הכנסת השלוש-עשרה

מושב חמישי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מסי 615

מישיבת ועדת הכספים

יום רביעי. י"ז בשבט התשנ"ו (7 בפברואר 1996). שעה 00;09

חברי הוועדה; היו"ר גי גל

י' ונונו

די תיכון

מ"מ: אי גולדשמידט

ר' נחמן

גי שגיא

שר התמ"ס מי חריש

י' שניר - מנכ"ל משרד התמ"ס

מי דברת - מנחל רשות חהשקעות

אי פביאן, גבי די אלון - משרד חתמ"ס

לי מרידור - בנק ישראל

מי חרץ - איגוד חתעשייה חקיבוצית

די שוורץ - המרכז ללימודי פיתוח, רחובות

ר' איילון - משרד חאוצר

חי גוטמן, חי ישראל - התאחדות התעשיינים

פרופ' ו' לביא - חאוניברסיטח חעברית

פרופ' אי מלניק - אוניברסיטת חיפח

א' פ ו גל - י ו עץ

אי קרשנר

כלכלנית; ס' אלחנני

קצרנית; ת' בחירי

סדר-היום; חחוק לעידוד חשקעות הון



החוק לעידוד השקעות הון

אני פותח את ישיבת תוועדה. על סדר היום החוק לעידוד השקעות הון. החלטנו

להקדיש שעתיים בתקופה הסועהת בה אנו נתונים, כדי לעשות פסק זמן ולעסוק בנושא בעל

חשיבות עליונה, כדי שכאשר תוקף החוק יגיע לסיומו בעוד כשנתיים, לא נימצא במצב של

אין ברירה ונצטרך להאריך את תוקפו. צריך שתהיה לנו האופציה לתקנו.

עידוד השקעות צריך לשרת כמה מטרות: את פיזור האוכלוסיה, את ההשקעה שנועדה

ליצור מקומות עבודה נוספים וכמובן את עידוד הייצוא. בהקשר זה מן הראוי להעיר כמה

אחד הנושאים שאני רואה בו סכנה לחברה שלנו, הוא הפער הגדול מדי בהכנסות.

אנו מתקרבים למצב בארצות הברית, ונמצאים במצב הרבה יותר גרוע מאשר מערב אירופה.

מספר השכירים במדינת ישראל המקבלים שכר נמוך, הוא גדול מדי. ניסיתי לבדוק ומצאתי

שכמעט 50 אחוז מהשכירים אינם משלמים מס הכנסה.

אני מעריך שבמוקדם או במאוחר בעיות הביטחון המעסיקות אותנו כמעט 100 שנה

תרדנה מסדר היום, והנושא החברתי עלול לטפוח לנו על פרצופנו. אסור לנו להתעלם מכך,

אנחנו צריכים לשאול כל יום את עצמנו, מה אנחנו עושים כדי לצמצם את הפער הזה. זה

עלול להיות חומר נפץ ממדרגה ראשונה. מובן שהתשובה לשאלה זו תלויה בגורמים רבים:

בהשכלה, בהכשרה ובמתן כלים לאנשים להתמודד עם שוק העבודה, אבל בין השאר ביכולתנו

להביא מפעלים אשר יהיו מסוגלים לשלם שכר גבוה יותר. אני לא יודע מה הטעם לעודד

מפעלים, הן בתעשייה והן בתיירות, שאנו יודעים מראש כי השכר בהם יהיה נמוך. כך אנו

רק מחזקים את המגמה הזו.

פרט לפריפריה הרחוקה, אני רואה במרבית חלקי הארץ אזור אחד. פרט לצפת, לקרית

שמונה או לדימונה דרומה, אנחנו נמצאים בארץ שאפשר לנסוע בה שעה או שעה וחצי

לעבודה. המריקים האלה תופסים עד באר שבע ואולי אפילו עד דימונה. המשק השתנה,

השווקים שלנו השתנו. אנחנו מגיעים היום לשווקים שלא חלמנו להגיע אליהם לפני 10

שנים - המזרח הרחוק וארצות ערב. היחס בין המשקל שיש לציוד, לידע ולשיווק גם הוא

השתנה. משקלם של הידע והשיווק גדול היום ממשקל הציוד.

אני מבקש שנגדיר האם אנו מחלקים נכון את התקציב הנתון של השקעות, או שמא

היינו צריכים לחלקו אחרת. אם יש לנו מליארד או 2-3 מליארד שקל, האם צריך לחלק

אותם אחרת. אדוני השר, הואיל ויש לנו שעתיים, ויש כאן אנשים שהיינו רוצים לשמוע

את דעתם, היות ואנחנו פחות או יותר מבינים האחד את השני, בואו נאמר את הדברים

בקצרה.

אנסה להמחיש את הנושאים המושגים באמצעות חוק השקעות הון, ואעיר הערה או שתיים

לגבי הכיוון שצריך ללכת בו לאחר 1997. כפי שאתם יודעים, החוק הוארך על ידי הממשלה

עד סוף 1997. ההנחה היתה שב-1996-1997 מתחילים להתכנס אל תוך האלטרנטיבות, תוך

בדיקת הישגיו של החוק נוכח השינוי בתנאים במדינת ישראל וכיווני השינויים

האפשריים.

אני רוצה לדבר על מסלול המענקים, שכן החוק לעידוד השקעות הון נותן כל מיני

באזורי עדיפות אי ו-ב' הוא נותן מענקים, אפשרות לערבות מדינה, אפשרות

של מסלול מסים או שילוב ביניהם. באזור עדיפות ג' הוא נותן רק את מסלול המסים.

אזור גי הוא גוש דן, מאשקלון עד חיפה בצפון, למרות שחיפה סובלת מכמה חוליים שאינם

קיימים בגוש דן, ושם נדרש תיקון אחר שנדמה לי כי הוא מתחיל לינת את פירותיו.

המחלוקת הגדולה היא בנושא המענקים, כאשר בנושא ערבות המדינה הייתי זה שהחמיר.

לפני תקופתי זה נחשב למסלול בו ניתן לקבל ערבות מדינה ללא בדיקה, כאילו אין זה

כסף המגיע מתקציב המדינה. התוצאה היתה 200 מליון שקל שהלכו לאיבוד, בגלל שנושא

הערבות לא נבדק כראוי .

כל מי שילמד את הנתונים, ידע שכאשר מדברים בהכללות, המסה

של ההשקעות הזרות והמקומיות הולכת בכיוון המענקים. אומרים שיש השקעות רבות בגוש

דן. באזור התעשייה של נתניה משלמים 400 אלף דולר עבור דונם אדמה תעשייתית, ואין

צורך לתת שם אף גרוש של מענקים והטבות. גם באזור התעשייה של קיסריה לא צריך

מענקים. משקיעים משלמים הון תועפות כדי להיות שם. כך הדבר בפתח תקווה ובתל אביב.

גם כאשר נסגר מפעל כמו "אומן" בפתח תקווה, אני לא מודאג משום שהעובדים נקלטים מיד

במקומות עבודה אחרים. הפיטורים בתעשייה האווירית לא יצרו לחץ חברתי באזור המרכז,

מכיוון שהעובדים יצאו עם פיצויים ומצאו מקומות עבודה אחרים. יש מחסור בידיים

עובדות במחוז המרכז.

המענקים נחוצים באזורים שיש להגדירם ולתקופה שיש להגדירה. קיבלתי מכתב ובו

התדיינות בין מפעל "וישיי" למשרד ראש הממשלה, למשרד האוצר ולמשרד התעשייה והמסחר.

לקרית גת ולאזור לכיש יש לתת עדיפות, נוכח אבטלה של 13 אהוז. "אינטל" הוא מפעל

שישנה את התמונה, לכן הוחלט לתת לאזור עדיפות אי לתקופה של שנתיים. "וישיי" רצה

גם הוא להקים שם מפעל, אך אמרתי לראש העיר שלא אאשר שתי השקעות גדולות באותו

אזור. לכן יעבור מפעל "וישיי" לבאר שבע, שם יש עדיין פוטנציאל שאני רוצה לעודדו.

מכיוון שהשוק שלהם גדל, הם ביקשו ללכת גם לאופקים במסגרת השקעה נוספת. אמרנו

שנסכים ל-38 אחוז אך לא ל-34 אחוז . מבחינתם יש הבדל, אך מבחינת אי .סי .אי טלקום

אין זה עושה הבדל, ואנחנו מביאים אותם לאופקים משום שאינם הולכים במסלול המענקים.

הוא נמצא ב-SETUP אחר. כך גם הבנו את "מוטורולה" לערד ללא מענקים.

החוק לעידוד השקעות הון יצר את ההבדל בכל הנוגע להבאת חברות רב-לאומיות ארצה,

בשלב שהחרם הערבי היה עדיין טוטאלי. לגבי "אינטל" היינה חשיבות רבה מאד שההשקעה

הגדולה תיעשה בארץ. כאן היתה חשיבות למענק של 38 אחוז. לאלה שאיננו רוצים להביא,

לא ניתן 34 אהוז ואפילו לא אחוז אחד. המכשיר הזה נועד להביא את אלה שאנחנו

מעוניינים בה. אם "אינטל" יגיע לקרית גת, הוא ישנה את מעמדה של ישראל בעולם

הטכנולוגי. זהו שדר המגיע לכל מקום. מי שקרה את הספרות הבינלאומית בכל הנוגע

להחלטתה של "אינטל" להגיע לכאן עם השקעה גדולה, יודע מה עשינו לשם כך. מדינות

אחרות משקיעות עשרות מליונים, כדי לקדם את השיווק של חברות כאלה. על פי החוק, תוך

מספר שנים תוחזר ההשקעה ותהיה הכנסה נטו של 5 מליארד דולר כערך מוסף למאזן

התשלומים. זה יקרה עד שנת 2005 או 2006. בנוסף לכך יווצרו כ-1800 מקומות עבודה.

