות ששולחות רופא לבית החולה. חברות

האלה עובדות יחד עם חברת אמבולנסים שבאותה בעלות. בכל מקרה שבא הורה לילד חולה,

שיש לו שפעת פשוטה ואפשר לתת לו תרופה, מה עושים כדי להגדיל את ההכנסות? מזמינים

את האמבולנס של אותה חברה ומובילים את הילד לבית החולים. זה גורם עומס גם על

קופות החולים. האזרח צודק, הוא או.מר: אני הזמנתי רופא, הרופא הפנה אותי לבית

חולים, אבל הפנו אותו לבית חולים כדי להרוויח עוד כסף על ההסעות. גם על הנושא

הזה חייבים לתת את הדעת.

במישור העקרוני אני מסכים עם הערותיו של עורך-דין מלצר, ובמישור הפרטני אני

מסכים עם כל מה שאמר גדעון צחר. הנסיון מלמד שמה שהוא אמר נכון.

בקשר לדברים שאמר רונן מלצר יש לי רק שתי הערות: העקרונות של שני רווקי היסוד

שהחוק הזה צריך להיות תואם להם הוא דבר מקובל. חנן מלצר העלה את הספק אם החוק

במתכונתו הקיימת עונה על שתי הדרישות - הדרישה של התכלית והדרישה של המידה

הדרושה. על נושא אחד שהוא העלה לא יכול להיות ויכוח וזה הנושא של גיוס לתמרונים,

הסמכות לשר לגייס לתמרונים לפי הצעת החוק וכן השתתפות באימונים פרטייים בפעילויות

חירום תוך הפקעת זכותם, כביכול, על רכושם מבלי שמובטח להם איזה שהוא תשלום. אני

מסכים עם חנן שזה בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באלמנט הקנין לפחות.

חופש העיסוק: אני חושב שהחוק שלפנינו, במטרותיו הכלליות, הוא

בהחלט לתכלית ראויה. אני לא מסכים עם חנן שיש איזו שהיא סכנה שהחוק יתפרש כלא

לתכלית ראויה. הסדרת נושא האמבולנסים הפרטיים בישראל, הבטחת רמת הביצוע שלהם,

הבטחה של הסתמכות הציבור עליהם שלא תהיה הסתמכות שווא, שזו לא תהיה מלכודת מוות

ודברים כגון אלה, הן אינטרס עליון של קדושת החיים וזה עולה בקנה אחד עם מטרות חוק

יסוד: כבוד אדם וחירותו. אם נושא רפואי אינו בר-רישוי, אינני יודע איזה נושא

ראוי להיות בר-רישוי.

לגבי המידה הדרושה העלה חנן טענה עיקרית אחת וזה הנושא של האזורים.

אזורים והתערבות בכל מדיניות הניהול העסקי.

אני בהחלט מסכים עם חנן, משום שגם למד"א כמד"א אין שום סיבה לא להסכים שנושא

התשלום יכול להיות מוסדר בדרך של ביטוח כמו בשח"ל, או בכל דרך אחרת, ולאו דווקא

בתשלום מראש ומזומן. אני חושב שגם לא התכוונו בחוק להביא את זה בצורה כזאת.

הרעיון של סמכות להתנות מתן רשיון לחברה פרטית בכך שהיא לא

תעבוד רק באיזור אחד הוא רעיון נכון ואינו פוגע בעקרון המידה הראויה של חוקי

היסוד, משום שחברה פרטית לשירות אמבולנסים, מטבע הדברים, תנסה לקבל רשיונות

באזורים רווחיים וזה טבעי לגמרי, ולא להרחיב את שירותיה באזורים שהרו וחיות בהם

אינה מובטחת. אין לדרוש מחברה פרטית שתעבוד בהפסד, אבל בהחלט זה לגיטימי, במסגרת

הסמכות הכללית, שנותנים להם את הרישוי באזור הרווחי שיכסה את ההפסדים באזור הלא

רווחי וישאר להם רווח כלשהו. ברור שהמבחן לא צריך להיות שהחברה תפסיד, המבחן

צריך להיות שהיא תרוויח, אבל לא ייתכן שהם יפעלו רק באזור מצומצם שהוא רווחי.

