הכנסת השלוש עשרה

מושג שלישי



נוסה לא מתוקן



פרוטוקול מס' 205

מישיבת ועדת העבודה והרווהה

שהתקיימה ביום די, י"ב באב התשנ"ד, 20.7.1994, בשעה 13:10

נכהו;

הברי הוועדה; היו"ר ע. פרץ

ת. גוז'נסקי

מוזמנים; א. גפן, רפרנט אגף תקציבים, משרד האוצר

ד. ארטום, תקציבן, משרד העבודה והרווחה

ח. בן יהודה, גזבר הסוכנות היהודית

ד. ברגמן, מנכ"ל מחלקת הכספים, הסוכנות

היהודית

ג. לוי, מנכ"ל המשק"ם

א. בן מנחם, ועד עובדים

ד. גורדון, ועד עובדים

ש. לוי, ועד עובדים

י. תורתי, ועד עובדים

מזכירת הוועדה; א. אדלר

הבר המתרגמים בע"מ

סדר היום;

ההלטה לפטר את עובדי "המשקם"

(הלס"י) - ח"כ דחי מגו



החלטת לפטר את עובדי "המשקם"

כל שנת, בערב החגים, תמיד בסוף מושב הקיץ,

"המשקם" עולה על סדר היום. בשנה שעברה מצאנו את

עצמנו עוסקים בו כשהיינו בפגרה. השנה קיבלנו את ההודעות על הכוונה לפטר

בהיקפים שלא שמענו כמותם בעבר. אנחנו חושבים שא"א תמיד לקראת ערב

החגים, שהאוכלוסיה נמצאת במצב הקשה ביותר, מזדעזעת גם מבחינת היציבות

בעבודה.

ביקשתי מיו"ר הכנסת אישור מיוחד, לקיים את הוועדה. מכיוון שלא מתקיימות

ישיבות ועדה בשעות שמליאת הכנסת פועלת. זה בניגוד לתקנון, רק באישור

מיוחד של יו"ר הכנסת, ניתן לקיים ישיבת ועדה. אני שמח שיו"ר הכנסת אישר

את קיום הוועדה.

ג. לוי; אדוני היו"ר, אני מודה לך על זימון הישיבה.

ב-18.7 היתה ישיבה מיוחדת אצל השרה בביתה. השרה

ביקשה באופן חד משמעי שאנחנו לא נפטר אף מוגבל אחד, ולא נסגור אף מפעל

אחד.

אנחנו הרי יודעים את הרגישות שלה לנושאים האלה, ולכן גם יו"ר מועצת

המנהלים, מר יחזקאל זכאי, וגם אנוכי כמנכ"ל, הבטחנו שאכן אנחנו כך נעשה

עד לבירור כל המצב. השרה זימנה כבר ישיבה ברביעי לחודש, וגם בשמיני

לחודש. ברביעי לחודש עם אותו פורום שישב. בשמיני לחודש עם כל חברי

מועצת המנהלים של המשקם. אחרי הפרסום בעיתונות. אני לא פירסמתי. גם

כשביקשו ממני תגובה בקול ישראל, אמרתי שאני לא מגיב כל זמן שהשרה לא

קיבלה את החומר, כי החומר נשלח אליה ביום רביעי, לאחר ישיבת מועצת

המנהלים שהיתה ב-12.7.94, ויש החלטה של מועצת המנהלים.עד שההחלטה לא

היתה כתובה, והיתה חתומה ע"י היו"ר, ולא שלחנו לשרה אני סרבתי לפרסם

שום דבר. אבל, זה התפרסם, ואמרתי שאני לא מגיב.

החשבים גם יושבים בישיבה. השרה ביקשה מהחשבים שישבו. היה איזה נתק של

חודש וחצי כיוון שהשרה לא היתה בארץ.

