הכנסת השלוש עשרה



ניסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 109

מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה

שהתקיימה ביום ג', 8.2.1994, כ"ז בשבט תשנ"ד, בשעה 13:10

חברי הוועדה: היו"ר י. מצא

ט. אלטאנע

ש. בוחבוט

י. ביבי

נ. בלומנטל

א. דייו

ש. הלפרט

ל. לבנת

ר. נחמן

ר. פנחטי

א. שפירא

מוזמנים; א. רוטנברג, איגוד ישראלי לפרסום

י. נאמן, מנכ"ל איגוד הפרטומים

י. פלדמן, איגוד המפרטמים

ש. קרימולובטקי, "גיתם"

ב, גל, פרטומאי

א. ורשבטקי, גלגלי זהב, פרטום חוצות

א. פרידמן, דוגמנית צילום

ר. פסובסקי, משרד המשטרה

ג. וייטמן, משרד המשפטים

מ. איסרוב, שדולת הנשים בישראל

ל. זקט, שדולת הנשים בישראל

א. פרנקל, פרטום פרנקל

צ. מושקוביץ, מנכ"ל מקטימידיה

מזכיר הוועדה; א. קמארה

נרשם ע"י ; חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום

פרסומים ותמונות פוגעות בחוצות הערים



פרסומים ותמונות פוגעות נחוצות הערים

היו"ר י. מצא; רבותי, על פי הרכב המשתתפים נוכל להבין מה

המשקל שאנחנו נותנים לדיון זה, משקל רציני.

כדברי פתיחה, לפני שאני נותן לחבר הכנסת שפירא - בעל ההצעה, שתיים-שלוש

דקות להציג את הנושא, מעבר להצעה שהוגשה. אני רוצה לומר בנושא זה, את

דעתי האישית ברגע זה. אין לי כל ספק, שבמאה ה-20 ובעיקר, בשנים

האחרונות, התקשורת על כל חלקיה הפכה להיות בעלת השפעה רבה וחשובה

בחיינו בארץ. רבת משמעות הן לחיוב והן לשלילה. סרטי הווידיאו האלימים,

סרטי הפורנוגרפיה שניתן לראותם בשעות מסוימות בכל בית בישראל שבוחר

לראות אותם. אין ספק שהם בעלי השפעה שלילית. מכיוון שהרב פינחסי התערב

בוויכוח, הוא היה פעם שר התקשורת והיה אחראי על בזק, וגם על 056 שהפך

סיוט בלא מעט בתים בישראל, תרתי משמע. הן מבחינת הגירוי השלילי והן

מבחינת חשבון הבנק שהולך ותופח. ומכאן אני מגיע להצעה לסדר. ההצעה לסדר

שלפנינו, כפי שאמרתי, מוגדרת כפרסומים ותמונות פוגעות, וכפרסומי תועבה

בחוצות, אפשר לבחור כל שם שרוצים. החוק במפורש, בנושא זה, מדבר על

המפרסם פרסום פוגע, שלטי חוצות, ולעניין סעיף זה, פרסום פוגע הם:

תמונות עירום ותמונה של חלקי גוף אינטימיים, תמונה שיש בה קיום של יחסי

מין או של אלימות מינית, או שיש בה ביזוי או השפלה, תמונה של חשיפה

חלקית של איש או אשה שיש בה פגיעה. החוק מדבר מפורשות על איסור מוחלט.

מטרת הישיבה הזאת להתמקד בפרסומי חוצות. ספק רב, אם נוכל לקבוע, בצורה

חדה וברורה, מה מותר ומה אסור בנושא הפרסומים. זו השאלה שבפנינו. החוק

אוסר והחוק קובע שהפרסומים של תמונה חושפנית, אינני מדבר על דברים

ברורים, של עירום, ולא על דברים ברורים שמוזכרים מין וכוי, אני מדבר על

דבר, שיהיה קשה מאוד לקבוע וזה יתבטא בדיון. מה מותר ומה אסור זאת ננסה

ללבן כאן, וכן את גבולות המותר והאסור. כיצד נקבע את גבול המותר

והאסור, שאלה קשה. סדר הדיון יהיה כזה, חבר הכנסת שפירא יפתח, לאחר מכן

נעבור לפי הסדר שקבענו. אח"כ נשמע את האיגוד הישראלי של אריה רוטנברג,

ולאחריו נשמע את איגוד הפרסומים נעמן יוסף, ואת איגוד המפרסמים אמנון

נדב, ואת גברת שפרה קרימינובסקי פרסומאית חרדית, גלגלי זהב, אח"כ את

המשטרה, משרד הפנים, משרד המשפטים. כל זה במסגרת שעה אחת. את השעה

השניה ניעד לויכוח בתוכנו, חברי הכנסת ואנשי המקצוע. אני חוזר לדברי

הפתיחה הראשונים שלי. יש כאן צוות מקצועי מהמעולים במדינת ישראל

העוסקים בתחום הזה, נתייחס לנושא, ואולי נוכל להגיע גם למסקנות. קשה

מאוד לקבוע מה הוא גבול המותר ומהו גבול האסור. ההגדרות קשות מאוד

להוכחה בבתי המשפט. אני עובר לדיון.

נפסח על החוק, אחזור לכמה דברים, חוק העונשין (חוק שעבר בזמנו) תיקון

מספר 31, חתום ע"י יצחק שמיר ראש הממשלה, דן מרידור שר המשפטים,

שילנסקי באותם ימים יו"ר הכנסת, חיים הרצוג נשיא המדינה באותם ימים,

הקובע - המפרסם פרסום פוגע של שלטי חוצות דינו מאסר שישה חודשים או קנס

על פי שלושה מהקנס האמור לענין סעיף זה פרסום קובע תמונות עירום או

תמונה של חלקי גוף אינטימיים, תמונה שיש בה יחסי מין, תמונה של חשיפה

של גוף שיש בה פגיעה ברגשותיו המוסריים של הציבור או חלק ממנו. אני

מניח שנצטרך להתמקד בעיקר בסעיף 3, כי על סעיף אחד אין לנו ויכוח.

תמונות עירום, אם הוגשו תביעות או לא, זה נרצה לשמוע הן מהמשטרה והן

ממשרד המשפטים. תמונה של חשיפה, תמונה שיש בה קיום של יחסי מין, שוב

ברור לגמרי. התחום שבו אני מציע שנתמקד זה התחום הלא ברור. יכול להיות

ויכוח, בינינו, לבין אנשי המקצוע. התחום הוא חשיפה חלקית של גוף איש או

אשה, שיש בה פגיעה ברגשותיו המוסריים של הציבור, או בחלק ממנו, או



השחתת המוסר הציבורי, או שיש בה פגיעה בקטינים, או בחינוכם. זה הנושא.

חבר הכנסת אברהם שפירא בבקשה.

א. שפירא; כבוד היו"ר, חברי הוועדה, אני מודה ליו"ר

שטרח לקרוא את החוק, הבאתי את החוק איתי,

אבל לצערי הרב, כל חוק עם כיוון דתי יש עליו קונצנזוס, שמכניסים אותו

למקרר, ולא עושים כלום. בחוק ההפלות היה אותו דבר, עדיין לא אסרו רופא

אחד שעשה הפלות שחורות. אינני מאמין בחוקים, ואני משוכנע, שאם חברי

כנסת דתיים, היו מעבירים חוק שצריכה להיות מזוזה בכל בית או חייבים

לעבור ברית מילה לא היו עושים זאת. זו שנאה לכל חוק שיש ממנו כיוון

דתי.