ניתן להבין נגה תהיה ההשפעה על הסדרים החברתיים של כל אזור לכיש ושל קרית גת. שום

דבר אינו משפיע על הסדרים והפערים החברתיים כמו יצירת תעסוקה. כאשר פריון העבודה

הוא 220 אלף דולר לעובד, אפשר גם לשלם שכר כמו שצריך.

פרט לאזורי קו העימות ולמקומות בהם בעיית התעסוקה מאד בוערת, אין היום

מענקים, אלא אם החברה מסוגלת ליצור שווקים חדשים. אם מדובר רק בשוק המקומי, אנו

לא נותנים סיוע. חברה שהיא בעלת פוטנציאל התרחבות, היא חברה מייצאת. מי שעובד רק

עבור השוק המקומי, היקף פעילותו מוגבל. זהו שינוי נכון בקריטריונים של הפעלת

החוק. אתה מדבר על מקומות בהם יש תחרותיות קשה מאד.

אני רוצה לומר מדוע עדיפה השקעה בהון ולא בסובסידיה לתעסוקה. בדיוק בגלל

מי שרוצה להגיע לשכר גבוה, חייב להשקיע בהון, כדי להגיע

לטכנולוגיה גבוהה, ואז אתה מקבל פריון גבוה יותר ושכר יותר גבוה. מי שנותן את

הסובסידיה לעובד, לא ישיג זאת. שמעתי את ההמלצה הזו בתדהמה מכמה מכוהני הידע

הכלכלי שהמליצו על מתן סובסידיה לתעסוקה. זוהי סובסידיה לעובדים זרים, לשכר

מינימום או לפחות ממנו. מפעל "אורטל" בקיבוץ נווה אור הכניס לפני שנה מכונה

בהשקעה של מליון דולר, לייצור חלקי חילוף לתעשיית הרכב הגרמנית. המכונה הזו

החליפה 11 עובדים. לכאורה השקעה בדבר הלא נכון. שאלתי את מנהל המפעל אם היה מוכן

לוורנר על המכונה, אם הייתי נותן לו סובסידיה לעובדים, והוא השיב לי כי אילולא קנה

את המכונה, לא היה יכול להתהרות על האיכות הנדרשת בתחרות על השוק הגרמני . שאלתי

אותו מה קרה למפעל מבחינה תעסוקתית. מתברר כי כתוצאה מן החדירה לשוק הגרמני,

התעסוקה גדלה מ-125 עובדים לכ-200 עובדים היום. המפעל עלה על דרך המלך, והוציא את

הקיבוץ מן הקטגוריה של 19 הקיבוצים הבעיתיים. המפעל נערך להיות אחד המפעלים

המתקדמים בתחום תעשיית המגנזיום, ובלי ההוק לעידוד השקעות יוון, כל זה לא היה

קיים. ניצול נכון של החוק לעידוד השקעות הון, הוא שעזר לקיבוץ להתאושש מהמשבר

הכלכלי. הייתי מעדיף להשקיע בקיבוצים באמצעות החוק לעידוד השקעות הון, במקום



באמצעות הסדר החובות שנקבע. כך היו מחזירים חלק ניכר מחובותיהם לבנקים, והמשק היה

צומח.

יש הטוענים כי כל המפעלים שהוקמו באזורי פיתוח באמצעות החוק לעידוד השקעות

הון, קרסו אחרי זמן מה. אלה שטענו זאת, ציטטו את המחקר שערכה דייר דפנה שוורץ נדמה

לי שהם לא קראו את המרקר שלה. היא אמנם מציינת מיהם המפעלים שנכשלו וקרסו, אך

המסקנה שלה היתה שיש לערוך שינוי בדרך ההקמה. דווקא בשנים האחרונות נכנסו מפעלים

חזקים לאזורי הפריפריה. מפעלים כמו "אלביט" בכרמיאל ובמגדל העמק, ומפעל כמו "כתר"

בתחום הפלסטיק, לא היו הולכים לאן שהלכו ללא החוק לעידוד השקעות הון. עובדה היא

שמעט מאד מפעלים קרסו באזורי הפריפריה.

אלו שלוש הסיבות שבגללן ממלא החוק תפקיד מרכזי: פיזור אוכלוסיה, יצירת תעסוקה

והגברת יכולת התחרות מול התעשיה בארצות אחרות. בשלב בו אנו נמצאים עתה, שלב שבירת

החרם תערבי, יש לכך עדיין חשיבות. יחד עם זאת, לא במקרה קבענו את 1997 כשנה של

יציאה ממסגרת החוק. יש מספר אזורים בארץ שתוך שנתיים-שלוש לא יזדקקו עוד לחוק.

אני חושב שבחלק מהמקומות אפשר יהיה לרדת למענק של 20 אחוז במקום 30 אחוז. ביקנעם

היתה בעיה חמורה של אבטלה ב-1992. שאי אפשר היה לטפל בה ללא מתן מענק של אזור

פיתוח אי. כאשר תסתיים תקופת ההכרה ביקנעם כבאזור פיתוח אי, היא לא תזדקק לה עוד,

וניתן יהיה להתייחס אליה כאל אזורים אחרים במרכז הארץ. גם קרית גת לא תזדקק עוד

בעוד שנתיים-שלוש למעמד של אזור בעדיפות אי, ואולי גם לא לעדיפות בי. אני צריך

להבטיח שמפעלים שהבריאו ירדו ברמת עדיפותם או ימשיכו להתקיים ללא מענק. השפעת

התנופה הזו מתחילה להופיע בבאר שבע בקנה מידה גדול. צריך להקים שם 3 בתי מלון,

כדי שאנשי העסקים יוכלו להישאר שם. באר-שבע מתחילה לקבל מימדים של מטרופולין

אמיתי. מעבר מטה כי"ל לנגב, מוכיח שניתן לנהל משם עסקים פיננסיים בינלאומיים.

היום אם אני צריך להלין שם את נשיא "פולקסוואגן", אין איפה להלינו. אני מאמין

שבאר-שבע לא תזדקק בעוד שנתיים לחוק לעידוד השקעות הון בתעשייה. צריך עוד לסגור

פערים בתחום השרותים הפיננסיים, וזה עומד לקרות שם.

לדעתי אנחנו מתחילים להתאים עצמנו לשינויים החלים בצרכים בתחום זה. גם העובדה

שהחרם הערבי הולך ונשבר מביאה לכך שבמקום מצב של חוסר נכונות לקשרים של חברות

בינלאומיות אירופיות עם ישראל, אנו מגיעים לשלב של התעניינות ולהתחלה של השקעות

קטנות. חברת דיימלר בנץ היתה הראשונה לחפש השקעות. ההשקעות הגדולות תגענה לדעתי

תוך שנה-שנתיים, כחלק מתהליך השלום. תהיינה אלו השקעות בכל האזור, ואז בעייתה של

ישראל כמדינה מוחרמת תיעלם לחלוטין. שנת 1997 מאפשרת להתחיל לתכנן מעבר לסוג אחר

של השקעות, תוך השארת אזורים בודדים ברמת העדיפות הנוכחית. אם גם גבול הצפון

ייהפך לגבול של שלום, תהיה גם לכך השפעה חיובית על התהליך.

היו"ר ג' גל;

האם ישנה קבוצה שעובדת על החוק לקראת סוף 1996 ותחילת 1997?

ו

בגלל הוויכוח על העניין הרטרואקטיבית, לא התכנס הפורום שהיה צריך לעבוד

במשותף על האלטרנטיבות. יש חומר רב, יש רעיונות רבים שצריך לגבש. הטעות בעיני

היתה שבמקום לעבוד על מה שצריך להיות בהמשך, נערכו הקיצוצים הרטרואקטיבי ים שנזקם

הוא בעיקר בגלל הרטרואקטיביות. כתוצאה מכך התחילו אנשים לשאול, האם אפשר לסמוך

על מדינת ישראל והאם קיימת אצלנו מדיניות קבועה. אני מניח כי אם לא תהיה הצעה

נוספת שתגרום לזעזועים, נקים מערכת מקצועית משותפת שתתחיל להתכנס לקראת הדיון על

העתיד.

החוק לעידוד השקעות הון כורך שתי מטרות, האחת היא עידוד פיזור האוכלוסין

והשני הוא עידוד השקעות הון, וזאת באמצעות כלי אחד. אנחנו יודעים שלא בהכרח

הולכות שתי המטרות ביחד, ובמקרה שלנו פיזור אוכלוסין אינו קשור בהכרח לעידוד

ההשקעות או להתפתחותן. לכן אנו חושבים שמאד לא יעיל לדאוג לשתי המטרות באמצעות



כלי אחד, ועדיף היה לטפל בכל אחת מהן בכלי נפרד - בכלי הטוב ביותר שהיה עוזר

להשיג את המטרת.

אני לא רוצח לדבר על פיזור האוכלוסין אלא על ההשקעות. אני חושבת שיש דרכים

רבות לדאוג לפיזור האוכלוסין, ולאו דווקא באמצעות סבסוד התעסוקה. לדוגמה, במקרה

של קרית גת, אם היו משקיעים 600 מליון דולר בסלילת כביש משם לאזור המרכז, זה היה

תורם יותר מכל דבר אחר.