יכולנו כמד"א לבוא ולהגיד: מה זה עסקנו? הרי סעיף 30 אומר שהחוק לא עוסק

במד"א. אבל אנחנו חושבים שהמצב היום הוא שיש אמבולנסים פרטיים והגיעה העת להסדיר

את פעילותם. רק החוק צריך להבטיח שתוסדר פעילותם, ונדמה לי שבתחום הזה החוק

איננו מבטיח שום פיקוח.

החוק לא נוגע למד"א?



ע' לוריא;

אני מפנה לסעיף 30, שם כתוב בפירוש.

י' לס;

מה השטות הזאת?

עי לוריא;

החוק במתכונתו הנוכחית איננו מבטיח שום פיקוח. זה לא רק בענין בלון החמצן,

אלא כל איכות השירות איננה מובטחת. אני רוצה לתת דוגמה לחוק ותקנות שקיימים,

שמאחר ואין עליהם יכולת אכיפה, הגענו למצב אבסורדי. אקח את נושא ביטוח חובה: יש

חברה שנהנית ממונופול ארצי, חברת "אבנר", שמקבלת מכל אזרח שעושה ביטוח חובה הון

עתק. החברה הזאת לא משלמת אגורה שחוקה תמורת פינוי נפגעי אירוע רכב, שנעשה היום

במדינת ישראל על ידי מד"א חינם אין כסף, כי אין בחוק ובתקנות שום גורם שאוכף את

החוק ואת מימושו. זה גם לא מספיק שיכניסו את שר הבריאות לצורך הענין. זה לא

יפתור את הבעיה, כי אין לו יכולת אכיפה אם לא תיבנה מערכת. זאת אומרת, יש משמעות

לכך אם משרד הבריאות הוא האוכף.

מד"א היה שותף, לפחות ברמה של הנהלת מד"א, בעת

הקמת שח"ל ושיתף פעולה. יש גם היום שיתוף פעולה טוב בין מד"א לבין חלק גדול

מהחברות היום, שאנשיה הם או יוצאי מד"א או אפילו חברים ששירתו אתי הרבה שנים, אבל

יש כמה סוגים של פעילויות שצריך להסדיר והן לא כתובות בחוק.

החוק מסווג לשני סוגי פעילות בלבד, וזאת דרך סיווג של שני אמבולנסים. הסוג

הראשון שמוגדר בחוק איננו אמבולנס, אלא הוא רכב להסעה, להובלה, להעברה. הוא

איננו רכב שעוסק בפינוי נפגעים ולכן הוא איננו מוגדר רכב בטחון ולא צריך לקרוא לו

אמבולנס. צריך להגדיר תנאים לרכב להעברת חולים והסעת חולים, שעיקר הפיקוח עליו

צריך להיות בתחומי ההיגיינה, שלא יעבירו חולים ונפטרים אחד אחרי השני, ואחרי

שעתיים הוא גם ישמש להסעת ילדים לבית הספר. זו אחת הסיבות שמד"א נמנע מלהעביר

נפטרים.

אחד - רכב להסעה, לניוד, להעברה, והוא לא

אמבולנס והוא לא יוגדר כאמבולנס, הוא גם לא יוגדר כרכב בטחון.

לזה צריך רשיון לפי הצעתך?

אני לא מציע רשיון, אני מציע שיוטל פיקוח על תנאי העבודה שלו.

אתה מתכוון לקבוצה אחת של רכב שמעביר חולים ממקום אחד למשנהו או נפטרים ממקום

אחד למשנהו; קבוצה שניה, זו שמגיעה למשל לתאונת דרכים; וקבוצה שלישית, זו

שמובילה מישהו בהתקף לב דחוף.

אנחנו רוצים שלוש רמות: אחת לקבוצה הראשונה שהיא רכב של העברה. אלה יכולים

להיות מונית, מיניבוס. זה לא אמבו,לנס, הוא לא עושה נסיעות חירום, הוא לא צריך

להיות מצוייד לנסיעות חירום. אחר כך יש שני סוגי אמבולנסים בהתאם לרמת הטיפול



המקצועי שנותנים. יש אמבולנס שהוא שווה לאמבולנס הלבן של מד"א, שעוסק במקרים

הרגילים של פינוי ונותן טיפול עזרה ראשונה טרום אישפוזי. הדרגה השלישית, והיא

הגבוהה ביותר, הן הנסיינים, ניידות טיפול נמרץ לסוגיהן, כשאנחנו מבקשים להגדיר

שהתקן שיש במד"א ישמש כתקן מינימום.