רבותי, שלא תהיה טעות, לא אני רציתי לשבת איתכם בכנסת, יזמתי לשבת עם

איגוד המפרסמים, יעידו על כך מר פלדמן ומר אמנון נדב. הבאתי גם רבנים

על מנת למצוא דרך להגדיר תמונות תועבה. אני שמח ומברך, שיושבים פה,

מטעם משרד המשפטים ומשטרת ישראל. מה שאני רוצה לשמוע בגילוי לב זה, האם

החוק קיים או לא?

לצערי הרב רבותי, מה שקרה לאחרונה עם נוער בארץ צריך לעורר אותנו.

ההפקרות והמתירנות, בכל הפרסומים, אם זה בטלוויזיה ואם זה ברחוב או

בשלטים, אנחנו רואים את התוצאות בהידרדרות הנוער עד שזה הגיע, לא

עלינו, לרצח. אני פונה למרסמים ולכל המשתתפים, לכם הכוח, לכם יש יד

בזה, למה לנו להשתמש בחוק, נשתמש בהיגיון ובמצפון. מישהו רוצה למכור

מוצר, הוא מוכר אישה ולא מוצר. איפה הכבוד לנשים. הן נמכרות פה ולא

המוצרים. אני מדבר אל אלה המייצגות את הנשים, אל השדולה, איפה כבוד

האשה? זה לא שייך לדת זה מצפון ומוסר, איפה הכבוד? אנחנו יודעים שעד

קבלת התורה אברהם אבינו ויצחק ויעקב קיימו את כל התורה ללא קבלת התורה

למה? כי הכל הלך לפי ההיגיון. נלך על פי המצפון וההיגיון. אם לא, אני

פונה למי שמייצג את היועץ המשפטי לממשלה ולמשטרה להתשמש בחוק, אחרת אין

ברירה, נצטרך לפנות לבג"ץ ולשאול למה אין משתמשים בחוק? תודה.

היו"ר י. מצא; תודה רבה. אני מסכים עם חבר הכנסת שפירא

לגבי הטיעון שהיינו צריכים להגיע להבנה.

השאלה המרכזית שחבר הכנסץ שפירא הציג היא האם הפרסום מוכר את האשה או

מוכר את המוצר? אני חולק על זה, לא כל פרסום שיש בו אשה, הוא מכירת

האשה. יכול להיות פרסום מכובד ויפה, אשר מוכר את המוצר ומציגה אותו אשה

נאה. השאלה היא איפה הפגיעה?

א. שפירא; אני רוצה להציג שאלה למשרד המשפטים, גבירתי

נציגת משפט המשפטים, איך השם - וייסמן, שאלה

אחת, האם הוגשו משפטים בנושא הקשור לחוק שלפנינו על כל סעיפיו? ואם

הוגשו, כמה הוגשו.

ג. וייסמן; אינני יכולה לענות לך מכיוון שהתביעות הן

תביעות משטריות ועל כן מי שצריכה לענות זאת

המשטרה.

הוגשו תלונות, אבל למיטב ידיעתי, לא הועמד

איש לדין.



היו"ר י. מצא; האם אפשר לקבל הסבר קצר, מדוע לא מומשו

התביעות המשפטיות?

ר. פסובסקי; המשטרה מקבלת כל תלונה, זו חובתה על פי

החוק. גם על הסעיף בו אנחנו דנים, סעיף

214א' הוגשו תלונות. לא רבות אמנם כי סעיף זה עדיין, די חדש. התלונות

שהוגשו, למיטב ידיעתי, מרביתן לא שלא טופלו, אלא שנגנזו מחוסר אשמה.

הבעיה פה היא שאלת הפרשנות של הסעיף ולא שאלת הטיפול במשטרה. הסעיף כפי

שנאמר פה, קובע מהו פרסום פוגע. השאלה מהם חלקי גוף אינטימיים?

היו"ר י. מצא; בהתייחס לסעיף הראשון לגבי תמונת עירום כמעט

ואין מחלוקת.

ר. פסובסקי; גם לגבי כך יש מחלוקת, תמונת עירום, ברור

שלו הייתה תמונה כזאת, היה המפרסם מובא

לדין. אנחנו מדברים בשלטי חוצות. הסעיף דן בפרסום פוגע, בשלטי חוצות!

לא בעיתונות. לגבי השאלה אם היו מקרים של חשיפה חלקית, שהוגשו בגינן

תלונות, היו. אבל המשטרה קבעה שאין פה עבירה. הוגש על כך ערר, היו

שלושה מקרים שבהם הוגש ערר לפרקליטות המדינה ופרקליטות המדינה קבעה

שאין פה עבירה. המשטרה מונחית על ידי הקביעה הזו ולפיכך, במקרים שבו

סברה שאין עבירה, היא לא העמידה איש לדין.

תודה רבה, נלך לפי סדר הדיון שקבענו, אבקש

את נציג האיגוד הישראלי לפרסום, את מר

רוטנברג לומר דברים.

א. רוטנברג; אני רואה את הבעיה, בכל סעיפי החוק ולא רק

באותו סעיף שצויין פה כסעיף בעייתי. אמחיש

את הפרובלמטיקה היוצרת מצב, שלדעתי, מבחינה מקצועית לא ניתן ליישם חוק

זה. אנחנו, איננו יודעים, איך לעבוד עם החוק, איננו יודעים מה מותר ומה

אסור, ולדעתי, אם כל אחד מהאנשים היושבים פה ייקרא לבית המשפט ויצטרך

לקבוע מקצועית אם יש עבירה או אין, הוא יהיה בבעיה. אמחיש את הענין. אם

ניקח את ענין חלקי הגוף האינטימיים, לאדם מסוים קרסול הוא חלק גוף

אינטימי ולאדם אחר, הוא חלק גוף בלתי אינטימי. שפתיים הן חלק גוף

אינטימי או בלתי אינטימי, שד האם כל השד, האם חלק מהשד. מי יקבע מהו

חלק אינטימי?

היו"ר י. מצא; כתוב בסעיף אחד תמונת עירום, או תמונה של

חלקי גוף אינטימיים, של איש או אשה, מר

רוטנברג בדיוק מתייחס לנושא זה.

א. רוטנברג; אני כאיש מקצוע, שיש לו ענין לשמור על החוק,

מסתכל על החוק ושואל את עצמי, מהו חלק גוף

אינטימי? עניין זה אינו ברור. אם הכנסת רוצה שלי יהיה ברור שתצייר מפה

ותסמן על המפה מהו חלק אינטימי, מהו חלק לא אינטימי, וכך אדע בדיוק מה

מותר לי ומה אסור. אחרת אינני יודע ליישם סעיף זה. כיוון שאינני יודד

ליישם מעמידים אותי במצב שבו אינני יודע אם להיות שומר חוק או לא. אם

אני רוצה להיות שומר חוק, אסור לי לחלוטין, לצלם גוף אדם, בכל צורה

שהיא.



שנית, מקצועית אני יכול לומר, שלפעמים מבט עיניים, יכול להיות יותר

מגרה ומפתח ויותר אינטימי משד חשוף. כך שלדעתי לגבי סעיף אחד, כשחוקקו

את חחוק לא חשבו גם על יישומו. הוא בלתי ניתן ליישום. ואני מבין את

הבעיה של פרקליטות המדינה, אם היא תצטרך להגיש תביעה מסוג זה, זה יהיה

מאוד לא נעים להפסיד במשפט. לדעתי אין סיכוי לזכות במשפט, על נושא חלק

גוף אינטימי.