אני רוצה להתרכז בתשובה לשאלה מדוע צריך את החוק לעידוד השקעות: צריך לעודד

השקעות, משום שבדרך כלל התועלת למשק שונה מהתועלת למשקיע. אם המשקיע עושה רק מה

שטוב לו, המשק עלול לצאת במצב פחות טוב ממצבו אילו היה המשקיע מפנים את נקודת

המבט של המשק. הממשלה צריכה להתערב באמצעות סבסוד אשר יסגור את הפער בין נקודת

המבט של המשקיע לבין נקודת המבט של המשק. זה נכון בעיקר כאשר מדובר בסיכון. משקיע

המבצע רק השקעה אחת, היא יכולה להיות מסוכנת מאד מבחינתו, אך אם המשק מבצע הרבה

מאד השקעות שכל אחת מסוכנת, סל כל ההשקעות הרבה פחות מסוכן מבחינתו. צריך לדאוג

לכך שההשקעה תהיה גם פחות מסוכנת למשקיע, למשל באמצעות סוג מסויים של סבסוד.

גם בצד האשראי, הבנקים נוטים בבל העולם לתת פחות מדי אשראי להשקעות. הס יותר

שמרנים מהמשקיעים עצמם, וכתוצאה מכך יש למשקיעים נגישות קטנה מדי לאשראי, ואין הם

מצליחים לבצע את כל ההשקעות שהיו רוצים לבצע. גם זהו מקום בו יכולה הממשלח

להתערב.

נושא שלישי הוא נקודת המבט של הזמן: בדרך כלל משקיעים המנהלים חברות הנסחרות

בבורסה, נקודת המבט שלהם קצרה מאד, לפעמים אפילו היום הבא או החודש הבא, ומה

שיקרה למניות בינתיים. הם אינם מביאים בחשבון משך זמן ארוך יותר, שהוא בעצם זה

שמעניין את המשק. זה נכון לגבי מו"פ, אך יכול להיות גם לגבי השקעה במכונות

ובציוד.

אני לא רוצה להתווכח עם החוק שנחקק לפני שנים רבות. מבחינות רבות אולי היה

החוק יפה לשעתו, אבל העולם השתנה, ישראל השתנתה, ואנחנו צריכים לשאול כיצד אנו

נכנסים למאה ה-21, עם סבסוד השקעות שיהיה הטוב ביותר למיצוי פוטנציאל הצמיחה של

המשק.

כאשר מסתכלים על המשקים המפותחים, רואים שמאמצע שנות השמונים הם הלכו פחות

לכיוון של סבסוד השקעות בציוד ובמכונות, ויותר לכיוון של השקעה במו"פ, בתשתית,

בהון אנושי וכן הלאה. זהו הכיוון שאנחנו חושבים כי גם המשק הישראלי צריך ללכת בו,

מה גם שאין לו משאבי טבע אלא בעיקר הון אנושי.

בהקשר זה צריך לומר, שכאשר אני מדברת על סבסוד ההשקעות, אין משמעות לשאלה

היכן ההשקעה נמצאת. אם ההשקעה טובה, אין זה משנה אם היא נעשית במרכז או בפריפריה,

שכן היא תורמת למשק במידה שווה. לכן מנקודת ראות של עידוד ההשקעות, אין הצדקה לתת

שעורי סבסוד או תמיכה שונים להשקעות במקומות השונים.

אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלה של שעור הסובסידיה ומהו הכלי המדוייק לעשות

זאת, האם מענק או דרך אחרת. על כך קיים ויכוח לא רק בישראל אלא גם בעולם, וצריך

להתרכז בכך כבר עכשיו, כדי שב-1997 אפשר יהיה להפעיל את הכלי הזה. בעבר נהגו

לדאוג באמצעות החוק הזה גם למשקיעים זרים, משום שיושבו שישראל נמצאת במצב של מחסור

במטבע חוץ. צריך לומר שהמצב הזה לא קיים מזמן.בעבר כמעט לא הגיעו לכאן משקיעים

זרים, ואם בודקים את הנתונים רואים שההשקעות הזרות הסתכמו לכל היותר ב-200 עד 300

מליון דולר לשנה, כאשר חלק מזה היה מוצא מהארץ. אבל בשנים האחרונות היתה תפנית

מהותית מאד, שנבעה מן התהליך הכלכלי וגם מן התהליך המדיני של השנים האחרונות.

בשנה האחרונה הושקעו 1600 מליון דולר, השקעה זרה ריאלית, וזוהי קפיצה גדולה מאד

שאי נה קפיצה מקרית.

תפרטי ממה נובעת הקפיצה הזו.

לי מרידור;

אתה מבקש את הHIGHLIGHTS- מהדו"ח שעומד להתפרסם.

די תיכון;

אני מבקש לדעת, כמה מזה בשוק ההון, כמה מזה בתעשייה וכמה בתייהות.

לי מרידוד;

הנתונים האלה עומדים להתפרסם הרוודש בסקירה של המפקה על מטבע חוץ בבנק ישראל.

אני לא זוכרת את הנתונים המפורטים.

אתה וכללת גם את ההשקעה של "נסטלה" ב"אוסם"?

לי מרידור;

בוודאי .

די תיכון ;

איד את יודעת את הנתונים?

לי מרידור;

המפקח על מטבע חוץ מקבל דיווח מהבנקים על כל מטבע חוץ שמגיע מחו"ל.

כנגה מזה שייך למאפיה?

לי מרידור;

להערכתי זה לא מאפיה, כי זה מדווח. אם אני מבינה נכון את עבודת המאפיה, הם לא

מדווחים. לא צריך להיות בקיא במספרים, כדי לדעת שחלה תפנית גדולה.

נראה על פניו שאין צורך לסבסד משקיעים זרים יותר מאשר משקיעים מקומיים, כי מה

שהיה נכון בשעתו חדל להיות קיים.

אני לא זוכר שאי פעם נתנו הטבות והעדפות למשקיעים זרים על פני משקיעים

מקומיים. כך היה במסגרת החוק, אבל הזרים סחטו אותנו מעבר למה שהיה כתוב בחוק.

לי מרידור;

במצב בו קיימת אבטלה גדולה מאד וחוששים שהיה תהפוך לכרונית, יש הגיון בסבסוד

השקעות אפילו אם אינן כדאיות למשק, משום שבמצב הזה בסופו של דבר יוצא המשק נשכר.

כך מבטיחים שהאבטלה שהיתה עלולה להישאר גבוהה, יורדת בסופו של דבר, והאנשים האלה

הופכים להיות מועסקים ומייצרים משהו שלא יוצר קודם לכן על ידי המשק.



זו היתה נקודת המבט בראשית תהליך העליה הגדולה, כאשר שעורי האבטלה היו גבוהים

מאד ואפילו חששו שיעלו יותר. אני חושבת שהיתה הצדקה לכך שבמקום לשנות את החוק כבר

ב-1992. לא שינו אותו אז אלא דחו זאת עד לאחר שהאבטלה תרד.

צריך לומר שהיום המצב שונה בתכלית שינוי: המשק משקיע בהיקפים אדירים, מלאי

ההון הגולמי בענפי המשק השונים גדל בשנתיים האחרונים ב-9 אחוז מדי שנה. המשק הזה

לא ידע שעורי גידול כאלה כבר 20 שנה. זה אומר שיש לנו פוטנציאל צמיחה גדול מאד

בכל הנוגע למלאי ההון. זה לא מצב בו אנו עומדים בפני מחסור בהשקעות. צריך לדעת

שאנו נמצאים היום במצב בו קיים גרעון בונבון השוטף של מאזן התשלומים, והוא גדל

מאד בשנתיים האחרונות, ויש הערכה שהוא לא ירד גם בשנה הבאה. זהו מצב בו צריך

להיות ברור שכל השקעה נוספת בשוליים, לוחצת על גרעון גדול יותר במאזן התשלומים.

להזכירכם, הגרעון במאזן התשלומים שווה להשקעה פחות החסכון של המשק.

במצב בו ההשקעה מאד-מאד גדולה, היא מגדילה את הגרעון במאזן התשלומים. במצב

כזה צריכים להיות בטוחים שכל השקעה נוספת היא כזו, ששעור התשואה שלה למשק מאפשר

לו לשרת את החוב שהוא לוקח למימון ההשקעות האלה. אנחנו רוצים להסתכל על ההשקעות

שנעשו במשק, ולשאול האם ההשקעות האלה אמנם יצליחו לשרת את החוב שהמשק לוקח עכשיו

למימונן. הסתכלתי על הנתונים של ההשקעות שמקבלות מענקים באמצעות מרכז ההשקעות.

צריך לומר שההשקעות הגדולות שנעשו, לא היו רק בסקטור העסקי אלא גם בתעשייה. בסך

הכל שעור הגידול של מלאי ההון בתעשיה, דומה מאד לשעור הגידול של כל הסקטור העסקי.