אנהנו הושבים שמן הראוי שכל רכב שהוגדר כרכב בטחון ומקבל רישוי מהמדינה,

יועמד בשעת חירום - לא באירוע חירום - כמלחמה למשל, לרשות צה"ל בדיוק כמו שמד"א

עומד לרשות צה"ל. זה לא מוגדר בחוק כך.

אנחנו חושבים בתיקון שלנו לסעיף 11(א) שלנו, ששר הבריאות או מישהו מטעמו

יתקינו תקנות בנושא התפעול והציוד הרפואי, ומשרד התחבורה יהיה אחראי על הציוד של

הרכב כרכב.

אנחנו חושבים שצריך להגדיר, אם בחוק ואם בתקנות הנלוות, מי הצוותים בהפעלת

האמבולנסים, ואנחנו מציעים את תקני מד"א כתקן מינימום, שאפשר להוסיף עליו. אם יש

חברה שתגיד שהיא רוצה שני רופאים באמבולנס, זכותה להחמיר.

עוד אנחנו מציעים, שייקבע נושא ההסמכה וההכשרה של בעלי מקצוע. ה לא מוגדר, זה

פרוץ, והיום קורה שעושים הסכם עם איזה שהוא רופא, הוא בא ליד עובד, עושה לו "אברה

כדברה" והוא הופך להיות פארא-מדיק. זה לא מקובל. את ההסמכה של מד"א מאשר מנכ"ל

משרד הבריאות, אפילו לא מד"א. אנחנו מפוקחים על ידי משרד הבריאות. אנחנו מציעים

שמד"א יהיה הגורם המכשיר והמסמיך באחריות משרד הבריאות.

אנחנו מציעים שייקבע בפירוש שמשרד הבריאות יהיה הגורם האחראי לפיקוח וינתנו

לו גם הכלים לפיקוח. אנחנו מציעים גם את עצמנו כאפשרות שנהיה כלי פיקוח, אבל בחוק

אין היום פיקוח על הנושא הזה.

אנחנו חושבים שצריך לקבוע בחוק תקנות ענישה מחמירות להפעלת רכב עם סירנה

ורולר - אותו פנס איתות - ללא רשיון. זה לא מופיע היום בחוק. יחד עם זאת אנחנו

מציעים שתיקבע ענישה באותם מקרים שמפעילים את האמצעים האלה שלא לצורך חירום.

בניגוד לסעיף 14(ב) אנחנו מציעים שיהיה כתוב שמפעילי אמבולנסים יחוייבו בהגשת

עזרה ראשונה לא רק לפי דרישה. גם אם הוא עובר ליד מישהו ששוכב על המדרכה, הוא

יעצור ויטפל בו. זה לא קיים בחוק. בחוק כתוב - לפי בקשה.

אנחנו מסכימים שכן ייקבעו תעריפי מכסימום, לא מינימום - מי שמסיבה כלכלית

ומסחרית רוצה להוריד תעריפים, זו זכותו - כדי להגן על הציבור.

אתה לקחת את מד"א בתור תקן מינימום. זאת אומרת, היא עומדת בקריטריונים. מדוע

ולמה לא יחול החוק הזה על מד"א עצמה?

למד"א יש חוק. יכול להיות שיש סתירות בין חוק מד"א והחוק הזה וצריכה להיות

התאמה.

י י לס;

חוק מד"א הוא משנת 1950.

נא לבדוק את ההתאמה בין שני החוקים.



ע' מורג;

אני מנהל חברת אמבולנסים פרטית שנקראת "א.א. אלישע", שיש לה חמישה סניפים

בצפון הארץ. אני מודה על זה שנתתם לי את ההזדמנות לשבת במהיצתכם.

אני הושב שההוק הוא מבורך מאד, אם כי צריך לשנות בו הרבה דברים. הוא מבורך,

כי המצב דהיום הוא שיש אמבולנסים פרטיים ללא ציוד מתאים, שיש צוותים באמבולנסים

שאין להם שום הכשרה, שיש הרבה האפרים, כשהמשמעות היא פגיעה בלקוח, ושהם לא

משולבים במערך החירום בעיקר בגלל התדמית הגרועה שנוצרה להם.

