ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 05/11/1991

הצעת חוק בתי המשפט (נוסח משולב) (תיקון מס' 15), התשנ"א-1991; הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון -בוררות לפי דרישת הנפגע), התשמ"ט-1989(מאת חבר-הכנסת אי פורז)

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב רביעי



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס'303

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי, כ"ח בחשון התשנ"ב (5 בנובמבר 1991). שעה 00;11
נכחו
חברי הוועדה; א' לין - היו"ר

י ' ביילין

מ' וירשובסקי

יצחק לוי

ד' ליבאי

עי לנדאו

י' צידון

א' רובינשטיין

ר' ריבלין

שי שטרית

מוזמנים; חבר-הכנסת א' פורז

השופט מי שמגר - נשיא בית המשפט העליון

ד' מרידור - שר המשפטים

השופט י י קדמי - מנהל בתי המשפט

די בייניש - פרקליטת המדינה

אי עזוז - משרד המשפטים

ד"ר פ' סגל - " "

אי צידון - "י "

ד' איש-שלום - " "

לי משיח -" "

א' אשד - " "

ד' חוטר-ישי - ראש לשכת עורכי הדין

ד' לייטמן - לשכת עורכי הדין
יועצת משפטית
ר' מלחי
מזכירת הוועדה
די ואג
קצרנית
ח' בנקין
סדר-היום
הצעת חוק בתי המשפט (נוסח משולב) (תיקון מס' 15). התשנ"א-1991.

הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון - בוררות לפי דרישת

הנפגע), התשמ"ט-1989. מאת חבר-הכנסת אי פורז.



הצעת חוק בתי המשפט (נוסח משולב) (תיקון מס' 15). התשנ"א-1991

הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון -

בוררות לפי דרישת הנפגע). התשמ"ט-1989

(מאת חבר-הכנסת אי פורז)

היו"ר א' לין;

אני פותח את הישיבה.

אני מקדם בברכה את נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, את שר המשפטים דן

מרידור, את מנהל בתי המשפט, פרקליטת המדינה וכל הצוות הבכיר של משרד המשפטים ואת

ראש לשכת עורכי הדין, דרור חוטר-ישי, ומר לייטמן מלשכת עורכי הדין.

כפי שכולנו יודעים, נושא הדיון שלנו היום הוא: הצעת חוק בתי המשפט (נוסח

משולב) (תיקון מס' 15). זו הצעת הוק של הממשלה. מאחר שבהצעת חוק זו כלולה גם הצעה

הנוגעת לענין של בוררות בהסכמת הצדדים, ביקשתי שנשלב בדיון היום את הצעת ההוק

הפרטית של חבר-הכנסת אברהם פורז, העוסקת בצורה של בוררות חובה בתביעות נזיקין

לענין פסיקת גובה הפיצויים. נשלב גם הצעת חוק זו כשנתייחס לנושא הבוררות.

ננצל את הדיון היום בעיקר כדי לשמוע את דעתו נשיא בית המשפט העליון בנושאים

המרכזיים של הצעת הוק בתי המשפט, אבל לפני כן נשמע את שר המשפטים שהבטיח לנו

בישיבה הקודמת להביא היום מספר נתונים הנוגעים לעומס עבודת בתי המשפט.

בבקשה, אדוני שר המשפטים.

שר המשפטים ד' מרידור;

אדוני נשיא בית המשפט העליון, אדוני היושב ראש, מיעוט הנוכחים שהם חברי

הוועדה ורוב הנוכחים שהם אורחי הוועדה ויועציה, אני מבקש למסור בקצרה מספר מצומצם

ביותר של נתונים שהם אינדיקטורים לעומס על בתי המשפט. אני מביא את הדברים בהקשר

של הצעתנו לחלק אחרת את העומס, להגדיל את העומס בבתי משפט השלום ולהקטין את העומס

בבתי המשפט המחוזיים. כבר אמרתי שצריך לראות את הדברים במבט ארוך טווח, כאשר

כוונתנו הסופית היא להפוך את בית משפט השלום לערכאה העיקרית השומעת דיונים

ראשונים, ולא לראות אותו כפי שהוא כיום; עם כל הרזרווציות של כל משפטן שמרן,

ורובנו כאלה.

אני רוצה להתחיל בענין אחד, שכאילו איננו נוגע, אבל הוא נוגע מאד. אני מניח

שנשיא בית המשפט העליון יזכיר ענין זה בדבריו, אבל הבטחתי להביא את הנתונים. בשנת

1950 הוגשו לבית המשפט העליון פחות מ-600 עניינים לבירור, התבררו בו כ-400

עניינים, וישבו אז בדין 7 שופטים בבית המשפט העליון. עכשיו, ב-1990. יושבים 12

שופטים - 50% יותר - ובמקום 590 עניינים, הוגשו 5,300 עניינים, על כל סוגיהם,

דהיינו פי-עשרה. זה לא ענין טכני וזה לא ענין של ייעול המערכת. זה דרמטי.

נתתי את שתי נקודות הזמן האלה, ואפשר לראות את הגראף לכל האורך. אין ספק

שההצעה שלנו הופכת את בית המשפט המחוזי לבית המשפט העיקרי השומע ערעורים. לבית

המשפט העליון יגיעו ערעורים, כמעט תמיד, רק ברשות. ברור שזו הפחתה משמעותית ביותר

בעומס על בית המשפט העליון. לא אכנס כרגע למשמעות הדברים, מה פירוש הדבר שבית

המשפט העליון שומע 5,300 תיקים לשנה, כמה זמן אפשר להקדיש לכל תיק וכן הלאה. זה

לא נוגע לסטטיסטיקה, זה נתון למסקנתו של כל אחד. זה דבר עיקרי, משמעותי מאד.



ענין שני נוגע לטווחי הזמן שבהם נשמעים היום משפטים מרגע שמוגש תיק לבית

המשפט, תביעה אזרחית או פלילית. לא אמסור פה את כל הפרטים. אני מוכן להשאיר בידי

הוועדה טבלה שלימה שאנהנו ערכנו לפי האינפורמציה שנמסרה לנו מהנשיאים של בתי

המשפט והמזכירים הראשיים. המגמה העיקרית היא זאת: בתי המשפט המחוזיים, שהיו

עמוסים מאד ושהמשפטים בהם ארכו שנים רבות, המועד בהם התקצר, בבתי משפט רזשלום

בחלקם המועד התארך וברולקם המועד התקצר - מדובר באלה שהיחה בהם יעילות גדולה.

בעיקרו של דבר טבלה שנערכה בחודש יולי 1991 מצביעה על הנתונים הבאים, ואני

אצביע רק על כמה נקודות כדי להראות את התמונה. ביולי 1991 המצב היה כזה: בטבריה

נקבעו תיקים פליליים לנובמבר-דצמבר 1991. וכנ"ל תיקים אזרחיים; בנצרת נקבעו תיקים

פליליים לאוקטובר 1991 ותיקים אזרחיים לנובמבר-דצמבר; בצפת נקבעו תיקים אזרחיים

ופליליים לנובמבר. ברוב בתי המשפט נקבע תיק להוכחות בפלילים תוך חצי שנה. המצב

קצת יותר קשה בחיפה, ובתל-אביב הוא יותר קשה באופן משמעותי. בתל-אביב הקביעות הן

מדצמבר 1991 יעז- סוף 1992 - תחילת 1993. תלוי בשופט, ואינני נכנס עכשיו לפרטים.

אצל שופט אחד יש אפילו קביעה עד פברואר 1993. כל השאר זה במשך שנת 1992.

בית המשפט בתל-אביב הוא בית משפט בעייתי במובן זה, ועוד לא התגברנו שם על

הבעיה, אבל לא אקרא את כל הרשימה. אשאיר אווזה אצל היושב ראש. ברוב בתי משפט השלום

בארץ אין מצב כזה. להיפך, המצב השתפר למרות העונש שגדל. הבעיה הגדולה היא

בתל-אביב, אבל המבט הארצי שונה.

נתון שלישי שרציתי למסור - בגלל המגמה שהלכנו בה, מספר התיקים הנכנסים

ומספר התיקים המתבררים או היוצאים, אם מותר להתבטא כך, התאזנו. לא צוברים יותר

פיגורים שם. זה בסך הכל בארץ. יש שיפור עצום בבית המשפט המחוזי בירושלים, מצב טוב

בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מצב סביר בבית המשפט המחוזי בנצרת ומצב לא טוב

מבחינת אורך התקופה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ובחיפה. לכן שם אנחנו עדיין לא

מורידים, למשל, את מצבת השופטים. שלשום מינינו שני שופטים חדשים בבית המשפט

המחוזי בתל-אביב במקום שופטות שעזבו. זו תמונה כללית של המצב.

מספר התיקים הנכנסים בבתי משפט השלום עולה ב-10%-12% על מספר התיקים

המתבררים. אנחנו מגבירים פה את העומס על בית משפט רזשלום.
הנתונים האחרונים שאני רוצה לתת
בבתי המשפט המחוזיים בארץ יש לנו היום בתקן

82 שופטים, ובבתי משפט השלום - 169 שופטים, בתוכם 19 שופטי תעבורה. כל התוספת

שקיבלנו לפני שנתיים יועדה לבתי משפט תשלום. היה תוספת של 21 שופטים,17 בבית

משפט השלום ו-4 בבית הדין לעבודה, שמקביל לבית משפט השלום מבחינת העומס והמשמעות

האחרת. ביקשנו מהאוצר עוד תוספת של 25 שופטים, עדיין לא אושרה לנו. היא מיועדת

כולה לאותו כיוון של בית משפט השלום ובית דין לעבודה בחלק יותר קטן. כוונתנו

ארוכת הטווח היא לצמצם את מספר יושופטים בבית המשפט המחוזי תוך צמצום חעבודה שם

ולהגדיל את מספר השופטים בבית משפט שלום כדי להגיע למצב שהצבעתי עליו קודם -

קודם כל בבית המשפט העליון, שלא יהיה מצב אבסורדי כפי שהוא היום, וגם להביא

ליעילות במערכת בהקשרים ארורים. עד כאן הנתונים. בזה אסיים את דברי, כי הישיבה

היום נועדה לשמיעת נשיא בית המשפט העליון, ואני רק אאזין.
היו"ר א' לין
תודה רבה לשר המשפטים.

אני מניח שידוע לכם שהוועדה רואה בטיפול מיוחד במערכת בתי המשפט אחד מיעדיה

המרכזיים. האמת היא שכאשר קבענו את סולם העדיפות של הוועדה ואת הנושאים שבהם נרצה

להתמקד, יכולתנו לתרום לשיפור מערכת בתי המשפט היתה אחד הנושאים שקבענו. הצעת חוק

בתי המשפט (נוסח משולב), כפי שהיא מוגשת לנו היום, היא בוודאי הצעת חוק מקיפה,

וכשהתחלנו את הדיון, התעוררו כמה שאלות די עקרוניות, וכמה מחברי הוועדה הביעו את

המשאלה לשמוע את דעתך, כבוד הנשיא, כמי שעומד בראש מערכת בתי המשפט בישראל.

התייעצנו עם שר המשפטים, אני מבין שהסכמת, ואנחנו מאד שמחים שהסכמת.



מאד נעריך אם נוכל לשמוע היום ממך קודם כל את התפיסה הכוללת העומדת מאחורי

הגישה שביסוד ההוק הזה, ונוסף לכך, התייחסות לכמה וכמה נקודות שעלו במהלך הדיונים

שבר קיימנו בוועדה. הנושא הראשון הוא: מנהל בתי המשפט, האם הוא חייב להיות מקרב

שופטי בית המשפט המחוזי.

הנושא השני שעלה בוועדה הוא, כמובן, הפסקת כהונתו של שופט, ובעיקר עלתה השאלה

אם הדרישה של שבעה חברי ועדה היא דרישה מוצדקת.

הנושא השלישי הוא הרחבת סמכות בית משפט חשלום בעבירות פליליות עד שבע שנות

מאסר. הנושא הרביעי - מינוי שופטים בפועל, מדובר כאן בהסכמת נשיא בית המשפט

העליוו, אבל עלינה ר!שאלה אם אין זה עדיף שגם המינוי בפועל ייעשה דרך הוועדה למינוי

שופטים. הנושא החמישי הוא הנושא של פשרה הנעשית על ידי בית המשפט בהסכמת בעלי

הדין.

לארור מכן באים הנושאים של פישור או בוררות, שכאן מוצע שיהיו בהסכמת הצדדים,

ויטפל בזה אדם מחוץ לבית המשפט. כאמור, מזה זמן רב מונחת על שולחן הוועדה הצעת

חוק פרטית של חבר-הכנסת פורז באשו- לבוררות בענייני פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,

ומדובר רק בקביעת גובה הנזק. לאחרונה חבר-הכנסת פורז שינה במקצת את התפיסה בהצעת

חוק זו, אבל על כל פנים היא עוסקת בנושא של בוררות חובה, לא בוררות בהסכמה.

אדוני הנשיא, נשמח לשמוע את התייחסותך לנושאים הללו ולכל נושא אחר שתרצה

להציג בפני הוועדה.

נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר;

אדוני היושב ראש, אדוני שר המשפטים, חברי הוועדה הנכבדים, ארשה לעצמי לצעוד

במסלול שהיושב ראש התווה ואענה לשאלות שהוצגו כשאלות שהתעוררו בישיבה הקודמת.

כמובן, אשמח לענות על כל שאלה נוספת, אם היא תתעורר.

ראשית, לענין של התפיסה הכוללת. כל מערכת ארגונית חייבת לבדוק את עצמה מעת

מעת, למעשה באופן מתמיד. גם כאשר הכל מתנהל לכאורה כשורה, מוכרחים לבדוק אם איכות

הביצוע היא במידה הראויה, אם ההיערכות בנויה על חלוקה נכונה של הכוחות, אם הדברים

מתנהלים ביעילות, וכאשר מדובר על מערכת שיפוטית, שהיא לא מערכת ארגונית רגילה,

צריכים לוזה את הדעת בראש ובראשונה על איכות עשיית הצדק ומראית פני הצדק. יש

דברים שייתכן שהם נדרשים על ידי כללי ייעול כפשוטם, אולם הם אינם הולמים מערכת

שיפוטית אשר חייבת להתנהל על יסוד האמון של הציבור הפונה לבתי המשפט ואשר חייבת

להיות - וזה לא פחות חשוב - שלימה עם עצמה, גם בלי ההסתכלות של אנשים מהצד,

שהדברים שהיא מבצעת עונים לנורמות שהיא קבעה לעצמה; והנורמות שהיא קבעה לעצמה

אינן נורמות אשר באות יש מאין. הן בבואה לתפיסות היסודיות של החברה שבה אנו

פועלים. עד כאן הפילוסופיה הכללית ביותר.

על איות כמה וכמה שנדרשת בדיקה חוזרת ונשנית, תכופה יותר, כאשר יש על פני

הדברים תופעות שמן ההכרח להתייחס אליהן, ועמד על כך שר המשפטים. מערכת, אשר מטפלת

בלמעלה מ-700 אלף תיקים לשנה - זה המספר הכולל - ואשר אמנם מתגברת על אחוז גבוה

מאד של התיקם האלה מדי שנה, אבל גם מותירה עודף שעובר משנה לשנה, צריכה לתת את

דעתה אם המבנה הארגוני שלה ואם צורת העבודה שלה עונים לדרישות שתנאים

אובייקטיביים מציבים בפניה.

כפי שאמרתי, התנאים האובייקטיביים הם בראש וראשונה הכמות של התיקים הזורמים

לתוך המערכת, ומבחינת האדם המתדיין בבית המשפט, בין אם הוא מתדיין עם הרשות ובין

אם הוא מתדיין עם פרט אחר, מה שמעניין, ובצדק, זה רק התיק שלו, ואם התיק שלו נגרר

משנה לשנה, הוא מוצא אך נחמה מועטה בכך שיש עשרה תיקים איורים שהסתיימו באותה שנה.

לכן צריכה להיות ראיה של חובת המערכת לטפל בתיקים הנכנסים אליה ככל האפשר באופן

שמשך הזמן יקטן, או בביטוי המוכר לכולכם, שלא ייווצר עינוי דין, אלא ייעשה צדק על

פי אמות המידה המשפטיות, תוך זמן סביר.



אינני מחפש להיתלות במה שקורת במקומות אחרים, אבל כאשר דנים בנושא שלפנינו

אינני יכול להימנע מן האזכור שהתופעה של ריבוי הזרימה של תיקים לבתי המשפט וריבוי

ההתדיינות איננה תופעה ישראלית בלעדית, ייחודית. זו תופעה שקיימת בכל ארצות העולם

החופשי, והיא נבדקת ונבחנת בכל ארצות העולם החופשי. יש מדינות, למשל צרפת, בהן

התופעה הזאת של ריבוי תיקים והצטברות תיקים היא הרבה יותר גרועה מאשר אצלנו. יש

מדינות, ביניהן ארצות-הברית, שמצבן דומה בכמה מהמדינות, ובמערך הפדרלי המצב קצת

יותר טוב מאשר אצלנו, אבל לא באופן מהותי.

כדי להשלים הערת ביניים זאת אני רוצה לומר שלראשונה בארצות-הברית מונתה ועדה

פדרלית על ידי הנשיא בשנת 1990. שבאה לבדוק את פעולתה של המערכת הפדרלית, ולמדתי

בעיון את הדו"ח שהיא הגישה. אני מוכרח לומר, עם כל הכבוד, שלא היו שם תרופות פלא,

אלא היה ניתוח כפי שאני מציג אותו בפניכם, שבחברה חופשית, בה האזרח מודע

לזכויותיו, הן כלפי הרשות והן כלפי פרט איור, יש ריבוי של התדיינות, ואי אפשר

להגדיל את מספר השופטים עד אין סוף. גם המערכת העשירה ביותר, כמו בארצות-הברית,

כד נאמר שם, איננה יכולה להוסיף שופטים, כי זה ענין של והשקעת משאבים שהיא מעבר

ליכולתה של כל מערכת שלטונית. ואם שם כך, לא צריך לומר שגם אצלנו הבעיה הזאת

עומדת, וצריך לחפש דברים שהם בגדר תיקון. שם דובר על פרוצדורות, על חלוקת העומסים

בין בתי המשפט, דברים דומים מאד לאלה שאנחנו חשבנו עליהם.

כידוע לכם - אני מזכיר זאת בקצרה - אצלנו נבדק פעמים מספר ענין מבנה בתי

המשפט תוך זיקה לנושאים שבתי המשפט חייבים לטפל בהם. בפעם האחרונה הוא נבדק באופן

מקיף על ידי ועדת לנדוי, והיא הגישה דין וחשבון בשנת 1980 והציעה הצעה שלא בוצעה.

