הכנסת השלוש עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 165

מישיבת ועדת העלייה והקליטה

שהתקיימה ביום ב/ ג' בניסן התשנ"ה, 1995. 3.4.1995 בשעה 11:30

חברי הוועדה: היו"ר ע' זיסמן

ב' טמקיו

ח' פורת

סגן שר החינוך, מ' גולדמן

עי אקלים, עוזר סגן שר החינוך

ש' וייזיש, דובר משרד החינוך

ע' גדור, אחראי על קליטת עולי אתיופיה, המשרד

לקליטת העלייה

י' שרייבר, מנהלת אגף החינוך במחלקת העלייה,

הטוכנות היהודית

י' הט, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

א' טמיאט, האגודה הישראלית למעו יהודי אתיופיה

א' ירדאי, התאחדות עולי אתיופיה

פ' לגטה, התאחדות עולי אתיופיה

ש' מולה, התאחדות עולי אתיופיה

י' מירן, התאחדות עולי אתיופיה

י' אלמו, כנף דרום לציון

א' בן חורין, עמותה לנוער ומצוקה במצבי טיכון

מ' דטה, האגודה הבינלאומית לזכויות הילד

מי נפתלי, עמותה לנוער ומצוקה במצבי טיכון

י' שוורץ, "שתיל"

ל' דרנקר, "וטטי"

ט' פלדמן

ו' מאור

נרשם ע"י חבר המתרגמים בע"מ

מסגרות החינוך של תלמידים עולים מאתיופיה



מסגות החינוך של תלמידים עולים מאתיופיה

היו"ר ע' זיסמן; נושא הדיון שלנו מסגרות החינוך של תלמידים

עולים מאתיופיה.

היתה פנייה לדון גם בעניינים אחרים, כמו הנושא של בעיות דיור חמורות

מאוד של בודדים, בודדות, יחידים, יחידות. זה הולך ומחמיר.

ויש גם בעיה שלפני שנים היתה הפגנה והשביתה הממושכת, שאנחנו עזרנו

לסיים אותם, בנושא של הקייסים, והמועצות הדתיות, ובעיות נוספות.

אנחנו נדון היום רק בנושא הזה.

הנושא שאנחנו מעלים אותו היום זכה בשבועות

האחרונים לתשומת לב לא מעטה, גם של גורמים שלא

תמיד רואים את הליווי, אלא רואים את זה יותר כתוצאה מכל מיני נסיונות

להבליט נושאים, ולא תמיד מתוך רצונות חיוביים.

אבל יחד עם זאת, היו לא מעט גורמים שהנושא הוא קרוב אליהם, וחשוב להם.

אני נמצא במשרד החינוך, אחראי על הקליטה, ומלווה באופן צמוד את נושא

קליטת העלייה.

ודאי שאנחנו נתנו לנושא האתיופי במערכת החינוך, לא רק תשומת לב, אלא זה

מקבל ביטוי גם בהעמדת אמצעים, גם בגיוס כוח אדם. ובעיקר, אחד הדברים

החשובים, זה מקריאה של הרבה מאוד חומר, של תקופות אחרות, שמדינת ישראל

ריכזה מאמצים בקליטת העלייה. עליות שהגיעו מצפון אפריקה, עליות שהגיעו

מאסיה, עליות שהגיעו מאירופה, ועלייה שמגיעה אלינו בקצב גדול מחבר

המדינות.

ודאי שעלייה מאתיופיה היא עלייה שמקבלת טיפול מיוחד, ולן הוקם צוות

היגוי במשרד החינוך שמלווה את הנושא האתיופי, ונעשות פעולות באמצעות

החמ"ד, החינוך הממלכתי דתי, וגם המערכות האחרות במשרד.

אנחנו גייסנו עובדים יוצאי אתיופיה למשרד החינוך, ולא רק ביחידת המטה,

אלא גם ברמה מחוזית, וגם במסגרת הפעילות השוטפת של צוות ההיגוי,

ובאגפים שונים של המשרד, כדי לפעול ביחד ובתיאום עם כל הגורמים שרוצים

לבוא ולסייע, ורואים את עצמם כאלה שמוכנים לסייע.

יש ארגונים, יש עמותות, יש שותפות של משרדי ממשלה נוכחים. כמובן מה

שקשור לקליטת העלייה, ולפעילות הנוספות, הוא משרד הקליטה. יש פעילות

שהיא יחד עם משרד הבינוי והשיכון, כתוצאה מריכוז המאמץ למעבר מאתרי

הקרוואנים לאיזורי הקבע. כך ששיתוף הפעולה הוא לא רק של משרד אחד או

שניים. כאן יש צורך של שיתוף פעולה של מספר משרדים, וא"א להתעלם מהגוף

המרכזי שלמעשה מנהל יום יום, זה הרשות המרכזית.

כך שאנחנו רואים את הרשות המרכזית, את משרד הפנים שמסייע לרשויות

המקומיות, את משרד הקליטה המשרד המתאם, וגורמים אמצעיים, ומסייע

בפעולות נוספות מעבר לפעילות של המשרד בחינוך הפורמלי, אלא בסיוע

הקהילתי, החברתי אחה"צ. אנחנו גם זוכים לשיתוף פעולה של גופים

וולנטריים, שממשיכים להתמודד ולסייע. אולי פחות מההתלהבות שהיתה ב-91'

כשהגיעה העלייה של מבצע שלמה. אז היתה התלהבות של התנדבות.



ואני יכול לספר לכם כאדם, שסמוך ליישוב שלו יש אתר קרוואנים. ואני זוכר

את אשתי ואת חבת, את הריצה של יום יום אוזר הצהריים, ובימי שישי. ואתה

רואה שלאט לאט כמו כל דבר, זה חם בהתחלה, ומתקרר עם הזמן. אבל לפעמים

לחודשים הראשונים יש חשיבות גדולה. מגיע אדם, מגיעה משפחה, והליווי

הצמוד של המשפחות החמות שעושות את זה, חסר בחלק מהמשפחות עד היום הזח.

מספרת לי שכנה שלי, שאין נסיעה שהיא לא נוסעת לדרום ולא קופצת לקריית

מלאכי, ומביאה איתה את אותם מצרכים שהיא ראתה לנכון. משפחה שמצבה

הכלכלי טוב. אז את הבגדים מהבית, וירקות ופירות. והיא מרגישה את הקשר

המיוחד. זה בצד היותר חברתי, בעיקר בקליטה החברתית. אבל אני רוצה לחזור

למערכת החינוך.

מערכת החינוך היא זאת שלמעשה מעצבת את הנער או את הנערה, את הילד

והילדה, לגבי כל מה שיקרה איתם בעתיד. בגלל זה אנחנו גם עושים. ואני לא

רוצים לדבר בלשון עתיד, אלא בלשון עבר ובלשון הווה, והתייחסות גם לגבי

העתיד, ואנחנו פועלים במספר מישורים.

קודם כל לגבי נושא שהוא תפש את הכותרות הגדולות בשבועות האחרונים, ולא

רק בשבועות האחרונים, זה היה גם בתחילת השנה, וזה היה גם בשנה שעברה,

וזה היה גם לפני שנתיים. זה אחוז גבוה של תלמידי יוצאי אתיופיה,

שנמצאים בבתי ספר אחרים, ואני אתייחס לנתונים.

ולגבי שינוי מסלולים של תלמידים, שמגיעים לפנימיות, בעיקר פנימיות של

עליית הנוער.

אנחנו שומעים לא מעט ביקורת על החמ"ד, על עליית הנוער, ואני חייב גם

להגן על הגופים האלה. כשאני אומר להגן, זה לא אומר שאני לא שייך לאלה

שחושבים שצריך לרכז מאמץ, ויש כבר שינוי בתוצאה, של ריכוז המאמץ,

בשינוי הגישה לעידוד תלמידים ביציאה לפנימיות.

אם לפני שלוש שנים, וארבע שנים, הפתרון היה פנימיות כתוצאה מכך שהביאו

את המשפחות לאותרי קרוואנים של 30 מ', של 40 מ', של 24 מ', אז למשפחה

שהגיעה לא היתה אפשרות באותו בית קטנטן, או באותו קרוואן, גם לחנך את

הילד, ולאפשר לו בית מרווח. ואז הפתרון שבא לתת את הפתרון לאותן

משפחות, זה היה לכוון את התלמידים לפנימיות. ועליית הנוער עשתה פה מעשה

ציוני גדול וחשוב, שהעמידה את הפנימיות, ואת האמצעים, ושהילדים האלה

יגיעו לפינה חמה. ליום לימודים. למסלולים שיאפשרו להם להשתלב בחברה

הישראלית, כדי שהם יוכלו להשתלב מהר ככל האפשר.

צריך גם לזכור, שחלק לא קטן מאותן משפחות שהגיעו במבצע ב-91', לא ראו

את ספסל הלימודים מספר שנים. יש כאלה שהגיעו בני 12, יש כאלה שהגיעו

בני 14, יש כאלה שהגיעו בני 16, יש כאלה שהגיעו בני 20, שלא ראו את

ספסל הלימודים לאורך זמן.

והפתרון שעמד אז לממשלה, ולסוכנות היהודית באמצעות מחלקת העלייה, זה

לתת קודם כל בית ומסגרת. וכדי להכין את אותו נער בן 17, את אותו נער בן

16, ואת אותו אדם שהוא כבר בן 20, להכשיר אותו למסלול עבודה. והפנימיות

האלה עשו ועושים עבודת קודש.



האלטרנטיבה של אותם בני 20, בלי שתהיה להם ההכשרה, ובלי ליצור תרבות עם

שמירה על התרבות המיוחדת, ולהכיר להם את התרבות הישראלית. אתה חייב

מעבר לפעילות של משרד החינוך שעשה, עם פתיחת אולפנים, באמצעות אגף

לתכנון מבוגרים שלנו, אבל עיקר המאמץ היה על המספר הגדול, המסות

הגדולות של אותה עלייה שהגיעה ביום אחד. אנחנו ידענו שיש תוכנית

עבודה.

אתר הקרוואנים בכפר תבור, לא נבנה בעבור העלייה האתיופית. הוא נבנה

כהכנה. אני כראש מועצה הכנתי אותו לקראת עלייה שהיתה צריכה להגיע מחבר

המדינות. ביום חמישי בערב, מגיע שליח של השר לשעבר א' שרון ואומר, בשבת

אחהי'צ נוחתים המטוסים, ולאתר הזה עושים שינוי קליטה. במקום קליטה של

חבר המדינות, וכך עשו עם כל האתרים שנבנו באותם חודשים לקליטת העלייה

מחבר המדינות. ומיד רצו לשכור בתי מלון, ורצו לעשות מאמצים מכל

הכיוונים. ואתה צריך להתמודד ב-48 עד 72 שעות, באתר שלא חובר עוד

לחשמל, שעוד לא היה מחובר לביוב. ולעשות ב-72 השעות האלה את המאמצים,

כדי לתת את הפתרונות הבסיסיים באתרים ומיד לבנות מערכת כדי שיקלטו את

אותם עולים שהגיעו במשך יום אחד.

