ישיבת ועדה של הכנסת ה-12 מתאריך 03/07/1990

הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), התש"ן-1990; שונות

פרוטוקול

 
הכנסת השתים-עשרה

מושב שני



נוסח לא מתוקן



פרוטוקול מס' 151

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

יום שלישי. י' בתמוז התש"ן (3 ביולי 1990). שעה 11:00

נכחו: חברי הוועדה;

א' לין - היו"ר

א' ורדיגר

יצחק לוי

ח' מירום

א' רובינשטיין
מוזמנים
שר המשפטים ד' מרידור

ד' לחמן-מסר - משרד המשפטים

ג' ויסמן - " "

מי אגמון - " "

עו"ד שי וייס - היועץ המשפטי לרשות לניירות ערך

ח' שטסל - יו"ר הבורסה לניירות ערך

י' ניצני - מנכ"ל הבורסה לניירות ערך

עו"ד ע' בן-פורת - לשכת עורכי הדין

פרופ' א' פרוקצ'יה

עו"ד ש' כרם

מזכירת הוועדה; ד' ואג

יועצת משפטית; ר' מלחי

הקצרנית; ח' בנקין

סדר היום;

הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), התש"ן-1990.



א. שונות

היו"ר א' לין;

אני פותח את הישיבה.

לפני שנעבור לנושא העומד על סדר היום אני רוצה להביא לידיעת הוועדה תשובה

שקיבלתי מראש עיריית ירושלים, מר טדי קולק, בענין של מסירת עבודות על ידי רשויות

מדינה, וגם גופים מוניציפליים, לעורכי דין פרטיים. אם אתם זוכרים, קיימנו בוועדה

יותר מאשר ישיבה אחת בסוגיה נכבדה זו, שכן הוועדה היתה מודאגת מהצדדים האתיים

הקשורים בנושא. לאחר שגיבשנו עמדת ועדה, נודע לנו שעיריית ירושלים, שהחליטה למסור

לעורכי דין פרטיים את ייצוגה בפני משרד הפנים בנושאים הנוגעים לתחומי שיפוטה,

חזרה וחידשה את החוזה לשלושה חודשים. הנושא הובא לידיעתנו, ועל פי מצוות הוועדה

פניתי לראש עיריית ירושלים. עלי לומר שהתשובה שקיבלתי ממנו משביעה את רצוני במידה

רבה, במובן זה שאני רואה הבנה ונטיה של ראש העיריה לקבל את מסקנות הוועדה.
במכתבו אלי הוא אומר כך
"... ועדת הכספים של העיריה החליטה להאריך את ההסכם

עם משרד עורכי הדין לשלושה חודשים, וזה נעשה בהמשך להתקשרות הקודמת שעליה הבעתי

את עמדתי. ההתקשרות עם משרד עורכי הדין נעשתה עוד בטרם גיבשה ועדת החוקה, חוק

ומשפט של הכנסת את סיכומיה והמלצותיה לגבי מסירת עבודות משפטיות על ידי רשויות

עירוניות וממשלתיות למשרדי עורכי דין פרטיים. ההסכם הוארך לתקופה של שלושה

חודשים בלבד, תוך שבתקופה זו נקבל דו"ח על הפעולות לקידום הפרוייקט, וחברי ועדת

הכספים של העיריה יבדקו את תנאי התקשרות עם המשרד האמור". אני מבין שבזה מתכוונת

העיריה לסיים את התקשרותה עם משרד עורכי הדין.

אגב, ציינתי אתמול בפני היועץ המשפטי לממשלה שבמקרים רבים משרדו כותב הנחיות

מאד טובות וחשובות למשרדי הממשלה, אבל לא מבצעים את ההנחיות האלה, והיועץ המשפטי

צריך לחשוב איך להגיב במקרים שאין מבצעים את המלצותיו.

ב. הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), התש"ן-1990

היו"ר א' לין;

אנו עוברים לנושא העומד על סדר היום: הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4),

התש"ן-1990.

אני רק רוצה לציין שצורת הדיון מעתה ואילך תהיה שונה מאשר עד כה. כוונתי היא

שלא נוכל יותר לקיים דיונים ממושכים מדי בכל סעיף וסעיף, שכן בדברים מרכזיים

הנוגעים לשאלת האחריות של המנהלים כבר דנו במסגרת הדיון הכללי וגם במסגרת שני

הסעיפים הראשונים בהצעת החוק. אם אנו רוצים לסיים את החוק, לא נוכל לקיים דיון

מחודש בכל סעיף וסעיף, בעיקר בטענות שכבר הועלו. על כן בקשתי היא שיושמעו הערות

קצרות באשר לתיקונים בסעיפים עצמם, בלי לחזור על מה שכבר נאמר. זה באשר לצורת

הדיון.

אני מקדם בברכה את שר המשפטים, חבר-הכנסת דן מרידור, שהצטרף לדיון.

לאחר שקיימנו דיון די מפורט בסעיפים 96כ"ה ו-96כ"ו וגם התחלנו לדון בסעיף

96כ"ז וביחסי הגומלין שבין הסעיפים האלה, אני מציע שנקבל את המבנה כפי שהוא מוצע

לנו על ידי הממשלה. כלומר, במה שנוגע לחובת הזהירות שנושא המשרה חב - עדיין אינני

אומר כלפי מי - תהיה הפניה לסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, ולאחר מכן ניכנס

לתוכן חובת הזהירות, כפי שהיא מפורטת בהצעה שלפנינו, וכנ"ל לגבי תוכן חובת

האמונים, מעבר לסעיפי האיסור. בשלילה יש לפעמים גם מוטיב חיובי, ולכן אינני קורא

לסעיפים אלה סעיפי שלילה, אלא סעיפי איסור.



אני על כל פנים השתכנעתי שזה מבנה נכון. חובת הזהירות שנקבעה בפקודת הנזיקין

היא כבר מוסד ענף בפני עצמו, שיש עליו פסיקה רבה מאד, ואם ניצור עכשיו יצור משפטי

הדש, בית המשפט יצטרך למלא תוכן ואקום שלם של חובת זהירות. אני חושב שאם נטפל

כיאות בנושא חובת האמונים, זה ישלים את נושא חובת הזהירות, נגה גם שחובת הזהירות

מיוחדת לנושא המשרה בהיותו נושא משרה.

ההערות שמר פרומצ'נקו השמיע בישיבה הקודמת אינן נראות לי. איננו עוסקים כאן

בההרכיה הפנימית או בניהול הפנימי של חברות. איננו קובעים אם מנהל המכירות כפוף

למנהל הכללי. בוודאי שהוא כפוף לו, אבל כל נושא משרה בחברה - עדיין לא קבענו איזה

משרה - כפוף לדרישות אלמנטריות של החוק, בלי שמשנים את תנאי הכפיפות לחובת המשמעת

כמקובל בכל חברה עסקית. לדעתי, החוק אינו פוגע בכך. זו הצעתי הכללית.

אדוני שר המשפטים, האם איזה רוצה להעיר משהו בשלב זה של הדיון?
שר המשפטים ד' מרידור
לא, אינני רוצה לעכב את הדיון. קיבלתי פרטים על הדיון שהתקיים בוועדה. כיוון

שהמבנה נראה לך, כפי שאמרת, היינו הפניה לפקודת הנזיקין, אוותר על מה שרציתי

לומר, כי כבר אין צורך בכך. אולי אוכל להוסיף משהו עם התקדמות הדיון.
היו"ר א' לין
אם כן, ניגש עכשיו לקריאת הסעיפים ונתייחס לתוכנם אחד לאחד.

סעיף 96כה

היו"ר א' לין;

השאלה הראשונה העולה בסעיף קטן (א) היא מדוע סוייגה חובת הזהירות המוגדרת כאן

רק כלפי חברה ומדוע? מדוע אין זו חובת זהירות גם כלפי צדדים שלישיים?
ד' לחמן-מסר
ראשית, אפנה את תשומת לבו של כבוד היושב ראש לסעיף קטן (ב) בסעיף זה האומר:

"אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי אדם

אחריי.

כפי שאמרנו, פקודת הנזיקין קובעת את קיומה של חובת הזהירות כפונקציה של יחסי

הרעות כפי שהם נלמדים מסיטואציה מסויימת. בפרק הזה בחרנו לעסוק בירוסים שבין נושא

המשרה לבין החברה מאחר שאלה היחסים הבעייתיים הדורשים הסדרה, וכל יתר המצבים,

שבהם עלולה לצמוח הפרה של חובת הזהירות, ייגזרו כפונקציה של השאלה האם קיימים

יחסי רעות בין הצדדים בארוע הקונקרטי שלגביו נטענת הפרת חובת הזהירות.

אין מחלוקת על כך שמנהל חב חובת זהירות כלפי עובד. איננו עוסקים בפרק ביחסים

בין המנהל לבין העובדים, בין המנהלים לבין בעלי המניות. בכל הפרק הזה בתיקון מס'

4 אנו עוסקים ביחסים שבין נושאי המשרה לבין החברה. מצאנו לנכון להסדיר נושא זה,

כאשר אנו חושבים שהסוגיות האחרות מוסדרות כראוי על פי פקודת הנזיקין -כפי

שאמרתי, המבחן האובייקטיבי עם הסובייקטיביזציה של יחסי הרעות במקרה הקונקרטי.
פרופי אי פרוקצייה
אני מצטרף, כמובן, לדברים שאמרה גב' לחמן-מסר. היה לנו עוד רעיון גם בנוגע

לחובת הזהירות וגם בנוגע לחובת האמון שלגביה יש ניסוחים דומים. יש כאן שאלה
פילוסופית גדולה
לשם מה מנהלים חברות ולטובת מי מנהלים אותן? האם חברות מתנהלות

לטובת בעלי המניות שלהן בכלל, או שהן מתנהלות גם לטובתן של קהיליות אלטרנטיביות

כלשהן? והקהילות האלטרנטיביות יכולות להיות נושים ועובדים של החברות, הציבור

בכללותו כציבור של צרכנים, אשר החברות משפיעות על אורח חייהם היום יומי. זו שאלה

שאנשים סבירים יכולים להיות חלוקים עליה.



אנחנו הגענו לכלל מסקנה שהן בחובת הזהירות והן בחובת האמון יש הפניה כלפי

התאגיד ככזה. זאת כיוון שבעלי המניות בתאגיד מיוחדים מכל יתר הקהיליות בכך שלהם

קיימת זכות שיורית בחברה. כל יתר הזכויות בחברה הן זכויות חוזרות. יש הזכות של

הנושה לקבל בחזרה את כספו וכן הלאה. זה יותר יעיל לנהל חברות לטובת מי שיש לו הכי

הרבה מה להרוויח או להפסיד מביצועים טובים או לא טובים של החברח. אם טובתם של

בעלי הזכות השיורית הזאת היא העומדת לנגד עיניהם של קברניטי החברה, יש סיכוי

שהעוגה הכללית העומדת לחלוקה היא הגדולה ביותר. כך שאם מישהו רוצה להיטיב עם

נושים, עם עובדים או עם מישהו אחר, אפשר אקספוסט, יותר מאוחר, לחלק את העוגה

הגדולה יותר, אבל לא באמצעות חובת הזהירות וחובת האמון.

אני מאד מקצר בנקודה זו, אבל זו סוגיה מאד סבוכה. זה היה אחד הרעיונות

המרכזיים שבגינם חשבנו שהחובה צריכה להיות מופנית כלפי התאגיד, כשאנו מפרשים את

זה כמכלול בעלי המניות של התאגיד, לא כלפי קהיליות אלטרנטיביות. עם זאת, יכול

להיות שדינים שונים אחרים מכירים בקיומן של חובות כלפי קהיליות אלטרנטיביות, וזה

מה שאומר סעיף קטן (ב), ורצינו לומר את זה במפורש כדי שלא יתפרש שזה כאילו

אקסקלוסיבי, שקיים רק הדבר הזה.
ש* כרם
אם אנו מקבלים את ההנחה שחובת נושא משרה כלפי החברה נובעת רק מדיני הנזיקין,

לדעתי, הסעיף הזה מיותר והדרך הטובה ביותר היא למחוק את הסעיף. יכול להיות

שכתיבתו תגרום לתוצאת הפוכה מזו שמתכוונים אליה, כי תתעורר השאלה מה דין עובד

ביחס לחברה, האם אין לו חובת זהירות לפי פקודת הנזיקין? או להיפך, האם לכל אחד יש

חובה? לפי הערכתי, סעיף זה רק יכניס אי-בהירות בחוק הקיים.

שר-המשפטים ד' מרידור;

מובן מאליו שמקובלת עלי הגישה שהצגנו כאן. יש הרבה אלטרנטיבות. החכמה היתה

לדון במה שאנו רוצים לדון ולא להזכיר דברים שאין חובה לגעת בהם עכשיו. גם לולא

כתבנו מה שכתבנו בהתקיים יחסי רעות, חובת הזהירות קיימת מתוך פקודת הנזיקין, אלא

מה? אנחנו רצינו להסדיר את היחסים כלפי החברה וכתבנו את זה מחדש. אינני מציע

לפתוח עכשיו את כל הסוגיה של עובדים, נושים ובעלי מניות, בין בתביעות ישירות, בין

בתביעות אחרות כלפי החברה, מפני שאנחנו נסטה לגמרי מהמסלול.

היו"ר א' לין;

מה מוסיף סעיף זה מבחינת חובת המנהל כלפי החברה? מה המצב המשפטי הקיים היום

לעומת התיקון הזה?

שר-המשפט ד' מרידור;

לפי הערכתי, סעיף 96כ"ה (א) ובעצם גם (ג) אינו מוסיף שום דבר למצב המשפטי

הקיים היום. גם בלעדיו חובת הזהירות הזאת קיימת. יתירה מזאת, אני חושב שפירושה

לפי סעיף 96כ"ו יהיה כמו שהוא היום. מבחינת חובת הזהירות מתקיימים כל התנאים

שפקודת הנזיקין קובעת לצורך קיום עוולת הרשלנות. אם אנו מנסים לקבוע בחוק את כל

החובות של נושאי המשרה כלפי החברה, לא עולה על הדעת שני יתר חובה מרכזית קיימת ולא

נזכיר אותה. לא רצינו לקבוע חדשה. היא בעצם מאוזכרת פה דרך פקודת הנזיקין, כדי
שייוודע שאלה החובות
חובת זהירות, חובת אמונים, והמבנה נראה שלם ומסודר בצורה

זו. אני חושב שהדרך הזאת נכונה. מבחינה משפטית גם אם לא נחוקק את החוק הזה, חובת

זהירות קיימת כמו שהיא קיימת בפקודת הנזיקין.
היו"ר א' לין
בשלב קודם הוועדה החליטה לכתוב: חב חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 ועל פי

סעיף כ"ו לחוק זה.
שר-המשפטים ד' מרידור
זה לא משנה מהותית, אבל זה קצת מוזר וזה לא אלגנטי לכתוב בסעיף אחד: אדם חב

חובת זהירות על פי הסעיף הבא. בסעיף הבא זה כתוב.
ד' לחמן-מסר
בחוק זה רצינו להסדיר את סוגיית הביטוח. כששואלים מה אפשר לבטח צריכים להגדיר

קודם כל מה החובה שבגינה מתירים לחברה, בתנאים מסויימים, לבטח את נושא המשרה. כך

הגענו לקביעת ההובות, כי אר1ר כך נגיד שאי אפשר לבטח חובת אמונים. כך הגענו לקביעת

החובות.

היו"ר א' לין;

לאחר ששמענו את כל ההסברים, אני מציע שנאשר את סעיף קטן (א) כהצעת הממשלה.

האם יש התנגדות?באין התנגדות אנו מאשרים את סעיף קטן (א) כהצעת הממשלה. אני חושב

שאנחנו יכולים לאשר גם את סעיף קטן (ב). באין התנגדות, גם סעיף קטן זה כמאושר

כהצעת הממשלה.

