הכנסת השלוש עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 248

מישיבת ועדת הכלכלה

שהתקיימה ביום ב' כ"א בסיוון התשנ"ה, 19.6.1995, בשעה 12:30

חברי הוועדה: היו"ר ג' פת

מ' בר-אל, מנהל אגף כללי בהתאחדות התעשיינים

י' ישראלי, מנהל "הטחנות הגדולות", חיפה

א' קצוריו, מנהל טחנות קמח "קצורין", תל אביב

א' רצמן, מנהלת טחנות "ישראליות", תל אביב

ב' תורג'מן, מנהל טחנת "שטיבל", חיפה

ג' גרינביים, מנהל טחנות נתניה ואשדוד

אי גרינשטייו, מנהל טחנת קמח, ירושלים

יי לוי, מנהל מינהל המזון, משרד המסחר

והתעשייה

ס' משה, מזכ"ל הסתדרות עובדי המזון, ההסתדרות

הכללית

יי גולדרט, ההסתדרות הכללית

לי ליכט, סגן מנהל מינהל המזון, משרד המסחר

והתעשייה

י' באמבר, נציג האוצר

ל. ורון

חבר המתרגמים בע"מ

שביתת עובדי תחנות הקמח



שביתת עובדי תחנות הקמח

אנחנו בישיבה שדנה בנושא שביתת עובדי תחנות

הקמח. אומנם יש איזו שהיא רגיעה, והיתה שביתה

לזמן מוגבל.

אני מבקש לקבל אינפורמציה על הנעשה, מה קורה, מה עושים בינתיים, איך

פועלים כך שהענף הזה לא יושבת ויגרום לחסר בקמחים, ובכל מה שמשתמע

ממנו.

י' לוי; אני מניח שהסיבה המיידית לישיבה כאן, היתה

השביתה שדיברת עליה. אכן, אמרת רגיעה, אבל נדמה

לי שהתמונה לא כ"כ ורודה, מכיוון שבסך הכל היה פה אקט של בוררות ודחייה

לשבוע, ונדמה לי שבעצם המועד שנקבע לדיונים נוספים זה יום חמישי הקרוב.

ובסך הכל מצפים ששני הצדדים בתקופה הזאת אכן יגיעו לאיזה שהוא הסדר.

מדובר בעצם על סכסוך עבודה. הפערים אינם גדולים, ולהפתעתי הענף

והעובדים לא מצליחים אף פעם להתכנס. אנחנו עברנו תהליכים כאלה בעבר,

וגם בפערים יותר גדולים, בסוף הדברים הסתדרו.

אני מניח שכל אחד מהצדדים יגיד את העמדה שלו, ולדברים יש משקעים, מרקע

של שנים עברו, מתקופת הליברליזציה.

היו"ר ג' פת; הכנסת לא יכולה להיכנס לנושאים של הסכמי שכר.

אבל אני חושב שהבעיה היא לא הסכמי שכר. הבעיה

היא מצבו של הענף. התערבתי לפני מספר חודשים ועודדתי מאוד את הקמת

הוועדה בראשותו של שמוליק בן טובים, אני חושב שזו בחירה טובה.

ענף שיש בו 100% או קרוב ל- 100% , לא יכול לשלם שכר הוגן. התחרות היא

תחרות לא בריאה, ביחוד בענף כמו הענף הזה שיש עליו מגבלות לגבי חיטה

אמריקנית, בכירי החיטה האמריקנית, עלות ההובלה האמריקנית, שחלק גדול

אנחנו חייבים לייבא באמצעות ספנות אמריקנית. יש גם מגבלה נוספת, שהענף

חייב לפגוש חיטה תוצרת הארץ, אם היא טובה או לא טובה, אם היא בעייתית

או לא בעייתית. יש הבדלים בין חיטה אירופאית לחיטה אמריקנית. אז צריך

לבדוק את העניין הזה כולו.

לכן, הייתי רוצה לשמוע את ההתייחסות שלכם לנושאים הללו גם כן. אני

דיברתי עם שר המסחר והתעשייה, והוא סיפר לי על עניין הוועדה. שמואל בן

טובים רצה-להיות כאן, אבל הוועדה עוד לא התחילה בעבודה.

אני מבין שהבעיה הקיימת עכשיו, היא בעיית סכסוך עבודה. בעיית ההרחבה

היא בעיה יותר רחבה, שאני חושב שאת הבעיה הזו צריך לפתור, כולל בעיית

הרגע.