ואז המערכת היתה צריכה להערך בכמה פעולות. את הילדים המבוגרים יותר,

להביא לפנימיות של עליית הנוער. את הצעירים לשלב בבתי ספר הסמוכים

לאיזורים של הקרוואנים.

כתוצאה מכך שנוצרו, כבר טרם העלייה של 91', בעיות של מסורת, של דת,

הכרה בהם, הממשלה החליטה עוד בשנת 85/ בממשלת האחדות הלאומית, שכדי

להקל ולצמצם ככל האפשר את הבעיות שיווצרו בזמן, להצמיד אותם לממלכתי

דתי.

היתה תנועה אחת שהודיעה שהיא לא קולטת אותם, זה חב"ד. חב"ד הודיעה שהיא

לא קולטת תלמידים יוצאי אתיופיה. היה אדם אחד, גרוסמן ממגדלור, שהפר את

המשמעת הזאת, בבית ספר שלא נוצר כבית ספר חב"ד. הוא אמר אני קולט גם

אתיופים. עם כל זה שיש שם זיקה כזו או אחרת לחב"ד. אבל באופן חריג הוא

היה היחיד.

ולכן, אלו המערכות שעשו את המאמץ הגדול לקליטה. וזה הביא ללא מעט

בעיות.

אחת מן הבעיות הבולטות בעיקר, שתמיד החביאו אותה מתחת לשטיח, שחלק מן

המשפחות בממלכתי דתי, משכו את ילדיהם מבתי הספר. וזה נמשך עד היום הזה,

משום שהם לא רצו שילדיהם יהיו בבתי ספר, עם אחוז גבוה של תלמידים יוצאי

אתיופיה, אם בכלל. וביישובים גדולים, ישוב עירוני גדול כמו אשדוד או

נתניה, אם יש שבעה או תשעה בתי ספר ממלכתיים דתיים, ראית שלושה של

הוותיקים, וארבעה ששם נכנסים עשרים שלושים ארבעים ושישים אחוז יוצאי

אתיופיה. ונשארים עם האוכלוסיה החלשה של שנות החמישים. והאוכלוסיה

הוותיקה נדדה לבתי ספר אחרים, ולפעמים גם יצאה מחוץ ליישובים, לבתי ספר

חזקים מתוך היישובים. בקריית מלאכי זה בולט, נסעו לכיוון חפץ חיים.

אבל אני לא רוצה שישתמע מהדברים שאני אומר, כאילו זה לא היה קורה גם

בממלכתי באותה תקופה. אני כסגן שר החינוך רוצה להציג את התמונה בצורה

הכי מאוזנת.



כאשר השרה ש' אלוני הטילה עלי להיות האחראי על קליטת העלייה, מיד הכנו

תוכנית עבודה. ולאחר מכן הגיע השר א' רובינשטיין, ושני השרים, גס ש'

אלוני, וגם א' רובינשטיין, נושא הקליטה הוא נושא שחשוב להם, וראו בזה

חשיבות מיוחדת, וגישה מיוחדת, כדי שקליטת העלייה תצליח, והם, שניהם

החליטו אמרו, כדי לתת לזה מעמד מיוחד, אנחנו שמים בנושא הזה סגן שר,

ולא פקיד, שילווה את הנושא הזה.

ואני מאז, רואה חשיבות גדולה מאוד בנושא, ועשינו מספר פעולות.

אחת הפעולות שאני ראיתי לנכון, זה קודם כל לדלל את מספר התלמידים. ולא

יתכן שיסיעו ילדים למרחקים, לנסיעה של 100 ק"מ, ו-80 ק'ימ. וליצור

אפשרויות בהתאם לחופש הבחירה של תלמידים ומשפחות להגיע לכל בית ספר

שהילדים מבקשים, תוך תיאום עם ראשי החברה, עם החמ"ד במחוז, עם החמ"ד

ביישוב, עם הרשות המקומית, עם תרגום של דברים לבשפה האמהרית, כדי לאפשר

למשפחות לדעת מה התוכנית מאפשרת מבחינת הבחירה, וחופש הבחירה.

ועם המעבר ליישובי הקבע מאתרי הקרוואנים, אנחנו גם השלמנו ואמרנו שהחל

מתשנ"ה, מהשנה הזאת, אנחנו גם רוצים לעודד השארות תלמידים גם בגיל

חטיבת ביניים ביישוב עצמו, ושהתלמידים האלה ימשיכו להשאר גם בחטיבה

העליונה, ביישובים עצמם. ולעודד יותר ויותר השארות ביישובים, ולשמור על

קשר עם המשפחה, ולא לנתק את הילדים מהמשפחה, כבר בגיל 11 או 12.

אז כל זמן שהיו קרוואנים לא היתה ברירה. היה מבנה צפוץ. אבל כשעברו

ליישובי הקבע, במשרד הבינוי והשיכון יחד עם משרד הקליטה הגישו רשימה של

50 ישובים בכל חלקי הארץ, עם משכנתאות מועדפות. ומהרשימה הזאת היא לא

ת"א, לא חיפה, ולא ירושלים. כי משרד האוצר לא יכול להעמיד משכנתא מעבר

ל-110,000 דולר. אם רוצים שמשפחה אתיופית תגיע לתי'א, צריך 200 ו-300

אלף דולר. אם רוצים שמשפחה תגיע לירושלים, צריך 200 ו-300 אלף דולר.

כדי שמשפחה תגיע לנתניה, צריך 150,000 דולר.

אבל יחד עם זאת, גם בנתניה, גם בירושלים, גם בחולון, וגם במקומות שהם

צפופי אוכלוסין בגוש דן, ישנן שכונות שמחיר הדיור שם הוא לא כמו צפון

ת"א, ולא כמו רחביה, ולא כמו שכונות ותיקות בירושלים.

אני ביקרתי ביום ראשון לפני כשבוע בחולון. וכשאתה בא לשכונה כמו קריית

שרת, וכשאתה בא לשכונה כמו בן גוריון, ואתה בא לשכונה נוספת, אתה רואה

שבכל אופן במערכת החינוך בחולון, ישנם כ-80-70 ילדים מפוזרים בצורה

שאנחנו רוצים לשאוף בתשנ"ו של- 5% - 4% למידים אתיופים בבית ספר. זה

קליטה גם בממלכתי.

בבתי ספר הממלכתיים בתשנ"ה, הגענו אנחנו השנה לכך שכ-2,000 תלמידים כבר

לומדים בבתי ספר ממלכתיים. והשאיפה שלנו היא להכפיל את המספר בתשנ"ו.

ולא מתוך כוונה שזאת מדיניות להוציא ילדים מהחינוך הדתי, אלא להרחיב את

המידע.

ישנם 21,000 תלמידים שנמצאים במערכת החינוך. אבל לא כולם תלמידים

שהגיעו מאתיופיה. יש כבר כאלה שנולדו בארץ. תלמידים שעלו משנת 80' עד

דצמבר 90/ יש לנו בכיתות א-ו, 1,365. כיתות ז-ט, 1,703. כיתות י-יב יש

1,859. סהי'כ במה שאנחנו קוראים מבצע משה, 4,927 שנמצאים בבתי ספר לפי

החלוקה שהקראתי. נוסיף לזה את גני הילדים בסוף.



יש לנו במבצע שלמה, כ-9,675 תלמידים. סה"כ זה 14,602 כאלה שהגיעו במבצע

משה ושלמה. ועוד כ-7,000 שנולדו כאן בארץ. כך שהמערכת מקיפה כ-21,000

תלמידים, כולל ילידי הארץ. כולל 2,000 ילדים בערך בגני הילדים. בעיקר

הבעיה, זה הפלשמורה, באתר הקרוואנים סמוך לחיפה.

במסגרת הפעילות שלנו, של קליטת ילדים במגורי הקבע, אנחנו עושים מספר

פעולות. יש לנו מדיניות חדשה של פתיחת מועדוניות, פנימיות יום. ז"א כדי

לעודד ילדים להשאר בבית, ולא לצאת לפנימיות, ולהקל על עליית הנוער בלחץ

הגדול, ולאפשר לעליות הנוער את המשימות הנוספות שלה, של קליטת בני

הארץ, וקליטה תוכניות מיוחדות מחבר המדינות, אנחנו לא רוצים ליצור מצב

שמצד אחד עליית הנוער עושה עבודה מבורכת, ומצד שני יש גורמים שמתקיפים

אותה על זה שעליית הנוער לא מגיעה להישגיות.

אז אנחנו רוצים גם לעזור לעליית הנוער. אנחנו גם רוצים לעזור לילדים,

וקודם כל לילדים. לכן אנחנו היום מעודדים פתיחת מועדוניות, שבהן יש

ארוחת צהריים, יש תוכניות לסיוע תקציבי להעשרה, לסיוע בהכנת שיעורים,

לפעילות קהילתית ביישוב עצמו. ואנחנו לנושאים האלה העמדנו תקציבים

מיוחדים של המשרד. מעבר לתקציבים מיוחדים שאנחנו נותנים לאותם ישובים

עתירי עולים אתיופים, כמו היישובים באר שבע, קריית מלאכי, יבנה, קריית

גת, נתניה, עפולה, חדרה, יש כתשעה ישובים ששם יש ריכוז גדול, ושם צריך

לעשות פעולות רחבות נוספות.

ושם אנחנו מעודדים כדי ליצור תנאים זהים, ומשפחה שתרצה להשאיר את הבן

ביישוב עצמו, ולא להוציאו לפנימיה, אנחנו מקלים על המשפחה, על ידי כך

שאנחנו נותנים לילד יום לימודים ארוך, ארוחת צהריים, פעילות משלימה על

ידי פעולה חברתית. כך שהנער או הנערה זוכים לתוכנית זהה למה שהוא היה

מקבל בפנימיה.

ודבר נוסף, זה הכוונה וסיוע, כדי שהילד ישתלב. ואנחנו יודעים שההשגיות

לבגרות היא לא מיידית. יש אומנם שיפור של 1000/0 בנתונים של תשנ"ד, לעומת

תשנ"ג. מחר יש מסיבת עיתונאים על מבחני הבגרות, ואנחנו נשמע את ההודעה

של הנהלת המשרד, של השר, והמנכ"ל, ושל הגורמים הנוספים שעוסקים במבחני

הבגרות בישראל. אמרתי את זה בשבוע שעבר, זו תחילה של דרך. משום שאם אני

צריך להעמיד את זה מול הממוצע של כלל ילדי ישראל, אנחנו עוד רחוקים.

אבל אנחנו נמצאים בכיוון וצריך עכשיו לחזק את המסלול, כדי שנגיע

לתוצאות טובות יותר, מהר ככל האפשר.