סעיף 96כ"ו

שר-המשפטים די מרידור;

בסעיף זה יש כמה אלמנטים שכדאי לייחד עליהם את הדיבור. בסוגיית האדם הסביר יש

בדך כלל התפתחות בפסיקה - גם בנושאים של המשפט הפלילי - המייחדת אדם סביר בנתונים

מסויימים, כלומר, שופטים אדם סביר לא בכל מקרה, בכל מעמד, בכל דרגה ובכל תפקיד,

אלא באותן נסיבות ובאותם תנאים. זה הדבר הראשון שאנו עושים, וזה גם מה שצריך

לעשות לפי הגיון הדברים. אמצעי זהירות הם האמצעים הנדרשים על פי סעיף 35 לפקודת

הנזיקין. אנו אומרים לא רק שאדם יפעל כפי שכל אדם היה נוהג, אלא אנו אומרים: ברמת

מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר באותה עמדה ובאותן נסיבות. זו, כמובן, קביעה

יותר ספציפית של החובה לנקוט פעולות.
שנית, ייחדנו וכתבנו
"ובכלל זה ינקוט בשים לב לנסיבות הענין, באמצעים

סבירים לקבלת מידע הנוגע לחוקי ווזה או לכדאי ורנה העסקית של פעולה המובאת

לאישורו...". המלים "בשים לב לנסיבות הענין" נראות כביכול לא חשובות, אבל הן כן

חשובות, ומיד אחזור אליהן. כל הכללים האלה יחולו לא על 200 החברות הנסחרות

בבורסה. זה שולי שבשולי. הם יחולו על עשרות אלפי חברות בארץ שעושות מיליוני

פעולות כל יום. נושא משרה בהברה מחליט לקנות מכונת כתיבה או לקנות כיסא למשרדו.

לא העלינו על דעתנו שאפשר לדרוש מכל נושא משרה, בכל פעולה מסוג זה, את כל הדרישות

הכתובות כאן, למשל, לקבל מידע הנוגע לחוקיותה של העסקה.

לכן אמרנו "בשים לב לנסיבות הענין". זה משפט מסייג, או לפחות מאבחן, שבא

לומר שאת הדרישה לקבלת מידע על חוקיות או על כדאיות עסקית צריך להתאים לאופי

הענין שבו מדובר. ככל שהענין סבוך, בעייתי וגדול יותר, צריך לנקוט אמצעים יותר

רציניים. לכן במקרים מסויימים, לדעתי, הביטוי "אמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע

לחוקיותה" לא יחייב שום פעולה, כמו קניית עתון על ידי החברה. במקרה כזה אינני

חושב שהיא צריכה לדאוג לקבלת מידע כלשהו. האמצעים הסבירים שהיא צריכה לנוקט

שואפים לאפס בהתחשב בנסיבות ענין. בכך רציתי להפנות את תשומת לבכם לביטוי "בשים

לב לנסיבות הענין" שמאפיין את כל הפעולות האחרות.

עוד דבר אחד הנוגע לשאלת החוקיות והכדאיות. לגבי כדאיות העסקה היה דיון לא

פשוט, לפחות במשרד המשפטים, והוחלט מה שהוחלט. גם זו שאלה שנוגעת לקונספציה די

רחבה ואני מעלה כאן את הסוגיה. יש לנו כלל שכל אדם יודע את החוק. אנחנו מרשים פה
לאדם לומר
סמכתי על עורך-דין, הוא טעה, ולכן אני פטור מהתוצאות של אי-ידיעת

החוק. האם זה עומד בהתאמה לכלל היסודי שאי-ידיעת החוק איננה פוטרת? זה מה שמקובל

היום גם בעולם הרהב - גם באמריקה ואולי גם באנגליה, אם אני זוכר נכון - שיוטל על



אדם לשאול את עורך-הדין- על חוקיות העסקה, ואם הוא אומר שהיא עסקית, בזה קיים אותו

אדם את החובה לנקוט אמצעים סבירים לקבלת המידע וכו'. אני רק מעלה את הדילמה הזאת

כדי שתדעו שהיא קיימת.

היו"ר א' לין;

נדון בקצרה בסעיף, ותהילה אחדד את הנקודות העיקריות. הדרישה הבסיסית מנושא

משרה היא שהוא יפעל ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר. הדרישה השניה,

הנוגעת לאישור פעולות או להחלטות המתקבלות מדי פעם בפעם בחברה, אינה שהוא יקבל

החלטות נכונות מבחינת הכדאיות העסקית או החוקיות, אלא מטילים עליו חובה לקבל

מידע. הוא צריך לשאול אם החומר הרלוונטי אמנם הובא בפניו. זו החובה שהסעיף מטיל

עליו.

הבעיה המרכזית, לדעתי, מתעוררת בעניו קבלת מידע על חוקיותה העסקית של פעולה

מסויימת, שכן גם אם אנו כותבים "בשים לב לנסיבות" אנו דורשים ממנו לקבל מידע

הנוגע לחוקיות של כל פעולה וכל החלטה.

לפני שנתחיל בדיון אני מוכרח לומר לכם שאני הייתי שוקל אפשרות שבאשר לקבלת

מידע בנוגע לחוקיות הפעולה או ההחלטה, הדרישה ונתקיים רק אם על פני הענין עולות

שאלות הנוגעות לחוקיות הפעולה, כי אחרת אנו מטילים חובה שמסרבלת במקצת את אורח

התפקוד של עולם העסקים.
א' רובינשטיין
ביקשתי עכשיו את רשות הדיבור כי אני חייב להקדים ללכת. אני מציע להשאיר רק

את החלק הראשון של סעיף 96 כ"ו, היינו לסיים אותו במלים "ובאותן נסיבות", מפני

שלחלק מחברי הוועדה וגם לחלק מהמוזמנים שהופיעו כאן יש בעיה בנושא של כדאיות

העסקה. בנסיבות מסויימות בית המשפט יתן דעתו לשאלה האם נושא המשרה סטה מכללי

הזהירות גם בשל מקרה בולט של אי-כדאיות, או של רשלנות בבדיקת נתון כלשהו, אבל

דווקא לפי מה ששמענו מאנשי עסקים, לדעתי, אסור ליצור מצב שבו מרתיעים אנשים

מנטילת סיכונים. זו. חובה רחבה מאד, והפשרה שאני מציע יכולה להשביע את רצון כל אלה

שהופיעו בפנינו.

יצחק לוי;

גם אני רציתי להעיר באורנה נקודה. אני חושב שעדיף למחוק את המלים "או לכדאיותה

העסקית", מפני שזה דבר שכמעט אי אפשר לבדוק אותו, גם מכיוון שיש תמיד חוות דעת

שונות בנושאים אלה וגם משום שבכך אנו מגבילים אנשים בייזום עניינים עסקיים שיש

בהם סיכון מסויים. זה מטיבו של מסחר ומטיבו של עסק.

שר-המשפטים ד' מרידור;

שלא תטעו שאם לא נכתוב את זה לא תהיה חובה כזאת. אם מישהו חושב שלא צריך לקבל

מידע על כדאיות עסקית אם החובה לא קיימת, טעות בידו.
יצחק לוי
שנית, נשאלת השאלה מה פירוש רמת מיומנות. האם המונח הזה כולל כלל ופרט?

כלומר, רמת מיומנות זה כלל, והפרטים הם: קבלת מידע הנוגע לחוקיותה של פעולה או

לכדאי ותה העסקית. האם הכוונה פה יותר לפרט, או שברמת מיומנות הכוונה לכישורים?

הדבר לא כל כך מובן. אם הכוונה לכלל ופרט, יכול להיות שהפשרה שמציע חבר-הכנסת

רובינשטיין טובה יותר, כלומר שברמת מיומנות כלולים כל הדברים ולא צריך לפרט. אולי

יש כוונה אחרת. יכול להיות שהדירקטוריון צריך לפטר את האדם הזה. לבחון רמת

מיומנות של אדם אפשר כאשר הוא מתקבל לעבודה, ואם לקחו מנהל לא מוצלח, שיפטרו

אותו. אם הכוונה של רמת מיומנות, כפי שאני מבין זאת, היא נקיטת כל הצעדים

המפורטים בסעיף, יש בהחלט טעם להשאיר רק את הרישה.



אדוני השר, כשמציינים כאן בסעיף באופן ספציפי כדאיות עסקית, מטילים על

האדם מחסום מאד גדול בפני נטילת יוזמות.
שי כרם
אני רואה בסעיף 96כ"ו שני חלקים שצריך להפריד ביניהם. החלק הראשון הוא

בעצם חזרה על הוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין בשינויים מסויימים. זה הקטע

המסתיים במלים "באותה עמדה ובאותן נסיבות". תחילה אתייחס לשינויים שחלו בחלק

זה ולאחר מכן אדבר על החלק השני שם מתעוררות בעיות אחרות לחלוטין. אני חוזר

לביטוי הרגיש "רמת מיומנות". דווקא אנשי המעשה שהיו כאן הדגישו, ובצדק, שמאדם

בתפקיד של החלטה מכרעת לא תמיד נדרשת מיומנות. חבר הכנסת אינו חייב להיות

משפטן, וכך גם דירקטור או מנכ"ל אינם חייבים להיות מומחים בתחום שבו החברה

עוסקת. בית חולים יכול להתנהל על ידי מומחה למינהל, לא בהכרח על ידי רופא.

כלומר, הפנסת אלמנט המיומנות קובעת אולי סטנדרט שיכביד מעבר לדרוש על המערכות

לטווח ארוך.

איך אנחנו בוחנים בסופו של דבר אם נושא משרה פעל כשורה? בראש וראשונה לפי

התוצאות. למרות שהוא אף פעם לא מתחייב לתוצאה, אנו דורשים ממנו יותר השתדלות,

יושר, זיקה ליידע - על זה אדבר כשאתייחס לחלק השני של הסעיף - לאסוף נתונים

בהתאם לדרוש למילוי תפקידו. אם הוא ממלא תפקיד של מקצוען, ברור שדרושה גם

מיומנות מקצועית. אבל ברגע שאנו מכניסים את זה לכאן, אני צופה מחרתיים משפט

שיאמר שלמנכ"ל הזה אין רמת המיומנות המקצועית לאותו ענין שיש למנכ"ל אחר, בעוד

שכאשר מינו אותו ידעו שאין לו ההשכלה הפורמלית לכך, אין לו בהכרח מיומנות

מקצועית. פעם מעדיפים אדם שהוא יותר אדמיניסטרטור, פעם מעדיפים אדם שהוא יותר

אישר מכיתות או איש שיווק, כך שהתמונה הרבה יותר מורכבת, והכנסת היסוד הזה של

רמת מיומנות, לפי הערכתי, תטיל בסופו של דבר סיכונים של אחריות הרבה יותר

גדולה ממה שיש כוונה להטיל.

לפן הייתי מציע למחוק את הביטוי "רמת מיומנות".

שר המשפטים די מרידור;

מח היית כותב במקום זה?
ש' כרם
אני הייתי מסתפק בנושא משרה סביר באותה עמדה ובאותן נסיבות. זה בההחלט

מניה את הדעת.

ביחס למחצית השניה של סעיף 96כ"ו, כאן לפי הערכתי אנחנו מתייחסים אל נושא

משרה כאילו היה שופט, ואסביר למה כוונתי. אנחנו מניחים הנחה, שהיא נכונה רק

בחברות לא מוצלחות, או בחברות מאד גדולות לגבי הדרג הבכיר בחלקו. זו ההנחה שכל

מה שעושה המנהל הבכיר הוא קבלת מידע והתייחסות אליו. עם כל הכבוד, זה לא נכון.

הרבה פעמים הוא נדרש ליטול יוזמה. אם נשאיר את המחצית השניה הזאת של הסעיף,
יוכל כל חשב לומר
אני צריך ללכת לחפש בשוק אלטרנטיבות יותר טובת להשקעה?

יבואו אלי העוזרים שלי ואני אחליט אם מה שהם מציעים לי הוא טוב או רע. הופכים

אותו למעין בוחר בין אלטרנטיבות. עם כל הכבוד, זו מגבלה שאינה תואמת את

הדרישות. ואת המציאות. לכן נראה לי שהמחצית השניה של הסעיף אינה מציאותית,

כלומר אינה תואמת מושגים מקובלים לגבי תפקידו של המנהל אפילו בדרגים בכירים,

בוודאי בדרגים פחות בכירים, והיא בסך הכל אמורה לספק מין חסינות לפקיד בכיר
שאומר
זה המידע שהביאו לי.



אשר לחוות דעת של עורך-דין, זו דווקא דוגמה טובה. כשעורך-דין נותן חוות

דעת, יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שהוא בלתי תלוי לחלוטין והוא יכול לתת

כלל חוות דעת שהוא רוצה בכל מצב וחוות הדעת תתקבל. אפילו במקרה ההיפוטטי הזה

עדיין יש האפשרות שהוא טועה. אם אדם פונה לרופא והוא אומר לו שהוא זקוק

לניתוח, אותו אדם הולך לשאול עוד רופא. למה לומר שכאשר מנהל מקבל חוות דעת,

שעל פניה אולי אינה נראית לו כל כך סבירה, אלא שהיא נוחה לו, הוא לא יהיה חייב

ללכת לקבל עוד חוות דעת?

מה שאני רוצה לומר אינו נושא לחקיקה, אלא זה חלק מהדרישות שאנו דורשים

ממנהל לפעול באמונה, בשקידה ולמלא את תפקידו. זה כן. המבחן הוא אדם סביר.

איננו יכולים לומר שאם הוא קיבל חוות דעת הוא מכוסה.

נראה מה קורה במציאות. במציאות לא רק שעורכי דין טועים. כשעורכי דין

נותנים חוות דעת, בחלקם הלא מבוטל הם מושפעים משיקולים שונים.

היו"ר א' לין;

עורך-דין כרם, לא כדאי להרחיב. האמן לי שלכולנו יש קצת נסיון גם במשפטים,

גם בעולם העסקים.

ש' כרם;

אותו דבר נכון לגבי שמאי וכל מומחה אחר. לדעתי, אין לתת בשום אופן חסינות

פורמלית - וזה מה שאנו עושים בסעיף הזה - לאדם שנזקק לבעלי מקצוע, קיבל מידע

ממישהו והוא מוגן. צריך לשמור על הדינמיות, הרעננות והיוזמה של מנהלים, ולא

לתת להם חסינות כשהם מאד לא בסדר. לכן אני מציע למחוק את הקטע המתחיל במלים

"ובכלל זה ינקוט בשים לב" ומסתיים בסוף הסעיף.
היו"ר א' לין
רבותי , אין שום ספק שאם התוצאה של החוק הזה תהיה צמצום חובת הזהירות

הקיימת היום, מוטב שלא נחוקק את החוק. זה חייב לעמוד לנגד עינינו. אם התוצאה

בחלקו השני של הסעיף, היינו החובה לקבל מידע, תהיה שהמנהל כאילו פוטר עצמו בזה

שקיבל את המידע והוא משתמש בסעיף זה כהגנה למילוי חובתו, כפי שאמר עורך-דין

כרם, הרי ייתכן שאנחנו בעצם מצמצמים את את חובת הזהירות ולא מרחיבים אותה. על

כן אני אומר למומחים הנוכחים כאן שזו בעינינו שאלה מרכזית שהם צריכים לתת עליה

תשובה ברורה ביותר.

לדבריו של חבר-הכנסת לוי. כאן אין מטילים על נושא משרה חובה לקבל החלטה

שהיא כדאית לחברה מבחינה עסקית. מטילים עליו חובה אלמנטרית של קבלת מידע, ואני

חושב שזה בהחלט מוצדק. לא ייתכן שאדם יישב, ילגום תה, ויאמר: ההנהלה הציעה

משהו, אני מאשר אותו. אני מתעצל, לא אשאל את השאלות הדרושות ולא אקיים שום

בירור. בהכירנו ישיבות של מועצות מנהלים, יש חשיבות רבה לקיום בירור.

