הכנסת השלוש עשוה

מושב שלישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 173

מישיבת ועדת העבודה והרווחה

שהתקיימה ביום ג' כ''ב באייר התשנ''ד, 03.05.1994, בשעה 10:10

חברי הוועדה: מ"מ היוי'ר ב. טמקין

נ. בלומנטל

ת. גוז'נסקי

ש. הלפרט

ע. מאור

ד. מנע

ח"כ ר. איתן

ח. פוזנר, מנהל האגף לשרותים חברתיים ואישיים, משרד

העבודה והרווחה

א. כהן, ראש נפת תל-אביב, משרד הבריאות

ד. בן-דור, משרד העלייה והקליטה

ש. כהן, מנהלת מחלקת רווחה, משרד העלייה והקליטה

י. שוורץ, מנהל אגף האכלוס, משרד הבינוי והשיכון

ז. פרידמן, מנחל אגף הרווחה בעיריית תל-אביב

צ. קימלמן, מנהלת דרי רחוב בעיריית תל-אביב

נ. פינטון, ביטוח לאומי

ע. אהרון, טנ"צ, קצין אג"ם, מרחב ירקון, משטרת ישראל

א. אדלר

חבר המתרגמים בע"מ

מותם של מחוסרי בית



מותם של מחוסרי בית

ב. טמקין; אנחנו דנים חיום בנושא כאוב, שעלה לדיון

במליאת הכנסת על ידי כמה חברי כנסת, ועבר

לטיפולה של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת.

כאשר הועלתה הצעה לסדר היום בנושא מותם של דרי רחוב בתל אביב, היה

מדובר על שישה אנשים שמתו ברחוב, בתוך כמה חודשים, באילת ובתל אביב.

ההצעה הועלתה על ידי חבר כנסת מנע, על ידי הבר כנסת איתן וחבר כנסת

וענונו. כיוון שמדובר על נוער מחוסר קורת גג, שאנחנו מטפלים בו גם

במסגרת הוועדה, וגם במסגרת ועדת משנה שאני עומד בראשה, אני אספר לכם

שנוסד מקלט חדש לנוער במצוקה בתל אביב, בעזרתינו ובעידודינו, בית

עשנתי, והוא קיבל עזרה רצינית מצד משרד העבודה והרווחה. משרד השיכון

הקציב אמנם סכום מאוד רציני לשיפוץ בית עשנתי, אבל אחרי שנה וחצי של

טיפול בעניין הזה, אני כמעט על סף היאוש המוחלט, והבירוקרטיה בין מנהל

מקרקעי ישראל לעיריית תל אביב היא כזאת שעדיין לא הצליחו להגיע למצב

שמתחילים את השיפוץ פרופר. אני פונה מכאן גם למנהל מקרקעי ישראל וגם

לעיריית תל אביב, שיבצעו את השיפוץ. הילדים שישנים שם כבר עברו חורף

אחד מיותר, אלה ילדים שברחו מהבית או שאין להם מסגרת אחרת.

אני רוצה לציין לשבה את עבודתו של יו"ר ועדת

המשנה, שהוא ראש הוועדה דהיום, מר טמקין,

בכל הטיפול של נערות במצוקה, בכל מה שמשיק לנושא של מחוסרי בית, וזה

בניגוד אולי למשרד העבודה והרווחה שרוצים לרחוץ בנקיון כפיהם. אתמול

קיימנו בכנסת ועדות, כמו ועדת הסמים, והשתתפו גם עובדים סוציאלים

ונציגי עיריות, והיום נציגי משרד העבודה והרווחה לא משתתפים, וזה מלמד

על הטיפול של המשרד הזה בכל הנושא שקשור לחסרי בית. הנושא של חסרי בית

הוא באחריות בלעדית של מי שמטפל ברווחה, לא שום משרד אחר, משום שכל

אותם דרי רחובות הם אנשים שזקוקים לרווחה, שזקוקים לסעד, ואף משרד

ממשלתי אחר לא אחראי אחריות ישירה לנושא הזה. אפשר לטעון כאילו האחריות

היא גם של משרד הבריאות, כי חלק מהם חולים וכדומה, אבל מי שאחראי

אחריות ישירה לנושא הזה, הם אנשי משרד העבודה והרווחה, שלצערי לא

נוכחים פה היום, וזה מבטא את עמדת המשרד ועקרונות המשרד. מאז הישיבה

האחרונה של הכנסת, שהתכנסה ב-15.3.94, לפני קרוב לחודשיים, ולמרות

ההבטחות שהיו בישיבה של הכנסת באותו יום, שום דבר לא נעשה, להפך, מתו

יותר ויותר אנשים, גם בתל אביב, וגם באילת. ודווקא בשני המקומות האלה

מתים, משום שבהם מרוכזים עיקר האנשים, אנשי המצוקה, האנשים שגרים

ברחובות ואין להם בית. לפני כשבועיים מת אדם נוסף בתל אביב, ובאילת גם

כן נפטר מישהו, ולא נעשה דבר. הרשויות זועקות לעזרה, ואין להם מספיק

תקציב ממשלתי תומך לנושא הזה. גם בעניין צימצום העוני, לא נעשה דבר

ובעתון אנו קוראים שבשנת 93' גדל העוני. לפי הערכות של כלכלנים בכירים,

במוסדות הפיננסיים השונים, בכ-10%. וזה עוד לפני הדו"ח הסופי של ביטוח

לאומי. לכן אני חושב שאי השתתפותם של נציגי משרד העבודה והרווחה בדיון

תגרום לכך שאנחנו נדון בדברים ללא שום אפשרות ביצועית, ללא אפשרות

להנחיות, ללא אפשרות לקביעת מדיניות. בקצב גדל והולך אנחנו מתקרבים

למימדים של חברי הבית בניו יורק, או בערים גדולות במערב אירופה, יחסית

לאוכלוסיה.

אנשים מחוסרי דיור לא מתו ברחובות בשנים האחרונות, להוציא את השנה

האחרונה. פתאום אנחנו רואים את זה כתופעה, כבר קרוב ל-8 אנשים מתו תוך



5-4 חודשים, ולכן אנחנו חייבים חיום לקבוע איזשחי מדיניות, ולקיים

ישיבח נוספת בחשתתפות עם נציגי משרד חעבודח וחרווחח. אני מציע ששרת

העבודח וחרווחח תופיע לפני חוועדח, כפי שמופעים שרים אחרים, ותתן דין

וחשבון בשאלה מח חיא עושה במשרד, ובעיקר מה היא לא עושה במשרד שלח,

ולפי זה נשפוט, אם אותח רשות מבצעת, משרד העבודה והרווחח, עושח את

חעבודח בצורה משביעת רצון, או שנפנח לגורמים אחרים על מנת לפתור את

הבעיה.

ר. איתו; המשרד שאחראי לטיפול בנושאים האלה נקרא

בשעתו משרד הסעד, אבל מדינת ישראל חתביישח

בשם וחפכח אותו לעבודח ורווחח. אנחנו מדברים על סעד ולא על עבודח

ורווחה. אנחנו נמצאים באיזושחי נקודח על מעגל, ועל המעגל הזח יש נקודות

ציון: סמים, אלכוהול, גורמים אשר מביאים לחסרון בית, וחם מהווים גורם

ליתר התופעות, שבסופן הן פאטליות. צריכים לדעת מה הן הסיבות שגורמות

לתופעה, כמה מחוסרי בית יש, ואיך אפשר לפתור את הבעיה. מחדרה וצפונה יש

לפחות 500 ילדים, בגילים שונים, שאין לחם מקום להיות בו, והם ברחוב,

בלי משפחות שיכולות להחזיק אותם.

מ"מ חיו"ר ב. טמקיו; מאיפה המספרים האלה ח"כ איתן? אני לא ידעתי

את העובדות האלה.

ר. איתן; אני נשיא כבוד של מוסד כזה, ואני יודע מח

חלחץ שמופעל על חמוסד לקבל ילדים כאלח, ואני

יודע שאין עוד מקום ואנחנו לא יכולים לקבל אפילו אחד, ואני יודע

שבמוסדות חאחרים המצב דומה. בשנה שעברח היו 500 ילדים, ואני חושב

שמספרם גדל ולא פחת, כי המקומות לא חתרבו.

קריאה י. איפה מתגוררים החורים שלהם?

ר. איתן; מדובר במשפחות חרוסות, או שאין משפחות, או

שחאבא בכלא, או שהאמא בבית משוגעים. הם חסרי

בית כבר כשחם קטנים, אז הפתרון לאלה הוא מוסדות טיפוליים בצורות שונות,

שאין לחם כיסוי ממלכתי, וגם תרומות לא עונות על חבעיח. חדבר חראשון

שחסר הוא מודיעין, מידע מדויק פחות או יותר מה לעשות. אם יש מידע אז

אפשר לבחון את צורות חטיפול, ומי שבא בטענות על תקציב חסר אז שיאמר מח

סדר העדיפויות שלו, האם את הבעיה הזאת צריך לשים בסוף, באמצע, בראש.

אני חושב שצורת חטיפול הטובח ביותר היא מקומית. הרשות המקומית צריכה

לדווח לרשות חמבצעת, למשרד, מח קורח אצלח, והיא צריכה לקבל את חתמיכח

כדי לחקים בית מחסח, לחפעיל עובדים סוציאלים וכן חלאח. אנחנו עדים

לתופעה מוזרה, שדווקא העובדים הסוציאלים, שמטפלים בנושאים האלה, שובתים

כבר די הרבה זמן, ואף אחד לא מתרגש מזח, כי אין לחם גב, הם לא יכולים

להעביר את החולים חסופניים שלחם שיפגינו לפני חכנסת, או לעשות רעש אחר

ציבורי, וחם שובתים. אבל רובם מפרי שביתה, כי הם לא יכולים לעזוב את

הציבור שחם מטפלים בו. הבת שלי, למשל, אמרה בפירוש שהיא מפרה שביתה,

חיא מטפלת בחולים סופניים, מי יבוא ללחוץ להם את היד יום לפני שהם

מתים? זאת דוגמה שמצביעח על הגישה של הרשות המבצעת של הממשלה לנושאים

חברתיים כאלה חשובים. אם אנחנו חוזרים ונתקלים שוב במוסדות לגמילח

מסמים ואלכוחול, הרי שהעבודה שנעשית לא מספיקה. אנחנו אפילו לא מסוגלים

לעצור את קצב חגידול של צרכני חסמים וחאלכוהול, ואלה בעצם חסרי חבית

שמגיעים אל סף פטירח.