כשליש מהסקטור העסקי זו התעשייה. קצת יותר משליש מההשקעות הנעשות בענפי המשק

השונים, הן השקעות בתעשייה. למעלה משליש מההשקעות הגדולות מאד בחמש השנים

האחרונות בתעשייה, נכנסו לקריטריון של אזור פיתוח אי, כלומר הן זכאיות למענק של

38 אחוז. אנו צריכים לשאול את עצמנו, האם שליש ממלאי ההון החדש שהושקע בתעשייה,

הוא כזה ששעורי התשואה שלו למשק מאפשרים את החזרת החוב שאנחנו לוקחים. מחישוב

שעשינו עולה שיש פער של בערך 5 אחוז בין שעור התשואה למשקיע לעומת מצב בו הוא לא

היה מקבל את המענק. זאת אומרת שבמצב בו המשק הישראלי משלם לחו"ל ריבית ריאלית של

למעלה מ-4 אחוז, בעצם אנחנו לא יכולים לממן מההשקעות האלה את הריבית הזאת. אם

זוהי סיטואציה קטנה ומוגבלת, היא לא כל כך מדאיגה, אך אם מדובר בשליש מההשקעות

בתעשייה בשנים האחרונות, זה כבר לא דבר קטן, והוא צריך להדאיג אותנו.

די תיכון;

מהיכן לקחת את הנתונים?

את הנתונים קיבלתי ממרכז ההשקעות.

אני רוצה להתייחס לארגומנט לפיו אם אנחנו לא ניתן את התנאים האלה, כל ההשקעות

צריך לדעת שעדיין רוב ההשקעות הנעשות במשק הן בשעורי סבסוד

נמוכים מאד. במצב בו יש ארצות המסבסדות מאד השקעות שלא כדאי למשק הישראלי לסבסדן

- עדיף לנו שהן לא תגענה למשק שלנו. במצב כזה, אני חושבת שאם היינו בוחרים בחוק

שהיה נותן העדפה לא למכונות ולציוד אלא לדברים אחרים, בסך הכל המשק הישראלי

והתעסוקה בישראל היו יוצאים נשכרים, וגם חברות זרות היו מגיעות לכאן בהיקפים

גדולים.

ברור היום שצריך להכניס שינוי בחוק, והדבר נעשה. עבודות מחקר רבות הוכיחו את

המגרעות של החוק, אך כפי שאמר השר המסקנה העיקרית היתה שכאשר החוק עובד לבד וללא

אמצעים משלימים, זה מה שגורם לכל העיוותים. אבל כאשר הוא חלק מחבילה כוללת של

שיפור תשתיות, שיפור איכות חיים וחיזור אוכלוסיה, הוא תורם. לחוק כשלעצמו יש הרבה

תופעות לוואי בלתי רצויות והוא גורם לעיוותים רבים, ולפיכך אני חושבת שיש להכניס

בו שינוי. עם זאת, אני חושבת שהמסר היעקרי שאנחנו צריכים לראות כאן, הוא שרוב

הארצות האחרות נותנות אף הן תמריצים. צודקת ליאורה שאומרת שאולי איננו צריכים

להביט עליהן מתוך חשש, אך יחד עם זאת אנחנו לא יכולים להתעלם מן העובדה שרוב



הארצות המפותחות או אף כולן נותנות תמריצים מסוגים שונים, ביובילות אטרקטיביות מאד

ליזמים. אנחנו לא יכולים להישאר במצב בו לא נעמוד בתחרות מול ארצות אחרות, ובכך

נגרום עיוות מפלה למשק הישראלי .

השאלה אם הוקם צוות לבחינת הנושא, היא שאלה חשובה מאד, מאחר ואנחנו נמצאים

בתהליך של שינוי החוק וצמצום הדרגתי של המענק. נקודת הזמן הזאת היא נקודה קריטית

לקביעת מדיניות התמריצים העתידית. העובדה שמצמצמים את המענק ואומרים שהכסף יועבר

רק לתשתיות, לא גרמה לכך שהכסף אכן יושקע רק בתשתיות. לא הוגדר איזה תשתיות ולא

הוברר מה המנגנון באמצעותו עובר הכסף. לפיכך אני אומרת שכאשר קובעים שהמענק

יצומצם בעתיד, צריך לבנות חבילה מפורטת של מרכיבי ההטבות. קודם כל צריך לומר מהו

היקף הסיוע ליזמים. מדינת ישראל צריכה להחליט מה היקף הסיוע הכולל שהיא מוכנה לתת

ליזמים, תוך התייחסות למאזן התשלומים ולכל השיקולים האחרים שציינה ליאורה. צריך

לזכור שכאשר מדובר על השקעות, תמיד חושבים שהן תגרומנה אחר כך לייצוא.

צריך לבחון מחדש את היקף ההטבות ואת מרכיבי טל ההטבות. מדינות מפותחות מציעות

מגוון שלם של הטבות, כמו סבסוד להכשרת כח אדם, הטבות מס מסוגים שונים, סיוע

במימון בדרכים שונות. זה לא חייב להיות מענק, היו שנים רבות בהן אלה היו

יש מדינות שנותנות למפעלים הלוואה שהופכת למענק, אם המפעל

אכן עומד בתחזיות שעל פיהן קיבל את הסיוע. יש סידור מאד מעניין שנעשה במדינת

המפעל קיבל לאחרונה מענק בגובה של 85 מליון דולר.

מתוך סכום זה, 65 מליון דולר כמענק ישיר ו-20 מליון דולר מענק בתשתיות שתסייענה

למפעל ולאזור. מדובר על מענק לפיתוח מגמה טכנולוגית באוניברסיטה המקומית ומענק

להכשרת כח אדם בתוך בתי ספר מקומיים. כלומר גם המענק יכול להיות מענק מותנה

בשיפור התשתיות. זוהי דרך מעניינת מאד, שאני סבורה כי יש מקום לאמצה גם אצלנו.

בנושא השקעות בתשתיות, כל הסיסמאות על פיהן ההגדלה במענק תעבור להשקעה

בתשתיות, נשארות ברמה של סיסמאות כל עוד לא קובעים בדיוק לאיזה תשתיות מעבירים,

מה הסכום שעובר ומה מיקומן. מאחר ואני מאמינה בהבחנה בין אזורים, ולדעתי יש צורך

לתמוך בפריפריה יותר מאשר במרכז - ההשקעות צריכות להיות שם ויש לקבוע מה יהיה סוג

ההשקעות. סוג השקעות רווח מאד בעולם הוא ההשקעות בטלקומוניקציה, כולל דרכים לבצע

זאת. צריך גם להחליט מהו התמהיל האופטימלי בין ההשקעות הישירות במפעלים לבין

ההשקעות בתשתיות.

כבר אמרתי שלדעתי צריכה להיות מדיניות אזורית

מפלה שתהיה כלולה במדיניות התמריצים. דבר נוסף שחייבים להניח על השולחן הוא,

שבתהליך המעבר משיטה אחת לשניה יש פערי זמן. זאת אומרת שבזמן העובר בין ההחלטה על

צמצום המענק והתחלת השקעה בתשתיות, נוצר חלל. השקעות בתשתיות לוקחות זמן, ולכן

צריך שתהיה תכנית גם לתקופת הביניים. הדבר החשוב ביותר לדון בו היום הוא, מה

התכנית העתידית של מדיניות התמריצים שנדון בה.

אדוני השר, מדיניות ההשקעות של הממשלה מבולבלת. לא ברור מדוע משקיעים מגיעים

ולמה הם מצפים. כל התהליך נמצא עדיין בחיתוליו. ברור שהם מגיעים, אך מה הם עושים

ולמה הם מצפים, והאם נוכל לרתום אותם לפיתוחה של הארץ - כל זה עדיין מוטל בספק

בשל חוסר בהירות. אני לא מתווכח איתך עכשיו על גובה המענקים במסגרת החוק לעידוד

השקעות הון, אבל לא יכול להיות שהממשלה תחליט באוקטובר על מדיניות של מתן מענק של

38 אחוז לשנתיים, וכעבור חודש וחצי היא תוריד את המענק ל-34 אחוז, בהתאמה לאזור

פיתוח בי, בעוד שאזור המרכז נשאר כפי שהוא. מה שעשיתם הוא שהוספרנם בלבול בנוסף

לחוסר האמינות שאתם מקרינים. חלק מהיזמים שאנחנו מחזרים אחריהם, מייצגים קונצרנים

שנערכת בהם עבודת מטה. הם מתייחסים ברצינות לחוקים, הם מתייחסים ברצינות לחומר

שמועבר אליהם מן הארץ, והם מקבלים החלטות. כאשר אתה אומר להם שהממשלה הזאת משנה

כל חודש את מדיניות ההשקעות שלה, אני במקומם הייתי אומר שאני עוזב ארץ בלתי

רצי נית כזאת.



ניסיתי ללמוד את התופעה של משקיעים זרים וקונצרנים גדולים, ושמעתי כי העניין

הוא עניין של אופנה. בעבר החמיצו הקונצרנים כמה התפתחויות במשק העולמי, כגון

בדרום אמריקה ובמזרח אירופה, ומאהר וישראל היא היום באופנה - הפוליטיקאים משרים

אופטימיות בעקבות תהליך השלום - הם באים לכאן כדי לראות אם נוצר כאן מצב חדש. אני

חושש מאד ממה שיקרה לציפיות של אותם קונצרנים לגבי מרכזיותה של ישראל בתחום

הכלכלי ולגבי המזרח התיכון. זהו תהליך איטי, שלפחות לגבי הגדולה במדינות ערב -

מצריים - אינו מצדיק את עצמו. אנו נמצאים עם מצריים ברמה של אפס בתחום הפעילות

הכלכלית.