גישה אחת אומרת שיש להסתפק בהגדרה כללית שנושא משרה צריך לפעול כאדם

מיומן, כמנהל סביר. אבל אם אנחנו יכולים לציין מפורשות בחוק מה הדרישות

האלמנטריות שאנו מטילים עליו, ואנו סבורים שדרישות אלמנטריות אלה הן במקומן;

יתירה מזאת, אם אנחנו גם סבורים שדרישות אלמנטריות אלה אינן מקויימות היום -

הייתי מעדיף שכן נציג אותן. הרי איננו אומרים לו שהוא חייב לקבל החלטה שהיא

כדאית מבחינה עסקית. כפי שאמרתי קודם, אני רואה בעיה בדרישה לקבל מידע באשר

לחוקיות, ואם בעליל נראה שיש שאלה באשר לחוקיות, אני הייתי מסתפק בכך שנושא

המשרה יקבל חומר באשר לענין החוקיות, ולא באשר לכל שאלה ושאלה. זה מה שאנו

מצפים ממנהל בסופו של דבר.



א' ורדיגר;

אני חושש מהחמרה יתירה לגבי נושאי משרות. אינני יודע אם המיומנות של

דירקטורים או מנהלים בחברות היא 50% או 0%ד, אבל בוודאי שלא כולם ברמה סבירה.

נשאלת שאלה אם הניסוח בחלק השני של סעיף 96כ"ו אין בו החמרה יתרירה. אינני

יודע אם נוכל לבצע את זה למעשה.

היו"ר א' לין;

הדרישה לקבלת מידע רלוונטי, למשל, נראית לך כהחמרה גדולה?
א' ורדיגר
על פי המצב הקיים יכול להיות.

אני מצטרף לדעתו של פרופי רובינשטיין שיש להשאיר רק את החלק הראשון של

הסעיף, עד המלים "ובאותן נסיבות", ולהשמיט את החלק השני.
שי ו י יס
אתחיל מהסיפה. השמטתה אינה פותרת שום בעיה. אני רוצה שיהיה ברור לחברי

הכנסת שבין שזה כתוב ובין שזה אינו כתוב, החובה לדרוש מידע בשים לב לנסיבות

הענין היא חובה הנובעת מנקיטת אמצעי זהירות סבירים. לכן ההשמטה אינה פותרת

הבעיה. תמיד תהיה חובה לדרוש מידע כאשר נסיבות הענין מחייבות זאת. זה דבר

ראשון.

ח' מירום;

אם נשמיט את הסיפה, הפרשנות שיתן בית המשפט תהיה הרבה יותר רחבה, ואילו

אם נשאיר את הסיפה, הדברים יהיו ברורים יותר לדעתי.
היו"ר א' לין
אחת השאלות העומדות לפנינו היא אם הסיפה אינה גורעת.
שי וייס
הסיפה אינה גורעת ונראה לי שחשיבותה היא דווקא במלים המופיעות בסופה,
דהיינו
כל מידע אחר שיש לו חשיבות לענין, משום שאין די בכך שהוא דורש מידע

הנוגע לחוקיות או לכדאיות עסקית, אלא הוא גם חייב לדרוש את כל המידע שבשים לב

לנסיבות הענין הוא חשוב. המוקד לדעתי הוא דווקא במלים האחרונות "כל מידע שיש

לו חשיבות".
היו"ר א' לין
אבל אם זה נדרש ממנו בלאו הכי, למה זח חשוב לפרט זאת?
ש' וייס
משום שהפרקטיקה מראה שדווקא דירקטורים לא שואלים, או יותר נכון, לא כל

הדירקטורים שואלים . לכן כדאי להדגיש את הדברים כפי שעושים כאן בהצעת החוק.

הרישא כן משנה את דין הנזיקין. כאן כתוב "נושא משרה סביר" ולא "אדם

סביר". הרמה הנדרשת ברישא של כ"ו היא בהחלט רמה גבוהה יותר מזו הנדרשת מכל אדם

סתם. כיוון שאנו עוסקים בנושא משרה, קרי דירקטור ויתר האקזקוטיבה של החברה,

מודדים אותו לעומת דירקטור סביר או לעומת איש אקזקוטיבה סביר.



היו"ר א' לין;

האם זה אומר שצריכים להיות לו כישורים מיוחדים?
ש' וייס
לא. המדידה תהיה לא לעומת אדם סביר, אלא לעומת נושא משרה באותן נסיבות

ובאותה עמדה. אם הוא חשב, ישוו אותו לחשב, ואם הוא דירקטור, ישוו אותו

לדירקטור. לא ישוו אותו לסתם אדם מהשורה.
יצחק לוי
אם לוקחים לתפקיד כלכלי אדם שלא למד מימיו כלכלה. האם נדרוש ממנו את רמת

המיומנות שאנו דורשים מכלכלן?
ש' וייס
חבר-הכנסת לוי, רמת מיומנות אין לה ולא כלום עם נושא ההשכלה. רמת מיומנות

היא הפעלת אמצעים, בין שיש לאדם השכלה ובין שאין לו השכלה. המדידה תהיה לעומת

נושא תפקיד מקביל סביר. יכול שיהיה חשב שאין לו השכלת חשבונאית, אבל עדיין

ימדדו לעומת חשב סביר באותן נסיבות ובאותה פוזיציה.
עי בן-פורת
אני מצטרף למגמה הכללית ואני רוצה להתבטא קודם במישור העקרוני ואחר כך

במישור העובדתי. הרשלנות כעילת נזיקין הפכה בעצם להיות ציר מרכזי בדיני

הנזיקין. בפקודת הנזיקין יש סעיפים נפרדים בענין זה, אבל כשבית המשפט יפרש את

הדברים הוא יפרש שההגיון הוא פשוט: אדם צריך לנהוג באופן שלא יגרום נזק לאחר

בהתחשב בטיב המעשים שהוא עושה או בטיב האמצעים שהוא נוקט. זה נכון לגבי הכל.

אינני מסכים עם חברי שמעון כרם שהמלים "רמת מיומנות" יש בהן חידוש לגבי

הדין הקיים, מפני שמפי השופט ברק למדנו ששוטרת בשדה התעופה בלוד, למשל, צריכה

לנהוג כמו שוטרת סבירה במצבה, ופקיד שבודק רשיונות בעירית ירושלים צריך לנהוג

כמו פקידים סבירים שבודקים רשיונות. לכן אין כאן שום הבחנה או חידוש. הכל תלוי

בטיב הנתונים של האיש, בדרישות המעמד שבו הוא נמצא ובתפקיד שהוא ממלא. מבחינה

זו אינני חושב שיש שינוי. אני גם חושב שאין רע בכך שהמחוקק יאותת לבתי המשפט

ויזכיר להם שגם דירקטורים בחברה חייבים שלא להתרשל,

מכאן אני עובר לניסוח. אני חושב שבדיני הנזיקין, ברשלנות, ככל שמפרטים

יותר מקלקלים, משום שהנורמה שחלה על כל אדם בדיני הרשלנות נגזרת מהווריאנטיים

האין סופיים שקיימים בכל מקרה. למשל, הביטוי "נושא משרה" אצלנו כולל דירקטור

וחשב. דירקטור לא חייב עד היום להבין במאזנים, וכשבאו לאשר את הפקולטה החדשה

למשפטים, את המכללה, אני דרשתי בלשכת עורכי הדין שמי שלומד חברות ילמד גם את

עיקרי החשבונאות.
היו"ר א' לין
עורך-דין בן-פורת, חייבים לקצר.
עי בן-פורת
בקיצור, לדעתי, הסעיף צריך לומר אך ורק דבר אחד: "בנקטו באמצעי זהירות

כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, יפעלל נושא משרה בצור-ה שבה היה פועל נושא משרה

סביר באותה עמדה ובאותן נסיבות, ובכלל זה יקבל כל מידע מאותו סוג ובאותו היקף

המתבקש מטיב הענין ומנסיבות המקרה". לא הייתי אומר שום דבר מעבר לזה.



היו"ר א' לין;

כלומר, אתה בכל אופן בעד זה שתהיה חובה מפורשת של קבלת מידע.
ע' בן-פורת
כשפרופ' גרוס כתב ספר על אחריות דירקטורים והוא דיבר על החובה לקבל מידע,

הוא לא מצא פסקי דין ישראליים בנדון, אבל הוא מצא את ועדת אגרנט שאמרה שזה

הגיון פשוט שמי שמחליט צריך לקבל מידע. בארצות-הברית יש פסקי דין עד אין סוף

לפיהם מנכ"ל, למשל, חייב לקרוא מכתבים שמביאים אליו באותו היום, במסגרת קבלת

מידע. בוודאי שזה יגיע לארץ.

יצחק לוי;

פרופ' גרוס היה יכול למצוא את זה בבבא מציעא. יש הלכה מפורשת שאי-קבלת

מידע זו מעילה בתפקיד.

ח' שטסל;

אני תומך בדעתו של עורך-דין בן-פורת. אסור להתעלם מהמידע הדרוש לצורך

קבלת ההחלטה, ואני אומר את זה כדירקטור בהרבה חברות.

היו"ר א' לין;

מבחינת גישה חקיקתית, אם דברים מסויימים צריכים להיות, לדעתנו, נורמה

והם אינם נורמה במציאות, הייתי מעדיף שנאמר זאת במפורש, באופן שנותן כיוון

ברור ביותר. כפי שאמרתי, אני סבור שחובתו של מנהל לדרוש מידע היא דבר אלמנטרי.

מנסיוני אני יכול לומר שזאת לא נורמה מקובלת במציאות. חשוב שהמנהלים יידעו

בדיוק מה המחוקק רוצה מהם, ולא שינתחו בפניהם את הפסיקה וכו'.

פרופי פרוקצייה, אנו מצפים שתאמר לנו בדיוק על איזו גירסה אתה ממליץ, זו

שהציע חבר-הכנסת רובינשטיין, זו שהציע עורך-דין בן-פורת או זו המוצעת בהצעת

הממשלה ומדוע.
פרופי אי פרוקצייה
אני מעדיף את הגירסה המוצעת על ידי הממשלה. התעוררו כאן לפחות שלוש

סוגיות, והייתי רוצה להתייחס לכל אחת מחן בקציצור.

קודם כל השימוש בביטוי "רמת מיומנות". מה זה מוסיף לרמת הזהירות הנזכרת

בסעיף הקודם? זהירות זה פשוט להיות זהיר, אבל אנחנו יכולים לחשוב גם על הטיפש

הזהיר, אשר בגלל חוסר מיומנותו אינו מגלה דברים שצריך היה לגלות.
יצחק לוי
טיפש אין מעמידים לדין. טיפש מפטרים. אם ברמת מיומנות הכוונה לחכמה או

לידיעה, צריך לפטר אותו מנהל טיפש.
פרופי אי פרוקצייה
חבר-הכנסת לוי, כשם שאתה לא תסתפק בפיטוריו של מנתח בגין טפשותו, אלא גם

תתבע אותו לדין אם נהג בחוסר מיומנות, זה הסטנדרט שהיינו רוצים להחיל גם על

נושאי משרה בחברה. כמובן, כל הדברים שנאמרו קודם, במיוחד על ידי ד"ר וייס, הם



נכונים. מדובר בסטנדרט גמיש. חשב צריך לנהוג כחשב סביר, בעל מיומנות כחשב,

ודירקטור כדירקטור סביר, אשר איננו צריך להבין בחשבות, ונושא משרה אחר לפי

הסטנדרטים המתאימים לו. איש איש לפי המידות המותאמות לו, אבל איננו רוצים

להסתפק בכך שיהיה מאד מאד זהיר אם הזהירות הזאת אינה מצליחה להוביל אותו מעבר

לאיזה שהוא סטנדרט מינימלי שאנו מצפים מאדם במעמדו. זו הערה אחת.

הערה שניה מכוונת לשאלתך, חבר-הכנסת לוי, באשר ליחס שבין רמת המיומנות

הנקבעת ברישה של הסעיף לבין הפירוט שבא אחר כך, האם זה כלל ופרט? לדעתי,

אמנם כן, זה כלל ופרט, והייתי מוסיף ואומר שהפרטים הם רשימה סגורה של כל

הכללים האפשריים. מה צריך נושא משרה סביר לשאול אם לא האם הדבר מותר והאם זה

כדאי? אלה הן שתי השאלות הגדולות. האם זה מותר, משמע האם זה חוקי, והאם זה

כדאי, פירושו כפי שכתוב כאן "כדאיותה העסקית של פעולה המובאת לאישורו". מאחר

שאלה הם הדברים המרכזיים שאדם צריך לשקול אותם, אני בדעה שאנחנו יכולים רק

להרוויח מכך שאנו מציינים אותם במפורש. אם זה כל תפקידו של נושא המשרה, לא

יעלה על הדעת לחשוב שהחוק יאמר או אף ירמוז שאת הדברים האלה נושא משרה אינו

רציך לעשות, כלומר הוא לא צריך לתת דעתו לשאלה האם זה מותר או האם זה כדאי.

שמעתי מכמה חברי כנסת את החשש שמא ענין זה יגרום רמת זהירות גבוהה מדי,

מעל לאופטימלית, וירתיע אנשים מלקבל תפקידים. אינני בטוה בכך, ואפשר אפילו

לטעון את ההיפך. אפשר היה לטעון שלולא הסיפה המפרטת הזאת, כל מקרה שלל אי-

הוקיות ניתן היה לפרש אותו כאי-נשיאה בחובות, שהרי אדם מוהזק כיודע את החוק,

ואם למרות זאת הוא סמך את ידו על פעולה שהיא בלתי חוקית, הוא אחראי על כך.

והנה בא החוק הזה ואומר שאם הוא רק נקט אמצעים סבירים כדי לגלות אם הדבר חוקי,

כי אז הוא מוגן גם אם בדיעבד מסתבר שהדבר אינו חוקי. הוא שאל את מי שצריך היה

לשאול, עשה את מה שסביר להניח שיקרה בנסיבות הענין, ואז אפשר לפרש את הסיפה

הזאת אפילו כמרככת את החובה ולא כמחמירה אותה.

אם כן, מצד אחד זה מפנה את תשומת לבו של נושא המשרה לחובתו לתת דעתו

לשאלת הכדאיות ולשאלת החוקיות, ומצד אחר, זה לאו דווקא מחמיר את תוכן החובה,

ואולי אפילו מרכך אותה.

שר-המשפטים די מרידור;

אני שמח שפרופ' פרוקצ'יה דיבר לפני, כי הוא חסך לי שניים-שלושה דברים

שרציתי לומר. באופן מפתיע גם אני מסכים להצעת משרד המשפטים. אני חושב שהיא

טובה והיא באה אחרי הרבה מחשבה.
היו"ר אי לין
זה שאתם מסכימים להצעות שלכם זה טוב מאד, אבל אני מקווה שאינכם נעולים על

ההצעות שלכם.
שר-המשפטים די מרידור
אמרתי כבר בדברי הראשונים שהיו התלבטויות בנושאים שונים וגם ציינתי נושא

אחד של החוקיות שפרופ' פרוקצ'יה הזכיר אותו עכשיו, איך הקביעה הזאת עומדת עם

האמירה הלאטינית של אינגנורציה יוריס - אי-ידיעת החוק.



יש שאלה של מדיניות חקיקתית. אינני טוען שאי אפשר לסיים את הסעיף במלים
"ובאותן נסיבות". אפשר. יש אומרים
ניתן לבתי המשפט לעשות את עבודת החקיקה. יש

שופטים שמדברים על חקיקה שיפוטית, ולא אנקוב בשמותיהם, והשאלה היא אם הכנסת

רוצה לפטור את עצמה מלומר מה שהיא חושבת אם היא חושבת שנכון לומר את הדברים.