ניקח את הסעיף השני, שלכאורה נראה ברור. נושא קיום יחסי מין. גם ענין

זה אינו ברור עד הסוף, אני שואל מה זה קיום יחסי מין? נשיקה כלולה

בקיום יחסי מין או אינה כלולה? מי שמתמצא בעניין, יודע שיש ספרות עשירה

בנושא זה, המגדירה למעלה מעשרות מצבים של קיום יחסי מין. שוב, הכנסת

רוצה שלא נשתמש בנושא, של קיום יחסי מין, שתגדיר תנוחות. תנוחות כאלה

אסור, תנוחות כאלה מותר, אחרת אינני יודע מה לעשות עם זה.

אתה חושב שהפרסום של 056 עם כל העירומות

בעיתונים זה פרסום שההגיון לא תופס?

א, רוטנברג; מדברים על פרסום חוצות. חברים, אני מנסה

לדבר בצורה עניינית, כאיש מקצוע, שצריך

ליישם חוק. בכל חוק אחר, אם זה חוק מס הכנסה אני יודע לגבי כל סעיף

וסעיף מה מותר מה אסור, וכדי להבהיר את העניין, מביאים דוגמאות. אם

הכנסת רוצה שבעניין זה, מדינת ישראל תקבע כללים מוגדרים, אז שתקבע

כללים מוגדרים כולל מיפוי גוף האדם, כולל סיווג תנוחות כאלה ואחרות, על

זה יהיה דיון, על זה תהיה החלטה ציבורית ואז נדע מותר ואסור. זה לגבי

הצד העקרוני. החוק כרגע, כפי שהוא קיים, אינו מאפשר לקבוע מה מותר ומה

אסור ולכן איננו יכולים ליישם אותו.

היו"ר י. מצא; מתוך רצון להגיע להסכמה, כיצד היית רואה, את

המותר והאסור בתחום הפרסום, כאשר יש שימוש

באשה על מנת לפרסם את המוצר, מה המותר והאסור?

א. רוטנברג; הדרך הנכונה היא לבטל את החוק, ולהגיע

להסכמה רחבה, שעליה גם המפרסמים וגם

הפירסומאים יהיו מוכנים ללכת, הרבה יותר רחוק, ממה שניתן להגיע באמצעות

החוק. אז גם נגיע לפתרונות שיתרמו לאיכות החיים בארץ, לאיכות החינוך

ולהשפעות חיוביות על הדור הצעיר, זו הדרך.

היו"ר י. מצא; בכל זאת בדיון הזה, האם אתה יכול להביע

עמדה, בשורה אחת, של גבולות המותר והאסור על

פי ראות עיניך.

א. רוטנברג; לדעתי אין שום דרך להגדיר גבול של מותר

ואסור, והמחשתי זאת.

אינני רוצה להביך את הנוכחים שכדי להגיע להסכמה מקצועית, אני כמנהל

משרד, אצטרך לשבת ולומר, פוסטר כזה כן וכזה לא, זה דורש הכנה מקצועית

והכנה מקצועית זה בהחלט אומר מיפוי.



היו"ר י. מצא; אתה מתחמק ואינך רוצה להשיב, זה חשוב, לא

כדי לתפוס את עמדותיך, אלא כדי להבין תפיסה

כזו או אחרת.

א. רוטנברג; אינני מנסה להתחמק, אני אומר שלא ניתן, מה

אני יכול לומר, אסור להראות שד או כתף או

פרק יד או קרסול. הרי זה דיבור לא רציני מה שנשמע פה, כדי שאדע מה בסוף

יוצא החוצה, אני צריך לשבת עם חברי הפרסומאים ועם חברי המפרסמים

ולהגיד, חברים, דוגמה אי כן, דוגמה בי כן דוגמה גי לא. זה דבר שהוא

במסגרת, לא הגדרת כללים, אלא הגדרת דוגמאות. אתן לכם דוגמה, בחורה

שרועה על שפת הים כן, בחורה שרועה עם עכוז למעלה לא. זה דורש דיון

ועבודת הכנה מאוד רצינית עם מאות דוגמאות.

היו"ר י. ימצא; תודה רבה לאיגוד המפרסמים, נעמן יוסף.

נ. יוסף; הייתי רוצה להוסיף לדברי עמיתי אריה

רוטנברג. קשה היום, כשמעודדים פרסום לשימוש

בקונדומים, בין כותלי בתי הספר, דבר שהרס סייגים רבים באשר לפרסום. זו

רק הערת אגב.

מה שאני רוצה לומר, שהאיגוד שהישראלי לפרסום, טרח והכין, קודקס, תקנון

עם כללי אתיקה שאריה רוטנברג עמיתי, כראש ועדת האתיקה באיגוד טרה, יחד

עם ועדת האתיקה. הוא קבע גם סייגים רבים לפרסומאים, כיצד לערוך את

הפרסום וכיצד להמנע מאלמנטים פוגעים, בכל מיני תחומים, וגם בתחום שבו

אנחנו דנים. אני בפירוש תומך בדבריו של הרב שפירא שאמר, שהחוק הז ה לא

רק שהוא מיותר הוא גם מזיק, כיוון שיש חוק אנשים מתעלמים ממנו ונגרמות

כל התקלות או רוב התקלות בתחום זה.

היו"ר י. מצא; מר שפירא וחבריו היו מיוזמי החוק.

נ. יוסף; אבל היום הוא אמר שהחוק הזה הוא מזיק. אני

אומר שימוש בגוף האשה זוהי נקודה שלא לצורך,

שאינה רלוונטית, ויש למנוע אותה. חברי באיגוד, נותנים את הדעת על כך,

אבל יחד עם זאת, כאשר יש מוצרים ששיווקם חוקי כמו תחתונים גופיות או

בגדי ים, אינך יכול לממש בפרסום את המוצר, אלא אם כן, הצגת אותו,

בסיטואציה, שבה יש להשתמש בו. אי אפשר למנוע חשיפה של חלק גוף, וציבור

מתורבת יכול בפירוש, להבין, את הצורך של הפירסומאי, להשתמש בנסיבות אלה

כדי להציג את המוצר שהוא אמור לפרסם.

ג. ביני; אינני אוהב את השיטות האלה שלבסוף יחרימו את

החברות האלה, אבל עליכם להבין, לבסוף יהיה

פה בומרנג, לא יהיה חוק ויהיה חוק הטבע. 30% מהציבור במדינה הוא דתי

ועוד 200/0-300/0 מסורתי בסוף לא יקנו מוצרים, של המפרסמים האלה.

קריאה; חבר הכנסת שפירא הוא נגד פרסום הטבע ואתה

אומר חוק הטבע.

היו"ר י. מצא; להערכתי, נושא החוק בדיון זה, צריך להיות

שולי. כי אם מגישים תביעה אין צורך בכל



הדיון, יש לנו במת שאנחנו יכולים לפנות בשאילתא אליה אל שר המשפטים ואל

שר המשטרה ולקבל את כל התשובות ולהתווכח. להערכתי, צריך למצות את הדיון

הזה לעומק מבחינת מערכת היחסים שבינינו - החברה, לבין המפרסמים,

שבידיהם הכלים האלה.

ש. בוחבוט; אבל המפרסמים מסתכנים בהגשת תביעה, שבסופה

ישלמו חמישים שקל לבית המשפט.

היו"ר י. מצא; רבותי בואו נתקדם, רשות הדיבור לאיגוד

המפרסמים, יאיר פלדמן בבקשה.

