ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 09/07/1990

חוק הדיינים (תיקון), התש"ן- 1990 - הצעת חה"כ א' בורג ור' ריבלין; חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), התש"ן-1990

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 153

ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שני, ט"ז בתמוז התש"ן (9 ביולי 1990). שעה 11:00

נכחו: חבוי הועדה;

א' לין - היו"ר

ש' אלוני

אי דיי ו

צי תנגבי

מי וירשובסקי

יצחק לוי

ח' מירום

אי רובינשטיין
מוזמנים
חח"כ אי בורג

מ' אגמון - משרד המשפטים

גי ויסמן - " "

ד' לחמן-מסר - " "

ג' קליימן - " "

חרב אי בן-דחאן - בתי הדין הרבניים, מנחל

חרב הי קולי ן - " " " היועץ המשפטי

מי בזק - לשכת עורכי הדין

עי בן-פורת - " "

מ' בן-עמי - המשרד לעניני דתות, סגן היועץ המשפטי

דייר שי וייס - רשות ניירות ערך

ר' חכם - רשות החברות הממשלתיות, לשכת היועץ המשפטי

עו"ד שי כרם

פרופ' אי פרוקצ'יה

נצ"מ ח' קלר - משטרת ישראל

חי שטסל - י ו"ר הבורסה לניירות ערך

י' ניצני - מנכ"ל " "
מזכירת הועדה
די ואג
יועצת משפטית
ר' מלחי
קצרנית
אי אשמן
סדר היום
א. חוק הדיינים (תיקון), התש"ן-1990 - הצעת חה"כ א' בורג ור' ריבלין

ב. חוק לתיקון פקודת החברות (מסי 4), התש"ן-1990



חוק הדיינים (תיקון), התש"ן- 1990 - הצעת חה"כ א' בורג ור' ריבלין
היו"ר אי לין
אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט. הנושא הראשון על סדר

היום שלנו הוא הצעת חוק פרטית לתיקון חוק הדיינים. ביקשתי מהי ועצת המשפטית

של הועדה לבדוק את המצב החוקי בנושא זה באשר לכלל השופטים. אני מבקש מחבר-הכנסת

אברהם בורג להציג את הצעת החוק. בבקשה.

א' בורג;

אני מציג את הצעת החוק בשמי ובשם חבר-הכנסת ראובן ריבלין, שנמצא עכשיו בועדה
לעניני בקורת המדינה
אני לא ,יכול להסתיר שהגירוי להצעת החוק הזה בא ממאבק ארוך

על מינוים של שני אנשים לדיינים בבית הדין הרבני הגדול. הצעת המינוי עוררה ויכוח

ציבורי, שעל פי ערכי הדבר גובל בחילול השם." חילול שמם של האנשים הוא ענינם, אם

הם רוצים בכל פעם להתמודד ולהיות מוכפשים בפומבי ולקבל קיתונות של שופכין, זה

ענינם. אבל בעקבות זה מוכפשת גם המערכת הדיינית ובעקבותיה מוכפשת המערכת הרבנית

כולה.

הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת כבר לפני יותר משנה. ההצעה היא פשוטה מאד,

היא קובעת שמי שהורשע בעבירה פלילית שיש עמה קלון לא ימונה דיין.

כמובן שהצעה זו, כדרכן של הצעות חוק פרטיות, צריכה אולי שכלול, הרחבה או
צמצום, אבל מגמתה ברורה
לשמור על הטוהר במערכת שנועדה לשמור על טוהר המידות של

אחרים.
היו"ר א' לין
מה המצב לגבי שופטים אחרים בישראל?
ר' מלחי
ההצעה שלפני הועדה היא הצעה לתיקון חוק, ואילו לגבי שופטים הדברים נקבעו

בכללי השפיטה, שהוציא שר המשפטים בתפקידו כיושב ראש ועדת המינויים לגבי סדרי

העבודה של הועדה למינוי שופטים. יש גם כמה הבדלים בנוסח שכדאי לשים לב אליהם.

הכללים שנקבעו לגבי שופטים כוללים אינפורמציה גם לגבי הליכים משמעתיים וגם לגבי

זיכויים או תיקים שתלויים ועומדים, כאן מדובר רק על הרשעה ממש.

לפי החוק, הועדה למינוי שופטים קובעת את סדרי העבודה בעצמה. לפי הסעיף האומר

שהועדה תקבע סדרי עבודה, הוצאו כללי השפיטה. מלבד ההבדלים בתוכן, בכללי השפיטה

מדובר על אינפורמציה שמובאת לידיעת הועדה. כלומר, נאמר שלא יוצע מועמד מבלי שלפני

כן התבקשה לגביו האינפורמציה, והאינפורמציה שמתקבלת צריכה להיות לפני ועדת

המינויים כשהיא דנה במועמד. אבל לא נאמר דבר על חובת הועדה להביא את הדברים האלה

בחשבון או להחליט כך או אחרת. לעומת זאת, בהצעת החוק שלפני הועדה יש הנחיה ברורה

לועדת המינויים שהיא לא תציע מועמדות של אדם שיש לו הרשעה פלילית אלא בתנאים

מיוחדים.

יורשה לי להעיר עוד הערה למסגרת, מלבד השאלה אם ההוראה בענין זה צריכה להיות

בחוק או בכללים שהם מעין חקיקת-משנה. צריך אולי להרחיב ולהחיל את ההוראה גם על

קאדי וקאדי-מדהב, כפי שנהגנו בתיקונים שהיו לפני הועדה בעבר.
היו"ר א' לין
חבר-הכנסת בורג, למה לא נעשה תיקון ברקיקה לגבי כל השופטים בישראל? אם העניו

לא מוסדר בהקיקה לגבי שופטים, הרי הצעת חוק תראה כפעולה מיוחדת לגבי בתי דיו

רבניים. אומר מיד כי לפי דעתי העקרוו הוא נכוו מאד. יתכו שאפשר לחשוב על
תקופת צינון, לומר
הורשע בעבירה שיש עמה קלון ולא חלפה תקופה של עשר שנים. יכולה

להיות הצעה כזאת, אם כי לפי דעתי אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון אינו ראוי להיות

שופט או דיין כל ימי חייו.

אי בורג;

כמובו שאין לי התנגדות שתהיה הוראה כללית לכל השופטים והדיינים. רק תמימות

עמדה מאחורי ההצעה כלשונה, מתוך הנחה שבמערכת המשפטית הכללית יש דרישה כזאת שחלה

על שופטים בבתי המשפט של המדינה, לפחות, משום שהם כפופים לחוק לשכת עורכי הדין

ודרכו הם מקבלים את הנור הזאת. ההנחה היתה שיש מסננת אחרת לגבי שופטים ומסננת

אחרת לגבי דיינים. אם אתה מציע האחדה, לא תהיה מסננת אלה קביעה נורמטיבית, זה

מקובל עלי.
מ' בן-עמי
דיברתי הבוקר עם השר לעניני דתות והוא הנחה אותי כדלקמן, פחות או יותר ברוח

הדברים שאמר היושב ראש. לא רק שאיו לשר התנגדות, יש לו תמיכה בקביעת כללים

לדיינים, קאדים וקאדים-מדהב, שיהיו באופו סימטרי זהים לחלוטין למה שנקבע לגבי

שופטים. ברור שצריך לקבוע דבר כזה, ברור שהקביעה צריכה להיות באותו נוסח וגם

באותה דרגה, לאו דווקא חקיקה ראשית אלא רקיקה משנית. זו עמדת השר.
אי ליו
אני חושב שיש מקום לקבוע זאת לגבי כולם בחקיקה ראשית.
מי בזק
לשכת עורכי הדיו תומכת עקרונית בעמדה שהציג היושב: ראש. הנושא ראוי שייקבע

בחקיקה ראשית ויחול על כולם, גם על קאדים גם דרוזים וגם על שופטים.
נצ"מ ח' קלר
כמובו שגם אנחנו תומכים. אני רק מבקשת להפנות את תשומת לב הועדה שההצעה

מרחיבה, אבל יש חשש שבמידה מסוימת היא גם תצמצם. בחוק חמירשם הפלילי תקנת השבים,

במקום שיש זכות להעביר מידע, מופיעים במפורש זה לצד -זה ועדת המינויים לפי חוק

השופטים, חוק הדיינים, חוק הקאדים, חוק בתי הדין רדרוזיים. יתרה מזו, לגבי

מינוי דיינים נקבע בתקנות שצריך להתחשב באורח חייו של אדם ובאופיו.

יש הקבלה לכך בפקודת הרופאים. שם לא מדובר על מי שאין לו עבר פלילי אלא על

אדם הגון. אם מנסים לצמצם את ההגבלה רק לעבירה שיש עמה קלון, יכול להיות שהתוצאה

תהיה צמצום לעומת המצב הקיים. כי דוקנית לפי המצב הקיים, יש לועדה סמכות לסרב

לאדם שיש לו עבר לא נקי, ויש גם סמכות קורלציה בחוק המירשם הפלילי.
הרב א' בן-דהאן
אם תהיה הגבלה בחקיקה ראשית, איננו רואים שום סיבה להתנגד. נקבל את זה, למרות

שלדעתנו היה מקום לעשות את זה בחקיקת משנה, בתקנות ולא ברקיקה ראשית.

גם היום כל מועמד לדיינות איננו מובא לפני ועדת המינויים לדיינים אלא לאהר

שמנהל בתי הדין פונה לשרות הבטחון הכללי ולמשטרת ישראל ומבקש מידע על אותו אדם.

רק לאחר שהתקבל מידע שאותו אדם נקי מכל עבירה ושרות הבטחוו הכללי נותו את אישורו,



רק לאחר מכן הוא מובא לועדת המינויים. גם בלי הצעת החוק שלפני הועדה, הדבר הזה

קיים גם היום.

הערת אגב לחבר-הכנסת בורג. אף אחד משני הדיינים שדובר עליהם לא הורשע בשום

עבירה פלילית, כך שהוראת החוק המוצעת ממילא לא תכסה את המקרים האלה.

הרב ה' קולין;

מבחינת ההקבלה והרמה של החקיקה, אילו היה לנו סעיף בחוק שמסמיך את השר לקבוע

כללים לועדה למינוי דיינים זה היה זהה לענין השופטים. יש לנו כבר הצעה בנידון. דא

עקא שאין לנו סעיף כזה בחוק, ורצוי היה שיהיה, ואז יש נורמות נוספות שאפשר להכניס

שם ולא להבליט דווקא את הנושא הפלילי, כי זה צורם במידה מסוימת.

