הכנסת השלוש עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 158

מישיבת ועדת העלייה והקליטה

שהתקיימה ביום ד', א' באדר א' תשנ"ה, 1.2.1995, בשעה 09:00

נכחו;

חברי הוועדה; היו"ר ע. זיסמן

י'. בא-גד

א. גור

א. ורדיגר

י. שפי

ד. טופז, המשרד לקליטת עלייה

ש. טל, מנהלת ענף נפגעי איבה, הביטוח הלאומי

ש. פינצ'י, מנהל אגף שיקום וסיעוד, הביטוח הלאומי

י. אדלשטייו, הפורום הציוני

ר. כהן, הפורום הציוני

ס. לנדבר, יו"ר התאחדות עולי ברה"מ לשעבר

ח. מן, מנכ"ל התאחדות עולי ברה''מ לשעבר

א. מיכאלי, ועד הפועל של ההסתדרות

ד. פריטל, עורך פרסומים על יהודת ברה"מ

ב. אייל, ד"ר, מועצה ציבורית למען יהודי ברה"מ לשעבר

ל. בלושטיין, מועצה ציבורית למען יהודי ברה"מ לשעבר

ר. בראון, מועצה ציבורית למען יהודי ברה"מ לשעבר

נ. גולדפנד, מועצה ציבורית למען יהודי ברה"מ לשעבר

א. ונדשבה, מועצה ציבורית למען יהודי ברה"מ לשעבר

צ. שפירא, ד"ר, מועצה ציבורית למען יהודי ברה"מ לשעבר

א. לב, מועצה ציבורית למען יהודי בריה"מ לשעבר

א. אוקון, משפחות נפגעי טרור

ג. אשורוב, משפחות נפגעי טרור

ל. וולקוב, משפחות נפגעי טרור

מ. וולקוב, משפחות נפגעי טרור

א. חייקוב, משפחות נפגעי טרור

ד. חייקוב, משפחות נפגעי טרור

מ. לשצ'יבר, משפחות נפגעי טרור

ג. מרגוליס, משפחות נפגעי טרור

א. סבאייב, משפחות נפגעי טרור

ס. פסחוב, משפחות נפגעי טרור

ר. פסחוב, משפחות נפגעי טרור

ח. שאק, משפחות נפגעי טרור

ק. הבר, משרד האוצר

א. ברנע, אל"מ, ראש מחלקת נפגעים בצה"ל

נ. פרנקל, סגן, סגן ראש אגף שיקום, משרד הבטחון

מזכירת הוועדה; ו. מאור

חבר המתרגמים בע"מ

עולים חדשים נפגעי טרור - חיילים ואזרחים



עולים חדשים נפגעי טרור חיילים ואזרחים

ועדת העלייה והקליטה דנה בבעיות של תעסוקה

ודיור, חינוך ועזרה לעולים חדשים. אני שמח

לומר שהרמטכ"ל אתמול הודיע שיש לו דעה מאוד חיובית לפתור את הבעיה

הכאובה של 43 אלף עולים מעל גיל 27, שבשנים האחרונות נמצאים במצב מיוחד

ולא גויסו לצה"ל. אנחנו רוצים שהם יגוייסו בצורה זו או אחרת ולא יהיו

במעמד המשונה והמוזר שמצד אחד לא מגייסים אותם, מצד שני לא נותנים להם

פטור. נושא זה הוא נושא כאוב ורגיש ואנחנו מקווים שבקרוב ימצא פתרון

מניח את הדעת.

אנחנו עוסקים לעתים קרובות מאוד בזמן האחרון גם בנושאים חברתיים

. ואנושיים הקשורים בעולים. הסטיגמות שמדביקים לעולים, הן שאין להם כל

אחיזה במציאות.

היום אנחנו נעסוק בנושא רגיש מאוד, הנושא הוא עולים חדשים נפגעי טרור,

אזרחים וחיילים. מדינת ישראל במשך השנים מתמודדת עם הטרור, אבל גם

מתמודדת עם בעיות של נפגעי טרור. לא שמעתי שיש אפליה או קיפוח לגבי

עולים חדשים. החוקים הם דמוקרטים והם שווים. יש בעיה בטיפול. עולים

חדשים זקוקים ליותר תשומת לב לליווי יותר צמוד. זקוקים למישהו שהמוסדות

וארגונים לא רק הממשלה, לא רק המוסדות הממלכתיים, לא רק המוסדות

העירוניים שמטפל באופן מיוחד כי צריך להבין שהשורשים שלהם בארץ הם לא

אותם שורשים שיש לוותיקים. יש כאב, יש צער, יש נזקים נפשיים ופיזיים

ואחרים, וזה הנושא שאנחנו רוצים לעסוק בו. אני רוצה להודות לגברת רות

בראון, למועצה הציבורית למען יהודי ברה"מ לשעבר, שהיא והמועצה עוסקים

בזה. יש להם גם הישגים ראויים להערכה. אני עצמי, בעיקר בירושלים, לא

כיו'יר הוועדה לעלייה ולקליטה, בתור אזרח, מדי פעם, כשאני שומע על

נפגעים, גם לגבי ותיקים אבל בוודאי אם זה עולים, מבלי להכיר את המשפחה

או את הנרצח אני הולך להלוויות, מבקר, אבל גם התלוויתי במקרה אחד שגב'

בראון הזמינה אותי, מקרה של משפחת אברמוב בתל אביב. אני יודע עד כמה

נושא זה זוכה לטיפול נאות ע"י המועצה. אי אפשר היה להזמין את כל משפחות

העולים נפגעי הטרור, אבל אנחנו הזמנו קבוצה מייצגת. אנחנו רוצים גם

לשמוע מכלי ראשון, ממקור ראשון, את אלה שנפגעו, לשמוע איך הם מרגישים,

מה היו רוצים שיהיה כדי שאולי דברים שלא נעשו יעשו בעתיד.

ראשית כל אני רוצה להודות לכם על שהזמנתם

אותנו לכאן. אני חושבת שעצם העובדה שוועדת

העלייה והקליטה מגלה עניין ואיכפתיות זה אומר כבר הרבה. בסופו של דבר,

הכנסת היא נציגות העליונה של העם בישראל. נמצאים איתנו רק חלק קטן

ממשפחות נפגעי הטרור. הוזמנו רק מספר אנשים, ואני מניחה שאנשים אחרים

יגיעו במועדים אחרים לכנסת. אינני יודעת את המניין המדויק של עולים

נפגעי טרור. אני יודעת שאנחנו אישית במועצה ליהודי ברה"מ במסגרת פרויקט

סלע, שזה סיוע לעולה במשבר, אנחנו עוסקים ב-43 משפחות, חלקן משפחות

שכולות וחלקם אנשים שנפצעו ע"י פיגוע טרור. יתכן שישנם עוד ואיננו

יודעים עליהם. ישנה גם קטגוריה אחרת שכמעט לא ידוע לנו, ואלה אנשים

שהיו בארוע, נצלו בנס, אבל הם עדיין אנשים פגועים ואליהם אפילו לא

הגענו.

טרור, זה הרי דבר נורא כשזה קורה לכל אחד, ותיק, צבר, עולה ותיק. זאת

הרי טרגדיה. אז מה ההבדל בין עולים ללא עולים? פשוט, אצל העולה הטרגדיה



הזאת נוחתת ברגע שהוא עדיין נתון בטרואמה של קליטת עלייה, שהיא טראומה

בפני עצמה, וזה בעצם משבר על משבר. טרגדיה זו נוחתת כשהעולה עסוק

בבעיות קיומיות, בדרך כלל אין לו עדיין קורת גג קבועה, עבודה קבועה,

אין לו מערכת תמיכה טבעית, ומי מהאנשים שהיו במשבר יודע שבזמן משבר

הדבר החשוב ביותר זו משפחה וחברים ושכנים וחברי ילדות וחברים מהצבא

שמקיפים אותך., לעולה בדרך כלל דברים אלה אינם. חלק מהם הוא השאיר

מאחור, חלק מהם עדיין לא רכש והוא עדיין בשלב שלא היכה שורש. כאן אנחנו

מגיעים לאנשים שנמצאים בטראומה כפולה ומכופלת. צריכים לאסוף את כל

הכוחות שישנם, מפני שגם קרובי המשפחה הם עולים חדשים, והרי גם קרובי

המשפחה פגיעים מאוד, גם הם עברו את הטראומה של הקליטה וגם את המשבר

שנחת עליהם עכשיו. לכן דברים רבים דומים, אבל ישנן בעיות יחודיות

וצרכים יחודיים, ולבעיות הללו אנחנו בעצם צריכים להתייחס. כשאני אומרת

. אנחנו, הכונה לממשלה, והממשלה הקימה כלים לטפל בבעיות, באופן כללי כלים

שראויים להרבה הערכה. אבל במקום שהממשלה נגמרת ישנו גם ציבור. ממשלה

אינה יכולה לשבת ליד מיטה של חולה בבית חולים וממשלה לא יכולה להיות

בכל לוויה ובכל אזכרה ובביקור אבלים. וכשקורה אסון בערב פסח, כמו אצל

מרינה לשצ'יבר, זה ערב פסח. אבל מרינה יודעת שמישהו בפסח היה איתה. לכן

אני חושבת שכאן יש חובה בכלל, בנוסף לחוב של כבוד והחוב המוסרי שיש לכל

נפגעי הטרור, הרי לעולים חדשים שבאו הנה מקרוב להקים בית יש לנו חוב

כפול ומכופל. אחד, זה החוב של המדינה, השני זה להיות במקום מערכת

התמיכה הטבעית שהיתה לעולים במקום מוצאם, במקום שממנו הם באו.