אז נכון שבחינוך אין תוצאות מיידיות, זה לא בניין שאתה הולך לבנות

אותו, ואתה יודע שיש תוכנית פרוייקט לשמונה חודשים, עשרה חודשים. כאן

זה תוכנית שהיא מחייבת מספר שנים, ואנחנו צריכים לעשות את הכל שהשנים

האלה יהיו בנויות עם תוכניות, עם ליווי פדגוגי, עם נסיון, עם עבודות

מחקר שנעשו, ושנוכל לתת את התוצאות המתאימות.

ישנן תופעות שגם אצל העלייה האתיופית הן לא שונות מבני הארץ, ומהעלייה

מחבר המדינות. אז יש גם מה שנקרא, נוער מנותק ממערכת החינוך. וגם לנו

יש 400 ילדים שזיהינו אותם, שנמצאים מחוץ למערכת החינוך.

כתוצאה מאותם ישובים שיש ריכוז גדול, באופן טבעי שם יש את המספר הגדול

יותר. היישוב זה אותם ישובים שאני הזכרתי, זה באר שבע, נתניה, יבנה,



קריית גת, חדרה, אופקים, אשקלון, עפולה, קריית מלאכי, אשדוד. יש גס

באותם אתרי הקרוואנים.

יש לזה מספר סיבות, ואני אגע אולי באחת או שתיים. גם שינויי האיזור, גם

הגיל המבוגר, גם יש מה שנקרא אחוזים שאנחנו יודעים שזאת חולשה של כל

המערכת. אבל אנחנו הפעם החלטנו לעשות פעולה מרוכזת ומיד לפתוח קבוצות

יחד עם מדריכים אתיופים, ויש הנחיה שלי למינהל חברה ונוער, לפתוח מיד

קבוצות. היתה צריכה להיות ישיבה הבוקר, היא לא התקיימה בגלל פקקי תאונה

בכניסה לירושלים ואנשים לא הגיעו. והישיבה נדחתה. אבל אנחנו נעשה אותה

עוד השבוע. ואנחנו כבר מרכזים ומעמידים תקציב לנושא הזה.

כמו שאנחנו מפעילים היום כחמישים קבוצות בקרב העלייה, מחבר המדינות,

אנחנו נפתח כמה קבוצות מקרב העלייה האתיופית, נכשיר את האנשים. גם

הכשרה של האנשים שיפעלו, זה תהליך של כמה חודשים. אבל עם תשנ"ו אנחנו

רוצים לעשות מאמץ, כמו שאנחנו פתחנו את המועדוניה בבית הספר כדי למנוע

נשירה.

המאבק צריך להיות בשני מסלולים, מצד אחד למנוע נשירה מבתי ספר, ומצד

שני לעזור לתלמידים שעזבו לחזור למערכת החינוך. כך שפה צריך להיות

תיאום, לעודד ולתת תמריצים לבתי הספר בתוספת של שעות, כדי גם לתת

תשובות לתלמידים היותר חלשים. כדי לעזור להם להישאר במערכת, ולא ללכת

מהמערכת. כאן יש שילוב של הדברים.

ודאי שעל יד כל הדברים האלה, מעבר לתוספת של שעות, ואמצעים של כוח אדם,

אנחנו מוסיפים לזה תגבור של מערכות נוספות שלנו, כולל גופים

וולונטריים, שמסייעים ועוזרים. יש עמותה צפון אמריקנית, יש גופים

נוספים שנכנסים.

יש לנו בנות שירות לאומי שעוסקות בקליטת העלייה. יש לנו מורות חיילות

שעוסקות בקליטת העלייה. יש תנועות הנוער, אנחנו העמדנו להם תקציב מיוחד

כדי לפעול באתרי הקרוואנים, ועכשיו בפעולות הקבע.

בכל הפעולות האלה יש שילוב של כמה דברים כדי שנוכל להסתדר.

קל מאוד לבוא ולהחליט היום לקראת תשנ"ו, בעליית הנוער יש 6,000 בני

נוער בפנימיות. אנחנו רוצים שבשנה הבאה ישארו 4,000. עליית הנוער תגיד

לנו תודה רבה עוד היום. אבל אני מזהיר שאנחנו יכולים למצוא את עצמנו

פתאום ב-1.9 במצב שאנחנו נצטרך לרוץ לעליית הנוער, בואו תקלטו בחזרה

1,000 או 1,500.

לכך צריך לעשות את הדברים בצורה של מינון נכון, בפעולה מלווה. ולא

להצהיר הצהרות שחותכים 1,000 או חותכים 2,000. אני מעדיף יותר לטפל

בגיל חטיבת הביניים, בכאלה שנשארים וצומחים עם השנים ביישוב עצמו, מאשר

להוציא ילדים מכיתה ט', או מכיתה י', או מפנימיות, ולהגיד להם אתם

עוברים עכשיו לבתי ספר ישוביים.

תפקידינו לעשות במקביל, עם אותם אלה שנמצאים בפנימיות, ואיך לרכז מאמץ

כדי שהתלמידים שם יגיעו להישגים טובים יותר, כדי לתת להם שם הרבה יותר

סיוע, יותר עזרה. אבל לא לבוא ולהחליט בהחלטה מלמעלה, איזה החלטה של שר

או סגן שר, או ועדת שרים, בואו נצמצם 1,000, 2,000 תלמידים מהפנימיות.



אני מעדיף לרכז את המאמץ בגיל חטיבות הביניים. את בוגרי ו/ או בוגרי

ח'. אני מעדיף לעודד את האולפנות, ואת הישיבות התיכוניות, לקלוט יותר

תלמידים אתיופיים. יש מגמה של עלייה. לפני שנתיים וחצי היו 200

בפנימיות האלה, היום יש כבר בישיבות התיכוניות והאולפנות, כ-520.

והמגמה שלנו לשנה הבאה להגיע ל-750.

המגמה שלנו להגיע ליותר ויותר תלמידים שנשארים בחטיבות הביניים

ביישובים עצמם. המגמה שלנו, זה לעודד באמצעות האגודה לקידום החינוך,

לקלוט ילדים בבתי ספר חזקים. והתנועה הקיבוצית התגייסה. יש לנו פיילוט

של תשנ"ה בקיבוץ עין שמר, במבוא טירון, הם קלטו כבר -24 תלמידים.

אנחנו רוצים לעשות את כל המאמץ כדי שהילדים יגיעו לבתי ספר של התנועה

הקיבוצית. כמו שהם עושים בתשנ"ה, התנועה הקיבוצית התחייבה לקראת תשנ"ו

להעמיד חמישה-שישה ישובים, ואנחנו פועלים בתנועה הקיבוצית בשלוש

התנועות, בקיבוץ הדתי, הקיבוץ הארצי והתק"ם. כדי לפתוח מסלול לקליטת

תלמידים בהכוונה של האגודה לקידום החינוך, ועליית הנוער. ושילדים יגיעו

לשם.

הבעיה זו גם הערכות פיסית, משום שיש לנו בעיות לא קטנות, אנחנו רואים

את זה עם תשנ"ה. אנחנו רוצים שהתנועה הקיבוצית תקלוט 1,000 תלמידים. הם

לא מסוגלים לקלוט יותר מ-500 בשנה. אז יש גם הערכות פיסית, כיתות,

פנימיות.

נתון מאוד חשוב הוא הפוטנציאל של תלמידים, והדוגמה לכך היא הפנייה של

תלמידים לבתי ספר מחוננים. ואני אומר לכם כאדם שהקים את בית ספר

המחוננים הראשון בארץ בכפר תבור, לפני עשר שנים.

מבחינת פוטנציאל תלמידים מחוננים ניגשים הממוצע הוא בערך בין 3.50/0-30/0.

בקרב העלייה האתיופית זה כפול ויותר. ז"א הפוטנציאל של תלמידים אתיופים

להגיע לבתי ספר למחוננים גבוה יותר מכלל התלמידים בישראל.

כך שאנחנו יודעים שיש כאן פוטנציאל גבוה מאוד. ז"א שאם אותם אלה שהגיעו

בני 16 או בני 18 לארץ, היו מגיעים בכיתה א' לארץ, אני בטוח שהיינו

מגיעים לתוצאות גבוהות, ולא על פי נתונים שאנחנו רואים אותם בעליית

הנוער, כי הם הגיעו בגיל מבוגר, כמו שאמרתי.

האגודה לקידום החינוך, שהיא מטפלת בעיקר באותם בני ערי פיתוח, לקחה על

עצמה ללוות גם את העלייה האתיופית, ומעמידה אמצעים כדי ללוות ולתת את

כל הסיוע הגדול.

הוויכוח הגדול היה שכאילו יש מספר גדול של אתיופים בחינוך מיוחד, מאשר

אחרים. גם זה לא נכון. פרופ' הורשטיין גם דיבר על זה לא מעט, גם בוועדת

החינוך, וגם בדיון שהיה ברווחה, וגם בדיון ברדיו בשבוע שעבר איתי. הוא

אמר, אם אנחנו היום ניקח את אותם תלמידים שעברו לחינוך המיוחד, ויעשו

להם בדיקה חוזרת, מרביתם יחזרו לחינוך הרגיל. אין שום בעיה.

ולכן, כל הנתונים שנמסרים ונאמרו, אין שוני בין עלייה אתיופית לעלייה

אחרת, והיום המדיניות של משרד החינוך, היא יותר ויותר לשלב כיתות של

חינוך מיוחד בבתי ספר רגילים, ותלמידים של חינוך מיוחד בבתי ספר

רגילים.



לגבי העלייה האתיופית זה לא שונה משום בני הארץ, או עליות אחרות. פרופ'

הורנשטיין פועל, ואנחנו עושים הכל כדי ליישר קווים, ולעשות את הכל כדי

שהתלמידים יוצאי אתיופיה ישולבו במערכות. והמדיניות שלנו לקראת תשנ"ו

היא לעשות ריכוז מאמץ בדלול בתי ספר עם האחוזים הגבוהים. יש לנו מספר

לא קטן. וזאת משימה שאנחנו לוקחים באופן אישי, ונעשה אותה.

היום עוד אפשר להצביע על בית הספר בחדרה, ואפשר להצביע בהרבה מקומות.

אני ביקרתי בקריית ביאליק, ישוב ותיק בארץ, עם מערכת חינוך מצויינת.

אני פניתי לראש העיר בתחילת השנה, אמרתי לו שאני רוצה שיקלוט 100

משפחות מחצרות יסף. שיעזור לקלוט אותם בקריית ביאליק. וקריית ביאליק

קלטה 100 משפחות. עברו לגור בקריית ביאליק, ליווי חברתי, וקליטת

תלמידים בבתי ספר. ואני מציע לאנשים לבוא ולראות מה קורה בקריית

ביאליק. אני מציע לראות מה קורה בקריות.