היו"ר א' לין;

בלי לקבוע תקדים לגבי סמכויות הועדות למינוי שופטים או דיינים לקבוע

קריטריונים וכו', אני מציע שאנחנו נאשר העברת הצעת החוק לקריאה ראשונה.

אני סבור שיש מקום שהוראה בענין עבירה שיש עמה קלון כן תופיע בחוק ראשי. אין

זה גורע במאומה מסמכויות הועדות לדון באורח חיים, באופי, לשקול את כל השיקולים

האחרים. פה אנחנו קובעים עקרון חוקתי פשוט, שאדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון

איננו ראוי לשמש בשפיטה. יכול להיות שלאחר שנעביר את הצעת החוק בקריאה ראשונה

נחליט שתהיה תקופת צינון, 5 או 15 שנים, או שנקיים דיון יסודי יותר ונחליט שהרשעה

פלילית היא פגם שאינו ניתן לתיקון. אני לא חושב שכדאי בשלב זה להכנס לדיון. על

כל פנים, ההוראה צריכה להיות כללית, אחידה ושווה לגבי כל פונקציות השפיטה:

שופטים, דיינים, קאדים, קאדים-מדהב. הוראה כללית בחוק אחד.

ר' מלחי;

אפשר לקבוע את זה בחוק אחד וההוראות המפורטות יכנסו בחוקים הספציפיים, ואפשר

לקבוע הוראה כללית. אני הייתי מעדיפה בענין זה הוראה שתכנס בכל אחד מהחוקים,

באופן שהמעיין בחוק יראה במה דברים אמורים ולא יצטרך לחפש בחוק אחר.

היו"ר אי לין;

חבר-הכנסת בורג, מאחר שהאנשים שהתכוונת אליהם לא הורשעו בעבירות פליליות, מה

היתה הסיבה להגשת הצעת החוק?

אי בורג;

האנשים האלה היו רק ההדק. אין הכוונה לחוקק חוק נגד שני אנשים, אבל פתאום

התברר שהמסננת אינה מספקת ואנשים שאינם ראויים יכולים להיות מועמדים. כשהלכתי

לברר את הדברים מבחינה חוקית, התברר לי שיש לאקונה. פניתי לחבר-הכנסת ריבלין,

שהוא מומחה גדול ממני בנושאים אלה, והוא הצטרף להצעת החוק.

היו"ר אי לין;

נעביר את הצעת החוק, עם התיקונים שהוסכמו, לקריאה הראשונה. לאחר הקריאה

הראשונה נדון בצורה יסודית יותר בכל ההוראות וההשלכות של החוק הזה.

הוחלט להעביר הצעת חוק הדיינים (תיקון) לקריאה ראשונה
אי בורג
תודה רבה.



ב. חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), התש"ן-1990

היו"ר א' לין;

אנחנו יכולים להמשיך בדיון בתיקון מס' 4 לפקודת החברות במגמה לסיים את המלאכה

עד פגרת הקיץ בתנאי שלא יגזול יותר מדי זמן מהועדה. אם אחוש שהוא גוזל מהועדה

יותר מדי זמן, אצטרך להסיר אותו מרשימת הנושאים שנסיים את הטיפול בהם לפני הפגרה.

אל תראו בסה חלילה איום או התראה. אני רק רוצה שתבינו את המצב, יש על הועדה הזאת

לחץ כבד של חקיקה, נושאים שחובתנו לסיים את הדיון בהם עד סוף יולי. הלווא<

שיכולנו לקיים ישיבות ועדה חמש פעמים בשבוע כדי לגמור נגה שצריך לגמור. החוק

שלפנינו חשוב, אבל אני לא יכול בגלל לבטל טיפול בחוקים אחרים. אני לא רוצה שדברי

אלה יפגעו חלילה ביסודיות הדיון בחוק הזה. בשום פנים ואופן אין לפגוע ביסודיות

הדיון. אם אתם מרגישים שאתם חייבים לדבר זמן רב כדי לברר את הדברים, תדברו זמן

רב. אבל אני מבקש שאם אתם מרגישים שאתם יכולים לדבר בקיצור בלי לפגוע ביסודיות

הדיון, תדברו בקיצור. אני יודע שלא תמיד זה קל, בפרט למי שמושכנע בצדקת עמדתו

ורוצה לשכנע את האחרים.

בישיבה קודמת נשארו כמה נקודות פתוחות. נעבור עליהן. בענין סעיף 96 כ"ו

לפקודה היו שלוש השקפות. אני מציע שנשאיר את הסעיף הזה בנוסחו הקיים, אבל את קבלת

המידע הנוגע לחוקיות העסקית של פעולה לא נעמיד בדרגה שווה לחובה לקבל מידע הנוגע

לכדאיות העסקית. החובה לקבל מידע על החוקיות העסקית של פעולה צריכה להיות רק כאשר

נראה שיש בעיות של העדר חוקיות. אחרת אנחנו עלולים להטיל חובה כבדה מדי.

הדרישה לקבל מידע הנוגע לכדאיות עסקית של החלטה זה דבר בסיסי, אלמנטרי. ואני

חושב שאנחנו בהחלט יכולים לדרוש זאת. חוקיות זה כבר ענין קצת שונה. קשה מאד

להבחין מתי צריך לבקש מידע הנוגע לחוקיות ומתי לא צריך. זה דורש כישורים אחרים

ורמת חשיבה אחרת. לכן אני חושב שהחובה לבקש מידע על חוקיות עסקית צריכה להיות רק

כשיש נסיבות המעוררות ספק באשר לחוקיות העיסקה.

חבר-הכנסת מירום, אם אתה לא תומך בהצעה זו, אני מציע שלאחר שתעיין בהצעה תהיה

לך אפשרות להציע הצעה נגדית. אם ו7היה לך הצעה אחרת, נגיש שתי גירסאות.
ג' קליימן
הצעתי לתקן את הביטוי "לאישורו בתוקף תפקידו", כדי לכלול גם נושא משרה שאיננו

מאשר פעולה אלא מבצע אותה בעצמו.
היו"ר א' לין
אני מסכים אתך.ההערה במקומה. פשוט לא חשבתי על זה. אני חשבתי על שלוש

הגירסאות שהיו בפעם הקודמת. בדקתי את הענין ויושבתי עליו הרבה מאז הישיבה האחרונה.

כמה חובות אלמנטריות שמוטלות על נושאי משרה בחברה שאי אפשר להתעלם מהן. אלה דברים

בסיסים במסגרת האחריות האישית, שאי אפשר הרבה לדלל את הסעיף הזה אם לא רוצים

שייעשה חסר משמעות.

בסעיף 96 כ"ז (א) מדובר על חובת אמונים של נושא משרה. ביקשנו ממשרד המשפטים

לחשוב אם יש מקום לשינוי הנוסח.
ד' לחמן-מסר
אם נראה לועדה שחשוב כי הביטויים "ינהג בתום לב ולטובת החברה" יופיעו כדבר

מדריך, אנחנו מציעים את הנוסח הבא: "נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום

לב ולטובת החברה, ובכלל זה -" יחד עם זה אנחנו מבקשים שהביטוי "נושא משרה חב חובת

אמונים לחברה" ישאר, כי הביטוי "חב חובת אמונים" רחב יותר.
היו"ר א' לין
לא דובר על מחיקתו, דובר רק על תוספת.

הנוסח שהצעת מקובל עלי. יהיו שלושה יסודות.

מניסיוני אני יודע עד כמה הסעיפים האלה רלוונטיים, גם באשר לדרישה של

דירקטור לקבל מידע ממנכל החברה, וגם באשר לחובתו של האלמנטרית של דירקטור לבקש

מידע על כדאיות העיסקה שעומדת להחלטה. הדברים האלה רלוונטיים לחיי המעשה יותר

מכפי שחושבים.

בסעיף 96 ב"1 פיסקה א(5) מטילים חובה על כל נושא משרה ש"יגלה לחברה כל

ידיעה וימסור לה כל מסמך שבאו לידיו, והנוגעים לעניניהיי. שאלנו מה קורה אם יש

התנגשות אינטרסים. למשל, אם האיש מכהן כדירקטור בשתי חברות; אם עורך דין שקיבל

מלקוחו אינפורמציה שיכולה לסיייע לחברה אבל יש לו חובה כלפי לקוחו. עלתה הצעה

לקבוע שחובה זו לא תקום אם על דירקטור מוטלת חובה או שיש לו סמכות לא להעביר

מידע על פי חוק. אם יש הוראת חוק ספציפית אחרת, כמובן שהחובה המוטלת כאן לא

מבטלת אותה. אולי הדבר עולה מאליו, אבל הוא לא לגמרי ברור- כי החוק הזה הוא חוק

מאוחר וגם הוא חוק די ספציפי.
י' ניצני
בפיסקה (ב) נאמר "אין באמור בפיסקה (א) כדי למנוע. קיומה של חובת אמונים

של נושא משרה כלפי אדם אחריי.
היו"ר אי לין
אני מעלה את השאלות שעלו בישיבה הקודמת. גם כאן ביקשנו ממשרד המשפטים

לשקול את הנושא ולבחון אפשרות להביא לנו הצעה מסודרת.
ד' לחמן-מסר
בדקנו את הנושא ובדקנו גם חקיקה במדינות אחרות. הגענו למסקנה שבפיסקה (5)

לא צריך לומר כאן מאומה, ואני רו-צה לנמק את העמדה שלנו. נושא החיסיון שבין

עורך דין ולקוחו הוא חיסיון ספציפי כי הוא נוגע לסיטואציה ספציפית של עורך

דין. אם דירקטור הוא עורך דין ולכן מתעורר קונפליקט בין חובתו על פי חוק לשכת

עורכי הדין ובין חובתו כנושא משרה בחברה, זה מקרה ספציפי מאד ולכן החוק המתאים

יהיה חוק לשכת עורכי הדין. כמו בחוק השליחות, כשאדם יכול להיות שלוח וגם עורך

דין של אדם אחר, לא מצאו לנכון לקבוע את זה, אם כי חוק השליחות מאוחר יותר

מחוק לשכת עורכי הדין, נראה שהחוק הספציפי העוסק בסוגיה לא יהיה פקודת החברות

אלא החוק שקובע את החיסיון בין עורך דין ובין לקוחו הוא חוק לשכת עורכי הדין.