ב-15.12.93 אישרה מועצת המנהלים את התקציב שלנו, שהוא 65 מיליון. 40

מיליון צריכה החברה להכניס מהעבודה שלה, ואילו 25 מיליון לא כולל מע"מ,

צריך משרד העבודה והרווחה להעביר אלינו מתקציב משרד העבודה והרווחה.

אחרי ישיבת מועצת המנהלים זומנה פגישה ב-16.1.94 אצל מנכ"ל משרד העבודה

והרווחה, והיה דיון ממצה. יומיים לאחר מכן אני עשיתי סיכום, התחשיב

שלנו היה מבוסס על תוספת שכר של 15.6, ואילו התחשיב שלהם היה מבוסס על

8.04. אמרנו שכרגע לא נתווכח, כי אנחנו בתחילת השנה, הרי ימים יגידו.

נראה בסוף השנה, ואם באמת התחזית שלנו תתאמת נתחשבן. ביקשו מאיתנו

להמשיך ולהתייעץ בנוסף למה שעשינו בשנים עברו בעוד חמישה מיליון, לכן

הסיכום עמד על עשרים מיליון לא כולל מע"מ. אני מדגיש מע'ימ כי על השכר

של המוגבלים אנחנו משלמים מע"מ, כיוון שצריך להגיש חשבונית למשרד

העבודה והרווחה על כל שקל שאנחנו מקבלים, לכן אנחנו חייבים לשלם מע"מ.

קרי, 3.4. 50% שלהם. 40 מליון זה כל השכר של המוגבלים. 50% השתתפות רק

בשכר של המוגבלים, משרד העבודה והרווחה, אי לכך 3.4 זה בדיוק 17%.



אני שלחתי את הסיכום וכמובן היו שם עוד כל מיני דברים אחרים שסוכמו

ביננו, שזה הגיע ל-25 מיליון שלנו, כולל 3.4 מע"מ.

בסיכום שהם שלחו לנו הם כתבו ש מה שהם מקציבים לנו זה 20 מיליון כולל

מע"מ. הבאתי את זה בפני מועצת המנהלים. במועצת המנהלים הטילו על המנכ"ל

להביא בפניהם שתי אלסרנטיבות. אלטרנטיבה אחת היא להקפיא את השכר במשך

שנת 94', כדי להדביק את החמישה מיליון שצריך לחסוך. אלטרנטיבה שנייה

היא לסגור איקס מפעלים שהם גרעוניים לאחר השתתפות משרד העבודה והרווחה.

אכן, כך עשינו. מועצת המנהלים דנה והחליטה אלטרנטיבה אי. הודענו גם

לשרה, הודענו גם למשרד העבודה והרווחה, שהנה האלטרנטיבות שהוצעו, והנה

האלטרנטיבה שעליה החליטה מועצת המנהלים.

אלטרנטיבה א', היא להקפיא שכר, לייעל שניים שלושה מפעלים. אנשים של גיל

65 ומעלה. אני מדבר על הדבר הגדול שיש בהצעה, שזה חמישה מיליון. אנחנו

נקראנו למנכ"ל לשיחה, והמנכ"ל הכין הוזה ביננו לבינם, שהוא מבוסס על 20

מיליון. אמרנו למנכ"ל שאין לנו ברירה, כי אם לא נחתום לא תהיה לנו

משכורת, עוד מפברואר. אז הצעקה הזאת היא לא מעכשיו, היא מפברואר. אם לא

נחתום על ההסכם. אבל על ההסכם הזה אנחנו חותמים כשמועצת המנהלים החליטה

לאמץ אלטרנטיבה א'.

בחודש מאי, היתה תביעה של האיגוד המקצועי, היתה העלאה מפברואר 2.3

ואילו שכר המינימום עלה ב-9.6. כבר עברנו את השמונה שהם חשבו בהתחלה,

ואז עמדנו בפני שוקת שבורה. האיגוד המקצועי פנה לבית דין לעבודה ושאל

למה אנחנו לא משלמים, ובצדק, תוספת יוקר ותוספת של שכר המינימום. שמעתם

שאנחנו משלמים 73% משכר מינימום, ו-40% תנאים סוציאלים, דבר שלא קיים

באף גוף אחר שמטפל בנכים. אנחנו שמחים לעשות זאת.