מיד אתייחס לענין זה, כי הוא קשור לנושא שלפנינו היום.

ועדת לנדוי הציעה הצעה כדי לפתור את בעייתו של בית המשפט העליון, שיש בו

ריבוי בטורים גיאומטריים של כמות התיקים - קפיצה של פי-עשרה בערך תוך ארבעים שנה,

כאשר מספר השופטים השתנה מ-7 ל-12 - וזה מצב רגיש באופן מיוחד, כי המערכת העליונה

הזאת צריכה לא רק לטפל בתיקים, אלא היא גם "האב הרוחני" של בתי המשפט הארורים, אם

אפשר לקרוא לה כך, כי הלכה שבית המשפט העליון פוסק מחייבת את בתי המשפט הנמוכים

יותר, ולא רק שההלכה מחייבת, אלא חייבת לצאת הלכה מלפני בית המשפט העליון כדי

להדריך את בתי המשפט האחרים.

משום כך מוכרחים לחפש דרך לפתור את בעיית בית המשפט העליון, ואז הוצע שתוקם

מערכת של שלוש מחלקות ערעורים ליד בתי המשפט המחוזיים, והיא תשמע את הערעורים של

אותם בתי משפט מחוזיים שבהם המחלקה הזאת תשב, כך שהערעור מן המחלקות לבית המשפט

העליון לא יהיה ערעור בזכות אלא ערעור ברשות. זה בדרך כלל התהליך אשר מפחית את

מספר הערעורים, כי כאשר יש סינון, כשהזכות הופכת לרשות, ומי שדן בזכות יכול לסנן

את הדברים החשובים מהדברים הבלתי חשובים, מספר הערעורים קטן.

זה הסוד שבגללו מגישים מדי שנה בבית המשפט העליון בארצות-הברית 4,00 בקשות

של ערעור, והוא מאשר מתוכן 150 עד 160 ונותן פסקי דין מנומקים באותו מספר של

תיקים - 160-150. אני מזכיר את זה לא כדי לחפש את דרך החיקוי. אני חושב שזה בלתי

מציאותי אצלנו להגיע למספר כה מועט של הכרעות שיפוטיות. שם נובע הדבר בעיקר מכך

שהם מצטמצמים להכרעות חוקיות, היינו לאותם מקרים בהם עולה השאלה האם רקיקה פלונית

או מעשה פלוני שלטוני נמצאים במסגרת ד' האמות של הקונסטיטוציה. אצלנו האינטרסים

רחבים יותר. אנחנו גם חייבים לפרש את ההוק בתדירות הרבה יותר גבוהה, ואין אדור

שיעשה את זה במקומנו. לכן אינני מזכיר את 150 התיקים כדוגמה לחיקוי, אלא רק לצורך

השוואה מספרית.

דנו בנושא זה גם במסגרת בית המשפט העליון, גם בבתי המשפט האיורים, גם בלשכת

עורכי הדין, היו גם מאמרים בנושא הזה, וההצעה להקים מחלקות ערעורים בבתי המשפט

המחוזיים נדחתה. היא נמצאה כבלתי מתאימה הן למערכת השיפוטית והן לטבע האנושי.

הרעיון ששופטים יישבו בערעור על עמיתיהם, היושבים יחד אתם באותו משפט, היה נראה

קשה מבחינת מראית פני הצדק, מה גם שהצעת הוועדה היתה שתהיה רוטציה בין השופטים,

זאת אומרת שלא יהיו שופטים קבועים שיעסקו בנושא זה, אלא הם יתחלפו ביניהם לתקופות

קצובות, וזה כאילו היום אני יושב בערעור עליך, ומחר אתה יושב בערעור עלי, וזה דבר

קשה מאד.



א' רובינשטיין;

באנגליה זה קיים.

נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר;

זה קיים בצורה אחרת, כאשר יש הפרדה קבועה, וכאשר ה-HIGH COURT,אשר מכיל

בתוכו את כל המערכת הזאת, נפרד היום לגופים מרכיבים שונים, זאת אומרת שגם התאים

המרכיבים שם הופכים עכשיו לאינסטנציות קבועות של בתי המשפט הדנים בצד הפלילי ובצד

האזרחי. המגמה היא ליצור הפרדה וחיץ, כי זה דבר טבעי, ואין אדם יושב לדין על

עצמו, ובסיטואציה זו הדברים מתקרבים מאד למצב זה.

אגב, כשהוצעה הצעה זו מיד באה דרישה מבתי המשפט המחוזיים, שבמקום שלוש

מחלקות, בתל-אביב ובחיפה ובירושלים יהיו רומש מחלקות בכל אהד מבתי המשפט המחוזיים,
כד שיהיו רומש הלכות שונות
הלכת באר-שבע, הלכת נצרת, הלכת חיפה וכו'.

ההצעה האלטרנטיבית היתה לאגד כל זה ביחד וליצור בית משפט אחד כלל ארצי

לערעורים שיעסוק בכל הנושאים. הייתי אומר שמבחינת התפיסה הכללית, אילו הייתי רואה

רק את האינטרס של בית המשפט העליון, זו אולי הצעה טובה. זאת אומרת שבמקום שבית

המשפט העליון יטפל ב-5,500 תיקים בשנה, יהיה באמצע, ביו בתי המשפט הנמוכים יותר

לבינו, היץ בצורת בית משפט לערעורים, שיקלוט את עיקר הערעורים של בתי המשפט

המהוזיים. לבית המשפט העליוו יפנו רק בבקשת רשות ערעור מבית המשפט לערעורים, וכך

יצמצם בית המשפט העליון את כמות התיקים שהוא יטפל בהם, יוכל לסנן ולראות רק את

התיקים החשובים.

אני מוכרח לומר שמבחינת טובת מערכת ר!שיפוט כולה, המשרתת את כל האזרחים

במדינה, הפתרון הזה לא נראה לנו, היינו אינו נראה לי, אינו נראה לשר המשפטים. אני

חושב שזה פתרון בקטע צר, כאשר המחוייבות כלפי ציבור המתדיינים היא לכל אורך

המערכת. איש לא יתנרום בכך שבמקום 5,500 תיקים בבית המשפט העליון יהיו רק 3,000 או

2,000, כאשר בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי יימשך אותו המצב שקיים היום. אם

כן, מה הועלנו? הרי רוב האנשים מתדיינים בבית משפט השלום ובבית המחוזי, ולא בבית

המשפט העליון. כך שהשתדלנו למצוא פתרון לבעיה המעיקה על בתי המשפט של הערכאה

הראשונה, שהם ה-TRIAL COURT, הם בתי המשפט אשר פותרים את הבעיות של המתדיין הרגיל

מכלל הציבור.

מבחינה זו היה נראה לי שיצירת ערכאת ערעור בשלב הנוכחי, תוך השארת המצב בבתי

משפט השלום ובבית המשפט המחוזי ללא שינוי, מחטיאה את המטרה, היינו משיגה הישג
בקטע צר, פוגעת בקטע הרוע
יותר, אבל בכך לא סגי, ויש עוד בעיה. הבעיה היא בעיית

המערכת השיפוטית מבחינת הרכבה ואיכותה. אותם חברים בוועדה זו שהם חברי הוועדה

לבחירות שופטים יודעים שאנחנו מוזקשים במידה רבה במציאות מועמדים מתאימים לבתי

המשפט, יודעים עד כמה קשה למצוא שופטי בית משפט שלום מבין עורכי הדין, עד כמה קשה

למצוא עורכי דיו טובים שמוכנים לזנוח את הפרקטיקה או את המשרה הציבורית וללכת

למשרה השיפוטית.

אנחנו מכבידים גם על עצמנו. בשנים האחרונות אנחנו ללא ספק מסננים ובודקים

יותר ומבקשים יותר חוות דעת, כי אנחנו רוצים להבטיח, ככל שהדבר בכוחנו, שהבחירה

תהיה שקולה. בנושא זה נעשה מאמץ משותף של כל חברי הוועדה, הו אלה שבהווה והו אלה

שבעבר, אשר בודקים, שואלים שאלות ומראיינים אנשים, ואנחנו משתדלים לקבל אנשים

טובים, אבל כל זה בנוי על ההנחה שמערכת השיפוט מורכבת משלוש ערכאות: בית משפט

עליון, בית משפט מחוזי ובית משפט שלום. א

אנחנו צריכים להיות ערים והיינו ערים לכך שברגע שאנחנו שאנו תוקעים חיץ נוסף

של ערכאת ערעור בין בית המשפט העליון לביו בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום הופך

באופו אוטומטי לערכאה הרביעית, ואני חושש מאד - בעצם אני לא רק חושש, אני כמעט

בטוח - שאיכות האנשים שיהיו מוכנים לזנוח את הפרקטיקה וללכת לעבוד בערכאה רביעית



תהיה דומה לאיכות של אותם אנשים המוכנים ללכת היום לשיפוט תעבורה; ואינני מזלזל

בשיפוט תעבורה, אבל ברודות של רגישות השופטים ובתודות כיום על כל משרה פנויה של

קידום אינני מתאר לי ש-169 שופטים יקבלו בשלווה ובצידוק הדיו את העובדה שפתאום

מזיזים אותם אחורה, וסיכוייהם נהיים קטנים יותר, ועל איות כמה וכמה שזה מוכרח

להשפיע על מי שלא נמצא עדיין בתוך המערכת והוא שוקל אם הוא רוצה להפוך לשופט.

לכו סברנו שיצירת בית משפט לערעורים לא רק שתפתור רק את הבעיה של בית המשפט

העליון בשלב הנוכחי - ייתכן שבעתיד הנהזה לעין המצב ישתנה, כאשר הערכאות הראשונות

יתקרבו זו לזו, וניתן יהיה לחשוב מהדש על מיזוג הפונקציות של הערכאה הראשונה -

אלא זה גם יפגע באופו מהותי בחוט ר!שדרה של מערכת המשפט. היום חוט השדרה של מערכת

המשפט הוא 28 או 29 בתי משפט ר1שלום, אם אני מונה גם בית משפט זמני, הפרושים על

פני כל המדינה, זה ציבור השופטים שאתו האזרה הרגיל בא במגע תדיר.

למעשה מצב זה קיים מאז התיקון האחרון שהכנסת קיבלה,כאשר הגדילה את הסמכות

לחמש שנים. אני חושב שזה היה ב-1986. זו תופעה ההולכת ומתרחבת לאור הרחבת הסמכות

שאושרה על ידי ועדה זו. זאת אומרת שחלק נכבד מאד מו ההתדיינות האזרחית והפלילית

הולד לבתי משפט השלום. לכו יש לי כל הסיבות למנוע הפהתת ערך, הורדת רמה ופגיעה

בציבור השופטים שהוספנו לו אחריות וסמכויות, ואם בו בזמו רוצים לפגוע בו ולהוריד

אותו ברמה, זה פשוט לא הולך יחד. לכו אמרנו שאנחנו צריכים לבצע את הרפורמה

שחשבנו עליה בשעתה בשלבים איטיים יותר.

אם אני נזכר מה היה הפגם ברעיונות של הרפורמה בזמנם, זה היה בפתאומיות שבהם,

בהליכה המהירה מדי אל שינוי מעמד, בפגיעה במעמד קיים של אנשים. חברי הכנסת ודאי

זוכרים את זה, כי בשעתם הם זכו לביקורים רבים של שופטים רבים, ואז היה מדובר על

כך שבתי המשפט המחוזיים יורדים ברמתם, הם פתאום מתאחדים עם בית משפט השלום. היתה

לנו אז עוד איזו שהיא תרופה לדבר, כי אמרנו שנשמור על רמתם הפרסונלית ובתוך

הערכאה הראשונה המאוחדת יהיו רמות שונות של שופטים עם תארים שונים. היום אפילו

זה בלתי אפשרי. אם אומרים היום לשופטי בית משפט השלום שבעוד ששה הודשים, כשהחוק

ייכנס לתוקף, הם יהיו ברמה רביעית במקום ברמה שלישית, איו שום תרופה להציע להם.

זה פשוט מיו גזר דין אשר פוגע באופן טוטלי בציבור השופטים, וכפי שאמרתי, דווקא

באלה שאנו מגדילים כל הזמן את סמכויותיהם ואת העומס עליהם , והם עובדים היום בצורה

הקשה ביותר.

לכו אנחנו סבורים שחייבים להמשיך בקו של הרפורמה האיטית, נקרא לזה "הרפורמה

הזוחלת", אשר מגדילה את הסמכויות האזרחיות על פי יכולת הקיבול של בתי המשפט, כי

הלא הגדלנו את הסמכות האזרחית לא רק על ידי שהגדלנו את הסכום וקבענו שקליטת

התיקים החדשים הולכת על פי מתכונת חדשה, אלא גם על ידי העברות תיקים בתוך בתי

המשפט. לקחו חלק מהתיקים שכבר היו בבתי המשפט המחוזיים וגם אותם העבירו לבתי

משפט השלום, על פי המתכונת החדשה של 150 אלף בשעתם, אחר כך 300 אלף ואייר כך 360

אלף.

אמרנו שבמקום שכוח האדם הנוסף הדרוש לבתי המשפט יילך לערכאת ערעור, כשהתוצאה

תהיה תהיה רק שחרור של ערכאה אחת, שאמנם קרובה לי מאד, אבל איננה פותרת את הבעיה,

אותם 25-20 תקנים נוספים, שלדעתי הם חיוניים ושיהיו חיוניים כאשר יקימו ערכאת

ערעור, צריכים בשלב הנוכחי, ב-1992-1991. ללכת לבתי משפט השלום, כדי שגם הם יגיעו

למצב כמו בבתי המשפט המחוזיים, שיהיה איזון בין הנכס לבין היוצא, ואפשר ליצור את

האיזון הזה, כי הקשיים הקיימים היום בבתי משפט השלום ושגורמים לפיגור נובעים

מקליטת כמות גדולה מאד של סמכויות נוספות. 360 אלף זה לא רק ענין של הסכום. אלה

גם קטגוריות של תביעות שקודם לא הגיעו לבית משפט השלום. זה חלק רב יותר של

התביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, זה חלק רב יותר ומהותי יווט-

מתביעות הנזיקין. הוא הדין בתחום הפלילי.

פירוש הדבר שכל רפורמה במבנה צריכה להיות גם מלווה בתוספת תקנים - אין מקום

לאשליה בענין זה - ואני חושב שמבחינת האינטרס של כלל הציבור בישראל ומבחינת

האינטרס של הפונקציות היעילות של מערכת השיפוט, כוח האדם הנוסף, כפי שעשינו בפעם



האחרונה עם 21 תקנים, צריך ללכת לבית משפט השלום כדי להביא גם אותו לאיזון,

וכשאנחנו נביא אותו לאיזון מבחינת הטיפול בתיקים שנכנסים אליו, נשיג דבר חשוב
ביותר
הערכאה הראשונה, שאליה נזקקים רוב האזרחים, תיתן פתרונות המאוזנים מתמטית.

תמיד יש איזה שהוא מלאי העובר משנה לשנה, אבל הוא לא חייב להיות. יש היום בתי

משפט מחוזיים שעושים את זה היטב, והייתי אף מתקן ואומר שבנצרת זה נעשה לא בצורה

משביעת רצון, אלא בצורה טובה. מבחינה זו בית המשפט בנצרת הוא בין בתי המשפט

הטובים. צריך גם לטפל בשני בתי המשפט האחרים, וגם הם יכולים להגיע לרמה הזאת אם

נשחרר אותם וניצור איזונים.
אתם יכולים לשאול אותי
למה אינך מוסיף שופטים לבתי המשפט המחוזיים? זה יהיה

עיוות של המבנה, כי כעבור שנה זה ייצור בבית המשפט העליון 7,000 תיקים במקום

5,500 . אנחנו מוכרחים ליצור מערכת כזאת שתוך שנה-שנתיים תקטין את מספר התיקים

בבית המשפט העליון ל-.4,000

מה כוונתי? אם הולכים על פי המתכונת שבפניכם, שיותר תיקים מתחילים בבית משפט

השלום, כי אז הערעור יהיה לבית המשפט המהוזי, וכל מה שיבוא אלינו יבוא רק ברשות.

אני מודה שזה תהליך איטי יותר, אבל אני חושב שהתהליך האיטי איננו רע. כל תהליך

אבולוציוני כזה שאין בו מכות פתע והנחתות פתע, יש בו רגיעה טובה יותר מבחינת

ציבור השופטים ומבחינת ציבור המתדיינים. הדברים אינם קורים במכות מרחיקות לכת,

אבל אני בהחלט מצפה - כלומר, לא ד1שארתי את בעיית בית המשפט העליון ללא פתרון -

שכאשר המשפטים יתחילו למטה, ממילא, בהכרח, תיפתר אט אט בעייתו של בית המשפט

העליון ונגיע בהדרגה למצב שהערכאה הראשונה מתבססת בבית משפט השלום. בית המשפט

המחוזי, שיש לו תחומים רבים, יעסוק בתיקים הרציניים.

הכנתי רשימה, אולי אמסור אורנה ליושב ראש, של מה שנמצא היום בבית משפט שלום,

מה שמוצע להוסיף ומה שנשאר בבית המשפט המחוזי. אחר כך אני גם אתייחס לזה.
היו"ר א' לין
אדוני הנשיא, בית משפט השלום יוכל להתמודד עם התוספת?
נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר
עוד מעט אגע בזה. אולי אני מאריך במקצת, אבל אגיע לכל שאלה שנשאלתי.

כדי לסכם נקודה זו, כפי שאמרתי, אנחנו הולכים לתהליך הזה של רפורמה איטית כדי

לחזק את הערכאה הראשונה, לפתור את בעיית הציבור הרחב, ולא רק של מערכת השיפוט,

כדי לכוון את כוח האדם לאינסטנציה הרגישה ביותר וכדי לשחרר את בית המשפט העליון

בדרך עקיפה. זה בדיוק הענין של הדרך העקיפה האסטרטגית המקובלת של שחרור בית המשפט

מן העומס ללא יצירת מהפכים כואבים לציבור הרחב.

נשאלתי כאן, ובצדק, האם מה שאנהנו מתכננים כאבולוציה בשלבים קליט מבחינת בית

משפט השלום. אין לי שום ספק שבית משפט השלום, תוך תוספת כוח האדם שאני מדבר עליה

ושאני מקווה שהאוצר יאשר אווזה, של 25 תקנים, יוכל להתגבר על התיקים האלה. אבל אתם

תאמרו, ובצדק, שהבעיה איננה בעיה של כמות, אלא של איכות. גם היום - אינני יודע

אם אתם ערים לכך - הכנסת כללה בסמכותו של בית משפט השלום שורה ארוכה של עבירות

שעונשן שבע שנים. אמנם העונש הוגבל לחמש שנים, אבל העבירות הן כבר בסמכותו של בית

המשפט, וכאשר אנחנו דנים בשאלה של היכולת לטפל בתיק, מה שקובע זה לא אם העונש הוא

רמש או שבע שנות מאסר, אלא קובעת עצם הסמכות לדון בנושא, וזה כבר קיים היום.