מ"מ היו"ר ב. טמקין; חיים פוזנר ממשרד העבודה והרווחה הגיע, ואני

מצטער שהאחרים לא הגיעו. אנחנו דנים בנושא

של חסרי בית מבוגרים שמתו ברחוב, ושיש ויכוח לגבי הסיבה לכך. אני רוצה

לקרוא קטע ממה ששרת העבודה והרווחה ענתה בדיון שהתקיים במליאה, ויש כאן

בעצם גם איבחון של הבעיה על פי התפיסה של משרד העבודה והרווחה. אני

רוצה לשמוע, אם הגורמים השונים מקבלים את אותו איבחון ששרת העבודה

והרווחה נתנה במסגרת הדיון במליאה.

"מיום הקמתה טיפלה היחידה התל אביבית ב-212 דרי רחוב, 43

דרי רחוב הופנו לדיור זמני בבתי מלון, ובגגון מקלט המופעל על ידי עמותה

עושה עבודה יוצאת מן הכלל בתנדבות. 107 דרי רחוב נוספים סודרו בדיור

ציבורי בסיוע משרד השיכון, 37 דרי רחוב תשושי נפש או חולי נפש הופנו

לבתי אבות או לבתי חולים, ו-25 נוספים ששהו ברחוב ללא תעודות כל שהן,

אותרו על ידי היחידה ונעזרו על ידה, אך העדיפו להמשיך ולהתגורר ברחוב,

וסרבו להיות מסודרים במסגרת כל שהיא. אני רוצה לומר כאן לחברי הכנסת

שעל פי החוק הקיים בישראל, אין לנו שום סמכות ורשות לחייב אדם שאינו

רוצה להיות מטופל במוסד או במסגרת כל שהיא, ולהביאו בכוח ובניגוד

לרצונו לאותו מקום".

והמסקנה.- "מנתונים אלה אנו למדים ששרותי הרווחה של עיריית תל אביב,

בסיוע משרד העבודה והרווחה ובשיתוף פעולה ראוי לציון של המשטרה המוסד

לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד הבינוי והשיכון, משרד הקליטה וכו',

מצליחים להתמודד עם תופעת דרי הרחוב כאשר מדובר באנשים המוכנים לקבל

סיוע וטיפול. הגרעין הקשה של קבוצת דרי הרחוב מורכב ברובו

מאלכוהוליסטים כרונים שאינם מוכנים לשנות את מצבם ואת הרגלי השתייה

שלהם, רובם ככולם עולים חדשים, מדובר באנשים שאינם חולי נפש, ולכן אי

אפשר לכפות עליהם אישפוז, הם נותרים ברחוב, ולמעשה שותים למוות".

ממה שנאמר כאן אני מבין שהמסקנה של שרת העבודה והרווחה היא שהבעיה היא

לא חוסר טיפול על ידי המוסדות בכלל, אלא בעיה של אנשים שעומדים על כך

שהם רוצים לחיות בצורה הזאת, ואין דרך חוקית להוציא אותם מן הדפוס הזה

של החיים. אני מבקש לשמוע מה מימדי הבעיה היום, האם נפטרו אנשים נוספים

מאז, עד כמה שידוע לגורמים השונים שידברו עכשיו, מה אופיה של הבעיה,

האם הבעיה היא חוסר טיפול מוסדי, או חוסר רצון של אותם האנשים, שאי

אפשר לכפות עליהם פתרון אחר, ומה דרכי הפתרון שבכל זאת אפשר לחשוב

עליהם במצב הנתון הזה, אם אומנם זה המצב.

נמצאת איתי כאן ציונה קימלמן, שהיא מנהלת

היחידה לדיירי רחובות באגף שלנו. אני עובד

סוציאלי, וקיבלתי אישור ממטה השביתה להיות כאן, כיוון שאני חושב שהדיון

הזה הוא דיון חשוב ממדרגה ראשונה. אם היו מזמינים אותי לדיון כזה

ב-1990 או לפני מאי 1991, כאשר הוקמה היחידה, והיו שואלים אותי מה

קורה, הייתי עונה תשובות שנהגו לענות בעבר, הייתי אומר שיש אנשים שהם

חיים ברחוב, יש להם בחירה חופשית, אנחנו כממסד אסור לנו להתערב להגיד

לבן אדם איך לחיות, אם הוא לא מזיק לעצמו אז הוא יכול לחיות ככה, הבעיה

היא בעיה של קורת גג, הבעית היא בעיה של משרד השיכון, זה בכלל לא

מתפקידנו וכיו"ב. כעובד סוציאלי, כמנהל אגף הרווחה בעיריית תל אביב,

ראיתי מתחת לקומה 10 בה אני יושב תופעה של אנשים, שישנים ברחוב ובגנים,

שנים חודשים ושבועות. ואנחנו טבענו את המושג של דיירי רחובות ולא

הומלס, אנשים פרמנטיים שחיים במקום עצמו. חשבנו ששורש הבעיה הוא חברתי,



מה שאנחנו קוראים בשפה שלנו פסיכוסוציאלי. אין בעיה לקחו3 את האנשים

האלה ולפנות אותם כמו חפצים לאיזה שלטר, כמו שעושים בעולם חמערבי,

במדינות נאורות כמו בארח"ב. חשבנו שאם אנחנו לא נטפל בבעיה ונענה תשובה

לשאלה איך אדם בכלל הגיע למצב שהוא דר רחוב, אם לא נטפל בשורש הבעיה,

לא יעזור שום דבר אחר.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו; הייתי מציע לא להשתמש בחופשיות במילה מדינות

נאורות, בטח לא במה שנוגע להומלסים.

ז. פרידמו; נקרא לזה מדינות מערביות, מה שנקרא מדינות

מתקדמות. אנחנו בתל אביב יזמנו את הקמתה של

היחידה בטיפול בנושא הזה, וקפצנו לתוך המים, בניסוי וטעייה. לא מינינו

צוותי מומחים שיישב במשך שנתיים ויחליטו איך לעשות מה לעשות, אלא

החלטנו להתחיל, אם מתחילים צוברים ניסיון. אנחנו מדברים על אנשים

מובסים, אנשים שאיבדו כל תקווה, אנשים שחם חסרי זהות, חסרי תעודת זהות,

אנשים שהתנתקו ממשפחתם, מחברתם, מקהילתם ומעצמם, ואנחנו מצאנו אותם

ברחוב, אבל מאז שהוקמה היחידה, במאי 1991 ועד היום, 386 אנשים טופלו,

ואני אומר בוודאות, ש-206 אנשים שוקמו, כלומר יצאו ממעגל של דרי

רחובות, לא מוצאים אותם יותר בגנים, הם חזרו לתעודת הזהות שלהם, למיצוי

הזכויות שלהם. חלק מהם גרים בבתים משלהם, בסיוע של משרד השיכון, הם

ידעו איך למצות זכויות, חלק מהאנשים נמצאים במוסדות, אנחנו במעקב,

ואנחנו נפגשים איתם מידי פעם. נאמר פה שאנשים על פי בחירתם נמצאים

ברחוב ואין לנו מה לעשות, אבל אנחנו הגענו לאנשים, לא חיכינו שהם יבואו

למשרד. גייסנו יחידה מובחרת, התחלנו בציונה קימלמן, שהיא עובדת

סוציאלית בכירה, והיא עשתה את עבודת התזה שלה בנושא, והיא גייסה אנשים

אחד לאחד. ביחידה הזאת יש עובדים סוציאלים, ויש עובדים מקצועיים, ויש

פסיכיאטר, ויש יעוץ משפטי, והעובדים האלה יוצאים אל האנשים בגנים,

ומציעים להם את השרות ברגישות. 206 האנשים האלה הם אנשים שעומדים על

שתי רגליהם, והם מצאו דירות משלהם, או אנשים שסודרו בבתי אבות,

ובמרכזים גרייטרים או במוסדות כתנים וכוי. בנינו מעין גשר, והם עברו

את הגשר הזה. פלח האוכלוסיה הזה של אנשים שלמרות שהצענו להם אלטרנטיבה

הם פשוט מאוד ברחוב, הם אנשים שאנחנו יודעים עליהם, הם אנשים מוכרים,

ומספר האנשים האלה גדל כתוצאה מהעלייה מרוסיה. יש אנשים שיש להם מה

שנקרא ריבאונד, נכנסים ואחר כך חוזרים, ואז אנחנו פוגשים אותם, לכן אני

לא רוצה שננקוב סתם במספרים. מאז שהוקמה היחידה יש באמת תוצאות שהם

מאוד אפקטיביות כאן, כיוון שאנחנו עוסקים בטיפול הפסיכוסוציאלי באנשים

הללו, ובמשך הזמן, עיריית תל אביב לקחה על עצמה את כל הפרוייקט, עד

פברואר 93. יש לנו כאן נתונים מספריים, אנחנו מדברים כאן על עלויות

עצומות, בשנת 92 הפרוייקט הזה עלה 430,000 ש"ח, הכל על חשבון עיריית תל

אביב, ללא עזרה של המוסדות.

כל הדיון הזה החל בגלל ש-6 אנשים מתו בתקופה

מסויימת של כמה חודשים בתל אביב וביפו. אתה

יכול להגיד לנו כמה מתו מאז הדיון הזה, שהתקיים במרץ 93'? האם היו

נוספים?

ז. פרידמו; אנחנו יודעים על 3 אנשים, יש לנו השמות, יש

לנו פרטים על כל האנשים הללו. אם לא היתה

קיימת היחידה לטיפול בדרי רחובות היינו עדים למספרים הרבה יותר גדולים,

אבל חשוב לציין שבשנת 93 נכנסו הגורמים השותפים, אנחנו היום נהנים



משיתוף פעולה, ואני חייב לומר, ששרת העבודה והרוותה, אורה נמיר, נכנסה

בינואר 93' והיא נתנה לנושא הזה פאזה הרבה יותר מתקדמת. היא אספה את כל

הגורמים הממשלתיים; משרד השיכון, משרד הקליטה וכמובן משרד העבודה

והרווהה, ונכנס הפרוייקט של הביטוה הלאומי, שהיום הם תומכים מאוד

מרכזיים מבהינה כספית בפרוייקט. כמו כן הוקם צוות ברשותי, הצוות הזה

עוסק בלווי ומעקב, יש ליווי מחקרי. פרופ' שפירו חוקר את הפרוייקט הזה

בראש בית הספר לעבודה סוציאלית, זאת אומרת המחקר הוא בתוך הפרוייקט

עצמו. במשרד השיכון קרו שני דברים מאוד מאוד משמעותיים, א', משרד

השיכון שבר קריטריונים, זאת אומרת הוא לא הכניס את האנשים האלה לתוך

הקריטריונים השבלוניים, כמו כל אדם אחר, אלא התייחס לאנשים האלה בצורה

שונה. למרות שבגדול המימון של משרד השיכון בסך הכל הוא מימון קטן, זאת

אומרת במספרים אנחנו יכולים לומר שמתוך נניח 560,000 מדובר על סדר גודל

של 30,000-20,000 בשנה, אבל המעורבות של משרד השיכון היא בכסף שהעירייה

מקבלת עבור שהותם של האנשים בבתי המלון. אותם האנשים שהזכרתי כאן

מקבלים היום מימון ישיר ממשרד השיכון, ומשרד השיכון הכיר במושג דרי

רחובות. הם הגמישו את הקריטריונים, ואני אומר את זה לזכותם. כך גם משרד

הבריאות וגם שרותי בריאות הנפש. סך הכל יש כאן הגמשה ויש כאן סיוע גם

לטיפולים רפואיים.