רוב הנפגעים הם משפחות מברה"מ לשעבר, ישנה גם משפחה אתיופית מיבנה,

המשפחה של פרדת סגה, שגם איתה היינו בקשר, ואני יודעת שיש משפחות אחרות

כמו המשפחה של דמיאן רוסובסקי עכשיו באסון בית ליד, שהם גם עולים

שהגיעו לא מכבר מארגנטינה, אבל עיקר הטיפול כמובן הם ביוצאי ברה"מ

לשעבר.

אני יודעת שהמתנדבים שמלווים את המשפחות צריכים להיות אנשים מיוחדים

במינם והם אנשים מיוחדים במינם, אנשים עם רגישות עצומה, אנשים שיכולים

להתמודד עם הסבל הבלתי פוסק וקורע לבבות, ואנשים שיהיו חזקים מספיק כדי

להתמיד. אבל אני יכולה להגיד שזו זכות גדולה להיות בקשר עם המשפחות

הללו, ולראות איך אנשים אוספים את הכוחות שלהם, אחרי דברים נוראים שקרו

להם, ועושים מאמצים עילאיים. לאחרונה נתקלתי בכמה וכמה משפחות שאחרי

תקופת מה החליטו להתנדב ולהיות בקשר עם משפחות אחרות, לאו דווקא נפגעי

טרור. לפני חודש ניכווה עולה חדש כוויות קשות מאוד, ומרינה ישבה לידו

ימים רצופים בעין כרם. אינני יודעת מאין היא קיבלה את הכוחות, אבל

עובדה שהיו לה כוחות כאלה. ישנם די הרבה אנשים שאח"כ רוצים בעצם להתמסר

ולתת לאחרים, וזה דבר שבאמת נפלא לראות אותו.

לגבי הטיפול היחודי. לא תמיד יש לנו הרגישות המספקת להבין את הצרכים

המיוחדים. בכל שטח. אם אנחנו מדברים על בעיית הדיור לדוגמה, לרוב

העולים, בגלל שקורה להם הפיגוע, אין פינה משלהם, אין להם עדיין פינה

קבועה. הצורך בדיור, הצורך במשהו שהוא שלהם, פינה שלהם, אפילו פינה

שיהיו זכרונות שלהם, לא תמיד ברורה למוסדות. לעתים קרובות זה לוקח עוד

ועוד זמן וסחבת שאני חושבת שאפשר היה לקצר אותה. ישנם הליכים, אבל ניתן

היה לקצר אותם. וכפי שאנולי חייקוב, שהיום יש לו כבר דירה משלו, היה

אומר לי, אני קורבן טרור אבל אנחנו גם קורבנות של ביורקרטיה. אני חושבת

שלגבי משפחות אחרות, ואינני מדברת רק על משפחות שכולות, גם משפחות של

אנשים שנפצעו, הצורך להעניק להם מקום, דיור קבוע, מאוד סמוך לרגע



האסון, זה דבר חשוב ביותר, ואני חושבת שאנחנו לא כל כך ערוכים לזה.

בעיקר לגבי האנשים שנפצעו. לפעמים יש בעיה בין תרבותית. שכנים רוצים

לעזור, ציבור רוצה לעזור, הוא לא כל כך יודע איך להכנס למשפחה. רואים

אלמנה שיוצאת לעבודה באמצע שבעה, היא אפילו אינה יודעת על שבעה, מישהו

צריך לבוא וללמד מנהגי אבלות. מהניסיון האישי שלי אנשים רוצים להשתייך.

אנשים מאוד רוצים שיגידו להם איך זה נעשה כאן. אנשים מאוד רוצים לעשות

את זה קרוב ככל האפשר לאיך שזה נעשה כאן. אבל מישהו צריך להיות במקום

יום ולילה ברגע הקריטי, ברגע הקשה ביותר, כדי לתת את הסיוע הזה במידה

והמשפחה רוצה את הסיוע.

גם לגבי עבודה, בעיקר לגבי הפצועים. נתקלנו פעמים רבות בכך שאשה לא

יכלה לשבת ליד בעלה, או שאם לא יכלה לשבת ליד הבת משום שהיא פחדה לעזוב

את מקום העבודה שלה. לכן מאוד חשוב לנו לחדד את הרגישות של האנשים

העוסקים בזה. להעלות את המודעות לבעיה, כדי שפשוט יבינו שזאת אוכלוסיה

שזקוקה לטיפול מיוחד בקטעים מיוחדים ואז הם יוכלו לעמוד על הרגליים.

נושא נוסף זה הנושא של המשמעות. זמן משבר זה זמן לחשבון נפש, אתה בעצם

עושה חשבון נפש למה זה קרה לי, איך זה קרה לי, למה דווקא אני, מה אני

עושה כאן, מה הממשלה עושה לגבי טרור, מה קורה בכלל. זה קורה גם לישראלי

ותיק. אבל כשזה קורה לעולה חדש שעדיין לא היכה שורש, כשהנושא של

ההשתייכות והנושא של המשמעות והנושא של הלאומיות הוא עדיין כל כך מורכב

אצלו וכל כך אמביוולנטי, אז המסר של החברה הישראלית, המגזר שאכפת לנו

והמסר שאנחנו יכולים לעמוד לצד האנשים האלה, הוא מסר חשוב ביותר, דווקא

לגבי הנושא של גיבוש המשמעות. אני לעתים קרובות מתפעמת מאנשים שאחרי

שעברו משברים כל כך גדולים, כמה חודשים אחרי זה או שנה-שנתיים אחרי זה

באים ואומרים לי לא הרגשתי קודם ככה אבל עכשיו אני מרגיש שייך. חבל שזה

נוצר בצורה כזאת, אבל זה גם מראה על כוחות רבים ועל רצון רב

להשתייכות.

לידו יושב חיים שאק, נפצע מיריות מחבל ליד חלחול בפברואר -94'. לידו

אדוארד סבייב, שנפצע קשה והתאושש די יפה בפיגוע הטרור בדיזנגוף, לידו

גריגורי מרגוליס שנפצע ממכת גרזן וירי בידי מחבל באוטובוס בירושלים

באפריל 94. דריה חייקוב ולידה אביה אנטולי, האם אולגה ז"ל נהרגה בירי

מחבל באוטובוס בירושלים ביולי 93'. ליד מר חייקוב יושבת מילה וולקוב

ולידה הבת לריסה, הבת של מילה נספתה בפיגוע בדיזנגוף באוקטובר 94'.

לידם סווטלנה ורפי פסחוב, הוריו של הסמל לב פסחוב שנספה בצומת קלקליה

באוגוסט 93'. ליד רפי יושבת גלינה אשורוב, גלינה היא אלמנתו של בוריס

אשורוב ז"ל, הוא נספה בחיפה ב-12 בספטמבר 92' לעיני גלינה ושני ילדיהם

12 יום לאחר שעלו ארצה. ליד גלינה יושבת מי שמטפלת מטעמנו בנושא

הטרור, נטליה גולדפנד, ולידה יושבת מרינה לשצ'יבר, אלמנתו של ויקטור

ז''ל, הוא נורה ע"י מחבל ברחוב בשער שכם, ב-23 במרץ, ערב פסח שנת 94'.

לידם יושבים ד"ר צביה שפירא, ד"ר ברוך אייל ולאה בלושטיין, שהם

המתנדבים שלנו שעוסקים בנושא.