התוספות שאנחנו מוסיפים אינן תוספות שמשנות באופן מהותי את הקלסיפיקציה העקרונית

של הנושאים שבית המשפט ידון בהם.



כפי שאמרתי, אנחנו מקפידים ונמשיך להקפיד שבבית משפט השלום יישבו אנשים

המסוגלים לטפל בדברים האלה. זה שורש העניו יזה דבר גורלי בכל מקרה, מכיוון שהיה

ואתם חולקים על העובדה הזאת, אתם צריכים לחלוק גם על מה שקיים היום. זאת אומרת
שאי אפשר להתפשר ולומר
עבירות אלה ואלה של שבע שנות מאסר, או העבירות הסבוכות

האלה שעליהן בית משפט השלום יכול לפסוק חמש שנים - ורמש שנים על כל פרט, משמע

שהוא יכול גם לפסוק חמישים שנות מאסר אם מדובר בעשרה פרטי אישום - זה בסדר, אבל

התוספת היא הפרובלמטית. אין שום תוספת פרובלמטית. הקו העקרוני כבר ננקט, ובצדק.

השאלה היא כעת שאלה של הסיווג מחדש. לכן אינני מוטרד מבחינה זו.

אני מוטרד מן הקבלה של התגבורת המספרית, ואני אומר כבר היום שאנחנו לא נקלוט

מספרית, באופן אוטומטי. גם היום, אם יש לנו איזה שהוא ספק בוועדה, האדם איננו

מתמנה, וקורה לא פעם שאנחנו מחליטים: אין היום מינוי למרות שיש מועמדים. אנחנו

בודקים את הדברים האלה באופן יסודי ביותר, אבל עקרונית אינני רואה קושי.

אני רוצה לומר - בוודאי שר המשפטים יעיר על כך - שאינני חולק על הצעה שגם

הועלתה על ידי פרקליטת המדינה וששר המשפטים מקבל אותה, שייתכן שיש שלוש-ארבע

עבירות, מן הסוג של העבירות הכלכליות החמורות, שלגביהן צריך להוסיף שבנסיבות

מחמירות עונשן יהיה שמונה או תשע שנות מאסר, כדי שניתן יהיה להמשיך ולדון בהן

בבית משפט מחוזי. לא הייתי מוציא אותן לפי מספריהן, כי אני חושב שהוצאת עבירה,

במובן זה שניתן לפעמים להגיש אותה כאן או להגיש אווזה במקום איור, יש בה כדי לפגוע

בבית המשפט ויש בה כדי לפגוע בנאשם. סיווג על פי מקסימום העונש הוא הרבה יותר

אלגנטי, כי אז ההחלטה היא לא פרסונלית, אלא הרולטה משפטית מהותית.

היתה אפשרות לומר, כמו בעבירות סמים לשמל, שאפשר לפנות לבית משפט שלום או

לבית משפט מחוזי. לא הייתי רוצה שההחלטה תהיה בלעדית מבחינה זאת בידי הרשות

המבצעת, שמכוונת תיק לפעמים לכאן ולפעמים לכאן. לדעתי, מוטב שהמבנה יהיה

סטטוטורי, ואם זו נסיבה מחמירה, נכון שהתביעה מגישה את כתב האישום וטוענת בכתב

האישום שקיימת נסיבה מחמירה, אבל בית המשפט הוא הארביטר הסופי אשר קובע אם באמת

קיימת נסיבה מהמירה. יש מקרים שבית המשפט קובע שאמנם העבירה הוכחה, אבל אין נסיבה

מחמירה, כך שהוא מעביר תחת שבט הביקורת את השאלה האם עבירה זו שייכת באמת

לקטגוריה המחמירה יותר. אבל, כאמור, אינני חולק על הסיווג הזה מחדש.

אם אפשר להעיר איזו הערת אגב, חוק העונשין בכלל ראוי לבדיקה חוזרת מבחינת כלל

העונשים המקסימליים שבו, מכיוון שלגבי חלק מהעבירות נקבע עונש קל ולגבי חלק
מהעבירות נקבע עונש מופרז מאד
עוד על פי תפיסות של תקופת המנדט. לפעמים אתה תמה

איד קבעו עונש כל כך חמור. אני יודע שעל זיוף בול יש שם עונש מרקיע שחקים, כי

כנראה בתפיסה של המאה התשע-עשרה זה היה דבר מזעזע, ואילו עבירות אחרות, כגון

העבירות הכלכליות החמורות שדיברתי עליהן, שאנו יודעים שכיום אינן מסתכמות

ב-10,000 שקל אלא במיליוני שקלים - עבירות אלה מסווגות מבחינת מקסימום העונש ברמה

נמוכה יותר. אבל לא הייתי מציע שנכרוך בתיקון הזה רוויזיה כללית, אלא רק רוויזיה

במספר נקודות שהן רגישות באופן מיוחד. זה בהחלט נראה לי.

אם לענות על השאלה שנשאלתי, אני בהחלט סבור שבתי משפט השלום מסוגלים לטפל

בתיקים אלה. יש לנו שופטים טובים וחכמים, ואולי זה לא צנוע שאני אהלל מערכת שאני

מופקד עליה. לכן אני אומר שפרט לבית המשפט העליון שאינני מתייחס אליו, מערכת

השופטים שלנו היא מערכת טובה, אחראית, עם מוטיבציה גבוהה, ואני חושב שלא יכול

להיות ספק בכך שהם מסוגלים לטפל בתיקים האלה מבחינה משפטית.

שוב אני רוצה להקדים שאלה. כמובן, אין פירוש הדבר שכל שופט מטפל בכל תיק. זה

אף פעם לא קיים. לשם זה יש נשיא, והנשיא יכול לקבוע לפעמים גם הרכב, מותר לו

לקבוע שלושה שופטים. הוא יכול לקבוע שתיק מסויים הולך למומחה למשפט פלילי, כשם

שהוא יכול לקבוע שאותו תיק יילד למומחה לדיני נזיקין. את זה הוא תמיד עושה, גם

היום. תפקידו של הנשיא לפי סעיפים 38 ו-48 כולל בין היתר מתן הדעת לשאלה איזה תיק

הולד למי, והוא עושה את הקלסיפיקציה. לפעמים הוא עושה זאת על פי תקופות שנה,

לפעמים על פי סיווג פרסונלי מיוחד. יש כללים מקובלים בנושא זה, והדבר עובד.



היו"ר א' לין;

נשמח מאד מאד לקבל ממשרד המשפטים הצעה להורדת עונשים במספר עבירות.

שר המשפטים ד' מרידור;

אנחנו נשמח להציע.

נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר;

לגבי ענין הפסקת כהונתו של שופט, הדרישה של חוק היסוד היא שבעה חברי ועדה.

אני מבקש מהוועדה לא להתערב בכך. הפסקת כהונתו של שופט היא נושא רגיש ועדין

ביותר. אם הדבר נעשה בעקבות דין משמעתי - ובית הדין המשמעתי יכול להחליט על העברת

שופט מכהונתו - הוא נעשה בעקבות הליכים משפטיים. כאן זה נעשה על ידי ועדה, אשר

לפי צרכי המינוי היא רבגונית בהרכבה, אבל היא כוללת בתוכה גם מרכיבים שאינם

שיפוטיים.

אינני אומר את הדברים האלה כדי שהסמכות תעבור לרשות השופטת. אני חושב שהמבנה

הנוכחי הוא טוב, וצריך להשאיר זאת בידי הוועדה, אבל נקבע בשעתו שדרוש רוב של שבעה

חברים, כי יש לפעמים תופעה שאדם איננו מתגבר על העבודה, איננו מסוגל להיוליט. יש

תופעות מסויימות יוצאות דופן, שברובן תלויות יותר בתכונות האישיות של אדם מאשר

באיזה שהוא פגם אחר שבו. במקרים אלה צריך להקפיד על הדרישה של רוב בוועדה, כי זה

נושא רגיש ביותר, ואינני הושב שצריך ליצור אינפלציה או דה-פלציה, כפי שתעדיפו

לקרוא לזה, בההלטה בנושא זה, כי יש בכך כדי לפגוע באי-תלותו של השופט. טוב שהדבר

הזה נשאר בצורתו הקיימת.

מינוי שופטים בפועל - אני חושב שמינוי שופטים בפועל לתקופה של שנה הוא הכרח

של שינוי נסיבות תדיר. פתאום שופט חולה וצריך למנות מישהו שימלא את המקום שהתרוקן

בהרכב, שופט יוצא לחופשה מיודחת עם משפחתו. לפעמים האשה נוסעת לשבתון, ואנחנו

מרשים לשופט להצטרף אליה. קורית איזו תקלה אחרת. אלה דברים של עבודת יום יום. אם

בנושא הזה של מינוי לשנה, כפי שמקובל, יצטרכו לפנות לוועדה, זה רק ייצור סרבול

מינהלי ויפגע ביכולת התפקוד של הגורמים המינהליים.

אם ירצו באישור הוועדה לתקופות העולות על שנה, לא אזדעזע מזה. אז גם יהיה

זמן לדון בנושא, כי אפשר לפנות לוועדה זמן מספיק לפני שהשנה מסתיימת. אבל יש לנו

היום מקרים בהם צריכים אנו מיד שופט במינוי בפועל. בחיפה שופט חלה פתאום. האם

נפסיק את המשפטים? גם כך יש לנו מספיק תופעות של דחיה בגלל סיבות אובייקטיביות,

גם מי ורודות לנו, סיבות שאינן קיימות בשום מקום בעולם, כמו שירות מילואים של עורכי

דין. אצלנו זה קורה, יש הודעות פתאומיות, והמשפט נדחה. לפעמים נדחה משפט שאליו

הוזמנו עשרות עדים, כך שאינני רוצה להרבות בדחיות. הצורך הזה של מינוי לתקופות

קצובות של שנה צריך, לדעתי, להישאר בפונקציה המינהלית. זה גם לא משפיע על זכויות

מוקנות. מעבר לזה, אם תחליטו שצריך להיות אישור של הוועדה לבהירת שופטים לתקופות

ארוכות יותר, אני אינני מצביע בוועדה, גם אינני יכול להתנגד או אף להסתייג, אני

רק יכול לומר שזה לא מפריע לי.

בענין מנהל בתי המשפט התלבטנו מאד, כי יש שוני מהותי בין המציאות כפי שנוצרה

בשנים עברו לבין התדמית החיצונית. קשה מאד למצוא מנהל בתי משפט, כי קודם כל הוא

צריך להיות שופט טוב, שהרי אי אפשר לתת תפקיד זה בידי שופט שאינו מקובל על חבריו.

הוא גם צריך להיות אדמיניסטרטור, וכאן יצרנו מצב שהגבלנו את עצמנו לסיטואציה בלתי

אפשרית. אמרנו שמנהל בתי המשפט מוכרח להיבחר מתוך 4.5 מיליון תושבי המדינה מקרב

80 שופטים מחוזיים.



לפעמים זה הולך, ויש לנו מזל שידידי יעקב קדמי היה מוכן לעזוב את התפקיד

השיפוטי, ואם מותר לי להלל אותו בנוכחותו, הוא אחד מהשופטים המעולים שיש לנו. הוא

היה מוכן, גם לאור עברו ויכולתו, להקדיש את תשומת לבו, אבל בעבר, גברותי ורבותי,

יצרנו פיקציה. במשך עשרים-ושתיים שנה מתוך ארבעים-ושלוש שנות קיום המדינה לקהנו

אדם שאיננו שופט והוא מונה כשופט רק כדי להיות מנהל בתי המשפט.

אינני רוצה לפגוע באיש, אבל לא זאת היתה כוונת המחוקק. למעשה נהגנו בדיוק כפי

שכתוב בהצעה, אלא שאמרנו שלא רק שנמנה אדם שאינו שופט להיות מנהל בתי המשפט, אלא

גם ניתן לו תואר שיפוטי שלא מגיע לו. לאחרונה, כשהתעניינו במינוי מנהל בתי המשפט,

לפני שהשופט קדמי הסכים לקבל את התפקיד הזה, היו מספר עורכי דין שאמרו לנו: אני

מוכן להיות מנהל בבתי המשפט, תמנו אותי נשיא בית משפט מהוזי בתואר. הלא זה

אבסורד, גברותי ורבותי. לא ייתכן שאנחנו נעניק תואר שיפוטי. אנחנו דנים כרגע

בשאלה אם שופט בית משפט השלום יהיה מסוגל לטפל בתיקים שנוסיף לו, וכאן אנהנו בבת

אחת מקפיצים מישהו, כי אנחנו מחפשים אדם שיש לו כושר מינהלי.
לכן אמרנו
אם יהיה לנו בעתיד אדם כזה בתוך מערכת השיפוט, כמו שיש לנו היום,

בבקשה, והסעיף מאפשר זאת, אבל אם לא יהיה לנו אדם כזה, למה אנחנו חייבים להעניק

מלאכותי תואר של שופט, שנשאר עד גיל 70, לאדם שהיכולת שלו היא מינהלית בלבד, ואין

לו כל כושר שיפוטי, מעולם לא ישב על כס המשפט ולעולם לא יישב על כס המשפט? זו

הפיכת תואר השיפוט לכסות, וזה מה שקרה בעבר ועלול לחזור על עצמו אי-פעם בעתיד.

משום כך אנו מציעים לומר את האמת. יש שופט מתוך ה-80 שמתאים לתפקיד הזה והוא

גם מסכים לתפקיד, בבקשה. מבחינתו של שופט לעזוב את עבודת ר1שפיטה שלו - ואינני

מחדש לכם כאן שום חידוש - זה משבר קשה מאד, ולא כל אחד מוכן לעשות את זה אפילו

לתקופה קצובה. הרבה יותר נחמד, מספק ויוקרתי לכתוב פסקי דין מאשר לעסוק בשאלה אם

האוצר יתן לנו מיד 10 או 5 מיליון שקלים כדי להשלים את המיחשוב של בתי המשפט. אלה

נושאים פרוזאיים-מינהליים שלא כל שופט מוכן לעסוק בהם, גם אם המערכת יקרה לו.

לכן אני אומר שאם נמצא אדם כזה, מה טוב, והיה ולא נמצא, למה לא ניקח את מי שכשיר

לכד בלי להעניק לו תואר של שופט?
היו"ר א' לין
אדוני הנשיא, אולי תהיה מוכן להסביר לנו איך אתה רואה את הפונקציה של מנהל

בתי המשפט ומה מידת השליטה שיש לו על עבודת השופטים או נשיאי בתי המשפט.
נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר
השליטה על עבודתם השיפוטית - אפס, השליטה על העבודה המינהלית - בהחלט, כלומר,

הוא הגורם המקצועי שמכוון ומדריד אותם בצורת הפעלת בתי המשפט. אני אומר את הדבר

הזה לא באופן תיאורטי, כי כעת ישבנו שלושה ימים עם מנהל בתי המשפט, כל הנשיאים

וכל סגני הנסגנים, והרבצנו בהם תורה שמסבירה לכל אחד מהנשיאים שמה שקורה בבית

המשפט מבהינה מינהלית זו אחריות שלו, על פי העקרונות והכללים שקובע מנהל בתי

המשפט, היינו איד לטפל בעובדים, במיחשוב, בקלדנות. בתחום חמינהלי המנהל הוא

המכוון. למטרה זאת הוא מתמנה, על פי הצעה זו, על ידי שר המשפטים ונשיא בית המשפט

העליון, שהם הממונים עליו, ודרכו מוזרמת ההכוונה המקצועית המינהלית לנשיאים. אולם

בתחום המקצועי כל נשיא הוא בלתי תלוי כמו כל שופט איור, ואיש לא יכול לומר לו

שישים שופט זה בתפקיד זה או אחר מבחינת העבודה השיפוטית. הוא לא יקבל את זה והוא

גם לא צריך לקבל את זה. כד שיש כאן תחום מינהלי שצריך לרצות להתמסר לו.

הנושא האחרון הוא הפשרה, הפישור והבוררות. זה נסיון ראשון שלנו לתקוף אחד

הפתרונות הפרלליים לבעיות בתי המשפט. אתם בוודאי ערים לכד שפתרון בעיות בתי המשפט

אינו פתרון חד-מימדי ואיננו הולד במסלול אחד. בכל הארצות בעולם מחפשים פתרונות

במישורים פרלליים, לכל אורד הקו, ויש כאן דברים שלא הזכרתי, כי כדי לפתור את

בעיות בתי המשפט צריך גם לשבת עם השופטים, לדון בבעיותיהם, לדרבן את המוטיבציה,

להקפיד על כד שיהיו רודרים ואולמות, ויש אלפי דברים קטנים.



אחד הפתרונות לבעיות בתי המשפט זה מה שקרוי בארצות הברית ה- A.D.R.

ALTERNATIVE DISPUTE RESOLUTION, היינו חיפוש דרכים אלטרנטיביות לפתרון הסכסוכים

המשפטיים. אנחנו, כמובו, איננו יכולים לתת כאן בחוק את הפתרונות האלטרנטיביים

לפני שמגיעים לבית המשפט. זה עניו של עורכי הדין ושל ציבור המתדיינים, ואנחנו

בוודאי נברך על כך אם עורכי הדין יכוונו את הלקוחות שלהם לבוררות במקום לבית

משפט. יש לנו חוק הבוררות, ורק לאחרונה התברכנו בספר מעולה של פרופי אוטולנגי,

אחותו של ראש הלשכה, אשר מבאר מחדש בהרחבה את עקרונות הבוררות.

מה שניסינו לעשות כאן זה לטפל בצד המשיק בין בית המשפט ובין ההליכים האלה

ולומר דברים שגם היום אפשריים. אם מדברים בר על כך שבית המשפט יכול לקבוע פשרה,

לא מחדשים כאן מאומה. זה דבר יותר פסיכולוגי המעמיד את הנושא הזה על פדסטל גבוה

יותר, כי זו תופעה שהיא דולק מהדברים שבית המשפט והשופטים חייבים לתת את הדעת

עליהם. כשדנו בכך שבית המשפט יכול להציע לצדדים בוררות, גם היום זה אפשרי, ולא רק

בתביעות קטנות, שם זה כתוב באופן מפורש. בכל בית משפט יכול שופט להציע בוררות,

אבל אנחנו מיסדנו את זה כאן. אצלנו זו בוררות מוסכמת, לא בלתי מוסכמת.