אפשר להשאיר את הכל לפרשנות בתי המשפט. זה גורם פחות ודאות ומעביר חלק גדול מן

הקביעות לבתי המשפט. אני לא בעד חקיקה מאוד מפורטת, כמעט קזואיסטית, אבל אני

בהחלט בעד זה שאם יש דבר רציני שאנו רוצים לומר אותו, מוטב שנאמר אותו, גם

מפני שלא הכל ענין של פירוש חקיקתי. יש לחוק גם משמעות חינוכית, מסר. את החוק

הזה קוראים הרבה אנשים העוסקים בעניינים אלה, וחם לא קוראים את כל פסקי הדין,

אבל הם קוראים כאן שהם צריכים לחפש מידע. מהיום והלאה כל מי שעובד בחברה יידע

שהוא צריך לשאול.

אני חושב שאנחנו צריכים להטיל אחריות. מדברים על זה שהחברות אינן מתקדמות

מפני שיש יותר מדי הגבלות. אני חושב שחברה אינה מתקדמת אצלנו, בין היתר, משום

שאין אחריות אישית. הממשלה תדאג, והכל יסתדר. מנהל בחברה חושב: אני לא אחראי,

אינני יכול להרוויח הרבה, אינני יכול להפסיד חרבה, שום דבר לא קורה, הכל

מסתדר. חשוב מאד להטיל אחריות על נושאי משרה ולומר להם: יש בידיכם לעשות הרבה.

אתה, המנהל בחברה, הדירקטור, החשב, עושה הרבה, אבל דע לך שמה שאתה עושה משליך

על אחרים ואתה אחראי. דע לך שאתה צריך לחפש את המידע ואינך צריך להיות בטוח

שהעסקה תצליח. אתה צריך לבדוק שלכאורה העסקה כדאית, לא יותר מזה.

האם אנו מגבילים בזה את האפשרות ליוזמה? יש לנו פתרון בחלק השני של

ההצעה, לא כלפי הנפגעים האפשריים. הנפגעים מכוסים. אנחנו נותנים לאותו נושא

משרה פטור במקרים מסויימים, ביטוח, שיפוי, וזאת כדי להבטיח שלא יינזק אותו

מוטיב שאנו רוצים של פעילות ושל יוזמה, אבל לא על חשבון זה שאנחנו לא נפרט מה

הוא צריך לעשות.

לכן ענין המידע הוא באמת כלל ופרט, ופרופ' פרוקצ'יה אף אמר כאן שאין בפרט

אלא מה שיש בכלל. לא בדקתי את השאלה אם אכן זה כל מה שאפשר לעשות. אינני יודע

מה יקבע בית משפט, אם אפשר לעשות עוד משהו או שזה הכל. אחרי שנושא משרה מקבל

את המידע הוא גם צריך לשקול אותו ולעשות בו כל מיני דברים. לכן אני חושב שאולי

זה נכון לגבי המידע שאין בכלל אלא מה שיש בפרט, חבר-הכנסת יצחק לוי, אבל

בוודאי שלא היתה כוונה לומר שזה כל מה שהוא צריך לעשות. הוא צריך להעריך את

המידע הזה שהוא מקבל, לשקול אותו, לבדוק אם הוא התקבל באמצעים הסבירים, היינו

מאנשים שהם מיומנים למסור מידע כזה וכו'. אינני נכנס לפרטים.

לדעתי, יש חשיבות לומר את הדברים למען יידעו האנשים שהם צריכים לחפש

מידע. זה לא בא מן השמים. זה בא מתוך מצב נתון, שאנחנו רוצים במשהו לתקן

אותו, ואני חושב שטוב שאנחנו מתקנים אותו.

אני רוצה לומר משהו לגבי הענין של הכדאיות והחוקיות. ענין חחוקיות הוא

קצת פרובלמטי. נגעתי בו קודם, והיושב ראש אמר דברים מפורשים. מי שיקבל מעורך

דין, שהוא לכאורה עורך דין מבין ענין, חוות דעת שהענין חוקי, יוצא ידי חובתו

בטענה שהוא בדק היטב. זו הקונספציה שהתקבלה פה. אדוני היושב ראש, בוודאי

שמדובר פה בשים לב לנסיבות הענין, דהיינו לא צריך לשאול שאלות של חוקיות כאשר

נסיבות הענין אינן מחייבות זאת. זו תשובה לשאלתך. לא יעלה על הדעת לשאול שאלה

של חוקיות כאשר נראח שאין שום בעיה של חוקיות. אם הנסיבות מעוררות שאלה של

חוקיות, צריך לשאול. המשפט הזה עונה למה ששאלת קודם.

לגבי כדאיות העסקה, שוב זה לא אקס-פוסט, זה אקס-אנטה. השאלה אינה אם

התוצאות היו טובות בסוף אם לאו. השאלה היא אם באותו מצב העסקה נראית כדאית.



יצחק לוי;

השאלה היא בכך אינך מרתיע,
שר-המשפטים ד' מרידור
זה לא מרתיע, כי גם היום הוא חייב לעשות זאת. אני רק רוצה שהדבר יהיה

כתוב במפורש. אם הוא לא עושה זאת היום, הוא עושה עוולה של התרשלות. היום אינו

יכול לאשר עסקה בלי לבדוק אם היא כדאית לחברה. צריך לומר לו את הדברים במפורש

שי ידע אותם.

לכן נראה לי שהפתרונות לסכנות הן בביטוח, בשיפוי ובפטור מאחריות במקרים

מסויימים.

היו"ר א' לין;

אלה הפתרונות? אוי ואבוי.

שר-המשפטים ד' מרידור;

הרי אינני רוצה שאדם יישב בבית ויהיה רק זהיר, אלא שיטול סיכונים עסקיים

כדאיים, סיכונים ראויים, ויפעל במיומנות ולטובת החברה, כי אחרת החברה לא תתקדם

אף פעם, אבל הוא רוצה להיות בטוח שלא יינזק. לכן אומרים לו שיש אפשרות לביטוח,

לשיפוי.

היו"ר א' לין;

אנהנו יוצאים מתוך הנחה שאם הוא פעל לפי מידת הזהירות ורמת המיומנות של

אדם סביר, אין שום תביעה נגדו?
שר-המשפטים די מרידור
בוודאי שאין שום תביעה. זה מטבע הדברים, אלא שאנשים כאן חוששים שמא אנחנו

דורשים יותר מדי. אני חושב שלא. לדעתי, זה כמעט דבר הלמד מעניינו. צריך שאדם

יתנהג בדרך הסבירה, אם הוא התנהג כך, אין תביעה של התרשלות נגדו, כי הוא

התנהג בדרך הסבירה כפי שהלא מוגדרת פה. אבל אם הוא בכל זאת גרם נזק לחברה,

אומרים כאן שלא תמיד יכול אדם למדוד את זה בכפות המאזניים, ואם בית המשפט

יחשוב אחר כך אחרת, אדוני, יש לאותו אדם גם אפשרות לבטח את עצמו. אם הסיכון

הוא מאד קטן, גם הביטוח לא יהיה יקר.

אני רוצה להתייחס לדבר שהוזכר כאן בדברי ההסבר, וזה מה שהאמריקנים מכנים

THE BUSINESS JUDGEMENT RULE. לא כללנו את זה כאן בגלל תפיסה קונספטואלית שעצם

חובת הרשלנות מניחה משהו, אבל מה הרעיון? אדם יכול לעשות טעויות בשיקול דעת,

וטעויות בשיקול דעת אינן שוות ערך לרשלנות. כאשר אדם עושה טעות, שאפשר להתייחס

אליה כשלעצמה כדבר שלא צריך לעשותו, אבל בסך הכל לא זה הדבר המרכזי ולא זה מה

שגרם את הנזק שנגרם, הוא פטור. כל מה שכתבנו כאן בסוף בא לאפשר לו לעשות צעדים

מסויימים. אנו מנחים אותו שאם הוא יעשה את אלה ואלה הוא יעשה את שלו. אינני

חושב שאנחנו מקילים או מחמירים יותר מדי, אבל במקום בתי המשפט אנחנו אומרים

בחוק מה צריך לעשות. אני חושב שהמגמה רצויה.



ח' מירום;

לאחר ששמעתי את חבר-הכנסת ורדיגר גברה בי התחושה שצריך לקבל את הנוסח

שמציע משרד המשפטים, כי כל נסיון לגונן על דירקטור שלא בודק ולא מתייחס כראוי

לתפקיד שלו אינו משרת מגמה נכונה. לדעתי, הכלל צריך להיות: היזהר, הדירקטור,

אינני חושש כלל ממצב שיחסרו לנו דירקטורים, אלא שכל מי שירצה להתמנות כדירקטור

יידע שמעצם התפקיד נובעות חובות מאד כבדות. ראינו מערכות שלמות קורסות בגלל

שדירקטורים אף לא מצאו לנחוץ להתייעץ עם יועץ משפטי בשאלות בסיסיות. לכן אני

מברך על המגמה.

אני חוזר ואומר שבעיקרון אני בעד הנוסח המפורט יותר שהציע משרד המשפטים.

אני חושב שהוא טוב, ולא הייתי רוצה שבתי המשפט יתחילו להתווכח ביניהם בכל

הערכאות הנוגעות בדבר מה רמת האחריות הנדרשת ואילו אמצעים צריך לנקוט. השימוש

במונחים "כדאיות" ו"חוקיות" הוא שימוש נכון, הוא נותן כיוון ברור יותר למה

כוונת המחוקק ואיך צריך לפרש את הדברים.

עם זאת יש סימני שאלה לגבי כמה מונחים בתוך ההצעה. שר המשפטים דיבר על

חלק מהם. ראשית, מדובר על פעולה המובאת לאישורו של נושא משרה, ובהחלט יכולה

להתעורר שאלה מה היא פעולה. לא תמיד מובאת פעולה לאישורו, וצריך לחשוב על כך.
פרופי אי פרוקצייה
בסעיף ההגדרות כתבנו ש"פעולהיי היא מעשה או מחדל. בכוונה תחילה בחרנו

בביטוי מאד רחב.
חי מירום
אינני כל כך בטוח שעצם ההגדרה נותנת תשובה לשאלה ששאלתי, ואני כבר רואה

את בתי המשפט ואותנו מתחבטים בשאלה מה היא בעצם פעולה, אבל נכון שההגדרה

מכוונת אותנו לכיוון כלשהו. זה השלב שבו אנחנו צריכים לשאול את השאלות, ועל כן

אני שואל אותן.

שאלה נוספת שאני מעלה היא האם צריך לומר "כדאיות עסקית", מה פירוש

"עסקית" ולמה לא לכתוב רק "כדאיות", בלי לפרט את המשמעות של "עסקית"? אני

רואה לנגד עיני דירקטוריונים שמקבלים החלטות לאו דווקא בנושאים שהכדאיות

העסקית היא הגורם המכריע בהם . ייתכן שהמונח "כדאיות" מספיק לנו. אני מעלה את

השאלה. כשכותבים "כדאיות עסקית" מכניסים את הענין למסלול ברור לגמרי, מסלול

עסקי נטו.
היו"ר א' לין
ללא נכריע בסעיף זה עכשיו. נתקדם ואחר כך נחזור אליו. אני רק רוצה לומר

שהתגבשו כאן שלוש אפשרויות. אפשרות אחת היא לסיים את הסעיף הזה במלים "ובאותן

נסיבות" ולהשמיט את החלק השני. אפשרות שניה היא לנסח את החלק השני של סעיף כ"ו

כך שתהיה על נושא משרה חובה לקבלת מידע, כפי שהציע עורך-דין בן-פורת. האפשרות

השלישית היא זו שאני מציע.

חבר-הכנסת מירום, בחברה אי אפשר להסתפק במלה "כדאיות", כי אז נושא משרה

יכול להגיד שהפעולה כדאית מכל מיני שיקולים. כיוון שמדובר כאן בחברה עסקית,

הכדאיות צריכה להיות כדאיות עסקית, אבל לדעתי שאלתך, חבר-ההכנסת מירום, היא

במקום, משום שייתכן שהחלטה מסויימת לא תהיה בעלת כדאיות עסקית. קורה שחברות

מקבלות החלטה ספציפית שבה עצמה אין כדאיות עסקית, אבל הן מקבלות אותה מבחינת

יחסי הציבור הרחבים שלהן, למשל.



שר-המשפטים ד' מרידור;

עדיין צריך לקבל את המידע על הכדאיות העסקית.
היו"ר א' לין
אם נדרש מידע לענין הכדאיות העסקית, נושא המשרה צריך לקבל את המידע, אבל

אני מדבר על כך שהברה מקבלת ההלטה לצורך יהסי ציבור ויצירת דימוי חיובי שלה,

שבטווח הארוך ישתלם לה גם מבחינה עסקית. כפי שהעיר כאן השר, החובה הנקבעת כאן

היא קבלת מידע באשר לכדאיות העסקית. זאת אומרת שנושא משרה יכול לקבל החלטה שלא

תהיה בדיוק על פי הכדאיות העסקית, אבל לפחות הוא חייב לבקש מידע אם יש בזה

כדאיות עסקית.

בשלב זה אנחנו יודעים שגובשו שלוש גירסאות אפשריות, ואנחנו נחליט בהן

סופית בשלב יותר מאוחר. אני מאד נוטה לעמדתו של שר המשפטים בענין. אני מבין

את החששות של הבר-הכנסת לוי, אבל חייבת להיות אחריות. נושא משרה בהברה חייב

לדעת שהוא נושא באחריות אמיתית. זו אחת הבעיות שלנו במשק וגם בתחומים אחרים.

שי וייס;

כיוון שמדובר בנושא משרה, ולאו דווקא בדירקטור, הייתי מציע להשמיט את

המלים "המובאת לאישורו" ברישא ואת המלים "לענין אישור" בסיפא. יש פעולות שהחשב

עצמו עושה או סמנכ"ל עושה.
היו"ר א' לין
ציין נקודה זו בפניך, ואנחנו נביא אותה בחשבון בגיבוש הנוסח הסופי של

הסעיף.

סעיף 96כ"ז

היו"ר א' לין;

בדיון הקודם עוררנו את השאלה אם המונח "חובת אמונים" מספק אותנו. הפנו

אותנו לפסיקה ואמרו לנו שחובת אמונים זו חובה לפעול בתום לב. השאלה היא אם

אין מקום לקבוע הגדרה מלאה יותר למונח "חובת אמונים".
ד' לחמן-מסר
אנחנו חשבנו על הצעתו של כבוד היושב ראש והרעיון הוא לא להשמיט את הביטוי

"חובת אמונים", כי יש לחובת אמונים תוכן עצמאי משלה, ואותו אנו מגלמים במלים
שאנו מציעים להוסיף
ויפעל בתום לב לטובת החברח. כפי שאמרת, אדוני היושב ראש,

לגבי הסעיף הקודם, חוק צריך גם להדריך ולהיות ברור, וגם אם לנו "חובת אמונים"

זה ז'רגון מקצועי, מן הראוי להגדיר את המונח הזה כפעולה בתום לב לטובת החברה.
שר-המשפטים די מרידור
נדמה לי שחובת אמונים כוללת בתוכה את יחס התום לב, והשאלה היא אם צריך

להוסיף שהוא יפעל בתום לב. לי נראה כמעט מובן מאליו שתום לב הוא אחת הדרישות

המינימליות. יש הרבה מעבר לזה בחובת אמונים, או במה שמכנים "חובת נאמנות".