משרד הקליטה הוא דווקא המשרד שנכנס המאוחר ביותר לתוך הפרוייקט הזה,

ויש לנו היום פלח של אוכלוסיה של עולים חדשים, אלכוהוליסטים, שבגלל שהם

אלכוהוליסטים הם דרי רחובות. אדם היה בגגון, קיבל מאיתנו קורת גג, קיבל

מאיתנו אמפטיה ויחס והכל, וצרכים פיסיים וכל מה שצריך, אבל מה לעשות

חזר לשתייה ומצאו אותו בחוץ. התרענו ואמרנו למשרד העבודה והרווחה, שהוא

צריך, יחד עם משרד הבריאות ועם האגודה למניעת אלכוהוליזים, להקים מוסד

מרכזי שיטפל בבעיית הגמילה, ואנחנו נדאג לקלוט אותם בקהילה, אבל לנו

אין שום אמצעים לכפות ועל בן אדם. אותו דבר גם לגבי חולי הנפש. כאשר

אנו מוצאים אדם ברחוב, במצב נוראי, אנחנו שולחים את הניידת שלנו, לבדוק

מה מצבו. היה לנו מקרה של אדם שעשינו את כל המאמצים כדי להביא אותו

לאברבנל, הוא הגיע לאברבנל, וכעבור שעתיים שוחרר, בגלל שהגיעו למסקנה

שהאיש לא מסכן את עצמו ולא את סביבתו, והוא עדיין נמצא ברחוב. זאת

אומרת יש לנו כאן בעיה חוקית, שהיא רק לגבי פלח של אוכלוסיה.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו; אתה מדבר על גרעין קשה של אנשים שהם

אלכוהוליסטים וכדומה, שלא יכולים להחזיק

מעמד במוסד. בכמה אנשים מדובר במקרה של עיריית תל אביב, עד כמה שידוע

לכם!

ד. קימלמו; קשה מאוד לתת מספרים בעניין הזה, מכיוון שתל

אביב מושכת אליה אנשים מסוג זה. לגבי העולים

החדשים מברית המועצות, בשנת 91 היתה כתבה בידיעות אחרונות, על 4 אנשים,

ועד היום הם לא מסודרים. ניסינו להכניס אותם למלונות, אבל הם שרפו שם

חדרי מדרגות, הכנסנו לגגון, הם הכו אנשים, בעקבות מותם של אנשים, אישרה

השרה להכניס אותם לבתי זקנים, במסגרת בתי חולים. היו לנו 5 אנשים והם

יצאו שוב לרחוב. בפברואר עשינו 5 סיורי לילה, לילה אחרי לילה, כפי

שאנחנו נוהגים, ומצאנו 70 איש מתוכם 50 היו שיכורים, ומתוך ה-50 הצלחנו

להעביר בערך 10 לגמילה, היתר הלכו. עיריית תל אביב שילמה 1000 שקל לאדם

למשך 10 ימים בגמילה, והם חזרו חזרה, שוב שותים, שוב מכים, ושוב

משתוללים. אנחנו סופרים 4 פעמים בשנה, בכל עונה: קיץ, חורף, אביב וסתו,

ועושים שבוע שלם סיורי לילה, שמהם אנחנו בונים את תחילת העבודה ברחוב.



אילו חיתה בישראל חקיקה כמו בברית המועצות, ששיכור שאינו מסוגל לטפל

בענייניו חייבים לכפות עליו טיפול בעל כורחו, ואז המשטרה היתה מבצעת,

והיתה באה כמו ברוסיה ולוקחת אותו עם מנוף הגרירה של עיריית תל אביב או

של המשטרה, הדברים היו נראים אחרת.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו; דילמה זה לא פרוגרמה, בעיה זה לא פרוגרמה,

אני שואל אותך כאשת מקצוע שעוסקת בזה הרי

האם את ממליצה לכנסת לקבל חוק מהסוג הזה שאת מדברת עליו?

ד. קימלמו; בתור אדם שמכירה בזכויות האדם, שאלוקים אמר

שהוא יודע להבחין בין טוב לרע, והפסיכיאטרים

לא קבעו שהם לא יכולים, אם הם בחרו שטוב להם לשתות ולהשתכר ולמות, אני

מכבדת את הרצון שלהם, זו המדיניות שלי. אני לא יודעת אם להמליץ, כי אני

פותרת את הבעיה דרך העבודה הסוציאלית, דרך השיכנוע. יכול להיות שדווקא

את מי שהכנסתי למלון או למקום אחר, יתברר אחר כך שהוא לא רוצה להיות

בקרב אנשים אחרים, כי היו לו חוויות חיים שונות שאומרות שהוא לא מוכן

לחיות עם אנשים אחרים. לידיעת ח"כ איתן, 98% מחסרי הבית גדלו במוסדות.

גדלו במוסדות שם?

לא, גם בארץ. 98% מהם לא גדלו בבית ההורים,

בכל אופן קשה להמליץ לכפות את רצון הציבור

על רצון הפרט. הדרך שאנחנו נוקטים היא דרך השיכנוע, לכן אנחנו עובדים

הרבה מאוד עם אנשים ברחוב.

למה במקרה של סמים אנחנו מתערבים בצורה

ברורה ובוטה?

ז. פרידמו; גם לא כופים.

ת. גוזעסקי; אנחנו הרי מעמידים אנשים לדין על שימוש

בסמים, אז זה לא נכון שאנחנו לא מתערבים,

הבעיה היא רק כמובן המידה.

ז. פרידמן; אבל את לא יכולה לכפות טיפול בגמילה על נפגע

סמים.

סם הוא דבר בלתי חוקי, והשימוש בו הוא דבר

בלתי חוקי בעליל. אם המשטרה רואה אדם מזריק

באמצע הרחוב, היא יכולה לקחת אותו. אבל אדם שמסתובב ברחוב עם בקבוק

בירה וסיגריה, אי אפשר לכפות עליו דבר, הוא עושה דבר חוקי. יש לנו בעיה

בשימוש בסם חוקי, דבר שני השתייה איננה נחשבת למחלה, למרות שבטיפול

מתייחסים אל זה כאל מחלה, וראינו שאלה שהלכו לעולמם, סך הכל אנחנו

מדברים על 3 בתל אביב שאנחנו מכירים, אחד מהם היה 36 פעמים באוריס

לויים, בבית החולים העירוני ונדחה, כיוון שהוא לא בא חולה, הוא בא

כשיכור, ושיכור לא רשום ברשימת המחלות.

המקרה של הניה, שהיתה כתבה עליה מאת חנה

קים, הוא דוגמא קלאסית לטיפול, כיוון שהגיעו

אליה והציעו לה, והפעילו את כל האמצעים, והיה פסיכיאטר במקום,



והפסיכיאטר אמר שהיא לא מזיקה לעצמה. היא אגב לא היתה ברחוב, היא היתה

מוגנת באיזה מבנה בבית מגורים והשכנים עזרו לה. היא היתה בבית החולים

באיכילוב, וברחה כעבור שלוש שעות, ופשוט לא הסכימה לקבל את הטיפול,

ואנחנו עומדים מול המקרה הזה, עם בעיה, עם כאב, אבל מה לעשות.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו; אולי נשמע גם את עיריית אילת, את סגן ראש

העיר.

ע. ירוו; בניגוד לתל אביב, אילת תמיד ידעה את דיירי

הרחוב או את דיירי החוף, אלא שבחצי שהשנה

האחרונה עלינו על הסיפור, שאנשים נכנסו "לגור ברחוב" בתוך העיר. הייתי

בעיריית תל אביב כדי ללמוד את הנושא לפני שפנינו למשרד הרווחה ולמשרד

השיכון, ופגשנו את המקרים בתל אביב, ואת אנשי המקצוע. באילת הגיל

הממוצע הוא קצת יותר נמוך מאשר מתל אביב, רובם עולים מבריה"מ ואנשים

שלא נמצאים הרבה זמן באילת, זאת אומרת זה נדידה לכיוון אילת, יכול

להיות שזה בעקבות החורף בצפון, אבל יש יתרון באילת, שיש לנו אפשרויות

של תעסוקה, והם מוצאים להם את התעסוקות, ומגיעים לכסף הקטן כדי לקנות

את בקבוקי המשקה. מיד התחלנו לפעול, ולפני כ-3 שבועות, ביקרו אצלנו

ממשרד השיכון ומשרד הרווחה. משרד השיכון נתן לנו פתרון לנסות לשקם אותם

בתוך מגורים תמורת 20 שקל ליום, אבל יש בעיה לקחת מבנה של 12 חדרים.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו; כמה מקרים מזוהים יש לך?

ע. ירוו! בין 75 ל-100 בגילאים של 45 ומטה. אין לנו

כרגע ילדים אבל אם ניתקל בילדים אז נפתור את

הבעיה במקום, אנחנו גם בדרך כלל מקשרים ישר עם המשפחות ושולחים אותם

הביתה, יש לנו תופעות של ילדים שבורחים לאילת ואנחנו מטפלים בזה.

יש לכם איזה מקלט ספונטני לילדים?

ע. ירון! יש לנו משפחות אומנות, אבל אין לנו מקלט

לילדים. אנחנו ננסה לבדוק את הפתרון של משרד

השיכון. הפתרון היותר בעייתי הוא הפתרון של משרד העבודה והרווחה, לתת

סמך מקצועי כדי לטפל באנשים האלה גם על דעת המקצוענים בתל אביב. אנחנו

זקוקים למשרד הבריאות, שיתן פתרון לאנשים אלכוהוליסטים ובמצב בריאותי

נמוך, זקוקים לעובדים סוציאלים. באילת 38,000 תושבים עובדים עם

פסיכיאטר אחד, שקורס תחת העול הזה. הפתרון המקצועי שקיבלנו הוא אפוא לא

פתרון טוב, אנחנו מטפלים בשלושת מקרי המוות שהיו באילת, ואם בתל אביב

הגדולה היו 3 מקרי מוות ואצלינו 3 מקרי מוות, אז הפרופורציה היא מובנת.