מ' סבן; אנחנו תמיד מנהלים משא ומתן על הסכם עבודה

לשנתיים. בשנה שעברה סיכמנו על הסכם עבודה

לשנה, בהבטחה שנקבל אותם אחוזים בפרוייקט ב-5/96. השכר שלנו נשחק בין

10% ל- 12% . וזה שכר של עובדי מזון. אני לא אומר שהוא נמוך, אבל צריך

שיהיה שכר הוגן. א"א להמשיך ולשחוק את השכר. יש תוספת בחשמל, משלמים.

במים, משלמים. רק על שכר עבודה על הטחנות יפלו או יעמדו?



לכן, אנחנו נתנו הזדמנות למעסיקים, מאפריל עד לפני שבועיים, שיתנו

תוספות. הזהרנו אותם, מינינו את הממונה על המשרד לפשר ביננו. אנחנו לא

רצינו להשבית את הטחנות לקראת שבועות, אח"כ נכנסנו לשביתה.

ח"כ ע' פרץ התערב. וסיכמנו שאנחנו נדחה את השביתה הזאת.

הבוקר ישבנו, עם אותם הפערים. אנחנו דרשנו 10% תוספת שכר, ו- 1.5% תוספת

לוותק לכל שנת עבודה. הוותק הזה אצלנו זה 1.20/0 ממוצע, אנחנו רוצים

שיהיה 1.50/0 במקום 1.20/0, מאחר שיש שחיקה כלכלית תוספת. הם מבחינתם

מוכנים לתת רק 30/0, לעובד ששכרו 2,000 שקל, זה 60 שקל. זה שקל ליום.

לכן, אנחנו מתביישים לקבל את זה.

לכן אמרנו שאם המשא ומתן לא יתקבל, איום השביתה מרחף לקראת יום חמישי.

וטוב שיו"ר הוועדה זימן אותנו. אנחנו מכבדים את יו"ר ועדת הכלכלה, אתה

מוכר כאיש התעשייה. אנחנו מקווים לצאת מכאו בסוף הישיבה, שהתעשיינים

יזוזו קצת מעמדתם.

מ' ברל; אני חושב שההגדרה שלך היתה נכונה. השביתה זה

סימפטום של מחלה. הענף הזה חולה. ואני מניח שגם

יוסי וגם אברהם, יתנו את המגוון הגדול של המחלות שאנחנו חיים בהם.

אבל אני רוצה לציין את המקור. והמקור הוא החלטת ממשלה. ב-4.5.1990,

כחלק מתהליך הליברליזיציה בענף, היתה החלטה, בסעיף 4, יש מספר תזכירים

המפרטים את כל הבעיות שאנחנו מתחבטים בהן. אבל המקור הוא אותה החלטה

במאי 1990, סיכום דיון בעניין הליברליזציה ביבוא חיטה, כאשר גם משרד

האוצר, וגם משרד התעשייה, וגם נציגי הטחנות בסעיף 4, מבקשות קרן לסגירת

טחנות. האוצר הודיע כי הנושא יבדק במגמה חיובית.

בהמשך לזה, היו מכתבים משרי התעשייה, החל מהשר לשעבר מ' ניסים, וגם מ'

חריש, שאכן הקרן הזאת תקום, כי זה המקור לכל הבעיות. זה עודף כושר

יצוא, שאנחנו מעריכים אותו ב-1000/0. בעודף כושר כזה ענף לא יכול

להתקיים.

המשמעות להיום, וזו הערכה, אבל אני חושב די מבוססת, היא שעודף כושר

היצור גורם לנו נזק שנתי של 40 מיליון שקל לשנה.

ההערכה שלנו מבוססת רק על הפרש הפערים, בין המחיר המומלץ על ידי

הממשלה, לבין המחיר שאנחנו גובים בשוק, זה בערך 100/0 הנחה בממוצע, ויהיו

טחנות שנותנות יותר.

המשמעות היא, שאנחנו היום מפסידים כ-40 מיליון שקל לשנה, ועל רקע זה

באה ההסתדרות ומבקשת תוספת שכר לעובדים. ואם אני אתרגם את זה בצורה

מאוד מאוד גסה, כל אחוז זה מיליון שקל. ולא מרווח, מהפסד שאנחנו

קיימים. אם התחרות תמשיך, יכול להיות שזה יהפוך לדולרים.

ולכן, התגובה שלנו לפנייה הראשונית שלהם, היא תנו לנו לארגן את הבעיות

שלנו עם הממשלה. דחו את התביעות שלכם לשנה, ואנחנו בעוד שנה נכנס, ואם

נוכל נפצה אתכם על כל ההפסדים, או על כל הדרישות שלכם.