הוא הדין בענין הפישור. זה מוסד שכמעט לא קיים אצלנו. אפשר היה ליצור אותו גם

על ידי מאמרים בספרות המקצועית, כי מה זה "פישור", להבדיל מהבוררות? במקום שאדם

יישב וינסה לשמוע את בעלי הדין בצוותא ואת עדיהם ולהגיע למה שקרוי "פסק", שהוא

תחליף של פסק דין, המפשר יכול להיפגש בנפרד עם כל צד, הוא אינו חייב להיפגש עם

שניהם יחד, והוא מנסה להוביל אותם, לא על ידי הרולטה שלו, אלא על ידי הצעה שלו,

לפתרון מוסכם. ההבדל הוא בכך שהבורר פוסק, והמפשר מביא את הצדדים להסכמה שהם

נותנים את דעתם עליה. איורי שהוא שומע כל אחד ומסביר לכל אדהר מה החולשות שלו ומה

הנקודות החזקות של הצד השני, הוא מביא אותם לפתרון מוסכם בדרך זו. זה ה-

MEDIATTON האמריקאי, שאנחנו קראנו לו "פישור" וזו אחת האפשרויות שאנחנו מציעים

כאן.

קראתי את ההצעה של חבר-הכנסת פורז. היא שונה במהותה מכיוון שהיא מתייחסת

לבוררות שבחובה. בעיקרון אינני מתנגד לזה. זו בעיה של יצירת חידוש בתחום מוגדר

של פיצויים לנפגעי תאונות. אתם בוודאי תשמעו מחברות הביטוח מה יש להן לומר בנושא

הזה. אני רק רוצה לומר שחלק מהדברים כאן אני, לצערי, לא אוכל לקבל. נאמר כאן שעל

פסק של בורר שנתמנה יהיה ערעור לבית המשפט. זו יצירתי סיטואציה שבה יהיה ערעור

לבית המשפט בכל מקרה. היום זה איננו כך, על בוררות אין ערעור.

א' פורז;

בנוסח המתוקן אני מציע שהעילה של טעות גלויה ובולטת תיחשב כעילת ביטול.

נשיא בית המשפט העליון מי שמגר;

בלבד?

א' פורז;

כן. זאת מאחר שהבוררות כפויה.

שר המשפטים די מרידור;

זה שיפור.

נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר;

אחרת ניצור סיטואציה שבה לא נחסוך מאומה, כי אינני רואה מישהו שמפסיד

בבוררות כזאת ושאינו מנסה ללכת לבית משפט.



אי פורז;

בכל מקרה דיון בערכאת ערעור בהליך של בקשה לביטול הוא קצר לאין ערוך משמיעת

כל העדים וכו'.

נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר;

לא כשנאמר שיש ערעור לבית משפט, כפי שכתוב בהצעה המקורית. אם כתוב שיש ערעור

לבית משפט, זה ערעור כסדרו.

היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת פורז, נאפשר לך לאחר מכן להתיירוס לענין זה.

נשיא ביתהמשפט העליון מ' שמגר;

4.

יש לי עוד מספר הערות ענייניות. לדעתי, צריכים לקבוע שבורר כזה צריך להיות

עורך דין, להיות קשור לדין המהותי, ועוד מספר פרטים שאני מוכן לפרט ברשימה,

שנותנים לזה מעמד שמסביר וגם מצדיק את החובה שבהפניית הנושא לבוררות, ומצד אהר,

גם איננו יוצר עומס רב יותר על בית המשפט בהשוואה לזה הקיים היום.

למשל, רק כדוגמה פשוטה; במסגרת טיפול בפיצויים לנפגעי לגאונות דרכים אנחנו

יצרנו את סעיפים 6א ו-6ב לחוק הפיצויים. סעיף 6ב קובע שנכות שנקבעה על פי דין

בפני גורם אחר מחייבת גם בהליכים אלה. גם כאן זה צריך לחול, כי אחרת אנחנו

מפסידים את כל ההידוש ואת כל ההישג שבסעיף 6ב, החוסך היום הרבה מאד הליכים. מצד

ארור, גם צריכים לאפשר לבורר הזה למנות מומיה רפואי, כי אם אינו יכול למנות מומחה

רפואי כפי שיכול בית המשפט, איך הוא יוכל לטפל בנושאים האלה? כך שיש שורה של פכים

קטנים שצריך להשלים אותם, כדי לתת לזה בסיס משפטי רחב יותר, ולא להרהיב את כמות

הערעורים. באופן עקרוני אין לי התנגדות לדבר הזה.

היו"ר א' לין;

אבל, אדוני הנשיא, אבל איך אתה מעריך את מיסוד המוסדות האלה שמדברים עליהם

כאן, של פשרה על-ידי בית משפט, בוררות ופישור, מבחינת הקלת העומס על בתי המשפט?

נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר;

את זח רק הנסיון ילמד. הואיל ואצלנו מדובר בבוררות ובפישור מוסכמים, אינני

יכול לתת הערכה כזאת היום. גם בארצות-הברית, המתברכת בספרים ובאין סוף מאמרים

שנכתבו שם, זה מהווה היום רק פתרון שולי. יש מספר מוקדמים שבהם ניסו את זה באופן

רחב יותר, ועוסקים בזח מומחים לדבר. בוושינגטון ובעוד כמה מקומות יש מרכז שעוסק

בזח, אבל זה עדיין לא קיבל כנפיים ולא הפך בשום מקום בעולם לתופעה שפותרת בעיות,

כי אדם השוקד על זכויותיו מעדיף ברוב המקרים את הפניה לבית המשפט על הפניה לבורר,

והפניה לבורר צריכה לנבוע ברוב המקרים מן השכנוע של הפרקליטים שלו. זאת אומרת

שעורכי הדין שלו יגידו לו; בוא נלך לבוררות, כי הנטיה הטבעית של אדם היא ללכת

לדין, בין אם זה דין תורה ובין אם זה בית משפט.

זה משבר מסויים, צריך להתרגל לזה. ייתכן שבמשך השנים, כאשר הדבר יצליח ויתן

פתרונות מחירים יותר, חאטרקטיביות שלו תגדל. חיום אינני יכול לתת הערכה. לדעתי,

צריך ליצור את זה כדי שחדבר ייכנס לתודעה. כעבור שנתיים, שלוש או ארבע שנים ניתן

יהיה לראות אם השגנו את המטרה אם לאו. יתירה מזאת, כל זמן שלא ננסה את זח, לא

נדע אף פעם.
היו"ר א' לין
ננסה לשוות לנגד עינינו מצב בו מסכימים במהלך הדיון שהשופט יהיה בעצם מי

שנותן פסק דין בפשרה, ואז מפסיקים את ההליך השיפוטי, והשופט נותן פסק דין

בפשרה, בהסכמת הצדדים. היו חברים בוועדה שסברו שאולי זה עשוי לפגוע במידה

מסויימת במעמד בית המשפט.
נשיא בית המשפט העליון מי שמגר
לא. זה גם קיים היום. על פי סעיף 4 להוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, גם

היום יכול השופט בהסכמה לתת פסק דין בפשרה, עד כדי כך שהוא גם יכול לתת את פסק

הדין בלי הנמקה, ואנחנו גם אישרנו בערעור פסקי דין ללא ההנמקה, כי זה מתבסס על

ההוראה הקיימת בסעיף 4.

היו"ר א' לין;

נרשמו הברי ועדה לדיון. ראשון הבר-הכנסת ריבלין. בבקשה.
ר' ריבלין
תודה, אדוני היושב ראש. אדוני הנשיא, אדוני שר המשפטים, עם כל הצער, אני

מוכרח לומר שההרגשה בציבור היא שיש איזה שהוא פגם במערכת המשפטית מבחינת

עינויי דין. אני ער לכך - שלא כמו הציבור הרהב - שגיבנת העבר, צוואר הבקבוק

שאנו מצויים בו ואי-יכולתנו לגשר על הפער הם הרעה ההולה. יהד עם זה בית המשפט

לא נרפא מכך, ואנהנו מצויים לעשות כל מה שביכולתנו כדי לנסות לתת פתרון. אם

נבוא ונאמר שפתרון זה אינו טוב או אינו מספק, אבל לא נציע פתרון אהר, אנחנו

עלולים לגרום לכך שאותו האי של דמוקרטיה, אותו מעמד עצום שיש למערכת המשפט

בישראל, ייפגם, חלילה.

בכל המקומות בהם נפגשת מערכת המשפט עם הציבור עצמו, כמו מערכת התעבורה

וההוצאה לפועל, המצב הוא כמעט בלתי נסבל, נכון שניתנו כמה וכמה פתרונות על מנת

לצמצם את הגל האדיר הזיה שלא יכולנו לעמוד בפניו, ובדיני תעבורה יש היום הרבה

ברירות משפט, אבל בכל זאת כ-300 איש, על פי סקירת משרד המשפטים, עומדים מדי

יום ביומו בפני שופט במערכת התעבורה.

שמעתי את נימוקי כבוד הנשיא בנושא בית משפט לערעורים. זכורה לי ההתמודדות

בצה"ל כאשר רצו ליצור דרגת תת-אלוף. רבים אמרו שיהיה בכך משום פיחות בערכם של

אלופי משנה. כאשר שאלתי את הברי וידידי עוזי לנדאו מה היה אז בנושא זה, הוא

אמר שלא הרי זה כהרי זה, משום שאלוף משנה נשאר להיות מחייט, סגן אלוף - מג"ד

ותת אלוף הפך לאותו אוגדונר שנוצר בצה"ל, ואגב כך גם נקבעה דרגה זו באותה עת

כמתאימה לאותו תפקיד צה"לי.

אני בהחלט הושב שבית משפט לערעורים, כדרגת ביניים, יכול לשמש פתרון ראוי

משני הכיוונים. קודם כל הוא ישהרר את בית המשפט העליון ויאפשר לו להיות אותו

מקור שממנו שאבו ושואבים כולם את חכמת המשפט ואותן הלכות שהן לנו כחוק,

ולפעמים הן אף עדיפות על חוק. הוא מבצר הדמוקרטיה. לפעמים אי אפשר להעביר דבר

במערכת הפוליטית, ובית המשפט העליון מורה לנו הלכה, וטוב שכך הדבר.



אם בית המשפט העליון לא יצטרך לדון ב-5,000 ואף לא ב-3,000 ערעורים -

ואנחנו לא יכולים להרהיב אותו מן הטעמים שתיכף אדבר בהם - הוא יתפנה לאותם

דברים שהוא צריך לעסוק בהם, ועל כל פנים יפנה עצמו מדברים שהוא לא צריך לעסוק

בהם.

לעומת 1את ייווצר בהחלט תמריץ לקבוצות שהן מתהת לאותו בית משפט לערעורים

להגיע לבית המשפט לערעורים, כי שופטים רבים מבינים שבמערכת כזו יש גם גבול

ליכולת הקידום שלהם. אמנם יש אנשים ההושבים שהם יכולים לעשות הרבה יותר ממה

שאנהנו הושבים שהם יכולים לעשות, ואנו משתתפים בצערם ולפעמים גם אנהנו ניזוקים

בהיזקם, אבל בסך הכל יש אנשים שמבחינים בין היכולת לבין ריאליזם, וכאשר ייפתח

בית משפט לערעורים, אולי הם יראו עצמם ראויים, לאהר תקופה די ממושכת בה כיהנו

שופטי בית משפט שלום, להגיע לבית משפט מהוזי, דבר שהיה נמנע מהם אם לא היה קם

בית המשפט לערעורים. אני בההלט חושב שיש מוטיבציה ולא פיהות בערך.

נכון שברגע הראשון יכול להיות שתהיה הרגשה לא נוחה משום שכאשר אלוף המשנה

צריך להגיע לדרגת אלוף הוא נדרש לעבור עוד דרגה, אבל יש אלופי משנה רבים

שאינם יכולים להגיע לדרגת אלוף, אבל לדרגת תת אלוף אולי הם כן יכולים להגיע.

לא הייתי רוצה להרחיב בדיבור על דברים אחרים. הייתי מבקש רק מנשיא בית

המשפט העליון לומר לנו מדוע מנהל בתי המשפט לא יהיה גם המפקח על כל אותם

ביצועים שיש בהם עירוב של משפט ומינהל. אם, למשל, יש שופטים בבית משפט מסויים

שאוחזים תיקים פרק זמן ארוך מהמידה הדרושה, מדוע לא יאמר מנהל בתי המשפט לנשיא
אותו בית משפט
ראה נא, רמת התפוקה אצלך אינה נובעת מנימוקים משפטיים כבדי

משקל, אלא מבטלנות? כאשר הוא רואה שבבית משפט אחד יש צוואר בקבוק שנוצר כתוצאה

מעומס תיקים, למה לא יאמר לו: במשך שלושת ההודשים הבאים אתה תנהל משמרת שניה?
שר המשפטים די מרידור
הדבר נעשה, אפילו בימים אחרונים אלה, במקום מסויים.
יצחק לוי
זה משום שמנהל בתי המשפט הוא שופט. אילו לא היה שופט, הוא לא היה יכול

לעשות זאת. בגלל מעמדו כשופט יש לו גם שיקול דעת לגבי התיק העומד לפניו.
שר המשפטים די מרידור
מדובר רק על הצד המי נהלי.
ר' ריבלין
אדוני הנשיא דיבר על כך שצריכים להוסיף תקנים לבית משפט השלום. אני נזכר

שבתרגיל האוגדתי הראשון שערך צה"ל ב-1957, בא הרמטכ"ל חיים לסקוב אל אחד

הקצינים הבכירים, שאינני רוצה להזכיר את שמו כי הוא עדיין בחיים, ושאל אותו מה
הבעיות שלו. השיב לו הקצין
ראשית, חסר לי מקום, ושנית, חסרים לי אנשים. אמר
לו הרמטכ"ל כהרף עין
אם הסר לך מקום, מה אתה צריך עוד אנשים? אותה שאלה אני
מפנה אליך, אדוני הנשיא
אם חסר לך מקום, מה אתה צריך עוד אנשים? גם אם תביא

עוד שופטים, אין היום מקומות בבתי המשפט להושיב אותם, וזו הבעיה העיקרית.
נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר
אז לא צריך להוסיף שופטים?



ר' ריבלין;

צריך לטפל בבעיה. אני חוזר ואומר שאפשר לפנות שופטים מתיקים אחרים ולתת

להם אפשרות לחקים בית משפט שבו יש מקום. במצב הקיים היום בבית משפט שלום אין

דרך אחרת, אלא אם כן תתחיל לפצל את בתי המשפט. אני מבין שכאשר בית המשפט

העליון יעבור לבנין החדש, יתפנו עוד מקומות, אבל בסך הכל אנחנו צריכים להביא

בחשבון את העובדה שאין היום מקומות ראויים. בית משפט השלום בתל-אביב מלא עד

אפס מקום.

היו"ר א' לין;

כיוון שאנו רוצים להספיק לשמוע היום את כל חברי הוועדה הרוצים להתבטא וגם

לשמוע את תשובתו של נשיא בית המשפט העליון, אני רוצה לומר שטוב שמעלים גם

נושאים בעלי אופי כללי, אבל נשתדל להתמקד בעיקר בסוגיות המיוחדות של החוק

המונח לפנינו.

בבקשה, חבר-הכנסת רובינשטיין.

אי רובינשטיין;

אני מקבל את רוב דבריו או כיוון הדברים של נשיא בית המשפט העליון. אני

חושב שהנסיון הקודם שלנו לרפורמה פשוט נגד את האופי האנושי, ומשום כך גם. אי

אפשר היה להעביר אותה רפורמה.

למרות שאנחנו צריכים לדבר על ההוק אני רוצה לומר כמה דברים כלליים. נושא

ההתדיינות הוא מכה בכל הדמוקרטיות המערביות, אבל לדעתי אפשר להקטין את המכה

הזאת של ריבוי התדיינויות בארץ. ראשית, העיכובים עצמם מעודדים התדיינות. אנחנו

יודעים שמשפט המשך שנים רבות נותן יתרון לאחד הצדדים. למרות שהעלינו את הריבית

וכו', עדיין אנחנו רואים את התופעה הזאת.

שנית, אני חושב שדרוש יתר שיקול דעת בהעמדה לדין פלילי כאשר מדובר

בעבירות זוטרות, טכניות, או במקרים השנויים במחלוקת, ושיקול הדעת יכול לתרום

גם להקטנת העומס בבית המשפט.

היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת רובינשטיין, אנחנו עשינו כמה מהלכים חשובים בתחום זה, כגון

עבירות של ברירת משפט, עבירות מינהליות וכל הקשור בכך.

אי רובינשטיין;

אני מברך את הוועדה על כך, אבל אני חושב שהתהליך צריך להימשך, גם מבחינת

שיקול הדעת של נציגי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, וגם הצבעתי על

סוגי דברים שבהם יש ריבוי העמדה לדין.

היו"ר א' לין;

תן דוגמה.

אי רובינשטיין;

למשל, משפטים לגבי מועצות השיווק.



ד' בייניש;

זאת לא פרקליטות המדינה.

א' רובינשטיין;

נכון. הבאתי רק דוגמה אחת. אני פושט לא יכול להרחיב את הדיבור על כך בשלב

זה.

הערה שניה שלי לגבי העומס בבתי המשפט היא זאת: יש בארץ נוהג שקשה להשלים

אתו, של דחיית כתיבת פסקי דין גם כשאין לכך שום עילה, שעה שבמקומות אחרים,

במשפטים פליליים, כשיש מושבעים, בדרך הטבע פסק הדין ניתן בתום שמיעת ההליכים.

הזכרתי בוועדה מקרה שהוא, לדאבוני הרב, מקרה לא חריג, של משפט טכני

לחלוטין, בנושא של חוק שמירת נקיון. מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה ראה מישהו זורק

קופסת סיגריות מבעד לחלון המכונית, ונהג המכונית הועמד לדין לפי החזקה שקבענו

בחוק. הוא כפר במעשה המיוחס לו, השמיעה נמשכה למעלה משנתיים והסתיימה בכך

ששופט בית משפט השלום דחה את ההכרעה בשאלה למי הוא מאמין - לכתיבת פסק דין.

אני מוכן לספק את פסק הדין הזה, הראיתי אותו לשר המשפטים, אבל מאז אספתי חומר

נוסף.

הרי אנחנו יודעים מהנסיון האנגלי, ולא רק מהנסיון האנגלי, שכאשר בית

המשפט אינו נותן את פסק הדין במקום, כתוב: "THE COURT TOOK TIME FOR

"CONSIDERATION. אצלנו דוחים פסק דין במשך חודשים, ואני מכיר גם מקרים שדחו

פסק דין במשך שנים. אני יודע על מקרה של דחיית פסק דין בבית דין לעבודה למשך

שלוש שנים. זה, לדעתי, דבר הטעון טיפול, ואם אתם חושבים שאפשר לעזור בחקיקה,

אני מציע שנכלול גם את זה.