שלושה מקרי המוות האלה היו מקרים קשים שכן טופלו, למרות שלא היו לנו

פתרונות מהמוסדות הממשלתיים. אחד מהנפטרים יצא מהלישכה הסוציאלית,

וסידרו לו דיור, ששייך לעיריית אילת, לקחנו מקום שגרו בו מורים, והיה

פנוי לכמה חודשים, והפנינו אותו לשמה. בדרך לדיור הוא מת ברחוב ומצאו

את המספר טלפון של העובדת הסוציאלית בכיס אצלו. הוא מת ברחוב, לא היתה

סיבה, ודווקא במקרה הזה הוא לא היה אלכוהוליסט, אלא נפטר כתוצאה ממצב

בריאותי קשה או משהו כזה.

עכשיו, ביוזמת העירייה אבל עם עמותה פרטית, פתחנו מהראשון לחודש בית

תמחוי, אנחנו קוראים לזה בית אוכל, ל-150 אנשים שמגיעים לשם, ומקבלים

מנות אוכל, לפחות פעם אחת ביום מנה חמה.



מ"מ היו"ר ב. טמקין; ומגיעים בממוצע 150 איש לקבל את זוזז

ע. ירוו; זח התחיל רק בראשון לחודש, זח תחליך שיקח

כמח ימים עד שנודיע לחם, גם חעובדות

חסוציאליות בשביתח וקשח לחגיע למטופלים, אבל צפויים לחגיע לשם 150 איש,

לא רק חומלסים אבל גם חחומלסים. אני מקבל את מח שאמרו חברי חכנסת,

שחבעיח חיא באמת בעיח של משרדי חממשלח, שלא נותנים לנו גיבוי. אני צופח

שבעתיד נשאב לתוך חעיר אילת עוד חומלסים מחצפון, שבערים אחרות לא

מטפלים בחם, כי באילת יש עבודח. אני יכול לסדר חיום את כל ח-70, בתנאי

שחם במצב בריאותי ונפשי בסדר.

מ"מ חיו"ר ב. טמקיו; אני רוצח לשמוע מחמשטרח: איך אתם רואים את

חנושא? מח חבעיות שאתם נתקלים בחן בעקבות

חמצב?

ע. אחרו! חלק מטיפול חוא מערכתי, זאת אומרת

שחחתמודדות עם חתופעח חיא לאו דווקא

חתמודדות ישירח של משטרת ישראל עם חתופעח. חלקינו מצטמצם בעיקר בכל מח

שקשור באיתור ודיווח על חעיר תל אביב, שחיא מוקד משיכח לכל מיני חסרי

בית, קטינים ובוגרים. חחתייחסות שלנו לקטינים חיא קצת שונח, כי הרגישות

לגביחם חרבח יותר גדולח, ויש לנו את יחידות חנוער חשונות שאמורות לפקח

יותר מקרוב על חתופעח. חנושא של חבוגרים מטופל במסגרת חפיקוח חשוטף

שלנו בעיר תל אביב, חפעילות חיא כאמור פרי מדיניות ורגישות שאנחנו

מגלים לתופעח, ולא מעט חיא תוצר לוואי של פעילות שלנו בשטח, זאת אומרת

אם חמשטרח מגיעח לארוע תגובח כזח או אחר, כאשר מדובר בחטרדח ובמחינח

בחומלסים במקום, חיא פועלת בחתאם.

תלונות של שכנים?

ע. אחרו! כן ודאי, חלקם של חחומלסים לא מסתפק בגן

ציבורי, וחם לא מסתפקים בלשתות ולחשאר בשקט,

זח חופך למטרד, ואז ישנח חתערבות שלנו בעניין, ובסיום חחתערבות, כמובן

זח דיווח ליחידח.

ת. גוז'נסקי! מח זח חתערבות, מעצר?

ע. אחרו! . אם זח מטרד קבוע, אז ודאי מעצר, כאשר אנחנו

יודעים שחמעצר חוא לא אפקטיבי, לפחות

מבחינתינו, חייתי קרוא לזח אולי עיכוב, ובחמשך שיחרור ודיווח ליחידח

בכדי שתטפל.

נניח סיור שלכם מסתובב ברחוב אלנבי, ועל

חרחוב שוכב בן אדם כמו בניו יורק, או בפינת

חרחוב, מח אתם עושים?

ע. אחרו! חוא נרשם ומועבר לעיריית תל אביב לחמשך

טיפול. אם חוא לא מחווח בעיח חוא נשאר

במקום.



מ"מ היו"ר ב. טמקין; מוז אתם עושים עם הדיווח שאתם מקבלים?

ז. פרידמו; . אנחנו מגיעים אל האיש, יש לנו פניות כאלה

מידי יום ביומו.

ואז אתם לוקחים אותו מהמקום הזה1 אתם לא

משאירים אותו שם?

מציעים לו לבוא איתנו, רק למשטרה יש זכות

לקחת.

מ"מ היו"ר ב. טמקין; זאת אומרת שאם הוא אומר שהוא רוצה להמשיך

לשכב באמצע הרחוב, אין מה לעשות?

אז נחזור אליו, אנחנו לא מרפים ממנו, אבל לא

בכפייה.

ע. אהרו; יש בתל אביב מספר לא מבוטל של בתים נטושים,

וחסרי הדיור עושים שימוש בבתים האלה. אבל

ישנם גם מדוכאים, בלקסיקון שלנו זה עבריינים, שעושים שימוש בבתים האלה,

והם לאו דווקא חסרי הבית, אלא מתחבאים מהמשטרה, ואנחנו מאתרים בתוך

הבתים, ביחד עם המדוכאים האלה, חסרי בית, חלקם גם קטינים, ואז כאמור את

הדיווח אנחנו מעבירים לעיריית תל אביב, להמשך טיפול.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו; האם בעקבות המקלטים שנפתחו בתל אביב ומאז

שהוקמה היחידה אתם מרגישים שחל שינוי במספרם

של חסרי הבית?

ע. אהרו; אין ספק שמאז העלייה המאסיבית, ישנו גידול

במספרם של חסרי הבית, אבל אני מוכרח לציין

את עיריית תל אביב בכל מה שקשור ונוגע לטיפול. אולי הם שומרים על רמה

כזו שאתה לא רואה את התופעה כתופעה נפוצה וחריפה ביותר. אין ספק שמה

שמעלה את העניין לכותרות זה שאחד מדרי הרחוב מת, ואז ודאי זה יוצר

תחושה הרבה יותר קשה בציבור מאשר התופעה האובייקטיבית בשטח. עם היכנסה

של היחידה הזאת אני משוכנע שהתופעה הזאת קטנה, למרות הגידול בעלייה,

שהוא כמובן מספק את אותם חסרי הבית במקום. לגבי קטינים אני חושב שאנחנו

שומרים על רמה פחות או יותר, אבל אני לא יכול להציג נתונים בעניין. גם

בעניין הזה יש מספר ריכוזים מוכרים, ואנחנו עוקבים ומפקחים.

מוקד נוסף זה גנים ציבוריים, למשל גן מאיר בתל אביב. הוא מקום קלאסי

לאכסניה של חסרי בית, כי יש בו מעברים תת קרקעיים שמשמשים למעבר של

הולכי רגל, ובעיקר בלילה מתאכסנים שם כל מיני חסרי בית. בתחנה המרכזית

אנחנו מקפידים יותר, כי אנחנו לא רוצים להפוך את התחנה המרכזית החדשה

שתהיה כמו בערים גדולות אחרות ברחבי הארץ, אבל הטיפול הוא לא מעצר, אלא

אולי להעביר את התופעה למקום אחר. גם בתחנות הסעה גדולות, ובמקומות

ריכוז של אוטובוסים, יש את התופעה הזאת. אלה פחות או יותר המוקדים שבהם

מתרכזים חסרי הדיור. הטיפול שלנו נעשה במגזרים השונים, זאת אומרת זה לא

רק טיפול של יחידה אחת, אלא טיפול על ידי היחידות השונות, למשל יחידות

הסיור, שמחולקות ומטפלות בארועי תגובה כאלה ואחרים, הן עושות את



הביקורים השיטתיים במקומות שציינתי, ובבתים הנטושים, ואם מאתרים חסרי

דיור אז כמובו מדווחים לעיריית תל אביב להמשך טיפול.

יחידות הנוער מבקרים בנקודות ריכוז, למשל כיכר דיזנגוף, מקום מועד

לפורענות לריכוז של בני נוער קטינים, ולתופעה של חסרי הבית מתלווים

דברים כמו שידול קטינים לסמים ולזנות. בעניין הזה אנחנו מגלים הרבה

יותר רגישות, והביקורים שם הרבה יותר תכופים.

אם אנחנו מבצעים מעצר כזה או אחר, ובסוף מסתבר שאותו עצור הוא חסר בית,

אז אנחנו לא מסתפקים בכליאה שלו, אלא גם מדווחים לעיריית תל אביב, כדי

שבסיום החקירה תטפל בו בכל מה שקשור למציאת פתרוו כזה או אחר. גם יחידת

המודיעין שלנו במעקב שוטף אחרי הבתים הנטושים, ואמרתי שזה לאו דווקא

מתוך רגישות לתופעה הזאת, אלא מתוך מחשבה שמתרכזים במקומות האלה

מדוכאים, עברייני רכוש בעיקר ולכן ביקשנו מהם לתת דגש גם למחוסרי דיור.

אם תהיה חקיקה בענין שתאפשר למשטרת ישראל לכפות טיפול כזה או אחר, כמו

במסגרת של חולי הנפש, אז כמובן שאנחנו נדרש ונעשה את העניין.

מ"מ היו"ר ב. טמקין; חוץ מהטרדות הם מהווים בעיה פלילית רצינית?

ע. אהרו; הטרדות ועבירות רכוש שונות. לפעמים הם

צריכים כסף בשביל פת לחם, או סיבה כזאת או

אחרת, גנבות קטנות כאלה או אחרות. הם לא עוסקים בפשיעה חמורה כמו שודים

וכוי, אבל גנבות קטנות.