ההסתדרות בשנה שעברה לא היתה מוכנה להיכנס לזה. התפשרנו על שלב ביניים,

על 6.5% תוספת שכר, זה מעבר למדדים ולתופסת היוקר שהמערכת נותנת

אוטומטית.

השנה פנתה אלינו שוב ההסתדרות, וביקשה פעם נוספת תוספת של 10%. אמרנו

להם שגם על רקע העבר, וגם על הרקע של היום, דווקא על הבשורה ששמענו,

שמוקמת ועדה מייעצת, היא תייעץ על ההקמה הזאת, עוד לא קמה ועדה שתטפל

בנושא סגירת הטחנות. הצענו שידחו את הדרישות שלהם לעוד כמת חודשים,

נראה מה יקרה, אז- נוכל להיות יותר אמינים, ויותר לארג'ים. ההסתדרות לא

היתה מוכנה.

באיזה שהוא שלב שבו נפרדנו, הודיעו על שביתה, לחץ ציבורי ולחץ פנימי

הביא אותנו להציע להם תוספת של 3%. וזה רק אחרי שפרצה השביתה, אחרי

שראינו שאין דרך אחרת, והיינו מוכרחים להתגמד. הפירוש של 3% זה עוד

שלושה מיליון שקל הפסד מצטבר שנתי. כרגע גם ה-3% האלה לא מספיקים,

וההסתדרות רוצה יותר, ואנחנו לא יכולים.

אני הייתי מציע שגם יוסי, שהוא איש טחנות, וגם אברהם יסבירו מהיבט

שלהם, איך הם רואים את המצב.

י' ישראלי; אנחנו עובדים על הקרן לסגירת תחנות, עוד לפני

שהתחילה הליברליזציה בענף. מתוך הכרת הענף

מבפנים, ידענו שזה למעשה הפתרון היחידי, שיכול להביא את הענף הזה

במדינה למצב של תחרות הוגנת, שתביא לשוק חופשי. והבנו שהתהליכים שנעשו

בדרך הם התהליכים ההתחלתיים. קוראים לזה ליברליזציה, אבל זה תהליך,

ובמשך הזמן הנושא יפתח ויהיה שוק חופשי, כשהתעשייה הזאת תעבוד עם תנאי

תעשייה רגילים נורמלים, כפי שמקובל בכל תעשייה אחרת.

במילים אחרות, חופש מוחלט ביבוא חומר הגלם, מצד אחד. חופש מוחלט בנושא

המחירים, מצד שני. כשאני גורם לתחרות הוגנת, יש עודף כושר יצור מסויים

שהוא הגיוני, לא רק במסגרת הזאת של ה-1000/0. מישהו אחר אומר 1100/0, קבוצה

משלי 900/0.

בסופו של דבר, למרות שקיבלנו דברים כתובים, לא קרה כלום. הענף במשך

ארבע או חמש שנים, מתחיל מצד אחד בפיקוח מחירים, שקוראים לו דרקוניים,

מצד שני, מאלצים אותנו לקנות כל דבר שהוא בעצם יקר, ויש לזה תוצאה אחת.

היו"ר ג' פת; אני מאוד התקוממתי נגד זה. אבל התברר לי שזה לא

שממשלת ישראל בחרה בדרך הזו. אנחנו מקבלים את

הסיוע הכלכלי מארצות הברית, מיליארד ומאתיים מיליון דולר, הם מחייבים

אותנו בכך.

אני הבאתי בפני שר המסחר האמריקני בקשה שלא יחייבו אותנו מעובדים

בעיריות האמריקניות. בתקופתי, ההבדל בין ההובלה באוניות האמריקניות,

להובלה אחרת, היתה פי ארבעה או פי חמישה.

הגוי הזה בינתיים נפל מהסוס שלו, נהרג. אבל הוא הלך עם זה לנשיא רייגן.

אז קיבלנו 800 מיליון דולר, לא מיליארד מאתיים מיליון, ורגיין אמר לי,

תיקחו בחשבון שאתם מקבלים מאיתנו 770 מיליון. ומכיוון שהתומכים הגדולים



ביותר של רייגן, עוד בתקופתו שהיה מושל קליפורניה, היו איגודי הספנות,

ראיתי שהמצב הזה גמור. כך שאל נשלה את עצמנו. הסיוע הכלכלי מותנה

בקנייה.

יורם, כמה אנחנו קונים היום גרעינים?

י' לוי; כשלושה מיליון.