אני חושב שהצעת החוק פותרת חלק מהנושאים, ואני רוצה לתת פה את עיקרי הדברים:

היא מגדירה סוף כל סוף מסגרת חוקית לפעילות. אני חושב שהיא מחייבת, פעם בשנה, את

שר הבריאות לקבוע אמות מידה, קריטריונים, שלפיהם צריך אחר כך לסווג את

האמבולנסים. אני לא מסכים עם מנכ"ל מד"א שצריך רכב מסחרי להובלת אנשים חולים.

אני לא חושב שמישהו יכול לעשות בשטח הבחנה מתי הוא יסע בטנדר מסחרי ומתי הוא יסע

ברכב שיכול לתת לו שירות רפואי מינימלי. אבל צריך לקבוע דרך הקריטריונים שתי רמות

אמבולנס רגיל דוגמת מה שמד"א מפעיל, שהוא גם יוכל להשתלב אחר כך

במערך החירום, ואמבולנס נט"ן, על פי קריטריונים וציוות, שיעשה את שירותי E.M.S.

נדמה לי שהגיע הזמן לחשוב אם צריך לצמצם את מד"א רק לשירותי ה E.M.S-ולהשאיר את

הובלת ירט- החולים לחברות פרטיות, מפני שזה באמת לא תמיד פיקוח נפש, אם כי קורים

הרבה מקרים שאתה מסיע חולה ומצבו מתדרדר תוך כדי הנסיעה ואתה חייב לו את הטיפול.

הצעת החוק מחייבת רמת שירות בסיסית. היא מחייבת סוף כל סוף רשיון נהיגה

לאמבולנס, מה שלא מחוייב היום, והיא מחייבת אנשי צוות מקצועיים.

יש נושאים שפתורים רק באופן חלקי. קודם כל ההגדרה לפי סוג כפי שהיא מוגדרת

היום, לא מסתדרת. אי אפשר להגיד: אמבולנס, אבל הוא לא יוכל לתת שירותים

מינימליים לחולה. יותר גרוע זה שבחוק אחת ההבחנות בין האמבולנס הזה לאמבולנס

חירום הוא שאת הציוד שלו יקבע משרד התחבורה, אפילו לא משרד הבריאות. אני חושב שכל

המערך הזה צריך לתת שירות לאזרח, ואם המערך הזה נותן שירות לאזרח ויש לו גושפנקה

חוקית, לא יכול להיות שיסע רכב שכתוב עליו "אמבולנס" והוא יהיה מצוייד על פי

תקנים של משרד התחבורה, כשהאזרח לא יודע לעשות את ההבחנה הזאת. הוא נקלע לתאונה,

לאירוע, הוא רואה אמבולנס, הוא מסמן לו לעצור, ויורד מישהו עם מפתח גלגלים. לא

יכול להיות דבר כזה, וזה מה שיוצא מהחוק.

אמבולנס לבן כמו מד"א - וכך אני מציע שכל האמבולנסים הרגילים יהיו - הוא אמבולנס

שאוטומטית יכול לעבור לפעילות חירום. זה נכון שצריך לאכוף את החוק שאסור לו

להפעיל את הסירנה, אבל הסירנה הפכה להיות הדבר הכי חשוב פה. זה בכלל לא חשוב.

חשוב שיהיה צוות מקצועי, חשוב שהוא יוכל להביא את החולה מהר לבית החולים, וחשוב

שאם מפעילים אותו לא כראוי, או מפעילים אותו עם רולר, צריך לעצור את הנהג, להוריד

אותו, ואולי אפילו לשלול את הרשיון, אבל אסור למנוע ממנו את האפשרות שאוטומטית,

בזמן חירום או בפיגוע המוני, הוא יכול להצטרף ולתת את השירות המהיר לאזרח.

אני חושב שהרף שנקבע בחוק לגבי הדרישות למגיש הבקשה הוא מאד מאד נמוך. לפי

הרף הזה כל "מצורע וזב חוטם" יכול לפתוח שירות אמבולנסים. צריך להגדיר איכות

שירות ואיזה שהיא כמות מינימלית כדי שהוא יעמוד באיכות השירות הזה. צריך להכתיב

שיהיה לו ביטוח אחריות מקצועית, כפי שיש היום בכל בתי החולים לכל הרופאים

והצוותים. אין ביטוח אחריות מקצועית - נדמה לי שאפילו למד"א אין את זה - ביטוח

שמבטיח כנגד כשל רפואי.