ח. פוזנר; ההתפתחות הזאת, היא יחסית חדשה בארץ. ראינו

אותה שנים קודם ברחבי העולם, והיא הגיעה

אלינו, ואכן מפברואר 93, שרת העבודה והרווחה הטילה את מלא משקלה על

הנושא הזה. ויש תאום יוצא מן הכלל בין משרדי הממשלה בנושא הזה. הביטוח

הלאומי הכיר בזה כמפעל מיוחד, בתל אביב, השקיע כ-1.5 מליון שקל, גם את

המחקר המלווה, כדי לראות מה קורה בכל הנושא הזה של דרי רחובות. משרד

השיכון שותף, ומשרד הבריאות והמשטרה. כך שבנושא הזה יש שיתוף פעולה.

מחר אמורה להתקיים פגישה אצל המנהל הכללי של מנכ"לים של משרדי הממשלה

הנוגעים בדבר, בנושא אלכוהול, מכיוון שיש קשר הדוק, ברוב רובם של

המקרים, בין בעיית דרי רחובות לבין בעיה של התמכרות לאלכוהול. חסר דיור

אינן דר רחובות, דר רחובות זו תופעה מיוחדת, של אנשים שנותקו מהסביבה

הקרובה שלהם, מסיבות נפשיות, אלכוהול, צרות אחרות, בעיות עבודה,

ונמצאים ברחובות, ולאט לאט מתחילים "לחבב" את המקום הזה וקשה להוציא

אותם משם?

מעבר לכל המספרים הגדולים שנאמרו יש גרעין קשה, אנחנו מעריכים אותו

באזור תל אביב בכ-30 איש, של אנשים שלא מוכנים לצאת מהרחובות. לגבי כל

האחרים, אנחנו, ביחד עם עיריית תל אביב ועם כל הגורמים שהוזכרו, פתחנו

את מפעל הגגון הזה, שיש בו גם מתנדבים. עו"ד חריש, למשל, שמפעיל את

הגגון הזה בהתנדבות, ומגייס גם כספים לנושא הזה, יש הוסטל שלווה, יש

פנסיון מונופול, וכל המערכת הזאת התחילה בתל אביב, והיום אנחנו שומעים

גם על תופעות גם בירושלים וגם באילת. אנחנו מניחים שזה יהיה גם בחיפה,

ואנחנו נערכים לקראת 1995, לבעיה בשלושת הערים הגדולות, שמושכות את

האנשים האלה. אילת זה אופי שונה קצת של דרי רחוב, זה יותר נוודים,

אנשים שבאו משפת הים. שניים מתוך אלה שנפטרו הם תושבי חוץ, ששהו כאן



בלי אישור. אני מקווה ששביתת העובדים הסוציאליס תסתיים מחר, ואנחנו

נחזור לקשר הדוק איתם כדי לפתור באמת את הבעיות שהועלו בעניין.

בהתייחס לפרופיל של האנשים, דובר על עולים, דובר על זרים,

ואלכוהוליסטים בינהם, ובעיות נפשיות. הבעיה היא החקיקה. בארה"ב למשל יש

אישור, על פי החוק, להוציא ל-24 שעות, שבהן אפשר לקחת את החסר דיור או

דר רחובות הזה, לרחוץ אותו לטפל בו, לדבר איתו, אחרי 24 שעות, זכויות

האדם, זכויות הפרט, הוא מוחזר לרחוב, אם הוא לא רוצה לקבל את המשך

הטיפול. אני כאן לא מביע עמדה, כי יש השלכות גדולות לכאן ולכאן בכל

חקיקה כזאת, שתגביל את זכויות הפרט מצד אחד, אבל תאפשר לנו לתת שירות

גם לאנשים האלה שמסרבים לקבל שירות.

אם משהו יציע הצעת חוק בכיוון זה, מה תהיה

עמדתו של משרד העבודה והרווחה?

ח. פוזנר; עוד לא התקיים על זה דיון אצל שרת העבודה

והרווחה, ויש שיקולים לכאן ולכאן, לכן אני

לא יכול להביע עמדה כרגע. אבל ניתנה לנושא הזה עדיפות, אנחנו מגבשים

מדיניות לעניין, אנחנו גם נאתר מקורות תקציביים גם לעובדים סמך

מקצועיים, וגם לעובדים אחרים במקרח הצורך. יש שיתוף פעולה טוב בין

המשרדים, ואנחנו עוסקים כרגע בהקמת מרכז ליד תל אביב, שיטפל באותם

עולים שהם לא בגמילה לשתייה, הם אלכוהוליסטים שותים, והתנאי לגמילה

משתייה שהם יפסיקו לשתות לפחות לאיזשהי תקופה. אנחנו כרגע בקשר עם משרד

הבריאות, לפתוח מסגרת, שלמרות שחם ממשיכים לשתות, אנחנו נחזיק אותם

באותה מסגרת, וניתן להם את מיטב הטיפול שניתן לעשות באותם תנאים.

י. שוורץ; כל משרדי הממשלה רואים את הבעיה עין בעין.

דיברנו עם עיריית תל אביב, והתוכניות שבנינו

היא על פי הצרכים שלהם, לא תהיה שום בירוקרטיה והכסף יגיע מה שיותר מהר

כדי לסייע.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו; אתם בקשר גם עם עיריית אילת בהקשר לזה?

י. שוורץ; כן. איחדנו כאן את כל האמצעים, למשל אבטחת

הכנסה של ביטוח לאומי, שעושה מפעל מיוחד

כניסוי בתל אביב, משרד השיכון נותן דירות בכל הנושא של דיור בשכירות

ומשרד הבריאות בהגמשת כל הכללים בקשר לחולי נפש.

ש. כהו; משרד הקליטה נכנס כשותף לצוותים הבין

משרדיים לפני כשנה. בשלב הראשון הוא נכנס

לשיתוף פעולה הדוק יחד עם היחידה שפועלת בתל אביב. משרד הקליטה נכנס

בעצם לנישות של הבטחת הביטוח הרפואי לאותם עולים שהיו משוללי ביטוח

רפואי, והבטחת קיום לעולים שנמצאים וזכאים לקיום באמצעות משרד הקליטה.

בדקנו לפני כחודש, ומצאנו בקרב דרי הרחוב, כ-101 עולים, שרובם ככולם

כנראה אלכוהוליסטים, ש-58 מהם מתפרסים באזור תל אביב, באזור הדרום 11,

באזור המרכז 12, בצפון 5 ובירושלים 15. בדקנו אחד לאחד את המקרים של

אותם עולים שמצאו את מותם. הבעיה של המגורים לא היתה הבעיה העיקרית

שלהם, לכולם כמעט ניתן פתרון של מגורים בצורה זו או אחרת, אם דיור מוגן

או הוסטל, או אפילו הגגון, אבל הם פשוט נפלטו, לטענת המומחים לפחות,

זאת אומרת אלכוהול הוא הבעיה המרכזית שלהם, ובמצב של חוסר מוטיבציה



להגמל חם פשוט נפלטים שוב ושוב לרחובות. בשיתוף עם משרד חעבודח

וחרווחח, שחוא בעצם חמוביל של חפרוייקט, אנחנו נערכים כרגע במשרד שלנו

לאתר את אותם עולים שנמצאים במצב חזח, כדי שיוכלו לקבל את הטיפול כמח

שיותר מחר. יחד עם משרד חעבודח וחרווחח נבנח כרגע דגם של מקלט לדרי

רחוב אלכוהוליסטיים בפתח תקווח, שמשרד חקליטח גם חוא יחיח שותף בחוצאות

חמימון וחאחזקח שלו.

מ"מ חיו"ר ב. טמקיו; לכמח אנשים זח מתוכנן?

לכ-15 איש, כאשר חמטרח חיא בשלב חראשון גם

חטיפוק של חצרכים חבטיטיים, קורת גג ומיטח

חמח.

למח בפתח תקוה?

ש. כחי; זח מקום בפאתי פתח תקווח שאפשר חיח למצוא שם

בניין.

אם חיו אומרים מוטד גמילח חייתי מבין, אבל

ברגע שאומרים מקלט חרי מדובר על טידור זמני,

ואם מדובר על סידור זמני אני לא בטוח.

ז. פרידמן; אין לנו חיום בעיח בתל אביב למקלט זמני,

חבעיח חיא לא חמקלט חזמני, חבעיח חיא

חטיפול. חעברתי מסמך למשרד, חבחרתי את עמדתי בעניין חזח, את עמדת

חעיריח, שאם זח לא יחיח מרכז גמילח שיטפל שוב בשורש חבעיח, לא בטמפטום,

חבל לחקים אותו.

ח. פוזנר; מדובר באנשים שותים שלא מוכנים לשתף פעולח

שאנחנו ננסח לגמול אותם, ונשתמש בכל חכלים

שיש לנו'. עובדים טוציאלים, משרד חבריאות וכוי. אין לנו נטיון עם קבוצח

כזאת של אנשים שלא מוכנים לחפטיק לשתות אף רגע. נעשח את כל חמאמצים

לנטות לגמול אותם.

מ"מ חיו"ר ב. טמקיו; אני לא בטוח שאתם מתואמים עד חטוף ושחתפיסח

מאחורי חעניין ברורח, לי חיא לא ברורח.

ח. פוזנר; מדובר בגרעין חקשח של אנשים שחם גם דרי

רחובות, גם אלכוחוליטטים וגם לא מוכנים לשתף

פעולח, אין ניטיון מוצלח בטיפול באנשים האלח בתחומים חמקצועיים. יש

ויכוחים, גם מקצועיים, תוך כדי בניית חמודל חזח. אנחנו עושים כרגע

ניטיון משותף, עם משרד חשיכון, עם משרד חבריאות, לקחת את חאנשים חאלח,

לשכנע אותם, לפתות אותם, לחגיע לשם, ולראות מח כן אפשר לעשות בצורח

חיובית, אם לגמול או אפילו לחחזיק אותם בינתיים.

ש. כחי; אנחנו כרגע מנסים למצוא מקום באזור ירושלים

שניתן יחיח גם לחפנות לשם את חעולים לפחות

לקורת גג, כדי שבעצם אפשר יחיח ליצור אחר כך גם את חקשר עם לשכת

חרווחח, בכל מח שקשור לתחליך חגמילח.



ע. ירוו; שורש הבעיה היא בנושא של אלכוהול. היום

במדינת ישראל יש 28 מיטות לגמילה. מתוך ה-20

הראשונים שקלטנו הסכימו 15 מהם לקבל גמילה, ולא היה לנו לאן להכניס

אותם. ביקשנו שמשרד הבריאות והרשות למלחמה בסמים יתאגדו ביחד, כדי

לפתוח מקום לגמילה, ויש לנו מקום לגמילה מסמים שלא פועל כל השנה.