היו"ר ג' פת;כשאני רציתי לקנות אז שעורה בקנדה, עשינו כל

מיני טריקים וקנינו שעורה בקנדה, כי היה הפרש

גדול במחיר. כשקנינו אפילו תירס מדרום אפריקה, תמיד היינו צריכים

להתפתל בנושא הזה. כך שלדעתי המחוייבות הזו לא תשונה. יכול להיות

שהסיוע לא ישונה. גרעינים אחרים, אנחנו קונים במקומות אחרים.

ממשלת ישראל לא עשתה את זה משום שהתחשק לה.

י' ישראלי; את מה שאתה אומר אנחנו כמובן יודעים, זה מעניין

שאתה יודע.

מה שנוגע לקרן סגירת הטחנות, למרות שניתנה לנו בנושא הזה כמעט הבטחה,

אפילו לפי מה שכתוב על ידי מסמך ממשלתי, למעשה עד עכשיו לא קרה כלום,

פרט לזה שהוקמה ועדה, התבשרנו על הנושא הזה לפני כשבועיים.

על פי מה שאנחנו יכולים להעריך, לפי קצב העבודה, גברת לאה ליכטצ'יה,

אחת מחברות הוועדה, עד היום אפילו לא קיבלה רמז של זימון לישיבה אחת או

שתיים. אנחנו כמובן באמצעים של התאחדות התעשיינים, ניסינו להמריץ את

הנושא.

יש לנו הרושם שיקח הרבה זמן עד שהוועדה הזאת תתכנס פעם ראשונה. ואחרי

שתתכנס פעם ראשונה, מי יודע כמה זמן יעבור עד שהם ילמדו את הנושא,

ויחליטו. זה סיפור ארוך. מבחינתינו כל חודש שעובר, זה הפסד של מיליון.

זה בנושא הוועדה.

אנחנו מעלים את הנושא הזה פה, למרות שאנחנו יודעים שהכנסת לא מעורבת

בביצוע היום-יומי, כיוון שלנושא של דחיפת נושא, והמרצת נושא, אני חושב

שזו כתובת נכונה. זה בנושא הוועדה.

הנושא השני זה הנושא של הפיקוח על המחירים.

בזמנו, כשהוחלט שיוצאים לליברליזציה, ומגדירים אותה בשני גבולות, מצד

אחד, ההגבלה של היבוא, מצד שני הגבלת מחירי הקמח, גם קבענו כללים. על

פי מה מחשב הממונה על המחירים, כל פעם מחדש את מחירי הקמח. באופן זהיר

סוכם לפי מה שיש בדו"ח סוהרי.

יצא כך שהממונה על המחירים הקודם החליט בצורה חד צדדית, שהההנחות

שהטחנות נותנות ללקוחות, הן נחשבות כהכנסה לטחנות. למרות שאנחנו הקמנו

הרבה שאגות וצעקות וטענות, והלכנו כמעט לכל מי שאפשר ללכת.

במילים אחרות, אם טחנת קמח ממוצעת נותנת במשך השנה הנחות שמגיע לסכום

שלושה מיליון שקל, שלושת המיליונים האלה לטחנה נחשבים כהכנסה כספית, לא

כהוצאה. כשמעבירים את הנתון הזה לתמיכה שעל פיה מחשבים כל פעם את



המחיר, אז מראש כבר יוצא שהמחיר שחממשלה קובעת, לא רק שהוא מחיר שלא

משאיר רווחיות, אלא הוא מחיר שמחייב את זה מראש. תוסיף לזה את התחרות

הבלתי נורמלית, אז למעשה בלי לראות מספרים זה כבר מסביר את הכל.

המצב הזה כרגע נמשך מאז שנת 1990-91 כל שנה מחדש. ההנחות האלה נחשבות

לנו כהכנסות, בהצטברות שנתית אנחנו מגיעים לעשרות מיליוני שקלים.

הממונה על המחירים, היא צביה גורן. דבר ראשון שהסברנו לה, זה הנושא

הזה. והיא לפחות הבטיחה לנו להקדים את הנושא. היא אמרה שאכן את הדבר

הזה צריך לשנות, קיבלנו את ההודעה הזאת לפני שפרצה השביתה.

אחרי זה התברר שהרוחות נרגעו, אז הובטח לנו שאכן היא תיקח את זה בחשבון

לתקן את המצב, אבל לא כמו שאנחנו הבנו שזה יהיה רטרואקטיבית, אלא בשנת

95', כי בשנת 95' עוד לא קיבלנו את המאזנים. מה שאנחנו מבינים, ששוב

יהיה סיפור ותחלוף עוד חצי שנה עד שהדבר הזה בכלל יתפוס אצבעות.