י. פלדמן; אני רוצה לגעת בענין החוק ולהצביע על עוד

אבסורד. החוק מדבר על חלקי גוף של איש ואשה

אז למיפוי שהזכיר אריה רוטנברג יצטרכו לעשות גם מיפוי של חלקי הגוף של

הגבריים וכל מה שהוזכר כאן יגע גם לגברים. כלומר קרסול או מרפק של שחקן

טניס יהיה חלק גוף אינטימי. נצטרך לעשות מיפוי של החלקים ואין לזה סוף.

מה שאומר שהחוק כפי שאמר אריה רוטנברג הוא כמעט בלתי מציאותי ואנחנו

הצבענו על עובדה זו, גם כשנחקק החוק לפני שנתיים.

קריאה; גבר או אשה בתחתונים זה צנוע או לא צנוע?

לכך מוקדש הדיון, אבל הדיון עוסק גם בחוק.

אגב, החוק במקורו נקרא פרסומי תועבה, ושמו

שונה לפרסום פוגע, כך, שגם המחוקק, לא ראה בזה תועבה, אלא המעיט ועשה

ממנו פוגע.

אני מייצג את ציבור המפרסמים המתפרנסים מן הציבור החילוני וגם מהציבור

החרדי והמסורתי לגווניו השונים. הראיה שאנחנו רואים בו ציבור חשוב

מאוד, הוא שייזמנו לפני שנתיים, מחקר חשיפה למדיה, בציבור החרדי, על

צריכת מדיה בציבור החרדי, ללא חשיפה. בדקנו מה הם הנוהגים של ציבור זה,

כי אנחנו מעריכים שזהו ציבור גדול המונה כ-400 אלף נפש. ח"כ שפירא ציין

גם בהרצאתו בכנסת, וגם היום שהוא יזם דיון איתנו, עם איגוד המפרסמים,

לצורך הליכה בנושא זה, תוך שיתוף והבנה ולאו דווקא ע"י חוק. למפרסמים

ולפרסומאים יש צרכים לגיטימיים של שיווק, צריך להבין שאם מדובר במוצר

כמו תחתונים, או לבוש תחתון אחר, לא יעלה על הדעת שהוא יוצג על

מכונית.

היו"ר י. מצא; חבר הכנסת ביבי שאל אותך שאלה, הוא שאל אותך

האם תחתונים של גבר או אשה ההולכים ערומים

או שהאשה מסתירה את החלק העליון, האם זה צנוע?

עניתי על השאלה, בגד תחתון אינך יכול להציג

על אבטיח או על מכונית, אתה צריך להציג אותו

בשימושו היומיומי. כשם שמכונית מפרסמים כשהיא נוסעת על הכביש ולא בתוך

אבטיח כך גם במקרה הפוך ולא יכול להיות אחרת. איך אדם משתכנע לקנות

מוצר אם אינו רואה אותו בשימוש. גם ח"כ שפירא נמצא בענף והוא יודע כיצד

מוכרים מוצרים.

נקודה אחת לסיום. החוק בצורתו הנוכחית מיותר, הוא גם אינו מופעל, זו

עובדה. השבוע, נקראה פרשת משפטים. איננו בעד חוקים ומשפטים שיקבעו



דברים מוגדרים, אלא בעד הבנת והליכה בגבולות הטעם הטוב. אפשר להגיע

לזה, קיימות מדינות רבות בהן אין בכלל חוקים ויש הגבלה עצמית של כל

תעשיית הפרסום. אפשר להגיע לזה גם כאן.

היו"ר י. מצא; אני מודה לך מאוד ואני מבקש את הגברת שפרה

קרימילובסקי פרסומאית חרדית ממשרד גיתם.

ש. קרימילובסקי; גם פרסומאית דתית וגם אשה, הכל. ובכן אני

קצת מתפלאה על חברי שכל כך מיתממים, על כך

שקשה להגדיר האם הפרסום פוגע או לא. אני חושבת שכל פרסומאי יכול, כאשר

הוא בוחן את המודעה, להבחין באותן דקויות, גם בנושא השפתיים, אם זה

פוגע או לא, מה זה רוצה להביע ואיזה מוצרים המודעות רוצות להעביר. לא

מזמן היה לי קטע של שפתיים, בעקבות המהומה שהיתה עם פפסי והסרת

ההכשרים, לקוח שסייעתי לו לקבל הכשר בד"ץ, חשש, שהדברים יפגעו בו, בקטע

של הפרסום, מכיוון שהוא מפרסם את מוצריו עם שפתיים. אמרתי לו שאני אוכל

לכוון אותו בקלות, אם השפתיים תהיינה "כשרות" או לא כשרות. פניתי לבד"ץ

של העדה החרדית עם תמונת השפתיים והתמונה עברה. זאת אומרת שהציבור

החרדי וגם כל התומכים בחוק והדתיים והנפגעים מהפרסומים איך שנגדיר

אותם, אינם פנטיים כל כך, והם לא יצעקו על דברים שאינם פוגעים. ישנם

גבולות ואפשר לפתור אותם. הבעיה בקטע של היצירתיות. הרבה יותר קל לקחת

אשה, לשים אותה בפוזה מסוימת בוודאי שאז אנחנו מושכים את כל תשומת הלב

לכיוון הפוסטר מדיה. קל יותר לפתור את הבעיה בטלוויזיה במקום הפרסום.

הציבור החרדי לא יגיב. כי הוא אמון לא לראות טלוויזיה. אותו דבר כאשר

מדובר בעיתוני הנשים גם שם איננו מעירים הערות.

קריאה; סליחה, הפרסום של קסטרו פוגע כשהוא בשילוט

חוצות והפרסום של מכבי פוגע?

ש. קלימילובסקי; אענה לך, קסטרו ודאי לא. הקטע של מכבי אני

חושבת שהוא די עדין בגלל שהוא על גבול

הסטייל. אבל תסכים איתי, שיש כאן תמונות אחרות, שאמורות לפגוע.

היו"ר י. מצא; שקלנו להביא תמונות קצת יותר נועזות אך לא

יכולנו להשיגן, סרבו לספק לנו.

ש. קלימילובסקי; הייתה לא מזמן פרסומת של גרביים לנשים

בפוסטר מדיה אני חושבת שזה היה פתרון

קריאטיבי יוצא מן הכלל. במקום על הרגל, הראו את הגרב על היד. בתור

גורבת גרביים אני מוכרחה להגיד שזה יותר ענין מאשר הגרב על הרגל. אני

חושבת שהבעיה שלנו היא בתקשורת ובהסברה, כאשר התקשורת קמה ועושה מהומה,

הציבור החילוני הפירסומאים והמפרסמים מתקשים לקבל את הדברים, אבל אם

היתה הסברה נכונה והתחשבות, היה יותר קל. החוק, אם אכן הוא קיים חייב

להיות הרבה יותר מוגדר. כדי שלמר רוטנברג ולעוד אחרים לא תהיה אפשרות

לומר, אנחנו לא כל כך מבינים, זה לא ברור. לא איכפת לי, אם זה חוק או

לא חוק, אבל ברור שזה צריך להיות בגלל הפגיעה בציבור הדתי שתהיה לו

בעיה ללכת ברחובות תל אביב או לחלוף בכביש גהה או ז'בוטינסקי.

ב. גל; לעניות דעתי אי אפשר להגיע להבנה ולהסכמה לא

משום רצון רע, אלא כי הפערים גדולים ואינם



ניתנים לגישור. אינני אומר זאת בציניות אני אומר זאת בכאב. לפי שיטתו

של הציבור הדתי והחרדי, פרסום זה אינו ראוי להיות מפורסם בחוצות.