אני פניתי גם לראש עיריית רעננה לפני חודש. ביקשתי ממנו לקלוט ילדים

לקראת תשנ"ו, גם אם יהיה צורך להסיע ילדים מחדרה, הוא נתן תשובה

חיובית. גם אם נצטרך להסיע ילדים מחדרה לרעננה, אני מעדיף מחדרה

לרעננה, מאשר להשאיר ילדים בחדרה במציאות שאנחנו נמצאים בה היום.

לגבי חיפה, אין לנו בעיה. הבעיה שלנו זה ביישובים הסמוכים לחיפה.

והמדיניות של ראש מועצת חצרות יסף אתר זמני. ויש שם ראש מועצה שמנסה

להפוך את זה ליישוב קבע, ולהנציח דבר שאנחנו נבכה עליו הרבה שנים.

נתנו שם מועצה זמנית לאתר קרוואנים, והוא חושב, והוא כבר ממציא כל מיני

פטנטים. גן, כיתות א', כיתות ב', שיש להם תוצאות יפות. אבל אני מתכוון

גם עם חצרות יסף להתמודד, ולפזר את הילדים מחצרות יסף ליישובים

הסמוכים. ולא לבנות ישוב קבע במקום שלא צריך להיות.

יחליטו מחר בסמוך לחצרות יסף לבנות ישוב חדש שבו יקלטו משפחות מהקריות,

ויעשו עוד ישוב קהילתי, והם ירצו להשתלב שם, בבקשה. אבל להנציח כתוצאה

מכך שהאדם רוצה להבטיח לעצמו המשכיות כראש רשות, אני אצא נגד זה, גם

כאיש פוליטי, וגם כסגן שר חינוך. זה ויכוח שיש לי עם משרד השיכון,

וויכוח עם משרדי ממשלה אחרים.

זאת אחת הסכנות. כמו שאני אומר לשר הקליטה, נותנים לי נתונים שעד סוף

השנה יחסלו את אתרי הקרוואנים. הרצון הוא טוב, אבל ה- 10% - 20%, אני זוכר

את המעברה על ידי כפר תבור. אותו אתר קרוואנים, שם היתה מעברת כדורי.

יוצאי כורדיסטן. יש עוד צריפים שרק לפני שמונה ועשר שנים חיסלו אותם.

ואם אנחנו לא ניקח על עצמנו, ונעשה מאמץ מרוכז, עם עזרת העדה, עם עזרת

הארגונים, ולא לשים לב לכל מיני גורמים פוליטיים, שהשתמשו בעלייה הזאת

כדי להשאיר אותם באתרים כדי שאפשר יהיה לצלם טלוויזיות, ולהראות זקנים,

ולהראות בודדים, ולהראות חד הוריות, אני יודע איזה תמונות יהיו ב-96'.

יש דברים שצריכים לשים מחוץ לפוליטיקה. אני לא אומר שהעדה לא תומכת.

אבל יש גורמים שלהם יהיה נוח להשאיר את ה- 10% - 15% כדי לשים בצל השחור,

את ה- 85% - 90% של הצלחות.

אנחנו ערכנו סרט וידיאו שאורכו 22 דקות, קיצרנו

אותו לטובת העניין הזה כאן לעשר דקות בלבד.



הסרט הזה מראה את הבעיות העיקריות בעליית הנוער במוסדות שלהם. אני חושב

שבעניין הזה טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים.

יש כמה בעיות עיקריות שראינו אותם פה. קודם כל מדובר על הצלחה בבגרות,

אנחנו מדברים על תלמידים שנכנסו למערכת מכיתה ז'. ז"א אנחנו יודעים

שילדים בעדה מגיל 12 והלאה, הולכים אל המערכת של הפנימיות של עליית

נוער.

ראינו את בית בלומה פה בסרט. אנחנו מכירים את נווה עמיאל, אנחנו מכירים

מוסדות אחרים. אנחנו יודעים גם שמהצד השני יש מוסדות כמו אליאון, וכפר

בתיה, ששם כן יש הצלחה.

אבל אם אנחנו בודקים מהי ההצלחה, גם נאמר, ע"י שוע. הזכירו את הנושא של

ימיו אורט שכן מצליחים שם, ויש גם כאלה שלא מגיעים אל המערכת הזו של

עליית הנוער, הם מעטים מאוד, שיוצאים לאיזו שהיא מסגרת אחרת, ששם אין

דבר כזה בכלל שמישהו מופנה למסלול של מקצוע, אלא כולם הולכים לבגרות,

בלי שום יוצא מו הכלל.

ומי שהולך לבגרות, מצליח. ומי שמגיע, כמו שראינו ברמלה, למסלול של

העשרה אחר הצהריים, אנחנו רואים שתוך שנה שנתיים הפערים נסגרים. החבריה

מסוגלים.

כמו שפרופ' פולשטיין שאל, מה קורה איתם? לאיזה הישגים הם מגיעים? מה הם

לומדים? אלה דברים שתלויים בנו. מי מלמד אותם? אלה דברים שתלויים בנו.

ברגע שהחומר האנושי שיעבוד עם בני העדה יהיה חומר ברמה גבוהה. והיום

לצערי הרב, אני יכול להגיד שבמקומות רבים זה לא כך. ומה שיתנו להם כדי

ללמוד את המקצועות העיוניים, המסובכים ביותר שיש, הם מסוגלים לעמוד

בזה. ולא רק שהם מסוגלים לעמוד בזה, אלא הם מגיעים להישגים מאוד

גבוהים. ואת מי שזה מפתיע, זה מפתיע. אותי זה לא מפתיע. כי אני חושב

שאם נותגים להם את הכלים, הם מסוגלים להתמודד עם כל אחד אחר.

הבעיה שלנו, לדעתי, בעליית הנוער, היא לא זאת שלא קיבלו אותם מבית חם,

ולא זה שלא נותנים להם יחס חם. כל הדברים האלה קיימים, ועל הדברים האלה

הרבה ברכות לעליית הנוער.

חבל לי מאוד שאין פה אף אדם מעליית הנוער, שהיה בא ואולי מגיב על

הדברים. חבל שהם לא מגיעים, כי הדברים מאוד חשובים.

הבעיה בעליית הנוער היא לא הרצון הטוב. רצון טוב יש. הבעיה היא הרמה.

ואנחנו יודעים היטב, שהיום רוב המוסדות של עליית הנוער, הם מוסדות

שמיועדים לתלמידים שבאים מכל מיני עיירות פיתוח, ושכונות מצוקה.

מהשכבות הסוציואקונומיות הנמוכות ביותר שיש.

אין פה נציג עליית הנוער. המיפוי של עליית

הנוער הוא לא כזה כמו שאתה מתאר אותו.

יש היום בתוך הפנימיות של עליית הנוער כמה קבוצות. יש קבוצה של 2,000

בני נוער שהגיעו במסגרת נערי 16. אלה תלמידים שמגיעים ל-5-4 יחידות

במתטיקה ובמדעים. ובוא לא נשים כתם כזה. יש קבוצה אחרת של תלמידים



שמגיעים מדרום אמריקה, ופעילויות מיויודות. יש קבוצות שמגיעות מצפון

אמריקה.

כשאתה אומר עליית הנוער, זו מסגרת גג. היא מפעילה את האגף ההתיישבותי.

היא מפעילה את הפנימיות האחרות. כשאתה אומר עליית הנוער, אנשים חושבים

שזו פנימיה מיוחדת. זאת מסגרת גג מתקצבת. הפיקוח של משרד החינוך.

את מספר המוסדות של עליית הנוער, אתה סופר על יד אחת. אבל רוב המוסדות

זה אגף התיישבותי.

כשאתה לוקח ישוב כמו כפר פינס, וכשאתה לוקח ישוב כמו כפר הרואה, ששם

התקציב הוא גם מעליית הנוער, זה לא מוסד של עליית הנוער. אני לא מציע

שפה מי שלא מכיר את זה מקרוב, יבין שכאשר אומרים עליית הנוער, זה מוסד

גג שבאמצעותו מסייעים תקציבית למערכות משולבות.

היו"ר ע' זיסמן; הסרט הזה, כך אומר סגן השר, נעשה לפני השינויים

האלה שהוא דיבר עליהם. זה נכון מבחינתך?

שמעתי את הדברים. אחת השאלות שרשומות לי פה, זה

מתי התוכניות שעליהן הוא מדבר מתחילות לפעול

בשטח? האם אלה דברים שכבר עובדים? ואם כן, מספרית, על כמה תלמידים

אתיופים אנחנו מדברים שהיום נותנים במסגרת של בגרות, בהשוואה למה שהיה

קודם, כדי לראות את השינוי. ואם לגבי היתר, אז על איזה זמן אנחנו

מדברים?

מ' גולדמן; התוכניות כבר פועלות עם תחילת שנת הלימודים

תשנ"ה. וחלק תוך כדי תשנ"ה. אנחנו כעת לקראת

תשנ"ו, משלימים את כל הדברים שאני התייחסתי אליהם.

צריך לדעת, שגם להגיע למה שאני אמרתי לקחה לפחות שנה של הערכות כדי

להגיע לדבר שנוכל גם לבצע אותו, ולא רק לתת הצהרה, ולא לעמוד מאחוריה.

היום בפועל, כל הדברים שאני אמרתי אותם, אלה דברים שיש להם כבר

תקציבים, שלא צריך לחפש אותם. האנשים קיימים כבר בפועל, מגוייסים

ופועלים. שיתוף הפעולה של כל הגורמים קיים. את השינויים של חלוקת

התלמידים בפעילות בתי הספר, אנחנו צמצמנו השנה למספר קטן למה שהיה לפני

שנה ושנתיים, ואתה יודע. אנחנו משלימים את זה לקראת תשנ"ו. ואני לא

אומר שבתשנ"ו לא תוכל להצביע על עוד חמישה או עשרה בתי ספר, שמסיבה זו

או סיבה אחרת לא הגענו ליותר.

השאיפה שלי להגיע למיצוי בתשנ"ו של כל הדברים שאנחנו אמרנו, כדי שנוכל

להמשיך ולרכז את המאמץ בגיוס מורים יותר טובים, בגיוס סייעים יותר

טובים. כדי שנוכל לחזק את בתי הספר הקיימים. לכן, גם חוזים מיוחדים,

תוכניות העשרה.

י' הס; מאוד קשה לנו לקבל את הנתונים.

לגבי החשש מפני העניין של הפשע. אנחנו מכירים

את הדברים. אנחנו מכירים על 400, על 500. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח

על הנתונים. העובדה היא שיש פה תהליך, שהוא תהליך מאוד מסוכן. והוא

תהליך שהולך וגדל עם הזמן. ואנחנו מאוד חרדים מהתהליך הזה.



אני שמח לשמוע מח"כ מי גולדמן שמתכננים קבוצות שיעבדו עם בני העדה. או

שאולי יעבדו עם הקבוצות כל מיני אנשים אחרים או בשיתוף פעולה. מאוד

חשוב לראות מי החומר האנושי שעובד עם האנשים.