אני מקריית ארבע, אב לשני ילדים. קיבלתי

לפני שנה כדור בגב. נכנס לי בעמוד השידרה

ויצא בבית השחי. מזמן שקיבלתי כדור קשה לי מאוד בנסיעות לקריית ארבע,

והאבנים שאנחנו מקבלים בדרך לקריית ארבע וחזרה זה כמעט כמו כדורים

בשבילי, כי האוטו היה כמו רשת אחרי כדורים, אני בנס יצאתי חי. מי שטיפל

בי היה ד"ר גולדשטיין, אמרתי לו שאולי כשאצא מבי"ח תהיה כקמה, וכשיצאתי



מבי"ח הוא שאל אותי לפני פורים מה אני חושב על נקמה. אמרתי, לא, זה לא

נקמה, זה סתם רצח ולא יהיה שלום. בסוף מה שהיה הכי חריג, שאחרי היריות

של ד"ר גולדשטיין כל הערבים קיבלו פיצויים, ואפילו יהודים נתנו כסף

בשביל הערבים, אפילו שיש יהודים שגם כן צריכים כסף, ובסוף אנחנו נפגעי

טרור גם מביורוקרטיה, כי רק אחרי היריות של ד"ר גולדשטיין קיבלנו סיוע

לדירה כדי לעבור לירושלים. בגלל טעות כבר חצי שנה אני לא מקבל ואינני

יודע מי יכול לעזור. אינני יכול לחזור לקריית ארבע. הייתי גיבור, קניתי

שם דירה. זה בנק ירושלים, בבנק נותנים אשראי.

היו"ר ע. זיסמן האם יש מישהו ממשרד לקליטת עלייה שעוזר?

מי שעוזר לי זה רק רות בראון. חוץ מהארגון

הזה איש לא עוזר לי.

אין לי שום ספק שביטוח לאומי מטפל במשפחת

שאק, וזה נמצא בטיפול ללא ספק. העניין הוא

פה שאדם אחרי פציעה למעשה לא יכול לעשות את העבודה שהוא עשה קודם, וזה

דבר שהוא לא תמיד ברור. הוא למשל היה מציל קודם, ואני יודעת שמאוד

התקשה להתרכז ולא יכול היה לעבוד בעבודה שלו.

גם מבחינת הנושא של הדיור לא כל כך ברור שהמשפחה הזאת היום, שעברה

תהליכים קשים גם מבחינה משפחתית, זקוקה היום לדיור קבע וצריך פשוט

לעזור לה למצוא דיור קבע באזור אחר. הם אינם רוצים לגור בקריית ארבע,

צריך למצוא לה דיור קבע מהר ככל האפשר.

היום אתה גר בירושלים בשכר דירה, האם אתה

מקבל סיוע לשכר דירה, וכמה?

למשפחה זה 800 שקל.

אני רוצה להוסיף, כי דווקא בחיים עכשיו

ביטוח לאומי לא מטפל. הם טיפלו בו רק חצי

חודש. ואח"כ אמרו לו שהוא בריא שהוא יכול לעבוד ולהמשיך לחיות כמו שהוא

היה קודם. אבל באמת הוא אינו יכול להמשיך בעבודה שהיתה קודם, ועכשיו

הוא סתם שומר ומה שהוא מקבל זה לא מספיק למשפחה.

עבדתי כמציל בגוש עציון, בקריית ארבע, גם

כמדריך שחייה, עכשיו איני יכול לעבוד.

אולי אני נראה בריא.

(מתרגם את דבריו של א. אוקון) אליהו אומר

שלחברי הכנסת שישנם פה ולאנשים מדיניים יש

אכפתיות, וחוץ מזה זה אומר שהם שייכים כבר ממש לחברה הישראלית, וזה טוב

בשבילו ובשביל ההרגשה שלו. למרות הקושי שלהם, הם עדיין ללא פתרון.

הארוע שהתרחש היה בצומת גוש עציון, הם חיכו לאוטובוס וקיבלו את הכדורים

של תת-מקלע. הוא אומר שכשהיה הארוע הוא שמע לידו את הכדורים ולא סבל,

מפני שהוא היה אנרגטי ונפל לאדמה. היו כמה כדורים שחדרו לבטן של פירה

והיא סבלה מאוד קשה, היא כבר היתה שבע פעמים בביה"ח הדסה עין כרם, עברה

ארבעה ניתוחים, והיא צריכה לעבור עוד והיא פוחדת. אחרי הארוע הבעיות של



העולים הו עכשיו יותר קשות; הם היו צריכים לנסוע להדסה עין כרם בתחילה

פעמיים בשבוע, אח"כ פעם בשבוע ועכשיו פעם בעשרה ימים. בגלל זה לא יכלו

להשאר לגור בקריית ארבע, ועכשיו הם גרים בגילה בירושלים בשכירות. אחרי

הארוע הקושי הגדול ביותר שיש להם עכשיו זה דיור, והם פנו לכמה משרדים

בבקשות לעזור להם בעניין זה. הם פנו למשרד הקליטה, למשרד השיכון, לח"כ

ע. זיסמן באופן אישי ועוד משרדים, וקיבלו תשובה רק מהשר י. צבן, משרד

הקליטה. כתוב היה בתשובה שיש להם זכות להיות בתור לדיור כמו מקרה רגיל.

הם לא קבלו את התשובה מח"כ ע. זיסמן. אחרי הארוע חיו יחד במשרד הקליטה

עם המכתב מהשר י. צבן ושאלנו איך אנחנו יכולים לקבל עזרה, ואמרו שכאשר

תביאו את כל המסמכים אתם תקבלו את התור לדיור. זה היה לפני שנה, שנה

וחצי.

אליהו אומר שהוא מבין שמצב הדיור בירושלים מאוד קשה, אבל הוא אומר

שצריך לחיות לפחות עם תקווה, כי לא ייתכן שאין תקווה. בשבילם הדיור זה

לא סתם דיור זה גם חיים. בתחילה אמרו לו להביא את המסמכים שדרושים,

ואח"כ אמרו אין תור ואיננו יכולים לתת לך תשובה מסוימת ולהגיד שיש לך

תור.

אנחנו יחד בעניין זה כל הזמן, היו כמה דברים שרק בגלל השתתפות המועצה

שלנו בכלל מצאו את המסמכים שאליהו העביר כמה פעמים. עד היום לא נותנים

לו שום תשובה והוא מנסה לחיות בירושלים. בעירייה יש ועדה של פנסיונרים,

והוא רץ כל הזמן כמו אדם צעיר וללא תוצאות.

אני חושב שהבעיה ברורה, נעבור למישהו

אחר.

א. סבאייב; הייתי פצוע בפיגוע בדיזנגוף, ואני רוצה

לספר על מה שאני סבלתי ומה קרה לי. שמעתי

שפה נמצאת אמה של אלה וולקוב שנהרגה באוטובוס קו 5, אני רוצה לספר לה

מה היה באווטבוס. באותו יום נסעתי למינהל הסטודנטים שנמצא בפינת רח'

אסתר המלכה. הספקתי לראות את הגשר בכיכר דיזנגוף ופתאום התפוצץ. מה

שראיתי ומה שסבלתי זה דבר בלתי אפשרי לתאר. מה שהרגשתי, אני רוצה להגיד

בכמה מלים. קבלתי מכה מאוד חזקה, לא ראיתי את הפיצוץ עצמו. שמעתי

צעקות, כמו בסרטים מפחידים. אחרי הפיצוץ, כאשר הסתכלתי על עצמי, מה

שראיתי בתוך האוטובוס ומה שנשאר מהאוטובוס, ראיתי איש ללא ראש. הוא ירד

מהאוטובוס ונפל על האדמה וזהו. לפני שכבה גופה מאוד שרופה, ראיתי רק את

העינים שהסתובבו. דם. ידיים. חלקי גופות. אחרי זה איש מהרחוב שאל אותי

אם אני יכול לרדת בעצמי. הוא הושיט לי יד ועזר לי לצאת החוצה. לאחר חמש

דקות העלו אותי לאמבולנס ולחדר ניתוח וזהו.

זה אל-אנושי, אל-טבעי. אדם נורמלי לא התרגל לראות דברים כאלה.

אני מאוד יחד עם כולם שנמצאים פה. הבן

סיפר שהוא גם היה באוטובוס וברוך השם שהוא

חי ויכול לספר את זה, אבל מהבת שלי לא נשאר שום דבר, לא היה משהו שאפשר

לקבור. האהבה היא חזקה לישראל. אף אחד לא יכול לענות לי, רציתי להקים

את המוזיאון להראות את הבת שלי, ואני מבקשת שיעזרו לי בעניין זה.