בית הדין ביקש מאיתנו ללכת לפשרה. לא רצה לתת פסק דין. הפשרה היתה לשלם

16% במשכורת של מאי, ובמשכורת של יוני לשלם את כל היתר. באנו למועצת

המנהלים, התפוקה ירדה. באנו למשרד העבודה והרווחה, ואמרנו רבותיי,

חתמנו על אותו הסכם של 20 מיליון, אבל האלטרנטיבה הזאת ירדה. אנחנו

במצוקה, אנחנו לא יכולים לשלם משכורת של חודש מאי שמשולמת ביוני.

התשיעי לחודש היה שבת, בעשירי לחודש ביקשתי אשראי מהבנק כדי לשלם

משכורת. כך חזרה מועצת המנהלים לדיון, ואמרה הואיל ואלטרנטיבה א' ירדה,

אז נשאר אלטרנטיבה ב', אחרי דיון של קרוב לארבע שעות. נדמה לי שגם דני

ארטום נכח כנציג של המשרד, בדיון של מועצת המנהלים. מועצת המנהלים

החליטה ללכת על אלטרנטיבה ב' האומרת סגירת 15 מפעלים מבין 32 מפעלים

שיש, כי יש גם מתפרות. יש לנו 22 מפעלים, ויש לנו 10 מתפרות, ביחד 32.

החליטה על פיטורי 215 עובדים משוקמים בגילאי 65. אומנם השרה ביקשה

מאיתנו לא לפטר ולא פיטרנו אף אחד, אבל כסף תמורת זה לא קיבלנו.

בסגירה כמה מפוטרים?

639 עובדים משוקמים, ו-17 עובדי מנגנון. 17 אלה

המנגנון שמטפלים ב-15 מפעלים. לכן החלטה

מהפרוטוקול יצאה למשרד העבודה והרווחה.

היו"ר ע, פרא; מה אתם אמורים לבדוק?



ג. לוי; כל חבעיה חיוס מתמקדת סביב אותו מע"מ שאנחנו

משלמים, 3.4. יש כמיליון וחצי של העובדים מעל

גיל 65, ההפרש בין הכנסה שלהם עד גיל 65. הכל ביחד חמישה מיליון.

היו"ר ע. פרא; עמדתכם שאם נמצאים חמישה מיליון שקל, אתם

מוכנים לבטל את כל תוכנית ההתייעלות והפיטורים

שיש לכם.

אדוני היו"ר, אנחנו אומרים את זה כבר ארבע

שנים. אני כתבתי לשרה ב-4.6. הסברתי לה מה קרה

מ-90' עד 93' במשך ארבע שנים שלא קיבלנו את ה 50%-לצערי, של ההשתתפות

של המשרד, וזה לא היה בתקופתה, זה היה בתקופת אחרים, לפניה. לא קיבלנו

אלא ירדו באופן חד צדדי ל-33%. אנחנו צברנו גרעון של 14 מיליון שלא

קיבלנו. חוץ מהשוטף. 14 מיליון זה ההפרש בין, בין אם הייתי מקבל 50%,

לבין מה שקיבלתי בפועל במשך ארבע שנים האלה. לא תיקנו להם ברזים פה,

ולא סידרנו תיקרה שם, ולא הכנסנו קולר לשם, השארנו תנאים כאלה ואחרים.

לצערי באתי כשההחלטה הזאת של משרד העבודה והרווחה קיימת בפועל

ב-1.4.90. ב-1.4.90 ההשתתפות היתה אחרת. אני לא אומר שהם לא צדקו באותה

תקופה.