נקודה שהזכרתי כבר, זה העניין של ההצלחה בבגרות. אנחנו מדברים על ילדים

שהתחילו ללמוד בכיתה ז/ במסגרת של עליית הנוער. את הנתונים שאנחנו

יודעים היום, אנחנו יודעים לא רק לגבי אנשים שהגיעו ב-91', אלא לגבי

רוב האנשים. הרי ב-91' הגיעו רק 14,400. בעדה יש היום בסביבות 60,000.

אז אנחנו מדברים על רוב התלמידים, שבעצם היו פה לפני מבצע שלמה. וגם

איתם, שלומדים מכיתה זי והלאה, התוצאות של הבגרויות הן תוצאות מאוד

נמוכות, להערכתינו. ויש לנו הצעות כדי לפתור את הבעיות.

הנושא הבא זה הנושא של מעורבות ההורים. ההורים לא מעורבים במה שקורה עם

הילדים שלהם, ביחוד בפנימיות עליית הנוער. הילדים נמצאים רחוק מהבית.

הם מגיעים אל הבית פעם בשבועיים. הדבר הזה יוצר נתק עדין בין המשפחות

לביו הילדים. אלי עמיר הזכיר את העניין הזה בסרט. אני חושב שהנזק הנובע

מהנתק הזה, הוא נזק רציני.

חשוב מאוד לראות מה קורה עם הילדים שנשארים במערכת. הרי לא הולכים

להוציא את כל הילדים מפנימיות עליית הנוער, וזו גם לא הכוונה שלנו. ואף

פעם לא אמרנו שאנחנו רוצים להרוס את עליית הנוער, או להוציא משם את כל

התלמידים. אבל לתת להם את המקסימום גם בעניין של העשרה מבחינת תכנים,

וגם בעניין של הקשר עם ההורים.

דבר נוסף, זה העניין של השכבות החלשות, שאיתם באים במגע. דיברה על זה

המורה החיילת, כפי שראיתם בסרט. הדברים האלה הם דברים מאוד חמורים,

מכיווון שבאותה מידה שהעבירו את האתיופים בצורה מאוד מרוכזת בכמויות

גדולות, לפנימיות מאוד מסויימות, אפשר היה גם להעביר אותם לפנימיות

אחרות ברמה הרבה יותר גבוהה.

היור ע' זיסמן; מה שהיה, היה. היה גם בחור שבא בלי לדעת קרוא

וכתוב, ועכשיו הוא גמר אוניברסיטה. זה קרה תוך

עשר שנים.

הישיבה לא מתקיימת כדי לנתח את מה שהיה, אלא לראות איך אנחנו מתקנים.

דבר על ההווה, ועל העתיד.

י' הס; צריך להתייחס לדברים שחיים פלי אמר בסרט.

לדברים שקורים היום בעדה כאן, יש השלכות מאוד

מאוד משמעויות, לגבי מה שעלול לקרות ליהודים שחיים היום בארצות הברית.

אני חושב שמכל הסיבות שמניתי, צריך לעשות מאמץ גדול כדי למנוע גם את

הנזק שיגרם לאנשים עצמם בעדה. וגם לחברה הישראלית.

מ' נפתלי; להבדיל מנושאים אחרים של משרד הקליטה, מאז

שהנושא עלה לפני כחצי שנה בוועדה, בהחלט יש

הערכות של משרד החינוך בנושא זה. ואני מניח שנראה תוצאות בעניין הזה.



בהתייחס לכל הנושא של עליית הנוער. אני לא רוצה להתייחס למה שהיה. אכפת

לי מה שיהיה. והמגמה לפתור את הבעיות גם בחדר הזה, מאוד מאוד מדאיגה

אותי. ואני אומר את זה בכל הזדמנות, ואני רוצה להגיד את זה גס פה.

יש היום מצב של "עליהום" על עליית הנוער. בלי להיכנס לעובדה אם היו

טובים או לא היו טובים, אנחנו צריכים לשאול מה המשמעות של ה"עליהום"

הזה. והמשמעות כרגע מאוד ברורה, שעליית הנוער נדרשת להרים את סף התפקוד

שלה. קרי, שהיא תגיע להישגים טובים יותר עם הנוער האתיופי. השאלה, על

חשבון מה היא תעשה את זה?

האדיוט שלנו, רוצה שהיא תעשה את זה על חשבון החלשים. כלומר, מה שקורה

היום בתהליך מאוד ברור, שעליית הנוער רוצה להגיע להבטחות. דהיינו, שהיא

תעלה את סף הקליטה של הקבוצה האתיופית, ואז בני הנוער האתיופים החלשים

שנמצאים בשכונות חלשות, בבתי ספר חלשים, במשפחות חלשות, דווקא החלשים

ביותר ישארו בקהילה, זה אבסורד. במקום ללכת למצב שבו בני אתיופים

שהצליחו במערכת הבית ספרית, שיש להם פוטנציאל טוב לסיים בגרות, דווקא

אלה ישארו בבתי ספר תיכוניים בערים, ואילו בני נוער האתיופים שזקוקים

להעשרה יחודית, שזקוקים לפיתוח, שזקוקים לתמיכה, ילכו לעליית הנוער.

בצדק.

דרך אגב, זה היה המנדט ההיסטורי של עליית הנוער מאז שנות השבעים. במקום

להתנפל על עליית הנוער בגלל שהם מתמודדים עם החלשים, ולהביא אותם למצב

שהם יוציאו את החלשים החוצה, צריך לעשות בדיוק ההיפך. למרות שוודאי לא

כל בני הנוער האתיופיים כנראה בעשר השנים הקרובות יגיעו לבגרות. אני

בטוח שכולנו מסכימים איתם. רק בואו נעודד את עליית הנוער לקלוט את

החלשים יותר, שזקוקים להשערה, שזקוקים לטיפוח. שבאים ממשפחות חלשות

שבמילא גם אם יהיו עושים קהילתיים בקהילה לא יצליחו לסייע להם. וניתן

את הכתף לעליית הנוער, ולא להיפך.

לגבי כמה קבוצות של בני נוער שמוגדרים היום כבני נוער במצבי סיכון, זה

מצוקה.

אני חושב שאנחנו בסך הכל צריכים להיות מאוד זהירים ולא להגיד שיש לנו

פתרונות. אין לנו פתרונות. אני מאוד שמח על זה, שמערכת החינוך החליטה

להרים את הכפפה בגדול מזווית הכניסה שלה, וזו לא הזווית היחידה, ולפתח

איזו שהיא מודליות כדי לעבוד יחד עם האוכלוסיה הזאת.

בכל זאת אני מציע לכולנו, ואני רואה שלא מיוצגים פה עוד שירותי נוח

אחרים, משרד הרווחה, ומשרדים אחרים, להיזהר ולהחליט שיש לנו היום תשובה

ברורה וחד משמעית איך להתמודד עם המצבים האלה. קרי, צריך בצורה אולי

כמעט מבוקרת, כדי להפעיל מודלים שונים, במקומות שונים, ולראות בצורה

יותר שיטתית. במקום אחד, להפעיל מודל של פיזור נוער. לראות באיזו מידה

תהיינה השפעות כאלה או אחרות, על פי קבוצות סיכון. במקום אחר אולי

להפעיל מודלים שפותחו במסגרת פרוייקט שיקום שכונות, שהם יותר מוסדות

קהילתיים וכדומה. אפילו לעבוד בצורה יותר מבוקרת ולראות מה יותר

אפקטיבי, כטיפול באוכלוסיות האלה.

ההרגשה שלי בכל הדיונים האחרונים שהשתתפתי בהם,

שיש היום נטייה מאוד חזקה להגן ולגעת בכפפות של

משי, במערכת של החינוך הממלכתי דתי. אני יכול להבין חלק מהשיקולים.



אבל צריך לפחות להכיר בנקודה אחת. איתן דיבר על זה שיש את התוצאה באותם

איזוריס שבהם יש את ריכוז של האוכלוסיה האתיופית לכניסה לבית ספר,

והורים ותיקים שמושכים את התלמידים מבתי הספר שאליהם לא נכנסנו הילדים

האתיופים. התוצאה מוכרת.

אבל יש גם תוצאה נוספת, והיא הרבה יותר חמורה מבחינת המערכת, והיא

שהכניסה של הילדים האתיופים מבתי ספר שבחם הוותיקים רוצים לשמור על

הריכוז הגבוה של הוותיקים נחסמת. והעובדה היא שאנחנו רואים פער גדול של

אחוזים בין אותם בתי ספר שבהם יש את התוצאות, לבין בתי ספר קרובים

באותה עיר באותו ישוב, שבהם יש אחוז מאוד נמוך של האוכלוסיה האתיופית.

וזאת השאלה המרכזית שיכולה לצמצם את המערכת. לפני שמתחילים להסיע 80

ק"מ, לבדוק מה קורה באותו ישוב.

נקודה נוספת, אנחנו עובדים עם קואליציה של 15 ארגונים אתיופים, שחלקם

הגדול פעיל בתחום הזה. אנחנו היינו מעורבים בהרבה מאוד דיונים שהתנהלו

בכנסת לאחרונה, במיוחד בשבועיים האחרונים. נדמה לי שזה הדיון השלישי

בנושא חינוך.

ח"כ ב' טמקין עושה עבודה מאוד יסודית ועמוקה בתחום של ועדת המשנה

החשובה שלו. ועדת החינוך בחנה את הנושא. הלובי החברתי התכנס. סגן השר

מגיע לכל הישיבות האלה. אני חושב שהפורום שהכנסת מציעה הוא מאוד חשוב,

כי הוא נותן אפשרות גם לאירגונים להפגש בעצם עם אלה שמייצרים את

המדיניות בשטח. ויש הכרה הדדית בזה שכולם עושים עבודה חשובה, וכולם

מגלים רצון טוב, ויש אמצעים.

יש חילוקי דיעות מקצועיים, אף פעם לא מאפשרים להביא את אנשי המקצוע,

כדי לנסות לשמוע את הדיעות השונות. יש הרבה נסיונות שמנסים, וצריך

לנסות לאחד ביניהם, ולראות אם אפשר להגיע למסקנות.

השאלה היא אם יש איזו שהיא דרך גם בתוך הבית הזה, לאחד בין המאמצים

האלה. ליצור איזה שהוא פורום משותף, איזו שהיא ועדה משותפת, איזה שהוא

גוף שיעקוב באופן משותף ולא יאלץ אותנו לחזור בכל דיון על אותן נקודות

מהתחלה.

אנחנו נקדים את המאמצים של ועדת החינוך, וועדת

העלייה והקליטה, גם באמצעות ח"כ ב' טמקין.

אני חבר בלובי החברתי. אני חושב שהם מתפשטים מאוד מאוד. אני נגד כל

השדולות האלה שבאות במקום הוועדות הפרלמנטריות של הכנסת.