בעלי נרצח מול שער שכם, הוא היה בדרך

לעבודה. ירו בו בראש. היינו כמו כולם,



מברה"מ לשעבר, הבעיה שאין לנו פה שורשים. היו כמה ידידים, כמה חברים,

חוץ מזה בתחילה לא ידעתי איפה אני בכלל. ממש ביום הלוויה באה נטלי ומאז

אנחנו ביחד. אין ספק שביטוח לאומי עוזר לי, אין מלים כמה שאנשים

שבסביבה עוזרים, אבל אני יכולה להתקשר למשל לנטלי ב-12 בלילה. להורים

של בעלי היו בעיות רבות מאוד בגלל החגים שהם עברו דירה לאשקלון, ולפני

המקרה אמא של בעלי היתה חולה. הם לא הצליחו לעשות שום דבר עם קופת

חולים. אולי אלה בעיות קטנות, אבל אלה הבעיות. רק אחרי שרות התקשרה

לאשקלון, הכל הסתדר. אותו דבר היה עם דירה שלהם, כי הם איבדו את הבן

שלהם, אין להם שורשים, אין להם אדמה פה. לאן שהם פונים אומרים אתם כמו

כולם, בתור. כמה אנשים שקרה להם אסון כזה יכולים להכותו גם איבדו את

המסמכים שלי, זה פשוט ביורוקרטיה יותר טובה. רק אחרי עזרה כזאת הם

קיבלו דירה, במקום שחשוב להם. הם קיבלו דירה באשקלון, אנחנו בירושלים.

חוץ מעזרה כספית, שזה גם מאוד חשוב, כי זה גם בטחון במשפחות כאלה, עזרה

נפשית, מה שאני מקבלת זה פשוט יוצא מן הכלל.

הבעיה אינה רק לשפוך את הדברים, אלא גם

לשמוע מה עושים המשרדים. יש פה טענות.

כוונת הישיבה היא מעשית, אני רוצה לשמוע את התשובות ואת ההתייחסות כדי

לקדם דברים.

אני נציג משרד הקליטה, איני עוסק ישירות

בנושא זה.

ראשית כל, אין מלים בפי כולנו לנחם את המשפחות על היקרים שנפלו, אנשים

שנפצעו בכל זאת היו חזקים, תמשיכו לחיות בארץ הזו כי זו הארץ שלנו.

מהבדיקה שעשיתי אתמול היו שלוש משפחות, שתיים בירושלים ואחת בעפולה,

שפנו למשרד הקליטה, משפחת לשצ'יבר ומשפחת חייקוב. משפחת חייקוב קיבלה

דירה בנווה יעקב, יש פה תשובה לגבי בראון מ-15 בינואר לגבי הדירה חדשה

באשקלון, ואני מבין שיש לך אישור ואת מחפשת דירה.

יש לי אישור, אבל זה בלתי אפשרי. יש לי

שני ילדים, בן ובת, ואף אחד לא מסכים

במשפחות ישראליות לתנאים האלה. ממש תודה שמנסים לעזור, כי אני הייתי

מוזמנת ואמרו לי עד איזה גובה אני יכולה לחפש. זה פשוט בלתי אפשרי, אז

קניתי דירה. זה נורא קשה לי. בעניין כספי זה פשוט ככה. איני יודעת איך

להגיד.

באופן כללי אני רוצה שתדעו שמשרד הקליטה,

במסגרת הנהלים הקיימים, בנושא של דיור

ובנושאים אחרים, אבל במיוחד בנושא של דיור, עושה את כל המאמצים כדי

להקל על המשפחות.

מר טופז, יש כתובת מוגדרת, מדור, מחלקה,

חצי מדור, אנשים שהם עוקבים לא רק כשהעולה

פנה, בשביל זה יש משרד לקליטת עלייה. משרד כזה לא קיים במדינות העולם.

זה משרד מיוחד. יש מישהו שהוא יוזם. הרי אתה קורא בעיתון, הוא הולך,

הוא פונה, הוא מלווה מהתחלה ועד הסוף. קיים דבר כזה?



ד. טופז; גוף מרכזי אין, יש לנו מנהל מחוז או מנהל

מחלקת דיור. ממה שאני שומע יתכן שצריך אחד

הפונקציונרים שעוסק בנושא של דיור לפנות במיוחד לכיוון זה. אני בהחלט

רושם דבר זה להתייחסות.

לגבי הנושא הכללי. התחלתי להגיד שבמסגרת ועדות חריגים שיש למשרד הקליטה

אנחנו ניסינו ממה שהספקתי לבדוק אותן משפחות שפנו, ואני מצטער לגבי

משפחת אליהו לייקין שפנה ולא קיבל תשובה. אבדוק ספציפית. הוא פנה פעם

ופעמיים.

אני שמעתי שהטיפול יהיה לא-קונבנציונלי.

7, טופז; מה ששר הקליטה אומר אנשי משרד הקליטה

יבצעו, ואני אבדוק את המקרה הספציפי הזה.

אני מתחייב, ח"כ ע. זיסמן, תוך מספר ימים לתת תשובה למר לייקין, אליכם

וגם לגב' רות בראון לגבי מקרה ספציפי זה.

א. ברנע; אני ראש מחלקת נפגעים של הצבא. הדברים

שנשמעו כאן הם אכן דברים מאוד קשים

וכואבים, גם לנו כצבא שעיקר תפקידו בנושא של עולים חדשים נפגעי פעולות

איבה ונפגעי פעולות פח"ע, שבעיקרו הוא בליווי המשפחה, במתן תמיכה וסיוע

החל מהרגע הראשון ולאורך השנים שלאחר מכן. אנחנו פחות עוסקים בתחום

החומרי והכספי, שזה באחריותו של משרד הבטחון, אגף השיקום, אבל מהדברים

שעולים כאן, חוץ מהצורך במתן מענה ספציפי לבעיות חומריות, דיור וכד'

שיש לעולים, אין ספק שהתמיכה והליווי והקשר הריגשי איתכם הוא הדבר

המשמעותי ביותר שישנו, ואני שומע גם מגב' בראון שזה בעצם הדבר העיקרי

שהם עושים ואין ספק שיש לכך משמעות עצומה. אני חושב שצריך להעריך את

העבודה שנעשית על ידיכם.

אנחנו נמשיך בצורה יחודית לאוכלוסיה זו של העולים, כפי שאנחנו עושים

לגבי החיילים האחרים. הבעיה היא כמובן ההשפעות של הטראומה על המשפחה

ועל כל הנשארים וגם הנפצעים, לא רק פיזית אלא גם נפשית, בעקבות ארועים

כאלה.

נ. פרנקל; אני סגן ראש אגף השיקום במשרד הבטחון.

הטיפול של אגף השיקום בנכי מלחמה ובמשפחות

שכולות על פי חוק הנכים ועל פי חוק משפחות שנספו במערכה הוא טיפול

כולל, שנותן מענה מקיף הן לצרכים האישיים, הנפשיים, הסוציאליים של

הנפגע, והן לצדדים החומריים, הכלליים שהמשפחות נתקלות בהם. אני מוכרח

לציין שמבחינה זו אין הבדל עקרוני בין משפחה שכולה אחת למשפחה שכולה

אחרת, כאשר הצרכים נבחנים בכל מקרה לגופו של עניין. אנחנו מקיימים

מערכת מאוד נרחבת של ועדות חריגים, והצרכים של המשפחות הספציפיות

שעולות בפנינו נדונים לגופו של כל מקרה ומקרה. מתוך בדיקה שערכתי,

למרות שאיננו עושים רישום נפרד למשפחות של עולים ולמשפחות אחרות. איני

יודע מה זה הגדרה של עולה. האם זה אדם שעלה לפני שנה, שנתיים, שלוש,

ארבע, אינני יודע. אין לנו הגדרה מיוחדת ואין לנו רשימה נפרדת של

עולים, אלא מבחינתנו זו משפחה שכולה שזכאית לקבלת כל השירות שאנחנו

מעניקים לכל משפחה. אבל מתוך בדיקה שנעשתה אתמול אנחנו יודעים על שלוש

משפחות שכולות בארבע השנים האחרונות. המשפחה האחרונה, ואיני יודע אם



להתייחס אליה כעולים חדשים, זו משפחה של דמיאן רוסובסקי ז"ל שנפגע בבית

ליד בפיגוע האחרון. דמיאן רוסובסקי ז"ל עלה עם משפחתו ב-89' מדרום

אמריקה, הוא עצמו כבר בוגר בי"ס תיכון ישראלי, כך שקשה לדבר במונחים של

עולה חדש. אבל על פי הטרמינולוגיה הרווחת המשפחה היא עדיין משפחה של

עולים חדשים. שתי המשפחות האחרות הנוספות למשפחתו של דמיאן רוסובסקי

אלה שתי משפחות של עולים מחבר העמים, כאשר הפגיעה היתה בשנות ה-90'.