אני רואה בעיה רצינית מאד בחוק זה בקשר למעמד שופטי בית משפט השלום. שאל
אותי אזרח
מה זה "שופט שלום"? למה קוראים לו כך? ושופט בבית משפט מחוזי אינו

שופט שלום, הוא שופט מלחמה? אמרתי: לא, זה מונה אנגלי, אלה אנשים שבאו בעצם

לשמור על שלום הציבור ולהשכין שלום בין תושבי הקהילה. התפקיד הזה נעלם. היום

שופט של בית משפט השלום הוא כמו שופט של בית משפט מחוזי, הפרוצדורה במשפטים

האזרחיים היא אותה פרוצדורה, אין יותר SUMMARY JURISDICTION למשפטים פליליים,

למעט שופטי תעבורה, שזה דה-פקטו כך, ובית דין לתביעות קטנות. אני רואה בזה

בעיה רצינית מאד.
תיאורטית הייתי אומר
נאחד את שני בתי המשפט ונעשה אינסטנציה חדשה של

שופטי שלום. לא רק שאנחנו לא עושים את זה, אלא כאן מתעוררת הבעיה הרצינית

ביותר שאני רואה, וזה הענין של העמדה לדין על עבירות שעונשן שבע שנות מאסר

בפני שופט שלום יחיד. אמרתי כבר בדיון בכנסת שזה ענין חסר תקדים. לדעתי, יש

בארץ קלות בלתי נסבלת של העמדה לדין. אין חקירה מוקדמת, אין GRAND JURY , אין

אפילו חובת שימוע. הצעתי עכשיו חובת שימוע אצל פרקליט המחוז לגבי עבירות

חמורות. פרקליטות המדינה אומרת שהיא לא יכולה לעמוד בזה מבחינה מינהלית.
די בייניש
לא רק מי נהלית.
א' רובינשטיין
אין מושבעים, אין הרכבים, אין אפילו הפשרה שעשו בתי משפט באירופה,

שיושבים שופטים ביחד עם LAYMAN. מעמידים אדם לדין בפני שופט אחד.
נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר
מזלנו שאין לנו LAYMAN ואין לנו מושבעים.
היו"ר אי לין
זה יתרוננו הגדול.

א' רובינשטיין;

אני חשבתי כך במשך שנים רבות, אני גם רואה את הבעיה הגדולה הנובעת מהעדר

מושבעים בכך שהולכת ומתבססת ההשקפה, שכאשר אין מושבעים, אין גם מגבלות

פרוצדורליות וראייתיות והכל הוא שיקול דעת. שמעתי שופטת שאני מאד מאד מכבד
אותה ברדיו בשבת, והיא אומרת
אם בוחרים שופט, צריכים להאמין לו ולסמוך על

שיקול דעתו. אז אפשר להגיד שצריך לבטל את ההוראות המהותיות של המשפט הפלילי.

על כל פנין מן ההכרח להדגיש שזה דבר יוצא דופן בעולם, שאנחנו הולכים

וגולשים אליו, לדעתי, בגלל שיקולי היעילות ואומרים שאפשר להעמיד בפני שופט

יחיד בתנאים של שיקול דעת כמעט מלא וצמצום דרסטי של כללי הראיות והפרוצדורות,

ואנחנו עומדים לעשות את זה לגבי שופט שלום. מדובר בשבע שנות מאסר. זה יכול

להיות אדם שאין לו עבר פלילי, מביאים אותו בלי שימוע, בלי חקירה מוקדמת, בלי

JURY GRAND, והוא נדון לשבע שנות מאסר. נכון שיש לו זכות ערעור, אבל בערעור -

פרט למקרה אחד יוצא דופן - לא נכנסים בדרך כלל לבדיקת הראיות והממצאים

העובדתיים. זה בעצם הדבר היחיד בהצעה הזאת שמעורר אצלי בעיה, נוסף לדברים

שחסרים כאן.
היו"ר א' לין
גם אני נרשמתי לדיון זה.
די ליבאי
אדוני היושב ראש, כיוון שאני צריך להגיע בעוד עשר דקות לפגישה עם יושב

ראש הכנסת, אולי ונאפשר לי לדבר לפניך?
היו"ר א' לין
חבר-הכנסת ליבאי, אתן לך לדבר לפני, בתנאי שדבריך לא יארכו מעבר לשבע

דקות.
די ליבאי
אני מעריך את זה, תודה רבה. אני מתנצל, אשתדל לחזור מהר.

שמענו הרצאה מצויינת מכבוד הנשיא, ואני באתי ברצון להשתכנע ואני יודע שלא

פעם דעתי שונה מזו של הנשיא, ולאחר שאני שומע את הרצאת דבריו ואת נימוקיו, אני

משתכנע. לגבי חלק נכבד מהנושאים אני מקבל את טיעוניו ודעתו, ולכן הרשו לי

להתרכז בשתי נקודות שבהן, גם לאחר שמיעת ההרצאה, נראה לי שאני צריך לשקול את

הדברים שיקול נוסף יחד עם חברי הוועדה. לפחות בשלב זה לא שוכנעתי. שני הנושאים

הם: ענין מנהל בתי המשפט וענין הרפורמה, ואנסה להביא את דברי בקיצור.



הנשיא הגדיר נכון את הבעיה שהתעוררה באמרו שכאשר מחפשים מועמד לתפקיד

מנהל בתי המשפט, שהוא שופט כדרישת החוק היום, לא קל למצוא מועמד שיסכים לזנוח

את מלאכת השיפוט ולעבור לתפקיד שנראה יותר מי נהלי. לכן היו בעבר מקרים שבהם,

כפי שאמר כבוד הנשיא, ניתנה כאילו כסות של תואר שופט למישהו כדי שיתאים

לתפקיד, והשאלה היא אם צריך להמשיך בקו זה.

אני חושב שלבעיה זו של חשיפוט ככסות, אדוני הנשיא, יש שתי תשובות. התשובח
הראשונה
הא ראיה שנמצא, למשל, שופט כמו השופט קדמי, שאדוני הגדיר אותו,

לעניות דעתי בצדק רב, כשופט מעולה - ואם מותר לי לומר, הוא חסר מאד במערך

השיפוט האקטיבי, אני מתכוון למלאכת השיפוט - והוא הסכים להיות מנהל בתי המשפט

והוא עדיין מכהן. כך שניתן למצוא אדם כזה.

שנית, חשבתי, ואני חושב גם היום, שמנהל בתי המשפט שהוא שופט, ניתן לאפשר

לו להמשיך גם באופן חלקי בעבודת השיפוט, ואם כך יהיה, יימצאו גם יותר מתנדבים

לתפקיד זה. לדעתי, צריך להעמיד לרשותו משנה שהוא איש מינהלח מצויין, אבל חשוב

שמנהל בתי חמשפט יישאר חלק ממערכת השיפוט, ולא שיהיה מינהלן גרידא.

מדוע? וזה העיקר. הבעיה המרכזית העומדת לפנינו היא בעיה חוקתית מדרגה

ראשונה. עבדתי שנים במשרד המשפטים, אני מצוי אצל המערכות ואני רואה איך הדברים
פועלים בשטח ואני מזהיר
אי-תלות המערכת השיפוטית היא דבר ראש וראשון וחשוב

מעל ומעבר. לעניות דעתי, הבעיה יכולה להתמקד בשאלה: מי מנהל את המערכת, מי

נושא בתואר?

יש חשש להשפעה פוליטית על מערכת בתי המשפט, היא יכולה לבוא מצד שר

המשפטים, שהוא אישיות פוליטית, והשאלה איננה של שר פלוני או אלמוני. שר

המשפטים דן מרידור יודע עד כמה אני מעריך את אי-מעורבות השיקולים הפוליטיים

במילוי תפקידיו כשר המשפטים. מבחינה זו חוא, לצערי, יוצא דופן בשרשרת מינויים

שהיתה לפניו, כמובן לפי התרשמותי. לכן אני לא צריך למדוד ענין זה לפי השר

הנוכחי, אלא לפי מה שיכול להיות. אם לוקחים לתפקיד של מנהל בתי משפט שופט,

שהוא אדם המנותק מזה כמה זמן מחשיבה וממעורבות פוליטיות, הוא לומד לחיות

כשופט ויש לו זהות כשופט, כך שגם אם הוא עובד עם שר פוליטי, הוא נשאר שופט,

ובדרך תפקודו הוא שופט גם כשהוא מנהל.

לעומת זאת אם יקחו לתפקיד זה מינהלתן שיעבוד בעיקר עם שר - שהרי נשיא בית

המשפט העליון, ככל שהוא מנהל המערכת, שקוע רובו ככולו במלאכת השפיטה - יש לי

חשש שאותו פקיד יחיה צינור להשפעות של דברים שאינם ממין הענין, ולא צריך

להוסיף על כך. זה חשש ראשון.

בעיני, דווקא במערכת המבוססת על טקסיות - ואין כמו מערכת בתי המשפט

המבוססת על טקסיות, וחישבו קצת איך הדברים מתנהלים שם - חשוב מבחינת טקס וסמל

ששופטים לא יהיו נתונים לשיג ושיח יום יומי עם פקיד לגבי תנאי עבודתם וכל

העניינים של קידום. יש חשיבות לכך שתפקיד זה הוא בידי אדם עם תואר של שופט,

שאתו הם נושאים ונותנים. גם אם בפועל ינוהלו דברים רבים באמצעות המשנה שלו

שהוא פקיד, יש להם כתובת שיפוטית, וכמובן, מעליו נשיא בית המשפט העליון ושר

המשפטים, אבל אני מדבר מבחינת היום יום. מי שבא לבקר אותם במערכות השונות הוא

שופט, הוא לא פקיד. אני מייחס לזה משקל רב מאד.



אדוני הנשיא וידידי השר, זה צעד ראשון. לפי אותו שיקול ואותו קו מחשבה,

אתם תביאו מחר לוועדה הזאת ותגידו שנשיאי בתי המשפט לא יהיו יותר שופטים. מה

עושים נשיאי בתי המשפט, מה תפקידם? הרי הם שופטים רגילים. הייחוד בתואר "נשיאיי

ו"סגן נשיא" הוא עניינים מינהליים, הם אחראים על הניהול או על השליטה על

העבודה המינהלית של בית המשפט. למה הנשיא וסגן הנשיא יהיו שופטים? למה שלא

יהיו אנשי מינהל? לפי אותו קו מחשבה, נעביר גם את הנשיאות בבתי המשפט לאנשי

מינהל. אני רואה את ההתפתחות הזאת כחמורה ביותר.
ר' ריבלין
אבל הנשיא דיבר על דבר הפוך, חבר-הכנסת ליבאי. הוא אמר שכאשר הוא לא מוצא

בין השופטים אדם שמבקש להיות מנהל בתי המשפט, בא מינהלן ואומר שהוא רוצה תואר

שופט, לכן כל הרבותא שאתה מבקש איננה קיימת.
די ליבאי
בא אדם שהוא כשר להיות שופט, ולכל היותר החשש שהביע כבוד הנשיא נוכח

מציאות מסויימת הוא שאולי יקחו יועץ משפטי, עורך-דין שכשר להיות שופט, וימנו

אותו לשופט משום שלא נמצא בין השופטים מועמד למנהל בתי המשפט. ואני אומר מתוך

הכרת המערכת ולאור התקדים שיש גם היום, ראשית, שיימצא שופט כזה. אני מבין

שלנשיא ולשר יש דוגמאות מהעבר, אבל יימצא שופט כזה, וחשוב שיימצא, ואני אפילו

מעדיף את האלטרנטיבה שאדם עם כישורים כשופט ימונה כשופט ויפעל כמנהל בתי

המשפט. אבל אני אומר לכם, שאם תתנו למנהל בתי המשפט לשבת גם באופן חלקי

בשיפוט, ירוצו כולם לתפקיד, ובייחוד תלוי באיזו ערכאה הוא יישב. עד כאן לענין

זה.

היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת ליבאי, אני חושב שמפאת כבודו של יושב ראש הכנסת אתה צריך

להפסיק עכשיו את דבריך ולצאת לפגישה שנקבעה לך אתו.

די ליבאי;

אני רוצה להתייחס בכל זאת לענין הרפורמה. אני אגיע לפגישה עם יושב ראש

הכנסת. בענין הרפורמה הזכיר כבוד הנשיא את ועדת השופט לנדוי. כשוועדת השופט

לנדוי באה עם המלצה שיוקמו אגפים לערעור בבתי המשפט המחוזיים, קשה היה לקבל

זאת וגם יצאתי נגד המלצות אותה ועדה. אני אומר זאת כי לי נראה שאותה רפורמה

זוחלת, שהשר וכבוד הנשיא תומכים בה, תביא בסופו של דבר לתוצאה שוועדת לנדוי

המליצה עליה, כמובן בשינוי חשוב אחד, שלא ידובר באגפים אלא בבתי משפט. בפועל

בתי המשפט המחוזיים יהיו בתי המשפט לערעורים. אם כך הדבר, יהיו לנו חמישה בתי

משפט לערעורים, עם אפשרות שתהיינה חמש אסכולות של בתי משפט לערעורים, עם ערעור

ברשות לבית המשפט העליון, וערעור ברשות יכול להיות די נדיר, והרבה זמן נתהלך

ילא נדע מה ההלכה. בפרקטיקה, מבחינת היציבות, זה לא טוב.

לכן מבחינה זו אני מעדיף שיהיה בית משפט אחד לערעורים, כפוף לבית המשפט

העליון. בנסיבות מסויימות זה גם יכול להיות חלק מבית המשפט העליון, ואינני

רוצה לפתח עכשיו את הנושא, כי מה שעומד על הפרק זה הורדת סוגים מסויימים של

דיונים ממחוזי לשלום. חייתי מציע לעמוד על הפתרון של בית משפט לערעורים. כבוד

הנשיא, אם זה פתרון למצוקה מבחינת העומס בבית המשפט העליון, זה כבר ייעול

חשוב. בית המשפט העליון הוא ראש המערכת, הוא סמל המערכת, הוא גם בג"ץ, ותפקודו

הטוב חשוב מעל ומעבר, עם כל הערכתי ו ידיעתי כמה חשובים בתי המשפט הנמוכים,

ואינני זונח ואינני רוצה לזנוח אותם.



הנימוק שהעלה הנשיא נגד הקמת בית המשפט לערעורים הוא שיהיו ארבע ערכאות,

וזה גם יקשה על גיוס מועמדים. ראשית, אדוני הנשיא, תמיד יהיו ארבע ערכאות, כי

גם אם יהיה בית משפט לערעורים ונאחד את בתי המשפט המחוזיים והשלום, בדרך הטבע

יצמח בית המשפט דלמטה, בין כבית משפט לתביעות קטנות, שלאט לאט יקבל יותר

סמכויות כדי להקל על בית המשפט המאוהד מהערכאה הראשונה, ובין כבית משפט

לתעבורה וכיוצא באלה.

נשיא בית המשפט העליון מי שמגר;

זה בדיוק הדבר, שבית משפט השלום יהפוך לבית משפט לתעבורה.

שר המשפטים די מרידור;

מבחינת רמת השופטים.

ד' ליבאי;

ראשית, אדוני הנשיא, יש גם יתרונות.
היו"ר א' לין
חבר-הכנסת ליבאי, אני רק רוצה להגיד לך שהסיבה שאתה מדבר לפני תפוג, כי

עוד מעט תסתיים הפגישה עם יושב ראש הכנסת.

די ליבאי;

אדוני היושב ראש, אתה לא שם לב שאני מדבר טלגראפית. אם זו גזירה מאת

היושב ראש, אני מקבל את דבריו ולא אטען יותר. תוך שלוש דקות הייתי מסיים את

דברי בלאו הכי, אבל אני מקבל את המגבלה שלך, אם כי השבתי שהיושב ראש יכבד את

הבר הוועדה ולא ידאג לכבודו של יושב ראש הכנסת. מאהר שכך גזרת, אכבד את יושב

ראש הוועדה ואת יושב ראש הכנסת.
היו"ר אי לין
אני רוצה להביא לידיעתך שנשיא בית המשפט עליון חייב לעזוב בשעה אהת, יש

לו משפטים, ורצינו לאפשר לו גם להגיב על דברי ההברים. לכן, ברשותכם, נדבר יותר

בקצרה.

רציתי להעיר מספר הערות. ראשית, התפיסה הכללית שבאה היום לביטוי בדברי

נשיא בית המשפט העליון נראית לי מאד. התפיסה שלפיה בית משפט השלום הופך ל-

WORKIND HOUSE של מערכת בתי המשפט שלנו היא מצב מציאותי, ואני הושב שאנהנו

צריכים לקחת את זה במידה רבה כהנהת יסוד, מבחינת המגע של הציבור ומספר המשפטים

הזורמים לבית משפט השלום. כמובן, ההתייהסות לבית משפט השלום, מינוי שופטים

בעתיד והרחבתו יהיו בהתאם, אבל מי שהושב היום גם על הזרימה הכמותית של המשפטים

ועל הצורך להתמודד עם הצד הכמותי מבין שזה הפתרון המעשי האמיתי העומד לפנינו,

ובסך הכל יש לנו בית משפט שלום שאני בטוח שכולנו מרוצים ממנו.



אשר לנושא של מנהל בתי המשפט, אני הייתי מעדיף שמנהל בתי המשפט יהיה גם

מינהלן מצויין וגם שופט מחוזי, אבל אם אין שופט מחוזי שהוא גם מינחלן מצויין,

אני מוכן שיכהן בתפקיד זה אדם שהוא מינהלן מצויין שאינו שופט מחוזי. על כל

פנים מה שמוצע כאן זו אפשרות למנות מנהל בתי משפט שיכול להיות שופט מחוזי, אבל

אינו חייב להיות שופט מחוזי, ואני חושב שאת האפשרות הזאת צריך ליגת. מתן אפשרות

זו גם יקל על מציאת שופטים מחוזיים שכן יהיו מוכנים למלא את התקפיד של מנהל

בתי המשפט והם מוכשרים לתפקיד זה.

אני סבור שמנהל בתי המשפט הוא גם הזרוע הארוכה של נשיא בית המשפט העליון,

זה לא מהווה פגיעה בעצמאות המערכת השיפוטית ואין כאן שום שיקול של פוליטיזציה,

משום שהתיקון המוצע אומר שמינויו תלוי בהסכמת נשיא בית המשפט העליון.

שר המשפטים ד' מרידור;

שלא כמו היום.
היו"ר אי לין
שלא כמי היום. אם כן, למה לנו להכניס אלמנט של פוליטיזציה, בעוד שמשרד

המשפטים הולך בדיוק בכיוון ההפוך?