מ' גולדמן; דרך אגב, אני הולך להפסיק עם זה. יש ועדת חינוך

לכנסת, יש ועדת קליטה לכנסת.

היו"ר ע' זיסמן; אי אפשר שכל מיני שדולות, יבואו במקום הוועדות.

מה עוד שהכנסת מוסיפה ועדות. ולכן, אלה

הוועדות, ואנחנו מתאמים, ונאחד את המעמד. קיבלתי תשובה ברורה. אני מודה

לך על ההערה הזאת, כי אתה צודק. אמרת דברים נכונים, כולם רוצים. בסופו

של דבר צריך לאחד את המאמץ ולתאם את בין הדברים כדי לקדם את המטרה.

ח"כ מ' גולדמן, אותם עולים שהופנו לבית ספר,

והורים הוציאו את ילדיהם משם, האם זה נוגע

מתגובה סטריאוטיפית? ושנית, אולי זאת גזענות. איו דרך אחת. האם אז לקח

משרד החינוך מורים נכונים לאותו בית ספר, להדק אותו, לתת כל דבר שצריך.

לשים מורים נכונים טובים, להראות להם שזה לא היחס שלהם. אני חושב שזה

יתן לנו מענה.

לגבי עליית הנוער. נכון שיש כשלון, וצריך להודות בזה. אבל צריך לומר את

האמת. אם אנחנו לא נשנה את הסביבה של אותו תלמיד, יקשה. נניח שעליית

הנוער יתן הכל, והוא יחזור כי אין לו מסגרת כלשהי, זה יביא יותר

כשלון.

נכון שהיתה הקביעה שלו בזמן העלייה, באנו עם איזה תוכנית כדי לפנות

לאותם אנשים. אבל הם נשארו עם אותה תוכנית. לכן, אני חושב שכל הגוף

צריך לתת לעליית הנוער כוח. כלומר, להדק ולתת עוד יותר גורמים טובים,

להוציא משם את המורים הלא מקצועיים, או ללמד אותם. אין לי שום כוונה

לפגוע באף אחד. אני מכיר את עליית הנוער. אני חושב שהם עושים הרבה

עבודה טובה. לכן, צריך לשנות מורים מקצועיים. והעניין הנוסף הוא אלף

תלמידים שנשלחו לתנועת הקיבוץ.

מ' גולדמן; אמרתי שהיום יש כ-520 ילדים באולפנות וישיבות

תיכוניות. יש לנו כ-24 במבוא טירון. יש לנו

תלמידים שהגיעו באמצעות האגודה לקידום החינוך, יש לי פה את הרשימה

המדוייקת, 253 תלמידים הגיעו לשם. יש לנו בבגר שמונה תלמידים, בכרמית

עשרים, בן שמן 16, הכפר הירוק חמישה.

בכל אופן, בכל החלטה אני מבקש לשתף הורים.

י' שרייבר; אני מצטרפת למילות השבח, לח"כ ב' טמקין ולסגן

השר. ישר כוח על מה שנעשה.

אני מציעה שלא נהיה כל-כך מרוצים מעצמנו. אני לא רוצה לחזור על מה

שנאמר. אני רוצה לגעת בנקודה שעדיין לא דוברה כאן. זה העניין של כיתות

נפרדות. זה ילדים שנולדו בארץ.

ואני מאוד מבקשת מסגן השר בדברי הסיכום שלו להתייחס לזה ולומר מה הם

מתכוונים לא בתשנ"ו, אלא בתשנ"ה. מפני שאלה לא ילדים שהגיעו אתמול

שצריכים ללמד אותם איך להחזיק עיפרון. אלא זה ילדים שחיים בארץ, כמו כל

ילד אחר בבית הספר. זה דבר אחד.

אנחנו מוצאים במעבר של הילדים מבית ספר ממלכתי דתי לבית ספר ממלכתי, גם

על דעת מפקחים שאני בקשר איתם, פערים מאוד מאוד קשים ברמת הלימודים.

ילדים שעוברים מבית ספר ממלכתי דתי, גם ילדים שהם ילידי הארץ, גם ילדים

שהם כמה שנים בארץ, לא ילדים שהגיעו אתמול, וגם לא יחידת הקלט. אנחנו

מוציאים כל פעם שילד אתיופי עובר, הוא מתחיל שלום אבא, שלום אמא, שלום

כיתה אי. לא משנה מה הוא עושה קודם, מתחילים כל הזמן מההתחלה.



וזה דבר שפשוט גובל באבסורדים בלתי אפשריים. אנחנו מגלים ילדים שעברו

בית ספר ממלכתי דתי לממלכתי, עם נפילות בלתי מוסברות.

חממלכתי דתי עשח עבודת קודש. עשו דברים מבחינת ערכים, וכל מיני דברים

מאוד חשובים, חשובים לחם כעדח, וחשובים לנו כעם יהודי. אבל אני חושבת

שרוב הילדים עדיין לומדים וימשיכו ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי. לא יכול

להיות שמערכת החינוך לא תחזור לעצמה, ותבדוק את עצמה. לא יכול לחיות

שאנחנו נגלה דברים כאלה רק במעברים.

היו"ר ע' זיסמן; ההערה שלך לא חלה על ילדי אתיופיה. כנראה שזאת

הרמה הכללית שם. מבחינה ערכית מוסרית מול

מקצועית. הם לא לומדים שם לא היסטוריה ולא גאוגרפיה.

י' שרייבר; זה לא מדוייק. הם כן לומדים היסטוריה, וכן

לומדים גיאוגרפיה.

אנחנו חייבים לבדוק את הדבר הזה. זה בלתי אפשרי. אנחנו לא מדברים על

ילדים שבאו לפני חצי שנה. אנחנו מדברים על ילדים של ארבע וחמש ועשר

שנים.

היו"ר ע' זיסמן; את מח שאת אומרת לנו עכשיו, העלת כבר בפני משרד

החינוך והתרבות, או שזאת פעם ראשונה שאת מעלה

את זה?

י' שרייבר; אני לא רוצה להגיד כמה שנים אני עוסקת בקליטה.

מי שמכיר אותי, יודע שאני העלתי את זה תמיד בכל

פורום כזה ואחר. אבל אני מאוד מקווה שהדבר הבא שאני אבקש, לא ידבר על

אותם דברים, אלא על דברים אחרים.

הוזכר כאן העניין של המחוננים. העניין של המחוננים הוא בדיוק אינדיקציה

למה שאנחנו מדברים. אנחנו מדברים על אוכלוסיח שעשויה מעור אחד. כולם

שחורים, כולם נכשלים, כולם לא יודעים להחזיק עפרון.

אנחנו מצויים באוכלוסיה הזאת כבר עשר שנים. ואני הייתי מבקשת ממשרד

החינוך לומר כמה ילדים אתיופים שהגיעו לפני עשר שנים ארצה, או הם ילידי

הארץ, ונמצאים באיזה שהיא מסגרת של ילדים מחוננים. אנחנו לא מטפלים במה

שיבוא, אלא במה שכאן כבר מזמן.

ש' מולה; אחד הדברים שמנחם אותי, שהעדה הזאת מוכנה

לשינויים. בכל דיון, בכל אפשרות שאתה הולך לדבר

עם העדה, היא מקבלת אותך. זה דבר חיובי וטוב.

כשעליתי לארץ בגיל 17, הכניסו אותו לישיבה של בני עקיבא. מהבוקר עד שעה

אחת רק לומדים תורה. בחיים שלי לא למדתי גמרא. אחרי זה במקום ללמד

חשבון, לומדים תנ"ך, פרשת השבוע. כל יום. אחרי שמונה חודשים, יצאתי

משם, שיניתי את הגיל. בגיל 19 הלכתי לבית ספר להשלים השלמת בגרות. אחרי

זה הגעתי לבר אילן. סיימתי אוניברסיטה.

לדוגמה, אתמול הלכתי למרכז קליטה בבית קנדה באשקלון. רציתי לדעת מה הם

לומדים כל השבוע. גיליתי דברים מדהימים. כולם לומדים בממלכתי דתי, 12



שיעורים בשבוע, לומדים רק יהדות. חשבון, שני שיעורים. אנגלית, שיעור

אחד.

גם ממלכתי דתי ברמה א', זה לא הכי מוצלח. צריך לעשות הבחנה מוחלטת,

מאוד ברורה.

הכיוון הוא אחר, גם אם משפחה רוצה היום לרשום את בנה לממלכתי, יש

צמצומים רבים מאוד. פקיד בממלכתי דתי בא ואומר בית הספר הזה הוא זנות,

לא לומדים שם בבית ספר, לא מלמדים בבית הספר הזה. זה לא בית ספר טוב.

שופך את המוח של המשפחה הזאת. בואו נעמיד את הדברים על דיוקם. לקרוא את

המפה נכון.

למרות הכל, אנחנו גם צריכים להגיד מילה טובה. איך אנחנו בכל זאת מסכמים

את מה שהיה. כמה שיותר למצוא צעירים שיגיעו למכינות דו שנתיות, חד

שנתיות. אני חושבת שצריך להרחיב את החלק הזה, לפחות אלף חיילים

משוחררים, או בחורים שרוצים להיות עתודאים, לתת להם הזדמנויות להיות

עצמאים. אין לי בעיה שישרתו, אבל גם במסגרת של עתודה, היא עתודה קרבית,

עתודה רגילה. גם אלה שרוצים ללכת במסלול של עתודה, לתת להם מסגרת,

להכין בגרות, וכך אנחנו נצליח לצמצם את הפער.

ע' אקלים; בעליית הנוער יש הרבה ביקורת כלפי המוסדות

האלה. ולדעתי לפחות במוסדות האלה יש מה לתקן.

יש לי טענה אולי יותר לחברה החילונית, שקבעה מדיניות כזאת של לקלוט

ילדים בממוצע מסויים. החברה החילונית ויתרה עלינו. כל האנשים שחירותו

של האדם חשובה להם, כמו מרצ, לכן באה ממשלת ישראל בשנה כזו או אחרת

החליטה על מדיניות כזו, וכולם שתקו. וזה יכול להיות רק תעודת עניות

בשבילם. זו עובדה, וזה קיים.

היו"ר ע' זיסמן אם אתה היית באותה תקופה בממשלה, אתה היית

מחליט אותו דבר.

ע' אקלים; לא בטוח. זאת תעודת עניות לדמוקרטיה של 'מדינת

ישראל.

להגיד שאין בעיות בתחום של קליטת יהודי אתיופיה, זה לא נכון. אני חש

שמבחינת המדיניות שקיימת היום בכל המשרדים, במשרד החינוך, הקליטה, ושאר

המשרדים, זה כיוון רצוי.