ד. גורדון; אני עובדת בחברת "המשקם" בירושלים, משנת 88'.

המפעל שלנו הוא במצב מחריד. במפעל יש כריכריה,

מתפרה תפוס.

יש הרבה בעיות במפעל שלנו, אין חימום בחורף. אין מיזוג בקיץ. אין עדכון

ימי חופש שלנו בתלוש.

היו"ר ע. פרא; כמה את עובדת ביום? כמה את מקבלת משכורת?

ד. גורדון; אני עובדת חמש שעות. המשכורת בסביבות 500 שקל.

ממה את מתקיימת? יש לך משפחה?

ד. גרדון; אני מתקיימת מקיצבת נכות, ומהמשכורת הזאת,

שמתוך זה אני מוציאה 560 שקל לתרופות. היום

הייתי צריכה ללכת לקבל טיפול, לא הלכתי, באתי כדי לייצג את העובדים

שלנו. אני רווקה.

אני ממפעל "המשקם" בירושלים. מאותו מפעל. יש לי

חמישה ילדים. השישי בדרך. גיל חמש וגיל ארבע

עשרה. אני עובד עשר שנים במפעל "המשקם". חיצונית אני נראה נחמד. בפנים

הכל מקולקל, לצערי. זה מתחיל ממר גבי לוי. בעשר שנים אנחנו מבקשים

תנאים מינימליים. לא מבקשים הרבה. רוצים את הפינה החמה שלנו. להביא את

ה-400 שקל לבית בכבוד. יצאנו מהבית באנו למקום עבודה. חזרנו באחת.

שיחקתי עם הילד. זה עולמי. לא יצאתי אף פעם לת"א.

אני עובד חמש שעות. מקבל 450 ש"ח. קיצבת נכות 1,670 ש"ח. חמישה ילדים.

אלה כל הכנסותי מביטוח לאומי.



היו"ר ע. פרא; כמח לפי דעתך היצור שלך בפועל שווה? אתה חושב

שאתה מצליח לייצר ב-450 שקל?

ש, לוי; אני מייצר להם ב-2,800 שקל. היצור שלי רווחי

מעל ומעבר. אני אומר את זה בכנות.

זאת העבודה היחידה שאני יכול לעבוד. כי היום אני עובד, מחר אני בבית.

מאה אחוז נכות.

הבעיה לא ברז. לא מים קרים. לא כסא נורמלי. אם אנחנו באים באיזו טענה

אנחנו מושפלים ע"י המנהלים. ישבנו עם מר גבי לוי אישית, הובטח לנו

הבטחות. יש לי פה פועלים שעובדים ומקבלים חצי שכר. אותן שעות. אני לא

יכול לבקש מאדם שהידיים שלו חלשות, לתת מה ששלמה יכול לתת. אלה אנשים

מוגבלים. הם מקבלים 200 שקל לחודש.

היו"ר ע. פרא; מדוע שיקבלו על אותן שעות פחות כסף?

בשנת 89' התפטרו מהחברה כארבעים חמישים חבריה

מביטוח לאומי שהתנאי בין החברה לבין המוסדות

המקצועיים היה שהם יקבלו 40% משכר מינימום. פה יש שלושה בסה"כ. אנחנו

במשך הזמן פתרנו כמה בעיות. האיגוד המקצועי שלהם חתום על הסכם. מתוך

3,526 מוגבלים, יש קבוצה של 40.

טוב שהעלתם את הבעיות. אנחנו קודם כל צריכים

לפתור את הבעיה של חמישה מיליון שקל, כדי לתת

למפעלים להתחיל להתפתח, אח"כ אני רוצה שנקיים דיון נפרד, גם להביא את

האיגוד המקצועי ואת מי שצריך ולשמוע מה פתאום יש עיוותים כאלה. בתוך

העיוות יש עיוות.

אני אב לשמונה ילדים. אני נמצא פח לדבר על

"המשקם". לגבי המצב המשפחתי זה כולל לכולם.