עכשיו לענין חסיונות אחרים. דיברנו על חסיונות שקיימים מכוח הדין. למעשה

חסיונות שקיימים מכוח הדין הם חסיונות כלפי בית המשפט. חסיון מכוח חובת

אמונים כלפי אדם אחר, אמר היושב ראש עצמו, שבסיטואציה

שלדירקטור יש חובת אמונים כלפי מי שקיבל ממנו מידע ומצד שני יש לו חובת אמונים

כלפי החברה ויש קונפליקט של אינטרסים, הוא צריך להתפטר. היושב ראש אמר

שבסיטואציה כזאת אין מקום להגיד איזו הובה תיגבר. אם הדירקטור סבור שהוא יכול

להיות עם שתי החובות האלה, נדמה לנו שטוב יהיה אם הדבר יוכרע במקרה הספציפי

תוך שיקול נסיבות המקרה, ואי אפשר עכשיו לקבוע רשימה סגורה של מקרים כלליים

שלא יהיה נכון לוותר על החובה לפעול לטובת החברה ולגלות לה כל דבר. אם נקבע את

רשימת החסיונות במפורש, אנחנו מדללים, כפי שאמר היושב ראש, את חובת האמונים.



לכן הצעתנו היא לא לכתוב כלום, חיסיון שיחול מכוח הדין - יחול; וחיסיון

שצריך לחול במקרה ספציפי, נושא המשרה יוכל לטעון לו בערכאות, וברוב המקרים

י צטרך להתפטר.

היו"ר אי לין;

העמדה של משרד המשפטים לא כל כך מקובלת עלי. נראה לי שאם נשאיר את הנוסח

הקיים "יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך שבאו לידיו, והנוגעים לעניניה",

?זאת הוראה ספציפית. למה לנו להשאיר יותר מדי דברים לפרשנות? אנחנו רוצים

לקבוע הסדר חוקי, ההסדר החוקי צריך להיות די בהיר. חובה של עורך דין לשמור על

סודות מרשו, זה ענין אחד. יכולים גם להיות מקרים אחרים, כמו רופא, פסיכולוג,

בעלי מקצוע אחרים. לא תמיד שמירת סודיות היא בגדר חובה, יכולה גם להיות הרשאה,

?זאת אומרת שמרשים לבעל מקצוע מסוים לא למסור מידע, לא שחובה עליו לא למסור

מידע. הדברים יכולים להתגבש גם בפסיקה ולא רק להקבע בחוק. יכול גם לחיות שאדם

משרת בשתי חברות. מח שחשוב הוא שבסיטואציה כזאת נושא המשרה יביא מצבו לידיעת

החברה. יכול להיות שהוא חייב בגילוי הדבר, בלי לחשוף תוכן המידע.

החובה שאנחנו מטילים כאן, בלי לקבוע הסדר שלם, נראית לי לקויה מבחינת

הוראת החוק. אני חושב שגם חכמים וטובים, אפילו מי שמנוסים יותר מהועדה הזאת,

יתלבטו בשאלה זו כשתעמוד בפניהם. מדוע שלא נקבע הסדר חוקי יותר בהיר ושלם?
ח' מירום
אולי אפשר לפשט את ההליך ולא להזקק להוספת הוראה מיוחדת בחוק לשכת עורכי

הדין.
ד ' לחמן-מסר
בחוק לשכת עורכי הדין כבר יש הוראה.
חי מירום
כן, אבל יש כאילו התנגשות בין חובה המוטלת בהוק זה ובין הוראה בחוק לשכת

עורכי הדין. אולי אפשר לקבוע בפיסקה (ב): אין באמור בפיסקה (א) כדי למנוע

קיומה של חובת אמונים של נושא משרה או של בעל מקצוע כלפי אדם אחר. באופן

תאורטי אני יכול לראות בעיח לא רק בענינו של עורך דין אלא גם בענין בעלי מקצוע

אחרים.
די לחמן-מסר
פיסקה (ב) נועדה למטרה אחרת. יש ויכוח גדול אם נושא משרה הב חובת אמונים

כלפי בעלי מניות וכלפי גורמים אחרים. זו סוגיה גדולה בדיני חברות, החלטנו לא

להכריע בה. לכן כתבנו כפי שכתבנו בפיסקה (ב). דהיינו, יכול להיות שנושא המשרה

יחוב עוד חובות אמונים כלפי אחרים. אם נדבר כאן על בעלי מקצוע, זה הופך לגמרי

את המשמעות של הסעיף.

חשבנו גם על אפשרות לקבוע את החיסיון על פי חוק לשכת עורכי הדין כחריג.

היו"ר אי לין;

לא ביקשתי לקבוע את החיסיון על פי חוק לשכת עורכי הדין כחריג. אמרתי

שהחובה קיימת אלא אם כן על פי דין נושא המשרה חייב או רשאי לא להעביר מידע.



פרופ' א' פרוקצ'יה;

בפיסקה (5) אפשר להוסיף: בכפוף לכל דין.

די לחמן-מסר;

השאלה היא מה פרוש "בכפוף לכל דין". כשהדין מרשה לאדם לא למסור מידע,

ומנגד יש חובת אמונים שהיא חובה מנדטורית, האם הרשות שיש לאדם על פי אותו דין

אחר גוברת על החובה שמטיל פקודת החברות? אני לא בטוחה. לכן למעט חובה שלא

למסור על פי דין היא החובה הנכונה לענין זה.

היו"ר אי לין;

הדין לא היה נותן רשות לא למסור מידע אלא אם היו נימוקים טובים לא למסור

את המידע. זה בא להגן על משהו. שם יש אינטרס לא למסור מידע, ואילו כאן יש חובה

למסור את המידע.

אני יכול להביא הרבה דוגמאות. אם פקיד ממשלתי יושב על מאגרי מידע, והוא

משרת כדירקטור בחברה ממשלתית, בוודאי יגידו שהוא לא חייב למסור מידע. אבל למה

לא להבהיר את עמדת המחוקק? יש סיבה טובה שלא להבהיר את הדברים?

ש' כרם;

בעקרון, חקיקה צריכה להיות בהירה. זה עקרון חשוב. אבל לבהירות יש מחיר,

והמחיר הוא שאין פתרון לכל המקרים הקשים שיכולים להיות במציאות. לשם כך ישנם

בתי המשפט, לשם כך יש מערכת פרשנית. יש תשתית של תפישות, של מציאות, וצריך

להניח לה לעבוד. אנחנו צריכים לראות את החוק לא בטווח הקצר, אנחנו צריכים

לחשוב איך ייראה בעוד עשר שנים. כל ניסיון לסייג את הכלל הזה, יוליד הרחבה של

הסייגים ויהפוך לנורמה את הזכות לשמור על סודיות מידע שאדם קיבל עקב תפקיד

אחר, ואז העקרון של חובת גילוי יימצא חסר.

לכן לי נראה שיש לחשאיר את הדברים כמות שהם, ולהניח לנסיבות ולחיים לעשות

את שלהם.

פרופי אי פרוקצייה;

הייתי אומר; בכפוף לכל דין.

די לחמן-מסר;

כשיש חובה לא למסור מידע.

פרופי אי פרוקצייה;

לא הייתי מפרט.

היו"ר אי לין;

אני מקבל את ההצעה של פרופסור פרוקצייה, להוסיף את המלים בכפוף לכל דין.

זה יתן כיוון גם למי שצריך לפרש את ההוראה. הרי קונפליקטים יעלו, יעלו בל<

סוף, ברור שהגילוי צריך להיות בכפוף לכל דין.



די לחמן-מסר;

יורשה לי להתנגד לתוספת. תמיד יבוא הדירקטור ויגיד: אני לא צריך לגלות,

יש דין. הוא לא יגלה, החברה לעולם לא תדע אם יש כאן בעיה. אם החברה לא תדע,

הבעיה אם אמנם הדין מתיר לו לא לגלות תשאר בינו ובין עצמו.
היו"ר א' לין
הצעתי שבמצב כזה תהיה עליו חובה לדווח לחברה: אני עורך דין, יש לי סודות

של לקוח בענינים שנוגעים לחברה, אני רוצה שתדעו שאינני מגלה את הסודות. או
יבוא ויאמר
אני דירקטור בחברה 1(, אני מכהן כדירקטור גם בחברה אחרת ובה יש לי

מידע רב שנוגע גם לחברה זו, אינני מוסר את המידע הזה כי הוא הגיע אליו מאותה

חברה, אני רוצה רק להודיע על כך. ואז תחליט מועצת המנהלים אם לבקש ממנו

להתפטר. הוא יצטרך לחשוב אם להתפטר. אבל לפחות תהיה ידיעה על מצבו. לכן אמרתי

שאם יש התנגשות, אני מעדיף שיודיע על כך לדירקטוריון, ירשמו את זה לפניהם.
די לחמן-מסר
לאור הדברים האלה, הייתי מעדיפה את הגירסה הזאת ונציע מספר חלופות שבהן

יוסף סעיף שיסדיר סיטואציה ספציפית של גילוי של אי-גילוי. זאת אומרת לא לקבל

את ההצעה של פרופי פרוקצ'יה.
הי ו"ר א' לין
אני מציע לקבל את ההצעה של פרופי פרוקצייה נוסף לחובת הגילוי של אי-

גילוי. אם נושא המשרה חייב לגלות הכל, הוא חייב לגלות. אבל אם הוא לא מגלה,

לפחות יסביר שהוא נמצא בסיטואציה שאיננו יכול לגלות.
עי בן-פורת
באופן טכני, יש לנו היום בחוק הפרשנות הגדרה של הדין שאיננה כוללת את

ההלכה הפסוקה.. אמנם נכון שלפי פקודת הפרשנות המקורית בתי המשפט פרשו דין

ככולל הלכה פסוקה, אבל היום יש חוק של הכנסת שלא כולל את זה. הדין הוא מושג

מצומצם מדי.
היו"ר אי לין
אם הפסיקה מפרשת את החוק, זה כלול.
עי בן-פורת
היא לא מפרשת את החוק אלא מפתחת COMMON LAW ישראלי.