אני דוחה מכל וכל את התמונה הוורודה שמנסים לצייר כאן באשר לאזורי פיתוח. יש

לפריימריס מעלה אחת, שמדי יום אנחנו נמצאים לאחרונה בערי הפיתוח. הלילה הייתי

באזור באר שבע, ושמעתי מה אומרים תושבי ערי הפיתוח על הערים שלהם. נכון שאתה יכול

לדבר על באר שבע כעל עיר שזכרנה בפיתוח עצום, אבל כאחד שהיה אחראי על ערי הפיתוח,

אני יכול לומר לכם כי כאשר חזרתי לאופקים לאחר 22 שנים, מצאתי אורנה אופקים אולי

במצב יותר גרוע, וכך בנתיבות. למעט היזמות הפרטית הקטנה, מצאתי שהערים האלו נשארו

באותו מצב שהיו לפני 22 שנים. אני יכול למנות בין הערים האלה את דימונה, את

ירוחם, את מצפה רמון, את קרית שמונה, את הצור הגלילית, את טבריה, את בית שאן

ואפילו את עפולה, אם איננו כוללים את אלון התבור. הרשימה ארוכה, כדי להוכיח

שבתחום ערי הפיתוח נעשה מעט מאד, למעט כמה מקומות שזכו לתנופה אדירה, כנצרת

עילית, מגדל העמק, ערד, כרמיאל ובאר שבע.

שר התעשיה והמסחר מי חריש;

מדוע אינך מייחס את מה שקרה במישור רותם לדימונה, ואת מה שקרה בצחר לחצור

הגלילית?

אני מאוכזב מאד מהדרך בה הוגשם הרעיון שלי של הקמת אזורי תעשיה

בין-עירוני ים. בשנות השבעים חשבתי שאני צריך להקים אזור תעשייה אחד לשדרות,

לנתיבות ולאופקים. לא רציתי שיהיה אזור תעשייה במרכז העיירה. כעבור כמה שנים כאשר

חזרתי לשם, מצאתי מעט מאד רעיונות חדשים בתחום הזה. עמדתי לנקוט אז במדיניות

שאומרת כי אין הולכים עוד לנתיבות, לשדרות ולאופקים, אלא הולכים לאיזור תעשייה

בין-עירוני. מכיוון שבכרמיאל היתה בעיה של קרקעות, רציתי להעביר את אזור התעשייה

לאחיהוד. אפשר לדבר על מה שעשה סטף ורטהיימר כעל רעיון שהצליח, אבל אני שומע

ביקורת רבה בעניין זה. התפיסה של אזורי תעשייה בין-עירוניים לא התקדמה, בלשון

המעטה. ליד חצור הגלילית יש אזור תעשייה משותף לצפת, לחצור הגלילית ולראש פינה.

שר התעשיה והמסחר מי חריש;

לאחר הפריימריס, אתן לך את מפת אזורי התעשייה העירוניים.

אני לא רוצה לומר לך של מי. היה הרעיון להקים את אזור התעשייה בצחר. בכל מקום

שאזור התעשייה שלהן נמצא במרכז העיר, צריך לסגור אותו. לא לתת עוד תעשייה לעיר

אלא לאזור. זה טוב מבחינות רבות.

נדמה לי שלליאורה מרידור היה מאמר על הבשלת השקעות באזורי פיתוח. כאחד שהשקיע

את השנים היפות ביותר שלו בערי הפיתוח ובפיתוחן, אני רוצה לומר מה בעצם עשה ראש

הממשלה כאשר הוריד את המענק ב-4 אחוז. בניגוד למה שליאורה אומרת שצריך להשקיע

בתשתיות, אני סבור כי מאחר והתעשייה בישראל היא עתירת ייצוא, היא תשאף תמיד

להיות ליד הנמלים וליד שדה התעופה. זהו עקרון בסיסי וצודק, וכל תעשיין רוצה בכך.

אז לא צריך לסבסד אותו ב-38 אחוז.

די תיכון;

כל תעשיין צריך ללכת לאזור המרכז, אם הוא רוצה לבנות את העסק שלו על בסיס

כלכלי. ערכי הקרקע במרכז הארץ יפצו אותו על כל המענקים שאת נותנת לו בפריפריה,

שהרי מעט מאד יודעים שהמענק הוא בעצם לא מענק, שכן הוא מתקזז באמצעות הפהת. מה

עושה מדינת ישראל? היא מכה את האזורים החלשים. היא לא אומרת שתוריד את ההטבות

במרכז הארץ ותשאיר את ההטבות המכסימליות באותם האזורים שצריך לפתה אותם.

אני לא מייחס קדושה לפיזור האוכלוסין ולמטרות החוק לעידוד השקעות הון. אני לא

טוען שלא צריך לבדוק את הסעיף הראשון בחוק לעידוד השקעות הון, אם כי אני תמה אם

מלבד החוקרים ומלבד אלה שניסחו את מטרות החוק, יש מי שבכלל קורא את הסעיף הראשון

שלו.

אפשר לומר שהשיטה הנוכחית אינה עובדת, אפשר לומר שהיא מיושנת, אבל את לא

מציעה אלטרנטיבה טובה יותר. אם את אומרת שכביש טוב יותר לירוחם או למצפה רמון,

יסייע לאנשים לגור שם, אני דוחה זאת מכל וכל. אני אומר שאם אנחנו רוצים שאנשים

יחיו באותם אזורים, אנחנו צריכים להביא להם תעסוקה מתאימה. תעסוקה מתאימה לא

תגיע, אם החוק לעידוד השקעות הון ישתנה חדשות לבקרים.

אילו הייתי שר התעשייה והמסחר בימים אלה, הייתי מקבל החלטה אחת: מפעל מאושר

באזורי פיתוח. כל מי שירצה להשקיע בתעשייה במרכז הארץ, יעשה זאת בכוחות עצמו.

אני רוצה לפתוח בהערה לגבי היכולת שלנו להעריך את השפעת החוק בעבר, והיכולת

שלנו לעצב אותו מהדש על סמך ההתנסות שלנו בעבר. מדינת ישראל משקיעה סכומים

גדולים, בשנים האחרונות מאות מליוני דולרים, בסבסוד ההשקעה באזורים מסו "מים

במדינה, ומעמידה למעשה כלים מצומצמים מאד להערכת ההתערבות הזאת. לא נשמע עוד דבר

כזה בשום מקום שאני מכיר, שמשקיעים כמעט חצי מליארד דולר לשנה, ולא מאפשרים לשום

גורם בתוך המערכת או מחוץ למערכת, להעריך בצורה נכונה ומדוייקת את השפעת החוק, גם

מבחינת הנגישות לאנפורמציה וגם מבחינת האפשרות להתעדכן במה שקורה. עד היום נעשו

מעט מאד עבודות לאומיות שיש להן תקפות מטודולוגית ומדעית לגבי ההשפעה של החוק.

אני רוצה לבקש שהשר והמנכ"ל שלו י יאפשרו לאנשים המתעניינים בנושא הזה, לגשת

לאנפורמציה המיקרו-כלכלית, שהיא האנפורמציה היחידה אשר יכולה לאפשר לחוקרים לבדוק

את השפעת החוק.

אנחנו מאפשרים.

לא מאפשרים. אני מנסה להשיג את הנתונים כבר שש שנים.

כל מי שפנה אלי מהכנסת ומחוץ לכנסת, קיבל תשובות.



ו י לביא;

האנפורמציה שקיבלתי אינה מן הסוג המאפשר לבצע עבודה מדעית.

האם פנית אלי?

לא אישית.

אני מודיע לך שתקבל את האנפורמציה.

עבודת הדוקטורט שלי היתה בנושא זה, והמשרד פתח בפני את כל המסמכים.

הצלחתי לבצע שתי עבודות בהקשר הנוגע ישירות או בעקיפין לחוק לעידוד השקעות

הון. העבודה הראשונה נוגעת לאבטלה בערי הפיתוח. שעור האבטלה בערי הפיתוח היה והוא

עדיין גבוה מבכל אזור אחר בארץ. הסיבה לכך קשורה לא בסיכוי למצוא מקום תעסוקה

בערי הפיתוח, אלא בסיכוי להיפלט ממקום עבודה. ישנן מספר הסתברויות הקובעות מהו

שיעור האבטלה, 2 מהן הן הסיכוי למצוא מקום תעסוקה אם אתה מובטל וההסתברות להיפלט

ממקום העבודה אם אתה מועסק. הסיכוי למצוא מקום תעסוקה בערי הפיתוח, לא נמוך בהרבה

מהסיכוי למצוא תעסוקה בתל אביב. הסיכוי להיפלט ממקום עבודה בערי הפיתוח גבוה כמעט

פי 3 מהסיכוי להיפלט ממקום עבודה במרכז הארץ. זו הסיבה העיקרית לכך שמזה יותר

מעשור, ששיעור האבטלה בערי הפיתוח גבוה יותר ולעיתים אף פי שניים מאשר במרכז

הארץ.

השאלה היא, מדוע יש אי יציבות תעסוקתית כזאת בערי הפיתוח. אחת הסיבות לכך

נעוצה בעובדה שההסתברות לסגירה של מקומות התעסוקה בערי הפיתוח גבוהה מאד. זה

הוביל אותי לעבודה השניה שעסקה בחוק לעידוד השקעות הון. לצערי, מכיוון שעמד

לרשותי מידע אך ורק מ-1955 עז- 1983, השתמשתי רק באנפורמציה הזאת. עולה מהממצאים

כי הסיכוי של מפעל בערי הפיתוח להיסגר גבוה מן הסיכוי שמפעל דומה ייסגר בשאר חלקי

הארץ. מעבר לכך, מפעל שקיבל סובסידיה מהמדינה לשם הקמתו, ההסתברות שהוא ייסגר

גבוהה פי שניים מזו של מפעל שלא קיבל סובסידיה בערי הפיתוח. למעלה מכך: ההסתברות

שמפעל שקיבל סובסידיה גבוהה ביותר - של 35-40 אחוז - ייסגר, גבוהה יותר מאשר

ההסתברות שמפעל מענק בסדר גודל נמוך יותר ייסגר.