כלומר אנחנו מדברים על ארבע שנים מאז עלייתן של אותן משפחות.

אני שמח שאתה הדגשת מה שאני אמרתי בפתח

הדברים. לא שמעתי לא באופן אישי, ולא

באמצעות גב' רות בראון, שיש קיפוח או אפליה בחוק של ישראל כפי שהוא

מבוצע על ידך, ע"י צה"ל, ע"י ביטוח לאומי, הוא חוק שווה לכל. אני שמח

שאתה חוזר על דבר כזה. גם לא שמעתי שיש טענה כזאת, כי החוק צריך להיות

שווה לכל, ללא הבדל זמן השהות בארץ. הטענות הן בתחומים האחרים. הטיפול,

הליווי הצמוד, בגלל הרגישות של עולים חדשים שהמצאותם בארץ אין בה מעמד

איתן לחברה הישאלית. לכן אין ויכוח לגבי נושא זה.

אתה אינך מעודכן כל כך, פה נמצאת דייר צביה

שפירא, שהיא כמתנדבת ליוותה לפחות בחודשים

האחרונים שלוש משפחות, משפחה אחת מנצרת, משפחה מחיפה, ואחת מטירת

הכרמל, שזה של התקופה האחרונה.

את מדברת על נכים או על משפחות שכולות?

משפחות שכולות. השורה הראשונה בספר של

טולסטוי באנה קרנינה היא, "כל המשפחות

המאושרות הן אותו דבר, אבל כל המשפחות האומללות כל משפחה אומללה בדרכה

שלה". זה נכון שההתייחסות לצרכים המיוחדים זה מה שקובע את המדיניות

שלכם, וזה בעצם מה שצריך לקובע את ההתייחסות שלנו. המשפחות הללו, כולל

שתי משפחות של בנים יחידים של עולים חדשים, אני חושבת שהם היו צריכים

לקבל התייחסות קצת שונה בהיותם עולים חדשים. פה העניין שמאוד חשוב

להתייחס אליו.

נ. פרנקל; גב' בראון, אם תאמרי לי את שמות המשפחות

האלה אני אבדוק אותן, אבל אני יכול לומר

לך בוודאות מוחלטת שמערכת הטיפול שלנו במשפחות היא מערכת מאוד צמודה.

עובד השיקום ועובד הרווחה מלווה בשנה הראשונה לאסון את המשפחה באופן

אינטנסיבי ביותר, כולל ביקורי בית שעובד השיקום מקיים בבתי המשפחות.

איני יודע על איזה משפחות את מדברת, אבל אני מוכן שתאמרי לי את שני

השמות ואם יסתבר שיש בעיה מסוימת אנחנו נטפל בה. אני אומר לך בוודאות

ואני שמח שיו"ר הוועדה, ח''כ ע. זיסמן העלה עניין זה. אין אצלנו רישום

מיוחד אופייני עם סימן למשפחה עולה חדשת. הטיפול הוא טיפול מקיף, שוטף,

כמובן שאם יש צרכים יוצאי דופן, צרכים אחרים, מיוחדים, יש התייחסות

חריגה לצורך החריג.

אני נציג הביטוח הלאומי, מנהל ענף שיקום

וסיעוד. נשמעו דברים טעונים הרבה מאוד רגש

ובאמת יצאו מהלב, ואני מוכרח לומר גם נכנסו ללב של כל אחד מאיתנו. כל

סיפור, סיפור אנושי, אישי, למרות שכביטוח לאומי הבאנו גם מספרים אבל

מספרים מעוותים את הסיפור האישי ומקלקלים במשהו. כי כל אדם כשהוא אחד



הוא באמת עולם ומלואו בפני עצמו. יש לנו מספרים של שנת עלייה, אבל מה

זה אומר. אם אמרנו משפחה של שש שנים, הדרום אמריקנים, ואנחנו אומרים כן

עולים חדשים או לא עולים חדשים. כשראינו אותם בטלוויזיה הם אמרו אנחנו

כן עולים חדשים ואנחנו לא עולים חדשים. לכל אחד בעצם יש הזמן האישי שלו

מתי הוא מחליט שהוא כבר עם שתי הרגליים בשורשים במדינת ישראל. נכון

שפיגוע איבה, טרור, תופס את העולה החדש במצב של טראומה, ופה שמענו את

התיאור הכל כך מרגש של מה זה טרואמה וזו גם טראומה של עלייה וקליטה

וניסיון להכות שורשים בארץ.

הביטוח הלאומי שאחראי לטיפול באוכלוסיה של נפגעי פעולות איבה מנסה ככל

יכולתו. עובדי השיקום של המוסד לביטוח לאומי יוצרים קשר מיד בבית

החולים, חצי יום, יום אחרי שזה קורה. לבקר את הפצועים ובשבוע האבל לבקר

את משפחות החללים. אחרי זה מלווים את המשפחה, או את הפצוע כמה שאפשר

יותר, ללא הגבלת זמן, עם הגבלה של כוח אדם. זה כולל גם תמיכה נפשית

במידת האפשר, המטפלים שאתם פוגשים הם עובדים סוציאלים, הזכויות הכספיות

שוות לחלוטין לזכויות של משדר הבטחון ללא שום אפליה. להיפך, מנסים תמיד

ללכת לקולא כמה שאפשר יותר. היום אני למדתי, ואני מציע לפתוח ערוץ

תקשורת נוסף, שיש גם נציגים שיכולים גם לייצב אתכם. אני בהחלט מציע

שנמסד קשר ופגישות תקופתיות בינינו, פעם בחודשיים-שלושה. משמו את

המקרים שנראים לכם שלא קיבלו מענה, נשב במשרד, נעבור על כל השמות,

ומהמשרד שלנו בירושלים תצאנה הנחיות מתאימות לסניפים ונראה איפה נתקלנו

בבעיות ומה הבעיות שלא נמצא להן פתרון. אני כבר אומר, לבעיות דיור לא

תהיה לנו תשובה, ופה שמעתי בעיות דיור רבות. פה מוכרחים להכניס לתמונה

את משרד הקליטה ואת משדר השיכון.

אני נציג משרד האוצר. כל בעיה שמתעוררת

אנחנו עומדים ישירות מול המשרד ועובדים

בהתאם.

הייתי בפיגוע בקו אוטובוס 25 בשנת 94'.

ישבתי באוטובוס ופתאום שמעתי רעש,

הסתובבתי אחורה וראיתי שאחרי יושב מחבל, הוא רצה להרוג עם הגרזן אנשים

שישבו באוטובוס. שמתי את הראש בצד, תפסתי אותו, קיבלתי עזרה מעולה חדש

ויחד עשינו מה שצריך, לא נתנו להרוג את האנשים שישבו באוטובוס. זה היה

בשועפאת בקו אוטובוס 25, ופתאום אנחנו רואים שנכנסו לאוטובוס 6-5

חיילים, ואחד ירה כדורים וכולם נפגעו מהם. אני קיבלתי כדור ראשון בבטן.

פרידמן, עולה חדש, קיבל את הכדור ברגל, ורק כדור שלישי הרג את המחבל.

אני מבין שהיה לחץ באוטובוס כשהחיילים נכנסו. אחרי ניתוח במעי הגס,

הלכתי לביטוח לאומי ואני עדיין בטיפול בביטוח לאומי. קראו לי לוועדה

רפואית ונתנו לי 37% נכות. הלכתי לעו"ד פרטי והוא שלח אותי לרופאים

מומחים בשערי צדק, קיבלתי תשובה מרופאים מומחים בשערי צדק שמגיע לי 50%

נכות. הזמינו אותי שוב לוועדה רפואית מביטוח לאומי. עד עכשיו לא

קיבלתי תשובה ושלחו אותי לעשות כמה בדיקות. הלכתי לשערי צדק לעשות את

הבדיקות. בגלל שיש לי לי רק כליה אחת ויש לי אלרגיה לתרופות אמרו שזה

קצת מסוכן לעשות. אני למדתי רפואה ברוסיה, אני רופא ואני מבין שבגלל

שיש לי כליה אחת זה לא כל כך טוב לעשות כל מיני בדיקות, וחוץ מזה איני

יודע מה יהיה אחרי בדיקות כאלה.