אני חוזר לענין של חובת אמונים. אם אדם אומר דבר דיסקרטי לאדם אחר שהוא

דירקטור בחברה, החובה להפר את חובת הדיסקרטיות צריכה להיות בנסיבות יוצאות

דופן, כי זו התנהגות לא ישרה. האפשרות להתפטר מהדירקטוריון לא פותרת את

הבעיה, כי ברגע שהגיעה אליו הידיעה הוא עדיין דירקטור והוא חייב לגלות.

נדמה לי שצריך להגדיר את מכלול השיקולים באופן רחב כדי שאפשר יהיה לקבוע

לפי הנסיבות אם נעברה עבירה, אם הופרה או לא הופרה הוראה. עקרונית, אני חושב

שהמחוקק לא יכול, מבחינה אתית, לא יכול לחייב אנשים מפני שהם דירקטורים להפר

חובת דיסקרטיות שהם חייבים בה. אני לא מדבר על מקרים חריגים. כמובן שאם נודע

לדירקטור שמישהו מתכוון לגנוב את החברה או לשדוד את הבנק, הוא חייב לגלות.
ש אלוני
הדוגמה לא טובה, כי במקרה כזה על כל אהד מוטלת חובה.

אני בעד ההצעה של פרופסור פרוקצ'יה.
היו"ר אי לין
יש גם אפשרות נוספת. אם הסעיף מסובך מדי, אפשר למחוק אותו ולהסתפק

בנורמות הקיימות היום, בלי לקבוע חובה אבסולוטית למסור כל מידע. זאת הוראה

גורפת מאד, מסבכת מאד ומעוררת בעיות. אולי אפשר להסתפק בקביעה שנושא המשרה

יפעל לטובת החברה, יפעל בתום לב, ושהוא חב חובת אמונים להברה, ובמסגרות כלליות

אלה הדבר ישאר. אם נכתוב הוראת חוק לא שלמה, נדמה לי שנוציא מתחת ידינו דבר

חקיקה קצת לקוי.
פרופי אי פרוקצייה
חבל לוותר על ההוראה של פיסקה (5). אפשר לפתור את הבעיות גם אם הן קשות.

גם הורסיה האחרונה שהעלה היושב ראש היא אפשרית. צריך רק קצת להאריך את הנוסח.

אחרי שאומרים בפיסקה (5) בכפוף לכל דין, להוסיף: ובלבד שנושא המשרה גילה לחברה

את היותו מנוע מלמסור מידע. אני חושב שזה פתרון מתקבל על הדעת.
היו"ר אי לין
הסעיף זה לא קל. אנחנו חיים במדינה קטנה, אף אחד מהאנשים לא עובד רק

כדירקטור בחברה מסוימת. אילו עשינו הבחנה בין נושא משרה בחברה שאינו דירקטור

ובין דירקטור, הבעיה היתה לגמרי שונה. צריך לזכור שבמדינת ישראל דירקטורים הם

אנשים שיש להם גם חובות ציבוריות ואישיות ואתיות אחרות. כשאנחנו מטילים עליהם

חובה גורפת למסור אינפורמציה לחברה מכוח הוראת חוק ספציפית, זה דבר לא פשוט.

אני לא רוצה שהסעיף הזה יהיה מכשול בפני חקיקת החוק. אני מציע ששוב נחזיר

את הנושא למשרד המשפטים ונבקש ממנו להכין לנו הצעה בשלוש אפשרויות: 1. למחוק

את הסעיף; 2. להשאיר אותו עם הפרדה בין נושאי משרה בחברה ובין דירקטורים; 3.

להשאיר אותו כללי אבל עם קביעת הסייגים שהציעו חברי הועדה.
שי אלוני
החזקה היא שממנים אנשים להיות דירקטורים לא רק בשל חברותם עם, מיניסטר זח

או אחר, אלא בשל כישוריהם וקשריהם הציבוריים והידע שיש להם ושהם יכולים להשיג.

אם ממנים אותך דירקטור בחברה מסוימת, ממנים אותך משום שאתה מסוגל לרכוש ידע,

אינפורמציה, ולפעול מעבר לאפשרותו של אזרח פלוני. אותה אינפורמציה שהוא מקבל

ממקורות שונים, היא למעשה חלק מערך המינוי של האיש.

לכן אני חוזרת להצעה הראשונה של היושב ראש, להשאיר את הסעיף, להגביל אותו

בכל דין, ולחייב הודעה שבענינים מסוימים הוא מנוע מגילוי.
דייר שי וי יס
אני חושב שאת פיסקה (5) צריך לפרש גם לאור פיסקה (4). בפיסקה (4) יש חובה

נגטיבית, דהיינו לא להשתמש לרעה בידיעות ובמסמכים, ובפיסקח (5) יש חובת

הגילוי. אבל בפיסקה (4) מיקדו ואמרו ברחל בתך הקטנה: ייבידיעות ובמסמכים שבאו

לידיו במסגרת מילוי תפקידו". אני נוטה לחשוב שגם פיסקה (5} חלה על אותו קטע.
היו"ר א' לין
לא.

ד"ר ש' וייס;

אם לא, אני מסכים לסייגים.

היו"ר א' לין;

לא נכריע היום בענין זה. ביקשתי ממשרד המשפטים לבדוק את הנושא ולהביא
לפנינו הצעה בשלוש אפשרויות
מהיקת הסעיף; הפרדה בין נושאי משרה אחרים ובין

דירקטורים; השארת הסעיף בתוספת ההערות כפי שסיכמה אותן הברת-הכנסת אלוני.

בישיבה הבאה נקבל החלטה בסעיף זה.
עי בן-פורת
אנחנו יודעים שכללי האתיקה לעורכי דין מחייבים לא לומר גם מיהו הלקוח.

אמנם בארץ הכל פרוץ, אבל כללי האתיקה מחייבים שאדם לא יסתובב ויגיד את מי הוא

מייצג.

היו"ר אי לין;

הוא לא צריך לגלות מי לקוחו.
עי בן-פורת
אם עורך-דין אומר שהגיע לידיו מידע שנוגע לחברה, והוא לא מפרט מהו המידע ולא

נותן אינדיקציה, זו ידיעה חסרת משמעות.

היו"ר א' לין;

אני סומך על עורכי הדין שיידעו בדיוק איזו אינפורמציה למסור במקרה כזה,

כדי להציג נכונה את הדברים. אבל למה להקדים את המאוחר, הרי אנחנו לא דנים בזה

היום. כשנקבל את היוצעות בישיבה הבאה, נכריע בענין.

אנחנו עוברים לפיסקה (6), במסגרת החובות המוטלות על נושא משרה בחברה:

"ימסור לחברה על פי דרישה כדין, דין וחשבון על פעולותיו בחברה".

בישיבה הקודמת עלו שתי בעיות. עלתה השאלה אם את החובה למסור דין וחשבון

ראוי להטיל על דירקטור באותה מידה שזה מוטל על נושא משרה כמו חשב כללי או אדם

אחר בחברה. היתה הצעה להבחין בין נושאי משה רגיל ובין דירקטור.

שאלה שניה נוגעת לכוחו של דירקטור לקבל מידע. בישיבה הקודמת הביא לפנינו

ד"ר וייס את התיקון האחרון לפקודת החברות באשר לדירקטור מטעם הציבור, שניתנה

לו סמכות מלאה לקבל מידע על פעולות החברה תוך בגישה ישירה לכל נושאי המשרה

בחברה.

אני סבור שצריך לתת לדירקטור כוח לקבל מידע על פי דרישה שהוא מגיש למנהל

הכללי.
א' דיין
היום אין לו סמכות כזאת?
היו"ר אי לין
לא. גם בסעיף זה לא סיכמנו, ביקשנו לבדוק את הסוג<ה של זכות הדירקטור

לקבל מ<דע בחברה.
מי אגמון
לפי הדין הישראלי היום יש חובה כפולה לתת לדירקטור לעיין בעצם כמעט בכל

מה שהוא רוצה, במגבלות קטנות מאד. הראשונה נובעת מסעיף 202 והיא נוגעת רק
לספרי החשבונות של החברה
א. חברה תנהל פנקסי חשבון נאותים בדבר - 1. כל סכומי

הכסף שקיבלה והוציאה בפירוט הענינים שלמענם התקבלו והוצאו; 2. כל מכירה וקניה

שעשתה בטובין; 3. נכסיה וחיוביה. ב. פנקסי החשבון יוחזקו במשרדה הרשום של

החברה או במקום אחר שייראה לדירקטורים, ויהיו פתוחים תמיד לעיונם.

הפסיקה הישראלית הרחיבה וקבעה שהספרים שנזכרו בסעיף 202 והפעולות שנזכרו

כאן זה לא רק ענין פורמלי, המשמעות היא לא רק לראות את המאזן או את הספר, אלא

שמכוח הסעיף הזה מוקנית לדירקטור גם זכות להסתכל בכל המסמכים, כל הניירות שיש

באותה חברה ושהביאו לאותה פעולה - חוזים, חשבונות וכל דבר אחר שהביא לאותה

פעולה. זאת היתה פרשנות מרחיבה ראשונה לסעיף 202, לאחר שמילות החוק נשמעות

אולי מצומצמות י ותר.

דבר נוסף שקבע בית המשפט הוא שאותו דירקטור שמוקנית לו זכות בסעיף 202

יוכל לבוא עם בעלי מקצוע. אם הוא עצמו איננו רואה חשבון ולא מבין הרבה

מהסתכלות במסמכים, הוא יכול להביא אתו אנשים שמבינים ושיוכלו לעזור לו להבין

את החומר.

זו סמכות רחבה מאד. אם רואים את שלוש הפסקאות של סעיף 202, זה כולל כמעט

כל פעולה שהחברה עושה.
היו"ר א' לין
האם זה גם מטיל חובה על המנהל הכללי למסור לדירקטור מידע או הסברים או

חומר על פי דרישתו, או שזה נותן רק סמכות לדירקטור לעיין במסמכים?
מי אגמון
סעיף 202 נותן את הסמכות לעיין במסמכים. מעבר לסעיף זה, התפתחה תאוריה

שלמה ב-COMMON LAW , שלא אומצה אצלנו פורמלית כי לא היה פסק דין בנושא זה

בדיוק, אבל לפחות החומר התאורטי בנושא זה לא שלל את התאוריה הזאת. התאוריה

אומרת שמעצם העובדה שמטילים על דירקטור חובות אמון נובע שיש לו אפשרות גישה

לכל מידע בחברה. הפרשנות היא שהוא יעשה את זה בדרך כלל באמצעות מנהל עסקים

כללי או בעל תפקיד שהחברה הועידה לכך. לפי גודל החברה נקבע בעל המשרה שימסור

את המידע, אבל יהיה צינור אחד להעברת מידע.