ו



צריך לארגן את נושא הכשרת צוותי האמבולנסים, את הציוד הבסיסי, ואני מקבל את

העמדה של מנכ"ל מד"א שהכל צריך להיות כמו האמבולנס הלבן של מד"א ברמה הבסיסית.

צריך להגדיר לחברת אמבולנסים שתחזיק מנהל רפואי. יכול להיות מנהל רפואי מתוך בית

חולים או אחר, אבל צריך שיהיה איזה בעל בית רפואי . לדעתי זה צריך להיות תאגיד

מאושר, שהוא עובד על פי כל החוקים של המיסוי, כי זה מונע את כניסת החאפרים.

היו"ר י' כץ;

אתה פועל בשוק הפרטי, אבל מן הדברים שלך אני למד שאתה בהחלט בעד התערבות

משמעותית והטלת מגבלות משמעותיות.

ע' מורג;

מכיוון שלפי דעתי זה שירות מאד חשוב ואי אפשר להפוך אותו לדבר שהוא חאפרי.

צריך לשים רף גבוה, ואז האיכות והזמינות לאזרח תהיה טובח.

לא מוגדר מספר אנשי הצוות באמבולנס. צריכים להיות לפחות שניים באמבולנס, אחרת

אין רמת שירות, ואני חושב שצריך להגדיר שיהיה ניהול רשומות כפי שצריך. זה מופיע

בחוק, אבל בקטן מאד.

הנושאים שלא פתורים, לפי דעתי, הם כל הנושאים של אירועי טראומה, בגלל ההבחנה

בין סוגי האמבולנסים, וזה כל הנושא של הקשר לגורמי בטחון. אין שילוב של כל מערך

הבטחון וניצול כל כמות האמבולנסים הפרטיים שיכולים לסייע דוגמת המקרה שהיה בבית

ליד, שיכולים להגיע הרבה מאד אמבולנסים פרטיים ברמה. אני חושב שצריך להיות גוף

מפקח וצריך להגדיר את זה. זה יכול להיות משרד הבריאות דרך בית חולים אזורי, או זה

יכול להיות דרך מד"א. אין לי שום בעיה שמד"א יעשה עלי פיקוח ויעשה את ההכשרה.

חייבים להגדיר את זה בחוק.

שי פיריאנטה;

בהצעת החוק חסרה הגדרה לגבי האמבולנסים הפרטיים, שעל כולם כתוב היום

"אמבולנס" בפירוש, ובעצם, בגלל הפירצה שקיימת, לא ממוסד שום דבר לא מבחינת הציוד,

לא מבחינת כוח האדם ולא מבחינת דברים אחרים. למעשה החוק הזה נוצר בגלל ההפקרות.

שני האמבולנסים העיקריים שאנחנו מדברים עליהם מופיעים בהצעת החוק; זה

האמבולנס הרגיל, הלבן, שמקובל במד"א להסעת חולים וגם נפגעים, עם כל הציוד הדרוש,

האמבולנס השני הוא לטיפול נמרץ. מה שיוסר פה אלה אותם רכבים להסעת חולים ונפטרים.

הדבר הזה לא קיים בהגדרה, ואם מדברים על חופש העיסוק, הרי שחלק גדול מאותם

אמבולנסים פרטיים אולי עלולים להיפגע אם לא יהיה שום דבר מוגדר.

מה שכן יכול להיות לתועלת, שחלק גדול מאותם אמבולנסים פרטיים, שיצטרכו לעבור

רף יותר גבוה ויעמדו בקריטריונים, ישפרו את השירות, את הציוד ואת כוח האדם כנדרש.

לגבי הקריטריונים; במשרד הבריאות הכנו קריטיונים מתאימים מקצועיים גם לגבי

ציוד, גם לגבי הכשרה, וזה די תואם את הרמה המקובלת במד"א. את הדברים האלה לא פרטו

בחוק, מכיוון שמשרד הבריאות סוברני לעשות זאת.