כל פעם מחדש אנחנו מכריחים אותה לעמוד מול מנגנון ממשלתי, שהגלגלים שלו

מסתובבים, ואנחנו בתוך הגלגלים האלה מסתובבים. זה המצב באופן הכי ריאלי

שאני יכול לתאר.

מרבית מנהלי טחנות הקמח הם אנשים שעובדים בעצמם בעבודה פיסית, ולא

במפעל. חברי שיושב פה ממול, נולד לתוך טחנות הקמח, והוא בעל הטחנה,

והוא עושה עבודה פיסית לצד הפועלים שלו. כלומר, הוא האחרון שהיה רוצה

לראות את הפועלים מקופחים. הפועלים בטחנה שלו, הם למעשה שותפים. אבל

כרגע נוצר מצב שהוא נאלץ לספוג הפסדים.

פשוט נוצר מצב שאין לענף הזה מאיפה להעלות את השכר. זה נכון מה שאמרת

לגבי הוצאות השוואה, אתה אומר ארנונה, חשמל, אלה בעיות נוספות. אם לא

ישלמו את התוספות לחשמל, אז הטחנה תיסגר.

אם לפחות היינו רואים איזו שהיא אפשרות של פתרון, אם היינו שומעים גם

מצד הממשלה, שאת הבעיות האלה והאלה הולכים לפתור תוך פרק זמן מסויים,

ילחצו במקומות הנכונים על מנת להביא לפתרון גם בנושא המחירים, וגם

בנושא של הוועדה הזאת של הקרן, אז לפחות אנחנו נעשה לעצמנו את החשבון

ונראה במה אנחנו יכולים ללכת לקראת העובדים. כרגע מה שאנחנו יודעים,

שאנחנו בקושי רב יכולים להבטיח את ה-3%. גם על זה היו ויכוחים אין

סופיים, בתוך ההחלטות האלה.
:
אני לא שוכח את הפגישה עם השר ספיר, שביקש שכל

בעלי הטחנות יבואו אליו. הגענו לפגישה, והוא

אמר משפט קטן אחד-. אומר, מ-18.2.62, אתם תרכשו מאיתנו חיטה. עד אז טחנו

עבור הממשלה, הממשלה מכרה את הקמח. רק בשכר עבדנו. אתם תהפכו לסוחרים.

אני אמכור לכם חיטה, תמכרו את הקמח, ונחלק את העבודה בין כולם. כולם

יעבדו, אבל אני יוצא מהמסחר.

אז זה היה ממש מהפכה. זה היה הלם.

אני שאלתי אני אשאל שאלה, למה ה- 18.2? הוא ענה לי מפני שב-18.2 יום

הולדת של הנכדה שלי, וזה יום טוב. כל יום הוא יום טוב למעשה. זו היתה

התשובה של השר ספיר.



המקצוע הזה הוא מקצוע מאוד שמרני, בארץ ובכל העולם. יש דרך מסויימת

שעובדים בה, יש שיטה מוכרת שטוחנים בה, ועוסקים במסחר שבה, וזה זהה

כמעט בכל מקום. יש קלאסיקה מסויימת.

התרגלנו לשיטה החדשה הזו של לקנות. עברה תקופה מסויימת, ואז יהיו

הקצבות, כל אחד טחן את חלקו. אם היה עודף יצור הקטינו. שלא יהיה השוק

מוצף, ושגם לא יחסר ושגם הקציבו 10% מעל הצריכה לפי סטטיסטיקות.

ואז הגיעה התקופה של השר א' שרון, שאמר שהוא רוצה ליברליזציה. נתן את

הפקודה שלו, והדברים התגלגלו בערך שנה שנתיים, עד שהתבצעה הליברליזציה.

אבל הוא זרק את האבן לבור. ליברליזציה שתהיה. כלומר הממשלה תצא בכלל

מהעסק הזה.

כשראו שמגיעה שעת האפס, התחילו הדיונים. בין הדיונים ראינו שכל הזמן כל

אחת מהטחנות טוחנת את חלקה, ניחא. ולא תהיה הצפה של קמח, הבעיה היא

בטחנות שכולם מייצרים את אותו המוצר. זה לא שנגר טוב יעשה שולחן יפה,

והשני יעשה שולחן אחר. זה ימצא קונים לשולחן שלו, וזה ימצא קונים

לשולחן אחר. אנחנו כולנו מייצרים את אותו הקמח, מאותה החיטה. מה שאני

כן יכול לעשות, זה לרכוש את הקונה, השירות בפנים, והחיוך בפנים, והטיפ

בפנים, והכל בפנים. אבל זה עוד לא מספיק לו.