בחרנו כאן את הביטוי "חובת אמונים" לפי עצת היועץ המשפטי, אבל הרעיון המובע

כאן כוללל בלא ספק את תום הלב. ברגע שכותבים כאן "חב חובת אמונים" ומוסיפים



שהוא יפעל בתום לב, מוציאים החוצה דבר שהוא ברור מאליו, ולדעתי, אין שום צורך

בכך. אם רוצים, אפשה לכתוב באחד מסעיפי המשנה שהוא חייב להתנהג התנהגות של תום

לב. לדעתי, גם זה ברור מאליו, אבל אם רוצים בכל זאת לומר את הדברים האלה, אפשר

לכתוב אותם באחד מסעיפי המשנה. אינני בטוח שהנוסח שהציעה גבי לחמן-מסר יעזור

לנו כל כך.

די לחמן-מסר;

זו בקשה של הוועדה.

היו"ר א' לין;

אדוני השר, היה זה דווקא פרופי גרוס, שאנו מעריכים אותו כאחד המומחים

בנושא הזה שהעלה הצעה זו בישיבה הקודמת, באמרו במפורש שאנו מדברים כאן במישור

של יחסים חוזיים. בעוד שבסעיף הקודם דיברנו על דיני הנזיקין ויצקנו תוכן לחובת

הזהירות של נושא משרה, בסעיף הזה רואה פרופי גרוס זיקה יותר ברורה להפרת חובה

שבהסכם.

התלבטנו איזו חובה אנחנו מטילים על נושא משרה, מה המשמעות של "חובת

אמונים" והאם לא צריך לצקת תוכן למונח הזה. נאמר שזה נדון בפסיקה. מה גובש

בפסיקה בנושא זה? האם אנו פונים שוב לאקוויטי במקום לפנות לדין העברי בנושא

זה? אתם המשפטנים, אנשי המקצוע. מה אומר המונח "חובת אמונים"? מה תוכנו? זו

היתה השאלה שהועלתה גם בקשר לחובת הזהירות. אנו אומרים שהיא קיימת בלאו הכי,

אבל הוספנו עליה את המיומנות.

שר-המשפטים ד' מרידור;

אני רוצה להעיר הערה אחת לגבי תום הלב. אני חושב שלא טוב להוסיף אותו

לסעיף, ואסביר מדוע. ענין תום הלב נכנס אצלנו לחוק החוזים (חלק כללי), סעיף

12, סעיף 39 וסעיף 61 שמחיל את עקרון תום הלב גם על עניינים אחרים מחוץ לחוק

החוזים, בוודאי על עניינים מהסוג הכתוב פה. תום הלב נכנס לעולם המשפט הישראלי

והוא פרץ לו פריצת דרך מאד יפה בפסיקה ובפירושים רבים. זה בוודאי חל על כל

יחסים חוזיים ועל כל יחסי קרבה דומים להם. לכלול פה במיוחד את ענין תום הלב,

זה מיותר לגמרי, לדעתי. זה קיים בכלל. לכן אני לא מציע לכתוב אותו כאן.

לעומת זאת אין לי ספק שתום הלב מחוייב כאחד מן התכנים המינימליים של חובת

הנאמנות, ותכנים אלה קיימים גם בהעדר חובת אמונים, ובוודאי בקיומה. בנקודה זו

אני רוצה להפסיק ולשמוע מה שאומרים המומחים לענין חובת הנאמנות.

היו"ר א' לין;

לא נעסוק כרגע בנושא של חובת האמונים. תחילה נעבור על הסעיפים הקטנים

ולאחר מכן נחזור ל-(א). האם יש הערות לפיסקה (1)?

ש' כרם;

ההערה שלי מתייחסת לא רק לפיסקה (1), אלא היא הולכת לכל אורך הקו. יש פה

עירוב בין שני סוגי סיכונים. סוג אחד של סיכון הוא כשאדם ממלא שני תפקידים.

הוא חייב נאמנות לכל אחד מהם, הוא צריך לעמוד במשטר האחריות המתאים לגבי כל

אחד מהם. זה סוג אחד של מעורבות, עם השלכות משלה. סוג אחר, חמור יותר, הוא

כשיש לנושא משרה אינטרס אישי. אני הייתי מציע להבחין בין שני אלה כמעט בכל

האלטרנטיבות המופיעות כאן.



היו"ר א' לין;

היינו להבחין בין ענין אישי לבין התנגשות עם תפקיד אחר.
י נ<צנ
הייתי משלים את ההערה הזאת בזה שהייתי מציין על איזה תפקיד אחר מדובר.

מדובר על תפקיד אחר בחברה שבגינו הוא איננו נושא משרה, או בתפקיד אחר שמחוץ

לחברה.
היו"ר א' לין
אם זה תפקיד אחר בחברה, אינני רואה שום בעיה, מר ניצני. אם לנושא משרה יש

שני תפקידים בחברה, הוא צריך לפעול לטובת החברה בהתחשב בתפקידיו.

עו"ד ע' בן-פורת;

האם הוא יכול להיות שכיר של החברה וגם דירקטור?
היו"ר א' לין
עובדתית כן. במקרים רבים שכירים בחברה הם דירקטורים.
י' ניצני
פיסקה (1) מדברת על ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה כנושא משרה -

למשל, דירקטור - לבין מילוי תפקיד אחר בחברה שבו הוא לא משמש כדירקטור ולכן

הוא גם איננו נושא משרה. יכול להיות ניגוד עניינים בין שני אלה.
היו"ר א' לין
איך יכול להיות ניגוד עניינים?
שר-המשפטים ד' מרידור
היו לנו מקרים שבהם דירקטור היה צריך לפקח על עסקי החברה וגם להיות עורך

הדין שלה, שעליו הוא צריך לפקח. האם זה רצוי או לא?
היו"ר אי לין
אתה מתכוון לאדם שהוא גם יועץ משפטי של החברה וגם דירקטור? יועץ משפטי

שכיר או חיצוני?

שר-המשפטים ד' מרידור;

חיצוני. הוא יועץ משפטי לחברה וגם דירקטור שלה. אני מכיר דוגמאות כאלה. .
אי ורדיגר
יש רק הבדל אחד, שהוא לא מקבל שכר דירקטור.
שר-המשפטים די מרידור
זה לא קשור בשכר. החובה שלו כדירקטור לא מותנית בשכר. יש לו חובות

כדירקטור. האם מצב זה שתיארתי רצוי או לא?
היו"ר א' לין
אינני מבין איך יכול להיות ניגוד עניינים בין שני תפקידים באותה חברה,

להוציא ניגוד עניינים כאשר אדם מקבל תפקיד של פיקוח אובייטקיבי על החברה ויש

לו גם משרה בחברה.

ח' מירום;

אם יושב ראש ועד העובדים הוא גם דירקטור, יכולה להיות בעיה.

שר המשפטים די מרידור;

ויש מקרים כאלה.
היו"ר א' לין
גם אם דירקטור הוא יושב ראש ועד העובדים הוא צריך לפעול למען טובת החברה.

הוא אינו פועל בניגוד לאינטרסים של החברה.
פרופי אי פרוקצייה
האמת היא שהערה זו אמנם מתייחסת לסעיף קטן (1), שנדון בשלב זה, אבל היא

נכונה גם לגבי כל יתר הסעיפים הקטנים. כל חובת האמונים הזאת מיועדת בעיקרון

לפתור בעיה מרכזית של דיני התאגידים, והיא הפרדה בין הבעלות בתאיגים לבין

השליטה בתאגידים. כאשר אדם מנהל את עסקו שלו, חזקה עליו שיידע למקסם תועלות

עבור עצמו. ברגע שבעלי מניות, במיוחד קטנים, שוכרים לעצמם נושא משרה, בין אם

זה דירקטור, בין אם זה חשב ובין אם זה נושא משרה אחר, קיים חשש שאותו אדם, שיש

לו פונקצית מטרה שלו שהיא שונה מפונקצית המטרה של החברה, יפעל כממקסם רציונלי,

כפי שהכלכלנים מכנים זאת, היינו יפעל לטובת עצמו ולא לטובת החברה.

כל חובת האמון נועדה למנוע ממנו לפעול לטובת עצמו ולא לטובת החברה, שלשמה

הוא נשכר לבצע את תפקידו. מבחינת זאת זה לא כל כך משנה אם המטרה העומדת לנגד

עיניו היא מטרה אישית, במובן הצר של המלה, שהוא רוצה לעשות לביתו, לעשות כסף,

או שיש תפקיד אחר, כגון שהוא דירקטור בחברה אחרת שמתחרה עם החברה הזאת וטובתה

של החברה האחרת היא העומדת לנגד עיניו. בשני המקרים הוא פועל לא לטובת החברה

שהחוק הזה דן בה ושלטובתה הוא אמור לפעול. זו המטרה של חובת האמונים.

לכן כאשר סעיף קטן (1) כורך יחד את ענייניו האישיים של נושא המשרה עם

מילוי תפקיד אחר שלו, לדעתי, זו דרך נכונה, כי מבחינת הטרמינולוגיה של הבעיה

שבה אנו עוסקים זו אותה בעיה עצמה.

י' ניצני;

זה תפקיד אחר לא באותה חברה.
ד' לחמן-מסר
וגם באותה חברה.



פרופ' א' פרוקצ'יה;

אם זה תפקיד אחר באותה חברה, אין כאן בהכרח ניגוד עניינים, כלומר, אם

אותו אדם הוא גם מנהל מכירות וגם מנהל שיווק באותה חברה, הוא שוקל את הטובה

הכללית של החברה בכל אחד משני התפקידים שלו, וזה בסדר. אבל אם הוא יועץ משפטי

של החברה וככזה הוא רוצה לקבל שכר טרחה גבוה ככל שניתן כדי להיטיב עם עצמו,

כאן יכולה להתעורר שאלה של ניגוד עניינים, כי בתור אורגן של חברה שצריך לפעול

למענה עליו לדאוג לכך ששכר הטרחה לא יהיה מופרז, ובתור אדם פרטי הוא מעונין,

באופן טבעי לחלוטין, לקבל שכר טרחה יותר גבוה,

היו"ר א' לין ;

את המצב הזה הסעיף מכסה, כי הוא מעדיף את ענייניו האישיים,
פרופ' א' פרוקצ'יה
נכון, ובדין הוא מכסה כל מקרה בו קיים איזה שהוא פער בין טובת החברה,

שלשמה אמור נושא משרה לפעול, לבין טובתו של מישהו אחר, בין אם אותו מישהו אחר

זה הוא עצמו ובין אם זה צד שלישי, כגון שכנו, חברו או קרובו שאת טובתו הוא

רוצה למקסם, ולא את טובת עצמו. גם זה בעייתי באותה מידה, כיוון שנושא משרה

נשכר כדי למקסם את טובת החברה, ולא את טובתו של גוף אחר,
היו"ר א' לין
האמת היא שהסעיפים האחרים הם פירוט של (1). גם האמור ב(3} מכוסה ב(1), כי

זה לטובת ענייניו האישיים של נושא משרה, אותי לא מטריד כל כך אם נבחין בין

תפקיד אחד שלו לבין תפקיד אחר שלו באותה חברה, אינני רואה בזה ענין כל כך

מהותי, נאמר כאן שיכולה להיות התנגשות בין שני תפקידים באותה חברה, לדעתי,

נושא משרה צריך לפעול לטובת החברה בין שהוא ממלא תפקיד אחד בה ובין שהוא ממלא

שני תפקידים. לא הייתי מתייחס לנושא זה של התנגשות אינטרסים כאשר הוא ממלא שתי

תפקידים באותה חברה, כי זה יסבך את הסעיף ללא צורך,

השאלה היא היא אם יש מקום להפריד בין תפקידים אלה בחברה לבין תפקידים

אחרים, בהם אולי לא מדובר בדיוק באינטרס האישי שלו, אבל מדובר במחוייבות

אחרת שלו, אני מציע שנתייס קודם כל לשאלה זו.

ד' לחמן-מסר;

הסוגיה של ניגוד אינטרסים יכולה להתעורר בכמה וריאציות, כפי שהסביר פרופ'

פרוקצ'יה, יכול להיות ניגוד אינטרסים בין פעולה שנושא חברה עושה בחברה לבין

העניינים האישיים שלו. הנוסח שבפניכם חובק את כל הסיטואציות האפשריות שבהן

יכול לצמוח ניגוד אינטרסים,

יש לנו חוקים מוקדמים יותר, שבהם מדובר רק בניגוד ענינים בין תפקיד זה

לבין תפקידים אחרים, והם גורעים בכך שהם לא כוללים את הענין האישי, חוקים

אחרים שמדברים על ניגוד אינטרסים בין תפקיד של אדם לבין עניינים אישיים שלו

לא מזכירים תפקידים אחרים, ועל סמך זה יכולים לטעון שניגוד האינטרסים איננו

בין התפקיד לבין הענין האישי, אלא בין תפקיד א' לבין תפקיד ב' שממאלא אותו

אדם, היינו בין תפקיד א' בחברת אם לבין דירקטור בחברת בת, וזאת שעה שכן יכולה

להתעורר סיטואציה של ניגוד עניינים מבחינת טובתה של החברה שבה מכהן אותו נושא

משרה כדירקטור, בלי שום קשר לשאלת הענין האישי שעשוי או לא עשוי לצמוח לו

בסיטואציה זו,



לכן הנוסח המוצע בכחול הוא הנוסח הרחב ביותר של סוגית ניגוד האינטרסים,

על מנת ליצוק תוכן פוזיטבי לתוך חובת האמונים, כפי שאמרת, אדוני היושב ראש.

לדעתי, כל גריעה בסעיף זה הופכת את חובת האמונים לחובה קלה יותר.

היו"ר א' לין;

לא דובר על גריעה אלא רק על הפרדה.

שר המשפטים די מרידור;

השאלה היא איך אפשר להבחין בין ענין אישי לבין תפקיד אחר.
ד' לחמן-מסר
כאשר אנו מפצלים אנחנו עלולים להיקלע למצב שסיטואציה מסויימת לא תיכלל לא

כאן ולא שם, ובכך אנו גורעים. לעומת זאת הנוסח הרחב שלפנינו כולל את כל

הסיטואציות האפשריות.

שי וייס;

הערת ניסוח. "ענין אישי" מוגדר בסעיף 96כ"ד. אמנם זאת הגדרה לא ממצה, אלא

היא מתחילה במלה "לרבות", אבל אני מבקש להדגיש שאין זה רק ענין אישי, אלא זו

גם פוזיציה בתאגיד. דהיינו, די בכך שנושא משרה הוא בעל ענין בתאגיד אחר כדי

שזה יהפוך לענין אישי. נדמה לי שבצדק הגדירו כך "ענין אישי". כי אינך יכול

להפריד בין תפקיד לבין מעמד. ברגע שיש לו מעמד של בעל ענין, פשיטא שיש לו ענין

אישי בהחלטה של אותו תאגיד שבו הוא מכהן כבעל ענין, ולאן דווקא בתפקיד של נושא

משרה.
עי בן-פורת
כולל בעל מניות שלא מכהן בתפקיד והוא עדיין בעל ענין.
שי וייס
המונח "בעל ענין" מתייחס גם לכהונה וגם לבעל מניות. זה כל הענין.
שר המשפטים די מרידור
קשה לעשות את ההפרדה.

שי וייס;

לכן רציתי להעיר שאם רוצים לעשות את ההפרדה, צריכים לעשותה כבר החל בענין

האישי, ולא רק בתפקיד האחר כמשמעותו בסעיף 96 כייז (א)(1), ואני ממליץ לא לעשות

את ההפרדה הזאת.

היו"ר א' לין;

רבותי, יש מי שרוצה לטעון בעד ההפרדה? אין.



ש' וייס;

הייתי מציע לא לכתוב ב(א)(1) "יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עני נים", אלא

"יימנע מכל מצב שיש בו ניגוד ענינים".

היו"ר א' לין;

איך הוא יכול להימנע ממצבים? מצבים נוצרים לפעמים גם שלא מרצונו של אדם.

שר המשפטים די מרידור;

זה סיפור אחר לגמרי, עורך-דין וייס.
ש' וייס
אני מוותר על הצעתי.