אנחנו עובדי "המשקם" קיבלנו מכה בנשמה. להוסיף על המכה הזאת עוד מכה,

זה כואב ואין כוח לסבול. המצב של העובדים קשה, מצב כלכלי קשת, המשכורת

לא משכורת. גם אם מקבלים תוספות פה ושם מביטוח לאומי זה לא זח.

ד. ארטום; ב-17.2, לאחר דין ודברים, נחתם הסכם כחוק לפיו

אנחנו משתתפים ב-20 מיליון ש"ח בתקציב החברה

לשנת 94'. הסכם חתום על ידי שני הצדדים. ההסכם כולל מע"מ. מפתחות הם

800 אלף ימי עבודה כפול 25 ש"ח ליום עבודה חלקינו, כשהסכום הנוסף שאמור

להיות מגביל אמור להיות מיוצר או נשכר ע"י פעילות החברה. סה"כ כ-39

פסיק משהו מיליון ש"ח. זה מופיע בתקציבים השונים שלהם. בבירור שנעשה גם

לפני וגם אחרי חתימת ההסכם, התברר שהתחזיות שלנו לגבי שכר המינימום היו

נכונות.

לגבי חלקינו לא רק שהעברנו אותו כחוק, הוא כולל מקדמה בסן שני מיליון

שקל.

הוויכוח על המע"מ הוא הכי נוח לגבי הקטע הזה. הבעיה כיצד החברה במבנה

הנוכחי שלה תגיע ל-50% המוטלים עליה.



היו"ר ע. פרץ; עלויות המנגנון עלו? שמונח מאות ימי עבודה

בפועל.

היו התסבכויות שהחמירו בשנים האחרונות. עליות

מכירה. נקרא לזה בעיות מיקום שונות. ציוד.

בנוסף, חוק המכרזים העיק עליהם בצורה קשה. פעלנו יחד עם משרד האוצר

להוציא אותם, הם כרגע בחוץ.

אני לא אציין ספציפית מה נדרש, אבל נדרשו גם צעדי התייעלות.

דומה שהתסריט הזה חוזר על עצמו.

ת. גוז'נסקי; אתה מרוצה ממה שנעשה בשישה החודשים האחרונים,

למשל?

ח. בן יהודה; הסוכנות בחודשים האחרונים שינתה מדיניות

ושינינו אותה בחזרה, כך שקבעו שוב שחברת

"המשקם" היא גוף מועדף לקבלת המכרזים. היו כל מיני אנשים שפעלו סביב

ונגד, והתקבלה החלטה בעד העניין, אנחנו משתפים פעולה עם החברה.

דבר שני, אני חושב שחל איזה שהוא שינוי בהסכמים ובמערכת היחסים במשרד

העבודה והרווחה, בהסתדרות הציונית, ובסכונות היהודית, כיוון שבעיקרון

הגענו להסכם, ואמרנו שאנחנו מוכנים למכור את חלקנו לממשלח. בעבר השקענו

הרבה כספים בנושא הזה, תמורת כסף שאנחנו צריכים לקבל את השקעותינו שם.

משרד העבודה והרווחה והאוצר קיבלו את העניין, יש לנו מכתבים שמאשרים את

העניין.

אנחנו התחלנו בתיאום עם משרד העבודה והרווחה, בהערכה שלנו לגבי כמה זה

שווה, וקיבלתי איזה היזון חוזר, תגובה מהשטח, שיש אי תיאום מסויים.

אולי אפשר להעביר לנו את זה אל האוצר במשרד העבודה והרווחה, איזו הערכה

הם רוצים בנושא הזה.

אני מעריך את החברה לפי הערכה ראשונית משהו בסביבות שבעה מיליון דולר.