הקונה שואל, למה אני אקנה אצלך, ולא אצלו? אותו הקמח יש לכם. זה אותו

שירות, אותו חיוך, ואותו הכל. תן לי יותר בזול. מזה חששנו בשעתו,

שהתחרות תהיה לא על טיב, ולא על שירות, אלא על מחיר. מפני שהשירות

ייכלל במחיר.

והנה הגענו למצב, שהתחרות שולטת בכיפה. התחרות הזאת השתרשה בטחנות,

שתעשה כל מה שאפשר לעשות בטחנה בשביל לקבל קמח, לצאת עם מחיר יותר טוב

מאשר הקולגה שלך.

ויש בארץ עוד בעיה, שהיא הבעיה החשובה ביותר בעניין הזה, שאני מכנה

אותה מחסום המרחק. טחנה אחת בנויה מול טחנה שנייה. בארצות אחרות יש

מחסום מרחק. כדאי לשלוח קמח עד יום נסיעה שבאותו יום תחזור המשאית. לא

כדאי אם היא תיסע יומיים ותחזור. אני הגזמתי בכוונה. לשלוח קמח, אפשר

לשלוח עד שלוש ארבע שעות נסיעה של מיכלית. יותר מזה לא כדאי כבר. זה

נקרא בשפה שלנו, מחסום מרחק. לא קיים מחסום מרחק בארץ.

כך שאין לי שום הגנה אובייקטיבית למצבי, לטיב שלי, וללקוחות שלי. מפני

שגם אם אני אסע לת"א, חיפאי יכול לחדור אלי בקלות. אין מחסום מרחק. ככה

שאנחנו נמצאים כולנו בלי שום הגנה מינימלית שיכולה להיות לשוק של

הלקוחות שלנו, הכל פרוץ. מה שהיום שומר אותי בשוק, זה המחיר היותר זול

שאני נותן לחברים. זה הנשק היחידי שנמצא בידי. ואוי לנשק הזה.

אם בטחנות יודעים שההנחה מתבטאת באיקס אבל לא יותר מהאיקס, איפה הקרקע?

עד איפה זה יגיע? אס המצב כיום היה לפחות סטטי, עוד לפני שנה סטטי. הוא

מתקדם מחודש לחודש, ומשנה לשנה. מה שהיה טוב לפני חודשיים, כבר יצא

מהמודה היום, זה כבר לא אקטואלי. תן לי משהו יותר, הציעו לי.



אני נולדתי על שק קמח, אני כבר בן 73. ראינו זמנים. בטחנה שלנו גם טחנו

שעורה ותירס למאכל אדם, בתקופת מלחמה. שלא היה מספיק חיטה, ואכלו מה

שאכלו. גם דורה.

אנחנו מדינה שחיה על יבוא של 80% לחם. הלחם שאנחנו אוכלים מיובא מ-80%

מחו"ל. אז אם היה לי 80% ואני קונה 20% להשלמה, ניחא. שאננות. ב-80%

יבוא של לחם מחו"ל, ואנשים מזלזלים בנכס שאני קורא לו טחנות קמח, עם

ממגורות עם הכל, לא לוקחים בכובד ראש את הנכס הלאומי הזה, לי אין בזה

כלום, למדינה יש נכס. מדינות אירופאיות משמרות טחנות היום. למרות ששם

איו בעיה של עודף יצוא. אבל כל מדינה מוצאת את הדרך.

בשוויץ אסור לטחון יותר מארבעה ימים בשבוע. כל מדינה מצאה מה לעשות על

מנת לא להיתפש לחיסול טחנות. אני רואה את זה כפשע לאומי. להקים טחנה לא

כדאי. ואם יחסרו טחנות, לא כדאי.

כל הטחנות מסומנות על המפה אצל כל הערבים מסביבנו. אנחנו המטרה

הראשונית. כמו שהם המטרה שלנו, אנחנו גם שלהם. הם יודעים איפה כל טחנה

נמצאת, ואיפה כל בבואה נמצאת. ואנחנו על הכוונת.

אני גם עבדתי בשבת, ביום כיפור, עבדתי בטחנה עם ההכשר של הרבנות במלחמת

ששת הימים, גם במלחמת הכיפור, הפעלנו בשבת את הטחנה, בפקודה, יחד עם

אישור של פקס מהרבנות. כולם פעלו.