איני מבין בשביל מה יש צורך ללכת לעו"ד פרטי ולעשות כל מיני ויכוחים עם

ביטוח לאומי, שהם בתחילה לא נותנים מה שמגיע. הלכתי מספר פעמים לוועדה



הרפואית, וכל הזמן אני צריך לרוץ. קיבלתי ברצון, היה לי כוח לעזור

לאנשים, תפסתי את המחבל, קיבלתי עזרה, עשיתי מה שצריך. זה שנכנס הוא

אינו חייל, הוא איש קבע והוא 15 שנה בצבא. כשהייתי אחרי ניתוח הוא נכנס

למחלקה כירורגיה בהדסה ואמר תגיד תודה שלא הרגתי אותך, שלא נתתי לך

כדור בראש או בלב. לא ידעתי מה להגיד לו, רציתי להגיד שאם אנשים נכנסים

לאוטובוס הם חייבים ללמוד מה צריך לעשות, וחוץ מזה שקרה דבר כזה אז

במקום להגיד שהוא מצטער שקרה, הוא טוען שאני חייב להגיד לו תודה שהוא

לא הרג אותי.

איש לא הציע לך יעוץ משפטי חינם כדי לעזור

לך? יש דבר כזה?

הארגון היחיד שעוזר זה ארגון של רות

בראון. לא קיבלתי עזרה מאף אחד.

ס. לנדבר; אני חושבת שזאת ישיבה פומבית, ובגלל שזה

קרה היום בכנסת ישראל ובגלל שאני יו"ר

התאחדות עולי ברה"מ ונפגעים אלה זה משפחות שדוברות רוסית, אנחנו צריכים

להקל איתם בשפה שאנשים אלה מדברים. בהתאחדות אנחנו מטפלים במקרים שלא

הבאתי אותם לפה, איני חושבת שזה צריך להיות פומבי ואני יכולה לספר לך

על מקרים כמו שרות מטפלת גם בהתאחדות מטפלים. אנחנו מחלקים את הצער של

משפחות אלה.

האם יש לכם אפשרות בהתאחדות לתת יעוץ

משפטי חינם במקרים כאלה?

בעברית וברוסית יש משפט כזה, אני חושבת

שבמלים אי אפשר לתאר ואין זה משנה מאיזו

מדינה הגיעו אנשים למדינה זו. מאוד חבל ששייכות והרגשה של שייכות הם

קונים עם חיים של אנשים יקרים שנהרגו ממשפחות אלה. אני חושבת שזה לא

משנה באיזו שפה מדברים. אנחנו מרגישים שייכות למדינה. עבור מה שאנחנו

צריכים להיות במדינה הזאת אנחנו משלמים בדברים מאוד יקרים. כמו שרות

מטפלת, ואני מבינה שבדברים אלה היא מקדישה יחד עם משרדה המון זמן ולב

וחיים, בגלל שאלה דברים לא רגילים. יש אנשים רבים מכל הארגונים שמנסים

בחיים יום-יומיים לעזור לאנשים אלה. יש משפט כזה שכל משפחה נשארת עם

הצרה שלה מתחת לגג שלה לבדה. אחרי שסוגרים את הדלת אנשים נמצאים בבכי

הזה, אין מה שיכול לעזור.

אני רוצה לפנות למשרד הקליטה, מה שעשתה רות, אנחנו כארגון ופורום פנינו

לא פעם אחת. לא יכול להיות שהיום אחרי ישיבה זה ימשך שוב. אם זה חס

וחלילה קורה במשפחה של עולה חדש. הוא עולה חדש, וזו אחריות של משרד

קליטה, ולא יכול להיות שאנשים אלה לא יקבלו סיוע מיידי. אני עכשיו

צריכה לספר על מקרי טרור בדרכים. פניתי למשרד הקליטה. ילד נשאר לבד.

הוא עמד פה בירושלים לפני כמה חודשים ואני פניתי לכל אחד שהייתי מסוגלת

לפנות. ילד אחד בין שני קברים. מה שעשה הצבא לילד הזה בגלל שאלה היו

ימים אחרונים שלו בצבא, אני פשוט לא יכולה להגיד את זה במלים. הם תמכו

בילד מבחינה אנושית, שאי אפשר לתאר במלים, והילד לא נשאר לבד, אבל את

מה שצבא מסוגל לתת הוא נתן. מה שמשרד קליטה חייב לתת הוא לא נתן.

אולי לא שמת לב, אני תפסתי נקודה מאוד

חשובה במשרד הקליטה, ומר טופז ענה לי

ואינני יכול לשכוח ששר הקליטה אמר לא קונבנציונלי והטיפול היה

קונבנציונלי.

אני אומרת שדברים אלה צריכים להיות כמו

טיפול נמרץ, מיד ולסיים את הדברים.

אחרי כל הדברים הקשים ששמענו התלבטתי אם

להעיר את ההערה לא בתור נציג של הפורום,

אבל ככל אחד מאיתנו שכלתי חברים בפיגועי טרור. חבר שלי, מרדכי ליפקיו

הי"ד, נהרג בקיץ 93' בפיגוע טרור. לרוע מזלו אמו היתה במוסקבה, עדיין

לא עלתה ארצה. אשתו היתה בשליחות מטעם משרד החינוך של שבועיים בברה"מ.

התחננו בפני כל הגורמים, בפני אלוף הפיקוד המנוח נחמיה תמרי וכלי

תקשורת וכל הגורמים שהגיעו באותו לילה לאזור הפיגוע, ביקשנו לא לפרסם

את השם. קרה מה שקרה שהבקשות שלנו לא הועילו, ואמו שבקושי ידעה עברית,

הדליקה את הרדיו בשש בבוקר במוסקבה, קול ישראל רשת בי בעברית, ושמעה.

לא הבינה ודאי על מה מדברים, שמעה את השם של הבן ושמעה טרוריסטים

והבינה שקרה משהו. לא מאחל לאיש מאיתנו ללמוד בצורה כזאת על מה שקרה.

אח"כ שמעתי שזה אינו המקרה היחידי. במקרה של עולים חדשים מסיבות אלה או

אחרות לא נשמרו כל כללי הזהירות הראויים למקרים אלה מבחינת מסירת הודעה

למשפחה וכד'. בהשוואה לדברים הקשים ששמענו זה פרט שולי ואין פה אפשרות

לקבל החלטה אופרטיבית, אבל רק רציתי לפנות לכל הגורמים ולומר שיש לנהוג

במשנה זהירות לגבי עולים חדשים במיוחד, שאלה משפחות חצויות, חלק

מהמשפחה בחו"ל ויש סיבוכים לא קטנים.

א. גוי; אני רוצה להביע את תנחומי הכנים למשפחות

החללים. אין מלים שיכולות לנחם, אין מלים

שיכולות לפצות על גדיעת חיים ועל גניזת חלומות של היקר לכם מכל. אני

סבור שלמרות הכאב והדאבה של כל אחד מאיתנו, דווקא מקרים מהסוג הזה, שהם

מקרים טרגיים, ממחישים יותר מכל את שותפות הגורל של העם היהודי ושל

אוכלוסיית ישראל מבלי להבדיל, בין שהם עולים חדשים ובין שהם ותיקים.

דווקא משום ששותפות הגורל שלנו היא כזאת, ואני בוודאי איננו חשוד כמי

שאינו רוצה שיוענק לעולים חדשים סיוע מיוחד, נהפוך הוא, אני סבור שאסור

בתכלית האיסור ליצור תנאים חומריים שונים למשפחות עולים חדשים במקרים

דנן, מאשר התנאים החומריים שיש למשפחות חללים ותיקות בישראל. אין צורך

ליצור מוקדי מתיחות נוספים בין שתי אוכלוסיות, החדשה והוותיקה בישראל.

דווקא בנקודה שרגישות החברתית בישראל היא הכי מוחשית, הכי אקוטית

וחריפה. בסוגייה שהיא יקרה לכל אחד מאיתנו, לכל אזרחי מדינת ישראל חיי

החיילים שלנו וחיי החללים שנפגעו בפעולות איבה למיניהן.