המטרה העיקרית של החוק היינה להתפתחות תעסוקה ויציבות תעסוקתית בערי הפיתוח,

ואת המטרה הזו הוא לא השיג. מן הראוי לבדוק את הנושא עם אנפורמציה עדכנית לשנות

ה-80, דבר שלא נעשה. החוק חוטא פעמיים: צריך להביא בחשבון את העלות ואת ההשקעה

באותם מפעלים שנסגרו. צריך להתחשב גם בהשקעה שירדה לטמיון, כדי להבין כמה השקענו

פר מפעל ששרד.

אם מסתכלים על התפלגות ההשקעה על פי ענפים בערי הפיתוח, היא נשארה פחות או

יותר בענפים מסורתיים של מזון, כימיה וגומי. אין כמעט מפעלים בענפים המתקדמים אשר

שרדו לאורך זמן, מפעלים אשר משקיעים גם במחקר ובפיתוח.



די תיכון;

כאשר אני קורא את הדו"ח על אזורי פיתוח, אני מגיע למסקנות אחרות מאלו שלך.

ו י לביא;

יש לי נתונים עד שנת 1993. לגבי כל המפעלים שקיבלו סובסידיות. זו האנפורמציה

שקיבלתי מן המשרד.

בשנת 1990 קיבלתי ממרכז ההשקעות אנפורמציה לגבי כל מפעל ומפעל.

ו י לביא;

החוק החטיא את מטרתו בכל הנוגע ליצירת מקורות תעסוקה, יצירת יציבות תעסוקתית

ומעבר ממבנה מסוים של תעסוקה ענפית למבנה מתקדם. מה שאני אומר לא צריך להתקבל

כהמלצה לבטל את החוק. אני חושב שצריך לסבסד יצירת מקורות תעסוקה באזורים

פריפריאליים, אבל לא בצורה בה זה נעשה היום. אני נגד סובסידיה לתעסוקה, אני נגד

מתן סובסידיה להשקעה פיזית, אבל אני בעד השקעה בהון אנושי. כאן אני מסכים לחלוטין

עם מה שליאורה אמרה. חלק גדול מהכשרת העובדים נעשית בתוך המפעלים. לדעתי

הסובסידיה שתינתן למפעלים שמשקיעים באזורי שוליים או באזורים שיש להם עדיפות

לאומית, צריכה להינתן כדי לממן השקעה בהון האנושי של המפעל, כלומר בעובדים;

בהכשרה, בשליחה ללימודים ולא בהון פיזי. במידה רבה יש להפוך את הפירמידה הקיימת

היום, על מנת שלמעלה ממהצית הסובסידיה תושקע בהון אנושי. זה קושר את המפעל

ליישוב, זה משאיר את ההשקעה הלאומית ביישוב, כי אם המפעל עוזב והאוכלוסיה נשארת -

ההון הזה נשאר.

דבר שני, לדעתי, כאשר מדבריים על השקעה בתשתיות, צריך לקחת חלק מהסכום שניתן

היום באמצעות הכלי הזה, ולהעבירו דרך משרד החינוך, להשקעה במערכת החינוך המקומית;

בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים. שם לדעתי נמצא שעור

התשואה הגבוה ביותר גם לאוכלוסיה המקומית וגם למדינה.

האם אתה מתכוון לחינוך תעשייתי?

ו י לביא;

לא.

שר התעשיה והמסחר מי חריש;

אני רוצה הרי להתמודד עם השינויים שצריכים לחול בתחום זה, אבל אחד הדברים

שקרו באופקים הוא שכאשר השקיעו בגורם האנושי ולא בתשתיות, דווקא המשכילים יותר

עזבו ונשאר החלק החלש ביותר. הבעיה היא כיצד להבטיח את האיזון המתאים. החלק החזק



של האוכלוסיה באופקים, שלח את הילדים ללמוד בשער הנגב, ומשם עברו הילדים למרכז

הארץ.

היו"ר ג' גל;

מצד שני, דווקא באזורים כמו עומר ולהביס ליד באר-שבע, התיישבה אוכלוסיה חזקה,

לאו דווקא בגלל מפעלים שהוקמו שם.

מ' הרץ;

כמה הערות לגבי החוק לעידוד השקעות הון; הזכירו השר והיושב ראש את קיבוץ נווה

אור. מה ששינה את מצבו של הקיבוץ הוא התעשייה ולא יבול המנגו. אני רוצה לקבוע כי

יש חשיבות לעצם קיומו של החוק לעידוד הון. יש כאלה שמטילים ספק בעצם נחיצותו של

החוק לעידוד השקעות הון, ואני חושב שחשוב מאד לקבוע כי החוק דרוש. גם בארה"ב,

בגרמניה ובמדינות אחרות מעודדים השקעות, ואני מוכן להשתוות למדינות אלה. אני

מסכים גם עם אלה שסבורים כי יש לשנות ולהתאים את החוק. החוק קיים מ-1959. מאז

עברו 37 שנים, ויש להתאימה. ההתאמה האחרונה היתה תיקון 39 בעניין ערבויות המדינה.

כרגע מדובר על שינוי יסודי, ואני חושב שיש לכך חשיבות, שכן מדינת ישראל של 1996

אינה דומה למדינת ישראל ב-1959. מה שאסור לעשות הוא מדיניות זיג-זג, וזה מה שקרה

בזמן האחרון. כמו שאנחנו משדרים יציבות פוליטית, חשוב לשדר יציבות כלכלית.

אני חושב שצריך לדבר על מטרות החוק כבסיס לדיון על החוק העתידי. אינני

רואה מקום לשינוי במטרות החוק. אני חושב ששיפור מאזן חתשלומים, קליטת עליה ויצירת

מקורות פרנסה, אלו מטרות החוק. אינני מסכים עם חקביעה של של ליאורה, שפיזור

האוכלוסיה אינו צריך להיות הלק מהמטרות.

לא זה מה שאמרתי, אלא שאם יש שתי מטרות, צריכים להיות שני כלים נפרדים

להשגתן.

מ' הרץ;

אני חושב שאלה כלים שלובים. מי שרוצה כי מדינת ישראל לא תהיה רק מחדרה עד

גדרה, לבושה בשמלת בטון ומלט - צריך לרושוב גם על פיזור אוכלוסיה. הקרקע במקומות

הרחוקים יותר זולה יותר, ובכך יש פיצוי על המרחק מנמלים ומשדות תעופה. אני חושב

שאין דרך לפיזור האוכלוסיה, מבלי לעזור גם ברמת המיקרו - ברמת המפעל הבודד.

הערה נוספת מתייחסת למפה. אני מסכים עם ההערות שנשמעו כאן, שהמפה צריכה

להשתנות. אני חושב שיחד עם שינוי החוק צריך לחשוב גם על שינויים במפה. המרחקים

מתקצרים, ההתייחסות לנסיעה אחרת, וגם איכות הכבישים ומערכת הרכבות משנה את

התמונה. צריך לחשוב על המשך העידוד לפריפריה, ויכול להיות שמקומות המוגדרים היום

כפריפריה אינם עוד כאלה. יכול להיות שצריך לרושוב לא על שלושה אזורים אלא על דרכים

אחרות.

אני חושב שחשוב לקבוע מטרה כמותית לחוק. יש לנו מסגרת תקציבית וצריך

לבחור את המטרה הכמותית. אני חושב שהמטרה הכמותית העומדת לנגד עינינו היא הקטנת

הפער המסחרי של 10-11 מליארד או את הפער במאזן התשלומים של 3-4 מליארד. הדרך

היחידה לעשות זאת היא על ידי ייצוא. אפשר להניח הנחה כזו או אחרת לגבי ערך מוסף,

איזה ייצוא צריך לעשות כדי שיהיה ערך מוסף כזה או אחר שיסגור את הפער הזה ואיזה

השקעות נדרשות בנושא זה. החוק ההדש צריך להביא לשינוי גם בהרכב הענפי.

אני חושב שצריך לשנות את הבסיס אליו מתייחס החוק לעידוד השקעות הון. אולי

הייתי מעדיף לקרוא לחוק הזה, החוק לעידוד הצמיחה ולא ההוק לעידוד השקעות הון.

השקעות הון נראית לי מטרה מצומצמת לעומת מה שאנחנו רוצים להשיג. אני חושב שצריך

לכלול בבסיס לא רק ברזל ובטון אלא גם מה שמוגדר כINTENGIBLES- .אני חושב שצריך

לכלול שיווק, ידע ופטנטים. כל הנושאים האלה הוזכרו בדו"ח של אלי הורוביץ ובדו"ח



של ועדת בן שחר, והיום אינם כלולים. גם ההון החוזר אינו מופיע בתוך החוק אלא בקטע

של ערבויות המדינה. אני חושב שבחוק העתידי צריך להרבות באמצעים ובמסלולים. אני

חושב שצריך לתת ליזם לבחור לעצמו את המסלול שיתאים לו ביותר לצורך ההשקעה כפי

שהוא רואה אותה, ורק ריבוי דרכים ומסלולים ושילוב ביניהם, י יאפשר ליזם להשיג את

מטרותיו. היזם מסתכל הרי על טובתו, המדינה מסתכלת על טובינה, ובמסגרת השילוב של

דרכים ואמצעים, נדמה לי שאפשר יהיה להגיע לעידוד הצמיחה ולסגירת הפער המסחרי

והפער במאזן התשלומים.