המלומדים משתמשים במונחים ואומרים שזה אכסיומטי, שבה הכרחי, שלא צריך בד

בבד עם קביעת חובת האמון להגיד גם לאיזה מידע זכאי דירקטור. עצם העובדה

שמטילים עליו חובת אמון כבר מקנה לו זכות לקבל מידע.

אם בתיקון המוצע לחוק, בסעיף 96 כייה, אומרים שדירקטור יוכל לדרוש מידע,

יהיה בזה חיזוק רב. כי ברור לגמרי שאם דירקטור יכול לדרוש מידע, צריך לתת לו.

לכלל הזה יש כמה חריגים. מנהל עסקים יכול לסרב למסור מידע לדירקטור
בארבעה מקרים
1. אם הדירקטור דורש את החומר לשם עשיית מעשה לא חוקי;



2. אם דירקטור דורש את החומר לשם עשיית מעשה שיהיה הפרת אמון נגד החברה, תחרות

בעסקי החברה או הפרת אמון אחרת; 3. אם בקשה למידע באה לשם הטרדה בלבד;

4. אם מדובר בסודות מסחריים. דירקטור לא יוכל לקבל את הפורמולה של הסוד

המסחרי של החברה, כי מניחים שיש תחרות.

לטובת הדירקטור יש בפסיקה הנחה חזקה שהוא דורש את המידע בתום לב וכדין.

מנהל שרוצה לטעון אחד מארבעת החריגים שציינתי, עליו להוכיח זאת בבית המשפט. לא

הדירקטור הוא שצריך להוכיח סיבה טובה לבקש מידע, סיבה טובה יש לו מכוח חובת

אמונים; מי שמסרב לו צריך לנמק בבית המשפט. הדירקטור פונה בבקשה למנהל, ואם

אומרים לו לא, הוא יכול לפנות לבית משפט ולבקש סעד שיתנו לו את החומר. הפסיקה

האמריקאית רחבה מאד בנושא זה, ושם מעטים מאד המקרים שבית משפט אישר סירוב

לדירקטור לקבל חומר.

אנחנו סבורים שלא צריך להסדיר את הנושא בסעיף מפורש, מכמה נימוקים. קודם

כל, כמו שכל התיאורטיקנים אומרים, זה ברור ומובן מאליו, אין צורך להוסיף. מעבר

לזה, מכיוון שאחד החריגים אומר שלא יתנו לדירקטור מידע לשם עשית מעשה שמהווה

הפרת אמונים, כמו שלא מצאנו לנכון לפרט את כל המקרים של הפרת אמונים, אי אפשר

לתאר כמה מקרים כאלה יכולים להיות, חשבנו שלא נכון לפרט כאן מהצד השני.

סוגיה נוספת היא מי יתן לדירקטור את החומר. לא תמיד נכון לקבוע שהמנכל

יעשה זאת, הדברים שונים בסוגים שונים של חברות. בחברה גדולה יכול להיות בעל

תפקיד שמתאם בין הדירקטורים ובין ההנהלה. בחברות קטנות יכול לעשות זאת אותו

אדם, יש חברות שבהן המזכיר עושה זאת. באותה פסיקה מוסדרות גם הגנות לנושא

המשרה, מתי הוא יכול לסרב וכוי.

סודות מסחריים, שהם חריג חשוב מאד, לא מוסדרים בכלל בחקיקה הישראלית. אין

לנו הגדרה של סוד מסחרי. אנחנו לא מציעים להכניס את זה דרך תיקון מסי 4 לפקודת

החברות.

דבר נוסף. כל הפסיקה הזאת עוסקת בנושא לא מהכיוון של הדירקטורים, היא

עוסקת מכיוון הפירמידה של מסירת מידע בחברה. הפירמידה היא כזאת: ככל שיש לך

יותר חובות כלפי חברה, הזכאות שלך והנגישות שלך למידע יותר גדולים. אצל

דירקטור זה כמעט אבסולוטי, הוא יכול לגשת לכל דבר ויש חזקה שחייבים לתת לו כל

מידע. בעלי מניות צריכים סיבה טובה כדי לקבל מידע, כי הם לא מנהלים את החברה

וכמעט אין עליהם חובות. הפירמידה הזאת צריכה איזונים שלה, מדובר במקרים מאד

ספציפיים, קשה מאד להכליל. במדינות אחרות זה לא נמצא בחקיקה.

היוייר אי לין;

בפיסקה (6) נאמר "ימסור לחברה על פי דרישה כדין, דין וחשבון על פעולותיו

בחברה". זו חובה המוטלת על נושא משרה, אם לא מדובר בדירקטור, אני מניח שכל

נושא משרה מתחת למנכל חייב למסור דין וחשבון על פעולותיו כשחדבר מתבקש. האם

יש בזה חידוש? אם המנכל מבקש מהחשב הכללי או מכל נושא משרה אחר תחתיו למסור לו

דין וחשבון על פעולותיו, היעלה על הדעת שלא ימסרו לו דין וחשבון? האם דרושה

הוראה כזאת בענין נושאי משרה בתוך החברה?

שאלה אחרת עולה בקשר לדירקטור, שכן הוא כלול בהגדרה של נושא משרה. מועצת

המנהלים תגיד לדירקטור למסור לה דין וחשבון על פעולותיו והוא חייב יהיה למסור

דין וחשבון?

מתעוררת שאלה באשר לכוחו של דירקטור, על זה דיברה עכשיו גבי מיכל אגמון,

לבקש מידע מן החברה. כל הפסיקה היא רלוונטית וטובה. אבל אולי לא הבאנו בחשבון,

על זה דיבר דייר וייס בישיבה קודמת, שכאשר קבענו דירקטור מטעם הציבור, בסעיף 96
י"ב של התיקון, נקבע מפורשות
מבלי לגרוע מזכותו של כל דירקטור על פי כל דין,



דירקטור מקרב הציבור יהיה זכאח, בכל זמן סביר, לבדוק את ספריה של החברה

ומסמכים מכל סוג שהוא הקשורים לניהול ע ניניה, לבדוק כל נכס השייך לחברה או

המוחזק בידה, ולקבל כל מידע אחר הקשור לניהול החברה. כלומר, לדירקטור מקרב

הציבור ניתן בחוק כוח ספציפי. כבר קבע המחוקק עמדה סטטוטורית באשר לדירקטור

מקרב הציבור. מה באשר לדירקטור שלא מקרב הציבור?

ש' כרם;

נראה לי שבשלב זה בדיון מוכרחים להתייחס לשאלה מיהו נושא משרה לענין סעיף

זה או אחר. לצערי, נראה לי שכל אחד מהסעיפים יחול על סוג אחר של אנשים. כדי

לסבך עוד את הבעיה, צריך לדעת שדירקטור זה מושג אמורפי לחלוטין. אין מושג

מוגדר סמכות של דירקטור, כמו שאין מידת נעל של יתום. הסמכויות נעות בין שליטה

טוטאלית בניהול יומיומי ובין סמכות פיקוח בלבד. אולי צריך קודם כל לנסות

להגדיר מה צריך דריקטוריון לעשות וגם מה אינו צריך לעשות.

באירופה יש שתי שיטות ברורות מאד, המשותף לשתיהן הוא שיש גוף מפקח -

דירקטוריון. אגב, שם הדירקטורים נקראים המנהלים המעשיים, מנכלים וסמנכלים,

בואריאציות שונות בכל מדינות אירופה. יש רשות אכסקוטיבית בחברה, ובענין זה יש

שתי ואריאציות. לפי השיטה הצרפתית זה חלק מחברי הגוף המפקח, לעולם מיעוט

שביניהם. שיטה מקובלת יותר היא שזה גוף נפרד, מנכל, סמנכלים וכוי, זה גוף בפני

עצמו. אם נגיע להגדרה יותר ברורה שאנחנו רוצים דירקטוריון שהוא רק רשות

מפקחת, הרבה מושגים יהיו שונים. למשל, החובה לדווח יש לה משמעות שונה לחלוטין

כי הדירקטוריון מקבל רק דברים שמובאים אליו בדיווח ואליהם הוא מתייחס.

נראה לי כי בלי הגדרה ברורה יותר מה בעצם רוצים מכל אחד מנושאי המשרה,

קשה להתקדם בהגדרת החובות כי יש להן משמעויות שונות.
היו"ר אי לין
האם אתה חושב שיש מקום לעשות הבחנה מעבר להבחנה בין כלל נושאי המשרה ובין

הדירקטורים? האם יש מקום להבחנה בין המנכל ובין החשב הכללי?
שי כרם
בהחלט לא.

היו"ר אי לין;

אם כך יש רק שתי קטגוריות: דירקטוריון ונושאי משרה. אני מסכים .אתך שאי

אפשר להחיל באופן טוטאלי את החובות של נושאי משרה גם על דירקטוריון. אולי זו

אחת הטעויות בהצעת החוק שלפנינו. אנחנו חשים בזה בסעיפים שונים.

א' דיין;

לעתים יו"ר דירקטוריון הוא חזק יותר ומעורב יותר מאשר המנכל.
היו"ר אי לין
יכול להיות יוייר הדירקטוריון מעורב מאד בעניני החברה, לעתים יו"ר

דירקטוריון מכוח אישיותו הוא דומיננטי בחברה והוא מכתיב למנכל, אבל לא כל

הדירקטורים.



אי דייו;

תלוי בנסיבות.

שי כרם;

זאת בדיוק הנקודה; במציאות הקיימת בישראל זה תלוי בנסיבות. ככל שהחברה

גדולה יותר, הנטיה היא שלדירקטוריון תהיה פהות עוצמה.

די לחמן-מסר;

לענין סעיף 96 יייב, היתה סיבה לקביעת הזכות הרחבה יותר לדירקטורים מקרב

הציבור. מיהו דירקטור מקרב הציבור? אותו אדם נקי כפיים ובר-לבב שהותר לו

להכנס, אחרי שהועדה לדירקטורים מקרב הציבור אישרה שאין לו ניגוד ענינים ואין

לו ענין עסקי בחברה. למעשה הוא הדירקטור המקצועי שאין לו נגיעה לעסקי החברה,

אין לו נגיעה לבעלי מניותיה. מפני שהוא נקי כפיים ובר לבב אפשר למסור לו הכל,

בלי כל הסייגים שגבי מיכל אגמון ציינה.