א. כהן; אני אחראית על מחוז שכולל, מלבד העיר תל

אביב, עוד רשויות מקומיות, את כל גוש דן, בת

ים חולון, אבל עיקר הבעיה היא בעיר תל אביב, ויש יחידה מצויינת בעיריית

תל אביב שלקחה על עצמה לטפל בדרי הרחובות. הם פנו לעזרה שלנו, שיתפו

אותנו בוועדה שלהם, אנחנו ניסינו לעזור כמיטב יכולתנו, בעיקר למצא

סידור מוסדי לכאלה שהמצב הרפואי שלהם הוא יותר קשה, וברור שבתי אבות לא

יקבלו אנשים מסוג זה, הם גם צעירים מבחינת הגיל. ניסינו לסדר להם

מקומות במוסדות סיעודיים, למרות העובדה שהם לא סיעודיים למעשה, ופה

באמת הגמשנו את הקריטריונים, ולמרות שיש לנו מצוקה של אישפוז, רק בתל

אביב מחכים 550 איש לאישפוז, קיבלנו אישור. הבעיה היא שהיה קשה למצא

מקום שיקבל את האנשים האלה, כי לא כל המוסדות רוצים להתמודד עם אנשים

קשים כל כך. בסוף השגנו מקום בהוד השרון, זה מוסד סיעודי, שמחזיק שם

תשושי נפש. כ-10 איש התקבלו, וזה היה מוסד שיש לו יתרון, כי הוא בתוך

הפרדסים וקשה להם לברוח משם. אישפזנו גם אישה צעירה אלכוהוליסטית עולה,

עם ילדים קטנים במצב רפואי מאוד קשה מבחינת אלכוהול. למרות זה שניים

עזבו, הם הודיעו אנחנו עוזבים, זהו, אתם לא תעצרו אותנו בכה פה. מבחינת

החוק אי אפשר לעצור אותם בכח. ולמרות שהם לא קיבלו רק קורת גג, הם

קיבלו שלוש ארוחות ביום, וקבלו כביסה וקיבלו טיפול רפואי וטיפול

סיעודי, וכל יום ראה אותם רופא וראו אותם אחיות, למרות זה הם חזרו אל

הרחוב. השתדלו לעשות להם אגף נפרד, אבל הם ברחו לרחוב, לחפש אלכוהול.

חלק מהם היו ממש תשושי נפש, ההשפעה הממושכת של אלכוהול בכמויות גדולות

גורם לנזק שיכלי.

לפני כמה חודשים היתה בעיתונות תמונה של אדם שוכב ברחוב, קטוע רגל,

ורגל שנייה במצב של נמק. האיש היה המצב רפואי מאוד מאוד קשה, והוא כל

פעם אושפז בבית חולים איכילוב, סירב לחתום על ניתוח לכריתת רגל השנייה,

שזה הטיפול היחידי שניתן לעשות, והוחזר אל הרחוב. ברגע שהם פנו אלי

מעיריית תל אביב, הבנתי שהמצב מאוד מאוד חמור, כי מבחינה רפואית המצב

שלו מאוד קשה, אז הפכנו עולמות להשיג לו מקום אישפוז קבוע עד מאה

ועשרים, וסידרנו לו מיטה בתל השומר, שהבטיחו שיחזיקו אותו שם עד מאה

ועשרים, שזה לא רגיל, כי עלות אישפוז כזה לשנה היא כרבע מליון שקל, היה

ברור שאם האיש ישאר ברחוב, תוך מספר ימים הוא ימות. הוא סרב לעזוב את

הרחוב, למרות המצב הרפואי שלו, ובסוף עובדת סוציאלית מעיריית תל אביב

הצליחה, בדרכי רמיה, להביא אותו לבית חולים. אנשים שלא רוצים לקבל

טיפול, מבחינת החוק קשה מאוד לטפל בהם. ידוע לי על דייר רחוב, שהוא

מסתובב ברחובות תל אביב, ויש לו כנראה דירה בחולון. הוא נרקומן נשא של

איידס, ובזה שהוא גר ברחוב הוא כמובן יכול לסכן אנשים, כי הוא משתמש

במזרקים. פניתי למשטרה, שלחתי מכתבים, והיועץ המשפטי השיב לי, שמבחינת

החוק אין מה לעשות איתו, זאת אומרת אי אפשר לעצור אותו בכח, אין סיבה

לעצור אותו בכח, ואם עוצרים אותו הרי אי אפשר לעצור אותו ליום, צריכים

לעצור אותו גם עד מאה ועשרים, זה גם בלתי אפשרי, כי כיום הוא לא חולה.

מ"מ היו"ר ב. טמקין; המשטרה לא יכולה לעשות שום דבר כאשר מישהו

משתמש בסמים?

אם הוא נתפס בעת השימוש אז הוא יעצר כאהד

שהוחשד בשימוש, אבל אם לא אין שום אפשרות

לעצור אותו, אלא אם כן יש צו ואנחנו נטפל.

א. כהו; כדי להגמל או מאלכוהול או מסמים צריך המון

כה רצון, והאנשים האלה זה אנשים מובסים שאין

להם כח רצון. לנסות אפשר, אבל התוצאות מוטלות מאוד מאוד בספק.

ר. איתו; צריך לטפל בסיבות. נאמר כאן סמים, אלכוהול,

שיקום אסירים, יש כאלה שיצאו מכלא ואין להם

לאן ללכת, אין להם שום פיתרון. רציתי לשאול את אילת, כולם אזרחים

ישראלים שם?

ע. ירוו! יש שניים זרים, ובהם אנחנו מטפלים במסוף של

משטרה במשרד הפנים, אבל השאר ישראלים.

ר. איתו! הביצוע של מכלול הטיפול בבעיה, הוא על

הרשויות המקומיות, אבל האחריות היא על

המשרד, והמשרד צריך להיות סעד, ובזה הוא צריך לעסוק. אני חושב שמכאן

צריכה לצאת קריאה להתייחסות שונה למערך העובדים הסוציאלים, שהם בעצם

נושאים בעול של המגע הישיר והיום יומי. אני לא בטוח שחסרה לנו חקיקה

בנושאים האלה, אבל אם חסר הוועדה יכולה להגיש הצעות חוק שיאפשרו

לרשויות המקומיות לטפל כמו שצריך.

ת. גוזעסקי! מאחר שחלקם הגדול של העובדים האלה הם עובדים

סוציאליים, זה באמת אולי עוד פן של החשיבות

והצורך לשפר את מצבם ואת מעמדם של העובדים הסוציאליים, כדי שיוכלו

לעמוד במשימות האלה.

עלו פה כמה מושגים שיש ביניהם כנראה איזשהי חפיפה או נגיעה, כמו למשל,

חסרי דיור ודיירי רחוב. אז יש לזה קשר, כי גם חסרי דיור אין להם בית

וגם דיירי רחוב אין להם בית. אבל בכל זאת, אנחנו צריכים להבחין בין

חסרי דיור, שיש להם בעיה שמשרד השיכון לא הציע להם את מה שהם יכולים

לשלם, או שהוצעה להם דירה בירוחם והם רוצים לגור דווקא ברמת-גן, בעיות

מסוג זה, בעיות של חסרי דיור שאנחנו הכרנו אותם והם ישנם. אבל אלה

אנשים עם מוטיבציה להגיע לדיור, רק אולי הרשויות לא מצאו להם את

הפתרון, אן שהם בעצמם לא הצליחו. לעומת זאת, דיירי רחוב, זו סוגיא אחרת

לגמרי, ולכן כל הכלים שהמשרדים היו עד עכשיו ערוכים זה לתת פתרונות

לאנשים שרוצים בית, אבל לאדם שלא רוצה בית, הפתרון הוא כנראה בכלל

במקום אחר, כי אתה צריך לשכנע אותו למה בכלל צריך לגור בבית וכוי.

נוודים זה גם כן לא בדיוק חסרי דיור. כי חלק גדול מהם עובדים, והם

יכולים לשכור איזה דירה, אחר כך הם מפסיקים לעבוד והם יוצאים מהדירה

וכוי. דיירי רחוב הם לא בדיוק נוודים, כי הם בכתובת קבועה, של גן

ציבורי מסויים או מקום מסויים וכו'. לכן אני חושבת שנכון עשו, גם

עיריית תל-אביב וגם משרד העבודה וגם משרד השיכון, שקבעו את זה כקטגוריה

נפרדת.

האלכוהוליסטים שמגיעים לרחוב, חם קודם כל אלכוהוליסטים ואחר כך הם

הגיעו לרחוב, כי יש גם הרבה אלכוהוליסטים שממשיכים לגור בבית, ממררים



את החיים של בני משפחותיהם ועושים דברים נוראיים, והם לא גרים ברחוב.

בטיפול באלכוהוליסטים הבעיה היא הוויכוח על זכויות הפרט והמעורבות של

המדינה. כל זמן שמדינת ישראל לא תגדיר את האלכוהוליזם כמחלה, תהיה לנו

בעיה. האמצעים שעומדים לרשות הגופים שמנסים לעסוק במניעת אלכוהוליזם,

בעיקר בריפוי, מהמחלה הנוראה הזאת, הם כל כך דלים, שזה פשוט נורא

ואיום.

אחד הדברים הגדולים שנעשה בגגון ובטיפול הזה, זה שמחזירים לאנשים את

כבודם, או לפחות את חלק מכבודם האבוד. כי אם לא משנים את התחושה

הפנימית שלהם, מה זה עזר שמכניסים אותם לאיזה מקום? הם יצאו החוצה. אבל

אם זה נכון אז העניין הזה של התחושה הפנימית זה בעצם גם המפתח לטיפול

באלכוהוליסטים בכלל. כלומר, להביא אותם לאותו שלב, שבו הם מבינים שאפשר

לחיות אחרת. ואני לא חושבת שזה בלתי אפשרי.

אמצעים שהוזכרו פה, כפי שהיו בברית המועצות לשעבר, כללו מצד אחד טיפול,

במובן הפשוט של לרחוץ ולשים אותו במיטה עם סדין נקי וכוי. הצד השני היה

לצלם אותו במצבו הנורא והאיום ואחר כך לתלות את התמונה כאילו לבייש,

כלומר מן לחץ חברתי. אבל צריך לעשות הבחנה גדולה, בבריה"מ זאת היתה

תופעה המונית. ומדובר היה באנשים עובדים, שהולכים בבוקר לעבודה, גומרים

את העבודה, הולכים להשתכר וכוי. כלומר הם לא לגמרי יצאו מהחברה. אצלנו,

בדיירי רחוב, זה בכל זאת תופעה אחרת. יחד עם זה אני חושבת שאפשר ליצור

תמריצים, כי הבעיה היא כוח עבודה וכוח מקצועי שיעסוק בנושא.