עשו טסט לילדים דתיים. הראו להם איש ואשה עומדים זה ליד זו. לאיש הייתה

חסרה רגל. שאלו את הילדים הדתיים, מה חסר לאיש? התשובה הייתה: ילד.

הראו להם בית גדול, בן שמונה קומות, ללא חלונות, שאלו אותם: מה חסר?

התשובה הייתה מזוזה. הילדים הללו צומחים בתרבות שונה לחלוטין ולכן כאשר

הם נתקלים בפרסום מהסוג השנוי במחלוקת הם אינם יכולים להרים את

העיניים. הפגיעה היא פגיעת אמת.

ברור שהמפרסמים מוכרחים להיות אפקטיביים והפיתוי להשתמש בתמונות גדול.

לכן, אולי ניתן היה, להקיף את החוק בטבעת של הבנה שתשתנה בהתאם לאופי

האנשים המאיישים את התפקיד. והתורה שבעל פה תשתנה כל הזמן באופן

דינמי.

אומרים לי שאנחנו אחת המדינות המפוארות

ביותר בעולם מבחינת פרסום.

הציבור הדתי המשתמש בתחבורה הציבורית נמצא

בכל מקום בארץ לא רק בבני ברק, גם בתל אביב.

הציבור הזה נתקל בפרסומת החוצות הזו בכל פינה. עיתון הוא לא חייב

לקנות. השלטים משפיעים עליו ופוגעים בו קשה מאוד. ישנן חברות מדיה

בארץ, המגלות רגישות לעניין, במידה גדולה של אחריות. מה שאני חושב

שישפיע, בסופו של דבר, ויתן גם לנו כלים לעבודה, הוא חוק וכוחות השוק.

רבותי, אני מייצג את המדיה ואת פרסום

החוצות. דברים רבים ששמעתי כאן, הפליאו

אותי. קיים חוק, כאשר חוקקו אותו התכוונו כנראה, שהוא לא יהיה ברור ועל

כן אנחנו יושבים כאן היום וישבנו כבר פעמים רבות. ישבתי מספר פעמים עם

ח"כ שפירא, לדעתי אם החוק לא יהיה, חוק מסביר, מבהיר ומגדיר, כמו חוקים

אחרים, נפגש פה שוב בעוד שנה שנתיים או עשר שנים. החוק יגדיר בפירוש

יהיה משחק השוק סיפור אחר.

אם צריך להשתמש בהגיון לא צריך חוקים. כנראה שצריך חוק שיגדיר את

הפרטים. אבל יש פה דבר נוסף, היו'יר התייחס אליו אגב אורחא, החוק מתייחס

לפרסום חוצות. היתום הקטן הזה, האומלל הקטן הזה המהווה 7% מכלל הפרסום

בארץ. מה לכם כי תלינו עליו. ראיתם את העיתונים היומיים, יש כאן אפליה

כי קל לתקוף את החלש. אני רוצה לומר שהחוק נחקק נגד פרסום חוצות, משום

שלפרסום חוצות, אין את הכוח שיש למדיה הכתובה ובמאמר מוסגר, אותו דבר

היה בכנסת כאשר התייחסו לחוק נגד פרסום מוצרי טבק וסגריות, אז החוק

התייחס לכל צנורות הפרסום, ברגע האחרון הלכו להפכו את הקערה על פיה,

באו אנשי המדיה המודפסת ויצא חוק נכה. קודם התנפלו וחוקקו חוק, קראו לו

חוק נגד פרסומי תועבה ואח"כ קראו לו אחרת, אבל זוהי הנקודה הראשונה

שאני רוצה להתייחס אליה אתם מסיתים את הדיון מהעקרון. אתם מדברים כל

הזמן על אשה, רבותי זה לא רק אשה, זה גבר זה נער זו נערה. אני נמצא

במגע עם כל הגורמים הדתיים והחרדיים והם אינם מדברים על אשה. אשה זה

אחד הפיגולים, אבל גם תמונה של גבר פנים של גבר אסורים לפי דעת האנשים

שאני יושב איתם. החרדים נטורי קרתא, אינני מגזים, יש לי אסמכתאות. האשה

היא אולי, בדירוג ראשון. אתן דוגמה נוספת, הרבי מלובביץ יצא בקריאה בכל

העולם מבואנוס איירס עד תל אביב וושינגטון כל אשה וכל בת מדליקה נרות



שבת. יפה, זה היה גם בארץ, ראו שם אשה עומדת מול שני נרות דולקים ועל

ידח ילדה, חוגים מסויימים פה בארץ, שרפו את השלטים, מדוע? כי לילדה, לא

היו שרוולים עד פרקי הידיים. אנחנו המדיה רק הכלי, אנחנו לא מייצרים את

התוכן וכשאנחנו רוצים לעשות צנזורה אומרים לנו מי שמך, יש חוק, אתה

תגיד לנו לפרסם את הבירה כך או אחרת. אם כן אנחנו איננו הגורם העושה

מדיה.

אני רוצה להראות לכם דבר מעניין. יש פה שלט, זה פיגולים, זו תועבה.

הוועדה למלחמה בסמים במדינת ישראל, משרד ראש הממשלה באמצעות לשכת

הפרסום הממשלתית תכננו את המבצע הזה והנה שלט. החוגים שונים בארץ באו

בתביעה אל העיריות, הממשלה וחברי הכנסת להסיר את השלט הזה, כי הוא שלט

שיסודו בעבירה. דעתי היא, שאי אפשר בלי הגדרת החוק. יש לדעת מה גבולות

המותר והאסור.

אני רוצה לסיים. אנחנו, אנשי המדיה יודעים שיש אנשים ואנחנו קוראים להם

שלומי אמוני ישראל, שכואבים פרסומים מסויימים. אני אישית, נגד פסרסומים

אלה. אבל איננו מוסמך ע"י החוק להיות שומר המוסר, שומר הגרפיקה, שומר

כל מערכת האחרת מפני שיש חוק. אנחנו כואבים את כאבם של האנשים שחורה

להם. ואכן יש פתרון. אני מקבל טלפונים מהרב אורי בלוי מנטורי קרתא הוא

אומר לי ב-12 בלילה ורשבסקי יש בעיה כזו, אני אומר לו ב-6 בבוקר זה לא

יהיה. לכן אני אומר אנחנו רגישים וגמישים אבל, אין תשובה בכל הדיונים

האלה, לשאלה המהותית, מה מותר ומה אסור אם החוק לא יגדיר. זאת אני מודה

לכם על הסבלנות.