הדגשתי דווקא את הנקודה החומרית במיוחד לאחר ששמעתי את נציגי משרד

הממשלה השונים כאן אשר אמרו לנו בצורה חד-משמעית שאין כל אפליה ואין כל

הבדל לגבי סוגי הטיפול שמקבלות המשפחות משני הסוגים, הוותיקות והחדשות

גם יחד. בכל הקשור לסיוע מסוג אחר, סיוע נפשי, ליווי ציבורי, משענת

חברתית, מורלית, אין שום ספק שהמוסדות הרלוונטיים המטפלים בקליטת עלייה

במדינת ישראל צריכים ליצור את הכלים ואת הקריטריונים ואת המשאבים ואת

כוח האדם הדרוש והמיומן למקרים מסוג זה, כדי לעמוד לצד המשפחות במקרים

טרגיים מן הסוג הזה. אמר כאן נציג משרד הקליטה שלאור הדיון הזה הוא



סובר שמן הראוי יהיה להטיל על אחד מעובדי משרד הקליטה את הטיפול המיוחד

ואת הליווי בנושאים האמורים, ואני חושב שטוב יעשו אם יקבלו החלטות מהר

ככל האפשר בנושא הנ"ל. אני גם סבור, מר טופז, שמן הטוב יהיה אם תגבשו

נהלים פנימיים בתוך משרד הקליטה מה לעשות וכיצד לנהוג במקרים מן הסוג

הזה. אני גם סבור שרשויות מקומיות, באמצעות לשכות רווחה, צריכות ליטול

על עצמן את התפקיד.

יש רשויות שיש להן אגפי קליטת עלייה, סגני

ראש עירייה שזה תחום האחריות שלהם. אל תלך

ללשכת רווחה, לך לאגף לקליטת עלייה.

לאגפי קליטת העלייה ברשויות המקומיות,

לצערי אין די כוח אדם ואיך די אמצעים. הם

יכולים לכוון את הפעילות, אבל המנגנונים היותר מבוססים ומתוקצבים כמו

לשכות רווחה לפי דעתי צריכים ביתר שאת וחשיבות ללוות את המקרים האלה.

אני גם משבח את המועצה הציבורית למען יהודי בריה"מ, שמלווה את הנושא,

שהביאה את הנושא לדיון כאן בפני ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, ואת כל

הגורמים לרבות הפורום הציוני, התאחדות עולי ברה"מ וכל הגורמים

הוולונטריים בקרב העולים שמלווים את הנושאים ומלווים את המשפחות.

אין גוף מסוים או איש מסוים או קבוצה

מסוימת שמלווה את המקרים האלה עד היום.

אנחנו חיים את החיים האלה כבר מזמן. אנחנו שומעים כאן דברים קשים, ואני

חושב שבהחלט יש לגשת לבעיות של המקרים האלה בדרך לא קונבנציונלית, לא

בצורה כללית. בשום פנים ואופן, עם כל הכבוד לעלייה החדשה ולבעיות שיש

לעולים החדשים, ויש בעיות, אנחנו גם יודעים שלא תמיד אפשר ללכת לקראת

ואי אפשר להגיד בקשר לדיור אני רוצה לגור כאן אני מקבל כאן. לא מקבלים.

אבל לגבי מקרים כאלה אין שום תירוץ ואין שום תשובה, לא יכולה להיות

תשובה שלילית. אין דבר כזה, שאדם שנפגע או משפחתו נשארת ומתחננת ומבקשת

דיור, כפי ששמענו כאן, ומשיבים לו חכה בתור, תורך יגיע. אינני מבין זאת

בכלל. אני מאשים כאן גם את משרד השיכון וגם את משרד הקליטה. אני חושב

שבנושאים אלה, ודיור זה אחד הדברים החשובים ביותר לפני עבודה, אין

תירוץ. אני מאוד מעריך את התשובה שלך, שאתה מהישיבה היום יוצא עם החלטה

להמליץ במשרד שאיש מיוחד או גוף מיוחד יטפל ספציפית במקרים כאלה. אבל

אנחנו צריכים גם לחייב אתכם שלא רק שהגוף יקום וילווה. אלא שהגוף יעשה

דברים בדרכים בלתי קונבנציונליות מבלי אפילו שנצטרך להרהר אם הדבר נעשה

או לא.

אני דובר רוסית ומבין רוסית, שמעתי את גב' וולקוב והטרגדיה שהיא עברה.

הבכי הזה מביע את צערם של כולם, ואנחנו כולנו שותפים. אני בהזדמנות זו

רוצה לנחם את המשפחות, ואם יש פצועים אשר זקוקים עוד להחלמה ולרפואה

אנחנו כולנו מאחלים להם שיצאו בריאים וחזקים. כולנו צריכים להתחייב,

אדוני היו"ר, אני שוב מודה לך על היוזמה הזאת. אני חושב שוועדה זו

צריכה ללוות את הבעיה הזאת ולבדוק אם אמנם מקרים כאלה כפי ששמענו כאן,

תלונות כאלה לא ישנו.

שמעתי את שני הנציגים הנכבדים, משדר

הבטחון והביטוח הלאומי, והשתכנעתי שאין

אפליה, אבל יש פה טעות. אני כן דורש אפליה. אני דורש אפליה מטיבה.



ביקרתי את החבר שלך בשכונת נווח-יעקב. זה שנפגע ברגל מיריות של חיילים,

מנחם פרידמן. ראיתי שאדם זה הושאר בדד. בעתיד הביטוח הלאומי יפצה אותו.

אבל הושאר בדד, ואיני צריך לספר לכם שאם חלילה קורה אסוך לישראלי זה רע

מאוד אבל הוא לפחות יודע את השפה, הוא יודע איפה זה ביטוח לאומי, הוא

יודע איך מטלפנים. מטלפנים אלי אנשים, אני אומר תתקשר בטלפון, אבל הוא

הרי אינו יודע איך פותחים ספר טלפונים בעברית, מה שאצלנו זה דבר פשוט

אצלו זה דבר משימה בלתי אפשרית. לכן מה שאני מציע, בנוסף לכל ההצעות

החשובות, שאם חלילה קורה אסון לעולה חדש, חייבים להצמיד אליו בימים

הראשונים אדם שיאמר לו לא רק את הזכויות שלו, אלא שגם ילך איתו לביטוח

לאומי, לבית חולים. המדינה שלנו יכולה להרשות לעצמה וחייבת לעשות זאת,

להצמיד אדם בימים ראשונים שהוא הולך איתו ואומר לו את האפשרויות ואת

הזכויות שלו. ואדם כזה שיהיה מתאם מטעם כולנו, יצטרך לתת דו"ח מה הוא

עשה ומה הוא משאיר לכם לטיפול. אבל האדם שנפגע, גם כשבא אליו הביטוח

הלאומי הביתה הוא לא תמיד תפס מה הביטוח הלאומי אמר לו, כי הוא אינו

מבין את השפה וגם אם דברו איתו רוסית פעמים רבות אח"כ מתעוררות בעיות.

אני מההסתדרות ההסתדרות הכללית של

העובדים. אני יכולה לשכנע אתכם שהכוונות

ביחד עם זה נשארו טהורות. כבוד היו"ר וגב' בראון, בשם הגוף שאני מייצגת

אני יכולה לשבח את עבודתך ולהביע יחד עם זה אכזבה שאת והגוף שאת עומדת

בראשו זה הגוף היחידי שמלווה באופן צמוד את העולים בדרכם הקשה מאוד

בטרגדיות כאלה שאנחנו שמענו עליהם, שזה פשוט מזעזע ולי אין מלים, כי

אינני יודעת איך להגיד לאנשים אלה איך אני משתתפת בצערם, כי מה שאגיד

לא יבטא את מה שאני מרגישה.

דיברנו על זה שהיה פה נפגע טרור שנאלץ לפנות לעו"ד פרטי ולשלם מכספו

כדי לקבל עזרה שבעצם מגיעה לו מטעם המדינה. אנחנו מדברים פה על זה שיש

אנשים שקיבלו דירות, אבל אולי לא קיבלו.

אני רוצה להציע הצעה, אינני יודעת איך זה מתבצע מבחינה טכנית, אפשר

להקים גוף בין-משרדי שיהיו שותפים בו נציג ביטוח לאומי, נציג משרד

השיכון, נציג משרד הבריאות, כי בעניין הנפשי והליווי הפסיכולוגי ממש לא

הייתי פוסלת את הסיפור הזה. נציגים של משרד הבטחון, של כל אותם

הארגונים שיכולים להיות רלוונטים, זה אינו גוף שמצריך משאבים כספיים,

כי אני חושבת שכל משרד יכול להטיל כזאת משימה על אדם אחד מתוך המשרד

שיהיה אחראי, ואז לא יקרה מצב שאדם קיבל דירה, כי באותו משרד קליטה היה

מישהו שזה נגע לליבו, אבל כשהגיע לביטוח לאומי, עם כל הכבוד לזה שהגוף

הזה כן משתדל לעזור, אז שם בגלל פקיד קטן שאינו יודע ואינו מבין הוא

נתקל בחומה וצריך חצי שנה להסתובב עם זה.