אם אנחנו לא רוצים שאנשים יגיעו לרחוב, צריך את הטיפול באלכוהוליזם

לעשות באלכוהוליסטים הקיימים, לפני שגרשו אותם מהבית או שהם עזבו את

הבית. לאחרונה רואים בטלוויזיה תשדירי שירות לבירה, ובכל פעם שאני רואה

את זה, אני נקרעת בפנים. כי התשדירים האלה, זה תשדירים לאלכוהוליזם. כי

בירה זה אלכוהול. זה תלוי הרי כמה אתה שותה. הוועדה שלנו היא אומנם לא

ועדת חינוך, ואין לנו אחריות על השידורים, אבל אחת ההחלטות צריכה

להיות, שאם אנחנו רוצים להלחם באלכוהוליזם, אין להרשות תשדיר כזה נורא

ואיום, של עידוד שימוש באלכוהול בקרב נוער. אני חושבת שתופעת

האלכוהוליזם גוברת, בלי לנתח כרגע למה, והנזק שלה, מבחינת מספר האנשים

שנפגעים, אני מעריכה שזה לא פחות אם לא יותר מסמים.

לגבי דיירי רחוב שלא רוצים להתפנות, אני מעדיפה את המצב הזה על המצב

שבו יבוא שוטר, יראה את האיש ששוכב ברחוב, יתן לו כמה בעיטות, ויגיד לו

תזוז מכאן כמו בארצות אחרות, שמפנים אותם לנקות את העיר, כדי שהעיר

תהיה נקיה ויפה וכוי. ודוחפים אותם למקומות אחרים.

לגבי האזרחים שרוצים שהבעיה תפתר אבל לא בקרבתם, נשאלת למה זה לא נעשה

באזור תעשיה. תראה לי מקום אחר, לא באזור תעשיה, שהשכנים יסכימו שעל

ידם יעשו את זה. אני זוכרת שרצו להקים מוסד לילדים מפגרים, והשכנים

התארגנו למאבק נמרץ נגד זה שבשכונה שלהם ישימו מוסד לאנשים פגועים. אין

מודעות ציבורית לבעיה וישנה התאומה לי זה לא יקרה, או למשפחה שלי זה

לא יקרה, או לסביבה שלי לא יקרה, אבל היא פשוט לא תופסת. משרד העבודה

והרשויות התחילו במהלך שיש בו התחלה חשובה, אבל בענין האלכוהוליזם,

לדעתי עדיין זה פיגור נורא ואיום.

שמעתי שביטוח לאומי נתן תמיכה מיוחדת

לפרוייקט בתל אביב, האם יש איזשהי סיבה, או



האם יש יכולת לתמוך בפרוייקטים דומים במקומות אחרים, כמו אילת או אולי

חיפה וירושלים?

ד. קימלמו! הקרן למפעלים מיוחדים, מתוקף התקנון, רשאית

לתמוך בפיתוח ראשוני של שרות רווחה חדשני,

זאת אומרת אנחנו לא מפעילים שרותים בעצמינו. אם גורם מקצועי המספק

שרותי רווחה רוצה לפתח שרות מודל ראשוני של שרות שעדיין לא קיים, הוא

יכול לפנות אלינו. כך היה בשנה 92' עם עיריית תל אביב; הם שיכנעו אותנו

שדיירי רחובות, זה לא מקרים בודדים, אלא בעיה חברתית שצריכה פיתרון

חברתי, אז בזמנו זה היה מושג חדש, ומה שהם הציעו לנו, היה פרוייקט

ראשוני מקצועי לטיפול בבעיה. אנחנו גם מגיבים בתנאים מטויימים, הטכמנו

לתמוך בפרוייקט הזה במשך השלוש השנים הראשונות של ההפעלה, אנחנו תומכים

אך ורק בהתחלה, הדגשנו ששלוש שנים זה התקופה הדרושה כדי להעמיד את

השרות החדש על הרגליים, ולהגדיר את שיטת העבודה שלו, והשילוב שלו עם כל

המערכת הרחבה יותר. אנחנו מכטים 70% מעלות השנה הראשונה, וההשתתפות

שלנו היא בהדרגה, כי המדיניות שלנו זה שהגורם המבצע יקבל על עצמו

בהדרגה את האחריות, גם התקציבית, של השרות. קבלנו התחייבות מעיריית תל

אביב שהיא תדאג להמשך הפעלה ופיתוח השרות בהתאם לצרכים בהמשך. מרכיב

נוטף של ההשתתפות שלנו, היא הלווי המחקרי. כל מפעל מיוחד של הקרן מלווה

במעקב מחקרי. אם אנחנו מכניסים כסף ציבורי לשרות חדשני שעדיין לא ידוע

איך הוא צריך לפעול, ומה התוצאות שלו, אז חובתינו ללוות אותו במעקב

מחקרי. הדבר נעשה באמצעות פרופ' שמעון שפירו, לפי דעתינו בן אדם מאוד

מתאים לכך. אנחנו משקיעים 90,000 שקל בליווי הזה, אנחנו מקבלים דיווחים

תקופתיים, ובסוף התקופה הראשונית הניסיונית, נקבל דיווח מחקרי של

מפעלים מיוחדים, שזה אמור להיות גם כלי עזר להמשך פיתוח השרותים.

אנחנו לא יכולים להכנס לעוד מקום שפועל באותה שיטה לפתרון של אותה

הבעיה, כי אנחנו רשאים רק להקים מודל ראשוני. אם הם רוצים לעסוק בזווית

אחרת של הבעיה, להקים משהו שלא כלול בפרויקט של תל אביב, אנחנו נשמח

לשקול את זה יחד עם כל מקום אחר.

נ. בלומנטל; אנו דנים בבעיה שמאוד מאוד קשה להתמודד

איתה, קשה מאוד לשים אותה באחת המסגרות שכבר

קיימות, וגם משום שזאת בעיה שאולי הניצנים שלה אינם שוליים, הרי כרגע

היא עדיין די שולית. בנושא של אלכוהוליזם אנחנו כבר מטפלים, בצורה הרבה

יותר מהותית, וכן לנושא של סמים יש יותר מודעות היום, גם בחברה, גם

מבחינה תקציבית, אבל בנושא של אלכוהול, גם בגלל העובדה שאלכוהול איננו

אסור, על פי החוק, קורה שהמשטרה כמעט לא יכולה להתערב בנושא הזה,

ואנחנו לא מצליחים לעצור את על נושא הפרסום. אנחנו לא מפרסמים שימוש

בסמים, אבל כן מפרסמים שימוש באלכוהול, אפילו שאנחנו יודעים שהתוצאות

הן הרסניות באותה מידה.

הגופים שעוסקים בנושאי האלכוהול, הם יחסית גופים שמקבלים מעט מאוד

תמיכה או כמעט בכלל לא, ואני חושבת שהמערכת הציבורית שלנו עוד לא שינתה

את העמדות שלה, את כל ההתייחסות שלה, לנושא האלכוהול. בעקבות מה שקורה

במציאות היום, אנחנו בפיגור עצום מבחינה זאת. היה עידוד עצום לנוער

להתחיל לשתות, נפתחו פאבים. אז נכון שעד גיל 18 אסור להם לשתות

אלכוהול, אבל אנחנו רואים נוער, ואנחנו רואים את מה שמתרחש בעמק

האלכוהול, שהוא רק קצה הקרחון, אנחנו יודעים מה נעשה בכל הפאבים בכל

רחבי הארץ, זה פריחה, זה בעידוד, ועדיין אין לנו מאבק רציני בתופעה



הזאת ולא אמצעי אכיפה לאנשים. מצד שני יש את העלייה מרוסיה, של

כ-400,000 עולים, שבאו עם הרגלים חברתיים שונים לחלוטין ממה שהיו כאן,

ושתייה זה בחלט אחד ההרגלים שלהם, אז ברור שאחוז מטויים מהם הם

אלכוהוליסטים כרוניים, וברור שחלק מהם מטתובבים ברחובות, וזה לא פלא מה

שקורה. השאלה מה אנחנו עושים.

הבעיה היא ההתייחסות של משרד השיכון לבודדים. אני מקבלת פניות כל הזמן

כמעט לגבי בודדים חסרי דיור, או למשל על אנשים שמתגרשים, ונשאר בן זוג

אחד. היום יש קצת יותר תשומת לב לזכויות של החד הוריים, אבל יש בעיה עם

הבודדים שנשארים, אין להם שום תמיכה. העזרה שניתנת מטעם משרד השיכון

היא אפסית, כנ"ל לגבי משרד הקליטה. אין ספק שלכל הנושא הזה של

אלכוהוליזם, שהוא מתחבר כאן לחסרי הדיור, אין לנו מענה. אני לא רואה

שום משרד ממשלתי שנותן מענה, והרשויות לבד, ללא תמיכה של משרדי הממשלה,

לא יוכלו לטפל, אנחנו נמצא את עצמינו בעוד שנתיים במצב יותר גרוע.

אנחנו צריכים, הן במשרד העבודה והרווחה, הן במשרד הבריאות, לשנות את

ההתייחסות לנושא ולפתוח דף חדש לגבי הנושא של אלכוהוליזם, לראות גם

שיטות חדשות, הגברת מודעות, כמו שנעשה לגבי הסמים, שיש התקדמות בשנים

האחרונות.

לגבי האיידס, עכשיו יחסית אין רבים, אבל זאת תופעה, אני משערת שגם לכך

צריך להערך, כי בקרוב יהיו יותר, יש נשאים שמרוחקים מהבתים שלהם.

אם ילחמו אז לא יהיו יותר, זה לא גזרת

גורל.

לצערי לא נלחמים, הגופים שעוסקים בזה אומרים

כל הזמן שאין בעיה, יש בסביבות 2000 נשאים,

אין בארץ בעיה. על כך אני מתריעה, אם היינו נערכים כהוגן, לא היה צריך

להידבק אדם אחד נוסף באיידס, אבל זאת לא המציאות, ולכן אנחנו נמצא את

עצמינו עם אותה בעיה, אולי במספרים יותר קטנים, לגבי חולי איידס.