תלו אצלי במשרד אישור מפעל חיוני. אם זה מפעל חיוני תתייחס למפעל

החיוני. אם לא קח בחזרה את התעודה. ולא, לא לזלזל בתעודה הזו, נשלח

חזרה את כל התעודות, אני לא חיוני יותר.

נדבקה לנו כמו אות קין, ואנחנו לא יכולים להשתחרר ממנו. שכחנו איך

כותבים את המילה הזו, והרוצחים שוחטים זה את זה. זה אות קין שאנחנו לא

משתחררים ממנו, וזה לא הוגן.

אם נתפשנו פה לגלגל הצלה ששמו חיסול טחנות, או סגירת טחנות, אני נגד

זה, מבחינת נכס לאומי. אנחנו לא מייצרים פה גלידה שאפשר בלי. לחם

צריכים לספק, והחרדה שתקפה את כולנו בכל המלחמות שעברו עלינו, מי מבטיח

לך שלא תהיה עוד מלחמה? זה כבר בכיס? ואנחנו שאננים כולנו, סגור חמש

טחנות פה. מה עשית פה? צמצמת את כוח היצור של הלחם. יש מקום לכולם

לחיות. לא מוכרחים לעבוד רק סגולי יכולת. לא מוכרחים להפעיל טחנה

במוצאי שבת, אפשר לעבוד שתי משמרות. זה מה שאומרים לך, שיש יצור נכון.

זה מותנה שנעבוד 24 שעות. מי צריך את זה? אפשר גם לאט לאט, שכולם

יעבדו. יש לך רזרבה של לחם.

משרד התעשייה מחזיק אצלי 200 טון קמח. יש לי 4,000 טון חיטה שאני

מאחסן. אף אחד לא יודע מזה. זה אולי בטחוני. אני מחזיק את זה על

חשבוני. ואני משלם את הארנונה על המגורה. מספיק אלף טון. אנחנו נותנים

משהו למדינה. מחזיקים את המלאי העצום הזה של חיטה, שזה כסף.

הבעיה שלנו היא אחת ויחידה, מדינה קטנה, עם מרחקים קצרים. חיים אחד

בתוך השני.



אם נמצא דרך לתת לכולם אפשרות לחיות, לשמר טחנות, אני לא אומר להוסיף.

ודאי שאף אחד לא השתגע היום להשקיע 10 מיליון, שלא יכול להוציא אפילו

אחוז אחד ברווח על עשרה מיליון. אז אין משקיעים בכסף הזה.

מצד שני, אם נגיד שנתפש לתיאוריה של חיסול טחנות, ואלה שישארו יעבדו,

אז זה יהיה מונופוליסטים, מה עשית פה? נצטרך אישור להיכנס למשרד שלו.

להם הועלת פה.

היו"ר ג' פת; הבעיה היא לא סכסוך העבודה של 3% או משהו כזה.

הבעיה היא שצריך להגיע לאיזה שהן מסקנות יותר

מתאימות למציאות החדשה.

אנחנו בכל אופן יצאנו ממעגל המלחמה. שנים חיינו בידיעה הזו שמלחמה היא

מעבר לפינה. היום השלום הוא מעבר לפינה.

עודף כושר היצוא הוא בעייתי מאוד. כשיש לך עודף כושר יצוא של 300/0-250/0,

זה סביר. כשיש לכם 1000/0-900/0 זה לא סביר. וכשזה לא סביר הכל צריך להתחלק

בצורה אחרת. התחרות היא תחרות לא נורמלית, אני בדקתי קצת את העניין.

כיוון שאני נתבקשתי לפני מספר חודשים לטפל בעניין הוועדה, שוחחתי עם שר

התעשייה. שוחחתי עם ברודט. ואני שמחתי לשמוע שהוועדה הוקמה, שר התעשייה

גם התייעץ איתי את מי למנות. והוועדה הזאת תכנס לעניין.

אני רוצה להציע לכם הצעה. לא טוב שמההתחלה תהיה שביתה, זה לא מוסיף שום

דבר, שום דבר לא יהיה מזה.

אני רוצה להציע לשני הצדדים שבתוך שמירת הזכויות, זה לא דבר קבוע. אבל

זה מותנה בכך שאני אפעל לתת לכם תשובה שהוועדה מסיימת את עבודתה תוך

שלושה חודשים. בלי ההתחייבות הזו, ההצעה שלי לא הצעה. אני אדבר עם

שמוליק בן טובים, אבקש ממנו לגמור את עבודת הוועדה, אני אלווה את

הוועדה. ואני רוצה להציע שעם שמירת הזכויות, תתנו תוספת של 50/0, תוך

שמירת זכויות. תפתר הבעיה, אנחנו מוכנים ללכת יותר רחוק.