הקריטריונים שהכנתם מודפסים?

שי פיריאנטה;

אפילו מודפסים.

אני אבקש שיעבירו אותם אלינו כדי שנראה על מה מדובר.

עו"ד ע' אסנת;

מספר מלים לאור הערתו של חבר-הכנסת לס לגבי אי תחולת החוק המוצע על מד"א,

ואני לא אדבר על הצד המשפטי דווקא, אלא על הצד היותר מעשי. אני חושב שזה יחיה גול

עצמי למדינת ישראל, למשרד הבריאות והאוצר אם החוק יוחל על מד"א. מד"א הוא גוף

שחייב לתת מגוון של שירותים שלא על בסיס רווחי, על בסיס שוויוני ועל בסיס הצרכים

של צה"ל, הבסיס של צרכי המדינה, והעמדה של עשרות אמבולנסים לכל מיני אירועים ובכל

ארץ-ישראל. כמה מאות אמבולנסים של מד"א מושאלים לישובים ונמצאים בתוך הישובים,

והם בעצם לא אמבולנסים רגילים במובן הרגיל של המלה, הם לא מופעלים רק ממוקדי

מד"א, אלא גם אמצעות מוקדי מד"א, כשבדרך כלל הם יושבים שם ומופעלים לצורך מיידי

באותו אזור. האמבולנס הזה יכול שייצא לנסיעה אחת לשבוע, או אחת לחודש או אחת

ליום, תלוי בנסיבות שקורות באיזורים האלה. מדובר במאות אמבולנסים של מד"א

שמושאלים לישובים, והקריטריונים הרפואיים שקיימים לגבי אמבולנסים לבנים, מבחינת

האיוש, אינם מתאימים להם. בקיבוץ קטן, כשיש נהג אמבולנס והוא צריך להפעיל את

האמבולנס, לדרוש שיהיה גם חובש מוסמך מלווה בכל נסיעה, זה מסכן את כל פעילות

האמבולנס הזה.

מאחר שמד"א הוא תאגיד סטטוטורי שמופקד על מתן שירותי עזרה ראשונה לכלל

האוכלוסיה על פי חוק, ממילא הוא בפיקוח משרד הבריאות, גם פיקוח מקצועי וגם

תקציבי, ולפיכך יש להוציא אותו ממסגרת החוק כדי לאפשר לו גמישות בפעולה.

יש עוד תחום שלא מופיע בחוק וכדאי להוסיף אותו אם מדברים באמבולנסים פרטיים.

אני מתייחס לנושא של חברות שח"ל, נטל"י וכדומה. מן הראוי שהחוק יתייחס לסוגי

המנויים, לסוגי הביטוחים שנותנים וליחסי הגומלין בין החברות השונות. האם חברת

שח"ל יכולה לעשות מינוי לשירותים גם במקום שאין הכיסוי המעשי אלא רק קרדיו-ביפר

וכדומה? והבעיה שלי היא לא שח"ל, כי עם שח"ל יש לי תיאום, אבל יש גופים נוספים

כאלה שרצים בשטח, ואנחנו מוצאים את עצמנו שאנחנו נותנים שירותים לחברות שעשו

ביטוי) ואין שום כיסוי לביטוח שהן נתנו. כל נושא המנויים איננו מופיע, ומן הראוי

להגן על הציבור מצד אחד, וגם לעשות סדר בתחום המינויים.

ניתן בדיון דגש גדול על סוגי האמבולנסים. צריך לעשות הבחנה מאד משמעותית לסוג

השירות ולא לסוג האמבולנס. אולי לצורך זה אקח אתכם אחורה, כי אני חושב שסוג

וקשירות שאנחנו נותנים מביא לידי ביטוי את הצורך. כקמנו לפני עשר שנים עם הרעיון

של השירות היחודי, נלחמנו על כך שהוא יהיה מורכב משלושה אלמנטים. אלמנט אחד -

רשומה רפואית שתהיה לכל אדם. כלומר, כל אדם שמתגייס, חייבת להיות לו רשומה

רפואית, וזה בהכרח מביא לכך שהוא יהיה מנוי, כי אנחנו צריכים את הרשומה לפני

שיקרה לו משהו ולא אחרי שיקרה לו משהו. הוא עושה מנוי, הוא עובר ראיון רפואי,

בונים לו רשומה רפואית, שזה דבר הכרחי למתן השירות.