אם אנחנו נכנסים לחדר הדירקטוריון, הרי שם יושבים נציגי קבוצה אי ונציגי

קבוצה בי, אלה מתחרים באלה, יש להם אינטרסים שונים ומנוגדים, ויש להם אינטרסים

בתור בעלי מניות. הם זכאים לכל המידע, אבל לחברה יש זכות להתגונן. למנהל יש

זכות להגיד לדירקטור; שמע אדוני, אני יודע למה אתה מבקש את המידע הזה, אתה בעל

ענין בחברה אחרת שמתחרה בנו, לכן אני לא מוסר לך את המידע. אותו דירקטור ילך

לבית המשפט. כל המקרים האלה נבחנים בבית המשפט, ולא בחקיקה שלא יכלה להסדיר

את הסיטואציות הפרובלמטיות האלה. שונה הדבר כשמדובר בדירקטור מקרב הציבור.

לכן יש סיבה להבחנה בענין הזכות למידע.

סעיף 96 י"ב קובע גם את זכותו של דירקטור מקרב הציבור לקבל את המידע

והעלות תוטל על החברה; לפי בקשת דירקטור מקרב הציבור, רשאי בית משפט לצוות על

אכיפת הזכות. הנתונה לו בסעיף קטן (א) ואף להחיל אותה לגבי ספרים, מסמכים

ונכסים של התאגיד, ואולם בית המשפט לא יצווה כך אם ראה כי המידע המבוקש אינו

קשור אינו קשור.באופן סביר בביצוע תפקידו כדירקטור מקרב הציבור. אגרות בית

משפט יהיו על חשבון החברה. שכר טירחת עורך דין ושאר ההוצאות הכרוכות בבקשה

יהיו על חשבון החבלה. סעיף 96 יייג קובע את הזכות לסיוע מומחים.

למעשה נתנו לדירקטור מקרב חציבור כלים לבצע את תפקידו, בשים לב לעובדה

שהוא לא אינטרסנט בחברה. סעיף 96 יייב לא אומר שלדירקטור מקרב הציבור יש יותר

מאשר לאחרים, הוא רק מפרט שלצורך אכיפת הזכות שלו הוא יכול להעזר למומחים והוא

יכול לפנות לבית המשפט. סעיף 96 י"ב קובע; בלי לגרוע מזכותו של כל דירקטור על

פי כל דין... דהיינו, לכל דירקטור יש זכות לפי כל דין, ולדירקטור מקרב הציבור

יש זכויות בפרט. זה ההבדל הגדול בסעיף 96 י'יב.

עד כאן לענין סעיף 202, וכל מידע אחר הקשור לניהול החברה - אלה הבעיות

שהציגה גבי מיכל אגמון. נדמה לי שאם ניקח את סעיף 96 יייב ונחוקק אותו לגבי כל

דירקטור באורח עצמאי, או שננסה לקפל בו את המקרים שבהם החברה יכולה להתגונן

כנגד מסירת המידע, זה יהיה פרק בפני עצמו, ואין זה פלא שעד היום אף מדינה לא

הצליחה לחוקק אותו.

אם הבעיה נובעת מפיסקה (6), אני מקבלת את הצעת היושב ראש, אפשר למחוק את

הסעיף הזה. לפי המצב הקיים לא תתעורר שום פרובלמטיקה. אם פיסקה (6) מעלה את

הפרובלמטיקה של הבחנה בין נושא משרה ובין דירקטור, שלפי דעתי היא ניתנת לפתרון

פשוט, אפשר למחוק אותה. אם כי לא רצוי שיתקבל רושם שאם קבענו חובה והורדנו

אותה, היא כאילו לא קיימת.



שי אלוני;

הדבר הזה כבר מזמן לא מופיע בפרשנות.
ד' לחמן-מסר
אם כך אפשר למחוק פיסקה (6) ויישאר המצב הקיים על פי הדין.

מר כרם דיבר על הגורם המפקח והגורם המנהל ועל מבנה של הברה. אנחנו עוסקים

עכשיו בהכנת חוק חברות חדש, ובפרק בענין הדירקטוריון, יחסי הדירקטוריון עם

המנכל וכוי, שם תוסדרנה כל הסוגיות האלה. כאן אנחנו עוסקים רק בחובות, בביטוח,

ובפטור מהחובות האלה.

היו"ר א' לין;

אני רוצה להסביר מה מעיק עלי, לא רק כחבר ועדה אלא גם כמי ששימש ומשמש גם

היום בתפקיד של דירקטור, במסגרת המוגבלת המותרת לחבר הכנסת. אני רוצה לדרוש

מידע מן המנכל. הוא חייב למסור לי מידע - כן או לא? ואם כן, על מה אני מסתמך?

מי אגמון;

כן. אתה מסתמך על סעיף 202 ואתה מסתמך על ההלכות הכלליות.

היו"ר אי לין;

אני אצטרך לשלוח לאותו מנכל את פסקי הדין ולהוכיח לו שכאן נאמר כך ושם

נאמר כך ועל כן הוא חייב למסור לי מידע?

מי אגמון;

לא.

היו"ר אי לין;

אנחנו משנים כאן את המצב החוקי לגבי דירקטורים, אנחנו מטילים עליהם יותר

חובות. אם ההנחה המשפטית לא די מדוייקת, המצב הוא שבמועצת המנהלים מציגים לפני

נושא, אני מעלה שאלות, יכול להיות שהיושב ראש קצר רוח, ואני רוצה למחרת לבקש

מהמנכל מידע משלים. אני לא רוצה שיעשה לי טובות. הוא חייב למסור לי מידע או

שאינו חייב? אני לא מבקש גישה ישירה לכל נושאי המשרה בחברה. אני שואל מח

חובתו של מנהל העסקים כלפי הדירקטוריון.

ש' אלוני;

אתה באמת רוצה שתהיה חובה קטגורית בחוק שיינתן כל מה שכל דירקטור יבקש

מהמנהל? לכל דירקטור הכל יינתן? אולי מוטב להשאיר את הדברים במסגרת שקיימת

היום, שלדירקטור יש זכות, זכות שמעוגנת גם בפסיקה. במציאות הקיימת, אני הייתי

נזהרת מלתת סמכות קטגורית לכל דירקטור, בכל מקרה, בכל קפריסה, בכל התנגשות

אינטרסים. והרי אתה מכיר את המציאות יותר טוב ממני.
היו"ר א' לין
אני פניתי למנכל, הוא סירב למסור לי מידע - אין עלי אחריות, האחריות היא

עליו. הוא רשאי לסרב מסיבות לגיטימיות, שכבר גובשו בפסיקה, למשל סודות

מסחריים. אבל מרגע שאני דרשתי את המידע והוא לא נתן לי, הוא נוטל עליו אחריות

גדולה.



בדרך כלל דירקטורים משתתפים בישיבה, שומעים את הדברים. אני חושב שלא

יוכלו לעמוד בחובות שמטילים עליהם בתיקון לחוק רק בכך שיבואו לישיבות, יקיימו

דיון, ועל סמך החומר שיוגש לחם באותה ישיבה יחליטו כאשר יחליטו.

יש חצעה למחוק לחלוטין פיסקה (6).
ש' אלוני
אני תומכת במחיקה.

עי בן-פורת;

להערות של חברת-הכנסת אלוני ושל מר כרם, אין הגדרה של דירקטור כי הגדרה

של דירקטור בפקודת החברות כוללת גם מי שמשמש בפועל בתפקיד דירקטור ויהא תוארו

אשר יהא. יש טוטולוגיה בהגדרה.

אני רוצה להזכיר לכולנו שבאופן היסטורי יש בחוק, ויש לזה ביטוי בתוספת

לפקודת החברות, בתקנות בלוח א שמגדירות את תפקיד הדירקטוריון נאמר שהדירקטורים

ינהלו את עסקי החברה. האחריות הראשונה של הדירקטור אצלנו היא לנהל את עסקי

החברה. הניסיון מלמד שאין מודל אחד לחברה. יש חברות קטנות ויש חברות גדולות.

הפונקציות של הניהול , האחריות וקבלת החלטות בתחום המדיניות והביצוע, נגזרות

מהתפקיד של החברה, מסוג הפעילות שלה, מהכישורים הספציפיים של האנשים, ואי אפשר

לקבוע כלל ברזל איך צריכה חברה לחלק סמכויות בתוכה.

הכלל צריך להיות שכל דירקטור זכאי למידע מלא על מה שמתרחש בחברה שהוא

מנהל, בסייגים שנקבעו בחוק. אני לא חושב שבפסיקה נאמר שדירקטור לא זכאי לקבל

סודות עסקיים. דירקטור לא זכאי לדרוש מידע על סודות עסקיים אם זח לא דרוש

למילוי תפקידו כדירקטור. זה דבר אחר. צריך להשאיר את הגישה הרחבה, שמשאירה את

התיחום הנכון במקרים הספציפיים. אחרת נסתבך.

דייר וייס הזכיר שסעיף 96 י"ב פותח במלים: מבלי לגרוע מזכותו של דירקטור

על פי כל דין לקבל מידע. זאת אומרת, הזכות לקבל מידע שמורה. הלכו והוסיפו את

האלמנטים לגבי דירקטור מקרב הציבור כי נתנו לו גם תפקיד מסוים של בקר. כך שאם

נמחק פיסקה (6), אני לא חושב שנעשה עוול או עיוות ולא נרע את המצב הקיים, שלפי

דעתי הוא הטוב ביותר שאפשרי. אם ננסה להגדיר פיסקה (6), נסתבך.
ח' שטסל
כחבר חועדח למינוי דירקטורים מקרב הציבור, אני מציע למחוק את פיסקה (6).

אי רובינשטיין;

תומך במחיקה.
היו"ר אי לין
אם אני פונה למנכל ומבקש למסור לי מידע, חובתו למסור לי?
עי בן-פורת
כן.אם חמידע דרוש לדירקטור למילוי תפקידו, אין שום ספק שחובה למסור לו את

המידע. אם הוא מסרב לך, אתה לא יצאת ידי חובתך. אם אתה חושב שהנושא חשוב, אתה

צריך ללכת לבית משפט, או לדרוש שהדירקטוריון יחייב אותו למסור מידע.