הדבר האחרון, אני רוצה לבדוק זאת עם נעמ"ת, מכיוון שבמסגרת נעמ"ת, היא

נותנת יעוץ משפטי לעולים חינם, אמנם בדיני אישות ומועצות פועלים

בענייני עבודה, אבל אני בהחלט מוכנה לבדוק אם אנחנו יכולים לתת יד

בנושא זה.

אני מבקשת להעיר, שכל פעם שאומרים רות

הכוונה היא לרשת שלמה של מתנדבים בכל רחבי

הארץ.



גם בביטוח לאומי וגם ברשויות מקומיות, לעתים אנחנו נתקלים באנשים

יוצאים מן הכלל שמתמסרים חרבה מעבר לתפקיד. אז כאשר אנחנו מכלילים

אנחנו חייבים להגיד שאין זו תעודת עניות לחברה בישראל. דווקא החברה

בישראל הקימה כלים די טובים, אבל במקרה הזה צריך פשוט לשפר ולשכלל את

הכלים, נדבך אחד נוסף שצריך להקים אותו.

בנדבך זה ישנו הפתרון של בעיות הדיור, שזה דבר חשוב. בחברה בישראל יש

דפוסי הנצחה די ברורים, ולעולים לא. אני חושבת שנושא ההנצחה הוא נושא

חשוב ביותר. הנושאים האחרים שקשורים לעורכי דין, ליעוץ משפטי, גם זה

נושא חשוב מאוד שניתן להביא אותו לכלל פתרון. דווקא נושא נפשי, בריאות

הנפש וכך הלאה, לדעתי מטופל לא רע בכלל.

אחד הדברים החשובים ביותר זה לתת מידע מדויק סמוך לארוע. אינפורמציה

מדויקת, זה מגיע, למה זה מגיע, כמה זה מגיע. האינפורמציה היא אחד

הדברים החשובים ביותר. העדר אינפורמציה זה דבר שמערער את האדם בזמן

שהוא כל כך פגיע וזה לדעתי קל מאוד לעשות.

אני מאוד מודה לוועדת העלייה והקליטה של הכנסת וליו"ר ע. זיסמן ולשאר

חברי הוועדה שהעלו בעיה זו. אני מאוד מודה על תחושת האיכפתיות, ואני

חושבת שהמשפחות ירשו לי להודות בשמן, לא רק המשפחות המיוצגות כאן אלא

גם משפחות שנמצאות בכל רחבי הארץ ולא הגיעו לכאן היום. תודה.

יש אפילו אנשים בתפקידים שונים שאינם

מודעים לגודל הבעיה, כי לצערנו כולנו

מאוחדים בצורך להלחם בטרור, והוויכוחים בינינו על האמצעים והשיטות אבל

הטרור ימשך ולא יסתיים בזמן הקרוב ביותר והמקרים ילכו ויתרבו. לכן אם

מישהו חשב שמספר המקרים של עולים חדשים הוא קטן, הוא לא קטן. אמנם פה

אמרו שתיים-שלוש משפחות, אבל מדובר בכמה עשרות, כך שיש בעיה והבעיה

אינה מסתיימת בטיפול באלה שנפגעו, אלא גם במה שיהיה בעתיד. לכן המשמעות

העיקרית של הישיבה אינה רק להתייחס למה שהיה עד עכשיו ולמה שטעון תיקון

ושיפור, אלא גם איך אנחנו נערכים לקראת הבאות מתוך תקווה ואמונה שיהיה

כמה שאפשר פחות.

אי לכך יש לי כמה סיכומים שאני חושב שהם מאחדים את כולם. היו פה כל

מיני הצעות, מר פינצי הציע הצעה, גב' מיכאלי הציעה הצעה. אין לנו שום

דבר נגד מר טופז, הוא פקיד ראוי להערכה והוא גם ממלא את מקומו. אם

נאמרו דברים זה לא עליך אלא דברים על המשרד, כי אותה מסקנה שהגענו

אליה, חברי ועדת העלייה והקליטה, שמאחר והבעיה אינה בעיה סטטית אלא

בעיה מתמשכת, וחס וחלילה עלולה גם לגדול, צריך יהיה לחשוב גם במשרד,

בשביל זה יש משרד לקליטת עלייה שתפקידו הוא לתאם, להביא לידי שיתוף

פעולה ויחסי גומלין בין הזרועות השונות. זה התפקיד של המשרד, בין היתר,

יש גם תפקידים אחרים שהוא ממלא יפה. צריך למצוא את הדרך איך פותרים

נושא זה. מה שאת הצעת גב' מיכאלי זה רק חלק, אנחנו חייבים שתהיה כתובת

ברורה במשרד לקליטת עלייה. ועדה בין-משרדית שכוללת משרדים שונים, ביטוח

לאומי, האוצר, משרד הבטחון, זה צריך להעשות ע"י המשרד לקליטת עלייה. זו

מסקנה מספר אחת.

מסקנה מספר שתיים היא שכל הארגונים של העולים עושים עבודה מבורכת

בתחומים שונים, אבל במקרה זה כנראה שהמועצה למען יהודי ברה"מ לשעבר

נתנה עדיפות ואחרים מתבקשים להשתלב במאמץ זה. תמיד קורה שיש מישהו



שמוביל בנושא, כמו שארגונים אחרים, אם זה התאחדות עולי ברה"מ או הפורום

הציוני או אחרים, מובילים בנושאים רבים אחרים. צריך למצוא את הדרך יחד

עם ההסתדרות הכללית, אם כי עכשיו קמות גם הסתדרויות חדשות. אני למשל

יודע על הסתדרות חדשה שקמה שקוראים לה מכבי, לא קופ"ח מכבי. היו"ר שלה

היה אצלי ואמר שיש להם כבר 150 חברים, והם עוסקים בינתיים ביעוץ משפטי,

כי איו להם משהו אחר בינתיים לעשות. איני אומר זאת כדי להגיד משהו נגד

ההסתדרות הכללית שאת מייצגת אותה. אני רוצה לומר שארגוני העולים

והארגונים השונים אלה הסתדרויות שונות צריכים גם להשתלב במאמץ זה

בסוגייה הזאת וגם בסוגיות אחרות. את בעצמך אמרת בצדק שבנעמ"ת עוסקים

בדיני אישות, ואנחנו יודעים למה, כי זה ארגון שמטפל בנשים ובמועצות

הפועלים בענייני עבודה, אלב יש גם סוגיות אחרות. יש גם צרכים אחרים,

וצריך לתת שירותים מגוונים. אנחנו צריכים למצוא את הדרך, מעבר למה

שאמרתי לגבי הטיפול הבין-משרדי, איך משתלבים גם בנושא זה, כי מדובר על

כמה עשרות וחס וחלילה אולי זה יגדל.

מניסיון שלנו, לפעמים כדאי לרכז טיפול

בנושא כזה בידיים של גוף אחד. אני מדבר על

הסיוע שגב' בראון מרכזת אותו בהיבט התמיכה במשפחות, כי אחרת המשפחות

מתבלבלות מריבוי גורמים שמגיעים אליהן.

ההערה שלך מאוד מאוד נכונה. אני מקבל את

זה. המועצה עוסקת גם בדברים אחרים, אבל

היא נתנה עדיפות לזה. היא מיקדה את העניין ואין כל תחרות, המטרות

מאחדות את כולם. צריך למצוא את הדרך של שילוב המאמץ של כולם יחד עם

המועצה ועם החברים בנושא זה. זה לא במקום, זה בנוסף לטיפול הבין-משרדי

המתואם והמשולב שצריך להיות בידי המשרד לקליטת העלייה.

הזכויות של עולים זה עד חמש שנים לפי החוק. כך שלהגיד מה זה עולה, עולה

זה לפחות עד חמש שנים. אבל עולה חדש יש גם זכויות עד עשר שנים, כמו שיש

גם לאחרים. כמו שחייל משוחרר זה עד עשר שנים. זה החוק וזה גם הנוהג

המקובל בארץ. לכן זה לא נושא שאין לו תשובה, יש לו תשובה והחוק מגדיר

את זה.

אנחנו נלווה גם מה שאמרתי לגבי הטיפול הבין-משרדי של משרד הקליטה

והעלייה, הטיפול של המועצה עם הארגונים האחרים. אנחנו נשמח מאוד שלא

יהיו עוד נפגעי טרור, לא אזרחים ולא חיילים, אבל יחד עם זאת נושא זה

ראוי להמשך ליווי ומעקב וטיפול. יש גם כמה מקרים פה שהם זקוקים לזרוז

טיפול ואנחנו נעזור בזה, אני מודה לכם.

הישיבה ננעלה כשעה 00 ;11