הדבר השני - לתת לו כלי איבחון מתאימים. קרי, מכשירים להעברת א.ק.ג, מכשירים

דומים, כדי שניתן יהיה לנו לאבחן מייד ומהר את מצבו האמיתי.

רק הדבר השלישי הוא הניידת לטיפול נמרץ, שרק ב-15% מהמקרים מוציאים אותה

לפועל. 85% מהפניות מסתיימות בכך שהמנוי פונה אלינו וזה לא מביא לידי ביטוי את

האמבולנס, כי אנחנו לא מזניקים אותו, אם כי זה חלק אינטגרלי מתוך השירות.

היום יש לנו כ-30 אלף מנויים. הפכנו להיות אור לגויים מבחינה זאת שהם באים

מכל העולם לראות מה אנחנו עושים ולהעתיק מאתנו. ההישג הגדול של השירות הזה הוא

בכך שהוא מתמודד עם הבעיה האמיתית וזה זמן ההדחקה של אדם לקרוא לשירות ולא כמה



זמן יקח לאמבולנס להגיע מהרגע שתזניק אותו עד הרגע שהוא יגיע לבית המנוי. בינינו

לביו עצמנו, לא משנה איזה אמבולנס, לא משנה מי החברה, ולא משנה אם זה מד"א או

שחייל - הכבישים הם אותם כבישים והנהגים הם אותם נהגים, זה יקה הרבה זמן וזה יקח

עוד ועוד יותר זמן להגיע. לכן צריך להתמודד עם הבעיה האמיתית וזה שיקראו כמה

שיותר מהר. אנחנו הורדנו את זמן התגובה ב-85%- מזמן ממוצע של 3.5 שעות - לפחות

מחצי שעה, וזה בעצם ההישג.

החוק הזה, אם אני קורא אותו כפי שהוא, לא מאפשר לסוג שירות כזה בכלל לפעול,

ולזה צריך לתת את הדעת, כי זה העתיד.

לסדר הדיון: בפתיחת נאמר שקודם כל ידובר בצורה כללית על החוק, אבל תוך כדי

הדיון נכנסו כמה דוברים לדברים ספציפיים. אני מבקש לעצמי את הרשות להעיר על

הדברים הספציפיים כאשר ניכנס לדון על כל סעיף וסעיף.

כאשר יציגו בפנינו את העוגה, נפרוס אותה פרוסה פרוסה, נראה מה ההערות של כל

אחד מהגורמים ונגיע בסוף למשהו מתוקן.

אני מאד תומך בחוק הזה, אני גם משוכנע שהחוק יחול על כלל האמבולנסים במדינת

ישראל, אבל רשמתי לאנשי משרד הבריאות ולאלה שיישבו איתם ארבע הערות כדי לחזק את

החוק ולהביא חוק יותר מושלם.

ברור מתוך הדיון וההגיון שהחוק צריך להגדיר שלושה סוגים של אמבולנסים ולא

שניים. הסוג השלישי אפשר לקרוא לו אמבולנס ישובי, אמבולנס להובלת חולים, אמבולנס

להובלת נפטרים.

התעריפים שהחברות הפרטיות מודאגות מהם צריכים להיות תעריפי

מכסימום. השוק הוא פתוח, יש תחרות, ואולי כך ייקבעו התעריפים. אני יודע שאנשים

עוזבים את שחייל, כי היא יקרה מדי, ועוברים לנטל"י, כי אולי היא זולה מדי. כלומר,

יש שוק והשוק הוא פתוח. התעריפים חייבים להיות, אבל מוגדרים כתעריפי מכסימום,

כאשר נוהלי העבודה גם הם חייבים להיות אבל במינימום. כלומר, אי אפשר יהיה לחייב

שכל נהג באמבולנס יעביר את תיק הנתונים על החולה בטלמטריה - את זה החוק לא יחייב

וגם לא התקנות - אבל צריך להגדיר בחוק אפשרות לתעריפי מכסימום, ובאשר לנוהלים

והכשרת כוח אדם וציוד וכו' - מינימום. ברגע שנעשה את זה, כל גוף ישחק במרווחים

האלה.