היו"ר א' לין;

רבותי, אני רוצה להדגיש שניגוד ענינים אינו גורם תמיד תוצאה שלילית

לחברה, ואולי לא הבלטנו את הנקודה הזאת במידה מספקת בתחילת הדיון. יכול להיות

אפילו שזה יביא לתוצאה חיובית מבחינת החברה.
שר המשפטים די מרידור
ובלבד שהם מאשרים את הפעולה.
היו"ר א' לין
אבל למרות שהתוצאה יכולה להיות חיובית מבחינת החברה, אסור לנושא משרה

לעשות פעולה שמביאה אותו למצב של ניגוד ענינים.

אם כן, אנו מאשרים סעיף קטן (א)(1} כמוצע בנוסח הכחול. נעבור ל(2). נראה

לי שסעיף קטן (2) ברור ואלמנטרי, ובין שהאמור בו כלול כבר ב(1) ובין אם לאו,

אני מציע שנאשר אותו כמות שהוא. הוא הדין לגבי (3) ו(4).
ע' בן-פורת
סעיף קטן (א)(5) נראה לי רחב מדי. יכול לחיות שעורך דין המכהן כדירקטור

בחברה מקבל ממקור אחר ידיעה או מסמך הנוגעים לענייני החברה ושאסור לו למסור

אותם לחברה על פי חוק לשכת עורכי הדין ועל פי כללי האתיקה.
היו"ר א' לין
לפי דוגמה זו האיסור חל על אותו אדם על פי דין.
עי בן-פורת
דנו בענין זה בלשכת עורכי הדין. חשבנו שצריכים להוסיף שני דברים. ראשית,

אם אדם אינו מנוע מלעשות כן על פי דין - ואנחנו מבינים "דין" ככלל הנורמות

המשפטיות המחייבות במדינת ישראל, יהיה מקורן אשר יהיה, מפני שגם הפסיקה היא

חלק מן הדין - יגלה לחברה את הידיעה או המסמך. כאן אני מדבר גם על הדין שפותח

בבתי המשפט, למשל BREACH OF CONFIDENCE מוכרח להשתמש בטרמינולוגיה של

הקומן-לוו. אם אדם אומר למישהו דבר מה באופן דיסקרטי וקונפידנציאלי, לפעמים



אסור לשני לגלות את הדבר, אף אם אין חוק שאוסר עליו לעשות זאת, מפני שקיימת

חובת תום לב, חובת הגינות אלמנטרית בין בני אדם. נתתי קודם את הדוגמה של עורך-

דין.

אולי נצליח לבטא את הרעיון - ואינני יכול למצוא כרגע את הנוסח - שכנושא

משרה, שחב חובת נאמנות לחברה, אדם חייב לגלות לה כל דבר שיש לו רלוונטיות

לענינים שלה, אלא אם כן זה לא יהיה הגון לעשות זאת. ברגע זה אינני מנסח את

הדברים.
היו"ר א' לין
אני מציע כרגע לדיון את האפשרות להוסיף בסעיף: אלא אם כן זה אסור על פי

דין, או שיש בכך משום הפרת חובת נאמנות כלפי צד אחר או גוף אחר.

שר המשפטים די מרידור;

בענין החובה על פי דין לא לגלות ידיעה או מסמך, למשל על פי חוק לשכת

עורכי הדין, אינני בטוח שיש צורך לכתוב זאת כאן, אבל נחשוב על כך. הרעיון

ברור, שאדם אינו יכול, מכוח ההוראה הכללית הזאת, להפר חובות אחרות המוטלות

עליו מכוח חוקים אחרים.

היו"ר א' לין;

אדוני השר, יש מקרים שבהם חובת הנאמנות היא אופציונלית, כלומר, אין עליו

איסור להעביר ידיעה או מסמך, אבל יש לו זכות לא להעביר אותם. הכוונה היא לכסות

גם מקרים כאלה בהם נתן לו החוק את האפשרות לא להעביר מידע מסויים.

שר המשפטים די מרידור;

אני מגיע עכשיו לרעיון שהעלה עורך-דין בן-פורת. כאן מדובר בשני ערכים. אם

אדם מסר לי ידיעה והשביע אותי לשמור אותה בסוד, זה לא פוטר אותי, למשל, מלהעיד

במשטרה לכשיקראו לי, כי אנו מעדיפים את האינטרס הזה על פני האינטרס האחר, ואין
לי כאן זכות לומר
הבטחתי לאותו אדם לא לגלות. הבטחה זו היא הבטחה שנוגדת את

תקנת הציבור, ולכן לא יכירו בה ותהיה חובה לדבר במשטרה. אני מדבר כאן במונחים

של דיני חוזים, תקנת הציבור, התחייבות בלתי חוקית, התחייבות בלתי מוסרית

וכי וצא באלה.

גם כאן אנחנו נמצאים בדילמה דומה, איזה אינטרס צריך להעדיף. אדם הוא מנהל

החברה, חשב, מבקר או דירקטור. הגיע לידיו מסמך שנוגע לענייני החברה ויכול

להשפיע מאד על פעילותה, אלא שהוא הבטיח למישהו לא להעביר את המסמך הזה.
היו"ר א' לין
לא לזה התכוון עורך-דין בן-פורת.
שר המשפטים די מרידור
אם <ש חוק שאוסר עליו לעשות זאת, אנחנו יודעים שיש דירוג, איזה חוק גובר

על איזה חוק. אם ראוי לכתוב דברים מפורשים, צריך לכתוב אותם. אינני נכנס עכשיו

לענין זה, אבל לפעול מעבר לחובות חוקיות ולמנוע אינפורמציה מהחברה מכוחות אי-

אלו יחסים אחרים שלא על פי הוק, זו שאלה שצריך לדון בה במפורש כדי לדעת מה



אנחנו רוצים. האם אנו רוצים להתיר לאדם להיות במצב קלאסי של ניגוד עניינים?

כלומר, יש לו אינפורמציה והוא לא מוסר אותה מפני שזה לא נוח לו, או שהוא הבטיח

למישהו לא להעביר אותה, או שהוא הסכים בכתב שלא למסור אותה, אפשר לכתוב כך.

צריך רק לדעת שזה מה שאנו כותבים. לדעתי, זה יהיה מופרז.

היו"ר א' לין;

אדוני השר, אני מציע שנחשוב על אפשרות כזאת: ראשית, החוק יאסור עליו לא

למסור אינפורמציה לחברה. שנית, החוק יתן לו סמכות לא להעביר מידע במקרים

מסויימים. כשעסקנו בחובת הסודיות של עתונאים ובעלי מקצוע מצאנו שלא תמיד זה

מוטל כאיסור להעביר מידע. לפעמים זה מוצג בפריבילגיה שלא להעביר מידע. כשהחוק

נותן פריבילגיה כזאת לאדם, הכוונה היא שהוא כן יעשה בה שימוש.

שר המשפטים ד' מרידור;

אדם כזה לא צריך להיות דירקטור בחברה. אם כעתונאי אדם אינו יכול למסור

מידע, הוא אינו יכול לשמש דירקטור.

היו"ר א' לין;

גם אני חושב כך. יכול להיות שהוא צריך להסיק מסקנות ולהתפטר, אבל אנחנו

מעמידים אותו בהתלבטות מצפונית קשה מאד, ואינני בטוח שהאינטרס של החברה הוא

אינטרס עליון במקרה כזה. יכול להיות שמדובר במידע הנוגע לגורל חייו של אדם

אחר, ובמקרה כזה ייתכן שהאינטרס של החברה אינו עליון.
עי בן-פורת
הרי חקיקה טובה היא חקיקה שאינה נאחזת בדוגמה קיצונית לכיוון זה או

לכיוון אחר, כי אחרת היא מעוותת את הענין. הדוגמה של עתונאי היא דוגמה טובה.

קודם כל נזכור שעתונאי, שהוא דירקטור בחברה ואגב מילוי תפקידו כעתונאי מקבל

אינפורמציה הנוגעת לחברה, לא יפתור לעצמו את הדילמה על ידי שיתפטר, כי ברגע

שהגיעה אליו האינפורמציה חלה עליו חובת הגילוי.

היו"ר א' לין;

לא, בדרך זו הוא פותר לעצמו חלק מהדילמה, כי אם הוע עוזב את החברה הוא

אינו מחזיק ברשותו מידע שהוא חייב למסור לה. יש הבדל גדול.

עי בן-פורת;

לכן אני אומר שהכל תלוי בנסיבות המקרה. בדוגמה שאני רציתי להביא יש אותם

אלמנטים של BREACH OF CONFIDENCE. נניח שדירקטור ברוברה הוא גם בעל נכס, ובא

מישהו לקנות ממנו את הנכס ונותן לו אינפורמציה. אגב בדיקת האינפורמציה בזמן

המשא ומתן הוא מגלה איזו אינפורמציה שנוגעת לחברת של עצמו. כאן יכולים להיות

כמה מצבים. מצב אחד הוא שהאינפורמציה הנוספת הזאת היא אינפורמציה מטריאלית

ביותר להמשך יחסיו עם החברה שלו, ובהחלט ייתכן שהוא יצטרך להתפטר ולא לגלות.

אבל יכול גם להיות שהאינפורמציה הזאת אינה מטריאלית ואינה משנה מהותית. לפי

לשון הסעיף הוא חייב לגלות את האינפורמציה. בעצם זה לא נכון שהוא יגלה אותה

משום בחינה. הוא מחוייב מכוח המשא ומתן שהוא ניהל שלא לגלות מפני שסעיף 12

לחוק החוזים אוסר עליו.
שר המשפטים ד' מרידור
לפי סעיף 96כ"ח החברה יכולה לאפשר לו לא לגלות. הוא יאמר לחברה: אני

מודיע לכם שיש לי אינפורמציה, תרשו לי לא לגלות.
ע' בן-פורת
סעיף זה לא פותר את הבעיה, מפני שהחברה יכולה לומר לו: אנחנו עומדים על

כך שתגלה לנו את האינפורמציה.
שר המשפטים די מרידור
לכן השאלה היא מה באמת האינטרס הקודם.
ע' בן-פורת
בתחום הזה של המשפט האזרחי, שהמחוקק יתערב ויאמר שאם אדם קשור בחובה

כלפי פלוני וקשור בחובה כלפי אלמוני הוא חייב להעדיף בכל מקרה את האינטרסים

של החברה, אני חושב שזה מרחיק לכת.
פרופי אי פרוקצייה
כדי להציג את הדברים בפרספקטיבה נכונה אני רוצה להזכיר שסעיף קטן זה בעצם

מועתק בשינויים קלים מסעיף 8 לחוק השליחות, האומר: "יגלה לשלוח כל ידיעה

וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו...".
היו"ר א' לין
אלה הם יחסים שונים.
שר המשפטים די מרידור
אותה חובת נאמנות קיימת בשני המקרים.
פרופ' א' פרוקצ'יה
כן. חובת אמונים קיימת כל אימת שנותנים כוח בידי אדם אחד להפעיל שליטה על

רכושו של אדם אחר. אלה יכולים להיות עורך-דין, אשר מפעיל שליטה ברכושו של

הלקוח, או שלוח ברכושו של השולח, או נושא משרה ברכושה של החברה. תמיד הבעיה

היא ההפרדה בין הבעלות לבין השליטה אשר מחייבת קיומה של חובת אמונים. לא בכדי

העתקנו את הסעיף הזה מתוך חוק השליחות, כי ראינו בזח אותה בעיה. הבעיה היא שאם

יש לאדם אינפורמציה ששולחו או מעין שולחו, או החברה שלו צריכים לדעת אותה,

הוא צריך לגלות את האינפורמציה. אני לא הייתי דואג כלל למקרים שעליהם חל חוק

לשכת עורכי הדין.
היו"ר א' לין
ניקח דוגמה מעולם המציאות. נניח שאדם הוא דירקטור בשתי חברות. מגיע אליו

מידע מסויים, שאם הוא יגלה אותו לחברה האחת, זה יזיק מאד לחברה האחרת, והוא חב

חובת אמונים, על פי הנוסח שלפנינו, גם לחברה הראשונה וגם לחברה השניה. מה הוא

יעשה?



פרופ' א' פרוקצ'יה;

הוא נמצא במצב בלתי נסבל של ניגוד עניינים. אני חושב שהוא צריך להתפטר.

היו"ר א' לין;

יכול להיות שהגיע אליו מידע שהוא הרסני למשך תקופת חייה של חברה. יכול

להיות שהגיע אליו מידע הגורם נזק של 100 שקלים, ויכול להיות שהגיע אליו מידע

הגורם נזק של 250 אלף שקלים. כל מה שאני רוצה לומר כאן הוא שהמצבים האלה

אפשריים. השאלה העומדת בפנינו כרגע היא פשוטה מאד: האם אנו רוצים לקבוע

קטגורית שהוא חייב לגלות הכל, או שאנו נותנים לו הגנה. ניקח לדוגמה מקרה

שעורך-דין הוא גם יועץ משפטי והוא גם דירקטור, אם כי אינני יודע אם זה מותר

לפי חוק לשכת עורכי הדין.
ע' בן-פורת
תלוי באילו חברות.

היו"ר א' לין;

נניח שהגיע אליו מידע חשוב לחברה והרסני לגבי לגבי הלקוח שלו. מה נאמר

לו, תתפטר?
פרופי אי פרוקצייה
השאלה היא מאד רלוונטית והיא בעצם חלה על כל הסעיפים הקטנים בסעיף זה,

ולא רק לגבי מסירת מידע. מה לגבי סעיף קטן (4), למשל, האומר: "יימנע משימוש

לרעת החברה בידיעות ובמסמכים שבאו לידיו במסגרת מילוי תפקידו"?
היו"ר א' לין
זו כבר פעולה.
פרופ' א' פרוקצ'יה
ומה יקרה אם בחברה אחרת, שגם בה הוא דירקטור, הוא חייב להשתמש במסמכים

האלה לטובת אותה חברה?
היו"ר א' לין
בכל אופן יש הבדלים. ב(5) מדובר בחובת גילוי.
פרופי אי פרוקצייה
בשנת 1914 הוציא השופט ברנדייס ספר בשם "הכסף של אנשים אחרים", ובו הוא

כתב באחד הפרקים שהבעיה הקשה ביותר בדיני חברות היא מה שהוא מכנה:

INTERLOCKING DIRECTORSHIPS, כלומר הכהונה הכפולה במספר דירקטוריונים, שלעתים

מכניסה נושאי משרה למצב בלתי נסבל של ניגוד עניינים.



היו"ר א' לין;

באופן מיוחד במדינה קטנה כמו מדינת ישראל. אתם אומרים שאתם רוצים

דירקטורים מקצועיים, וכך אדם הוא דירקטור בכמה חברות והחברה מעוניינת בו למרות

שאולי יש ניגוד עניינים. כאן מדובר בחובת גילוי. אם זה נושא שלגביו אין לו

חובת גילוי והוא יכול לחשוף אותו, הוא רשאי להביא אותו בפני החברה, וזו תאשר

או לא תאשר. במקרה כזה לא תהיה בעיה, אבל אם מדובר בנושא שיש לגביו חובת

גילוי ועל ידי עצם גילוי תוכן הענין הוא כבר גורם הרס למישהו אחר, הבעיה היא

בעיה רצינית.

רבותי, אנחנו צריכים לקבוע עמדה אם סעיף זה צריך להיות סעיף אבסולוטי, או

שצריך לסייג אותו ואיך לסייג אותו.

ש' כרם;

במקרה זה אני בעד השארת הסעיף כמות שהוא למרות הבעיה. הסיבה היא שלפי

הערכתי לא ניתן למצוא נוסחה אחת שתתאים לכל המקרים של מפלט. לפעמים מדובר

בהתפטרות ולפעמים זו נטילת סיכון. אדם שיעמוד בפני מצב כזה במציאות - ואנשים

עומדים בפני מצבים כאלה - יכריעו לפי הנסיבות. הייתי מציע שלא ניתן הגנה

ממוסדת לשום צד.
שי וי יס
ראשית, נשים דברים בקונטקסט הנכון. מדובר פה בחובה אזרחית, והפרת החובה

הזאת תאפשר לחברה לקבל פיצוי כספי במקרה מתאים. שנית, יש אפשרות לאשר פעולות.