השביתה של העובדים הסוציאלים היא בושה למדינה, המשכרות של העובדים

הסוציאלים הן למטה מכל ביקורת, אני לא חושבת שיהיה להם את אורך הרוח

כמו שהיה למרצים השובתים, בגלל המצוקות הקשות שמתקיימות, ואני יודעת

שלעובדים הסוציאלים קשה מאוד. כל יום שעובר והם לא יכולים לסייע, מענה

אותם, אבל אין ספק, שאנחנו חייבים לעשות את הכל, כדי שהם יקבלו העלאות,

וזה גם מתקשר לכך שרוב העובדים הסוציאלים הם נשים, ואנחנו מכירים את

הבעייתיות ואת התופעה בבחינה זאת. יש הרבה נושאים שאילו היה יותר עידוד

גם מטעם המערכות, הרבה יותר אנשים היו נכנסים לפעילות התנדבותית,

ואנחנו נפעל גם בנושא הזה.

ד. מנע; מנהל מחלקת הרווחה של אגף הרווחה של עיריית

תל אביב אמר, שיש כאלה שגרים מרצונם

ברחובות. המיתוס הזה התנפץ, זה לא ככה, אין דרי רחובות מרצונם, תקופת

הביטניקים של שנות ה-70-60, שאנחנו מוצאים אותה היום בחופי הים באילת,

ובגנים ציבוריים, זה תופעה שמרצון, זה שנות ה-60, אבל אין דרי רחוב

מרצונם.

אבל נאמר שיש דרי רחובות שאי אפשר להוציא

אותם מהרחובות, שהם מסרבים.



ד. מנע; אני לא מקבל את זח, ואתה בעצמך אמרת שיש

ארצות מסויימות שבהם יש הקיקה שאפשר יהיה

לעצור דר רחוב ל-24 שעות, ולהחזיר אותו חזרה. אם אתם רואים שהתופעה

הזאת גודלת, אז תזמו חקיקה, ואני חושב שתוכלו לעזור בנושא הזה. צריכים

לטפל בבעיה זו, ולראות את דרי הרחוב, כדרי רחוב בגלל מצוקה. הטיפול עד

היום הוא לא משביע רצון.

ז. פרידמו! הנושא של דרי רחובות זה מיקרוקוסמוס של מה

שקורה היום בנושא של משבר של שרותי רווחה

ביו הצרכים ובין המענים. לא יעלה על הדעת שרשות אחת תיתן לאזרחיה סל

שרות יותר משופר, וברשות אחרת אותו נזקק מקבל פחות. זה כבר עניין של

מדיניות, ומה שקורה בעצם היום, שכאשר הביטוח הלאומי נותן 70% מהתקציב

בשנה הראשונה, ו-30% נותנת עיריית תל אביב, בשנה השנייה נותן הביטוח

הלאומי רק 50%, בשנה השלישית רק 30%, והעיריה תיתן 70%. היום משרד

הרווחה כמשרד, או משרד הקליטה כמשרד, לא ייעדו תקציב ישיר לפרוייקט

הזה. הבעיה היא בדרי רחובות והבעיה היא גם בנושאים אחרים, שהרשות

המקומית לא יכולה לקחת על עצמה כל כך הרבה, אז אנחנו חתמנו על הסכם עם

הביטוח הלאומי לטובת העתיד, הרי אם היינו הולכים מה יהיה בעתיד. מה

שאני אומר, ששלוש שנים נפעל עם הפרוייקט הזה דרי רחובות, אני כבר מתריע

על מה יהיה הלאה, והבעיה משיקה לבעיות אחרות בשרותי רווחה. הפער בין

הצרכים לבין המשאבים גדל, ואני רוצה להציע לחברי הוועדה הנכבדים,

שיבואו לביקור, אנחנו נערוך סיור של כמה שעות בתל אביב, כדי לראות איך

אנחנו מתחבטים בדילמות שהועלו כאן בשטח. הנושא של החקיקה לדעתי הוא

חשוב על אוכלוסיות של ילדים, שנמצאים בסכנה. יש לנו פקיד סעד לחוק

הנוער, שהוא בא לבית המשפט ואומר שהילד הוא בסיכון וסכנה, ואנחנו כופים

לפעמים את הטיפול, הוצאת ילד מהבית. גם כאן צריך להיות המושג של פקיד

סעד לדרי רחובות, לגבי אלה שיש האבחנה פסיכוסוציאלית שאדם מסכן את עצמו

או את סביבתו.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו; כמי שנאבק עכשיו, במובן הפילוסופי של המילה,

עם השאלה של אישפוז ילדים או נערים חולי

נפש, אני אומר שיש פה בעיה קשה ביותר בתחום הזה של התנגשות בין זכויות

אזרח, בין אחריות חברתית, בין חופש בחירה, ואלף ואחד נושאים שאנחנו

נדון בהם. העניין הזה גם בולט מהניגוד ומהסתירה הפנימית שיש בדברים, כי

מצד אחד אומרים שהתנפץ המיתוס שהם מרצונם ברחוב, ומצד שני אמרתם פה

במשך כל הדיון שבעצם רוב רובם של האנשים האלה בסופו של דבר לא רוצים

לקבל טיפול.

ז. פרידמו! לפני שהוקם הפרויקט הייתה לנו תשובה

בירוקרטית, עמדנו כמו שוטר תנועה שבאו

אלינו, שאלן מה עושה העירייה, הפנינו למשרד השיכון, או למשרד אחר, והרי

אדם נמצא ברחוב על פי בחירתו, מה אנחנו יכולים לעשות? פנינו לדר הרחוב

ואמרנו לו שיבוא ללשכה, שיגיע אלינו, יש לנו שרותים. ראינו שככל שאנחנו

שינינו את האורינטציה, עברנו מתרבות אירגונית טיפולית אחת לשנייה,

מגיעים לאנשים, ו-206 האנשים הם שניפצו את המיתוס. נכון שעל יד 206

האנשים שניפצו את המיתוס יש עדיין פלח אנשים, כתוצאה מגרעין הרוסים,

שהגיעה לאלכוהוליזם וכיו"ב, אבל אנחנו לא צריכים להיכנס לאופוריה

בעניין.

המיתוס היה כנראה של ההכללה לגבי כל

האוכלוסיח הזאת, הרחוב אומר שאין חלקים

באוכלוסיה הזאת שקיימת בעיה של הרצון שלהם לחיות בצורה אחרת.

לגבי השביתה של העובדים הסוציאלים, זו שערוריה. העובדה שלא מקיימים

איתם דיון רצוף, נאמר לנו בצורה לא רשמית, ונאמר לנו כבר בצורה ברורה,

שנשכח מהעניין הזה שלא דנים עם שופטים. דנו עם שופטים כאשר היו המרצים,

ועובדי המדינה, לא הפסיקו לדון וצריך לדון איתם. אמרו שהשביתה היא

איננה חוקית, אני לא ראיתי שמישהו נקט באיזשהו צעד חוקי על מנת למנוע

את המשך השביתה, אם היא לא חוקית. אבל היא חוקית. צריך לקיים דיון איתם

וצריך לשפר את מצבם באופן משמעותי, מכיוון שלציבור הזה מגיע בלי שום צל

של ספק שיפור. אנחנו דורשים ממשרד האוצר להתחיל את הדיון באופן מיידי

עם העובדים הסוציאליים, ומבקשים מהעובדים הסוציאליים להרחיב את הטיפול

באותם מקרי חירום, שאולי על פי הדיווחים בעיתונים לא מגיעים לטיפול

בגלל השביתה עצמה. אם הם יכולים להרשות לעובדים סוציאליים לבוא לוועדה

היום, הם בהחלט יכולים להרשות לעובדים סוציאליים לטפל במקרים דחופים

שמתעוררים של ילדים וכדומה.

אני מתרשם, שיש רצון, מוטיביציה ונכונות לעזור בטיפול בנושא הכאוב הזה.

אני בהחלט רוצה לציין במיוחד את האנשים מעיריית תל-אביב. יוצא לי קצת

להכיר את העניין הזה, בגלל הטיפול בנוער, אבל הכרתי חלק מהמאמצים שלכם,

בתחום של המבוגרים. אני דורש מהמשרדים קודם כל, אבל גם מעיריית

תל-אביב, שלא יהיו תלויים בהמשך באותה עזרה מיוחדת, שידאגו לכך שתהיה

התחייבות מהמשרדים ומעיריית תל-אביב להמשיך בטיפול הזה. אני מבקש ממשרד

העבודה הרווחה, להתחייב שהוא ממשיך את העניין הזה. אי אפשר להפסיק אותו

בשום פנים ואופן.

נ. בלומנטל! אני מכירה את הפרוייקט של המפעלים המיוחדים

של הביטוח הלאומי. אבל מוכרחים למצוא גם

מענה לעיר כמו אילת, למשל.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו! אני בטוח שעיריית אילת יכולה למצוא את

הזווית המיוחדת לפרוייקט שלהם, שיאפשר להם

לקבל תמיכה ביחד עם משרד העבודה והרווחה. אילת היא מיוחדת מאוד. היא

שונה מתל-אביב.

נ. בלומנטל; פה אני רואה שבשנה הראשונה פנו 700/0, אבל מה

יקרה בשנה השלישית?

ת. גוז'נסקי; נאמר גם ששרת העבודה מגלה רגישות מיוחדת

לנושא הזה.

מ"מ היו"ר ב. טמקיו; ברגע שמקימים משהו והוא מתחיל לתפקד, יש לו

יותר סיכוי אחר כך להמשיך מאשר אם לא פותחים

בכלל. אני קורא למשרד העבודה והרווחה לא רק לעזור מפעם לפעם, אלא למצוא

את הדרכים, ואני סיפקתי לכם את הדרכים, דרך עמותות אחרות שמקבלות עזרה,

שיפקחו על המקום, שיקבלו גם קצת אחריות יותר על המקום.



אני מבקש ממשרד העבודה והרווחה, שיקום וכדומה, להמשיך את הטיפול בנושא

אילת והערים האחרות, ואני מבקש בשם הוועדה, לקבל דיווח, תוך חודש, מה

נעשה במה שנוגע לערים האחרות. במה שנוגע לאילת באופן מיוחד, כי זה כבר

התחיל, אז זה צריך לקחת לכם פחות זמן, וגם במה שנוגע לירושלים ומה

שנוגע לחיפה.

אנחנו צריכים לקיים פה דיון בוועדת העבודה ורווחה לגבי המשמעויות,

ההשלכות, הצרכים החוקיים, במה שנוגע לטיפול באלכוהוליטטים, בהגדרת

מחלה, בשינוי החוק. חייבים לקיים דיון רציני גם באפשרויות המוטדיות,

שאני מניח שאתם מקיימים את זה כל הזמן, אבל גם בתחום הזה של החוקים,

שנשמע את המומחים המקצועיים מתחייבים יותר ואומרים את עמדתם במה שנוגע

לשינוי בחוק.

הישיבה ננעלת נשעה 00;12