הערה שלישית לגבי ההשתתפות בשירותי חירום, שהיא חשובה מאד במדינה שלנו,

במיוחד עכשיו כשהאיום הופך יותר איום לעורף, איום אזרחי, ופחות בשדות הקרב.

בתנאים החדשים שאנחנו עומדים בהם לקראת העתיד - ונקווה שלא נעמוד - אותה השתתפות

בחירום צריכה להיות בתשלום. צריך להיות ברור למי שמחוקק פה, שמי שמחייב את מד"א

או את השירותים הפרטיים להשתתף בתרגילים, אי אפשר לחייב אותו שלא ישלם את כוח

האדם ואת הדלק ואת כל מה שצריך. ומשרד הבטחון שמחייב את יוספטל לשלם בשביל המסוק

שמפנה פצועים מאילת למרכז הארץ צריך לשלם עבור הנושא הזה של החירום.

צריך להיות ברור שהחוק מגדיר את הקטיגוריה השלישית של הטיפול

הנמרץ. החוק מגדיר את הצוות בעל הכישורים שיהיה באמבולנס לטיפול נמרץ. החוק לא

ידרוש שום דבר מהאמבולנס היישובי, ולכן גם מד"א תוכל להיכלל תחת כנפי החוק הזה,

וזו הבעיה. אבל בסעיף 11(א} החוק צריך להגדיר את האמבולנס הלבן, את האמבולנס

באמצע, ולהגדיר שיש בו צוות - מה שקרוי בז'רגון "בעיית החובש המלווה". הסעיף צריך

"לא יפעיל אדם שירות אמבולנס אלא אם כן האמבולנס מופעל על ידי נהג וחובש



מלווה כאמור בסעיף 13". הסעיף הזה נותן את הסמכות למנהל לההליט מה זה חובש מלווה,

אבל שיהיה ברור שבאמבולנס הלבן, זה שעומד מעל לאמבולנס היישובי, יש צוות. ברגע

שהחוק יכיל גם את המשפט הזה, נסדיר הרבה בעיות אחרות לטובת אוכלוסיית המטופלים

וגם לטובת נושא הצמצומים במדי'א.

היו"ר י' כץ;

אני מודה לכל המשתתפים על הערותיהם.

אנשי משרד הבריאות יודיעו לי מתי הם מוכנים לדיון ואז נזמן

את כל המשתתפים.

אני חושב שמה שאפשר ללמוד ממה שנאמר כאן הוא, שאסור בשום פנים ואופן להשלים

עם ההפקרות ששוררת בשוק האמבולנסים הפרטיים. אסור בשום פנים ואופן שאמבולנסים

יהיו על הדרך בלי שיהיה בהם ציוד מתאים, אנשים בעלי הכשרה מתאימה, ומבחינה זו

החוק הוא טוב, חיובי.

שנית, אסור בשום פנים ואופן לפגוע ברוחו של חוק יסוד: חופש העיסוק, ולא בזכות

הקנין, ואת הנושא הזח צריך להסדיר בצורה שתהלום את החוק. ממבט ראשון הושבתי שכאשר

מדובר בשירות קבוע אין שום סיבה להגביל את השירות מבחינת הסכומים. מי שלא רוצה

להיות בשח"ל, יילך לנטל"י או לשירות אחר, זה ענין של שוק פתוח וחופשי, ואסור

להתערב בענין הזה. מי לגבי הובלה אקראית של חולים או של נפטרים - אני גם לא חושב

שצריך להתערב במחירים. אם אדם פונה לחברה פרטית שעומדת בקריטריונים אני לא חושב

שצריך להגביל אותם בסכומים. לעומת זאת בהחלט יכול להיות שבנושא של חירום, כשאתה

נקלע למצב חירום, ופה אין לך אפשרות של בחירה לפי מחיר ואתה חייב להזדקק לשירות -

גם חייבים לתת לו שירות, אפילו מי שעובר במקום - באמת צריך לקבוע את זה באיזו

שהיא צורה כדי שלא יווצר מצב שבו יקהו החברות מחיר ככל העולה על רוחן. אני אומר

את הדברים מתוך תחושת בטן, ונצטרך להסדיר אותם בצורה נאותה.

תודה רבה. אנחנו נמשיך בדיון ונודיע לכם על המועד.

הישיבה נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 11:10)