ל. זקס; לכאורה נראה היה שאולי, היה מקום למאבק בין

הגישה הדתית, והגישה הפמיניסטית, אבל אין זה

כך, מפני שאנחנו מדברות על מושגים שונים לגמרי. איננו מתייחסות לנושא

המוסר או לנושא התועבה אלא, אנחנו מדברות על השפעת הפרסומת, על דימוי

האשה את עצמה ואת דימוי האשה בעיני החברה כבלתי שווה. מליאת רשות

השידור ב-1993 אימצה נוהל תשדירי שירות ומאוד ברור שם, מה מותר ומה

אסור, וזה האני מאמין שלנו של התנועה הפמיניסטית בישראל. אגיד מהם

הנוהלים הם מגדירים בדיוק, למה אנחנו מתנגדות. הגישה שלנו אולי יותר

רדיקאליות בדברים מסוימים, מאשר הגישה הדתית. אנו מתנגדות להצגת נשים

בסטריאוטיפים שמרניים שמציגים נשים כחסרות אונים,ילדותיות, מעניקות

שירותים בלבד, אנחנו מתנגדות לקידום מוצרים שירותים ורעיונות באמצעות

הצגת נשים כחפצים, הצגת נשים כאוביקט מיני, הצגת חלקי גוף מנותקים מן

הדמות השלימה ובכך גורמים להפחתה בדמות, וכמו כן אנחנו מתנגדות להצגת

אלימות בכלל ובין המינים בפרט. כלומר המושגים שלנו, לגמרי שונים

מהמושגים שנשמעו כאן. הזכירו פה את נושא הפורנוגרפיה, רציתי להזכיר,

שככל שהפורנוגרפיה הקשה נעשית יותר רגילה ויותר מקובלת, זה משפיע גם על

הפרסומות וגם הן נעשות אגרסיביות, סף הגירוי עולה, זה משפיע מאוד על

הפרסומות בכלל. כפי שאמרתי אפשר להגדיר גבולות לדעתנו, גבולות שאנחנו

היינו רוצות לראות. הגשנו מספר פעמים תלונות על שלטי חוצות פוגעים. הם

נפלו, התיקים נסגרו מחוסר ענין לציבור, לא יצא מזה כלום. הגשנו גם

תלונות גם על נושא הצגות הצצה, שעכשו הופך להיות אופנתי. גם לתלונות

אלה לא קרה כלום. התיקים נסגרו. דיברו פה על רגישות וסבל, גם לנו יש

רגישות וגם אנחנו סובלות ובעייתינו יותר חמורה, כי אין לנו בעיה רק עם

שלטי חוצות, אלא גם, עם פרסומות בכלל, כיוון שנשים צופות בטלוויזיה

וקוראות עיתונים חילוניים, ולכן בעייתינו יותר רחבה וחמורה.



ל. לבנת; הדברים שאומרת לסלי נציגת שדולת הנשים כבר

נאמרו, גם במליאת הכנסת וגם בישיבות הוועדה,

אני רוצה לחזור כאן, על כמה עקרונות המנחים אותנו, אבל גם לעשות את

האבחנה בין הטענות והבעיות המתעוררות בכל הנוגע לציבור הדתי והחרדי,

בעיקר בפרסומי חוצות. אם אמר כאן חבר הכנסת שפירא שהמודעה של בירה מכבי

היא בגדר של פרסום אסור או פרסום תועבה אז זה לא מה שאני מתכוונת אליו,

או מה שאנחנו מתכוונות אליו. תמונה זו של גבר ואשה עם בקבוקי בירה

מכבי, אני יכולה רק לשבח את הפרסומים מפני שפרסומות של בירות אחרות היו

תמיד כאילו העולם שייך לגברים וזו הייתה פרסומת שובניסטית ובעייתית

מאוד. לעומת זאת בפרסומת של הבירה עם הגבר והאשה אינני רואה שום רע,

בכוונה אני מביאה דוגמה זו כדי לעשות אבחנה ברורה.

אני נוטה להסכים עם מה שאמר קודם בני גל. יש פערים כה גדולים, בין

התרבויות השונות, שקשה מאוד לגשר על הדברים. אבל נדמה לי, שמה שאני באה

לייצג מבלי להתייחס לבעיות הספציפיות של הציבור החרדי, הוא בעית השימוש

בנשים כאובייקטים מיניים לצורך פרסום טשטוש הגבולות בין פרסום לבין

פורנוגרפיה, אלימות נגד נשים ושימוש בנשים כסטיריאוטיפים או חיזוק

הסטיריאוטיפים של נשים כטפשות, לא שוות, לא חשובות, וכנחותות מגברים

בכל מיני צורות ומדובר בכל צורות הפרסום. זו בעיה שאנחנו רואים אותה

בצורה החמורה ביותר. הקיבוע של הסיטיריאוטיפים הפוגעים בנשים, הוא

אבססורד, כי הרי הנשים הן הצרכניות עיקריות של המוצרים השונים.

החברה כולה, וזה אינטרס של החברה כולה. מנסה להילחם באלימות נגד נשים

תמונה עם מסר של אלימות מעבירה את המסר לחברה כולה. אני בספק אם זה

מוכר יותר, אבל אני בטוחה שזה מעביר מסר לחברה כולה, האינטרס שלנו

כחברה להגן על החברה, וכאן אני פונה לפרסומאים בעניין זה.

יש פרסום פוגע, אני מפרשת את החוק בדיוק כך. אם רוצים ללכת ולהגיד הוא

פוגע בחרדים אני אומרת שהוא פוגע בנשים, שהן למעלה ממחצית הציבור בארץ.

הוא פרסום פוגע, חבר הכנסת בוחבוט, אינני מציעה לאסור על נשים במודעות

פרסומת ולא על נשים וגברים, הגדרתי בפתח דברי בצורה ברורה את הדברים.

בכוונה אני מביאה דוגמאות שאני חושבת שהן מייצגות את הענין. אגב, יש

בעיה גדולה מאוד של פרסום הפוגע בקטינים, של אלימות כלפי קטינים, אני

יכולה להביא דוגמאות.

לפעמים מתוך הרצון להיות יצירתיים, שונים יוצאי דופן ולצוד את עינו של

הקורא, המתבונן או המאזין מתגלגלים לכך, שאולי צריך היה לתת להם רגע

נוסף למחשבה. אולי צריך לפתח מודעות גדולה יותר, בקרב הפירסומאים. דנו

גם בסוגיה זו ונדמה לי ששינוי בחקיקה או הרחבת החקיקה לא תועיל. אינני

מאמינה בזה, אני חושבת שהחוק הקיים ברור דיו. בלאו הכי, כמו שנאמר

קודם, הוא לא נאכף. אינני חושבת ששינוי בחקיקה יגרום לאכיפתו של חוק

חדש יותר. אני חושבת שיש צורך, להגיע להבנה, לאמנה, קראתי ושמעתי שגם

חבר הכנסת שפירא תמך בענין זה ובענין זה אנחנו אולי מתחברים כולנו,

בצורך להגיע להבנה מקסימלית. אני פונה אליכם להביא בחשבון שאנחנו

מדברים כרגע על אינטרס של החברה כולה, ולא של קבוצה כזו או אחרת,

והאינטרס של החברה כולה שאנחנו דרך הפרסומות נחנך ונמסור מסרים

חיוביים.

א. פרידמן; כמו אמרתי, בעבר רוססתי והוצתי, זה היה בשנת

86' כשרק החלו המאבקים על שריפה והצתה של



תחנות אוטובוס, תמונה תמימה למראה. לא הרגשתי שעשיתי משהו רע או לא

תמים וכשהצטלמתי לא הרגשתי שאני עושה מעשה רע. באתי גם להתייחס לנושא

כדוגמנית וגם כאשה. קודם כל כדוגמנית מעולם לא הרגשתי כאילו אני חפץ או

אובייקט מיני שעושים בו שימוש מתועב או לא נאות. אפילו אם היה טמון בו

רמז למיניות, כי מין מוכר, ואי אפשר להתכחש לעובדה, שמין מוכר, אבל אין

גבולות להגדרת המיניות. כי כל תמונה אפילו התמונה ביותר, יכולה להיתפס

אצל הנמען כנושאת מסר מיני.