כמה שאלות לנשיא בית המשפט העליון מאחר שהוא נמצא אתנו. ראשית, עלי לומר

שלפעמים אני שומע על תופעות ששופטים סיימו את תפקידם, פרשו - לא נפטרו, הלילה,

או הלו - והשאירו נושאים שנדונו בפניהם ולא נתנו פסק דין, ומעבירים את התיק

לשופט אחר כדי שהוא יתן פסק דין. ו7ארו לעצמכם באיזה תסכול נמצאים צדדים,

שהתדיינו במשך שנים בפני שופט אחד, ושופט אחר נותן את פסק הדין על סמך החומר

שנמצא בפניו.

אני מוכרה להעלות שאלה נוספת שאני מתייסר ומתלבט בה. אני מבין שיש מקרים

חריגים בהם שופט מתעייף ואין הוא יכול למלא את תפקידו, ואנו מביאים בחשבון

שבמקרים כאלה עדיף שהשופט יפרוש בטרם הוא מגיע לגיל הפרישה. אבל מה לגבי מקרה

בו ניתנת החלטה של שופט שאינה מהווה שגיאה בהבנת העובדות או בהבנת החוק -

שגיאות כאלה ניתנות לתיקון - אלא החלטה המבטאת השקפת עולם אישית, שלדעתי,

סותרת את ערכי היסוד של מדינת ישראל ושל המטרות המרכזיות שאנו רוצים להגשים?

אני יודע שזה מעורר שאלה קשה מאד, ואפשר לומר שכל פסיקה של שופט ניתנת

לתיקון בערכאת ערר. לדעתי, לא תמיד זה ניתן לתיקון בערכאת ערר.

ר' ריבלין;

אני רוצה לדעת, אדוני, מי קובע את השקפת העולם, הסיעה או חלק מהסיעה או

הכנסת כולה?

היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת ריבלין, אנחנו מגיעים לגיבוש השקפת עולם דרך חוקים שאנחנו

יוצרים אותם ביחד, אנחנו קולקטיב.

ר' ריבלין;

יש בית משפט עליון.



היו"ר אי לין;

חבר-הכנסת ריבלין, אני יודע שיש הבדלי השקפות. אני מעלת שאלה.

נושא נוסף שמפריע לי אישית ואולי לא שייך לחוק זה. אני מדבר כרגע לא על

עורכי דין, אלא על עדים המוזמנים לבית המשפט. מפעם בפעם אני נוכח לדעת שעדים

אינם זוכים ליחס הכבוד המגיע להם בתור עדים. חלקם באים לבית המשפט, כי מזמינים

אותם למשפט פלילי, והם רוצים לבוא, אבל משפטים נדחים, הם מחכים מחוץ לאולם בית

המשפט, ובסוף בא מישהו ואומר להם ללכת הביתה. זה מביא לדמורליזציה אצל עדים

המוזמנים מחדש וזה גורם להם הוסר רצון לבוא ולהיות הלק מהליכי הצדק. לדעתי,

אזרח המוזמן לבית המשפט זכאי ליחס של כבוד, וחייבים למצוא לכך פתרון. אלה הן

הערותי.

בבקשה, חבר-הכנסת יצחק לוי.

יצחק לוי;

אדוני הנשיא, אדוני השר, אדוני היושב ראש, אתחיל בענין מנהל בתי המשפט.
שמעתי כאן שתי עמדות סותרות
של נשיא בית המשפט העליון ושל שר המשפטים. נשיא

בית המשפט העליון אמר שהתפקיד הוא מינהלי בלבד, ושר המשפטים אמר שמנהל בתי

המשפט עוסק גם בעניינים משפטיים.
שר המשפטים ד' מרידור
לא, הוא עוסק בניהול של המערכת השיפוטית, לא בצד השיפוטי שלה.

יצחק לוי;

אבל מדובר על ארגון המערכת השיפוטית מעבר לענייני הקלדנות, לאמור: מנהל

בתי המשפט יכול או צריך לגשת לשופט שמעכב פסק דין או שמחזיק תיק יותר מדי זמן,

הוא יכול להתערב אם הוא רואה שיבוש בעבודתו של נשיא-בית משפט מסויים. זה חלק

מתפקידיו, ולא רק הקלדנות, המיהשוב או השגת כסף. כך הבנתי מדבריו של שר

המשפטים, ועל כן חשוב מאד, לדעתי, שמנהל בתי המשפט יהיה שופט. הפתרון שמציע

הנשיא הוא פתרון בדלית ברירה, אבל אנחנו צריכים לדעת שפתרון זה גם יגביל מאד

את מנהל בתי המשפט בעבודה שהוא עושה היום, כיוון שמנהל בתי משפט שהוא לא שופט

לא יוכל בשום אופן לגשת לשופט ולהעיר לו על עבודתו, גם אם זאת לא הערה תוכנית

אלא הערה ארגונית, מינהלית, בענין של השהיה וכדומה.

לכן אנחנו צריכים להגדיר מה אנחנו רוצים ממנהל בתי המשפט. מהדברים שנאמרו

כאן לא הבנתי בדיוק מה תפקידו. בעיני זה דבר מאד עקרוני. אם התפקיד הוא רק

תקציבי, ארגוני, מי נהלי, אני חושב שהנשיא צודק, אבל אם הוא מעבר לזה, לדעתי,

חשוב מאד שמנהל בתי המשפט יהיה שופט.

אני רוצה להעיר שתיים-שלוש הערות לגבי התפיסה הארגונית הכללית שהציג

הנשיא. הבעיה כפי שאני מבין היא לחץ התיקים, ובא הנשיא ואומר שלדעתו הפתרון

הטוב יותר הוא להטיל את העומס העיקרי על בית משפט השלום ולמצוא גם שופטים

מתאימים וכו'. הנשיא אינו מציג כאן תפיסה של גבול אחריות לשופטי בית משפט

השלום, אלא הוא אומר שלפי העומס נגדיל להם את האחריות. כלומר, אם בעוד שנתיים

או שלוש שנים יהיה מצב דומה ונצטרך לעשות שוב רה-ארגון, הרי על פי כל הנימוקים
שהעלה הנשיא היום אנחנו נגיד
נגדיל את אחריות שופטי בית משפט השלום לעבירות

שעונשן עד עשר או עד חמש-עשרה שנות מאסר. לא שמעתי כאן גם את ההיבט של אחריות

השופטים, נוסף לענין הארגוני.



אני מבין ששופט מחוזי הוא בדרך כלל אדם שאנחנו סומכים עליו יותר מאשר על

שופט בית משפט שלום בגלל נסיונו, אולי גם בגלל גילו ובגלל כל מיני פראמטרים

שמערכת המשפט מכירה אותם יותר, ואילו כאן אנחנו אומרים שאנו נותנים אחריות יתר

לשופט בית משפט שלום אך ורק בגלל בעיה ארגונית ובגלל בעיה של לחץ, אין נימוק

אחר. מחר-מחרתיים יבוא הנשיא ויגיד שנגדיל שוב את האחריות.

נשיא בית המשפט העליון מי שמגר;

איננו מציעים הוספת סמכויות לשופט בית משפט שלום בגלל זה שהוא כבר עסוק.

יצחק לוי;

איננו מביאים בחשבון את מידת האחריות שהוא נוטל על עצמו במקביל לנסיונו

וליכולתו. גם אם. ועדת המינויים שוקלת את צעדיה עד תום, אנחנו יודעים שלא כל

שופט בית משפט שלום יגיע, להיות שופט מחוזי ולא כל שופט בית משפט שלום גם מסוגל

להיות שופט מחוזי, וכאן דברים שעד אתמול חשבנו שרק שופט מחוזי יכול לטפל בהם

מועברים טיפולם של אנשים שאנו יודעים מראש שהם לא יגיעו להיות שופטים מחוזיים

ולא יהיו מסוגלים לכך. כלומר, חסר כאן השיקול של האחריות ושל יכולת השופטים.

שמענו רק את השיקולים הארגוניים.

הערה נוספת בענין זה. בית משפט שלום הוא בית משפט העוסק בנושאים רבים.

כלולות בו תביעות קטנות, שופטי הנוער והתחומים האזרחיים והפליליים, ואינני

יודע למה אנחנו כוללים את הכל בבית משפט השלום ולא מנסים להתמודד במקצת עם

הבעיה על ידי הפרדת התחומים. שר המשפטים העלה את הבעיה של העומס. אולי אפשר

לחלק את התיקים לפי תחומים מסויימים ולבחון קצת את העומס. אינני יודע את המצב

לאשורו, כי אין לי נתונים, אבל אם יתברר, למשל, שחלק מהעומס נגרם בגלל תביעות

קטנות, יכול להיות שיש ענין לטפל בתביעות קטנות, ולא להגיד באופן כללי: כיוון

שיש עומס בכל המערכת, כרגע הדרך תהיה לשחרר את המחוזי ואת העליון על ידי תוספת

עומס בבית משפט השלום בדרך זו או אחרת. בואו ננתח את הנתונים.

אדוני הנשיא, בתחום שאני מטפל פה, בנושא שופטים לנוער, אני יודע שהמצב

הוא איום ונורא.

שר המשפטים די מרידור;

באיזה מובן?
יצחק לוי
במובן זה שתיקי אימוץ מתעכבים שנה-שנתיים.

נשיא בית המשפט העליון מי שמגר;

אם מדובר באימוץ, זה שופט מחוזי, זה לא שופט נוער.

יצחק לוי;

מכל מקום אני יודע שתיקי אימוץ מתעכבים הרבה זמן, ובינתיים מצב הילד

משתנה, מצב המשפחה משתנה ונהיה יותר חמור. יכול להיות שיש צורך לעשות ניתוח

קצת יותר עמוק על פי תחומים. אני בטוח שניתוח כזה נעשה, אבל הוא לא הובא

לפנינו. נטפל בנושא של תביעות קטנות, בנושא של נוער ומשפחה וכו' ונראה איך

אנחנו בונים מערכות יותר יעילות.



אינני יודע אם העומס שווה או לא שווה בכל התחומים. זה נתון בסיסי שהשיב

לדעת אותו כדי להתייהס לכל הרפורמה הזאת. אם נושא האימוץ, למשל, מעיק, אולי

צריך להעביר אותו לבית משפט השלום, במקום להעביר אליו נושאים אחרים. אני רוצה

להציל ילדים. לדעתי, זו אהת המטרות. אולי צריך שכמה שופטים בבית משפט השלום

יתמחו בענין זה ויטפלו בו, כדי שתיקי אימוץ לא יתעכבו שלוש או ארבע שנים. אני

נותן- את זה כדוגמה. אינני עורך-דין ואינני מומחה למשפטים, אבל אני מעלה

הרהורים מהחיים.

הערה אחרונה בענין כתיבת פסקי דין. יש לי רושם ששופטים מתחרים בכתיבת

פסקי דין כי הם חושבים שזה יקדם אותם במערכת, ואני רוצה לשאול אם זה נכון.

א' פורז;

לכתיבת פסקי דין ארוכים אתה מתכוון.

יצחק לוי;

פסקי דין ארוכים, מנומקים, מלומדים וכדומה. שאלתי היא אם כדי לזכות אהר

כך בוועדת המינויים ולהתמנות כשופט מחוזי יציג השופט כחלק מהרקורד שלו פסקי

דין מנומקים וחשובים מאד. מטבע הדברים אני חושב שזה כך. דומני שבכל המערכות זה

כך, גם באוניברסיטאות.
ש שטרית
אנחנו לא צריכים לעסוק באורך פסקי הדין, אלא במדיניות שיפוטית.

יצחק לוי;

חבר-הכנסת שטרית, אינני בא להציע שתהיה הוראת חקיקה לגבי אורך פסקי הדין,

זאת לא הצעתי. אני רק רוצה להעלות ענין שבאווירה וענין שבהנחיה. אינני רוצה

לקבוע שום חוק בענין זה. לפעמים אני נתקל בפסקי דין שאני מאד מתפלא על

אריכותם, ואני מינאר לעצמי ששופט צריך להשקיע הרבה מאד זמן בחיפוש תקדימים,

ציטוטים וכו' כדי לכתוב פסק דין כזה, ואני בכלל לא מבין איך כותבים פסקי דין

כאלה בבית משפט שלום.

בכל אופן הייתי מציע לתת לשופטי בית משפט שלום לפחות הרגשה הפוכה, היינו

שאריכות פסקי דין והנמקת יתר של פסקי הדין שלא לצורך רק יגרעו מהם נקודות, כי

הם לא עובדים ביעילות מספקת.
אי פורז
אני כן עורך-דין ואחרי שמונח-עשרה שנים של עבודה אינטנסיבית בבתי המשפט

אני חושב שבסך הכל המערכת היא מערכת טובה מאד. לציבור יש אמון במערכת הזאת,

לפחות מבחינת היושר, ההגינות ואיכות המוצר הסופי, וצריך לומר זאת כאן, כי אולי

הדברים מיטשטשים.

אותי הטרידה ומטרידה מאד היעילות של המערכת הזאת, ועל זה אנחנו מדברים.

מצידי, שופט יכול לכתוב פסק דין ארוך, ובלבד שיכתוב מהר. אם הוא מוכן לישון

שעתיים בלילה ולכתוב פסקי דין ארוכים, יבורך, אבל אם אחרי תום הדיון הוא מחזיק

את הענין חרבה זמן, זח לא יועיל ולא כלום גם אם הוא יתן אחר כך פסק דין קצר.



אני חושב שהשיטה שהציג נשיא בית המשפט העליון, של תגבור בתי המשפט השלום

והפיכתם לבסיס העיקרי, היא שיטה נכונה. למען האמת, באופן אישי, מתוך היכרותי

את המערכת, אני יכול לומר שיש שופטי בית משפט שלום מצויינים ויש לפעמים שופטים

מחוזיים פחות ממצויינים. הדברים אינם מתחלקים כך, ואני גם לא חושב שאתה צריך

להיות כל כך פסימי, אדוני הנשיא, לחשוב שקשה למצוא מועמדים טובים לשפיטה. יש

מועמדים טובים מאד מתוך ציבור עורכי הדין, וניתן להעביר אותם לשפיטה, למרות

שאני יודע שהלק מעורכי הדין העושים הרבה מאד כסף במשרדים גדולים אינם רוצים

לעבור לשפיטה. זה ברור לגמרי, אבל אולי אפשר לומר את זה גם לגבי פוליטיקה וכל

מיני תחומים אחרים.

אני מדבר כרגע רק על יעילות המערכת. קודם כל מערכת התביעה מעמיסה על בתי

המשפט - לאו דווקא באמצעות הפרקליטות - תיקים מיותרים למכביר. לדוגמה, נושא

שאני טיפלתי בו באופן אישי, נושא תכנון ובניה. לוועדות מקומיות לתכנון ובניה

יש יפויי כוח, המפקח הולך למקום כלשהו ורואה סגירת מרפסת עם תריס, או רואה

שצבעו משהו, הוא כותב דו"ח, אוטומטית זה הולך לתובע, אוטומטית זה הולך למשפט.

איש אינו חושב אם כדאי בכלל להטריח את האזרח על איזו שטות של הגבהת גדר או

הריסת קיר.

היו"ר אי לין;

לענין זה יש פתרון במסגרת עבירות מינהליות. זה צריך להעיעשות בדרך זו.

אי פורז;

אני מדבר על מערכת התביעה ככלל מול בתי המשפט. מערכת התביעה צריכה לסנן

מה מביאים בכלל לבית המשפט. מאחר שהמפקח אינו רוצה לקחת אחריות על סגירת התיק,

והוא הדין לגבי מהנדס הוועדה והתביעה, אוטומטית התיקים האלה מגיעים לבית

המשפט. לדעתי, צריך למצוא איזו מערכת שתסנן את התיקים האלה.

יש גם תיקים רבים מאד שצריך להעביר לברירות קנס, אפילו בנושא תעבורה.

שר המשפטים ד' מרידור;

ברשות היושב ראש, ב-1989 הוגשו 165 אלף משפטי תעבורה, ב-1990 הוגשו 157

אלף. מדוע הוגשו 8,000 משפטים פחות? מפני שהלכנו בדרך של ברירות קנס.

אי פורז;

מאחר שאני יושב גם בוועדת הכלכלה, אדוני השר, אני יכול לומר שמה שקרה הוא

שעבירות של מהירות מופרזת עברו לברירת קנס. אם, למשל, אדם לא עצר בתמרור

"עצור" ולא היתה תאונה והוא עבר עבירה של זחילה איטית על יד התמרור, אפשר

להעביר את זה לברירת קנס, לא צריך להביא אותו בפני שופט.

היו"ר א' לין;

חבר-הכנסת פורז, זה לא קשור לנשיא בית המשפט העליון. יש מערכת אחרת

שצריכה לעשות את זה. בואו נפנה שאלות לנשיא בית המשפט העליון.



א' פורז;

לגבי הענין של בתי המשפט, מקובל עלי שצריך לתגבר את המערכת, אבל האם אין

זה מן הראוי להגדיל בתקופת הביניים, ולו במקצת, את מספר שופטי בית המשפט

העליון? אני לא מציע אינפלציה בבית המשפט העליון, אבל האם אין להוסיף שניים-

שלושה שופטים, שאין בהם כדי להפחית בעיני הציבור ממעמדו ומהסגולות של שופט בית

המשפט העליון? האם זה לא היה פותר את הבעיה במידה מסויימת?

אני מניה שמשרד האוצר אומר "לאיי לגבי כל דרישה העולה כסף לתקציב המדינה,

ואני יודע שכאשר השר נסים היה שר האוצר הוא נתן תשובות שליליות לשאלות שהוא

עצמו הפנה לאוצר בתור שר המשפטים, אבל אפשר לתגבר את בית המשפט אפילו במהיר

העלאה מסויימת של האגרה בבתי המשפט, ההתדיינות בבתי המשפט בארץ היא עדיין זולה

יחסית. נכון שההליך האזרחי מסבסד את ההליך הפלילי, אבל בעיני העלאה מתונה של

אגרת בתי המשפט כדי למצוא מקור מימון היא דבר סביר.

אשר לנושא שהעליתי בהצעת החוק הפרטית שלי, תיקי הנזיקין בעקבות תאונות

הדרכים הופכים את השופט במידה רבה לשמאי, לאקטואר, למומחה לסטטיסטיקה ולכל מה

שאתם רוצים, חוץ מאשר שופט. לאחר שאחוזי הנכות נקבעים ואחרי שמביאים הוכחה

להפסד ההשתכרות, השופט צריך לעסוק במלאכה די מורכבת של תחשיבים וחישובים,

ולפעמים הוא מתקשה בזה, והדבר גוזל הרבה מאד זמן שיפוטי.