משרד העבודה והרווחה ואני שוחחנו ארוכות וממושכות להסכמה שהכסף לא ינתן

להסתדרות הציונית, לסוכנות היהודית, ככסף על השקעותיה, אלא שיהיה

בתיאום עם משרד העבודה והרווחה בפעולות מיוחדות שקשורות גם לנו וגם

לאמקמו. טיפול במשפחות חד הוריות חדשות. או עולים חדשים. טיפול בנערי

עליות הנוער. כך הכספים שאנחנו נקבל יהיו גם כספים למקורות המשרד. יש

סיכום, אבל מחכים שהנושא יסתיים באותו רגע שנעביר את כל זכויותינו

בחברה. חלה כאן התקדמות די גדולה.

מעבר לזה, אני עוקב יחד עם המנכ"ל, ומועצת המנהלים על מה שקורה שם. אני

מבהינתי רואה התקדמות והתייעלות לצמצום מנגנון. גם אנחנו תבענו את

הדברים האלה. חלק מהשיפור בחברה הוא גם העניין הזה. אני חושב שמשרד

העבודה והרווחה, שיודע שאמור לקבל את כל המפעל של "המשקם", צריך לפתור

את הבעיה. כי לדעתי, תוך זמן קצר תהיה לו השליטה, ולא יהיה לו שום

תירוץ למה לא פתר את כל הבעיות.



ג. לוי; עובדים של הביטוח הלאומי, שהם עובדים במפעלים,

ואיו שום אפשרות בגלל הנכות שלהם שיצאו החוצה,

חייבים לעבוד תחת קורת גג. א"א לבוא ולהגיד לנו את אלה תוציאו החוצה.

התפוקה שלהם נעה בין 10%-15% לפי כל הסקרים שנעשו, ולפי כל ההכנסות.

האנשים האלה יחד עם האחרים, מכניסים 40 מיליון לחברת "המשקם", לא לזלזל

בזה. ז"א שההשתפות, גם אם תהיה 25 במקרו, כי הם משתתפים רק במוגבלים,

בשכר של המוגבלים, הם לא משתתפים באגורה אחת לא במנגנון, לא בשוטף, לא

במפעלים, לא בכלום.

אני רוצה עוד לציין, 22 מפעלים, 10 מתפרות, ארבע שנים. יש שם עובדים

מוגבלים. כל הכלים האלה לא קיבלו אגורה אחת לטפל בהם, לפתח אותם. הכל

נעשה מהתקציב השוטף שלנו. לכן, לא יכולים לתת טיולים למוגבלים. בארבע

שנים לא נתתי טיול למנגנון. לא נתתי דברים של תרבות למנגנון. לא החלפנו

מתפרה אחת. תיקון על גבי תיקון. התפוקה יורדת. הכלים נשחקים. ואומרים

לנו תבן אין לנו. בשלוש השנים האחרונות, אנחנו עומדים בהכנסות בין

40-38 מיליון שקל, מהעבודות האלה.

ת. גוז'נסקי; מקום העבודה כ"כ יקר להם. זה המקום שבו הכבוד

האנושי שלהם מקבל את הביסוס שלו, שאין להם שום

אפשרות לצאת לשוק החופשי, כמו שמישהו חושב וכוי.

משרד העבודה עומד מול המאמצים שעשתה החברה ויש שינוי, מול החוב המצטבר

של 14 מיליון. כדי למנוע לחזור ולדון בזה היה צריך השנה, ושנה הבאה לתת

להם לעבוד לפי תחשיב לא גרעוני נמוך. ז"א אתם ידעתם בפברואר שהם הולכים

על גרעון, כי ההנחות המוקדמות שלכם היו מופרכות. האם מישהו חשב ברצינות

שעובדי "המשקם" לא יקבלו תוספת יוקר? מישהו מכם חשב שכשיעדכנו את שכר

המינימום לא יעדכנו להם כמה אגורות שהם צריכים לקבלז מישהו ממשרד

העבודה האחראי על מילוי חוקי העבודה, חשב שהוא יכול לקחת ציבור של

3,500 עובדים ולא לעדכן את שכרם? מישהו חשב על אפשרות כזאתז אנחנו לא

מדברים על תוספות שכר של מעבר למינימום הזה. לכן, אם אתם העזתם בתוכנית

העבודה המוצעת להציע את האלטרנטיבה שלא תהיה העלאת שכר, זה מופרך.