אבל יש לי בעיה עם מה שקורה היום בשטח. הבעיה שלנו היא לא בהצהרה כזאת,

ובמדיניות כזאת. השאלה והבעיה שמתעוררת היא, מה קורה ברגע שמורה יחיד

עומד מול ילד דיסלקטי, מה הציפיות שלו? איך מתמודדים עם הבעיות שיש לול

זאת הנקודה החלשה בכל המערכות. ואני התחנכתי בבית ספר שלא עשו איתי שום

דבר מיוחד, בגלל שאני דיסלקטי.

אני רוצה לדעת מה קורה בחצר בית הספר במסגרת הכיתה, כשהילדים האלה

עומדים מול המורים.



קריאה; רוב הדברים שנאמרו פה קשים לי. אני בא מהשטח.

אני לא בא למתוח ביקורת על עליית הנוער. היא

עשתה מאמץ גדול בשנות ה-80'. אנחנו יודעים כולם מה עליית הנוער עשתה.

אבל הטענות שלנו על תלונות. יש תלונות טובות, ויש תלונות פחות טובות.

רוב הילדים שלנו הוכנסו לפנימיות פחות טובות. פנימיית בית בלומה, נווה

עמיאל, הודיות.

אני כאיש שטח יודע, שהבעיה היא המיון. יש לי דוגמה, הבן שלי נכנס לכיתה

ה'. הוא ישב בכיתה, ולא למד שום דבר. הוא אמר לי אני יושב ולומד פר1 רק

תורה. הוא אמר לי אני רוצה להגיע לרמה בגרותית. הלכנו לעליית תנוער.

קודם כל איך עושים מיון. הוא היה ברמה גבוהה. הוא למד. עשה בגרות שלמה.

אחרי הצבא, הוא התחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה, הוא לומד משפטים. הוא

הצליח.

הבעיה, שיש בעליית הנוער בעיית מיון.

א' ירדאי; מה שמעודד מכל הדיון הזה, זה הנושא שסגן השר

הביא, שמשרד החינוך יוצא בתוכנית חדשה, מקיפה,

שלוקחת בחשבון את כל מה שקרה במשך השנים, ואת כל התוצאות. והתוכנית

הזאת מצליחה בשיפור ושינוי גדול. ואנחנו מקווים ומתפללים שהתוכנית הזאת

תפעל בשטח.

אני רוצה להתייחס למה שעמרם אמר קודם, באשר להחלטה של שנות ה-80/

שבשנה הראשונה העולים ילכו לממלכתי דתי.

אני אחד מהוותיקים פה, ואז אמרנו שלא יכול להיות אחרת בכלל, אלא ההחלטה

הזאת, מפני שאנחנו מדברים על עולים מאתיופיה, שלא שמעו מה זה

חילוניות.

היו"ר ע' זיסמן; שנשתמרו בגלל הדת.

ב' טמקין; אם היה איגוד אמריקני מייצג יהודי תימן, הם היו

באים היום לוועדה והיו אומרים שמפלגות העבודה

בזמנו הורידו מהתימנים את הדת שלהם, והפכו אותם למשהו אחר. והיה ארגון

שהיה אומר שהיה מועסק בזה, להוכיח שהקהילה האשכנזית, העבודה פה, העבירה

את התימנים מדעתם לחילוניות. אתה שמעת את האשמות האלה בעבר, או לאל? שם

עשו טעות. ופה עשו טעות.

א' ירדאי; אני רק מציין את המצב ואת האווירה שהיתה אז. לא

היה יכול להיות אחרת, מפני שהעולים מאתיופיה לא

באו מאמריקה. לא באו מצרפת. מצרפת באים עולים לאחר שאומרים להם איזה

יהודים יש פה, איזו אווירה יש פה. לכן, הם באים במודע.

לעומת זאת, העולים מאתיופיה באו לארץ קודש. כולם קודש, כולם דתיים.

שלא ידעו את המאבק בין דתיים לחילוניים. לכן, ההחלטה הזאת היתה נכונה.

היום אנחנו נמצאים במצב כזה שהעולים מאתיופיה, 20,000 מתחנכים, נמצאים

בממלכתי דתי. הממלכתי דתי לא יכול להכיל אותם. אני אומר את זה לצערי.



הממלכתי דתי במשך 15 שנה, משנת 80' עד היום, לא נערך. למרות ההשקעה,

למרות שהוא חינך וגידל הרבה ילדים, אם זח במסגרת עליית הנוער, לא נערכו

כדי לקבל את כל היהודים מאתיופיה, שכל הרצון שלהם כמעט ב-0/יי100 היה

ממלכתי דתי.

היום נוצר מצב שאין מקום. היום שמענו שכבר 2,000 ישנם בממלכתי דתי,

ולכן אנהנו הופכים לגל של הממלכתי כללי, ואנחנו מקווים, שבממלכתי כללי

זה יהיה המבחן שלו, ונראה את התוצאות.

ע' גדיד; בתוך רשימת הפנימיות הלא טובות, אפשר למנות גם

פנימיות חילוניות, שלא היו ערוכות לקלוט טוב.

בפועל, יש שינוי ניכר במה שקורה בשטח. אני חושב שאפילו בעליית הנוער לא

מודעים לזה. אבל אני כמי שעבר את הפנימיות אחת אחת, ועמד כמול הבוגרים

שלהם, הייתי יוצר בוגרים עם בגרויות במוסדות מהסוג של נווה מיכאל,

ותום, וכאלה. הדתי הוציא השנה 28 מסיימי י"ב. שרובם הולכים למכינות

בשנה הבאה.

יש שינוי ניכר, השינוי הזה הוא כתוצאה של עבודת נמלים, של עקשנות של

בני העדה. אני חושב שצריך להודות לילדים עצמם. שהילדים מקווים לקבל

ונאבקים.

אני רוצה להגיד מילה טובה לרב גרוסמן.

בראייה כוללת, העדה תיקלט אם נצליח ליצור גוש גדול של אינטלגנציה ברמה

גבוהה. בלי זה לא נצליח. כי כל אחד שמגיע לאוניברסיטה, הוא מורה דרך

לאחיו, ולבני אחיו, ולקבוצה גדולה.

אם לא נצליח בזה, אז באיזה שהוא שלב יפסיק הסיוע המאסיבי. והרי הכל

בנוי על סיוע מאסיבי. ואני חושש מאוד שבעוד חמש שנים, שבע שנים, עשר

שנים, יגידו די, הזכויות נגמרו. עכשיו, בדרך הטבע. ואם לא תווצר נוסחה

מאוד חזקה שאומרת, זו הדרך, אני חושש שתתחיל להיות נסיגה. לכן, כמה

שאפשר להביא יותר תלמידים להמשך לימודים.

בפועל, ברור לי שגם השנה וגם בשנה הבאה, המכינות עוד יקדימו פי כמה.

כאן מוכרחה להיות מדיניות ברורה של העדפה מתקנת. אז הזכיר מולטה את

בנו, שלומד משפטים בהצלחה מלאה באוניברסיטה, ונמצא מישהו מאחוריו שנה,

ועל ידו שבעה שלומדים פסיכולוגיה באוניברסיטה, ואני נאבק היום להכניס

ילדה מחוננת מכפר פינס.

מ' גולדמן; בתשנ"ה סיימו שנה א', 6A בחינוך, 11. בכלכלה,

6. עבודה סוציאלית 4.מדעי המדינה, 4. לימודי

א"י, 4. פסיכולוגיה, 3. משפטים, 1. גיאוגרפיה, 1. בית ספר לסיעוד, 8.

יש לנו 46 תלמידים.

ע' גדיר; הילדה שצריכה להתקבל השנה לרפואה בטכניון, לא

תתקבל מפני שהיא עונה על הקריטריונים במלואם.

אבל היא תתקבל מפני שיש הצדקה מלאה.



הבוקר העברתי פקס דהוף לשושני, ואמרתי לו עוול מוהלט, לאלה שמתמודדים

עם הבגרות במכינות, שניגשים לשם בלי ציוני מגו. וציון המגן נועד ליצור

איזון בציון. שלא מקריות תקבע דברים.

יביאו אתיופים שנמצאים במכינות השנה, וניגשים סוף סוף לבגרות, וכל מה

שהם למדו זה כמה שנים גרועות בפנימיה, ושנתיים במכללה שבה ישבו ולמדו

לבגרות. הם לא ניגשים בציוני מגן. ילדי ת"א ואחרים באים מוגנים. הם

לא.

ח' פורת; אני מכיר את היטב את הסוגייה הזאת. אני עסקתי

בהליך עלייה שבקבוצה של עליית נוער של ילדי

אתיופיה שהיתה אצלנו בכפר עציון.

יש היום תלמידים שלומדים אצלי היום במכון גבוה בישיבת הר עציון. והם

תלמידים יוצאים מן הכלל. אותם גם צריכים למנות בין אלו שהגיעו לרמה על

תיכונית גבוהה.

אני רוצה לפתוח במילה אחת, כדי לתקן עוול. אני חושב שצריך לומר בסך הכל

כל הכבוד לחינוך הדתי, שהתמודד עם מטלה כבדה מאוד, שמתנהלת עד עצם היום

הזה בהיקף גדול מאוד.

אני גם חושב שלא היתה אפשרות אלא ללכת בדרך הזאת, כפי שצויין כאן קודם,

וגם מתחילה מי שהתעקש ורצה, לא כפו עליו ללכת למסגרת של החינוך הדתי.

אלא שזה היה דבר טבעי.

יכולים לעשות משגה חמור, אם נבין שישנה כאן מגמה לומר מה שהיה היה.

עכשיו, אנחנו בעצם שוברים את המסגרת הזאת, שלפיה הרוב המכריע נמצא

במסגרות המסורתיות והדתיות, ואנחנו הולכים לדרך חדשה. ואני חושש, חי'כ

מ' גולדמן, כשאני קורא חוזר העברת תלמידים אתיופים מהחמ"ד לבתי ספר

ממלכתיים, ואני רוצה את המגמה הכוללת במאמר שלך "לפזר את הגיטאות", שיש

לו קונוטציה מאוד קשה, גטאות. אח"כ אתה אומר יש גיטאות טובות, יש

גיטאות פחות טובות. אבל אני מדבר על הצליל. אני קראתי היטב את הדברים

שלך. וכשאני קורא את ההצעה לביצוע תוכנית המיועדת להעברת ילדים אתיופים

מבתי ספר ממלכתי דתי לבתי ספר ממלכתי, אני רואה כאן מגמה שאני חרד

מפניה.

אני בעד פתיחות, אני בעד חופש להורים. אני לא רוצה שכעת יעשה דבר

שמשמעותו יצירת המוטיבציה למעבר ממסגרות של מסורת, למסגרות אחרות. אני

מזהיר מפני זה. יכול להיות לזה לטווח ארוך מחיר קשה מאוד.

אני מודע לבעיה. אני חושב שהחינוך הדתי לא נקי מטעויות, מכשלונות,

אפילו כשלונות כבדים. אבל הכיוון היסודי שנכון בהקשר הזה הוא, להעמיד

קודם כל את האתגר בפני מערכת החינוך הדתי.