זה בדיוק הסעיף הבא אחרי סעיף 96כ"ז.

היו"ר א' לין;

אבל הוא אינו יכול לגלות את תוכן הענין.
שי וייס
הוא יכול בהחלט לבוא ולבקש אישור פעולה, והמונח "פעולה" מוגדר כאן בצורה

רחבה. הוא יבוא בפני האינסטיטוט המתאים ויאמר: הגיעה לידי ידיעה מסויימת, בלי

שיגלה את תוכנה. כלומר, מצד אחד יש חובת פיצוי כספי, ומצד אחר, אם הוא רוצה,

הוא גם יכול לקבל אישור לפעולה.
שר המשפטים די מרידור
באישור יש בעיה. כדי שאפשר יהיה לאשר לו את הפעולה, הוא צריך לגלות כל

עובדה או מסמך מהותיים. אם המסמך הוא כזה שהוא לא צריך לגלות אותו, תהיה לו

בעיה לקבל אישור. נכון שהוא אחראי רק בגדר הנזק שייגרם עקב העוולה הזאת.

שי וי יס;

הערה נוספת. לא רק לשלוח יש חובה מקבילה, אלא גם לנאמן, ואם תצרפו גם את

השלוח וגם את הנאמן, בהקשר הזה נושא משרה, דינו בדיוק אותו דין. אם אנו מצרפים

את חוק השליחות ואת חוק הנאמנות ורואים שגם שם יש בדיוק אותה היראה, הרי לדרוש

אותה דרישה מנושא משרה או מדירקטור, עם הסנקציה האזרחית של פיצוי כספי, לדעתי,

אין זה נטל בלתי נסבל שמוטל עליו.



היו"ר א' לין;

אני מציע שנקבע קודם כל שאם חל איסור על אדם על פ< החוק, או שיש לו

פריבילגיה על פי החוק שלא לחשוף את המידע, הוא לא יהיה חייב לחשוף אותו. אני

מבקש ממשרד המשפטים לשקול לקראת הישיבה הבאה אם האדם צריך לגלות לחברה שהוא

נתון במצב כזה, בלי לגלות את תוכן הענין, ואם יש צורך להוסיף מקרה אחר שבו לא

תהיה עליו חובת גילוי, כמו הפרת חובת אמונים או משהו בדומה לזה, שהם מעבר

לדברים הקבועים בחוק. על שתי הסוגיות האלה אני מבקש תשובה בישיבה הבאה.
שר המשפטים ד* מרידור
אני מתנצל שאני צריך לצאת עכשיו. אני מודה לכם על תשומת הלב.

היו"ר אי לין; -

תודה רבה לך, אדוני השר.

פרופ' א' פרוקצ'יה;

הערה אחרונה לגבי סעיף קטן (5). לי נדמה שזה גם קשור להצעת החוק הפרטית

של היושב ראש. לא יעלה על הדעת שתהיה אחריות פלילית אם אין אחריות אזרחית.

נניח שנושאי משרה מעלימים מהחברה מידע שיש להם. האם ייתכן שזאת לא תהיה גם

חובה אזרחית?

ד' לחמן-מסר;

קודם כל חייבת להיות חובה אזרחית.

היו"ר א' לין;

נניח שאותו נושא משרה הוא עורך-דין והגיע אליו מידע מלקוח שלו שהוא מאד

חיוני לחברה ויכול לסייע לה בעסקיה.

שי וי יס;

אין צל של ספק שהוא פטור.

היו"ר א' לין;

זה צריך להאמר במפורש. למה להשאיר את זה לפרשנות של בית משפט?

ד' לחמן-מסר;

כי זה לא נאמר לא בחוק השליחות ולא בחוק הנאמנות.

היו"ר א' לין;

כרגע אינני עוסק בחוק השליחות.

ג' ויסמן;

נבדוק את הנושא.
ע' בן-פורת
הועלתה קודם הצעה בקשר לניסוח של הסעיף. שליחות היא בדרך כלל שליחות

למטרה ספציפית. נאמנות בדרך כלל - לא תמיד - היא נאמנות לנושא מוגדר. אם נאמר

שנושא משרה חייב למסור לחברה דין וחשבון על כל מידע שנוגע לענייניה, אין זה

אמור לגבי עניינים המתייחסים רק למשרה שהוא ממלא, אלא לענייני החברה בדרך כלל.

זה ספקטרום הרבה יותר רחב של אינפורמציה, ולכן זה גורף לתוך החובה הרבה יותר

סוגים של אינפורמציה. משום כך האנלוגיה איננה במקומה.
היו"ר א' לין
אנחנו מביאים כאן דירקטורים כדוגמה, ויכול להיות שיש מקום להבחין בין

דירקטורים לבין נושאי משרה אחרים. אני על כל פנים רואה הבדל גדול ביניהם.

במציאות הישראלית אנו יודעים שדירקטור נמצא כאן ונמצא שם ויש לו קונפליקטים של

נאמנות. זו בהחלט בעיה ואי אפשר להביא אותה בחשבון.

היו"ר א' לין;

נעבור לסעיף קטן (6). מה משמעותו.

ד' לחמן-מסר;

זה גם קשור במקצת להצעתו הפרטית של היושב ראש. יש שאלה גדולה מה היא

דרישה, מה אפשר לדרוש מדירקטור ומי רשאי לדרוש ממנו. פקודת החברות קובעת

שהדירקטוריון יכול לדרוש מנושא משרה דין וחשבון. אני לא בטוחה שכל נושא משרה

או כל דירקטור יכול לבקש מכל חשב דין וחשבון על פעולותיו. יש INDOOR

MANAGEMENT. לכן הביטוי "דרישה כדין" משמעותו שמי שדרש אותה דרישה היה מוסמך

לבקש אותה ועשה כן בהתאם לדין הקובע גם מה הוא זכאי לדרוש.
היו"ר א' לין
איפה זה נקבע?
ד' לחמן-מסר
זה נקבע בסעיף 202 לפקודת החברות.

היו"ר א' לין;

בזמן שגבי לחמן-מסר מנסה למצוא את הסעיף הרלוונטי אני רוצה להביא

לידיעתכם שאחד הספרים המרשימים ביותר שקראתי בחיי הוא ספרו של לואי ניידר, בשם

MY LIFE IN COURT" ", ובו פרק: PROXY FIGHT"", ושם השתמשו באופן ברור בזכות של

כל דירקטור לדרוש מידע מן החברה על הפעולות שנעשות. על פי החוק האמריקאי, אין

בכלל בסימן שאלה שדירקטור יכול לדרוש מנושא משרה דין וחשבון על פעולות שהוא

עושה בקשר לחברה, דו"ח על עניינים הנוגעים לחברה. אני ממליץ בפני כל מי שלא

קרא את הספר הזה לקרוא אותו.



ד' לחמן-מסר;

סעיף 202 לפקודת החברות קובע דבר אחר: חברה תנהל פנקסי חשבון נאותים בדבר

- כל סכומי הכסף שקיבלה ושהוציאה בפירוט עניינים שלמענם התקבלו והוצאו, כל

מכירה וקניה שנעשתה בטובין, נכסיה וחיוביה, פנקסי החשבון יוחזקו במשרדה הרשום

של החברה או במקום אחר שייראה לדירקטורים ויהיו פתוחים תמיד לעיונם.

בית המשפט פירש את הסעיף הזה בפסק דין משנת 1956, אם אינני טועה, וקבע

שמדובר לא רק בפנקסי החשבון, אלא גם במסמכים שעליהם מתבססים פנקסי החשבון.

מעבר לסעיף הזה אין למעשה הגדרה מה הדרישות שניתן לדרוש, וכפי שאמרתי, זה

IN DOOR MANAGEMENT. סביר להניח שאם דירקטור ירצה לקבל דין וחשבון על פעולותיו

של החשב בחברה, הוא יפנה ליושב ראש הדירקטוריון בבקשה שהדירקטוריון ככזה יבקש

את הדין וחשבון, וזו דרישה כדין. דרישה כדין לצורך הענין הזה היא דרישה בתום

לב במהלך העסקים הרגיל של מי שהוסמך לפעול בסוגיה הזאת בחברה.
היו"ר א' לין
יש הבדל גדול בין נושא משרה לבין דירקטור. סעיף זה אינו יכול לחול במידה

שווה על שניהם. נוסף לכך סעיף זה עוסק בחובותיו של נושא משרה, אבל מתעוררת
כאן שאלה נוספת
איזה מידע רשאי דירקטור לדרוש מהחברה? לדעתי, הסעיף צריך

להתייחס גם לזה, משום שאנו מטילים עכשיו חובות על הדירקטור ולא ייתכן שנשאיר

אותו ערום ועריה, בלי כוח למלא את תפקידו. אני רואה בחיוב קביעה שלדירקטור

תהיה נגישות ישירה לכל נושא משרה לדרוש ממנו מידע על ענייני החברה. יחד עם זאת

ייתכן שזה מרחיק לכת לעומת המצב המשפטי הקיים. יכול להיות שצריך לחשוב על

אפשרות שהדירקטור יפנה למנהל הכללי או למנהל העסקים ויבקש מידע, ותוטל חובה על

מנהל העסקים למסור את המידע לדירקטור. אם אנו אומרים שמנהל העסקים צריך למסור

מידע, נשאלת השאלה למי הוא מוסר מידע. מה פירוש "לחברה"?
ד' לחמן-מסר
מי שהחברה קבעה. בדרך כלל זה נקבע בתקנון.
היו"ר א' לין
קודם כל נושא משרה צריך למסור מידע על פי דרישה כדין. לומר לכם את האמת,

אינני מסוגל לאשר כרגע את המלים ייעל פי דרישה כדין", כי אינני מבין מה פירושן.

לכן השאלה הראשונה היא מה נושא משרה צריך למסור ולמי. שנית, דירקטור אינו יכול

להיות כנושא משרה בענין זה של מסירת דין וחשבון על פעולותיו. שלישית, כוחו של

הדירקטור לבקש מידע. אלה שלוש הנקודות בהן אנחנו צריכים לדון.
ח' שטסל
ברישה של סעיף 96כ"ז כתוב: "נושא משרה חב חובת אמונים", ואחר כך מדובר על

היחסים שיש בין נושא משרה לבין החברה. אני מתקשה להבין מה דורשים מחשב, למשל.

איזה דין וחשבון הוא ימסור? המנהל הכללי יפנה אליו ויאמר לו: תמסור לי דין

וחשבון. לדעתי, לא צריך לכתוב זאת בחוק. אם סגן המנהל הכללי צריך למסור דין

וחשבון מה הוא עשה בחברה, מה הפעולות שלו, זה טריוויאלי.
ד' לחמן-מסר
זה הועתק מחוק השליחות.



ח' שטסל;

לגבי דירקטור יכול להיות שיש משהו בהוראה זו. כל השאר הם פונקציונרים של

ההברה, הם מקבלים משכורת ויש עליהם חובת משמעת. אינני מבין מה רוצים מהם.
היו"ר א' לין
מאחר שגם אני לא מבין זאת, הצעתי שנתייחס חיובית לשלוש נקודות נפרדות.

ראשית, לדעתי, נושא משרה חייב למסור דיווח, ולא עולה כאן שום שאלה על הפרק. אם

פונה אליו המנכ"ל שלו, אם פונה אליו הדירקטוריון, הוא חייב למסור דיווח. אינני

יודע אם אנחנו צריכים לכתוב את זה. שנית, אינני יודע למי צריך דירקטור למסור

דיווח. שלישית, יש חשיבות רבה מאד שהדירקטורים יקבלו מידע.
הי שטסל
כן, אבל לא במסגרת חובות האמון של נושא משרה.

היו"ר א' לין;

מה זה משנה באיזו מסגרת, מר שטסל? אנחנו מטילים עליו חובות. האם אנחנו

רוצים שהוא יהיה חסר יכולת לפעול? דווקא לאור ההערות של גבי לחמן-מסר נראה לי

שיש חשיבות רבה שאנחנו כן נאמר איך יכול הדירקטור לקבל מידע. אנחנו מטילים

עליו חובות, ואינני רוצה שזה יהיה משהו סתמי. אם הוא רוצה להשלים מידע, יכול

להיות שהוא אינו צריך לפנות ישירות לנושא המשרה, אלא המידע צריך לזרום אליו

באמצעות המנכ"ל או מנהל העסקים הראשי, היינו מי שעומד בראש הניהול העסקי של

החברה. אני מציע שנתייחס לשלוש הסוגיות האלה אחת לאחת.
מי אגמון
נאמר כאן שהוראה זו היא כביכול מיותרת. היא מיותרת בפירמידה ההיררכית

לצורך החברה, למעט הדירקטוריון. כלומר, אין ספק שהחשב צריך לדווח למנכ"ל.

המנכ"ל אמור לדעת הכל, ומבחינה זו אין בעיה. הבעיה התעוררה, גם בארצות-הברית,

לגבי הקשר בין הדירקטוריון לבין ההנהלה. יש בעיה לא רק בגלל חברות בשני

דירקטוריונים, אלא יש בכלל בעיה של אנשים שהתמנו כדירקטורים כדי לרגל עבור

הברות, וזה עלה בספרות בארצות-הברית. כלומר, חם עובדים בחברה כדי למצוא איזה

סוד עסקי. אם אדם כזה יוכל לקבל כל אינפורמציה עד פירוט מכסימלי, יכול להיות

שיגלו לו דברים שהוא אינו צריך לדעת אותם כדי לקבל החלטה עסקית נכונה, אבל אם

הוא יידע אותם, זה עלול להזיק לחברה.

לכן סייגו בארצות-הברית את הזכות של דירקטורים - לא של הפירמידה הניהולית

בתוך החברה - לקבל מידע. משום כך הכנסנו פה את הדרישה כדין. המנכ"ל יכול

לומר לדירקטור שהוא אינו יכול לגלות לו פרט מסויים, ויש לו סיבה לכך, כגון

שזו הנוסחה לסוד המסחרי של החברה. בגלל חובת האמון אין להייב אותו לגלות דברים

שבסך הכל יהיו לרעת החברה. "דרישה כדין" זו הדוקטרינה האומרת מתי מותר להנהלה

לסרב לדירקטוריון. זה מה שרצינו להוסיף.
היו"ר א' לין
גבי אגמון, אנחנו צריכים גם להתייחס למציאות. נניח שדירקטורים יושבים פעם

בחודש, ולאחר הישיבה חושב דירקטור שמידע מסויים דרוש לו. את צודקת באמרך

שלפעמים הוא יכול להגיע למידע שהוא עשוי להשתמש בו לרעה. יחד עם זאת נשאלת

השאלה איך החברה רואה את הדירקטור. האם היא נותנת בו אמון או אינה נותנת בו



אמון? אם אינה נותנת בו אמון, אני מציע שהיא לא תחזיק אותו כדירקטור, כי אם

הוא ירצה להזיק לחברה, תאמיני לי שיש לו דרכים להגיע למידע הזה. לכן החברה

צריכה להחליט שתהיה חובה על המנכ"ל, למשל, למסור לו את המידע הדרוש לצורך

ביצוע תפקידו כדירקטור, ואם המנכ"ל לא ירצה למסור לו את המידע והענין יבוא

לבירור בדירקטוריון, גם הדירקטור יהיה מוגן. הרי אי אפשר להשאיר את הדירקטור

חסר כוה לגמרי.