ד' לחמן-מסר;

החוק החדש יבהיר את זה. אם אנחנו כותבים "ובכלל זה <נקוט בשים לב

לנסיבות הענין, באמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לכדאיותה העסקית של פעולה",
הרי הטענה שלך מתמקדת כאן
אם לא אקבל את המידע, לא אמלא את החובה המוטלת עלי,

צריך לאפשר לי למלא את החובה .
שי אלוני
אם אנחנו מוחקים פיסקה (6), אנחנו משאירים בידי המנהל ממנו מבקשים את

החומר את נייר חלקמוס לבדוק עד כמה הדירקטור נקי כפים ובר לבב. אם כותבים את

הדברים קטגורית, שוללים ממנו את האפשרות הזאת. אמר פעם הרב פישמן, שתמורת כסף

אפשר למצוא נקי כפים ובר לבב.

אני תומכת במחיקה.
היו"ר אי לין
הוחלט למחוק פיסקה (6) בסעיף 96 כ"ז(א).

אנחנו עוברים לפיסקה (ב): "אין באמור ספיסקה (א) כדי למנוע קיומה של חובת

אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחריי.
ד' לחמן-מסר
הסעיף מקפל בתוכו ויכוח גדול מאד שקיים בקרב המלומדים, אבל לא בפסיקה. עד

היום בתי המשפט הכירו בכך שחובת אמונים שחב נושא משרה היא אך ורק כלפי החברה.

בשנים האחרונות מתעוררת השאלה אם אין לו חובת אמונים כלפי בעלי מניות, כלפי

נושים או גורמים אחרים. אין ספק,שיש סיטואציות שבהן נושא משרה חב חובת אמונים

לבעלי מניות, אבל הסיטואציות האלה נגזרות מהדי נים הכלליים, שהם דיני חוזים,

בנסיבות הענין, דיני עשיית עושר, דינים אחרים שמכוחם קמה החובה.

בזמנו חשבנו שאחד החידושים יהיה שהחוק הזה יקבע את חובת האמונים כלפי

בעלי המניות. לאחר מחשבה נוספת הגענו למסקנה שזה מסובך מאד. יחד עם זה, מאחר

שקיימות סיטואציות שבהן כן קיימת חובת אמונים על בסיס המקרה הקונקרטי של

העובדות הרלוונטיות, מן הראוי לכתוב סעיף שאם קבענו שהוא חב כלפי החברה חברת

אמונים אין בכך כדי למנוע הווצרותה של חובת אמונים כלפי אדם אחר מכוח הדינים

האחרים.
אי רובינשטיין
זה לא מובן מאלי ו?
ד' לחמן-מסר
לא. אם לא נכתוב את הסעיף הזה, תחזור ההלכה האנגלית משנת 1915 שנושא משרה

הב חובת אמונים רק לחברה. אנחנו חושבים שהדין הישראלי הכיר בסיטואציות שבהן יש

חובת אמונים כלפי בעלי מניות. גם בחוק ניירות ערך יש חובת אמונים כלפי בעלי

מניות. לכן חשוב מאד שהסעיף הזה יופיע בחוק כנוסחו.



ש' כרם;

מהבחינה האסתטית של החקיקה, מפריע לי שאומרים שאין באמור לעיל כדי לפגוע

בדבר שהוא קיים או איננו קיים. בעצם אין כאן שום תוספת, כלומר, סעיף הזה איננו

אומר כלום. אם רצה לומר דבר, שיאמר בדרך חיובית. אם לא רצה לומר, ולכאורה זה

מה שאנחנו שומעים כאן, אני מציע למחוק פיסקה (ב). היא לא תוסיף ולא תיגרע.

ש' אלוני;

אני מציעה להשאיר את (ב).
אי רובינשטיין
אם חפיסקה הזאת מבהירה את הדברים, כדאי להשאירה.

פרופי אי פרוקצייה;

האמת היא שהדיכוטומיה הברורה מאד, שגב' לחמן-מסר הציגה, של חובות שבאות

מדיני החברות לעומת חובות שמקורן במערכות דינים אחרות, היא לא כל כך ברורה.

בסך הכל יש עקרון כללי של חובת תום לב וחובת אמון שהדין הכללי מטיל על כל מי

מנהל את רכושו של הזולת ויש בידו הכוח לעשות בו שימוש, הוא צריך לעשות בו

שימוש בתום לב לטובתו של הזולת. נכון שהתפתחו הלכות מיוחדות בדיני החברות, בצד

הלכות מכוח דיני השליחות או הנאמנות, או כל מיני מערכות דינים מקבילות שגם הן

הטילו חובות אמון.

הבעיה היא שבדיני החברות פרופר היו הלכות מסוימות, שגבי לחמן-מסר הזכירה

אותן בקצרה, שנאמר בהן, לדעתנו בטעות מבחינת המשפט הרצוי, שאין חובת אמונים

אלא כלפי החברה ומכלול בעלי מניותיה. אזכיר לדוגמה פסק דין מפורסם מאד,

פרסיוול (?) נגד רייט, שם דובר על מנהלים שבאו לבעלי מניות הביתה ושכנעו אותם

למכור להם את מניותיהם, בלי שגילו להם שהיה ארוע חיובי בחברה ושער המניות עומד

לעלות, ובעלי המניות מכרו להם. זה היה בעצם INSIDE TRADING .במקרה כזה היום

היה הדבר נפסל, כי היום זה סטטוטורי. אבל ההלכה שנקבעה שם היתה רחבה מאד ונאמר

שלא קיימת שום חובת אמונים של נושאי משרה בחברה כלפי בעלי מניות

אינדיבידואליים אלא רק כלפי החברה כולה. בספרות, בתאוריה וגם בחיי המעשה ראו

בזה דבר די מזעזע.

מדובר כאן לא רק בקהיליה של בעלי מניות אלא גם בקהיליות אחרות. יכולה

להיות סיטואציה שבה נושאי משרה בחברה חבים חובות אמונים כלפי נושים של החברה.

למשל, אס הם לוקחים סיכון עסקי בלתי סביר רק מכיוון שזה האינטרס של בעלי

אקוויטי בחברה, שאין להם מה להפסיד בגלל מצבה של החברה, אבל מצד שני מזעזעים

את הרכוש שמתוכו הנושים צריכים להפרע, אפשר להעלות על הדעת, ולדעתי צריך

להעלות על הדעת שגם כאן יכולה להיות הפרה של חובת אמונים.

אי רובינשטיין;

האם באיזו שהיא מדינה יש חובת אמונים כלפי נושים?

פרופי אי פרוקצייה;

כן.



היו"ר א' לין;

בהצעת החוק שלפנינו נאמר "נושא משרה חב חובת אמונים לחברה".

בכלל לא מגדירים את יחסיו עם אחרים. הדבר העיקרי הוא הגדרת חובתו לחברה.

כשאנחנו מגדירים את חובתו לחברה, האם צריך להגיד שזה לא פוגע בחובתוח כלפי

אחרים? אם מדברים על אנשים שיש להם קשר לחברה, כמו בעלי מניות של החברה, אני

מבין שלגביהם מתעורר ספק. אבל מה הקשר עם נושים או אנשים שהם צד שלישי או שהם

זרים לחברה?
פרופי אי פרוקצייה
יכולה להיות סיטואציה שבה הנושים הם בעלי האינטרס היחידי בחברה, למשל

כאשר החברה אינסולבנטית והיא נמצאת בהליכי פירוק. במקרה כזה הפונקציונר,

דהיינו המפרק, חב חובת אמונים לנושים של החברה ולהם בלבד, בכלל לא לבעלי

המניות, כי בסיטואציה הזאת הנושים נהפכים לבעלי אקוויטי. יש סריה ארוכה של

מקרים כאלה.

אני מציע להשאיר את פיסקה (ב), כי אחרת יכול הפרשן להגיע למסקנת אחרת,

שבהרבה מאד נסיבות היא לא רצויה.

אי רובינשטיין;

כאשר יש ספק אם סעיף מסוים עוזר להבהיר את כוונת המחוקק אם לאו, צריך

להשאיר את הסעיף.

היו"ר א' לין;

כלומר, לא היית מוחק אותו רק משיקולים אסתטיים. אני מבין שגם חברת-חכנסת

אלוני תומכת בזה. נשאיר את פיסקה (ב).

הגענו עד סעיף 96 כ"ח. עדיין לא דנו בכלל בענין ההגדרות. בענין פיסקה (5)

בסעיף 96 כ"ז(א) אנחנו צריכים עוד לקבל הצעות של משרד המשפטים ואז נחליט.

בענין סעיף 96 כ"ו יש שתי גירסאות. מכיוון שחברי ועדה לא היו כאן בתחילת

הדיון, נחזור עכשיו לסעיף 96 כ"ו. אנסה לשכנע את חברי הכנסת אלוני ודיין לקבל

הצעתי. יש גם הצעה של חבר-הכנסת רובינשטיין.

סעיף 96 כ"ו קובע שנושא משרה צריך לפעול "ברמת מיומנות שזה היה פועל נושא

משרה סביר". זה החלק הראשון בסעיף. בחלק השני מטילים עליו חובה אלמנטרית

וקובעים מתי הוא חייב לקבל מידע. דורשים ממנו לקבל מידע שנוגע לחוקיות

ולכדאיות העסקית, וכל מידע אחר שיש לו חשיבות לאישור פעולה. החובה לקבל

מידע נראית לי אלמנטרית וחשובה. אפילו נאמר שהיא מובנת מאליה, היא לא הנורמה

המקובלת. אנחנו מעונינים שאנשים יפעלו טוב יותר. כדאי שהחובה הזאת תהיה

מוגדרת. גם כאן אפשר להתווכח אם החובה הזאת מוטלת על נושאי משרה היום או אינה

מוטלת. לפי דעתי היא מוטלת גם היום, אבל לא כדאי להתווכח על זה. אבל החובה

צריכה להיות רק אלמנטרית. אני רואה קושי בקבלת מידע באשר לחוקיות העיסקה. אני

מציע שהדרישה לקבלת מידע באשר לחוקיות תהיה חובה רק כאשר בנסיבות הענין נראה

שאכן מתעוררות שאלות בקשר לחוקיות העיסקה. לא חובה המוטלת דרך קבע, כי אני לא

חושב שיצליחו לעמוד בחובה זאת.
אי רובינשטיין
אני רואה קושי בענין מידע על כדאיות העיסקה. ביקשתי מידע על מה שקורה

באירופה. אני עוקב אחרי מה שקורה בארצות הברית. אני לא רוצה שנלך בעקבות ארצות

הברית. לדעתי, הנסיגה של ארצות הברית נבעה במידה רבה מזה שכל העולם העסקי נעשה

שולי לעולם המשפט. זה קודם כל ענין של עורכי דין ושופטים, ובצד יש גם מי

שמייצרים משהו. כך זה גם נראה.
היו"ר א' לין
הבעיה הלא שאין לנו היתרונות של ארצות-הברית, יש לנו רק המגרעות.