לכן חשבתי שאם הנפגע בתאונת דרכים רוצה לאכוף על חברת הביטוח בוררות,

צריך לאפשר לו זאת. אני מדבר כרגע על הנוסח המתוקן, כי אני באמת חושב שלא

צריך לאפשר ערעור כפי שהצעתי בהתחלח, אבל אולי ביקורת קצת מורחבת, שהרי היום

ההלכות של בית המשפט העליון, וגם החוק כמובן, מצמצמים מאד, ובצדק, את הביקורת

השיפוטית על פסקי דין של בוררות. לדעתי, יהיה בזח כדיי לפתור בעיה גדולה מאד של

תיקים שתקועים בבתי המשפט. אני גם חושב שניזוקים בתאונות דרכים הם מסוג האנשים

שלא צריכים להמתין ארבע-חמש שנים לפסק דין לקבלת פיצויים בערכאה ראשונה, למרות

שיש כל הענין הזה של דיון תכוף.

נושא נוסף שאני שאני מעלה באותה הזדמנות, ואני מנסה לשכנע את שר המשפטים,

הוא הנושא של נציגי ציבור בבתי הדין לעבודה.

שר המשפטים ד' מרידור;

את שר המשפטים כבר שכנעת.
אי פורז
עכשיו אני רוצה לשכנע את הממשלה כולה.
היו"ר אי לין
זה לא שייך לנושא חנדון היום.

אי פורז;

זה חלק ממערכת בתי המשפט. אומר רק משפט אחד בענין זה. אני סבור שפרט

לסכסוכים קיבוציים, שבהם יש אולי מקום לנציגי ציבור, בסכסוך היחיד, בתביעת

פיצויי פיטורין או הלנת שכר, נציגי הציבור רק מכבידים על השופט לנצל את מלוא

זמנו ביעילות, והתפוקה של בתי הדין לעבודה יורדת, כי שופט שהתחיל בדיון עם שני

נציגי ציבור חייב לרוץ אתם לאורך כל הדרך, ואם אותם נציגי ציבור יכולים להופיע

פעם בחודש, הוא חייב לדחות את התיק לחודש, הוא אינו יכול לדחות אותו ליום

המחרת.
היו"ר א' לין
תודה לחבר-הכנסת פורז. בבקשה, חבר-הכנסת ביילין.

כיוון שהנשיא צריך לצאת בשעה אחת, התייעצתי אתו והוא החליט שאת התשובות

להערות חברי הוועדה הוא יתן במועד אחר.

מ' וירשובסקי;

האם כבוד הנשיא ישיב גם לאלה שהוא לא יספיק לשמוע אותם היום?

נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר;

אם אקבל את הפרוטוקול, כן.

היו"ר א' לין;

נעביר לאחר מכן את הפרוטקול לנשיא.

י' ביילין;

לגבי נושא בית משפט השלום, אני מוכרח לומר שאני שותף לדאגה בעקבות הרחבת

הסמכויות שלו לגבי עונשים. אני לא מרגיש נוח עם זה, בין השאר משום שההימור

במינוי שופטים בערכאה הנמוכה גדול מעט יותר, אם אינני טועה, מההימור שבמינוי

שלהם לבית המשפט המחוזי. אנחנו רואים תופעה של שופטים בבית משפט שלום שהכל

יודעים שהיתה איזו שהיא החמצה במינוי שלהם, היתה איזו שהיא טעות במינויים, והם

מונו עד גיל שבעים, ויש בעיה קשה מאד. כל המערכת מכירה בעובדה הזאת, וכמעט

שאין לה כלים למנוע אותה לאחר שהתהוותה.

הדרך היחידה היא לא לתת בידי הערכאה הזאת את הסמכויות שיש לבית המשפט

המחוזי, כי זה המאגר העיקרי לבית המשפט המחוזי וממנו יניתן לברור את הטובים

יותר. אני מודע לכך שאם לא עושים דבר מהסוג הזה מוכרחים למצוא מוצא אחר באשר

לצפיפות של המערכת ושל העומס עליה. לכן למרות שגם אני הייתי אחת הכתובות

לפניות של השופטים בזמן היותי מזכיר הממשלה שלא ללכת על המהלך הזה של הרפורמה,

אני חושב שערכאת ביניים כזאת בין בית המשפט המחוזי לבין בית המשפט העליון

חיונית, לא כשהיא מחולקת אלא כשהיא אחידה.

אני זוכר שאחד הרעיונות שדיברו בהם היה - אולי זאת לא היתה ההצעה

המגובשת של ועדת לנדוי, אבל זה היה אחד הרעיונות - שזאת לא תהיה ערכאה קבועה,

אלא ערכאה שבה יכהנו שופטים מחוזיים במשך שנתיים-שלוש ויחזרו לבית המשפט

המחוזי, והם עצמם יוכלו גם להוות איזה שהוא מאגר לבית המשפט העליון. זה כפתרון

חלופי להרחבת הסמכויות של בית משפט השלום.

מלים אחדות לגבי מנהל בתי המשפט. אין לי עמדה מוצקה בסוגיה זו, אבל באופן

עקרוני אנחנו חיים בחברה שבה יש הרבה מאד משפטנים, ובחברה כזאת קשה לקבל את

הטיעון שאי אפשר למצוא אנשים מתאימים לתפקידים שיפוטיים או לתפקידים מינהליים

בתוך מערכת המשפט. קונצפטואלית אי אפשר לקבל את הטיעון הזה, והרי מדובר בשופט,

לאו דווקא שופט מחוזי. למרות שהנורמה היא שזה שופט חוזי, אפשר שזה יהיה שופט

שלום.



נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר;

כדי שלא תהיה סיטואציה שעדים יהכו לשופט, אני נאלץ לעזוב עכשיו, ואני

מבטיח תשובה מפורטת לכל השאלות בישיבה שתיקבע לענין זה. אני מתנצל.

היו"ר א' לין;

אני מודה לנשיא בית המשפט העליון.

בבקשה, חבר-הכנסת וירשובסקי.
מ' וירשובסקי
אני רוצה לומר שיש תחושה שאנו עוסקים בחקיקה הנובעת מאילוצים ולא מתוך

ראיה כוללת של הצרכים של מערכת המשפט בשנות התשעים, לקראת שנות האלפיים. בגלל

אילוץ מסויים אנחנו מגישים תיקון, אנחנו מציעים שיפור, שעה שמה שחיינו צריכים

לעשות זה לקבל הצעה כוללת איך תתנהל מערכת המשפט בישראל, ואז הרבה מאד בעיות

שאנו מעלים כאן אולי היו באות על פתרונן, או שהיינו דנים בהן במידת הרצינות

הראויה.

לצערי הרב, גם הצעת חוק זו, שיש בה דברים טובים, מתפרשת על בעיות שונות,

בין שזה מינהל מנהל בתי משפט ובין שאלה פיטורי שופט, והיא מציעה תיקון כולל

אחד בחוק אחד בלי לתת את הדעת באופן יסודי על הנושאים השונים. אני חושב שבכך

אנחנו חוטאים לכל מערכת בתי המשפט וגם לענין של עשיית צדק במדינת ישראל. עד

כאן הערה כללית.

אני מסכים לדברים שנאמרו קודם. ראשית, אני מתחלחל מהעובדה ששופט

מהאינסטנציה הנמוכה ביותר - עם כל הכבוד והיקר שאנו רוחשים לו - יוכל לשלוח

אדם לבית סוהר למשך שבע שנים. אנחנו צריכים לדעת שחקיקה היא חלק מהחינוך

העקיף. אני חושב שזה רע אם הציבור יידע שבכוחו של שופט אחד, באינסטנציה הנמוכה

ביותר, להכניס אדם למאסר למשך שבע שנים. אני חייתי הולך לצמצום המסגרת לשלוש

שנות מאסר ולא להגדלה. זו טעות חמורח הנובעת מאילוצים והיא פוגעת באושיות

שלטון החוק במדינת ישראל.

לאחר הדברים שנאמרו לגבי מנהל בתי המשפט, אני כבר די מבולבל. מה עושה

בעצם מנהל בתי המשפט? חבר-הכנסת ריבלין שאל קודם אם מנהל בתי המשפט יכול לפנות

לשופט שמתמהמה בכתיבת פסק הדין או לפנות אליו באמצעות הנשיא ולהגיד לו שיעשה

את זה קצת יותר מהר. את זה יכול לעשות אדם שאיננו בעל השכלה משפטית, אדם שאינו

ראוי להיות שופט? כאן הולכים לקיצוניות. קודם מנהל בתי המשפט היה שופט. עכשיו
אומרים
מי ששופט ומי שאינו שופט.

כולם השתמשו כאן במונחים צבאיים. אם להמשיך בדרך זו, הרי זה כאילו יקחו

תת-אלוף מאד יעיל ויתנו לו להיות מנהל בתי משפט, והוא לא יידע את האטמוספרה

והפרובלמטיקה של השפיטה. דרך אגב, אני מאמין במה שאמר חבר-הכנסת ליבאי ואני

הושב שמנהל בתי המשפט צריך לבוא ממערכת השופטים. יש לחפש כל דרך למנות לתפקיד

זה אדם מקרב השופטים, אבל אם יתברר שזה לא ניתן בגלל המצב שבו אנחנו נמצאים,

הייתי רוצה שייכתב שהוא יכול להיות שלא מקרב השופטים, אבל הוא צריך להיות כשיר

להתמנות שופט שלום או שופט מחוזי, כלומר, זו צריכה להיות שיש לה נסיון משפטי,

ולא אדם שתיאורטית יכול לבוא מחוץ למערכת.



נקודה שלישית ואחרונה. מכניסים כאן את ענין הפישור כענין סטטוטורי. אני

מבין שרוצים לתת מעמד יותר חזק לזכות של השופט להביא לבוררות, אבל הייתי נרתע

מקביעה כזאת בלי לבחון- את הנושא. אין לעשות זאת אגב איזו שהיא חקיקה המתקנת כל

מיני דברים בהוק בתי המשפט. אנחנו מכניסים כאן את נושא הפישור, ולדעתי, זה

אלמנט זר לכל ניהול מערכת המשפט. אנחנו עושים זאת באקראי, בעקיפין, ואני הושב

שאין זה מן הראוי לעשות זאת.

אם תוך כדי משפט שופט רואה שהסיטואציה כשרה לפתרון מעין זה, ניחא, אבל

להכניס את זה בלי שנבחן את ההשלכות? אנהנו אומרים שמפשר יכול לשבת עם צד אחד

ולא עם הצד השני. לי נראה שהדבר הזה זר לכל מערכת בתי המשפט ולכל השיטה

המשפטית בישראל. כשאנחנו מדברים על בוררות ויש חוק בוררות עם כלים ברורים ועם

מערכת ברורה, ניחא, אבל בענין הפישור, מלבד הסעיף הזה לא ידוע לי שיש איזו

מערכת סגורה בספר החוקים. אני הושב שנחטא אם נכניס את זה באקראי בספר החוקים.

הייתי מבקש משר המשפטים להגיד לנו בהזדמנות קרובה, אם בישיבה זו ואם

בישיבה אחרת, מתי יניח לפנינו, על דעת נשיא בית המשפט העליון וכל מיני ועדות

וגופים אחרים, איזו שהיא תפיסה כוללנית איך אנחנו ננהל את שלטון החוק ואת

מערכת המשפט במדינת ישראל, בחיים המסובכים שיש בכל חברה מודרנית. אני מקבל

עקרונית את כל הפתרונות של ברירות קנס וכוי, אבל יש לי הרגשה שאנחנו משתמשים

בפתרונות האלה בלי לבחון את חיוניותם למערכת שלטון החוק במדינת ישראל ועושים

את זה תוך אילוצים. אני חושב שוועדת החוקה, חוק ומשפט, יחד עם נשיא בית המשפט

העליון ושר המשפטים, חייבים לפתור בעיות כאלה לא מתוך ראיה של ענין ספציפי אלא

מתוך ראיה כוללת של כל עשיית הצדק במדינת ישראל.
היו"ר א' לין
חבר-הכנסת שטרית, אתה רוצה להבטא היום או בישיבה הבאה?
ש' שטרית
כפי שתחליט, אדוני היושב ראש.
היו"ר א' לין
אני מעדיף שתדבר בפתח הישיבה הבאה. בישיבה הבאה גם נקבל את התגובות של

נשיא בית המשפט העליון על כל השאלות שהועלו.

אדוני שר המשפטים, בבקשה.

שר המשפטים די מרידור;

כמובן, הנשיא ישיב על השאלות שנשאלו לגבי להרצאתו היום, ואני לא אשיב

עליהן במקומו. את דברי אמרתי בעיקרם לפני כמה ישיבות.

ברשותכם, אני רוצה להתייחס לשלוש נקודות שהועלו כאן, אבל אקדים ואומר

שבכל שיטה יש חסרונות. קל מאד להתייחס לשיטה אחת, הקיימת או המוצעת, להצביע על

חסרונותיה ולפסול אותה. את זה אפשר לעשות בגוף מבקר, בגוף בודק, בעתונות. אפשר

לכתוב נאום טוב, אפשר לקבל אחר כך תשבחות על הנאום הזה. זו גישה לא רצינית

כשמדובר על אחריות למערכת. צריך לקבוע מה השיטה היותר טובה למרות חסרונותיה.



כולכם אמרתם כאן - ואני מקבל - שבשיטה הזאת יש בעיה, אינני ריצה לומר

כשל, וכמעט כולם אמרו שהכשל הוא בצד הניהולי ולא בצד איכות השיפוט, השופטים,

היושר והטוהר. אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא. אני, כמי שאחראי למערכת הזאת

בשלוש השנים האחרונות, מרגיש שיש לי חובה לא להסתפק בפסילת הצעות ובתיאור מצב

קיים ובכי עליו, אלא להציע הצעה שיש בה חסרונות ולומר שהיא יותר טובה, אם היא

י ותר טובה.

חבר-הכנסת וירשובסקי, דווקא הצעתי כאן כמה הצעות באופן די כולל, מערכת

רחבה של הצעות שנועדו, כולן יחד, לשפר את המערכת שיפור משמעותי, לדעתי. אם

הוועדה תחשוב שההצעות לא טובות, היא בוודאי תדחה אותן והמערכת תמשיך להתנהל

כפי שהיא, ואולי פעם אני אוכל להגיד: טוב, אני את נפשי הצלתי. אני לא מתכוון

לזה. אני חושב שצריך להעביר את ההצעות האלה כי זה הפתרון. אפשר להמשיך בשיטה

הקיימת, חבל, יהיה עצוב אם כך ייעשה. אני חושב שצריך להשתחרר מהגישה השמרנית,

ואני אומר את זה כמשפטן, כעורך-דין די חרבה שנים. אנחנו עורכי דין ושופטים מאד

שמרנים. אין בעולם מקצוע יותר שמרני. ממקצוע השיפוט. ועריכת הדין. כל שינוי נתפס

אצלנו כזעזוע יסודות. צריך להשתחרר מזה אם רוצים פתרונות למערכת ולבחון את

הדברים לגופם.

לו היינו מעמידים את השאלה איך היינו בונים את המערכת מלכתחילה אילו

היינו בונים אותה היום, לדעתי, לא היה נמצא אדם אחד שהיה בונה שתי ערכאות

שמיעה נפרדות ראשונות, דווקא משום שמוכרח להיות כך. אין שום סיבה מינהלית לכך

ואין הצדקה מינהלית. אפשר לקבוע באותה ערכאה כל מיני גופים, לקבוע שופט בכיר

ושופט זוטר. לכן הוצעה בזמנה ההצעה של האחדת ערכאות, שהיא קשה, ונדמה לי

שחבר-הכנסת רובינשטיין אמר דברים נכונים על הכשל של ההצעה הקודמת. הוא אמר שזה

משהו בניגוד לטבע האנושי. קשה לשנות מצב קיים, אבל מראש דווקא כך לבנות, אני

לא חושב שהיתה כוונה מיוחדת. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לפרטים.

אי רובינשטיין;

ברוב המדינות יש שתי ערכאות שמיעה.

שר המשפטים די מרידור;

השמרנות היא באופיו של המקצוע הזה, לצערי.

עכשיו אני רוצה להתייחס באופן קונקרטי לשלושה-ארבעה דברים שהועלו כאן.

יכולתם של שופטי שלום - מוכרהים להשתחרר מהדימוי, לא הייתי אומר הסטיגמה, של

שופטי שלום כאילו אלה שופטים ירודים. היום, כשהם דנים בעבירות קלות באופן יחסי

- לא רצח ולא אונס - הם יכולים להכניס אדם לחמישים שנות מאסר במסגרת בית משפט

שלום, כשמדובר בעשר עבירות של חמש שנות מאסר. גם היום זה לא מוגבל לשלוש שנים.

אגב, זה כמעט לא קורה, אבל באופן פורמלי זה אפשרי.

שופטי שלום נתפסים היום כמי שעוסקים בעבירות האלה מפני שזח המצב הנתון.

אם נגיע בסוף המהלך למערכת שבה הם יעסקו גם בעבירות יותר רציניות, כמובן, על

פי קביעת הנשיא מי יעסוק במה, הדימוי יהיה אחר. להשוות דימוי של היום עם עיסוק

של מהר, קשה.

רוב היושבים כאן הם אנשים בעלי אותה "נכות" של משפטנות ומכירים את

המערכת. אתמול מינינו את השופטים ברלינר והומינר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

הם טובים או לא טובים? אם יישבו בעבירה הזאת שדינה שבע שנות מאסר, הם טובים

היום ולא טובים מחר? השופטת מינה נאור ודוד חשין בירושלים שמונו לפני כמה

חודשים, הם טובים בתור שופטים בבית משפט מחוזי או לא?
מי שטרית
אי רובינשטיין;

היו"ר א' לין;

רבותי, לא התבקשתם להשיב על השאלה הזאת.

שר המשפטים ד' מרידור;

רבותי, אני רוצה לקצר ולא להיכנס לוויכוח. יש נשיא של בית משפט. הוא קובע

מי יישב באיזה תיק, ואני מניח שהשופטת ברלינר, לדוגמה, היתה יושבת בתיקים

היותר רציניים. עובדה שהיא גם מונתה לבית המשפט המחוזי. חשוב מה התואר שלה?

אלה אותם אנשים, לא אנשים אחרים.