בהסכם הוצעו שני מסלולים. מסלול הראשון היה תמיד מתבסס מלכתחילה. כשהם

אמרו לכם אנחנו הולכים על המסלול הראשון, הם אמרו את זה מתוך רצון

לחתום על הסכם, ולהמשיך לעבוד. אם הם לא היו חותמים, לא הייתם מקבלים

כסף, והמפעל לא היה עובד. לכן התכוונתי לומר שהתסריט היה ידוע מראש.

כששני הצדדים ידעו שהעיסקה לא יכולה לצאת לפועל, אבל כמו שאומרים או

שהפריץ ימות, או שהכלב ימות, יקרה משהו.

נקודה שניה, אני חושבת שאחרי שהשגנו את המעמד המועדף, ואני שמחה

שהוועדה הזאת תרמה משהו לנושא הזה, של החברה וכוי, לא משרד העבודה צריך

להיות זה שישב על הזנב של החברה ברמה כזאת. תעשו תוכנית הבראה מוסכמת

על שני הצדדים, שהחברה תגיד שהיא יכולה לפעול בכיוון הזה, ואז תדרשו,

אחרי שעושים תוכנית להוריד את החמישה מיליון. אני יודעת שעושים את זה

גם בתחומים אחרים, אבל לא בתחום הזה. תראה את המחיר. אם חסר להם חמישה

מיליון ומדובר ב-630 עובדים, זה דבר מדהים, כל המחשבות על שיקומים

נראות אפסיות מול זה.



החברה הזאת מתמודדת בתנאי שוק שונים מתנאי השוק שהיו בשנות השמונים, או

השבעים. היום אני פוגשת עובדות הדשות בריאות ושלמות, שמוכנות לעבוד

תמורת שלושה שקלים לשעה. שמונה שעות ושתים עשרה שעות. יש להם שכר לפי

ההסכם חמישה שקלים וכוי. אח"כ אתה אומר לחברה תוציאו עבודות לשוק.

במידה מסויימת יש לה פתרונות מסויימים, בתחומים מסויימים. אם אתה לוקח

את השוק הכולל, יש להם בעיות.

מפעל "המשקם" אם יש בו שומנים, או משהו עודף בפינה שלו, ואם מישהו יכול

למצוא את זה ולומר את זה, צריך לתקן את זה. כשם שבהסתדרות הם באים

אומרים, יש עודפים ותנאי עבודה סופר, שלא באים בחשבון וכוי, אם מישהו

ימצא דברים כאלה צריך לומר. בעיית "המשקם" תשאר חברה שצריכה את כל

הסבסוד. אני חושבת שבתנאים הקיימים היום, כאשר ל-3,500 נכים ומוגבלים

יש מקום עבודה, וזה יעלה השנה למשרד העבודה 25 מיליון שקל, זה כלום. כי

כשהם ילכו הביתה ולא יעבדו יעלה למדינה כל הטיפולים הנפשיים,

והרפואיים, ואחרים שיצטרכו לתת לאנשים האלה, משום שהם לא הלכו בבוקר

לחמש שעות עבודה, לכן אני חושבת שמה שהשרה עשתה זה דבר חשוב ומבורך.

אני מקווה שהתוצאה תמצא.