דוגמנות היא מקצוע שמכבד את בעליו, כמו כל מקצוע אחר. אף פעם לא הרגשתי

חרטה על צילום שעשיתי. דוגמנית יודעת בדרך כלל לקראת מה היא הולכת ולפי

גבולות המותר והאסור שלה היא יכולה להסכים או לסרב להשתתף בצילום. אני

יכולה לשער שמרבית הדוגמניות לא מרגישות רגשות אשם על עבודה שעשו בעבר,

אבל אינני נמצאת כאן בתור דוברת של דוגמניות ואני יכולה להעיד רק בשם

עצמי. אף פעם לא הרגשתי פגועה ומושפלת בעקבות עבודה שעשיתי ואני יכולה

להרחיק לכת ולומר, שגם כאשה וצרכנית היו מעט מקרים שנפגעתי או הרגשתי

נחותה בעקבות פרסומים שראיתי ברחובות.

מטרת הפרסום ברורה מאוד והיא עידוד הצריכה ומכירת המוצר. מסתבר שצילומי

נשים מוכרים, וצריך לזכור כמו שח"כ לימור לבנת אמרה שקהל הצרכנים הגדול

ביותר הוא נשים ועובדה שהן קונות. אני חושבת שאת השיקול אם פרסום פוגע

בנשים או לא צריך להשאיר בידי הצרכניות עצמן. אם הן תמצאנה שפרסום

מסוים פוגע בהן הן תמיד יכולות להחרים את המוצר. אינני יודע עד כמה

המחוקק יכול להתערב ולקבוע מה סביר בעיני נשים ומה לא. אני חוזרת שוב

לנקודה שכבר עלתה היום. הולך וגובר השימוש בגברים בפרסום, ולא שמעתי

שדנים על זה כאן. לפעמים מציגים גברים בפרסום, בצורה יותר פרובוקטיבית

מאשר נשים, ועדיין לא שמעתי שקמה צעקה.

בקשר לציבור החרדי, אני שותפה לדעה שצריך להתחשב בציבור הדתי כאשר

מודבר בפרסום חוצות בלבד. אני יודעת שהיום יש הגבלה על הפצת פרסומים

מסוימים באזורים חרדיים.

בכל מקרה, אני ממשיכה לדגול בשיטה, של חיה ותן לחיות, אני חושבת שיש

גבול, עד כמה מותר למחוקק להטיל צנזורה והגבלות בפרסום, כי אם תוטלנה

עוד הגבלות זה יפגע בחופש הביטוי בכלל, ובחופש הביטוי באומנות בפרט

ואני רואה בפרסום אומנות. אני חושבת שקיים חשש לפגיעה באחד מיסודות

הדמוקרטיה וצריך לקחת גם את זה בחשבון.

היו"ר י. מצא; רבותי נלך לדיון, ראשון הנרשמים חבר הכנסת

רון נחמן, בבקשה.

ר. נחמי! אדוני היו"ר, הנושא רציני, וכפי שנאמר קודם,

ההבדלים בתרבויות גורמים לכך שיש הבדלים

בתפיסה. אנחנו חברי הכנסת, איננו יכולים למצוא לזה פתרון במסגרת החוק.

אם אפשר להגיע להידברות בין המפרסמים לבין הגופים האחרים יכול להיות

שזה יענה על מה שאתה מבקש, אבל חבר הכנסת שפירא, אני חושב שההגזמה

לכיוון השני כפי שהוצג פה, היא לא טובה. הבעיה האמיתית היא איך לגשר על

הדברים.

התמונה שהראתה פה חברת הכנסת לימור לבנת

מאפיינת בדיוק, מהו פרסום פוגע.



ר. נחמן; אני רוצה להתייחס למה שהראתה ח"כ לימור

לבנת. קיימנו פה דיון בנושא של אלימות כלפי

נשים וקטינים, זה הוא היבט רחב של הטיפול. מה הייתה ההצעה לסדר בפגיעה

ברגשות ציבור מסוים.

ל. לבנת; ציבור הנשים הוא גם ציבור, קח זאת בחשבון.

ר. נחמן; אני גר בירושלים ובירושלים הנורמה שונה מאשר

בפריז. הבעיה המעשית היא איך מתמודדים עם כל

הנושא. צריכים להגיע להבנה בדרכי נועם ולא של בדרכי כפייה. אני מציע

שתהיה הידברות, לא במסגרת של הצעת חוק ולא של תיקון החוק אלא, הבנה בין

הגורמים החרדיים, הדתיים וכל הגורמים האחרים המתיימרים להגן על גבר אשה

וילד.

ש. בוחבוט; אני חושב שההצגה טובה מאוד לכלי התקשורת כי

יש חוק ומי שמפריעות לו התמונות האלה בחוצות

העיר יכול להגיש תלונה למשטרה. אנחנו מתפלאים על שמהמשטרה אינה מעמידה

את העבריינים לדין. אם הכנסת חוקקה חוק ויש פרצות בחוק, אני חושב שח"כ

שפירא יכול ליזום תיקון, אבל אני מאמין ששום חוק לא יעזור. אינני

יכולים להפוך את המדינה למדינה סגורה ומסוגרת. מקובל עלי, שאין לפגוע

ברגשות של אנשים. צריך לזכור אדוני היו"ר שיש לנו בעיה במדינה ואני

עובר לנושא של אכיפת חוקים. אם החוק מגיע למשטרה, המשטרה פותחת תיק

והתיק מגיע לבית המשפט והשופט נותן קנס עשרים שלושים שקל, אין לנו לבוא

בתלונות נגד אף אחד וכך לאורך כל הדרך. אדוני היו"ר, רק דוגמה. הגשנו

תביעה נגד אדם שבנה בניה בלתי חוקית, התביעה הגיעה לבית המשפט, האדם

קיבל קנס של חמישים שקל והוא חייב לקבל רישיון תוך שלוש שנים. זאת

התשובה מדוע אנחנו נמצאים כל הזמן במצוקה תחוקתית וחוקתית.

חברת הכנסת לימור לבנת, פשוט לא הבנתי מדוע הצגת את כל התמונות, האם

אתן רוצות להגיש הצעה שנשים לא תוכלנה לככב בפרסומות.

ל. לבנת; נראה לי שכל האחרים סביב השולחן הבינו היטב.

אני מוכנה להבהיר, אמרתי זאת בצורה מפורשת

וברורה, אין לנו בעיה עם נשים בפרסומות, יש לנו בעיה עם השימוש בנשים

בפרסומות, בצורה פוגעת.

היו"ר י. מצא; לא זה הנושא. איש לא תציע להגיש תביעה נגד

נשים שמציגות.

ל. לבנת; הבעיה לא עם היא מסכימה, הבעיה היא של המסר.

המחויבות שלנו לא להעביר מסרים שיש בהם

פגיעה חברתית. מצד אחד מחוקקי חוקים נגד אלימות כלפי נשים, ומצד שני

באופן סמוי מעבירים מסרים אלימים, זה חסר כל היגיון. על זה אני מדברת.

ש. בוחבוט; אני מציע לסכם את הדיון בקיום מפגשים בין

החרדים לפרסומאים על מנת להגיע להסכמה שלא

תפגע בשני הצדדים.

א. פרנקל; גם אני פרסומאי חרדי. דברו פה הרבה על

תמונות אני חושב שעלינו רף ועברנו כבר מזמן



את נושא הראית ומשתמשים גם במלים ואני רוצה לחלק את פרסום החוצות,

מפני שאינני יכול לקרוא את זה. לנהגים המשתוללים בכביש יש ראש

קטן. אני לומר לכם הפרסום הזה היה בפריסה ארצית וזה היה בתקופת חנוכה,

הלכתי עם בני הקטן, בן השש, והוא כבר יודע לקרוא והוא אומר מה הוא מחדש

פה, אני ראיתי בסידור שהאות הזו קטנה ולא גדולה.