ברשותכם, אני רוצח לומר עכשיו משהו על מנהל בתי המשפט. חבר-הכנסת ליבאי

העלה את הנושא במפורט, ואני רוצה שלא נשכח דבר אחד. היום, על פי החוק, מנהל

בתי משפט ממונה על ידי שר המשפטים אפילו בלי להתייעץ עם נשיא בית המשפט

העליון. אין- אפילו חובת התייעצות. הוא אחראי רק בפני שר המשפטים. ייסלח לי

הביטוי, אבל על פי חוק הוא יכול לקבל הוראות מינהליות משר המשפטים, כי רק

בפניו הוא אחראי. שום אדם אחר לא יכול לתת לו הוראות, ורק בפני שר המשפטים הוא

אחראי. שר המשפטים הוא איש פוליטי, וגם אני לא מתייחס לאדם זה או אחר, אלא

לשרי המשפטים במשך כל השנים ובשנים שיבואו. זה מצב שאני לא אוהב אותו.
די ליבאי
נכון, אדוני השר, ולכן חשוב שלפחות הוא יהיה שופט.
שר המשפטים די מרידור
ולכן אמרו: אם זה המצב, שאצלנו הרשות המבצעת היא האחראית למינהל, מנהל

בתי המשפט יהיה לפחות שופט. אמנם הוראות הוא מקבל משר המשפטים, אבל בכל זאת שר

המשפטים - לא השופטים - יתייחס אחרת לשופט. אין פה שום בעיה עם כבוד השופטים.

שר המשפטים ייזהר, כי מדובר על שופט. אני מציע איזון אחר.
שי שטרית
אדוני שר המשפטים, מה שאתה מעיר לא נכון מבחינת הסטורית. אני מוכן להביא

לך ראיות כתובות.
היו"ר א' לין
תעיר בישיבה הבאה.



שר המשפטים די מרידוד;

אני הצעתי איזון אחר, שחברים אפילו שיבחו חלק ממנו או את כולו. הצעתי שלא

יהיה יותר מינוי על ידי שר המשפטים, אלא שיהיה צורך לקבל את הסכמת הנשיא,

והסכמת הנשיא היא לא דבר קל. אם מערכת המשפט וכבוד השופטים יקרים לנשיא -

ותמיד הם יהיו יקרים לכל נשיא שיהיה - חוא יעדיף ששופט ימלא את חתפקיד, ורק

באין ברירה הוא יסכים לאדם שאינו שופט, וגם אז הוא יטיל את התפקיד רק על אדם

שנראה לו כמי שיכול למלא אותו. זה שינוי די גדול. אמרתי בעבר, והנשיא אמר

היום, שלשמחתנו, מצאנו היום אדם מתאים מאד לתפקיד, והוא עושה עבודה מעולה, אבל

מנסיוני אני יכול לומר שזה היה מאד מאד קשח. אם אתם כולכם הצבעתם על נקודת כשל

של המערכת, הרי זה הניהול של הרבה שנים, והנשיא רמז משהו על מנהלים אחרים,

ואני לא רוצה לפגוע בכבודו של שום אדם.
היו"ר א' לין
על כל פנים דברים ידועים.

שר המשפטים ד' מרידור;

אנחנו מכורחים לגעת בנקודה, עם כל הכאב, ולטפל בה. אני אומר לכם: קשה

כקריעת ים סוף לנל את המערכת הזאת. יעיד השופט קדמי, שלפני שהוא התמנה -

ושקלתי את המינוי וקיימתי אתו שתי שיחות בלשכת שר המשפטים - אמרתי לו: אתה

נכנס לצרה קשה ביותר, יהיה לך קושי נורא, לא רק בגלל השופטים, אלא משום שזו

מערכת שעבדה בשיטות של האימפריה ההעותמאנית, היא היתה המערכת המפגרת ביותר מכל

מערכות המדינה, והוא עושה עבודה עצומה בהנעתה כדין. זה באמת ענין ניהולי קשה

מאד, ואני אומר לכם שצריך מומחח לניהול כדי לנהל אותה היטב. אם יש לנו שופט

כזה, ויש לנו היום, אני שמח. תמיד יחיה לנו כזה? לא, היה קשה גם להגיע להסכמתו

של השופט קדמי. אני מספר על מה שחזיתי מבשרי.

אני לא מציע שמנהל בתי המשפט לא יהיה שופט, אלא שתהיה אפשרות כזאת, וגם

אז רק בהסכמת הנשיא. אי תלות - בהחלט. שר המשפטים לא יוכל יותר למנות לבדו

מנהל בתי משפט. מהיום תידרש הסכמת הנשיא למינוי.

עוד שאלה לי אליכם. לגבי מישהו מהמנהלים בעבר שלא היה שופט באמת אמר כאן

מישהו בקריאת ביניים שזה מינוי פיקטיבי. מה עושה אדם כזה אחרי ארבע שנים,

כשהוא בן ארבעים-וחמש? וא צריך להיות שופט עד גיל שבעים על אף שאין לו מושג

בענין הזה, כי הוא שופט, ואי אפשר לפטר אותו. זה נכון כך לעשות, להעמיס על

המערכת אדם שאינו יודע לשפוט, אבל הוא שופט ואי אפשר לפטר אותו יותר? אני לא

רוצה להרחיב את הדיבור, שמא זה יפגע באחד המנהלים הקודמים. אני לא רוצה לייהד

דברים על אדם זה או אחר, אבל היו כמה מנהלי בתי משפט עד היום, בוודאי רובם היו

אנשים מצויינים, אולי כולם מצויינים, אבל לא כולם היו מנהלים מצויינים. המערכת

צריכה מנהל מצויין. זו הנקודה הקשה של המערכת, בואו נפתור אותה.
מ' וירשובסקי
אבל השכלה משפטית צריך שתהיה לו.
שר המשפטים די מרידור
חבר-הכנסת וירשובסקי, אתה הצעת דבר שונה מהמצב היום. אנחנו נשקול את

הצעתך. אני רוצה לומר לך שעדיף שמנהל בתי המשפט יהיה אדם שמבין במערכת המשפט.

אם יש שופט כמו זה שיש לנו היום, זה עדיף על כל מצב אחר, ואם אין שופט שחוא

מנהל מצויין, עדיף שזה יהיה משפטן שהוא מנהל מצויין, אני מסכים אתך.



היו"ר א' לין;

אבל צריך מנהל מצויין.

מ' וירשובסקי;

יש הבדל בין עדיף לבין תנאי.

שר המשפטים די מרידוד;

רבותי, אני רוצה לסיים בנושא חשוב שהועלה כאן. הוצגה שאלה שמתבקשת: אתם

מציעים להוסיף סמכויות לבית משפט השלום. מה אתם עושים כדי שבית משפט השלום

יוכל לטפל בזה? איך הוא יוכל לעמוד בזה? אמר הנשיא שמגר שהמחלה היא מחלה

עולמית, זה עינוי דין, ואין גם פתרון פלא, והוזכרה הוועדה האמריקאית שהגישה

דו"ח לפני זמן קצר.

תוך כדי השמעת דבריכם, רשמתי לעצמי ארבעה-עשר או חמישה-עשר עניינים -

ואני לא מתיימר להקיף את הכל - שאני יכול להעיד שעסקנו בהם בשלוש השנים

האחרונות כדי להקל את העומס בבית משפט השלום. את זה אני אומר לחבר-הכנסת

וירשובסקי ששאל אותי לגבי הראיה הכוללת. אני לא מתיימר לומר שזה הכל, אבל אקרא

רשימה של דברים בכיוון זה.

ראשית, איך אנחנו מנסים להוציא דברים מתוך המערכת הרגילה? הוזכרו עבירות

מינהליות, ברירות קנס, ברירות משפט. הקטנו את מספר משפטי התעבורה בדרך הזאת.

פשוט ירדו תביעות התעבורה מ-1989 עד 1990 פחת מספר תביעות התעבורה ב-7.000-

8.000, מפני שזה עבר לברירות משפט. זה לא מספיק. זו דרך אחת, אני לא אפרט את

כולן, וצריך עוד הרבה מאד לעשות. עשינו ואנחנו הולכים בדרך הזאת.

דרך שניה שחשבנו שהיא טובה - ואני אומר עד היום שאני לא בטוח אם צדקנו או

לא - היא תביעות קטנות. העברנו לבית משפט לתביעות קטנות, עם פרוצדורה מקוצרת,

בלי ייצוג וכן הלאה. התוצאה היא שאנשים שלא היו מגיעים לבית משפט בדרך אחרת

מגיעים עכשיו לבית משפט, והרבה יותר אנשים מעמיסים היום על המערכת, אבל זה

נסיון שנעשה עוד לפני, ואני מספר לכם על מה שקרה אתו.

אנחנו מגישים עכשיו הצעת חוק לביצוע פסקי דין, והיא תבוא לוועדה ועוד

יהיה ויכוח גדול עליה. בדרך שנהגנו לגבי שטרות - סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל -

מוצע לנהוג לגבי כל מה שאפשר להגיש בסדר דין מקוצר, פרט לתביעות פינוי.

שי שטרית;

אתה מציע גם לבטל את המאסר? אם רוצים ביעילות, אולי צריך לבטל גם את

המאסר על חוב.

שר המשפטים די מרידור;

אלה שני דברים שונים.

ש' שטרית;

למה? הרי מדובר בביצוע פסק דין.



שר המשפטים ד' מרידור;

אני אסביר לך אחר כך. לא לזה התכוונתי, אפשר להגיש היום דברים מסויימים

בדיון מקוצר, כדי לחסוך שלב. חישבנו כמה זה יחסוך, אני אביא את זה בנפרד.

הענין הרביעי באותו הקשר של הוצאת דברים מבתי המשפט הוגש לכם היום במסגרת

ההצעת החוק, והוא קשה, ואיננו יודעים עד כמה הוא יצליח. כוונתי לבוררות,

פישור, פשרה, להוציא דברים החוצה. זה ענין של חינוך. לשכת המסחר עשתה עבודה

חשובה בענין זה - אגב, זו שוב סמדר אוטולנגי - בהקמת מוסד הבוררות שם. אני

רציתי להביא לכך שחוזים שהמדינה עוסקת בהם יהיה בהם סעיף בוררות כדי להוציא

מראש דברים מבתי משפט. אגב, גם עורכי הדין צריכים להיכנס לתלם הזה שמוטב להגיע

פשרה.

מדוע אני חושב שיש סיכוי? וכאן אני חושב בצורה קצת שונה מהנשיא שמגר.

מתוך התביעות האזרחיות המוגשות יותר מחצי נגמרות בפשרה בבית משפט, זאת אומרת

שיש רצון, גם אצל עורכי הידן, להתפשר. אם זה בין כה וכה מגיע לפשרה, למה צריך

לעבור את השלב הראשון של הגשה, אם אפשר ליצור אמינות למערכת אלטרנטיבית בסגנון

האמריקאי או בסגנון אחר?

בענין נפגעי תאונות דרכים יש החוק מ-1975. הרי מינו ועדה בראשות השופט

ברנזון, היא הגישה דין וחשבון, ואנחנו עומדים ליישם אותו. הוא נוגע גם להצעת

החוק שלך, חבר-הכנסת פורז, המתייחסת לזה מכיוון אחר שוועדת ברנזון לא קיבלה

אותו.

מ' וירשובסקי;

זה טעון חקיקה, לא?

שר המשפטים די מרידור;

כן, אנחנו עומדים ליישם אותו בדרך החוקית. אני מונה כמעט כרוכל ארבעה-עשר

- המישה-עשר דברים שעשינו בשנים האהרונות כדי לאפשר לבית משפט שלום לעבוד יותר

טוב, ולכן יש, לדעתי, גם תוצאות משמעותיות מאד ברוב בתי המשפט בארץ, ושוב, מי

שעוסק במקצוע בתל-אביב לא מכיר אותן, כי בתל-אביב, לצערי, הבעיה היא עדיין

גדולה. שם יש הצעה להוציא מבית המשפט חלק גדול, בעיות רפואיות וכיוצא באלה.
ענין נוסף
תיקון סדרי הדין האזרחיים שרק לאחרונה נכנס לתוקף. לדעתי,

התיקון הזה יקל. אינני נכנס עכשיו לפרטים.

סוג אחר של נושאים נוגע לעניינים מינהליים, לשיפור הניהול. הוזכרה

הקלדנות שהביאה לשינוי משמעותי מאד, אבל השינויים קפאו, מדובר רק בחלק אחד.

בחלק אחד יש קלדנית, ופסק הדין נראה אחרת והעדים נשמעים בדרך אחרת, החקירה

יותר נוחה, הפרוטוקול נמצא אצלך ביד תוך דקה, אחרי החקירה אפשר לסכם מיד. יש

עוד דבר. בדרך הזאת הוספנו למערכת בתי המשפט 300 עובדים. לכל שופט יש קלדנית.

לא היינו מקבלים את זה בשום דרך אחרת, והקלדנית עוסקת בקלדנות וגם בדברים

מותרים אחרים. היא נמצאת ליד השופט והיא נותנת לו עזרה נוספת. לכל שופט יש אדם

שנמצא על ידו, וזה שינוי משמעותי מאד.
י' ביילין
מתי זה היה?



היו"ר א' לין;

זה חוק שאנחנו תיקנו אותו כאן, לפני כשנתיים.

שי שטרית;

בלי הכסף זה לא היה מסתדר.
היו"ר א' לין
בוודאי, ואנחנו מצאנו פתרון לענין הכספי.

שר המשפטים די מרידור;

אני הושב שכאן ה,יה שינוי מינהלי חשוב. על מהפכות אני לא יודע, אבל זה

שינוי גדול.

מיחשוב המערכת המינהלית כולה - באוקטובר שנה זו התחילה המערכת להתמחשב

בכל הארץ. תוך פחות משנה תהיה כל הארץ ממוחשבת, כל המינהל. זה דבר שלא היה

כמוהו.

באותו הקשר דיברו פה על מבנים, וחבר-הכנסת ריבלין השמיע את הבדיחה על

המקום ועל השופטים. זה נכון, כשאני מבקש שופטים נוספים, בא האוצר ואומר: איפה

תאכסן אותם? תיכף תבקש בניינים נוספים. שאלה קשה, אבל שוב אומר בקצרה שבית

משפט השלום בתל-אביב קיבל 12 לשכות ו-8 אולמות חדשים בשנה וחצי האחרונות,

ובעוד תשעה או עשרה חודשים, אם ירצה הי - מבנה שלם נוסף שאליו יעברו כל בתי

המשפט לתעבורה, ברחוב שוקן בתל-אביב, וגם בית הדין לעבודה. זה שינוי נוסף.

אגב, נתתי רק דוגמה אחת. ביולי הקרוב יהיה מוכן ברמלה מבנה עם שבעה אולמות

שיפוט גדולים. בעכו מתחילים לבנות ממש עכשיו, וישנם השינויים שעשינו. אם

מדברים על ירושלים, בנובמבר הבא יעבור בית המשפט העליון למשכנו ההדש, המפואר

והיפה. זה דבר יוצא מהכלל. אולי כדאי לוועדה לערוך פעם ביקור בפרוייקט עוד

לפני שהוא גמור. זה באמת מדהים. גם בירושלים בית המשפט נראה אחרת. בהרבה

מקומות בארץ הרחבנו, וזה קשה, אין הרבה כסף.

שי שטרית;

בית המשפט העליון זה בזכות רוטשילד, וצריך להזכיר את זה. לבית המשפט

העליון יש בנין הדש, וזה יפנה אולמות.

שר המשפטים די מרידור;

אתה צודק. אני לא מזכיר את זה, כי זו אופרה שמנצח עליה נשיא בית המשפט

העליון, ואני כמעט לא מרגיש מעורב בה. הוא עושה את זה לבדו בצורה יוצאת מהכלל.

באותו הקשר יש נושאים שנוגעים לשיפור הניהול, הפיקוח, המיחשוב, שעות

עבודה ועוד. אינני נכנס עכשיו לפרטים. אני חושב שיהיה פה שיפור.

חלק נוסף שאנו עוסקים בו, מינהלי לגמרי; תוספת שופטים שהוזכרה כאן.

הוספנו 21, ואני מקווה שנקבל עוד 25. אנחנו במגעים בענין זה. הסופנו יותר מ-10

רשמים ואנחנו מבקשים לקבל עוד 10 רשמים, זח מעל ה-30 שהיו קיימים, וזה מספר

גדול מאד באופן יחסי. היום יש לנו במערכת 140 מתמחים. היו לנו קודם 80 לפי

חתקן, וזה שינוי שחל לאחרונה. אני מדבר על מתמחים לשופטים. הוספנו 42 עובדים

מינהליים, לא הרבה, נוסף ל-300 קלדניות שהזכרתי. זה בצד המי נהלי.



אני לא רוצה להרחיב יותר מדי. קראתי עכשיו ארבעה-עשר דברים. מה שאני רוצה

לומר הוא שנעשתה פעולה רהבה מאד כדי לאפשר לבתי המשפט לעבוד טוב יותר, וזאת

בלי פטנטים וכל מיני רעיונות שיפתרו את הבעיות בין לילה. זה לא דבר קל,

התוצאות לא תהיינה מחר בבוקר, אבל כיוון ששאלתם איך אני חושב או איך הנשיא

חושב שבית משפט השלום יוכל להתמודד, אמרתי שכל זה נועד לאפשר לו להתמודד. זה

הביא לכך שברוב בתי המשפט בארץ - אני אשאיר את הרשימה ליושב ראש - קביעת תיקים

נעשית היום תוך חודשים ספורים, פרט לתל-אביב, ובמידה מסויימת גם חיפה. אני

מדבר על בית משפט השלום.

אי רובינשטיין;

קביעת תיקים, כן, אבל צריך גם לראות פסק דין.

שר המשפטים די מרידור;

קביעת תיקים והוכחות. אפשר לבדוק את זה בכל מיני פראמטרים. אני הבאתי לכם

את הענין של קביעת תיק, כי זה השתנה מאד בשנה האחרונה. ב-90% מבתי המשפט בארץ

זה נקבע תוך חודשים ספורים. בשני בתי המשפט הגדולים שמחזיקים 50% מהתיקים,

בתל-אביב ובחיפה, זה עדיין לא כך. שם יש לנו בעיה קשה. צריך להתמודד אתה, היא

לא קלה, אנחנו עושים את זה.
היו"ר אי לין
תודה.

רבותי, אני חושב שמשרד המשפטים עושה בהצעת חוק זו נסיון רציני להתמודד עם

שיפור מערכת בתי המשפט. אפשר לחלוק על נקודה אי או נקודה בי, על נושא מנהל בתי

המשפט, סמכות בית משפט השלום וכוי, אבל יש לנו כאן הצעות רציניות שביחד עם מה

ששמענו עכשיו מפי שר המשפטים נותנות אפשרות אמיתית לקידום המערכת המשפטית

בישראל. אני מציע שנראה בחוק זה הזדמנות רצינית לעשות את העבודה כפי שעשינו

בעבר, וכאן אנחנו לא מתנצחים. יכולים להיות חילוקי דעות, אבל המגמה חיובית

וחשובה.

תודה רבה לכולם.
שר המשפטים די מרידור
תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:40

קוד המקור של הנתונים