נמאס לנו לחזור לסיפור הזה שכל פעם אנחנו

מגינים מפני מימסדים שפשוט פוגעים בנפש הכי

חלשה שיש באוכלוסיה שלנו. קבעתם 800 אלף ימי עבודה, אין זכות לאף אחד

להוריד יום אחד. זה מה שחוקק במדינה. מצידי תשלם גבי, שלא יהיה מנגנון

בכלל, תנהל את העסק. המשוקמים לא יכולים להתעורר כל בוקר ולסבול את

ההטבות האלה שמחר מפטרים 600 איש, או 700 איש. מה הם מרוויחים? 400

שקל, 200 שקל. כל פעם שאני נפגש פה, אני יודע איזה עבודה מחכה לנו

בהסתדרות. אני מודיע לך גבי, אם אני מחר האגף המקצועי, אתה תפטר 600

איש ולא תהיה לד חברה בכלל. כל החברה עם כל המנגנון כולם הביתה. למרות

שהעובדים נכים ומוגבלים, אני אלמד אותם אין להיאבק, ואתם לא תוציאו 600

איש ואחרים ימשיכו לעבוד איתך.

יושבים פה עובדים שמוכנים להרויח 450 שקל. מסבסדים אותם בחצי מהמחיר.

א"א כל שנה מחדש. לפני שנה ניהלו פה מאבק בוועדת העבודה והרווחה. אתה

הצגת את זה בצורה מכובדת מאוד. אוי לך אם אתה תהיה תקוע שם בבית, גם לך

וגם למשפחה. הדרך שאתה מציג אותה היא טובה ונכונה. מדינת ישראל צריכה

לתמוך בדרך הזאת. זאת האידיאולוגיה של כל העניין. אתה חושב שמישהו מנסה

להרוויח מהמפעלים. הם גם לא צריכים להסכים שתהיה הפקרות. יש גבול, יש

סף למה שמוגבל יכול לעשות.

לכן תעשו עמנו חסד. אני חושב שאתם מסוגלים לפתור את הבעיה הזאת. תבדקו

את הבעיה האמיתית. שימו את המסגרת על ה-25 מיליון שקל. תנו להם לנוח.

קבעתם את מכסת ימי העבודה, זאת המסגרת. אולי צריך יותר, אולי נקים עוד

מפעל. "המשקם" 800 אלף ימי עבודה נקודה. כל השאר זה בעיה של משרד

העבודה, משרד האוצר ושל ההנהלה, לא של המשוקמים.

אני פונה לסוכנות. בטח תעשו את ההסכם של שבעה מיליון הדולרים. חייבים

לגמור את הסיפור הזה. אם משרד העבודה הוא בעל הבית בפועל, תנו לו גם את

האפשרות להיות בעל הבית. הוא ממנה את המנכ"ל. א"א שמשרד העבודה כל פעם

יגיד לנו אנחנו לא ממנים את ההנהלה. הסוכנות ממנה את ההנהלה, ואנחנו

משלמים. אתם צריכים להגיע להסכם. מסגרת שהבסיס שלו אומר, שברגע שנקבע

שמאי שיוסכם על שניכם בגובה הנכסים, אם קבעתם מראש שאתם תשופרו



ב-50%-60% תקבעו מי זח השמאי המוסכם עליכם. מה הגובה של הכסף שצריך

לשלם לכם שתצאו מהחברה ותצאו כבר עכשיו. תנו למשרד העבודה להיות אחראי

מא' עד ת', שלא יהיו להם תירוצים, כפי שאתה אומר, לאף אחד לא יהיו

טענות.

אני מאוד מקווה שלא חוזרים לשולחן הבא בעוד חודש. השרה הצהירה, אני

מכבד את הצהרתה, אבל שלא יסתבר לנו בעוד חודש, שאנחנו מוצאים את עצמנו

במשבר. אם לא יהיה לשלם משכורת, גם הצהרות לא יעזרו. בואו נכבד את

הצהרתה של השרה, אבל בואו ניתן למערכת לתת לעבוד באופן כזה, שהמשוקמים

לא יהיו קורבן יותר למאבקי הכוח האלה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:05