בשלושה החודשים האלה, תלכו לפשרה כזו, בתנאי שאני יכול להתחייב לכם

שתוך שלושה חודשים הדבר נגמר. תיקחו לעצמכם 5% תוספת שכר, זה באמצע

פחות או יותר, ותאמרו לי למי להתקשר בשלושה חודשים. ואז אחרי שלושה

חודשים נראה את מסקנות הוועדה. אני קצת מתחייב להיות לעזר בעניין הזה,

ולעקוב אחרי זה, ונראה איך אנחנו פותרים את הבעיה בגדול. אתם מוכנים

ללכת לדבר כזה?

אנחנו נאפשר לזה שלושה חודשים. אני מבין את הבעיה. כיוון שמדובר על

עובדים שמקבלים 2,000 שקל לחודש, אני נמס. אני תמיד אומר את זה, אני

אמרתי את זה בכנס קסריה, שכאשר ידעתי ששני שליש מהעובדים שלי במשרדי

הממשלה מקבלים הבטחת הכנסה, ז"א, היו מקבלים שכר מתחת לשכר המינימום,

אז לא ישנתי בלילות, והתביישתי שאנחנו עוד מסוגלים להסתכל להם

בעיניים.

לכן, אני אומר, תלכו לפשרה כזו שלושה חודשים, תנו לי להיות לכם לעזר

בעניין הזה. נראה את המסקנות של הוועדה. אני אבקש ממיכה, שלוועדה הזו

גם אצרף את הנושא של הפיקוח על המחירים. והוועדה הזאת תיתן מסקנות, ואז



נוכל ללכת בדרך יותר בטוחה למצוא פתרון, כי השיטה של יומיים שלושה לא

תעזור, רק שלא יהיה לחם בשוק. זה רק לעיתונאים.

משה, אתם מוכנים ללחוץ ידיים על זהי

מ' סבן; אני אביא את ההצעה שלך בפני הפורום שלנו.

היו"ר ג' פת; אני רוצה לתת לכם תשובה תוך יום יומיים על

ההתחייבות שהוועדה גומרת את עבודתה בשלושה

חודשים. כי אני לא רוצה להטעות אתכם חט וחלילה, ואני לא רוצה ללכת

לסחבת. אם הוועדה גומרת בשלושה חודשים, גם לי זה יקח שלושה חודשים.

משה, נקבל תשובה ממך. נלך לפורמולה קבועה, שגם זה לא יצא ניזוק, וגם זה

לא יצא ניזוק מהצד השני. מוכנים שאני אטפל בזה יום יומיים?

לפני שאתם מביאים את זה לפורום, אני רוצה להביא לידיעתך, שאכן יש לי

הבטחה שהוועדה גומרת את עבודתה בתשעים יום. אני חושב שתשעים יום זה

הרבה, אבל אני לא רוצה לקבוע פה מטמרות. בתשעים יום יצטרכו לגמור את

זה. אני אבקש משמוליק בן טובים, שהוא גם חבר אישי שלי, הוא היה עוזר

שלי, כך אני אעמוד במעקב שלא יקרה שחודש ימים לא תפגש הוועדה, ואח"כ

בעשרים הימים האחרונים, יגידו אין זמן.

מ' סבן; התניה של שלושה חודשים לא מקובל עלי.

היו"ר ג' פת; משה, אולי אחרי שלושה חודשים תהיה יותר מ-5%.

אחרי שלושה החודשים זה פחות.

מ' סבן; הוא אמר שלושה חודשים, אח"כ פותחים את ההטכם.

היו"ר ג' פת; אנחנו מדברים על השלושה החודשים האחרונים. בתום

שלושה החודשים יהיו לנו מטקנות הוועדה, על בטיט

מטקנות הוועדה תכנטו למשא ומתן. אל תדבר על פחות. אולי יהיה יותר.

משה, אם תקום הקרן הזו, ויטגרו, יצטמצם עודף כושר היצוא. אני בתור נציג

העובדים הייתי יותר מרוצה מזה, שאתה עומד על קרקע יותר מוצקה.

אני אומר תן שלושה חודשים, שהעניין לא ירוץ בין הפגנה פה להפגנה שם.

שביתה ליומיים, זה הפגנה, ולא יוצא מזה שום דבר, לא לבעלי הטחנות,

וודאי לא לעובדי הטחנות.

הישיבה ננעלה בשעה 15;15