אי רובינשטיין;

לנו אין אפילו ייצור. אבל אני לא רוצה ללכת לפי הדגם של ארצות-הברית, יש

דגמים אחרים. אם אתה קורא את הספרות על כל השערוריות הפיננסיות בארצות-הברית,

אלה שואל את עצמך אם מאחורי זה עומדים גם מפעלים, יש עובדים, יש שיווק, נראה

לך שאין שום דבר, יש רק עיסקאות פיננסיות, רובן מלוכלכות ומסריהות.

להכניס את המערכת המשפטית לבהינה של כדאיות עסקית - אני רואה בזה דבר

פרובלמטי, בעיקר בהברה כמו שלנו. כל דבר שייאמר בחוק, יהיה נושא לבית משפט.

הובה לקבל מידע הנוגע לכדאיות העסקית, הרי זה דבר שאין לו שיעור.

אני רואה את הדבר גם על רקע כלכלי, לא רק על רקע משפטי. המשק הישראלי

מוכרה לעשות צעדים גדולים מאד קדימה. צעדים גדולים מאד קדימה כרוכים בסיכונים

גדולים. אין דבר קל יותר לדירקטור מאשר קודם כל לבקש להיות מכוסה, שלא יהיו לו

בעיות, והוא פוסל כל דבר. זה מה שקורה לפקידות הממשלתית, מפני שלא לעשות זה

תמיד בטוח. אם עושים, יש התקפות, דוחות, ועדות חקירה.

אני מציע למחוק את סעיף 96 כ"ו, או להסתפק בחלקו הראשון, כדי שלא יגידו

שאנחנו משמיטים משהו, להעמיד נקודה אחרי המלים "ובאותן נסיבות". זה דבר

כוללני, בית המשפט יוכל גם לומר שיש הובה לקבל מידע לגבי כדאיות העיסקה.
ש' אלוני
אני מציעה שלאחר המלים "ובאותן נסיבות" יבוא: ובכלל זה ינקוט בשים לב

לנסיבות הענין, באמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לפעולה המובאת לאישורו בתוקף

תפקידו.

אני מציעה למחוק גם ענין החוקיות וגם הכדאיות העסקית בשל החזקה שמנהלים

עסק באופן חוקי ולטובת הענין. אם נושא משרה צריך לקבל החלטה, לא הייתי מדלגת

על הצורך באמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לפעולה המובאת לאישורו בתוקף

תפקידו. אני חושב שזה עונה על שתי השאלות שהעליתם, בלי לבטל את החזקה שפעולה

חייבת להיות גם חוקיות וגם כדאית.
א' רובינשטיין
מוכן לקבל את זה.

היו"ר א' לין;

דעתי בענין זה היתה שונה. אני מוכן בענין זה לגבש עמדת ועדה לפי הצעתך,

כי היא נראית לי מקיפה. אני רק מציע שהיום לא נקבע את זה סופית, נשאיר מה

שגובש כעמדת הועדה לעיון ובחינה נוספת של משרד המשפטים והגורמים האחרים. נראה

בזה עמדת ועדה, ונעצור בשלב זה.
פרופי אי פרוקצייה
נדמה לי שהחששות של חבר-הכנסת רובינשטיין הם קצת מופרזים, אם אתה חושב מה

המשמעות של המלים הגדולות החדשות שמופיעות כאן. אומרים לאדם שהוא צריך להיות

זהיר ושהוא צריך להיות מיומן. מה התוכן של הזהירות ושל המיומנות? שני דברים
הוא צריך לעשות
לחשוב אם מה שהוא עושה מותר ואם מה שהוא עושה כדאי. זה הכל.



א' רובינשטיין;

אנ< מודע לזה. אבל אני מכיר את המציאות בישראל, כאן ידרשו על כל דבר חוות

דעת של יועץ משפטי,
ע' בן-פורת
מאחר שנושא משרה כולל גם דירקטור, הקביעה שנושא משרה חייב לפעול "ברמת

מיומנות" עלולה להכביד.

אי רובינשטיין;

רמת מיומנות של דירקטור, לא של רואה חשבון.

ו

היו"ר א' לין;

הניסיון במשק הישראלי הוכיח שמתקבלות החלטות עסקיות מצוינות, המשק נמצא

בהתפתחות תעשייתית ועסקית יוצאת מן הכלל, תרומה גדולה לזה יש בהחלטות המהירות

של מועצות המנהלים, וכדי לעודד את ההתפתחות החיובית הזאת הבה נקבע בחוק שאין

חובה ואין אחריות על דירקטורים... הרי המצב הוא בדיוק ההיפך מזה. דירקטורים

לא נושאים באחריות, מקבלים החלטות שגויות, בלי מידע בסיסי. לא בכל מקום, אבל

בכל כך הרבה מקומות. היו אסונות כלכליים נוראים. הרי המשק בישראל נמצא היום

במצבו בגלל אסונות כלכליים, ולא להיפך. אני לא רוצה להזכיר את ההחלטות הגרועות

שהתקבלו.

אנחנו עוברים לסעיף 96 כ"ח - אישור פעולות. (קורא את הסעיף)

כדאי לעיין שוב בסעיף 96 כ"ז, שם נאמר איזה פעולות אסור לנושא המשרה

לעשות.
די לחמן-מסר
גם הסעיף הזה מקפל בתוכו תאוריה גדולה מאד בדיני חברות, סמכותה של חברה

לאשר במקרים מסוימים הפרות אמונים של נושאי משרה, וברקע בעית התביעה הנגזרת,

דהיינו זכותו של בעל מניות לפעול ולערער על החלטת החברה לאשר את הפעולות.

הסעיף הזה מדבר באופן כללי על אישור פעולות שיש בהן הפרת חובת אמונים,

הסעיף הבא ידבר על דרכי האישור, ויהיה פרק ספציפי שמדבר על עיסקאות שלנושא

משרה ענין אישי בהן ושם הכללים חמורים יותר.

הסעיף הזה מדבר באופן כללי על אותן פעולות שאסור לנושא משרה לעשותן וקובע

את העקרון שחברה רשאית לאשר פעולה רק אם התקיימו שני תנאים: א. היה גילוי

מלא; ב. "נושא המשרה פועל בתום לב ואין בפעולה או באישורה כדי לפגוע בטובת

החברה".
היו"ר אי לין
הסעיף מובן, אבל יש בעיה במבנה הנוסח.
ש' כרם
כן. יש שורה של סעיפים שחלקם משום מה נכנסו לפרק הבא, והם עוסקים ממש

באותם נושאים.



כפי שכבר ציינתי בישיבה קודמת, יש להבחין בי ן שני סויגי ניגוד ענינים, יש

ניגוד ענינים שבו אדם פועל בשני כובעים ובשניהם הוא רק נאמן, זאת אומרת הוא

נושא משרה. ויש סוג של ניגוד ענינים כשלאדם יש אינטרס חומרי. בסעיף 96 כ"ז

מדובר על כל פעולה שיש בה משום תחרות עם עסקי החברה, כל פעולה שנוגעת לעניניו

האישיים של נושא המשרה, ניצול הזדמנות. ואם נעבור לסעיף 96 לי, שם מדובר על

עיסקה שהוא מעורב בה.

לדעתי צריך ליישר את הקו ולערוך מחדש את הניסוח של כל הסעיפים עד 96 כ"ט

ועד בכלל, תוך הפרדה בין שתי בעיות: א. סוג ניגוד הענינים או הסיכונים שבהם

עוסקים; ב. איך בכל זאת לאפשר לפעמים אישור פעולות כאלה. במבנה כזה החוק

יהיה הרבה י ותר ברור.

דייר שי וייס;

אני לא מציע לעשות את הסדר שהציע חברי מר כרם. הסדר שמוצע כאן הוא שיש

פעולה שעלולה להפר חובה ואז ניתן לאשר אותה - כ"ז, כ"ה, לי, לייא. יש כאן מבנה

לוגי.

יש לי שתי הערות לניסוח. בפיסקה (1) אחרי המלים "וכל עובדה או מסמך
מהותיים" אני מציע להוסיף
הנוגעים לענין. כדי שהדבר יהיה ספציפי ויהיה ברור

על מה אנחנו מדברים.

הערה שניה. אני ממליץ בפיסקה (1) להכניס את המלים: פועל בתום לב.

ובפיסקה (2) להשאיר רק "ואין בפעולה או באישורה כדי לפגוע בטובת החברה".

דהיינו, מהתנאי הכפול שמופיע בפיסקה (2) להשאיר רק תנאי אחד - אי פגיעה בטובת

החברה, ואת הפעולה בתום לב להעביר לפיסקה (1).
היו"ר א' לין
רבותי, בישיבה הזאת השתכנעתי שקשה יהיה לנו עד סוף יולי לסיים את הדיונים

בחוק הזה, בהתחשב בעומס החקיקה .שמוטל על הועדה. שאלתי את חבר-הכנסת רובינשטיין

אם מוכן יהיה להחליף אותי ולשמש יושב ראש בדיונים בחוק הזה. תשובתו היתה

חיובית. נבדוק אפשרות לקיים ישיבות בחוק הזה מעבר לזמנים הקבועים לישיבות

הועדה. אם נמצא אפשרות כזאת, נמשיך בדיון בחוק הזה במקביל לחוקים אחרים שעל

סדר יומה של הועדה. אם לא, אני חושש שלא נוכל לסיים את המלאכה לפני פגרת הקיץ.

לאחר שנבדוק את האפשרות לקיים ישיבות נוספות של הועדה, נודיע על המשך הטיפול

בנושא.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 13:00)

קוד המקור של הנתונים