אי מלניק;

בשני העמודים שהנחתי בפניכם, יש ריכוז של כל הטענות ששמעתם ותשמעו. כל מה

שנאמר כאן מבוסס על נוסחאות של ערך נוכהי נקי. לקהתי את החוק ותמצתתי בתרשים

הזרימה המופיע כאן. כתבתי את המסלולים העיקריים שניתן ללכת בהם, מנקודת מבטו של

המשקיע. לכל מסלול כזה הכנתי נוסחה. יש 10 נוסחאות שונות לגבי זרימת הכספים.

בסוף הוספתי חצי תריסר ציורים המסכמים את המשוואות האלה. הם משווים בין דברים

שיכולים לעניין את הוועדה. אלה תרגילים רעיוניים, כמו מה יקרה אם נשנה את

הפרופורציה בין מענק להטבות מס, מה יקרה אם נשנה את הפרופורציה בין ערבויות מדינה

להטבות מס ועוד. הטבלאות המסומנות כ-2(1) ו-2(2) משוות בין הטבות לחוד למענקים

לחוד באזורים אי ו-בי. מבחינת היתרונות ליזם, אזור פיתוח אי עומד מעל אזור פיתוח

בי. חשבתי שציור כזה יכול לעניין את מי שאמור לקבוע מה יהיו ההפרשים בעתיד.

השאלה שקובעי המדיניות יצטרכו להתמודד איתה היא, האם באמת הטבות באזור פיתוח אי

צריכות להיות בסדר גודל כזה, מעבר להטבות הניתנות באזור פיתוח בי.

כאשר מתכננים חוק, גם לדברים הפחות הרואיים יש חשיבות לא מבוטלת. הסיכום של

כל מה שניתן לעשות מופיע בסעיף הי. סיכמתי את הדברים מתוך הנוסחאות ומתוך הנסיון

שיש לארצות אחרות. כתבתי פעם מחקר על השוק האירופי ומה קורה להטבות הניתנות שם.

אם זה יעניין אתכם, אמציא אותו לכם.

אני מסוגל לומר לכם מה יקרה, אם תעשו כך או אחרת, בהתאם לנוסרואות. הנוסחאות

מביאות אותי לחשוב כי במסגרת החוק הקיים, היחס בין הטבות למענק מבחינת הערך

הנוכחי, הוא בסדר גודל של 1 ל-9. לכן אם מישהו יאמר לי כי אין זה כך בשטח, אפול

סר/כסא. מתוך כל המסלולים האלה, ב-90 אחוז מן המקרים יבחרו המשקיעים במסלול המענק.

מסגרת משקללת היא מסגרת שהמחוקק קבע אותה למשל לגבי משכנתאות לדירות. גם שם

יש סובסידיות או הטבות לזוגות צעירים על פי ניקוד. גם כאן אפשר לשקול אפשרות של

מעבר לשיטת ניקוד שתיתן משקל לכל גורם. דובר כאן על פיזור אוכלוסין, אבל החוק

מדבר על חלוקה מתוכננת של האוכלוסיה. אפשר לתת ניקוד לצמיחה, לייצוא, לתעסוקה

ולנושאים חשובים אחרים, ואפשר גם לשנות את הניקוד מדי פעם. אני מציע לצמצם את

מספר המסלולים. יש מסלולים שקשה מאד לבחור בהם, וזוהי בעיה לא פשוטה למשקיע.

אי פוגל;

אני חושב שהממשלה והכנסת לא מגיעים אלי כאזרח. דפקו על דלתי ואמרו: שלום,

אנחנו מהממשלה, באנו לבקש ממך 1200 שקל ל"אינטל". לא שאלו אותי אם אני מוכן או לא

מוכן, אלא אמרו תן. אם הייתי מוכן, מישהו היה מבקש 600 שקל ל"מוטורולח" ועוד 400

שקל ל"פולקסוואגן ", ואף אחד לא מגן עלי.

מדובר בסדרי עדיפויות פוליטיים, וכאחד מ-5 מליון אזרחים אני אומר כי האמצעים

ההולכים לחוק עידוד השקעות הון הם הבזבוז הלאומי הגדול ביותר בתקציב המדינה, אם

מודדים את הגודל לעומת האפקטיביות. מתברר כי צמיחה אינה זקוקה למענק, שכן רוב

הצמיחה היא במרכז הארץ, במקומות בהם אין מענקים. כל המענק הוא לאזורי פיתוח. כל

אדם שיושב כאן, אם יימסרו לידיו מליארד שקל לשנה כדי לפעול למען אזורי הפיתוח,

אני בטוח שאף אחד לא יציע ש-100 אחוז מהסכום יינתן למשקיע. אני אומר לכם כי הרוב

המכריע של הכסף הוא בגדר רנטה. אין אדם שמחליט על השקעה בגלל המענק. השקעה בודקים

בלי מענק. המענק קובע במידה מסויימת באיזה מקום תהיה ההשקעה, ולא אם להשקיע. אם

מדובר על מיקום, אנחנו יודעים שמגדל העמק וקרית שמונה זה אותו דבר. אני למשל חושב

כי מה שהאיץ את התהליך באופקים הוא העובדה שקרית גת קיבלה מעמד של אזור פיתוח אי.



כאשד אזור באר שבע התחיל להתפתח, קרית גת הפכה לאזור אי וזה התחיל לפגוע בפיתוח

של באר שבע. בשם המצוקה של קרית שמונה וירוחם, הפכו את רוב הארץ לאזור אי.

הכנסת ובוודאי הממשלה, יכולות לשנות חוקים בכל יום. אין בכך פגיעה באמינות.

שום משקיע לא יכול לבנות על חוק שלא ישתנה. אם יש לו התחייבות חוזית של הממשלה,

צריך למלא מאה אחוז של ההתחייבות. כל עוד אין אישור חוזי של הממשלה, צריך לשנות,

מה גם שקיים בזבוז בהיקף אדיר שכזה. אף אחד לא יתן 2.5 מליארד שקל כאשר רוב הסכום

הוא רנטה למשקיע, כדי לפתח אזור פיתוח. ההסתכלות צריכה להיות אזורית, צריך

להגדיר 2-4 אזורים שמדי כמה שנים יוחלף מרכז הכובד ביניהם. צריך לתת לאזור כזה את

הכל, גם מענק למשקיע כהשתתפות בסיכון, אבל בגובה שהוא מחצית המענק הניתן היום. את

כל שאר המשאבים יש להקדיש להסתכלות כוללת על האזור: כל סוגי התשתית, מחינוך ועד

תשתית פיזית.

אני אישית מקווה ש"אינטל" לא תקים את המפעל

בקרית גת. לשלם 600 מליון דולר על דבר כזה, קשה למצוא לכך מילים. אני רוצה

להתייחס לנושא שלגביו יש לוועדה הרבה מה לומר: ברגע שהתקציב לנושא זה יובא

לאישור, כל ה-600 מליון דולר צריכים להיות מתוקצבים בעת תקופת ההשקעה. אי אפשר

לפרוס את הסכום על פני 10 שנים. פריסה כזו היא עקיפת התקציב ובריחה מהתמודדות על

הקצאת מקורות. אם זה יבוצע במשך שנתיים וחצי עד שלוש שנים, כל הסכום צריך להיות

כלול במסגרת הזמן הזה. מבחינה זו יכולים להיות לממשלה סדרי עדיפויות: פחות חינוך

ויותר "אי נטל", למשל. זה לגיטימי, ועל כך הולכים לבחירות, אבל מבחינה זו התקציב

צריך לחייב את ההתמודדות על סדרי עדיפויות.

אני מציע לא לחכות עד שתהליך חקיקת החוק יסתיים, אלא להקדים ולהכניס את

השינויים בהוק. אגב השינוי שהוחלט עליו, של ירידה הדרגתית, קצת מחריף את הבעיה,

כי הוא גורם ללחץ גדול יותר על הקדמת השקעות. הדרך היחידה לצמוח היא להיות מדינה

חופשית, מודרנית ופתוחה, בלי גבולות מול העולם, ובתחום זה יש התקדמות גדולה בשנים

האחרונות, ותרמו לכך המשרדים הכלכליים השונים. אזורי פיתוח מחייבים הסתכלות כוללת

על המשאבים הקיימים. אפשר יהיה אפילו לחסוך חלק מהמשאבים.

אני רוצה לחבר בין הדיון הזה לשני דיונים שלא התקיימו עדיין, כדי לנצל את

האיכות האנושית הנמצאת כאן לצורך השיבה: מצד אחד יש מקורות אדירים לחוק לעידוד

השקעות הון, ומצד שני ועדת הכספים מתמודדת תמיד עם המפעלים הנמצאים במצוקה,

לדוגמה עם התעשיות הבטחוניות. צריך למצוא דרך לנצל הן את המקורות התקציביים והן

את ההון האנושי וקווי הייצור שהמדינה השקיעה בהם הון תועפות, והיום הם עומדים

ריקים, וכל מה שעובדים עליו הוא הכנת תכניות פרישה ופנסיה.

צריך להשתחרר מן הסטיגמה שהודבקה לעיירות הפיתוח, וצריך

לומר שכל האזרחים זכאים לאותם תנאים, למשל להתגורר במרחק של 20 דקות מבית חולים

טוב, ולשם כך אתה צריך לתת אמבולנסים מוטסים ולרמת חינוך אחידה בכל הארץ. אפשר

לקבוע את המדרג הקיים, וכל שנה לתת את הסיוע בהתאם למקורות, ומחיר אחיד לשיחת

טלפון בכל הארץ. לא צריך לקרוא לכך סיוע לערי פיתוח. מגיע לכולם לשלם אותו מחיר.