לגרסתי, הברה צריכה להעמיד לרשות דירקטור כל מידע וכל נושא משרה בכל זמן,

כי זה יאפשר לו לתפקד יותר טוב, אלא שאינני רוצה להרחיק לכת כל כך, אבל לפחות

אם הוא מבקש מידע בצורה מסודרת מהמנהל הכללי, המנהל הכללי צריך להעמיד אותו

לרשותו.
ד' לחמן-מסר
אתה חילקת את הנושא לשלוש נקודות. אנחנו עוסקים כאן בסוגיה ספציפית, וזה

תוכן חובת האמון של נושא משרה לחברה. אחד המרכיבים של חובת האמון של נושא משרה

לחברה תוא החובה של נושא המשרה למסור מידע על מה שהוא עשה בחברה.

היו"ר אי לין;

אני אף לא רואה קשר בין זה לבין חובת האמונים. אם דורשים ממנו מידע, הוא

צריך למסור אותו. זה דבר אלמנטרי וזה לא קשור באמון.
ד' לחמן-מסר
זה לא מידע על פעולותיו, אלא דין וחשבון על פעולותיו בחברה.
ההוראה בחוק השליחות קובעת
"יגלה לשולה כל ידיעה וימסור לו כל מסמך ויתן

לו דין וחשבון על פעולותיו", וזאת מדוע? כי נושא המשרה הוא למעשה אורגן של

החברה. בדברים מסויימים חשב, למשל, פועל כאורגן של החברה. אם ההנהלה, כגוף

המפקח על נושא המשרה מטעם ההברה, מבקשת ממנו מידע על פעולותיו, היא זכאית לקבל

את המידע אם הדרישה תהיה כדין. יכול להיות שגם אם זה לא ייאמר במפורש, זה

המצב. יחד עם זאת מצאנו לנכון לומר את הדברים האלה, כי זה כאילו הקשר של מסירת

המידע בין השלוח לשולח, בין נושא המשרה לחברה.

כאן לא רצינו להסדיר את כל הסוגיה שהיושב ראש העלה. נשאלת השאלה מה פירוש

הדבר שהחברה מבקשת מידע. לכן אמרנו "דרישה כדין", היינו מי שמוסמך לבקש מידע

בשם החברה. אתה שאלת אותי, אדוני היושב ראש, מה זה "דרישה כדין" כשלעצמה.

הראיתי לך שיש בעייתיות. בסך הכל רצינו לומר כאן שכאשר יש חובת מסירה לחברה,

הדרישה שבאה בשם החברה צריכה להיות דרישה כדין.

הסוגיה שאתה מעלה היא סוגיה נפרדת לגמרי. היא לא שייכת לתיקון הזה מהסיבה

הפשוטה שהיא עוסקת בשאלה מה מהות תפקידו של הדירקטור, מה הוא מעמדו בחברה,

במבנה ההיררכי של ההברה, איך זה מתייחס לדירקטוריון, איך מתנהל דירקטוריון,

איך יושב ראש דירקטוריון צריך לנהל את הישיבה, איזה מידע זכאי דירקטור לדרוש.

כל הנושאים הללו לא מוסדרים כאן. הם מוסדרים למעשה בפרק אהר של החוק שאותו

נרצה להציע בהקדם לוועדה ושנקרא "מבנה הדירקטוריון ודרכי פעולתו". כאן הכוונה

לדבר פשוט. כיוון שאמרנו "ימסור להברה", הוספנו את המלה "כדין" על מנת להבהיר

שהדרישה צריכה לבוא ממיש מוסמך לדרוש בשם ההברה.



היו"ר א' לין;

לא חידשת דבר. הכל היה ידוע, והיושב ראש קבע כבר עמדה שהוא רוצה לדון

בסוגיה זו. אחד הדברים שאין לעשות בוועדת החוקה הוא, שכאשר היושב ראש קובע

עמדה שהוא רוצה לדון בנושא מסויים במסגרת חקיקה, מסבירים לו שזה מחוץ למסגרת,

אני קבעתי עמדה שזה כן במסגרת, כי אנחנו כן רוצים לדון בוועדה בנושא זה, ולא

השיקולים הפורמליים הם העומדים לנגד עינינו. אנחנו רואים קשר ענייני בין

הדברים, ולכן חבל להתווכח אם יש או אין קשר. ברור לי שזה מחוץ למסגרת

הפורמלית, אבל כאמור אני רואה כאן קשר ענייני.
שי וייס
אני מציע להשמיט את פסקה (6). לגבי הסוגיה שהעלה היושב ראש, אניף מפנה את

תשומת לבו לסעיף 96י"ב. לפקודה. הסוגיה- הוסדרה שם, לפחות הסוגיה הסמוכה של

זכותו של דירקטור לקבלת מידע. סעיף 96י"ב אומר: "בלי לגרוע מזכותו של כל

דירקטור על פי כל דין, דירקטור מקרב הציבור יהיה זכאי...".
היו"ר א' לין
כאן נקבע בעצם העיקרון שעליו דיברנו באשר לדירקטור מטעם הציבור.
ש' כרם
נדמה לי שבהקשר הזה פיסקה (6) לא תוסיף לנו הרבה. לכן אני ממליץ להשמיט

אותה. את הסוגיה של זכות הדירקטור לקבלת מידע, באיזו דרך ומאיזה אורגן בחברה,

אציע לחברי להסדיר בהקשר אחר. כך יהיו, מצד אחד, חובה של אותו דירקטור לדרוש

מידע - ראה סעיף 96י"ב שציטטתי כאן - ומצד אחר, חובה של נושאי משרה לתת את

המידע. בדרך זו אנו סוגרים את המעגל.
היו"ר א' לין
כאן נקבע באופן ברור העיקרון שאני דיברתי עליו, ואפילו בצורה יותר מרחיקה

לכת מכפי שאני התכוונתי, והזכות ניתנת לכל דירקטור מקרב הציבור.
שי כרם
ולכל דירקטור.
היו"ר א' לין
לא. אנחנו יודעים שזאת לא תשובה לענין הזה. אפשר לפרש שהמחוקק החליט לתת

כוחות מעל ומעבר דווקא לדירקטור מקרב הציבור, אם כי אני כשלעצמי אינני רואה

הבדל גדול בין דירקטור מטעם הציבור לבין דירקטור אחר. בכל אופן סעיף 96יייב

עוסק רק בדירקטור מקרב הציבור.

תחזור על הצעתך, מר וייס.
שי כרם
אני מציע למחוק את פסקה (6) ולכתוב את הסוגיה הזאת של חובת מסירה והיקף

מסירה בהקשר אחר. זה לא יפתור לנו את הבעיה במסגרת חובת האמונים,



היו"ר א' לין;

גם אני חושב שבמובן של חובת האמונים פסקה (6) אינה מוסיפה דבר ואולי אף

מסבכת במקצת, אבל השאלה שאני העליתי אינה נפתרת בסעיף 96 י"ב. האמת היא שסעיף

זה רק מחזק אותי בעמדתי, שכן עיקרון זה כבר נקבע מעבר למה שאני חשבתי, אלא

שהוא מוגבל רק לדירקטורים מטעם הציבור.

אני מעלה את הנושא הזה כאן, כי בחוק זה אנו מטילים חובות על דירקטור,

וכאשר מטילים חובות לא ייתכן לא לתת בצד זה גם כוחות. זה דבר אלמנטרי, אנחנו

מטילים חובה על דירקטור לדרוש מידע הנחוץ לצורך העסקה, ואחר כך עלולים לומר לו

שאת המידע הזה הוא לא יוכל לקבל, כי זה לא היה במסגרת ישיבת מועצת מנהלים, או

שזה לא רשום בפנקסי החברה. יש קשר בין הדברים האלה.
שי וייס
כשחוקקנו את סעיף 96י"ב, אנחנו יצאנו מתוך הנחה שלענין זה אין הבדל בין

דירקטור מקרב הציבור לבין דירקטור סתם. לפי מיטב הכרתי, גם לדירקטור אחר יש

זכות לקבל בכל זמן סביר את ספרי החברה וכוי. אם הדברים האלה לא ברורים, נאמר

אותם ברחל בתך הקטנה, ואם צריך לתקן את סעיף 96י"ב או את הסעיף הסמוך אליו,

בבקשה. לדעתי, אין צל של ספק שדירקטור יכול לבדוק את פנקסי החברה ואת ספריה

ככל שהדבר דרוש לו לצורך ביצוע תפקידו.
חי שטסל
אני דווקא השתכנעתי מדבריה של גבי אגמון, שלגבי דירקטור סעיף קטן (6)

דרוש. לגבי נושא משרה אחר קיים המנגנון הרגיל של החברה, אבל אין מנגנון כזה

לגבי דירקטור. לכן צריך להשאיר, לדעתי, את סעיף קטן (6) לגבי דירקטור,

לסיטואציות שבהן תרצה החברה דין וחשבון מדירקטור שמכהן בשתי חברות או יותר.

אני בהחלט תומך ברעיון שהעלה היושב ראש. אם קבענו בסעיף 96י"ב שאותו

דירקטור צריך לקבל כל מידע כדי שיתפאשר לו לשמור על כללי הזהירות, צריך לאפשר

גם לכל דירקטור אחר את קבלת המידע. אם זה צריך להאמר בסעיף זה או בסעיף אחר,

על כך אינני מחווה דעה.

שי כרם;

גם אני בדעה שסעיף קטן (6) דרוש. המלים "דין וחשבון על פעולותיו" אינן

מתאימות כל כך לדירקטור בדרך כלל. לכן הייתי מציע לתקן במקצת את הניסוח.

התוספת "בחברה" היא מגבלה לא דרושה ולא נכונה. לפעמים הבעיה היא דווקא דין

וחשבון על פעולותיו לא בחברה.
היו"ר א' לין
ברור לי שהנוסח כאן לא מוצלח. הכוונה לדין וחשבון על נושאים הקשורים

בחברה. לא כדאי להרחיב על כך את הדיבור.

פרופי אי פרוקצייה;
יש כאן שתי שאלות
ראשית, האם סעיף קטן (6) נחוץ? שנית, זכותו של

דירקטור לקבל מידע. אלה שתי סוגיות שונות לחלוטין. באשר לשאלה הראשונה, אין לי

רגשות חזקים, כי לי נדמה שזה נובע פחות או יותר גם מסעיף קטן (5). נושא משרה

בחברה צריך לגלות כל דבר לחברה, ומטבע הדברים הוא גם צריך לגלות את הדברים

הנוגעים לפעולותיו, מצד אחר, אינני רואה סכנה חמורה אם הדברים כן ייכתבו בסעיף

קטן (6). לכן לא כדאי להתרגש בגלל הסעיף הזה.
היו"ר א' לין
יש דברים שלא איכפת לי שייכתבו בחוק, אבל לבוא ולומר שתחשב חייב למסור

לחברה דין וחשבון על פעולותיו? לא רק שזה דבר אלמנטרי ממבחינת החובה החוקית,

אלא הוא אלמנטרי אפילו מבחינת ההכרה והמודעות של כל נושא משרה בחברה.
פרופ' א' פרוקצ'יה
אני אישית לא מתנגד לכך שסעיף קטן (6) יושמט.

הסוגיה של זכות הדירקטור לקבל מידע היא הרבה יותר חשובה. אני מסכים אתך,

אדוני היושב ראש, שלא רק שסעיף 96י"ב הנוגע לדירקטורים מקרב הציבור אינו פותר

את הבעיה, אלא ההיפך הוא הנכון. מסעיף זה משתמע שדינו של דירקטור שאיננו מקרב

הציבור הוא דין אחר.

היו"ר א' לין;

הנחת היסוד בזמן החקיקה היתה שזה חל גם על דירקטור אחר, אלא שמשתמע

מהסעיף משהו אחר.
פרופ' א' פרוקצ'יה
עכשיו אני מגיע לענין הזה לגופו. העיגון הסטטוטורי היחיד לזכותו של

דירקטור אחר, שאינו מקרב הציבור, לקבל מידע הוא סעיף 202 לפקודה, כפי שציינה

קודם גב' לחמן-מסר בתחילת דברי. בסעיף 202 כתוב שכל דירקטור זכאי לבחון את

פנקסי החשבונות של החברה, אבל סעיף זה זכה לפרשנות שיפוטית, וצריך לקרוא את זה

על רקע הפרשנות השיפוטית. יש לפחות שתי הרחבות שיפוטיות מרכזיות לסעיף 202:

ראשית, מותר לדירקטור לבחון את הפנקסים של החברה לא רק בעצמו, אלא גם בעזרת

יועצים, וזאת כל אימת שסיועם של אלה נחוץ לו כדי להבין מה כתוב שם. אם, למשל,

הדירקטור הזה אינו מתמצא בקריאת מאזנים, הוא יכול להביא אתו רואה חשבון.

כמובן, ניתן להרחיב את הדוגמה הזאת לכל מקרה אחר שבו יועץ הוא רלוונטי לצורך

הבנת המסמכים חללו. זו הרחבה פסיקתית ראשונה.

הרחבה פסיקתית שניה, שהיא לדעתי הרבה יותר משמעותית, היא שמותר לדירקטור

לקבל מידע לא רק על הפנקסים עצמם, אלא גם על החומר אשר שימש לחברה לצורך הכנת

הפנקסים הללו, כלומר, לא רק המאזן, אלא כל אותו חומר שמי שהכין את המאזן הסתמך

עליו לצורך עשיית המאזן. לפי דעתי, זה כמעט הכל. בית המשפט גם פסק בצורה

מפורשת, שאם יפרשו בצמצום ולא יאפשרו לדירקטור להסתכל בנתונים אשר פנקסי

החשבונות מבוססים עליהם, הוא לא יוכל למלא את תפקידו כדירקטור. כך שלי נדמה

שסעיף 202, על הרחבותיו, הוא די נאות, ותיכף אסביר מדוע אני אומר רק "די

נאות". הסוגיה היא סבוכה.
היו"ר א' לין
אני יודע, אבל אנחנו נמצאים בסוף הישיבה, ולכן אני פשוט מוכרח להיות קצת

לא מנומס במובן זה שאני מבקש להסתפק בשלב זה בהערות קצרות.
פרופי אי פרוקצייה
אבל אנ< מוכרח להביא לידיעתך שבסעיף 202 יש פרשנות שיפוטית.
היו"ר א' לין
אם תשמע את הצעת הסיכום שלי, תיווכח ששום דבר לא ייפגע. אני מציע שלקראת

הישיבה הבאה נבקש ממשרד המשפטים - והכוונה, כמובן, שמשרד המשפטיים יקיים את

ההתייעצויות שהוא מוצא לנכון לקיים - לחשוב שוב איזו גרסה מבין שלוש הגרסאות

מקובלת עליו בסעיף 96כ"ו. נושא שני הוא אם אנו מסתפקים ב"חב חובת אמונים", או
רוצים להוסיף
בתום לב ולטובת החברה. שלישית, אנחנו צריכים לשקול את הנושא של

סעיף קטן (5), בכל הנוגע לחובה למסור כל מידע כשיש קונפליקט. רביעית, נרצה

לדעת מה העמדה באשר לסעיף קטן (6) בהתחשב בכל ההערות שהושמעו עד עכשיו, לרבות

כוחו של הדירקטור לבקש מידע. בכך אני חייב לסיים את הישיבה היום.

אני רוצה להעיר הערה לגבי העתיד. אני מניח שכל האורחים הנכבדים המשתתפים

אתנו מתכוונים להמשיך ללוות אותנו בחקיקת חוק זה עד סיומו. אני מבקש מכם לעשות

מאמץ עליון שההתבטאויות וההערות יהיו קצרות ותמציתיות ככל האפשר, כי זח חוק

ארוך ולא נותרה לנו מסגרת הזמן הדרושה לטיפול בו. אנחנו צריכים להשתדל להיות

דינמיים יותר, להעיר את ההערות המרכזיות ושהאחד יסמוך יותר על האינטליגנציה של

האחר.

אני מודח לכולם. ישיבה זו נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11.00

קוד המקור של הנתונים