פירוש הדבר שאם אנחנו עוברים למלים בצורה כזו, הרחוב ייסגר בפני הציבור

הדתי והחרדי ויאמרו לציבור הדתי והחרדי.- לך מותר להסתובב ברחוב בורלא,

ברחוב רבי עקיבא, וברחוב חזון איש וזהו. יש פה תחום מושב לציבור הדתי.

אני חושב שדווקא אנחנו הפרסומאים כאשר אנחנו משרתים גם אוכלוסיה

חילונית ורוצים להכניס מוצרים, לאו דווקא דתיים, לציבור החילוני, אנחנו

צריכים לגלות מידה של אחריות. אני מאמין שניתן להגיע לידי הבנה משותפת

כדי שהאחד לא יפגע בשני.

היו"ר י. מצא; תודה רבה. גברת וייסמן, ממשרד המשפטים האם

את רוצה להוסיף?

היות ואמרתי שאנחנו צינורות הפרסום, אנחנו

הכלי ואת התוכן אנחנו מקבלים מפרסומאים

וממפרסמים. אנחנו נברך על כל אמנה שתתקיים בין הפרסומאים ובין המפרסמים

וניישם אותה.

א. שפירא; גברת וייסמן, ב-28 בנובמבר, חי בכסלו, עו"ד

פרץ כתב מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בשם הסיעה

שלנו, יהדות התורה. עד היום לא קיבלנו תשובה. אולי משום שמר חריש הלך,

ובא יועץ משפטי חדש וזה נפל בין הכסאות. אני מבקש תשובה.

רבותי, אני אישית רואה את המשתתפים, ויש לי דעה טובה מאוד על המשתתפים,

ואני חושב שבכל דבר שאינו קשור בבעיה של הציבור שלנו הייתי מסתדר עם כל

אחד שיושב כאן. אני חושב שבישיבות שישבנו, יזמתי זאת, התרשמתי מאוד ממר

ורשבסקי אבל שמעתי את ידידי, אריה רוטנברג, אומר, שלפעמים עיניים של

אשה יכולות להיות יותר חמורות מגוף עירום או חלקי גוף. אם אתה באמת

חושב כך, אינני חושב, שיש אפשרות לנהל משא ומתן. אינני חושב שתמצא

מישהו מהחרדים והדתיים, והם אינם מטורפים, שיבוא מישהו, יראה תמונה של

אשה, ויגיד שעיניה מזיקות. אנחנו מדברים בעיקר על אותם חלקים שכולם

יודעים, שאצל הנוער זה הרס.

אני אומר, שאתם צריכים להחליט, אם אתם צריכים תיקון לחוק או אתם רוצים,

בכנות, שתהיה בינינו שפה משותפת, ולשתף גם את חברת הכנסת לימור לבנת

ואת אלה המייצגים את האשה ולהגיע לקונצנזוס על דברים המתקבלים על הדעת.

אני מצפה שתהיו גלויי לב ותגידו פה, ונדע איך לנהוג.

היו"ר י. מצא; לפני דברי סיכום של מר רוטנברג אני רוצה

משפט אחד ושתתייחס אליו. כולם דברו כמעט

באותה רוח, חשוב לנו להגיע לאמנה ושאתם תהיו מוביליה...

א. רוטנברג; הענף רוצה להגיע להבנה ולהסכמה ברוח טובה,

עם כל הנוכחים. נציגי איגוד המפרסמים וגם

נציגי איגוד הפירסומאים אמרו זאת בצורה ברורה ביותר. איגוד המפרסמים

והאיגוד הישראלי לפרסום הגיעו להסכמה להקים גוף משותף שיקח על עצמו את



הנושא הזה. הכוונה לנסות להגיע למה שהגדרנו כאמנה, אם כי הדרך איטית

ומסובכת. אי אפשר לשבת מחר בבוקר ולכתוב מה מותר ומה אסור. נזמין את כל

מי שנפגע כתוצאה מהפרסומים לפנות אלינו, נדון בכל נושא לגופו, ההערכה

היא, שתוך כדי ליבון פוסטרים ומודעות יתחיל להיווצר סטנדרט שניתן יהיה

להגדירו, בשלבים ראשונים, בצורה מאוד כוללנית, ולאחר מכן גם בהגדרות

יותר קונקרטיות. ואנחנו מודיעים היום, שני האיגודים, שתקום ועדה כזאת.

יתכן שיהיו גורמים נוספים שירצו להצטרף לוועדה, אם כי אני חושב שאסור

לסרבל אותה בגופים רבים, היא צריכה להיות אופרטיבית וצריכה להיות ועדה,

המסוגלת לקבל החלטות, ולצאת בהנחיות. הכוונה היא שוועדה כזו תקבל

תלונה, היא צריכה להיות מסוגלת לבוא ולומר, זה פרסום פוגע.

אני מברך על הפעילות המשותפת. עם זה, אל

תמתינו להגשת תלונות. מספיק להתחיל לקיים

דיונים ולזמן אליכם.

א, רוטנברג; בקרוב תתקיים פגישה משותפת של ההנהלה החדשה

של איגוד המפרסמים עם הנהלת האיגוד הישראלי

לפרסום. יש לנו כמה נושאים בתחום האתיקה שאנחנו עומדים לטפל בהם. ברגע

שתורכב הוועדה המשותפת, אני מניח שזה יהיה בקרוב, נתחיל לפעול בעניין,

בצורה אופרטיבית.

עזרן; רבותי, אני חושב שבתחום הפרסום, יש שני

מישורים, יש מישור הפירסומאי והוא אינו נושא

את שמו לשווא למשל כאשר נותנים אינפורמציה על כל המרכיבים והנתונים של

כלי רכב. אבל יש תחום והוא דומני הדומיננטי היום, בענף הפרסום, שזה

אינו נכון. זה אינו פרסום. זו מערכת שיווק אגריסיבית, זולה, שפונה

ליצרים השפלים ביותר של האדם, לגרות אותו כדי לקנות.

רבותי, יש גבול כמה אפשר להיות אגריסיבי בשיווק אל תקראו לזה פרסום, זה

אינו פרסום.

היו"ר י. מצא; מלה אחרונה לחבר הכנסת שפירא ואנחנו הולכים

לסיים עם אותו סיכום ונברך על האמנה והמפגש

בין הפרסומאים למפרסמים אנחנו בשלב מסוים, נרצה להיות שותפים, כי כפי

שאמרתי, לא החוק הוא זה שצריך לעמוד מולכם.

א. שפירא; אני רוצה להגיד לכם, כאשר הבאתי את החוק, מי

שהצטרפה והצביעה בעד החוק הייתה גברת שולמית

אלוני. אני הייתי אז יו"ר ועדת הכספים של הכנסת והיא אמרה לי, דע לך

אני רואה פה את העניין של האשה והפמיניסטית ולא את העניין הדתי ואני

הולכת איתך על החוק. אני מבקש מהוועדה, שהציע אריה רוטנברג, לצרף את

גברת קרימולובסקי ואת בני גל, שני אנשים המבינים גם את מעמד האשה וגם

מה פוגע בציבור הדתי.

היו"ר י. מצא; תודה רבה, אני ממליץ בפניכם להיענות למשאלה

הזאת, כדי שוועדה כזאת, תקיף את כל תפיסות

העולם בנושא. תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעת 00; 15