הייתי אתמול באופקים ונכנסתי למפעל "אומן". אני רוצה לשתף אתכם בהתרשמות שלי

ובהרהורים המקצועיים. המפעל מחולק לשני אולמות, שבאחד מהם 100 מכונות תפירה,

ובשני 30 מכונות אריגה. כאשר אתה רואה את שני האולמות, אתה יודע איזה אולם מפסיד

ואיזה אולם מרוויח. אני חושב שזה אומר משהו על סוג התעשייה לה אנו זקוקים.

קיימתי שם שיחה עם כ-15 פועלות. היתה שיחה טובה ופתוחה, ומה שהן אמרו הוא שנעזור

להן למצוא עבודה שאינה מחייבת תעודת בגרות ושניתן ללמוד אותה תוך חודשיים-שלושה.

כל זה נותן חומר למחשבה על הנושאים שאנו עוסקים בהם כרגע.



היו"ר ג' גל;

זהו דיון ראשון בנושא, ועוד נקיים דיון נוסף. אני "נעול" על כך שלאזור

הפריפריה י ילכו אנשים בעלי השכלה גבוהה, בעלי יכולת ומבוססים, אם לילדים שלהם

יהיה מקום ללמוד כפי שהם חושבים שמגיע להם, אם יהיה להם נעים לחיות שם ורק במקום

שלישי יבוא מקום העבודה שלהם. השאלה היא כיצד מחלקים את העוגה התקציבית, וכיצד

נגבש הצעת חוק לעוד שנתיים, שלא תישען על מה שהיה לפני 10-20 שנה, אלא לקראת

השנים הבאות.

ר' איילון;

אופקים יש רק אחת, ויש לטפל בה על ידי סיוע לסבסוד השקעות הון. בוודאי אין

המקרה דומה לשאר ערי ישראל. יש אולי עוד 5 מקומות המתקרבים למצבה של אופקים, ולא

צריך לצבוע 70 אחוז מאזורי המדינה בצבעי ירוק ואדום, כדי לטפל באופקים.

היו"ר ג' גל;

בשם הוועדה, אני תובע מהשר ומממשלת ישראל, לא להמתין ולהכין את החוק לקראת

1997.

שר התעשיה והמסחר מי חריש;

אני רוצה לספר על "אי נטל"; ב-1992 נכנסו שני שרים טריים למשרד התעשיה והמסחר

ולמשרד האוצר. "אינטל" באה עם הצעה להשקיע עד מליארד דולר. הטלנו על שני אנשי

מקצוע לערוך בדיקה, והם המליצו בפני שני השרים לאשר את התביעה של "אינטל" לקבל

מענק של 38 אחוז על פי החוק לעידוד השקעות הון, עם התחייבות ממשלתית למקרה שהחוק

ישונה. שני האנשים שהמליצו על כך היו אנשים בעלי משקל כבד מאד בעיני, מבחינת

יכולתם וידיעתם, ואחד מהם היה מנכ"ל משרד האוצר דאז אהרון פוגל, שאמר כי גם אם

החוק ישתנה, יש לתת ל"אינטל" את המענק הזה. מאז שואלת כל מדינת ישראל, מדוע

ל"אינטל" כן ולאחרים לא. אותו אזרח אהרון פוגל, ישב בוועדה עם דב פורמן, שאני

מעריכו כאחד האנשים הרציניים ביולנר במדינה, והם המליצו לא לתת לאחרים את מה שניתן

ל"אינטל".

א' פוגל;

קיבלתי הנחייה להמליץ כך.

שר התעשיה והמסחר מ' חריש;

יכול להיות, אך לא ממני . זו היתה ההשקעה הכי גדולה שנעשתה במדינת ישראל. לא

היה שום דבר בסדר גודל כזה.

לי מרידור;

ההמלצה המקורית היתה להקים את המפעל בירושלים.

שר התעשיה והמסחר מי חריש;

לא בגלל ירושלים התקבלה ההחלטה, אלא בגלל התרומה הייחודית שרזיא מעבר למה

שכלול בחוק לעידוד השקעות הון, למשק הישראלי ולפריצת המצור החרם הערבי כפי שהיה

ב-1992 . אני חושב שאת התרומה הזו "אינטל" נתנה. התרומה למאזן התשלומים לא תסולא

בפז; 5 מליארד דולר נטו עד 2007. אני לא מכיר הרבה דברים שייגרמו תרומה כזאת

לשיפור במאזן התשלומים. עמוס מר-חיים ערך ניתוח והוכיה כיצד כל ההשקעה ב"אינטל"

תחזור למדינת ישראל. השקעה בכביש אינה מחזירה את עצמה.



יש סובסידיה גדולה לתעשייה במדינת ישראל, מלבד זו הניתנת במסגרת ההוק לעידוד

השקעות הון. כל התעשייה באזור גי במרכז הארץ מסובסדת בקנה מידה גדול מזה של החוק

לעידוד השקעות יזון. אם רוצים לערוך את הניתוח האמיתי, יש לשים על השולחן לא רק את

החוק לעידוד השקעות הון. אני מזמין אתכם לערוך עבודה כזו, כאשר לתוך הנתונים

יוכנסו כל הכספים מתקציב המדינה שבאמצעותם מסבסדים את התעשייה בתל אביב, בפתח

תקווה ובכפר סבא. עיקר ההשקעה של מדינת ישראל בתשתית: בכבישים, בתקשורת וכדי, הם

בריכוזי האוכלוסיה. זוהי הסובסידיה החשובה ביותר לתעשייה, שכן אלה הדברים

המאפשרים לה להיות תחרותית. כל זה נעשה באזור גוש דן, וזוהי סובסידיה ישירה שאינה

ניתנת במקומות אחרים.

אני תומך בחוק המו"פ, המאפשר לישראל להיות תחרותית. חברות ישראליות זוכות

במכרזים בזכות חוק המו"פ. E.C.I -TELECOM היכתה בסין את .A.T AND T בפער טכנולוגי

של 7 חודשים, והיא גם מחזירה תמלוגים. 62 אחוז מהסובסידיה לתעשיות המו"פ מוצאים

בגוש דן, עוד 18 אחוז בחיפה ובקריות. אלה סכומים אדירים של מאות מליונ ים אם לא

מליארדים המוצאים במרכז הארץ, כי העוצמה הטכנולוגית, המחקרית והפיתוחית היא במרכז

הארץ, מרחובות ונס ציונה ועד לחיפה. אני חושב שנתנו דחיפה מסויימת לנושא גם

בירושלים, אבל ירושלים מקבלת רק 7 אחוז, הנגב מקבל 7 אחוז והגליל 4 אחוז מן

הסובסידיה למו"פ. אלה סכומים שאינם נופלים מן הסכומים המוצאים במסגרת החוק לעידוד

השקעות הון.

צריך לדעת כי אנו מסבסדים את התעשייה במרכז הארץ בסכומים גדולים, וכאשר לקחנו

את ה-4 אחוז מהמענקים, לקחנו אותם מירושלים, מהנגב ומהגליל, והגדלנו את הסובסידיה

היחסית שניתנת למרכז הארץ.

אם אסלול כביש מקרית גת לתל אביב ותושבי המקום יעבדו בתל אביב, קרית גת תהיה

דומיו לרפיח. אם אני מביא את "אינטל" לקרית גת, תוך שנתיים לא אצטרך לתת אף גרוש

של סובסידיה לקרית גת, והיא ונהיה דומה לתל אביב. אני לא יודע כמה עולים למשק

הישראלי 13 אחוז אבטלה בקרית גת ובחבל לכיש, בכל הקשור לאיבוד כושר ייצור ובאיבוד

צמיחה.

אני שמח שליאורה מסכימה איתי בכל הנוגע לסבסוד התעסוקה. זו אינה העמדה הרשמית

של בנק ישראל כפי שהנגיד מייצג אותה. בישיבת הממשלה לפני שנה הוא דיבר על הסבסוד

לתעסוקה.

לי מרידור;

כאשר היתה אבטלה גדולה, היתה לכך הצדקה.

לפני שנה כבר לא היתה אבטלה גדולה. אני חושב שצריך לשנות את הכלי הזה על ידי

שינוי אזורים. יש אזורים שתוך שנתיים לא יזדקקו לסיוע במסגרת החוק לעידוד השקעות

הון, מכיוון שאפשר יחיה להתייחס אליהם כאל מרכז הארץ. בעוד שנתיים לא תזדקק קרית

גת לסיוע במסגרת החוק. צריך יהיח לסלול כביש מתאים מתל אביב לקרית גת, לא רק כדי

שניתן יחיה להגיע מקרית גת לתל אביב אלא גם כדי שאפשר יהיה להגיע מתל אביב לקרית

גת. גם באר שבע לא תזדקק לסיוע במסגרת החוק, ואז גם המעמסה התקציבית תרד. אני

מציע שנזכור שמסלול המענקים במסגרת החוק עידוד השקעות הון, היה הדבר היחיד שנתן

עדיפות לירושלים, לנגב ולגליל. כל יתר החוקים נותנים עדיפות למרכז הארץ.

הוויכוח על העבר ייפסק, ותביאו לנו תכנית לעתיד.

(הישיבה ננעלה בשעה 11:00)