אותה בת, שדיברה שם, אני מבין את מה שהיא אמרה. וכאן אפשר למתוח ביקורת

על החינוך הדתי שאת המחוזות היוקרתיים שלו, בחלק גדול מאוד, לא פתח,

ולא איפשר במינון נכון. אני מכיר את הדברים האלה כאן, במקום שנפתחו

שערים. אני אתן דוגמה אחת, אולפנא בעופרה, שהיא אולפנא יוקרתיות,

לומדות שם עשרות בנות אתיופיות, והן משתלבות באופן יוצא מן הכלל. גם



במקומות ארורים. העדה היא בעל פוטנציאל אינטלקטואלי, אפילו מעל הממוצע.

זה צריך להיות הכיוון המרכזי.

ואני רוצה להציע ליו"ר הוועדה, לכנס לכאן את ראשי מוסדות החינוך הדתי.

כמו הרב נריה, וכמו ראשי האולפנות, ולומר להם, אולי יש פה איזה שהוא

שוט מסויים, אם אתם לא תפתחו את המערכת לקליטת הילדים האתיופים מן

היסודי ועד התיכון, ועד העל תיכוני, עם הפליה מתקנת כלפי העדה

האתיופית, אל תתפלאו שחלק גדול מהם במספרים גדלים והולכים, ינשרו

לממלכתי הדתי. מפני שזאת זכותם. אני לא אומר כפייה. אבל אתם צריכים

לעמוד בפני האתגר. לפי דעתי, יש היום יותר פתיחות. ואנחנו חייבים לעורר

את זה.

אבל אם עומד יהודי כמו אלי עמיר, שכתב את ''תרנגול כפרות", והציג את

המשברים הגדולים מאוד שעברה עדתו שלו כתוצאה מהמשבר הזה של מעבר לעולם

שהוא בהווייה חילונית, ומנותקת ממורשת בית אבא, ויכול לומר כאילו לא

נשתנה דבר, הכל כמו שהיה, כך יהיה. לפי דעתי, זאת אמירה שטוחה, לא

אמיתית, לא נכונה, לא הוגנת, כלפי המאמצים הגדולים שנעשו בחינוך

הממלכתי.

אני כן מקבל שצריך עכשיו לעשות מאמצים מיוחדים בהקשר הזה, ואני מקווה

שאם נעמוד בזה, גם "האיום" של ח"כ מ' גולדמן, יהיה לו איזה הוא ערך

מסויים.

אני מציע שנחליט שסוגרים דף, ופותחים איזה שהוא דף חדש, שמשמעותו שינוי

כללי של הערכים.

ב' טמקין; אני חושב שסדר היום שלנו, הוא קצת אחר ממה שח"כ

ח' פורת הציג אותו.

אנחנו צריכים לדאוג לכך שהעדה נמצאת בארץ כמה שנים, והיא הולכת ומשתלבת

יותר ויותר בחברה הישראלית, תלך ותהיה חופשית לבחור בעצמה את המסגרות

שבהן הם רוצים שהילדים שלהם ילמדו. ואני לא חושב שצריך להתחיל היום

באידיאולוגיה מוקדמת, שאומרת גם עכשיו לילדים שכבר נולדו פה, וגודלים

פה, שאנחנו, ועדת הקליטה של הכנסת, ניקח על עצמנו כמשימה למנוע למשל את

האפשרות של ילדים לעבור לממלתי כללי.

אני חושב שצריך להעביר את החופש של העדה, של ההורים, של הילדים, לבחור

לעצמם את המסגרות. וצריך לשפר את המסגרות האלה, ולהלחם לפתיחות של כל

המערכות. אם אתה קורא לאנשים מהמסגרות הממלכתיות לישיבה פה, אדוני

היו'יר, צריך לקרוא למשל לראשי ערים לפתוח את כל מערכת החינוך היומית,

ומשרד החינוך יפיל שיניים כלפי אותן המערכות שלא נפתחות לתלמידים. גם

דתיות, וגם לא דתיות. אני בעד זה שכל מערכת תפתח את עצמה.

החופש הזה לא היה אפשרי כאשר באו מסות של אנשים, באופן די פתאומי. כאשר

היה פחד לחזור על טעויות מהעבר. והיה דווקא מתוך רצון לכבד את החופש של

העדה, שהמחאות לא היו כ"כ גדולות.

אני גם רוצה להזכיר שהיו כל מיני ספקות לגבי חוגים דתיים, עוררו ספקות

לגבי יהדותם של בני העדה האתיופית. ואנחנו אגב שמחנו במאבקים של העדה



האתיופית, להשתחרר מכמה מן הדרישות שאז נדרשו מהם. אבל לא רצינו להוסיף

לזה איזו שהיא נטייה של כפייה אנטי דתית.

אתה אמרת מרצ. זה לא עניין של מפלגה. אבל בהשקפת העולם שלי, לא צריכה

להיות כפייה דתית, אבל גם לא צריכה להיות גם כפייה אנטי דתית. ואנחנו

פחדנו להיות כאלה שאנחנו כופים את התפישות שלנו על אחרים. אז עכשיו,

יותר שנים בארץ, יותר ניסיון, יותר אנשים שמציגים אלטרנטיבה של השקפת

עולם אחרת.

היום, אני חושב שצריך להגדיל את החופש של העדה לבחור לאן הם הולכים.

אנחנו לא היינו באותם אילוצים שהיינו, כאשר העדה הגיעה בפעם הראושנה,

והיה מפגש של הבלתי ידוע אחד עם השני.

מידת הצלחה של ארגון עולים, או ארגון שמייצג עולים, או ארגון שמגן על

עולים, זה בהפיכתו לאי רלוונטי כמה שיותר מהר. ככל שהוא הופך לאי

רלוונטי, שהביזנס שלו נגמר, כך הוא הצליח יותר.

אני מקווה שארגוני עולים, וארגונים שלוקחים על עצמם את ההגנה על עולים,

המטרה שלהם תהיה להעלם כמה שיותר מהר. אני לא מתרשם שזה נכון בכל

המקרים. אני לא מתרשם שזו המשימה העיקרית. ומי שצריך לשמוע, שישמע,

ויקח את זה בחשבון.

יש כמה דברים, שמכל הדיונים שהתקיימו עד עכשיו, אנחנו צריכים להמשיך

בהם. אחד, נושא המיון. שמענו את אפשטיין, ושמענו את כל מה שאפשר לעשות

בתחום הזה. ועל משרד החינוך לקחת את זה כמשימה חשובה. שתיים, נושא

אינפורמציה. בשפה, במונחים, במקומות, שבהם העדה יכולה להכריע, ההורים

יכולים להכריע, הילדים יכולים להכריע. בתוך עליית הנוער, להכריע. לצאת

מעליית הנוער, להכריע. לעבור ממסגרת למסגרת בעליית הנוער, להכריע. ואני

רוצה להדגיש שצריך לקחת ברצינות את מה שאמר פה מייק נפתלי, לגבי הסכנה

הזאת, שבשביל להלחם את המלחמות של לפני עשר שנים, ובשביל לייצר סרט כמו

שייצרו פה, אנחנו נשאיר את האנשים גם בלי עליית הנוער כמו שצריך, וגם

בלי מסגרות קהילתיות כמו שצריך. ולא צריך לזרוק מסגרות כ"כ מהר, כי

אחי'כ אתה נמצא בבעיה קשה ביותר. צריך להשקיע במסגרות האלה, צריך

להכריע, לתת יותר חופש. צריך להכריח להפעיל מיון אינדווידואלי,

סקלטיבי, ולא מיון כוללני וכדומה.

כמו שהבאנו לכך שבמשרד החינוך יש עכשיו הערכות לנושא ומתחילים לקרות שם

דברים חיוביים, אני חושב שצריך לעשות את אותו דבר בעליית הנוער, ובכל

המערכות.

לגבי הנשירה. בדיון שקיימתי, שאלנו שאלה, שלא נשאלה בוועדת החינוך פשוט

מחוסר זמן, מי החבריה האלה שנשרוי ז"א, מאיפה הם יצאו? מה המאפיינים?

מתברר, שרובם מהמסגרות הקהילתיות המקומיות, ולאו דווקא בעליית הנוער.

יש בעיות של עליית הנוער שצריך לשפר אותן, בהקשר לעתיד החינוכי של

האנשים, איך יגיעו לאוניברסיטאות, איך ישתלבו בחברה. צריך לטפל בזה.

אבל אסור לומר שזה בגלל בעיות בעליית הנוער, רק שיש נשירה, ושיש בעיות

של פשע וכדומה, כי אנחנו יודעים שזה גם בא מהמסגרות הקהילתיות, וצריך

לטפל בהן, לדלל, וכל הדברים האלה שנאמרו קודם.



מ' גולדמן; אני חושב שהערנות של כל הגורמים נותנת תאוצה

למערכת לפעול אחרת וזה כבר הישג. משום שזה גם

בעליית הנוער נכון, ובוודאי על משרד החינוך והתרבות.

אני חושב שהנקודות פה, הו נקודות שמחייבות אותנו להגיש נייר מסודר מה

אנחנו עומדים לעשות, גם באותם דברים שהתייחסתם. אם זה לחזק את בתי הספר

בעליית הנוער, לגבי מורים טובים יותר. אם זה באותם מישורים, שיש לנו שם

צורך לחזק. אם זה בתוך החמ"ד, קיימתי ישיבה עם הנהלת החמ"ד, כדי להבטיח

שאכן יעשה גם דילול בתוך עצמו בצורה אחרת. אם זה לעודד את גורמי התיכון

של החינוך הדתי, אולפנות. זה הכל יחד.

אני חושב שהנקודות שנאמרו כאן ודאי מחייבות אותנו. חיזוק באמצעות מורים

טובים יותר.

היו"ר ע' זיסמן; אני אביא לך דוגמה, יש שני שיעורים בשבוע.

הוא מדבר על דוגמאות שהן שייכות לעבר. אני אומר

שא"א להצביע עליהן היום. חלקן הגדול, כשאתה

לוקח את החמ"ד כשאתה מדבר על השעות, אתה תראה שחלוקת השעות היא תחת

בקרה ופיקוח.

אני רשמתי את הנקודות האלה. אני לא יכול לתת תשובה, מבלי שאני מקבל את

התשובה החוזרת. אני לא רוצה לתת תשובות סתם. אני אשב עם ניסים אלקיים,

כדי לבחון איזה בתי ספר שנותנים 12 שעות, פחות מתמטיקה ופחות אנגלית,

כדי שאנחנו נתקן את הדברים שצריכים תיקון. ואני מאמין שהדברים שנאמרו,

יחייבו אותנו.

היו"ר ע' זיסמן; אנחנו נזמין אותך מייד לאחר פגרת פסח. אני מודה

לך על הכל.

היטיבו? ננעלה בשעה 13:45